ראובן גרוסמן נולד בשיקגו, ארצות הברית ביום י״א באב תרס״ה, 12 באוגוסט 1905. לאביו, הסופר והמורה, אהרן ליב גרוסמן (יליד קישינוב, היגר לארצות הברית ב-1904 לאחר הפוגרום בעיר הולדתו) ואמו, מרים (לבית גורנשטיין). אביו ניסה פעמיים לעלות לארץ ישראל כדי שבנו יתחנך כאן, ב-1909 וב-1912, אך ניסיונותיו נכשלו מבחינה כלכלית ולכן שב לאמריקה. לאחר שכשלה העלייה בפעם השנייה, עברה המשפחה לניו יורק, וביתו היה לבית ועד לסופרים ומורים עברים.  אביו היתווה קו לחנוכו העברי המלא, ושפת הבית היתה עברית. כבר בהיותו בן 10 החל לפרסם סיפורים ושירים בעיתוני ילדים העבריים ״אביב״ ו״שחרות״, והוציא קובץ כתבים קטן, מפי עולל. בגיל 13 נדפס קובץ נוסף, אבים, ובו כארבעים שירים וסיפורים מפרי עטו, מהם שפרסם קודם לכן בעיתונים. בגיל 16 פרסם רשימות בנושאים ספרותיים ב״הדאר״, ומאז המשיך לפרסם שירים, סיפורים, מסות וביקורות.
    גרוסמן למד ספרות וחינוך באוניברסיטת ניו יורק, ולאחר שסיים תואר ראשון, עסק בהוראה במדרשה העברית ״הרצליה״, בבית המדרש למורים ״תרבות״ ועוד. בשנת 1926 עלה אביו בפעם השלישית לארץ ישראל, והצליח להתבסס בה. ב-1925 נישא לחנה שפר, בתו של ר' קלמן נחום שפר, משכיל עברי, והתגורר עמהּ בברוקלין. לזוג נולדו שני ילדים: נֹעַם (באביב 1927) ועדני. כעבור כשנתיים וחצי. בשנת 1929, בתקופת מאורעות תרפ״ט, עלה גרוסמן לארץ ישראל עם אשתו ובנו בעקבות פנייתו של המחנך בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה העברית ״הרצליה״, שהזמינו לבוא לארץ ולהיות מורה לאנגלית ולספרות אנגלית בגימנסיה. הוא שימש כמורה בגימנסיה במשך עשרים שנה. בראשית מלחמת העצמאות, בסוף שנת 1947, התגייס בנו נֹעַם ל״הגנה״, והתקדם עד לתפקיד מפקד פלוגה. בתחילת חודש מרץ נפל הבן במארב מצפון לעטרות. מאז הולדת בנו השתמש גרוסמן בשם ״ראובן אבי-נֹעַם״ כשם עט; שנה לאחר נפילת בנו במבצע שמואל שינה את שם משפחתו לאֲבִינֹעַם. באמצע שנת 1949, בתום מלחמת העצמאות, פנה לראש הממשלה דוד בן-גוריון בהצעה לאסוף ולהוציא לאור את עזבונותיהם של הנופלים במטרה להנציחם. בתום עבודה שנמשכה כשלוש שנים יצא הקובץ הראשון של מפעל ״גווילי אש״. בשנים הבאות ראו אור קבצים נוספים. בהמשך כיהן כמפקח במשרד החינוך ועורך במשרד הביטחון. הוא שימש גם בתפקידים ציבוריים שונים, בהם כחבר הוועד המרכזי של אגודת הסופרים. אבינעם תרגם יצירות רבות מהספרות האנגלית. כן תרגם מיידיש (את שירו של מוריס רוזנפלד ״נרותיי הזעירים״).
    אֲבִינֹעַם השתייך למשמרת הצעירה של המשוררים העבריים באמריקה, בהם הלל בבלי, שמעון הלקין ויצחק זילברשלג. העובדה שקנה את עיקר חינוכו האינטלקטואלי באמריקה משתקפת יפה ביצירתו. ניכרים בה הן מאפייניה של השירה האנגלו-סקסית, בעיקר הרומנטית, והן מאפייניה של השירה העברית. השפעת משוררים רומנטיים דוגמת שלי, ביירון וקולרידג' קיבלה בשירתו ביטוי טרגי לאחר מות הבן, נועם, כשהוא צבע בצבעי השירה הרומנטית את נופי ירושלים, בעיקר את נופי עטרות, מקום נפילת בנו במלחמת העצמאות, בפואמה בשם זה.
    אבינועם היה פעיל בבמות הספרותיות המרכזיות, תחילה בארצות הברית (בעיקר הדאר) ומאוחר יותר בארץ (מאזניים, גליונות ועוד). פירסם שבעה קובצי שירה ופואמות, ומאז נפילת בנו הקדיש את חלקה הגדול של יצירתו לביטוי השכול הפרטי והלאומי.
    אבינועם לא הותיר חותם מובהק בשירה העברית. הפואטיקה שלו נשאה את מורשת הכתיבה הניאו-משכילית של המשוררים העבריים באמריקה, והפנייה אל השירה הרומנטית לא היטיבה עם יצירתו. בשונה מבן דורו וידידו מנוער שמעון הלקין, שההיכרות האינטימית והמעמיקה שלו עם הספרות האנגלית והאמריקנית הביאה את יצירתו למחוזות חדשים וחדשניים בשירה ובפרוזה העברית, אבינועם היה, בסיכומו של דבר, משורר שמרן. כך, למשל, ב-1964 מפרסם אבינועם בספרו דמויות מני קדם פואמות בנוסח תקופת ההשכלה, בשעה שזך ואבידן כבר היו משוררים מוכרים.
    יצירתו בפרוזה, בדומה לשירתו, היתה תוצר מובהק של הרוחות שנשבו בקרב הסופרים והמשוררים העבריים באמריקה מאמצע העשור השני של המאה העשרים ואילך, והשתקפו ביצירות דוגמת ימות המשיח של י״ד ברקוביץ וואלה תולדות אדם של אפרים ליסיצקי. ספרו המרכזי, הרומן אב ובתו (1934), הוא ציוני דידקטי, ומציג את העלייה לישראל כפתרון יחיד למשבר הזהות היהודית באמריקה.
    הישגיו כמתרגם גדולים בהרבה מהישגיו כיוצר מקורי. הוא תירגם וערך שתי אנתולוגיות של שירה אנגלית: מבחר שירת אנגליה (1944) ומבחר שירת אמריקה (1954), שהציגו בפני הקורא בעברית קשת רחבה של משוררים וסגנונות. תירגם גם את המחזות אנטוניוס וקליאופטרה והמלך ליר מאת שקספיר, לצד מחזות אחרים ויצירות מאת ג'ק לונדון ואדגר אלן פו.
    בשנת 1958 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, על האנתולוגיה מבחר שירת אנגליה. ב-1973 זכה בפרס הספרות מטעם אוניברסיטת ניו יורק.
    ראובן אֲבִינֹעַם נפטר בט״ו באלול תשל״ד, 2 בספטמבר  1974.

נכתב על ידי מתן חרמוני והמערכת עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, תולדותיו, ויקיפדיה]

ספריו:

• שירים (תל אביב : חבורה; על-יד דביר, תרצ״א)
• אב ובתו : ספור (תל אביב : מצפה, תרצ״ד)
• אידיליות (תל אביב : חבורה: על יד דביר, תרצ״ד)
• חנוך ארדן / אלפרד טניסון (תל אביב : ספרא, תרצ״ח)
• עלי-דוי : על-מות לבן (תל אביב : עם עובד, תש״ח) <שירים לזכר בנו שנפל>
• עץ שתלתי : שירים על-מות לבן (תל אביב : יבנה, תשי״ח)
• דמויות מני קדם : שלש פואימות (תל אביב : עם הספר, תשכ״ד)
• במשעולי : שירים, תשי״א-תשל״א (תל אביב : עם הספר, תשל״א)

• ימי שילוק האחרונים / לודביג לואיסון (תל-אביב : אמנות, תרצ״ג)
• חנוך ארדן / אלפרד טניסון (תל-אביב : ספרא, תרצ״ח)
• שמשון הגבור : פואמה דרמתית / ג'והן מילטון (תל אביב : מסדה, תש״י)
• גן העדן האבוד / ג'והן מילטון (גבעתיים : מסדה ועם הספר, 1982) <עריכה, מבוא ונספחים - אסתר י' בית הלחמי ; איורים - ויליאם בלייק>