| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2018
יום ארבע מאות חמישים וחמישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בטבת תשפ"ה. 6.1.2025.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: לַיְלָה עָצוּב. // ד"ר רון בריימן: אתה ראש (האופוזיציה), אתה אשם! // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. המהפכה הפופוליסטית (ב'). 2. צרור הערות 5.1.25. // אודי מנור: "אל תקצר רוחנו" – כי אין תחליף לאמת. בוודאי לא שלום, קל וחומר "שלום". // ד"ר ארנה גולן: אדם זקן מה קורה לו בחייו? חלק שני ואחרון. // עירית אמינוף: על "המחצית השנייה" ליוסי אחימאיר. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. הוצאת אסטרולוג 2001. ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא. // נעמן כהן: בדיחת השנה החולפת 2024. // ממקורות הש"י. // רחלי אברהם-איתן: בבית אבות. // אהוד בן עזר על ברוך פריבר.
* * *
חֶרְמֵשׁ יָרֵחַ
נִבָּט
אֶל עוֹלָם פָּגוּם
עֵצִים נוֹשְׁמִים
עֶצֶב
עֵצִים לְלֹא רוּחַ –
וְחַיִּים נִּמְלָטִים
וְרוֹעֲדִים
בִּמְחִלּוֹת אֲפֵלוֹת – – –
מִי טָרַף
אֶת מִי?
הָעוֹלָם אֶת יָפְיוֹ?
אוֹ הַכִּעוּר אֶת הָעוֹלָם –
מִישֶׁהוּ הָרַג
אֶת אֱלֹהָיו?
אֵי שָׁם מְשַׁסֵּעַ –
צָבוּעַ שְׁאֵרִית
הַגְּוִיָּה
אֵי שָׁם הוֹלֶכֶת וְכָבָה
בְּקִרְבְּךָ
עֵין הַבּוֹרֵא כֹּל –
לֹא כֻּלָּם נוֹשְׂאִים
כַּפֵּיהֶם לַשָּׁמַיִם
לֹא רַק מַלְאָכִים
אוֹמְרִים שִׁירָה
יֵשׁ גַּם שִׁירַת שֵׁדִים
•
* * *
ד"ר רון בריימן
אתה ראש (האופוזיציה), אתה אשם!
באופן רשמי, יו"ר האופוזיציה בישראל נחשב ל"סמל שלטון". לא ברור מה בדיוק עומד מאחורי צמד מילים זה, מלבד מאבטחים ומלבד הזמנות להשתתף באירועים ממלכתיים מסוימים ולשאת בהם דברים. אבל, מעבר לכיבודים, יש גם חובות הנובעות מן התואר "סמל שלטון". אמנם לא מדובר בתפקיד ביצועי, אבל יאיר לפיד, כמי שרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, יכול היה לצקת תוכן לתפקיד, תוכן ואחריות. במילים אחרות, מן הראוי להזכיר לו את דברי הלל הזקן: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."
בהקשר זה חשוב לזכור את מנחם בגין, שלא נשא בתואר "סמל שלטון" או בתואר יו"ר האופוזיציה, אבל גילה אחריות, התעלה לגודל השעה (יחד עם חברו יוסף ספיר), וערב מלחמת ששת הימים הצטרף לממשלתו של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול. מעשה זה – ללא תנאים וללא חישובים קטנוניים של תיקים וכיבודים – נסך רוח חדשה בעם ותרם לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.
יאיר לפיד איננו מנחם בגין. הוא רחוק שנות אור ממי שהוביל את האופוזיציה במשך 29 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הוא לא תרם את אשר יכול היה לתרום למדינת ישראל מאז שסיים את כהונתו הקצרצרה והחיוורת כראש ממשלה. הוא, הדמוקרטור, סירב ומסרב להכיר בפסק דינו של הבוחר. תוצאות הבחירות האחרונות, מלפני כשנתיים, קבעו שראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. אבל, תוצאות הבחירות אילצו את נתניהו לשלם מחירים מופקעים לשותפיו הקואליציוניים, ולכלול בממשלתו (וגם ברשימת הליכוד) שרים בלתי ראויים. יותר מכל אדם אחר יודע נתניהו עד כמה הם בלתי ראויים לתפקידיהם, שרובם מיותרים. רק השבוע קיבל נתניהו סטירה מצלצלת ומשפילה מן הקולני שבהם, ועדיין איננו עושה את הצעד המתבקש, הדחתו של איתמר בן-גביר, השור המועד. התנהגותו של איש זה מבזה את הימין וסופה להמליך את השמאל, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. למעשה, איש זה אינו ימין.
כאמור, תוצאות הבחירות אילצו את נתניהו לשלם מחירים מופקעים לשותפיו הקואליציוניים. אבל, יאיר לפיד לא התעלה לגודל השעה, התעלם מתוצאות הבחירות, ולא עשה את מה שהיה ביכולתו לעשות עם הקמת הממשלה: להצטרף לממשלת נתניהו, ללא תנאים. ההתניה שהצטרפותו מחייבת את אי-הכללת הימין שמעבר לליכוד בממשלה היתה תנאי שראש הממשלה לא יכול היה לקבל, מבחינה פוליטית. כך דחק "סמל השלטון" את נתניהו לזרועותיהם של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ויצחק גולדקנופף. כך החמיץ "סמל השלטון" את ההזדמנות להשפיע על תפקוד הממשלה, מתוכה. כך החמיץ "סמל השלטון" את האפשרות לקדם רפורמה משפטית מחויבת המציאות, בהסכמה רחבה והכרחית.
הזדמנות שנייה ניתנה ללפיד עם פרוץ המלחמה הנוכחית, בשמחת תורה תשפ"ד (7 באוקטובר 2023). ישראל נקלעה למלחמה קשה ואכזרית ביותר, אבל לפיד המשיך במשחקיו הילדותיים והקטנוניים. בני גנץ, יחד עם חבריו, חבר לממשלה מיד עם התחלתה, ומאז האפיל במידה רבה על יו"ר האופוזיציה בתואר, אך לא בפועל. חבל שנתניהו וגנץ לא השכילו להמשיך את שיתוף הפעולה ביניהם.
הזדמנות שלישית ניתנת ללפיד היום, ערב מלחמה קשה מול איראן ועל רקע החובה למנוע את ראש הממשלה מלרוץ לזרועות החרדים עם חוק ההשתמטות הבזוי. לשם כך על לפיד לספק לנתניהו רשת ביטחון אמינה והתחייבות של ממש להמשיך בשותפות בממשלה עד לקיום הבחירות במועדן. אם לפיד לא יעשה כך, הוא יהיה אשם – לא פחות מנתניהו – בקרע הנורא בעם, שינבע מהנצחת ההשתמטות ומימונה בכספי המשרתים בסדיר ובמילואים. האם לפיד יחמיץ גם את ההזדמנות השלישית?!
ובנוסף ל-3 ההזדמנויות הגדולות הללו. שום דבר לא היה נגרע מכבודו של לפיד – ההפך הוא הנכון – אם היה מפגין קצת גדלות ואם היה מתקזז עם ראש הממשלה במקום להטריחו מבית החולים. מעשה אצילי כזה היה מוסיף כבוד ללפיד. אבל, לפיד כמו לפיד, וכמו בן-גביר, העדיפו להיות ננסים.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
* * *
אגדת אחרון וְדַי
מָה קָרָה לָנוּ? מַדּוּעַ הִתְחַלְנוּ לְהִתְבַּיֵּשׁ בָּאַהֲבָה.
בּוּעוֹת הַזּוֹחֲלִים הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים
נֶעֱלְמוּ.
תַּמָּה אַגָּדַת הַמִּפְלֶצֶת מִלּוֹךְ נֵס.
אֶפְשָׁר לְהִתְכַּנֵּס בְּצֵל עַנְנֵי הַבֹּקֶר, לְהִתְכַּוֵּץ
בְּבוֹא שְׁעַת הַחֶרְמֵשׁ.
עִם "אוֹר יָרֵחַ" שֶׁל דֶבְּיוּסִי* נִצָּמֵד
בְּרִקּוּד חָמִים.
רָחוֹק –
שְׁנֵי כּוֹכָבִים דְּבוּקִים לָעַד.
* (1862-1918) – מלחין צרפתי מרכזי בזרם האימפרסיוניסטי -Claude Achille Debussy – הגדיר מחדש את מושג הצרפתיות במוזיקה כריאקציה לגרמניות הווגנריאנית.
אבנים קטנות מעבר לכביש
אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים.
אֶתְמוֹל פָּגַשְׁתִּי הֲמוֹן אָדָם בְּמִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה –
מִתְבַּדְּחִים, מִתְחַבְּקִים,
מַרְצִינִים לְפֶתַע, שׁוֹלְחִים יָדַיִם, מְלַטְּפִים –
נְשִׁיקוֹת לֶחִי מֵעֵת לְעֵת –
לְעִתִּים בֶּכִי.
בֵּין שִׂיחֵי הַנּוֹי, בַּמִּתְחָם הַמְּעֻצָּב נִשְׁעָנִים אֶל כָּל
אֶבֶן מֻגְבַּהַת,
נָעִים לְאַט בִּצְפִיפוּת מְגֻבֶּשֶׁת אֶל
מוֹקֵד הָעֶצֶב כִּבְרִקּוּד
טִקְסִי.
אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים –
טוֹפְחִים טְפִיחוֹת עִסּוּי בַּכָּתֵף הַפְּנוּיָה וּלְאֹרֶךְ עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.
סוֹקְרִים בִּדְאָגָה אֶת מֶרְחֲבֵי הַמָּקוֹם
וְהַזְּמָן,
בּוֹדְקִים אֶת מַלְבּוּשֵׁי הַבָּאִים.
בְּתֹם הַטֶּקֶס –
רוֹכְנִים אֶל הַפְּרָחִים הַנֶּעֱרָמִים לִרְגֹּם אֶת עֲרוּגַת הָאֲדָמָה הַטְּרִיָּה בְּאֲבָנִים קְטַנּוֹת,
מֻתְאָמוֹת לְשִׁמּוּש חוֹזֵר.
איליה בר-זאב
* * *
אורי הייטנר
"אנחנו נלחמים נגד צמרת צה''ל, צמרת המשפט והתקשורת," אמרה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן בנאום בכנסת לפני כשלושה שבועות. בכך היטיבה להגדיר את המהפכה הפופוליסטית, שאת חלקה הראשון (מתוך ארבעה) הציג שר המשפטים, נכון יותר להגדירו עוכר המשפטים, יריב לוין, לפני שנתיים בדיוק, ב-4 בינואר 2022.
בחלקו הראשון של המאמר הוכחתי שאין שום קשר אידיאולוגי בין המהפכה לבין שמרנות, הגם שלוין ואנשיו נושאים לשווא את שם השמרנות. כן הוכחתי, שהגישה של המהפכה היא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של תנועת החירות והליכוד בנושא הזה, בהיותם באופוזיציה ותחת ממשלות בגין ושמיר. "המהפכה הפופוליסטית", הגדרתי אותה.
הפופוליזם הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה ומדמוקרטיה. עצם העובדה שהמשחק הדמוקרטי הוא מאבק על דעת הקהל כדי לנצח בבחירות, יוצר פופוליזם. בגין, מייסד הליכוד, שכפי שהוכחתי בשבוע שעבר, עמדותיו באשר למהות הדמוקרטיה ולעליונות המשפט הן התשליל המוחלט של גישת יריב לוין, היה פופוליסט לא קטן. נאומי הכיכרות .שו גדשו פופוליזם וכך גם הצגת תכלית מדיניותה הכלכלית של מממשלותיו – "להיטיב עם העם." אבל הפופוליזם שבבסיס מהפכת לוין, היא דבר אחר. הפופוליזם של בגין, לא היה המהות האידיאולוגית, אלא אחת הדרכים ליישם את האידיאולוגיה שלו. כלומר, הפופוליזם הוא שם תואר נלווה להשקפת עולמו. יש פופוליזם חברתי ופופוליזם אנטי חברתי ויש מידה רבה יותר או פחות של פופוליזם בכל התנהלות פוליטית ובכל מכירה של השקפת עולם להמונים.
הפופוליזם שאותו מגלמת מהפכת לוין, היא יבוא של אידיאולוגיה שצמחה בארה"ב, ומכונה "הימין הפופוליסטי". אין כל דמיון בין הימין השמרני של רייגן ובוש לבין הימין הפופוליסטי שמייצג טראמפ. תפיסתם השמרנית של רייגן ובוש בתחום הכלכלה, לדוגמה, שללה מכל וכל התערבות המדינה בכלכלה. ואילו תפיסתו הפופוליסטית של טראמפ בתחום הכלכלה קרובה הרבה יותר לסוציאליזם. הוא מטיל מכסי מגן על יבוא, כדי להגן על התעשיה המקומית. זה ההיפך המוחלט מרייגן. אך מה שמניע אותו אינו סוציאליזם, אלא מלחמה באליטות התומכות ברעיונות הגלובליזציה וכחלק מזה בהגירה חופשית ובכלכלה חופשית בינלאומית. כוחו של טראמפ נובע מהצגת האליטות כמי ששולטות למעשה במדינה ופוגעות באזרחיה ובעיקר במעמדות הנמוכים בשם השקפת עולם פרוגרסיבית, ולכן הוא יילחם בכל מה שקדוש להם, כי הוא מייצג את העם האמריקאי ואת צרכיו, והוא יגן עליו מפני שלטון האליטות. ויש לומר בכנות, שיש לא מעט צדק בביקורת של טראמפ על האליטות וגם בביקורת המקבילה בישראל. השאלה לאן לוקחים אותה.
הימין הפופוליסטי בארה"ב מסביר לעם שלא חשוב למי הוא מצביע, נציגיו אינם שולטים באמת, כי יש דיפ-סטייט, מדינת עומק, הכוללת את האליטה המשפטית, האקדמית, התקשורתית והכלכלית, שהיא השלטון האמיתי, והיא חלק מרשת אליטות בינלאומיות, הכוללת את הארגונים הבינלאומיים (כמו למשל ארגון הבריאות העולמי, ש"המציא את הקורונה" כדי להעמיק את שליטתו). מדינת העומק פועלת למען האינטרסים שלה, המנוגדים לאינטרס של העם, והדרך היחידה של העם לממש את רצונו, שבא לידי ביטוי בבחירת נציגיו, הוא לרסק את האליטות, לשבור את כוחם, ולהעביר אותו בחזרה לעם באמצעות נבחריו.
הימין הפופוליסטי הוא אופוזיציה נצחית גם כאשר הוא בשלטון, כיוון שהדיפ-סטייט, לכאורה, עדין שולט. אותו דיפ-סטייט אליטיסטי אשם בכל כישלונות השלטון הפופוליסטי – המושלכות על האליטה שמכשילה את השלטון, ולכן השלטון צריך לקבל עוד כוח כדי לשבור את האליטות. כך, אין לשלטון כל אחריות. לכל כישלון שלו יש אשמים, האליטות שמפריעות לו ונציגיהם בפוליטיקה, כולל במפלגה הרפובליקאית, שהושתלו בידיו. ואילו כל הצלחה של הנשיא היא הישג פנומנלי, כי הוא הצליח על אפן ועל חמתן של האליטות החזקות, שפועלות להכשלתו. אגב, הפופוליזם בארה"ב ובישראל מאמץ הרבה מושגים מהמרקסיזם ומה"פרוגרס", כגון מלחמת מעמדות, ההגמוניה השלטת, הנרטיב ההגמוני וכו' וכו'.
האידיאולוגיה הזאת יובאה לישראל, והיא העומדת בבסיס המהפכה המשטרית. גם כאן מספרים לנו סיפור הזוי על דיפ-סטייט המורכב מצמרת המשפט, צמרת צה"ל והשב"כ, האקדמיה, ראשי המשק וכד', ששולטים במוקדי הכוח של המדינה ובכך הם מנציחים את שלטונם ומעמדם, הלעומתיים לרצון העם כפי שבא לידי ביטוי בבחירות. בין השאר הם תופרים תיקים למנהיג שהעם בחר ולכל מי שמאיים עליהם. ומכאן תאוריות הקונספירציה המטורללות על שיתוף הפעולה של צמרת צה"ל והשב"כ עם חמאס ב-7 באוקטובר, כעוד ניסיון להכשיל את נתניהו ולהפילו.
התפיסה הזאת מעניקה חיים קלים להנהגה הפופוליסטית. כאשר נתניהו נכשל, יש אשמים: היועמ"שית, בג"ץ, הרמטכ"ל, "הלשעברים", שירות המדינה, שר הביטחון שהוא שפוט של האליטה הצבאית, בני גנץ שהוא סוכן אמריקאי של אובמה וביידן וכן הלאה וכן הלאה. כלומר, הלקח מכישלונותיו של נתניהו, הוא הצורך לחזק את כוחו. גם כאשר הממשלה ממנה אנשים מטעמו לשירות המדינה – ברגע שאינם רוקדים לפי חלילו, הם הופכים לחלק מהמזימה של "אליטות השמאל". כך היועמ"ש לשעבר מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך והשופטים השמרנים שהם היום הרוב בבית המשפט העליון.
העובדה, ששנה ורבע אחרי שהמיט על מדינת ישראל את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה נתניהו עדיין ראש הממשלה ועדין נהנה מתמיכת המונים, המאמינים שהוא לא אחראי למחדל, כי "הסתירו ממנו מידע" ו"לא העירו אותו", כלומר הדיפ-סטייט הכשילו אותו ולכן צריך לחזק אותו – היא מציאות אבסורדית, פרי באושים של הפופוליזם הימני. על פי התפיסה הפופוליסטית, השלטון הנבחר אינו צריך לבחון את כשליו ולא לתקן את דרכו, אלא להגביר את מלחמתו ב"שלטון האמיתי", המכשיל אותו.
כל אגדות "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" ו"ישראל הראשונה וישראל השנייה" וכן הלאה, עומדות בלב האידיאולוגיה הפופוליסטית הזאת.
המהפכה של לוין, היא המהפכה הפופוליסטית, שנועדה להילחם במדינת העומק הזאת, בראש ובראשונה באמצעות חורבן הרשות השופטת.
האמת היא, שכמו בארה"ב, גם כאן, יש יסוד של אמת בביקורת הפופוליסטית. כמובן לא בשטויות אינפנטיליות כמו "תפירת התיקים לנתניהו" וכל תאוריות הקונספירציה על צה"ל. אך יש הרבה צדק בביקורת על האקטיביזם השיפוטי למשל. יש מקום לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, כלומר רפורמה שנועדה לתקן. הטיפול שמציע לוין למערכת המשפט, כמוה כרופא שיציע לחולה המתלונן על כאב ראש פתרון שיפסיק באחת את כאב הראש – עריפת הראש. אבל אין זה אומר, שלא צריך לטפל בכאב הראש.
המהפכה יוצרת ריאקציה של הקצנה בקרב המחנה המנוגד. אצלנו היא הגיעה לשיאה באיומים בסרבנות ובאיומי ירידה מהארץ. כאשר טייסים בצה"ל מאיימים לנטוש בשל התנגדותם למדיניות הממשלה וכאשר רופאים מאיימים לנטוש מאותה סיבה וכאשר בכירי ההיי-טק מאיימים להוציא את הכספים לחו"ל וכדומה, הם רק מאוששים את טענת מלחמת "האליטות הישנות" על ביצור מעמדן, ורק מחזקים את התאוריות הפופוליסטיות. נוצר סחרור שבו הקיצונים משני הצדדים (שאחד ממאפייניהם המרכזיים הוא הסלידה מהדיבור על "קיצונים משני הצדדים" כי הרי ברור שרק הצד השני קיצוני ורק הוא אשם) גורמים להסלמה של הצד השני וחוזר חלילה. התוצאה עלולה להיות פירוק החברה והמדינה.
האלטרנטיבה החברתית והפוליטית היא יצירת בייס מרכזי חדש, שמבטא את הרוב הדומם של המיינסטרים הציוני הממלכתי והפטריוטי, המעמיד את התפיסה השלטונית על ערך האחריות, סולד מתאוריות קשר מטורללות ותומך ברפורמות קונסטרוקטיביות, שנועדו לתקן ולא להרוס.
* ערק מהמערכה – יואב גלנט תיאר, בהצהרת ההתפטרות שלו, את הצלחותיו כשר הביטחון במלחמה, בלי לומר מילה על אחריותו כשר הביטחון למחדל החמור ביותר בתולדות המדינה. בכך הוא נהג בדרכו של נתניהו, וחבל.
גלנט ציין שהודח בשל חוק ההשתמטות. צודק לחלוטין. והוא היטיב להבהיר את הנזק הביטחוני בחוקי ההשתמטות. ובמקום להישאר בכנסת לפחות עד אחרי ההצבעות על חוקי ההשתמטות, כאשר האצבע שלו עשויה להיות קריטית, ולפעול לגיוס וגיבוש התנגדות בליכוד, הוא עורק מהמערכה. מאכזב מאוד.
* שר ההשתמטות ישראל כ"ץ.
* כישלון מחפיר – היכולת של חמאס לשגר כבר למעלה משבוע מדי יום, פעמים אחדות ביום, רקטות ליישובי הנגב המערבי, היא כישלון מחפיר של צה"ל.
אין ספק שיש לצה"ל הישגים מרשימים ברצועת עזה ורוב הכוח הצבאי של חמאס מוטט. אבל אם שנה רבע אחרי הטבח, ולאחר שנה ורבע של לחימה, חמאס יכול לסכן את תושבי הנגב המערבי ולשבש את חייהם, זו תעודת עניות לישראל. שנה ורבע אחרי, וחמאס עדין שולט ברצועה, מאה חטופים עדיין בידיו והוא עדין מהתל בנו במו"מ.
וכשזה המצב, אי אפשר לסיים כך את המלחמה.
כרגע, הדבר הדחוף ביותר הוא שחרור החטופים, גם במחיר הסכם על הפסקת המלחמה. אבל חובתנו תהיה להפר את ההסכם לאחר חזרת החטופים, ולצאת למלחמת בזק, בכל העוצמה, בלי הכבלים של החשש מפגיעה בחטופים, ובנחישות לחסל את חמאס, מתוך נכונות לשלם את המחיר הבינלאומי הכרוך בכך.
* חגיגה בעולם הפשע – לא היה מעולם שר משטרה / ביטחון פנים / "ביטחון לאומי" שהתערב בצורה בוטה כל כך בעבודת המשטרה, כמו ראש הכנופייה. ללא סמכות ובניגוד לחוק הוא מתערב במבצעים, בחקירות, במינויים ברמות נמוכות. למעשה, הוא מינה את עצמו למפכ"ל המשטרה והמפכ"ל הוא במקרה הטוב חניך תורן, אם לא נער שליחויות שלו.
כיוון שכך, האחריות שלו על ביטחון הפנים היא אישית לוחצת. והתוצאות, אוי התוצאות. לא היו ימים טובים לפשע בישראל, כמו הימים מאז שהפושע מונה לאחראי על האכיפה. בכל מדד של כל ענף פשע – פרוספריטי חסר תקדים. עליה דרמטית בפשיעה, כפי שלא ידענו מעולם.
אפס מאופס.
300 שרים כיהנו עד היום בממשלות ישראל. בן גביר אינו נמנה עם 299 הטובים שבהם.
* האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה – אם תקום פעם ועדת חקירה ממלכתית לבחינת תופעת בן גביר – איך ראש כנופייה גזענית, פשיסטית, פורעת חוק וטרוריסטית, הפך לשר בכיר, השר החזק בממשלה שמקרקס את ראש הממשלה, משפיל אותו ומחרבן עליו מהמקפצה, אוחז לו בוֶווֹס ומשתק אותו, בג"ץ לדורותיו יישא בחלק מרכזי באשמת האיום הזה על הדמוקרטיה.
שופטי בג"ץ, באחת ההחלטות האקטיביסטיות בתולדות המדינה, איפשרו לראש הכנופייה להתמודד לכנסת, בשל העדפת הפרשנות מרחיקת הלכת של פֶטיש חופש הביטוי על פני חוקי הכנסת הברורים והחד-משמעיים שנועדו למנוע את התמודדות תופעות כמו הכנופייה הכהניסטית.
לכתב האישום של הדמוקרטיה נגד בג"ץ בעניין הזה, אפשר לצרף גם את פסק הדין הפחדני שהתקבל השבוע, שאישר את חוק בן גביר, זולת הסעיף שלפיו השר יקבע גם את מדיניות החקירות. לבטל סעיף כל כך אבסורדי זו לא חוכמה. אך היעדר האומץ לבטל את החוק כולו, שלא נועד אלא לאפשר לראש הכנופייה להשתלט על המשטרה, וזאת אחרי שנתיים שבהן כל ישראלי שעיניו בראשו, ולבטח שופטי בית המשפט העליון, רואה בעליל איך הוא הופך את המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, זו פחדנות וברחנות. במקום להילחם על הדמוקרטיה, הם זורמים עם הפשיסט.
אפשר להיתמם ולומר שבג"ץ צריך להיות עיוור לזהותו של השר ולדון בחוק לגופו, רק על סמך הכתוב בו, מחוץ לכל הקשר. ובבחינה כזאת ניתן לומר, שברגע שפוסלים את הסעיף האבסורדי הנוגע לחקירות, אין מניעה לשאר סעיפי החוק, אם שר המשטרה או ביטחון פנים הוא אזרח נורמטיבי, שומר חוק ושוחר טוב.
אבל שר נורמטיבי כלל לא היה מחוקק את החוק הזה. אין בו צורך כדי למלא היטב את התפקיד. החוק נועד לאפשר לראש הכנופייה שליטה מוחלטת במשטרה. ולכן, צריך היה לפסול את כולו.
מאז אישור ריצתו לכנסת ועד פסק הדין הפחדני השבוע שופטי בג"ץ הם האידיוטים השימושיים של ראש הכנופייה, שהוא סכנה לדמוקרטיה.
* אמבוש לראש הכנופייה –ראש הכנופייה התראיין באולפן הבית שלו בערוץ התעמולה, ולתדהמתו חווה מה שמעולם לא חווה ולעולם לא יחווה בערוצים 11, 12 ו-13, שמתייחסים אליו בכבוד, שאין הוא ראוי לו – אמבוש כזה, שהוא לא ידע מאיפה זה בא לו.
ינון מגל וחבורתו חבטו בו ללא רחם.
פייר? נהניתי. מאוד.
אבל למה? לא כיוון שהוא החריב את משטרת ישראל והפך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה שלו. לא בשל הפשיעה הגוברת באשמתו הישירה. לא בשל הפרובוקציות שלו המסכנות את ישראל. לא כיוון שהוא מנסה כבר שנה ורבע בכל מאודו להצית את החברה הערבית, בתקווה שתפתח חזית פנימית. לא כיוון שהוא מסכן בהתנהלותו ובהתנהגותו את מדינת ישראל, את העם היהודי, את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. עם כל אלה אין לינון וחבורתו שום בעיה. רק כיוון שהוא מסכן את ממשלת נתניהו.
עלובים.
אבל בכל זאת, נהניתי מאוד לראות אותו מתכווץ בכיסאו, בתקווה שאיזה דג גדול יבוא ויבלע אותו בו במקום.
* געגועים לשלמה הלל – אני חושב רבות בימים האחרונים על שלמה הלל, מי שכיהן כיו"ר הכנסת בתקופת ממשלת האחדות 1984-1988. הוא היה מופת של ממלכתיות, והבין שתפקידו לייצג את הכנסת על כל מפלגותיה (חוץ מ"הרב" כהנא שר"י, שהוא נאבק בו והיה בין הגורמים לחקיקת החוק שמנע ממנו להמשיך להתמודד). הוא הבין שתפקידו לנהל את הכנסת ללא משוא פנים. היה בו דיסוננס; מצד אחד הוא הצניע לכת, הקפיד על פשטות ועל עממיות ומצד שני הוא הקרין הדרת כבוד והח"כים מכל רחבי הבית ואזרחי ישראל רחשו לו כבוד. אך טבעי היה שהוא ימשיך לאחר התפקיד לנשיאות המדינה, אבל מרכז מפלגת העבודה בחר, למרבה הצער, בעזר ויצמן למועמד המפלגה לתפקיד.
ולמה נזכרתי בו בגעגועים? בשל הפער הבלתי נסבל בינו לבין היו"ר הנוכחי שממיט קלון על הכנסת. הוא ממשיך דרכו של היו"ר הגרוע בתולדות הכנסת, יריב לוין. לוין וכך גם אוחנה נוהגים כנציגי רוה"מ והופכים את הכנסת לזרוע של הממשלה. אני זוכר ראיון עם לוין שבו הוא אמר בפירוש שכך הוא רואה את תפקידו. רוה"מ בחר בו כדי לסייע לו, וזה תפקידו. התוצאה היא החלשה של הכנסת והפיכתה לאסקופה נדרסת תחת מגפי השלטון. כמובן שהכנסת לחלוטין אינה מבצעת את תפקידה לפקח על הממשלה, ולוואקום הזה נכנס בג"ץ. בעוד אוחנה ולוין לפניו החלישו בצורה דרמטית את הכנסת, הם מתבכיינים על כך שבית המשפט העליון פוסל חוקים ולכאורה הוא זה שמחליש את הכנסת. וכאילו לא די בכך, מי שאמור לייצג את הכנסת, להקרין מכובדות, לשמש דוגמה אישית לח"כים, הוא שחקן משולח רסן במערכת הציבורית, בעיקר במתקפותיו הארסיות על הרשות השופטת ובהשתלחויותיו גסות הרוח ודברי הביבים כלפי היועמ"שית.
יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק היה דמות מעוררת השראה ונערצת. יו"ר הכנסת השלישי קדיש לוז היה הדוגמה והמופת לח"כ ישר כסרגל, הגון וצנוע. אני זוכר את יושבי ראש הכנסת מאז ישראל ישעיהו ואחריו יצחק שמיר. כולם, עד יולי אדלשטיין ועד בכלל, מי ביתר הצלחה ומי פחות, שמרו על ממלכתיות, על הגינות ועל מכובדות. ואילו אוחנה, מי שהיה סוס טרויאני במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים (אם כי לוין וראש הכנופייה גורמים להתגעגע אפילו אליו), הוא יו"ר תת-רמה שמבייש את הכנסת ואת אזרחי ישראל.
* לא כמו המערך – יועז הנדל פירסם רשומה חשובה, שבה דיבר על הפער העצום בין המילואימניקים והמוני המתנדבים האזרחים, שבשנה ורבע האחרונות לוקחים אחריות, לוקחים מנהיגות, מציגים את הטוב והיפה שבנו, לבין ההנהגה הכושלת, חסרת המנהיגות, מעודדת ההשתמטות, מחזקת את הקרע שממנה היא נבנית, מאפשרת בהסכם תמוה בלבנון להחזיר את המחבלים לכפריהם-מוצביהם מעל יישובינו בצפון, מסכלת את חקירת המחדל ועוד. עיקר הביקורת על ההנהגה, היא על הבריחה מאחריות, שאותה הוא מיטיב להגדיר: "התנגדות לתיקון המדינה, בריחה מלקיחת אחריות, היעדר דוגמה אישית – כל הרפש הזה הוא תוצר של הדחקה והכחשה. ניסיון לשמור עוד קצת על הכוח והשררה. לא על המדינה... הדרג הפוליטי... עושה רק דבר אחד – מנסה לשמר את הקיים. זו לא שמרנות מדינית אלא שמרנות אישית." כלומר, שמירה על השלטון, על הכיסא, על הכוח הפוליטי, כמטרה בפני עצמה.
וכאן הוא הוסיף את המשפט הבא: "בדומה למפא"י של אחרי מלחמת יום הכיפורים."
אחרי מלחמת יום הכיפורים מפא"י כבר לא היתה קיימת, אבל האמירה הזאת ממש אינה נכונה באשר לממשלת המערך אחרי מלחמת יום הכיפורים. מיד אחרי הפסקת האש, כשמלחמת ההתשה בדרום ובצפון השתוללה במלוא עוזה, וכל המילואים היו עדיין מגויסים, הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. למרות שגולדה ניצחה בבחירות אחרי המלחמה וזכתה ב-51 מנדטים, ולמרות שוועדת החקירה קבעה שהיא אינה נושאת באחריות למחדל, היא התפטרה שבוע לאחר המלחמה. "לעולם לא אסלח לעצמי" היא התייסרה עד יומה האחרון, למרות שרמת האשמה שלה למחדל אינה מתקרבת לרמת האשמה של נתניהו, ולמרות שמלחמת יום הכיפורים אינה מתקרבת לאסון 7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, שנתניהו במדיניותו המיט עלינו. גולדה התפטרה חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה.
מפלגת העבודה בחרה לראשות הממשלה את יצחק רבין שבמלחמה לא היה שר ולא ח"כ והיה בין תפקידו כשגריר בארה"ב לבין הבחירות לכנסת שבהן היה מועמד. ובממשלה שהוא הקים לא שירתו גולדה, דיין – שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, אבא אבן – שר החוץ במלחמה ופנחס ספיר – שר האוצר והאיש החזק בממשלה אחרי גולדה.
* בכל עת ובכל שעה – אני עד לוויכוח ער בין רופאים, האם עליהם לנטוש את משמרתם אם תפוטר היועמ"שית. מצד אחד יש הטוענים, שרק מעבר לדיקטטורה מצדיק צעד חריף כזה. אילו היתה עוברת או תעבור בעתיד מהפכת לוין, זה סוף הדמוקרטיה ואז נכון לנטוש. בוודאי לא בשל פיטורי היועמ"שית. בני הפלוגתא שלהם מסבירים שדמוקרטיות נופלות לאט, צעד אחר צעד, ואם לא נפעל אחרי צעד כזה, הסלמי יימשך עד שיהיה מאוחר מדי.
ואילו אני אומר: חברים, התבלבלתם.
להזכירכם, נשבעתם את שבועת הרופאים, ובה נכתב, בין היתר: "על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים. ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד."
באיזו זכות אתם בכלל מעלים על דעתכם הפניית עורף לחולה במצוקתו ככלי במאבק פוליטי?
המהפכה המשטרית, גם אילו התקבלה בשלמותה, אינה דיקטטורה. רחוק מזה. נכון, זו פגיעה בדמוקרטיה, הדמוקרטיה תהיה חלשה יותר ופגיעה יותר. די בכך כדי להיאבק בה, ולא צריך להפחיד את עצמנו בספינים.
אבל נניח שתהיה כאן דיקטטורה. זה פוטר אתכם מהמחויבות לחולים? האם בעיניכם הרופאים ברוסיה או במצרים או בכל דיקטטורה אחרת, צריכים לנטוש את החולים? האם הם מועלים בתפקידם כאשר הם מצילים את חייו של חולה?
התבלבלתם, חברים. כמו הסרבנים בצה"ל, שכחתם למי אתם מחויבים. לא הממשלה היא הפציינטית שלכם, אלא הזקן החולה, האישה היולדת, הילד הפגוע, החייל הפצוע. דעותיכם הפוליטיות אינן צריכות לעניין את החולה. הוא זקוק לכם כדי שתרפאו אותו. בשעות הפנאי אתם מוזמנים להפגין, לצעוק, לכתוב להיאבק על דעותיכם. אין לכם שום זכות לנטוש את החולים שלכם.
מעצם היותכם רופאים, אתם אליטה. המבחן שלכם הוא האם אתם אליטה משרתת או אליטה מתנשאת ומנותקת.
* קיטלוג מוטה וצבוע – מכללת גורדון בחיפה, עמדה להציג תערוכה של הציירת רחל נמש, ופסלה ציור מתוך התערוכה של שני גברים מחובקים, בטענה שהיא עלולה לפגוע במישהו. ראיתי את הציור. הוא אינו פורנוגרפי, חלילה. גם אין בו עירום. ציור תמים מאוד. אין שום סיבה שבעולם לפסול אותו. אם מישהו יפגע, הוא מוזמן להסיט את עיניו הצדה, להתבונן בתמונה אחרת או לעזוב את התערוכה. האמנית החליטה, בצדק, לבטל את התערוכה.
ההחלטה של המכללה שערורייתית. משמעותה חורגת מהדרת תמונה מתערוכה. המשמעות שלה היא הדרת הלהט"בים מהמרחב. הפגיעה בהם מהותית לאין ערוך מבמישהו שמציגים תמונה שהוא אינו רוצה לצפות בה.
החלטת המכללה ראויה לגינוי. אך יש מי שקפצו על ההחלטה כמוצאי שלל רב לצורך הפצת שנאה דוסופובית.
ציוץ של הסופרת והמשפטנית מגי אוצרי הפך ויראלי. וכך היא כתבה: "והנה המדרון החלקלק שבגישת 'צריך להתחשב'. זה מתחיל בתפילה בהפרדה בדיזנגוף, ונגמר בצנזורה של אמנות במכללה כי יש בה הומואים מתחבקים ואיזה שמרן דתי נבער עלול להיעלב כי לדעתו הומואים זה מגעיל. אבל תמשיכו 'להתחשב'. נראה מה יישאר לחילונים מהמרחב הציבורי בסוף."
הגישה הזאת כל כך עקומה, והיא נגועה ביותר מקורטוב של חוסר מודעות עצמית, בלשון המעטה. את החלטת הנהלת המכללה ראוי לקטלג לצד הרצון למנוע מהדתיים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי. בשני המקרים, מישהו מינה את עצמו לקומיסר, האחראי על האסור והמותר, והוא מרשה לעצמו להדיר אחרים מן המרחב הציבורי, השייך לכולם. כך מי שמדיר להט"ב וכך מי שמדיר דתיים. כך מי שפוגע בחופש הביטוי של הציירת ובזכויות הלהט"ב וכך מי שפוגע בחופש הביטוי וחופש הפולחן של הדתיים.
הגברת אוצרי התבלבלה לגמרי. במקום לנקוט עמדה אוניברסלית של צדק, של פתיחות, של חירות וקיטלוג מעשים על פי מהותם, היא נוקטת עמדה מוטה וצבועה על פי השתייכות דתית או חילונית. כל מה שקשור לדת הוא "שמרן דתי נבער," ולכן פגיעה בזכויותיהם של דתיים והדרתם מהמרחב הציבורי, תוך התבכיינות על "מה יישאר לחילונים מהמרחב הציבורי בסוף," מוצדקת בעיניה, ואילו מעשה זהה נגד חילונים אינו לגיטימי.
כן, צריך להתחשב. גם בדתיים. אבל במימוש זכותם להתפלל בדרכם אין "התחשבות." כיכר העיר שייכת להם בדיוק כמו לאוצרי, כשהם מממשים את זכותם הבסיסית, אין זו התחשבות בהם מצד מישהו.
"אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים."
* עיגון חוקתי של השוויון האזרחי – הצעת החוק של אלון שוסטר, הקוראת להוסיף לחוק הלאום סעיף העוסק בשוויון האזרחי, שגויה. אין שום קשר בין חוק הלאום, העוסק בזהותה הלאומית של ישראל, לבין נושא השוויון האזרחי.
אולם את השוויון האזרחי יש לעגן בחוקה. אפשרות אחת היא להוסיפו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השנייה היא לחוקק חוק יסוד מיוחד – חוק יסוד השוויון האזרחי.
כמו בעניין חוק הלאום, גם בעניין השוויון האזרחי – גם המובן מאליו צריך להיחקק.
* העובדות והנרטיב – באולפן שישי של ערוץ 12 שודרה כתבה על אבי דיכטר – איך לוחם נועז ומפקד מצטיין בסיירת מטכ"ל ובשב"כ הפך לפוליטיקאי חלש, כנוע, חנפן ומתקרנף, שמנסה לרצות את הבייס הביביסטי וללקק לרוה"מ ורעייתו.
והם דחפו לשם את חוק הלאום, שדיכטר הגיש. וכמובן עם כל הסופרלטיבים המבוססים על טיעוני סרק נגד החוק, שנבדקו לעומק בבג"ץ ונטחנו עד דק, עד שאפילו אבק לא נשאר מהם. ובכל זאת ממשיכים לדקלם אותם.
הם אמרו שדיכטר העלה את החוק בשביל הבייס בליכוד ואכן נבחר במקום טוב בפריימריז. אבל כשדיכטר העלה את החוק הוא היה ח"כ מטעם קדימה, באופוזיציה. הבייס שעניין אותו היה הבייס של קדימה. והוא החתים לא מעט ח"כים מקדימה וממפלגת העבודה על החוק, בגרסתו הראשונית, הלא מרוככת. אבל למה לתת לעובדות לקלקל את הנרטיב?
* ניחוש פרוע – מיד כששמעתי על פיגוע הדריסה בארה"ב העליתי רשומה בזו הלשון:
טרם דווח על זהות המפגע בניו אורליאנס.
ואני רק שאלה: אני היחיד שמנחש שהמפגע מוסלמי?
* צריך לעדכן את צוקי – יש לי חבר שמרבה לשלוח לי פוסטים של בנט, ולא הצלחתי לפתוח אותם. הבנתי שאני חסום. אבל למה שאהיה חסום? למה שבנט או הצוות שלו יחסמו אותי?
קודם כל, לא זכור לי שאי פעם ראיתי פוסט שלו והתייחסתי אליו. ואם כן, לבטח לא הייתי כותב משהו שיצדיק חסימה. אבל מה לעשות, אני חסום. כנראה מדובר באיזו טעות.
לפני כשבועיים בנט והצוות שלו ביקרו באורטל. אמרתי לאחראית על המדיה החברתית בצוות שלו שאני חסום. "לא יכול להיות," היא השיבה. "עובדה!" הגבתי.
למחרת היא כתבה לי שאני לא חסום ומעולם לא הייתי חסום, ושלחה לי קישור. ניסיתי להיכנס. לשווא. "שלח לי צילום מסך." שלחתי. "באמת מוזר. אנסה לבדוק."
כעבור יומיים היא שוב התקשרה אליי. "שלחתי לך קישור. נסה להיכנס." הצלחתי!
מה מסתבר? לפני שנים בנט חסם את סוריה, נגד אויבים מטרידים. אצל אדון צוקרברג, אני חי בסוריה. הוא לא מעודכן במה שקרה 17 שנים לפני שהוא נולד.
עכשיו, בגללי, בנט הסיר את החסימה של סוריה.
* ביד הלשון: בייבי-בום – סיוון רהב מאיר כתבה ב"ידיעות אחרונות" על תופעה של ריבוי לידות אדיר בחודשים האחרונים וצפיפות עד אפס מקום בחדרי היולדות בבתי החולים השונים, והגדירה זאת "בייבי-בום".
היא לא התכוונה לתוכנית הריאליטי הנושאת שם זה, שאני סולד ממנה למרות שלא צפיתי בה, אלא רק בקדימונים, וגם זה יותר מדי. היא התכוונה לתופעה של עלייה דרמטית בילודה בארה"ב ובמערב אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
ההנחה העומדת מאחורי הבחירה בהגדרה הזאת, היא שגם כאן ועכשיו מדובר בתגובה למלחמה, של היאחזות בחיים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
"אל תקצר רוחנו" – כי אין תחליף לאמת.
בוודאי לא שלום, קל וחומר "שלום"
הפוך בה והפוך בה דכולי בה. מסתבר שאת הפתגם הנאה הזה שכולנו מכירים מפרקי אבות, אפשר ליישם לא רק בענייני אמונות, דעות ותורה קדושה, אלא גם לעניינים פרוזאיים בהרבה, כמו למשל מלחמת חרבות ברזל וספיחיה.
במה דברים אמורים. הזעזוע שהולך ונמשך מאז אורגיית הטבח הפלסטיני הטיפוסי, שאמנם הגיע לשיאים חדשים של יצירתיות אבל שאין הוא אלא המשך של זוועות דומות שחוללו פלסטינים כבר לפני 100 שנה, עוד לפני שהם ידעו שהם פלסטינים (אז הם היו סתם ערבים סונים), הביא לא מעט ישראלים למסקנה שעליהם לחשב מסלול מחדש. אבל הפוך בה והפוך בה. מסתבר שחישוב מסלול מחדש עשוי (או עלול) להביא את המתמסלל המתחדש בדיוק לאותו המקום.
הנה מסתבר שיש לא מעט ישראלים המשוכנעים שעוצמת הזוועות הפלסטיניות מעידות על צדקת טענותיהם כנגד 'אקיבוש' הישראלי, וגם אם מעט הגזימו, בכל זאת, לחטוף תינוקות, וזקנים, ולא לאפשר לצלב האדום או לסהר הירוק לשאול לשלומם חלילה, תוך כדי שהם ממשיכים לקבל 'סיוע הומניטרי' בחסות צה"ל, אלא מי, אבל כך או אחרת, הגזימו קצת או לא, הנה יש הגיון בשיגעון, הזוועות מעידות על עוצמת הבעייה ועל טיבה, ובהתאם על הפתרון הנכון, פרי חישוב מסלול מחדש: ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל, פירוק ההתנחלויות, נסיגה לקו הירוק (עם אולי קצת חילופי שטחים) ושלום על הרובים.
וישאל השואל כמה זה 'לא מעט'? כנראה שבמונחים אלקטוראליים אפילו לא רבע מעברה, אבל בכל זאת, רעש גם קמצוץ מעברה מסוגל לייצר, וקמצוץ מעברה קולני ורעשני כזה יושב לו כידוע אי שם באבו-כביר פינת שוקן, ושלוחותיו ב"אקדמיה" בישראל מרובות ופארותיהן מגיעות עד לסוף מערב.
כך או אחרת, גם את שיניו של 'המעט' הזה יש להכהות ברוח הדברים שמצווה עלינו ההגדה של פסח בנוגע לרשע המוציא עצמו מהכלל וכופר בעיקר (וזה המקום להזכיר חבורה נכבדת השווה לא רבע מעברה כי אם משענת קואליציונית רצינית ויציבה שגם עליה מתקיים הכלל הזה – הרשע המוציא עצמו מהכלל ולכן כופר בעיקר – אבל את חישוב המסלול המחודש הנחוץ לענייני החרדים נשמור לפעם אחרת).
ובכן, למרבה המזל ובעצם לא מזל כי אם שכל, הואיל והנושא הזה – "הסכסוך" (שאיננו אלא תוצאת סירובם של רוב הערבים להכיר בעצם קיומו של עם יהודי, קל וחומר בזכותו למדינת לאום חופשית מאיומים) – מתקיים כאמור כבר יותר מ-100 שנה, והואיל ועילת הזוועות היא הידועה בציבור בשם 'הנכבה', הרי שאין אלא לחטט מעט בעבר כדי למצוא כיצד ניסו יהודים-ציונים להכהות את שיני הרשעים, שמסתבר שהצדיקו זוועות באמצעות טיעונים 'מוסריים' כמו גירוש, פליטות וכיו"ב.
אין צורך להיות היסטוריון מקצועי כדי לדעת שדיבורים על 'זכות השיבה' (שאי-מימושה כאמור מצדיק בעיני 'לא-מעט' ישראלים את זוועות ה-7 באוקטובר) עלו תוך כדי היווצרות בעיית הפליטים (ולא זה המקום – ואולי זה כן המקום – להזכיר שבמהלך מלחמת 1948, באותן הנסיבות ומאותן הסיבות – אופי הקרבות בשלב הראשון של המלחמה – הסתובבו בארץ כ-65,000 פליטי מלחמה יהודים, אחת מהן הדודה שלי בת ה-97, שבן זוגה עשה באותו הזמן בשבי במצרים לאחר נפילת ניצנים ב-7 ביוני 1948).
אדרבא, 'העולם' בשיבתו כעצרת האומות-הלא-ממש-מאוחדות קיבל כבר כעת חיה, ב-11 בדצמבר 1948, את 'החלטת זכות השיבה' המוכרת בשמה הרשמי העאו"ם 194, שלא היתה בשום אופן 'החלטת זכות שיבה' אלא החלטת השכנת-שלום-מבוסס-הכרה-הדדית, תנאי בלתי אפשרי בתרבות הפוליטית הערבית-סונית כפי שאנו יודעים זאת עד היום.
סעיף 11 בהחלטת עצרת האו"ם, ש"כידוע" היא רק המלצה התלויה ברצון הטוב (כלומר הרע) של רוב הצדדים (הערבים), דיבר על "פליטים" באופן כללי (היו מאות אלפים כאלו בני המיעוט היהודי שנדחפו על ידי ממשלות מדינותיהם לצאת מבתיהם בחוסר כל. אנחנו היהודים מכנים זאת 'ציונות', וזה יפה מאוד, אבל מנקודת מבט מרוחקת יותר, מדובר בפליטות בנסיבות מלחמה). סעיף 11 התנה 'שיבת פליטים' בנכונות של השבים לעשות זאת ברצון טוב ומתוך כוונות שלום. הצחקתם אותנו.
אז מסתבר שתביעות מישראל לשלם את מחיר התוקפנות הערבית כנגדה, עלו כבר אז. ומסתבר שכבר אז בראשית הדרך, היו ישראלים שידעו היטב היכן הם ממוקמים, כלומר ידעו לחשב מסלול כל הזמן. אחד מהם, אולי החשוב ביותר בשל הדימוי שהוצמד לו כ"איש השלום", "הדיפלומט" שהעדיף תמיד דיפלומטיה על מלחמה, או "איש דרך השלום" לעומת בן גוריון "איש ברירה המלחמה" במונחי תיזה היסטוריוסופית חביבה שעדיין יש לה מהלכים (היא מסבירה למשל כיצד נתניהו היה למעשה שותף לנאסאראללה ולסינוואר וכמובן למשטר בטהראן – הפוך בה והפוך בה כבר אמרנו? אז הנה לנו שוב הפוך בה והפוך בה).
בנאום שנשא בכנסת בתוקף תפקידו כשר החוץ ב-15 ביוני 1949, ניסה שרת להכהות את שיני אלו שכמו היום (ובהמשך הדרך) הטילו את אשמת התוקפנות הערבית על ישראל. את הנאום במלואו אפשר וראוי לקרוא (ואולי לשלוח כמאמר דעה לרחוב שוקן) בעיתונות התקופה הנגישה בלחיצת כפתור. כאן מופיעים כמה מעיקרי הדברים. כה אמר שרת:
"כנסת נכבדה. במשך שלושה עשר חודשי קיומה צעדה מדינת ישראל צעדים גדולים ומהירים בדרך התאזרחותה בקרב אומות העולם. נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש [...] יציאת המוני ערבים את הארץ וכניסת המוני יהודים לתוכה – כל אלה גרמו זעזוע עצום במזרח התיכון שלא על נקלה יימחו עקבותיו [...] טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא – כוחנו אתנו להתאזר בסבלנות [...]
"אחד מסלעי המחלוקת העיקריים לגבי בעיית השלום בין ישראל לשכנותיה [...] היא שאלת הגבולות [...] יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעיה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר [...] משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו [...]
"סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל [...] לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם. היינו מוכנים באמונה ובלב שלם להקים את מדינת ישראל לפי הסדר, שחייב כי 45% מאוכלוסייה יהיו ערבים בתחילת הקמתה [...] אך העם הערבי מרד בהחלטה וניפץ את השלום [...] כתוצאה מכשלון המרד והפלישה, באה היציאה הערבית. עקירות המוניות כאלו ארעו כמה פעמים בעשרות השנים האחרונות. מה שעדיין לא אירע הוא שאוכלוסייה אשר עקרה בנסיבות כאלו הוחזרה אל אדמתה [...]."
ואידך זיל גמור. ובהמשך בניין ציון (והגנתה, רצוי במתקפות נגד מקדימות) ננוחם.
אודי מנור
היסטוריון ציוני, חיפה
* * *
ד"ר ארנה גולן
אדם זקן מה קורה לו בחייו?
אדם זקן נשמתו נכנעת לגופו המזדקן ודווקא משום שהוא נחלש
חלק שני ואחרון
ורגליו של האדם שקפצה עליו הזיקנה? אלו השתיים ידועות בסרבנותן. וזו גוברת כשמתחילים סחרורי ראש ואבדן שיווי משקל. כאילו אמרו לנו: די הלכנו במשך 60 או 70 שנים ואפילו 80 או יותר שנים. אין לנו יותר כוח ורצון לשאת את גופך. שכב נא במיטה או קח מקל במטותא מכבודך ואולי הליכון וצא לדרך בלי להעיק עלינו.
ומה קורה לגוף החצוף הזה בשלמותו? לו עצמו? הוא דווקא, בניגוד לעוצמתו המשתלטת על רוחך, הוא עצמו דווקא הולך וקטן מבחינה פיסית. לפתע אדם מגלה שהוא נעשה הנמוך במשפחה! להיכן הלכו הסנטימטרים האבודים? הוא תוהה וכל מיני תשובות מדעיות כביכול ניתנות לו אבל אין בהן כדי לעצור את אובדן הגובה הפיסי. אלא שלא רק היבט של יופי יש כאן.
לפתע הראש מסרב להסתובב בקלות ולעיתים הכאב מלווה בחדות את הסיבוב. שלא לדבר על מה שהזכרנו, הירידה הצפוייה או וגם בראייה, בשמיעה, בהליכה. וקשה להתכופף שמא תיפול, לא כל שכן אם "הזקן" צמוד להליכון. ואז צריך להתקין משקפיים או להגדיל את מספרן ולהתרגל להן מה שגוזל את זמנך ואת תשומת ליבך, או לעבור תהליך ארוך של התקנת מכשירי שמיעה, דרך רופאים של בית חולים ורופאי קופת חולים ומכון השמיעה, ובסופו של תהליך אין כל ביטחון שהם באמת יתאימו. ואז הולכת ומתגבשת ההכרה שאתה אינך אלא "כלי שבור" ורוחך נופלת.
וכבר קשה ללכת ולשבת בבית קפה לעיתים, ולשוחח עם בן או בת או ידידים שעדיין סובבים בעולם הזה. ולמסעדות? זה כבר בגדר חלום אבוד. וחוץ לארץ? הגוף כבר אינו מאפשר אפילו לדמיין מסע קצר כזה. והחלש הזה, שהוא אתה כאמור, מעצבן אותך. איך הוא מעז? אבל רוחך כה חלשה שמיד היא נסוגה ונעלמת בגללו לתוך האמירה האופיינית: אתה צריך להודות על מה שיש. ויש לך הרבה. אי אפשר כל היום לבכות על מה שאין. אל תהיה פסימי בבקשה! תגיד תודה שהארכת ימים! לא כולם זכו לכך. תביט סביבך.
ואתה מביט ורואה אחד יוצא דופן והוא מוסיף לערוך ולהוציא עיתון אינטרנטי רב עניין וברמה גבוהה ורוחך נופלת עוד. אבל רוב חבריך וידידיך הם או בדמנציה או באלצהיימר ובטח כבר בדיור מוגן באיזו דירה קטנה שדווקא החפצים האישיים והחשובים אינם בה, ואילו אתה סובב לך תחת השמיים היפים של השנה הזאת ומתלונן? ואז אתה שותק, נכלם, ונשמתך בוכה בחשיכה.
ויש, וכנראה לרוב, שאדם זקן גם מאבד ממשקלו עוד ועד קילוגרמים והוא קולט אז מבטי רחמים מסביבו. אבל ייתכן שדווקא יתווספו לו עוד ועוד קילוגרמים ובטנו תזדקר לה ותלך איתו תמיד קדימה עד שיחוש בושה גדולה וינסה בכל כוחו למצוא איזה לבוש שיחביא את הבושה עד כמה שניתן. לא כל שכן אם זו אישה – ולרוב הנשים שמאריכות ימים סובלות מתופעה זו – ואם היתה פעם נאה ויפה כצעירה וכאישה בוגרת, הבושה שלה גדלה כפליים. והגבר המזדקן? אף אם אינו לוקה בהשמנה, פעמים הרבה הבטן, כאמור, כנראה תחתור להבליט את עצמה.
וכאן הגענו בהכרח להביט ישר בשאלה המכאיבה של המראה החיצוני, מבחינת מראה הפנים. אדם ההולך ומזקין – וזה יכול הרי לקרות בגילים שונים – מביט במראה ולפתע, יום אחד, תוהה מי זה האדם הנשקף מולו? זה הוא? לא ייתכן! והוא מסב פניו ומסרב לראות את פרצופו הדוחה מלא הקמטים ומעוטר שיער לבן, אם לא הקדים לצבוע אותו. ואולם גם אלה שמקבלים החלטה מאוחרת לצבוע את השיער שזה מכבר החל להלבין, במראה נשקפת להם אותה דמות מוזרה, לא מוכרת, פנים מלאי קמטים, נפולים וחסרי חן.
והוא מביט בידיו. אבוי! גם לשם הגיעו קמטים. מאותו רגע כאוב הוא משתדל ללבוש בגדים ארוכים, ולפחות שרוולים ארוכים שיחביאו את הידיים שהיו כה יפות פעם ואט אט הלכו ונתמלאו קמטים משונים.
מה גורם לכך?, הוא תוהה. רק מיספרן של השנים? וכי הרפואה לא יכולה למצוא דרכים למנוע את התופעות המכערות אותי? לא אלך לניתוחם אסתטיים, לא של פניי ולא של ידיי! ויש המקבלים החלטה דווקאית של לא לצבוע את השיער, והם כאומרים: כן, תראו אותו, לבן, זה אני ותנו כבוד לשנותיי! ויש גברים הנאחזים בפיתרון המקובל של גידול זקן גברי והם מרוצים בהחלט ואומרים לעצמם שהם נשקפים במראה חכמים לעילא. נשים לעומת זאת נאחזות לרוב באיפור ובניתוחים פלסטיים. ואולי ויש אולי חכמים יותר, מניחים לגיל להשתקף במידת מה ומביעים כבוד לו.
ובאותה עת ממש, זו של העיסוק בהיבט החיצוני של המראה, הולך ומטריד ההיבט הפנימי של העיכול. לא איכנס לפרטי הדברים ששמעתי, כי לא זה המקום, אבל אדם ההולך ומזקין הולך וסובל ואין לו ישועה לא מבני משפחתו ואפילו לא מהרופאים. ניתן בכל זאת לספר כי הבטן כואבת לאחר ארוחות ומזדקרת לה קצת ואינה מניחה לשבת כהלכה אלא כואבת כמכריזה על מרכזיותה בעולם ומכאיבה. וכי מה יעשה הקשיש? לא יאכל? וכך כל יומו הוא מוטרד ונטול מנוחה ואפשרות של ריכוז מחשבתי. וזו רק אפשרות אחת או חלק מתופעה לא פשוטה.
וכך כל ההיבטים הללו הולכים ומרתקים אדם לביתו ולטיפול בעצמו. ואפילו אם ידידים שכאמור נותרו בביתם או בפעילות בדיור המוגן וחפצים בפגישות עם ידידים של שנים, אין בכוחו לממש את כמיהתו לראותם והוא נקלע לבדידות חברתית וליבו נקרע.
והבדידות סכנה בריאותית בה. אדם חייב לקיים קשרים חברתיים ואפילו מעטים על מנת לאזן את רוחו . וכך, העצב עשוי להביא לכל מיני מפגעים, ואפילו לנפילות או אירועים גופניים ולדעתי אפילו לראשית דמנציה. מזלו אם בן הזוג עימו ולא הסתלק מן העולם כי אז הבדידות החברתית מרוסנת למדי.
ואז האדם מעלה הרהורי כפירה ושואל את עצמו, כאמור לעיל, על שום מה נבחר בידי אלוהים להאריך חיים ושנים, שעה שהרפואה, שמצאה דרכי הגנה על הגוף והאריכה כך את שנותיו , אינה עושה כנראה דבר או אך מעט מאד על מנת לסלק את הגורמים לכאביו.
ומהי תשובתי שלי, שיש להניח שתעלה חיוך של גיחוך בכל הקורא את הדברים? שהנחת היסוד מוטעית ביסודה. ומהי? לדעת מדע הרפואה רוב המחלות הללו שבלא פיתרון רובן נובעות מכך שהגוף תוקף את עצמו. על כן אין אפשרות להתערב ולמנוע את הלא ידוע אם יקרה או לאחר שההתקפה כבר פעלה. זו מחלה אוטואימונית ואין בכוח אדם להתגבר עליה.
ואני טוענת שלא ייתכן שגוף חי יתקוף את עצמו. כל גוף חי שואף לחיות ובכל התנאים ויהיו קשים ככל שיהיו. וגם להאריך את חייו ככל האפשר. כל גוף חי, ולא רק בן אדם כמובן ,שואף למכסת חיים ראויה ולאיכות חיים ראויה. זה הצורך הקיומי הבסיסי ורק גורמי חוץ כמו חיידקים יכולים לפגוע ולגרום למחלות (לא נדבר על פגיעות חיצוניות כמו נפילות , קור, חום ועוד ועוד). ולמה המדע לא חוקר? אולי משום שאם יחקור על פי הנחה זו והיא תאושר – מה יעשו כל אלפי יצרני התרופות לקשישים. די לראות את שקיות התרופות הגדושות ומלאות שעימן יוצאים הקשישים מבתי המרקחת על מנת להבין את האינטרסים הכלכליים העצומים שייתכן שימנעו כל מחקר בכיוון אחר.
וכשאתה חש עצמך לרגע כמו שהיית צעיר ומרדן, מנסח השקפות חדשניות ונועזות, בא כאב או הגיע זמנה של תרופה או זמנן של כמה תרופות או סתם איזה קושי לזוז ומזכיר לך: אדוני או גבירתי, אתה כבר לא מי שהיית. זקנת ושבת והנח לצעירים את מלאכת עיצוב החיים בהווה ובעתיד.
ואז בדיוק מגיע זמנה של הרחצה, הלא זו המקלחת. ולא ייאמן, אך רבים מהאנשים המזדקנים נאלצים להיעזר במטפל שירחץ אותם. הם יושבים בכיסא עם פתח בתחתיתו לנזילת המים והמטפל מסיע אותם אל המים, אל הטוש המיוחד לכך, ומסייע לו להסתבן ולשטוף את עצמו.
הייתכן? שואל את עצמו האיש הזקן. אני? שאת ילדיי רחצתי? לא יכול להיות. אבל המציאות לועגת לו בפניו וצוחקת: בהחלט יכול להיות. ואולי תגלה קצת הומור ביחסך אליי. אולי, הוא חושב אך ההומור אינו מופיע.
וגרוע מזה. אם היית עד ראשית הזדקנותך אדם יוצר, כפי שכבר ציינו, צייר חובב או יותר מזה, מקצועי ממש וכבר הצגת בתערוכת נכבדות, או אולי היית סופר או מבקר ספרותי או גם כל יצירה שהיא, לפתע אתה מגלה ונדהם. רוחך מוסיפה ליצור, אך אין לה זמן לכך כי היא טרודה בענייני הגוף המאפשרים לך לחיות, ולמעשה לגוף אין כוח להוציא את הפעילות היוצרת לפועל. אפילו הליכה עם הליכון או מקל הופכת לשגרת חיים שלא לדבר על רבים הנזקקים, כאמור, למטפל או מטפלת.
לעיתים בן הזוג הוא המזדקן תחילה ויהא אפילו צעיר ממך ואז אתה מכוון כולך להושיעו, להקל עליו, ואתה נותר האחרון בשרשרת. וכך דווקא כשכוח יצירתך עדיין בשיאו, העניינים הולכים ומידרדרים. "לא כל החיים הם אמנות," כפי שגילה לפתע וניסח אחד מידידיי , שהוסיף ויצר עד אז ללא הפסק מתוך צורך קיומי, אך צורכי המשפחה קודמים, וזה ערך עליון בחייו. ובחיי כולנו, או רבים מאיתנו.
הזוגיות במה שנקרא הגיל השני הולכת ולובשת פנים חדשות ומשתנות מדי שנה בשנה בחיי בעלי המזל המאריכים לחיות. לא כל שכן כששני בני הזוג מזדקנים יחד. אבל גם ילדיך המבוגרים כבר נאלצים להתאים את אורחות חייהם ואפילו את זוגיותם למענך. ועיניך רואות וכלות אך מה תעשה? הרי דבר כבר לא בידיך שהיו פעילות אלא בידי גופך ההולך ונחלש. ואתה מנסה להתאים את האוכל ולוקח תוספי מזון – ומקווה. נו, לא לי לשפוט אם הם אכן מסייעים.
אבל ידיד אחר טוען שהוא יודע שהגוף אכן מפריע לעשות את הדברים שעשינו פעם, כולל העיסוק האמנותי. או אז לוקחים תרופות שהרופאים רושמים לנו ונאבקים לקיים מסלול חיים הוגן. וכאן דווקא באה בחייו האמנות. הצד האמנותי הוא בשבילו התרופה בה"א הידיעה. ובתחום זה הוא הרופא בעצמו וזה עוד מחזק אותו. הוא בוחר את השעות והימים לעיסוק הזה, שאצלו הוא ספרות. ואז, לפיו, אפשר להיות זקן ולהיות חופשי. לא רק מיגבלות יש.
נו, טוב, אני עונה לו. זה נכון כל עוד יש בך הכוח להתמודד עם הגוף וכל עוד תרופות הרופאים עוזרות. ואם אתה נחלש ואין בך עוד הכוח להתמודד עם הגוף? וכי תוסיף ליצור? שלא לדבר על רבים חכמים, מוכשרים, ידענים, שהדמנציה תוקפת אותם.
עד כאן הדברים והגישה הפסימית המלווה אותם. אבל לא באתי לשפוך על הנייר אופטימיות. ומכל הדברים שמאירים אך חלק מימי הזיקנה, רק מסקנה אחת לי. כל אדם ואדם חייב לשאוף למצות את כל מה שהחיים מציעים לו לפני שהזיקנה תקפוץ עליו. והרפואה המטפלת בו חייבת לחשוב סוף סוף ברצינות ובלי עמדות מוקדמות ושיקולים כלכליים על איכותה של הזיקנה.
ואם יתקיימו שני הצדדים בתקופה הקרובה נשמתנו לא תהיה נכנעת עוד ונאמר אמן.
ארנה גולן
סוף
* * *
עירית אמינוף
על "המחצית השנייה" ליוסי אחימאיר
הוצאת "ניצנים" תשפ"ה, 114 עמ'
לשמחתי, לא השתנה יוסי אחימאיר ב"מחצית השנייה". עודו רגיש לבני אדם, רגיש במיוחד לנופלים, לחטופים ולמשפחותיהם. הוא רואה כל פרט ופרט, מתאר בעדינות רבה את הדקויות, מצלם בעיניו ובמצלמתו את הסביבה ורואה את מה שלא כולם רואים.
אולם גם לצערי, לא השתנה יוסי אחימאיר ב"מחצית השנייה". עודו עיוור לגבי תפקודו, פועלו ואישיותו של רוה"מ ומסרב לראות את המציאות, היאך הגענו עד הלום. כלומר, לא הפיק לקחים מן ה"מחצית הראשונה".
*
אהבתי את הקדשת הספר לבנותיו החכמות שלא תמיד מסכימות עימו.
הרגשתי שהניסוח עדין ובלשון המעטה. נעים לי לדעת שלא רק אני לא מסכימה עימו, או במילים ברורות – חולקת עליו, נמרצות, בנושא אחד מרכזי – רוה"מ.
תחושתי היא שאף הן חולקות עליו באותו נושא. יחד עם זאת, יש לציין לשבח את העובדה שאחימאיר שומר על קשרי ידידות וחברות גם עם מי שחולקים עליו, ואינו הופך אותם לאויביו. ב"מחצית השנייה" יש מספר אזכורים לחברים כאלה.
*
בספר הקטן מיספר פרקים הראויים להיות מופצים בתפוצה רחבה.
הפרק: "להפיח מחדש את רוח תש"ח" הוא פנינה אמיתית. הוא נכנס ללב וראוי שרוב הציבור בארץ, זה שעדיין לא היה פה בתש"ח, יקראנו. אולי בעזרתם של קוראי העיתונות נוכל לשנות את אשר השתבש, ולחזור לרוח תש"ח. זה הפרק שלנו, ילדי המדינה, אוהביה, כואביה והפטריוטים שלה.
*
אחימאיר הוא פטריוט ישראלי במלא מובן המילה.
"היינו מורגלים לניצחונות מזהירים, לסמוך על צה"ל, ואנו מוצאים עצמנו לראשונה בחשש גדול מפני חורבן הבית. מפני מיספר החללים ההולך וגובר, מפני גורל החטופים, מפני הרס חבלי ארץ שלמים. כי האתוס הציוני-צבאי שנבנה בגאון מאז תש"ח וששת הימים – קרס לחלוטין." [עמ' 26]. "ישראל נמצאת בשפל, בבידוד, אבל ביכולתה להיחלץ מבור התחתיות, אם כדברי גנדי על מלחמת תש"ח, לא נתייאש נתחזק ברוחנו נהיה מאוחדים וחדורי אמונה בצדקתנו. אם אין אני לי – מי לי?" [שם].
*
את הפרק "עושים היסטוריה" הייתי משכפלת לכל בוגרי י"ב לפני גיוסם לצה"ל. אני מאמינה שבאמצעות הנוער המתגייס נוכל לחזור למה שהיינו. עותק אחד הייתי שולחת לרוה"מ, אולי אם יקרא בעיון, ירד לעומק מצבה העגום של האומה.
*
מרגשים הם שני הפרקים אודות שני אנשים יקרים שהלכו מאיתנו במהלכה של המחצית השנייה השנה. הפרק על האלוף האחרון של ששת הימים – הפלמ"חניק הנצחי – שייקה גביש ז"ל, והפרק על הפוליטיקאי דוד לוי ז"ל.
*
מתחשק לך לבכות כשאתה נזכר בגברים כשייקה גביש , שהיו לנו דגל בשנות נעורינו ובגרותנו לפני ואחרי המלחמה. [ראיתי את שייקה גביש לפני כשנתיים, במפגש מרגש של שבת במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת, במחווה לכבוד הפלמ"ח. התרגשתי עם כל הקהל לשמוע אותו בגיל 98 עומד על הבמה ונואם, צלול ובוטח כמו בעבר.]
מרגש ומרעיד את נימי הנפש המשפט: "האלוף האחרון של מלחמת ששת הימים נטמן באדמת המולדת" [84].
"שייקה עצמו, קנאי מאין כמוהו למורשת הפלמ"ח, שם נפשו בכפו," מספר עליו אחימאיר, "ובא בפעם ראשונה לבית ז'בוטינסקי ב-2007, לפי הזמנת ראשי המכון, צפה במיצג 'אף על פי', העלייה הבית"רית ערב מלחמת העולם השנייה, ובספר האורחים הביע במילים חמות את התרשמותו" [85].
אחימאיר נרגש מן הניסיונות המעטים שהיו, לאחות את הקרעים בין לוחמי המחתרות ושמח על כל גילוי של אחווה בין צאצאי הלוחמים. גם במחצית הראשונה תיאר את הניסיונות לאחות את הקרעים וניכר בו שהוא מאושר בהם.
*
בפרק "מן הפיגומים אל הצמרת" מדליק אחימאיר פנס על קבוצה אחרת בהנהגת המדינה, קבוצה שצמחה פה בשנות השישים ולאחריהן. הוא מצטט את המשפט הידוע משירו המפורסם של נתן יונתן, ואומר על דוד לוי: " מקרין אצילות, סמכותיות, חום, רגש, רוך, איפה אפשר למצוא עוד אנשים כמו דוד, כמו האיש ההוא? מהמאבק על קיפוח המזרחים ובמיוחד בני עדתו המרוקנית, הפך למנהיג משכמו ומעלה." [אני מסכימה לכל מילה שאמר על דוד לוי].
"ידע לכבוש לבבות ולהיות לפה לציבור המקופח – מנהגי טבעי." [19].
*
על הממשלה הנוכחית מדבר אחימאיר בפרק: "גורל המדינה על כף המאזניים", אבל משתמש בלשון אלגנטית דיפלומטית ואינו מציין את מחדליה. הכול כללי כאילו הוא חרד לגעת באמת, פוחד להטביע את אצבעו בחומר הדביק. לעומת זאת, מי שכן נוגעים בממשלה ובמחדליה, ובעיקר בעומד בראשה, אותם הוא "מורח" במלים חריפות. על העיתונאי גיא פלג הוא שופך את כעסו במילים שברר בקפדנות:
"גיא פלג בראיון אגרסיבי... בוטה... לא היה מראיין באותה תוקפנות... פוליטיקאי מן האופוזיציה. פלג הוא צפוי...מוטה... אין לו מעצור, משמיע דברי בלע... שמהדהדים את הקולגה הוותיק אמנון אברמוביץ." [32].
על אייל מגד הוא אומר שהוא כותב מאמר שטנה ואינו בוחל בביטויים, [33] וכן על אחרים שלמדו להכיר את רוה"מ, עמדו על קנקנו ויוצאים כנגדו. כמו למשל:
"הייתכן שהפלת הממשלה היא גם עתה היעד המרכזי של מפגיני שמאל, מונהגים על ידי אישים חסרי רסן כמו המסית למרי אזרחי אהוד ברק?"
*
מבחינתי אמנון אברמוביץ הוא דגל ודוגמא לעיתונאי ישראל. משכיל, אינטליגנט, ידען, יודע מתי לדבר ומתי לשתוק, אדיב ומנומס, אינו מפריע לאיש בדבריו, ג'נטלמן מושלם, דובר עברית מעולה ומשתמש ברבדים של השפה העברית ובמקורותינו היהודיים. יש לציין את יושרו של אברמוביץ, שמחמיא כאשר מוצדק להחמיא, גם למי שעומד מולו בעימות, ומבקר גם את ידידיו הנאמנים, אם צריך.
גיא פלג, עיתונאי חריף וידען, נוגע בנקודות הרגישות שלנו. מדבר יפה ואינו מנבל את פיו. איני מסכימה עם אחימאיר בדבריו החריפים על אודותיהם. נראה לי שמה שמפריע לאחימאיר במיוחד הן ההתקפות על האיש – בנימין נתניהו, יותר מאשר על ראש הממשלה נתניהו. הוא כועס על היועצת המשפטית לממשלה, השותקת שתיקה רועמת, לדבריו, אל מול ההסתה כנגד רוה"מ. כל מי שתוקף את נתניהו מכונה: מחרף מגדף ומנאץ.
*
בפרק "ספר שחור נגד נתניהו" הוא מזכיר ש"מר הפקרה" הוא שם הספר השחור, בו נטלו חלק פוליטיקאים, גנרלים בדימוס, סופרים, עיתונאים, אמנים, משפטנים, ובני משפחות החטופים. אולי מרשימה זו יבין אחימאיר ויבינו הצרחנים ממושבי הכנסת, מה עמוקה הטינה [ביררתי בקפידה את המילה], כלפי העומד בראש מדינתנו, זאת, ללא כל קשר לימין או שמאל. זו טינה עמוקה נטו – נגד האיש, ונגד מה שעוללו מעשיו והתנהלותו למדינתנו היקרה. יש להודות שהוא הרוויח את הטינה הזו בצדק רב!!
*
את חוסר רצונו של אחימאיר להגיד הכול על הממשלה הכושלת הזו בכלל ועל העומד בראשה בפרט, אני מבינה מן המחצית השנייה, כי נפתרה לי 'חידת אחימאיר' – עליה כתבתי במחצית הראשונה. [הכתבה ראתה אור בעיתון "מקור ראשון"]. חידה זו נפתרה לי בפרק "הסטה מן העיקר" [33].
שם כותב אחימאיר, "הייתי ידיד גדול של בנציון נתניהו" ומפה נפתרה החידה.
יוסי אחימאיר בעל נפש רגישה, ישר ונאמן לזכרו של פרופ' ד"ר בנציון נתניהו – ידידו וחברו של אביו הדגול ד"ר אב"א אחימאיר, וידיד שלו עצמו. "אין לו לב" בלשוננו העממית, לפגוע בבנו של ידידו הקרוב, הבן שאותו הוא זוכר כילד קטן. פגיעה בו תהא כפגיעה בכבוד אביו, וזאת אינו יכול לעשות. כבר למדנו שמהלכים גדולים בהיסטוריה נעשו לפעמים עקב ובשל דברים פעוטים וזוטות. אין לי ספק שאחימאיר, שחי פה, רואה הכול, שומע הכל ובוודאי גם מבין הכול, אינו שונה מרבים מאיתנו בהבנת רוה"מ, אבל לבו עוצר את ידיו מלכתוב את האמת!!!
*
בפרק "לא במעמד הליכוד" נוגע אחימאיר בנקודה מרכזית ומכאיבה של מדינת ישראל היום. על "נבחרי העם" מן הליכוד הוא אומר: "משלמים מס שפתיים לתורת ז'בוטינסקי אבל אין מיישמים אותה הלכה למעשה. רובם נעדרי הדר." [39]. כמה הוא עדין בדברו על נבחרי הליכוד. ימין, שמאל ומרכז, עליונים ותחתונים יסכימו כולם פה אחד, שאין כל קשר או זיקה בין זאב ז'בוטינסקי ראש ביתר, איש ההדר והרוח של תנועת החירות, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט, עיתונאי, מדינאי, נואם בחסד עליון, איש תרבות מן המעלה הראשונה – לבין הגרעין הצועק צורח ומתנפל, האכול רגשי נחיתות, הניבט אלינו מספסלי הכנסת [לא אנקוב בשמות]. מעולם לא חווינו חוויות כאלה, ומעולם לא "התברכנו" בפרלמנטרים מסוג זה.
"תנועת הליכוד אבדה מזמן את הקשר שלה למורשתם של ראשוניה ומייסדיה. זהו אולי חלק מההסבר לכשלים שהמדינה נתונה בהם מאז השבעה באוקטובר...
רמת החינוך בישראל הדרדרה לשפל המדרגה. בני הנוער יודעים פחות ממה שידעו תלמידים בשנים עברו, על הקשר ההיסטורי בין המדינה לחבלי המולדת ביהודה ושומרון. כמעט אינם מבקרים בירושלים ובכותל המערבי, ואינם זוכים ללמוד ליבה במורשת היהודית. אין להם תשובות הולמות לתעמולה הכוזבת של הפלשתינים ומשרתיהם בהאג". [40]. אני מסכימה לכל מילה ומילה. זוהי ממשלת הליכוד אשר כדברי הנציגה שלה הגב' מרים רגב באה לשלוט. מה להם ולהיסטוריה של מפלגתם? מה הם יודעים על מקורה? אני שאיני ימנית ואיני שמאלנית, אלא 'יושבת' כרבים בארץ שלנו, במרכז, לא יכולה שלא לחוש שאט נפש כלפי הנציגים ה"נבחרים" של המפלגה הזו, שבעבר היו חבריה חדורי תודעה, אידיאולוגיה ועקרונות – פטריוטים אמיתיים ואנשי 'הדר'.
*
אילו היה במנהיגי הליכוד דהיום שמץ של כבוד לראשיתם ולראשוניהם, היו גם האופוזיציונרים מכבדים אותם. כולם מכבדים את מי ששומר על עקרונותיו ונאמן למורשתו, גם אם הוא עומד בצידו האחר של המתרס. אחימאיר מסכם ואומר: "עת צרה היא לישראל, בלי ההשראה שלהם, [של הראשונים] הוקרת זכרם, התנהלות לאורם, אין מצפן לישראל שיורה לה את הכיוון הנכון לאחדות ולתעצומות נפש." [41].
*
מן הספר הקטן למדתי שוב פרטים רבים שהיו חדשים לי ובלתי ידועים, בעיקר בענייני מדיניות חוץ ויחסינו בעולם. גם את הפרק "גאווה אישית" החותם את הספר – אהבתי. יש בו ביטוי של כל מה שהיה וכל מה שלא היה, בספר הקטן הזה. ויש בו גם יושר וכנות.
*
אני מוקירה ומודה לחברי יוסי, שנשאר חבר שלי למרות העמק הרובץ בינינו [תרתי משמע]. יש בינינו יותר מן המשותף מאשר מן המפריד. שנינו צברים ילידי ירושלים [בהפרש של שנתיים]. שנינו נולדנו לפני המדינה ו"זקנים" ממנה בשנים אחדות. שנינו פטריוטים, רגישים אוהבי ארצם, אוהבי ישראלים ואוהבי צחוק. ההבדלים העמוקים בגישתנו וברגשותינו כלפי העומד בראש מדינתנו היקרה – עמוקים ככל שיהיו – לא יפערו תהום בינינו. אמן!!!
עירית אמינוף
עפולה, עמק יזרעאל.
* * *
ברנר והערבים
הוצאת אסטרולוג 2001
ה. הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא
עם ברנר, שעלה לארץ ב-1909, מתחילה הספרות העברית הריאליסטית, האמיתית, בארץ-ישראל.
עד שברנר כתב את סיפוריו הראשונים, "עצבים", "בין מים למים", ובייחוד הרומאן שלו "מכאן ומכאן" – בעיניי הוא הרומאן הארצישראלי החשוב הראשון, והראשון שמתאר את הארץ מבפנים – לא תוארה הארץ כך.
עגנון הספיד את ברנר, במלאת חמישים למותו של ברנר, ואמר שמימות ר' זאב יעבץ – שהיה המספר העברי הראשון של ארץ-ישראל ומושבות העלייה הראשונה, בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה – ועד להופעתו של ברנר, הסופרים ראו בארץ את מה שהם רצו לראות, את הרצוי ולא את המצוי. עד שבא ברנר ותיאר את הארץ לפי מה שבאמת מצוי בה ולא לפי מה שרצוי, וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד לקוראים, כי ציפו מברנר, שבא כבר כסופר מוכר וידוע, שייקח חלק, כמו שאר הסופרים באותה תקופה, בייפוי המציאות.
הייפוי היה ברומנטיקה של התפעלות מן המזרח, התפעמות מהערבים שדומים לאבותינו בתקופת המקרא. שנים רבות חי הסופר העברי בתחושה שאסור לו להוציא את דיבת הארץ רעה פן יהודים לא ירצו לעלות לכאן. שאל עצמו אם לכתוב מה קודר פה ומה לא טוב, למרות שכל אחד רואה את הקדרות במקומו-שלו, שבעיני מישהו אחר אולי ניראה דווקא כגן עדן, כי צרות יש בכל מקום.
הסופר העברי, בראשית המאה, לא תמיד גר בארץ. חלק מהסופרים רק ביקרו כאן והיו כמין שליחים של קורא העברית או האידיש שבמזרח-אירופה. רוב יהודי הארץ דיברו אידיש בתקופת העלייה הראשונה ואפילו השנייה. התרבות העברית הפכה להיות מרכזית בארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות העולם. כאשר ברנר עלה ארצה, עדיין מרבית הוצאות הספרים העבריות, מרבית המאספים הספרותיים דוגמת "השילוח" ו"התקופה", נדפסו באודיסה, בווארשה ובווילנה. כמעט שלא היה מרכז של ספרות עברית בארץ. והחשש של הסופר העברי, היהודי, המבקר בארץ, היה שאם יתאר אותה בצורה חמורה מדי, כפי שבאמת היתה, יתאר הקשיים של החיים, אזיי לא יבואו יהודים, ולכן אסור לו לרפות את ידיהם.
גרשם שלום, בספרו האוטוביוגראפי הנהדר "מברלין לירושלים", כותב שלא היתה לו שום אכזבה בבואו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי הוא קרא את ברנר קודם. מי שקרא את ברנר, ובכל זאת עלה ארצה, היה יכול להתאכזב רק לטובה. לא ציפה לשום הרים וגבעות.
עם ברנר מתחיל הריאליזם, ואני עצמי, כבן למשפחת איכרים שנטועה בפתח-תקווה משנת 1878, ברור שיש בי איזה יחס דו-ערכי לברנר, ואסביר זאת בהמשך. ברור שיותר נעים לראות את הארץ בעיניים הרומנטיות של שמעוני ושל משה סמילנסקי, ואילו ברנר בא ואמר ליישוב היהודי בארץ, ערב מלחמת העולם הראשונה: רע היה לכם בגלות, רע לכם פה, שם הייתם מוקפים בגויים, כאן אתם מוקפים בערבים, אתם חושבים שאתם, בציונות, נעשיתם לאקטיביים, לקחתם את גורלכם בידיכם? לא נכון, הפאסיביות נמשכת, הגלות נמשכת, היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא המשך של הגלות. קטן, מסכן ודל.
מכאן, בעקיפין, צמחה המורשת של ברנר ובה הרבה אקטיביזם, לימים דרכה של "אחדות העבודה", דרכו של יצחק טבנקין, כל התחושה של כוח נחוץ, צבאיות נחוצה. רבים לא מבינים זאת. אפילו את יחסו של ברנר לשאלה הערבית שופטים על פי הרשימה "מפנקס", שבה הוא מתאר, ימים לא-רבים לפני הירצחו, פגישה עם נער ערבי שספוגה יחס הומאני, ובעצם ברנר היה פסימי לחלוטין לגבי יחסינו עם הערבים על כך הוא התווכח עם ידידו הפציפיסט ר' בנימין, ואמר לו כי שלא לחוש את המרירות שבמציאות זוהי אי-מוסריות. להיות פציפיסט זהו חוסר מוסריות כי אתה לא רואה או מסרב לראות את הסכנות שבמציאות. ברנר לא אמר זאת מתוך שוביניזם, חס ושלום, או מתוך גישה של התפשטות מדינה עברית גדולה כמו רטוש וחוגים רביזיוניסטים שרצו ממלכה עברית מהיאור עד הפרת. לא. ברנר זעק מתוך מצוקה יהודית קשה, וחרד לכך שבלי כוח הפאסיביות תימשך, וכל החלום הציוני – כאילו השתנה משהו בארץ-ישראל, יתברר שאין לו על מה לסמוך. והקוראים לא אהבו את הסרת הלוט הזו מעל פני המציאות.
כשאנחנו קוראים את "מכאן ומכאן" (1911), ומשווים עם הסיפורים של משה סמילנסקי מאותה תקופה או של שמעוני מאותה תקופה, או סיפוריו הראשונים של עגנון, סיפורי יפו מאותה תקופה – רואים שאלה היו שני עולמות. נידמה לי שאצל ברנר זהו מעין צילום רנטגן, תמונה פנימית. מי שרוצה לדעת מה היתה באמת המציאות באותה תקופה, ברנר נותן לו אפשרות לכך.
אפילו עגנון, שכתב לימים את "תמול שלשום", ספר נפלא לעצמו, אפוס של העלייה השנייה שגם בו יש סבל, וסוף גיבורו יצחק קומר הוא טראגי, אפילו עגנון אינו מעביר את תחושת המרירות הנוראה וההתאכזרות העצמית שעולות ב"מכאן ומכאן". העליבות והקושי, ובייחוד הקשיים של אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם נשברו ולא החזיקו מעמד, באים לביטוי אמיתי אצל ברנר ולא אצל סופרים אחרים.
גם בביקורת ברנר נאבק נגד המשכיחים את מרירות המציאות. במאמרו הידוע, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" (1911), הוא יוצא בביקורת על משה סמילנסקי ועל סופרים אחרים שכתבו בצורה אידילית, רומנטית, יהודי מתאהב בערבייה, קסם המזרח, הנופים, ההתפעלות מארץ-ישראל, כתבו ספרות רומנטית שהיתה בתחום המישאלות והרצוי, וברנר אמר שזה לא נכון, זה לא אמיתי, גם אם היה מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, צריך לתאר את המציאות האחרת, האמיתית, ללא אשליות וקוריוזים פיקאנטיים.
העתקתי מכרך של כתבי ברנר, שנדפסו בו גם מכתביו, מכתב שברנר שלח, חודשיים אחר בואו ארצה, לידידו אשר ביילין. המכתב נכתב בירושלים במאי 1909, בראשון במאי, וברנר הגיע לארץ-ישראל בראשית שנת 1909. זהו מכתב אוטוביוגראפי, נחשף בו ברנר האדם. זאת בניגוד לדמות הגיבור הספרותי של ברנר, כפי שברנר עיצב אותו בערבבו מציאות בדימיון.
"לשנת השלושים," כותב ברנר, "נישארו לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה [בהדגשה] ודאי שצריך [בהדגשה] להתייאש. לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא לאישה כדת משה וישראל, אין את מי. לפרקים," תשמעו איזה משפט נהדר ונורא, "לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק [מודגש] ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים. אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?"
אחר-כך הוא אומר עוד משפט: "בהתגשמות הציוניות איני מאמין, ולא רק אני."
המכתב נשמע כמו מפי אחד מגיבוריו אבל זהו מכתב לחבר. וישנו עוד משפט, בתחילתו, שלא קראתיו קודם מפני שהוא כאילו מנותק מההקשר. וברנר אומר: "ובנות ישראל? להד"ם! לא היו דברים מעולם, ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!"
די ברור מה הוא רומז פה. בחור בן עשרים ושמונה מסתובב בירושלים מורעב מאוד מבחינה מינית, ולהתחתן אין עם מי, או אינו מוצא אישה שתתאים לטבעו, ואהבה חופשית אין. בנות ישראל – אולי מישהו סיפר לו שבנות ישראל בארץ-ישראל הן קצת יותר חופשיות ביחסים שבינו לבינה, ועכשיו הוא אומר לביילין, ושניהם בחורים צעירים – להד"ם, לא היו דברים מעולם, זאת אומרת, הן לא נותנות לפני הנישואים, ואין צורך לומר הערביות, גם הן אינן זמינות לקיום יחסי-מין פשוטים, ללא התחייבות. כניראה שהסיפורים מהווי המושבות הראשונות, שכאילו נהוג ללכת אל הערביות, בפרדס, או בלילה בחצר, וכי מי שבנות ישראל לא נותנות לו שוכב בינתיים איתן – זה לא קיים, אלה רק אגדות.
ואז בא הווידוי הנורא: יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק, ואחר-כך האירוניה, כשהוא אומר – אין דאגות אחרות מאלה, הלא צרות עם ישראל גדולות יותר, אבל לבסוף הוא אומר כי בהתגשמות הציוניות אינו מאמין, ולא רק הוא. כלומר, הפסימיות – מה כל הדיבורים הגדולים האלה, הלא כה קטן ומסכן הוא עם ישראל, מוקף, יום אחד יכולים לקום ולשחוט את כולנו.
כאשר מדברים על הארוס אצל ברנר, אזיי בעצם ישנם "שלושה" ברנר. מה זאת אומרת?
ישנו ברנר, זה שעכשיו קראתי מכתב שלו, האדם שהיה במצוקה, אדם שאין לו חיי-מין טבעיים, אדם שהשנים חולפות על פניו ואינו מתחתן, ואני חושב שהוא לא היה יחידי ברווקותו. החיים אז היו מאוד עריריים.
אבי בנימין, שנולד בפתח-תקווה בתחילת המאה העשרים, סיפר לי שבני האיכרים היו מתעסקים עם ערביות, בעיקר הדור המבוגר ממנו, שנולדו בסוף המאה התשע-עשרה. על כך יש עדויות, אפילו בספרי ועד המושבה פתח-תקווה, שבאמת היו מתעסקים עם הערביות שישנו בחצרות של האיכרים. אחר-כך, בראשית המאה, זה היה כבר לא נאה להתעסק עם הערביות, ואז הרווקים היו מתעסקים עם נשים נשואות. למה עם נשואות? כי הרווקות לא נתנו. ואילו אישה שכבר היתה נשואה, וידעה חיי-מין וכמובן כבר לא היתה בתולה, לה היו גם רומאנים מהצד, כך היה נהוג במושבה, הרווקים סביב הנשואה כמו זבובים לדבש. אבל אישה שטרם התחתנה לא היתה ניתנת להשגה.
היתה זו מצוקה שכיום קשה לנו להבין אותה, כפי שהיתה גם באירופה השמרנית. הסיפורים על קומפוזיטורים ומשוררים שמתו בעגבת כי הלכו לזונות. זה היה חלק מהחיים, מעולמם של הגברים, מפני שבחורות ששמרו על שמן הטוב לא נטו לאהבה חופשית. הספרות האירופית מלאה בסיפורים כאלה. החיים המיניים שלא מומשו היו מאוד קשים לרווקים, שהתנסו בתחילת חייהם בעיקר בסקס אצל זונות ולא פעם גם הדביקו במחלות-מין את נשותיהם.
אצל ברנר הסיפור היה עוד יותר עצוב מפני שלימים הוא נישא, ונולד לו בן, אורי, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן, וברנר שוב נישאר בודד. ובעצם האדם הגדול הזה, אולי הסופר החשוב ביותר שהיה לנו בארץ-ישראל, האדם העמוק ביותר בכתיבתו – לא ידע כמעט אהבת נשים. רואים זאת מהמכתבים, מהעדויות, מכל סיפור חייו. האיש הזה היה צמא לאהבה, גם נפשית, רוחנית, וגם פיסית פשוטה של סיפוק תאווה שלא עלה בידו. ועם התחושה המרה הזו הוא מתהלך כל השנים.
אז הנה ברנר האדם, אבל אסור להסתמך רק על ברנר האדם, כי לא הכל נחקר עדיין, ויש דברים על אודותיו שאולי לעולם לא נדע. גם מה שאני אומר כאן יש בו אולי קצת מיסוד ההשערה. אנחנו מדברים על יצירתו. הארוס אצל ברנר הוא הארוס ביצירתו, אבל גם בכך יש לנו בעייה.
קודם כל, ישנם גיבוריו של ברנר. בכל אחד מספריו יש לפחות גיבור אחד מרכזי, יש גם אחרים אבל יש גיבור "ברנרי", בגוף ראשון, ולפעמים לא בגוף ראשון אלא סיפור הסוואה, כמו בפתיחת "מכאן ומכאן", שבה המספר כאילו מצא את הדפים, אבל תמיד יש גיבור מרכזי, אברמזון ב"מסביב לנקודה" (1905-1904), יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" (1920) או "אובד עצות" ב"מכאן ומכאן" (1911). הגיבור, שאנחנו יודעים שהוא הכי קרוב לברנר מבחינת הביוגראפיה שלו, ברנר כאילו מדבר דרכו, אבל הוא גיבור ספרותי, שאותו ברנר המציא.
יצחק בקון, אחד החוקרים המובהקים של ברנר, הוכיח שאנשים כתבו פרקים ביוגראפיים על ברנר או דיברו על ברנר האדם – גם לפי סיפוריו שניראו להם אוטוביוגראפיים במאה אחוז. והוא חקר פרקים ופרטים ביוגראפיים אצל ברנר, והוכיח שברנר גם בדה דברים בסיפוריו הניראים מאוד אוטוביוגראפיים, בדה בצורה האמנותית המקובלת ביותר, שהרי אלה סיפורים, והוא לא התחייב לאף אחד שכל מה שהוא כותב בסיפוריו זה אמת, הוא השתמש בחומרים מחייו אבל הוא גם בדה, וחוקריו, ואנשים שכתבו עליו, כתבו את תולדות חייו לפי הסיפורים שלו וייחסו לו גם דברים שלא קרו לו או קרו אחרת משום שהסתמכו על סיפוריו וראו בהם חומר אוטוביוגראפי לתיאור את דמותו. והיה אמנם דמיון גדול, אבל לא דמיון של מאה אחוז.
אני עצמי מלמד בסדנאות כתיבה שזו מצווה לתעתע בקורא, כלומר – כתוב בצורה אוטוביוגראפית ובשלב מסויים תתחיל לצ'זבט, והקורא כבר מאמין לך. עליך גם להודות ביותר ממה שעשית. לא מזמן ריאיינו באחד העיתונים את גרושתו של דן בן-אמוץ והיא גילתה מה שאני שנים אומר, שבן-אמוץ, ברומאנים האוטוביוגראפיים שלו, הודה בהרבה יותר ממה שבאמת עשה.
מדובר אפוא בתחבולה לגיטימית לפיה הסופר מודה בדברים שאותם לא עשה. אבל הבעייה היא שכאשר אנחנו מדברים על אישיות ששמה "הגיבור הברנרי", והוא צירוף של כמה גיבורים שהם בני-דמותו של ברנר, ואשר לפי כל אורחות-חייהם ברוסיה, ושנת השירות בצבא, והשהות בלונדון, והעלייה ארצה – הם הולכים בדיוק בעקבות מחברם – וכאשר אנו אומרים "הגיבור הברנרי" או לעיתים אפילו באומרנו בקיצור – "ברנר", הכוונה היא לא לברנר האיש, לא לצד האוטוביוגראפי, אלא כיצד הגיבור, בן-דמותו בסיפוריו, מתייחס לארוס ולנושאים אחרים. ולא פעם המספר והגיבור הם אותה דמות, כי הסיפור הוא בגוף ראשון.
וכך יש ברנר האדם, ישנם גיבורי ברנר בכל סיפור, וישנו הגיבור הברנרי שהוא מעין איפיון וסיכום בן-דמותו של ברנר שעולה מכל סיפוריו.
אם אנחנו לוקחים את הסיפורים כולם, או חלקם, כי לא נדבר על כולם, עולה השאלה שהיא נושא דיוננו – מיהן הנשים אצל ברנר?
יש אצלו דוגמאות לשתי מהויות עיקריות של נשים.
האחת, מייצגת אותה בצורה מאוד בולטת חווה בלומין ב"מסביב לנקודה" (1905-1904). חווה היא דמות, שוב אני עושה כאן את החטא הביוגראפי – שנוצרה בעקבות בחורה שברנר אהב בהיותו עדיין ברוסיה, יווה איסאקובנה שמה, ובעברית – חיה וולפסון. לימים, כשכבר היה בלונדון, נרצחה בפרעות אוקטובר 1906 ברוסיה, והוא כתב לזכרה רשימה "הוא סיפר לעצמו", ובה תיאר את פרשת יחסיו עימה. לפי האיפיונים שנתן בה, שייכותה לתרבות הרוסית, ועוד, רואים שהתכוון לאותה בחורה שאולי קצת אהבה אותו, שהוא אהב אותה, אהבה שלא התממשה אבל שימשה לו כניראה מודל לחווה בלומין.
ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון" (1920), שוב מופיעה דמות אישה שאוהבים אותה והיא אינה מושגת. מתוארות בסיפור שתי אחיות, קרובות של הגיבור יחזקאל חפץ, והן אסתר ומרים חפץ. מרים, היפה, המלאה חיים, היא האישה הבלתי-מושגת, מי שלעולם לא תאהב את יחזקאל חפץ, בחור שיש לו לא רק קילע אלא הוא גם מאושפז בבית משוגעים, ודברים נוראים קורים לו, ומבחינה פיסית הוא דוחה, כך לפחות נידמה לו. יחזקאל עובר ניתוח שבר ולאחריו הוא קרוב להשתגע ומאשפזים אותו בבית משוגעים, משם הוא יוצא לאחר זמן.
מצד אחד ישנן אפוא דמויות נשים בלתי מושגות, ומהצד שני דמות אישה שרוצה בגיבור, ביחזקאל – והיא קרובתו אסתר חפץ, והיא לא מצודדת, והחזה שלה שטוח כמו שלו, והיא מתוארת בצורה הכי דוחה שיכולה להיות, והיא ממש, איך אומרים, מתלבשת עליו, וממש רוצה אותו כי היא מאוהבת בו. היחסים ביניהם חושפים תהום של עליבות אבל אלה הם מן הקטעים היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, פרשת היחסים בין יחזקאל חפץ לקרובתו אסתר.
וישנה תאוות-סתם, זאת אומרת, הגיבור הברנרי חי בשניות שבה יש אישה שאפשר להעריץ אותה, שהיא נאהבת, ושהיא נמצאת מעל, בלתי מושגת – וישנה התאווה סתם, תאווה לכל אישה, זה הארוס המנוער מכל רגש, החפץ רק לבוא על פורקנו, אבל גם את זה אי אפשר להשיג, כי גם זה אינו בנמצא.
ברנר לא מתאר, נידמה לי, אני לא רוצה לומר בביטחון – אין אצלו תיאור חווייה של הליכה לזונות, זו אינה מופיעה בספרים שלו. אולי אני טועה, אבל להרגשתי אם הדבר היה חלק מאורח החיים, מדרך הסיפוק שגיבוריו יכולים להיעזר בו, להיעזר בפורקן מיני קנוי, זה ודאי היה מופיע אצלו, ולמיטב ידיעתי הדבר אינו מופיע.
וכך – אין אישה שאוהבים, אין אישה סתם, ואין אישה קנויה, וברנר, ובחורים רבים מבני דורו וחוגו, הלא אינם נזירים מרצון, והם בריאים ברצונם להשיג אישה, ואין. זו גם התחושה שעולה ממכתבו לביילין, אבל ישנה פה התסבוכת שהוא מאשים את עצמו בכך שאינו יכול ליצור קשר עם האישה הנעלה עליו, בגלל מהותו שלו, הנמוכה בעיניו.
אקרא שני קטעים שממחישים את דבריי. הקטע הראשון הוא מתוך "מסביב לנקודה" והוא אחד הקטעים המפורסמים בכתבי ברנר.
"חווה?" הוא מתייחס לאותה חווה בלומין נערצת, "אבל הלא דבר זה ברור כשמש פניה, ריח רע עולה מפי, ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." דברים אלה אומר אברמזון, גיבור "מסביב לנקודה", "לאישה לא נשקתי מימיי, וגם במחולות לא יצאתי מימיי. דבר זה ברור כפניה, היא נבראה ישר. הוא נברא ישר." ו"הוא" הינו הגבר שחווה אוהבת, והוא אינו אברמזון.
אני מוכרח להגיד משהו שיישמע אולי דבילי. שנים, כשהייתי צעיר, ויוצא לבלות ועלה לי ריח רע מהפה, הייתי נזכר ב"ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." המילים רדפו אותי עד שיום אחד גיליתי שיש אפשרות של טיפול בהסרת האבן מהשיניים, וכבר כעשרים שנה אני מקפיד על כך לפחות פעמיים בשנה, ואין ריח רע מהפה. בשעתו זה היה נורא, אתה בא לבחורה, רוצה להתנשק, ואני לא מדבר על כך שגם אצלן, ואפילו היפות והמושכות, עלה לא פעם ריח רע מהפה – ואמרתי לעצמי, יש אנשים שעד היום לא גילו את העולם של השינניות, אמנם הטיפול קצת לא נעים, הן חופרות וחוצבות בפה, אבל מנקות לך את האבן ומאווררות את החניכיים, ויותר לא מסריח לך מהפה. ואמרתי לעצמי, כל כך חבל, אילו ברנר היה עובר טיפול דנטאלי היה פחות מתאכזר לעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה גורל שיסריח להם מהפה, שאי אפשר אחרת, ולא רק אחרי שאוכלים שום או בצל. אבל בימינו, מי שעולה לו ריח רע מהפה, זוהי פשוט הזנחה.
אמרתי לעצמי, אילו הגיבור הברנרי היה יכול להתגבר על הסרחון מהפה, היום כבר אין צורך לכתוב משפט כזה. אפשר להיות מכוער, ובעל הרבה מגרעות, אבל על זה, מהפה, אפשר להתגבר.
בקטע אחר, חזק בתחושת הנמיכות שבו, קטע האומר שהוא לא מתאים לה, ליווה איסאקובנה – הדבר ברור, הוא אוהב אותה אבל סבור שאינו ראוי לה, וישנה אפילו, מתוך הנמיכות, לקיחת אשמה על עצמו, כאומר, היא טובה מדי בשבילי.
כאשר ברנר מספיד את יווה איסאקובנה, היא חיה וולפסון, אחרי הירצחה ברוסיה, הוא אומר ככה: "שמע נא, אתה לא אהבת אותה, הלא יודע אתה זאת, אתה לא אהבת אותה, לא היה כושר לזה, והיא גם היא אמנם היתה סמל החיים, אך דע לך של החיים מן הצד השני, לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים והמבקשים," זאת אומרת, ברנר רואה את עצמו שותף לגסים, לאכזרים, לבהמיים. התחושות שלו בהמיות, הן תאווה מנוערת מרגש, דבר כוזב וטיפשי, ואילו היא שייכת לתמימים, למקווים, למאמינים, לסובלים ולמבקשים.
והוא ממשיך: "אישה היתה ויותר מאישה, ואתה לא נתת אמון ברגשיך אליה, אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה, ועליה. ועוד, אילו למצער האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם, ואולם אתה ידעת כי לך שוב אין תקנה. כי אתה אכול חטא אשר לא בך אשמתו ואתה תישאו. וכי אהבה פראית, טבעית, יוונית, לא לך היא. בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך תוכך, הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות. הרעילו את דמיך אותן התמונות כי רעב אתה. החום לא שפכו לתוך ליבך, ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך, ואתה בעצם לא היית צריך להן."
הכל נמשך אפוא באותה רוח, באותה מגמה. כאשר ברנר אומר שאז רק נודע לו כל אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר – מתברר שהוא חושב שאינו מסוגל לאהוב אותה כי לאהוב אהבה רוחנית פירושו להיות מנוער מכל התאוות גשמית אליה. וכשהוא מתאווה אליה בצורה גשמית, הוא רואה את עצמו כאיש בעל חטאים, בהמי, אכזר. בשעה שהוא מתאווה לאבריה, מתאווה לשכב איתה, לחדור לתוכה ולחוש אותה בחלציו – המעשה הזה נמצא מחוץ לספירת אהבה שהוא חש כלפיה, זה כמו להזדווג עם כל אישה אחרת, מזדמנת, ללא רגשות, והדבר בהמי – היחס הוא כמו לאובייקט, לזונה, וכאילו מנטרל אותו, הוא מורעל באמצעות היחס הנמוך יותר, בחלום על הסקס-לעצמו, בלי אהבה. ויצרו הגדול התובע פורקן מפריע אותו מלקשור את עצמו באהבה למי שאותה הוא אוהב בליבו ובנפשו. עולמו הרגשי קרוע כי גם הצד הזה קיים בה – היא מגרה אותו גם כאישה-סתם, ביופייה, בגופניות הארוטית שלה, ולא רק בדיבורים הרוחניים או ברגשות הנעלים שהיא מעוררת כלפיה, ומה שקורה אז הוא שההנאה הפשוטה והטבעית שבסקס נראית לו לא-טבעית, טמאה, והוא מכנה אותה – אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר.
הארוס הוא אפוא בלתי-אפשרי. חלקו העליון נוצר למגע רוחני, לאהבה. יווה איסאקובנה היתה אישה טובה מדי עבורו, היתה מלאך. ואילו חלקו התחתון הוא כל כך גס ויצרי שהוא חושש לטמא אותה בהזיותיו הפרועות על העונג הבהמי שיפיק מגופה, ובכך הוא משיק לתחום הסקס המעוות, הפרברטי, החולני, שיגיע אצל ברנר לעוד גלגולים שאותם הוא מכנה חולאי המזרח, ולאפשרויות נוספות של סקס דוחה ומפתה באותה מידה, כי הוא נעדר שמץ של נפשיות, אהבה ורוחניות, כולו התאווה בעירומה. גישה רומאנטית של גבר עז יצרים, שבעולם מושגיו לזיין את האישה האהובה פירושו להפוך אותה לסתם נקבה ולהורידה מהכן הגבוה עליו הציב אותה כאלוהים בעיניו.
בספר מסותיו "בין החזון לבין האבסורדי" [1966] כלל ברוך קורצווייל פרק בשם "על מהות הסבל והחיים ביצירתו של ברנר", ובו כתב על יחסו של ברנר לארוס.
קורצווייל שפט את הספרות העברית מנקודת ההשקפה של איזו יצירה יש בה אמונה – ואיזו מבטאה מציאות שאחרי האמונה, מציאות ניהיליסטית. הוא שפט על פי מה דתי, ומה בא אחרי הדת. כל אלה איבחן לפני התופעות של החזרה בתשובה, לפני אותו רנסנס של הדת היהודית, המחודשת והמשופצת, המפוברקת-ברובה, הכוחנית, הלאומנית, החרדית או העממית המעריצה קדושים, קמיעות ולחשים – שצמחה לגווניה בישראל בעיקר משנת 1967 ואילך.
קורצווייל כתב בתקופה שבה הכיוון המרכזי, ואני עדיין מאמין שכך הוא עד היום – התאפיין בכך שהתרבות העברית החדשה היא חילונית, ושקיים בה נתק בריא עם אותו עולם אמונתי של "פת שלימה" שתיארו עגנון – ושהתיימר כאילו התקיימה עיירה מזרח-אירופית אידילית, שבה החיים היו "פת שלימה", ספוגי אמונה תמימה, כמו אצל ר' יודל חסיד, זקנו של יצחק קומר מ"תמול שלשום", ורק לאחר שקרה השבר הנורא של המעבר לחילוניות, הן במשברים שעברו על יהדות מזרח-אירופה עוד לפני השואה, והן בישראל – נותק קשר האמונה, והיהדות ניצבת מאז בפני שבר נורא שאינו מתאחה, ומן הקרעים צצים הכוחות הדימוניים דוגמת הכלב בלק ב"תמול שלשום" או סהרוריותה של גמולה ב"עידו ועינם", סיפור מופלא שכולו מדרש סמלי בנושאים הללו.
קורצווייל חי בתחושה הזו ושפט על פיה. לדעתי היא בלתי נכונה לחלוטין. הוא סירב לתת ערך לספרות עברית חדשה שאינה יונקת ממקורות יהודיים-דתיים. ראה בה שטחיות ורדידות "ככל הגויים" – במובן הלא-טוב.
הפרכת עמדתו של קורצווייל קשורה בעימות שהיה לו עם גרשם שלום, עימות חד-צדדי, כי גרשם שלום לא השיב לו ישירות על התקפותיו עליו. גדולתו של שלום כהיסטוריון וכהיסטוריוסוף היתה בכך שהוכיח כי תולדות היהדות לדורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכן שתולדות היהדות הם גם תולדות הצנזורה של היהדות. היו תקופות ביהדות שהודחקו, כמו הקבלה, כמו המשיחיות, השבתאות והפרנקאות. היו זרמי מעמקים שאותם הסתירה והכחישה היהדות הכאילו-האחת, הכאילו-מונוליטית. האורתודוכסיה היא בעצם רק פרי מאתיים השנים האחרונות, לאחר שרוב העם היהודי באירופה פרץ את חומות הדת והלך להתבוללות, לחילוניות, להשכלה, להגירה, לתנועות מהפכניות עולמיות ולציונות – רק אז התגבר צורך ההתגוננות של היהדות האורתודוכסית והיא יצרה תמונה מונוליטית, מצונזרת, כאילו בכל תולדותיה היתה היהדות בעלת ציביון אורתודוכסי. וכך גם קורצווייל מנסה להציגה, בעוד ששלום, שהוא אוטופיסט מבחינה היסטורית, אומר כי לא רק העתיד של היהדות אינו ידוע לנו, ובצדק, אלא גם עברה יש בו מימד אוטופי – אנו עלולים לגלות בעבר פנים אחרות לגמרי מכפי אלה שמציגה הגישה הא-היסטורית, הרשמית כביכול, של האורתודוכסיה – הרואה כיהדות "אמיתית" רק את הזרם האחד, המתגונן מפני שינויים, ושאינה מכירה בהתפתחות הדיאלקטית של זרמים ותנועות המשתנים מדור לדור.
זה המפעל הגדול של שלום בחקר הקבלה, ומכאן נגזרת ראיית ההווייה היהודית החילונית-ברובה בישראל במאה העשרים – כעוד גלגול דיאלקטי של הגדרת אחת מתקופותיה החשובות ביותר של היהדות, כאשר זירת ההתרחשות ההיסטורית נמצאת כבר יותר ממאתים שנה מעבר להבחנה שבין קודש לחול. כלומר, עיקר הצמיחה, גם הרוחנית והתרבותית, בתולדות היהדות בדורות האחרונים, מתרחשת לאו-דווקא במחנה הדתי לפלגיו. ואולי במיוחד לא שם.
קורצווייל ראה את היהדות בצורה יותר פשטנית, לא דיאלקטית, והיה נאמן לעצמו – היה ברור לו שברנר, האדם החילוני, איבד את אלוהים ולכן, או כך נגזר מראש – הוא מנסה לעשות מהאישה אלוהים. הוא לא מצליח, ולכן הארוס אינו יכול לשמש לו תחליף לאמונה שאבדה.
לפי ההסבר של קורצווייל – קודם ברנר עוזב את אלוהים, ואז נעשה עולמו ריק. כי לפי קורצווייל כל אדם שאין לו אלוהים הוא אדם ריק, ולא ייתכן שיתברר כי אנשים שכאילו יש להם אלוהים, הם הרבה יותר ריקניים, וכי דווקא הספרות העברית החילונית, שרובה, חוץ אולי מחיים באר, אדם יקר, דתי, וסופר עברי מודרני, אך לא סופר דתי – חוץ ממנו כל שאר הספרות העברית כיום היא ספרות שכותבים סופרים חילוניים ובה מבוטאים הסבל היהודי וחשבון הנפש היהודי והקיום הישראלי והתרבות העברית לכל גווניהם – בעוד אשר בצד הדתי, שאולי יש אלוהים בליבו ואולי אף זה לא – שמה אין שום התחבטות ושום יצירה אמיתית, שמה יש רק הליכה בתלם אידיאולוגי וצנזורה עצמית.
ואילו קורצווייל חשב ההיפך – מרגע שאדם בכלל, וברנר בפרט – חדל להאמין באלוהים, אין לו עולם. רק מי שמאמין באלוהים יש לו עולם שלם, ובהיעדר האמונה הוא רדוף בתחושה של ריקניות קיומית, ללא אלוהים, ואז הוא מחפש את האישה, מחפש תשובה אצל האישה ואינו מצליח למוצאה, כי האישה אינה תחליף לאלוהים.
ברנר, הגיבור הברנרי – מנסה למצוא תחליף לאלוהים בכך שהוא שם את האישה במקום גבוה מעליו, זו האהבה הרוחנית, כפי שרחש לחווה בלומין. וכאשר הוא נכשל בכך, נישאר הארוס העירום, המעוות, עם המצוקות הנוראות שלו שמביאות את הגיבור – גם אברמזון, גם יחזקאל חפץ, לשיגעון. פשוט משתגעים מתוך צירוף כל מיני מקרים, תנאי סביבה, וגורמים, שאחד החמורים בהם הוא חוסר היכולת להגשים את עצמו מבחינה מינית. חיים חיים לא טבעיים שאין בהם כלל יחסי-מין עם נשים.
הסברים אלה באים בעקבות קורצווייל. דבריו מאוד מעניינים ועמוקים אבל אני לא חושב שקל לנו לקבל את ההנחה שאדם שלם הוא רק אדם שנישאר באיזו אמונה תמימה באלוהים, ומי שאין לו אלוהים, עולמו ריק. דווקא בימינו, אנשים, יהודים, שאין להם אלוהים – לפעמים הם אנשים יותר מלאים, ואילו אנשים שיש להם אלוהים – לפעמים הם אנשים מאוד ריקים, למרות כל מראית-העין שהם עושים. הלא הם מתנהגים כאילו יש להם פוליסת ביטוח מטעם הקב"ה, ולכן הם צודקים בכל מה שהם אומרים ועושים.
אצל ברנר העניין של נשי וגברי, של נקבי וזכרי, קיים גם מעבר למצוקת הגיבור עצמו כלפי אישה מסויימת. קורצווייל אומר שברנר, ביחסו לנשים, הולך בעקבות הוגה-הדיעות היהודי אוטו ויינינגר (1903-1880), שהישווה את היהדות לנשים ואמר שהאישה והיהודי שניהם פאסיביים ושניהם שליליים ושניהם מגונים, ולדעת קורצווייל השינאה העצמית היהודית ושינאת הנשים משותפות הן לוויינינגר ולברנר.
ויינינגר נולד בווינה, למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי הטבע באוניברסיטה של וינה. ב1902- קיבל תואר דוקטור על חיבורו "מין ואופי", ובד בבד עם קבלת התואר המיר את דתו. שנה לאחר-מכן איבד את עצמו לדעת. "מין ואופי", שהתפרסם לאחר מותו, זכה למהדורות רבות ולתפוצה בעולם כולו ולימים תורגם גם לעברית. ויינינגר טען שבכל אדם מצויים שני יסודות: הגברי והנשי. הגברי הוא היסוד החיובי, המסוגל ליצירה רוחנית, הגיונית ומוסרית, ואילו הנשי הוא היסוד השלילי, המסוגל רק לתענוג מיני או להולדה. השחרור של שני המינים, השחרור האנושי, יבוא כאשר לא יזדקקו עוד זה לזה מבחינה מינית. גם היהודי תופס מקום בתורתו של ויינינגר, בייצגו את היסוד השלילי בקרב העמים והתרבויות. היהודי הוא הכוח המושך אל שיטות ההרס של הקומוניזם, האנרכיזם, המטריאליזם, וגם הדת היהודית היא בעיניו דת שלילית ביסודה, בהשוואה לנצרות.
איני יודע אם נכונה השוואתו של קורצווייל ואם לא, אבל ברור, וזאת קורצווייל אומר, שישנו גורם מרכזי בהשקפתו האידיאולוגית והפוליטית של ברנר, שקשור לאותה השוואה, והמשוואה היא כך:
כנסת ישראל, כלומר העם ורוחו – משולה לזונה. זאת אומר ברנר ב"שכול וכישלון", בקטע מאוד ידוע ובולט, האומר שכנסת ישראל דומה לזונה בבואנוס-איירס, היא פאסיבית, היא הגלות, היא נפעלת, היא שלילית. את כל הנשמה הישראלית, השכינה, כנסת ישראל, עם ישראל, הוא ממשיל לאיזו זונה בבואנוס-איירס, ומאוד כעסו עליו על כך.
התחושה העולה מהתלבטותו של ברנר ביחס לנשים, ומראייתו את המציאות הלאומית, היא המשוואה שגויים הם דבר גברי. יש אמנם גם גברים יהודים שיש בהם משהו גויי-גברי, כמו למשל אהובה של מרים חפץ ב"שכול וכישלון", שאותה יחזקאל חפץ אוהב אבל היא אוהבת את הרופא חמילין. חמילין הוא כמו חם, זאת מהחלוקה לשם חם ויפת, הם בני נוח – לשמים, לאירופים ולשחורים. וחמילין שייך להוויית הגוי, הוא לא שם, הוא חם, יש בו משהו גויי.
גם בסיפורים אחרים של ברנר ישנה תבנית של משולש רומנטי – גיבורו אוהב מישהי, אבל היא נוטה, היא הולכת אחרי גבר אחר שאינו רדוף כאב כמוהו ואינו רדוף צרות כמוהו, שיש בו משהו גויי, אחר, גברי, אחריו היא הולכת.
ומכאן לתחושה של ברנר והיא שהגלות נמשכת בארץ-ישראל, שכנסת ישראל היא כזונה בבואנוס-איירס, שהגלות היא פאסיביות, שהאישה היא פאסיבית, שכל זה שלילי, עומד בסכנה של אונס, של רצח, שזה ההיפך ממה שהיה צריך להיות. שהרי הציונות אינה פאסיבית, החלום של הציונות הוא בעצם חלום גברי, אקטיבי, הרצון להיות כמו הגויים, לקחת את גורלנו בידינו, להיות כוח אקטיבי, "כוח נחוץ," כדבריו, אבל כל זה בגדר חלום לעתיד לבוא, ובינתיים המציאות בארץ-ישראל היא פאסיבית והיא דומה למציאות הפרטית שהגיבור הברנרי מצוי בה, בחוסר היכולת שלו לכבוש את אהובתו.
זה אולי ניראה קצת מסובך, אבל כאשר האישה עלובה כאסתר חפץ, והיהדות עלובה כפי שהיא, והקיום בארץ גלותי וחסר ביטחון כפי שהוא, אז אין במציאות שום דבר מצודד, והחלום של הציונות האקטיבית פשוט לא מתגשם.
האנאלוגיה הזו קיימת גם ביחסי היישוב היהודי בארץ עם הערבים. בתקופתו של ברנר נדפסו סיפורים על אהבה בין יהודי לערבייה כגון "לטיפה" (1906) של משה סמילנסקי, ועוד סיפורים. ברנר אמר שאין אהבה כזו, יש רק חולאי המזרח, יש הומוסקסואליזם, יש משכב עם בהמה, המזרח הוא טמא, המיניות שלו טמאה, חולנית, ואין אהבה. ואם ישנה, היא מקרה פרטי. לא תיתכן אהבה בין פרטים משני העמים.
וישנו החלום של ידידו ר' בנימין על השלום, וברנר אומר שאין שלום, יש סכנות, מלחמה יכולה להיות, ומי שאינו רואה את מרירות המציאות נוקט עמדה אי-מוסרית. ותחושה זו היא חלק מהשקפת עולמו הכללית, הציונית, האומרת שאין רומנטיקה, אין אהבה רומנטית, יש יצרים עזים, ארוס שלא בא על סיפוקו ושמביא לשיגעון, ארוס ערום מכל רוחניות, תאווה נוראה שאינה באה לידי סיפוק. אין אהבה בחייו הפרטיים של הגיבור הברנרי, אין אהבה גם ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק ארוס מעוות. ואין שלום ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק פחד הדקירה, החדירה, הרצח, והאלימות.
בבוא ברנר ארצה בשנת 1909 הוא פגש שלושה ציבורים שאינם ציבורו-שלו. הוא השתייך לציבור העלייה השנייה, צעירי העלייה השנייה, שאמנם לא כולם עלו ארצה מסיבות ציוניות, רק חלק. הלא הוא עצמו כותב לביילין: "אני לא מאמין בציוניות," וביילין שואל אותו: "לבוא?" – וברנר עונה: "לבוא אני לא ממליץ לך, מצד שני אני לא אעזוב כי מה יש לי לעשות במקום אחר? לא יהיה יותר טוב." והתשובה היא כמין אפכא מסתברא.
צעירים רבים הגיעו באותה תקופה ארצה לא מתוך ציונות, אבל הם היו חזקים, ומזלם, גורלם או חייהם האישיים הביאו אותם לכם שנקלטו היטב בארץ. לעומתם היו הרבה שבאו כדי להתערות פה אך לא עמדו בקשיים הנוראים והיו מוכרחים לעזוב או התאבדו או מתו במחלות או נרצחו. זה היה הציבור שלו. הפועלים, אנשי העלייה השנייה, עם תחושת העריריות, והרווקות, והכבדות הנוראה, כפי שגם אריאלי-אורלוף תיאר אותם, כפי שתיארו סופרים אחרים כצבי שץ ויוסף לואידור. ציבורם היה עדיין קטן ודל בתוך כלל הציבור היהודי שגם הוא היה עדיין קטן ודל, והם מצאו עצמם מול שלושה ציבורים אחרים.
הציבור הראשון היה איכרי המושבות. לדעת ברנר הם היו שרויים בניוון, בניהם מתרועעים עם הערבים, הם שוקעים במזרח, הערבים חיים בתוכם, והערבים הם גם המשך של האנטישמים מרוסיה, של האוקראינים ששונאים אותנו, של הבלורוסים ששונאים אותנו, של כל מי ששנא אותנו שם. וברנר אומר, אם כך המצב גם כאן – אזיי לשם מה באנו? החלום שלו היה שהיהודים צריכים להיות עם עצמם ולא להיטמע במזרח. אם המושבות השטופות בעובדים ערביים, החרתים, הן הכיוון של החיים בארץ, של הציונות – אז אין לכך עתיד. מוטב להישאר ברוסיה, ואם להיטמע בגויים מוטב שם בגולה ולא בערבים פה, שזה בעצם מן הפח אל הפחת.
הציבור השני, היישוב הישן, שרוי גם הוא בניוון. כאשר ברנר מדבר על הומוסקסואליות אזיי צעירי הערבים שטופים במשכב זכר וגם בחורי הישיבות של היישוב הישן שטופים במשכב זכר, והדברים נאמרים ברמזים די ברורים, והכל מנוון וחסר תקווה.
והציבור השלישי הוא הערבים, וגם בו קבוצות-מישנה, אפנדים ופלחים, עירוניים וכפריים, בידואים, וההבדלים ביניהם מעסיקים את ברנר רק אם יש בהם משמעות מעמדית וכמובן תוך העדפת הפועל הערבי קשה-היום על פני האפנדי העשיר.
איכרי המושבות, הערבים, היישוב הישן – שלושה ציבורים סופגים מברנר תוכחה כבדה משום שהוא מוצא בהם שקיעה, ניוון, ארוס מעוות וחולני ופרוורטיות מינית. והוא רגיש לכך בגלל אותה מצוקה יצרית נוראה שלו, ומפני שאין אהבה גדולה, ואין ארוס אחר לבד מהארוס המעוות. זה משגע את הגיבור הברנרי, השקוע בארוטיקה של אי-סיפוק ומבחין סביבו בגילויים חולניים של הארוס, שאולי אדם בעל סיפוק מיני מלא וחיים טבעיים יותר – לא היה שם לב להם. וכל זה פועל על נפשו הקודחת והמגורה בצורה חריפה מאוד.
ברנר, או גיבורו ב"מכאן ומכאן" – מגיע בראשונה לחיפה, ומשם עושה מסע ממושבה למושבה דרומה, ומגיע כניראה לזכרון-יעקב: "אבל הוי, הוי, המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל נפש, גועל נפש, מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך בלי תנועה חיים."
והנה בא המשפט הקובע: "ילידי הארץ," ואנחנו לא יודעים אם הוא מתכוון כאן לצברים, בני המושבה, או לערבים שגרים בה וחלקם כבר מדבר אידיש בהשפעת הז'רגון הנהוג במושבה, "ילידי הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש, אחד מהם קורץ ומספר לי פתאום בז'רגון יהודי רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות."
זהו שיא של ירידה. ילידי הארץ, כאן כניראה הערבים שגרים במושבה ולא ילדי האיכרים, שקועים בניוון, משכב בהמה, מחלות, טראכומה, והקיום היהודי מתבולל בתוכם, ואין לו עתיד.
[על שכיחות התופעה וטבעיותה, כעשרים-שלושים שנה לאחר תיאוריו של ברנר, מספר למשל גד יעקבי ברומאן "עומס החום" (הקיבוץ המאוחד, 2000), המתאר ילדות של גיבורו במושב בעמק חפר בשנות השלושים למאה העשרים: "עירומים שחינו, רואים מעבר לנחל את מעשי ההזדווגות שבין הנערים הערביים לבין עצמם ובינם לבין עיזיהם. הם היו אחרים, כך שהמעשה כמו לא נגע בנו, אולם הסקרנות לא הירפתה." (שם, עמ' 26-25).]
שלושת הציבורים האלה, יישוב ישן, מושבות וערבים, ניראים לברנר שקועים באותה מדמנה ארוטית מעוותת, מי פחות ומי יותר, אך בהבדל אחד, שהוא חוזר עליו פעמיים בסיפוריו. לערבים הוא קורא "מזוהמים" אבל אנחנו, היהודים, הננו "מזוהמי עולם".
זו אינה הגישה של הרב מאיר כהנא [בשעתו] או של גזען לאומני אחר. צריך להבין את ברנר היטב. כאשר הוא אומר דברים כה נוראים על ציבור כלשהו, אזיי הוא-עצמו, הגיבור הברנרי, וקבוצת ההשתייכות שלו, סופגים עוד יותר.
מטיחים נגדו – הכל נובע משינאה עצמית. אני לא מסכים עם הגינוי לשינאה העצמית. שינאה עצמית היא דבר הכי בריא בספרות. אם היתה יותר שינאה עצמית בכמה חוגים בארץ, אז החיים היו ניראים אחרים ולא מלאי שינאה לזולת, כפי שאכן הם. שינאה עצמית היא גם ביקורת עצמית. היכן שאין שינאה עצמית, שם שונאים את הזולת או לא מקבלים את אחרותו.
הם מזוהמים אבל אנחנו מזוהמי עולם. זאת אומרת, הערבים מזוהמים כי הם שרויים בלכלוך, במחלות ובמיניות מעוותת. גם הגיבור הברנרי, הרווק, גם בחורי הישיבה הרווקים, וגם צעירי הערבים הרווקים, אלה ציבורים שנמצאים במצוקות מיניות עזות מאוד שברנר ער להן.
אבל אנחנו, היהודים, הננו מזוהמי עולם, כי אנחנו נושאים את קללת הגלות. מה עוזר לנו שאנו באותה תקופה נקיים יותר ויש לנו תברואה טובה יותר – אם נפשנו מעוותת יותר מאשר הלכלוך שהללו נמצאים בו. להם יש איזו חיוניות פראית של אנשים על אדמתם, הערבים חיים בצורה קמאית יותר, פרימיטיבית יותר, על אדמתם.
גרשון שקד פירסם לאחרונה ספר בשם "פנים אחרות ביצירתו של עגנון" ובו הוא אומר שיש עלילה עיקרית בסיפור, וישנה עלילה נגדית, וצריך לתת מידה של חשיבות גם לעלילה הנגדית. אם בסוף הרומאן "תמול שלשום" יצחק קומר מת מנשיכת הכלב השוטה, וכאילו אין עתיד – לא רק לעלייה השנייה אלא גם לחזרתו בתשובה אין עתיד – צריך לקחת בחשבון שהספר מסתיים בתיאור אחינו ואחיותינו בעין-גנים, שזה היום רחוב בפתח-תקווה, ובדגניה, שבונים את הכפרים ומעבדים את השדות, ועליהם ייכתב בספר "חלקת השדה".
אומר שקד שזוהי העלילה שכנגד. עלילת-על ציונית. יצחק קומר מת, הוא לא הצליח להתמודד – אבל לא רק הוא מייצג, שאר גיבוריו בני תקופתו כן בנו את המפעל הציוני שהוא נטש, ולא הצליח להתמודד עימו כי לא הצליח להיות חלק אמיתי מבניינו – והם העלילה שכנגד. שקד מוכיח שברומאנים אחדים של עגנון, העלילה שכנגד היא אופטימית, היא ציונית, חיובית, היא הזרם שהצליח בהיסטוריה, בעוד שהגיבור של הרומאן הוא הנפל, מי שלא הצליח.
אינני יודע לומר אם אפשר לומר שיש עלילה שכנגד אצל ברנר. נידמה לי שאצלו אין עלילה שכנגד. אולי הניחומים המעטים שבתיאור האב והבן בסוף "מכאן ומכאן", או הנחת הממלאה, בשחייה על הכינרת, את הגיבורים הנישארים בסוף "שכול וכישלון", אבל אין כאן האירוניה האופטימית-כביכול של עגנון. ברנר כתב לשעתו ולתקופתו, כתיבתו היא לדורות, אבל הוא לא זכה להסתכל על הדברים ממרחק, הוא מת בגיל צעיר, הוא לא עגנון שראה את תקופת הראשית בפרספקטיבה, ויכול היה לקרוץ ולומר – בכל זאת היישוב גדל, לימים המדינה נוסדה. ולכן אצלו יש עלילה נגדית שכן הצליחה, ולכן גם האירוניה.
ברנר, בימיו, חישבו על תקופתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, היישוב מנה רק כמאה אלף והיה במיעוט, ובזמן המלחמה הוא פוחת בחצי ויותר, ואחרי המלחמה, הפרעות עדיין באוקראינה ובמקומות אחרים ברוסיה שלאחר-המהפכה, ורק מתחילה להגיע העלייה השלישית, וכבר יש מאורעות תל-חי וכבר יש מאורעות עשרים ואחת, והוא נהרג.
לברנר לא היתה שום ערובה שיש עלילת-על אחרת, לכן הייאוש הוא כל כך גדול וחזק. אבל מה שאין אצל ברנר, בשום מקום, הוא הפאטאליזם.
נחזור לאסתר חפץ. יש קטע נורא, שבו היא תופסת את יחזקאל חפץ, מנשקת אותו ומאמצת אותו אליה, למרות כל אי-האפשרות שבדבר, הנה – הוא יוצא מבית משוגעים, היא, קרובתו, מאמצת אותו, הוא לא רוצה אותה, הוא במצוקה מינית אבל – "הוא לא ירד עד כדי כך שאותה הוא ייקח, כי היא נראית לו איומה ונוראה, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה, אבל הוא נתרכך פתאום, ומה שנידמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי אפשרי, נעשה פתאום ברגע אחד לא רק אפשרי כי אם פשוט, בלתי תמוה, הכרח, ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה, הכל נשכח, כל התחומים ניטשטשו, כל התחומים, בלי איזה יוצא מן הכלל, הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק – "
איזו אמירה נוראה, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק, אין לה שדיים, הוא מחבק אותה ושומע את דפיקות לוח ליבה החלק –
"העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד מין גניחה נוראה, והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הירפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו, ולשפתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם, ובסופן של הנשיקות, גיהקה, דבר מה נתקלקל במלבושה, הכפתור מאחורי האפודה ניתק, נקרע, חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, והגלים הקטנים שלא באו עד החוף כאילו עילעו דם. ריח רע, ריח בלייה וקיבות מקולקלות התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים, וכשבאה העייפות גם מצידה, נעצבה מאוד. שעה ארוכה אחר-כך לא מצא כל עניין לענות בו, ולפני לכתה לחשה, מה היתה זאת, מה היה פירושן של הנשיקות הללו?"
רגע קירבה זה, אולי האינטימי ביותר שמתואר אצל ברנר, ומיד עולים הקיבות המקולקלות והריח הרע.
אין סיפור אופטימי אצל ברנר, שיאמר – רק לגיבורי היה רע אבל אחרים הצליחו. כמעט כל גיבוריו נכשלו. עזבו את הארץ, השתגעו או נרצחו, אין סיום אופטימי. אבל אין ברירה, ואני לא מחדש דבר כשאני מזכיר את האף-על-פי-כן הברנרי, אלה הם החיים, לא פאטאליזם, אלא אין ברירה, ככה צריך להימשך. כל זמן שמחזיקים מעמד, מחזיקים מעמד, ומי שאינו יכול – משתגע, יוצא מן המשחק. ביקורתו דומה לזו של נביאי ישראל – לא משום שהוא אוהב את הייאוש, ולא שהוא רוצה שיהיה רע – הביקורת כך היא משום שהמציאות אינה כפי שהיתה צריכה להיות, והוא לא מאמין שתהיה אי פעם כפי שהיה רוצה שתהיה, ואם היא תהיה אי פעם כזו, הוא לא ייקח חלק בה; כי אם היא תהיה אי פעם מציאות של אור, אפולינית, כמו חווה בלומין, אך גם גברית, מציאות של כוח, של שלום, של יופי, של אנשים יפים, יחסי-מין מעודנים, ואהבה – לגיבור הברנרי לא יהיה חלק בזה, כי הנפשיות שלו היא הנפשיות של האישה כפי שהיא נתפסת בעיניו, ושל הגלות, של כל המעוות והחולני והפאסיבי ושאינו צולח ליחסים אמיתיים של יופי ושל שלום.
*
בעקבות הרצאתו של אהוד בן עזר על "הארוס ביצירת ברנר", שהוקלטה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד ביום 22.1.1990. הציטוטים משולבים כנתינתם במהלך הרצאה ולא בהעתקה מהמקור.
* * *
בדיחת השנה החולפת 2024
https://rotter.net/forum/scoops1/882301.shtml
חה חה חה להתפקע מצחוק. זו בדיחת השנה, ומשלוש סיבות:
האחת, ח"כ טיבי הגזען האיסלמו-נאצי תומך החמאס ואמנתו להשמדת היהודים, מגדיר "דמוקרטיים" את כל הדיקטטורים של המדינות הערביות הפשיסטיות.
השנייה, ח"כ טיבי הגזען האיסלמו-נאצי תומך החמאס ואמנתו להשמדת היהודים, תמך כל השנים באסאד ומשטרו, והילל אותו.
השלישית, ח"כ טיבי הגזען האיסלמו-נאצי תומך החמאס ואמנתו להשמדת היהודים, מוכיח את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. בכל מדינה ערבית אם היה מתריס נגד המנהיג שהוא דיקטטור היה מוצא את עצמו מיד על חבל התלייה. עצם הכרזתו שנתניהו דיקטטור היא ההוכחה שישראל דמוקרטית.
שנאת נתניהו (1)
אב לחייל חטוף ייפגש עם התובע בהאג: ''אשכנע שנתניהו ביצע רצח עם גם בישראל'' – בני החייל הוא פושע מלחמה
יהודה כהן, אביו של החייל החטוף נמרוד כהן, אמר בוועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת כי בעוד שלושה שבועות הוא ילך וייפגש עם התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, קארים חאן. ובפגישה הוא ינסה לשכנע אותו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "ביצע רצח עם גם בישראל" ו"יש לנקוט כלפיו הליכים."
https://www.ynet.co.il/news/article/hygbwrz8yl
הבנתם? אין גבול לאבסורד של שנאת נתניהו. יהודה כהן ישכנע את בית הדין בהאג שנתניהו עושה ג'נוסייד לא רק נגד העזתים, אלא גם מבצע רצח עם ביהודים, כלומר המשמעות היא שיהודה כהן מאשר את ההאשמת בית הדין בהאג שישראל עושה ג'נוסייד בעזה, ומכך שבנו נמרוד כהן, החייל החטוף בעזה הוא פושע מלחמה שעשה ג'נוסייד בערבים בעזה, ודינו כפושע מלחמה להמשיך ולהיות בכלא. אוי לנו ואוי לו.
שנאת נתניהו (2)
לקח השואה: לעצור את נתניהו
כבר ציינתי ששנאת נתניהו, הלא היא מחלת הנפש הביביפוביה, מעבירה אנשים על דעתם.
הסרטן האמריקאי (ממוצא ישראלי), אהוד רולניצקי-אלוני, בנה של שולמית אדלר-אלוני, וראובן רולניצקי (שהיה מנהל מרחב שלמה הכבוש) קרא בפסטיבל סרטים ביוון לעצור את ראש הממשלה נתניהו כפושע מלחמה אם יגיע ליוון. יש לעשות זאת, אומר אולניצקי-אלוני, כלקח מהשואה...
לפני מיספר שבועות הוא השתתף בכנס בניו יורק, ושם החליט אלוני להשתלח דווקא בתושבים החילונים של תל אביב, בטענה שהם תומכים בג'נוסייד ורק מאשימים את הציבור הדתי.
https://rotter.net/forum/scoops1/883034.shtml
https://www.now14.co.il/article/1084703
כזכור רולניצקי-אלוני חי תקופה בג'נין כחברו של זכריא זביידי, כחברו הטוב של הערבי-נוצרי, ג'וליאנו מֶר-ח'מיס (בנה של ארנה מר, בתו של פרופסור גדעון מר) ששתה וויסקי, נתפס בג'נין כבוגד באיסלם, ונרצח שם ב-4.4.2011.וזמן קצר לאחר מכן ברח חזרה לביתו בארה"ב. כאקטיביסט פרו-איסלמי הנאבק בפשיזם האיסלמו-נאצי, אין תימה אפוא שלדידו לקח השואה הוא להציל את שלטון החמאס ולשקמו (כשההבדל היחיד בין החמאס לנאצים הוא שהנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים והחמאס מפרסם זאת בריש גלי), ולעצור את נתניהו בגלל מלחמתו באיסלמו-נאציזם.
ליקוי מאורות. האם הפיליסטיני אהוד רולניצקי-אלוני אינו מבין שזה לא יציל אותו מהחמאס?
שנאת נתניהו (3)
נחמיה שטרסלר, נס החומוס והדגים כך תהפוך עזה למודל של שלום
(על סכנת המשיחיות כשחלום מעוות את המציאות)
כתב "הארץ" נחמיה שטרסלר, חוזר ואומר כי נתניהו הוא "האיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.". שנאתו לבנימין מיליקובסקי-נתניהו עזה כל כך שהוא הגה כבר לפני עשרים שנה רעיון, של חזון משיחי הזוי איך לסלק אותו מהשלטון:
"סקר 'הארץ' שנערך השבוע (לפני עשרים שנה) בקרב מתפקדי הליכוד גילה," כותב שטרסלר, "שכוחו של בנימין נתניהו התחזק לאחר ההתנתקות.
"מיד לאחר שהתפטר מתפקיד שר האוצר הוא חזר לזירה האהובה עליו: טרור והפחדות. ביום שני, בדיון שהתקיים בכנסת הוא עבר לדבר על עזה כ'אזור טרור חופשי.' 'ניסיתי למנוע זאת,' אמר, 'ניסיתי להשפיע ולא הצלחתי... אל תיתנו להם רובים, אל תיתנו להם נמל, אל תיתנו להם להקים בסיס טרור, כי זה מה שהם יקימו, ואני כבר לאה מלהתריע.'
"מסע ההפחדה הזה נמשך כבר שלושה שבועות, מיום התפטרותו. עוד באותו היום הוא סיפק לציבור סדרה של תסריטי אימה: 'בעזה מוקם בסיס טרור איסלאמי, החמאס הולך ומתחזק.' אחר כך הקצין את הטון: 'טילים ישוגרו לעבר ערי ישראל מבסיסי טרור שאנחנו מאפשרים לטרוריסטים איסלאמים להקים בעזה.' אפוקליפסה מחר.
"הפחד הוא אחד המרכיבים החזקים בבחירות. וכאשר 'המומחה' לטרור אומר שהטילים יגיעו, מי יפקפק? וברגע שהציבור יפחד מספיק הוא יחפש את זה שמסוגל לבלום את הטרור, לחסל את החמאס ולהציל מאימת הטילים.
"כאן יש לפלשתינאים הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להפוך את נבואות נתניהו לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא 'טילים על ערי ישראל.'
"במקום זה הם צריכים למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה. אם יעשו זאת, הם יגלו חיש מהר את תאוות השוטטות ואת כוח הקנייה של הישראלי המצוי, כולל מתפקדי הליכוד.
"ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב-30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל. ואם תושבי עזה יגדילו לעשות ויפעילו בדרך לחוף גם כמה שוקי ריהוט, מתנות, שיש וטקסטיל – ההצלחה שלהם מובטחת. שום יהודי שמכבד את עצמו (כולל יהודי שלא מגרש יהודי) לא יישאר בבית בשישי-שבת. כולם יעמדו בתור בדרך לחוף עזה.
"תנועת התיירות הישראלית היא שתתחיל להניע את כלכלת עזה. בהמשך הם יוכלו להפעיל את החממות שנשארו בגוש קטיף, להקים נמל, ולחזור לשיתוף הפעולה עם מפעלים ישראליים, וגם להתחיל בשיקום ובפיתוח התשתיות במימון 'המדינות התורמות'. אז גם יגיעו המשקיעים מהעולם הערבי ומהמערב, שיבינו שיש כאן הזדמנות פז.
"ברגע שעזה תיהפך לסיפור הצלחה כלכלי והאבטלה הכבדה תקטן, ייהפך גם מחמוד עבאס לסיפור הצלחה. כי ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי: אם הוא יכול להתפרנס בכבוד.
"כשזה יקרה יתחוור לכל ישראלי, שאם נותנים לפלשתינאים את המגיע להם –אפשר לחיות אתם בשלום ובשיתוף פעולה. אם כן, אולי בכל זאת יש תועלת בשלום? ואם כך, אולי כדאי להעתיק את המודל המוצלח הזה גם קצת מזרחה, לעבר הגדה?"
(נחמיה שטרסלר, "נס החומוס והדגים כך תהפוך עזה למודל של שלום", "אל-ארצ'", 26.8.2005)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2005-08-26/ty-article/0000017f-e3ca-d75c-a7ff-ffcfff8d0000
אבוי! החזון המשיחי ההזוי של נחמיה שטרסלר לסלק את נתניהו לא צלח. הפלשתינאים (אז עיתון "הארץ" קרא להם פלשתינאים ולא פלסטינים) לא שעו לעצתו. עזה לא נהפכה "למקום הכי שליו בעולם," אלא נהפכה לסיפור הצלחה של החמאס, אנשיו של מחמוד עבאס נזרקו למותם מהגגות, (והוא נותר בחיים ברמאללה בזכות הגנת צה"ל), החמאס הפך את עזה למבצר, ועשה בישראל טבח בדיוק כפי שנתניהו חזה. והרעיון הגאוני של שטרסלר לסילוק נתניהו מהשלטון עלה בתוהו.
שטרסלר לא התייאש ולאחר הטבח הגדול ביהודים מאז השואה יש לו רעיון חדש. קבלת התוכנית לסיום המלחמה שהציג ביידן. היא, הוא אומר, תחזיר את החטופים, תאפשר את החזרת העקורים בצפון, תציל את הכלכלה ותקדם ברית אזורית עם המדינות הערביות המתונות (כולל סעודיה), נגד איראן. "אבל צ'מברלין," כותב שטרסלר, "לא חושב על טובת המדינה. הוא לא מתכוון לאמץ את העסקה שמציע ביידן, משום שהיא מסיימת את המלחמה בלי חיסול חמאס.
"לא משנה שהאיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי הוא אבי הקונספציה ש'חמאס מורתע'. לא משנה גם שהוא לא הצליח לחסל בשמונה חודשים ארגון טרור קטן. לא חשוב שהצפון נטוש ועשרות אלפים הם פליטים במולדתם. מה שחשוב זו התדמית שעליה הוא עובד בלי הפסקה. ובגלל התדמית הזאת היחצ"ן דחה את העסקה שהציע ביידן, ואנו נמשיך להתבוסס במלחמת התשה שאי אפשר לנצח בה."
(נחמיה שטרסלר, "יח"צ זה כל מה שהוא יודע לעשות (60)" "אל-ארצ'", 4.6.24).
עכשיו דמו בנפשכם מה היה קורה לו היתה מתקבלת הצעת שטרסלר, צה"ל היה נסוג מכל עזה כולל הפרימטר וציר פילדלפי, החמאס היה ניצל ומשקם את כוחותיו, החמאס היה שומר על כוחו, איראן שומרת על כוחה, אף יהודי לא חוזר ליישובי הגבול למול עזה ולבנון, וכמובן ששום ברית אזורית לא יוצאת אל הפועל, והעיקר גם אז נתניהו לא היה מסולק מהשלטון.
מסקנה: אין סכנה גדולה מהזיות משיחיות כאשר מחליפים את המציאות בהזייה. ומהבחינה הזו אין הבדל לבין חזון המלחמה המשיחי ההזוי של דניאלה ווייס, לחזון "השלום" המשיחי ההזוי של שטרסלר ודומיו. היזהרו ממשיחיות!
"כיבוש ארצות" – משחק ילדים בחול
כשהיינו ילדים שיחקנו במשחק שקראנו לו "אימפריה". במקומות אחרים קראו לו "כיבוש ארצות". היו צריכים לזרוק סכין לאדמה הרטובה בתחום מוגדר, והילד שהצליח לתקוע את הסכין סימן קו לאורך השטח שסימן את בעלותו על האדמה הכבושה. המנצח היה הילד שהצליח לכבוש את רוב השטח כך שהשחקן היריב לא יכול היה לעמוד על שטחו.
(הנה תיאור המשחק בויקיפדיה):
נזכרתי במשחק כשאני קורא עצות של פרשנים החושבים שמלחמה וכיבוש דומים למשחק הילדים ההוא, ובדמינם הם משחקים בו בכיבוש, וכך הם מציעים:
"לשחרר ולהכות – יש להגיע בהקדם להסדר של שחרור כל מאה החטופים תמורת הפסקת המלחמה. אחרי ההסכם יש לחדש את המלחמה, ללא האזיקים על הידיים של חשש מפגיעה בחטופים, עד השמדת חמאס."
כל כך קל כל כך פשוט לעשות זאת כמו במשחק ילדים. לסגת ולחזור. אין ערבויות בינלאומיות להבטחת נסיגת ישראל, אין נסיבות מדיניות בהתחלת מלחמה. כל כך פשוט וקל לסגת ולחזור להילחם, ממש כמו משחק ילדים בארגז החול.
רוגל אלפר – שאפו גדול לח'ותים!
"לרגע נרשמה בהלה דומה בצנעא ובירושלים," כותב רוגל אלפר, "מה זה, כבר נגמרה המלחמה? כל כך מוקדם? הרי רק התחלנו. חיזבאללה איכזבו, קרסו כשנהיה קצת קשה. המיליציות בעיראק השתפנו, ובניגוד לשבועתם המפורשת פרשו. אסד, קנה רצוץ שכמותו, הבריז, עשה רילוקיישן. איראן גרמה מפח נפש, ניתקה מגע חד-צדדית. וחמאס, יבורך, מתאמץ להישאר במשחק, אבל, תיאמר האמת, כבר לא מסוגל לספק את הסחורה המבוקשת כבעבר. כשנתניהו מימן ובנה אותו, הוא ציפה לתמורה של ממש בעד האגרה. הוא לא חימש את אנשי חמאס כל השנים רק כדי שיסתובבו, אחרי בסך הכול שנה ומשהו של מלחמה ויגידו — בואו נפסיק, קחו את כל החטופים שלכם וצאו מעזה. מה הם 450 ימים לעומת הנצח? משטר נתניהו זקוק לפרטנר מחויב יותר, והחותים עושים סימנים שהם קורצו מהחומר הנכון.
"דווקא המרחק והקשיים הלוגיסטיים מבטיחים 'מערכה'. משהו עמיד. שאפשר לסמוך עליו. לפחות עד 2026, אבל למה להיות כה קטני אמונה? בטיפוח והדרכה נכונים, ייתכן שהם יצליחו להתמיד עד חגיגות ה-80 של נתניהו. מה כבר נדרש מהם? טיל בליסטי שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כדי שנסיגה מהרצועה תמורת כל החטופים תוצג ככניעה משפילה לאוייב? קטן עליכם, ח'ותים. שאפו. שאפו גדול לח'ותים."
(רוגל אלפר, "שאפו גדול לחותים, נתניהו יכול לסמוך עליהם שהמלחמה לא תיגמר", "אל-ארצ'", 30.12.24).
הבנתם? רוגל אלפר רדוף הפחדים שכתב על עצמו: "כל רגע זה עלול להיגמר. התגרשתי בפעם השנייה. בני הבכור אוטיסט. אני כבר לא מסוגל לחיות בלי לזכור מדי יום שבכל רגע הקורה עלולה ליפול עליי, סתם כך, במקרה, ולמחוץ אותי."
https://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm
שמח מאוד להמשך ירי הטילים עליו, הן זו המלחמה נגד נתניהו, לא מלחמה נגדו.
מעניין רק איך מגיב בנו הבכור על ירי הטילים עליו בלילות, מה גם שבקהות ליבו לא דאג לו אלפר לדרכון אמריקאי שיוכל לברוח ולהימלט, כפי שדאג להוציא לאחותו.
עיתון החמאס "פלסטין" חודש לפני הטבח "מצב הצבא הישראלי קשה ממה שתואר, המציאות תתבהר במלחמה"
בחודש ספטמבר 2023, חודש לפני מתקפת השבעה באוקטובר, העיתון הרשמי של חמאס, "פלסתין" (עזה), הקדיש סיקור נרחב למשבר הסרבנות בצה"ל והשפעתו על כשירות הצבא, תחת הכותרת: "טייסים ללא אימון: חששות ישראליים מכשירות הצבא ויחידותיו."
בכתבה, שהתפרסמה ב-2 בספטמבר 2023 בעמוד 15 של העיתון, תיארו כתבי חמאס כיצד חיילי מילואים, במיוחד בחיל האוויר, השהו את האימונים והפעילות השוטפת בשל המאבק נגד הרפורמה המשפטית.
"חלק ניכר מהטייסים המילואימניקים ומהמפקדים החליטו שלא להתייצב לאימונים בחודשים האחרונים," צוין בכתבה, תוך התמקדות בהשלכות של סרבנות זו על מוכנות חיל האוויר למלחמה."
אחד הציטוטים הבולטים ואולי הכי מטרידים שהובאו בכתבה הדגיש כי "כמעט כל מי שהכריז על הפסקת שירותו הצבאי לא שב לתפקידיו. מצב הצבא הישראלי גרוע ממה שנראה לציבור, והמציאות תתבהר רק בעימות אמיתי."
על פי הפרסום, המשבר לא התמצה רק בחיל האוויר, אלא הקרין גם על יחידות חיוניות נוספות בצבא. העיתון ציטט הערכות של פרשנים צבאיים ישראליים שהביעו דאגה מ"פגיעה חמורה בכשירות הצבאית." בין היתר נכתב כי שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי ניסו להסתיר את המצב האמיתי מהציבור הישראלי מחשש להשלכות ביטחוניות ומורליות.
(העיתון של חמאס חודש לפני הטבח: "פגיעה בכשירות חיל האוויר")
https://www.now14.co.il/article/1081674
מסתבר שסינואר לקח ברצינות גמורה את הכרזתה של שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, אייקון התנועה הפרוטסטנטית, שלפיה עד ספטמבר ישראל תישאר ללא צבא.
אחריותה של התנועה הפרוטסטנטית בשכנוע החמאס בחולשת ישראל חובה שתיחקר.
ומה בינתיים היא מכריזה?
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן מכריזה: "ממשלה לא לגיטימית הפכה את המלחמה הצודקת בתולדותינו למלחמת התשה ושדה קטל. החטופים שלנו נרצחים בעזה החיילים שלנו משלמים בחייהם משפחות נהרסות ללא תכלית מבצעית ללא תכלית מדינית בעבור הגשמת חזון פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג בניגוד מוחלט לרצון העם."
https://x.com/naaman_c/status/1858955955876053220?t=C7ZC5wqmFF6wstj59z6aUQ&s=03
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, מתי תיקחי כבר אחריות על מעשייך, ותתנצלי על הודעתך לסינואר שעד ספטמבר לא יהיה צבא, ונלך כולנו כצאן לטבח?
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, נכון, על נתניהו לקחת אחריות, אבל באותה מידה גם עלייך לקחת אחריות.
האם גלתה שכינה מישראל?
ח"כ רבאיי גלעד קרבינסקי-קריב הכריז מתוקף תפקידו כרבאיי: "מסורת חז"ל קובעת שהשכינה עזבה את בית המקדש עוד לפני החורבן, מפאת המעשים שנעשו בו היום, אחרי שעינב צנגאוקר סולקה ממשכן הכנסת, צריך לזעוק שהשכינה עזבה גם את הבית הזה."
https://x.com/naaman_c/status/1868904490356838858?t=xI2Qux0DOVDjamNLbSKBhw&s=03
אפשר להירגע. רבאיי קרבינסקי-קריב, אם אתה עדיין בכנסת, הרי אין ספק שהשכינה טרם עזבה את משכן הכנסת...
משפחה שכולה אינה Sancta Familia
אחת מהדוגמות המהותיות של הדת הנוצרית היא קביעת ישו, אימו מרים, ואביו החורג, יוסף הנגר, כ"המשפחה הקדושה" Sancta Familia.
במדינת היהודים לעומת זאת יש הרבה משפחות קדושות. משפחות שכולות הוכרזו כמשפחות קדושות, ונקבע כי אסור לפגוע בהן.
הבעייה היא שבפלפול תלמודי נקבע שקדושת המשפחה השכולה נקבעת ע"פ העשייה הפוליטית שלה. העמדה הפוליטית של המשפחה היא הקובעת אם המשפחה השכולה תוכרז כקדושה, או כטמאה.
לדוגמה: משפחת פרקש ששכלה את בנה תום פרקש ז"ל, מתגוררת בקיסריה ליד ביתה של המשפחה השכולה מיליקובסקי-נתניהו, כאשר אירגנה מביתה הפגנה נגדה בצעקות. בתגובה ביקשה בעלת הבית שרה האן-נתניהו ממזכירתה לשלוח אנשים שיגיבו על ההפגנות נגדה. מיד פרצה בארץ סערה. איך מעיזה שרה האן-נתניהו לפגוע במשפחת פרקש השכולה? ההיפך הרי לא ייתכן. משפחת פרקש השכולה אינה יכולה לפגוע במשפחת נתניהו השכולה, מפני שמשפחת נתניהו השכולה אינה משפחה שכולה קדושה, אלא משפחה שכולה טמאה...
לדוגמה: המשפחה השכולה, משפחת ארליך אירגנה אזכרה לזכר אבי המשפחה, חוקר ארץ ישראל, זאב ארליך ז"ל, שנהרג ע"י מחבל החיזבאללה בלבנון.
במקום להפגין מול הקריה נגד המחדל של צה"ל בתקרית, התפרצו בני משפחת החייל גור קהתי ז"ל (שנהרג בלבנון ע"י מחבלי החיזבאללה באותה תקרית), לאזכרה לזכרו ופוצצו אותה. סבו של גור קהתי, אסף אייכהורן-אגמון, מראשי התנועה הפרוטסטנטית, האשים את משפחת ארליך ברצח נכדו הכריז: "אתם נמצאים בטקס טמא. הנרות שהדלקתם טמאים! במעשה משיחי הבאתם למותו של חייל צה"ל תמים, שרץ להציל את המ"פ שלו... לקחו חיילים תמימים ותראו מה קרה."
https://e.walla.co.il/item/3714569
האיש "הטוב" הֶר יריב אופנהיימר הזדהה איתו מייד: "זעמם של בני משפחת גור קהתי קורע לב. הורים שמגדלים ילד, שומרים עליו, עוטפים אותו באהבה, שולחים לצבא ומאבדים אותו על הרפתקאות משיחיות. טקס אטום ומכוער של ראשי המתנחלים בשיתוף הצבא, שאפילו לא טרחו להזכיר את שמו. כיאה להם."
https://x.com/naaman_c/status/1872274378018390357?t=Lhg4NT3DY-5xHUAzbmEakQ&s=03
הגדרת המשפחה השכולה הקדושה – קהתי, את המשפחה השכולה ארליך כמשפחה טמאה היא בושה וחרפה. שלא כיבדה במעשה זה את זכר בנם, אלא ביזתה אותו.
ייאמר ברורות. אם יש להם טענות נגד הצבא שיפגינו בשערי הקריה, ולא יבזו משפחה שכולה באזכרה ויכריזו עליה כמשפחה טמאה. שניהם הרי נהרגו על ידי אותו מחבל חיזבאללה.
העירוב שעושים הפרוטסטנטים בין פרוטסט פוליטי לגיטימי לבין ביזוי מת שנהרג במלחמה ומשפחתו, הוא טעות גדולה. כמובן שמשני הצדדים.
לסיכום: לכל משפחה שכולה יש להתייחס במלוא האמפטיה וההשתתפות בצער. בין אם זו משפחה שכולה שבניה נפלו במלחמה, או משפחה שכולה שאיבדה את בניה במחלה, תאונת דרכים, או חלילה בהתאבדות וכיו"ב. כולן משפחות שכולות הראויות לאמפטיה והשתתפות בצער.
יש לזכור, אין משפחות שכולות קדושות, וגם אין משפחת שכולות טמאות. יש משפחות שכולות. יש תמיד להפריד בין פעילות פוליטית לשכול.
מול הבסטיליה
איל גרינברג-מגד כרובספייר
הרבולוציונר הפרוטסטנט איל גרינברג-מגד, המתנאה כסופר, מתחזה לרובספייר העומד מול הבסטיליה. "לא עמדנו בין ארמונות מפוארים וגשרים על גדות נהר הסן בפריז, אלא במורדות הכרמל על שפת נחל קישון. ואף על פי כן אפשר היה לדמיין שהמון צובא על הבסטיליה, ולא עשרות בודדות של מפגינים על בית המעצר הידוע בשמו המנדטורי 'ג'למה'," מתאר את עצמו איל גרינברג-מגד. "כי כאז כן עתה זוהי מלחמה על חופש.
"עיקר המצווה היה לחזק את רוחם של ארבעת עצורי קיסריה, שהעזו לירות נורי תאורה שהגיעו בטעות לביתו של נתניהו, ובין לילה נהפכו למתנקשים מסוכנים. לחמם את ליבם בערב חנוכה, שלא ירגישו בודדים ונטושים. בימים הרי גורל אלה, בית המעצר שאליו הם הושלכו הופך אף הוא לסמל. למבצר של עריצות, שחובה לצבוא על פתחו כחלק ממערכה בלתי מתפשרת על דמותה של מדינת ישראל ועל אופי החיים בה לדורות הבאים.
"בסוף ההפגנה התחושה היתה שלא רק הגיבורים בעל כורחם שאותם באנו לעודד הופקרו, אלא שכולנו מופקרים."
הכותב הוא סופר.
(איל מגד, בעיתון המודפס: "בלילה מול הבסטיליה", בדיגיטל: "רוב שומרי הסף נעלמו. אם לא נעמוד בפרץ, נאחר את השעה", "אל-ארצ'", 26.12.24)
מסתבר שהמהפכנים הצרפתים הצליחו יותר ממחקיהם הישראלים. הם הצליחו לשחרר מהבסטיליה שבעה אסירים: ארבעה זייפנים, שני חולי נפש, ואציל צרפתי שהואשם בפדופיליה (המרקיז דה סאד הועבר מהמצודה עשרה ימים קודם לכן), והישראלים, לא הצליחו לשחרר אף לא אחד. האם המצור על הבסטיליה-בית מעצר קישון ייקבע כחג לאומי כפי שנבע בצרפת?
האם איל גרינברג-מגד ימשיך במהפכה עד שיצליח כקודמו מקסימיליאן פרנסואה מארי איזידור דה רובספייר לתפוס את השלטון, ולהקים בארץ משטר בנוסח שלטון הטרור המפורסם (La Terreur), עד שיועלה לגילוטינה? ימים יגידו. בינתיים זה נשמע פתטי.
מהתבטאויות חלק מהפרוטסטנטים אכן נשמע רצון למדינה טוטליטרית של "פרוגרס".
שלטון הפילוסופים השופטים ולא שלטון העם.
השואה כנימוק להצלת שלטון החמאס ושיקומו
לאחרונה יותר ויותר ישראלים נאבקים להצלת שלטון החמאס ושיקום משטרו בעזה והמשך השמדת היהודים על ידיו ע"י השוואת מצב העזתים ליהודים בשואה, למרות שההבדל בין החמאס לנאצים הוא רק שהנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, והחמאס מכריז זאת בריש גלי.
אקטיביסט פרו-איסלמי בשם יואל ה. מצייץ כך: "מיועד לרבע מיליון חיילים ובני משפחותיהם: אמש דווח על מותם של שני תינוקות תאומים בגטו עזה מהיפותרמיה. זה החזיר אותי לסיפור של אבא במלחמת עולם שנייה. ולמילה נקמה אבא נולד בשנת 1932 כשהחלה המלחמה אבא היה בן 7. היתה לו אחות בת 9 ושני אחים תאומים בני שנתיים. מכל המשפחה הגרעינית אבא היחיד ששרד. אבא לא ראה נאצים כל המלחמה לא גטאות ולא מחנות השמדה. לפני ההשמדה משפחתו חייה בכפר פולני שסופח לסטלין בהסכם עם הנאצים. בקיץ 41' כשהנאצים פלשו הם ברחו יחד עם הצבא האדום צפונה ומזרחה. ארבע שנים של שיירות עקורים, מחנות פליטים ויערות בכפור. כל המשפחה מתה לו מול העיניים במסע. רק אבא והנקמה שרדו. כולם מתו מדיזנטריה, טיפוס ומלריה.
"אחיו התאומים הקטנים מתו מהקור. גם התאומים במואסי שמתו בקור לא ראו נאצים. הם נולדו בעזה לתוך מלחמת נקמה וחיו פחות משנה. 800 תינוקות בני פחות משנה חוסלו במלחמה שכל מה שמחזיק אותה כעת זו נקמה שלא יודעת שובע.
"לי אין ספקות כל מי שתומך בהמשך הנקמה הוא אוכל מוות. אני משוכנע ברמ"ח איברי שבלי אבא לא הייתי מגיע לתובנה מהי נקמה. היא טבועה בכולנר. בשבעה באוקטובר היא תפסה פיקוד על שבעה מיליון יהודים. כל כך התמסרנו לנקמה שמאז השמונה באוקטובר הצבא שלנו מבצע פעולות נאציות בגיבוי ציבורי כמעט מלא.רבע מיליון חיילים נכנסו לעזה במהלך המלחמה וביצעו פקודות נאציות. אני משוכנע עד לשד עצמותי שתחושת הנקמה הסופר אנושית איפשרה להם לבצע פשעי מלחמה. רק תנסו לדמיין מה יתחולל פה כשאותם רבע מיליון מוכי נקם יחזרו לכאן. גם להם יש משפחה גרעינית ומעגלי חיים. בשביל לנסות להבין איפה אתם הולכים לחיות צריך לחזור לגרמניה 1946 אפשר לחזור לוויכוח ההיסטורי על החברה הגרמנית בין תליינים מרצון. כעת חייבים לעצור את ההשמדה בעזה. חייבים להתמודד אחרת עם ייצר הנקמה!
" באהבה יואל."
https://x.com/naaman_c/status/1874179775453159578?t=rogrznBg2JRFzW-rwOlGuA&s=03
הבנתם? קשה להאמין להשוואה המוזרה הזאת. האם אביו של יואל ה. תבע בזמנו את הפסקת המלחמה בגרמניה הנאצית כדי להציל את המשטר הנאצי בתואנה של פגיעה באזרחים גרמנים בברלין ובדרזדן, כמו שיואל ה. נאבק להפסקת המלחמה בעזה בתואנה של פגיעה באזרחים על מנת להציל את שלטון החמאס ולשקמו על מנת שיוכל להמשיך להשמיד יהודים ע"פ אמנתו?
במאבקו של יואל ה. לטובת הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, הצלת החמאס ושיקומו, הוא בעצם בראש ובראשונה אוייב העזתים.
על דיבורים – מילים מילים מילים
ח"כ לשעבר משה מזרחי רז מצייץ: "לודמילה ליפובסקי, בת 83 מהרצליה, נרצחה בפיגוע נפשע על ידי סייען של השב"כ. זה לא יגמר עד שנדבר. כן, לדבר עם הרשות הפלסטינית ואש"פ שתומכים בשתי מדינות, לדבר עם הליגה הערבית שאישרה את יוזמת השלום הערבית בפעם ה-23.כן, שלום."
https://x.com/naaman_c/status/1873073336324112846?t=4axBWmzUerIUTK-JQcgm5g&s=03
משה מזרחי-רז, הרי שנים אתה מדבר ומדבר, אז על מה עוד תדבר, ומה ייצא מהדיבור...?
ויותר פרקטי. הנה בכל זאת נושא לדיבור. מכיוון שאתה דברן, נסה לדבר ולשכנע את אבא של מאזן ראש הרשות ואש"פ שלא יממן את המחבל ומשפחתו. בהצלחה.
נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד – שינוי שם
לאור השבחים הגדולים שמפרסמת תמיד נרי-וייס-לבנה-הירשפלד לדויטשלנד, ובמיוחד לבניה היורדים שנהפכו לפולקיסטים גרמנים בברלין בירת הרייך, כתבתי בזמנו על נעמן, בנה שירד לברלין, בירת הרייך, ומתוך שנאת ישראל החליט להצטרף לפולק הגרמני, ובמאמר ב"הארץ" הוא אמר שהירידה לגרמניה היא בלשונו: "המתנה הגדולה ביותר שנתן לבנו 'חירות'."
והנה בתגובה נרי-וייס-לבנה-הירשפלד טענה בטור שלה במוסף "הארץ" שאני "טרול", והשם שלי "נעמן", הוא שם בדוי שבדיתי בכוונה תחילה כדי לבזות את בנה נעמן. (הרי רק היא יכולה לתת שם כזה...) ושאני מייחל שתרד לגרמניה, והיא מתכוונת דווקא להישאר בארץ, ושאני איחנק...
(נרי לבנה, "להחליף עם", מוסף "הארץ", 12.4.19)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.7106700
מובן שעניתי לה שדבריה ששמי נעמן הוא בדוי, ונבזי הוא שאני משתמש בו בגלל בנה הבכור נעמן שירד לברלין בירת הרייך, הם הזויים.
אכן חרה לי מאוד שבן אדם הנושא את שמי העברי נעמן נהפך לשונא ישראל, וירד לגרמניה במטרה להחליף עם, ולהיהפך ל"פולקסדויטשה". והוא עוד מכריז שהוא מקנה לבניו "חירות". (האם "חירות" ע"פ הגדרתו של קרל שמיט שהיא החירות להשמיד יהודים?)
בניגוד לדבריה של לבנה, מעולם לא רציתי שתרד לבירת הרייך. אני שמח ביותר שהיא נשארת בארץ, כך שאת איחוליהּ לי להיחנק, שתשמור לעצמה.
הדבר היחיד שכתבתי, היתה המלצה שתקל על בנה נעמן להשתלב בברלין בירת הרייך. כדי שלא יעורר אנטגוניזם אצל ה"פולקיסטים" הגרמנים, יעצתי לו לשנות את שמו התנ"כי-עברי-ציוני "נעמן" – לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, למשל "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך". וכדי שנכדיהּ הפולקיסטים-גרמנים (פולקסדויטשה) החדשים לא יצטרכו בברלין להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני "נרי", של סבתם, הצעתי לה להחליף את שמהּ לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק. למשל: "קלרה פלצל", ובא לגרמניה גואל.
אינני בטוח שאימהּ, המורה להנחלת הלשון העברית, היתה מסכימה לכך, למרות דבריה שגם היא היתה יורדת לאשכנז למרות שאינה אשכנזית.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01437.php
והנה עכשיו אני רואה שאני צריך לשנות המלצה. מסתבר (שכמו בארץ) השם הנפוץ ביותר לתינוקות בברלין בירת הרייך לשנת 2024 הוא מוחמד.
https://rotter.net/forum/scoops1/882638.shtml
ולכן כדי שבניה ונכדיה ישתלבו בעתיד בברלין רצוי להם להחליף את שמם למוחמד אחמד או יאסר, ולה עצמה כדי שהם לא יתביישו בשמה היהודי-עברי-ציוני "נרי", של אימם וסבתם שתשנה את שמה לפטמה, חדיג'ה, או עאישה, ובא להם הגואל. הקץ לזרות.
היו רופאים אפילו באושוויץ
לאחרונה מאיימים רופאים שיעזבו את הארץ בגלל הרפורמה המשפטית. קבוצה של פסיכיאטרים נטשו את חוליהם וירדו במקובץ לאנגליה. (לדעתי יש לפרסם את שמותיהם למען ייזהרו אנשים מללכת לרופאים שינטשו אותם בשעת צרה).
צייצן בשם ברק תומך ברופאים היורדים: ברק: אני תומך בכל רופא שמחליט שהוא לא רוצה לשרת דיקטטורה משיחית, שהוא לא רוצה לחיות בתוך מלחמה נצחית, שהוא סתם לא רוצה לשלם מיסים ולשרת במדינה שמבצעת מה שנראה כמו רצח עם. וזה שהוא מצהיר על זה רק מעלה את קרנו כי באקלים הקיים זה אמיץ וחשוב מאין כמוהו. "
https://x.com/naaman_c/status/1872976865914495398?t=BF63qVexnaIFgbmmoQUuPw&s=03
והנה השאלה: האם תחת משטר פשיסטי ממשי חלילה (לא דמיוני) אתה דורש מהרופאים שלא
יבואו לרפא אותך את הוריך ובניך במקרה מחלה או פציעה? האם זה המוסר שלך?
אפילו באושוויץ היו רופאים שטיפלו בחולים. האם הטירוף הפרוטסטנטי שלך איבד את שארית
המוסר? כמו את השכל?
ברור שהיורדים מטרתם כסף, אבל נוח יותר כלפי החולים הנבגדים לתרץ את הירידה מהארץ בשלטון כאילו הרופאים מטפלים בביבי ולא באזרחים פשוטים. ובכלל האם הפרוטסטנטים ובני משפחותיהם שאין ביכולתם לרדת מהארץ אינם זכאים לטיפול רפואי?
מאחל בריאות לכולם שלא נזדקק חלילה לרופאים כאלו.
פרופסור וילקו קראוס – בנימין זאב קידר:
מפקד חיל האוויר, למרות שהצלת אותי, את משפחתי ועמי, אתה פושע מלחמה
הפרופסור להיסטוריה וילקו קראוס – בנימין זאב קידר, מתנאה בעצמו כניצול שואה, חייל בצה"ל בחטיבת הצליחה ב-1973, כבעל פרס ישראל להיסטוריה, כזיין ובגדן, והעיקר כאיש מוסר – כותב מכתב למפקד חיל האויר: "בריאיון שנתת לביטאון חיל האוויר בחורף 2009, אחרי מבצע עזה השני ("עופרת יצוקה") אמרת בין השאר: 'עברנו עשרה מדורי גיהינום עד שאישרנו מטרה, ותמיד עשינו את כל מה שאפשר כדי למנוע פגיעה באזרחים בלתי מעורבים.' יד על לב, אלוף בר: האם תוכל לחזור על הדברים האלה היום? אחרי אלפי ילדים הרוגים, שרבים מהם נפלו קורבן להפצצות שאתה אחראי להן?
"קריאה בנאומיך כי אתה חובב שירה. כיוון שכך, החלטתי לתרגם בעבורך כמה שורות שיר שנכתבו לפני שנים בגרמנית. המחבר, ברטולט ברכט, התריס:
"'גנרל, המפציץ שלך חזק, / טס מהר מן הסער, נושא מטען יותר מן הפיל./ אבל יש לו חסרון אחד: / הוא זקוק למכונאי. / גנרל, האדם שימושי מאוד, / יכול לטוס, יכול להרוג. / אבל יש לו חסרון אחד:/ הוא יכול לחשוב.'
"גנרל תומר! מח"א! האומנם אתה דואג לכך שהמכונאים שלך, שהטייסים שלך, יחשבו? שאתה בעצמך תחשוב?
"תומר בר-שירה (זה שמך המקורי), בן המושב כפר יהושע: האם אתה חושב על חלקך בהכתמת החזון הציוני וההיסטוריה היהודית? "
(בנימין זאב קֵדר, "תומר בר, האם אתה חושב על חלקך בהכתמת החזון הציוני וההיסטוריה היהודית?" "אל-ארצ'", 2.1.25)
דומה שכאן מתעלה פרופסור וילקו קראוס – בנימין זאב קידר, בצביעותו המוסרית ובפגיעתו באנשים אפילו יותר מפרסום בגידותיו ומעלליו המיניים בספרו (בנימין זאב קדר ונורית כנען קדר, צרפת 1989. תשוקה גופנית, נפשית ואינטלקטואלית)
מפקד חיל האוויר תומר בר-שירה-בר, עשה ימים כלילות כמפקד חיל האויר שהרס את מצבורי אלפי הרקטות של האוייב מדרום של החמאס, ומצפון של חיזבאללה ואיראן, והושיע את פרופסור וילקו קראוס – בנימין זאב קידר, את זוגתו, את משפחתו, ואת כל עם ישראל. מפקד חיל האוויר לא הכתים את החזון הציוני וההיסטוריה היהודית, אלא אתה וילקו קראוס – בנימין זאב קידר הוא שהכתים בצביעותו וברצונך לשאת חן. באיזו חוצפה אתה פוגע במי שהצילך, ומכנה אותו גנרל שאינו חושב? מי שאינו חושב זה אתה.
כאידיוט שימושי אתה וילקו קראוס – בנימין זאב קידר משרת את תעמולת החמאס הג'יהאד וחיזבאללה המשתמשים בנשים וילדים כמגן אנושי ובעלי עניין בהריגתם למען יוכלו להציל את עצמן ואת משטרם.
"מנהיג החמאס ישמעאל הנייה אמר: המוסלמים ינצחו כי 'אנחנו אוהבים את המוות'.":
https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
מאבקך להצלת שלטון החמאס ושיקומו ע"י הטלת שיקוצים במפקד חיל האוויר הישראלי מכתים אותך כאוייב האנושות. מזלך ומזל האנושות כולה הוא שאנשים כמוך לא פעלו בזמן מלחמת העולם השנייה להצלת השלטון הנאצי בנימוק של פגיעה באזרחים – ואיפשרו לך להינצל ממנו.
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקר, אני קוראת בשקיקה את הפרקים ממחקרך [ספרך] על ברנר והערבים והעלייה השנייה בראי ספרותה. חייכתי כשהגעתי לקטע של קלוזנר וסלידתו מהרומנטיזציה של סופרי התקופה שנהנו לפנטז על עצמם בתחפושת של ערבים ילידיים ולהאדיר את דמות הערבי המסתורית [לא מפוענחת] ונדמית שורשית, משום ששורשיהם אינם ילידיים.
ואני רוצה להגיד שנראה לי שבמידה מסויימת גם הפלמ"ח ירש את הרומנטיקה הזו, אמנם כבר מתובלת ביותר ציניות [של מנצחים] אבל עדיין מסמלת שורשיות נחלמת. וזה מתבטא בשירי פלמ"ח ששזורים בהם כבדרך אגב מילים בערבית [עניין שהרגיז את קלוזנר] ואני מודה לך על ציון הנקודה הזו. כי עכשו מתבהר לי זכרון ילדות אנקדוטלי.
בקיבוץ הקטן בו נולדתי [בארות יצחק הפועל המזרחי] במעבר שנות 50 ל-60 זימרנו את שירי הפלמ"ח בגרון ניחר, ובמיוחד נהניתי להדגיש את המילים בערבית בשירים כמו מעליש או דחילק וחשתי מאד "ילידית" [בימינו היו אומרים cool ] מבלי להבין עדיין את משמעות העניין... [הוריי ייקים ].
חבל רק שלא הבאת מספר דוגמאות לתיאורים ספרותיים אלה, כי בכתיבה על ברנר הבאת תמיד ציטוטים שמאד המחישו והחיו את דבריך ומסקנותיך.
אני גם נהנית מסיפורי המושבה של בת שבע אריאלי במיוחד מהלשון שלה.
הסיפור שלך על הטירונות מתוך "לא לגיבורים המלחמה" חזק!! וחודר קרביים. תודה!
אגב צירוף מקרים לעוד זיכרון ילדות. נהניתי לקרוא את סיפורך: "בריכת הבטון הראשונה בארץ ישראל" שבנה דניאל ליכטנשטיין בוויליהלמה. אנחנו כילדים נהגנו לשחות באותה בריכת השקייה לפרדס בווילהלמה שנראתה לנו ענקית. הקיבוץ שלי עבר לווילהלמה מהנגב המערבי [היום איזור עלומים ונחל עוז ] לאחר תום קרבות מלחמת השחרור . בווילהלמה שהינו כ-3-4 שנים בהמתנה להקמת הקיבוץ החדש צפונית מעט למקום. חברי בארות יצחק החליטו לנטוש את הקיבוץ בנגב ההרוס לחלוטין מהתקפת המצרים אותו בח' תמוז תש"ח תוך קרבות הגנה הרואיים על הקיבוץ הקטנטן, כי חששו לגדל את הילדים הרכים באיזור מבודד לגמרי, נתונים להתקפות מסתננים. עד לסיפורך לא ידעתי שהבריכה בווילהלמה משוש ליבנו כילדים בקיץ היא הבריכה הראשונה בארץ שבנה האיכר מפתח תקווה דניאל ליכטנשטיין.
בנוסף אני חשה משב של פתטיות נעלמת בקריאת מכתבו של פוצ'ו הנפלא אליך והתימהון שאוחז בו נוכח סינגורך על ביבי הלא ניתן לערעור ותוכחתו אותך באשמת ליקויי מאורות תודעתי, ושימושו בד"ר משה גרנות כתנא מסייע בעניין יאיר לפיד כראוי ביותר לכתר וכל זה כאשר ברור לחלוטין שיאיר לפיד ירד מהפסים וצונח בסקרים ככל שהוא צורח יותר בנאומים היסטריים בהפגנות החטופים במוצש"ים וזה כנראה קצה גבול יכולתו לעשות כראש אופוזיציה.
אז נשאלת השאלה – מיהו כאן הלוקה בתודעה כוזבת – אתה אהוד? או פוצ'ו? מי שבוי בחשיבה סטיגמטית ורק בכלים מוגבלים אלו וצרים כעולם נמלה מסוגל בכלל לשפוט מישהו אחר בזעזוע שכזה ? נראה לי שהתשובה לכך ברורה. וישפוט הקורא. כי לי זה ברור לגמרי... חבל חבל שכבלים פרומתאוסים שכאלה השתלטו לנו על המחשבה החופשית אצל החכמים באנשינו.
ותודה אהוד על מה שאתה.
חוה ליבוביץ
* אהוד יקר, שבוע מבורך. שמחתי לקרוא את מאמרך על רומן השואה של שמאי גולן, כמו-כן גם את מאמרה החשוב של ד"ר ארנה גולן על הזיקנה בדור שלנו. כתבה את אשר על לב כולנו. מחכה כבר לחלק ב' של מאמרה על הקשיים של היותנו זקנים בעולם הזה, ולוואי ויגיע לאוזניים הנכונות של כל המוסדות הרפואיים ולמשרד הבריאות, שמקשים פי כפליים על קשיי הזיקנה.
מצרפת שיר שקשור לנושא "בבית אבות", מתוך: "בובת האשבול", הקיבוץ המאוחד 2014.
תודה על התמדתך עם "חדשות בן עזר".
ד"ר רחלי אברהם-איתן
בבית אבות
צִנּוֹר הַדָּם חָשׂוּף בָּעוֹר הַדַּק הַשָּׁקוּף
נְשָׁמָה תּוֹעָה מִשְׁתַּבֶּרֶת
לָרִיק
כְּגִידֵי הָעֵץ הַיְּבֵשִׁים בְּרוּחַ סְתָו
זוֹכְרִים יְמֵי פִּרְיָם.
קְשִׁישָׁה מְבַקֶּשֶׁת נַפְשָׁהּ לָמוּת
נִקְשֶׁרֶת עַל כָּרְחָהּ לִמְכוֹנַת חַמְצָן
חַלָּשָׁה לְהִלָּחֵם עַל שְׁעָתָהּ
לוֹחֶשֶׁת דְּבַר־מָה לַמַּלְאָכִים
מְבַקֶּשֶׁת נַפְשָׁהּ
לָלֶכֶת.
חַיִּים כְּרוּחוֹת רְפָאִים עַל גַּלְגַּלִּים
בְּאוּלָם רָחָב
אַחֵרִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם מֻ נְ שָׁ מִ י ם
בְּאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד עַל זְכוּתָם
לִפְרֹשׁ מִן הָעוֹלָם.
מִשְׁפָּחוֹת אוֹבְדוֹת צוֹפוֹת בְּיִסּוּרֵיהֶם
"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה"
זִמְזַמְתִּי בְּצֵאתִי
לִילָדַי צִוִּיתִי: "בְּבוֹא עִתִּי
תְּנוּ לִי לָלֶכֶת בְּמִטָּתִי."
מתוך: "בובת האשבול", הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 79.
*
אהוד: ביליתי לאחרונה כקשיש כמחצית היום במרפאות הכללית במגדל המאה בתל-אביב, כולל חיסון נגד שפעת, וכולי התפעלות מהיעילות, מיגוון השירותים ומיגוון הציבור הבא לקבל טיפול. ואמרתי לעצמי שכבר אין לי למי לספר שאני זכיתי להכיר את איש העלייה השנייה, הפועל ברוך פריבר (1893-1983), שידו נקטעה בבית המניע בפרדס קרול בפתח תקווה ובעקבות פציעתו נוסדה קופת חולים כללית. הביאה אותי אליו בילדותי דודתי אסתר ראב. שניהם התגוררו אז בכפר-סבא, שהוא היה ממייסדיה. זכורה לי הגינה המקסימה עם עצי הענק הסוככים עליה. אני גרתי אז בקלמניה.
ויקיפדיה: בשנת 1909 בהיותו בגיל 16, עלה [ברוך פריבר] ארצה ונרתם לעבוד בפרדסיה ובכרמיה של פתח תקווה. ב-1910 עבר לכפר-סבא, לעבוד במטעיה. כעבור זמן, חזר לפתח-תקוה, ובעובדו במנוע של הבאר בפרדסו של יעקב קרול (הפרדס היחיד בימים ההם על טהרת עבודה עברית). נקטעה ידו הימנית. אירוע זה זעזע את צבור הפועלים בארץ. למרות האסון התמיד לעסוק בחקלאות בכפר-סבא כמנהל עבודה במטעי השקדים וחורשות האקליפטוסים.
אירוע קטיעת ידו העלה לסדר יום את החוסר במערכת רפואית לטיפול בחולים ונפגעים. הנושא הועלה לדיון בוועידה הראשונה לפועלי יהודה, אשר נערכה בעין גנים, בחג השבועות, תרע"א (1911),כסעיף הרביעי בשם "הבטחת חייו של הפועל פריבר, שנגדעה ידו בפתח-תקוה" (לפי "הפועל הצעיר", גיליון 18, א' תמוז 1911). בוועידה התנהל דיון על הצורך ביסוד קופת-חולים, אשר תבוא לעזרת הפועל במחלתו ובמקרה של תאונה בעבודה. בוועידה השנייה של פועלי יהודה (חנוכה, תרע"ב 1911) החלט על ייסוד קופת-חולים בלתי-מפלגתית של פועלי ארץ ישראל. הקופה נקראה קופת חולים כללית, לימים שירותי בריאות כללית.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס'1-29 , 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל