פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1572

 [שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באלול תש"ף, 3.9.2020

עם צרופת המאמר הנרחב של ורד טוהר על יצירתה של המאיירת, הציירת והסופרת נורית יובל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: שׁוֹפָרוֹת בְּאֵילַת. שִׁירֵי רֵיחַ מָרִיר. // עמוס גלבוע: האמירויות ועסקת מטוסי F-35. // יצחק הילמן: מטוסי האפ-35 לאמירויות. // יעקב רוב: "על עברייני צווארון לבן". // אורי הייטנר: צרור הערות 2.9.20. // שולה וידריך: קפה לבנון – ועגנון. // תמר מחלין: מטען. // תקוה וינשטוק: "המשוגעים של אילת הצעירה" ובהם דליה למדני. // מינה גורל: 3 שירים. // איליה בר-זאב: 4 שירים. // משה גרנות: על ספרו של יוסי סוכרי "אמיליה ומלח הארץ – וידוי". // נעמן כהן: מחלות הנפש ביביפיליָה וביביפוביָה. // אהוד בן עזר: אוצר הבאר הראשונה. פרק עשירי. יהושע שטמפפר עולה ברגל לארץ-ישראל. // יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון". זכרונות 1862–1930. [אהוד בן עזר: פרק רביעי. חריש התלם הראשון והספר "התלם הראשון"]. //

The White House and DC: A Contrast Between Law and Lawlessness, By Carol Greenwald.

// ממקורות הש"י. // עו"ד גיא משיח: קן הקוקייה. //

באבל על מותו של אבנר כץ.

 

     

* * *

אסתר רַאבּ

 

שׁוֹפָרוֹת בְּאֵילַת

 

בְּעֶצְיוֹן-גָּבֶר

תּוֹקְעִים שׁוֹפָרוֹת  –

מְרִיעִים רַמְקוֹלִים:

אֲנִי בָּאָה!

אֲנִי נוֹשֵׂאת  –

זְהַב אוֹפִיר

עַל מֵי יַם-סוּף

שֶׁמֶשׁ עוֹלָה:

עִבְרִים כְּבֵדִים

תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָרוֹת

בְּעֶצְיוֹן-גָּבֶר

אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת  –

אֲנִי בָּאָה:

בָּאֲנִי  –

זְהַב-אוֹפִיר,

אַלְמֻגִּים,

שֶׁנְהָב וְתֻכִּיִּים:

בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר

אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת  –

תּוֹקְעִים שׁוֹפָרוֹת.

 

1965

 

 

שִׁירֵי רֵיחַ מָרִיר

 

אֱלֹהֵי מְרוֹמִים!

כָּל הַדְּלָיִים שָׁתוּ עָלַי:

אֲדֻמִּים, כְּחֻלִּים, צְהֻבִּים  –

כְּגַלְגַּל, כְּסוּפָה  –

הֵם סָבִיב

 

וַאֲנִי  –  אֵי אָשִׂים רֹאשִׁי  –

וְלִי דַּי בְּגֶזֶר אֶחָד

וּשְׁתֵּי רַקָּפוֹת לְנוֹי

אֵלִי, הַנּוֹטֶה שָׁמַיִם  –

תֵּן שָׁלוֹם מֵעַל

לְמַעַן הַיְלָדִים וְ"הַפְּתָאִים"

אֲשֶׁר אֲהֵבוּךָ,

 

 

הַיּוֹנָה לֹא הֵבִיאָה

עֲלֵה-זַיִת

טָרָף בְּפִיהָ  –

וְלָרוּחַ  –

רֵיחַ-דָּם מָרִיר:

מָחָר תְּנַשֵּׁב רוּחַ-צָפוֹן

הַיּוֹם נוֹשֶׁבֶת רוּחַ-דָּרוֹם:

רֵיחַ לָהֶן לָרוּחוֹת

וְרַהֲטֵי-הַלְּשַׁד

מְשַׁוְּעִים לַעֲלֵה-זַיִת

טָרָף בְּפִיהָ  –

וָאַיִן.

 

1965

 

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ" (1963-1930). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).

 

* * *

עמוס גלבוע

האמירויות ועסקת מטוסי F-35

מטוסי F-35 באמירויות לא מהווים איום ביטחוני על ישראל. מטוסי פ-15 סעודיים בטאבוק, 150 ק"מ מדרום לאילת כן מהווים איום ביטחוני. הסכם שלום עם ישראל הביא למצרים את מטוסי ה-F-16. ההסכם עם האמירויות יביא  להן את מטוסי F-35. יוכלו לפעול מבצעית כמעט עוד כ-10 שנים.

"לאכול חומוס בדמשק" – זאת היתה בזמנו סיסמת העידוד לציבור הישראלי על מנת שיתמוך ב"הסכם שלום" עם סוריה. כלומר, יסכים לנסיגה מכל הגולן, לעקירת כל יישוביו, להעברתו לידי רודן עריץ בשם חאפז אלאסד.

היו זמנים, והם השתנו, אך דפוסי חשיבה נוקשים מתקשים להשתנות. איני מתכוון לדברי הבל כמו אלו המייללים שהאמירויות הן דיקטטורה הרודפת את הלהט"בים, ולכן אסורים במגע. כוונתי  לדברים הנאמרים אצלנו בעניין מטוסי ה-F-35 (החמקן ) והאמירויות.

בהתחלה הופיעה ידיעת הכזב שבמסגרת ההסכם שהוכרז עליו בוושינגטון ע"י הנשיא טראמפ, ב-13 אוגוסט, הסכים נתניהו שארה"ב תמכור לאמירויות  מטוסי F-35, שעה שבעבר ישראל התנגדה לכך נחרצות. מיד הואשם נתניהו בבגידה, במכירת ביטחון ישראל , בדיוק כמו בהסכמה למכירת הצוללות הגרמניות המתקדמות למצרים. 

האמת – לא היתה שום הסכמה, ההתנגדות הישראלית עדיין שרירה וקיימת, ואף ישנם קולות הדורשים מישראל לעגן התנגדות זאת בהסכם המפורט שייחתם עם האמירויות בקרוב.

דעתי היא שלא ייגרם שום נזק ביטחוני לישראל אם ארה"ב תספק לאמירויות מטוסי F-35, ואין סיכוי להתנגדות הישראלית (למעט כמובן שיפורים שהוכנסו במטוס כתוצאה מניסיון  קרבות ישראלי והם אסורים לייצוא עם המטוס). להיפך, הסכם השלום עם ישראל (יהיה שמו אשר יהיה) מקדם את הבקשה של האמירויות מארה"ב, מזה זמן, לרכש מטוסי F-35. אסביר את  עצמי.

ראשית, עניין טכני: המטוס זקוק לשני תדלוקים באוויר (בטיסה לישראל), וייקח כמעט 10 שנים עד שיהיה מבצעי בחיל האוויר של האמירויות.

לעומת זאת, בשדה התעופה של טאבוק, המרוחק 150 ק"מ מאילת, מחזיקים הסעודים באופן קבוע טייסת של מטוסי F-15. היא ערכה בעבר אימונים עם חיל האוויר המצרי שכללו דימוי תקיפה של אילת. זה איום ביטחוני ממשי, עכשווי, חמור בהרבה מכל איום ערטילאי עתידי מהאמירויות. שמעתם על זה?

שנית, חיל האוויר של האמירויות הוא מתקדם ביותר, עם המילים האחרונות של הטכנולוגיה האווירית (בחימוש, בניווט, בגילוי, בלחימה אלקטרונית). יש ברשותו 80 מטוסי F-16 מהסוג המתקדם ביותר בעולם, ויש לו ניסיון קרבות עשיר בקואליציה עם האמריקאים והמצרים. 

ה-F-35 לא רק מוסיף  לו יכולת, אלא מקנה לאמירויות מעמד של כבוד בעולם הערבי.

שלישית, האוייב העיקרי של האמירויות הוא איראן. סוף סוף אנחנו מצויים במעין ברית עם מדינות המפרץ, מצרים, סעודיה, וכמובן ארה"ב – מול השאיפות האיראניות. אז מדוע שנופיע ככאלו המתנגדים להגברת היכולת של האמירויות מול איראן?

רביעית, מאז 1968, שעה שרכשנו 50 מטוסי פנטום מארה"ב ומאה סקייהוקים, התקבעה התפיסה אצל האמריקאים כי על ארה"ב לשמור על "היתרון הצבאי האיכותי" הקונבנציונאלי הישראלי מול שכנותיה במרחב, כבודדות או כקואליציה.

תפיסה זאת קיבלה אישורים בקונגרס האמריקאי, האחרון שבהם בחקיקה ב-2007. אבל,  זהו עקרון גמיש. שום התנגדות ישראלית, הכי נחושה, לא יכלה לעמוד מול נחישות של ממשל אמריקאי לחרוג מהתפיסה הזאת – מול שינוי המציאות במזרח התיכון, הררי הדולרים של הנפט והלחצים של תעשיית הנשק האמריקאית.

לא רק זאת, הסכם שלום עם ישראל  הביא למצרים את מטוסי ה-F-16, ואת הטנק האמריקאי המתקדם אברהמס.

חמישית, תעשיית הנשק האמריקאית היא כיום מרכיב הייצוא העיקרי של ארה"ב. עוד עסקה למכירת F-35 פירושה עוד הרבה מקומות עבודה בטקסס. זהו שיקול משמעותי ביותר עבור נשיא ארה"ב, חודשיים לפני בחירות.

ואסיים: מי שדואג לביטחון ישראל  צריך שיחתור להחלת ריבונות  בבקעת הירדן והפיכתה לגבול המזרחי של מדינת ישראל.

עמוס גלבוע

 

* * *

יצחק הילמן

מטוסי האפ-35 לאמירויות

נרצה או שלא נרצה, קרוב לוודאי שהאמירויות יקבלו מטוסי אפ-35 מארה"ב. אמנם זו קפיצת מדרגה והפרה של היתרון הטכנולוגי שארה"ב התחייבה לישראל, אלא שמדובר במקרה הזה בחיל אוויר ידידותי, שנמצא אלפיים קילומטרים מישראל, לעומת חילות האוויר של מצרים וירדן או של סעודיה ששוכנת חמישים קילומטרים מאילת.

לאמירתים יש כבר היום 160 מטוסי קרב מדגם מיראז' 2000 או אפ-16 בלוק 60, שהם הדגם הכי מתקדם של מטוסי האפ-16. אמנם האפ-35 הוא מטוס "חמקן", אבל חלק מיתרונותיו, להוציא תכונת החמקנות, כבר שולבו במטוסי האפ-16 שסופקו לאמירויות.

השאלה רק מתי האפ-35 יסופקו לאמירויות ומתי הם יהיו מבצעיים בידיהם. בניגוד לתחושה שישראל תיפגע מהעיסקה, לא נוכל כנראה לעצור אותה, מפני שזהו אינטרס אמריקאי. מניסיון העבר, מאותן סיבות בדיוק, ישראל התנגדה לאספקת מטוסי אפ-15 לסעודיה, אבל בסופו של דבר למרות התנגדותה, הם סופקו.

בארה"ב ישנה כמות של עשרות מטוסי אפ-35 שנרכשו על ידי טורקיה ושאספקתן נמנעה ממש ברגע האחרון, בטענה שטורקיה רכשה טילי קרקע אוויר מדגם S-300/400 מרוסיה. להערכתי, ארה"ב חיכתה להזדמנות לעצור את האספקה לטורקיה כאשר הבינה שטורקיה למעשה מתרחקת מנאט"ו ומתקרבת לרוסיה. גם המעורבות הטורקית בלוב מדאיגה מאוד את ארה"ב, מצרים, יוון, איטליה וצרפת, למרות שפחות מדברים על כך. לכן, נשמו בישראל לרווחה כאשר אספקת האפ-35 לטורקיה נעצרה. כולם מבינים, כולל ארה"ב ומדינות נאט"ו שכל זמן שארדואן שולט בטורקיה אסור לספק לה יכולות צבאיות כה מתקדמות.

במצב שנוצר, כאשר אין מי שייקנה את מטוסי האפ-35 ה"טורקיים", כאשר כל מטוס עולה 75 מיליון דולר, מרטין לוקהיד, יצרנית המטוסים, תשמח מאוד להיפטר ממטוסים אלה ולהעבירם לאמירויות. בהמשך, צפויה גם סעודיה לדרוש את שלה, ושוב תסריט ההתנגדות הישראלי יחזור על עצמו, כנראה שוב ללא הועיל.

בנסיבות האלה, ישראל לא יכולה להתנגד לאספקת האפ-35 לאמירויות ובוודאי שיהיה לה קשה מאוד לנמק מדוע שלא יסופקו. זה מצב די דומה למה שקרה לישראל בפרשת הצוללות של טיסנקרופ למצריים. ישראל תתקשה לנמק מדוע ארה"ב לא תספק למדינה ידידותית לה ולישראל מטוסים אלה, כאשר מדינה זו מאויימת פוטנציאלית על ידי איראן, ובפרט כאשר היא מהדקת יחסיה עם ישראל.

היות שארה"ב מחוייבת לשמור על עליונותה הצבאית והטכנולוגית של ישראל באזור, בהחלט קיים צפי שהיא תפצה את ישראל על העיסקה האמירתית, באספקת כמות נוספת של אפ-35, או כל מטוס אחר עם כל השידרוגים האחרונים.

תמיד חייבים לזכור שאספקת האפ-35 לטורקיה היתה הרבה יותר חמורה מבחינתה של ישראל, מאשר אספקת אותו הציוד לאמירויות. ישראל צריכה לשמוח על האמברגו האמריקאי למטוסי אפ-35 לטורקיה ולקוות שאמברגו זה לא יוסר לעולם.

מעבר לכל אלה, שעון החול של פרויקט הגרעין האיראני הולך ומתרוקן. לפי מקורות זרים, האיראנים נמצאים שנה עד לכל היותר שנה וחצי לפני הפקת פצצה ראשונה. לצערנו, לאיראן יש טילים בליסטיים שישראל מצויה בטווח שלהם. התקנת ראש נפץ גרעיני על טיל כזה הוא עניין מסובך אבל לא בלתי אפשרי. לכן, ההתקרבות הישראלית לאמירויות, שנמצאות מאה קילומטרים בלבד מחופי איראן היא צורך אסטרטגי. 

בנסיבות אלה, למרבית הפרדוקס, הצטיידות אמירתית במטוסי אפ-35, היא בסופו של דבר גם אינטרס ישראלי. הדילמה תהיה מבחינת ישראל, להסכים על אספקה מיידית של מטוסים אלה, או לשכנע את ארה"ב לדחות את האספקה ככל האפשר, ועל ידי זה לדחות גם את האספקה הפוטנציאלית של מטוסים כאלה לסעודיה, עד שגם זו תחתום על הסכם שלום עם ישראל.

יצחק הילמן

 

* * *

יעקב רוב

"על עברייני צווארון לבן לדעת

כי הצווארון הלבן יהפוך לצווארון שחור"

5,792 פס"ד מצביעים על ענישה בלתי מידתית של עברייני צווארון לבן בישראל שמבצעים פשע כלכלי ששודד את קופת המדינה.

בקרב הציבור בישראל נתפשת הענישה של פשיעת צווארון לבן כקלה מדי. פגיעה במרקם המחויבות החברתית והכלכלית בישראל נגרמת עקב עבריינות צווארון לבן. הסיבות לכך נובעות מחמדנות שהיא גורם נפוץ שעומד מאחורי פשע צווארון לבן, כמו רווח כספי שחשוב כגורם מוטיבציה, אבל לפעמים לעבריין יש יותר מוטיבציה כדי למנוע אובדן; עבריינים רבים ייחסו את הצלחתם לתאוות הבצע של הקורבן. רבים מעברייני הצווארון הלבן נצפו כבעלי השקפה מיזנתרופית על הטבע האנושי, והניחו שאחרים היו מזויפים וחסרי יושר כמותם. אין ספק כי יצירת סלידה וחוסר כבוד כלפי הקורבן מקל על ביצוע העבירה. חלק מדפוסי החשיבה הפליליים שמאפיינים את העבריינים כוללים אך אינם מוגבלים ל – רציונליזציה מוגבלת, זכאות (יחס של הזכות למשאבים, ללא קשר לפגיעה באחרים), סנטימנטליות (ביצוע מעשים טובים לפצות על מעשים רעים), הכוונה כוח (מצג של תוקפנות לשלוט או לתפעל אנשים או מצבים), התעלמות מכללים, מנורמות ומגבולות חברתיים.

לעיתים קרובות עברייני פשיעה כלכלית עלולים להיות עבריינים סדרתיים. ההנחה לפיה פושעי צווארון לבן אינם אנשים המאיימים על חייהם של אחרים היא שגויה. אנו מסיקים שפושעי צווארון לבן אינם אנשים המאיימים על חייהם של אחרים, אך ישנם יוצאים מן הכלל כמו פשעים אלימים מכוונים שבוצעו על מנת למנוע חשיפת פשע צווארון לבן או כדי להקל על ביצועה.

זכורים לנו עבירות צווארון לבן רבים ובין היתר שביצעו כ-70 ראשי ערים בישראל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר האוצר הירשנזון, הבנקאי יהושע בן ציון (1975) שנתפס בגניבה של 40 מיליון דולר מכספי בנק ארץ-ישראל-בריטניה והביא להתמוטטותו, מנכ"ל החברה לישראל ויו"ר צים מיכאל צור, שהורשע ב-1975 בשורה של עבירות שוחד ומרמה ונידון ל-15 שנות מאסר. תא"ל רמי דותן מחיל האוויר שהעביר לחשבונו הפרטי 12 מיליון דולר (1990) מכספי עסקות רכש שעליהן היה מופקד. אתי אלון (2002) ושוד הבנק למסחר.

כל אלה ספגו עונשי מאסר. לעומת זאת, זכורה לכל פרשת ויסות מניות הבנקים בראשית שנות ה-80 שהסתיימה מבלי שהנאשמים בה בילו אפילו יום אחד בכלא, למרות ששדדו מקופת המדינה כ-7 מיליארד דולר. התופעה איננה מידתית בהתייחס להערכת היקף החשיפה של פשיעת הצווארון הלבן שעומד על 2% לערך. לא קיימת בנמצא סטטיסטיקה לחיזוי ולשיקוף היקף הנזק הכלכלי של התוצאות ההרסניות כתוצאה משוד הקופה הציבורית בישראל. יש המעריכים את היקף הלבנת ההון בישראל בין 50-200 מיליארד שקל בשנה (תקציב המדינה עומד על כ- 480 מיליארד שקל לשנה). מתוך כ 20,000 אסירים פליליים בבתי כלא בישראל, רק כ-150 הינם אסירים על רקע כלכלי. עברייני צווארון לבן נמצאים בעמדות תפקודיות ומשרות אמון כאלה שמאפשרות להם נגישות לביצוע העבירה עם פיתוי כספי גדול מאוד. מנתוני המשרד לביטחון פנים עולה, כי עברייני הצווארון הלבן גרמו למשק בישראל נזק של מיליארדי שקלים (למשל בשנת 2014 נזק של 4 מיליארד שקל).

במסגרת מחקר שביצעתי, בדקתי 5,792 פס"ד עברייני צווארון לבן שכללו 15 סוגי עבירות צווארון ואשר נגזרו עליהם עונשי מאסר ו/או קנסות כספיים. על תקופה ממושכת בין השנים 2000-2016. מידת ענישה של עברייני צווארון לבן מצביעה על תג מחיר נמוך ולא מידתי בערכאות בישראל. הבדיקה בוצעה אל מול נתונים חמורים בעלי דגש על היקף הלבנת ההון בישראל שנע בין 50-200 מיליארדי שקל בשנה (כאמור, תקציב המדינה עומד על כ- 480 מיליארד שקל בשנה), ומול העובדה כי מתוך כ-20,000 אסירים בבתי כלא בישראל, רק כ-150 הינם אסירים על רקע כלכלי.

ממצאי המחקר המרכזיים בקרב עברייני הצווארון הלבן:

(א) מקרב עברייני צווארון לבן בוגרים עד גיל  40, תקופת מאסר של הגברים ארוכה באופן מובהק משל הנשים בטווח של 50%-500%.

(ב) ההפרש המובהק במשך תקופת המאסר גבוה יותר אצל גברים עבריינים – 2.3 שנים מאשר אצל נשים עברייניות 9.5 חודשים.

(ג) עבריינים מגילאים מבוגרים של 40-67 שנים נקנסו בשיעור גבוה יותר מעבריינים מגילאים בוגרים עד גיל 40 שנה, בשיעור שנע בין 40%-80%.

 עיוות במערכת המשפט בתפישת פשיעת הצווארון הלבן בישראל גורם להקלה בענישה בגין עבירות צווארון לבן לפי סוג עבירה, מיגדר וגיל (לשנים 2000-2016) – בישראל הצביע על ענישה לא מידתית יחסית למתחם העונש המכסימלי.

לדוגמא: א) בשלוש סוגי עבירות בעלות מספר רב של עבריינים שנגזרו עליהם עונשי מאסר (מרמה והפרת אמונים, הונאה תוך כוונה להתחמק) – נפסקו גזרי דין בשיעור של 20% מהעונש המכסימלי.

ב) בעבירות קבלה במירמה, מתן שוחד – נפסקו גזרי דין בשיעור של 35% מהעונש המכסימלי.

ג) נמצא כי בשני סוגי עבירות זיוף בעלות מספר רב של עבריינים, נגזרו עליהם עונשי מאסר בשיעור של כ-40% מהעונש המכסימלי.

ד) בעבירות הונאה נפסקו גזרי דין בשיעור של כ-20% מהעונש המכסימלי.

ה) בעבירות אחרות בעלות מיספר קטן יחסית של עבריינים, כמו לקיחת שוחד והונאה בניירות ערך, נפסקו גזרי דין בשיעור של כ 20% מהעונש המכסימלי.

הסבר אפשרי אחד לתופעה זו הוא שככל שעבירות הצווארון הלבן נתפשות בחברה ובמערכת המשפט כעבירות "יותר נורמטיביות" מאשר למשל עבירות אלימות, הריגה ורצח – כך מערכת המשפט לומדת להבחין בין מערכת הציפיות והענישה הראויה והרצויה מצד אחד – זו הנהוגה על פי הכללים הפורמליים, ההכשרה שעברו השופטים ותקדימי פסיקה לאורך השנים – לבין מערכת הציפיות המקבילה לה של משפטנים ונשי חברה שסבורים כי הפסיקה הלא מידתית זו המיושמת בבית המשפט לא מסייעת להתמודדות בפשיעה.

בהתייחס לענישה כספית, אצל מחצית מהעבירות נמצאה אי-אחידות בענישה, כאשר המבוגרים נקנסו בשיעור גבוה יותר שנע בין 40%-80% מאשר עבריינים בוגרים, אצל שני המינים, למעט כמה עבירות שנמצאו הבדלים גדולים יותר (אצל שני המגדרים). למשל: בעבירת לקיחת שוחד, הנשים המבוגרות נקנסו בשיעור גבוה של 350% לעומת נשים בוגרות, וגברים בוגרים נקנסו בשיעור כפול מן העבריינים המבוגרים יותר.

בסיכומו של דבר, בשפה המקצועית בקרימינולוגיה, העיקרון המנחה בגזירת העונש הוא עקרון "ההלימה". לכן נראה לי כי לצורך הרתעה נחוץ שינוי בשיטת הענישה לכיוון עוצמתי יותר. אני סבור כי פתרון הענישה נעוץ בהגדלת עונשי המאסר באופן משמעותי ומידתי להיקף העבירה והנסיבות. עונש המאסר יהיה משולב בעונש הכלכלי שיהיה פי שלושה משיעור גרימת הנזק לקורבן הפשע למשל.

תיגזר על עברייני הצווארון הלבן תקופת מאסר ברף גבוה יותר במתחם הענישה ברמה של לפחות 60% מהעונש המכסימלי בחוק העונשין וכדי שהעונש הכלכלי יהיה אפקטיבי, יידע כל עבריין צווארון לבן בפוטנציה כי הצווארון הלבן שלו איננו לבן כלל והוא עלול להיפגע וכן לפגוע בבני משפחתו. ולכן על העונש לשקף את הנזק שנגרם כתוצאה מהעבירה ואת חומרת המעשה. במקרה של עבירות הצווארון הלבן, הנזק הוא מוסרי וכלכלי ופוגע בפרט ובציבור. לכן, יצירת ערכאה משפטית נבדלת שתתמחה בעבירות הכלכליות ותטיל שיעור קנס גבוה, בתוספת מאסר, וכמובן קיומו של "השיימינג" שעובר העבריין ופיטוריו מהעבודה תוך קושי למצוא עבודה אחרת – שלושת המרכיבים האלה עשויים לצמצם את התופעה הפושה והנרחבת שהולכת ומתעצמת במדינת ישראל.

יידע כל עבריין צווארון לבן בפוטנציה כי "הצווארון הלבן" שלו ייהפך לצווארון שחור בוהק ויפגע בו ובבני משפחתו. אולי צעד כזה שמלווה בקמפיין תמידי יצליח לצמצם את התופעה אחרי 72 שנות.

יעקב רוב

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.9.20

* לפח האשפה של ההיסטוריה – בהסכם עם ישראל שברה איחוד האמירויות את מלכודת הדבש של "היוזמה הערבית", שנועדה להכתיב לישראל תנאי התאבדות באמצעות הפיתוי של שלום עם כל העולם הערבי. איחוד האמירויות היא סנונית ראשונה ובעקבותיה תבואנה מדינות נוספות, והיוזמה הערבית תמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה.

היוזמה הערבית היא מבית מדרשה של סעודיה. היוזמה הסעודית הפכה ליוזמה הערבית כאשר התקבלה בוועידת הפסגה של הליגה הערבית בביירות ב-2002. לכן, מעניין מאוד שדווקא סעודיה בירכה על הצעד של איחוד האמירויות. וכעת סעודיה איפשרה מעבר של מטוס אל-על בשמיה, בטיסה לאיחוד האמירויות. סעודיה לא תחתום מחר בבוקר על הסכם שלום עם ישראל, אך הכיוון חיובי וחשוב.

 

[אהוד: מה אתה אומר?! – והרי כל זה קורה בזכות העבריין הפלילי השנוא עליך והמשמש כיום ראש ממשלת ישראל – שאתה משתדל כל הזמן שיודח! – ומה לדעתך היה קורה אם אכן היה מודח או נשבר מההפגנות נגדו ומתפטר – בטרם הביא את השלום עם האמירויות, שעליו אתה מתענג עכשיו? האם לא הגיע הזמן שתתפכח מהיותך חסיד שוטה של השנאה לנתניהו!]

 

* מסע הפחדות – זוכרים את התבערה המזרח תיכונית שהפחידו אותנו מפניה אם ארה"ב תכיר בירושלים כבירת ישראל ותעביר את שגרירותה לירושלים? הטיסה ההיסטורית לאיחוד האמירויות, והמעבר שלה מעל שמי סעודיה ("מגינת ירושלים והמקומות הקדושים") מעמידה באור מגוחך את מסע ההפחדות. חבל שמסע הפחדות דומה מפני החלת ריבונותנו על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הצליח להבהיל את נתניהו.

 

* משוואה חדשה – הסבב האחרון בגבול עזה היה שונה מקודמיו. תקציר הפרקים הקודמים: לאחר "צוק איתן" הגבול היה שקט במשך שלוש שנים וחצי. השקט הופר במרץ 2018, ב"צעדות השיבה" ומיד לאחר מכן בטרור ההצתות. ישראל הבליגה על ההצתות והכילה אותן. ההבלגה התפרשה כחולשה ולכן היא הביאה לסבבים של ירי עשרות ומאות רקטות. כל סבב כזה הסתיים בהפסקת אש, שמשמעותה הייתה שחמאס מפסיקים לשגר רקטות וישראל מפסיקה לתקוף בעזה. כלומר, ניתן היתר להמשיך להצית. וההצתות נענו בהבלגה, שהתפרשה כחולשה והביאה להסלמה ולסבב שהסתיים בהפסקת אש שאינה כוללת את האש בשדותינו וחוזר חלילה.

החודש האחרון היה שונה. לראשונה ישראל התייחסה לטרור ההצתות כאל פיגועים לכל דבר ועל כל ההצתות הגיבה בהפצצות כבדות על תשתיות מלחמתיות של חמאס. חמאס שיגר מדי פעם רקטה או שתיים, בניסיון להחזיר לקדמותה את המשוואה של השנה וחצי האחרונות, אך הפעם ישראל לא מיצמצה. הפעם הם נמנעו ממתקפת רקטות מאסיבית. אם כך ישראל נהגה בתגובה על הצתות... אולי כדאי לחשוב פעמיים. גם הסבב הזה הסתיים בהפסקת אש ("הבנות"). אבל הפעם ברור שהפסקת אש משמעותה שאסור להצית אש בשדותינו.

הים אותו ים. חמאס אותו חמאס. הטרור אינו מאחורינו. אבל שינוי המשוואה הוא מסר חשוב מאוד: דין הצתה כדין רקטה. והמסר העקרוני: ישראל, ככל מדינה ריבונית, לא תאפשר כל פגיעה בריבונותה. אין פגיעה "קלה" בריבונות. ואם יתחדש טרור ההצתות, יש להבהיר שדין חוליית משגרי בלונים כדין חוליית משגרי רקטות.

 

* עוול במצפה כרמים – התנגדתי לחוק ההסדרה ויצאתי נגדו, כיוון שזהו חוק המכשיר אוטומטית התיישבות על אדמות פרטיות של פלשתינאים, גם במקרים של גזל ועוול. המקרה של מצפה כרמים הוא לחלוטין לא מקרה כזה. העוול במצפה כרמים הוא כלפי התושבים מצד בג"ץ. מצפה כרמים יושבת במקום אליו הוזזה בידי המדינה במסגרת הסדר המאחזים. המדינה פסקה שעל המתיישבים לעזוב את מיקומם המקורי והם קיבלו את הדין ופעלו על פי דרישתהּ. אין צל של ספק שהם פעלו בתום לב. על פי חוקי ישראל, במקרה כזה תקפה "תקנת השוק" הקובעת: "כל עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבוֹ בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתוקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי." יתר על כן, אין מחלוקת על כך שלא רק המתיישבים פעלו בתום לב, אלא כך גם המדינה והחטיבה להתיישבות כאשר הקצו להם את הקרקע הזאת.

כאשר בני בגין היה שר, הוא עסק בסוגיית היישובים על קרקעות במחלוקת. הוא למד את הנושא לעומקו, והמסקנה שגיבש היתה חד-משמעית: עמדת המתיישבים צודקת לחלוטין. כל הפעולות היו בתום לב ולכן יש לאשר את המשך ישיבתם במקום. כאשר הנושא הגיע לדיון משפטי, הפרקליטות בדקה את הנושא והגיעה אף היא לאותה מסקנה, וחוות הדעת של היועמ"ש לבית המשפט היתה חד-משמעית. ואכן, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירות בנושא. למרבה הצער, בדיון בבג"ץ הוחלט ברוב של 2:1 להרוס חלק מבתי היישוב היושבים על קרקע הרשומה כקרקע פלשתינאית פרטית. זאת, למרות שגם שופטי הרוב, השופטים חיות ומלצר, הסכימו שהמתיישבים עצמם פעלו בתום לב, ושאף פלשתינאי לא הוכיח ולא התקרב להוכיח את בעלותו על השטח. השופט הנדל קיבל את עמדת המדינה ואת פסיקת בית המשפט המחוזי. טוב עשו שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט שהחליטו לבקש דיון נוסף בנושא. אני מקווה שבג"ץ יתעשת ויתקן את העוול שגרם לו.

מצפה כרמים צמוד מצד מזרח לכוכב השחר שממזרח לכביש אלון, במורדות השומרון לבקעת הירדן. האזור נועד להיות ישראלי על פי כל תוכניות הפשרה הטריטוריאלית, מתוכנית אלון, דרך מורשת רבין ועד תכנית טראמפ. מן הראוי שישראל תחיל את ריבונותה על האזור.

 

* להסיר מספר החוקים – בחוק העונשין, סעיף 97 (ב) כתוב: "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם." איני חשוד בתמיכה בוויתור על שטחים, בוודאי שטחים ריבוניים. אך בעיניי את הסעיף הזה יש להסיר מספר החוקים של מדינת ישראל, בוודאי אחרי רצח רבין. ברור שאין בכוונת החוק להתייחס לממשלה הנבחרת ולסמכותה לנהל מו"מ מדיני. אך מי שאינו הממשלה – כיצד יכולה להיות לו יכולת להביא לנסיגה? מבחינה מעשית, אין באמת משמעות לחוק. אולם מבחינה סמלית, הוא משמש נשק בידי אנשים הרוצים ליצור דה-לגיטימציה לממשלה המנהלת תהליך מדיני, ולהציג את מעשיה כבגידה. בסעיף הזה נפנפו נגד רבין, נפנפו נגד שרון ורק לאחרונה קראתי נפנוף בו כלפי נתניהו, בשל תמיכתו בתוכנית טראמפ. מן הראוי שבמלאת 25 שנים לרצח רבין נסיר את החוק הזה מספר החוקים הישראלי. וטוב יהיה אם דווקא ממשלה בראשות הליכוד תעשה זאת.

 

* פרא אדם – אוחנה הוא פרא אדם ו[...]. העובדה שקונספירטור [...] ומסית כזה הוא שר בממשלה היא חרפה לדמוקרטיה הישראלית. איש [...]. ההסתה הפרועה שלו ושל מי ששולח אותו תיגמר ברצח.

 

* שקרנים – צביקה האוזר התראיין ל"הארץ" ואמר: ״רוב הציבור מבין שהמצב קשה אבל אין פתרון פוליטי למעט ממשלת אחדות.״

כותרת (!) הכתבה היתה, במרכאות, ה"ציטוט" הזה: ״זה שיש רק 20 אלף מפגינים בבלפור, אומר שרוב הציבור מרוצה ממשלת האחדות.״

יש הקלטה של הריאיון. זה פשוט שקר.

 

* ביד הלשון: תנו לגמזו לנצח – כותרת מאמר של ארי שביט ב"מקור ראשון" הייתה: "תנו לגמזו לנצח." באותו ערב נוסח זה עיטר את המסך של "אולפן שישי" בערוץ 12 וחבר הפאנל בועז ביסמוט השמיע אותו. זוהי פרפראזה על סיסמה נפוצה במאבק הימין בתחילת מתקפת הטרור המוכרת כאינתיפאדה השנייה, בשנות האלפיים הראשונות: "תנו לצה"ל לנצחי" המוחים תקפו את ממשלות ברק ושרון (עד מבצע "חומת מגן") על מדיניות האיפוק וההבלגה שלהן על מתקפת הטרור. הסיסמה הונצחה ב"שירת הסטיקר" של דוד גרוסמן בביצוע "הדג נחש" ולצידה סטיקר (שאותו איני מכיר או איני זוכר): "תנו לצה"ל לכסח".

אורי הייטנר

 

* * *

זיכרוּ

גם רצח רבין החל

בהפגנות בלתי פוסקות

 מול בניין מגוריו בתל-אביב!

אם כך זה יימשך נגד נתניהו

זה ייגמר באסון!

ברשתות החברתיות כבר רצות קריאות היסטריות המסיתות לרצוח את נתניהו!

 

* * *

שולה וידריך

קפה לבנון – ועגנון

במשך שנים תהינו היכן שכן קפה חרמון, המתואר בספרו של עגנון 'תמול שלשום'. מסתבר כי עגנון שאב את ההשראה מקפה לבנון ששכן ברחוב המיליונרים בשכונת התחנה בתקופה בה התגורר עגנון ברחוב זה. סופרים שנהגו לתעד את אירועי התקופה נהגו לעיתים לשבש את השם המקורי תוך אזכור המיקום. עגנון התגורר בביתו של ד"ר ליאו כהן, רופא הגימנסיה (אשר נפטר בשוויץ בתאריך 28.8.1908). עובדה זו עולה מקטעי זיכרונות של יוסף פריד, איש העלייה השנייה, אשר כתב בספרו 'יומן שנה בארץ ישראל 1909-1908' שעגנון קיבל הצעה להתגורר בביתו של ד"ר ליאו כהן, שהיה רופא הגימנסיה, בשעה שנסע לחו"ל לטפל בבריאותו.

בתאריך 15.7.1908 מתאר פריד את ביקורו אצל ש. טשטשקיס, הלא הוא עגנון:  "אל הסופר הצעיר ש. י. טשטשקיס הלכתי היום. בבואי אל ביתו מצאתיו יושב וכותב בדיעה אי צלולה בגרוי עצבים... הוא גר בדירתו של הד"ר ל. כהן, עסקן ציוני – זה האחרון חלה מאוד והיה מכרח לעזוב א"י וליסע חוצה לארץ להתרפא."

כך מתאר עגנון את קפה חרמון: "בית הקהוה חרמון עומד בקצה נווה שלום סמוך לרחוב בוסטרוס... בלילה עומד שם בעל הקהוה, פניו אדומות כעוגה של דבש וזקנו לוהט כניצן של רימון."

מיהו בעל הקהוה "אדום הזקן" שמתאר עגנון?

תעלומת דמותו ופרטי חייו נפתרה בשיחת טלפון מפתיעה שקיבלה כותבת שורות אלה מנינתו חנה סולץ-אהרוני. וכך נודע ששמו נתן דוד ליפשיץ, אשר נולד בעיר לודז' שבפולין (אז חלק מהצארות הרוסית), בשנת 1868. ליפשיץ נישא לשרה בת אהרון יחיאל, ויחד ניהלו בית קפה בעיר. בעקבות אירועים אנטישמיים ויחד עם התעוררות תנועת הציונות עלו ארצה בשנת 1903 עם בנם הבכור – קלמן. בנם השני, בנימין, נולד בשנת 1905 ונקרא ע"ש בנימין זאב הרצל. בן-ציון נולד בשנת 1907 ואחריו נולד אריה בן הזקונים.

בתחילה ניהלה המשפחה מלון קטן בסמוך לתחנת הרכבת, בשם 'מלון לבנון' ובין השנים 1906-1914 ניהלה ברחוב המיליונרים בית קפה ומסעדה בשם 'לבנון'. משפחת ליפשיץ גורשה לימים, יחד עם תושבי תל אביב, והגיעה בנדודיה לביירות, לבנון. המשפחה סבלה רעב ועוני ושבה לתל אביב עם סיום המלחמה והכיבוש הבריטי. המשפחה חיה בצניעות וכל הכנסותיה היו קודש ללימודי הבנים. קלמן ובנימין סיימו לימודי הנדסה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, לבנון. ובן-ציון סיים לימודי הנדסה באוניברסיטה בבריסל, בלגיה. נתן דוד ליפשיץ נפטר בשנת 1935 ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק. אשתו שרה האריכה ימים והתגוררה בחיפה עם בנם הצעיר, אריה. שרה נפטרה בשנת 1951.

בספרו 'תמול שלשום', מתאר עגנון את בית הקפה בהרחבה, על אורחיו החשובים שפקדו אותו כחלק מחיי היומיום שלהם לשיחת רעים או ליקוק גלידה – אז חידוש מהפכני אותו החלה שרה ליפשיץ לייצר לבד. הגלידה מוזכרת בעיתון המשקיף בכתבה שכתב מ. גמזו 'יפו איננה ערבית' (פורסם ביום 19.3.1948). בכתבה מזכיר גמזו את מגוריו של ד"ר ליאו כהן מקישינב בסמטה הנקראת רחוב המיליונרים, ומוסיף שבראש הסמטה שכן קפה לבנון שהתחיל לעשות "גלידה במקום בוזה".

על בית הקפה כותב עגנון: "להיכן שאתה פונה שם אתה מוצא סופרים ומורים ופקידים ועסקנים.... דיזנגוף בא כשהוא מלובש אדרת לבנה קלה פרופה לצוארו, ובראשו כובע שחור... יושב לו דיזנגוף על כסא קלוע נצרים וגופו ממלא את הכסא... הביט בעיניו האפורות בבעל בית הקהוה שהביא לפני גלידה." דיזנגוף אף מיד הזמין מנה שנייה ובזמן שדיזנגוף נעץ את הכפית בקערית ראה את כל יושבי בית הקפה, בעצם כל אנשי יפו, אנשי שלומו.

את קורותיו ברחוב המיליונרים, מתאר עגנון באמצעות יצחק קומר, בן דמותו בסיפור: "שמיום שחזר ליפו היה לן במסדרון ביתו של רופא, שנסע לחוצה לארץ להתרפא והניח שומר לשמור על הבית, ונתן לו השומר ללון עמו. בתוך כך מת הרופא ומכרו את מטלטליו והשכירו את הבית וסילקו את השומר וניטל מקומו של יצחק."

למרות שעגנון התגורר ברחוב במשך תקופה קצרה, שימש קפה לבנון לא אחת רקע לסיפוריו. לבית הקפה שהיווה מקום מפגש לנכבדי הישוב, היה תפקיד חשוב במימוש רעיון הקמת תל אביב.

יוסף אליהו, בנו של אהרן שלוש, ואחד ממייסדי העיר תל אביב, תיאר בספרו 'פרשת חיי' (שיצא בתל אביב בשנת תרצ"א, 1930) כיצד היו החברים, הוגי הרעיון להקמת תל אביב, נאספים בקפה לבנון בנוה שלום במשך שנה שלמה על מנת לדון ברעיון הקמת יישוב חדש ליד יפו.

שולה וידריך

בתמונה: השלט קפה לבנון ומסעדה נ. ר ליפשיץ ושות'. צילום מהשנים 1924-25. מתוך אלבום אסתר דור לבית בייטל, תל אביב הנגלית לעין.

 

 

קישור למאמר עם תמונות נוספות באנציקלופדיה העירונית: https://bit.ly/3jjz4se

 

* * *

תמר מחלין

מטען

 

וְזֶה הַמִּטְעָן שֶׁהִכְנַסְתִּי אָז לַתִּיק

עִם שׁוּבִי מִבִּקּוּר בָּאָרֶץ.

 

צִלּוּם שֶׁל מִגְדַּל דָּוִד

עוֹמֵד מְרֻחָק וְיָתוֹם

מֵעֵבֶר לְשֶׁטַח הַהֶפְקֵר,

סִפּוּר קָצָר שֶׁל עגנון,

שִׁיר אֶחָד שֶׁל ביאליק

וְשֶׁל רָחֵל,

שֶׁל אלתרמן שְׁנֵי שִׁירִים

וְגַם,

שָׁלוֹשׁ אֲבָנִים צִבְעוֹנִיּוֹת

שֶׁאָסַפְתִּי בְּחוֹף יָם סוּף.

 

אַף הוֹסַפְתִּי זַר גַּעְגּוּעִים

וּתְשׁוּקָה בּוֹעֶרֶת, בְּאַחַד הַיָּמִים

אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת אָשׁוּב.

 

* * *

תקוה וינשטוק

"המשוגעים של אילת הצעירה"

ובהם דליה למדני

הופיע ב"מעריב" בשנת 1952

מסתבר שאילת של ימינו בת השבעים פלוס מתהוללת, משתוללת ומתפרעת יותר מאילת הצעירה של שנת 1952.

אברהם רומן לבקוביץ היה הנהג שהסיע אותנו במרחבי אילת כשביקרנו בה בראשית שנות החמישים למאה שעברה, והיא בת שלוש שנים בלבד. למעשה לבקוביץ אינו נהג אלא מהנדס. לזיקוק מים. הוא נולד בבאקו בירת אזרביג'אן. מחצית חייו שרת בצבאות שונים באירופה ובאפריקה והגיע עד אמריקה. במלחמת העולם השנייה התגייס לחיל האוויר האמריקני. 12 שנה היה טייס קרבי ו-36 פעם טס בקו ניו-יורק-אלכסנדריה

 אחרי כל זאת חיפש אברהם מנוחה, ובאילת מצא שלוות נפש. נירוונה. אולי יש עוד אילתים המחפשים שקט ודממה בלב המדבר ואולי הוא יחיד במינו בכך. לדבריו "פה אין בלופים. בני האדם אומרים את מה שהם חושבים. מוכנים לעזור זה לזה. פה האנשים נורמלים." יש כמובן, החולקים על כך...

אברהם לבקוביץ יחיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא. הוריו נרצחו בשואה. אישה וילדים אין לו.לאילת הגיע עם כובשי העיר והוא מבקש להישאר בה עד ימיו האחרונים: "מה חסר כאן? בחורות? אז מה אם באילת פחות בחורות מגברים? בחורות זה הכול? הנה עוד מעט אני נכנס לשיכון! ועוד מעט תעלה פי אלף על תל אביב שלכם!"

אברהם הציג לפנינו את קפטן פיץ'. אילת התברכה ב"קפטנים". פיץ' הוא שם דבר בעיר ומחוצה לה. גבה קומה, עיני תכלת מתחת לכובע של הצי המסחרי. אף שכבר מלאו לו שישים, אם לא למעלה מזה, אין מחזר אלגנטי כמותו באילת. הנאצים הכניסו אותו למחנה ריכוז על עזרה ליהודים. הוא יצא משם שבור ורצוץ, נכה רגליים. אף על פי כן סייע גם במלחמת העצמאות תחת שמות בדויים. ועשר שנים עבד בקו נבטים-אילת. ספק אם פיץ' הוא שמו האמיתי. לקפטן שני בנים שיתיישבו בקרוב באילת ובת הנשואה לאנגלי שהבריטים היגלו לסודאן על עזרה ליהודים. בימים אלה ישתחרר ואף הוא יתיישב פה. "הגויים" של אילת.

פיץ' אומר שאין כאווירה של אילת לבריאות. 16 שנה הלך על קביים וכאן הוא מצליח לצעוד על רגליו. אולי בגלל היובש או שמא בגלל המינרלים שבמים. בכל אופן, הקפטן לא יזוז מפה. הוא ו"מאמא" אשתו כבר זכו לשיכון באילת – דירתם התשיעית בחמש-עשרה השנים האחרונות. "הקפטן" מנהל את המפעל לקמח דגים של "המשביר" במקום. בכך עסק גם בחו"ל.

ודאי, לא חסרים באילת קרייריסטים והרפתקנים ואנשים שכל כוונתם להשתכר צרור כסף – ולהסתדר בצפון. באילת מקבלים תוספת שכר ולבזבז אפשר רק בשק"ם. לצידם ישנם גם אידיאליסטים חדורי רוח חלוציות, וטיפוסים שבכדי לפוגשם כדאי להיטלטל ולהסתחרר קצת בטיסה. מגודלי זקן ,עוטי עבאיות, מעילי רוח, כובעים אוסטרלים.

"סינג-סינג" המרוקני מכפר הדייגים הנוהג להשתמש במלים "אינטליגנטיות" מהמילון שפירושם נעלם ממנו, תמיד מרכז החברה.

קוציק הבלונדי, מדריך מכפר הדייגים שמורא לא עלה על ראשו, שערו הבלונדי המסולסל ארוך כשערה של שחקנית הקולנוע ורוניקה לייק.

הציירת והמאיירת איזה הרשקוביץ, היושבת שעות על החוף מצפה לקונכייה מיוחדת וממשיכה לשבת וליהנות מיופייה.

נעמי, שבעלה מנהל את הצרכנייה באילת. השניים עזבו בית מסודר בכפר ויצאו להקים צרכנייה בבאר שבע. כשהצרכנייה התפתחה והתבססה מסרו אותה – והדרימו עוד יותר, לאילת. מי יודע לאן ילכו כשגם אילת תתפתח...

וחיה'לה הבלונדית, מזכירתו של מושל אילת, שצריפה מקושט במיקי מאוזים, פינוקיו וקבאלרוס, שנגזרו ממודעות – צריף שמעלה מיד חיוכים. חיה'לה לא מצאה עניין בעיר, העבירה זמן מה בקיבוץ צעיר – ועזבה אותו לטובת אילת. אמנם לא קיבוץ ממש, אך הדמיון קיים. טוב לחיה'לה כאן, בלילות הקיץ, כשקשה להירדם, באים החבר'ה לצריפה המלכותי, לוגמים קפה, מקנחים בגבינה צהובה ושרים עד לשעות הקטנות מול הירח העולה, וכולם משפחה אחת גדולה, משפחת המשוגעים לאילת.

כבר יש לאילת מוזיאון תת ימי, ראשון בארץ. יסד אותו רב החובל ירמיהו הלפרן, ניהלה אותו הציירת איזה הרשקוביץ. איזה עקרה למגדל אשקלון והניהול עבר לעוזר שלה קלמנט אורס, בן 22 בלבד. אולי הצעיר במנהלי המוזיאונים בעולם. למינוי זכה בגין לימודי הזואולוגיה שלו. בעוד שנתיים יסיים את לימודיו. הוא הוסיף חדר לשני חדרי המוזיאון והיה מעשיר אותו לאין ערוך אילו נמצא תקציב. כיום אפילו כשמתגלה דג נדיר בים סוף אין תקציב לפורמלין לשימורו. עניין התקציב הוא מעשה חלם. מזכיר את שאלת הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? למדפיס הממשלתי לא ניתן תקציב להדפסת כרטיסי כניסה למוזיאון באילת. אין כרטיסים – אז הכניסה חינם ואין הכנסה. וחוזר חלילה. ובינתיים פונה המוזיאון לירושלים בכל סכום פעוט.

 בימים ש"ארקיע" אינו מגיע ואין אורחים במוזיאון, צולל קלמנט למעמקי ים סוף יחד עם אבנר, מורה הצלילה של אילת. הצלילות מעניקות למוזיאון דגים בשלל צורות וצבעים שאין דומים להם ליופי. השלל מרובה בעיקר אחרי סערה דרומית. קלמנט כבר למד לצלול תשעה מטר בלי בלון חמצן, להתחקות אחרי דגים נדירים וללוכדם. בפברואר-אפריל מופיעות גם הצדפות, בהן צדף הפנינה הזכר שהוא ארסי. אבל הדגים הולכים ומתמעטים ובמיוחד מתמעטים האלמוגים. כל תייר באילת רואה חובה לעצמו לשבור אלמוג למזכרת ולא איכפת לו אם אילת הינה מרבץ האלמוגים היחיד בארץ, וחולפות עשרות שנים עד שאלמוג מתפתח. מנהל המוזיאון מצפה לחוק האוסר עקירת אלמוגים.

והתוודעתי כאן לדליה למדני, משוררת צעירה שחיברה פזמונים ללהקה הצבאית "כרמל" ואף הופיעה בלהקה. ואחרי הצבא, בחופשה מהלימודים בסמינר המורים, ביקרה באילת – "ומהפעם הראשונה שראיתי כאן שקיעה אחת וזריחה אחת התאהבתי במקום." הבוהמה ב"כסית", שם נהגה לשבת, כבר לגלגה עליה: "אילת אילת!"

 את הסמינר סיימה מלאה אמביציה ללמד באילת. הציעו לה שפע עבודות בעיר. שיכתוב, הגהה, תרגום. אבל בראשה של דליה התנגן רק הים האדום. עדיין אין באילת די ילדים בגיל בית ספר? היא תלמד מבוגרים. תנהל את ענייני התרבות במקום. התרוצצה ממשרד למשרד, מרשות הנגב למשרד החינוך, מהחינוך למשרד ראש הממשלה, הכול בלי מיל על הנשמה. הביורוקרטיה בארץ זו צרה צרורה! הפקידים לא ידעו מה לעשות בבקשה חסרת התקדים. הם רגילים למורות /מורים המבקשים לעבוד "רק לא ביישוב נידח! " – והנה בחורה שרוצה "רק אילת!" – להכניס את ראשה הבריא למיטה לא מוצעת...  לבסוף אי שרו את הבקשה ודליה התמקמה באילת.

היא מלמדת עברית לתושבי אילת וכן לתושבי באר אורה ועין נטפים, המבודדת אפילו יותר מאילת. מקננת כנשר בחגווי הסלע, בכל יישוב – שני שיעורים בשבוע. והיא בתנועה נצחית על ג'יפים, מכוניות ומשאיות.

לא קל לבחורה באילת. הבחורות כאן – מיעוט בטל בשישים. יש המגזימים – 150 רווקים, 10   רווקות. וכל בחורה מנהלת "חצר" משלה. בימים הראשונים ליווה אותה לחדרה אחד מתלמידיה, יליד מרוקו, ופלט בקורטוב ביישנות: "לו נפגשנו בתל אביב הייתי אומר לך משהו..."

"אמור!" עודדה אותו המורה. "בעיר אני תמיד טרודה ועסוקה. פה זמני בידי."

והוא: "עזבי את המקום הזה! הוא לא נועד לבחורות כמוך! לך דרוש שקט ובגדים יפים. הבחורים האלה פראים..."

דליה לא שעתה כמובן לעצתו, אך מודה שאכן הבחורות במקום נמדדות מכף רגל עד ראש וכשמופיע פרצוף נשי חדש ננעצים בו כל המבטים אבל כעבור ימים מספר הסנסציה חולפת ושני הצדדים מסתגלים... וכמורה היא משיגה תמיד עזרה בתחבורה ויחס אדיב.

לאילת באה עם פרץ עלומים. להעניק שפע תרבות, אולם מה יכול אפילו המארגן המוצלח ביותר לעשות בתקציב של 600 שקל בלבד? הכסף מספיק בקושי למחברות לתלמידים. ידיה כבולות בחשבונות פתלתלים ומסובכים. היא מזמינה אמנים ומרצים ומשלמת להם גם מכיסה הפרטי המרוקן, ומנהלת אחר כך חליפת מכתבים ארוכה עם מוסדות ומשרדים. "לא יאומן – אני שולחת עשרים מכתבים ליום!") – למזלה היא נעזרת בהופעות הנערכות כאן למען הצבא.

מבחינה כספית, אילת היא שטות ממדרגה ראשונה עבור דליה. לא אישרו לה אפילו תוספת 25 אחוז הניתנת בנגב. שליש ממשכורתה הולך על אוכל "במלון". בעיר יכלה להתפרנס ממקצועה כמורה – ולהוסיף גם עבודות הגהה, שיעורים פרטיים. באילת לא תיתן שעורים פרטיים בשום הון שבעולם.לא לשם ביזנס באתי לאילת!

"אז למה באת הנה? מאידיאליזם?"

"חלילה!" טוענת דליה. "אינני אידיאליסטית! פשוט פה אני מבסוטה!"

חרף כל מאמציה למדני אינה מצליחה להסביר בדיוק למה התאהבה באילת. כנראה שזו האהבה העיוורת, ממבט ראשון, שאין מקשים עליה קושיות. אמנם בביקורה הראשון מצאה באילת אווירה שונה, טיפוסים אחרים. חלוצים, חדשים בארץ. קאובויס חופשיים. מקסיקו... לא ממשל צבאי, דרכים סלולות. אך גם כיום עולה אילת לדעתה עשרת מונים על תל אביב. אחרי שבוע בתל אביב היא כבר שבעה מהעיר. החברות מקנאות: "איזה אומץ יש לך!"

חברים מ"הקאמרי" ביקרו באילת וכל אחד אמר: "הייתי רוצה לחיות כאן, אבל..."

לכולם  יש "אבל..." גם לדליה. אבל היא  אומרת: "אבל אני נשארת כאן..."

תקוה וינשטוק   

 

ויקיפדיה: דליה למדני נולדה בשנת 1931 בעתלית. הוריה, חנה וזאב למדני, עלו לארץ ישראל מרוסיה בגפם כחלוצים. בהיותה בת ארבע עברה משפחתה למושב כפר חיים שבעמק חפר, שהוריה נמנו עם מייסדיו. למדה שנה אחת בבית הספר החקלאי בנהלל, ועם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרפה ללהקה הצבאית "להקת הכרמל", ככותבת פזמונים ומערכונים. עברה לשרת בבסיס הגדנ"ע באר אורה. בשנת 1952 נישאה לסגן-אלוף דב נשרי (אדלר). בשנת 1954 עברו בני הזוג לצהלה, ובשנת 1957 נולדה בתה היחידה, ליאת. בשנת 1961 התגרשו (נשרי נישא בהמשך למוזיקאית דרורה חבקין).

מסוף שנות ה-50 עבדה למדני בהוצאת הספרים "עם הספר" של דב ליפץ ובנו אהרן אמיר (שאותו הכירה בחוגי הכנענים), ומ-1961 היתה מזכירת המערכת של הרבעון הספרותי "קשת" שבעריכת אמיר. עבדה כפרילנס בכתיבה ועריכה, בין השאר כסופרת צללים. בשנת 1967 התקבלה כעובדת קבועה בשבועון "לאשה", תחילה כעורכת זוטרה ובהמשך כעורכת המדור "לבית", תפקיד שאותו מילאה שנים רבות. במקביל פרסמה בשבועון מתכונים וכתבות בענייני אוכל. תירגמה יותר מעשרה ספרי ילדים ונוער, בהם "בן המלך והעני" מאת מארק טוויין, "בת מונטסומה" מאת הנרי ריידר הגרד, "נסיכה קטנה" מאת פרנסס הודג'סון ברנט ו"ילדי המים" מאת צ'ארלס קינגסלי. בשנת 1986 יצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן ספרה "‫בישול להקפאה – הקפאה לבישול". בשנת 2014 פרסמה בהוצאת "עולם חדש" את הספר, שאת כתיבתו סיימה עשר שנים קודם לכן, "מסע מסביב לשולחן: על תפקידיו המגוונים של האוכל בתחומים שמחוץ למטבח ובעיצוב התרבות שלנו ושל קודמינו." ב-2016 יצא לאור סיפרה "מסע מסביב למזווה".

דליה נפטרה בשנת 2017 בגיל 86 – ונקברה לצד בתה ליאת נשרי (נפטרה ב-2005, בגיל 48, מסרטן הלבלב) בבית העלמין במושב כפר חיים.

 

* * *

מינה גורל

שלושה שירים

 

אחינועם

 

בחורה יפה

מהורהרת

מבטה רציני.

למה את עצובה?

עיניה נוגות,

ריסיה ארוכים,

שפתיה דקות,

עור פניה בהיר.

נראית לי כמו שיר.

 

 

לפעמים

 

לפעמים אני אומרת

לפעמים את אומרת

לפעמים אני שומעת

לפעמים את שומעת

לפעמים אני שותקת

לפעמים את שותקת

לפעמים אני

לפעמים את

לפעמים אני מאושרת

לפעמים את מאושרת

לפעמים אני אומללה

לפעמים את אומללה

לפעמים בנפול הלילה

את ואני הגאולה.

 

 

גופי מחבל

 

גופי מחבל מתאבד

עם מעטפת נפץ

עלול להתפוצץ בכל רגע

ברעש אדיר.

אני ניעורה משנתי באימה

מה עכשיו?

שריפה בחזה,

קוצר נשימה,

חום.

רוצה למצוא מנוחה נכונה

באיזה מקום.

 

מינה גורל

 

* * *

איליה בר-זאב

קצת מענייני היום

יְעֵלִים מְדַלְּגִים בִּמְרוֹמֵי הַגְּבָעוֹת –

כְּאִינְדְּיָאנִים מְנֻסִּים, מְגוֹנְנִים עַל גֵּבֵי  הַמַּיִם.

הַזְּכָרִים מַשְׁחִיזִים קַרְנֵי קְרָב –

מַבָּטָם אִלֵּם.  

חֲרִיטוֹת אֶבֶן קְדוּמוֹת בַּסְּלָעִים הַעֲרֻמִּים –

שִׂמְלַת קִשּׁוּט לְגֵרוּי הַהוֹלְכִים בַּשְּׁבִילִים אֶל סוֹפָם.

 

שח-מט

אַבְנֵי הַצֹּר מְשַׂחֲקוֹת

שַׁח,

הַכֵּהֶה מַכֶּה בַּלָּבָן, הַלָּבָן מִתְעַלֵּל בַּשָּׁחוֹר,

מְשַׁבֵּץ רִבּוּעֵי קֶסֶם חַדִּים

בִּמְשֻׁלְּשֵׁי הַבְּלָיָה –

 

מָט!

 

בדידוּת

נְשָׁרִים חַדֵּי עַיִן מַשְׁחִיזִים מַקּוֹר מְאֻנְקָל,

רוֹחֲפִים מֻכֵּי-רָעָב מֵעַל הַמְּצוּקִים,

מְחַפֵּשׂים נְבֵלוֹת וְדָם חַם.

יֵשׁ!

 

בְּמַעֲלֶה שְׁבִיב אֲנִי מְבַקֵּשׁ

רְחָמִים –

אֵין!

 

רעב

צִפּוֹרֵי טֶרֶף נִכְחָדוֹת כְּנֶשֶׁר פֵּרוֹת בְּטוֹרְבִּינוֹת הָרוּחַ.

בְּפִנּוֹת הַאֲכָלָה, כִּכְלָבִים הַמְּלַקְּקִים מִן הַיָּם

רְעֵבִים לִמְנַת הַבָּשָׂר.

עֳפָרִים מְבַקְּשִׁים לִגְלֹשׁ אֶל הַמַּיִם,

תְאֵבִים לִשְׁתּוֹת,

מַמְתִּינִים בְּסֵתֶר צִמְחִיַּת הַמִּדְבָּר.

 

לְשׁוֹן אֵם מְשֻׁרְבֶּבֶת מְלַקֶּקֶת בְּגוּפָם, מַרְחִיקָה רֵיחוֹת

מְגָרֵי טוֹרְפִים טַפִּילִיִּים.

 

עוֹד יוֹם בַּמִּדְבָּר

 

איליה בר-זאב

 

* * *

משה גרנות

אחינו האנטישמים

על ספרו של יוסי סוכרי

"אמיליה ומלח הארץ – וידוי"

בבל 2002, 111 עמ'

הוזמנתי על-ידי יוסי אלפי להופיע עם התיאטרון העממי שלו של מספרי סיפורים באולם בקריית ביאליק. מלבד יוסי אלפי עצמו עמדו להופיע גם יהודית קציר ויוסי סוכרי. אינני אוהב להיות מופתע, ולכן  אני נוהג לקרוא את כתביהם של אלה עימם אני אמור לשבת בפאנל. ובכן, את שיריו של יוסי אלפי אני מכיר, וגם פירסמתי מהם ב"מאזנים", קראתי את כל ספריה של יהודית קציר, כולל האחרון ("צילה"), ורק את כתביו של יוסי סוכרי לא הכרתי. שמעתי שספרו "אמיליה ומלח הארץ" עורר פולמוס, וגם על כך שקיבל פרס ברנר על ספרו האחרון "בנגזי ברגן-בלזן". ברור שהתיישבתי לקרוא את הספר שעורר פולמוס – "אמיליה ומלח הארץ" – וסמרו שערותיי: אותו ארס אנטי אשכנזי שנשפך כמים בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת*) – כאשר משפט אבו-חצירא נחשב לשואה ספרדית, שבגינה צריך לזרוק מהארץ את כל האשכנזים שהם האויבים האמיתיים – לא הערבים. אותו ארס, ואף יותר מכך, מצוי בספר דק הגזרה הזה.

הגיבורה הראשית של הספר היא אמיליה, סבתו של המחבר, ילידת בנגזי שבלוב, "בוגרת" בלגן בלזן, שעל זרועה מקועקע מיספר. היא איננה הולמת את הסטריאוטיפ המזרחי: שונאת את המטבח, מדברת עברית צחה ללא שגיאות, משכילה ומתנשאת כלפי בני שכונתה – פרדס כ"ץ. ובכן, אישה בעלת מאפיינים "אשכנזיים" אלה שונאת ואף מתעבת את האשכנזים ואת המדינה המנוהלת על-ידיהם. היא חשה קרבה גדולה לערבים ולא "ליהודים האלה", כי סוהא הערבייה החביאה את ילדיה מפני הגרמנים, ואילו האשכנזים התייחסו אליה כמו אל אבק. היא לא יכולה לסלוח לאשכנזים שהפרידו בין היהודים ובין הערבים שקודם חיו בהרמוניה. אשכנזים מעודדים שנאה כלפי הערבים כדי להסיח את הדעת של המזרחים מהדיכוי שהם חווים, לולא האשכנזים – היה כבר מזמן שלום (כך כנראה חושב גם מאיר שטרית – ראו להלן).

אמיליה דורשת במפגיע מהמחבר שלא יתגייס לצה"ל כי ראשי התיבות האלה מסמלים "צבא הרס לספרדים" (עמ' 27). המחבר, שמתגייס בכל זאת, שם לב עד כמה סבתו צדקה: האשכנזים הם לוחמים וקצינים, ואילו המזרחים הם אנשי מינהלה ועובדי מטבח. האשכנזים הם "מלח הארץ" – מלח על פצעיהם של המזרחים. הצבא מגן רק על אלה שמבקשים לשמור על הסכסוך עם הערבים. האוייב האמיתי שלנו הם לא הערבים, אלא האשכנזים (כך בדיוק קבע מוני יקים במאה הקודמת: האשכנזים הם האוייב האמיתי, ואולי הם בכלל לא יהודים, אלא מונגולים וטטרים שהתגיירו, לכן טוב יעשה אש"ף אם יפסיק לירות על עיירות הפיתוח, ויירה אל הקיבוצים המאוכלסים באשכנזים).

מסתבר למחבר שבאוניברסיטה המצב דומה: יש 25 מרצים בחוג לפילוסופיה, ואף מרצה מזרחי אחד. מתוך 38 מצטיינים בסוף תואר ראשון – היה רק מזרחי אחד – המחבר עצמו. לדעתה של אמיליה, מדינת ישראל היא גיהינום (עמ' 58). היא מצווה על המחבר לעזוב את הארץ ולהתחתן בניכר. מבחינתה – כל מקום בעולם ראוי לנכד שלה, רק לא בישראל ובגרמניה (שתי הארצות בנשימה אחת, שהרי בין אשכנזים לנאצים יש דמיון, כך קבעה אחותו של אבו-חצירא: בורג וזיגל הם בראש המאפיה של הנאצים, וכך קבע גם מוני יקים שהתפאר על הקופירייט של גידוף הזוועה – "אשכנאצים"!)

המחבר נשמע לציוויה של סבתו ועוקר לניו-יורק, שם הוא חי על חשבון חבר של אחיו (עד שזה מרמז לו שעליו להשתתף בדמי השכירות...) הוא עובד (בלי אשרה) בעבודות מזדמנות, ואף מצליח לעלות בדרגה, ואז הוא נתקל בשנאת השחורים ללבנים, והוא עצמו הופך למוקד השנאה.

אמיליה שולטת ברוחו של המחבר בחייה ואחרי מותה, והוא מתייעץ עימה, ומקבל את עצותיה והסתותיה – מעין "אני" חיצוני ששולט בו. כשסבתו מתה, הוא מתכוון להעביר את גופתה לבנגזי, שם היא חשה במולדת, ולא בארץ ישראל (עמ' 81).

המחבר מפנים את כל הסתותיה של סבתו, והוא מייחל לכך שהמדינה תיחרב, שהחיילים יערקו מהצבא, שלא יהיה מי שיגן עליה, ושהעיתונים והטלוויזיה השקרניים של המדינה יעלו באש (עמ' 107). זה מזכיר לי "אוהב ישראל" אחר – רועי חסן, ששיריו נוטפי הארס מככבים מעל דפי עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", בהם הוא מצהיר שלא התאבל על מותו של קניוק, וכי שרף את הספרים של נתן זך. רועי חסן מזהיר את האשכנזים כי כאן זה לא אירופה, ושואל ברצינות אם אשכנזים זו קללה – ראו – ידיעות אחרונות, (7 לילות, 23.5.14, עמ' 26-24).

אגב שריפה – כבר לפני כשלושים שנה קבעה חסידה אבו-חצירא שצריך לחסל את האשכנזים וצריך לשרוף את המדינה שלהם.

כמובן, חוזרת בספר זה הדיבה המבהילה על ביאליק, שכביכול הוא שונא ערבים ומזרחים (עמ' 80), והרי ביאליק הלך לעולמו בשנת 1934, כאשר בארץ כמעט שלא היו מזרחים, אשר רובם הגיעו ארצה רק אחרי קום המדינה. אני בספק אם ביאליק ידע בכלל איך נראה יהודי מזרחי. אני ביררתי אצל מומחי ביאליק, ומסתבר שמדובר בשקר שחוזר על עצמו עד שמאמינים שהוא אמת, ובעקבות כך מקלל מואיז בן הראש את ביאליק ואת כל אשכנזי שקיבל פרס ביאליק.

המחבר התקבל כמורה בבית ספר תיכון בעיר הרצליה, והנה מסתבר לו שההיסטוריה של עם ישראל מתעלמת מיהודי המזרח. והרי הוא אדם משכיל, מרצה לפילוסופיה בקאמרה אובסקורה, ובעקבות כך הספר משובץ במובאות מדבריהם של פילוסופים (אף אחד לא ערבי!) – והוא בוודאי יודע שלפני מלחמת העולם השנייה היו בעולם 16.6 מיליון יהודי אירופה וצפון אמריקה, ואילו יהודי ארצות האיסלאם פחות מ-800,000, ולא רק בכמות הם היו מיעוט, אלא גם ביוזמות הציוניות והתרבותיות. המזרחים לא הגיעו בהמוניהם לארץ ברגעים החשובים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית, העליות ההמוניות מארצות האיסלאם הגיעו ארצה כאשר האירועים המכוננים כבר התרחשו.

למרות השינאה התהומית לאשכנזים, המחבר מתאהב דווקא באירנה הרוסייה, והוא משדך לסבתא שלו את אדון אפל טוב הלב האשכנזי. הסבתא מסכימה להיות חברה שלו רק כאשר נודע לה שאדון אפל, כמוה, הוא ניצול שואה. אבל המחבר עצמו איננו מוצא מנוח במדינה שהיא עבורו גיהינום, וחבר מציע לו פתרון "מבריק": להתאהב בערבייה כסוג של נקמה באשכנזים שהפרידו בין היהודים לערבים (עמ' 108).

מזכיר משהו? תקווה לוי אמרה במאה שעברה כי צריכה לקום כאן תרבות ערבית, כי מה שנהיה במדינה האשכנזית נוגד את הטבע. כלום טחו עיניה לראות את השממה התרבותית שבארצות ערב, שמלבד שפיכות דמים וטרור אתה לא מוצא בה שום שביב של שאר רוח, שלא לדבר על המשטרים האפלים השוררים שם.

מזכיר משהו? סמי שלום שטרית הקים את בית ספר "קדמה" (בסיוע הממסד האשכנזי בראשות השר אמנון רובינשטיין), בו לא היתה דריסת רגל לאשכנזים, וכל חומר הלימוד היה על טהרת המזרחיות, אלא שתוך זמן קצר בית הספר התרוקן מתלמידים, וסמי שלום שטרית פרסם מודעה שהממסד "רצח" את בית ספרו.

לא משנה כמה המזרחים יצליחו בצבא, בספרות, בתרבות – תמיד אפשר למצוא סיבה להאשים את האשכנזים. אייל גולן, שהגיע לפסגת הזמר הישראלי, ואין זמר שאיננו מקנא בהצלחתו ובעושרו, הסתבך בשתי פרשיות לא נעימות – מי אשם? התקשורת האשכנזית!

 מאיר שטרית, שכמעט אין משרד שלא כיהן בו כשר, ביקש להתמודד על משרת נשיא המדינה, והנימוק – הוא כמזרחי מבין את המנטאליות של הערבים, שלא בדומה למנהיגות האשכנזית, ולכן יש סיכוי שיגיע עם העולם הערבי לידי פיוס. כאילו הוא איננו רואה שערבים ש"מבינים את המנטאליות הערבית" טובחים אלה באלה בלי רחמים – יותר משהם טובחים בנו.

השיח של עסקני הקיפוח האלה ממש זהה לשיח האנטישמי: היהודים שולטים בעולם, חוטפי ילדים, מחוללי מלחמות, צריך לשרוף את יצירותיהם, צריך לירות בהם, לנקות את העולם מהם, הנאצים לא אשמים שטבחו בהם, כי הם עצמם נאצים (הקופירייט של מוני יקים:  "אשכנאצים"!)

כאמור, יוסי סוכרי קיבל את פרס ברנר – מעניין שהוא הסכים לקבל פרס על שם סופר אשכנזי – אולי משום שברנר נרצח על ידי ערבים שוחרי שלום, שהם האחים האמיתיים שלו.

אני מייחל שאיש רוח מזרחי יקום וינזוף בנוטפי ארס אלה. בזמנו עשה זאת אלי עמיר (כשקרא את הריאיון שנתן שלמה צדוק לאלי תבור, בו אמר שייצא לרחוב ויירה באשכנזים, ושמטרתו הקדושה היא לחסל אותם), אבל אז אלי עמיר לא היה בבחינת אושיית תרבות כמו היום, כאשר ספריו הם רבי מכר, ומאחד מהם אף הופק סרט מצליח ("מפריח היונים") – אז בקושי היה ידוע בציבור. אם הוא יעשה זאת היום – יעשה מצווה גדולה למדינה המשוסעת הזאת. שהרי אם אשכנזי יטיף מוסר – מיד יקבל תווית של גזען.

 

*) כל ההיגדים המובאים מפיהם של שונאי האשכנזים במאמר זה – מופיעים במלואם עם מראי מקום בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן 2000. המאמר פורסם לראשונה בגיליון 946 של המכתב העיתי מיום 26.5.2014.

משה גרנות

אהוד: עכשיו אני מבין מה צריך לכתוב כדי לזכות בפרס ברנר.

 

* * *

נעמן כהן

מחלות הנפש ביביפיליָה וביביפוֹבּיָה

ד"ר לירז מרגלית, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, כתבה ב"דה מרקר" "פרשנות פסיכולוגית" על תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהם תיארה אותם כסובלים מחסכים פסיכולוגיים, לחוצים ומתנהלים כמו בכת: "אל תנסו לחפש שיקולים רציונליים בקרב תומכיו של נתניהו. ברמה היותר עמוקה, הוא עונה להם על חסכים פסיכולוגיים. המנגנון שמתווך את ההערצה הוא תהליך פסיכולוגי של היקשרות, כמו הקשר המתפתח בין ילד להורה בשנות חייו הראשונות, שמספק תחושת הגנה וביטחון. ואכן, נתניהו משרה אצל חלק גדול מתומכיו תחושה של הגנה וביטחון, שיש על מי לסמוך, ובכך הוא משחרר אותם מלחצי היומיום. זוהי בדיוק הסיבה לכך שככל שאנשים נמצאים במצב נפשי רגיש יותר, הם נכונים יותר ללכת אחרי מנהיג כריזמטי (כמו במקרים של כתות)."

מיד לאחר פרסום דבריה היא קיבלה שלל של גינויים.

בחשבון ספר הפנים של צעירי הליכוד נכתב: "מוטב לגברת 'דוקטור' מרגלית להסביר לציבור היכן רכשה את השכלתה. אם הדוקטורט שלה הביא אותה למסקנה שלבוחרי הליכוד אין שיקולים רציונאליים, כנראה שהדוקטורט שלה לא שווה דבר. נגמרו הימים בהם האליטות מנסות להשפיל ולבזות את מחנה הימין. לא הייתה פריחה כלכלית וביטחונית לישראל כמו בעשור של בנימין נתניהו. יש אלפי סיבות מדוע לתמוך בו, אין שום סיבה 'רציונאלית' לזלזל בו."

https://rotter.net/forum/scoops1/651548.shtml

דברי ד"ר מרגלית הם אכן פגיעה במצביעי הליכוד שהצביעו עבורו ממניעים רציונאליים, למשל כמפלגה המצהירה כי תממש את תוכנית אלון-רבין, אבל ד"ר מרגלית לא התכוונה כלל למצביעי הליכוד הרציונאליים, אלא רק למצביעי ביבי – ה"ביביסטים" שלדידם באמת לא חשוב כלל מצע מדיני, או החלטה פוליטית כלשהי, אלא רק התמיכה העיוורת בביבי האיש ויהי מה. והיא כמובן צודקת מאה אחוז. הביביסטים הרואים בביבי דמות מנהיג "דוצ'ה" או "פיהרר" המגלם את עצמיותם הם אכן חסרי שיקולים רציונאליים, והמנהיג ביבי עונה להם על חסכים פסיכולוגיים. המנגנון שמתווך את ההערצה הוא תהליך פסיכולוגי של היקשרות, כמו הקשר המתפתח בין ילד להורה בשנות חייו הראשונות, שמספק תחושת הגנה וביטחון." אכן ביביפיליה היא מחלת נפש קשה.

אבל בדיוק באותה מידה "הביביפובים" שונאי-ביבי לוקים בדיוק באותה תסמונת רגשית של מחלת נפש רק מהצד השלילי שלה, משנאת ביבי. ודוק: אין מדובר על ביקורת על ביבי, אלא על שנאה עיוורת אליו ותליית כל הרוע בו אישית כסיטרא אחרא בלי קשר למעשיו – אנשי "רק לא ביבי".

אלה ואלה לוקים במחלת נפש קשה בה הרגש פוגע בשכל.

 

פרופסור מנחם מאוטנר אינטלקטואל נאור

פרופסור מנחם מאוטנר (פרופסור גמור למשפטים  בלשון עגנון) הוא ללא ספק בעיני עצמו אינטלקטואל וגם אדם נאור. במאמר ב"הארץ" הוא שואל מי הם האינטלקטואלים במובן השלילי הפועלים היום במדינת ישראל?

"מפתה לשאול מי הם האינטלקטואלים הפועלים כעת בישראל. ברור שאין בנמצא כמעט סופרים ומשוררים הרותמים עצמם ללאומיות היהודית הנוכחית, שעיקרה הדבקות בטריטוריה והנצחת הכיבוש, ועם זאת יש אנשי אקדמיה שתומכים בלאומיות הזאת. ואולם אין ספק שהאינטלקטואלים במובן השלילי שעליו מדבר בנדה הם בראש ובראשונה רבנים התומכים בלא סייג בלאומיות היהודית כשזו פועלת לפגיעה בפלסטינים, וכן רבנים המציגים את היהדות כעוינת את הגוי ואת הלהט"ב."

מעצם הצגת השאלה כבר ברור שהפרופסור האינטלקטואל הנאור מאוטנר, מחזיק מעצמו אינטלקטואל נאור שהרי רק אינטלקטואל נאור כמוהו יכול להגדיר בכלל מהו אינטלקטואל ומהו נאור?

היות שש"י עגנון, נתן אלתרמן, משה שמיר, או חיים גורי ז"ל אינם יכולים להיחשב בעיניו אינטלקטואלים כי הם לא היו בעד כיבוש ערבי-מוסלמי, מעניין מי כן נחשב בעיניו אינטלקטואל נאור? התשובה: "האינטלקטואל הנאור" אדוארד סעיד שר"י.

"בנדה (ז'ילין בנדה בספרו "בגידת האינטלקטואלים" מ-1927) ואדוארד סעיד," כותב מאוטנר, "הם תזכורת חשובה לכך שגם בעידן של רב-תרבותיות ופוסט-מודרניות עדיין קיימים ערכים אוניברסליים שיש להתעקש על התקיימותם בכל החברות ובחייהם של כל בני האדם, ושחשוב להתדיין על התכנים של הערכים האלה... סעיד מבליט ממדים אחרים בשליחותו של האינטלקטואל. עיקר תפקידו 'לדבר את האמת אל הכוח', לדבר בשמם של החלשים, המדוכאים, חסרי הקול וחסרי הישע ולחשוף מופעים שבהם הסדר הקיים פוגע בהם בגלל ההשתייכות הלאומית, המעמדית, הגזעית או המגדרית שלהם.".

 (מנחם מאוטנר, "מפתה לשאול מי הם האינטלקטואלים במובן השלילי הפועלים היום במדינת ישראל", "הארץ"  28.8.20)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9097512

ומהם בדיוק אותם התכנים "האוניברסליים", והמורשת הנאורה של האינטלקטואל סעיד?

פרופסור אדוארד סעיד מחבר "האורינטליזם", היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, אחז באידיאולוגיה גזענית אנטישמית. התנגד להסכם אוסלו ולפתרון שתי המדינות מפני שלא הכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הוא  התנגד בכל מאודו לכל שלום עם ישראל, וגרס כי יש לחסל את מדינת היהודים. על היהודים אמר לחיות כמיעוט תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, למרות שהוא הודה בכך שהוא מודע לתוצאות החמורות שינבעו מכך לגביהם. הוא כמובן ידע את גורלם הצפוי של היהודים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי הגרוע יותר מזה של הערבים הנוצרים שנעלמו מכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. הוא ידע בעצמו שכנוצרי הוא עצמו אינו יכול לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, ולכן לא בכדי הוא היגר לאמריקה הנוצרית. אבל מתוך הזדהות עם הפשיזם האיסלמו-נאצי של החיזבאללה (כעמיתו עזמי בשארה) הגיע סעיד מאמריקה לגדר גבול הצפון, ויידה אבנים לעבר ישראל.

כלומר סעיד "הנאור" בעל הערכים "האוניברסאליים" תמך דווקא בשואה נוספת ליהודים, והוא הוא המופת לאינטלקטואל נאור לפי מנחם מאוטנר.

כמובן ש"האינטלקטואל הנאור" מאוטנר מזכיר עוד "אינטלקטואל נאור" כמוהו כמופת –  זביגנייב-אורלובסקי-זאב שטרנהל.

 

על "נאורות" ורצח יהודים

הפילוסוף המדיני המנוח פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, היה יהודי "נאור" שהטיף ל"נאורות". במאמר ארוך בזכות "הנאורות" הוא ניבא שהמהפכה התרבותית בארץ היא רק ההתחלה למה שהוא מנבא: פשיזציה של מדינת ישראל (זאב שטרנהל, "המהפכה התרבותית היא רק ההתחלה", "הארץ", 8.7.16).

גם עמיתו של אורלובסקי-שטרנהל, הפילוסוף המדיני-הערבי-הנוצרי ד"ר עזמי בשארה הוא "נאור" ואפילו הוציא ספר על הנאורות ("הנאורות פרויקט שלא הושלם?" שש מסות על נאורות ומודרניזם, הוצאת הקבה"מ, ת"א, 1997)

שני הפילוסופים המדיניים-"הנאורים" היו חלוקים ביניהם. פרופסור אורלובסקי-שטרנהל טען שיש "עם פלישתינאי", ואילו ד"ר בשארה הערבי-נוצרי, הקומוניסט לשעבר, וח"כ לשעבר ממפלגת בל"ד שהפך למרגל עבור החיזבאללה – טוען שאין בכלל "עם פלישתינאי" וגם לא צריך להיות. "העם הפלסטיני," לדבריו, הוא סתם המצאה מלאכותית של מעצמות המערב.

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

אבל שני "מדעני המדינה" חולקים ביניהם אידיאולוגיה משותפת. שניהם מגדירים עצמם "נאורים". כ"מדען מדינה" המעלה על נס את "הנאורות" של המהפכה הצרפתית הושפע כנראה אורלובסקי-שטרנהל עד מאד מ"הנאור" מקסימיליאן רובספייר שייסד את שלטון הטרור "הנאור" מטעם "הועד ל"שלום הציבור"" (Le Comité de salut public) ה"נאור", והחליט ללכת בדרכו "הנאורה" ונעשה בהתנדבות ליועץ לענייני רצח יהודים של הטרוריסט "הנאור" ערפאת, כאשר יעץ לו שמטעמים של כדאיות פוליטית, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

"הנאור" עזמי בשארה אינו מסכים איתו, הוא תומך בטרור טוטאלי נגד כל היהודים. כשקוראים "את דברי "האינטלקטואל הנאור" פרופסור מאוטנר, ואת דברי אדוארד סעיד איש המופת שלו, אי אפשר שלא להיזכר באינטלקטואל ה"נאור" וההומניסט שהתנאה בהומניותו,, אדולף היטלר שהצהיר: "אני הומניסט גדול- ( Ich bin so colossal human"") – ובאינטלקטואלית היהודייה-יאמריקאית גרטרוד שטיין שהמליצה לתת להיטלר את פרס נבל לשלום.

 

"מילה בסלע משתוקא בתרין" – שבירת שתיקה במיליון

מסתבר כי האימרה התלמודית "מילה בסלע משתוקא בתרין" (מגילה י"ח ע"א) דיבור בסלע (מטבע) ושתיקה בשתיים, שלפיה שתיקה שווה יותר כסף מדיבור אינה נכונה. מדוע "שוברים שתיקה" ו"בצלם" מתנגדים להסכם השלום עם האמירויות? התשובה היא כמובן, כלכלית.

בשנה וחצי האחרונות 'שוברים שתיקה' קיבלו 2.5 מיליון שקל וארגון 'בצלם' 2 מיליון שקל מקרן פלסטינית שנקראת NDC. הקרן הזו תומכת בין היתר בארגון הטרור החזית העממית, שפעיליה רצחו את רנה שנרב ז"ל. כחלק מהתנאים לקבלת כסף מהארגון תומך הטרור נדרשים המקבלים לעמוד בכמה קריטריונים:

1. יישור קו עם האג'נדה הלאומית הפלסטינית והתנגדות לנורמליזציה עם ישראל.

2. תמיכה בזכות השיבה, שמשמעותה היא שמדינת ישראל תחדל להיות מדינה יהודית.

3.מחויבות לקמפיינים של חרם כלכלי ותרבותי על ישראל

כלומר, מעבר להיותו ארגון תומך טרור, NDC מחייב את הארגונים הנתמכים על ידו למאבק בישראל. כחלק מארגוני הטרור וארגונים אנטישמיים נוספים, "שוברים שתיקה" ו"בצלם" נמצאו כעומדים בקריטריונים הללו.

אז בפעם הבאה שתתהו איך ארגון "זכויות אדם" ישראלי נאבק בחיילי צה"ל, תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ומתנגד לשלום – עקבו אחר הכסף.

https://rotter.net/forum/scoops1/651483.shtml

הנה כי כן, שברו שתיקה, והרוויחו הרבה כסף.

 

תיקון סעיף הנכד בחוק השבות הכרח קיומי

ב-26 באוגוסט 2020 משך ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) הצעת חוק שהגיש לצמצום תחולת חוק השבות, בעקבות דיון במליאת הכנסת שבו היתה התנגדות נרחבת ליוזמה. סמוטריץ' ביקש לבטל את "סעיף הנכד" – סעיף 4א שנוסף לחוק ב-1970, ומעניק זכות עלייה לנכדים ונכדות של יהודים גם אם אינם נחשבים בעצמם ליהודים. סעיף הנכד, כלומר נכדים שבאים ללא הסבים יש לו כבר תוצאות.

 

מקבלים דרכון ועוזבים

כיום, אחוז ניכר מהעולים יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר, מרוסיה בעיקר, המגיעים לישראל, באים אך ורק כדי לקבל אזרחות ישראלית ודרכון ישראלי. משהדרכון בידיהם, לאחר זמן קצר, הם ממהרים לעזוב לארץ המוצא שלהם או למדינות אחרות. לא מדובר רק בדרכון, אלא בהשגת סל קליטה בסך רבבות שקלים, שמקבליו אינם מתכוונים להשתקע במדינה.

קיימת תעשייה של חברות מסחריות המסדירות לזכאי חוק השבות הגעה לארץ לפרק זמן קצר, לעיתים אפילו ליממה אחת בלי לצאת משדה התעופה. מקבלים את הדרכון ועולים על המטוס בכיוון הנגדי. העניין הרב בדרכון ישראלי נובע מחוסר היציבות במדינות המוצא, וממעמדו העדיף של דרכון ישראלי על דרכון רוסי במדינות מערביות רבות, בין השאר מבחינת הצורך בוויזה. למעשה, כשם שישראלים רבים מעוניינים בדרכון אירופי, כך אזרחים רוסים עשויים להתעניין בדרכון ישראלי.

שינוי ניכר בנושא חל בעקבות חוק הדרכונים שנחקק בשנת 2017. על פי החוק, עולים חדשים יכולים לקבל את הדרכון בתוך שלושה חודשים, במקום להמתין שנה כפי שהיה נהוג בעבר. למעשה, גם את שלושת החודשים האלו אפשר לעקוף באמצעות חתימה על טופס שבו ה"עולה" מצהיר כי הוא מסכים לאבד את זכותו לאזרחות בתקופה הזאת, בלא קנסות. עד אישור החוק המדובר, עולים חדשים לא קיבלו דרכון אלא תעודת מעבר, המטילה מגבלות רבות על המשתמש בה. (צביקה קליין, "עולים לישראל בשביל דרכון וחוזרים הביתה", "מקור ראשון" 28.1.2019)

https://www.makorrishon.co.il/news/187155/

 

יצירת מיעוט לאומי חדש – טטרים מוסלמים

העלייה של הלא-יהודים כבר יצרה בארץ מיעוט לאומי חדש של טטרים-מוסלמים שעלו במסגרת חוק השבות ומיספרם עולה על מספר המיעוט המוסלמי השני במדינה, הצ'רקסים. כ- 15-20 אלף טטרים מוסלמים עלו במסגרת חוק השבות.

זכירה זאיפובה, יו"ר התאחדות הטטרים בישראל, אומרת כי התאחדות הטטרים בוחרת במפלגתו של ליברמן בגלל "הפטריוטיות והיכולת לדבר אמת." וכמובן שארגון התאחדות הטטרים בישראל נתמך ע"י מפלגת ליברמן "ישראל ביתנו". (ישראל היא בית הטטרים המוסלמים).

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3659881,00.html

במסגרת הדיון בהצעת ביטול סעיף הנכד, פירסמו כמה ח"כים בספר הפנים שלהם התנגדויות לביטול הסעיף. מנהיג "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן, שהוא בעל האינטרס הפוליטי הגדול ביותר בהשארת הסעיף כדי להוסיף בוחרים למפלגתו, כתב: "אין איוולת גדולה יותר מלהעלות את החוק הזה בעיתוי הנוכחי שרק יוסיף לשיסוי ולפילוג בקרב אזרחי ישראל."

שניים מחברי "יש עתיד" הציגו מה שהיה לטענתם ההצדקה ההיסטורית לסעיף הנכד. יואל רזבוזוב ניסה להצדיק היסטורית את החוק בטענה שקרית וכתב: "הרציונל מגיע מחוקי נירנברג, ככה הנאצים החליטו מיהו יהודי כשסימנו אותם בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה החוק המקורי קובע שמי שנרדף באירופה ע״י הנאצים והיה מספיק יהודי כדי להישלח למחנות ההשמדה, הוא מספיק יהודי בשביל לעלות לארץ ישראל."

גם מנהיג "יש עתיד" יאיר למפל-לפיד חזר על השקר וכתב: "למה בעצם חוק השבות נותן לנכדים לבוא לארץ? בגלל האנטישמים כשהחוק נחקק בכנסת, ציין הפרופ' למשפטים, שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין, שלפי חוקי נירנברג של הנאצים, סבא יהודי הוא סיבה מספקת כדי להרוג אותך."

האמת היא שהחוק לא חוקק כלל על בסיס חוקי נירנברג ומישלנגה מדרגה שלישית לא נשלחו למחנות, ושירתו אפילו בוורמכט, למשל הלמוט שמיט.

חוק השבות המקורי, שנחקק ב-1950, קבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה." אך לא כלל הגדרה "מיהו יהודי", בשורה של פרשות, בג"ץ נאלץ להכריע במחלוקות על יישום החוק.

המניע לשינוי החוק היה פרשת בנימין שליט מ-1968. שליט, ישראלי שהוליד ילדים מאם לא-יהודייה, ביקש לרשום אותם כיהודים בסעיף הלאום. הוא נאלץ לעתור לבג"ץ. העתירה התקבלה, אבל ארבעה מתשעת השופטים היו בדעת מיעוט, בעקבות זאת ביקשה ממשלת גולדה מאיר להוסיף הגדרה מדויקת של "מיהו יהודי" לחוק השבות. כיוון שההגדרה שנבחרה לבסוף התבססה על ההגדרה ההלכתית (אדם שנולד לאם יהודייה או התגייר), היא היתה עלולה לצמצם יותר מדי את תחולת החוק. כדי לפצות על כך, שולב בהצעת חוק גם סעיף 4א, שלפיו הזכויות שמקנה החוק "נתונות גם לילדו ולבן­ הזוג וכן לילד ולבן­ הזוג של הילד, להוציא יהודי ­מומר שבהם." במילים פשוטות: קרובים כאלה לא ייחשבו יהודים, אבל יקבלו זכויות עלייה דומות.

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=651430&forum=scoops1&viewmode=all&keywords=%E7%E5%F7%20%E4%F9%E1%E5%FA

באותם ימים לא עלה נכד ללא סבא. באותם ימים לא היתה מדינת היהודים מדינת הגירה שקרצה ומשכה כלכלית לא יהודים. היא היתה מדינה קטנה וענייה מוקפת אויבים.

היום אנחנו עדים לתופעה שונה. ישראל מדינה מפותחת מבחינה כלכלית ומושכת הגירה לא יהודית מטעמים כלכליים. (בעיית ההגירה הכלכלית של מהגרי עבודה אפריקאים שהגיעו למצרים והסתננו לארץ היא בעייה נפרדת), הגירה שאין לה כל קשר לזהות יהודית ושיבה לארץ אבות. אין מדובר עוד על סב יהודי העולה עם נכדו הלא יהודי, אלא על נכדים של יהודים העולים ללא סביהם. לכן, אם אנחנו רוצים להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית יש לשנות את סעיף הנכד. נכד לא יוכל לקבל אזרחות לפי חוק השבות, אלא רק לפי חוק הכניסה לישראל, וגם אז רק אם יעלה עם סבו ויוכיח כוונת השתקעות בישראל ותרומה לה, ולא ניצולה לצורך קבלת דרכון או אינטרס כלכלי בלבד. אגב, הסכנה הגדולה ביותר היא השארת סעיף הנכד לגבי הפלאש מורה מאתיופיה שממש אין גבול למספרם.

 

אוטו-אנטישמים חברו לאנטישמים

במצע הרשמי של תנועת Black Lives Matter, שקמה במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים בארה"ב, עומד מצע גזעני אנטישמי שבו מוגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד העוסקת ב"רצח העם הפלסטיני". התנועה אף קוראת לחרם על ישראל ולהפסקת הסיוע הביטחוני האמריקאי לה. יש קשר הדוק  בין Black Lives Matter לבין תנועת החרם על ישראל. שתי התנועות קיימו אירועים משותפים בקמפוסים בארה"ב, ובהפגנות נגד אלימות המשטרה נשאו מפגינים פרו-פלסטינים שלטים בגנות הכיבוש וקשרו בין היחס ללא-לבנים בארה"ב לבין דיכוי הפלסטינים בידי ישראל ("מפרגוסון עד פלסטין").

https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.3035795

במהומות בהם משתתפים אנשי התנועה, הורסים המפגינים בתי מסחר של יהודים וכותבים כתובות אנטישמיות. ודוק: אין תנועה יכולה להילחם בגזענות מסוג אחד בעוד היא תומכת בגזענות מסוג שונה. לא רק חיי שחורים חשובים. חיי כל בני האדם חשובים. גם חיי יהודים. תמיכת היהודים במחאות השחורים הכוללות מחאות נגדם עלולה להפוך לחרב פיפיות. (קרולין גליק, "התמיכה במחאה האלימה עלולה להביא לגול עצמי", ישראל היום 25.6.20)

https://www.israelhayom.co.il/opinion/774617

והנה מעל ל-600 אירגונים יהודים הרואים עצמם "פרוגרסיביים" פירסמו ב"ניו יורק טיימס" מודעה התומכת ב-BLM  בלי כל הסתייגות מגזענותה. היהודים המפוחדים חסרי הכבוד העצמי או שמא חסרי הזהות היהודית כתבו: "אנחנו תומכים בתנועה במדינה זו המובלת על ידי שחורים שקוראת לדין וחשבון ושקיפות מהממשלה ומגופי אכיפת החוק. אנחנו יודעים שחירות וביטחון לכל אחד מאיתנו תלוי בחירות וביטחון לכולם."

https://rotter.net/forum/scoops1/652155.shtml

הם מפרסמים הזדהות עם הארגון הגזעני האנטישמי כדי שהכנופיות של אותו ארגון לא יפגעו בהם במהומות. הנה חתמנו אל תפגעו בנו. במקום בנו פיגעו בישראל. אם אותם יהודים "פרוגרסיביים" סבורים שדרך "מה יפית" זו תצילם מאנטישמיות – הם טועים.

 

"היהודים באים" מוטב שיילכו

רם פרומן, המתנאה בתואר "יו"ר הפורום החילוני", כותב ש"כולנו (מעניין למי הוא מתכוון בכולנו?) מתקוממים על ההתקפות נגד יוצרי "היהודים באים" – התוכנית היא מקום של שפיות שבו לרעיונות חילוניים אתאיסטים יש מקום של כבוד. התוכנית שמשה לנו גב איתן. רק שם יכולנו לצפות בפריים טיים באנשים הסבורים שאלוהים המתגלה לאדם הוא המצאה אנושית ושהדת היהודית הא אוסף מטלות חסרות פשר." (רם פרומן, "סכין בגב האומה, סכין בגב החילוניות", "הארץ" 1.9.20)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9115684

רק שם? האם לדידו בתוכניות ספורט למשל, בפריים-טיים כן מתגלה אלוהים? – המטרה של התוכנית, לדעת מר פרומן, ברורה – ביזוי וסילוק היהדות. ראיתי קצת את התוכנית. לא מצחיקה בעליל. למען האמת אני לא נעלב. זה סתם הומור תפל ומשעמם. ובכלל האם צריך להיות דתי כדי ליהנות מהיופי של סיפורי התנ"ך? בקשר ליופיים של סיפורי התנ"ך אני מסכים עם כל מילה שכתבה הדסה בן-קיקי-מור ("חדשות בן עזר" 1571).

לכן, במקום שהיהודים יילכו, מוטב ש"היהודים באים" יילכו.

נעמן כהן

 

* * *

מי מממן, בעיצומה של מגיפת הקורונה, עשרות ואולי מאות אוטובוסים המסיעים כל מוצ"ש מכל קצווי הארץ אלפים ואולי עשרות אלפים של האספסוף הנאור המפר חוק – לירושלים, להתגודד בצפיפות ולהפגין בפראות מול ביתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולשגע אותו?!

 

* * *

אהוד בן עזר

אוצר הבאר הראשונה

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1982, 112 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

ספר ראשון בסדרה

מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי

 

פרק שנים-עשר

לילה בתא-הדואר 22135 בתל-אביב. יהושע שטמפפר עולה ברגל לארץ-ישראל.

 

"במה אוכל לעזור לכם?" שאלתי.

הבחנתי מיד כי הסופר אבבטן אינו מאושר במיוחד מנוכחותי או יותר נכון לומר – אינו מאושר מנוכחתו-שלו בתא-הדואר שלי. הוא היה לבוש חולצה (עם כתמי קטשופ) ומכנסיים חדשים, הסנדלים שלו נראו משומשים מאוד וקצת מלוכלכים, כפות רגליו אמנם נקיות אך האצבעות כמו חמישה-חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמביטים עליהם מלמעלה.

רני מצא חן בעיניי מיד, בדיוק כפי שתיארתי אותו בדמיוני. הייתי שמח מאוד להיות אביו ונדמה לי שכל הורה היה גאה בבן כזה (אפילו נדף ממנו קצת ריח של רוטב שום בגריל!)

קפיטן יוקי בחליפת-החלל הלבנה שלו היה נמרץ ומסתורי כתמיד. זכרתי ששמו המלא הוא – המלאך יהויקים בְּרִינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, ובפעם המי-יודע-כמה תהיתי אם מלאך הוא או בן-אדם (קפיטן יוקי אומר שמלאך פירושו שליח); ואולי אין הוא אלא חליפת-חלל ריקה עם פנים שמשדרים ומדברים, כמו רובוט? לא. לא ייתכן שיצור פעלתני ושובב כקפיטן יוקי הוא רובוט. אמנם, מעודי לא יכולתי לתאר לעצמי אותו כמי שהיה פעם ילד, עם אבא ואימא וקקה ופיפי. אבל, בינינו – וכי מעט אנשים יש בעולם שקשה לנו לתאר שהם היו אי-פעם ילדים?

"היינו שמחים מאוד אילו היית עוזר לנו, מר בן עזר, לפתור איזו תעלומה קטנה," פתח ופנה אליי אבבטן ברוב חשיבות, כאילו אני אחד מקוראי "העצלן הצעיר".

"ברצון רב," השבתי בנימוס, "אבל אולי נשב קודם, וגם קצת חשוך כאן. ובקשה אחת יש גם לי, לראות מקרוב את מדחס-החלל."

"רעיון מצויין," אמר קפיטן יוקי, שלף את מדחס-החלל שגודלו כטראנזיסטור-כיס, סובב את הכפתור הגדול, הזוהר, שבמרכזו, ובין-רגע היו לנו ארבע כורסאות נוחות, מנורת-טרקלין ניצבת על עמוד, שולחן נמוך ועליו בקבוק יין עם שלוש כוסות דקות-רגל וגבוהות, ובקבוק מיץ-תפוחים תוסס עם קשית בשביל רני.

"אם תוכל להגיד לנו היכן נמצאת הבאר ששמה היה פעם, בתקופת התורכים – בִּיר שׁוּעַ, נמצא את האוצר!"  פלט רני בבת-אחת.

"אוצר במובן הספרותי. אוצר של אהבה. אוצר של זיכרונות. הלא אינך חושד בנו שאנו מחפשים אוצר של זהב או יהלומים?" מיהר לומר אבבטן. הוא נדהם מדבריו הגלויים של רני וניסה להמעיט בערכם, כדי שלא אחשוב שנודעו לי הסודות שלהם.

"אוצר הוא אוצר." אמר קפיטן יוקי. "לפעמים אהבה שווה יותר מזהב ויהלומים,  ולפעמים להיפך."

"ביר שוע?" שאלתי.

"כן." אישר קפיטן יוקי.

"משהו מהבהב בזיכרוני, אבל אולי תאמרו לי מה הקשר? איזה עוד פרטים יש לכם?"

קפיטן יוקי התבונן בי כמבקש לנחש אם אני אדם ישר, ולבסוף הגיש לי גיליון נייר-מחשב מודפס באותיות מחשב.

"אני חסן אחי פאטמה רצחתי..."

וכן הלאה.

קראתי את המכתב עד לסופו פעם, ופעמיים, וכל אותה עת נעצו בי רני וקפיטן יוקי את מבטיהם כאילו גורלם בידי, רק אבבטן עשה עצמו כאילו הכתוב בתווית על בקבוק-היין מעניין אותו יותר. סיימתי ואמרתי:

"נדמה לי שאני מכיר את המקום, וגם קצת מן הסיפור שבמכתב. אוכל לעזור לכם, אך לשם כך נחוץ לי לבדוק בספר-הזיכרונות של סבי."

"סבך?"

"כן, סבי, יהודה ראב."

"ואיפה הספר?"

"אצלי בבית. אבל לצערי לא אוכל להזמין אתכם אליי כי כשבאים אורחים בשעה כזו – הבן שלי לא נרדם ואחר-כך אין לו כוח לקום בבוקר לבית-הספר."

"אפשר לגשת לשם ולהביא את הספר?"

"בבקשה. הוא על המדף האמצעי משמאל לשולחן-הכתיבה שלי. ליד הספרים שאני עצמי כתבתי."

"רק שאלה אחת, בטרם אקפוץ לדירתך, מקום הבאר הוא בפתח-תקווה?"

"כן.."

"ניחשתי."

וקפיטן יוקי נעלם.

 

*

ישבנו שותקים בכורסאותינו בתא-הדואר, ליד עיתון מגולגל שהגיע אליי בדואר ולא הספקתי להוציאו לפני שהוקטנתי, ועתה הוא נראה כגליל-ענק של נייר-עיתונים שמעלים במנוף לבית-הדפוס. ההרגשה לא היתה נעימה ביותר, למרות היין המשובח. ומה אם יקרה משהו בדרך לקפיטן יוקי ולמדחס-החלל שלו? מי יוציא אותנו מכאן? מי יחזיר אותנו אי-פעם לגודל הטבעי שלנו? האם נישאר כאן כלואים לנצח?

ופתאום נשמע רעש נורא כאילו פעמון ענק של כנסייה מכה מעל לראשינו. היתה לי פעם חווייה כזו, כשנקלעתי למרומי מגדל-הפעמון בכיכר סאן-מארקו, בוונציה, בדיוק כאשר הפעמונים החלו מצלצלים מעל לראשי! – אפילו הכוסות רעדו (בתא-הדואר). ואחר-כך נשמעו קולות זחילה וחריקה בתקרת הברזל של התא.

"מה זה?" רעד אבבטן והחוויר. כתמי הקטשופ על החולצה החדשה שלו – רעדו.

היה זה רני שהציל את המצב.

"מה נבהלתם? סתם מישהו בא בלילה לפתוח את תא-הדואר שלו מעלינו."

נרגענו.

 

 *

לאחר ציפיה שנראתה לנו ממושכת מאוד, הופיע קפיטן יוקי עם ספר-הזיכרונות של סבי. הנחתי את הספר על ברכיי ואמרתי לקפיטן יוקי, לרני ולאבבטן:

"אם הבנתי נכון את הכתוב במכתב שמצאתם במצולות ים-סוף, הרי שעלינו לגלות ארבעה דברים:

"דבר ראשון: מי היה אותו שוּעַ שעל שמו נקראת הבאר?"

"למה אתה אומר – היה. ולא – היתה? שוע הוא שם נאה מאוד לבחורה, והלא הסיפור הוא..."

"מפני שאני יודע מי היה אותו שוע." קטעתי את דברי אבבטן, שכבר התחיל לעלות לי על העצבים.

"הבה נרים כוס להצלחת משלחתנו." אמר קפיטן יוקי, "ולא נפריע עוד למר בן עזר ונשמע בסבלנות כל מה שיש לו לספר לנו."

הִשַׁקְנוּ כוסותינו, ולפי בקשתו של אבבטן פתח קפיטן יוקי גם קופסה של בוטנים מלוחים מטוגנים בשמן, ואני המשכתי:

"דבר שני: איזו היה הבאר שנקראה על שמו של אותו שוע?

"דבר שלישי: מי היו חסן ולטיפה ומתי אירע מעשה הרצח של הכושי וההתאבדות של לטיפה בבאר?

"ודבר רביעי: מה היה האוצר, והאם יש סיכוי למצוא אותו כיום?"

"יוצא מן הכלל," אמר אבבטן בפה מלא בוטנים מלוחים. "אמור לנו איפה הבאר ונצא מיד לגלות אותו. יש לנו מכשירים משוכללים מאוד ואיננו זקוקים להסברים מיותרים."

דיבר כמו ראש-המשלחת.

"לא," השבתי נעלב קמעה, ותקף אותי פתאום חשק עז לצבוט אותו בלחי השמנה שלו. "עליכם להבטיח לי דבר אחד – שלא תצאו מכאן להמשיך במשישה שלכם עד שלא תשמעו את הסיפור כולו. וליתר ביטחון אספר לכם היכן המקום המדויק של הבאר – רק בסוף, בסוף, בסוף."

"אתה לא מאמין להבטחה שלנו?" שאל רני.

"אני אדם חשדן מאוד ואין לי אמון רב בבני-אדם."

"חבל מאוד," נעצב רני. "זאת אומרת שגם לי אתה לא מאמין."

"ובכן," אמרתי כשאני נעזר בספר הזיכרונות של סבי, ומתעלם מהערתו האחרונה של רני, "דבר ראשון: מי היה אותו שוע? – בשם שוע קראו הערבים ליהושע שְׁטַמְפְּפֶר, שהיה ממייסדי פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, שנוסדה בסוף שנת תרל"ח,  1878, לפני יותר ממאה שנה. יהושע שטמפפר נולד בהונגריה בשנת 1852, וכבר בהיותו נער היה תלמיד מצטיין וכשהיה בן ארבע-עשרה חיבר בגרמנית ספר לימוד של השפה ההונגרית וזכה על כך לשבחים רבים. מנעוריו היה לו חלום – לעזוב את הונגריה ואת בית אביו, שרצה שבנו יהיה דיין כמוהו, ולעלות לארץ-ישראל כדי לייסד בה מושבות שבהן מחצית היום תהא מוקדשת לעבודת שדה וכרם והמחצית השנייה – לתורה ולתפילה.

"ההורים של יהושע התנגדו לחלומו וגם לא הסכימו שבמקום ללמוד תורה הוא לומד שפות ומרחיב את השכלתו. אז עזב יהושע הצעיר את בית אביו ונסע אל דודו אליעזר ראב, שגר יהודי יחידי עם משפחתו, והיה חקלאי, בכפר ההונגרי הקטן סֶנְט אִישְׁטְוַון. יהושע נעשה מורה לילדי אליעזר, ובהם יהודה הבכור, הוא סבי, שהיה אז נער בן תשע.

"ליהושע, שהיה אז עלם כבן שמונה-עשרה, היתה שיטת לימוד מיוחדת – בחיק הטבע. הוא היה היוצא לטייל עם הילדים בין גבעות וחורשות וסלעים, ומתאר לפניהם סיפורים מן התנ"ך. לפעמים היה מתלהב ועיניו בוערות, בייחוד כשהיה מספר על שמשון הגיבור, על דוד המלך ושר-צבאו יואב, ובשיעורי ההיסטוריה – על יהודה המכבי והחשמונאים.

"בסביבה היו עדרי כבשים רבים ורועים הונגריים נוהגים בהם. מאחוריהם היו נשרכים נערי-הרועים ובידיהם מַקְלֵעִים עשויים עור. מהם למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלֵעַ. והנה באחד הימים, לאחר שלימד יהושע שטמפפר את יהודה את הפרק על דוד וגוליית, צלחה על יהודה רוח קרב עזה, ולא ארכו השעות – והוא יצא אל אם-הדרך ובידו המקלֵעַ שלו ובכיסו חלוקי-האבנים, הכול היה מוכן בידו, חסר היה רק גוליית.

"פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים נהוגות בידי בחורים בני-כפר, הונגרים ענקים ובריאים, 'שש אמות וזרת...'. את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעו. אחת ושתיים סובבה רצועת-העור על אצבעו, ואבן אחת זימזמה ביעף ופגעה בראשו של ה'פלישתי' ודם רב זינק מאחורי אוזנו. יהודה נשא רגליו וברח, ומובן שלא ברח לביתו, כיוון ש'כבוד גיבורים' לא היה צפוי לו שם. הוא ברח לעבר השדות וה'פלישתי' דלק אחריו עד שהשיגו הרחק מן הכפר והחל לחבוט בו בקצהו העבה של השוט. לבסוף עבר איכר ממכרי אביו של יהודה וחילצו מיד הבחור ההונגרי והביאו הביתה מוכה עד זו דם. מה היתה הסיבה למכות, זאת לא ראה איש, ויהודה לא מצא לנחוץ לספר זאת, מטעמי ביטחון...

מיד רתם אביו אליעזר את הסוסים והעלה את יהודה הפצוע לכרכרה כמו שהוא. ולא הרשה אפילו לרחצו מן הדם. הם נסעו לראש-הכפר של אותו עגלון. אליעזר נכנס אליו לדרוש משפט צדק, ואת יהודה השאיר שוכב בעגלה, בצל עץ תות גדול  שבחצר. נוח היה ליהודה בן התשע להישאר במצב שכזה מאשר לספוג מכות גם מאביו. עוד השניים מתווכחים בקולי-קולות בתוך הבית – ויהודה פקח עיניו וראה, מעל לראשו ממש, תותחים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא נתמלא קנאה בציפורים, שכח את מצבו ה'מסוכן' וטיפס לראש העץ כשהוא ממלא פיו בתותים השחורים אשר עסיסם זב על סנטרו ומתערב בעקבות הדם הקרוש.

"אותו רגע יצאו אביו וראש-הכפר החוצה כדי לראות את הילד 'המוכה עד מוות' – והילד איננו! יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו. פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה את עיניהם למעלה. ראש-הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואליעזר כעס. יהודה ניחש מיד מה פשר כעסו של אביו, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ עד אשר קיבל הבטחה, וראש-הכפר היה ערב לה – שהאב לא יגע בו לרעה.

 

*

"כאלה היו החיים בשנת 1868 בכפר ההונגרי סנט אישטוון. אליעזר, דודו של יהושע, כבר חלם אז גם הוא לעלות לארץ-ישראל ולייסד בה מושבה. דבר זה, וגם הבחירות שהתקיימו בתקופה ההיא בפעם הראשונה לפרלמנט, זו הכנסת, של ההונגרים, והשמחה של ההונגרים על תחילת הדרך לעצמאותם, ושירי המולדת הנלהבים שלהם – כל אלה השפיעו על יהושע שטמפפר הצעיר והוא החליט לעלות לארץ-ישראל לבד, ברגל.

"למרות התנגדותם של הוריו, אשר אצלם חזר יהושע להתגורר לזמן-מה, קם בליל הארבעה-עשר לחודש אדר א', שנת תרכ"ט, היא 1869, טמן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת הארצות תחת זרועו, ויצא לדרך. הוא עבר את ארצות סֶרְבְּיָה ובולגריה ברגליו, והרגליים נפצעו בקוצים ובאבנים החדות שעל הדרכים. הוא הלך בארצות הַבַּלְקָן ימים ולילות, שבועות וחודשים, עייף ורעב וקרוע-בגדים. הוא עבר בדרכים קשות ומסוכנות אשר לא פעם ראה בהן את המוות פנים אל פנים, עד אשר הגיע לעיר-הנמל סַלוניקי שביוון. בבואו לעיר, אשר רוב תושביה היו יהודים, ניגש אל בית החכם-בָּאשִׁי, הוא הרב הראשי, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

"אז נתן לו החכם-באשי מכתב, שלפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו שנסע ולא הלך רגלי. בסמירנה ירד מהספינה והוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות, עבר בדרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר הגיע כל עוד רוחו בו לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר והוסיף ללכת עד הגיעו לשערי ירושלים בליל כ' בסיוון, בתום מסע רגלי מפרך שנמשך כחמישה חודשים.

"בירושלים חש עצמו יהושע בן השמונה-עשרה בודד, ולא היה לו עם מי להגשים את חלום הקמת המושבה העברית. יהודי ירושלים האדוקים חיו אז על נדבות מחוץ-לארץ שקראו להן בשם קצבת ה'חלוקה'; היהודים האלה עסקו רובם בלימוד תורה אך גם במריבות ביניהם ובשנאה לכל דבר חדש ומודרני, כמו למשל – רופא יהודי, ובייחוד התנגדו לכך שיהודים יתיישבו על אדמת ארץ-ישראל ויעסקו  בחקלאות ויחיו מגיע כפיהם ובכך יוכיחו, חס וחלילה – שהארץ מסוגלת לקיים את יושביה ואין הם זקוקים לתרומות ולחם-חסד מאחיהם שבגולה.

"יהושע היה עייף ומדוכא מתלאות דרכו הקשה, ועד מהרה השיאוהו בעלי ה'חלוקה' לבתו של אחד מהם, שהיתה צעירה מיהושע בשנתיים, והעניקו לו נדוניה חודשית על מנת שיישב ללמוד תורה ויחדל לחלום על דרך חיים אחרת, חקלאית, שמפרנסת את בעליה. אבל יהושע לא נכנע. עם חבריו יואל משה סלומון שהיה יליד ירושלים, ודוד גוטמן, וקרוביו אליעזר ראב ובנו יהודה, אשר עלו כשש-שבע שנים אחריו והגיעו גם הם לירושלים – היה נפגש בהיחבא, באסיפות-סתרים בבתיהם, ורוקח יחד בחשאי את רעיון קניית האדמה ליישוב החקלאי העברי הראשון בארץ-ישראל. מדוע בחשאי? מפני שרבים מקרב יהודי ירושלים האדוקים היו מוכנים להכות אותם על העזתם זו!

"ובחודש אב של שנת תרל"ח, 1878, קנו סוף-סוף בני החבורה מידי ערבי-נוצרי בשם קאסאר, שישב ביפו, את החלקה הראשונה באדמות הכפר אמְלַבֶּשׂ, היא פתח-תקווה כיום.

"זה האיש יהושע אשר עמד אחר-כך שנים רבות, לטוב ולרע, בראש הנהגת המושבה, ואשר פועליה ושכניה הערבים כינוהו בשם 'חַוַוגָ'ה שׁוּעַ."

נשתררה שתיקה ורק אבבטן, אשר כילה כבר את שארית היין והבוטנים המטוגנים במלח, פיהק בחשאי.

"הו, כמה אני מתגעגע לאַסְכָּלָה," לחש.

"חסרה לך השכלה?" התפלא רני, "הלא אתה חכם ומשכיל כל כך, אבבטן!"

"לא השכלה – אסכלה!"

"אתה צריך אסלה?"

"לא לבית-שימוש, ליצן שכמוך! אלא לאסכלה, על חוף אילת, עם הגחלים! נו, זה הגריל – "

"אז למה לא אמרת מיד שאתה פשוט רעב עוד פעם? אסכלה! – מה אני, תשבץ? וחוץ מזה, בטח כל מי שבלע את הדג מתגעגע אליו יותר מי שהדג בלע אותו!"

"ששש..." היסה אותם קפיטן יוקי, "הלא הבטחנו למר בן עזר שלא נפריע לו באמצע סיפורו."

והם נשתתקו.

 

המשך יבוא

 

* * *

יהודה רַאבּ (בן-עזר)

התלם הראשון

זכרונות 1862–1930

נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב)

הספריה הציונית

על-יד ההסתדרות הציונית העולמית

ירושלים תשמ"ח, 1988. מהדורה ראשונה בהוצאת מ. ניומן, 1956.

 

אהוד בן עזר
לתולדות ר' אליעזר ראב (1828–1896)
ולתולדות בנו יהודה (1858–1948)
שעלו לארץ-ישראל בשנת 1875
ולתולדות פתח-תקוה בראשית ימיה

 

פרק רביעי

חריש התלם הראשון והספר "התלם הראשון"

בט"ו בשבט תרפ"ט / 1929 נמסר עותק מספר-היובל של פתח-תקוה לידי יהודה ראב בהקדשת מרדכי סלומון, בנו של יואל משה סלומון. מרדכי סלומון היה שכנו של יהודה וגר במרחק בתים אחדים ממנו ברחוב פינסקר. ברחוב זה גרה משפחתו של יהודה ראב עד 1896, כאשר בנה יהודה בית חדש ברחוב יפו (כיום ז'בוטינסקי, פינת רוטשילד, בצד צפון-מערב). שכן אחר היה אריה-לייב סלומון, אף הוא בנו של יואל משה סלומון. אריה-לייב, שנפטר בגיל צעיר בשנת 1902, היה ידידו-בנפש של יהודה ראב, ועל ידידות זו מספרת המשוררת אסתר ראב, בתו של יהודה, בזכרונות ילדותה.[1]

בחורף תר"ץ / 1930 החל יהודה ראב מספר את זכרונותיו לבנו הצעיר בנימין, הוא אבי, כמסופר ב"פתח-דבר" לספר. בשום מקום ב"פתח-דבר" או בספר עצמו לא נאמר דבר מפורש, אך מתעוררת ההרגשה, שאחת הסיבות להסכמתו של יהודה ראב להכתיב את זכרונותיו היתה אכזבתו מספר-היובל. מכל-מקום, אכזבתו משתקפת בהערות-שוליים לא רבות, אך נרגזות, שרשם בעפרון בשולי העמודים שבחלקיו הראשונים של הספר. העדר ההערות בהמשך מעיד, כמדומה, כי בשלב מסוים התייאש מן הספר, ואולי אף לא קראוֹ עד תומו, אלא הניחוֹ הצדה. חומר ארכיוני יקר-מציאות נתן יהודה ראב לכותבי ספר-היובל ולעורכיו, כגון כתב הגבאות והמכתב של הרב קאלישר לאביו – מיסמכים שלא הוחזרו לו, כאמור, מעולם – והוא גם היה המקור היחיד לכמה סיפורים היסטוריים מתולדות המושבה, כגון פרשת השומר האגדי יליד בגדאד דאוד אבּוּ-יוּסף ופרשת הרצח וההתאבדות בבאר המושבה, שעל תוצאותיהם עמד בביקורו בנחלה הנטושה בקיץ 1882. כן היה מקור לתולדות אביו ולתולדותיו-הוא.

להחלטתו של יהודה ראב לספר על ראשיתה של פתח-תקוה ועל דרכו ודרך משפחתו אליה כפרק-היסטוריה נאור, מדויק וענייני יותר משהוצג בספר-היובל תרם מן-הסתם חוסר-הפרופורציה בין השבחים הרבים, בחלקם בלתי-מדויקים, שהורעפו על יואל משה סלומון הירושלמי והמקום הרב שיוחד ליוזמתו כמייסד המושבה, מזה, לבין דחיקת חלקם של אליעזר ויהודה ראב ושל קבוצת העולים מהונגריה, הקבוצה שייסדה את המושבה במו-ידיה, דבר שהביא להשמטת פתח-תקוה ממפת העלייה הראשונה, מזה. גורמים נוספים להחלטתו היו בוודאי גילויי הגלות שבהם נתקל בבואו לירושלים ועומק ההתנגדות החרדית הקנאית לדרכו המשכילית וכן הצנעתו של מעמד התלם הראשון, שהרי כבר בשנת 1928 היה יהודה ראב היחיד מן הנוכחים במעמד זה שנותר בחיים. כל אשר נכתב, למשל, בספר-היובל על מעמד התלם הראשון הוא זה:

 

הגשם הראשון פסק ורגנר פקד על אליעזר ראב ובנו לצאת אל העבודה, ועמם עוד שנים עשר פלחים ערבים.[2]

 

ובפרק על יהודה ראב נכתב:

 

הוא הראשון יצא במחרשתו אל השדה להורות את החלוצים הראשונים את עבודת החרישה.[3]

 

עדות מסייעת למגמתיותו של ספר-היובל כלפי משפחת ראב אפשר למצוא במחקרו המאלף של רמי יזרעאל, הבוחן, בין השאר, את עמדתו של מ' חריזמן, אחד מכותבי ספר-היובל:

 

פרקיו הראשונים של הספר, המתארים את ראשיתה של פתח-תקוה, זכו לעיבוד ונדפסו בכמה מקומות. ביניהם יש לציין את ספרו של מ' חריזמן, אשר הכשיר את החומר להדפסת ספר היובל. ספרו, גבורת ראשונים – תולדות פתח תקוה ומייסדה, ירושלים תש"ו, נכתב – כפי שנאמר בראש הספר – על-פי ספר היובל, וכנראה שחריזמן הוא שכתב את הטקסט שם. ספרו שלו מסתיים בעזיבת יהוד בתרנ"ג (1893). למרות שחלקים רבים של ספרו הם העתקה מדוייקת מספר היובל (אלא שאינו מביא את התעודות שאסף יערי-פולסקין), ביקש חריזמן לנהוג הפעם בהגינות כלפי ראשוני פתח-תקוה, כפי שניתן לראות מהצבת משפחת ראב במקומה הראוי בפרק המונוגראפיות.[4]

 

יזרעאל ביקורתי מאוד כלפי המקורות ההיסטוריים לתולדותיה של פתח-תקוה, חמישה-עשר במספר, ובסיכום מחקרו הוא מייחד לטוב רק אחד מהם, את התלם הראשון ליהודה ראב:

 

יוצאים מכלל הפרסומים המגמתיים שמנינו הם זכרונותיו של ראב, ולזכותו יש לומר שהביא את סיפורו מבלי לחלוק על גרסאות אלה או אחרות.[5]

 

*

 

מידת היושר והאמינות של התלם הראשון וכן עצם תיאור המעמד של התלם הראשון – שיהודה ראב היה, כמדומה, המקור היחיד לתיעודו המפורט – הציבו את המאורע במקום הראוי לו, מה-גם שנדמה, שמשתתפיו כבר חשו בחשיבותו ההיסטורית בשנת התרחשותו. כותב אליאב:

 

בז' בחשוון תרל"ט פתח יהודה ראב (שמשפחתו היתה היחידה שהיה לה נסיון חקלאי, עוד מחוץ-לארץ) את תלם הבתולים באדמת המושבה, במעמד נרגש של המייסדים, שערכו הקפות מסביב למחרשה – בדומה לשמחת תורה – ונתכבדו בהולכתה בהצהירם: "אשרינו שזכינו לכך". קמה המושבה העברית הראשונה על אדמת המולדת, ושמה בישראל פתח תקוה, כפי שנקבע תחילה בעת הניסיון להתיישבות בכיכר הירדן.[6]

 

נימה חגיגית יותר מופיעה בפתיחת מאמרו של שאול כ"ץ, שהוא אולי המחקר המקיף והיסודי ביותר שהתפרסם עד כה בנושא זה. כותב כ"ץ:

 

"התלם הראשון" של פתח תקוה היה במרוצת השנים לאחד מסמלי ההיאחזות המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל, ומבחינת סדר המאורעות – אף כי לא מבחינת סדר היווצרות הסמלים – לראשון שבהם. עיון במעשה חריש זה, כפי שלימים תיארו חורשוֹ, או אחד מחורשיו, הוא יהודה ראב, מדגים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, את מכלול היסודות אשר הרכיבו את פגישת היהודים עם המעשה החקלאי בארץ-ישראל, ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה.[7]

 

במלאות 65 שנה לחריש התלם הראשון בפתח-תקוה נערכה ב-11 בנובמבר 1943 באולם "היכל" בפתח-תקוה עצרת חגיגית בהשתתפות דוד בן-גוריון. יהודה ראב, "העד היחיד מאותו מעמד גדול" – ככתוב בעתון הבוקר מאותו היום – נשא בעל-פה דברים קצרים, ששודרו ב"קול ירושלים". תקליט של דבריו שמור בארכיון המשפחה, בידי נכדו אהרון בן עזר. לקראת אותו ערב הכין יהודה ראב נאום כתוב קצר, שהעתקו שמור אף הוא בארכיון המשפחה. בעתון הנ"ל נתפרסמה גם כתבה על-אודותיו בעקבות ראיון עמו, "התלם הראשון באדמת המולדת", מאת יוסף קבנצל (לימים תמיר), סופר העתון בפתח-תקוה. השוואת כל הנוסחים האלה מעלה, שיהודה ראב חזר שוב ושוב, בשינויים קלי-ערך, על סיפור ההתרחשות שנחרתה בזכרונו.

 

*

כמעט כל המקורות, לרבות התלם הראשון, מציינים את נסיונם החקלאי של אליעזר ויהודה ראב ושל דוד רגנר. אגב, מכל חבורת המייסדים אין ספר-היובל טורח לייחד לרגנר אפילו פרק קצר. זהבי מעיר, כאמור, כי בשום מדינה באירופה לא נאחז אחוז כה גבוה של יהודים בחקלאות כמו בהונגריה.[8] כ"ץ מאיר את נסיונם החקלאי של אליעזר ויהודה ראב מזווית נוספת:

 

המכשור החדיש והממונע היה עיקר המודרניזאציה של גידול התבואות במחוזות התנסותם של בעלי הניסיון החקלאי שבין ראשוני פתח-תקוה ---

תיאור ראב את עסקי החקלאות של אביו ש"חכר --- ככרות שדה גדולות [ו]השביח את עדריו ואת עדרי יתר הכפרים" (ראב, התלם הראשון, עמ' 19–20 [במהדורה זו עמ'  PAGEREF טקסט_4_2 \h 16]) ותיאור שהייתו שלו באחוזה של מי שהיה "אדם בעל מרץ וחקלאי שהכניס באחוזתו את השיטות המודרניות ביותר שבאותם ימים" (שם, עמ' 36 [עמ'  PAGEREF טקסט_4_3 \h 27]) מלמדים, כי לדעת ראב התנסו אביו והוא בהונגריה בחקלאות מפותחת. בני ראב באו מחבל וֶסְפְּרִים (Veszprem), שם השתרעו אחוזות אסטרהאזי ומאגנאטים אחרים, שנמנו עם החוגים הראשונים שאימצו את חידושי החקלאות של תקופתם.[9]

 

כ"ץ מסביר כיצד היתה להם המודרניזאציה לרועץ, שכן עדיין לא הסתגלו לתנאי הארץ מעוטת המישקעים, בשמש קופחת ומייבשת:

 

זיווג המחרשה האירופית הכבדה יחסית, עם הבהמה המקומית קטנת-המידות שנועדה לגוררה, לא עלה יפה. וכדברי ראב: "המחרשה העברית הראשונה ננעצה, אולם בקושי זזה ממקומה הלאה, ובכבדות התנהלה" (התלם הראשון, עמ' 63 [עמ'  PAGEREF טקסט_4_4 \h 44]). צבעה הכהה של האדמה הטעה את החורשים: הכל זיהו אותה עם אדמות העידית הפריכות הידועות מהונגריה, אולם האדמה הכהה הפתח-תקוואית, שעדיין לא נרטבה דייה בגשם הראשון, לא נענתה לחרישה המעמיקה יחסית והמהפכת של המחרשה המיובאת. הפתרון נמצא ברתימת המחרשה לפרדות, שנשכרו בשרונה, או לשוורים דמשקאיים וגולניים גדולי מידות, שנקנו לאחר כשלון צמדי-הבקר מן הטיפוס המקומי.[10]

 

ובהמשך:

 

וכך, בשל הדמיון הנתפס בין קרקע פתח-תקוה ובין הקרקעות הפוריות של חבלי הונגריה המוכרים כפוריים, הושלכה המציאות החקלאית המוכרת מחוץ-לארץ על המציאות הבלתי-מוכרת בארץ (ראב: "[בשל] צבעה השחור חשבנוה כעידית בדומה לאדמה השחורה של חוץ-לארץ").[11]

 

אישור נוסף לדבר נמצא בעת ביקור נכדו של יהודה ראב, עמנואל בן עזר, בן בנו אלעזר, בהונגריה בקיץ 1985. עמנואל ערך מסע בפלך וספרים, בעקבות התלם הראשון. לפי עדותו שבעל-פה נשמרו הנופים בחלקם בדיוק כפי שמתואר בספר, ולמראה השדות גם הבין מדוע נכשל חריש התלם הראשון. האדמה השחורה של האיזור האמור בהונגריה היא אדמה קלה, ואילו האדמה בעלת צבע דומה בפתח-תקוה היא אדמה כבדה מאוד.

שמואל אביצור, חוקר חיי-היומיום בארץ-ישראל במאה הי"ט, עומד על בעיה זו בכותבו:

 

בו' חנוכה תרל"ט פתח יהודה ראב את התלם הראשון באדמת פתח-תקוה ולמעשה פתח בזה את ההתיישבות היהודית החדשה. בשל חוסר אמון במחרשה המקומית, ובעיקר בשל חוסר ידע, הביאו מחרשות הונגריות כבדות בעלות כנפיים, המהפכות את האדמה (והדורשות כוח הגדול פי שלושה ממחרשת "המסמר" המקומית הפותחת תלמים ולא מהפכת את האדמה) ועל-ידי כך מאבדת האדמה את הרטיבות שלה. בהבאתן עשו מייסדי פתח-תקוה שגיאה.[12]

 

תחילה לא הצליחה המחרשה האירופית לפלוח את האדמה הכבדה. אחר-כך נתברר, כי ייבשה את הקרקע, בהופכה את התלמים בחריש עמוק מדי. וכך קרה – מספר יהודה ראב –

 

שלעתים תכופות ראינו עצמנו אנוסים לחזור אל ה"מסמר" הערבי, ביחוד בהכנת הקרקעות לתבואות-קיץ.[13]

 

ואכן, המחרשה המקומית, כפי שמסביר אביצור,

 

תאמה את החקלאות המסורתית של ארצנו השחונה וההררית עם קרקעותיה הסלעיות ומדרונותיה הרבים. שלא כאחותה הצעירה, המחרשה האירופית שפותחה בתנאי קרקע הזקוקה לניקוז מגשמי קיץ, היתה המחרשה המקומית מחרשת פליחה בלבד הפותחת את התלם ופולחת בתוכו בלי להפוך את האדמה. לכן אין היא זקוקה לכנף מהפכת ולמכשירי עזר אחרים. לגרירתה נדרש כוח קטן פי שניים ויותר מאשר למחרשה האירופית-המהפכת.[14]

 

לא ייפלא אפוא, כי המחרשה הארצישראלית המודרנית, שפיתח אותה לימים הנפח טופורובסקי מראשון-לציון, דמתה בצורתה ובתכונותיה למחרשת ה"מסמר" הערבית העתיקה, שתפקידה לתחח את האדמה, ולא להופכה בחריש עמוק, דבר המתאים – בייחוד לקראת הקיץ – לאירופה, אבל לא לארץ-ישראל, כי הוא מייבש את הקרקע, בעוד שהחריש הארצישראלי מתחח את האדמה ומותיר בה את רטיבותה, בהשאירו שכבה עליונה של עפר מפורר. ראשוני היישוב החדש שלמדו תורה זו, ובדרך הקשה, היו מייסדי פתח-תקוה.

 

*

למרות תלאות החריש הראשון עמדה תחילת השנה הראשונה, תרל"ט / 1878/9, בסימן של תחושת הצלחה. את חג הפסח הראשון של שנת תרל"ט חגגו המייסדים המעטים עם בני משפחותיהם, שהובאו לפתח-תקוה מיפו.[15] את הביכורים העלו בתהלוכה מרשימה על-גבי אורחת-גמלים לירושלים, כפי שמסופר בספר-היובל,[16] ומשום כך יש להתייחס לדברים בהסתייגות-מה, מחשש הגזמה. מכל-מקום, יהודה ראב אינו מזכיר את המאורע הזה כלל בספרו.

"הצלחה" זו שינתה את דעתם של ירושלמים רבים, שקודם-לכן התנגדו החריפות ליישוב הארץ, או חששו שמא יאבד כספם המועט ולא היו להם די אמצעים ואמונה להשתתף עם המתיישבים הראשונים. עתה סברו, שקניית "נומר" במושבה החדשה תשים קץ למצוקתם הכלכלית, שאכן היתה אז קשה מאוד בירושלים, וכך התנפלו על המושבה הצעירה מתוך רצון טוב, ובכך היו לאחת הסיבות המכריעות לחורבנה.

זאת ועוד, לפי עדותו של יהודה ראב ולפי מקורות אחרים לא היתה השנה הראשונה הצלחה. אף-על-פי שהיבול לא היה רע, נתבדו התקוות הטובות, והתוצאות היו הפסד כל הכסף המזומן שהושקע. משפחת ראב נותרה ללא קרקע חקלאית, ונשאר בידה רק מגרש ברחוב פינסקר-לעתיד, ליד הבאר הראשונה, שעליו בנה אליעזר ראב בית טיט ולבנים. בית זה נחרב, כנראה, לאחר נטישת המושבה. רק עם חידוש היישוב בשנת 1885/6 בנו יהודה ואחיו הצעיר משה שמואל בית משותף על אותו המגרש של אביהם ברחוב פינסקר 21.[17]

יהודה ראב היה לשכיר במשקו של גוטמן. החורף של שנת תר"ם / 1879/80, החורף השני במושבה, היה קשה ביותר. ירדו בו גשמים ושלגים מרובים, ופתח-תקוה עצמה אף כוסתה במשך כמה שעות בשלג.[18] אף-על-פי-כן – כפי שמדגיש יהודה ראב –

 

מעולם לא העיז איש להעלות על הדעת עזיבת המקום, למרות שטנות בני ירושלים ותעמולתם נגדנו.[19]

 

במושבה חיו עתה יהודה בן העשרים ואחת, אשתו לאה בת השש-עשרה, אביו ר' אליעזר, שהיה כבר מעל לחמישים, ובמשך זמן-מה גרו בה גם חותנו של יהודה, ר' מנחם-מוניש שיינברגר, ומשפחתו. כן חיו במושבה יהושע שטמפפר, בן-דודו של יהודה, ודייכע אשתו. לסופי שבוע ולחופשות בא לעתים משה שמואל, אחיו הצעיר של יהודה, שהגיע ברגל מירושלים, מקום שם למד. משפחה גדולה למדי. האם נראו כבני היישוב הישן? חיה הרכבי, בתו של מנחם יהודה, אחיו הצעיר של יהושע שטמפפר, מספרת כיצד משפחה זו, שעלתה בעקבות הבן יהושע בשנת 1873, נראתה בעיני הסביבה הירושלמית:

 

לא הרחק גרה משפחה כבודה מהונגריה, היא משפחת שטמפר. אבי המשפחה, ר' בנימין, הנו דיין, בן רבנים מדורי דורות. אך מנהגים מוזרים במשפחה זו, מנהגי "פריצים" בידם, והמופלא ביותר – שלכל אחד מבני המשפחה, ואפילו לנער בן החמש, מזלג וסכין, ומשתמשים בהם בשעת הסעודה אפילו בימות החול. הילדים לובשים אמנם "ארבע כנפות", אך מדברים הם רק הונגרית וגרמנית, ואילו יידיש אינם שומעים כלל. מוזרים הם בהליכותיהם, יצורים מסוכנים, אולי מיסיונרים, רחמנא ליצלן, מי יודע. הם סופגים מכות מילדי השכונה, ורק לאחר שרכשו להם ביסורים רבים את ידיעת השפה המדוברת, היא יידיש, מתקבלים הם כתלמידים ב"חדר".[20]

 

*

בספר-היובל נכתב על החורף הקשה בפתח-תקוה בשנת תר"ם:

 

הגברים שנמצאו שמה בגפם הסתיעו בהרבה על ידי בעלי המשפחות וגם על ידי חנות המכלת שהקים ראב, ולא סבלו חרפת רעב כמו בחורף שנת תרל"ט.[21]

 

פרט זה נזכר גם קודם-לכן בספר-היובל:

 

גם א. ראב בנה לו אז צריף וסדר חנות מכלת לתועלת החברים המתישבים.[22]

 

הכוונה, כמובן, לאליעזר ראב. על כך מעיר יהודה ראב בשני מקומות בספר-היובל: "שקר. לא התעסק בשום חנונות" (שם, עמ' לד); "שוב אותה שגיאה: לא היתה לו חנות מכלת!" (שם, עמ' מא). ואכן, עניין מעין זה אינו נזכר כלל בספרו. ואולם, יהודה ראב מספר, כי ככל שהתרופפו החישוקים החברתיים במושבה עוד בחורף תרמ"א / 1880/1, כן נעשה הוא, הצעיר שבחבורה, למוציא ומביא בכל העניינים: הובלת חיטה, סידור, שמירה והשגת מיצרכי-אוכל ורפואות מיפו, "לפעמים בשחייה על הסוס דרך המוסררה המשתפכת".[23] ייתכן, שפעילות זו באספקת צרכים דחופים למושבה היא שנזכרה לימים בתור "חנות מכלת", כביכול, של אליעזר ראב.

 

*

אכן, בני משפחת ראב ושטמפפר היוו קבוצה נכבדה בתוך החבורה ההונגרית של מייסדי המושבה, ולאחר ששבו להתגורר בה אחרי חורבנה שבו והטביעו בה חותם של מנהיגות ציבורית וחקלאית: ר' יהושע, מזה, ור' יהודה, מזה. אלא שדומה, כי מבחינה כלכלית לא שפר חלקם, בעיקר בשנים הראשונות. באין להם אמצעים רבים איבדו כמעט את כל כספם ורכושם לאחר השנה הראשונה, כפי שסיפר פינס במכתבו מיום ד' בניסן תרל"ט / 1879 לעורך המליץ ברוסיה, בדווחו על מצב המתיישבים בפתח-תקוה בעונת החורף בתום מחצית השנה הראשונה ליישוב החדש:

 

כל אלה האנשים, מלבד דוד מאיר גוטמן, אינם עשירים ואדרבא רובם עניים, אשר משכנו כל מה שיש להם כדי להשיג חפץ לבם ובייחוד השלושה האחרונים (יהושע שטמפר, אלעזר ראב ובנו יהודה), שהמה עניים גמורים וכבר עלה חלק כל אחד הוצאות מלבד הוצאות מקנה הקרקע, אשר עדיין לא שלמו לבעלי הקרקע, לסך ערך 1000 פרנק ובכ"ז אינם מתאוננים, אבל המה מצפים לרחמי שמים, כי יצוה עליהם ברכתו בשנה ההיא עד שתמצא ידם לשלם לבעל הקרקע. זולת הבאר ורפת לבקר, ובית אחד לא בנו לע"ע מאומה על נחלתם, ותקותם להתישב שמה לאט לאט כי ירצה ה' את פועל ידיהם.[24]

 

שנת תרמ"ב / 1881/2 היתה שנת השמיטה הראשונה בתולדות ההתיישבות העברית המחודשת בארץ-ישראל, והיא תפסה את איכרי המושבה היחידה בארץ כשהם סחופים ודוויים מפגעי-טבע, משטפונות, מקדחת ומהשתלטות חוגים חרדיים מירושלים על חלק מאדמותיה והחכרתן לערבים, דבר שהביא לערעור מצב הבטחון. חוסר-היכולת להתמודד עם השמיטה היה אחת הסיבות העיקריות לנטישת המושבה.

 

*

אולי ראוי לסיים עיון מחודש זה בפרק הראשון בתולדות פתח-תקוה בדבריו של רמי יזרעאל על-אודות ר' דוד מאיר גוטמן, בעקבות מכתב שפרסם הלה בעתון הצפירה מיום י"ג באייר תרמ"ב / 2 במאי 1882 בשם "הקולוניא הראשונה באה"ק":

 

הכותב היה, מעל לכל ספק, הדמות הראשונה במעלה בכל פרשת ראשיתה של פתח-תקוה. הוא שליווה את היישוב מקרוב מראשיתו ואף נותר אחרון עם יהודה ראב בקיץ תרמ"א, לאחר שהמקום נעזב מכל מתיישביו.

אין ספק שאילולא נפטר גוטמן בתרנ"ו (1896) והוא חשוך בנים לא היתה דמותו נדחקת הצדה.[25]