הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1498

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בכסלו תש"ף, 2.12.2019

עם הצרופה "20 השקרים הכי בולטים של הפרקליטות בכתב האישום נגד נתניהו – כך תפרו שי ניצן וליאת בן-ארי את תיק 4000" – ציטוט מדבריו של אלי ציפורי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מֵאָה אָחוּז נָכוּת. // משה איפרגן: האישומים בתיקי 2000 ו-4000 הם פסגת האכיפה הבררנית. // יורם אטינגר: ישראל ביו"ש – תרומה לאינטרס ארה"ב. // אורי הייטנר: 1. שבעים נאומים, שבעים שנים – קיצור תולדות הכנסת. 2. צרור הערות 30.11.19. // בן-ציון יהושע: אפיריון-מנחה ובו בתולה. // יצחק שויגר: גן דיצה. // ארנה גולן: מבוא למאמרו של שמאי גולן: "היהודי של גינטר גראס". לזיכרו של שמאי גולן במלאת שנתיים לפטירתו. // שמאי גולן: היהודי של גינטר גראס.  עיון ב"תוף הפח" מאת גינטר גראס. // תקוה וינשטוק: בית פייטלוביץ – מרכז אירועים לעדה האתיופית. // נעמן כהן: פראו אילנה המרמןלהחזיר עטרה ליושנה. // אהוד בן עזר: "הצייד" לשלמה שבא, 1967. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 20.10.1967 לפני 52 שנה. // פרידה משלמה שבא. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק עשרים וארבעה. התלם העברי הראשון. // ממקורות הש"י.

 

הודעה חשובה לכותבים ולקוראים!

גיליון 1499 יופיע אור ליום שני 23.12.19

גיליון 1500 יופיע אור ליום חמישי 26.12.19

 

* * *

יוסי גמזו

מֵאָה אָחוּז נָכוּת

     

כָּל מִי שֶׁמְּדִינָה זוֹ יְקָרָה לוֹ וַעֲדַיִן

לֹא נִתְחַלְּפָה אֶצְלוֹ הַצִּיּוֹנוּת בְּצִינִיּוּת

וּמַצְפּוּנוֹ הָאֶזְרָחִי דּוֹחֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

כָּל עָוֶל בַּחֶבְרָה, בַּכַּלְכָּלָׂה, בַּמְּדִינִיּוּת

 

יוֹדֵעַ כִּי סִבְלָם שֶׁל בַּעֲלֵי מֻגְבָּלֻיּוֹת

וְשֶל צִבּוּר נָכֵינוּ כְּבָר הִגִּיעַ כָּאן עַד גֹּדֶשׁ

וְשׁוּם נָכֶה בְּאֶרֶץ זֹאת אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת

מִקִּצְבָּאוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגְמֹר בָּהֶן אַף חֹדֶשׁ.

 

אַךְ לֹא רַק הַנָּכִים כְּבוֹדָם סוֹבֵל פֹּה מִפִּחוּת,

בְּכָל תְּחוּמֵי חַיֵּינוּ יֵשׁ מֵאָה אָחוּז נָכוּת

כִּי כָּל אֶזְרָח אוֹהֵב מְדִינָתוֹ יוֹם-יוֹם כָּאן עֵד

לְעוֹד מִגְזַר-חַיִּים הַמִּתְפַקְשֵׁשׁ פֹּה וּמוֹעֵד

וְזֶה שָׁכָּל הֶשֵּׂג גּוֹרֵם לוֹ לְלִבּוֹ חִמּוּם

אֵינוֹ פּוֹטְרוֹ מִצֹּרֶךְ לְהַתְרִיעַ עַל כָּל מוּם

 

כִּי גַּם אֶת קְרִיסָתָהּ שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַבְּרִיאוּת

שֶׁכְּלָל לֹא עֲרוּכָה לְגַל שֶׁל אִינְפְלוּאֶנְזוֹת חֹרֶף

רוֹאֶה הוּא וְתוֹהֶה הוּא אֵיךְ נִגְבֹּר עַל הַסִּיּוּט

שֶׁל הַזְּקֵנָה בַּמִּסְדְּרוֹן וְהַפְגָּזוֹת הָעֹרֶף

 

שֶׁל יִשּׁוּבֵי קַו הָעִמּוּת שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵינָם

בְּגֶדֶר עֹרֶף אֶלָּא הֵם חֲזִית צְלוּפַת רָקֵטוֹת

וְאֵין בְּטִיחוּת עַל פִּגּוּמֵי בִּנְיָן וּמִנְיָנָם

שֶׁל קֶטֶל תְּאוּנוֹת-דְּרָכִים שֶׁכְּלָל אֵינוֹ פּוֹחֵת עוֹד

 

וְרֶצַח שֶׁל נָשִׁים וּשְׁלַל מִקְרֵי הִתְעַלְלוּת

בְּפָעוֹטוֹת חַסְרֵי מָגֵן דַּוְקָא מִיְּדֵי גַּנֶּנֶת

וְעַם בְּלִי מֶמְשָׁלָה וּמֶמְשֶָׁלָה בְּלִי מְשִׁילוּת

וּפְרַקְלִיטִים הַנִּזְקָקִים לִזְרוֹעַ מְגוֹנֶֶנֶת

 

שֶׁל מְאַבְטֵחַ כְּשֶׁפְּרָאִים יוֹרְקִים עַל שַׁדְרָנִים

הָעוֹשִׂים אֶת מְלַאכְתָּם בְּכִסּוּי הַפְגָּנָה בָּהּ מֻשְׁמֶצֶת וְגַם מְשֻׁקֶּצֶת

מַעֲרֶכֶת-הַמִּשְׁפָּט בְּגַסוּתָם שֶׁל בִּרְיוֹנִים

הָעוֹשִׂים פְּלַסְתֵּר אֶת מְיַסְּדָהּ שֶׁל תְּנוּעָתָם בְּעֶצֶם

 

שֶכֵּן אִלּוּ נִגְלָה בְּעוֹלַם-הָאֱמֶת

כָּל אוֹתוֹ בִּזָּיוֹן צִבּוּרִי

לְעֵינָיו שֶׁל זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי הַמֵּת

שֶׁהִטִּיף לְהָדָר בֵּיתָ"רִי

 

הוּא הָיָה בְּלִי סָפֵק נֶאֱנָח בַּחֲשַׁאי

וְאוֹמֵר בְּדִיפְּרֶסְיָה קָשָׁה:

"אִם אוֹתָם עַרְלֵי-לֵב מִתְחַזִּים כְּיוֹרְשַׁי

אָז אֲבוֹי לְאוֹתָהּ יְרוּשָׁה

 

כִּי בְּעוֹד אֲנִי חַי,

לוּא הֶרְאוּ מַמְשִׁיכַי

עַד כַּמָּה הֵם שְׁקוּעִים בְּגַּסּוּת כֹּה בְּזוּיָה

מֵת הָיִיתִי מוּל בְּרוֹךְ כָּזֶה פַּעַם שְׁנִיָּה

אַךְ בְּפַעַם זֹאת מֵת  מֵ חֶ  רְ  פָּ ה  וּ ב וּ שָׁ ה..."

 

בְּקִצּוּר, רַבּוֹתַי, כָּל אֶזְרָח הָאוֹהֵב

מְדִינָה זוֹ בְּלֵב וּבְנֶפֶשׁ

מְיַחֵל לְתִקּוּן פְּגָמִים אֵלֶּה בִּכְאֵב

כִּי הִגִּיעוּ כְּבָר מַיִם עַד רֶפֶשׁ.

יוסי גמזו

 

אהוד: אני מתפלא שעדיין אינך יודע שאם רק ניפטר מהמושחת נתניהו החשוד בשוחד בתיק 4000 ויבוא במקומו ראש ממשלה חכם בני גנץ – הכול יהיה בסדר ושום מים לא יגיעו עד רפש!

 

* * *

משה איפרגן

האישומים בתיקי 2000 ו-4000

הם פסגת האכיפה הבררנית

מתוך "מידה", 24/11/2019

ההחלטה התקדימית להאשים את נתניהו בקבלת סיקור אוהד בזמן שפרשות רבות דומות כלל לא נחקרו מחזקת את התחושה הבלתי-נמנעת של רדיפה פוליטית

בשנים האחרונות נשמעה פעמים רבות טענת האכיפה הבררנית בנוגע לחקירות נתניהו, אשר נחקר בחשדות שונים בעוד חשדות לעברות דומות שעלו לגבי אישי ציבור אחרים מעולם לא נבדקו. טענה זו הפכה כה רווחת בציבור עד שבסקר סקר מקיף שפורסם ב'גלובס' לפני כשבועיים, רוב כמעט מוחלט של הנשאלים השיבו כי הם סבורים שהמערכת המשפט נוקטת באכיפה בררנית, שכעת לאחר הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה ולאור חולשת הראיות מקבלת משמעות דרמטית.

גם לאחר הררי המילים שנשפכו בכתב האישום שהוגש נגד ראש הממשלה נתניהו, לא עולה מהן בדל של ראיה לקיום עסקה כלשהיא ב'תיק 4000', או לידיעתו של ראש הממשלה ושר התקשורת על אחת כזו, אם היתה אי פעם.

שוב ושוב חוזרים לאורך הקטע הרלוונטי בכתב האישום ביטויים כמו "הבינו הנאשמים," "התחדדה אצל אלוביץ' ההבנה" או "ציפייתו של אלוביץ'" – תיאורים מעורפלים וכלליים שהמרחק ביניהם לבין ראיה חותכת הדרושה עבור אישום פלילי הוא כבין שמיים לארץ. לכך אפשר להוסיף את המשפט הבלתי-נשכח מעדותו של שלמה פילבר בו טען כי נתניהו "הראה לי עם היד איזו תנועה של הורדת מחירים." כל אלו צורפו להם יחדיו כדי לתפור אישום תקדימי בקבלה של "סיקור אוהד", אשר לגביו אפילו פרקליט המדינה שי ניצן הודה כי הקביעה לפיה סיקור חיובי יכול להיחשב כשוחד היא "תקדים משפטי".

כתב האישום בתיק 2000 תמוה במיוחד, כי במקרה הזה מוסכם שנתניהו היתל במוזס כי חשש מפניו, ולכן ה"סיקור האוהד" היה חלק מתימרון שמעולם לא היה אמור להפוך לעסקה, ובוודאי שלא היה יכול לעמוד בפני עצמו. ההתעלמות ממהות האירוע וההתעקשות להאשים גם כאן את נתניהו בעבירה התקדימית הזו היא כה בלתי-נתפסת, עד שאין דרך להסביר אותה שלא במסגרת רדיפה פוליטית. המשענת הרצוצה עליה מבוססים האישומים בתיק 4000 וההתעלמות ממהות הסיפור בתיק 2000, מהוות פגיעה אנושה של מערכת אכיפת החוק כלפי שלטון החוק וכלפי הדמוקרטיה, וזאת ההזדמנות להעלות את האירועים המרכזיים שעלו בהקשר הזה, על מנת להדגים את עצמת האכיפה הבררנית, שהפכה לממשית ולרשמית.

 

חוק 'ישראל היום'

על פי אמות המידה שנתפרו לנתניהו בהאשמות השוחד, הרי שמקדמי חוק 'ישראל היום' היו בוודאי צריכים להיחקר בחשד לעסקת שוחד. אם חוק 'ישראל היום' אכן היה עובר בכנסת, הרווחים הפוטנציאליים ל'ידיעות אחרונות' מהפגיעה במתחרהו העיקרי היו אדירים, ובנוסף – מאות אלפי אזרחים היו נפגעים כי היה נמנע מהם עיתון ללא תשלום, ושוק הבעת הדעות הפוליטי היה נהרס.

במאמר מאוקטובר 2018 ריכזתי את עיקרי הממצאים בעניין זה, כולל השינוי בסיקור של חלק ממקדמי החוק והודאתה של שרת המשפטים דאז ציפי לבני על שיחותיה עם מוזס והשימוש בחוות דעת משפטית מטעמו לקידום החוק. המסקנה היא ברורה: על פי הנורמות של כתבי האישום נגד נתניהו, היתה חייבת להיפתח לאירוע הזה חקירה מקיפה של עשרות נבחרי ציבור ועוזריהם. בנוסף, חשוב לזכור כי בעוד שנתניהו לא נתן דבר ולא התכוון לתת דבר למוזס, חוק 'ישראל היום' עבר בקריאה טרומית בכנסת, ורק פיזור הכנסת בסתיו 2015 מנע את המשך קידומו.

 

פגישות איתן, כבל ומוזס

מה שהוליד למעשה את חוק 'ישראל היום' היה הקשר ההדוק בין מי שהיה אז חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה איתן כבל ומו"ל 'ידיעות' נוני מוזס, בתמורה, לכאורה, לסיקור חיובי לכבל בעיתון. מתוך תמלילי החקירות שנחשפו ב'גלובס' עולה כי איתן כבל התלונן בפני ראשי 'ידיעות' על כך שהוא אינו זוכה לסיקור מספיק בעיתון, ובין השאר עלה באותן שיחות גם הרעיון לחוקק שיגביל את תפוצת המתחרה הגדול והיה אמור להבטיח למוזס רווחים כספיים אדירים. שימו לב למשל לחילופי הדברים המדהימים האלה מתוך חקירתו של עורך 'ידיעות' רון ירון:

 

חוקר: "האם נושא חוק 'ישראל היום' עלה במפגש הזה בנוכחות נוני מוזס?"

רון ירון: "כן, אני מניח שכן, כי כפי שאמרתי, זה היה נושא שמאוד בער בנו באותה תקופה"

חוקר: "אז כמה פעמים נפגשת עם כבל?"

ירון: "בתקופה ההיא? בתקופה ההיא לדעתי פעם אחת, אחרי זה נפגשתי איתו עוד איזה פעמיים שלוש מאז."

חוקר: "ואז דובר גם איך אפשר להעביר אותו?"

ירון: "לא. לא. ממש לא. מה שדובר זה על המהות שלו, קודם כל. על המהות שלו."

חוקר: "אתה גם נפגשת."

ירון: "נכון. אמרתי לך. לא רק עם כבל. אני יודע שהוא נפגש עם כבל לקראת החוק. הוא, אתה יודע, הוא היה צריך לאסוף DATA לאסוף מידע על איך פועל עיתון."

 

בהמשך, הנושא עולה גם בחקירותיהם של מוזס וכבל שמאשרים לכאורה את הקנוניה לקדם חוק שיטיב עם שניהם ויפגע במתחרים, אך למרות זאת התיק נגד כבל נסגר מחוסר ראיות.

 

חוקר: "אז אני אומר לך שבשיחה הזו – וזה מה שגם חבר הכנסת כבל מאשר – עלה נושא תקיפת ההתמודדות עם התופעה באמצעות חקיקה, ודובר כבר מהות. החוק הזה בקווים כלליים צריך להיראות. מה אבני-היסוד."

נוני מוזס: "אני חוזר ואומר, כמעט בכל פגישה, עם כל חבר כנסת, עם כל חבר כנסת או שר, הנושא של 'ישראל היום', של לקיחת כסף עבור 'ישראל היום', או לטפל בתופעה בדרך אחרת, עלה. ואם אתה אומר לי, ואני לא זוכר את זה, בשיחה הזאת גם דובר האם נכון לעשות חוק, האם נכון לפעול בדרך אחרת? יכול להיות... הקטע של לקיחת כסף עבור העיתון עלה בכל שיחה שאנחנו... אני, רון, אנשים אחרים בעיתון, היו נפגשים עם כל נבחר ציבור."

 

קשרי 'יש עתיד' ו'ידיעות אחרונות'

לפני שנה בדיוק חשפה איילה חסון בערוץ 10 אילה חסון כי יו"ר 'יש עתיד' נהג לערוך פגישות תכופות וחשאיות עם מו"ל 'ידיעות' מוזס בזמן כהונתו כשר האוצר, פגישות שהתנהלו בסודיות בביתו של איש עסקים ונעלמו איכשהו מלוחות הזמנים שחשף לפיד בפומבי. מה התרחש באותן שיחות שהיה כל כך חשוב ללפיד להסתיר, ומדוע פגישות אלה הוגדרו על ידו כשגרתיות (למרות שניסה להסתיר אותן) לעומת המפגשים "הבלתי נסלחים" לדבריו בין מוזס לנתניהו?

פגישות אלה היו רק חלק אחד מהקשרים הסבוכים בין מפלגתו של לפיד לעיתונו של מוזס, בו כזכור היה מועסק לפיד במשך שנים ארוכות טרם כניסתן לפוליטיקה.

כך למשל, בחודש אוגוסט 2013 דיווח אתר 'וואלה' כי שני שרים ממפלגת 'יש עתיד' – מאיר כהן ושי פירון – יזמו הסכמים לפיהם המשרד עליו היו ממונים פירסם במאות אלפי שקלים ב'ידיעות אחרונות'. במקרה של שר הרווחה כהן הדבר אף נעשה ללא מכרז.

באוקטובר 2014 פרסם אתר 'העין השביעית' כי משרד המדע בראשות יעקב פרי מ'יש עתיד' השקיע סכומי עתק עבור פרסום באתר ynet מקבוצת 'ידיעות אחרונות'. לפי הדיווח, עלות שיתוף הפעולה בין ynet למשרד המדע היתה 1.3 מיליון שקל. במשרד הממשלתי סירבו לחשוף את פרטי ההסכם שנערך בחודש דצמבר 2013 במשך חודשים ארוכים בטענה ל"סודיות מסחרית"

בנוסף, בראשית 2017 חשף יועץ התקשורת ליאור חורב כי בכירים ב'ידיעות אחרונות' היו מעורבים בתיאום בין מפלגת 'יש עתיד' למחנה הציוני במהלך הבחירות ב-2015. על פי חורב, גורמים במחנה הציוני קיבלו הנחיה מ'ידיעות אחרונות' שלא לתקוף את 'יש עתיד' במסגרת הקמפיין, אחרת לא יקבלו סיקור אוהד בעיתון. טענותיו של חורב לא הוכחשו ומרמזות שוב על ההגנה לה זכה לפיד מ'ידיעות' אך כמו שאר הקשרים המפוקפקים בין העיתון למפלגה, מעולם לא נחקרו.

 

קשרי איציק שמולי ו'ידיעות אחרונות'

בחודש פברואר השנה אמר רביב דרוקר בחדשות 13 כי ח"כ שמולי "נתמך מאוד ב'ידיעות אחרונות' באיזושהי עסקה שהוא עשה... הם מקדמים כל יוזמה שלו והוא תומך בכל יוזמה שלהם." מי שבדק את העניין כבר בשנת 2014 היה מבקר התקשורת של 'מאקו' אביב הורביץ, שמצא אז כי ח"כ שמולי הופיע עשרות פעמים מעל דפי העיתון. על פי הורביץ, בין ינואר 2014 לאוקטובר של אותה שנה זכה שמולי ללא פחות מ-52 אזכורים ב'ידיעות', כולם היו כהגדרתו חיוביים או ניטרליים, ותמונתו הופיעה 24 פעמים.

העיתונאי תומר אביטל, מייסד מיזם 'שקוף' לקידום שקיפות וצמצום שחיתות, תיאר ב'עין השביעית' ב-2017 כיצד פעל שמולי עבור 'ידיעות אחרונות': "הוא פעל להתיר פרסום מוצרי עישון בעיתונות, התנגד לחוק שיסדיר את הפרסום הסמוי (הרווח בקבוצת 'ידיעות אחרונות') ופעל נגד הנמסיס 'ישראל היום' בכמה מישורים."

במקביל לפעילות זו, שמולי זכה, לטענת אביטל, "לסיקור חיובי סדרתי חסר תקדים מ'ידיעות אחרונות', מה שנוני מוזס קורא 'פינוק': תמונות ופרסומים מפרגנים. הצעות חוק חסרות סיכוי שזכו לכותרות שח"כים, במיוחד מהאופוזיציה, יכולים רק לפנטז עליהן."

 

קשרי ליברמן-מוזס

על פי תחקיר שפרסם יואב יצחק באתר News1 אביגדור ליברמן זכה לכיסוי אוהד מאתר החדשות ברוסית 'יזרוס', אשר בין מנהליו לבין מפלגת ישראל ביתנו התקיימו לכאורה קשרים שכללו תשלומי כספים, כולל מגורמים שקיבלו כספים קואליציוניים מהמפלגה. עם פרוץ החקירה בפרשת ישראל ביתנו, מקורבו של ליברמן ומי שהיה בעל השליטה באתר, מיכאל פלקוב, עזב ככל הנראה את הארץ, ובעל שליטה אחר, אלכס גולדשטיין, נעצר ומיד עם שחרורו מכר את 'יזרוס' לקבוצת ארנון מוזס. על פי התחקיר של יצחק, הארכיון של 'יזרוס', שכלל ראיות שהיו עלולות לכאורה להפליל את ליברמן, נמחק כליל, וגם עדות גולדשטיין בביהמ"ש נעלמה לכאורה באופן מסתורי. ליברמן עצמו טרם נחקר בפרשה.

 

מאכיפה בררנית לרדיפה פוליטית

באף אחת מהפרשות המוזכרות לעיל לא זכינו לחזות בפסטיבל תקשורתי, פאנלים חמורי סבר באולפני הטלוויזיה, מצעדי נחקרים ועצורים וכותרות זועקות על שחיתות – למרות שהיחסים בין גופי תקשורת לפוליטיקאים שנחשפו בהן חמורים לא פחות מאלה שבגינם הוגש כתב אישום נגד ראש ממשלה, כולל קידום של אינטרסים אישיים ועבירות לכאורה על החוק.

נהפוך הוא, כל המוזכרים לעיל נהנו מחסינות תקשורתית כמעט מוחלטת, בזמן שמקהלות הפרשנים תקפו בחדווה אדם אחד בלבד.

אם אכן קיים עדיין בישראל עקרון השיוויון בפני החוק, הרי שהיה צורך לפחות לבדוק לעומק חשדות כה כבדים, במיוחד כאשר על בסיס חשדות דומים ואף פחותים מנהלים חקירה יקרה במשך שנים נגד נתניהו, ולמעשה משתקים בשמה את כל המערכת הפוליטית בישראל.

במקום זאת, מתנהל כאן עולם הפוך בו נראה כי ישנם נבחרי ציבור שווים ושווים פחות, אשמתך או חפותך נקבעת רק על פי עמדתך הפוליטית, ושלטון חוק אמיתי הוא לא יותר מהמלצה. יחד עם קריאה בכתבי האישום בתיקי 2000 ו-4000, עולה תמונה קשה ומטרידה של אכיפה בררנית ממניעים פוליטיים ברורים, עד כדי כך שאין דרך להימנע מהמסקנה הקשה שמערכת אכיפת החוק השתמשה בכוחה כדי לרדוף את נתניהו ולא כדי לאכוף את החוק.

משה איפרגן

 

* * *

יורם אטינגר

ישראל ביו"ש – תרומה לאינטרס ארה"ב

מדיניות ארה"ב כלפי התנחלויות יו"ש היא פועל-יוצא של תפיסת הביטחון הלאומי האמריקאי בהקשר המזרח התיכון האלים וההפכפך. האם במוקד תפיסת הביטחון נמצא העניין הפלסטיני (לפי הנשיאים קארטר ואובמה) או איומים אזוריים וגלובאליים כבדי-משקל (לפי הנשיאים רייגן וטראמפ)?

ב-18 לספטמבר 1970 פלש צבא סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית כדי להפיל את השלטון ההאשמי. הצבא הסורי נסוג מירדן ב-23 לספטמבר, במידה רבה, עקב תנועת צה"ל לכיוון סוריה, וכושר ההרתעה של ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש. תדמית ההרתעה הישראלית חסכה מארה"ב – שהיתה שקועה במלחמת ויטנאם – את הצורך לשלוח צבא להצלת ההאשמים, ומנעה תגובת שרשרת שהיתה עלולה להפיל משטרים פרו-אמריקאיים במפרץ הפרסי, בתקופת שיא התלות של ארה"ב בייבוא נפט מהמפרץ.

שליטת ישראל ברכסי יו"ש והגולן ובקעת הירדן שידרגה את מעמד ישראל מחולשה מעודדת-תוקפנות לעוצמה מרתיעת-תוקפנות, ומצרכנית ליצרנית ביטחון לאומי. לדברי הגנרל הייג, שהיה המפקד העליון של נאט"ו ומזכיר המדינה האמריקאי: "ישראל היא נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה ביותר ללא חיילים אמריקאים, ומעניקה לארה"ב תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה השנתית (סיוע חוץ)."

ישראל הפכה לגבול הבטוח ביותר של ירדן, לוחמת בטרור הפלסטיני מערבית לירדן, מעניקה לירדן מידע מודיעיני על פעילות טרור מוסלמי ופלסטיני בירדן, ומרתיעה תוקפנות אנטי-ירדנית מסוריה ועיראק. שידרוג ההרתעה הישראלית הביא לשידרוג חסר-תקדים של שיתופי-פעולה גם עם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מול איומים קטלניים משותפים.

לעומת זאת, נסיגת ישראל מרכסי יו"ש – והקמת מדינה פלסטינית – תביא לאיום קיומי על המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור פנים וחוץ כמו לוב, תימן, עיראק וסוריה, ותסייע לאייתולות להתקדם לים התיכון.

ואכן, בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן, באוקטובר 1994, הזהירו בכירי הצבא הירדני את הקולגות מישראל: "הרקורד הפלסטיני הטרוריסטי במישור הבינערבי מלמד שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר דין מוות לשלטון ההאשמי מזרחית לירדן, עם השלכות הרסניות לגבי כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית."

האזהרה נבעה מהמצב הפנימי בירדן, במקביל לאיומים מתגברים מעיראק, סוריה ואיראן:

מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני, כאשר 70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, והנהגות אש"פ, רש"פ וחמאס רואות בירדן יישות מלאכותית וזמנית, וטוענות לריבונות עליה – 78% משטח פלשתינה המנדטורית.

ארגון הטרור האסלאמי הגדול ביותר, "האחים המוסלמים", מושרש בירדן ופועל להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום משטרים ערביים קיימים, ובמקביל פועלים בירדן ותיקי קרבות דאע"ש מסוריה ועיראק.

הבדווים בירדן – השולטים על מערכות הביטחון הלאומי– מפוצלים היסטורית, שבטית, רעיונית, דתית וגיאוגרפית. שבטי הדרום רואים בהאשמים מהגרים לא-רצויים מסעודיה, וחלק מהבדווים בצפון מזדהים מדי פעם עם סוריה.

התנהלות הפלסטינים ממלחמת העולם השנייה ועד היום, והשרשת החינוך לשנאה – מבטיחים שירידת ישראל מרכסי יו"ש תביא להקמת ישות אנטי-אמריקאית, שמן למדורת המזרח התיכון ודריסת רגל מבצעית לרוסיה, סין ואיראן.

שליטת ישראל ברכסי יו"ש מדגישה את ישראל כמכפלן-כוח עבור ארה"ב, ואת המכנה המשותף האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.

יורם אטינגר

 

* * *

אורי הייטנר

1. שבעים נאומים, שבעים שנים –

קיצור תולדות הכנסת

משה פוקסמן שעל (עורך), לכל הדעות – שבעים נאומים נבחרים מהכנסת

במלאת שבעים לכינונה, הוצאת ידיעות ספרים והכנסת, 2019, 223 עמ'.

 

הרשות המחוקקת היא עמוד תווך מרכזי בחיים לאומיים של כל מדינה דמוקרטית. כל ההכרעות המדיניות, החוקה, החוקים והחיים הפוליטיים מתנקזים בה. ולכן, ההיסטוריה של פרלמנט, משקפת את ההיסטוריה של המדינה. ספר שיסקור את תולדות הכנסת, הוא ספר שיסקור את תולדותיה של מדינת ישראל.

במלאת שבעים שנה לכנסת, הוציאה הכנסת ספר, אך לא מחקר היסטורי שיתאר את תולדותיה, אלא תמצית המקורות הראשוניים שלה – הנאומים במליאה. הספר "לכל הדעות", הוא אסופה של נאומים מכוננים בתולדות הכנסת – שבעים נאומים, כנגד שבעים שנות הכנסת. לא נאום אחד לשנה, אלא מקבץ נאומים לאורך שנותיה, המשקפים את מגוון הנושאים שבהם עסקה, שהם מגוון הנושאים שהיו על סדר יומה של מדינת ישראל לאורך השנים. אין אלה בהכרח הנאומים היפים והטובים ביותר, אלא הנאומים המתארים את הדיונים והמחלוקות והיוזמות החשובים ביותר שבהם עסקה הכנסת לאורך שנותיה.

ראויה הכנסת למחקר מקיף, לספר שיספר את סיפורה, אך כיוון שהפרלמנט – שמו מעיד מהותו: לדבר (בצרפתית), וכיוון שכלי העבודה המרכזי של הפרלמנט וחבריו הוא הנאום, אין דרך טובה ונכונה יותר לספר את סיפורה של הכנסת, מאשר דרך ההיסטוריה של הנאומים.

הספר מחולק לשבעה עשורים, וכל עשור נפתח בציטוט מתוך נאומיהם של יושבי ראש הכנסת שכיהנו באותו עשור. למעשה יש קצת יותר משבעים נאומים, כיוון שלעיתים הוצגו שני נאומים שהציגו עמדות מנוגדות באותו דיון, ונספרו כנאום אחד. במקרה אחד, הוצגו שלושה נאומים – נאום הצגת הממשלה הראשונה בפי ראש הממשלה בן גוריון, ושני נאומים אופוזיציוניים באותה ישיבה, של אורי צבי גרינברג מתנועת החרות שהתנגד לממשלה מימין ושל יעקב חזן ממפ"ם שהתנגד לממשלה משמאל.

הנאום הראשון הוא נאומו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, עדיין כנשיא מועצת המדינה הזמנית, בפתח הישיבה ההיסטורית הראשונה של הכנסת הראשונה, בט"ו בשבט תש"ט, 14.2.49. הנאומים האחרונים הם נאומיהם של ח"כ אבי דיכטר, מציע חוק הלאום, ונאומו האופוזיציוני של ח"כ יוסי יונה, בדיון על חוק הלאום, ב-17.7.17.

ובתווך, ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפי שמשתקפת בנאומי חברי הכנסת: הצגת הממשלה הראשונה וממשלות נוספות, תוכנית הצנע, הסכם השילומים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק חינוך חינם בראשית ימיה של המדינה והרחבתו ללימודים התיכוניים בתקופת ממשלת בגין, חוק השבות, חוק הביטוח הלאומי, הקמת יד ושם, ביטול הזרמים בחינוך, הממשל הצבאי, מלחמת סיני, משבר מיהו יהודי, מהומות ואדי סאליב, הקמת הטלוויזיה הישראלית, מלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, הטבח במינכן, התפטרות גולדה מאיר אחרי דו"ח ועדת אגרנט, מבצע אנטבה, ביקור סאדאת, הנסיגה מסיני והסכם השלום עם מצרים, חוק ירושלים, חוק הגולן, מלחמת שלום הגליל, מבצע שלמה, חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, היציאה מלבנון, תכנית ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, חוק הלאום ואירועים נוספים במגוון תחומים. 

יש נאומים שאינם בדיונים על החלטות היסטוריות, אלא משקפים תחום מסוים, נושא מרכזי, שח"כ דחף אותו והעלה אותו, כמו נושא איכות הסביבה, שהוצג בפי ח"כ יוסף תמיר מהמפלגה הליברלית בגח"ל (לימים הליכוד), או נושא זכויות האדם בישראל שהועלה בידי שולמית אלוני מהתנועה לזכויות האזרח (ולימים מר"צ) ועוד.

בנאומים משנותיה הראשונות של הכנסת ניתן לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. בפעם הראשונה נחקק חוק המסדיר את זכויות העובד, או את הביטוח הלאומי, או את ירושלים בירת ישראל, או את חוק השבות. לימים נכנסה הכנסת לשגרה, אך עדיין היו בה רגעים של התעלות היסטורית והתרוממות רוח, כמו לאחר מבצע אנטבה או בדיון על הסכם השלום עם מצרים.

שלושה מן הנאומים אינם של חברי כנסת. הראשון הוא נאומו הראשון של הנשיא ויצמן, ושני נאומים היסטוריים של מנהיגים זרים שהתארחו בכנסת – נשיא מצרים אנוואר סאדאת ונשיא גרמניה יוהנס ראו. עורך הספר הקפיד מאוד לתת ביטוי לכל הקולות בכנסת, קואליציות ואופוזיציות, מהתחייה מימין ועד רע"ם הערבית משמאל. מר"צ האנטי דתית ועד אגודת ישראל החרדית.

בחירת הנאומים היא מלאכת מחשבת, שהרי מדובר בכשבעים נאומים מתוך אלפים רבים, אולי עשרות אלפים. וגם אם יש לי השגות על חלק מן הבחירות, אין זו ביקורת על העבודה, כי הרי כל בחירה של עורך אחד מוציאה מן הרשימה נאומים מצויינים שעורך אחר היה בוחר. את מה שחסר לי בספר אציג בהמשך, אך אקדים ואומר שזה ספר מצויין, הנאומים מרתקים, ודרכם ניתן בהחלט ללמוד את סיפורה של הכנסת וסיפורה של מדינת ישראל.

יש בעיה מובנית בספר נאומים. בניגוד למאמר, בנאום יש משמעות רבה לא רק למילים אלא גם לתווים, למוסיקה, לאינטונציה, לפאתוס, ללהט. את אלה אי אפשר להעביר דרך הנוסח הכתוב, ומשהו מיופיו של הנאום אובד. אך ייתכן שכמוני, גם קוראים אחרי,ם שומעים את הנואם גם בשעת הקריאה. כאשר אני קורא נאום של בן גוריון, אני שומע את הנאום, את קולו ואת הנחרצות והפסקנות שהם הוא קרא אותם. כאשר אני קורא נאום של בגין, אני שומע את הפאתוס והסרקזם, קולו העולה ויורד, את המוסיקה של שאלותיו הרטוריות. כאשר אני קורא נאום של גאולה כהן, אני שומע את ההתרגשות, את הבערה שבקולה. ללא אותו "דמיון מודרך", משהו מן הנאום אובד בקריאה.

מקום נכבד בספר מוקדש לנאומיהם של ראשי הממשלות, שמטבע המשטר הפרלמנטרי בישראל, שאין בו למעשה הפרדת רשויות משמעותית בין הרשות המחוקקת והמבצעת, ראשי הממשלה הם האנשים הנושאים בכנסת את הנאומים המשמעותיים ביותר, המעלים את הנושאים המרכזיים. יתר על כן, ראשי הממשלה כיהנו קודם לכן בתפקידים מרכזיים, והיו בעלי השפעה ומשמעות לאורך שנים רבות בכנסת. כך, למשל, גולדה מאיר. בנוסף לנאום אחד שלה כראש הממשלה, מופיע נאום שלה כשרת העבודה, בהציגה את חוק הביטוח הלאומי בישראל. גולדה מאיר היא אם מדינת הרווחה הישראלית והחקיקה החברתית של ישראל, ונכון עשה העורך שבחר נאום שלה בתפקיד מכונן זה.

מנחם בגין הוא אבי האופוזיציה בישראל ודומני שעד היום לא היה אופוזיציונר כדוגמתו בכנסת. לכן, בנוסף לנאומו כראש הממשלה בדיון על הסכם השלום עם מצרים, הובא נאומו כראש האופוזיציה נגד הסכם השילומים עם גרמניה.

בנוסף לנאומו של ראש הממשלה יצחק שמיר בדיון על מבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה (וטוב עשה העורך שבחר דווקא את הנאום הזה של שמיר, כיוון שכראש הממשלה הוא ראה כתפקידו הראשי את העלייה לישראל ואת קליטת העולים, ועשייתו העניפה והמוצלחת בנושא זה היא תרומתו האדירה להיסטוריה של מדינת ישראל) – הובא נאום של שמיר כח"כ מן השורה באופוזיציה, אך בעל מעמד של ראש ממשלה לשעבר, נגד הסכם אוסלו.

מי שהובא המספר הרב ביותר של נאומיו הוא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שארבעה מנאומיו הוכנסו לספר. תפקידו כאדריכל המדינה ואדריכל רבים ממפעליה בתחומים השונים מצדיק זאת.

אילו אני ערכתי את הספר, הייתי מכניס עוד מנאומיו של בגין. אין ספק שבגין היה גדול הנואמים בתולדות בכנסת; אין שני לו. נכון היה, למשל, לאזן את נאומו הסוער והפרוע נגד הסכם השילומים, שהיתה בו הרמת יד על הממלכתיות ועל הלגיטימיות של החלטות הכנסת, באמצעות נאומו כראש האופוזיציה אחרי מבצע אנטבה, שהוא מופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, היודעת להצדיע לממשלה ולעומד בראשה. ואולי נכון היה להביא את נאומו ההיסטורי כראש האופוזיציה לאחר מלחמת יום הכיפורים: "למה לא קירבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

כדי לא להעמיס נאומים רבים מדי של בגין ולתת ביטוי לנואמים רבים יותר, את הדיון על חוק הגולן ייצג נאומו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משה ארנס. עם כל הכבוד הרב שיש לי לארנס, קשה לומר שנאומו התעלה לגודל השעה. בהחלט, ראוי יותר היה להביא את נאומו בנושא של בגין.

בהשוואה בין הנאומים בעשרים השנים הראשונות של הכנסת, לבין הנאומים משנות השבעים ואילך, בולטת הירידה בבקיאות ובציטוטים של הנואמים מתוך מקורות ישראל. בעשורים הראשונים, חברי הכנסת החילוניים, מן השמאל הציוני ומן הימין הציוני, הכירו וידעו את המקורות, ידעו לצטט מתוכם והרבו לעשות כן. חשוב היה להם להיתלות באילנות הגבוהים של הטקסט היהודי הקאנוני, בערכי היהדות, בדברי הנביאים, בציטוטים מן התנ"ך ומספרות חז"ל. ככל שחלפו השנים, כך הידלדלה הרמה, לפחות בתחום זה, הן בקרב נואמים מן השמאל והן בקרב נואמים מן הימין החילוני, וחבל, חבל מאוד.

מה חסר לי בספר?

בראש ובראשונה, הצטערתי שהנאומים לא הובאו במלואם. אני מבין את שיקולי העריכה והרצון שהספר לא יהיה ארוך מדי. אולם בניגוד לכתבה בעיתון המביאה את עיקרי דבריו של נואם, בספר כזה מן הראוי שהקורא ייחשף לנאום כולו, כיוון שנאום הוא יצירה ספרותית, הבנוי בצורה מסוימת, והמבנה הוא שלמות של הצגת רעיון באופן שנועד להגישו למאזין בצורה המשכנעת ביותר. כאשר הנאומים מובאים באופן חלקי, משהו בהם אובד.

דבר שני שחסר לי, הוא היעדרן הכמעט מוחלט של קריאות הביניים. אולם קריאות הביניים וההתמודדות של הנואם אתן, הם חלק בלתי נפרד מן הנאום, ובלעדיהן, הסיפור של הכנסת, דרך הנאומים – חסר.

הדבר השלישי שחסר לי, הוא היעדרם של כמה מן הנואמים המחוננים והבולטים בכנסת, שספר כזה אינו יכול להיות שלם בלעדיהם. למשל – אבא אבן, יגאל אלון, אורי אבנרי, שלי יחימוביץ' ובני בגין. הפניתי את השאלה לעורך הספר, ולגבי השניים האחרונים הוא השיב לי שהם בחרו לא להביא נאומים של ח"כים מכהנים, למעט נתניהו, שכראש הממשלה אי אפשר היה לא להביא מנאומיו.

ההערה האחרונה נוגעת לתוכן הספר – היעדרו של נאום כלשהו ממלחמת יום הכיפורים. הנאום היחיד העוסק במלחמה, הוא נאום התפטרותה של גולדה מאיר, אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט, כחצי שנה לאחר המלחמה.

למרות שחסרו לי הדברים שציינתי, אני מבין שהם נובעים מסד הפורמט (מיספר הנאומים וגודלו של הספר).

אהבתי מאוד את הספר, קראתי אותו בהנאה רבה. אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד, ואני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, בהיסטוריה של הכנסת. וכמובן, לחובבי הרטוריקה.

המאמר פורסם לראשונה ב"האומה".

 

2. צרור הערות 1.12.19

* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.

מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.

השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.

אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כאן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.

תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.  

 

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.

יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עוד תום השנתיים הראשונות.

השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.

ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

 

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעייה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.

אבל לא היתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המיסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.

אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה." ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה."

פקודה לְמה?

ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

 

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

 

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.

נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם." (דברים ט"ז, י"ט).

הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.

יש לזכור, שבתקופת התורה לא היתה הפרדת רשויות. לא היתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת." מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה היתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע." מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט."

נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?

ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה."

 

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, היתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.

הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית ... האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות... הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

 

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.

הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.

בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

 

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו במורד. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה... תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

 

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

 

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

 

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים, באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי" ועוד. ובשוקניה השקר הזה חוגג.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

 

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?

ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית'." תחת הכותרת "שיוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

 

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השנייה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה איתם*. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.

וגדעון לוי פירסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.

טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת – ומה נבקש עוד." כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ולמצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".

דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב לרע. הבעייה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.

גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא היתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?"

 בנצי גופשטיין, ביום עכור במיוחד, יכול לכתוב כך על ערביי ישראל. 

 

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.

במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

 

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

 

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

 

* ביד הלשון: אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.

אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.

אורי הייטנר

 

* אהוד: אני עדיין זוכר את השמחה הגדולה שפשתה כאש בשדה קוצים בתנועת העבודה [למשל במושב העובדים צופית, שמשפחתי גרה אז בסמוך לו, בקלמניה] – כאשר בבריטניה, בבחירות של 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח וינסטון צ'רצ'יל, וממשלתו הוחלפה בממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי.

 והמושבניקים המפא"יניקים עלזו: הלייבור זה אנחנו! השמאל! תנועת העבודה!

ומה קיבלנו מהלייבור? את שר החוץ ארנסט בווין שונא ישראל – ואת תקופות ההעפלה והמאבק המר בממשלה הלייבור הבריטית ובחייליה בארץ-ישראל בשנים 1945-1948 – עד שסוף-סוף נפטרנו מהם וקמה מדינת ישראל!

ועד היום קשה להבין כיצד הצבא הבריטי האמיץ, שנלחם בנאצים – המשיך להילחם, ודווקא תחת ממשלת הלייבור – ביישוב העברי ובמעפילים פליטי השואה! ולצדד בערבים – שרובם צידדו בגרמנים במלחמת העולם השנייה!

 

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

מ"ב. מעשה בקוף ובסוגרי שיניים

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי קופים. בכלל אני אוהב מאוד בעלי חיים, אבל יותר מכל אני אוהב קופים. הקופים יוצרים קשר רגשי לא התנייתי, לא פאבלובי. הם באים לרגש, לא לאוכל.

הייתי הולך לראות קופים בכל מיני מקומות. בספארי, בגני חיות, ובפינות החי של הקיבוצים. לפני כמה שנים הייתי בקיבוץ מעברות, שם מגדלים קופי קאפוצ'י למשרד הביטחון. החלפתי מבטים עם אחד מהם והוא הוציא את ידו מהסורגים וטפח על ידי. פתאום הרגשתי את הקונטאקט ואמרתי לעצמי שאם יהיה לי קוף, הוא יהיה לתמיד, כי הוא לא ינטוש אותי ואני לא ארפה ממנו. היה זה אחד מקווי ההגנה שגיבשתי לעצמי, נגד חרדת הנטישה הטבועה בנפשי. אולי בגלל זה פנטזיית הילדות המלווה אותי עד עצם היום הזה, היא שיהיה לי קוף משלי.

קראתי את המודעה בעיתון וידעתי שעכשיו אני הולך להגשים חלום זה. עדנה לא רצתה אפילו לשמוע על הרעיון. היתה מוכנה לגדל כלב או חתול, אבל קוף בתוך דירה תל אביבית קטנה?

"אתה לא חושב שיש גבול לכל שיגעון?" 

הצדק היה איתה. זה היה באמת שיגעון ובדומה למקרים אחרים, ידעתי שאני לא מסוגל להתגבר עליו. לא הירפתי עד שהצלחתי לשכנע אותה לבוא איתי ורק לראות את החיה. הקוף קפץ בכלוב מצד לצד ולא הפנה אלינו אפילו מבט. בעל החנות הוציא את הקוף מהכלוב ושם אותו על כתפו, להראות לנו שהוא לא נושך. ליטפתי אותו וביקשתי מעדנה שתיגע בו ותרגיש כמה הוא נעים. היא ביקשה שאוותר לה. ויתרתי. אבל באותו יום חזרנו הביתה עם הקוף תוך הבטחה שאם תוך שלושה ימים לא תתרגל אליו, אני אחזיר אותו לחנות. 

בבית הוצאתי את הקופיף מהכלוב וחיבקתי אותו. הוא נחלץ מידי, טיפס על כתפי ועשה עליי פיפי. בכל מקרה אחר הייתי אני, האיסטניסט הנצחי, מקים זעקות חמס, אך לא הפעם. בקוף הזה התאהבתי במבט ראשון ולא היה איכפת לי מכלום. גם בפעמים הבאות כשהשתין עליי או משך בשערותיי, לא כעסתי. אהבתי את המגע שלו, את הריח שלו ואת הפרצוף המתוק שלו. הייתי מנשק אותו והוא אותי. היינו מלקקים לשון בלשון וזה היה נעים לי בצורה מפתיעה.  

אחרי שלושה ימים, כשעדנה חזרה מבית הספר בתקווה לראות שהקוף איננו, הופתעה למצוא אותו בתוך כלוב גדול, מטר על שניים, באמצע הסלון. היא העיפה בי מבט עצוב ואמרה:

"הייתי בטוחה שהוא יימאס עליך..." 

לא התרגשתי. ידעתי שתוך כמה ימים תבין שהפעם הצלחנו עם 'הילד' ותאהב אותו כמוני. מי שעמדה לצידי היתה מיכל הקטנה שמלאו לה כבר שלוש והיא הפכה לגיבורת הגן כשסיפרה שיש להם בבית קוף. הגננת, שלא יכלה לעמוד בפני דרישות הילדים, פנתה אליי ואני קיבלתי ברצון את בקשתה לקחת את כל ילדי הגן לטיול כדי לראות את הקוף. שיא השמחה היה כאשר הגננת, שרצתה להראות לילדים שהיא לא מפחדת מהקוף, לקחה אותו לידיה, משם הוא טיפס על כתפה ולצהלת כל הילדים השתין על צווארה.  

קראתי לקוף טלפופי ואהבתי אותו בצורה מדהימה. כל חיי קיבלו פתאום תוכן. הוא היה אוהב לחטט עם אצבעותיו בשערות ראשי, וכשהיה מוצא גרגר של חול או מלח, היה מכניסו לפיו ומוצץ בהנאה. הוא לא היה עדין באופן מיוחד, אך לי זה נעם והייתי מחקה אותו, כשאני מחטט בין שערותיו, מכניס כביכול גרגרים לפי ומזייף את המציצה. היו בינינו בהחלט יחסי גומלין. הייתי הולך איתו לכל מקום. הייתי לוקח אותו באוטו שלי ויוצא לטיול בעיר. הוא היה קופץ לחלון האחורי ועושה פרצופים לנהגים. ילדים היו מצביעים עליו להוריהם ואני הייתי מתמוגג. לא פעם היו כמעט תאונות בגללנו.

בלילות הייתי לוקח אותו לישון במיטה שלנו, בצד שלי.

עדנה הייתה אומרת: "אני לא מאמינה!" 

אך למזלי לא עשתה מזה עניין.

כשנסענו לחודש לארצות הברית, מסרתי אותו לפינת החי של קיבוץ מעברות וכל יום טילפנתי לשאול לשלומו. כשחזרנו הוא קפץ לזרועי ופרץ בבכי. קופים יודעים לבכות, יש להם קול של יבבה.

כשהייתי רוצה לפנק אותו, הייתי לוקח אותו יחד איתי למקלחת. הייתי משתמש בשמפו 'גונסון' היקר וגם הוא התרגל להשתמש בו. לימים כשניסיתי לסבן אותו בשמפו יותר זול, הוא לא הסכים. דחה את ידי המושטת ושלח את ידיו אל זה היקר. בדלית ברירה נכנעתי לדרישתו.

אחרי שעדנה היתה הולכת לבית הספר ולוקחת את מיכל לגן, הייתי יוצא עם טלופופי לטייל ברחוב. הייתי קושר אותו בחגורת סנפלינג לחגורה שלי והוא היה יכול לרדת מכתפי, לקפוץ על גדר או איזה עץ ולחזור אליי. כמה פעמים הבאתי אותו לפגישה עם הפסיכולוגית שלי מאיה שרן. היא לא פחדה ממנו וקירבה אליו את ראשה תוך המשך הטיפול בי. הוא אהב מאד את שערותיה, היה מושך אותם ומחפש גרגירי מלח למציצה.

לימים הרגשתי ש'הילד' גדל והוא צריך אישה. מה עושים? חרשתי את הארץ בחיפושי אחרי נקבה מתאימה. השארתי הודעות בכל חנויות החיות ופינות החי. עד שהגיעה אלי קופה מאותו סוג עם שם מוכן – 'פרידה'. (שם בדוי). היא לא היתה נחמדה כמו טלפופי והוא העדיף אותי על פניה. כשהייתי צריך להוציא אותה לבדיקה או רחצה, ויתר עליה בקלות ואפילו היה מגיש לי אותה בידיו כאומר: "קח אותה בשבילך. תעשה עליה סיבוב. אני מוותר." 

כשהייתי מחזיר אותה אחרי שעה, במקום לקפוץ עליה ולחבק אותה, היה מסתער ומחבק אותי. היה לי טוב איתו, והתפתחה בינינו אהבה ללא גבולות. אין ספק ששני הקופים בבית עשו לי טוב. אמנם הדיכאונות לא פסקו, אך הייתי שוכח אותם  כשהייתי עם הקופים, ואם הייתי מוצא דרך למצוא בעזרתם פרנסה שתשתיק את כל הסובבים אותי, אולי היתה תרופה לבעייתי.

מי ששיכנע אותי בסוף להיפרד מהם היתה עדנה, ששיכנעה אותי שבגלל הקופים אני מזניח את מיכל והיא מבטאת זאת בסצנות של קנאה.

הסכמתי איתה ללא ויכוחים. ייתכן שגם כושר ההתמדה המוגבל שלי, התערב בעניין. פירסמתי מודעה בעיתונים, ובעקבותיה מכרתי את הקופים לפינת החי של קיבוץ מעברות. טכס הפרידה ביני ובין טלפופי היה מרגש ונוגע ללב. שנינו התחבקנו ובכינו, והקונים היו צריכים ממש לקרוע אותו ממני. במשך זמן רב אחרי המכירה, הייתי עולה על האוטו ונוסע לבקר את הקופיף. כשילדי הקיבוץ היו רואים אותי מגיע, היו עוזבים הכול ורצים לראות את החיבוקים והנישוקים שלנו. לבסוף חדלתי מזה אחרי שהבחנתי  שכל ביקור שובר את לובי ואני חוזר הביתה מדוכדך ורצוץ.

 

עד כאן מתוך יומנו של אפי. אני יכול רק להוסיף ולהודות שהיה לי חלק בשיחרורה של עדנה מהקופים. היא אמנם לא התלוננה ושיחקה את המשלימה עם המצב, אבל אני וגם דיצה, היינו מנדנדים לו כל פעם. גם אימא שלי, שבחודשים הראשונים היתה מאוהבת בו ואחר כך תמכה בו, כששיתפה איתו פעולה ועזרה לו כלכלית בהקמת המסעדה, גם היא הבינה שה'מציאה' הזאת שנפלה עלינו, היא אסון משפחתי.

פעם אחת כששפך את ליבו בטלפון, ואמר לה כמה רע לו וכמה הוא ממש רוצה להתאבד, אמרה לו ללא גמגום אחד: "אז תתאבד. מי מפריע לך?" 

וזאת אימי שטוב ליבה היה שם דבר בכל תל-אביב.

את תיסכולו החל אפי לנסות להשכיח בעזרת התקפות אכילה. הארוחות שידע להכין השתפרו מיום ליום, אך גם התיאבון שלו גדל והוא, שהיה דק גיזרה ביום חתונתו, הפך לאיש עב מידות, דבר שלא הוסיף דבר לשמחת חייו.

לחצתי עליו וזירזתי אותו לנצל את כישרונו המוחלט במציאת מקום עבודה. הוא שמע בקולי והחל לחפש מודעות על עבודה מתאימה. עבודה הוא לא מצא, לעומת זאת קרא כתבה על רופא שיניים מעפולה, שהמציא מערכת רשתית המקרבת את השיניים העליונות אל התחתונות ולא מאפשרות לאדם לאכול אוכל מוצק, אלא נוזלים בלבד. בכתבה הופיעו גם סיפורים על אנשים ששום דיאטה לא עזרה להם, אבל אחרי טיפול בסוגרי שיניים הצליחו תוך שלושה חודשים להוריד מחצית ממשקלם. 

למקרא הכתבה אורו עיניו של אפי והוא החליט לצוד שתי ציפורים במכה אחת. גם להרזות בעזרת המערכת הזאת, וגם לפתח שפע של מרקים שונים ומשונים שניתן יהיה להמליץ עליהם לכל מי שירכוש את המערכת.

עוד באותו יום, כשעדנה חזרה בצהריים מבית הספר, לא נתן לה לנוח ושיכנע אותה לנסוע יחד עימו לעפולה כדי להתקין לעצמו את סוגרי השיניים.

הרופא העפולאי לא היה פנוי באותו יום, אבל אפי הצליח לשכנע אותו שזה עניין של חיים ומוות, והוא נאות לקבלו אחרי העבודה. בסוף הערב, כשהשניים יצאו מהרופא עם המערכת המושלמת בפיו של אפי, נזכרה עדנה שמרוב בהילות הנסיעה לעפולה היא לא אכלה ארוחת צהריים, ואפי הטוב הסיע אותה לדוכן הפלאפל המפורסם של עפולה, ושם קנה לה מנה שלמה.

עדנה אכלה את המנה בתיאבון רב, כשהיא מהללת את  הכדורים הטעימים שרק בגללם היה שווה לה לנסוע עד עפולה.

 

כשהגיעו לתל-אביב, הבין אפי שעשה את טעות חייו ושבשום אופן לא יצליח להחזיק שלושה חודשים מעמד בלי אוכל אמיתי, אפילו לא חודשיים ולא חודש. "לכל היותר אני אחזיק מעמד שבוע – אמר לעדנה – אז למה לסבול בחינם?"

כך קרה שעוד באותו לילה נסעו השניים שוב לעפולה. אפי העיר את הרופא משנתו, ולא היה מאושר ממנו כשחזר לתל-אביב עם שיניים חסרות רסן. דוכן הפלאפל בעפולה היה כבר סגור, אבל הוא הכיר בתל-אביב מסעדה שבה אפשר היה למצוא פלאפל חם כבר בשמונה בבוקר, וידע שמחר הוא יהיה שם הקונה הראשון. 

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* * *

הנשיא הצדיק של בוליביה, מוראלס, שניתק את הקשרים עם ישראל בשנת 2009 בעקבות המבצע הנפשע שלה בעזה "עופרת יצוקה" – הודח על ידי כת של גנבים, ומיד הם הודיעו, מה הפלא?! – על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם המדינה המושחתת ביותר במזרח התיכון, ישראל, בהנהגתו של הנאשם בשוחד נתניהו!

 

 

* * *

בן-ציון יהושע

אפיריון-מנחה ובו בתולה

 

א

מן הארובות היתמר עשן סמיך שנדד ברוח והטביע חותמו בפסגות המושלגות. עד מהרה ירד הערב על שֵקי, עיירה אזרביז'אנית על דרך המשי, ועלטה שחורה משחור טיילה בסמטאותיה. בבתים דלקו עששיות נפט שלא הרשימו את החשיכה. מי שכל חייו טובע באלומות אור של ניאון, של נברשות ושל מזרקות אור אינו רואה  את האור הגנוז שתושבי שֵקי היו מיומנים לראות לאורה של  עששית נפט דלוחה.

מכונית ה'לאדה' שלנו, שעשתה את דרכה מבאקו עיר הנפט, עמדה בגבורה בתלאות הדרך ההררית המושלגת שאורכה ארבע מאות קילומטרים, אך קירטעה דווקא בסמטאות העיירה המרוצפות חלוקי אבנים, כמו היתה דיליז'אנס בשירות הוד רוממותו.

ההרים המושלגים של הקווקז היו קרן האור היחידה של שֵקי. העיירה הקסומה, שעיקר פרנסתה ייצור משי, השתרעה לה למרגלות המצוקים המושלגים שבין גרוזיה לאזרביז'אן כשגגותיה האפורים משופעים וגדולים ככובע גמלוני המכסה גם את המצח והעיניים. החאן בחר את אחד המצוקים כמקום מושבו, ביצר אותו בחומה ובשערים ובמרכזו העמיד ארמון תענוגות מפואר שחלש על כל חלונות העיירה.

לעת ערב, כשקרניים אחרונות של בין השמשות האירו את הבתים ושמשות הבתים זהרו כוויטראז'ים, ישב החאן על המרפסת ונשם את האוויר הצח שנשב מן הפסגות. הוא לגם תה ירוק מצ'ייניק חרסינה והשקיף אל חלונות נתיניו בטלסקופ סיני, שהעניקו לו אנשי השיירות. הוא בחן את חלונות שֵקי ויותר מכול בחן את נערות העיירה שיצאו לשאוב מי שלגים זכים כבדולח מן המעיין הסמוך. משצדה עינו של החאן נערה ראויה, סריסיו יצאו דחופים כדי להלאים את הנערה לטובת הממלכה וזו הובלה אחר כבוד באפיריון כדי להנעים לחאן את לילות שֵקי הקרים.

ארמון הקיץ של החאן, המעוטר והמאויר בתמשיחי קיר שכולם עלילות גבורה בדויים של חאן, השולט על סחר המשי בדרך המשי ועושה הרבה למען עצמו ומעט למען עניי עירו. לאורחיו ובמיוחד לעלמות החן שחיממו את לילותיו, הוא הראה בגאווה את התמשיחים שסיפרו סיפורי מאבק וגבורה של חאן אמיץ שנאבק והביס את אויביו המדומים. הוא הצביע על תמשיחים שתיארו  מסעות ציד מול חיות טרף אימתניות, שמהם יצא החאן עטור תהילה וידיו על העליונה.

הוויטראז'ים הכחלחלים דלקו לאור השקיעה והסתירו את נשימותיו ואת גניחותיו של החאן, שגם הלילה כבש בתולה נוספת מעיירת ממלכתו.סריסים בעלי זרועות שריריות נשאו אליו אפיריון-מנחה ובו נערה יפהפייה שחלב אִימהּ עודנו על שפתותיה. נושאי פנסים הלכו לפני האפיריון בצעדים מדודים ומאחורי האפיריון השתרכו מתופף וחצוצרן שהשמיע נהמות שנענו בבנות קול מן הפסגות המושלגות. מן החלונות המוארים הציצו דיוקנאות דקים של נערות מפוחדות שחששו לגורלן. מי שאיבדה בתוליה קודם זמנה בחיקו של החאן הזקן, השיאוה לזקן ושבע ימים, או לנכה יד ורגל, לסתום עין או לשוטה הכפר. מי שאיבדה בתוליה בתעלול של אהבת נעורים, בבוקר שלמחרת כלולותיה מצאו את גווייתה מושלכת בהרים המושלגים שכתמי דם ציירו עליהם אות קין.

 בנות המזל שנותרו בחיים הוכרזו כקדשות, שבאו להמתיק את לילם של עוברי דרכים שמצאו מנוחה בקרוואן-סאראי וחיממו את כפות רגליהם של אורחים מזדמנים.

 

ב

שיירה נוספת עשתה דרכה על דרך המשי. סוס ורוכבו  נשמו בכבדוּת והעלו תימרות של אדים מהבילים אל הלילה הקר שהלך וקפא בצידי דרכים עד שהיו למשטח החלקה אין סופי. הסוסים חלמו על אבוס מלא ושוקת שופעת של מי חיים מתוקים.  אנשי הקרוואנים חלמו על סמובר שבו מהביל תה ירוק. הם ערגו לגלי חום המיתמרים מנסרי עצים ההופכים לאודים עשנים בתוך כוכי השינה. שובל של ריחות עתיקי יומין הותירו אחריהם אנשי השיירות, ריחות של אגדה וחלום, מציאות ודמיון.

מוכרי החלבָה, הממתק המוסיף מתיקות לעיירה עגמומית, חיכו לשווא עד חצות ללקוחות שבקושי יכלו לקנות פת לחם בעיר שידעה ימים טובים. לאור עששית נפט ומדורת עצים היו פניהם של אמני החלבָה  מוארים בתקווה שלקוח מזדמן יפקוד את הכוך ויקנה מן הממתק. הם היו מוכנים להטעים מן הממתק חינם אין כסף לכל עובר אורח ובלבד שיפקוד את הכוך. מוכרי החלבָה  מכרו פעם מגש או שניים ביום ועתה חולפים שבוע ושבועיים והמגש נותר בעלבונו. רק עיניו העגמומיות של חתול זקן משתתפות ביגונו של אמן החלבָה. פעם עובדי מפעלי המשי בשירותו של הצאר הרוסי היו פוקדים את חנויות החלבָה וממתיקים לעצמם את הלילה, פורסים מן המתוק לבת זוגם וזו כשיכורת אהבה גמלה להם רגעים מתוקים של משי. מסורת אבות בידם והם ממשיכים לייצר את מה שאבותיהם יצרו לפני דורות. ביום שייסגרו את דלתות חנויות החלבָה המתוקה תמות שֵקי סופית והטעם המר של החיים ימלא אותה ואת קברותיה.

הגברים של שֵקי ניצבו בתוך החשיכה הכבדה ללא נוע, מכורבלים במעילי חורף כבדים, כצלליות קפואות של בובות שלג שניקרו את עיניהן. צופים בכל צללית של עובר ושב ומתרפקים על העבר, כששיירות פסעו על דרך המשי והובילו אנשים בעלי מידות שחיפשו את החיים המתוקים של עיירת המשי. בצוק העיתים מפעלי המשי נסגרו, עצי התות קמלו ותולעי המשי עברו לבית הקברות הסמוך.

צעדנו בין המהמורות. פילסנו דרך בין הצלליות. פנסי הכיס שבידינו סירבו להבקיע את החשיכה בקרני אור עלובות. צלילים רחוקים של תוף, כלי מיתר ומצלתיים, שנקטעו בתרועות אימתניות של חצוצרות מלחמה, נשמעו כנהמות פילים שתעו בדרכם. הקולות הלכו וגברו ככל שהתקרבו. יללות החוגגים חזרו באלפי בנות קול מן הפסגות המושלגות. עשרות פנסי רוח התקרבו אלינו בעלטה כאילו היו עיניים של מפלצת. באפיריון ישבו חתן וכלה. מפוחדים מן האתגר שיעמוד בפניהם בעוד שעה קלה. התהלוכה נראתה כשיירת מתים קדומה העושה דרכה אל בית הקברות שבמרומי ההר, או מסע אפיריון של בתולה נוספת המובאת אחר כבוד אל הוד רוממותו החאן. הם חלפו על פנינו ועד מהרה הלכו והתרחקו. הצועדים רמסו את השלוליות הקפואות שבצדי הדרך, הקרח  נשבר והלילה עמד בפני הזוג הצעיר כתשבץ המחפש את פתרונו.

נהג ה'לאדה' חיפש מקלט לילה למכוניתו ואנו יצאנו לשוטט בעיירה שתשעה קבין של עלטה ומהמורות ירדו לעולמה.

 

ג

פרסות הסוסים הלמו בקצב על הדרך המרוצפת חלוקי אבנים. עייפות כבדה היתה נסוכה על אנשי השיירה שביקשו מנוחת לילה בקרוואן-סאראי, פונדק דרכים לאנשי השיירות על דרך המשי. ראש השיירה השפיל קומתו ונכנס מבעד  לפשפש, כאילו הגיע למקדש עובדי האש. בבית השער הקביל את פניהם שומר סף שפניו רחבים וחתומים ועיניו קטנות ומתרוצצות כשני עכברים שאיבדו דרכם. שער העץ הכבד נפתח בחריקה של יציאת נשמה והשיירה נבלעה אל תוך הקרוואן-סאראי.  העכוזים הדואבים של הרוכבים נפרדו מהאוכפים באנקת רווחה הדדית והסוסים והפרידות, כאורחים ותיקים היודעים את מקומם, אצו אל האבוס ואל השוקת כדי להחיות את נפשם. אנשי השיירה הפשילו שרוולים ורועדים מן הצינה עמדו בפתחו של בור, מול משאבת מים שחורה שראש לה כפנתר וזנב לה כחתול. הם טלטלו את זנב המתכת עד שהפנתר התרצה  ויצק לידם זרם צונן של מי שלגים. הם שטפו את פניהם ואת רגליהם, התעטפו בגלימותיהם והיו מוכנים לתפילת ערבית. היו שפניהם נטו למכה והיו שפניהם נטו לירושלים. עובדי האש שמו פניהם אל אש התמיד במקדש האש 'אָטֵש-גִיאַךְ'. הם הודו לאלוהי השיירות שעשה עימם חסד, העביר אותם במצוקים התלולים מבלי שנפלו לתהום רבה. הם הודו למי שברא עולם, שזימן להם מי שתייה והכין להם מקלט ללינת לילה. המוכסים של החאן עמדו דרוכים לתום התפילה כדי להזין עיניהם באוצרות המופלאים שנשאה עִמה השיירה.

המוסלמים והיהודים התפללו כדי יציאת חובה, אלה למכה ואלה לירושלים. הגדילו לעשות עובדי האש, 'אַטֵש-פָּרַס', שפולחנם מלא אור וחום.  שום משב רוח אינו יכול לאש התמיד. הרוח מלבה את האש כמו שמלבים סכסוך בין שכנים. רק מי שקפא בלילות המדבר הקרים יבין אל נכון את מי שסוגד לאש, מקור האור והחום, השריפה והכיליון. במדורת האש, שַם אלוהים, מקור הברכה והקללה, החיים והמוות, האור והחושך. האש היא העצם הנשגב הקדוש, השליט בעולם ובאדם, שראוי להעריצו ולעבדו. אש התמיד לא תכבה כמו האש  הזרה. האש היא הכוח המטהר מן הרע. היא המעלה את הנשמה בעשן השמיימה. משאת הנפש היא להיטבל ולהיטהר באש. האש היא הסמל לניצחון הטוב על הרע.

בתפילת הערב נשאו עובדי האש פנסי רוח שנאבקו בחשֵכה שבין הקמרונות, רקדו בריתמוס של מחול דרווישים וצלצול ענוג של ענבל הנושק לזוֹג נסחף עם דנדון  הפעמונים שעל רגליהם, עד שהכניפו ונישאו ברוח הערביים בברכת הודייה לעמוּד האש ההולך לפני המחנה.

 

ד

בקרוואן-סאראי נערכו הנערים להבעיר את העצים שבאח הברזל. הכוך נתמלא עשן שדבק בקירות, בבגדים, בסדינים ובעור. עששית הנפט האירה את פניהם של הנערים, שפלומת זקנקן החלה צומחת עליהן. הנערים דמו לסריסים קדומים בארמונו של החאן, שבאו לעולם כדי לשרת אחרים.

"כאן גרו אנשי השיירות במסעות אין סופיים על דרך המשי. בכל הקרוואן-סאראי הגדול הזה אין דייר אחר מבלעדיך," אמר נער אחד  וקולו רך וענוג כקולה של אישה.

"מי גר אצלכם?" שאלתי ופתחתי תיבת פנדורה עתיקה.

 "כאן התגוררו אנשי שיירות שעשו כאן לילה או שניים והמשיכו בדרכם בבוקר שלמחרת. בשנת 1261 התארח אצלנו נוסע ונציאני ושמו מרקו פולו בדרכו לקיסר סין קובלאי ח'אן. בספר מסעותיו  הוא התעלם מלילות החשק שבילה אצלנו בשֵקי."

"נוסעים אחרים ודאי נהגו בכם אחרת," אמרתי.

"הו אדוני," צייץ הנער, "בחדר זה, ואולי על המיטה שאתה ישן עליה הלילה, נרצח לפני כשש מאות שנים מנהיג השיירות עינאללה, שביקש לתנות אהבים עם נערה ושמה סמירה, שפחה יפהפייה שרכש מאביה בפאתי העיר. סמירה ביקשה את חרותה. כל חפצה היה לשמור על קדושת בתוליה למען אהוב ליבה. לאחר שעיסתה את כפות רגליו של מנהיג השיירות עינאללה, השקתה אותו חלב חם והאיש כבד הבשר, העייף מתלאות הדרך, נפל שדוד ונרדם קודם שביצע בה את זממו. או אז, סמירה שלפה את פגיון הפיפיות הכרוך למותניו ונעצה אותו עמוק בליבו עד צאת נשמתו. הסריסים שבאו להבעיר את האש והעצים בתוך אח הברזל שבחדרו גילו אותו שותת דם ומפרפר את פרפוריו האחרונים בתוך שלולית דם, מידרדר אל מותו. 

"כל אותו לילה לא נמצאה סמירה. המהומה היתה גדולה. רק באור ראשון הבחינו במכסה בור המים הפתוח ולאור עששיות נפט ראו את גופתה הצעירה צפה על פני המים ושובל שמלתה הלבנה היה לה לכנפיים. סמירה מתה בבתוליה, טהורה כמו ההרים המושלגים של שֵקי," סיפר הנער.

שכבתי המום על מיטתי שידעה דם ורצח, חרד מפני הבאות. האם הלילה הארוך והקר הזה הוא גם לילי האחרון. האם אמצא את מותי במחנק העשן המתאבך בכוך הזה. האם הנערים הסריסים ינעצו בחזי פגיון פיפיות, כאן על מיטתו של מנהיג השיירות עינאללה.

"לילה לילה אנו שומעים מבין הקמרונות את זעקותיו של עינאללה המבקש נקמה," אמר הנער בקול ענוג, "מן הבור עולה קולה המהדהד של סמירה הממלא בעצב את הקרוואן-סאראי כולו. בקולה הדק והגבוה סמירה שרה בלדה מלאת געגועים לאהובה שנגזל ממנה לטובת מנהיג שיירות קשיש ששילם לאביה ביד נדיבה. מאז הזוגות האוהבים שרים בליל חתונתם את הבּלָדה על סמירה, הבתולה משֵקי."

 

הצעיר יצא והותיר אותי בודד ודואג בתוך הכוך. נסרי העץ האדימו כדם. דייר יחיד בקרוואן-סאראי אדיר מֵמדים ומוכּה בדידות. רק רוחותיהם של מאות נוסעים על דרך המשי עדיין מרחפות כאן. מחתונות רחוקות התנגנה על כנפי הרוח הבלדה הנצחית על סמירה. מן האח עלו קולות נפץ של שרף עצים. בחוץ הבזיקו ברקים והתגלגלו רעמים באלפי בנות קול. הבטתי מבעד לצוהר אל המגדלור, שהאיר בעבר את הדרך לאנשי השיירות. צינור מים חלוד השמיע תרועת אשכבה. פחד כבד מילא את חדרי הלב. נזכרתי במה שאמרה לי פעם בעלת אוב אחת שהביטה אל גלגל עיניי וסיפרה כי באחד מגלגוליי חייתי במרומי הקווקז. בילדותי הייתי רועה צאן, בבגרותי ראש הייתי לשבטי הרועים ולעת זִקְנה הייתי החאן של שֵקי.

 שמעתי את זעקותיו של עינאללה ואת שירתה של סמירה שטבעה ביגון. חיכיתי לשווא לאפיריון הנישא על כתפי הסריסים. הקולות, הריחות, המציאות והחלום היו לבליל של תשוקה וחרדה. הכלה הבתולה, השפחה, והסריסים באו לסגור חשבון ישן נושן על פִסגת הקווקז. הלילה אני הולך לשלם על חטאיי מגלגולים קודמים. נשאתי כפות ידיי בתפילה לאש התמיד הבוקעת מאח הברזל וחיפשתי את האור הגנוז שהעניק לעולמנו נעורים, יופי, בת צחוק של בתולה יפהפייה  ופגיון חד להב.        

 

ה

סמוך לחצות נשמעו דפיקות עזות על דלת הכוך. חשתי שלִבּי בוגד בי. מול עיניי ריצדו רוחותיו של הקרוואן-סאראי.

"מי זה?" זעקתי להגנתי. הייתי בטוח שחבורת קושרים באה לבקש את נפשי.

"אל חשש אדוני. בחוץ הטמפרטורה ירדה למינוס עשרים מעלות. באתי להוסיף נסרי עצים לאח שבחדרך ולהשקות אותך בתה חם כדי שלא תקפא חלילה בקור העז," זיהיתי את קולו של הנער, שהיה רך וענוג כקולה של נערה.

פתחתי את הדלת למחצה. לחדרי פרצו עד מהרה נער ונערה עטופים מכף רגל ועד ראש באדרות צמר כבשים ועל ראשיהם מצנפות פרווה קווקזיות  ובידיהם  פנסי רוח מפוחמים. הנער הוסיף נסרים לאח הברזל עד שהתאדם באש. ריחו המוכר של שרף העצים עלה מן הלהבות. הכתלים  נתמלאו צלליות של תמשיחים חתומי-פשר. 

"אני הולך אדוני," אמר הנער, "אני מותיר אחריי את סמירה. היא תישאר כאן הלילה ותדאג לאש והעצים. היא אמונה לחמם כפות רגליהם הקפואות של אורחי המקום ובשעת רצון אף למעלה מזה," הוא מזג לי פיילוצ'קה זעירה של תה ירוק וטרק את הדלת.

סמירה נעלה את הדלת וריח של יסמין עתיק עמד באוויר. חשתי כי סיפורם של עינאללה ושל סמירה שב ומתרחש לנגד עיניי. לאור הברקים שהבזיקו על הצוהר הזעיר ולאור האש המתנפצת באח  ראיתי את סמירה מסירה את האדרת מעל גופה ואת המצנפת הקווקזית השעירה מעל ראשה. שערה השחור והארוך גלש באחת על חופי שדיה הצעירים שחנטו פגיהם כשני כפתורי אהבה. הבטתי בשביל החלב של סמירה. קומתה הייתה כשל ילדה שפסקה לצמוח. על שפתיה הבשרניות ריחפה בת צחוק קלילה. עיניה היו ממלמלות תפילה אל מול האש היוקדת.

"הבאתי לאדוני חלב טרי הישר מן העטינים. לפני שעה קלה חלבתי בדיר," אמרה. "בעוד רגעים אחדים יתחמם החלב מעל אח הברזל. בחלב הוספתי דבש דבורים מתוק שטעמו כטעם פרחי אביב במדרונות ההרים. אני אחמם את כפות רגליך הקפואות אדוני, החלב החם והמתוק יחמם את קרביך ושינה מתוקה תוביל אותך לעולם שכולו טוב."

אם לא אשתה היא תיעלב. אם אשתה וארדם, מחר ימצאו את גווייתי הדקוּרה מתחת לערֵמות השלג ההולכות ומתגבהות. פיזמתי ביני לביני פסוק ישן "מים שאל חלב נתנה."

"כפות רגליך קפואות אדוני," אמרה סמירה. כפות ידיה החמימות שפשפו ולחצו את כפות רגליי ברוך ובעדנה, כאילו נגעה בחוטי עצב סמויים שהצליחו לגרות ולהזרים דם חם אל שולי בטני ומשם נפלו מפלי הדם כאשד סוער אל כפות רגליי. חום נעים ריקד בעמוד השִדרה, החלב החם והמתוק חלחל אל חלל הבטן. הייתי כהלום יין. נפשי יצאה לחפון בכפות ידיי את שני גוזליה. הבטתי בצוהר וראיתי את המגדלור המזדקר בזקפת נצח, מתוח ומאיר את דרכם של אנשי השיירות.

"סמירה, ספרי לי על חייך," ביקשתי.

"מה יש כבר לספר?!"

"בכל זאת," ביקשתי.

"אני כאחת הבנות של שֵקי שלא תינשא לאיש ולא תחבוק עולל אל פטמותיה. הנער שאהבתי יצא לחטוב עצים בהרים התלולים ונפל אל התהום. גופתו הקפואה נתגלתה לאחר הפשרת השלגים."

"ומה מעשייך בימים אלה?"

"בימים אני מתפללת שהלילות יהיו קפואים ואני אחמם את כפות רגליהם של אורחי הקרוואן-סאראי. במעט הכסף שיתנו לי אצא לחפש את אושרי בדמות תבניתו של הנער שאהבתי."

"החאנים בארמון שבראש הרכס אהבו נערות צעירות כמוך."

"למחרת בבוקר יצא שמן של הנערות לשמצה ואיש לא רצה בהן עוד," אמרה וכפות ידיה הלוהטות העפילו מכפות רגליי אל הקרסול, זחלו כנחש מן השוק אל הירך. הר הגעש עמד לפני התפרצות. סמירה היתה לכוהנת במקדש  עובדי האש. היא ליבתה את מדורת הפולחן כמו ביקשה להקריב למולך מנחת ערב. כפרשית מנוסה היא נישאה עד מהרה על האוכף ודהרה בדהרות אימה כדי לגאול את העולם מפני עצמו. הסוס נענה לפרשית שפילסה דרך בין הררים של אש ושל סופה, עד שהיה לרכב אש. סמירה הכניפה ונישאה בחלל זועקת אל האש היוקדת שבאח הברזל. זרמי הלבה שטפו את היקום, את הסוס, את סמירה ואת המגדלור שאורו הלך והתעמעם לבלי הכר.  הושטתי לה את ספל החלב המהביל והיא מצמצה בשפתיה בעונג עילאי. ליטפתי את שיער ראשה ונשמתי אל קרבי את ריח עורה שהיה ספוג ריחות יסמין מהול בשרף עצים וחלב חם ומתוק.

סמירה הגישה אל שפתיי את ספל החלב ששוליו הכילו את נשיקת האש שלה. החלב החם והמתוק חילחל לתוכי במתיקות נעימה. גופי ניעור לחיים אך בשמורות עיניי דבק המוות. אינני יודע כמה זמן חלף, אולי שעות, אולי רגעים ואולי נצח. ריחפתי בין חלום למציאות. כאב עז ננעץ כפגיון חד בחזה שלי ובראשי  הדהדו מהלומות קורנס.

 

ו

פקחתי את עיניי. רגליי היו קפואות. האח היה כבוי. ספל החלב נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. סמירה לא היתה בחדר ורק ריח ישן של שרף עצים מהול בחלב מתוק עמד באוויר הדחוס.

"אדוני ישן שינה עמוקה." אמר הנער בעל הקול הנשי הענוג. "לבל תקפא בקור העז, ניסיתי במשך הלילה לשוב ולהסיק את האח ולהגיש לאדוני צ'ייניק של  תה ירוק או קנקן חלב חם מהדיר שלנו, מהול בדבש פרחים מן ההרים."

הנער הוריד מזרועותיו ערֵמה של נסרי עצים ועד מהרה האדים אח הברזל והקירות פשטו צורה ולבשו צורה וגוון אדום מילא את החלל ואני חיפשתי בלהבות את סמירה אהובתי. קרני שמש חיוורות ניסו להבקיע מבעד לצוהר המפוחם. פתחתי את האשנב לרווחה עד שהייתי נתון למתקפה של חמצן זך של לילה מושלג בהרי הקווקאז, שחיפש מקלט בריאותיי. הפנס שעל המגדלור היה כבוי.  הנער חזר ובידו קנקן חלב מהביל.

"שתה אדוני. זהו חלב טרי ומתוק שחלבתי ברגע זה למענך," אמר הנער בקולו הענוג.

"לאן נעלמה סמירה?" שאלתי במבוכה.

"אדוני," אמר בסלחנות, "הו, סמירה מתה לפני שש מאות שנה, כששיירות סוסים וגמלים נסעו על דרך המשי מסין ומהודו, עברו את בוכארה וסמרקנד, חצו את הקווקז ובדרכם עברו דרך הקרוואן-סאראי שלנו בשֵקי."

הנער הביט בתמיהה שעל פניי והוסיף: "אדוני, לא פעם סיפרו  אורחינו על ביקוריה הליליים של סמירה. אינני יודע אם להאמין להם אבל גם אני שומע לילה לילה מבין הקימורים האפלים את זעקותיו של עינאללה המבקש נקם ואני מוצא נחמה בבלדה הקסומה של סמירה הבוקעת בקול צלול מבור המים. סמירה שרה על נערה שהיתה מוכנה ליטול חיים ולשלם בחייה על אהבתה."

יצאתי אל הבוקר הלבן. העיר היתה מכוסה שלג כבד. נעצתי מבטי בבור שבחצר, בציפייה לפגוש את סמירה שרה בלדה על חיים ומוות, על אור ועל חושך, על אהבה וגעגועים. פסעתי אנה ואנה בין הקמרונות האפלוליים. עמדתי בפתח הבור שבטבור החצר חיפשתי את סמירה, חיפשתי ולא מצאתי.

בן-ציון יהושע

 

* * *

יצחק שויגר

גן דיצה

כמו זוגות רבים הם הכירו, התאהבו והתחתנו. גידלו  שתי בנות ובן ואלו הביאו ילדים לעולם. הכול כמנהגו של עולם. רפי  עוסק במלט ובלבנים ודיצה במשפטים. ומה עושים לנפש? רפי מגדל פרחים בגינתם הנאה, ודיצה אוהבת את הטבע. אוהבת את פסגות ההרים את המדרונות ואת העמקים את תחושת האין סוף בהתבוננות ביפי הטבע ובעיקר אוהבת את הים. אהבה לצעוד על החול הרך להשקיע עקבותיה בחול להתבונן בצדפים ובאצות הנגרפות אל החוף. אהבה לחוש את הגלים והמים הקרים כשהם מלחכים את רגליה, ובעיקר אהבה לשחות. עונת הרחצה היתה מתחילה אצלה מיד עם סופה של העונה הקרה. היתה חושפת לאט את גופה למים בכל פעם מעט יותר, הכול  לפי העונה עד שמגיע חום הקיץ הכבד, שאז היתה כבר נכנסת כולה למים, צוללת במים ושוחה לעומק או עד כמה שהמציל מתיר ואינו שורק ומתרה. עונות השנה היו מחושבות אצלה לפי הרחצה במים.

ורפי? מחשב את העונות לפי הצמחים. כשהיא הולכת לים הוא מטפל בגינתו. והוא מטפל בה לפי עונות השנה ודואג שפריחתם של הצמחים תקשט את גינתו לאורך כל השנה. היא שוחה בים והוא עומד בגינתו, כפוף מלוא קומתו הגבוהה ועודר ומלטף ומשקה את הצמחים ואף מדבר אליהם  באהבה רבה, כדי שיזקפו קומתם ויאירו בצבעיהם ויקדמו את פניה של דיצה, כשתחזור מן הים.

לאחר  החגים, לקראת סוף עונת הרחצה, היה פורח בגינתו עץ פרי ערמוני. פרחיו הצהובים היו מקשטים את גינתו והיו מתחרים בפרחים האדומים-לבנים של הרדוף הנחלים. וכדי לקדם את האביב שיבוא, היה רפי שותל לקראת ט"ו בשבט תורמוסים בצבע סגול, ונץ החלב שפרחיו לבנים, כדי שיפרחו לה בסמוך לחג הפסח, ואף פקעות של רקפות בצבעים שונים בסגול ולבן ואדום היה טומן ואדמה כשהן מפוזרות בכל מקום והיה מצפה בכיליון עיניים לפריחתן. כשהיתה חוזרת מן הים בתחילת העונה ועיני הרקפות היו מאירות בצבעיהן העזים, היה חיוך של נחת עולה בפניה ורפי היה מביט בה באהבה ונהרה של חסד היתה עולה על  פניו.

וכך עברו להן השנים. הילדים גדלו, הביאו נכדים ועזבו את ביתם, ודיצה המשיכה ללכת לים. עד שהפסיקה. מחלה ארורה וסופנית ניתקה בטרם עת, ובטרם מלאו ימיה, את הקשר בין הים והגינה, והפסיקה את הדיאלוג ביניהם, את הקשר הסימביוטי בין דיצה ורפי לבין הים והגינה.

ורפי המשיך בשלו. במורד הרחוב בו נמצא ביתם, ברחוב האצ"ל בהרצליה, יש חורש קטן בו עומדים עצים ותיקים ועקשנים שהשכילו לשרוד את אוויר הים המלוח. שם בקצה החורשה, במקום בו אפשר לראות  את הים, הציב רפי ספסל. לידו שולחן קטן. הספסל מוכן לקבל אוהבים לעת ערב ולאוהבי שקיעות לפניו. עדר והשקה את האדמה סביב הספסל ושתל עצים ופרחים שהיא אהבה לראות בגינתו. בעיקר ממבחר הצמחים שפרחו בגינתו, שמי שיבקר שם ידמה שהוא מטייל בגינתו. הוא שתל שם את הרדוף הנחלים והרקפות ואת כובע הנזיר אשר פרחו בגינתו,  שם טמן באדמה  באהבה  את זרעיהם. ואף הוסיף עליהן ושתל עץ זית ננסי שעמידותו רבה והוא יודע להיאחז בחיים בשורשיו אף בעונה שאין משקים אותו, ואפילו אם הגשמים מועטים הוא נאחז באדמה ומקווה לגשמי ברכה בשנה שתבוא.

ובמרכז הגינה נטע את עץ האהבה שאמנם אין לו פרחים אבל הוא ירוק-עד וחי כל השנה, וכשיעלו ענפיו הם יצלו על היושבים שעל הספסל. ואף עץ תאנים שתל ליד הספסל, שפריו הוא מהפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, וכשיעלה ויצמח וייתן פירותיו יוכלו היושבים על הספסל לטעום מהם וליהנות מצוף התאנים ומן החיים והזיכרון.

מעת לעת  עובר רפי בתום יום העבודה,  ובודק את הצמחים, האם גדלו, האם זקוקים הם למים. ביד אוהבת הוא מלטף את העלים ומדבר אליהם, שיגדלו ויפרחו וינצו פרחים ממש כפי היה עושה עם ילדיו לקראת השינה. ואחר כך הוא יושב על הספסל, נח מעמל היום וחושב על דיצה אהובתו, שעלתה למרומים.

  ואתה הקורא, שמע עצה טובה  ממני. קצת לפני השקיעה, לך לגן דיצה. אם לא תמצא אותו תקיש בגוגל "גן דיצה" ותמצא את המקום. היכנס לשם, לקצה הגן, שב על הספסל. התרווח.  הבט בים ובשקיעה. תחשוב על החיים, על המשפחה. מה השגת ומה תשיג. מה ויתרת ומה תוותר. ובעיקר תרגיע. תרגיע  ותיהנה. ואולי תחשוב על דיצה, שגם היא היתה יכולה להיות איתנו פה וליהנות ממה שהחיים מזמנים לנו, אלמלא לקחה אותה המחלה הארורה. ואז אולי תבין מה באמת חשוב, כמה הכול שביר וזמני ותנהג בהתאם. 

יצחק שויגר 

 

   * * *     

ארנה גולן

מבוא למאמרו של שמאי גולן:

"היהודי של גינטר גראס"

לזיכרו של שמאי במלאת שנתיים לפטירתו

 

דברי מבוא: "להיות ישראלי, להרגיש ניצול"

ביום 10 בדצמבר תימלאנה שנתיים להליכתו של שמאי מאיתנו ועדיין אני מתקשה להאמין שהוא איננו. חדר עבודתו נותר כשהיה, ללא כל שינוי. כל המסמכים והרשימות וההתחלות של סיפורים והתזכורות שהיו מונחים אז בתיקי קרטון על שולחן הכתיבה שלו ועל ארון הקלסרים שצבר, הכול נותר כשהיה. שהרי סידורם יהווה הוכחה שהוא איננו עוד.

אבל ספריו נותרו עומדים על המדפים בין שאר מאות הספרים שהיוו את עולמו הרוחני,  ותמיד אפשר לעיין בהם. ועתה, עם התקרב יום השנה השני לפטירתו, התלבטתי מה ראוי לפרסם ומה אקטואלי בשעה זו, ובעיקר מה היה ראוי וחשוב לפרסם  בעיניו הוא. ונדמה לי שהוא היה מתלבט בין שני טקסטים: האחד הוא אישי, קטעים מריאיון שערך עימו אהוד בן עזר בשנת 1990 ופורסם לאחר מכן בכתב העת "אפריון", גיליון 24-25, כי שמאי אמר תמיד שהריאיון נערך ברגישות, בעמקות ובתבונה ונגע ממש בנבכי נפשו ובשלבי חייו לעומקם.

הטקסט השני הוא מאמרו שלו משנת  1983 על סיפרו של גינתר גראס, "תוף הפח". הספר יצא לאור בתרגום עברי של חיים איזק ובהוצאת זמורה-ביתן-מודן בשנת 1975, והמבקרים קיבלו אותו בשבחים רבים לא רק כיצירת מופת ספרותית, אלא במיוחד משום שראו בגראס נציג של דור גרמני חדש, משוחרר מאנטישמיות, ואת ספרו כעדות לתמורה שחלה בנציגו של  העם הגרמני ביחס לאנטישמיות וברגש האשמה על הזוועות שחוללו.

אולם כששמאי קרא בספר, ואני זוכרת זאת היטב, הוא הלך והתכווץ, כולו נדהם לקרוא את אופן הצגתה השלילית של דמות היהודי היחיד שבספר, עיצוב שאנטישמיות מחלחלת בו ועומדת בתשתיתו. ולא עוד אלא שיהודי זה, ששמו פיינגולד (זהב יפה!) – הוא  ניצול טרבלינקה אך אינו זוכה כלל להבנה לנפשו לאחר הזוועות שעבר, ואין כלפיו  כל  רחמים או אהדה. ובנוסף, הבהיר שמאי במאמרו את ניסיונו  של גראס בספר לעמעם את אשמת הגרמנים וזוועת מעשיהם.

המאמר הסנסציוני הזה פורסם לראשונה במוסף תרבות, ספרות ואמנות  של "ידיעות אחרונות" מיום 16 לאפריל 1982 וכונס ככל מאמריו בענייני ספרות ותרבות  בספרו: "מסעותיי עם סופרים" (הוצאת אסטרולוג, 2005, 462 עמ'). במאמר נוסף ציין שמאי גם את נאומו של גראס בכנס סופרים בינלאומי שהתקיים במוסקבה כששהינו שם, ואף בו ניכרת היתה אותה עמדה.

לאור הדברים הללו חשבתי כי שמאי ודאי היה בוחר היום במאמר הזה על "תוף הפח", כמתריע על התעוררות האנטישמיות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, והיה מייחס לו יתר חשיבות מאשר לראיון עימו על חייו שלו. ויהא העמוק ביותר. השואה, האנטישמיות וגורלו של העם היהודי עמדו במרכז התעניינותו ויצירותיו הספרותיות מראשית פעלו הספרותי. גם מן ההקדשה לספר "מסעותיי עם ספרים" ניתן ללמוד על כך ועל מקומם של אלה שסייעו לו לשקם בארץ את חייו.

תחילה הוא מקדיש את הספר "לאהוביי שמהם שאבתי את הכוח לבנות את הביוגרפיה הרוחנית שלי" ומציין כמובן את בני משפחתנו שבנינו יחדיו, ארבעה ילדינו ובני ביתם. אבל עיקרה  של ההקדשה מכוונת למשפחת המוצא שלו, שרובה אבד בשואה. תחילה הוא  מונה את אחיו ואחותו הבוגרים ממנו, שניצלו בנס והצילו אותו על סף המוות, אך בהמשך הוא מקדיש את הספר בעיקר לרבים שניספו בשואה: להוריו וסבתו ואחותו הקטנה שנמלטו עימם לכיוון רוסיה וניספו, ולכל בני משפחתו  שנרצחו בעיר הולדתו פולטוסק ובווארשה. או אז הוא מקדיש תודה מיוחדת "לדודי ד"ר פייבל גולדשטיין ולזכר רעייתו, דודתי טאניה קוניצה ז"ל, שהיו לי כהורים" בארץ, ובמיוחד מרגע בואנו לירושלים, בעוד הם עצמם ניצולי שואה כאובים. וגם דואגים לבן ולבת אחותה של טאניה שנספתה, והם מצאו אותם ברוסיה בודדים. תמיד הוא אף הודה לדודתו חנקה, אחות אביו,  ולדודו ברק גרנק, שעלו לארץ בשנות ה-30, חיו ברמת גן עם בנם עומרי,  והיו לו כהורים ונקודת אחיזה משפחתית ראשונה עם בואו לארץ וגם לאחר מכן, ובמיוחד כשעשה את בחינות הבגרות תוך שירותו הצבאי בסיירת גבעתי. אז הוא התגורר בביתם בחופשות ובימי ההכנה למבחנים.

מקום חשוב מילא בהרגשתו כישראלי קיבוץ רמת הכובש, שבו  הוא התקבל כאחד מילדי המשק שעימם חי ולמד, וערך שם את עיתון הכיתה יחד עם חברו אף בשנים שלאחר מכן, פנחס בן שאול. לכן כל השנים לא חדל שמאי מלדבר בשבחו של הקיבוץ ובשבח מחנכיו ולשמור לו ולחבריו לכיתה חסד.

כל זה מאיר באור עז גם את השתקעותו הבלתי נלאית של שמאי בחקר השואה ובכתיבה על זוועותיה, כמו גם על פעילותו במשך שנים במועצת "יד ושם" ובהוצאת האנתולוגיה הספרותית והמחקרית הראשונה על השואה בהוצאת "יד ושם" כבר בראשית שנות ה-70. ואולי הרגישות למשמעות שמו של היהודי ב"תוף הפח" של גינטר גראס נובעת גם משם משפחתה של אימו, "גולדמאכר" (כלומר, העושה כסף...) ובנוסף גם משם המשפחה של אביו, הלא הוא שם משפחתו שלו (גולדשטיין – אבן זהב) ,שעוברת על ידו לגולן כשהיינו חברים, וכשנשאלתי על ידו מה דעתי על כך, אמרתי לו: "תעשה כהבנתך, כי מה זה נוגע לי?" – כל זה גם מבהיר את אמירתו, שעשיתי אותה לכותרת המבוא הזה והיא שאולה מכותרת הריאיון עם אהוד בן עזר: "להיות ישראלי ולהרגיש ניצול".

 והנה המאמר עצמו:

 

שמאי גולן

היהודי של גינטר גראס

עיון ב"תוף הפח" מאת גינטר גראס

אין ספק שגינטר גראס, מחברו של "תוף הפח" (מגרמנית חיים איזק, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, תל-אביב, תשל"ה), הוא מגדולי סופרי גרמניה בימינו. גדולתו מתבטאת ביכולתו לחדור לנבכי נפש האדם, ולתאר דרך נפשות גיבוריו את תולדות התרבות האנושית. ה"אני-המספר" אוסקאר, זה הגמד מרצון, גיבורו הראשי של "תוף הפח", הופך למעין היסטוריון, המתאר את עלייתם לשלטון של הנאצים מזווית ראייתו שלו. עיר הולדתו של המחבר, דאנציג, הופכת לסמל כל הערים שידעו מלחמות וכיבושים.

לכאורה, הקורא אינו רשאי לזהות את השקפת עולמו של ה"אני-המספר", אוסקאר, עם השקפותיו של מחבר הספר "תוף הפח", אף-על-פי-כן מרבים חוקרי הספרות לכתוב על המסר הפוליטי-מוסרי, שמבקש גינטר גראס להעביר אל הקורא באמצעותו של אוסקאר – גיבורו המרכזי, כאמור, של "תוף הפח". ואכן, שלא כברומאנים רחבי יריעה, כגון "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, בהם מופיעים גיבורים בעלי השקפות-עולם מנוגדות, והקורא יכול לבחור לעצמו את זו הקרובה לליבו, המאורעות ב"תוף הפח" מוארים, ברובם, רק מזווית ראייתו של גיבור אחד: אוסקאר. אוסקאר מלגלג על השלטון הנאצי, כואב את מות אימו (בלי קשר למלחמה) ומות אביו, ואת גורלה המר של העיר דאנציג, וכן כואב את מותם של הגרמנים הרבים אשר ניספו במלחמת-העולם השנייה. והקורא אומנם אוהב את אוסקאר, מרחם עליו, מזדהה עם סיבלו, ואף נוטה לקבל את השקפת-עולמו.

 

יחוס תכונות שליליות

בדברי להלן, אין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני אספקטים, המעניינים במיוחד אותנו כיהודים: האחד, דרך תיאורו של היהודי; ומכאן – האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם, והאספקט השני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים לגבי מה שאירע במלחמת-העולם השנייה.

פיינגולד, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הוא היהודי היחיד המופיע בספר. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, אחרי הניצחון על הנאצים, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי ניצול זה לא היה מבייש שום אנטישמי. כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות" וב"אמצעי חיטוי" (עמ' 371-351).

לכאורה, אין גראס מזכיר את המלה "יהודי" בהקשר עם הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנהרגו, כדי לדעת את מוצאו: לובה אשתו, "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה" (עמ' 354). פיינגולד מצטייר כיהודי רודף-בצע ואנוכי: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה שם זה נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, אנחנו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במיקרה כלל.

 

היהודי הערמומי

פיינגולד, שהוא כאמור  ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הגיע לדאנציג אחרי הניצחון על הנאצים, והנה, בבואו לעיר הוא מיד משתלט על ביתם של גיבורי הספר החיוביים: מאריה ואוסקאר, ולא עוד אלא שהוא משתלט אף על מקור פרנסתם – על חנות המכולת והמרתף בו שמור מלאי המזון. והמספר אף אומר לנו במפורש: "ראוי היה לו לאוסקאר שיקבל לידו את החנות. אבל בינתיים קיבל אותה לידו מר פיינגולד, בעל המשפחה הגדולה הסמויה מן העין." (עמ' 360). ומיהי משפחתו הסמוייה מן העין, לבד מקרובי משפחתו, את זה מבין כל קורא.

היהודי הוא אף ערמומי. בבואו מעמיד הוא, לכאורה, פני מטורף, אך הטירוף מופיע, מעשה פלא, רק כאשר העמדת-פנים זו עשויה לסייע לו במעשי השוד, הגזל, ובמימוש יצר החמדנות. אשתו המתה לובה, הולכת עימו, כביכול, לכל מקום ומצווה עליו מה עליו לעשות. ערמומיות זו מסייעת לו לחמוס את רכושם של הגרמנים: "אלינו בא אדון אחד, שהתקרא פיינגולד. הוא היה בודד, ובכל זאת העמיד פנים תמיד, כאילו מקיפה אותו משפחה גדולה, שעליו לתת לה הוראות. מר פיינגולד קיבל לידיו תיכף את חנות המכולת, הראה ללובה אשתו, שהוסיפה להיות בל-תיראה, ולא השיבה על דבריו... ובשמחה רבה (קיבל) את המלאי שבמרתף." (עמ' 353-4).

אף זאת, לפי התיאור ב"תוף הפח" אין פיינגולד דמות בפני עצמה, חד-פעמית בהופעתה, כי אם סמל ליהודים בעלי תכונות משותפות. לדוגמה: כאשר פיינגולד מגלה במרתף את גווייתו של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה, הרי תגובתו היא כמתואר להלן – "ספק כפיו מעל ראשו באותה צורה רבת-ההבעה שכמוה ראה אוסקאר לפני שנים בסוחר צעצועים זיגיזמונד מארקוס (שהיה יהודי מומר – ש.ג.)." והנה פיינגולד, במקום לסייע ברחיצת הגווייה לקראת הבאתה לקבורה, שוב מעמיד הוא פני מטורף, כי כך נוח לו במיקרה זה. "והוא ביקש מלובה אשתו (שכאמור, איננה קיימת במציאות – ש.ג.), שתעזור קצת למאריה ברחיצת הגווייה." לובה, כמובן אינה עוזרת, אך פיינגולד אינו שם ליבו לכך משום "שהיה טרוד בהעברת המלאי מן המרתף אל החנות" (עמ' 354).

אגב, היהודי מביע את שמחתו הגלויה במותו של הגרמני, וקורא לכל בני-ביתו ההרוגים לחזות במוות זה. כלומר, לא די בעצם מותו של הגרמני, גם הצגתו לראווה היא בבחינת נקמה, ודבר אינו נאמר על המניע, בהבנה לסיבלו הנורא במחנה המוות.

 

חוסר איזון

פיינגולד אף מתואר ככובש זר, החומס את העיר דאנציג בדומה לכובשים האחרים בדברי-ימי-העיר. כביכול, אף מאחורי היהודי עומדים צבא גדול, ונשק רב. ואין הוא יהודי בודד, ניצול שואה, פליט המחפש מקום מחסה, אוד יחיד שנותר לפליטה מכל בני ביתו. לכאורה, הרוסים הם שכבשו את העיר דאנציג, וגראס ממשיך, "משום מה לא באו אחרי הרוסים שוודים, סקסונים או צרפתים (כמו בעבר הרחוק – ש.ג.), באו אחריהם פולנים." (עמ' 353).

ומי הם פולנים אלה? הווי אומר היהודי פיינגולד, ומהי מטרתו? לרשת, כמובן, את הגרמנים החיים, לקחת רכוש של אחרים, שלא הוא צבר אותו. ואותו יהודי אינו מסתפק ברכושה של מאריה, אלא משעבד אף אותה גופה והופך אותה למשרתת שלו. יתר-על-כן, הוא אף מעז ולובש את הבגדים שגזל: "אדרת שחורה ארוכה מחופה בפרוות ארנבת אפורה," כלומר בגדים יקרים, שחמס מידי הגרמנים המסכנים, והוא חובש על ראשו את "הצילינדר של מאצאראט בעלה ההרוג של מאריה" (עמ' 535).

למען האובייקטיביות, ולפחות עבור הקורא הגרמני, מן הדין היה שגראס יתאר ולו  במקצת את סבלו הלא נסבל של פיינגולד קודם  לרגע בואו לדאנציג, אז הגיע כביכול, מתוך מגמה לחמוס את רכושם של הגרמנים, "לכבוש" את העיר למען עצמו, ולשעבד את תושביה הגרמנים לצרכיו הפרטיים. מן הדין היה שאוסקאר, הגיבור-המספר, יגיע בנדודיו ( שהרי הוא מגיע בנדודיו, כמסופר, עד לנורמנדיה), ולו פעם אחת גם למחנה-ריכוז ויתאר שם את "חייו" של הקצטניק פיינגולד במחנה טרבלינקה, או יתאר את חייו של יהודי כמו פיינגולד לפני פרוץ המלחמה. בכך היה נוצר שיווי-משקל כלשהו בתודעת הקורא, ואולי אף היה מבין יותר לליבו של פיינגולד ולמעשיו.

 

הגרמנים אינם אשמים

בשיא נוולותו מתגלה פיינגולד כאשר הוא חומד את מאריה בת הגזע הארי. כלומר, היהודי איננו מסתפק בגזילת הרכוש, אלא מבקש לגזול אף את הגוף. מאז ומתמיד תוארו היהודים על-ידי האנטישמים כחומדי הנשים האריות, המתאווים אליהן לא רק כדי לכובשן לעצמם, אלא גם כדי להרעיל את דמן הטהור. ואומנם, מיד בבואו ביקש פיינגולד להועיד את הטרקלין לעצמו ולמאריה. כלומר, ששניהם יחיו כבעל ואשה. מאריה, כמובן, מסרבת. פיינגולד מוותר על סיפוק תאוותו, ולא בגלל סירובה של מאריה, אלא מפחד רעייתו לובה "רבת המרץ", כפי שהיא מכונה, שאף אחרי מותה שלטת בו. אף-על-פי-כן אין פיינגולד נכנע. בסתר ליבו מצפה הוא להזדמנות להשתחרר לחלוטין מזיכרה של אשתו.

הוא מתכנן את מעשיו בשלבים: תחילה מפריד בין מאריה לבין אוסקאר, מועיד לה לבדה את המרתף, ובכך מכשיר את הקרקע להתבודדות עימה. ואומנם, מזימתו מתגלה עד מהרה, כאשר הוא מציע למאריה לשאתה לאשה. חישובים תועלתיים נוספים כמוסים בהצעתו, שהרי אם נישואים אלה ייצאו לפועל, יעברו לרשותו של פיינגולד גם חנות המכולת, גם  מרתף המזון והבית כולו.

כל המעיין היטב בשני פרקים אלה שבספר, יגלה שעניינם לא רק תיאור יחסי יהודים-גרמנים אחרי המלחמה, אלא גם תיאור הרגשתם של הגרמנים ביחס להאשמה שהם אחראים למלחמה ולמוראות שבאו בעקבותיה. הקורא יגלה להפתעתו, שמאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: אין הגרמנים אשמים במלחמה. מלחמת-העולם השנייה פרצה, והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים שהיו מעורבים במלחמה זו, ומכאן שמצפונם של הגרמנים יכול להיות שקט. הנה, אף דמם של החיילים הגרמנים נשפך, אף הם נפצעו, נהרגו, בדיוק כמו חיילי עמים אחרים. ואין חשיבות לדבר מי פתח במלחמה, ולא מי אשם בזוועותיה, ולא מי ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בתולדות האנושות.

המספר מרמז לנו בעקיפין, שאוכלוסיות כל העמים סבלו במידה שווה: הנה, החיילים הרוסים לא משחררים היו בדאנציג כי אם כובשים אכזרים, הם הורגים את מאצאראט, בעלה של מאריה, ואינם טורחים בקבורתו, הם אונסים נשים גרמניות, שודדים את בגדיהן, ואף לובשים אותם כהגנה מפני צינת החורף: "אחדים, שהיו להם לבני נשים מעל מדיהם עזרו לנו לדחוף (את עגלת המת – ש.ג.), גם שלחו ידיהם אל מאריה" (עמ' 355).

אגב, מן הראוי לציין, שבספרות הרוסית המתארת את הכיבוש הנאצי, מופיעים לעיתים קרובות הגרמנים כאונסי נשים רוסיות, אך גם כנלעגים בבגדי הנשים שהם מתעטפים בהם כהגנה בפני הכפור הרוסי: מעילי פרווה, כובעי פרווה, פוזמקאות, בתי-ידיים וכיו"ב. כאן גומל גראס לספרות הרוסית  משנות המלחמה באותה  מוסכמה, בבחינת מידה כנגד מידה.

 

הרודפים והנרדפים

יתר-על-כן, על-פי "תוף הפח" משתמע, שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם מתו רבים. כך מתואר מותם של ארבעת אלפים ילדים גרמנים, בעת הפצצת בנות הברית, כאשר הילדים ניסו לעבור במעבורת כדי להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת. הרופאה הגרמניה מספרת על מותם של ילדים אלה, ואוסקאר, האני-המספר בעל המצפון הרגיש, חולם בשנתו וחוזה מחדש, מתוך הזדהות ורחמים, את מותם של הילדים הגרמנים.

אותה שעה מגיע פיינגולד היהודי ומעיר את אוסקאר מתוך הזייתו. "הניח לארבעת אלפים פעוטות מסוחררים להתעופף להם, לקאזאמאר על פני הוויסלה אל מלכות השמים – והרים את אוסקאר ממיטת קדחתו, הרכיב אותו על ענן ליזול, רוצה לומר חיטא אותו."

לא במיקרה מביא המספר את תיאור מותם של ילדים גרמנים בהקשר יהודי. כביכול מותם של הילדים הגרמנים מכפר על רציחתם של הילדים היהודים בידי הנאצים הגרמנים. שהרי פיינגולד מופיע עם הליזול שלו ומחטא את אוסקאר ואת כל סביבותיו כשם שעשה במחנה טרבלינקה: "בימים שעדיין היה חטאן במחנה טרבלינקה והיה מזליף בצהרי כל יום סמוך לשעה שתיים על שבילי המחנה, על הצריפים... על הממתינים בתור, שלא התקלחו עדיין, על השוכבים, שכבר התקלחו, על כל מה שרצה להיכנס לתנורים." (עמ' 367).

וכך מתרשם הקורא, שאין הבדל בין מותם של ילדים יהודיים לבין מותם של ילדים גרמניים. המספר מתעלם מכל אותה זוועה שעוללו הנאצים לעמנו. הוא שם בפיה של הסבתא אנה קוליאיצ'ק דברים, על-פיהם משתמע שמותם של יאן, בן אחיה, ובתה אגנס, דומים למותה של לובה, רעייתו של פיינגולד, ובני משפחתה במחנה ההשמדה: "גם אני  צועקת תמיד: אגנס, בתי, אז בואי ותעזרי לאימא הזקנה שלך לסחוט את הכביסה. וגם היא לא באה, בדיוק כמו שלובה שלך לא תבוא... ווינצנט שהוא האח שלי... קורא בקול לבנו יאן, שנהרג בדואר." (עמ' 370).

בסיכומו של דבר, אין אנו מתווכחים על איכותה הספרותית של יצירתו של גינתר גראס  "תוף הפח". ההיפך הוא הנכון. יצירה זו – יצירת מופת היא. אך היא הנותנת. תוהים אנו, כיצד זה סופר גרמני אינו מצליח להשתחרר מן התעמולה האנטישמית והנאצית.

זאת ועוד, אין אנו אומרים, שלא תיתכן דמות יהודי כמו פיינגולד בעל כל אותן תכונות שליליות. ואולם הסופר בוחר במודע את גיבוריו ומייחס להם תכונות כרצונו, ודרכם אף מוסר לנו הקוראים את המסר שלו, על כן בחירתו של פיינגולד על-ידי גינתר גראס איננה מיקרית. הפיינגולדים – עלוקות מוצצות דמם של הגרמנים הם, אגואיסטים חומדי רכושם, נשותיהם וילדיהם.

יצירה זו, "תוף הפח", אף מרמזת – ודיעות דומות הושמעו בעת האחרונה – שהרודפים, מרגע שהופכים לנרדפים, דינם הופך, כביכול, דין קורבנות, ולא דין פושעים נענשים. זוהי, כמדומני, בשורתו של גינטר גראס ועמדתו ביחס לסיבלם של היהודים במלחמה שהנאצים הגרמנים הציתוה. והשאלה הנשאלת היא: האומנם נובעת עמדה זו מן העובדה שגינטר גראס בעצמו שירת כקצין ב"ורמאכט", בימי מלחמת-העולם השנייה?

ייתן כל קורא את התשובה בעצמו.

שמאי גולן

 

* * *

תקוה וינשטוק

בית פייטלוביץ – מרכז אירועים לעדה האתיופית

בעקבות רשימתי "האבא של הפלאשים" שהופיעה ב"מעריב", 1953

 

בית פייטלוביץ ברחוב ויתקין 10 ייהפך מרכז לאמנים יוצאי אתיופיה ואפריקה – כך החליטה עיריית תל אביב. העירייה משפצת את ויתקין 10 ואישרה לעמותת "אנאתה" להפעיל את הבית במיספר תחומים: תיאטרון, קולנוע, ספרות, מוזיקה וריקוד. רבים מיוצאי העדה האתיופית פעילים בשטחים הללו. במקום תוקם גם ספרייה שתתמקד במורשת יהודי אתיופיה.

המרכז לתרבות ואירועים עבור העדה האתיופית הוא ראשון ויחיד במינו בעיר. עוד בקדנציה הקודמת פעלה סיעת מר"צ בעירייה – בעיקר סגנית ראש העיר מהרטה ברוך רון – להקמת מרכז כזה. סגנית ראש העיר הנוכחית, מיטל להבי, קידמה את היוזמה. הקישור של המרכז האתיופי עם בית פייטלוביץ הוא קישור היסטורי: ד"ר פייטלוביץ (1881-1955), מזרחן וחוקר תרבויות, התחקה אחר תרבות הפלאשים ו"ביתא ישראל" (כך כונו תחילה מי שנקראים היום "יהודי אתיופיה", וארצם שנקראה פעם "חבש" הפכה ל"אתיופיה". ברשימה זו, שנכתבת על בסיס רשימתי ב"מעריב" בשנת 1953, השארתי את השמות הישנים). פייטלוביץ חיבר בין מנהיגי השבט שאבד לבין מנהיגי יהדות העולם וקרא להעלותם לארץ. המרכז האתיופי החדש מתאים מאין כמוהו לשמר את זיכרו של "האבא של האתיופים".

 

את הבית ברחוב ויתקין הורישה אלמנת ד"ר פיטלוביץ לעיריית תל אביב בשנת 1957 בכוונה שישמש לרווחת הציבור. זו פעם שנייה השנה שבית שירשה העירייה זוכה לייעודו אחרי שנים רבות. כך גם הבית ברחוב אידלסון 25 שהורישה טוני ליבלינג לעירייה: השנה, כארבעים שנה אחרי הצוואה, הוקם "בית ליבלינג" הבנוי בסגנון הבאוהאוס כבית "העיר הלבנה"-תל אביב וכמכון לענייני הנדסה. גם בית ליבלינג גם בית פייטלוביץ נתרמו על ידי תושבים חשוכי ילדים.

אחרי מות בעליו שימש בית פייטלוביץ כספרייה ציבורית. הספרייה נסגרה, אוצר הספרים עבר לאוניברסיטת תל אביב ובמשך שנים עמד הבית בשיממונו, והנה עתה קם לתחייה בצורה המתאימה לו ביותר.

הבית ברחוב ויתקין 10 זכור לי מימי הזוהר שלו. בשנת 1953 הלכת לראיין את ד"ר יעקב פייטלוביץ. הוא ורעייתו התגוררו בווילה בת קומתיים. הקומה השנייה היתה אולם רחב ידיים שנראה כמוזיאון. ספריה ענקית, שכיות חמדה, אוסף של מגילות קלף. ד"ר פיטלוביץ, קשיש נמוך קומה בשנות השבעים שלו, ערך לי סיור באתר. "זו אחת הספריות הפרטיות הגדולות בתל אביב," אמר. "עשרת אלפים ספרים ובשטח העיקרי שבו היא עוסקת – חקר אפריקה – הנה אולי מהגדולות בעולם, יש בה ספרים יקרי ערך מאוד."

הוא שלף ספר גדול בכריכה מוזהבת עם אותיות זהב שמעולם לא ראיתי כמותן וציורים בזהב בסגנון שלא הכרתי. ספר שנדפס בפלורנץ שבאיטליה בשנת 1513, אחד הספרים המודפסים הראשונים בלשון האמהרית. הספר היה בידי בית המלוכה הצרפתי ועליו סמל הבורבונים. גם הנגוס, שליט חבש, עשה מאמצים רבים לרוכשו. פייטלוביץ העיר כי יש לו מגילת קלף עתיקות מאוד שחלקן טרם נפתחו.

ראש דאגתו של פייטלוביץ, עתה בזקנותו כמו בימי עלומיו: שבט הפלאשים. הוא בתל אביב וליבו בפאתי דרום. נתון כולו לנידחי ישראל. הוא חש את עצמו אחראי להם. כדבריו – "אני ציר בלי תואר של יהודי היבשת השחורה."

מניין התגלגלו המוני היהודים הללו ללב אפריקה?

אולי הגיעו ממצרים. מה שברור לפייטלוביץ: אלה יהודים. "אף שיש קטני אמונה האומרים כי לא יהודים המה."

הוא היהודי השני שהגיע אליהם. אשתו היתה האישה הלבנה הראשונה שראו הפלאשים. לפניו הגיע לגבול ארצם פרופסור הלוי, החוקר היהודי מצרפת.

פייטלוביץ יליד לודג', חניך אוניברסיטת פריז, היה תלמידו של הלוי. ב-1904 עמד בראש משלחת שמימן הברון רוטשילד לחקר הפלאשים. הוא מצא כי הפלאשים שומרים את מרבית החוקים והמנהגים היהודיים, אמנם במשובש, למעט חנוכה ופורים שנקבעו אחרי חורבן המקדש. הם נבדלים משאר תושבי חבש גם במנהגי הטומאה והטהרה שלהם ובמידת מה גם במראיהם החיצוני. שמע מפיהם כי עד למאה ה-16-17 היתה להם מלכות משלהם עם מלך ומלכה שנקראו תמיד "גדעון" ו"יהודית" – אך הנוצרים שהשתלטו על חבש כבשו את ממלכתם, נישלו אותם מאדמותיהם ומנסים בלי הרף להכניסם תחת כנפי הנצרות. מאז מתגוררים הפלאשים בכפרים מיוחדים. חלילה להם להימצא במחיצת הנוצרים.

גם פייטלוביץ, הנוסע שהגיע אליהם ממרחקים, נחשב תחילה בעיניהם לנוצרי והם ירדו לטבול בנהר אחרי כל מגע איתו. "פלאשי" פירושו באמהרית, השפה הנפוצה  במדינה – "נודדים" או "פולשים". אולי, אנשי פלשת.

פייטלוביץ, הנוסע היהודי, מין "אלדד הדני" של המאה העשרים, לחם למען הפלאשים בכל החזיתות. הקים באדיס אבבה הבירה, בבקתת קש, בית ספר ראשון לנערים הפלאשים בשם "ביתא ישראל." (בית ספר לנערות אפילו לא עלה על הדעת...) הוא גם הביא לארץ מניין נערים אתיופיים. הם למדו עשר שנים בירושלים וב-1919 חזרו לארצם להורות בבית הספר שהקים.

אחד הנערים, בוגר "תחכמוני", המשיך ללמוד בגרמניה. הוא שלט בשש שפות והתמנה לנספח תרבות בשגרירות חבש בלונדון. כמה מהנערים הללו הגיעו למשרות רמות בחבש. רק מעטים מהם עסקו בהוראה. בית הספר שהקים נסגר אחרי שאיטליה כבשה את חבש. וכיוון שאסור להם לבקר בבתי ספר נוצריים, ילדי הפלאשים אינם לומדים.

לפני שנים אחדות חזר פייטלוביץ וביקר שוב את הפלאשים והוא מקיים קשר הדוק עם הנגוס ואף שימש ציר של ממלכת חבש הגולה במצרים.

פייטלוביץ הוא ממייסדי "האגודה למען נידחי ישראל" שעוסקת ביהודים האבודים. יו"ר האגודה הוא פרופסור סלושץ, וד"ר פיטלוביץ הוא סגנו. בין חברי האגודה זלמן שז"ר ויצחק בן צבי. מטרת האגודה – להגיע לכל עדה יהודית באשר היא שם, לקבץ ולהביא ארצה את אנוסי פורטוגל, את המראנים מספרד, את היהודים האינדיאניים במקסיקו ובראש וראשונה – להמריץ את הסוכנות היהודית להעלות 50-70 משפחות פלאשיות לארץ.

הפלאשים עצמם עשו כמה ניסיונות "להגיע לארץ הקודש ולהקריב קורבנות." הידועה שבניסיונות האלה היא העלייה לירושלים עם מנהיגם "טאודורוס הגדול" בשנות החמישים של המאה ה-19. רבים נפלו בדרך והנותרים הגיעו עד סודן ולא המשיכו הלאה. כיום יש פלאשים המנסים להגיע לארץ דרך אילת. התשוקה לעלות לארץ משותפת לכולם.

"אסור שחמישים אלף הפלאשים לא ישמעו גם עתה את שופרו של משיח," סיים ד"ר פייטלוביץ את הראיון.

 

פייטלוביץ, שהלך לעולמו ב-1955 – עוד הספיק לראות את פועלה של ממשלת ישראל שהעלתה 27 נערים ונערות לכפר בתיה, שם למדו וחזרו כמדריכים לארץ הולדתם. דבר שהוא עצמו ניסה לעשות עוד לפני שנים רבות. והנה ראה כי חזונו להעלאת יהודי אתיופיה הולך ומתגשם.

עתה ייקרא שמו על מרכז תרבותי לאתיופים.

 

ולצד השני של המטבע: נשאלת השאלה האם ראוי להקים מועדון לאתיופים בלבד? לבודד עלייה המתקשה בלאו הכי להשתלב בארץ?

הורים אתיופיים בפתח-תקווה זעמו מאוד כשגילו שילדיהם עתידים ללמוד בגן שהוא לילדים אתיופים בלבד. עיריית תל אביב מסבירה כי נעשו ניסיונות שילוב אבל הם לא צלחו, בעיקר בקרב האתיופים המבוגרים, שאינם דוברי עברית. במרכז התרבותי, מאמינה העירייה, ימצאו האתיופים את התרבות והחברה שלהם.

נקווה.

תקוה וינשטוק

 

* * *

נעמן כהן

פראו אילנה המרמן – להחזיר עטרה ליושנה:

make Deutschland great again

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

 

פראו המרמן (איש פטיש בגרמנית) יצאה כהרגלה לנופש בגרמניה. והפעם ב"כרי אחו עסיסיים ירוקים, אגמים תכולים, נהר, נחלים ויובלים, כפרים קטנים, שבילי אופניים, ובאופק מתנשאים האלפּים: חבל ארץ יפהפה בבוואריה, ובבירת המחוז העיירה לנדסברג."

בלנדסברג חיבר היטלר את "מיין קאמפף", בשבתו שם בכלא בעקבות ניסיון ההפיכה שלו במינכן ב-1923. בזכות זה נהייתה העיר מקום עלייה לרגל לנאצים, ובין השנים 1937 ל-1945 אף התכבדה להיות העיר המרכזית השלישית בחשיבותה, אחרי מינכן ונירנברג, של הנאציונל-סוציאליזם, ונקודת מפגש של "נוער היטלר".

חברי תנועת הנוער עלו אל העיר במצעדים המוניים שהסתיימו בנאומים ובטקסים בכיכר העתיקה הציורית (הרמתי את עיניי וסקרתי אותה שוב), והצעירים היו מקבלים עותק של "מיין קאמפף" בתא מספר 7, תאו של האסיר לשעבר היטלר.

כבר ב-1933 כינתה את עצמה לנדסברג "עירו של הפיהרר", העיר שבה נֶהגו עיקרי האידיאולוגיה הנאצית, והתברכה בשגשוג הכלכלי שהביאה לה התיירות ההיטלראית. (והיום את התיירת המרמן).

בעיר הוקמה התשלובת הגדולה ביותר של מחנות ריכוז בתוך גבולות "הרייך": 12 מחנות שנקראו כולם "קַאוֹפֶרינג". הועסקו בהם עובדי כפייה יהודים שפונו במסע המוות משם ורובם  נרצחו.

ומה למדה פראו המרמן (איש פטיש בגרמנית) במהלך חופשתה?

פראו המרמן (איש פטיש בגרמנית) יצאה בהלם מהעובדה שהשנה קרה בבירת בוואריה –מינכן, בירת התנועה הנאצית בשעתה, מעשה איום המזכיר לה את נוראות העבר הנאצי.

ראש הקהילה היהודית בעיר, שרלוטה קנובלוך, דרשה מהארגון הקתולי קַריטַס לבטל חוזה השכרה של אחד מאולמותיו לקבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמים תומכי החרם הערבי, שהתכנסו במטרה לשלול את ההגדרה "אנטישמים" מתומכי תנועת הב.ד.ס.מ (מ. מזוכיסטים יהודים).

(לדידה של פראו המרמן, השולל את זכות היהודים למדינה אינו אנטישמי).

"אילו קיבלה גרמניה באמת ובתמים אחריות לעברה הנאצי היא היתה מסיקה ממנו," כותבת פראו המרמן – "תמיכה במאבק הערבי-מוסלמי נגד ישראל."

(אילנה המרמן, "נסעתי לבוואריה לנופש בין אגמים לכפרים ציוריים. זו היתה טעות", "הארץ", 29.11.19)         

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8191050

בעוד שהגרמנים הסתירו מהיהודים את תוכנית השמדתם, הערבים אומרים זאת בגלוי:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

פראו המרמן (בגרמנית איש פטיש) האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אינה מסתפקת בכך שהמדיניות הגרמנית-נאצית הנוכחית של ממשלת גרמניה היא ששטחי יו"ש חייבים להיות "יודנריין" (אפילו לא קטע קטן של רכבת לירושלים) – אלא תובעת מגרמניה להיכנע בשנית לחרם הערבי. כפי שעשתה עד 1965 (החרם הערבי שמטרתו חיסול המדינה היהודית נוסד עוד לפני הקמתה ב-1945 עם סיום ניסיון השמדת היהודים ע"י הגרמנים).

דויטשלנד, לדידה של המרמן, צריכה להשיב עטרה ליושנה, ולשוב למדיניות הרייך כלפי המופתי, על גרמניה היום לחזור למדיניות הנאצית של פעם, תמיכה בערבים אויבי היהודים.

הנופש של פראו המרמן (בגרמנית איש פטיש) במקום בו נכתב "מיין קמפ", של היטלר יאה לה כתומכת הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי ממשיכי דרכו.

פראו המרמן האקטיביסטית הפרו-איסלמית המתנאה כ"הומניסטית" אינה יכולה שלא להזכיר את הכרזתו של היטלר: "אני הומניסט אדיר" ( Ich bin so colossal human"") .

 

"יש שופטים בישראל"

במאמרו הסוקר בצורה טובה את הדילמה המדינית והמשפטית של ישראל כעת, כותב עמוס גלבוע: "איך אמר מנחם בגין: 'יש שופטים בירושלים,' לאמור, יש משפט צדק!" (חדשות בן עזר 1497).

משפט יפה שמרבים להשתמש בו, אבל בגין מעולם לא אמר אותו.

ב-1935 סיים הסטודנט מייצ'סלב ביגון את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ורשה. בפראגה מראים את היום את החדר במעון הסטודנטים בו הוא התגורר כסטודנט.

מייצ'יסלב ביגון – מנחם בגין, שמעולם לא עסק במקצועו, גם לא תמיד היה בעד החוק והמשפט, ודאי לא כשפתח בפוטש נגד ממשלה מכהנת בעיצומה של מלחמת השחרור בפרשת אלטלנה, ולא כשהסתער על הכנסת בפרשת השילומים.

מכל מקום האימרה המיוחסת לו "יש שופטים בירושלים" מקורה בטעות.

מרכז מורשת מנחם בגין ערך מחקר מיוחד למציאת המקור למשפטו של בגין "יש שופטים בירושלים," ולא מצא. כל שאותר היה כי אמר: "יש שופטים בישראל."

לפני חתימת חוזה השלום עם מצרים פסק בית המשפט העליון, בעתירה בעניין בית אל, כי ההתנחלות האזרחית היא חוקית, בהיותה חלק של מערכת הביטחון של ישראל.

בגין ציטט את פסק הדין בכנסת ב-20 במרס 1979, בהביאו לאישור את חוזה השלום עם מצרים, והוסיף: "אם מישהו יאמר לי אי־פעם שההתנחלות היהודית בארץ ישראל היא בלתי חוקית, יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בישראל!"

"מוקד הטעות הוא אצל שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק, אשר הכתיר מאמר שכתב ב-1979, 'יש שופטים בירושלים'. הוא ציטט מנאומו של בגין על הסכם השלום עם מצרים, שבסיומו הכניס מילה מוטעית לחלוטין: 'יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בירושלים' – בעוד שבנאום המקורי בגין אמר 'בישראל'. קשה לדעת מה גרם למשפטן הבכיר הזה להחליף את המילה 'ישראל' ב'ירושלים'. אלא שמאותו רגע נפרצו כל הסכרים, וזה הביטוי המיוחס לבגין באלפי כתבות ומאמרים."

(שלמה נקדימון, "האם בגין באמת אמר 'יש שופטים בירושלים'?" "הארץ", 14.1.15)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2539443

 

מגטו לודז' (1)

"אני ילדה קטנה אבל אני מבינה:" כתבה פרלה לוין בת ה-8 מכתב מרגש בעברית בתחינה לראש היודנרט בגטו לודז', מרדכי חיים רומקובסקי, שיסייע לאביה למצוא עבודה ומזון למשפחה.

פרלה כתבה את המכתב בעברית מפני שחשבה שהעברית תיגע לליבו של רומקובסקי שכציוני, בעברו חבר "הציונים הכלליים", ידע עברית.

בעברית משובשת היא תיארה את מעלותיו של אביה על פני היהודים האחרים בגטו.

את דבריה היא פתחה בדברי שבח והערכה למנהיג היהודים בגטו, ומודה על האהבה והדאגה הרבה שהוא מפגין ליהודים וליתומים. מיד לאחר מכן היא פונה בישירות ובתמימות ושואלת מדוע אותה הוא לא אוהב ("מדוע אתכם לא אוהבת?") ומבקשת שיסדר לאביה עבודה בגטו.

היא ממשיכה ומפרטת את תכונותיו ומעלותיו של אביה ("הו איש יפה והם יש לב יותר טוב מאלף היהודים.")

את המכתב היא סוגרת בברכת כתיבה וחתימה טובה לקראת חגי הימים הנוראים, ומבקשת את תשובתו של ראש היודנרט לתחינתה הכנה והמרגשת.

בקשתה של פרלה הקטנה היתה ממוקדת ומאוד בוגרת. "יהודי שלא עבד בגטו נחשב לאדם שנחתם גזר דינו."

מכתב מילדה יהודייה לרומקובסקי:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5631997,00.html#autoplay

המכתב לא עזר, ומשפחתה של פרלה לוין, יחד איתה, נשלחו להשמדה. וגם רומקובסקי נשלח לאושוויץ ברכבת האחרונה מהגטו.

 

מגטו לודז' (2)

גיזה וידזר נולדה בלודז', וכשעלתה לארץ כילדה עיברתה את שמה ליעל אביב.

כיעל אביב עשתה גיזה וידזר קריירה כשחקנית, והתפרסמה בעיקר בסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%93%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A7

בסדרה היא שיחקה את חדווה עוזבת הקיבוץ לעיר. שני השחקנים ששיחקו את "חדווה ושלומיק", עוזבי הקיבוץ, ירדו לימים מהארץ (ועל כך אין סידרת המשך).

גיזה וידזר יעל אביב ירדה עם משפחתה לגואה בהודו, אחר-כך לבריסל, ולבסוף שבה לישראל.

בתה של גיזה וידזר יעל אביב, שנקראה בשם הסיני תאי, גדלה בקומונה היפית בגואה. כיום היא יושבת באנגליה ומועמדת לפרס טרנר באמנות.

בראיון עימה לרגל מועמדותה לפרס היא מספרת שהיא אינה מגדירה היום את עצמה אנגלייה, סקוטית או וולשית, וגם לא יהודייה גלותית, אלא "בריטית". וכ"בריטית" היא תומכת בחרם הערבי על ישראל, מחרימה את ישראל ולעולם לא תבקר בה עד חיסולה.

הריאיון עימה בעיתון הותנה במתן אפשרות להבעת תמיכתה בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

(אבי פיטשון, "גאווה לא ישראלית", מוסף "הארץ", 22.11.19)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.8155460

מכיוון שאימהּ גיזה וידזר יעל אביב – שבה לישראל, היא לא תבקר אותה יותר בארץ.

הנה עוד דוגמה לאישוש תורתה של רחל קומלוש כי שנאת ישראל נובעת תמיד מהיחס להורים.

 

הגניוס היהודי מלודז' (3)

יצחק בז'וז'וביץ-לבני נולד בלודז' ובגיל צעיר עלה לארץ וניצל מהשואה, ונהיה לימים מנכ"ל ראשות השידור. בנו רמי לבני רואה את עצמו למייצג "הגניוס היהודי". במאמר שפרסם בעיתון "הארץ" הוא טוען שנתניהו הוא אויב הגניוס היהודי:

(רמי לבני, "נתניהו הוא אויב הגניוס היהודי" "הארץ", 24.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8168208

כבר מכותרת המאמר "נתניהו הוא אויב הגניוס היהודי" עולה שרמי לבני בטוח שהוא הוא "הגניוס היהודי", שהרי הוא הרי האוייב של נתניהו. הנה עוד ביטוי מובהק למחלת הנפש "ביביפוביה" – שנאת נתניהו.

"הגניוס היהודי" רמי לבני, (בן הפליט מלודז' שניצל בנס מהשואה) קבע שנתניהו הוא "אוייב הגניוס היהודי" מפני שהוא, נתניהו, אינו מבין שאבא של מאזן הוא-הוא התקווה לשלום.

"הגניוס היהודי" רמי לבני שכח רק עובדה קטנה – שאבא של מאזן קיים רק בזכות ישראל. ללא ישראל, וצבאה צה"ל, היה אבא של מאזן נזרק כבר מזמן מהגג ע"י החמאס...

אבל מי אמר כי ל"גניוס יהודי" בדמות רמי לבני יש בכלל תפישת מציאות?

נעזוב רגע את "הגניוס היהודי" של לבני ונפנה לגניוס הערבי.

הנה המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן (הרוצה שלום ע"פ "הגניוס היהודי" רמי לבני), תובע לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים ע"פ דברי מוחמד:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

ודוק: בעוד שיש יהודים המתנגדים לגזענות יהודית טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען,  הרואה בדברי מוחמד אלו מפי המופתי של אש"פ המינוי האישי של אבא של מאזן, גזענות ולא מופת מוסרי.

אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו.

הטרגדיה של "הגניוס היהודי" היתה שהיהודים הקשיבו תמיד טוב יותר למבטיחים להם, מאשר למאיימים עליהם.

 

אמנות כמייצגת מציאות

פירוק הברית ההיסטורית?

המחזאית והשחקנית הדרוזית, פִדאא זידאן, מהכפר בית ג'אן, ילידת 1989, מייצגת דור חדש של צעירים דרוזיים המזדהים עם הפלסטינים.

מותם של שניים מאחיה בעת שירותם הצבאי, והחברוּת של משפחתה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, יצרו אצלה קונפליקט זהות.

את השקפותיה האנטי-ישראליות מעלה הדרוזית פדאא זידאן בהצגה שכתבה, בערבית, והיא מעלה אותה עתה בעברית בשם "בסוף האביב".

"ברור שאני פלסטינית, בדיבור ובחיים, ושההצגה הזו היא פלסטינית. אבל בתוך כל הסיפור שלי יש חלק שאני מכנה 'תוצרת הארץ': השכוֹל," אומרת זידאן. בהצגה היא חושפת את תהליך הפיליסטיניזאציה שעברה.

לדברי זידאן היא לא היחידה. "הדור הצעיר בחברה הדרוזית," היא אומרת, "עובר תהליך פלסטיניזציה. אחיה הגדול, למשל, קיבל פטור מצה"ל אך עבד תקופה בשירות בתי הסוהר, ושם פגש אסירים פלסטיניים. לימים למד משפטים ורוב עיסוקו הוא בתיקי אסירים מסוג זה."

בנו, שהגיע לגיל גיוס, סירב להתגייס. "האחיין שלי סירב וישב בכלא חצי שנה, יוצא ונכנס ממנו," היא אומרת.

מטרת ההצגה שהיא מעלה בעברית, אומרת זידאן. "זה לגמרי לא פיוס. זו הצגה בעוד שפה, בגלל שהעברית נגישה לנו והשפה חזקה. יש פה מטרה, שעוד סיפור יישמע. מעבר לזה, בהצגה בעברית יש למעשה פירוק של הברית מ-1956, כי הקהל מבין מתישהו שהוא המפקיע של האדמה ושל האח, של גופת האח."

(יאיר אשכנזי, "מחזאית הסירוב", "הארץ" גלריה 22.11.9)

https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-MAGAZINE-1.8138222

תהליך הפיליסטיניזציה של הדרוזים אזרחי ישראל אינו חדש, אבל דומה שחל בו לאחרונה האצה.

"דרוזים" הוא כינוי גנאי מוסלמי. הדרוזים מכנים עצמם "המייחדים" כלומר מייחדי האל.

בגלל אמונת הדרוזים בהתגלמות אלוהיהם באבו עלי מנצור, שליט מצרים הפטמי במאה העשירית, שכונה על ידיהם "אל חכים באמר אללה" (השליט מטעם אלוהים) – לפי האיסלם הדרוזים הם דת כפירה אלילית והם אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" היהודים, הנוצרים, והשומרונים, ויש להכחידה כאת עובדי האלילים.

בגלל רדיפות המוסלמים יכלו הדרוזים לחיות רק בהרים בשולי היישוב.

אסטרטגיית הקיום הדרוזית מבוססת על קיום סודות הדת, והתחזות למוסלמים תוך נאמנות תמידית לשלטון בכל מקום.

בניגוד לעלאווים ברמת הגולן, ששומרים אמונים למדינת ישראל למרות שלטון בני עדתם בסוריה, התנהגות הדרוזים ברמת הגולן מראה שהם מבחינים בחולשה ישראלית. ולאחרונה החולשה הישראלית ניכרת גם אצל הדרוזים בשאר הארץ.

הדרוזים יש לזכור, נאמנים תמיד בכל מקום לשלטון.

אין חולק שלדרוזים יש תרומה עצומה לביטחון ישראל. אחוז המתגייסים אצלם בחובה ובקבע (בקרב בנים כי הדרוזים לא מתירים לנשים להתגייס) הוא גבוה מזה היהודי. אבל לאחרונה חל מפנה לרעה אצל הדרוזים, מפנה המוצג במחזה של זידאן.

לאור המצב כדאי לזכור את תרומתו של אמין עז א-דין – הדרוזי שתרם הכי הרבה לביטחון מדינת ישראל. בראשית אפריל 1948 מונה אמין עז א-דין, דרוזי מלבנון, קצין לשעבר בחיל-הספר העבר-הירדני, למפקד הכוחות הערבים בחיפה. עימו הגיע צוות של לוחמים חמושים וכמות ניכרת של נשק ותחמושת. משימתו העיקרית היתה לארגן מחדש את הכוח הערבי בחיפה ולתאם מתקפה משולבת של הכוחות הערבים במרחב, והכוחות הדרוזים שפלשו לארץ ישראל מסוריה.

עז א-דין הדרוזי יצר קשר עם יחידותיו של שכיב ואהב, מפקד הגדוד הדרוזי שפעל בגזרת רמת-יוחנן, ועם יחידות 'צבא ההצלה' של קאוקג'י, ערב התקפתן על משמר-העמק. המטרה היתה התחברות אל כוחותיו וכיבוש חיפה.

תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק, ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף. רק בעקבות תבוסת הדרוזים ברמת יוחנן הם החליטו שמוטב להם, לדרוזים, לצאת ממלחמת הערבים נגד היהודים, ולהגיע לברית עם היהודים.

ב-22.4.48 בבוקר, יום קרב ההכרעה על השליטה בחיפה, מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין ברח משדה הקרב. הוא עלה על סירה ונמלט לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק. בריחתו של מפקד הכוחות מוטטה את החזית הערבית כולה והערבים החליטו להיכנע.

לאור הפצרותיו (האוויליות) של ראש העיר שבתאי לוי בערבים שיישארו בחיפה, (ושל סטוקוול המפקד האנגלי) – ביקשו הערבים שעה וחצי להתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות וביקשו הוראות. פקודת המופתי הירושלמי היתה, כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל את תנאי כניעה מידי היהודים, היות שפלישת צבאות ערב קרובה, והארץ כולה תיפול ממילא בידיהם. (58 שנים מאוחר יותר ייעץ נאסראללה לערבים לנטוש את חיפה על מנת שלא ייפגעו מהטילים שהוא שולח וכך ייקל עליו להרסה) וכך הנציגים הערביים הודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם עד אחד על נשיהם וטפם.

בריחתו של המפקד הדרוזי אמין עז א-דין איפשרה את הקמת המדינה, ואת קיומה לאחר מכן.

בשנים האחרונות החברה הדרוזית נעה בין שתי קצוות – מצד אחד דרוזים תומכי המדינה כאיוב קרא, ומאידך תומכי חיסול המדינה כח"כ לשעבר מבית ג'אן, הסוכן הסורי, תומך בשאר אל אסד, סעיד נפעא, ועד המחבל הדרוזי סמיר כונתאר.

ההצגה משקפת את השינוי שחל בחברה הדרוזית של ימינו והמעבר של רבים מהדרוזים מ"לנו" ל"צרינו".

 

א ערבישע מאמא

אום איאד אל-אשקר, אימו של פעיל הג'יהאד האסלאמי איאד אל-אשקר, שנהרג בהיתקלות עם כוחות צה"ל, קראה בריאיון לערוץ אל-קדס אל-יום, (המזוהה עם הג'יהאד האסלאמי), לאימהות הפלסטיניות, לעודד את בניהן לצאת לג'יהאד: "המוות הוא ודאי, אז מדוע לא למות כשהידים?"

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?130_9

 

"יד ושם" להיטלר

לאחר שעבדאללה שתילה, איש עסקים לבנוני החי בשוויץ, קנה את הפריטים של היטלר שנמכרו במכירה פומבית והורישם ל"קרן היסוד", תבע מיד "יד ושם" להעביר לידיהם את הפריטים. שהרי לדידו של מוסד "יד ושם" יש להקים "יד ושם" להיטלר למען זיכרון עולם.

 

עברי נותן שם ערבי

דליה גבריאלה קורנבליט, ניצולת שואה מגיטו ורשה, ואשר לידר – שעלו לישראל מארגנטינה, החליטו לקרא לבנם שנולד ב-1974 עברי, כי הלא בארץ העברים הם. עברי לידר החליט לקרוא לבנו, שנולד מפונדקאית ב-2019, בשם ערבי: "אַלְבִּי" (בערבית הלב שלי).

בחוגים מסוימים כבר אין נותנים עוד בכלל שמות עבריים.

השמות מלמדים רבות על טיב החברה בה הם ניתנים.

 

ברית המיעוטים האנטי-ציוניים

ח"כ משה ויינברגר-גפני מדגל התורה תמך בחברי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ואמר: "הופכים את הנציגות של הרשימה המשותפת לדרגה שנייה, כאילו שהם לא לגיטימיים. אז אני אומר שגם האזרחים הערבים וגם הנציגות הערבית לגיטימיים, ולפעמים אפילו נדמה לי שאחמד טיבי נציג דגל התורה." בדבריו הציג ח"כ גפני את יחסי הנציגות החרדית-הערבית, ושימר וייצב את ברית המיעוטים, הקיימת מתחת לפני השטח בכנסת כבר זמן רב.

למחרת הודה ח"כ טיבי לגפני על דבריו האמיצים ועל המשך שיתוף הפעולה בין הסיעות.

ראשי המפלגות החרדיות זוכרים היטב מי סייע להם מאחורי הקלעים (גם אם רק באופן פסיבי, בהימנעות מהצבעה) בנושאים החשובים להם, כגון גיוס תלמידי הישיבות ושמירת השבת במרחב הציבורי. גם נציגי המיעוט הערבי זוכרים מי נלחם למענם במאבק על חוק המואזין ובנושאים נוספים.  (ישראל כהן, "ברית המיעוטים למרות הבלוק", "הארץ" 21.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8156876

יש הרבה מן המפריד בין המפלגות החרדיות לתנועה האיסלמית האנטישמית, אבל יש גם הרבה משותף. התנגדות לציונות, לדמוקרטיה, למתן זכויות לנשים ולהט"בים, ועוד.

 

הגם אתם צאצאי הרב מיליקובסקי?

הרב נתן מיליקובסקי (1879-1935) בוגר ישיבת וולוז'ין שהתמנה לרב העיר רובנה, נתפס לציונות, ובניגוד לרבנים החרדים הפך לעסקן ציוני. הוא עלה לארץ ב-1920 לראש פינה, והיה ממקבלי פניו של הרב קוק במסעו במושבות. לקראת עלייתו לארץ הוא עיברת את שמו לנתניהו.

בהמשך חייו בארץ היה מקורב לרוויזיוניסטים. לרב נתן מיליקובסקי-נתניהו היו תשעה ילדים שרובם ירדו מהארץ. חלקם הפכו לגבירים גדולים.

שמואל ודוד רוט, הנכדים של בנימין מיליקובסקי-נתניהו, נכדו של הרב נתן מיליקובסקי, "ראש ממשלת הכויפרים", מהבת נועה, מנישואיו לד"ר מרים ויצמן-הרן – באו השבוע לחלות את פניו (וכספו) של הרעבע מסאטמר עוכר ישראל האנטי-ציוני שר"י.

https://www.bhol.co.il/news/1052027

מה היה אומר הרב הציוני נתן מיליקובסקי על נכדיו הלא ציונים?

הולך ופוחת הדור.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

* * *

אהוד בן עזר

"הצייד"

לשלמה שבא

1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 20.10.1967

לפני 52 שנה

לא קל הוא עיצובה הספרותי של תקופת ראשית היישוב היהודי בארץ-ישראל. יש בידינו פרקי ספרות אותנטיים מתקופה זו, פרי עטם של ברנר, סמילנסקי, יעקב רבינוביץ ואחרים. ישנם ספרי עדות על אנשי העלייה השנייה ובהם כמה ספרים משובחים, שבהם הזיכרונות האישיים נפרשו לכדי יריעה סיפורית רחבה, דוגמת "שנה ראשונה" לשלמה צמח, "עלייתו של שלום ליש" לשלמה לביא ו"אנו עולים" של רחל ינאית בן-צבי. ישנם אף ספרי היסטוריה ומונוגראפיות, שלא לדבר על שלל ספרי היובל של מושבות ארץ-ישראל, וספרי זיכרונות של בודדים.

בעייתה הספרותית של תקופה זו היא כי מעטים בלבד מבין בעלי הכישרון המספר בארץ נוטים לעסוק בה ולהעלותה מחדש. נוסף על כך דל הוא דיוקנה המצטייר לקורא העברי מתוך ספרי הלימוד או על פי הספרות שנכתבה בהשראת תנועות השוקדות לא פעם על טיפוח חלקן בבניית הארץ – יצירת פולחן גיבורים, שהפך לחלק מן הפולקלור המבדח בבתי הספר הישראליים. לא פלא הוא אפוא שהאמת של התקופה לא מצאה ביטוי.

ב"תמול שלשום", הרומאן הנודע של ש"י עגנון על ימי העלייה השנייה ביפו ובירושלים, מופיעה בין היתר דמות תמהונית של עושה פוחלצים בשם ארזף. נמנו המפרשים וגמרו כי ארז"ף של עגנון פירושו בראשי תיבות: אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה. הלא הוא ישראל אהרוני, חוקר בעלי החיים הנודע, שישב בראשית המאה [ה-20] באחת משכונות ירושלים, ברחוב החבשים, ושימש לעגנון מודל לדמות ארזף שבספר.

והנה חזר אלינו אהרוני, הפעם בשמו המלא, בסיפורו המקסים של שלמה שבא "הצייד", שהופיע לאחרונה בספריית "תרמיל". שלושה הם גיבורי הסיפור. ראשון להם הצייד, יחזקאל חִֶנקין איש "השומר" אשר נפטר בכיל צעיר ממחלת הקדחת [המלריה]. שנייה אשתו חיה-שרה שעדיין נמצאת עימנו כיום וגילה מעל לשמונים. ושלישי – הלא הוא הזואולוג הירושלמי אהרוני, אשר מטעמו ויחד עימו יצא יחזקאל חנקין למסעות הציד במדבריות סוריה וערב.

עלה בידו של שלמה שבא לעשות בסיפורו את אשר נחשב לקשה וכמעט לבלתי-אפשרי, להגיש סיפור עלילה מרתק כמערבון, אשר גיבורו הינו פרש יהודי, ותקופתו – העלייה השנייה.

הסיפור מתחיל בפגישת אהרוני וחנקין ברחוב בירושלים. אהרוני מבקש מחנקין להיות לו לצייד ולהביא למענו ביצי נחשון מִים אנטיוכיה שבצפון סוריה. בפרקים הבאים אנו מתוודעים לעברם של השניים, וכיצד הגיע כל אחד מהם למקצועו ולארצו. מכאן מתפרשת העלילה על פני מסעות ציד במדבר הסורי עד לנהר פרת, ובעבר-הירדן עד גבול ערב.

בנפשו של חנקין מתעורר צמא לפגוש ביהודי חייבר האגדיים אשר לפי השמועות חיים כשבט בין הבידואים במדבריות ערב. אין הוא נילאה לשאול עליהם ולחפשם במסעותיו הרבים, וגם על ערש מותו, הוזה ומדמם בקדחת, עדיין נדמה לו כי סוף-סוף בא לבקרו שליח מבני חייבר, רכוב על סוס רם ועומד בפתח ביתו. רב הוא החומר הסיפורי המרתק מתולדות ראשית היישוב היהודי בארץ – המצפה לגאולתו באותו נוסח כתיבה שחציו סיפור דוקומנטארי וחציו בידיון ועיבוד ספרותיים. שלמה שבא מצא איזון בין הנאמנות לדמויות המקוריות של התקופה לבין רקימת סיפור בעל ערך לעצמו, לא רק כפרק היסטורי אלא ספרות ממש.

 

* שלמה שבא: "הצייד". ספריית "תרמיל" בהוצאת קצין חינוך ראשי. 1967.

 

הערה מאוחרת: לימים כתבתי את ספרי "בעקבות יהודי המדבר", 1983, המתאר את החיפוש אחר יהודי חייבר, ובו מופיע חנקין בשמו האמיתי וגם כאחד המרכיבים בדמותו של עמשי השומר, שאותו שאלתי מהרומאן של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר", 1929.

 

* * *

אהוד בן עזר

חבל

פרידה משלמה שבא

דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה

ביום שישי, 8 במאי 2015

באדמה שעליה אנחנו עומדים, בבית הקברות של גבעת השלושה, טמון כבר 45 שנה חבר הקיבוץ, הלוחם האגדי – בני מרשק.

שלמה יקירנו, המצטרף אליו היום, כתב עליו את אחד מספריו היפים ביותר ושמו "בני רץ, חייו וקורותיו של בנימין מרשק", ספר שהופיע לפני 34 שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"בני רץ" הוא ספר אופייני לדרך כתיבתו ההיסטורית-הספרותית הנפלאה של שלמה. יש כותבי ביוגראפיות שטוענים כי אינם כוללים סיפורים על גיבוריהם אם אין להם לפחות עדות מסייעת אחת. כמו בבית משפט.

גישתו של שלמה היתה שונה בתכלית. הוא אמר שההילה שנקשרה סביב בני מרשק, למשל – אם אנשים טענו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות – ההילה הזו חשובה לא פחות מן העובדות, ויש לכתוב גם עליה בביוגראפיה.

כך ניווט שלמה את כתיבתו, שלא חטאה אף פעם לעובדות המוכחות אך ידעה להביא תמיד גם את ההילה, את האווירה שאפפה את גיבוריו והיתה חלק מן התקופה וגם מן החלומות שנרקמו בה.

שלמה כתב ספר נפלא, "חוזה ברח, סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק", שיצא לאור לפני 25 שנים בהוצאת דביר. ספר ששימש גם מקור לסופרים אחרים שכתבו על ביאליק. אחת האמירות הבוטות בספר, ואינני בטוח אם כך ממש נכתבה, או זו היתה המסקנה שלי – היתה האמירה, על או מפי ביאליק, והיא – שלא איכפת לו, לביאליק, אם מישהו יאמר עליו שהיה משורר גרוע, אבל הוא לא יסלח לעולם למי שיאמר עליו שהיה סוחר גרוע. כך שירטט שלמה את ביאליק, נפש עמוקה ומיוסרת, צמאה לאהבה, ששכנה בגוף של אדם מעשי מאוד.

ספרו הראשון של שלמה "אנשים חדשים בהרים הגבוהים", יצא לאור בשנת 1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והיה אולי הראשון שתיאר את יישובי העולים באותן שנים, ובאותו איזור שאני כתבתי עליו לאחר עשר שנים את "המחצבה". למרבה הצער הספרות העברית לא זכרה לשלמה את הראשוניות הזו.

אהבתו של שלמה לתל אביב ולארץ ישראל, ובקיאותו הרבה בשתיהן, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו המלבבת. הוא אהב סיפורים בעל-פה, אהב חברת אנשים, ולא פעם אמר כי כמחצית חייו עברה עליו בישיבה בבתי קפה.

הוא כתב הרבה מתוך עושרו הרב, ואולם הוא לא הסכים להרצות. הפעם היחידה ששמענו אותו נואם היתה בחגיגה שערך לו מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, וזה היה נאום נפלא.

כזה היה שלמה, שזכה לכתוב יותר משלושים ספרים, לכתוב כתבות מרתקות, לעיתים יחידות בתחומן – על אנשים כמו הצייר והארכיטקט אריה אל-חנני. שלמה, שזכה לייסד את כתב-העת "עתמול", שמבטא בצורה מדוייקת את דרכו – שהיא מסירה פופולרית של היסטוריה רצינית מאוד.

שלמה, גם כשאתה כבר אינך, אפשר עדיין להמשיך לדבר איתך שעות על גבי שעות במחשבות, ובקריאת ספריך, רק שכבר אי אפשר לשאול אותך שאלות של בקיאות בתולדות העיר והארץ.

חבל.

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק עשרים וארבעה

התלם העברי הראשון

 

סוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878. על המושבה החל לרדת גשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

וכך היה. באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש [שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. – ממני, המלביה"ד].

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי.

בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

 

סוף

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד בן עזר יקירי, בקטע חפירת הבאר הראשונה, מספרך המרתק "והארץ תרעד", אתה כותב בחב"י 1497: "'שלא יהיו בתיהם – קבריהם!' – אמרו הירושלמים הוותיקים על  חבורת המשוגעים."

וברשותך אציין שלפני מעל אלפיים שנה, כאשר בימי חג הסוכות היתה ירושלים מלאה בעולי רגל מבבל, ובעוד העם כולו צמא לגשם, והתפילות לגשמי ברכה נשמעות ברחבי בית המקדש – התפללו עולי הרגל הבבלים לדחיית הגשמים עד לאחר הגעתם לבבל, בהליכה בגאיות הצרים והמסוכנים. לכן, ביום כיפור, הכהן הגדול בתפילתו הייחודית לבד בדביר, היה  פונה לשמיים, ואומר: "אל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון שלא יעשו בתיהם (לבני בוץ) קבריהם." 

בהערכה,

ברוך תירוש

 

מקור: בתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בנוסח הירושלמי (יומא ה', ב') מצאנו: "...ועל אנשי השרון היה אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שלא ייעשו בתיהן קבריהן."

 

* אהוד: בדרך כלל אני מחבב אחדים מן הלחנים והמילים של שירי שלמה ארצי, אבל אין לי כוח לקרוא את המלל בטור השבועי שלו במוסף של "ידיעות אחרונות". אך הנה היפנו את תשומת ליבי לטור שלו מיום שישי שעבר, 22.11, ובו דרישת שלום מסבא שלי בקטע שכולו טיפשות ובורות מדהימות, ובהמשך – גיבובי מילים שאינן מתחברות זו עם זו:

"מאה שנה לאחור. זה היה לפני מאה שנה כשאחד בשם יהודה ראב (שום קרבת משפחה ללאו מסי מנבחרת ארגנטינה) מתח בוקר אחד את שרירי רגליו למול התלם הראשון באדמת פתח תקווה."

האין במוסף שום עריכה לשטויות ולטעויות של שלמה ארצי?

במכתב העיתי, מאמר בתת-רמה שכזו – לא היה מתקבל לפרסום!

 

* אהוד היקר, קראתי בעיון את הרשימה שלך על אסתר ראב ועל קשריה עם צבי שץ ויוסף לואידור. אתה מזכיר שם את רחל סבוראי ז"ל ממשפחת יצקר. לי יש הערכה גדולה לאישה זאת, כי אני נאבקתי שנים ללא הצלחה רבה כדי שמשרד הביטחון ישפץ את קבר האחים של הרוגי תרפ"א בבית העלמין טרומפלדור. רחל סבוראי נרתמה למשימה, והצליחה, ויחד חיפשנו מידע על ההרוגים כדי שיהיה כיתוב על המצבות. הקשר שלה למקום ברור (משפחת יצקר), ובאשר לקשר שלי: שני הקברים הראשונים בקבר האחים הם של דובה ויהודה צ'רקסקי, שהיו מנהלי בית החלוץ ביפו (היום רח' יפת 34), הכינו את העולים החדשים להגנה, והוכרעו על ידי הפורעים שהיו מזוינים ברובים ורימונים. זה קרה ב-1.5.1921 – יום לפני רצח יצקר האב, הבן, י"ח ברנר וחבריו הסופרים. דובה צ'רקסקי היתה האישה היחידה שנרצחה באירוע הנורא הזה. הצ'רקסקים הם סבא וסבתא של נורית רעייתי. הם השאירו אחריהם 3 יתומים, שהגדול מביניהם, משה, שהיה אז בן 13, הוא אביה ז"ל של רעייתי.

שלך,

משה גרנות

 

* אהוד, "ספרי דורות קודמים" הוא אחד המדורים החביבים עליי. מקווה שנותרו אצלך רבים שעדיין לא פורסמו!

נסיה שפרן

 

אהוד: לנסיה שלום, בימים אלה סיימתי את העבודה הענקית של הקלדת מאות הרשימות של ספרי דורות קודמים, ואמשיך לתת אותן במכתב העיתי עד תום הסידרה. אם את רוצה אני יכול להעביר אלייך את שני הקבצים שבהם כבר מצוייה עכשיו כל הסדרה, וכך לגבי קוראים מעוניינים אחרים.

"לקסיקון ספרי דורות קודמים" יהיה מצוי כולו לכל דורש באתר של המכתב העיתי שאותו מחזיק עבורנו פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר באוניברסיטת אוהיו.

 

* עופרי אילני פירסם מאמר עלוב, חף מיֶדע רציני ומקיף – על גרשם שלום ["הארץ", 29.11]. האם עד כדי כך ירדה רמת העריכה של "העיתון לאנשים חושבים"?

במכתב העיתי, מאמר בתת-רמה שכזו – לא היה מתקבל לפרסום!

 

* מהקריאה בשלל המאמרים והתגובות בעקבות הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, בייחוד תיק 4000, אפשר להתרשם שלא רק ששבע שנים לא תספקנה כדי לדון בכל החומרים ובכל הערכאות עד לערעורים בעליון – אלא שגם אם בסוף יצליחו להרשיע במשהו את נתניהו, זה יהיה בעיקר תוצאה ממסע הרדיפה שהתנהל נגדו!

קיראו למשל בצרופה את דבריו של אלי ציפורי על תפירת תיק 4000 – והעמידו לעומתם את דבריו המסיתים של עו"ד אליעד שרגא, ראש "התנועה לאיכות השלטון" [ולהתראה נגד שואה גרעינית!] – בהפגנת מוצ"ש נגד נתניהו:

"מה צריך לקרות כדי שתבין את עומק השואה הגרעינית שאתה מעביר על מערכת אכיפת החוק?"

שואה גרעינית!

תגידו, אתם יצאתם מדעתכם?

ומי ישפוט את הכיסוי המוטה, המשוחד והמסית נגד נתניהו שקיבלה ההפגנה הזו בתקשורת!

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל