פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1208

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בטבת תשע"ז, 5 בינואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: 1. לֹא יְאֻמַּן אַךְ בָּא בַּזְּמַן. 2. הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה. הלחן: יוחנן זראי. // אלוני זמורה: על סמל אלאור אזריה. // האלופים המסרסים יוחאי בן נון ועמוס חורב יועמדו לדין צבאי ויורשעו בדיוק כמו שהורשע סמל אלאור אזריה. // עמוס גלבוע: על פי החלטת מועצת הביטחון 2334 אין טרור פלסטיני. // פוצ'ו: "בחיי [3]", כ"ב. דאגות של שני מורים לטבע. // יהודה דרורי: חיזבאללה לא האיום העיקרי. // משה גרנות: הפוך על הפוך, על ספרו של אהוד בן עזר "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834"  [פרסום חוזר]. // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין  ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. [פרסום חוזר]. // משה כהן: אשמה תמוהה. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.1.17. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים. כ"ד. שני  אחים. // הדסה מור: על הסטיגמות העדתיות, ההצגה "הצמה של אבא" בתיאטרון הבימה. // מתי דוד: עבור מה קיבל הנשיא הכושל פרס נובל? // דרור אֵידָר: לא מהפכה. חילוף משמרות טבעי. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.12.2016). // מכתב תשובה של יו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר למכתבו של אהוד בן עזר. // תקוה וינשטוק: "אישה עברייה אל הדגל" – מקור ותרגום. // אלי רוה: זוג עגילים. חלק ראשון [המשך]. גטו. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֹא יְאֻמַּן אַךְ בָּא בַּזְּמַן

סְקוּפּ מַדְהִים שֶל הַכַּתֶּבֶת סְמָדַר פֶּרִי, שֶפֻּרְסַּם

בָּעִתּוֹן, אַךְ הַצִּבּוּר לִבּוֹ אֵלָיו כִּמְעַט לֹא שָׂם

מְחַיֵּב כָּל אִיש-מַצְפּוּן שוֹחֵר-שָלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל

לִרְאוֹתוֹ כְּאוֹת נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרָה טוֹבָה, תוֹדָה לָאֵל.

מְדֻבָּר בְּעַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחֶם, קָצִין בָּכִיר

בְּצַמֶּרֶת חֵיל-הַיָּם שֶל סָעוּדִיָּה, שֶמַּשְחִיר

בְּלִי רַחֵם אֶת פְּנֵי פּוֹלִיטִיקַת אַרְצוֹת עֲרָב כְּנֶגֶד

מְדִינַת הַצִּיּוֹנִים שֶבְּרֹב מֶרֶץ מְשַׂגְשֶׂגֶת

בְּלִי שוּם שֶמֶץ אָנָלוֹגְיָה

לְפִגּוּר עַמֵּי עֲרָב

בְּמַדָּע וְטֶכְנוֹלוֹגְיָה

וְשִכְלוּל שֶל הַי-טֶק רָב

וְשֶבָּהּ גַם הַתּוֹחֶלֶת שֶל חַיֵּי עַרְבִים אֶצְלָם

הִיא גְבוֹהָה הַרְבֵּה מֵאֵלֶּה

שֶבְּכָל אַרְצוֹת אִיסְלָאם

כְּמוֹ תֵימָן שֶמֵּרָעָב פּוֹעֶרֶת מִילְיוֹנֵי פִּיּוֹת

בְּשָעָה שֶאַדְמוֹתֶיהָ עֲשִירוֹת וּפוֹרִיּוֹת

אַךְ שָנִים, בְּלִי נֶחָמוֹת

וּבְלִי חוּש-צֶדֶק מְהֻגָּן

בָּן זוֹרְעוֹת הַמִּלְחָמוֹת

גְּוִיּוֹת-אָדָם בִּמְקוֹם דָּגָן;

אוֹ עִירָאק שֶאֶזְרָחֶיהָ מִתְחוּמֶיהָ נִמְלָטִים

בּוֹ-בַּזְּמַן שֶמִּן הַנֵּפְט שֶלָּהּ גוֹרְפִים הַשַּלִּיטִים 

כְּמֵאָה וַעֲשָׂרָה מִילְיַארְד דּוֹלָארִים אֶל כִּיסָם

אַךְ עַמָּהּ נִרְצָח בְּמִלְחָמוֹת בְּלִי גְבוּל וּבְלִי חַסָּם;

אוֹ תוּנִיס, שֶשַּלִּיטָהּ גָנַב מֵעֲנִיֵּי אַרְצוֹ

כִּשְלוֹשָה-עָשָׂר מִילְיַארְדִּים שֶל דוֹלָארִים כְּחֶפְצוֹ.

"אָז אִמְרוּ בְּעַצְמְכֶם," סָח הַסָּעוּדִי הָאַמִּיץ,

"מִי מוֹצִיא מֵעַרְבִיֵּינוּ לֹא רַק דָּם כִּי אִם גַּם מִיץ:

כָּל אֻגְדּוֹת הַצִּיּוֹנִים אֲשֶר יָצָאתֶּם לְמוּלָּן 

בְּשוּרַת מִלְחֲמוֹת-כֶּשֶל שֶהֻבַסְתֶּם בְּכֻלָּן

וְהָפַכְתֶּם בָּן אַלְפֵי פָּלֶסְטִינָאִים לִפְלִיטִים

שֶעַכְשָיו, בְּתוֹךְ "אָבִיב" עַרְבִי זֶה אֵין גַּם מְעַטִּים

בֵּין כֻּלְּכֶם שֶאֲסוֹנָם הַמְּמֻשָּׁךְ וְהַיָּגֵעַ

לְחוּשְכֶם הַסּוֹלִידָרִי כָּאן עָמֹק בַלֵּב נוֹגֵעַ

אוֹ גוּפֵי-טֵרוֹר מוּסְלְמִיִּים שֶיֵּש לָהֶם מַנְדָּט 

כְּמוֹ "אֶל-קַעִידָה" וְ"דַעֶש" לִשְחִיטַת אָחִים-לְדָת?

כֵּןְ, נָכוֹן שֶמִּדֵּי פַּעַם מְטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים

בִּשְמֵיכֶם אַמְלָ"ח שֶל "חִיזְבַּאלָּה" וְ"דַעֶש" מְחַסְּלִים,

אַךְ הַסּוּרִים הַבּוֹרְחִים מִמְּטַר פְּצָצוֹת וּגְזַר מוֹקֵש

לֹא מִחֵיל-אֲוִיר יִשְׂרְאֵלִי בּוֹרְחִים, כִּי אִם מֵאֵש

טַיָּסֵי חֵיל-הָאֲוִיר שֶל הָרוֹצֵחַ מִדַּמֶּשֶׂק

הַטּוֹבֵחַ אֶת עַמּוֹ, אִּתּוֹ בִּלְבַד יֵש לָכֶם עֵסֶק

בְּשָעָה שֶהָעַרְבִים שֶבִּמְדִינַת הַצִּיּוֹנִים

מַצָּבָם עוֹלֶה עַל זֶה שֶל מַצַּבְכֶם עֶשְׂרוֹת מוֹנִים."

כָּךְ מֵטִיחַ עַבֶּד אֶל-לָטִיף מִילְחֶם בְּעֹז וָאֹמֶץ

וְלַמְרוֹת שֶקּוֹל שָפוּי זֶה הוּא כַּיּוֹם פָּחוֹת מִקֹּמֶץ

בְּעוֹלָם עַרְבִי שְטוּף-מוֹחַ בְּשִׂנְאָה וַהֲסָתָה

זֶה נִיצוֹץ זָעִיר שֶל אוֹר בְּמִנְהֲרוֹת הָעֲלָטָה

שֶבְּעַזָּה לְשׂוֹנְאֵינוּ לְחוֹפְרָן עוֹד לֹא נִמְאַס

וְאַחת מֵהֶן הִתְמוֹטְטָה עַל שְנֵי אַנְשֵי "חָמָאס".

אַךְ הִנֵּה, הַפְלֵא וָפֶלֶא, גַם אִם כָּל אַנְשֵי "חָמָאס" הֵם

שְטוּפֵי-מוֹחַ קָם סְטוּדֶנְט, שוּקִי בָּדִיר מִכַּפַר קָאסֶם

וְלוֹמַר דְּבָרוֹ עַל עַבֶּד אֶל-לָטִיף לֹא הִשְתַּמֵּט

כְּשֶקָרָא בְּקוֹל, גַּם הוּא בּאֹמֶץ: "כָּל מִלָּה אֱמֶת..."

* * *

יוחנן זראי נולד בבודפשט שבהונגריה. היה ניצול שואה לאחר שהיה בגטו ובמחנה ריכוז במערב הונגריה. לאחר השואה למד באקדמיה למוזיקה בבודפשט ובאוסטריה. עלה לישראל בשנת 1950. גר ביפו ובעין גב ולימד באקדמיה למוזיקה בירושלים. הלחין מיספר רב של שירים ללהקות צבאיות שונות, בהם "רוח סתיו", "אחד גבוה ושניים קטנים", "כוכב הצפון" ושירי הזיכרון "אחי הצעיר יהודה" ו"מי שחלם". עבד בקול ישראל בניצוח, ויצר מוזיקה לתסכיתי רדיו רבים. הלחין מוזיקה ושירים להצגות תיאטרון ולסרטי קולנוע ישראלים, בין היתר עבד יחד עם הפזמונאית נעמי שמר על ההפקה המוזיקלית של המחזמר "חמש-חמש" והלחין את פסקול הסרט "סאלח שבתי" עם השירים "לי ולך" ו"משיח הזקן". במהלך שנות השישים הלחין שירים לאמנים מובילים ושיתף פעולה רבות עם הפזמונאים חיים חפר ודידי מנוסי. בין שיריו: "אם רק תבואי בחמש", "צריף ישן", "תן לגמור מילה" ו"תפוח הזהב" בביצוע שלישיית גשר הירקון, "שיר הקטר", "הסלע האדום", "למה לא אמרת לי" ו"שיר ההד" בביצוע אריק לביא. חלק משיריו בוצע על ידי אשתו, הזמרת ריקה זראי, כשבין להיטיה היו "גן השקמים" ו"קול אורלוגין". בשנת 1971 ירד לגרמניה, שם עבד עם ילדים פגועים ובתרפיה במוזיקה. בשנת 1992 עבר לגור בהולנד. בהמשך עבר לגור בשווייץ. היה נשוי לזמרת ריקה זראי מסוף שנות החמישים עד לגירושיהם בתחילת שנות ה-70, בשנת 1959 נולדה להם בת, יעל. יוחנן זראי נפטר ב-29 בדצמבר 2016.               

* * *

יוסי גמזו

הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

הלחן: יוחנן זראי

הַשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת,

בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שוֹמֵט.

וְחָפְשִי מִתְּכָכִים וּמִבֶּצַע

וְתָמִים כְּתִינוֹק בֶּן-יוֹמוֹ

הוּא דוֹלֶה מֵאוֹקְיָנוֹס-הַנֵּצַח

הֲמוֹנֵי אַלְמֻגֵּי חֲלוֹמוֹת.

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי

בֵּין אַחַת לְאַחַת וּשְלוֹשִים

וּמַרְגִּיעַ בַּיָּם סְעָרָה

וּכְבָר שְתַּיִם פָּחוֹת עֲשָׂרָה.

בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

מְלַוִּים אֶל בֵּיתָן אֲהוּבוֹת,

בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

מַשְכִּימִים מְטַאטְאֵי הָרְחוֹבוֹת.

וְחָרְשוֹת הַתַּנִּים וְהָאֹרֶן

לוֹחֲשוֹת אֶל הַוָּאדִי סוֹדוֹת

וְחוֹבְשִים אֶת פִּצְעֵי הַבַּצּרֶת

הַטְּלָלִים הַיּוֹרְדִים לַשָּׂדוֹת.

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי

וְנוֹשֵק לְצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִים

וּמוֹסִיף בַּטַּיֶּלֶת לִגְלֹש

וּכְבָר שֶבַע דַקּוֹת לְשָלֹש.

בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

נִרְתָּמוֹת כָּל רַכְּבוֹת-הַמַּשָּׂא,

בַּשָּעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶל הַלַּיְלָה

אִמָּא שוּב אֶת יַלְדָהּ מְכַסָּה.

וְיוֹצְאוֹת הַפְרִיגָטוֹת לַשַּיִט

וְרוֹכְלֵי הַסִּדְקִית עֲשִירִים

בְּחָלְמָם עַל מַלְכוּת הַשָּמַיִם

שֶמּוֹצְאִים אוֹתָהּ רַק בַּשִּירִים.

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִי

בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵש וּשְלוֹשִים

וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים אֲחָדִים

אֶת שְבִילֵי-הֶחָלָב בַּכַּדִים...

* * *

לא את סמל אלאור אזריה היה צריך להעמיד לדין אלא את הצלם-המרגל הפלסטיני עימאד אבו-שמסיה מארגון "בצלם", הממומן על ידי הקרן לישראל חדשה, שמטרתם להפליל את חיילי צה"ל, וכך עשה אבו-שמסיה בחברון, ובמקום לזרוק אותו לכלא הפך הסרט המנוול שלו לעדות מרשיעה בבית הדין של צה"ל ובתקשורת בישראל ובעולם. הסתמכות השופטים על הסרטון הפלסטיני היא שערורייה מזעזעת! נאום "הכרעת הדין", טירוף מערכות קיצוני ובושה לישראל!

* * *

אלוני זמורה

על סמל אלאור אזריה

לפני פסק הדין שצריך להינתן הבוקר 4.1.2017

סמל אלאור אזריה – אין מנוס מלהרהר בבוקר זה, שעות ספורות לפני הפסיקה על הדרך בה טיפל צה"ל בחייל, ועל פסק הדין שעומד להיפסק הבוקר. אינני מקנא בשופטים שצריכים להכריע בדינו של החייל.

אני נזכר בסיפור הידוע על בני זוג שרצו להתגרש ופנו לרבי לפסוק: האישה טוענת שבעלה מתעמר בה ואיננו מפרנס אותה והרבי פוסק: את צודקת. הבעל טוען שהאישה מזניחה את ילדיה ואיננה מנהלת את הבית והרבי פוסק: אתה צודק. בא תלמידו של הרב ושאל אותו: איך ייתכן שאתה פוסק ששניהם צודקים, עונה לו הרב: גם אתה צודק.

כך גם במשפט הראווה שנעשה לחייל. מצד אחד ערכי טוהר הנשק, שמבהירים: אין לפגוע  במחבל שבא להורגך כשהוא שוכב מנוטרל, ומן הצד השני התנאים הבלתי אפשריים שחיילים צעירים עומדים בהם יום ולילה מול מתקפות רצחניות של הפלסטינים בין חיים למוות. ומה אם באמת החייל חשב שיש למחבל חגורת נפץ שבלחיצה קלה יכול לפוצץ אותה ולגרום להרג רב.

ההבדל כאו בין צל"ש לטר"ש הוא מובהק!

מה שקרה כאן שהצילום ממרחק ופירסומו הכניס לפאניקה מפקדים וגנרלים שללא בדיקות מעמיקות גזרו את דינו של החייל.

גם העיתוי של דברי הרמטכ"ל שבעיקרון הם נכונים וטובים, לא עושים חסד לחייל.

כל פסיקה של בית הדין תלהיט מחדש את הוויכוח על ערכים, ובאותו זמן תעמיד את חיילי צה"ל העומדים בפני דילמות שבין חיים למוות מידי יום במחסומים ובדרכים. בית המשפט צריך לפסוק בדרכו של הרבי החכם שבסיפור והציג בפרהסיה את הדילמות הערכיות והמוסריות שבמשפט, בלי לפגוע אנושות בחייל שנקלע לפרהסיה ולמשפט שלא בטובתו.

בברכת עלה והצלח ולשפוט בחוכמה וגם באומץ.

* * *

האלופים יוחאי בן נון ועמוס חורב יועמדו לדין צבאי ויורשעו כמו שהורשע סמל אלאור אזריה

האנס אשר נכנס לפולקלור הישראלי בשם "מוחמד", מזוהה בספר "המסתערבים הראשונים" כעארף אחמד שטאווי, גברתן רחב כתפיים מהעיירה ביסאן, כיום בית שאן. על פי החשד, שהתבסס לדברי גמליאל כהן [מחבר הספר] על מידע מודיעיני, שטאווי ניסה לאנוס צעירה מהקיבוץ מסילות. הוא הבחין בה כשירדה מהאוטובוס, גרר אותה אל מאחורי שיחים. הצעירה נאבקה בו והצליחה לסכל את האונס. כיוון שהרוחות בקיבוץ סערו וגם מכיוון שלא היה זה המקרה הראשון מסוגו, החליט הפיקוד העליון של ההגנה שלא לעבור לסדר היום. תחילה דובר על אפשרות לחסל את האיש, אך מחשש לשרשרת של נקמות דם הוחלט, כדברי כהן "לנהוג בו על פי הכלל המקראי המורה לקטוע את יד הגנב ובמקרה דנן לפגוע באיבר בו ביצע את המעשה, כלומר לסרסו."

התוכנית הוגשה לאישורו של שאול אביגור; זה היסס מעט, לנוכח אכזריות המעשה, אך יהושע פלמון, לימים יועץ ראש הממשלה לעניינים ערביים, שיכנע אותו ואביגור אישר את התוכנית. על פי כהן, המצטט מסמכים אשר שמורים בארכיון צה"ל, שני האנשים שביצעו את מעשה הסירוס בפועל היו יוחאי בן נון, לימים אלוף ומפקד חיל הים ועמוס חורב, לימים אלוף, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון. היה איתם גם איש ושמו יעקובה כהן, אך על פי גרסת משרד הביטחון הוא לא השתתף במעשה עצמו, כי אם שמר על בני משפחתו של האנס, בעת שבן נון וחורב גררו אותו אל מחוץ לביתו, לשטח פתוח, שם סירסוהו. קודם שיצאו לפעולה הדריך את השלושה הרופא של תל יוסף ועין חרוד; שמו אינו מוזכר. להלן יש בספר תיאור כירורגי פרטני מאוד, כמעט ברמה של "עשה זאת בעצמך" כיצד בדיוק בוצע הסירוס. סוף דבר, על פי הגרסה של משרד הביטחון: "לפעולה, כך צויין, נודע ערך מאלף משום שהיכתה הדים בעמק בית שאן והטילה אימה 'בריאה' על ערביי הארץ."

* * *

עמוס גלבוע

על פי החלטת מועצת הביטחון 2334

אין טרור פלסטיני

ההחלטה דנה ברובה המכריע באי חוקיות ההתנחלויות שמעבר לקו 1967, ובו בזמן היא מפחיתה מערכו וחומרתו של הטרור, שלא מוגדר כ"מכשול לשלום", ואינה מזכירה כלל את הטרור הפלסטיני.

עד עכשיו זכינו לשתי נקמות מהנשיא אובמה, ואולי צפויות עוד נקמות קטנוניות עד שעות הצהרים של 20 בינואר, כאשר הוא יחדל מלהיות נשיא ארה"ב. השתיים הן: החלטת מועצת הביטחון 2334 בעניין ההתנחלויות, שהן בלתי חוקיות ומהוות מכשול לשלום, ונאום קרי שהתמקד בהתנחלויות כמכשול הגדול לשלום ולחזון שתי המדינות.

ה"ימין" והממשלה התנפלו עליהן בחמת זעם, ואילו ה"שמאל" והאופוזיציה צהלו ושמחו.  החשובה מבין השתיים היא החלטת מועצת הביטחון, הרבה יותר מנאום קרי. מדוע? כי קרי אמר והלך; כי דבריו, גם אם נאמרו "מדם ליבו" האוהב את ישראל כאחד ממאמרי הפרשנות, ימוגו ויתאדו; מחר יבוא שר חוץ חדש ויגיד ההיפך. אבל החלטת מועצת הביטחון הממוספרת היא תמידית, היא עומדת, כמעט שאי אפשר לשנותה במבנה הקיים של האו"ם. היא תמיד תוכל לשמש כלי מדיני ומשפטי והסברתי בידי כל החפץ בכך.

 הבעייה החמורה בהחלטה זאת נעוצה לא רק בזה שהיא הכלילה את כל מזרח ירושלים והכותל המערבי במסגרת הטריטוריה שבה כל בנייה היא בלתי חוקית, ובכך שראתה בהתנחלויות את האסון הכי גדול המחבל בשלום ומונע אותו – אלא גם בכך שהיא מיקמה את הטרור במקום נמוך ביותר בסדר החשיבות שלו, ונתנה לו משקל יחסי נמוך ביותר ביחס להתנחלויות.

שעה שהניסוחים לגבי ההתנחלויות הם חדים ומרובים, הרי הניסוחים לגבי הטרור הם מעורפלים וכוללניים, כאשר:

ראשית, הטרור אינו מוגדר ומאופיין כמכשול לשלום.

שנית, כאשר הטרור מוזכר ומגונה אין הוא מאוזכר במפורש כטרור פלסטיני או טרור של ארגוני טרור.  למעשה, טרור פלסטיני – יוק! ניתוח של הנושא מופיע בנייר מיוחד של  "מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית" שבמרכז למורשת המודיעין. רק במבוא להחלטה (שאינו אופרטיבי) מוזכר כי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית צריכים לנקוט בצעדים אפקטיביים נגד כל אלו שעוסקים בטרור.

מה עולה מזה?

ראשית, איום הטרור הפלסטיני, שגבה אלפי קורבנות שלנו, שטירפד את הסכמי אוסלו והסכמים אחרים, שהפך לנושא מרכזי אצל כל ישראלי כחלק מהשאיפה לביטחון ולשלום,  ששיבש ניסיונות  למו"מ ותוך כדי מו"מ, נדחק לקרן זווית. כמובן שאין גם זכר לחמאס.

שנית, לכן, די ברור שהפלסטינים יבינו שההחלטה אינה מחייבת אותם להתנער מהאלימות ומהטרור, ובוודאי לא מ"הטרור העממי" של סכינים ודריסות ואבנים ובקבוקי תבערה.

שלישית, חכמי הדיפלומטיה הפלסטינית וכל שונאי ישראל גם יוכלו להסביר שהסעיפים הכלליים והעמומים המעטים בנושא הטרור, מכוונים למעשה נגד "הטרור הישראלי" והריסת הבתים שהוא מבצע.

מה הפלא שהחלטה זאת זכתה לתמיכה פלסטינית מקיפה וחריגה, כשכל ארגוני הטרור והחמאס  והג'יהאד האסלאמי בירכו עליה.

מסקנתי הסופית היא שהאמריקאים, בלהט הנקם ובעמדתם התמידית נגד ההתנחלויות, וכמובן גם בסיוע ישראלי מטופש עם חוק ההסדרה, נתנו ידם להחלטה חמורה ביותר מבחינת מדינת ישראל בתחום הטרור – החלטה הנותנת רוח גבית לטרור הפלסטיני ובוודאי ל"התנגדות העממית" של טרור סכינים. וכאן, כמו שהתחלתי, ליבת הבעייה שלנו: דברי קרי הם באוויר, החלטת מועצת  הביטחון שרירה וקיימת.

מדוע עלץ השמאל? רק כי נתניהו ספג כאן מפלה, ולעזאזל עם המפלה של המדינה והרוח הגבית לטרור הפלסטיני?!

ומדוע הימין וממשלת ישראל התמקדו בהתנחלויות, ורק בהן, והתעלמו לגמרי מנושא הטרור? ברח מהם השכל הישר?

* * *

אהוד בן עזר: סמל אלאור אזריה אולי אינו

 הילד של כולנו אבל הוא החייל של כולנו

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

כ"ב. דאגות של שני מורים לטבע

ערב אחד חזרו הוריי מחתונה משפחתית ואבי חש כאב בטן. אימי הזעיקה את הרופא שלנו, יהודי חביב ממוצא יקיי, שהתפרנס מאיתנו  שנים רבות. הוא החליט שאבי אכל משהו לא ראוי והורה לו לשכב במיטה עם בקבוק חם.

אחרי יום, כשהכאבים לא חלפו, החליטה אימי להזמין עוד רופא שגר בסביבה. הרופא בדק את אבי וציווה מיד לשלוח אותו לבית חולים "הדסה". מסתבר שלא היה זה קלקול  קיבה אלא אפנדציט. עוד באותו ערב עבר אבי ניתוח דחוף וחייו ניצלו. החיים אמנם ניצלו, אבל אבי נאלץ לשכב במיטה שבועות רבים, תחילה בבית חולים אחר כך בבית החלמה.

אותה תקופה עמד אחד הבניינים שבנה, ברחוב המאספים, בשלבי גמר. חוץ מדירה אחת כל השאר נמכרו ומועד המסירה עמד על הפרק. העמידה במועדי מסירת הדירות היו עניין חשוב, כי כל קונה דירה, בדרך כלל, היה חייב לפנות את הדירה שבה גר, כדי שיקבל את הכסף שהתחייב לשלם לקבלן ולקבל ממנו את המפתח לדירה החדשה.

בדלית ברירה נאלצתי לקחת את  סיום עבודות הבניין עליי, והדבר נפל בתקופה הכי עמוסה בחיי. תקופה בה עבדתי בגיזום ובכתיבת המדור השבועי "איה הג'ינג'ית". בנוסף לזאת, הייתי כבר מורה לטבע בשליש משרה, וכמורה מתחיל הייתי חייב להתכונן טוב לכל שיעור, בייחוד כשאת כל מה שלמדתי על גוף הפרה, הייתי צריך להתאים עכשיו למבנה גוף האדם...

עבודת ההוראה נפלה עליי שלא לפי התוכנית, מתוך רצון לעזור לשוקה החום.  שוקה החום היה אחד מהחבר'ה, שאהב ללמוד עוד פחות ממני. לעומת זאת, ללמד אחרים, לא היה אכפת לו. כשקרא בעיתון שבית הספר התיכון בהרצליה מחפש מורה לטבע, בא אליי בהצעה שניקח את התפקיד. אמרתי לו שיש לי מספיק עבודות, אמר לי: "גם לי, לכן נתחלק שנינו, חצי משרה לך וחצי לי."  בסוף הצליח לשכנע אותי שניסע להרצליה  ורק נבדוק במה מדובר.

מנהל התיכון, מר מנשה דובשני, עשה עלינו רושם נחמד ובלי לתת לנו שהות להתייעץ בינינו, החליט שהוא נותן לנו את המשרה. אני אקבל את השביעית ביולוגית ושוקה את השישיות. לא נתן לנו בכלל זמן להתלבט, כי הלימודים מתחילים כבר בעוד שבועיים. לרגע קיוויתי שאולי יבקש לראות את התעודות שלנו ואז יחליט לחפש מורים אחרים, אבל היתה זו תקוות שווא. המחסור בכוחות הוראה היה אז כה חזק  עד שהיה ידוע, שמי שרוצה להיות מורה, לא צריך תעודת הוראה, גם לא תעודת בגרות, מה שצריך זה רק תעודת לידה.

כך מצאתי את עצמי בשנת הלימודים האחרונה, בנוסף לכל המשימות שלקחתי על עצמי, גם עולה פעמיים בשבוע על הווספה, לוקח בדרך את שוקה החום ונוסע איתו להרביץ תורה לתלמידי המושבה הרצליה. אם לא די בכל אלה, הנה נפל עלי האפנדציט של אבי ואני מצאתי את עצמי גם על תקן של קבלן בניין.

מי שבא לעזרתי היה קרוב משפחה רחוק שהגיע מרומניה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואבי עשה ממנו עוזר ראשי. על הקרוב הזה נודע לי עוד בימים שהייתי חבר קיבוץ נתיב הל"ה.

יום אחד  הלכו הורי למדור לחיפוש קרובים, כדי לברר מי מבני משפחתם הענפה נשאר בחיים. הברור העלה  שהניה, בתה של בת דודה של אימי, עלתה ארצה מרומניה ורשמה את שם הוריי כבני משפחתה. במדור לא ידעו להגיד היכן היא גרה, ידעו רק שהיא עובדת באחד מבתי הקפה  של רמת גן.

הוריי לא היו אף פעם מבאי בתי קפה, אבל מה לא עושים למען המשפחה? לקח אבי את מכונית הפיאט  הקטנה  ויחד עם אימי נסע למרכז רמת גן. שם השניים ירדו מהרכב והחלו לעבור מבית קפה לבית קפה. ליד קולנוע אורדע ראו נערה צעירה נעימת מראה  מורידה כלים ומנקה שולחנות. החליטו להתיישב באותו מקום, עקבו אחריה כשהם שותים  את הקפה  ואימי אמרה:

"זאת הניה, היא לא דומה לאימא שלה, אבל יש לה אותה הליכה." 

היתה זו אחת הפעמים הבודדות שהוריי הזמינו קפה עם עוגה, כי בעיני אימי נחשבה ישיבה בבית קפה כשחיתות. בסופה של אותה טעימה, הסתבר שחושיה של אימי לא טעו, הבחורה היתה הבת של בת דודה של אימי. היא סיפרה שכל המשפחה נכחדה בשואה ורק היא עם אחותה הצעירה, טובה, נשארו בחיים. טובה עצמה נשארה עוד במחנה עולים בהולנד בהשגחת אחד ממדריכי הנוער, רובין, שהוא במקרה החבר שלה.

הניה היתה נערה גאה מאוד. ידעה שיש לה קרובי משפחה בתל אביב, ידעה גם את כתובתנו, אבל לא רצתה להיות עלינו לטורח והחליטה להתוודע אלינו רק אחרי שתסתדר. בינתיים גרה עם חברה שלה באחד מחדרי הכביסה שעל גגות תל אביב.

הוריי סיפרו לה  שבדירתם יש חדר ריק, כי אני בקיבוץ ואביבה עוד בצבא, אבל היא התעקשה להישאר בחדר על הגג והסכימה בקושי לבוא אלינו בימי שישי ובעיקר לעשות אמבטיה חמה. רובין, החבר שלה, היה ציוני מילדות. ידע עברית, היה מדריך נוער בתנועה חלוצית  והתאהב בהניה, אחת החניכות, עד כלות. כשהניה עלתה ארצה, לא איפשרו לו להצטרף אליה, כי רצו  שיישאר כמדריך. הוא סירב, אבל הניה ביקשה ממנו שיישאר, כי רצתה שישגיח על טובה אחותה הצעירה, שמועד עלייתה עוד לא הגיע. כשעלה ארצה יחד עם טובה אחרי כחצי שנה, התחתן עם הניה ושניהם מצאו דירת חדר קטנה בעזרת אימו של שרגא גורני בן דודי. טובה, האחות הצעירה, היתה יותר חכמה מהניה, ועברה לגור בבית הוריי, בלי תסביכי כבוד.

כשאני הייתי מגיע מהקיבוץ לביקורים בבית, הייתי מוצא אותה בחדרי. מי שעוד הייתי מוצא, היה  בן דוד אחר של אימי, שלמה יורמן, שהוריו עלו לקנדה, בזמן שהורי עלו ארצה. שלמה הגיע ארצה  מקנדה במלחמת השחרור  ונקלט כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) בחיל האוויר. כמובן שהוא מצא  בית בבית הורי וסופו של דבר שהתחתן עם טובה.

אני לא יודע למה נכנסתי לכל הסיפור הזה? סך הכול רציתי לספר על התקופה הקצרה בחיי שבה עבדתי כקבלן בניין, ומי שעזר לי היה אותו קרוב משפחה רחוק. 

רובין היה עובד חרוץ מאוד, תפס מהר את עבודת הבנייה ועכשיו, כשאבי חלה, הוא עזר לי בניהול העניינים ובמכירת הדירה האחרונה שנשארה  בבניין. 

הרווח היחיד של אבי מהאפנדציט שלו, היה הזמן הפנוי שפתאום נפל בחלקו. הרופאים ציוו עליו לשכב במיטה ולנוח שבועיים  אחרי הניתוח. כך מצא סוף סוף, מאז שעלה ארצה, זמן לקרוא ספר עברי. הספר היה כמובן "חבורה שכזאת". קצת לא נעים להודות  שנמניתי על אותם סופרים בודדים שהוריהם לא ידעו לקרוא את הספר שבנם כתב. אבי אמנם ידע לקרוא את סידור התפילה, אבל קריאת ספר בעברית דרשה ממנו זמן רב ואת הזמן הזה הוא לא מצא בימים רגילים.

כל זאת לא הפריע  לו, אחרי שהבריא, לעבור במחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב ולתת  את הספר לכל מי שהיתה לו יד ורגל בקידום תוכניות הבניין  שהגיש. מהנדסי ופקידי העירייה אהבו מאוד לקבל מתנות מהקבלנים, אבל לא חס וחלילה שוחד. לכן היתה תמיד לקבלנים בעייה איך להגניב את המתת בצורה חוקית, שלא  תבייש את המקבל. ומה יותר חוקי מאשר לתת לפקיד ספר שהילד כתב? שאלתי פעם את אבי אם הכניס בין דפי הספר סימניה בצורת מאה לירות, הוא הכחיש, אבל לא בצורה נחרצת מדי.

בנוסף לכל המטלות שלקחתי על עצמי בשנת הלימודים האחרונה, זכיתי גם להשתתף באחת המתיחות הבלתי אפשרויות, שבהן מתחתי את שוקה החום, שלא באשמתי.

האשם במתיחה היה שוקה בעצמו, שממש הכריח אותי לעשות זאת.

אני חושד בשוקה שרצה שאקח את העבודה בהרצליה, כדי שיהיה מי שייקח אותו לשם בטרמפ על הווספה. לא חשבתי על זה עד שהגיע יום הלימוד הראשון שבו ביקש ממני לאספו בדרך. אחר כך זה נהפך להרגל, ואם היה איזה יום שבו לא חשתי בטוב, וחשבתי לטלפן לתיכון, נזכרתי ששוקה מחכה לי ולא יכולתי לאכזב אותו. וכך במשך השנה שבה לימדנו ביחד, הייתי גם הנהג שלו. ועל מה ידברו בדרך שני צברים, מורים לטבע ואוהבי הארץ? כמובן על בחורות.

באותה שנת הוראה היתה לשוקה חברה חדשה, ימימה, שהאכילה אותו מרורים. היא מצאה חן בעיניו ממבט ראשון וכשהציע לה חברות, לא התנגדה. היתה מוכנה לעשות איתו על הספסל כל מה שרצה, אבל כשרצה להגיע למיטה, אמרה "רק אחרי החתונה."

אמרתי לו: "אבל בשביל זה יש לך את הקטנה הזאת שכמעט התקבלה לקאמרי."

אמר לי: "כבר לא! היא טוענת שכל מה שיש לי בראש זה רק להכניס לה."

"ומה רע בזה?" שאלתי.

אמר לי:  "מצדי זה לא רע בכלל, אבל היא רוצה גם לצאת לקולנוע, ויש לה החוצפה לבקש שאקח אותה לתיאטרון. אמרתי לה 'כשיקבלו אותך לקאמרי אקח אותך לשם כמה שתרצי.'  אמרה לי שעם הקאמרי גמרה. עברה שם אצל כל השחקנים והבמאים, דיקלמה לכל אחד את אלתרמן באופן פרטי. כל אחד הבטיח, אבל אחר כך לא זכר..."   

מכאן עבר שוקה לספר לי בגילוי לב שכל מה שהוא רוצה עד שיתחתן עם  ימימה, זה למצוא איזו גרושה נחמדה, ששמירת הבתולים כבר לא מעניינת אותה והיא יושבת בבית משועממת ומחפשת חבר לצרה. הגיל לא משנה לו, יכולה להיות גם זקנה בת ארבעים.

הבנתי את שוקה לגמרי, כי אחרי שהקיבוצניקית  שלי מכנרת לימדה אותי שיש משהו יותר טוב מתנועת הנוער, הרגשתי צורך לגוון את דרישות הגוף ולא נרתעתי  מפתרונות זמניים חד פעמיים. אני חושב שכל אחד מבני דורי  היה שמח לשמור לו בצד גרושה שמסתפקת בביקורי בית בלי דרישות נוספות, אבל אף אחד לא מעז להביע את זה בגלוי, כמו שוקה.  שוקה לעומת כל האחרים היה גלוי לב לגמרי וכמעט בכל נסיעה להרצליה, חזר וסיפר לי שהוא  עדיין מחפש את  הגרושה המושלמת ואני בכל פעם מבטיח לעזור לו למצוא אחת כזאת. מבטיח, אבל גם חושב שאם באמת אמצא, למה לא לשמור אותה בשבילי?

המשך יבוא

 שלום פוצ'ו,

אני קוראת בשקיקה את זיכרונותיך. רק הערה – שם דודי היה פרופ' רייכרט ולא כפי שכתבת. מחכה לרשימתך הבאה.

תקוה וינשטוק

תקווה יקרה,

אני מצטער על הטעות הנוראה שלי, כמובן שהשם הוא פרופ' רייכרט ולא רייכרד. כשאפגוש אתו בעוד כמה שנים אביע את התנצלותי, למרות שהאשם העיקרי בטעות הוא אהוד בן עזר, שבתור העורך שלי, היה צריך לדעת שצריך לעבור עם זכוכית מגדלת על כל שם לועזי שאני כותב.

חוץ מזה אני נהנה מאד ומחכים מהרשימות שלך, בייחוד אלו שמתייחסות לזונות ולגנבים של תל אביב. איש איש וטעמו.

שלך,

פוצ'ו

* * *

יהודה דרורי

חיזבאללה לא האיום העיקרי

המכון הישראלי למחקרי ביטחון הגיש השבוע את הדו"ח שלו המכיל הערכה אסטרטגית לשנת 2017 והקובע בין השאר שהחיזבאללה הוא האיום העיקרי נגד מדינת ישראל, ולא כך הדבר.

האיום העיקרי נגד ישראל היא איראן, חיזבאללה הוא זרוע ביצועית באזור של משמרות המהפכה של איראן! חיזבאללה לא יעז לפעול נגדנו ללא הוראה מאיראן, ומכאן שהרתעה בנושא מצד ישראל חייבת להיות מכוונת באופן גלוי וברור נגד איראן, לאמור – התקפה מלבנון עלינו תיענה בהתקפת נגד משמעותית נגד איראן עצמה, נגד מתקני הגרעין והטילים שלה ובסיסיה הצבאיים, כלכלתה ואף מרכזי האוכלוסייה.

עלינו לוודא שנסראללה יבין שאם יתקיף, לא רק כל לבנון תחטוף חזק מאיתנו, אלא בעיקר הבוסים שלו בטהרן. רצוי שגם יסביר להם שדאחיה יכולה להיות גם בטהרן...

אז לאן יורים?

אומרים שופטינו החכמים בהכרעת הדין שסמל אלאור עזריה לא היה צריך לירות לראשו של מחבל אם הוא חשש שיש עליו מטען נפץ... אני בטוח ש"השופטת עם הניסיון הקרבי" היתה יורה ישירות למטען הנפץ ואז לא רק המחבל היה מתפוצץ לרסיסים אלא כל הסובבים באזור, לרבות החייל היורה...

זוהי רק אחת מנקודת ה"חושך" בכל כתב גזר הדין המייגע, המוטה והחסר כל ערך – שנבע מהוראת הרמטכ"ל ומסר-הביטחון יעלון. בקיצור, זה היה משפח ולא משפט.

אהוד: מאוד מוזר בעינינו שלא קיבלנו אתמול שום תגובות נוספות על "משפטו" של סמל אלאור אזריה.

* * *

משה גרנות

הפוך על הפוך

על ספרו של אהוד בן עזר

 "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית

בשנים 1878-1834"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'

[פרסום חוזר]

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים: עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי; עלילה שנייה – באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין; עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים, וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב. אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא" והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה ב-1878, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...). חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירל'ה שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו,  ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים. אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – הם מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית חריפה עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה. יהודה ראב (בן עזר) הוא סבא של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי – רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול.

יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם להנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

[מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14].

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

[פרסום חוזר]

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה? מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן – שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה [קיבוץ ב]היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?" – כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה: אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 913, 30.1.14].

* * *

משה כהן

אשמה תמוהה

האשמות שונות מופנות נגד ראש הממשלה, תמוהות יותר או תמוהות פחות. התמוהה ביותר לדעתי היא שבנימין נתניהו נהנתן. 

לא ברור לי איזו נהנתנות יש בתפקיד המחייב עבודה מאומצת סביב השעון. מצאת החמה עד צאת הנשמה. והוא מתנדב לכך, נהנתן שכמותו. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.1.17

* החוק לעידוד השחיתות – הצעת החוק של ח"כ אמסלם, על פיה ייאסר לחקור ראש ממשלה מכהן, היא הצעה לעידוד השחיתות. משמעותה היא, שמכל אזרחי המדינה, דווקא האיש העומד בראש המדינה, שאמור להיות דוגמה ומופת, הוא היחיד העומד מעל החוק. משמעות ההצעה היא שעבריין ומושחת יכול לכהן כראש הממשלה ואפילו לא להיחקר. משמעות ההצעה היא שמשרת ראש הממשלה עלולה להיות קרנות המזבח לעבריינים.

הצעת החוק חותרת תחת אחד היסודות העיקריים של הדמוקרטיה ושלטון החוק: השוויון בפני החוק.

החשש מהטרדות שווא של ראש הממשלה אינו מוצדק, כיוון שכפי שנוכחנו רק לאחרונה, המשטרה מקיימת הליך בדיקה מקדים, וכשאין די ראיות שתצדקנה חקירה, הן מסתיימות בסגירת התיקים.

ולשיטתו של אמסלם – האם הוא מציע במקביל, שראש ממשלה שלא נחקר בזכות היותו ראש הממשלה לא יוכל להתמודד על קדנציה נוספת, או שבעיניו ראשות הממשלה היא קרנות מזבח ללא הגבלת זמן?

על פי הצעת החוק הזאת, הפושע המושחת אהוד אולמרט עוד עלול היה, חלילה, לכהן עד היום כראש הממשלה.

* למה אין מ"מ – אני תומך בהצעת החוק על פיה יש לחייב מינוי מ"מ ראש הממשלה. זהו חוק חיוני מאוד לחיזוק המשילות בישראל. חשוב מאוד שברגעי משבר מנהיגותי בישראל, כמו רצח רבין או התמוטטותו של שרון, לא יחלו מלחמות ירושה בין השרים, אלא יהיה מ"מ ראש ממשלה, שבאופן אוטומטי האחריות והסמכויות יעברו אליו והוא יהיה ראש הממשלה בפועל. (פרס היה אחד משני סגנים של רבין, אך מילא באופן קבוע את מקום ראש הממשלה, והיה מקובל על הכול כמס' 2 לכל דבר).

אין כל סיבה עניינית המצדיקה את אי מינויו של מ"מ ראש הממשלה. עובדה זו נובעת משיקולים זרים, המנוגדים לאינטרס הלאומי – אותם שיקולים שבעטיים טרם מונה שר חוץ.

* האור שנשלח ברגעי משבר – "אהבת את מדינת ישראל. פעמים רבות היית האור שנשלח ברגעי משבר ומתח לראשיה, שריה ויועציה," ספד הנשיא ריבלין לעו"ד יעקב נאמן, לשעבר שר המשפטים ושר האוצר. "איש החוכמה והתבונה, איש העצה והתושייה, הפיקחות וההקשבה" הוא הגדיר אותו.

אחת הסוגיות המשבריות אליהן נשלח נאמן להאיר מאורו, היה משבר הגיור. ב-1997 ראש הממשלה נתניהו מינה את נאמן לעמוד בראש ועדה שתבחן את סוגיית הגיור בישראל – ועדת נאמן. נאמן, בעצמו יהודי אורתודוכסי, אך אדם האמון על אחדות ישראל, חיפש ומצא פתרון יצירתי, פתרון של פשרה, שיכבד את כל חלקי היהדות ויתחשב בקווים האדומים של כל זרם. הוא הציע להקים בית מדרש ממלכתי גדול ללימודי יהדות, שבו יפעלו זה לצד זה שלושת הזרמים המרכזיים ביהדות, האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והרפורמי. כל מתגייר יבחר את הזרם שבו הוא חפץ, ובו יערוך את הכשרתו. הבחינה הסופית תהיה אורתודוכסית ומוכרת על שלושת הזרמים.

משמעות ההצעה היצירתית והחכמה היתה הכרה בכל הזרמים הגדולים ביהדות, כולל שני הזרמים שהוחרמו עד אז, אך מבטיחה מצב שבו הגיור יהיה אחיד, כך שלא יהיו יהודים שגיורם לא יוכר בידי חלק ניכר מן העם.

מי שנאלץ לשלם מחיר כבד יותר היו הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, שלמעשה נאלצו לוותר על זכותם לגייר על פי תפיסתם במדינת ישראל. אולם מתוך אחריות ומחויבות לשלמות העם ואחדותו הם קיבלו את הפתרון. לעומת זאת, הרבנות הראשית האורתודוכסית, שהוויתור שנדרש ממנה היה קטן לאין ערוך, פסלה את ההצעה, מתוך קנאות, שנאה ובורות.

בפועל, למרות שההצעה התקבלה בממשלה, היא לא מומשה באמת. זו בכייה לדורות.

* הלוחם בטרור – ארדואן, המצהיר הצהרות רמות על מלחמת חורמה בטרור, הוא הפטרון של חמאס.

* ביד הלשון: שנים ארוכות – לקט ציטוטים מן השבועות האחרונים:

שלי יחימוביץ': "אני כבר שנים ארוכות בכנסת." משה נגבי: "ההכפשות על קורבנותיו של משה קצב נמשכו לאורך שנים ארוכות." עו"ד ציון אמיר: "קצב ישב שנים ארוכות בכלא." כתב גל"ץ עידן קוולר: "על החשדות החמורים נגד ח"כ גטאס הוא צפוי לשנות מאסר ארוכות." ח"כ תמר זנדברג: "מה קרה פתאום שאחרי שנים ארוכות שנאמר על קצב שלא הפנים את מעשהו, פתאום אחרי חודשים קצרים הוא מפנים?" רונן ברגמן, "ידיעות אחרונות": "מאמץ מודיעיני שארך חודשים ארוכים." מראיין ב"קול ישראל": "למה נדרשו שעות ארוכות כל כך לכבות את האש בבתי הזיקוק?" מתוך כתבה בוויינט על הפיגוע באיסטנבול: "שעות ארוכות של חרדה."

ושאלותיי הן: א. כמה חודשים יש בשנה ארוכה? ב. כמה ימים יש בחודש ארוך? ג. כמה ימים יש בחודש קצר? ד. כמה דקות יש בשעה ארוכה?

גילוי נאות – גם אני משתמש לעיתים בביטויים הללו (בעיקר ב"שעה ארוכה"), אך זה תמיד משעשע אותי.

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק עשרים וארבעה של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

כ"ד. שני אחים      

אנו חוזרים אל בנה השני של דודתי הינדה, שעל קווי דמותו עמדנו בפרק על ביתה. מסיבות שונות הריני נמנע מלפרש בשמו ובשם שאר הנפשות הכרוכות בסיפורי עליו. הוא שירת במטה של אחד הגייסות של הצבא האדום, ובמהרה נתמנה שם כאחראי לענייני הסברה ותעמולה. הצבא האדום היה אז בראשית התארגנותו כצבא קבע, דל היה בכוחות חינוך ותרבות. משום-כך ניתנה אז ההזדמנות לבחור הזריז והנבון להחיש את מסלול עלייתו. לאחר שירות של שנתיים או שלוש, השתחרר "לצורך לימודים", אילולא זאת אפשר שלא היו מקבלים את פיטוריו. מצויד בהמלצות חמות יצא לאחד ממרכזי התרבות, שם למד ועבד. סיים חוק לימודיו וקיבל תואר של מהנדס מומחה לארגון וניהול תעשיות.

בינתיים נשא אישה. מתוך הכרח נשאה. רבתה אז מצוקת הדיור. נזדמנה לו פלונית, ששטח מגורים נאה ונרחב ברשותה הבלבדית, ומכוערת לא היתה. סיכם עימה מה שסיכם והעביר מיטלטליו לדירתה. חייהם המשותפים לא ארכו זמן רב. לימים ,כשעלה במעלה השלטון, נתגרש מאשתו. הוא לא אהבה. אהבתו היחידה, היוקדת והנאמנה היתה, כאמור, לבת דודנו.

במסגרת המפלגתית נהג כשורה, והיה נאמן לקו הגנראלי באדיקות שזכתה לשבחים. עלה בשלבי הקריירה שלו במהירות, ובסוף שנת השלושים היה כבר מנהלו הראשי של בית-חרושת גדול.

כל סיפורי עליו מפי השמועה הוא בא. ראיתיו במוסקבה בשנת 1923. פעם אחת בלבד פגשתיו באקראי. לחץ את ידי וחייך אליי, אף מיעט בדיבורים. חשתי בהסתייגותו הפנימית ממני. עצם ההיכרות שלו עימי עלולה היתה, כנראה, להטיל רבב עליו. מיהר להסתלק ממני. מאז לא שמעתי דבר עליו.

לאחרונה בא מי שבא מרוסיה לארץ-ישראל וסיפר לי את המשך הסיפור. האמת הוא סיפור זה או שאינו אלא פרי דמיון? לגבי דידי, שתלשתי עצמי מקרקעה של רוסיה לפני שנים רבות, נראה הסיפור כדמיוני. אך בינתיים התפרסמו הרבה עדויות, ועל כולן זו של כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית. כל העדויות האלה עולות בזוועתן על הסיפור ששמעתי. משום כך הריני נוטל היתר לעצמי ומספרו.

דודניתנו החמודה נישאה בסוף שנות העשרים, למורת רוח אביה, לבחור אחד, יהודי מרוסיה הלבנה. ספק מאהבה נישאה, ספק מקוצר-רוח ומתוך החלטה לנתק את כבלי כניעתה לאב, ולעמוד – ולו פעם אחת בחייה – על שלה. ילדה טהורת-לב וחמימה היתה בנעוריה, וכך נשארה לאורך ימים. יש, כנראה, בריות, שיסודות ראשיתם אינם ניתנים לשינויים עם חליפת הזמנים. הזיווג לא היה מוצלח. בעלה היה קל-דעת וקל-משקל, אורח-פורח ושלומיאל, ועם זאת לא שמר אמונים לה. ילדה לו בן. אך ככל שארכו השנים של שבתם יחד, כן התרחקה ממנו, עד שלא אצרה עוד כוח לשאתו והתגרשה.

משנודע הדבר לדודננו, ואף הוא לאחר גירושיו, לא חסך מאמץ על מנת לקרב אליו את לב אהובת נעוריו. ניתן לשער, שלשם כך ערך תוכנית טאקטית שלמה, כדרכו. היא בעיר פלונית, הוא בעיר פלמונית. אך הרצון העז מקרב רחוקים. השקיע את מלוא מרצו עד שהצליח לשכנעה ועד שנאותה ונישאה לו.

סוף-סוף השיג את שאיפת חייו במלואה. חלום ילדותו התגשם, מעמדו יציב בקרב העילית המפלגתית ובקרב השלטונות, שמו הולך לפניו כאיש מוכשר ונאמן, הראוי לכבוד ולעידוד.

בעל הספור חזר וציין, שהוא עשה חיל בעבודתו. המפעל החרושתי, שבראשו עמד, עבד במלוא כוח הייצור, אף למעלה מזה, וזכה לציוני שבח. במרוצת השנים התבסס מעמדו האישי, רכש לעצמו קייטנה, בית אבנים מרווח עם גן גדול וביתן מיוחד לגנן, ומכונית נאה היתה לו.

פלישת חילות הנאצים בשנת 1941, שבאה כחתף וגררה אנדרלמוסיה בחיי הכלל והפרט, לא עירערה את מעמדו. המפעל שבהנהלתו היה חיוני לצרכי הגנת המדינה, מנהלו ועובדיו מרותקים אליו, ואיש לא גויס. ברור שהמפעל נתבע להכפיל את מאמציו, וכן עשה. האנשים עבדו ימים ולילות, וככל שהצטיינו הפועלים במסירותם הרבה, עלה עליהם מנהלם הראשי. עם זאת נוסיף, שנישואין עם זו, אליה שאף כל ימי חייו, חשפו מעיין של חסד בליבו, החל עוזר לבני המשפחה, לאחיו ולדודניו ולצאצאיהם. האנשים, ובייחוד הנשים, זקוקים היו לעזרה. בעליהן של כל בנות הדוד בנימין והדוד אלי'-חיים נהרגו בקרבות. נותרו אלה עם ילדיהן חסרי-כל ורעבות ללחם.

אחיו הבכור של דודני התגורר אי-שם בקצווי המדינה. בן היה לו. גויס הבן ונפל בקרב. גויס גם האב ונפצע קשה. חזר מן החזית כנכה.

מקץ המלחמה כתב האח הבכור אל הצעיר: "בודד אני וחולה. אף אשתי חולה ושבורה ורוחה בל עימה. קחני אליך, כי חיי אינם חיים."

נכמרו רחמיו של האיש על אחיו והעבירו אליו. כיוון שלא היה יכול לסדרו בעבודה של ממש במפעל, מומו חמור היה, העבידו ברשות הפרט שלו וקבע מעמדו כגנן בקייטנתו, הקצה לו את הביתן למגורים, והכול בא על מקומו בשלום.

אך לא עברו ימים רבים והשלטונות החלו בוחשים בקדירתו, בודקים ומפשפשים. אין זאת שפלוני אכל קורצה שלו.

בימי שלטונו של סטאלין היה הדבר.

לילה אחד באו אליו וערכו חיפוש בביתו. הוא ואשתו הובלו למאסר. כעבור זמן-מה הועמדו שניהם למשפט ונדונו, הוא – לעשרים וחמש שנים, והיא – לעשר שנים.

העד הראשי שהרשיעו במשפט היה אחיו הבכור, נכה המלחמה. הוא טען, שאחיו הצעיר ניצלו והעבידו בפרך, אף הטיל בו עוד כמה וכמה פגמים שאין רוח היושר והצדק סובלתן.

שנים ארוכות ישב האיש כלוא במקום מאסר פלוני, ורעייתו כלואה הרחק ממנו במקום אחר.

משמת סטאלין, בימי "הפשרת השלגים" הראשונה, עירער האיש על גזר דינו, זכה לטיהור שמו, לרהביליטאציה, עימו יצאה לחופשי גם אשתו. הוא לא הוחזר עוד למקום עבודתו. תחילה התגוררו יחד בעיר פלונית, בעירום ובחוסר כל. אך גם קרע נפשי נפער ביניהם. אפשר שנות המאסר הם ששינו את אופיים עד לבלי הכר עוד זה את זה. ואפשר שמעולם לא אהבתו, שרק מרי מצבה הוא שאילצה להיענות לו בשעתו. סוף פסוק: נפרדו.

המשך יבוא

* * *

הדסה מור

על הסטיגמות העדתיות

ההצגה "הצמה של אבא" בתיאטרון הבימה

נושא   המעמד של המזרחיים בחברה הישראלית מועלה שוב במחזה שכתבו אמנון לוי ורמי דנון, שהפעם אינו בא להתלונן על קיפוח ואפלייה, כי אם  בא להבליט את התופעה של  ההתבטלות והרצון  של  אלה המכונים מזרחיים,  להיטמע  בחברה האשכנזית,  בניגוד למסורתיות העדתית  שעליה גדלו.

זוהי דרמה משפחתית  על משפחה מזרחית,  המתארת את אבי המשפחה, עזרא ספיר, ששינה את שמו  מספדיה, משום שספיר נשמע הרבה יותר טוב מספדיה בחברה הדוגלת בעליונותה של האשכנזיות.

  האב, שאותו מגלם השחקן המעולה יעקב כהן,  גוסס ממחלת הסרטן, ולמרות מחלתו עדיין כוחו במותניו להתלונן ולכעוס ולצעוק כלפי הצילום האחוז בידיו המראה את הכתמים הלבנים  שפשטו בריאותיו והמעידים על קיצו הקרוב.

סובבים אותו בני משפחתו: אשתו אדל – רוני פורת-שובל, פרידה, בתו הנכה – מיקי פלג-רוטשטיין, ובנו הבכור ויקטור,  אותו מגלם קובי מאור.

מי שסועד את האב החולה היא הבת הנכה, (צולעת), שנכותה כמו באה לסמל  ולהצביע על הנכות החברתית של בני העדות המזרחיות. תחושה  של נכות חברתית  שאינה משה מלבם  גם כשהם מצליחים, משכילים, ומתפקדים היטב.

נוכח מחלתו של האב, כולם דרוכים עכשיו לראות אם הבן הצעיר, אמיר, יחליט לבוא הביתה לאחר היעדרות ארוכה, כדי להיפרד מאביו. אמיר, אותו מגלם תום גרציאני, הבן המתמרד,  שמאס  בשתלטנות  ובכוחנות של האב בחייו, וברח  מהציפיות  החונקות שלו, העדיף לפנות לפסיכולוג, – בגילומו של רותם קינן, שבפניו הוא  שופך את ליבו ומנתח  את דרכה של משפחה מזרחית מודרנית, שמרוב מאמציה להשתלב בחברה  הישראלית, היא מאבדת את ייחודה.

הטיפול  הפסיכולוגי והפצרותיה של אימו, אכן מחזירים את אמיר הביתה לתמוך באביו החולה ולהיפרד ממנו. יעקב כהן, בהיותו אמן הקומדיה ואמן הדרמה, יודע להפוך את המלודרמה הזו גם לקומדיה.  הערותיו הלעגניות על הליכתו של הבן לפסיכולוג, ועל גידול צמה סינית המפארת את  עורפו, ואפילו התמרמרותו על המרידה של הבן, יש בהם  הרבה הומור הטבול  במצב הטראגי בו הוא מצוי.

כשהבן מגיע הביתה, האב אינו יוצא מגדרו משמחה. הוא אינו מרוצה מהמרד שהבן מפגין. הוא רוצה לראות אותו מסודר, דהיינו, ממוסד, נשוי עם ילדים, שהרי זה שיא הציפיות שיש לאב מבנו. 

 לאור זאת, על מנת לגרום לאב נחת רוח בטרם יילך לעולמו, מחליטים בני המשפחה להערים על האב, ולהציג בפניו תמונת מצב  שיקרית. מאחזת עיניים.  כך נכנסת לתמונה גם  רויטל, חברתו של אמיר – גאיה שליטא-כץ – שעד כה הוא לא התחייב לה במאומה ולא התכוון למסד את יחסיו איתה, אך עכשיו היא רק התבקשה להעמיד פנים כאילו היא בהריון ועומדת להינשא לבנו, והיא מסכימה בשמחה ומשתפת פעולה עם כולם במיצג השיקרי הזה, כגורם מחבר, כמעט הכרחי, בחייה של המשפחה.

מאוד מרגש היה לראות כיצד אורו פניו של האב, כיצד כל התנהגותו הצעקנית והכוחנית הפכה לרכה ונעימה כשהתבשר על כך. סוף סוף בנו האהוב חזר הביתה והוא עומד למסד את חייו ולהקים משפחה. עכשיו הוא יכול להשיב את נשמתו לבוראו בשקט ובשלווה.

אלא שלא הכול היה שיקרי. לאחר מות האב, לא חזר הכול למסלולו. החברה רויטל מתוודה בפני האם והאחות שהיא באמת בהריון מאמיר, מה שמעורר בהם שמחה והתרגשות אין קץ. וכשאמיר שומע את הבשורה לאחר מכן, אף הוא מתרגש ומחבק אותה באהבה. השקר שהופך לעובדה אמיתית, משנה משהו בגישתו של אמיר,  והאבהות שכה נרתע ממנה תוקפת אותו והוא מאושר  נוכח התממשותה הקרבה.

מה שהמחזאים מנסים לומר במחזה הזה, הוא, שכל כמה שהמזרחיים ינסו למחוק ולמחות את המזרחיות שלהם על מנת להשתחרר מהנכות  החברתית שדבקה בהם, שבעצם נכפתה עליהם  על ידי החברה האשכנזית, כדי לשרוד, כדי להצליח – זה לא יצלח. הם תמיד מוכרחים יהיו לקבל על עצמם את דין  החברה האשכנזית השלטת.

כתוצאה מכך, בני הדור השני לאותן משפחות, אותן מייצג בהצגה אמיר, מצאו עצמם חיים על קו תפר  מאוד דרמטי: מצד אחד הם כבר לא שייכים לבית אבא, ומצד שני הם מנסים לבנות לעצמם זהות חדשה, אחרת, ואינם ממשיכים לחיות לפי אותם קודים, "לאחר שנחשפו לעוולות  החברתיות שנבעו מהמוצא המזרחי שלהם,"  כפי שרמי דנון אומר בראיון איתו.

אז מה לכל זה ולצמה של אבא? בפועל, רק הבן אמיר מופיע עם צמה סינית דקיקה המשתלשלת מעורפו. ואילו הצמה של האב  היא צמה שאולץ לגדל בילדתו כחלק מאמונה עממית נגד עין הרע. צמתו של הבן משקפת את הקונפליקט, את הפערים ואת המרחק שבין האב עזרא לבנו אמיר ואת מערכת היחסים המורכבת ביניהם.

מה שהפריע לי בהצגה היה דווקא יחסי האב עזרא עם בנו הבכור ויקטור, שנוטל חלק משמעותי בהצגה. ויקטור הנו בחור גדל גוף, צעקני, בעל אנרגיות חזקות מדי, מדבר בגסות  וברעשנות, שאינו יודע מה צריך לעשות עם האב ומה צריך לעשות  ביחס  לאחיו,  שאיתו יצטרך לחלק את  הירושה, וכל המשחק שלו אינו טבעי, צעקני וגס. 

דומה שבעיצוב חלק מהדמויות, ירו המחזאים לעצמם ברגל. הם הציגו את המשפחה המזרחית כפי שהסטריאוטיפ השלילי הקיים לגבי המזרחיים, הכתיב להם. או שמא היה זה הבמאי, רוני פינקוביץ, (האשכנזי),  שכך עיצב את הדמות...

בסיכום, זאת הצגה טובה, משוחקת ומבוימת היטב, מעוררת מחשבות, די נוגות צריך לומר,  הן על יחסי אבות ובנים, והן על יחסי מזרחים ואשכנזים, יחסים שאינם  מתכוונים לרדת מסדר היום החברתי שלנו.

אהוד: איך זה שהנושא של חטיפת ילדי תימן אינו מופיע במחזה העדתי החכם הזה?

* * *

מתי דוד

עבור מה קיבל הנשיא הכושל פרס נובל?

שמונה שנות כהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב מסמלות רצף של כישלונות בניהול מדיניות יחסי החוץ, ובפרט הכישלון במזרח התיכון. המורשת של אובמה מתאפיינת במנהיג שהיה מצוי בשקיעה, שעמד בראש מעצמה בנסיגה. הקטסטרופה היא ממורשת אובמה.

כישלונו המדיני מחובר גם לכישלונו הפוליטי, כמנהיג המפלגה הדמוקרטית שנחלה מפלה אלקטוראלית קולוסאלית. כישלון בבחירות לנשיאות, לסנאט ולקונגרס.

לאחר שהוא קיבל את פרס נובל לשלום, הוא כנראה התבלבל. הוא לא הבין שהוא ניבחר להיות מנהיג של מעצמה שיש לה אינטרסים, ידידים ואויבים, ולא על מנת להיות מטיף סוציאלי שחולם על עולם אידיאלי שאינו קיים בעולם הריאלי.

הוא לא הפנים שמצפים ממנו להיות המנהיג המוביל של העולם הדמוקרטי החופשי, ולא מסתפקים בכך שהוא נואם מזהיר המאמין רק בדיפלומטיה, שכשלה לפתור כמעט את כל המשברים והסכסוכים האלימים ולעקור את הטרור האסלאמי המשתולל בעולם.

להלן אינדקס הכישלונות של ממשל אובמה:

המערב בהנהגתו של אובמה הפך למשותק מול האיום הסורי (הכימי). האיום האיראני (האטומי) והאיום הרוסי (בחצי האי קרים ובסוריה).

מורשת אובמה נחלה כישלון מוחץ בניסיונה הנאיבי לטעת בעולם האסלאמי מושגים של משטר דמוקרטי.

אובמה ניצח כנואם מזהיר, אך נכשל כמנהיג בכל מהלכיו והחלטותיו בתחום המדיני בהמשך דרכו. הוא נכשל באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעיראק, בסוריה, בלוב, בקוריאה הצפונית, באוקראינה ואפילו בכניעה לאיראן, למרות "ההסכם הגרעיני".

בתקופת כהונתו כמנהיג העולם החופשי, הוא מותיר אחריו מורשת של פייסנות, הססנות, השלמה וכניעה לטרור האסלאמי ולתוקפנות הרוסית. ממשל אובמה מותיר אחריו אדמה חרוכה.

אובמה מותיר אחריו עולם שבו ארה"ב מאבדת את כוחה והשפעתה הדומיננטית. רוסיה עושה כל העולה על דעתה בסוריה.

טורקיה החברה בנאט"ו הופכת לדיקטטורה אסלאמית. האיחוד האירופי מתפרק בגלל נטל הפליטים והטרור האסלאמי. עולם שבו מתחולל רצח עם בסוריה בסיוע אקטיבי של הרוסים והאיראנים וארה"ב שותקת.

ההתרפסות של אובמה כלפי האיראנים, גרמה לאובדן האמון של מצרים סעודיה והמפרציות בארצות הברית. אובמה בגד בבני בריתו בעולם הערבי. אובמה תמך ב"אחים המוסלמים". מובארק ניזרק לכלבים. אובמה לא הכיר בשלטונו של גנרל אסיסי.

סעודיה ומדינות המפרץ חשות שאובמה נטש אותן ולא יוכלו להתבסס על המטרייה הביטחונית האמריקאית.

העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה ולא הופעלה ע"י אובמה כנדרש, בגלל הססנותו, דבר שהוביל לניצחונות תעמולתיים של איראן, רוסיה וסוריה, בעימותים שהיו לו איתם.

אובמה הנהיג מושג דיפלומטי חדש "מנהיגות מאחור".

מדוע הוא נימנע לצאת בנאום שיהדהד בעולם כולו, כדי לגולל בפני העולם את רצח העם בסוריה ופשעי המלחמה בחאלב? מדוע הוא לא האשים בפומבי את אסד, פוטין ואיראן בפשעי מלחמה שעליהם יובאו לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג?

היעדר המנהיגות המצופה ממנו, כמנהיג המעצמה החזקה בעולם, גרמה שהמערב הדמוקרטי מצוי במסלול של בלבול והיחלשות, מול האסלאם המצוי במסלול של תוקפנות.

אובמה הירבה להטיף לדמוקרטיה ולזכויות אדם ולחופש הביטוי, אבל בפועל שיתף פעולה עם המשטרים הכי קיצוניים, שיש בהם דיכוי והיעדר כל סממן דמוקרטי אמיתי כמו בסעודיה, איראן, טורקיה, קטאר, כווית.

התנפצה האשלייה שאובמה האמין ותמך בה, שלפיה מהפכת תחריר של "האביב הערבי" היא מהלך היסטורי שיסחוף את כל העולם הערבי-מוסלמי לעבר הדמוקרטיה והמתינות.

התנפצה האשלייה שאובמה האמין בה לפיה ניתן לפתור כל סכסוך אלים פרובלמאטי באמצעות מהלך דיפלומטי.

ארה"ב בהנהגתו של אובמה השקיעה דם וממון רב, כדי לבנות "דמוקרטיה" באפגניסטן ובעיראק, והיא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו.

מדיניותו של אובמה במדיניות החוץ התאפיינה בהססנות, בעיוורון, בפייסנות, בחוסר תגובה החלטי בזמן אמיתי לאירועים שחייבו זאת, ובהיעדר הבנה של המנטאליות, התרבות והכבוד המוסלמי.

מדיניות כושלת שנקבעה בהשפעת צוות היועצים של הנשיא.

המערב, ובראשו ארה"ב בהנהגתו הכושלת של אובמה, נכשלו מוסרית ומעשית בגלל היעדר תגובה לאור הזוועות המתחוללות בסוריה.

מורשת אובמה מותירה כתם מוסרי וכישלון מוסרי ומנהיגותי, בגלל היעדר תגובה ופעולה מול פשעי המלחמה המבוצעים נגד העם הסורי ע"י אסד, רוסיה ואירן. 

תקציר גאוגרפי של הכישלונות

לוב – במשבר שהתחולל במרד נגד קדאפי, ארה"ב לא השתתפה עם בריטניה וצרפת להפלתו של קדאפי. היא הובילה "מנהיגות מאחורה". מושג דיפלומטי של בריחה.

אפגניסטן – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות "דמוקרטיה", היא בורחת ומשאירה תוהו ובוהו והטליבאן משתלט.

סוריה – כשפרץ המרד שגרם להרג המוני, תוך שימוש בנשק כימי. אובמה שלח נושאת מטוסים ואיים על אסד בטילי טומהוק. הוא התקפל לאחר איום של פוטין ונכנע ל"הסכם" שלא פוגעים באסד, בן בריתו של פוטין.

עיראק – לאחר שארה"ב השקיעה דם וממון רב כדי לבנות בעיראק "דמוקרטיה", היא בורחת משם ומשאירה מדינה בתוהו ובוהו, מדינה שמצויה במלחמת אזרחים, מדינה מפורקת ללא "דמוקרטיה", ודעאש משתלט.

מצרים – אובמה הפקיר את הנשיא מוברק, בן הברית של המדינה הערבית הגדולה ביותר. מהפכת תחריר וניצחונו של מורסי ו"האחים המוסלמים" בבחירות שהתקיימו, היו בעיני אובמה ניצחון של הדמוקרטיה. ואולם כאשר התחוללה מהפכת הנגד והשתלטותו של הגנרל סיסי על מצרים, אחרי שחיסל את האחים המוסלמים וכלא את פעיליהם בכלא, כולל את הנשיא מורסי, אובמה יצא נגדו. הגיב בזעם. קיצץ בסיוע הצבאי. נוצר קרע ומשבר אמון. סיסי נבחר בסוף בבחירות. קיבל סיוע כספי מסעודיה ונשק מסוריה. אובמה הפסיד.

סעודיה – לאור מדיניות החנפנות וההתקפלות של אובמה בפני איראן, שסעודיה רואה בה סכנה, נוצר משבר אמון עם ארה"ב. גם הנסיכויות במפרץ, חוששות מהמשטר השיעי של איראן ומההתקרבות בין אובמה לאיראן, לאחר שהפקיר אותן.

 קטאר – "המדינה" העשירה הזו היא המממנת הראשית של כל הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות (האחים המוסלמים) שמסכנות את המשטרים בסעודיה, בירדן, במצרים וכן מסייעת לקבוצות הטרור השונות. ארה"ב שמצהירה שהיא נלחמת בטרור האסלאמי, מעלימה עין מקטאר.

אוקראינה – רוסיה כבשה את חצי האי האוקראיני של קרים ותומכת בהתקוממות של תומכיה במזרח אוקראינה נגד השלטון האוקראיני. כיצד הגיב אובמה על הכיבוש הלא חוקי? במחאה דיפלומטית חריפה וסנקציות מגוחכות. פוטין ניצח, אובמה התקפל פעם נוספת.

ישראל – נוצר משבר אמון בין ישראל לאובמה לאור המהלכים הידועים שהתרחשו בתקופה האחרונה (איראן, חמאס, ג'ון קרי, המלחמה בעזה, טורקיה).

איראן – בבחירות שנערכו בזמנו באיראן בשנת 2009, המשטר של משמרות המהפכה דיכא באכזריות את האופוזיציה. המוני העם האיראני התקוממו נגד הדיכוי של השלטון האסלאמי הדיקטטורי. אובמה, הנשיא ההומאני והליברלי, שתק ולא יצא בנאום להגנתם.

עוד דוגמה לצביעות ולכישלון המוסרי מנהיגותי שלו.

פרשן רשת הטלוויזיה "פוקס ניוז": כהונת אובמה מסתכמת בשש מילים:

משבח מוסלמים. מתעלם מנוצרים. מאשים יהודים.

* * *

דרור אֵידָר

לא מהפכה. חילוף משמרות טבעי

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.12.2016)

מספרים על יהודי שראה את חברו קורא עיתון אנטישמי. לשמע תמיהתו, אמר החבר: "אני קורא כדי להתעודד: אנחנו בעלי הבנקים, כלי התקשורת שלנו, השופטים בכיסנו ואנחנו מושכים בחוטי ממשלות העולם."

נזכרתי בבדיחה המשומשת כשקראתי אמש את עורך "הארץ" אלוף בן מקונן: מאז הבחירות האחרונות מוביל בנימין נתניהו מהפכה שמגשימה את "חלומו הישן להחליף את האליטות," חברי ממשלתו עוזרים במשימה: "רגב באמנים, בנט באקדמיה ובתוכניות הלימוד, שקד (ולוין) בבג"ץ (ובחקיקה) וביטן בתקשורת."

הנחת היסוד של המאמר עשויה לספק סיבה לתבוסת המחנה הזה שפעם הוביל והיום מנהל קרב מאסף: קיבעון. בן מדבר "שיח ביקורתי" אך אינו מפנה לרגע ביקורת כלפי השקפתו. הוא אינו מניח שתבוסת השמאל קשורה לשיפוט המציאות הלקוי שלו שהתנגש בהתרחשויות הגיאו-פוליטיות והסוציולוגיות, לערכיו, להתייחסותו השטוחה ליריביו האידיאולוגיים ועוד.

אחת האבחנות לעילית-בקריסה היא אובדן הסקרנות, והתעטפותה בצדקנות אינסופית שמשמעותה: הצדק המוחלט איתנו. אין לבן רצון לדיאלוג. לראייתי (ואינני טוען לאחיזה באמת המלאה) האבחנות במאמרו שגויות. מה שהוא מצייר כסוף העולם, אני רואה כשינוי חיובי.

שורת מונחים שאלוף בן נוקט כאמת בלתי מעורערת, אני מבין אחרת: ליברליזם ורדיקליזם, כיבוש, ארגוני זכויות האדם, דיכוי, שנאת ערבים, טיהור יסודי של האליטות, התקרנפות, דתי-לאומי, בג"ץ, סיפוח שטחים, מתנחלים, פתרון שתי המדינות ועוד.

בן רואה בנתניהו "מנהיג שמרן" שהפך ל"רדיקל ימני". בהגדרה הזאת טמונה תמונת עולם צרה. אם נתניהו נמצא בקצה המפה הפוליטית – היכן ממוקמות המפלגות מימין לו? באחת נדחף ציבור עצום לשולי הספקטרום הפוליטי ומחוצה לו. לבד משיפוט מציאות לקוי יש פה התנשאות ריקה. אלוף בן ימקם עצמו כנראה באמצע המפה, אולי מעט משמאל. שֶמֶש העיתונות.

"חילופי האליטות" הן תהליך טבעי של חילופי משמרות היסטוריים. נתניהו גדל בבית אביו שנחשב לממשיכו האינטלקטואלי של ז'בוטינסקי. בנציון נתניהו ז"ל הודר בידי נפוחי רחביה שלא "הירשו" לו ללמד באוניברסיטה העברית, כפי שיורשיהם ממשיכים לעשות. בשל כך גלתה המשפחה מהארץ. הדרת היריבים האידיאולוגיים ממוקדי הכוח (למעט השלטון, שם קובע הדֶמוס), גזרה במשך שנים את התרבות במובנה הרחב לניוון איטי. מה שמתרחש כיום בשמאל הישראלי הוא גילוי עריות תרבותי. דורות של סטודנטים התחנכו במוסדות חד-ממדיים. הוויכוח על עתידנו וקיומנו לא התנהל בנחת ובהעמקה תוך חילופי דעות, אלא בעיקר בזירה הפוליטית; רק שם יכלו נציגי הימין לבטא כראוי את תפיסת עולמם.

אחרי המהפך הפוליטי ב-1977 החל המחנה המפסיד לצופף שורות באקדמיה, בתרבות, בתקשורת, בבית המשפט ותקופת-מה בצבא (עד שנגמרו הגייסות). ה"אליטות" לא הסכימו לרווח שורות. "דיכוי השיח הביקורתי" – כלומר סתימת פיות – שעליו מלין בן, הוא מומחיות של השמאל. אינני זוכר שהתלונן על השתקת הימין והדתיים עשרות בשנים.

גם השבוע, אפשר היה להיווכח בתקשורת בשליטת השמאל שחגג את בגידת החרפה של ברק אובמה בישראל. מאז כ"ט בנובמבר 1947, לא נשמעו צהלולי שמחה כאלה. כדי להתנחם, עברתי לכלי התקשורת בארה"ב וגיליתי שוק דעות להתקנא: פרשנים בטלוויזיה – חלקם דמוקרטיים – החובטים בנשיא האמריקני ומאשימים אותו במחטף אנטי-דמוקרטי, בנקמנות בבת-ברית ובפגיעה בסיכויי השלום במזרח התיכון.

בן מגדיר דמוקרטיה כשמירה על זכויות המיעוט. לא מספיק. חברות מערביות הניחו שלא צריך לדאוג לרוב, משום שהוא חזק ויכול לדאוג לעצמו, אך עם הזמן החלו לאבד עצמן לדעת.  היכן אחריות השמאל כלפי זכויות הרוב? 40 שנים חלפו ומעט השתנה. מה שלא נעשה בהסכמה, ישתנה באמצעות חקיקה, מינויים חלופיים, חלוקת תקציבים חדשה, וגם באמצעות הקמת מוסדות חלופיים באקדמיה ובתקשורת.

אז עכשיו, כשהמצב מתחיל להשתנות, תודה לאל, מתעוררים נציגי המדכאים ומקוננים על דיכויַם. לא דיכוי יש פה. למדנו לתבוע את חלקנו בעוגה. אנחנו רק בתחילת הדרך. 

* * *

22.12.16

לכ'

מר צביקה ניר

יו"ר אגודת הסופרים

קפלן 6

תל אביב

לצביקה ניר שלום רב,

ברצוני להעלות בפניך נקודות אחדות בשם סומליו"ן, הארגון הוולונטארי של סופרים ומשוררים לנוער בישראל, וגם בשמי שלי:

1. נודע לנו כי בשנה הקרובה לא יחולקו תשלומים לסופרים על שאילות ספריהם בספריות הציבוריות. כמי שעמד מטעם אגודת הסופרים על ערש ההחלטה להתחיל לשלם לסופרים, וזאת בתקופתו של שמעון פרס כראש הממשלה ושולמית לפיד כיו"ר האגודה, אני מאוד מופתע. לא קיבלנו על כך שום הודעה, ולדעתי על אגודת הסופרים לצאת במערכה נגד ההחלטה הזו. אנחנו בסומליו"ן נתמוך בכל צעד שלכם.

2. זה כמה שנים ששום סופר לילדים ולנוער לא קיבל את מלגת ההתפנות של הפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל. אנחנו דורשים שבין השופטים מדי שנה יימצא לפחות אחד שיש לו ידע בספרות הילדים והנוער, וכן שיינתנו מדי שנה לפחות שלוש מלגות התפנות בסקטור הזה.

3. נודע לנו שפוטר המנהל המקצועי המצויין של "גנזים" משה מוסק. חברינו אינם יודעים למי לפנות עכשיו. אני עצמי הצלחתי בתקופתו להעביר את מרבית ארכיונה של אסתר ראב דודתי וכן חלק מהארכיון שלי. עכשיו אין למי לפנות בקשר להמשך ההעברה של החומר.

אנחנו מבקשים למנות לתפקיד איש מוכשר ומיומן כמנהל שפוטר ואולי אף לשקול השבתו לתפקיד.

4. חברי סומליו"ן, חלקם הם חברים באגודת הסופרים וחלקם לא. ברצוננו לפעול בשיתוף אתכם בנושאים של ספרות ילדים ונוער, כולל ב"מאזניים".

אודה לך על התייחסותך.

בברכה,

* * *

27.12.16

לכ'

מר אהוד בן עזר

תל אביב

אהוד מכובדי,

למכתבך מיום 22.12.16 הנני מתכבד להשיב כדלקמן:

1. לגבי תשלומים על שאילות ספרים בספריות – פניתי לשרת התרבות, מירי רגב, ובימים הקרובים אמורה להתקיים פגישה בנדון בינינו לבין אנשי משרד התרבות.

2. רשמתי לפניי הערותיך בדבר שופטי פרס ראש הממשלה, בכל הקשור לספרות ילדים ונוער.

3. לגמי מר מוסק ו"גנזים", הגב' אדיבה גפן חברת ועד האגודה נבחרה ליו"ר "גנזים" ועושה עבודה מצויינת. היא מקדישה שעות רבות, על בסיס יום יומי, ושידרגה את "גנזים" באופן משמעותי. כך לדוגמה, ב-9 בינואר 2017, תיפתח בלובי של עיריית תל-אביב תערוכת "גנזים" ואני ממליץ לך לבקר בה. מר מוסק מיצה את תפקידו ולא התאים למימוש ולביצוע הדרישות השונות שהועמדו בפני "גנזים" בשנים האחרונות. אם אתה מעוניין לקבל מידע מפורט יותר, אנא פנה לאדיבה גפן, המכותבת למכתבי זה.

4. לגבי סומליו"ן, מיד לאחר היבחרי, ביקשתי מגב' ורדה גינזך, חברת ועד האגודה וסופרת ילדים, לרכז פעילות סופרי ומשוררי הילדים והנוער. היא זימנה מפגש אחד ולמיטב הבנתי, נתקלה ב"כתף קרה" מאותם כותבים החברים בסומליו"ן בטענה שאין מקום לכפילות. אינני יודע מה עושה סומליו"ן ומה הישגיו, אם בכלל, אבל רעיונותיי ותוכניותיי בנושא זה, נבלמו לאור היחס שקיבלנו. בעיקרון, אשמח לצירוף כל הכותבים לאגודתנו אם הם עומדים בקריטריונים של האגודה. אינני מעוניין לבזבז זמן יקר על "משחקי" אגו. גם הגב' ורדה גינזך מכותבת למכתבי זה ואודה לך אם תבוא עימה בדברים.

5. אני מודה על מכתבך והתייחסויותיך. אוזני כרויה ודלתי פתוחה בפניך בכל עת.

בכבוד רב

צביקה ניר

יו"ר אגודת הסופרים

העתקים

1. עצמון יניב, סגן ומ"מ יו"ר

2. אביחי קמחי, סגן יו"ר

3. דורית זילברמן, סגן יו"ר

4. אדיבה גפן, יו"ר "גנזים"

5. ורדה גינזך, חברת ועד

6. רונית כהן, מ"מ מנכ"ל

* * *

תקוה וינשטוק

"אישה עברייה אל הדגל" – מקור ותרגום

לפני כשש שנים שמעה אורה קמינגס ראיון ברדיו שריגש אותה מאוד: ד"ר ענת גרנית הכהן סיפרה על עבודת הדוקטורט שאך זה סיימה: התגייסות הנשים העבריות לצבא הבריטי במלחמה העולם השנייה. דוקטורט האמור להופיע כספר.

"את הספר הזה אני אתרגם לאנגלית!" החליטה קמינגס מיד. מזה זמן רב שאפה להכיר את תקופת השירות הצבאי של אימה במלחמת העולם השנייה, תקופה מכרעת ביותר לאם וכמעט בלתי נודעת לה, לבת. השאיפה גברה במיוחד מאז הלכה אימה לעולמה.

היא חיפשה ומצאה את הטלפון של ענת גרנית הכהן, הציגה את עצמה כמתרגמת לאנגלית, שפת אימה, וביקשה רשות לתרגם את הספר ואף הבטיחה להשיג לו מו"ל. ענת נענתה ברצון.

הספר הופיע  בעברית בשנת 2011  בהוצאת "יד ושם": "אישה עברייה אל הדגל, נשות הישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה". זה מחקר יסודי מקיף על התנדבות יחידה  במינה: מעל 3,000 נשים עבריות, כעשרה אחוז ממיספר המתנדבים לצבא מהארץ, התגייסו  לאי.טי.אס (חיל העזר לנשים)  ולוואפס (חיל העזר של הנשים לחיל האוויר הבריטי).

בספר: מאבק הדמים שהתנהל בין היישוב העברי ששאף לקיום עצמאי לבין המנדט הבריטי משטרתו וצבאו; אבל זוועות המלחמה וחיסול היהודים באירופה גוברים על השנאה לבריטים. כארבעים אלף מיהודי הארץ התנדבו לצבא הבריטי, גברים ונשים. כל בניין הארץ ותקומתה התבסס על גברים ונשים גם יחד.

"אישה עברייה אל הדגל" מבהיר את שלל בעיות ההתנדבות בארץ, בין היתר בעיית הדגל. מספר על היוזמה לגיוס הנשים, שבאה מהדסה סמואל, כלתו של "הנציב הראשון ליהודה", שהיו לה מהלכים בין הבריטים, ועל ארגוני הנשים בארץ שנרתמו למשימה. הספר עשיר במסמכים מאותם ימים,  מפלסטינה א"י ומבריטניה, וכולל שפע ראיונות עם מתנדבות, טוראיות ובעלות דרגה. הוא עונה לשאלות מי היו המגויסות – מניעיהן, הארצות בהן נולדו, גילאיהן (18-45), מצבן המשפחתי (מאה היו אימהות לילדים קטנים), מאיזה שכבות סוציאליות באו, וכמובן היכן שירתו בצבא (בארץ-ישראל, במדבר סיני, בסוריה, לבנון, מצרים וגם איטליה), התפקידים שמילאו (פקידות, מחסניות, נהגות, עובדות בבתי חולים ועוד), היחסים עם המגזר הלא יהודי, ההתמודדות בין הנאמנות לצבא הבריטי ולבריטניה לבין הנאמנות לערכי הישוב, התפקידים הלא ליגאלים, הברחת נשק והעלאת מעפילים, שמילאו מגויסות חברות ה"הגנה" ולח"י, וכן השתלבותן של המתנדבות שהשתחררו בחיים בארץ.

"אשה עברייה אל הדגל" עוסק הרבה גם בסוגית המגדר הנשי. המחברת ד"ר ענת גרנית, בת לשורדי שואה, שירתה בצה"ל כקצינת תרבות בחיל האוויר ושימשה שנתיים כשליחה ישראלית מטעם הסוכנות בקהילה היהודית בטולסה אוקלהומה שבארה"ב. את הדוקטורט עשתה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר אילן. היא  נשואה לעיתונאי דוד הכהן ואם לשתי בנות.

"ספר נהדר. ענת כותבת נפלא!" אומרת אורה קמינגס. לקראת התרגום החלה לקחת  חלק פעיל בהוצאת הספר באנגלית. הצטרפה לגרנית לביקורים אצל המגויסות דאז, למשל הח"כיות לשעבר אסתר הרליץ, שהיתה קצינה בצבא הבריטי, ותמר אשל שהיתה נהגת באי.ט.אס [ובת-אחותו של אבשלום פיינברג, צילה שהם].

לצד המחברת גייסה אורה משאבים  ממוסדות ותורמים  להוצאה האנגלית והשיגה לענת מלגה למחקר באנגליה.

שש שנים אחרי המהדורה העברית יצא הספר באנגלית

"hebrew women join the forces"

Vallntine Mitchellבהוצאת

ההשקה החגיגית התקיימה ב-2 לנובמבר (יום הצהרת בלפור) 2016 בנוכחות המחברת והמתרגמת ורבים מקרוביה בבריטניה. גם מהמתרגמת היו שביקשו  חתימה...

יומה הגדול של ענת היה גם יומה המאושר של אורה: עתה חשה כי מילאה חוב של כבוד לאימה המנוחה. המהדורה האנגלית מפורטת מהעברית ובה מופיעה גם אימה של אורה וצילום מיום נישואיה.

האם, מאירה לבית ברס, נולדה ב-1923 בנוה צדק. משפחתה ותיקה מאוד בארץ, סבה של מאירה עלה לארץ-ישראל בשנת 1883 בקבוצה של חלוצים מליטא והיה ממקימי ראשון לציון.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייסה מאירה ל-royal air force: waaf – חיל העזר לנשים של חיל האוויר הבריטי. גדודה חנה בקהיר. שם הכירה את סרג'נט ג'ון קמינגס, ששירת בחיל האוויר הבריטי. בתום המלחמה נישאו השניים. הוריה של מאירה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה על שנישאה לגוי. מאירה וג'ון התיישבו בסקוטלנד. כמה פעמים ביקרו בארץ, והמשפחה התייחסה אליהם בקרירות. ההורים לא סלחו, אף שבינתיים ג'ון התגייר (בידי הרב אונטרמן, רבהּ של תל אביב), והבת לא התגברה על ה"שבעה" שישבו עליה.

לזוג המעורב נולדו שתי בנות. הבכורה, אורה, סיימה את חוק לימודיה בדיוק כשפרצה מלחמת ששת הימים  – ומיד החליטה שעליה לסייע לישראל במלחמתה ולהתגייס לצבאה, כפי שהתגייסה אימה בשעתה למלחמת העולם. הוריה ואחותה המשיכו לחיות בסקוטלנד.

היא לא הספיקה להתגייס לצה"ל. זמן קצר אחרי בואה לישראל התאהבה בחייל צה"ל, קיבוצניק מגבת. ב-1967 הכירו וב-1968 נישאו. אורה לא רצתה חיי קיבוץ והם עברו לערד. שם נולדו ארבע בנותיהם. אחרי 24 שנות נישואין התגרשו. אורה גרה כיום עם  חבר-לחיים ברחובות.

בערד החלה לנצל את שפת מולדתה ותירגמה לאנגלית בהתנדבות מסמכים עבור הספרייה,  המוזיאון המקומי וגופים ציבורים אחרים והיתה פעילה פוליטית  בר"ץ, המפלגה שקדמה למר"ץ. סביבה ראתה פירסומים באנגלית קלוקלת ובשלה בה ההכרה: "אני יכולה לעשות את זה יותר טוב!" והתחביב הפך למקצוע.

היא לא למדה תרגום, לא השתתפה בקורסים שבהם מתרגמים קטע מסוים ומשווים בין התרגומים. "זה ממש לא בשבילי." תמיד היתה אינדיווידואליסטית. התחילה בתרגום ספרי זיכרון של יוצאי שואה, הגיעה לתרגום מאמרים והרצאות ל"יד ושם", תירגמה את ספרו של  יצחק  ארד, שכנה למגורים בערד, על השואה ברוסיה הסובייטית. את "צביה" של בלה גוטרמן אודות צביה לובטקין לוחמת השואה, את ספרה של חנה יבלונקה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", את "שלום יפן" של שפרה הורן, את ספרו של בן כספית "ימי נתניהו", והרשימה ארוכה.

מלכתחילה עבדה בשיטתיות. הציעה שירותי תרגום לסופרים שיצירתם נשאה חן בעיניה, שלחה  למו"לים רשימות ספרים בעברית, בעיקר חדשים, שקראה ולדעתה ראוי לתרגמם. פקדה  ירידי ספרים בארץ ובחו"ל וקשרה קשרים עם סופרים והוצאות ספרים. כיום כבר רכשה מוניטין וסופרים ואף מו"לים פונים אליה לתרגום. אך בעיקר היא מתרגמת ספרים שהיא עצמה הציעה.    כל תרגומיה הם מעברית לאנגלית, לא להיפך. "עברית אינה שפת אימי. זו מנגינה אחרת, אופי שונה... ואיני חושבת שאני מתאימה לתרגם אליה."

בדרך כלל נמשך אצלה התרגום 3-4 חודשים. היא מאד אוהבת לתרגם. מקצוע מעניין. הרבה דברים למדה מהחומר שתירגמה. אמנם תרגום לעולם אינו ממש כמו המקור. לא תמיד ישנה מקבילה אנגלית לביטוי העברי. דווקא המלה "דווקא", למשל, אינה מופיעה באנגלית, ואילו subtle (משהו שהוא חלק מהעניין אך בהבדל דק ממנו) לא קיים בתרבות הישראלית .מאתגר למצוא תחליפים דומים ככל האפשר.

היא מתרגמת רק ספרים דוקומנטריים, ספרים ומאמרים עיוניים, לא רומנים ספרותיים.ם אינה מתרגמת ספרים שאין לה כימיה אתם. ואם למחבר,שלרוב אינו בקי באנגלית, יש השגות על התרגום, היא אומרת לו בגאווה מקצועית: "אתה יכול להוציא את הספר אם אתה רוצה, אבל שמי לא יופיע עליו."

אין  לה "בוס", רוצה – את מתרגמת. לא רוצה – את לוקחת חופש מהתרגום. מניסיון של שנים נוכחה שאם יש מספיק חומר ואם עובדים ברצף, אפשר לחיות מתרגום בלבד. התשלום הינו לפי מיספר המילים. אגב, המילים באנגלית מרובות ב-25 אחוז יותר מאשר בעברית. ספרה של ענת באנגלית הוא כרך עבה למדי.     

"אחרי  כל כך הרבה ספרים שתירגמת אינך חושבת לכתוב ספר בעצמך?" אני  שואלת.

 "אם אכתוב," עונה אורה, "לא יהיה זה על המקצוע אלא על המשפחה שלי, משפחה  מעורבת ביותר. אבי היה חצי סקוטי חצי אירי. בשנות החמישים עברה כל משפחתו לאוסטרליה. אני נישאתי לעולה  מסוריה ובנותיי, שהן חצי "סוריות", התחתנו באנשים מעורבים. אני ממש מתקוממת כשמתחילים לשאול על עדות ומדברים על האשכנזים האליטות והספרדים המקופחים. שוחחתי עם בנותיי ולדבריהן מעולם לא חשו כל קיפוח."

אהוד: בין הנשים שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה היתה גם הציירת ציונה תג'ר, אימו של אברהם כץ עוז. וכן התגייסה נורה דינוביץ' מפתח-תקווה, אשתו של השומר חיים דינוביץ'.

* * *

אלי רוה

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

הספר יצא לאור בהוצאת צבעונים

[הטקסט מובא כאן כנתינתו בספר וללא עריכה נוספת]

חלק ראשון [המשך]

גטו

במאי 1940 הקים צבא הכיבוש בוורשה חומה בגובה שלושה מטרים ועליה מגובבים גדרות תיל. נחתמו גבולות גטו ורשה וחיי היהודים בתוכו. מצעדי חיילים במדים ייצוגיים מעוטרים בשלל אותות ניצחון נעשו תכופים ובולטים. היהודים חלפו ברחובות בפנים מחוקים  וביקשו שלא להיראות ולא להישמע. בצמתים מרכזיים הוצבו מוקדי שמירה של חיילי וורמאכט, צבא גרמניה, ונפרשו עוד ועוד גדרות תיל ומחסומים דוקרניים. המכוניות בכבישים הסיעו חיילים ופקידים גרמניים. החשמליות המעטות היו גדושות תושבים בעלי מראה ארי וסלבי בלבד.

היהודים שהתגוררו ברובעי העיר מחוץ לחומה גורשו בפקודת הכובש אל תוך הגטו. יעקב ושולמית עברו עם מיטלטליהם המעטים להתגורר עם משפחת רבניצקי. למרות המצב הבלתי האפשרי לא חדלה אמה של סאלי לחרוק ולרטון, ובכל הזדמנות הביעה את מורת רוחה מיעקב ואמו. הזוג המאוהב חדל להעלות את עניין חתונתם, אבל מכורח הנסיבות חיו יחד. הם חדלו לדבר על הכספים ששמו על קרן הצבי ועל פתיחתו של בית המלאכה לתפירת בגדים ומכירתם. ייחלו ופיללו לכל יום שיעבור בלי אירועים משפילים. קיוו למחר טוב יותר. כמהו לארוחה משביעה אחת ביום, אבל הימים היו מרים כלענה ודרדרו את חייהם לתחתית המדרגה. רק בלילות היו מתעודדים ונשבעים להחזיק מעמד עד יעבור זעם. האמינו שכמו צבא פרעה שאלפיו טבעו בים, כך יתנדף גם הזעם.

כשאזל המזון במזווה, חשקו שפתיים. כאשר יום שלם לא בא פירור אל פיהם, אגרפו ידיים. כשעלה הכפור בקירות ונטיפי קרח דבקו לחלונות, לבשו מעילים עם בטנה מצמר על סוודר פלנל ושכבו מתחת לשמיכות.

בכל בוקר יצא יעקב אל בית החרושת לחייטות. בית החרושת הוסב למפעל לתפירת מדים, דגלים וציוד שימושי של הצבא הגרמני ויחידות הגסטפו. לקוחות פרטיים מהחוג שרכש לעצמו לפני המלחמה חדלו להידפק על דלתו. לא היה ביקוש לבגדים חדשים. בגד שנקרע הוטלא ותוקן בחוט ומחט, ואיש לא אמר מילה.

המפעל שכן מחוץ לחומות הגטו. יעקב צויד בתעודה המזכה אותו במעבר חופשי במוקדי הביקורת, ואף על פי כן ארבו לו סכנות רבות. הגרמנים היו צדים פועלים בעלי כושר גופני מניח את הדעת לעבודות ביצורים, חוליגנים שניתנה להם יד חופשית היו מכים ביהודים באשר הם. יעקב בעל החזות היהודית הטיפוסית היה טרף קל, אבל באין מפרנס אחר וכדי שלא לגווע ברעב סיגל לעצמו התנהלות זהירה וחשדנית ברבעים שמחוץ לגטו. הוא היה משכים לצאת כשהרחובות שוממים מאדם ושב הביתה רגעים אחדים לפני הטלת העוצר. לעובדי המפעל ניתנה ארוחת צהריים משביעה של מרק כרוב או שעועית עם תפוחי אדמה שכמה חתיכות בשר שומני צפות בו ושתיים-שלוש פרוסות לחם שחור. בונוס למשכורת.

עד הרגע שראתה אותו נכנס בדלת ביתם היה לבה של סאלי הולם, והיא כססה ציפורניים עד הבשר החי. שמועות עקשניות סיפרו שהחטופים נשלחים למחנות עבודה במזרח המדינה ומועסקים בבניית ביצורים. תנאי המחיה שם סבירים ועדיפים לאין שיעור מן החיים בגטו. אבל בגין עברות משמעת, פחותות ככל שיהיו, הפועלים נענשים בהצלפת שוט או נורים ככלבים שוטים. שווי חיי אדם אשר אינו מגזע ארי הוא כקליפת שום.

חלפו שבועות וחודשים ודבר לא אירע. אבל סאלי הייתה כחולה הנזקקת לתרופות שלא לצורך. בכל יום נזקקה למילות הרגעה, וברדת הלילה הייתה מעלה זיכרונות מימים עברו: הפגישות,  המבטים שהחליפו, הנשיקה הראשונה, המסעדה שבה סעדו בפעם הראשונה, הגלידה שליקקו, השמלות שתפר לה. לפעמים הם התווכחו והתרגשו בקולות מהוסים, והוויכוחים גרמו לה עגמת נפש ותסכול. היא קצה במצבם הנחות, התלוי על בלימה, ובמחזוריות קבועה העלתה את אפשרות הבריחה. יעקב הבין ללבה, אבל לא הסכים להפקיר את אמו, את אמה ואת שני אחיה.

"ומי ישגיח עליהם, תגידי לי, ממה הם יתקיימו? אני היחידי שמביא הביתה כמה זלוטים וקצת אוכל מהמפעל. באמת לא אכפת לך מה יעלה בגורלם לאחר שנסתלק?"

בטנה התהפכה בקרבה וידיה רעדו מכעס. "ומה יעלה בגורלנו?" תהתה וקפצה שפתיים. מדוע עליה להצטייר בתור אשמדאי והוא בתור מלאך מושיע? הלא נאמר 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'. הם צעירים. כוחם במותניהם. בבריחתם יצילו שניים. בתעוזתם יש תקווה ועתיד. בהישארותם נידונו לכליה.

הימים חלפו במצוקה. סאלי התעלמה משבועתה והפנתה עורף ליעקב, אבל כאשר הרימה כף ידו את סנטרה לגובה פניו ועיניו צללו לעומק עיניה, הייתה נשימתה נעתקת בקרבה. אבל הגוף שלא אכל לשובע היה מאבד את השליטה על התנהגותו ומתפרץ כלבה רותחת. בגופו הלֵאה ממכסות העבודה של סימון בדים, גזירתם ותפירתם, מהליכה ברחובות שבהם כל עוכר ומזיק הוא מלך - היה יעקב מפנה לה כתף אטומה, ועליה התנפצו טינותיה וטרוניותיה.

"יעקב, מה יהיה עלינו? תגיד מה יהיה עלינו? האם נגזרו עלינו חיי גיהינום לעד? ליום-יום יש עכשיו גוונים אפורים, ומחר או מחרתיים צבעיו עוד ישחירו כפחם. אם נצליח לברוח מהגטו, ויש לי ספק בגלל המחסומים הרבים ברחובות והגוף החלש שלנו, אז כדבריך נביא את הבלתי נמנע על יקירינו. אבל אם נישאר כאן, כולנו כאחד ניפול לשמד. לא כך? למה איננו בורחים מהחיים העלובים בגטו?"

הירח הציץ מבעד לחלון, וסאלי ביקשה שייתן לה סימן לצדקת דרכה, שישגר לראשו של יעקב קרן אור שתפקח את עיניו, שטחו מראות את המציאות הבלתי אפשרית.

אבל הירח נותר חסר השראה ואחר נעלם מאחורי ארובה. למרות הלילות הקרים לא פעלו ארובות הגטו. לא נותרו עצים ופחמים להבערת תנורים. את הרהיטים הלא נחוצים פירקו והבעירו בחודשי חורף המלחמה הראשונים. את מעט העצים שנותרו שמרו מכל משמר.

מבטה של סאלי נדד לרחוב החשוך המסתעף מהכיכר המוזנחת ולכל אורכו חנויות. גם מהן לא תבוא ישועה. כולן רוקנו ממצרכים, ועכשיו התגוררו בהן משפחות חסרות כול שהגיעו בעל כורחן מהיישובים הסמוכים לוורשה.

אבל מה שלא עשו המילים, התחינות והדמעות עשו הימים. אמו של יעקב נפלה למשכב. רופא שנקרא אל מיטתה רשם כדורים להעצמת זרימת דמה, אבל לא היה אפשר להשיג את התרופה, ומצבה הוסיף להידרדר. גרענת עיוורה את עיניה, ופלג גופה התחתון שותק. יעקב התמיד בהליכתו למפעל, אבל בכל שעה פנויה טיפל באמו במסירות ובאהבה. כאשר התעקשה להדק שפתיים וסירבה לבלוע את מעט המרק שהביא לה, נחרץ גורלה.

שלהי ספטמבר 1940.

סאלי התקשתה להאמין שרק לפני שנה עמדה להינשא לבחיר לבה ולהיות המאושרת בנשים.

סאלי הייתה על סף ייאוש ובכל כוחה ניסתה להניע את יעקוב שגורלם ניגזר אם לא יעשו את הצעד האחד והמתבקש.

"בוודאי לא ירדתי לסוף דעתך, או שמא דעתך השתבשה עלייך," הוכיח אותה יעקב ולא שינה דעתו גם לאחר שטמנו את גופת אמו בסמוך לקברי שלושת אחיו ואביו.

ייתכן שימים אלו היו ההזדמנות האחרונה להימלט מהגטו. מדי יום ביומו התפרסמו צווים חדשים שהצרו עוד ועוד את החיים הקשים מנשוא. עוד ימים מעטים, לכל היותר שבועות, ורגליהם יתקשו לעמוד בתלאות מסע ההימלטות. סאלי התחננה על נפשם ביתר שאת ובקול קורע לב.

ויעקב בשלו: "לא אפקיר את אמך ואת אחייך הקטנים." הופעתו הייתה מוקפדת ומצוחצחת כמו שהייתה לפני המלחמה, אבל מילותיו הכו בבטנה כאגרוף קמוץ. פניו היו מגולחים למשעי, אבל נשאו סבר חמור.

קבורתה של שולמית הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לשחרר קיטור שבעבע בתוכה וצרב את נשמתה. מכבר הפנימה שהיא הלווייתן המוביל את הלהק לאורך מאות קילומטרים בזרמי האוקיינוס להשריץ את דגיגיו. היא המעשית ביניהם. הוא גדוש כוונות טובות, אבל בצוק העתים נדרשים מעשים. הוא מלא אמונה, היא דורשת עשייה. לפני המלחמה היה כארמון מבוצר בחומה, ובימים אלו הוא כארמון חול, שאוושת גלים שוטפת ומטביעה אותו. מדוע הוא מאיר פנים לאמה ודואג שתאכל את פרוסת הלחם שהביא מהמפעל, ואילו היא מוסיפה לבוז לו? לפעמים מתחשק לה לסטור על פניה של אמה ולהענישה, לפעמים לסטור על פניו ולהעירו מהחלום המופרך שהוא שרוי בו.

"אתה רואה שאחיי כבר לא קטנים ויודעים לדאוג יפה לעצמם. מצבי הכאוס מבגרים את העוללים ומזקינים את הזקנים. לא סיפרתי לך עד עתה על מצב העניינים בבית כדי לא להדאיג אותך ולא לנטוע בלבך סיוטים בלתי נחוצים. יש ימים, בעיקר לילות, ששמעון וכמה נערים בני גילו חומקים דרך הפרצה שחצבו בחומה אל מחוץ לגטו. הם מצליחים לחזור עם חצי כיכר לחם, קצת ירקות, קמצוץ סוכר וחתיכת סבון. איך הם עושים זאת, אינני יודעת. גם אינני מעזה לשאול. הם חבורה אמיצה ללא חת."

יעקב לא יודע. לאוזניו לא גונבו שמועות על חבורות נערים שבחשכת הלילה מוציאים לבנים מהחומה ומסתננים אל רובעי העיר שבהם מתנהלים חיים נורמליים לכאורה. אחר מחזירים את הלבנים למקומן ומתחבאים במקומות מסתור שהכינו מראש. בתושייה, בערמה ובחכמת רחוב הם מצליחים לכייס ולגנוב דברים שדרושים למחיה או שאפשר לסחור בהם.

יעקב בתמימותו מאמין שמעט האוכל שהוא מביא מהמפעל והפרוטות הזעירות שסאלי משתכרת בהטלאת בגדים מחזיקים את בני הבית מעל פני המים הגועשים. כאשר היא מתעקשת שיאכל מהאוכל שהביא, כי חוזקו ובריאותו חשובים מעל לכול, הוא פוער עיני עגל ותוהה: "ואתם אינכם רעבים, כיצד זה?"

על איזה כוכב לכת הוא חי? באילו ספירות עליונות הוא משייט? לא כל מי שמוצלח בימי שלום מוצלח גם בעתות מלחמה. דרוש לה איש אחר. איש עם ראש פתוח ורב תושייה. איש שיוציא אותה מתוך הגיהינום ויוליך אותה בשבילי החיים.

אחיה הקטנים כבר אינם קטנים. כיצד טחו עיניו לראות את השינויים האדירים שקורמים עור וגידים? המלחמה מעמיקה את תמימותו, אבל היא לא תרד לחייו ולא תשפיל אותו. תארוב להזדמנות נאותה להוציאו מחייה. אבל היא אוהבת את יעקב ולא תבגוד בו. לא תבקש בן זוג אחר. מחשבות סותרות הסתחררו בתוכה.

ידיה התאגרפו וקומתה נזקפה. היא תסביר לו בסבלנות של פיל כיצד יש להתנהג בימים אלו ואהבה תפרח בקנם. מחשבותיה שטפו אותה. בחברתו היא דוגית מיטלטלת בין הגלים. בחברתו של בן זוג חדש תהיה ארמדה שתשוט בבטחה אל חוף מבטחים.

"אוי ואבוי לי. מה עולל שמעון? שמעון עם הגנבים? שומו שמים! הוא וחבורתו אינם טובים מהחוליגנים הפולנים. בתור המבוגר האחראי אני אוסר עליו להתחבר לפושטקים ולהתגנב מתוך הגטו. אם ייתפס בעיר, יירו בו בלי לשאול קושיות. במו עיניי ראיתי טרגדיות כאלה. לגרמנים אין לב ונשמה ואינם יודעים מהי מידת הרחמים. אמנע מפי את ארוחת הצהריים ואביא אותה בשלמותה הביתה. אעשה מעל ומעבר. אקח מכסות נוספות שיזכו אותי בפרמיות כדי שלא יחסר דבר בבית." עוד ועוד הבטיח יעקב ונתן את דברתו.

הוא חי באספמיה. על הירח. שבוע ימים - זה הזמן שתקציב לו.

נרתעה מהבל פיו. נגעלה מהריחות שעלו מגופו. היא נולדה בת מזל ונועדה לחיי נסיכה. מיום שהייתה בת זוגו של המפסידן, הפנה לה המזל עורף. אלמלא הלכה שבי אחריו, הייתה זוכה באליפות ורשה לשחמט, הייתה שחקנית בתאטרון המוביל בעיר, הייתה מנגנת במפוחית פה בתזמורת ורשה. סבתא דורה הייתה נגנית מפוחית פה מהמובילות במדינה. אמנם המפוחית זרוקה במקום כלשהו, אבל אימון או שניים, והיא תרכב על הסוס. תנוע במרכבת זהב. בינתיים ידאג לה שמעון.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נאד פוליטי של סופר חשוב – חשוב (גם בתקשורת) יותר מספר חשוב של סופר לא חשוב.

* שלום אהוד, באתרך ישנה קטילה מוחלטת, למה שקרוי "ילדי תימן החטופים" (אגב, נעלמו ילדים גם מגלויות אחרות). אני חושבת שהדברים פשוט נובעים מבורות בנושא. האנשים והמשפחות שנפגעו, לא מחפשים פיצויים, אלא רק שיכירו בכך שהתבצע פשע, שהיה ממוסד בחלקו. לא סתם גנזו את הארכיונים לשבעים שנים. אם לא היה להם מה להסתיר ולא התבצע כל פשע, מדוע גנזו? הוועדות שחקרו נקראות ועדות טיוח. לא חיפשו לחקור את האמת, אלא להכשיר את השרץ. ממליצה לכל הכותבים בנושא, אם הם רוצים לעסוק בנושא הזה ברצינות ולא לזרוק מילים במכתב העיתי. להשקיע מזמנם, להיפגש עם אנשים שטוענים שמשפחתם נפגעה ואולי יפסיקו את הלעג ויגלו קצת חמלה והבנה.

בברכת שנה אזרחית טובה ומאושרת,

יעלי זאבי

אהוד: לא היתה שום חטיפה ולא התבצע שום פשע, וגם גניזת המסמכים לשנים ארוכות נבעה, לדעתי, מטעמים של סודיות רפואית וכדי שלא ייוודע ברבים כי רבים מקרב ההורים התימניים, שהיו אז עולים חדשים חסרי ידע וחסרי ישע, הפקירו את ילדיהם החולים ולא חזרו לראותם בבתי-החולים. כל סיפור החטיפה הוא עלילת דם על ה"אשכנזים" מבית מדרשו של "הרב" ה"תימני"-ה"מרוקאי" הפושע עוזי משולם.

אדרבא, יקומו ויבואו כיום עשרות הגברים והנשים המבוגרים ממוצא תימני שגודלו כביכול במשפחות אשכנזיות ש"קנו" אותם, ויצהירו: "אנחנו חטופי תימן!"

* א"ב יהושע שיבח את עבודתם של "בצלם" ו"שוברים שתיקה". "אתם עושים עבודת קודש," אמר לנציגיהם. [באזכרה ליוסי שריד. הארץ באינטרנט, 4.1.17].

* אביבה קם: מזל שפוצו נהיה סופר, אחרת היה "רמאי מצוי..." איפה הגאווה של "כדורי...?" אמת ... ואשר לעמדתו של יוסי גמזו, עמדה טועה לדעתי, ייחודיות מתבטאת בצורות רבות ויותר רציניות, ונקווה שהן תישמרנה עם כל החיובי שבהן.

* יש לנו מכרים שמתגעגעים לברזיל ויש להם ביקורת קשה מאוד על המתרחש בישראל. אז אולי כדאי להזכיר להם: "האסירים בברזיל כלואים בצפיפות ובתנאים בלתי אנושיים. לפי אמנסטי-אינטרנשיונל, בתי הכלא בברזיל, המסוגלים להכיל 185 אלף אסירים, מאכלסים כ-285 אלף. בכלא קרנדירו למשל, שנועד ל-3,500, יושבים 8,000 אסירים. ב-5 מדינות בברזיל, הנשים נכלאות, בניגוד לחוק, בתאים משותפים לגברים, והופכות בהם לקורבנות עינויים והתעללות מינית. בעקבות הצפיפות והמחסור בסוהרים, המדינה איבדה שליטה בחלקים רבים של בתי הכלא לטובת כנופיות אלימות." ["הארץ", 3.1.17].

* בקרוב תחל המשטרה לחקור את אריק שרון על המתנות שקיבל כהלוואה מהמיליארדר היהודי משולם ריקליס ושאיפשרו לו לרכוש את חוות שקמים בנגב. יש סיכוי שלאור תוצאות החקירה הוא יודח מתפקידו כראש ממשלה.

* בקרוב יוענק לסופר אהוד בן עזר תואר יקיר העיר בת שלמה בהמלצת הסנאט של אוניברסיטת בת שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר. ייערך גם יום עיון על יצירתו הספרותית בהשתתפות הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, פרופ' ברוך קורצווייל, הסופרים יוסף חיים ברנר ואורי בן-עמי, פרופ' גרשון שקד, ראש השומרים אברהם שפירא, הסופר והעורך אבבטן בן עצל, אלכסנדר אהרנסון מ"בני בנימין" והמשורר חיימקה שפינוזה מהמכתב העיתי. את המעמד החגיגי של מתן אזרחות הכבוד ינחה פרופ' פלוץ בן שחר. מזכירת המערכת המגוּרה והמתרגזת של המכתב העיתי, ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, תופיע ברסיטל מוסיקלי כשהיא מלווה את זמרתה בפריטה על גבי משור.

* מעוללות חנוכה, שני שירים:

"מ-עוז צור י-שו-ע-תי

מי-קי מ-אוס ע-שה פי-פי

הוא י-שב על ה-כי-סא

ונפל לבית כיסא!"

וראויה לציון גם השורה "אז אגמור בשיר מזמור" – שאותה היו הסטודנטים בירושלים מזמזמים בשקט לאחר כל זיון מוצלח של סטודנטית, ולא רק בימות החנוכה.

* האם זה נכון שראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמוּר לטלפן לראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לעדכן אותו בקשר לתנאים של כליאת ראש ממשלה לשעבר בכלא מעשיהו?

אם אולמרט ישוחרר הוא יוכל להחליף את נתניהו במסע ההתרמה אצל עשירי העולם היהודיים לקראת חגיגות ה-70 של המדינה.

אך ייתכן שבחגיגות ה-70 שניהם יישבו בכלא מעשיהו בגלל תרומות שקיבלו.

* מעניין מה יכתוב היורד הישראלי-הערבי החי בארה"ב, הסופר סייד קשוע, בטורו ב"הארץ" על בת עירו טירה, ליאן זאהר נאסר, הישראלית היפה בת ה-18, שנרצחה בפיגוע טרור מוסלמי באיסטנבול? האם גם בזאת יאשים אותנו?

* משקה מחמם וטעים לעצלנים בחורף, "סיידר" עם יין או "יין חם". רבע כוס יין אדום, שמינית הכוס סירופ תפוחי-עץ, מלוא הכוס מים רותחים, מוסיפים קינמון ובוחשים. אפשר גם לקשט בקוביות זעירות של תפוח-עץ טרי.

* אהוד: אני לא חסיד של נתניהו ולא הייתי ממעריציו, אבל אני סבור שהוא מתפקד היטב וכי עם ישראל חייב לו תודה גדולה מאוד על ניווטו וכי הוא ראוי מאוד להמשיך בתפקידו. ההתקפות עליו והחקירות מעלות אצלי באופן אסוסיאטיבי מילה אחת – טרמיטים.

* אהוד היקר, חיים יבין הציע לנשים הנפגעות מהטרדה מינית – פשוט להפליק סטירה למטריד, במקום ללכת אל עורך דין – זה עולה הרבה פחות. הדברים האלה סיבכו אותו, כי המוטרדות רוצות נקמה, הוקעה והשפלה פומבית של המטריד, וענישה חסרת פשרות.

אולי נציע להן לנקום בדרך אחרת – "מידה כנגד מידה" – כלומר, שהן תקראנה לגברים בכינויים "מעליבים" כמו "כוסון" ו"בובה'לה", ו"יש לך תחת מגרה", ו"הייתי טורפת אותך במיטה!"

אולי אפילו לנגוע במקומות אינטימיים. אני מוכן להמר על כך ששום גבר לא יתלונן במשטרה.

שלך,

משה גרנות

* בקרוב תחקור המשטרה את דוד בן גוריון אם היה מודע לכך שבחנויות הספרים בניו-יורק, שם רכש ספרים עתיקים יקרים במיוחד, לא היו פודים את ההמחאות שכתב אלא שומרים אותן כי בתור מזכרות ערכן רב יותר. אם יתברר שמדובר בסכומים גדולים במיוחד, וכי בן גוריון ידע שלא פודים את המחאותיו, עלול הדבר להביא לחקירה פלילית נגדו ולסיום כהונתו כראש ממשלה.

* סיכום הכרעת הזדין במשפטו של סמל אלאור אזריה ביום 4.1.17: "זאת ועוד, העבירה מתייחסת אף להתנהגות שאינה הולמת הנובעת ממעמדו ותפקידו של הנאשם בשירות הצבאי. כאמור, הנאשם שירת כחובש פלוגתי. בתפקידו זה היה למעשה הדרג הצבאי-הרפואי הבכיר בזירה ולפיכך, היה הגורם המוסמך באותה עת להחליט מיהו הפצוע הקשה ביותר בזירה ולקבוע את סדר הטיפול, בהתאם. במצב דברים זה, קיים ניגוד קוטבי בין תפקידו של הנאשם – לטפל ולהציל חיים, לבין מעשהו – נטילת החיים.

נוכח המפורט לעיל, באנו לכלל דעה, כי מעשיו של הנאשם, דהיינו הירי בראשו של המחבל, בשל פציעת חברו ליחידה, תוך מודעות לכך שהירי יגרום למותו, בעודו משמש כחופ"ל ועונד דרגות סמל, מקיים את יסודות העבירה של התנהגות שאינה הולמת.

סוף דבר: נוכח כל האמור, אנו מרשיעים את הנאשם, פה אחד, בעבירה שעניינה הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ובעבירה שעניינה התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו – 1955.

אהוד: כלומר, לדעת השופטים הצבאיים, היה על החובש הפלוגתי סמל אלאור אזריה, במקום להרוג את המחבל, להסתכן  במילכוד ולגשת אליו כדי לבדוק את מצבו ולהעניק לו טיפול רפואי!

תגידו, אתם השתגעתם?

* בצילום של הצלם הפלסטיני המנוול עימאד אבו שמסיה, בבואו להעיד בבית הדין הצבאי ביפו, ביוני השנה, הוא נראה מניף את אצבעות ידו הימנית בתנועת V  של ניצחון! – ובגלל החרא הזה הולך סמל אלאור אזריה לכלא צבאי!

* בוקר טוב אהוד, תודה רבה רבה על העיתון. בימים טרופים אלו – העיתון הוא קרן אור. אני לא מקשיבה לרדיו (מלבד לרשת א) ולא צופה בטלוויזיה. שעגנון כבר אמר שדברים טובים לא כותבים שם, ודברים רעים מגיעים בלעדיהם...

טליה

* אנחנו מחזקים את סמל אלאור אזריה ואת בני משפחתו בימים הקשים העוברים עליהם מול מערכת משפט צבאית צדקנית, אטומה, מנותקת מהמציאות ונטולת כל רגישות וחמלה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל