הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1196

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תשע"ז, 24 בנובמבר 2016

עם צרופת ההרצאה: Ehud Ben-Ezer: The Arab in Hebrew Fiction

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר עַל נִגּוּד שֶל עִנְיָנִים וְנָהֳלֵי מִמְשָל תְּקִינִים. // עמוס גלבוע: האמת נזרקת לפח. // פוצ'ו: "בחיי [3]", י. טוב שיש מישהו בסביבה. // אהוד בן עזר: על הטריכומונאס, פרק מן הרומאן "השקט הנפשי" (זב"מ, 1979). // יהודה דרורי: האמנם קרים דה לה קרים? // משה גרנות: ההתלבטות הקשה של החוזר בשאלה. // אורי הייטנר: צרור הערות  23.11.16. // הלבנבנים והשחרחרים, חלק שנים-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו, י"ג. הדוד אשר. // מרדכי בן חורין: בונים גם ברבע המחיר. // משה כהן: אכן צופן העתיד דו-קיום מופלא עם שכנינו הערבים.  // אהוד בן עזר: 9 ימים בפורטוגל, מהם 7 ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום החמישי. // Ehud Ben-Ezer: The Arab in Hebrew Fiction // מנחם רהט: להציל את הבג"ץ מידי עצמו – ומידי השמאל. // אהוד בן עזר: צהריים נהדרים לשלושה בסוכה הלבנה ב-373 שקל. // ממקורות הש"י: קישור ל"יו טיוב", תוכנית טנדו עם ירון לונדון - אסתר ראב - טדי קולק - שמוליק קראוס, 1974.

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

 

 

* * *

   יוסי גמזו

שִיר עַל נִגּוּד שֶל עִנְיָנִים וְנָהֳלֵי מִמְשָל תְּקִינִים

 

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה אַחַת, שֶשּוּם דִּמְיוֹן כְּלָל אֵין בָּהּ

לִמְדִינָתֵנוּ הַחַפָּה מִשֶּמֶץ נְזִיקִין

שֶל שוּם שְחִיתוּת וְשֹחַד וְכָל מַאכֶער מְמָאֵן בָּהּ

לִסְטוֹת וְלוּא כְּפֶסַע מִהִלְכוֹת מִמְשָל תָּקִין 

 

וְכָל פְּרַקְלִיט-צַמֶּרֶת

שֶהַשְּׂרָרָה בּוֹחֶרֶת

לְהִשְתַּמֵּש בְּכִשּוּרָיו בְּדֶרֶךְ רְאוּיָה

לְצֹרֶךְ כַּת נוֹתְנֵי הַטּוֹן

שֶבָּהּ בֵּין הוֹן וּבֵין שִלְטוֹן

אִיש לֹא עָלָה עוֹד עַל שִׂרְטוֹן

בִּגְלַל סְתִירָה גְלוּיָה

 

בֵּין עֵדוּתוֹ שֶל הַפְּרַקְלִיט

שֶפּוֹלִיגְרָף אוֹתוֹ הִקְלִיט

בְּהַצְהִירוֹ כִּי לֹא דִבֵּר עִם שוּם גּוֹרְמֵי מִמְסָד

עַל הַנּוֹשֵׂא הֲכִי מֵבִיךְ

בּוֹ אֵין שְקִיפוּת, רַק סְבַךְ אָבִיךְ

שֶל פָּרָשָה שֶיֵּש בָּהּ צַד

שֶל אֶלֶמֶנְט נִפְסָד

 

וּבֵין דִּבּוּר בְּעָיָתִי

עִם יוֹעֲצוֹ הַמִּשְפָּטִי

שֶל שַׂר-הַבִּטָּחוֹן שֶהַפְּרַקְלִיט, יֵש לְגַלּוֹת,

דַּוְקָא דִּבֵּר אִתּוֹ בְּלִי חַת

אַךְ לֹא פָּלַט מִלָּה אַחַת

עַל כָּךְ שֶמְּיַצֵּג הוּא אֶת יַצְרַן הַצּוֹלְלוֹת;

 

וּבְכֵן, בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה 

מִמְּדִינָתֵנוּ הַזַּכָּה

קוֹרֶה שֶגַּם פְּרַקְלִיט שָנוּן, מַמָּש בְּמוֹ שְׂפָתָיו

מַצְלִיחַ כָּאן לְהִסְתַּבֵּךְ

בִּבְּרוֹךְ שֶיֵּש בּוֹ (וְעוֹד אֵיךְ!)

סְתִירָה גְדוֹלָה וּמַכְשִילָה בֵּין שְתֵּי עֵדוּיוֹתָיו.

 

וְגַם אִם יֵש הַטּוֹעֲנִים

שֶכְּמוֹ סַרְגֵּל יָשָר הוּא

מוּל מַפְרִיחֵי הַבָּלוֹנִים

שֶכְּלָל עוֹד לֹא אֻשַּרוּ

כְּמַצְדִּיקִים חֲשָד פְּלִילִי

גַם אִם קוֹנְצֶנְזוּס דֵּי שְלִילִי

קַיָּם בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ רְחוֹקָה כֹּה מֵאַרְצֵנוּ

 

 

 

בָּהּ הַמִּמְסָד עוֹשֶׂה לִצְחוֹק

מַה שֶּרוֹאָה כָּל עַיִן

שֶמַּה שֶלֹּא מֻגְדָּר בַּחֹק

כְּאַקְט פְּלִילִי, עֲדַיִן

אֵינוֹ חָדֵל לִהְיוֹת פֹּה פְּגָם

אֶסְתֵּטִי וְגַם אֵתִי

כִּי הַצִּבּוּר אֵינֶנּוּ גַם

עִוֵּר, חֵרֵש וּפֶתִי

 

וְחוּש-רֵיחוֹ לֹא מִתְפַּשֵּר 

כְּשֶהוּא מִיָּד מֵרִיחַ

שֶיֵּש בָּשָׂר שֶהוּא כָּשֵר

וּבְכָל זֹאת דֵּי מַסְרִיחַ.

 

וְאִם מַכָּה שֶל נְזִיקִין

כָּזֹאת, אֵינָהּ כּוֹלֶלֶת

פְּגָם בְּהִלְכוֹת מִמְשָל תָּקִין

הֲרֵי אֲנִי צוֹלֶלֶת...

 

 

* * *

עמוס גלבוע

האמת נזרקת לפח

בעולם ובישראל האמת כבר לא חשובה. סיפור הצוללות כמשל

לפני שנים, בעדכון שבועי אצל ראש אמ"ן, הוצגה ידיעה "מרעישה" ולפיה אוניה בשם X עזבה את לוב עם 30 טנקי ט-34 בדרכה ללבנון – מתנה משליט לוב, קד'אפי, לערפאת בביירות. ראש אמ"ן ורבים מהנוכחים נדהמו.

"האם המקור אמין?" שאל ראמ"ן.

"כן, כבר הוכיח עצמו בעבר," היתה התשובה.

היתה זאת הפעם הראשונה שכוחות אש"פ בלבנון מקבלים טנקים. התחיל דיון סוער על הנושא של טנקים בידי אש"פ בלבנון, היתרונות והחסרונות. התחילו לבנות תרחישים שונים ומשונים. ואז קטע את הדיון ראש אמ"ן, ופנה לגוף שהביא את הידיעה: "תגידו לי, האם בדקתם כמה טנקים יכולה האוניה X לקחת?"

"לא, לא בדקנו", היתה התשובה.

"אז אני עושה הפסקה של חצי שעה, תלכו ותחזרו אלי עם התשובה," אמר ראמ"ן ויצא מהחדר.

אחרי כחצי שעה התחדש העדכון.

"לא, האונייה אינה יכולה בשום אופן לשאת שלושים טנקים. אולי כמה טנקים בודדים," זאת העלתה הבדיקה, אמרו לראמ"ן.

דומני שבסוף הוברר שהיה מדובר בטרקטורים.

 אני מספר סיפור זה, שהתרחש בתקופה הטרום אינטרנטית, אך הוא משקף את הדיסציפלינה הקלאסית של המודיעין: קודם כל ומעל לכול להפיק את הנתונים ולבדוק אותם בשבע עיניים, ורק על בסיס זה לבנות את התמונה ולהתחיל להעריך.

דומני שכיום, בארצנו ובעולם, הסדר הוא הפוך לחלוטין: מפריחים הערכות ומגיעים למסקנות בלי לדעת את העובדות הנכונות, או  שנוהגים כמו הסיפור על 30 הטנקים. מקבלים את הדיווח כתורה מסיני, לא חושבים בכלל לבדוק, ובונים תילי תילים של השערות  שאין בינן לבין המציאות ולא כלום. אין בנמצא במערכות התקשורת או הפוליטיקה גורמים מרסנים כמו אותו ראמ"ן, שיבואו ויגידו: רגע, בואו נחשוב קמעה, נבדוק בדיקה מהירה את העובדות הבסיסיות.

לא רוצים בכלל לבדוק! רוצים מיד "צבע", רייטינג ופרסום פוליטי רגעי.

התוצאה היא שאנו נמצאים היום בעולם שה"אקונומיסט" הגדירו במאמר גדול שהוא "פוסט אמת", שבו מנהיגי עולם זורקים שקרים על ימין ועל שמאל, בלי כל בושה, כמעט באורח קבע. בתקופת הבחירות בארה"ב זה  הפך למעשה של יום יום. התקשורת נותנת לכך פרסום, היא עצמה זורקת נתונים לא בדוקים, או נתונים חסרי אמת, שהפוליטיקאים בולעים, ומצידם מתחילים לעלות השערות, וכמובן לדרוש חקירות. מעגל קסמים היוצר בסופו של דבר מציאות מדומה.

אמחיש בדבר אקטואלי. התזה המרכזית בכתבה בערוץ 10 היתה שעורך דינו האישי של נתניהו, שימרון, מייצג את המספנות לצוללות בגרמניה. נתניהו הוא זה שיזם הזמנת 3 צוללות לחיל הים הישראלי שנבנות במספנות הללו. מסקנה: ביבי, בשיא השחיתות, הזמין את הצוללות על מנת שעורך דינו יגזור קופון של עשרות מיליונים.

אבל, בדיקה הכי קלה ומהירה היתה מגלה ששימרון אינו מייצג כעורך דין את המספנות!    עכשיו זה ידוע לכאורה לכולם, והורס את כל התזה. ברם, דומה כי זה לא משנה כלל לאנשי תקשורת ופוליטיקאים: עבורם שימרון מייצג את המספנות, ולעזאזל עם האמת.

אם יש משהו ש"מעצבן", כלשון נכדיי, זה שפוליטיקאים מאיימים על היועץ המשפטי שהוא יאבד את אמון הציבור, אם לא יעביר את הנושא לחקירה פלילית. אני חלק מהציבור, ומה לעשות, אין לי כוונה קלושה לאבד את האמון ביועץ המשפטי.

אבל את האמון במרבית הפוליטיקאים, בכל המפלגות, ואת האמון בחלק מהתקשורת, איבדתי מזמן.

 

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

י. טוב שיש מישהו בסביבה

  בשנת הלימודים השלישית החליטו הורי שתקופת החלוציות תמה, והגיע הזמן לחזור לגור בתל אביב. אבי לקח אותי לשיחה, הסביר לי שעבודתו היא במרכז העיר ואימא דואגת כל פעם כשהוא מאחר לחזור הביתה. הבנתי למה הוא חותר, גם הסכמתי איתו  כשאמר שזה לא הוגן מצידי שהכרחתי אותם לעבור לגור בסוף העולם, בעוד אני גר בכלל ברחובות. נגד טענה כל כך צודקת, לא היה לי מה לענות ורק נשאר לי לשאול, מה יהיה עם המטע הקטן שנטעתי והשנה בדיוק הוא עתיד להתחיל לתת פירות.

"הגן יישאר שלך," אמר אבי "נמכור רק את הבית." 

כך קרה שאבי קנה בלב תל אביב בית קטן וישן ברחוב יהודה הלוי 147, מול תחנת אוטובוס מספר 12, ואליו עברה כל המשפחה לגור.  קיבלתי חדר קטן שהיה רק שלי ופעם בשבוע, בדרך כלל בשבתות, כשהייתי חוזר הביתה מרחובות, הייתי עולה על האופנוע ונוסע לשיכון דן להשקות את העצים.

המשכתי לגור עם ציקה באותו חדר ברחובות, ובכל שעה פנויה המשכתי לכתוב מחדש  את הספר על הפלמח  ולהדפיסו בשלושה עותקים. כבר לא התביישתי מהתווית של איש כותב. אחרי שזכיתי בפרס "מעריב" לכתיבת סיפור קצר, ידעתי שסודי התגלה  והבנתי שזאת צרה שאפשר לחיות עימה. מפעם לפעם ציקה היה לוקח דף מודפס מהערימה, היה קורא, צוחק ואומר "איזה שטויות שאתה כותב." אמר שטויות, אבל המשיך לקחת דפים ולקרוא, וזה עודד אותי.

היה לי נוח לגור איתו, כי הוא היה מרבה לצאת בערבים,  ולא פעם  היה חוזר לחדר בשעה מאוחרת כשאני כבר ישנתי, ואני ידעתי שאיזו בת פיתתה אותו להישאר אצלה לארוחת ערב ממושכת. בוקר אחד התעורר בפנים מודאגות ואמר לי:

"אני לא יודע מה קרה לי, כל פעם כשאני משתין כואב לי הקטן." כך במלים אלה אמר. שאלתי אם זה קרה לו כבר פעם? אמר: " לא. זאת הפעם הראשונה."

אמרתי לו: " אז בשביל מה יש רופאים. לך לרופא מין ותשאל אותו."

שאל אם אני מכיר אחד כזה. הודיתי שעוד לא יצא לי, אבל נדמה לי שברחוב הרצל ליד התחנה המרכזית, ראיתי שלט של רופא עור ומין וזכרתי את המקום על כל צרה שלא תבוא.

כשראיתי אותו  אחר כך בערב, הוא היה רגוע יותר. מסתבר ששמע בקולי והרופא הבטיח לו שתוך יום, יומיים או שלושה זה יעבור. עברו יומיים-שלושה, שכחתי מהסיפור, גם הוא שכח, ואני עברתי לשגרה של לימודים וכתיבת הספר.

מה שהיה חסר לי באותה תקופה זו חברה לחיים, ואני התגעגעתי לימים שהייתי חוזר בסוף השבוע מירושלים וידעתי שיש בית קטן בשיכון דן ובו יש מישהי חמודה שמחכה לי שאבוא.

ערב אחד ברחובות, כשחזרתי מהספרייה של הפקולטה,  עברתי ליד בית  קומתיים וזכרתי שבקומה הראשונה גרה דורית (שם בדוי) הקטנה, ושאלתי את עצמי אם יהיה לי אומץ להקיש על דלתה.

דורית היתה אחת מחמש הבנות שלמדו איתנו בכיתה. אף אחת מהחמישייה הזו לא היתה יפה במיוחד, לדורית הקטנה היו לפחות שדיים גדולים, שבלטו מתוך גוף קטן קומה, ועוררו סקרנות בלב מי שמבין באנטומיה. היה לה גם ישבן תפוחי המתנדנד על זוג רגליים בעלות מצעד מזורז, המאלץ את ההולכים אחריה, לעבור לריצה כדי לראות אם ההבטחה מאחור קיימת גם מלפנים. מלפנים היתה האכזבה די מלאה. פניה, שכללו עטרת שיער קוצני בהיר ומשקפים צהובים על לחיים נפולות, שכנעו את העוקפים להחזיר את ראשם קדימה ולהגביר את הליכת הריצה.

התרשמות ראשונה זו איבדה במשך הזמן  את חריפותה, כשהתברר לנו שיש לה מעלות אחרות, ויופי זה לא הכול בחיים. היה לה  כושר תפיסה וכישרון מופלא ללימודים והיא נחשבה לאחת התלמידות הכי טובות בפקולטה. מצב רוחה היה תמיד טוב ואיש לא ראה אותה בוכה או מתרגזת. היא ששה לעזור לכל המתקשה בהבנת החומר, ואם החזירה ריקם את בקשתו של מבקש מחברת, היה זה רק משום שהמחברת היתה כבר אצל מישהו אחר.

ההיסוס היחיד שעצר בעדי מלהקיש על דלתה, נבע מחשש שמא מישהו מהכיתה נמצא אצלה, ויחשוד בי שאני מנסה לחזר אחריה מתוך מטרות פסולות. בסוף החלטתי שעברתי כבר סכנות יותר גדולות בחיי ונקשתי על הדלת.

דורית קיבלה את פניי בחיוך רחב ואני החזרתי לה חיוך רפה של התנצלות. הסברתי לה שבמקרה עברתי כאן בסביבה ולא זכרתי אם יש לנו מחר שיעור בפיטופתולוגיה או שהוא בוטל.

במקום לענות אמרה לי קודם כל להיכנס, כי היא בדיוק עמדה להכין לעצמה קפה ותשמח לשתות בשניים.

אמרתי לה: "בשום אופן לא, אני הולך לחדרי ומתכונן לעשות לי ארוחת ערב."

"ארוחת ערב?" קפצה, "מצויין, בדיוק התלבטתי אם לעשות סלט, והתעצלתי רק לעצמי, אבל אם אתה ישנו אז תשב ובזכותך אני אוכל כמו בן אדם."

להזמנה  הנותנת לי הזדמנות להיטיב עם בת כיתתי, לא יכולתי לסרב והתיישבתי על הספה בצד, לבל אפריע לה להכין את הסלט. אני לא יודע אם הארוחה, שכללה סלט מתובל וחביתה מקושקשת, היתה כל כך טעימה או שפשוט הייתי רעב. היא אפילו מצאה בקבוק  של יין שמישהו הביא לה פעם ואנחנו התחלנו את הארוחה בהרמת כוסית. ישבנו ודיברנו על תלמידי הכיתה, היא רצתה לשמוע בעיקר על ציקה, השכן החתיך שלי, ולדעת אם יש לו חברה. אמרתי לה שאין לי מושג, אמנם לפעמים הוא חוזר באמצע הלילה, אבל אף פעם לא מספר לי איפה היה.

שאלתי אותה איפה היתה בצבא, אמרה שהיתה מ"כית בנח"ל והיתה ביחסים טובים עם המ"מ שלה, שאהב מאוד את ארוחות הערב שהיתה מכינה בחדרה. במקום לאכול בחדר האוכל של המחנה, היה מעדיף לאכול איתה.

שאלתי אם המ"מ הזה היה החבר שלה, היא אמרה שלא, אבל לפעמים היה מתנה איתה אהבים אחרי הארוחה.

בלעתי את הסיפור שלה יחד עם פרוסת הלחם האחרונה והרגשתי נבוך. מעולם לא  הייתי מעלה על דעתי שדורית, בתולת המראה, תתמסר למי שלא חבר שלה ועוד תעז לדווח על כך למי שלומד אתה בכיתה  ויכול להפיץ זאת ברבים. מאחר שלא הייתי בטוח שאוזניי לא הטעוני ומתוך סקרנות שהתעוררה בי, הרהבתי עוז ושאלתי:

"כשאת מתייחסת בדברייך למושג השירי 'מתנה אהבים' האם את מתכוונת לביטוי הנקרא בפי המוני העם – להתמזמז?" 

היא פרצה בצחוק תוך שהיא אומרת: "איזה להתמזמז איזה. מצאת מי שיבזבז זמן על מיזמוזים..." 

אחרי גילוי לב שכזה הרגשתי שאני לא יכול בלי ללגום עוד כוסית יין, ושכחתי שיין אלכוהולי  יבש גורם לי תמיד לכאב ראש.

"יש לי פתאום סחרחורת." אמרתי לה, "אני יכול לשכב על הספה?"

פניה לבשו דאגה, והיא שאלה: "אתה רוצה כדור?" 

אמרתי לה שלא ושעוד כמה דקות זה יעבור לי. היא שמה יד על מצחי ואמרה שיכול להיות שבאמת יש לי חום. שמתי את כף ידי על מצחה כדי להשוות ובלי להבין איך זה קרה החלקתי את הכף  על שערה הקוצני. היא נרתעה אחורה בזריזות ופלטה:

"אם יש לך כוונות אז תגיד לי, כי אין לי שום תוכניות לקמט את השמלה!"

רציתי לצעוק: "כן בהחלט יש לי כוונות!!!"  אבל פי נפתח בלי שהצליח להוציא שום צליל, לעומת זאת  האור שהבזיק פתאום מול עיניי היה כל כך חזק, עד שהיא אמרה:

"טוב, אז אני מכבה את החשמל!" 

לפני שהספקתי להבין מה הולך כאן, מצאתי את עצמי מתגלגל איתה בחדרה על הספה, ואחר כך על השטיח, כשאנחנו מנסים בין השאר גם להפשיט זה את זה. היא היתה כל כך סוערת וכל כך מחבקת ומנשקת אותי בכל המקומות, עד שהרגשתי את עצמי מרחף באוויר בלי לדעת איפה אני נמצא ובלי להבין איך זה קורה לי.

מה שקרה לי, קרה הרבה לפני שרציתי שזה יקרה והשמלה שלה – ידעתי, תזדקק עכשיו לא רק לגיהוץ, אלא גם לכביסה.

היא הבחינה בכלימה העוטפת את פניי ואמרה: "אל תיקח ללב, כל פעם אני אומרת לעצמי שיותר לא אתן לאף אחד לגעת בי לפני שאוריד את השמלה, וכל פעם  אני לא מספיקה."

אמרתי לה שעכשיו היא כבר יכולה להשאיר את הבגדים, כי עוד לכלוך אחד או שניים כבר לא ישנו.

היא לא שמעה בקולי, וגם אני לא, ועד מהרה היו כל הבגדים שלנו זרוקים על הרצפה בצד ושנינו לבושים אחד בשני כשאני חצי מעורפל, אך נזהר בכל כוחי שהיא לא תכניס אותי להריון, תוך שאני לא מבין  איך אש סוערת כמו זו  המדליקה אותי עכשיו, יכולה להסתתר בתוך מעטפת של צניעות צוננת שעיקרה שקדנות לימודית.

עוד לא הספקתי לעכל ולנתח את כל מה שעבר עליי  אחרי כיבוי החשמל, וכבר מצאתי את עצמי נסחף אחרי להיטותה הסוערת להתמזג עימי. הפעם היינו שנינו מעורטלים כיאות כשהיא נושפת כקטר ופולטת אנחות  סופרנו של זמרת אופרה, בעוד רגליה משתלבות מעלי כמלחצים וציפורניה, החורצות את גבי, מסמנות בו תלמים של חריש עמוק.

השכם בבוקר, בעוד האפלולית שולטת בארץ, ישבתי מולה לשתות קפה אחרון של לילה, כששנינו עייפים עד מוות, אך מלאים ציחקוקים.

 

עם אור ראשון כשהגעתי לחדר, שמחתי לראות שציקה עוד ישן, והתגנבתי על קצה אצבעות למיטה שלי לפני שיתעורר וישאל מה השעה. 

 

כבר בערבו של אותו בוקר הרגשתי שמשהו קורה לי, אבל  חשבתי שאולי זה רק נדמה לי. למחרת  עם שחר, כשהקדמתי ללכת לשירותים, הבנתי שמה שהיה בספק בערב, היה בוודאות מוחלטת בבוקר. כששתינו את הקפה אמרתי לציקה כאילו דרך אגב:

"ציקה, אתה זוכר שלפני כמה שבועות כשחזרת מהרופא, אמרת לי שהוא אמר שזה שום דבר וזה יעבור תוך יומיים-שלושה.  למה זה קרה בעצם? מה הרופא הסביר לך?" 

בהתחלה ציקה שתק, אבל כשלא ויתרתי, נשבר ואמר לי שהרופא הסביר לו ש"כאשר מקיימים מגע מיני עם מישהי שיש לה נרתיק צר, אז לפעמים הצעצוע מקבל שטף דם פנימי, אבל לא צריך לקחת שום תרופה, כי העניין מסתדר מעצמו. מה פתאום נזכרת בזה?" 

"סתם," אמרתי לו, "פתאום נזכרתי שסיפרת לי שהרופא אמר לך שזה עובר תוך יומיים-שלושה, אבל אף פעם לא שאלתי אותך אם זה באמת עבר " 

ראיתי בעיניו של ציקה צל של חשד, אך לזכותו יש להגיד שהיה מספיק טקטי ולא שאל אותי איפה הייתי שלשום בלילה.

 

אחרי יומיים – אם ציקה היה שואל אותי, הייתי יכול להגיד לו שהרופא שלו צדק באבחנה שלו, אבל ציקה לא שאל ולכן הוא לא ידע עד יומו האחרון, שגם אני עברתי מה שהוא עבר עם דורית.

 

במשך השנתיים וחצי הבאות, כשהמשכתי ללמוד עם ציקה בפקולטה, נודע לי שהבחור היפה הזה נפל לתוך מיטתן של רבות מבנות רחובות, אך אף פעם לא שמעתי זאת מפיו. הדבר היה נודע לי רק מפיהן, כשבאו אליי, בתור חברו הקרוב, לברר אם יש להן סיכויים להחזיר אותו אליהן, ואני הרשע הייתי אומר שלא, כי כך באמת חשבתי, ובהזדמנות זאת גם חשבתי שאולי הן תהיינה  זקוקות לנחמה, וטוב שיש בסביבה מישהו, כמוני למשל, האוהב מאוד לנחם.  

 

המשך יבוא

 

 

* * *

אהוד בן עזר

על הטריכומונאס

פרק מן הרומאן "השקט הנפשי" (זב"מ, 1979)

 

בימים הראשונים התנהגו שניהם כזוג מוכי-ירח. התמכרו לעצמם ולגופם בלבד, מזדווגים עד לשעות הקטנות של הלילה ומתגוררים זה אצל זה חליפות, וכל אחד מהם נושא כל היום על שפתיו הנפוחות והנשוכות את הניחוח החמוץ-מדגדג של זולתו, כשתי חיות שכרתו לעצמן ברית למרחב-מחייה אחד אשר הריח המשותף הוא גבולו.

ערב אחד היו מוזמנים אצל רמי ואיה. לאחר ארוחת-ערב שהיו בה הרבה צחוק ודיבורים, ישבו בסלון של איה שבו קפצו שני הילדים יחד עם צעצועים וחלקי-לבוש ועיתונים וחוברות וכוסות וסוכריות, ומדי פעם היה משהו נופל, ולעיתים נשבר או נרמס, וברעש לא היה אפשר  לשמוע אלא את איה, שקוֹלה היכנאי מושך והולך ומקצה ועד קצה.

מראשית הערב חש חיימסון איזו תחושב לא נוחה של זחילה באבר-המין שלו; זאת לא היתה תשוקה, למרות עיגוביה הבולטים והצחקניים של איה, אשר רגע קצר אחד, כאשר נישארו לבדם במיטבח, חיככה בו קלות את גבה במו אינה שמה לב שבנטותה לאחור היא נתקלת בו. חיימסון תהה לדעת מהי אותה הרגשה מוזרה של עוקצים הזוחלים בקצה השופכה, כאילו מטיילות להן שם נמלים, רצוא-ושוב. וכאשר טיפס יובלי הקטן ועלה על ברכיו (אצל איה הלכו הילדים לישון מתי שמתחשק להם) – חש לפתע כאב עז בשיפולי בטנו, בבלוטת-הערמונית.

הוא ביקש סליחה והלך לבית-שימוש. ושם, בין סיר-לילה וחיתולים מדיפי ריח-שתן, כשהדלת ננעצת בגבו ויובלי הקטן מבקש להיכנס "לעשות פיפי יחד עם דוד אפי," ורמי מנסה למשוך אותו משם בפיתיון ("מסטיק בזוקה!" – ולאפי, "תוציא את הסיר, בבקשה,") – חש חיימסון וגם הבין שהוא מתקשה להטיל מימיו.

תחילה חשב שהסיבה היא נפשית. המקום הזר והמלוכלך, הרועש וחסר-הפרטיות. אחר-כך חלפה בו מחשבה שאולי מרוב שחיקה אצל מירה איבד אברו את התכונה הבסיסית של ניקוז השפכים בגוף. ורק לבסוף הבחין בכתמים צהבהבים-כהים של איזו הפרשה מבשרת-רעות שפזורים על תחתוניו. בקושי השתין. כאילו הצטנן המסכן וקיבל נזלת.

הוא ציפה בקוצר-רוח לסיומו של הערב. ובחוזרם לדירתה של מירה חש שעליו לאכזב את ציפיותיה, ומתוך שכבר בטח בה כאילו היתה אימו, גילה לה מה מציק לו.

אגב, אימו – משהגיעה אליה השמועה שחיימסון ומירה חיים יחד, מיד מצאה דרך להתוודע לאימה של מירה, ויותר מדוייק יהיה לומר שהן נפגשו באמצע-הדרך ומיד החלו מבקרות זו אצל זו וגם הולכות יחד לחנויות-כלבו כדי לראות סדינים וציפיות ומגבות, ומבקרות בבית-הרופא ובבית-המהנדס ובבית-ציוני-אמריקה ובבית-סוקולוב כדי לברר מחירים ולראות מה נותנים לאכול בחתונות.

מירה לקחה אותו אל האור הגדול, במיטבח. – 'שמע, אל תיעלב, אבל אתה כבר כמעט קירח לגמרי!' – הידהדו באוזניו עדיין דברי רמי, בעודו עומד כנגד מירה הכורעת ומפשפשת בתחתוניו כאילו הוא ילד קטן שהרטיב ויש לבדוק אם צריך להחליף חיתוליו. –  'איה לא מאמינה לי שאני אומר שהיום כדאי למכור את הדירה ולהשקיע ב"צמודים" ובעוד שנתיים אנחנו קונים, בעזרת-השם, כמו שאומרים, בואו לא נלך בגדולות – רק איזה פנטהאוז קטן או וילה בהרצליה-פיתוח – '

"תגיד את האמת, אפי, אתה היית אצל זונה או משהו כזה בזמן האחרון?"

"השתגעת?" התעורר מהרהוריו ברמי, "מה פתאום?" – מלי זאת, המגולחת, שאסור שמירה תדע עליה, מי יודע עם מי עוד היא מתעסקת מחוץ לבעלה, שמי יודע עם מי הוא מתעסק. ומצד שני מירה זאת, שמפרסמת ברבים את שבחיו במיטה (הלא מאז עיני איה נוצצות כלפיו באיזו ערגה כפולה ותובענית) –  וטוענת שלא ידעה אורגזמה מהי עד שלא נתקלה במאהב כחיימסון, לא נראה שהתנזרה מגברים קודם, ובשביל להידבק במחלת-מין לא צריך לראות דווקא כוכבים, די במגע שטחי ביותר, לחיידקים זה מספיק.

"היה לך כבר פעם משהו כזה?"

"לא. בחיים שלי."

"אז מחר בבוקר אתה הולך לקופת-חולים!"

"אולי זה רק בגלל החיכוך המופרז?" הציע.

"תפסיק לעצבן אותי, אפריים, עם הַכּוּסִיקָה הזאת. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא השתמשת בו כמעט?"

"לא, זאת אומרת," התבלבל חיימסון.

"מה?"

"לא חשוב."

"לא, תגיד. אני הרי קוראת על הפנים שלך מה שאתה חושב."

"לא. באמת שום דבר."

"אז אני אגיד לך. אתה בטח התעסקת עם כל מיני מלוכלכות ועכשיו אתה מנסה לרמוז שזאת אני שהדבקתי אותך, מפני שלפני שהיכרת אותי לא היה לך אף-פעם דבר כזה – "

"די, די, מירה! אני לא מתווכח איתך, מחר בבוקר אני הולך לרופא!"

והם הלכו לישון, לא נוגעים, ומצטנפים כל אחד בצידו-שלו במיטה, גב אל גב, בשתיקה. ומירה, כמו כדי להרגיזו, תקעה נפיחה רעשנית.

"אני מבקש ממך," הפר חיימסון את הדממה, "שהאימהות שלנו תחדלנה להיפגש כל כך הרבה יחד. זה עולה לי על העצבים."

"מה אתה רוצה ממני?" ענתה. "תגיד את זה לאימא שלך. אתה הבן שלה. לילה טוב."

 

לא עבר זמן רב והחלה נוחרת קלות בשנתה. חיימסון שכב ולא נרדם, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. פעימות ליבו מואצות והמחשבות מתרוצצות בכל גופו. מכנסי-הפיגאמה נדבקו מדי פעם לאבר הדולף שלו. הכאב בבלוטה גבר. הוא קם וגישש בחושך ולבש את תחתוניו ועליהם את מכנסי-הפיג'אמה וטמן את כפות ידיו הארוכות בין ירכיו, והחום שנוצר במפשעה הקל עליו מעט את הכאב. אני חולה במחלת-מין, הירהר. מה שנותר לי עכשיו זה לחזור ולהתקפל למאורה שלי ולהתרפא מן המחלה ולא להתעסק עם מורות-לספרות מסופלסות. ולא עם עוזרת-בית צרות-פות. ולא עם אף-אחת. הכי בטוח זה לבד, באמבטיה.

 

 

*

הרופא חקר אותו עם איזה סוג של נשים הוא מקיים יחסים. חיימסון הודה במירה בלבד וטען שהוא משוכנע שהיא בחורה נקייה ובריאה.

הרופא חייך כאילו אין דבר העלול להפתיעו בנושא זה של התדבקויות במחלות-מין, ואמר: "אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי אישה שכבה לפניך. וחוץ מזה היא יכולה בנקל להדביק במחלה מבלי שאצלה עצמה יוכרו סימנים, כי אצל אישה בפנים הכול מערות נפתלות ולחוּת והפרשה..." –  והורה לו לבוא למחרת בבוקר, בטרם הטיל את מימיו, כדי שיהיה אפשר לקחת מישטח לבדיקה מן הטיפה הראשונה.

על חיימסון ומירה עברה תקופה קשה. חיימסון היה מעדיף להסתגר בדירתו ולא לראותה עד שייפטר מן ההפרשה המציקה. אך מירה לא הניחה לו. "אנשים מבוגרים פותרים את הבעיות שלהם בשניים, אל תתנהג כמו ילד, אפי." – וכך היה עליו לבלות גם את הלילה שבטרם-בדיקה במחיצתה, ולקום  בבוקר כשהוא משתוקק להשתין ומתאפק. במעיים לחוצים ושלפוחית כואבת הגיע חיימסון שוב למרפאה וחיכה בתור עם משכימים, עד שריחם עליו הרופא וקראו פנימה מחוץ-לתור והראה לו כיצד ללחוץ ולהוציא טיפה לבנה אחת, שאותה הניח הרופא בזהירות על פיסת-זכוכית מלבנית וסגר עליה בפיסה נוספת.

לאחר כיומיים בישר לחיימסון כי זוהי מחלה קלת-ערך (בעלת שם שהיה קשה לחיימסון לזוכרו, משהו שבין טראכומה לטריפטיכון). טבעה של המחלה הזאת שהיא באה וחוזרת בין בני-הזוג, המחלים נדבק מזולתו וחוזר חלילה. ומשום-כך על שניהם לקחת בעת-ובעונה-אחת אותה תרופה.

חיימסון בישר זאת למירה בשפל-קול אך היא לא נבהלה, ועד מהרה נוצר קשר טלפוני בין הרופא של חיימסון לרופאה של מירה, הוחלפו אבחנות וניתנו הוראות מתאימות בצורת גלולות ונרות. ועד שנרפאו, בתוך שבועיים-שלושה, כבר היו ארוגים ברשת זו כאילו בה השתדכו. כאילו חשיפה הדדית זו של אורגזמות וזיהומים אצל שני אנשים מבוגרים ותרבותיים, השומרים על כל העניין בסוד כמוס, מחזקת את הקשר האינטימי ביניהם עד שאין ממנו דרך-לנסיגה. מעין בניין-על חולני שבא במקום קשרי-נפש עמוקים, ומתחזה להיות כמותם. הירשל, בסיפורו של עגנון, משתדך בהציתו אש בסיגריה של בחורה שלא אהב. האם אהב חיימסון את מירה? האם אהבה היא אותו? ואולי היתה ביניהם רק התאמה מינית ארוגה קורים של ייאוש ובדידות?

ועוד במשך שבועות אחדים היה חיימסון בודק מדי בוקר בתשומת-לב את קצה השופכה שלו, אם הכול צלול ושקוף בה. הוא השתדל להשכיח מליבו את מלי בזיאדה ולא נשאר עוד בדירתו לחכות לה בימים שידע שהיא עובדת, ולא פעם היה מהרהר שאולי בטריכומונאס שלה (כן, זוהי המילה הנכונה) נחתם השידוך בינו לבין מירה, ובכן מהי אפוא המשמעות המיטאפיסית של הטריכומונאס? ומה היה אומר על כך הרבי מלובאביץ', למשל? – האם זה דומה לעניין המטוס שנחטף לאנטבה, אשר לדעת הרבי הדבר קרה מאחר שלנוסעים אחדים לא היו מזוזות כשרות בבתיהם? – לא. בפתח דירתו של חיימסון קבועה מזוזה בולטת ומלי בזיאדה נשקה לה בבואה ובצאתה.

ומה היה אומר על כך האיש הזה פנחס שדה, הטוען בראיון לעיתון שהוא קרוב יותר מכולנו לדעת את דרכי אלוהים בעולם הזה? ומה היה אומר על כך מוסטפה באראזאני שאין לו כלל בתי-חולים ומרפאות בהרי כורדיסטאן הרחוקים שלו? ומה היה אומר על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הטוען שצריך להפריד את הדת מהמדינה? ומה היה אומר על כך אורי בן עמי? – הו, הוא בוודאי היה מכניס את זה מיד לאחד הספרים שלו, שהרי המקצוע שלו, כמו שמירה אומרת – הוא להתפרנס מצרות של אחרים.

 

 

* * *

אוניברסיטת תל אביב

הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר

הזמנה

הנכם מוזמנים להרצאתה של פרופ' נורית גוברין

בקורס ספרות  ורפואה

לשנת הלימודים תשע"ז

בנושא: רופאות כדמויות ספרותיות

יום חמשי, א' בכסלו  תשע"ז  (1.12.16)  14.00- 15.45

אולם ע"ש דולפי בקומת הכניסה של בניין הפקולטה לרפואה

(כניסה מרח' קלאוזנר)

 

 

* * *

יהודה דרורי

האמנם קרים דה לה קרים?

 

מינוי הרב קרים לרבצ"ר אינו ראוי בעליל מכיוון שבמנוי זה הוא אינו מפקד אלא הצבתו היא של אישיות חינוכית הצריכה לעצב אופי של חיילים ולתת להם הדרכה ודוגמא מוסרית. אין ספק שהרב קרים זכאי בדמוקרטיה לאמץ לעצמו נורמות הלקוחות מההלכה היהודית, אבל להציב אותו כדמות לחיילים, שברובם חילוניים, ושממנו יש ללמוד – מוגזם וממש לא ראוי.

התייחסותו לנושאים הקשורים לנשים, ללהטבי"ם ולהומואים, אף שהיא תואמת את ההלכה היהודית, איננה כיום המודל שעליו יש לחנך חיילים, שרובם חונכו לסובלנות ולקבלת האחר. קרים אינו נועד להיות מורה של ההלכה היהודית בצה"ל, אלא נועד לסייע בעיצוב אופיים המוסרי של החיילים. "לא בבית ספרנו" אמר הבג"צ, וצדק הפעם. אין דברים אלו כאן באים לקחת מהרב קרים את זכויותיו המפוארות בעבר כלוחם וכמפקד, אבל כל אלו אינן בהכרח ההמלצות הקובעות במינוי רב ראשי לצה"ל.

 

* * *

שפע ברכות לאחותנו הצעירה

לאה שורצמן לבית בן עזר

ליום הולדתה החל היום

תצליחי בכל דרכייך

וראי אושר עם נכדייך

והרבה בריאות

את ואני נותרנו שני הנכדים היחידים

שעודנו בחיים

של סבנו יהודה ראב בן עזר (1858-1948)

 

* * *

משה גרנות

ההתלבטות הקשה של החוזר בשאלה

החוזר בשאלה עומד בפני הכרעות קשות ביותר: הוא חייב להכריע אם להינתק מחברה תומכת, ואף ממשפחה, שעל הרוב תנדה אותו; הוא חייב להכריע אם להמשיך לקיים מצוות, עליהן חונך מינקות, עליו להתמודד עם חברה חדשה, שהוא לגמרי זר ומוזר לאורחותיה, עליו לצאת מהחממה הכלכלית והרוחנית ולהתחיל לפרנס את עצמו ועוד.

מכל ההתלבטויות שפוקדות את החוזר בשאלה, ההתלבטות הכי קשה מעוגנת בספק שאיננו מפסיק לנקר במוחו: אולי בכל זאת קיים אלוהים, ואני טועה בהתכחשי לו כשאני צועד לקראת העולם החילוני? קיום המצוות עשוי להיראות חסר שחר למי שהחליט לחזור בשאלה, אך בלב מנקר הספק: שמא יש אל, ולו דרישות אחרות מאלו שחונכתי עליהן, ואיך אני מתכחש למציאותו לחלוטין?

הגופים השונים המבקשים לחבק את החוזר בשאלה, לתת לו כלים רוחניים ופרקטיים להתמודד בעולם החילוני, מתקשים לסייע לו בעניין הזה. הטענה שמדובר בבריאה שהאדם ברא את האל מדמיונו, לא ממש עוזרת, מאחר שמדובר בתופעה כלל עולמית כל העמים האמינו, ורובם מאמינים עד היום, בקיום כוחות עליונים שבראו את העולם ומשגיחים עליו. מיליארדים מאמינים באל אחד ומיליארדים אחרים מאמינים באלילים הרי לא ייתכן שבדייה מוחלטת תופסת את כל העולם! הקושי נובע גם מהעובדה שקשה מאוד מבחינה רציונלית להוכיח שדבר מסוים איננו קיים, כי הרי הטוען צריך קודם להגדיר, ואם הדבר הוא בר הגדרה, מדוע הוא איננו בר קיום?

אני מבקש להציע נתיב בו יוכלו לצעוד המתלבטים בסוגיה שלפנינו: הבה נתעלם מהעולם האלילי, כי אין להעלות על הדעת שמישהו מהיהודים החוזרים בשאלה מחשיב את האמונה האלילית כבעלת תוקף כלשהו. נותרה, אם כן, האמונה המונותיאיסטית השולטת בכיפה במה שנהוג לכנות בשם "העולם המערבי". וכאן אנחנו על קרקע בטוחה, שכן "העולם המערבי" יודע על מציאותו של האל האחד מתוך ספר אחד, ואין בלתו ספר התנ"ך. הראיה למציאותו של האל האחד מצויה אך ורק בתנ"ך, ולא בשום מקום אחר שקדם לו. מחברי הספר הזה מצטטים את האל ("כה אמר ה'"), יודעים מה הוא חושב ("ויאמר ה' אל לבו"), ואפילו איך הוא נראה ("בצלמנו כדמותנו", "דמות כמראה אדם"), ולא רק זאת, אלא שהספר מביא עדויות להתגלות האל בפני האדם (ההתגלויות למשה, מעמד הר סיני, ההתגלויות לנביאים).

עתה לא נותר אלא להצביע על חוסר התשתית הריאלית להיגדים המקראיים, על השטחיות שלהם, על הסתירה שבין תעודה אחת לשנייה, על השקרים מדעת ושלא מדעת שהמקרא מלא בהם – כדי שנשתכנע עד כמה חסר בסיס הוא המסר המקראי בדבר קיום האל הבורא עולם והמשגיח עליו.

ובכן, הבה נתעכב על היגד של התעודה הראשונה, ומן החשובות במקרא התעודה המתארת את בריאת העולם. מתעודה זאת אנו מתבשרים שהעולם נברא בשישה ימים ועל ידי חשבון פשוט ניתן להסיק שמאז הבריאה ועד ימינו עברו פחות מששת אלפים שנה.

אבל אנחנו יודעים היום מחקירות מדעיות כי האדם בצורתו הפיזית הנוכחית קיים בעולם מזה למעלה משני מיליון שנה, כי ממצאים תרבותיים של האדם ניתן למצוא מלפני מאות אלפי שנים, כי האדם המתעד בכתב קיים לפחות מזה ששת אלפים שנה, וכי החיים על פני כדור הארץ החלו לפני קרוב לשלושה מיליארדי שנה, ומאז הם מתפתחים ומשתנים בלי הרף; כן יודעים אנו שהעולם "הקטן", אליו אנחנו שייכים, כלומר מערכת השמש, קיים מזה מיליארדי שנים. ההיגד המקראי בתעודה זאת, שכביכול, השמש היא המאור הגדול לממשלת היום, והירח הוא המאור הקטן לממשלת הלילה הוא חסר שחר לחלוטין, כי השמש היא מרכזה של מערכת כוכבים אדירת ממדים, שכולה יחד איננה אלא חלק זעיר מתוך גלקסיה, ואף זאת היא אחת מתוך אלפי מיליוני גלקסיות אחרות בקוסמוס, שהמרחקים ביניהם נמדדים במיליוני שנות אור; ואשר לירח, הוא איננו "המאור הקטן", אלא לוויין חסר אור עצמאי לחלוטין. מה שנכתב בבראשית א-ג, נכתב מתוך בורות גדולה באשר לדרך התהוותו של העולם ומבנהו. את הבורות הזאת לא ניתן לגנות, כי באותם ימים לא היו הכלים המדעיים שישנם בימינו, אך אלה אמורים להיות סודות אלוה, ומהאל אתה מצפה שיידע לפחות את הידע שיש לאדם בן ימינו, ולא יטען טענות שאפילו תלמיד בית ספר יסודי יכול להפריך.

המקרא מציג את עצמו כמי שמביא לעולם את הבשורה "הנכונה" בדבר קיומו של אל אחד ויחיד, בשורה שאמורה להפריך את אושיות האמונה האלילית. מסר זה נוסח בצורה המוצלחת ביותר על ידי מי שמכונה בשם "ישעיה השני", אשר חי ופעל כנראה, בימי שיבת ציון: "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו, ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומלבדי אין אלוהים" (ישעיה מ"ד 6; ראו גם מ"ה 5-6). יש עוד מקומות רבים במקרא, האומרים בצורה פחות מוצלחת את אותו המסר; אך לעומתם, יש שפע של כתובים, שמתכוונים לומר דברים דומים, והם אומרים, למעשה, דברים הפוכים: בעשרת הדברות כתוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" (שמות כ' 2, דברים ה' 7). מפסוק מפתח זה משתמע שקיימים אלוהים אחרים, אך הם אסורים עליך! והרי פסוק זה אמור להיות ציטוט מדויק של דברי האל עצמו! איך ייתכן שהאל הגדול והחכם נכשל בלוז של הדרישה האמונית שלו?!

ב"שמע ישראל", עוד פסוק המהווה אבן שתייה של האמונה הישראלית, שלחשו אותו ברטט רגע לפני מותם מקדשי השם מימי רבי עקיבא ואילך, יש כישלון דומה: "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו' 4) משתמע מכאן, שלישראל יש באמת אל אחד, אך משתמע שלעמים אחרים יש אלים נוספים. בשירת הים כתוב: "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות ט"ו 11) שוב, אין דומה לאל שלנו, אבל פחות טובים יש. בעבודת יום הכיפורים מוקדש שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל (ויקרא ט"ז 8), כלומר, עזאזל מקבל מעמד מקביל לזה של האל.

יש עוד עשרות מקומות במקרא, בהם מובעת האמונה התמימה שקיימים אלים אחרים מלבד ה', וחלקם מובאים כציטוט מדברי האל עצמו. יוצא שה' נכשל קשות בלשונו ושומט את הבסיס לאמונה שהוא דורש ממאמיניו.

מסר מונותיאיסטי אחר של המקרא הוא שהאל בלתי נראה, לכן אסור להקים לו פסל ואסור לצייר תמונה: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20); "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" (דברים ד' 12).

לעומת ההיגד ההחלטי הזה ודומיו, יש עשרות מקומות האומרים בדיוק את ההיפך: "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד 8-11); האל "מצוטט" כאומר על משה: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב 8).

אבל לא רק משה ובני דורו זוכים להתגלות האל, אלא גם נבחרי אלוה אחרים, כגון יעקב, מנוח, מיכה בן ימלה, עמוס, ישעיה, יחזקאל, דניאל. המקרא לא החליט אם מותר לראות את האל, או אסור; אם אפשר לראותו, או אי אפשר. אילו מחברי התעודות היו יותר צנועים, והיו מדברים על סברות לא היה מקום לטרוניה, אבל הם מדברים על "ודאות" הנובעת מהכרות קרובה עם האל, ואף מעיזים לצטט אותו, וכל הקורא דברים אלה בלי משוא פנים, איננו יכול אלא לגחך על היומרה חסרת הבסיס שבהם.

מחברי התעודות המקראיות התכוונו אולי לצייר את האל כנעלה על האלילים, אך בסופו של דבר, הוא צויר במאפיינים אנושיים כמרבית אלילי העמים. ראינו בפרשת בראשית שהאל החליט בינו ובין עצמו (או נועץ בפמליה של מעלה...) לעשות אדם הדומה לו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' 26), אבל יש במקרא מאות מקומות, בהם מסתבר שמחברי התעודות ציירו את האל בדמות אדם: הוא רואה, שומע, מריח את ריח הניחוח של הקורבן, מדבר, יש לו פנים ואחור, ידיים, אצבעות, כפות רגליים, הוא הולך, פוסח, מתייצב, עושה מלאכה, נח, שובת, נופש, מתעורר, קם, כותב וחורת, נשבע, אוהב, שונא, מואס, קוצף, ניחם, זוכר, מתעצב אל ליבו, משתומם, מתאפק, נוקם ונוטר, הוא מדומה לגיבור, לאיש מלחמה.

במקומות רבים מתואר האל כמי שמונע על ידי החשש לירידת קרנו בעיני האדם, וההתערבות שלו בהיסטוריה נובעת לא משום קו אלוהי, אלא משום החשש מה יגידו בני האדם: "כי עתה שלחתי את ידי... ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט' 14-16); "ויאמר ה' אל גדעון: רב העם אשר אתך מתתי את מדיין בידם, פן יתפאר עליי ישראל לאמור, ידי הושיעה לי" (שופטים ז' 2); "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'" (מלכים א' כ' 28 ועוד מקומות רבים). כאן לא מדובר רק ב"הגשמת האל", אלא אף בייחוס מן התכונות המגונות ביותר של האדם לאל.

האל מתואר בתנ"ך כמי שמקנא קנאה מזוויעה ל"אישתו" (ישראל), או ל"נשותיו" (יהודה וישראל). היחסים ביניהם עוברים תמורות כאלו העוברות על זוגות של בני אדם: אהבה, אירושים, משוש חתן וכלה, ברית נישואין, בעילה, לידה, מאיסה, נטישה, כריתות ואהבה מחודשת. במרכז ההתרחשות עומדת בגידתה של "האישה" על ידי נהייתה לאלים אחרים או למעצמות זרות. תיאור הקנאה הבוערת בלב האל על בגידה זאת מזכירה אלמנטים פאתולוגיים ממש, הרי דוגמה:

"...שתי נשים בנות אם אחת היו, ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו, שמה מועכו שדיהן, ושם עושו דדי בתוליהן... ושמותן שומרון אהלה, וירושלים אהליבה. ותיזן אהלה תחתיי ותעגוב על מאהביה, אל אשור קרובים... ותיתן תזנותה עליהם... וככל אשר עגבה בכל גילוליה נטמאה... כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה וישפכו תזנותם עליה. לכן נתתיה ביד מאהביה, ביד בני אשור... המה גילו ערוותה... ותרא אחותה אהליבה... אל בני אשור עגבה... ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים, ויטמאו אותה בתזנותם... ותעגבה על פילגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם... לכן אהליבה, כה אמר ה', הנני מעיר את מאהבייך... ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערום ועריה, ונגלה ערוות זנונייך וזימתך ותזנותייך..." (יחזקאל כ"ג 2-29; ראו גם יחזקאל ט"ז).

מדהים עד כמה היו הנשמות שחיברו את התעודות המזעזעות האלו מסוכסכות, ועד כמה הן הוכו בעיוורון שלא הבינו אילו תכונות נוראות הן מייחסות לאל. מסתבר שעל פי התעודות הרבות מספור, שרק אחת מהן הבאתי כאן, דת ה' קמה ונופלת על הקנאה האלוהית. אין דת ה' אלא במלחמה מתמדת באלילים ובעובדיהם.

בפתיח לעשרת הדברות נאמר: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי... לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנוכי אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, ועל שילשים ועל ריבעים לשונאיי..." (שמות כ' 3-5, דברים ה' 7-9), ובהמשך דורש אלוהים לזרוע מוות וחורבן על העולם האלילי, ועל ישראל המתפתה לעולם זה: "לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך; למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (דברים כ' 16-18). התורה מחייבת להמית את העובד עבודה זרה (שמות כ"ב 19, דברים י"ז 2-7), את העיר הנידחת לעבודה זרה (שם, י"ג 13-19), את המסית לעבודה זרה, אפילו הוא בנך, אחיך או אשת חיקך (שם, י"ג 2-12).

המקרא מלא בתיאורים מזעזעים של העונשים הנוראים שהאל מטיל על בני ישראל משום קנאתו הנוראה לשמו ולכבודו. ולא מדובר רק בייחוס תכונה מגונה לאל, מדובר גם בפגם נורא של האמונה, שאין בה שמץ של סובלנות כלפי אמונות אחרות, והיא מושתתת על חסר, לאמור, האל נמצא חסר אם בני ישראל אינם מאמינים בו בדיוק כפי שהוא ציווה, עד כדי כך שהדבר מעביר אותו על דעתו. האל, שאמור להיות מושלם, יוצא מכליו אם כנעני אחד נשאר בחיים, או אם ישראלי זובח על במה במקום בבית המקדש!

האל מתואר במקרא כמי שיודע את קורות העיתים מראש והוא מגלה אותן לבחירים שבין מאמיניו. הדוגמאות הן רבות מספור, ואזכיר כאן אחדות: האל מגלה לאברם את העתיד בברית בין הבתרים, האל מודיע למשה כל אשר יארע עם פרעה במצרים, במדבר, וכן את עתידו שלו ושל אחיו, וגם מה שיארע לעם אחרי מותו; בלעם יודע לתאר לבלק את אשר יקרה לעם ישראל באחרית הימים, נביא אלמוני ושמואל הנער יודעים מראש מה יהיה עתידו של בית עלי.

אלו כמובן רק דוגמאות אחדות המקרא מלא בעשרות נבואות לעתיד של נבחרי אלוה ונביאים. אפשר לומר שאחת "הראיות" לקיום האל היא העובדה ש"אנשי אלוהים" מסוגלים לנבא את העתיד בעקבות שיח ושיג שיש להם עם העולמות העליונים. אך אליה וקוץ בה: אם האל יודע מראשית אחרית, והוא מגלה את סודו לבחיריו, הרי שנשמט הבסיס העיקרי של האמונה הבחירה החופשית. אם הכול ידוע מראש, הרי גם הכול נקבע מראש, ואם כן, אין לאדם בחירה חופשית, ובעקבות כך ניטל הטעם בקיום מצוות, שהרי לא משנה מה יעשה האדם עתידו כבר נקבע. והנה, הכשל הלוגי הזה מיוחס במקרא לאל עצמו!

ציינתי בתחילת המאמר שהאל מתואר במקרא כמי שיש לו פחות ידע מאשר לילד היום בבית הספר היסודי, אבל חמור מזה למרות שהוא מתואר כמי שיודע מראשית אחרית, הוא איננו יודע שיהיה אופק היסטורי, בו לא תהיה עבדות, ובו האישה לא תהיה קניינו של הגבר בעשרת הדברות, האמורים להיות חוקים אלוהיים נצחיים, כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14). מהפסוק "הנצחי" הזה אנו למדים שהבית, האישה, העבד, השור והחמור הם רכושו של הגבר, ואין אפילו רסיס של רמז שאי אז בעתיד מצב עניינים זה ישתנה.

אני לא מדבר רק על הצד המוסרי (כיצד האל מסכים לחרפה הזאת שאדם הוא רכוש!), אלא על היומרה שהאל יודע דברים מראש, ודבר כל כך פעוט כגון שחרור העבדים ושחרור האישה לא עלה כלל על דעתו!

מהסקירה הקצרה הזאת שהבאתי כאן (מי שרוצה להרחיב, מוזמן לעיין בספריי "התנ"ך כף החובה, "אדיפוס ואבשלום", "אמונה משלו היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ", "שיחות עם חוזר בתשובה" וכן הספרים שחוברו יחד עם צופיה ודן מלר "מפרי עץ הדעת"  ו"ויקרא את שמם אדם" בשניהם כותרת משנית: "פרשות השבוע בפעמת הזמן") – נקל להתרשם שהתעודות התחברו על יד אנשים, אשר התיימרו לדבר בשם האל וציירו אותו בהיטל נמוך ביותר, עד כי הציור מעורר רחמים ממש. ברור מהתעודות, ללא צל של ספק, כי ההתיימרות לדבר בשם האל היא חסרת בסיס לחלוטין, והיות שהתעודות האלו הן הראשונות והחשובות ביותר בנדון לא נותר לבר-דעת אלא לשלול את הבשורה חסרת השחר שלהן, וזאת העצה שלי לחוזר בתשובה המתלבט עדיין באשר למציאות האל.

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.11.16

 

* מלחמת המואזינים – רעש. המון רעש. בעיקר רעש נשמע בנוגע ל"פרשת הצוללות". כרגיל במחוזותינו, לאחרונה, קשה לקול השכל הישר להישמע במלחמת המואזינים, עם מערכות ההגברה בפול ווליום, בין הכת שמבחינתה ברור ש"ביבי אשם" בכל אשמה, דמיונית ככל שתהיה, ואם החקירה אינה מוכיחה זאת, זאת "הוכחה" שגם המשטרה / היוהמ"ש / המבקר מושחתים ומשת"פים של ביבי, לבין הכת שמבחינתה אסור לפקפק, לשאול שאלות, לעורר תהיות באפשרות הדמיונית שרום מעלתו אי פעם שגה או עלול לשגות, חטא או עלול לחטוא, וברור שהכול הכפשות ופוטש נגד ראש הממשלה הנבחר.

ובתוך הרעש הזה, איך אפשר לְפָנות קשב לקול מורכב יותר? למשל, לקול המאמין בדרך כלל בכוונות הטובות של ההנהגה המדינית והביטחונית, ומאמין שהמחלוקת על הצוללות היא מחלוקת מקצועית בין צדדים המחפשים את טובתה של ישראל, ואינו מפקפק בסמכות רוה"מ להחליט בנדון (בלי קשר לשאלה אם החלטתו נכונה או שגויה), אך מצד שני אינו יכול להתעלם מסימני השאלה הכבדים שצצו באשר לטוהר המידות בתהליך הזה – קשרי הון שלטון, נפוטיזם, גזירת קופונים בידי מקורבים; שגם אם לא השפיעו על עצם ההחלטה – אם הם נכונים, הם חמורים. קול המבין שיש חובה לבדוק ולחקור, לא "כדי להוכיח" משהו, אלא כדי לדעת את האמת, כדי שאם הייתה שחיתות – היא תבוער; קול הקורא לחקירה, מתוך רצון עמוק שהיא תפריך את כל החשדות.

במלחמת המואזינים הזאת כבר שמעתי, למשל, את התאוריה המטורפת הבאה: רכישת הצוללות נועדה לתת מענה נגד הגרעין האיראני, עם תפוגת הסכם הגרעין. לכן, אובמה שתל בישראל את ההתנגדות לצוללות, כנראה כיוון שהוא תומך בהטלת פצצת גרעין על ישראל. וברור שכל צמרת צה"ל, שר הביטחון לשעבר וכו', הם פיונים של הכושי המוסלמי הרדיקלי האנטישמי באראכ.

וממגבר המסגד השני שמעתי בביטחון, שכל הצוללות הללו הן חרטא, אין בהן כל צורך, כולם יודעים שאין בהן צורך, וההחלטה היא פשוט תוצאה של שוחד שהגרמנים שילמו לנתניהו, שבמזיד פוגע בביטחון ישראל ובכלכלת ישראל, כדי לגרוף הון אישי.

אין להם גבול למואזינים האלה.

ויש גם אתנחתות קומיות ברעש הזה. למשל, כמעט בכל קבוצת ווצאפ שבה אני חבר, הופצה הודעה מתלהמת ומתבהמת, שכולה תאוריית קונספירציה נגד נתניהו, שבה מצוטט אלדד יניב השרלטן. אוקיי. אז מה קומי בזה? אה, הוא הוגדר "הפובליציסט" אלדד יניב. צחקתי.

ומילה בנוגע לרביב דרוקר. חשיפת קשריו של דוד שמרון עם החברה הגרמנית היא עבודה עיתונאית טובה וחשובה, שהעלתה לסדר היום הציבורי חשדות כבדים, שאין מנוס מבדיקתן. על כך הוא ראוי לשבח. לשם כך יש צורך בתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. עם זאת, פוזת הלוחם בשחיתות שאותה הוא עוטה, ממש מגוחכת, כשהיא באה מפיו של אחד משופריו ויח"צניו בתקשורת של הארכי-מושחת בתולדות מדינת ישראל, אהוד אולמרט. מדרוקר ובן כספית לא נלמד שיעור במלחמה בשחיתות.

 

* למה אין שר חוץ? – רעיון ממשלת האחדות הלאומית ירד מעל הפרק (אם אכן היה שם אי פעם), ולכן התירוץ של נתניהו להחזקת תיק החוץ, כביכול כיוון שהוא שומר אותו בעבור הרצוג, אינו רלוונטי עוד.

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ בממשלתו?

מאותה הסיבה שסער, כחלון, יעלון ועוד רבים וטובים אינם עוד בליכוד. כיוון שנתניהו מרחיק את כל מי שטוב, מי שמוכשר, מי שחזק, מי שפופולרי; בכולם הוא רואה איום. הוא רוצה לראות בסביבתו רק ננסים ומשרתים. הוא לא רוצה לחזק את ארדן או את ישראל כץ, למשל.

מנהיג אמת שואף לחזק את סביבתו בטובים ביותר, במוכשרים ביותר, מאציל עליהם סמכויות, מטפח אותם, מקדם אותם, מפרגן להם, רואה בהצלחתם הזדמנות ולא איום. נתניהו, השבוי בפרנויה ובאובססיות שלו, הוא היפוכה של מנהיגות אמת.

 

* הכוחות האפלים אינם בוחלים – הוועדה לבחירת שופטים צבאיים פירסמה את החלטותיה לבחירת שופטי בית הדין הצבאי לערעורים ובהם אל"מ מאיה הלר, ראש הרכב השופטים במשפט אזריה.

כצפוי, מיד הגיחו מן האפלה מנוולים שהחלו לחגוג על כך ברשתות. כעת יש להם עוד תחמושת בארסנל תאוריית הקונספירציה הצינית, השקרית והמרושעת, שהם מכינים לרגע שבו פסק הדין לא יהיה כרצונם. דוגמית: "מתי החליטו? מתי הודיעו לה? איזו עסקה נעשתה כאן?!" אהה.

כמה הערות בנדון:

א. כאשר נערך דיון על קידום שופטים – תמיד אותם שופטים יהיו באמצע משפטים. האם מישהו מציע לא למנות אף שופט שנמצא בעיצומו של משפט?

ב. אילו ההחלטה על המינוי הייתה מעוכבת בשל משפט אלאור אזריה – או אז אולי היה מקום לחשד שיש כאן ניסיון להשפיע על תוצאות המשפט. אהה, מנסים לרמוז לשופטת שאם היא רוצה להתקדם עליה לפסוק כפי שאנחנו רוצים... מהלכים עליה אימים... הרי אלה שמשפריצים את תאוריית ה"עסקה" היו כותבים כך בדיוק, אילו נתקלו בכותרת על עיכוב במינוי השופטים עד אחרי משפט אזריה. במקרה כזה, לפחות היה היגיון בטענה.

ג. הפוליטיקאי שיותר מכל אחד אחר הזדהה עם אזריה הוא ליברמן. הוא הפגין למענו, הוא ביקר את משפחתו וגם אחרי שמונה לשר, "הסביר" לבית המשפט, למעשה, שעליו לזכות את אזריה. ליברמן הוא ראש הוועדה לבחירת שופטים צבאיים.

אבל מה זה משנה? אותם כוחות אפלים, מרושעים וציניים המובילים את הקמפיין הזה אינם בוחלים ולא יבחלו בשום "טענה", בניסיונם להפוך את צה"ל לכנופיה.

 

* אין זה תפקיד בית המשפט – השאלה הראויה לדיון בעקבות החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב קרים לרבצ"ר, כלל אינה האם המינוי ראוי או לא, אלא מי ממנה את מפקדי צה"ל. העתירה הזאת צריכה היתה להידחות על הסף, כי היא אינה שפיטה. הרבצ"ר הוא מפקד בצה"ל, בדיוק כמו כל מפקד חיל או מח"ט, והסמכות למינויים היא בידי המפקדים ובראשם הרמטכ"ל. הרמטכ"ל יכול לשגות במינוי של הרבצ"ר כפי שהוא יכול לשגות במינוי של מפקד פיקוד המרכז, אך אין זה נושא לבית המשפט.

החלטת בית המשפט פוגעת בסמכות המפקדים ובאמון החיילים והציבור במפקדי צה"ל, והיא פוגעת באמון הציבור בבית המשפט.

ההחלטה היא פגיעה בשלטון החוק, במעמד המשפט, בדמוקרטיה ובביטחון.

אגב, עם מינויו של קרים, ולאחר שהתפרסמו ההתבטאויות הבלתי נסבלות שלו, שבעטיין הוגשה העתירה, כתבתי נגד מינויו. זו דעתי כאזרח. כאזרח זכותי להביע דעה, אך שופט אינו אמור להביע דעה, בוודאי לא כפסק דין, ובוודאי לא בנושא שאינו מעניינו.

 

* מינוי בלתי ראוי – מינוי הרבצ"ר הוא לחלוטין לא עניין לבג"ץ, ששגה כאשר הורה לעכב את המינוי והוא ישגה אם יאשר בסופו של דבר את המינוי. פשוט, אין זה מעניינו.

אולם יש מקום לדיון ציבורי על המינוי. בדיון הזה, עמדתי היא שהמינוי אינו ראוי. אני חוזר על דברים שכתבתי בנדון, לאחר שהרמטכ"ל אישר את המינוי:

הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכול מותר, כולל אונס.

 אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה; להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.

 כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.

 את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.

 אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.

 ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.

אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.

 יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

 

* תרחיש סגן הרמטכ"ל – סגן הרמטכ"ל, באופן טבעי, הוא המועמד הראשון לתפקיד הרמטכ"ל הבא. כשאייזנקוט יפרוש מתפקידו, סגן הרמטכ"ל היוצא אלוף יאיר גולן, יהיה אחד המועמדים המובלים להחליפו. אני מקווה שהוא לא ימונה לתפקיד, בשל דבריו החמורים בטקס יום הזיכרון לשואה אשתקד, וכיוון שהתעקש לא לחזור בו ולא להתנצל על הדברים.

אם הוא ייבחר לתפקיד, לא אעלה על דעתי לעתור לבג"ץ נגד המינוי, ואם תהיינה עתירות כאלו, על בית המשפט יהיה לדחות אותן על הסף. למה? כי אין זה מעניינו ואין זה תפקידו.

 

* טנקיסטיות? – בתקופת הדיון הציבורי בסוגיית "השוויון בנטל" הבעתי שוב ושוב את הסתייגותי מן השימוש במילה "נטל". בעבורי, שרות המדינה, הגנה על המולדת, הגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, אינו עול, אינו נטל, אלא זכות גדולה. זו חובה וגם זכות. על כך אני מחנך את ילדיי.

מן הראוי לחנך כל בת ובן על שירות משמעותי ככל הניתן – כערך. ואין תפקיד משמעותי יותר בצה"ל, מאשר לוחם קרבי. מן הראוי שהמוטיבציה תדחוף כמה שיותר בנות ובנים לשירות קרבי, וצה"ל יוכל לבחור את המתאימים לו ביותר לכל תפקיד.

האם בנות מתאימות לשירות כטנקיסטיות בשיריון? תפקידים מסוג זה מתאימים יותר לבנים מאשר לבנות. אני מעריך שתמיד, רוב מוחלט של הלוחמים ביחידות כאלו, יהיו בנים. אך יש לבחון כל מקרה לגופו. בת שיש לה היכולות, הכישורים והמוטיבציה לשרת כטנקיסטית, ראויה לתפקיד לא פחות מבן.

אבל מבחן השוויון המגדרי האמיתי הוא ממש לא בתפקידי לחימה, שבאופן בסיסי הם גבריים מטבעם, אלא בתפקידים כמו: ראש הממשלה (וחלילה לא "ראשת" העילג), שרות, חברות כנסת, מנהלות בכירות, ראשי ערים (וחלילה לא "ראשת" העילג), רבות, ראשי ישיבות (וחלילה לא "ראשת" העילג), מהנדסות וכד'.

 

* ארדואן נשאר ארדואן – אחרי שנתניהו השפיל את מדינת ישראל ואת עם ישראל בהתנצלות בפני הטורקים על תוקפנותה של טורקיה כלפי ישראל בפיגוע "מרמרה" ובתשלום פיצויים למשפחות המחבלים, הגיע הרודן הטורקי לראיון של מנצח בערוץ 2. הוא לא הושיט יד לישראלים. הוא הציג את הפרשנות שלו לפיוס ונורמליזציה: המשך ההסתה נגד ישראל, המשך עלילות הדם נגד ישראל, המשך ההשוואות של ישראל לנאצים, המשך התמיכה בחמאס, המשך העלילות על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה.

פיוס.

 

* בין התנצלות להתנצלות – ההתנצלות המקוממת בפני טורקיה על תוקפנותה כלפינו, מזכירה לי התנצלות מקוממת אחרת; התנצלותה של ישראל בפני ארגנטינה על חטיפת הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

חטיפתו של אייכמן בידי המוסד יצרה משבר חריף ביחסי ישראל ארגנטינה. ארגנטינה טענה, במידה רבה של צדק, שישראל הפרה את ריבונותה כאשר פעלה בשטחה וחטפה נתין שלה. אלא שהפער במקרה הזה בין הלגאליזם לבין הצדק הטבעי כל כך זועק, שקשה להבין את התגובה חסרת הפרופורציות.

ארגנטינה מיהרה להחזיר את שגרירה בישראל להתייעצויות וגירשה את שגריר ישראל בארגנטינה עליו הכריזה כ"פרסונה נון גרטה" – אישיות בלתי רצויה. היא יזמה דיון במועצת הביטחון של האו"ם, בדרישה לגינויה של ישראל ותביעה מישראל להחזיר לידיה את אייכמן. באותם ימים עוד לא היה הווטו האוטומטי של ארה"ב על הצעות החלטה אנטי ישראליות, ובישראל היה חשש כבד שהצעת ארגנטינה תתקבל. ישראל פתחה במסע נמרץ הן בקרב חברות מועצת הביטחון לסיכול ההצעה, והן בניסיונות לפיוס ארגנטינה; מהלך אותו הובילו ראש הממשלה בן גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר והשר ללא תיק, עד זמן קצר קודם לכן שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן. המסע הניב תוצאות, העולם לא קיבל את העמדה הארגנטינאית, ולבסוף התקבלה החלטה מינורית, שדרשה מישראל "פיצוי נאות" לארגנטינה, מבלי להבהיר מה פירוש המושג. היה מוסכם שהכוונה היא להתנצלות.

במגעים בין שתי המדינות, סוכם על הודעת פיוס משותפת קצרה, ששמה קץ למשבר, שנמשך קצת יותר מחודשיים. "...היחסים הידידותיים המסורתיים בין שתי המדינות ישתפרו וילכו... מחליטות בזה לראות כמחוסלת את התקרית שנבעה מהפעולה שבוצעה ע"י אזרחים ישראליים, ואשר היה בה משום פגיעה בזכויות יסוד של המדינה הארגנטינאית."

כדאי לשים לב להגדרה "בוצעה בידי אזרחים ישראליים" – הגדרה עמומה, בקריצה; ישראל לא הודתה רשמית באחריותה לפעולה.

יש הרבה דמיון בין המקרה הזה לבין המקרה הטורקי, בכך שישראל התנצלה ללא הצדקה על פעולה צודקת שעשתה, כדי לפייס את המדינה היריבה. אך יש הבדלים רבים.

ישראל היום חזקה לאין ערוך מישראל של 1960. מעמדה הבינלאומי של ישראל היום איתן לאין ערוך מזה שהיה לפני 56 שנים. במקרה הזה היה קייס לטענה הארגנטינאית על שישראל הפרה את ריבונותה, בעוד במקרה "מרמרה" טורקיה נהגה בתוקפנות כלפי ישראל. ההתנצלות כלפי ארגנטינה הייתה מינורית, ולא משפילה כמו ההתנצלות בפני טורקיה. הסכסוך נמשך כחודשיים ולא שש שנים, כיוון שארגנטינה באמת חפצה לסיים אותו, להבדיל מטורקיה. וההבדל העיקרי – ההודעה המשותפת עם ארגנטינה החזירה את יחסי שתי המדינות למסלול של ידידות, בעוד המטרה של טורקיה הייתה להשפיל את ישראל, והרודן הטורקי ממשיך לנקוט בקו עוין ותוקפני נגד ישראל.

 

* ביד הלשון:  יש שופטים – פרשת עמונה וחוק ההמרה, מחזירים אותנו לפרשה דומה משנת 1979 – בג"ץ אלון מורה. בית המשפט העליון חייב את המדינה להחזיר לבעלי קרקע פלשתינאים 700 ד' שהופקעו להקמת אלון מורה ברוג'יב. ראש הממשלה מנחם בגין ביצע את החלטת בית המשפט וטבע את מטבע הלשון המפורסם: "יש שופטים בירושלים" (בגין אמר "יש שופטים בישראל", אך בתודעה הציבורית הביטוי השתרש כ"יש שופטים בירושלים").

הביטוי של בגין לא היה מקורי, אלא פרפרזה על ביטוי מוכר בגרמנית. ודומני שבגין לא בחר בו במקרה. כשמלך פרוסיה (המאה ה-18) פרידריך הגדול איים להחרים טחנת קמח פרטית של טוחן מפוטסדאם, השיב הטוחן: "איני מפחד, עוד יש שופטים בברלין."

אגב, לימים נרכשו אדמות רוג'יב כדין, והוקם עליהם היישוב איתמר.

 

* * *

מכון ז'בוטינסקי ונשות הליכוד

מזמינים לערב עיון מיוחד:

נושא דגל שיוויון הנשים

עם הופעת המהדורה החדשה של הספר

"דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי"

(בעריכת פרופ' יוסף נדבה)

יום ראשון, כ"ו חשון תשע"ז, 27.11.2016, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

משתתפות:

גב' חיה שמיר, יו"ר אירגון נשות הליכוד

האלופה (מיל') אורנה ברביבאי

גב' רחל קרמרמן

ד"ר הדר ז'בוטינסקי

מנחה:

יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

הספר "דמות האשה בעיני ז'בוטינסקי" המהדורה השלישית

יימכר במקום במחיר מוזל במיוחד.

 

 

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שנים-עשר של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

 

י"ג. הדוד אשר

 

בהקדמת המו"ל לספר התניא (ליקוטי אמרים) של הרבי הזקן ר' שניאור זלמן, מכל הוצאה שהיא, נאמר בין השאר: "והחובה עלי להודיע כי זכות ההדפסה של זה הספר התניא, הוצאה חדשה ומתוקנת עם כל התיקונים והתוספות שבו, מסרתי להמדפיסים האלמנה והאחים ראם לקניין עולם. ומבלעדם וזולתם אסור לשום אדם להדפיס את ספר התניא הזה שעם התיקונים והתוספות הנ"ל הן בתבנית זה והן בתבנית אחר. וע"ז באתי עה"ח יום א' דחנוכה תר"ס לפ"ק, פה ווילנא. נאם אשר  בר' מאיר שו"ב מניקאלאייעב."

אשר זה הוא הדוד אשר, אחי אימה של אימי.

 נאמן בית הרבי מליובאביטש היה. כשעמד הרבי להשיא את בנו וחיפש אחר כלה מתאימה לו, הגיע לאוזניו דבר מציאותה של בת אחת, אף היא מגזע השניאורסונים, שמשפחתה יושבת בבסרביה.

פנה הרבי אל הדוד אשר וביקשו לצאת לשם על מנת לראות את הכלה ולחוות דעתו, אם ראויה היא להיות בת-זוג לבנו העתיד לרשת את מקומו. יצא הדוד אשר לבסרביה, ראה את הכלה ומשפחתה, ומשהניחו את דעתו, שיגר לרבי איגרת בשבחה. המלצת הדוד אשר היתה דייה לאבי החתן כדי שיאמר לדבק טוב.

כמה מעלות טובות נימנו בדוד אשר – ישר היה עד כדי קיצוניות, תוכו כברו, ירא-שמיים ותמים עם אלוהיו ללא סייג וללא הרהור של כלום, עומס את עול יהדותו באורך-רוח ובגבורה כאיש-צבא ותיק, כחוגר נאמן מקפיד על קלה כעל חמורה, איננו נושא פני איש, ואם הוא עד למעשה עוול, לעבירה על החוק – יטיח דבריו בפני החוטא, ויהא זה בן-ברית ושאינו בן-ברית.

יום אחד ביקר בבית המטבחיים פקיד בכיר של העירייה, ומשלא זכה, כנראה, במנת השוחד שציפה לה – החל נטפל לשוחטים שעשו שם במלאכתם ופוגע בהם.

ניגש אליו הדוד אשר ואמר לו מה שאמר תוך הכרת ערך עצמי ותוך שכנוע רב, וברוסית טהורה, עד שנבוך הפקיד ונסתלק משם בבושת פנים.

"איך הוא דיבר עם הגוי!... לו שמעתם איך הוא דיבר עם הגוי!" – התמוגג אחר-כך בבית-המדרש ר' יענקל, השו"ב הקיפח, שהיה עד ראיה לאותו מעמד. "אנחנו כולנו – ליבנו יוצא מפחד, ואילו הוא ניגש אל הרוצח בלי מורא, ופותח פיו... אשרי אוזן שומעת זאת!"

אך דווקא מעלותיו של הדוד אשר הן-הן שהיו אם לא בעוכריו, הרי בעוכרי בני משפחתו. יושרו הקנאי היה כרוך בלהיטות אחר סדר מופתי בכול, בהקפדה מופרזת על חובותיו של הפרט, במשטר צבאי כמעט שהנהיג בביתו. קצר-רוח ומהיר חימה היה. אמנם תבע הרבה מעצמו, אך לא סלח שום סטייה וקלות-דעת לזולתו. היה בו משהו משל רב-סמל בצבא הקבע שנזדקן בשירותו, וחוקי המשטר והמשמעת טבועים בדמו.

ממוצע קומה היה, כתפיו רחבות וזקנו יורד על פי מידותיו. זקוף היה, ישר גו, ועיניו מביטות נכחו. לבושו לבוש יהודי חסיד ברוסיה: כובע של קטיפה ירוקה-כהה עם מצחייה, טלית-קטן גדולה, קאפוטת משי ארוכה, אבנט, ועל רגליו – מגפיים. אך כל זה היה מגוהץ ומצוחצח, ללא רבב. ההולכים לקראתו היו רגילים לפנות לו את הדרך.

היה שקוד על תורתו. סבא פנחס-תודרוס, אבי-אימי, הליטאי התורני, היה אומר עליו לסבתא ריבה: "אחיך הוא 'למדן' קטן, אלא שמתמיד גדול הוא," ועוד היה מוסיף בבת צחוק: "כשאני רואה מבעד לחלון שאשר מטלטל את רהיטיו בחדרו, מעתיקם ממקום למקום וקובע להם סדר עמידה חדש – מיד אני יודע שסיים מסכת אחת, והוא עומד לפתוח במסכת חדשה."

גם בני משפחת השו"ב הראשון בניקולאייב, בהירי שער וכחולי עין היו, שירי ערש אוקראיניים היו שרים לתינוקותיהם. אוכלוסיית קובאן נתלקטה משרידי הקוזאקים של זאפורוז'יה, ושפת האם בכפר הקובאני שמרה על ייחודה האוקראיני. לבנבנים היו עד שבא סבא פנחס-תודרוס והתחתן בהם.

משמונת הילדים שילדה לו סבתא רבקה, רק בת אחת, הדודה גיסיה, בהירה היתה (אף שונה באופייה משאר אחיה ואחיותיה), ואילו השאר – הטביע בהם אביהם את צלמו השחרחר עם יפה העיניים, עד שהיו ניכרים מרחוק.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

מרדכי בן חורין

בונים גם ברבע המחיר

מאז 1954 ועד... היום! כתבתי לכל אמצעי התקשורת וממשלות ישראל, על בעיית עלויות הבנייה, הזהרתי וחזרתי על הקשר הישיר בין הירידה מהארץ לעלויות הבנייה, התגובה? אפס! להלן, דוגמה ממכתב שכתבתי בפתיחת האלף השני לספירה...

 

לא מספיק לנזוף ביורדים [בניסוח של יצחק רבין ז"ל: "נמושות"] בגלל חוסר יכולתם 'לגמור את החודש או להשיג דיור מינימלי.'

בכדי למנוע ירידה של צעירים נוספים ולהחזיר את היורדים, יש להקים מיד ועדת חקירה למחדלי עלויות החיים בארץ ובראשן, הדיור והמזון. לא ייתכן שאין אשמים לעלויות המטורפות והמיותרות בישראל. אלה מהם שיימצאו, בכל זרועות השלטון הכללי והמוניציפלי, אשמים – חייבים לעמוד לדין ולשאת בעונש החמור ביותר על הנזק שהם גרמו לביטחון ישראל בגרימת הירידה ובהעכרת החיים לאלה החיים בארץ והרוצים להישאר בה.

כמי שמתכנן בתים מאז 1954, במשרד הפועל מאז 1926, אני בקיא בנושא הבנייה לפרטיו. מזה עשרות בשנים אני כותב, כתבתי והתרעתי, על הקשר הישיר בין הירידה מהארץ לעלויות הבנייה. הדברים פורסמו אבל באפס הצלחה לשינוי. גם בפועל הוכחתי כי בתכנון איכותי, נכון ואחראי לעלויות, למרות המציאות המתסכלת הזו, אפשר לבנות בתי מגורים באיכויות טובות ובהוזלה משמעותית מאשר היה מקובל במקביל בפרויקטים של  משרד השיכון. גם בבנייה הציבורית הוכחתי כי אפשר לבנות באיכות טובה יותר ובהוזלה משמעותית [*].

הממסד, לכאורה באופן פרדוקסלי, כעס עליי כי הוכח שאפשר אחרת, והמלך עירום.

יש סיבות לעלויות אלה: כל העוסקים בבנייה, בזרועות השלטון ובמשק הציבורי והפרטי, אינם מעוניינים באמת להפחית את העלויות, ובראשן, הבנייה למגורים. הם אומרים זאת בתקשורת אך בפועל, לא עושים דבר.

מי הם המעוניינים בייקור הדירות? מי הם אלה המרוויחים יותר ככל שהעלויות גבוהות יותר? זה הספקולנט הראשי, "מנהל מקרקעי ישראל", המחזיק ברוב הקרקעות במדינה, מערכות המיסוי הממשלתית והעירונית המקבלות % ממחיר הדירה במסי רכישה, מכירה, שבח, השבחה וכמוהם במשק הפרטי ששכרם נקבע ב-% ממחיר הדירה ואלה הם המתווכים, השמאים, עורכי-הדין, הבנקים למשכנתאות, השוק האפור וכמובן היזמים והקבלנים.

מתוך זהירות אני לא מציין את השמות והכתובות של הנהנים במוסדות השלטון, מהקשיים שהם מערימים על כל מי שרוצה לבנות ונאלץ, במקרה הקל לכאורה, לחנפן וכיוצ"ב באלה ביזויים מתסכלים ובמקרים אחרים פשוט לשחד בכסף את המושחתים ה"מכובדים". כל מי שבנה בארץ, יודע זאת מניסיונו המר אך מקטר בחדרי חדרים ושותק, ברור למה. לי לא ברור ולכן אני כותב, כתבתי ואכתוב.

אני מאמין כי רוב האדריכלים המתכננים, יודעים כי דבריי נכונים, אך פוחדים שינקמו ויתעללו בהם ברשויות התכנון למיניהן. גם באקדמיה המכשירה אדריכלים, יש לתת את הדעת לפיתוח האחריויות של האדריכל לאיכויות ולעלויות של הבנייה בארץ הקטנה שלנו, ולא בראוותנות מגוחכת שגם היא מוסיפה עלויות בנייה ואח"כ בתחזוקה ובבלאי.

מדהים איך מדינה ברוכה בכל כך הרבה כישרונות יוצאי דופן בתחומים רבים, אינה מסוגלת לפתור בעייה בסיסית עבור אזרחיה לאיכות חיים סבירה, והתוצאה ש-51% מהם רוצים לעזוב את הארץ, לא בגלל איומי הגרעין אלא איומי המחדלים בהתנהלות החיים במדינה בירוקרטיה כזו.

אגב, בתחומים אחרים, בהם איני מתיימר להבין במיוחד, גם הצרכנים אשמים בכך שהם משלמים כל מה שדורשים מהם. יש כאלה שבמצוקותיהם נאלצים לחכות למבצעים בהם המחירים הם חצי מהנקוב, כאשר ברור שגם במחיר החצוי יש עוד רווח עצום לסוחרים, ועובדה שבביגוד המחיר יכול לרדת גם ב-80%  וגם בזה יש רווח. אחרת היו זורקים את המוצר.

ולא לשכוח את המחזיקים את היד על ה"שאלטר" בגיבוי ההסתדרות והקרטלים.

מרדכי בן-חורין

 אדריכל

המשרד נוסד ע'י אינג' משה [גינזבורג] בן-חורין ז"ל ב-1926

ת.ד. 2170, סביון

רח' משגב-לדך 14, ירושלים

 

 [*] ב'פלסטין' – בגדה המערבית, בהתנחלויות, במרחק קילומטרים בודדים מכל יישוב יהודי, בונים גם ברבע המחיר ובעשירית הזמן. ובמדינת החמאס, עוד בפחות מכך. הטענה כי המיסים שם נמוכים, היא נכונה.

 

* * *

משה כהן

אכן צופן העתיד דו-קיום מופלא

עם שכנינו הערבים

 

ראינו לאחרונה את הריאיון של אילנה דיין עם נשיא טורקיה. לא האמנתי למשמע אוזניי, הנשיא אמר, וחזר ואמר שמעשיה של ישראל בעזה גרועים ממעשי הנאצים. והתבטאות מזעזעת זאת עברה בשקט וללא תגובה בממסד ובציבור. כמה רגילים אנחנו לשמש שק חבטות ואסקופה נדרסת.

וזאת אומר נשיא טורקיה, לאחר שראש ממשלתנו התנצל וישראל שילמה 20 מיליון דולר פיצויים לטורקיה. אני מבין שלישראל יש חשיבות אסטרטגית ביחסים עם טורקיה, אבל גם לטורקיה יש חשיבות ביחסים עם ישראל. לא ייתכן שמדינת ישראל תיתן לטורקיה אשראי בלתי מוגבל להכפיש ולנאץ. מה שמטריד שהציבור שלנו כל כך רגיל לנאצות שכבר אינו מתרגש. על כך אמרו חז"ל "המוחל על כבודו, כבודו מחול."

העוד נותר לנו כבוד? 

עד היכן ירדנו.

 

מציינים אצלנו כעת את יציאת יהודי ארצות ערב. מדברים על פוגרומים, מעשי רצח, רדיפות, גירוש. 

רגע, זה סיפור חדש? עד כה סיפרו על דו-קיום אידילי עם הערבים, חיים שלווים ופסטוראליים, ועלייה לארץ מתוך כמיהה זכה לציון. 

הפוגרומים מקלקלים קצת את התמונה האידילית הזאת. 

 

אכן צופן העתיד דו-קיום מופלא עם שכנינו הערבים ורואים אנו שיש לנו פרטנרים מצוינים לכך. אל תשימו לב שהם שורפים את בתינו על ראשינו. שכנים טובים שכאלה. 

אלוהים ישמור. 

מקריות מעניינת1: כל השריפות בישראל פורצות על יד יישובים יהודיים. המזל מגן על היישובים הערביים. 

חומר מעניין למחשבה. 

משה כהן

ירושלים 

 

אהוד: אללה לא אוהב את היישובים, השדות והיערות של היהודים ולכן הוא אולי מנסה לשרוף אותם ולרוב מכמה מוקדים בבת אחת, כמו בסיפור "מול היערות" של א"ב יהושע.

ומוזר שהתקשורת טרם עלתה על כך ששרה נתניהו היא האשמה העיקרית בצרור השערוריות של השריפות, הצוללות, עליית טראמפ לשלטון והמונדיבושקס בשערות הערווה של אבו ג'ילדה.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

 

היום החמישי

 

24.11.94. יום חמישי. קווינטה דא ריבאפרייה. צועד כשני קילומטר בבוקר. מתקלח, בכל בוקר אחרי הצעדה. ארוחת-בוקר. טלפון ללאלה [אחותי] מהחדר, היום היא בת חמישים. מתלבש היטב בז'אקט הכהה ובעניבה. הבוקר אני מרצה על הערבי בספרות העברית.

אני מתחיל את הרצאתי בהתנצלות על כך שלמרות שנולדתי בימי המנדט הבריטי, אין האנגלית שלי די טובה ולכן אקרא מן הכתב.

הקריאה שלי, למרות החזרות, נשמעת לי בינונית למדי. כעשרים דקות, כפי שבדקתי את הזמן. אחר-כך שאלות רבות, עוד כשעה ויותר. הן רשומות אצלי על דף נפרד.

 

נידמה לי שאני מצליח. אנחנו יושבים כשעה וחצי לערך. מ-10.10 עד 11.40 לערך. מוחאים לי כפיים בסוף הרצאתי, ודה קאמארה מרעיף עליי מחמאות. דווקא בתשובות בעל-פה האנגלית שלי היתה טובה ושוטפת יותר.

על אחת השאלות האחרונות אני עונה שיכולתי להביא איתי חבורה של סופרים וחוקרים, ששון סומך, סמי מיכאל ואמיל חביבי, והם היו ודאי מרחיבים את היריעה. דה קאמארה קונה את הרעיון, ובתום ההרצאה אומר לי שהוא בהחלט מוכן לשקול בשנה הקרובה קיום כינוס מסוג זה, עם סופרים מארצות ערב, וכי אני אוכל לעזור לו בזאת.

 

אחרי ההפסקה, ברונו ((Bruno Thiesbrummel, העוסק בזכויות אדם בקרן נאומן בגרמניה, שמסיימת את תמיכתה באקדמיה. הם ימשיכו בגרמניה. ההקצבות קטנו ב-25%. כל מפלגה מקבלת הקצבה מהמדינה, פחות או יותר לפי הצלחתה בבחירות, ולכל מפלגה יש קרן כזו.

 

צהריים. אחר-הצהריים מתחילים הדיונים לקראת החלטות הסיכום. הפעם זה קל יותר. אני מציע שלא נתחלק לקבוצות-מישנה אלא נעבד יחד את ההצעה, וכי ראול וגורדון יהיו בצוות. ראול לא סולח לי על כך שנידבתי אותו. אבל כל זה בהומור. בעצם הוא די נהנה מכך. מוסיפים את אלכסנדר לצוות. עד 18.30 הצוות מסיים את הכנת ההצעות, ואנחנו חופשיים. לפני הארוחה מתכנסים שוב. גורדון קורא את טיוטת ההחלטות. שלוש נקודות מבוא ועשר החלטות. יחד עם בו אני מתעקש לכלול החלטה נוספת בדבר סיכוי נוסף לדימוקראטיות החדשות. ההצעה מתקבלת והכל עובר בהסכמה כללית.

 

בערב, בחדר הטלוויזיה, מראה לנו קונדה סרטי וידאו על המצב בטיבט ועל חיי הטיבטים בגולה ועל הדלאי למה. סרטים די קשים.

 

אחר-כך בבר עם ראול ושאר הדרום-אמריקאים, מרסל, אווה, גורדון ודה קאמארה. 

 

המשך יבוא

 

 

***

להלן נוסח מורחב מאוד-מאוד-מאוד של ההרצאה באנגלית כפי שניסחתי אותו כשנה לאחר מכן:

 

Ehud Ben-Ezer

The Arab in Hebrew Fiction

 

In the Hebrew literature of the end of the 19th and the beginning of the 20th centuries, the East exerts a romantic fascination, exemplified by the image of the Arab and the Arab world.

 

The short story "New Year for Trees" (1891) by Ze'ev Yavetz introduces a new type of Hebrew youth. Nachman, shedding the traditional image of the pail and frail Jewish yeshiva boy, symbolized the transition from passivity and resignation in the Diaspora. This was replaced by sabra (native-born) assertiveness. This new Jewish youth emulated the Arab's love of the land, and could also confront him in armed battle.

 

In addition to fighting the Arabs, the Jews in Palestine had to contend with the forces of nature, the climate and disease. It was dangerous to even ride from one settlement to another. This danger was an integral part of the returning Jew's struggle to make his home in the land. Descriptions of Arabs ambushing Jewish travellers and the desperate struggles which ensued filled the new Hebrew literature from the beginning. This was more than a reflection of the national conflict: it was the reality of life in a semi-savage land, under corrupt Turkish rule, where the inhabitants—of whatever nation or religion—were never safe from sudden attack.

 

*

Theodore Herzl's "Altneuland" (1902), written originally in German, is indispensable for understanding his approach to the Arab issue. The novel illuminates clearly the entire Zionist worldview. Herzl visited Palestine only once, in 1898, after Kaiser Wilhelm's visit, and it was a brief, disappointing experience. The country, and Jerusalem in particular, appeared to him gloomy and depressing, as he described it at the beginning of the novel. The story opens in 1902 and goes on to describe a utopian society set in 1923. Palestine is now flourishing, thanks to the economic and cultural riches that the Jewish immigrants brought with them. They create a model society, a cooperative where all inhabitants enjoy full equality: Jews and Arabs, natives and new immigrants alike.

 

Herzl was convinced that the Jewish capital and the economic growth it would generate would transform Arab society, so that an Arab national problem would never arise. The Arabs would willingly sell their lands to "the new society" and would be accepted as full-fledged members of the cooperative. They would be grateful to the Jews for improving their standard of living. One of the novel's Arab protagonists, Rashid Bey, is born to a wealthy family which profited from the Jewish settlement. When asked: "What will happen to all the fallahs (farmers) who have no land to sell?" he replies:

 

Whoever has nothing to lose, clearly has only gained. See all that they have gained: employment, good wages, a better life. There was no more pathetic and miserable sight than an Arab village in Palestine at the end of the nineteenth century. The farmers lived in shabby mud huts unfit for a pigsty. Babies went naked, uncared for, and grew up like wild animals. Now all that is changed. The Jews drained the marshes, repaired the sewage and planted eucalyptus trees which restore the land, all with strong, local workmen, and paid them fair wages.

 

Rashid Bey takes his visitors on a tour of an Arab village, where the minaret of a small mosque rises on the horizon, and explains:

 

These people are now much happier. They make an honest living, their children are healthy and go to school. No one has harmed their religion or ancient customs. They have only benefited.

 

Herzl's utopia went no further than improving the miserable living conditions in the Arab villages and refraining from harming their religion and customs. The national issue did not exist for him. His vision was limited to the economic development which the Jewish immigrants would bring about.

 

*

We find a different sort of utopia in essays by R. Binyamin (pseudonym of Yehoshua Radler-Feldman), who was a close friend of Brenner and was later active in "Brit Shalom" and other peace organizations in Palestine.

 

In 1907, before R. Binyamin migrated to Palestine, he published his manifesto "Arab Prophecy" in Brenner's London-based journal Hame'orer. Written in high-flown biblical language, it prophesied a pan-semitic development in Arab Jewish relations in the future. The author believed that Jews could, and indeed should, immigrate to Palestine, but without aggravating the national problem. His solution was based solely on intensive agriculture and orchards: Increased productivity would provide a livelihood for more inhabitants. There would thus be ample room in Palestine for more Jewish immigrants, without dispossessing the Arabs.

 

His vision of the future of the two peoples is epitomized in the following lyrical and emotionally charged passage:

 

In the future he shall be as one of you, no different from yourself;

You shall give him your sons and take his sons unto yourself;

Your blood and his blood shall mingle and grow strong;

Each to his own kind, one kind for all;

We are brothers, several families of one people;

I will soon see this come to pass.

 

His pan-Semitic approach in "Arab Prophecy" envisions the fusion of the two peoples into one Semitic nation.

 

*

The shared Semitic ancestry is one of several motifs dominating turn-of-the- century Hebrew literature in Palestine. These motifs are of vital importance for understanding the formation of the new sabra fictional hero and his relations with the neighboring Arabs.

 

The meeting of the Jewish pioneers—the immigrants of the First Aliyah and Second Aliyah—with the East and with Palestine's Arab inhabitants—gave rise to several myths. (Aliyah is the Hebrew expression for "A wave of immigration coming to the Land of Israel"; literally, it means "ascent".)

 

The first motif is the shared Semitic origins of the two peoples and the etymological bond of the Semitic languages. This affinity came perhaps as no surprise to Jewish immigrants from North Africa, the Mediterranean and Yemen, but it was a new idea to Jews who came from Eastern Europe. The latter discovered in Palestine that Hebrew and Arabic were cognate Semitic languages, and they imbued this discovery with a romantic aura.

 

The second motif is the fascination of Eastern-European Jews with the picturesque deserts of the Middle East. Their fascination appears as early as Feuerberg's "Whither?" (1899), though the author never set foot in Palestine and the story was first published a few weeks after his death at the age of 25. His rallying cry: "Eastward! Eastward!" welled up from a desire to found a new and a pure world in the East, which would be the antithesis to the corrupt European Western civilization. The clean and virgin desert was the ideal setting for a new existence.

 

The third motif is the so-called "Arabization" of the inhabitants of Palestine. Some Jewish pioneers, among them several Hebrew writers, fantasized of revealing to the Arabs their original Hebrew roots. Jews had been living for generations in Peki'in in the Galilee and in Dir-al-Qamer in Lebanon. Was it possible, mused the romantics, that the Arab inhabitants of Palestine are our true brothers? Could it be that they are descendants of the ancient Hebrews or the early Jews? We must bring them back to our common etnical source and create with them a new Hebrew culture.

 

A fourth motif is the similarity between the image of the Arab and the biblical Hebrew forefathers. Nahum Gutman's illustrations of Bialik's Biblical tales peopled them with the Arab stevedores and seamen of his Jaffa childhood. This is a widespread motif in the literature of the period, whose writers studied Talmud as children, were well-versed in the Bible and easily picked up traces of these sources in the local Arab and Bedouin agriculture and customs. Palestine had undergone fewer changes from the biblical period to the end of the first quarter of this century than it did in the decades that have passed since.

 

The fifth motif, that of the legendary tribe of Bedouin Jews of Khaybar (who might still be living in the Arabian desert since the time of Mohammed) began with the waves of Jewish immigrants from Yemen, especially during the Second Aliyah period, about ninety years ago. Shmuel Yavnieli travelled to Yemen in 1911 and was active there in bringing Jewish immigrants to Palestine. They settled in the new colonies of Petah-Tikva, Rishon-Lezion and Rehovoth. The younger Eastren European immigrants and writers of the Second Aliyah, fascinated by the return of the Yemenite Jews, began wondering whether there might not also exist a tribe of Jewish Bedouins who could be brought to the Land of Israel.

 

*

The implementation of Zionism was viewed as a transition from passivity to action to activity—in the context of the Jewish settlement in Palestine. The image of the armed watchman guarding the Jewish settlement took on a romantic dimension and was a precursor of the nascent Israeli army and soldier. The Arab was nearly always the adversary, the enemy, in this struggle.

 

At the same time, the concepts of courage, weapons and power were also derived from the Arab, especially from the image of the armed Bedouin astride his noble mare. The antithesis of the feeble Diaspora Jew was the strong, forceful sabra youth, whose new image was created in a dialectical process both of assimilating the Arab's qualities while resisting the Arab as an opponent.

 

As mentioned before, another way of contending with the presence of generations of Arabs in Palestine was to suggest that the local Arabs were in fact descendants of ancient Jews forced to convert to Islam and "Arabized" over the years. The slogan was: We must re-acquaint the local Arabs with their Hebrew and Jewish roots, we consider the Arabs brothers of our own race.

 

Israel Belkind, a member of the Bilu Jewish pioneer movement in the 1880's, published during the First Aliyah a Russian-language pamphlet in this spirit. Entitled "Palestine in Our Time", it exerted a great influence on the Jewish immigrant-pioneers of the time. This significant and interesting myth reappears in "Arab Prophesy" and in other stories including Brenner. The myth later grew into the "Canaanite" philosophy of the poet Yonatan Ratosh. He believed that the Hebrews had to liberate themselves from Judaism, and the Arabs from Islam, and create a single pluralistic secular state. This entity would extend throughout the Fertile Crescent, dominated by the Hebrew language and culture, and become the United States of the Middle East.

 

The novel "Days and Nights" (1926) by Natan Bistritzki-Agmon, was published during the Third Aliya, between the two World Wars. It deals with Jews yearning for a father-figure and casting the Arab in this role. The novel tells of a Jewish youth, a member of a new kibbutz group, who hungers for the company of his Arab neighbor Sheikh Sa'id. The youth seems to be imploring Sa'id to assume the role of his new father in place of his real Jewish father, who stayed behind in the Diaspora. However, his hopes turn to bitter disappointment when the Arab rejects him and becomes his enemy instead. In the struggle between the romantic biblical view of the East, and the bitter reality, a pessimism emerges which emphasized the grimmer aspects of the national experience in Palestine.

 

*

The First Aliyah literature minimized the gravity of the armed struggle, adhering instead to a policy of propaganda. Its readership lived mostly in the Hebrew-speaking centres of Odessa, Warsaw and Vilnius and did not consist of the few Hebrew-speakers living in Palestine. The writers feared that painting a bleak picture of Palestine would deter potential immigrants, and they preferred the ideal to reality. The dangers were submerged in stories which frequently described the Jew easily overpowering his Arab enemy.

 

But there were danger signals. The Hebrew writer Yoshef Haim Brenner described the abyss separating the two peoples. He viewed the romantic stories of Jewish- Arab relations written at the time as self-deception, and as an indication of a failure to cope with the bitter reality, with the roots of the conflict.

 

Brenner was unique among writers of the Second Aliyah since he was aware of the bitterness and difficulties facing the Jewish existence in Palestine, describing the Jewish life with harsh self-criticism. He believed that assimilation was a danger in Palestine too, not only in the Diaspora, and that the East could swallow up the Jews, rather than afford them a new heroic life.

 

In his view, the Arabs were primarily the enemy, and their treatment of the Jews was simply a continuation of the age-old animosity towards the Jews in the Diaspora. Brotherhood, the socialist ideals of the Second Aliyah, seemed to him flimsy and artificial vis-a-vis Jewish-Arab relations. In the grim, bitter reality of daily life in Palestine those days he found no signs of love or peace, neither between the two peoples nor between individuals from the two sides. He was murdered by Arabs during the riots of 1921.

 

*

Moshe Smilansky published his "Arabian Sons" stories (first volume 1911) under the pseudonym Hawajja Moussa, beginning in the first decade of this century. His writings serve as the classic example of the romantic approach to Jewish-Arab relations. He did not turn a blind eye to the facts; on the contrary, he knew that the gulf between the two peoples would only widen and its consequences grow bloodier. The only alternative to this, he believed, was to find ways to bring about greater mutual understanding.

 

Smilansky's stories and much of his ideology expressed this view. He never forgot his own childhood encounter (just after arriving Palestine) with an Arab horseman in the dunes of Caesarea in 1891, ending with the Arab striking him across the face with a whip. Though he was a farmer and a member of a Jewish defence organization, he could write appreciatively about Arab customs in a series of romantic stories, most of which do not deal at all with the Jewish presence. He writes about the bitterness and strife within the Arab and Bedouin society and about animosity between families or tribes in love stories resembling the themes of "Romeo and Juliet". These themes also appear in some of the well-known stories by the native-born Sephardi writers Yehuda Burla and Yitzhak Shami, who were familiar with the East.

 

Between the two World Wars, during the Third Aliyah, the struggle revolved around the ability to cultivate and settle the land. The young Jewish hero was depicted as torn between the romantic appeal of the return to the ancient homeland, and the bitter reality of trying to master it. Total acceptance involved more than adapting to difficult living conditions; it also meant three waves of bloody riots between 1920-1938. The violence and tension recurs in such works as "Days and Nights" (1926) by Natan Bistritzki-Agmon, "The Hajj of Hephzibah" (1927) by Ya'akov Steinberg, "A Galilee Diary" (1932) by Shin Shalom, "Tanhum Scroll" (1942) by Yitzchak Sheinberg-Shenhar and "The Wanderings of A'mashai Hashomer (the guard)" (1929) by Ya'akov Rabinovitz, describing the Second Aliyah era. Writing of Brenner's murder in 1921, Bistritzki-Agmon concluded "Days and Nights": "The man of Israel has now struck deep roots that cannot be torn up. We can now settle in his dust and dream of a homeland."

 

*

Hebrew literature between the two World Wars fluctuated between romanticism and bitter reality. A new generation of Hebrew authors emerged just before and during the 1948 War of Independence. In their stories the Arab became a moral problem for the Israeli soldier, who is disappointed and frustrated that the Jewish national ideal failed to accord with the ideals of brotherhood and peace.

 

For the first time Israeli-born authors are prominent in this generation, which was beset by an ideological crisis extending beyond the war itself and the relations with the Arabs. The socialist pioneer youth movements in Palestine indoctrinated the younger generation with a mixture of Zionism and the brotherhood of men. They held a naive, Herzl-like belief that "the Arabs would come to accept our presence in Palestine, since we bring progress to the Middle East." They struggled to liberate Palestine from the British, and blamed them for the trouble and killings. It was widely held that the British were trying to apply the principle of "divide and rule" in Palestine, as they had done with the Hindus and Muslims in India.

 

The War of Independence and the creation of the State of Israel in 1948 proved conclusively that the Arabs utterly rejected the Jewish national claims. It was also revealed that during the war and in its aftermath, Israelis committed such acts as killing prisoners and expelling inhabitants. In less than a year, the part of Palestine which became the State of Israel was emptied of most of its Arab inhabitants.

 

The moral crisis and social-demographic upheavals gave rise to works such as "The Prisoner" (1948), "Hirbet Hiz'ah" (1949) and "Days of Ziklag" (1958) by S. Yizhar; "The Swimming Contest" (1951) by Benjamin Tammuz and "The Treasure" (1949) by Aharon Megged. All these works are marked by the ideological crisis of the war. Are we, too, guilty? Could we have acted otherwise? The Arab in literature is now no longer a romantic image nor an alien and menacing one: he has become a moral problem. The cruelty that the Israeli soldier committed in the course of his national struggle causes him to question his own moral values.

 

The War of Independence left a deep-seated trauma in that generation. Its youth especially had to face the killing and atrocities committed on both sides and the disappearance of their childhood world in Eretz-Israel (Palestine) before 1948. They were unable to adjust to the new Israel, or to cope with the mass immigration and "the disappearance of values."

 

The Israeli native son was alienated from the very landscape and his human surroundings. Everything was utterly changed as a result of the occupation or liberation of new lands in the 1948 war, the mass flight of the Arabs, the waves of immigration and the overnight building rush devoid of any trace of romanticism. It is significant that most of Yizhar's stories take place in the 1948 war or just before it: the world that had existed until that time was destroyed before the eyes of his protagonists, and they failed to adjust to the world which arose from its ashes.

 

The generation of 1948 was bewildered by the changing landscapes and values. Perhaps that was the reason they adopted what they saw as Brenner's last will and testament, his pacifist story-essay "Mipinkas" (From the Notebook) written several weeks before he was murdered in 1921, rather than his grim prophecies regarding the Arab issue, which emerged clearly from all his other writings.

 

The contrast between the pre-1948 world and the post-war reality was captured in Yizhar's well-known story "Hirbet Hiz'ah", published in 1949:

 

"Sure, what did you think? Of course! I should've thought of that before. Hirbet-Hiz'a is ours! You say there are housing and absorption problems! Hooray for housing and absorption, and how! We'll open a general store, build a school, maybe a synagogue too. There'll be political parties, people will argue about all kinds of things. They'll plough the fields and sow and reap and do great deeds. Long live Jewish Hiz'ah! Who would imagine that it was once some Hirbet Hiz'ah? We came, shot, conquered, burnt, blew up, shoved away, pushed and banished... What the hell are we doing here!"

 

That generation remembered their childhood in the Jewish community under the British Mandate, living alongside the Arabs, the orchards, the landscape of Eretz Israel before 1948. All that belonged to a past that was gone and done with. Now it was time for the sobering, painful awakening from their Zionist-Socialist education and from the belief in a synthesis between Jewish nationalism and brotherhood among the nations, a belief shot to pieces by the war.

 

"The cruelty of the world: Enough! But who am I asking? My own country gazes at me, my friends, my own people, they are all bearing down on me, staring at me: Kill nicely, dearest son, kill cleanly with a wide sweep of your arm, kill with all the good we gave you, all that we taught you, kill for us, so that we may finally have a nice, peaceful world... I will kill, oh, will I kill!"

 

The young generation of 1948 paid a heavy price in the war. Their education left them unprepared for the intensity of the Arab resistance. They were unwilling—writers included—to admit that they could not have persuaded the Arab inhabitants of Palestine and the neighbouring Arab countries to the creation of the Israeli national homeland. They experienced a strong moral outburst of self-accusation, which smacked of Israeli superiority. They seemed to be saying: Had we behaved differently the conflict would not have come to this. It was entirely up to us, but we misjudged the situation.

 

Yizhar's "The Prisoner", the most famous of this type of moral-dilemma story, was first published in November 1948. The narrator's indecision is vividly described, a result of his upbringing which inculcated him with a respect for human life, liberty, and freedom of thought. Now he is shamefully incapable of action when faced with the possibility that an old Arab shepherd, a prisoner, might be killed. The narrator's Hamlet-like agony leads to nowhere: His thoughts paralyze his ability to act. He deliberates the issue from one side then the other; he invokes his education and belief in humane compassion, and on the other hand, raises wartime justification for ruthlessness. The narrator's deliberations never converge with the prisoner's personal fate. There is no personal contact between them. The Arab individual exists solely as a moral dilemma for the Israeli soldier: the choices are either to kill the prisoner or to expel him and separate him from his family. However, the narrator's inability to take a decisive action in effect endorses a position that allows the killing or the exile of the prisoner. The story is open-ended: the prisoner's death is not described, though we may assume it does take place. In any case, the prisoner will apparently never return to his herd, his lands and family, or resume the life he led before the war.

 

*

For the next generation of writers, who reached maturity after the establishment of the State of Israel, the Arab continued to figure as an inherent part of the Israeli's inner world. Though no longer as a moral problem or part of the war experience. The Arab is transformed into a menace to the Israeli's very existence, a shadow reflected from the innermost depths of the Israeli psyche. The Arab becomes an existential nightmare that prevents the Israeli protagonist from extricating himself from his predicament, from being imprisoned in a situation of siege, from being surrounded by haterdness.

 

The story "Facing the Forests" (1963) by A.B. Yehoshua stems from a deep- seated sense that our presence among the Arabs is an existential nightmare. An Israeli student, writing a thesis about the Crusaders takes a job as a fire- watcher in the forests in the south of Israel. In the watchman's hut lives an Arab with his young daughter. The Arab's tongue has been cut out. The forest covers the ruins of an Arab village whose inhabitants fled in 1948: the mute Arab once lived there.

 

A pervasive sense of oppression overcomes the Israeli watchman, a sense of impending catastrophe, a nightmare, as if a fire is about to break out. Strangely enough, he shares his apprehension with the Arab. One might say that the waiting drives both men crazy. The watchman throws a lit match and cigarette-butts into the forest, as though secretly hoping for a fire. The Arab hides oil-cans in different spots in the forest; the guard knows this but does nothing to stop him. Finally, the Arab sets the forest on fire and it burns to the ground. As dawn breaks, the ruins of the former village are clearly delineated on the ground.

 

The demonization of the Arab figure ultimately expresses the destructive, dark side of our spirit. The watchman longs for the fire no less than the Arab, since the disaster affords a relief which is preferable to the tension of endless watching and waiting.

 

The watchman's reckless behavior attests to his loneliness and despair. Is he merely torturing himself, or is he a victim of his society's conditioning? It is a difficult question to answer. In "Facing the Forests" there are no moral deliberations, no ideological crises. The bewilderment typical of Yizhar's story of prisoners and banishment, and of the works of Aharon Megged, Benjamin Tammuz and others of that generation is absent here. All has merged into an existential nightmare, devoid of illusions. This is perhaps the typical approach of the generation of writers whose lives were molded and determined after the war of 1948, in the first nineteen years of Israel's existence, surrounded by enemies.

 

*

In his story "Nomad and Viper" (1963), Amos Oz describes a frustrated woman who lives in a kibbutz and her encounter with a Bedouin shepherd. The Bedouin is a primitive, almost bestial creature, ugly and miserable. Nevertheless, he arouses her. It seems he might rape her, and she is attracted yet repelled by him—but nothing happens. At the end of the story, Geula is found lying on the grass in the evening, among the shrubs near her room in the kibbutz. She has been bitten by a viper. In this story, the Arab symbolizes the dark passions of the human soul. Geula's attraction and repulsion play out her instinctual rebellion against the dictates of Israeli society, Israeli daily life. The viper seems to fulfill what the Arab began. The dark side of the soul also harbors death and madness. The Arab apparently already exists there, where animal lust and irrationality dwell with death, with the drive for self-destruction.

 

Amos Oz's "My Michael" (1968), written before the 1967 Six-Day-War, is the story of a woman student in Jerusalem. She is married and has a child, and is slowly going mad. The shadow within her and the growing madness revolve around her childhood playmates, the Arab twins Aziz and Khalil. Their presence grows strong in her hallucinations; they become terrorists, sowing destruction and death. Their empowerment in her hallucinations grows and reaches its climax at the story's end, indicating perhaps the protagonist's acceptance of her madness.

 

The twins are a metaphor for Hannah's suffering rather than its cause. This should be emphasized so that the story is not misinterpreted: death, sexuality, madness and the dark side of the psyche exist independently of the Arabs' presence. Even idyllic peace, the tumbling down of the barriers of hate, a solution to the Palestinian problem—none of these will free the Israeli of his or her human suffering and turmoil. These are the features of finite human existence.

 

But from the 1960s on, writers such as Amos Oz, A.B. Yehoshua and others employed the fictional image of the Arab as a metaphor for the menacing shadow, the projection of our fears and terror. The image of the Arab did not manifest itself as a real individual, or as a representative of an ideological and moral problem, but rather as an integral part of the Israeli waking nightmare. He has no separate, independent existence, no social, national or mundane being. The Arab does not so much frighten as persist in disturbing, and does not allow the Israeli to live his life as he would wish, beyond the cycle of national strife and war.

 

*

A sense of foreboding and constriction is typical of other pre-1967 works, such as "The Border" (1966) by Moshe Shamir, "The Battle" (1966) by Yariv Ben- Aharon, "Another Time, Another Place" (1966) by Amos Oz and "Ants" (1968) by Yitzhak Orpaz. At the end of my novel "Nor the Battle to the Strong" (1971) (which, like Orpaz's book, was written before June '67), a young Israeli student commits suicide while serving in the reserves by throwing himself toward the hostile border.

 

The Arab issue and its stereotypical embodiment was internalized. The Arab's presence filters into the Israeli, though not necessarily as guilt or ideological crisis—rather, as a persistent, troubling menace. This angst replaces the earlier generation's moral deliberations.

 

*

Alongside the depiction, the perception of the Arab as Other, as the enemy across the border, Hebrew literature also referred to daily life in Israel. Jews and Arabs lived side by side in "Little Israel" which existed between 1948 and 1967.

 

These works are frequently dealing with the Arab national question as a class struggle fought by the Arab individual within Israeli society. The shared social milieu of Jews and Arabs in Israel is the context of Hemda Alon's "No Stranger Will Come" (1962) and Yehoshua Granot's "A Bitter Cup of Coffee" (1967). The national antagonism assumes, or wears, the aspect of social and erotic competitiveness, neutralizing both the menace and alienation as well as the moral dilemma. These works were not written with the romanticism of the past. They deal mostly with the struggle of Arab youths trying to enter Israeli society, and the writer describes their conflicts with national, social, cultural and personal issues.

 

The June 1967 war, known also as the Six Day War, intensified this trend. The Arab became increasingly an integral part of Israeli life, no longer the image of the stranger or nightmarish enemy. The situation of the Arab is reminiscent of the Jewish intellectuals in the West, or of Jewish intellectuals from Arab countries in Israel. Torn between different cultures and identities, they pay a price for every decision they make, which heightens their sensitivity and complexity. This is the case in the novels "A Locked Room" (1980) by Shimon Ballas, "Refuge" (1977) and "A Trumpet in the Wadi" (1987) by Sami Michael and A.B. Yehoshua's "The Lover" (1977).

 

Fat'hi, the protagonist of "Refuge", is a pampered poet of protest, adored by his Arab readers and Jewish girlfriends alike. He is at once pathetic and tragic—an Arab who has lost his identity in trying to enjoy the best of both worlds, he ends up being viewed with suspicion by all. His poetry supposedly reflects the spirit of his people, but in fact he is alienated from them. This is made grotesquely clear in his visit to Jenin. The Arabs of the West Bank consider Fat'hi an Israeli for all intents and purposes, almost half-Jewish, an anomaly. The Jewish women treat him the same way, a stranger, yet charming.

 

He lacks any practical aptitude, but his high self-esteem ensures that he will look after himself well. His national aspirations, should they ever come to pass, would destroy him as well as the state of Israel. But he lacks the courage to leave the country and join the PLO like his friend Fakri. The Israeli setting in which he grew up is his lifeline—he is perhaps more at home there than in another Arab country or the West Bank—and he cannot give it up.

 

Fat'hi stands for the intellectual and nationalist Arab camp in Israel, whose every action and utterance is subject to the scrutiny of several different positions: that of the Jewish population of Israel, the Israeli Left, the Arab population of Israel, the Arab Left, the Palestinians on the West Bank, and the Palestinians abroad. In addition, there is the artistic yardstick which will evaluate his work in the corpus of Arab literature, not only as the work of a famed poet of protest.

 

Fat'hi is a far cry from all the stereotypes of Arab individuals we have encountered until now, from those in Moshe Smilansky's stories, through "The Prisoner" by S. Yizhar, the mute Arab in "Facing the Forests", and many other Arab stereotypes which exist in Hebrew literature. Fat'hi is educated, sensitive, talented, a stranger who is "one of us". His situation is reminiscent of the Jewish intellectual in the West, or of Jewish intellectuals from Arab countries in Israel who are torn between different cultures and identities, and whose sensitivity and complexity is heightened by the paradoxes they face.

 

The life of Jews and Arabs in Israel become so inter-mingled that in Ya'akov Buchan's "Sleepwalkers" (1989), the Arab is a Hebrew-speeking Bedouin who is an officer in the Israeli Police. At the heart of conflict is a woman; she symbolizes a homeland, a country and a goal for the two quarreling nations much like Luna in Tammuz's allegorical novel "The Orchard" (1972).

 

The Arab as a living and breathing individual appeared in post-1967 Hebrew literature, as the country became increasingly bi-national. He is no longer the product of romanticism or of bitter reality a la Brenner, nor is he a moral dilemma for the omnipotent, guilt-ridden Israeli soldier. He is neither an existential menace nor a social-national problem within Israeli society itself. But there are two nations in one country, a homeland of contradictory yearnings, contradictory longing; they are locked in a bitter, constant struggle waged on various fronts. These stories offer no optimistic solution.

 

*

The above, with its pessimistic conclusion about 100 years of Hebrew prose in Eretz-Israel, was written before the first Rabin-Arafat meeting in September 1993, the Oslo agreements, the peace with Jordan and finally the assassination of Rabin – a national shock that may, in the long run, strengthened the peace process between Israel and the Arabs. Now the question is: Have these landmarks launched us into a new Middle Eastern reality, one that will be reflected in literature?

 

If a new reality does emerge, it will perhaps be the fulfillment of Herzl's original prophecy regarding the relations between the two peoples, as described in "Altneuland" 90 years ago. Herzel was convinced that economic prosperity and progress would prove stronger than nationalist animosity, of which he was scarcely aware. The oil-rich Arab countries were nothing but desert at that time, and Herzl's hope that an influx of Jewish capital would develop the land for the good of Jews and Arabs may be compared to modern expectations that American support for Egypt, Israel Jordan and the Palestinians will ensure a profitable peace for all.

 

There have been two currents in this country in the past 100 years: on the one hand, a slow process of growth, of calm and of improved economic relations between Jews and Arabs. On the other hand, there have been increased periods of violent nationalist clashes and hatred, in which the economic loss and the human suffering went unheeded, breeding one war after another.

 

*

We have seen the theme of "unrequited love" in Hebrew literature in regard to Arabs. It appears in the five motifs which animated the literature during the First Aliyah. Natan Bistritzki-Agmon's novel "Days and Nights" expresses the disappointment of young immigrant pioneers of the Third Aliyah, when the Arab rejects them and refuses to serve as an ancient and latter-day Eastern father, to replace the Jewish father who remained in the Diaspora. We have seen the romantic fantasies and seen them shatter. Unfortunately, the historical perspective seems to justify the pessimistic outlook of Hebrew literature on this subject.

 

The Israeli desires to be an integrated citizen of the East, not a stranger or conqueror, not one whose presence depends on his military force. When I visit Egypt today I feel at home in the East. It is almost a childhood dream come true. In Egypt I did not feel that people were accusing or hostile, despite the high toll, the high price, both sides have paid in the wars between the two countries.

 

In his speech before the Israeli Knesset in 1977, Egyptian President Sadat said that the psychological breakthrough in Israeli-Arab relations was the most significant of all. I believe the motif of "the ardent lover", the dream that the East will embrace us with friendship and love is again emerging among Israelis, after years of disappointment with Arab rejection. Should the Palestinians accept us wholeheartedly and surmount the psychological barrier all the practical details of a future solution would be become easier.

 

*

The theme of "unrequited love" in Israeli-Arab relations resulted in one of our most deeply rooted collective denials: that of the problem of Palestinian refugees from 1948 onwards. Even the politically moderate Israelis had no hesitations on the subject, due mainly to the Palestinian "all-or-nothing" position. But then, no individual, no normal nation, wishes to become extinct or to commit suicide.

 

Today, however, the closer the Palestinians come to reconciliation, compromise and coexistence, the greater the willingness of Israeli society to consider solutions to the taboo issue of the refugees. Should the Palestinians persist in their threatening, unyielding posture, and continue to use terrorist methods—I fear the process of reconciliation will come to a halt and no solution will be found.

 

*

Writers are conditioned by the past, its accumulation of pain and grief; writers are conditioned by the old view of the Other as hindering one's "good life". Even writers allied with the peace camp express profound fear and horror, with negative descriptions of the Other. The outlook is not optimistic.

 

To encourage optimism, literature dealing with Jewish-Arab relations in the past must ignore what Brenner called the bitter reality. One must be utopian, romantic, pacifist, willing to advance a cause, and to incur the danger of misrepresenting a reality too painful to represent.

 

Literature which furthers a cause need not be only chauvinistic or nationalistic, either in Arabic or Hebrew. It need not be patriotic literature which denies the rights of the other people and becomes a mere propaganda.

 

Literature can promote a bias for peace as well, and the two kinds of biased literature are very far from serious and realistic literature, and far from reality. Both reality and literature are complex depths, laden with suffering and passion and pains, and both offer no simplistic solutions or ideal situations.

 

The peace between Israel and Egypt, Israel and Jordan, and perhaps the imminent change in the relations between Israel, the PLO and the Palestinian people, suggest that politicians on both sides are one step ahead of the writers, and less pessimistic.

 

The Arab-Israeli author Emil Habibi, recipient of the Israel Prize, once said: "The literary portrayal of Jews and Arabs, each in the works of the other, will not change even when we know one another better and write about each other as individuals—the change will occur only after a political solution is found, which will bring normalization and peace between the two nations."

 

I believe he was right.

 

 

Tel-Aviv, November 1995

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

ראש הטופס

* * *

מנחם רהט

להציל את הבג"ץ מידי עצמו – ומידי השמאל

קבלו פוסק הלכה חדש: מרן הרב ג'ובראן שליט"א. אילו הייתי נפתלי בנט, הייתי שולח זר פרחים לשלישיית שופטי הבג"ץ נאור, ג'ובראן והנדל, על תרומתם העקיפה לחיזוק כוחה בבחירות הבאות של המפלגה שמייצגת ערכים של יהדות וציונות. ואין זו מפלגת הליכוד השפופה. הליכוד, ובעיקר מנהיגו בנימין נתניהו, נתקף אלם מול המסע ההזוי מבית מדרשו של השמאל: עיכוב מינויו של הרב קרים, שירותן של בנות בצריחי הטנקים, החרבת ההתיישבות, ועוד.

בכל הנושאים הללו לא שמענו השבוע שום התייחסות ביקורתית מצידו של הליכוד. נאדה. מישהו שמע ביקורת כלשהי על ההחלטה המביכה של העליונים, לעכב את מינויו של הרבצ"ר החדש אייל קרים, בשל פרשנות תיאורטית שהשמיע לפני 14 שנה? מישהו מהליכודניקים פיקפק בתבונתו הבסיסית של השופט הערבי-נוצרי ג'ובראן, שעורר בכולנו אי נוחות ומבוכה, כשאמר השבוע: "כמה שאני מכיר את התורה, ואני קראתי אותה, לא נאמרו שם דברים כמו שהרב קרים אמר"..נו, באמת. איזו שטחיות. איזו בורות. איזו עליבות.

מחר, מן הסתם, יבחן הבג"ץ את החלטותיו של מנתח מוח בכיר, ואחד מהעליונים יתבטא ביהירות: "עד כמה שאני מכיר את המוח, ואני מכיר, היה צריך לבצע את הניתוח אחרת." ככה זה כשהם שם למעלה, יודעים הכל, ומנותקים לחלוטין. גם מן התבונה והשכל הישר.

גיליוטינה עם פרחים. נניח לרגע לבג"ץ ונבחן החלטה הזויה אחרת, שמקורה בשמאל הקיצוני, המעוניין בהחלשת כוחו של צה"ל: פתיחת כל השורות, כולל חללו הדחוק של הטנק, לשירות משותף של בנים ובנות. 

מעבר לכל בעיות הצניעות, שייאלצו את המקפידים לחמוק מן השירות, קיים ההיבט הפיסיולגי הפשוט כל כך. הנה מה שחושבת על כך הסופרת עירית לינור, שאינה חשודה בתמיכה בהדרת נשים: "השאיפה לשיוויון מוחלט היא כמו גיליוטינה עם עיטורי פרחים: יסבירו לך שהיא נורא יפה, אבל בסופו של דבר היא בכל זאת תוריד לך את הראש... ככה עם הרעיון לשלב נשים בתפקידי לוחמה, רעיון שכדי להתווכח איתו תולש האדם את שערותיו מייאוש, ומנסה להוכיח מחדש... שגברים ונשים הם חיות שונות. אשכרה שונות. שונות ברמת המבנה הגופני, הנפשי, המחלות שהם חולים בהם, והתרופות שמשפיעות עליהם."

הדיון בסוגיה מעוררת מחלוקת זו טרם הגיע לבג"ץ, אבל אני מוכן להתערב בסבירות של אחד למאה, בשאלה שפתרונה ברור מאליו: לטובת מי יפסוק הבג"ץ. רמז: לא לטובת ביטחון המדינה ויחידות השיריון המסתערות.

להציל את הבג"ץ מעצמו. תאוות ההרס שמאפיינת את הבג"ץ, בכל הנוגע להתיישבות יהודית, מחייבת את דורשי טובת הדמוקרטיה בכנסת, לפעול להצלת הבג"ץ מעצמו, ע"י ריסון האקטיביזם המשתולל. שוחרי הדמוקרטיה חייבים להחזיר את אמון הציבור בבג"ץ ע"י שידוד מערכות: חקיקה שתציב לו גבולות ברורים וקווים אדומים, עיקור היכולת להתערב בעניינים מדיניים וביטחוניים, שינוי שיטת בחירת השופטים, הגדלת מספר השופטים, פיצול סמכויות היועהמ"ש לשניים, ביטול חובת ציות הממשלה ליועהמ"ש, ועוד. כך תחזור המערכת להיות שפויה יותר, הוגנת יותר, לאומית יותר, יהודית יותר.

אלא שהכול תלוי (לתשומת לב האידיוטים השימושיים), בנכונותה של מפלגת השלטון, הליכוד, לשתף פעולה עם היוזמה להצלת הבג"ץ. עד כמה שזה נראה עכשיו, התשובה היא כנראה לא. נתניהו, רדוף התקשורת העויינת, אינו מחפש חזיתות חדשות ומעדיף את שיטת שב ואל תעשה. האדישות הזו אולי תקנה לו שקט תעשייתי זמני, אבל תרחיק ממנו תומכים שמאסו בעריצות הבג"ץ, לטובת מפלגות שירימו את נס המרד. הנה טיפ קטן למפלגות הקואליציה: בבחירות הבאות יתגמלו בוחרי הימין את המפלגות שהצטרפו למאמץ להצלת הבג"ץ מעצמו.

להגן בבג"ץ. היועהמ"ש מנדלבליט אינו מרוצה מחוק ההסדרה, שנועד להציל את עמונה. כך הוא מציב עצמו מול עמונה ומול רצונה של הממשלה לפתור את הבעייה מבלי לגרש יהודים תמימים מבתיהם. במאבק על התדמית שבין הפקיד-היועץ לממשלה הנבחרת, ודאי שאהדת הציבור נתונה לממשלה המייצגת את העם, ולא ליועץ-פקיד, סוג של דינה זילבר, שרואה עצמו מחוקק על, שמבקש לכפות עצמו על הציבור וממשלתו.

מה שמפתיע הוא, שהיועהמ"ש הודיע שלא יוכל להגן בבג"ץ על החוק. סליחה!? מאימתי היועהמ"ש מגן על חוק של הכנסת? זוהי זריית חול בעיניים. מעולם לא נדרש היועהמ"ש לעשות זאת. את ההגנה המשפטית על המחוקק, אמורים לספק היועץ המשפטי של הכנסת ו/או יועציהם המשפטיים של הח"כים תומכי החוק.

חבל שעמונה אינה בדואית. למי שעדיין מתקשה לעכל את חיוניותו הברורה של חוק ההסדרה, הנה סיפור טרי, ממש מן השבוע החולף. אותו בג"ץ, שקבע נחרצות שאת עמונה יש לחרב עד 25 בדצמבר (עוד חודש בדיוק), והדגיש כי "אסור למנוע ביצוע פסקי דין בשל חשש של המדינה מפני איומים ואלימות,",החליט השבוע לדחות שוב את פינויו של כפר בדואי לא חוקי, אום אל חיראן, בנגב, וזאת לאחר שההכנות להריסתו הושלמו ונועדו להתבצע השבוע. מדובר בהתיישבות בלתי חוקית על קרקע המדינה, שנעשתה לפני 60 שנה.

בחודש מאי 2015 קבע הבג"ץ כי היישוב יועבר לשטח אחר שהמדינה תעמיד לרשותו. ועד הכפר התנגד ועתר לבג"ץ, אך הבג"ץ דחה בינואר השנה את העתירה, וקבע כי הכפר ייהרס ויועבר עד חודש נובמבר השנה. השבוע הגיעו הדחפורים למקום על מנת ליישם את ההחלטה, אך ועד הכפר הזדרז לעתור שוב לבג"ץ, למרות שמדובר בהחלטה חלוטה, וקיבל – איזו הפתעה! – דחיה נוספת בביצוע הפינוי.

אילו היתה עמונה כפר בידואי, היה גם עתידה מן הסתם מובטח. לבדואים יש את בג"ץ. למתיישבים צריך להיות חוק שיגבר על עריצות השיטה שמתכווננת רק אליהם.

'בלתי חוקתי'. במאמציו לטרפד את חוק ההסדרה החיוני מאין כמוהו ואת 'חוק המואזין' להשתקת רמקולי המיסגדים בשעות הלילה, טען היועהמ"ש שחוקים אלה הם 'בלתי חוקתיים'. בלתי חוקתיים? סליחה!!! לא טעית? דיפדפנו בכל כרכי 'דברי הכנסת' מאז ייסודה, ולא מצאנו שהכנסת חוקקה אי פעם חוקה לישראל. 

אבל אפשר להירגע: אין חיה כזו. אין חוק כן/לא חוקתי, מפני שאין חוקה בישראל. נקודה. לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין זאת. הגורם היחיד שהוסמך בחוק לחוקק חוקה בישראל, היא הכנסת, וזו מעולם לא יצרה חוקה. ובאין חוקה, מר מנדלבליט, אין גם מקום לביטוי ההזוי 'לא חוקתי'. זו, מכובדי היועהמ"ש, המצאה שיקרית. גם אם תחזור על המטבע המזוייף הזה אלף פעם.

בקיצור, אין ולא היתה חוקה בישראל. הגדרת חוק שמחוקקת הכנסת מכוח סמכותה הלגיטימית והדמוקרטית כחוק בלתי חוקתי, הוא מעשה בזוי של הולכת שולל, אם לא למעלה מזה. 'אי חוקתיות' זה ממש לא. 

עריצות המשפט. ואם בכל זאת יטען מי שיטען שחוק ההסדרה, חוק המואזינים, ההבנה כי יש להדיר נשים מתפקידים קרביים מפרכים וסוגיות נוספות, לא יעברו את מבחן מבג"ץ, הצדק יהיה עימו. בדיוק לשם כך מחוייב המחנה הלאומי להציל את הבג"ץ מידי עצמו וממלתעות השמאל. הרוב הישראלי שלח אותו לשלוט, בין היתר כדי לשים קץ לעריצות המשפט. 

 

* * *

אהוד בן עזר

צהריים לשלושה בסוכה הלבנה ב-373 שקל

השולחן מתמלא בקעריות רבות של סלטים למיניהם וחומוס עם פיתות טריות חמות בזעתר ובשמן זית, וקערית זיתים, ואפשר להזמין מכל דבר עוד ועוד. כמעט ארוחה שלמה לעצמה.

למנות עיקריות לקחנו 3 עסקיות – 2 מנות של דג אמנון ומנה אחת של פרי-ים. מנות ענקיות. כל מנה בעסקית 99 שקל, כולל הכול, עם שתייה קלה [הפעם קולה, בירה שחורה, ספרייט], ובסיום הארוחה קפה, תה עם נענה ובאקלאווה. ס"ה 297 שקלים.

דג האמנון המטוגן בשמן עמוק של הסוכה הלבנה הוא מן הטובים שאכלנו, וזאת לא פעם ראשונה, אצלם, ובכלל. ותמיד באיכות מעולה וברמת טיגון מדהימה.

לקחנו בקבוק נוסף של בירה שחורה [14 שקלים] ובקבוק קולה נוסף [12 שקלים], וכך החשבון הגיע ל-323 שקלים. הוספנו עליו 50 שקלים טיפ ויצא הכול יחד 373 שקלים או כ-125 שקל לסועד.

הסוכה הלבנה, יורדי הסירה 1, נמל תל אביב, האנגר 4. טל. 03-5464747.

מומלץ מאוד. אין צורך להזמין מקום כי המסעדה גדולה ותמיד יימצא בה מקום. גם בחוץ על שפת המעגן. אם תפגשו את המלצר אייזיק אתם יכולים להזכיר את השם שלנו ותזכו ליחס עוד יותר מיוחד.

אורחנו הפעם היה פרופ' יונתן גולדשטיין [ג'ונתן גולדסטין] מאוניברסיטת ג'ורג'יה המערבית, סינולוג, שהביא עימו את ספרו החדש "סין וישראל, מאיבה לקירבה" שערך יחד עם יצחק שיחור, בהוצאת מאגנס. את יונתן היכרנו, המסתורית ואני, באחוזת ירנטון ליד אוקספורד, במסגרת אירוח סופרים ישראליים וחוקרים מכל העולם, של המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד. האחוזה המופלאה, שאותה קנה ובה יסד את המרכז – פרופ' דייוויד פטרסון ז"ל, נמכרה, למרבה הצער, כי לא היה בכוחם של הנדבנים היהודיים מאנגליה ומארה"ב להמשיך ולהחזיק בה.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* שלום אהוד היקר, כמעט במקרה ראיתי את המייל בזמן. לפנות בוקר הדלקתי את הטלוויזיה – ושם היא היתה – האישה הנשמה המקסימה הזו, הדודה המופלאה שלך, המשוררת אסתר ראב, מאוד מרגשת, כה אותנטית, ואוהבת, ומלאת תשוקה לחיים, ומכילה, ומפויסת, וכנה, ולא נעלבת...

אומרים אינטגריטי?

תודה שעידכנת. 

כל טוב,

שושה

 

* בוקר טוב אהוד, תודה גדולה על ההתראה. צפיתי בשידור [ירון לונדון מראיין את אסתר ראב] ונזרקתי אחורה 42 שנים. בשעתו צפיתי ב"טנדו" של לונדון ועכשיו בשידור חוזר – זה ממש ריגש אותי.

כל טוב,

ראובן שהם

 

אהוד: ב-24 ביוני 1974 בערב שודרה תוכנית שנייה של "טנדו" בטלוויזיה הישראלית בהנחייתו של ירון לונדון, ואסתר ראב הופיעה בה עם טדי קולק ושמוליק קראוס. אסתר היתה אז בת 80 אבל קולה הצלול נשמע בתוכנית צעיר ו"צברי", אופייני לבת הארץ.

פרופ' ראובן שהם הוא החוקר הראשון והמובהק של שירת אסתר ראב וחייה, ואפשר לקרוא על כך דברים מרתקים בכרך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב.

 

* * *

לידיעת מבקשי הראיון עם אסתר ראב ב"יו טיוב"

 

* מר בן עזר היקר שלום רב, בצרופה כאן קישור לראיון הנ"ל ב"יו טיוב". הראיון עם אסתר ראב, מעניין מאוד. אישה מקסימה, ומשוררת מופלאה. כל מילה שלה אומרת שירה.

 

https://www.youtube.com/watch?v=WuX4tUfJFIg

קישור לטנדו עם ירון לונדון - אסתר ראב - טדי קולק - שמוליק קראוס

 

אני נהנה לקרוא ב"חדשות בן עזר".

תודה על הכול.

בברכה,

שלמה  שביט

 

* מכובדי, הסופר הנידח, ברשותך אתייחס, אמנם קצת במאוחר, לתגובתו של הסופר משה גרנות במדור "ממקורות הש"י" חב"ע 1194.

בהתחשב באומץ ליבו הרב, לחרף מערכות אלוהים חיים, בסדרת מאמריו האחרונים בקשר לתכנים ולסגנון של המקרא, נראה לי כי בחירתו להסתתר מתחת לחציאתה של אילנה דיין נוגדת את את זכותו הטבעית של הציבור לדעת, אם יש בידיו של מר גרנות הצעה לחלופה טובה יותר לתנ"ך, מזו הקיימת בידינו היום. (כך ביקשתיו בתגובתי שהתפרסמה ב"ממקורות הש"י" בחב"ע 1193). ביקורת המקרא של מר משה גרנות, כפי שהיא מוצגת בפנינו בסדרת מאמריו הנוכחית, מותירה בפי אותו טעם מר של לענה שמעוררים במר גרנות הטיפוסים המתוארים במאמרו הנפלא "הבועטים בנס". חבל ש"ממשה עד משה" לא קם לנו כמשה.

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

 

* אהוד: להערכתי מכל הקמפיין נגד נתניהו בפרשת הצוללות וספיחיה לא ייצא דבר. אין לי שמץ של אמון בעיתונאי רביב דרוקר.

אגב כך חברים שואלים איך זה שאני לא מעורב בפרשת השחיתות הנוראה של קניית הצוללות הגרמניות של "המכה השנייה", המבטיחות את קיומה של ישראל מפני התקפה גרעינית עליה מצד איראן – והתשובה שלי פשוטה מאוד, אני לא מופקד על ביטחון ישראל כמו שמופקד ראש הממשלה, ויש לי אמון מלא בו ובמופקדים על הטיפול בנושא.

אילו היו מעמידים לדין על שמירה על תקנים ונהלים את האנשים המוכשרים והמופלאים שסיכנו נפשם ועסקו, גם בתחבולות ובמירמה, ברכש של הנשק לקראת מלחמת העצמאות ב-1948 – רובם היו ודאי מופללים בידי התקשורת ההיסטרית והאנטי-ישראלית בחלקה שלנו היום, ובעקבותיה המשטרה והפרקליטות. בתי הקברות מלאים עבריינים כאלה, שבזכותם אנחנו חיים.

 

* למר אהוד בן עזר, הערכתי העמוקה מאוד ליו"ר יהדות התורה שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שקיבל  את המלצות ועדת הרגולציה שבראשה עמד מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב –עם התייעצות צמודה ומשותפת של 15 מומחים מישראל ומחו"ל, יקודמו תקנות לסימון מוצרי מזון במדבקות אדומות! מוצרים עם תכולה גבוהה של סוכר, שומן ונתרן. תהיה הגבלה על פירסום המוצרים שלא בריאים בערוצי התקשורת, שלהם נחשפים ילדים ובני נוער. תקודם שעת חינוך בנושאים של תזונה בבתי הספרמגיל צעיר. כולי תקווה שבזכות המהלכים האלה האנשים, הנשים והילדים יהיו בריאים יותר.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

אהוד: גם אנחנו מחכים בקוצר-רוח למדבקות האדומות – כדי שנוכל למצוא ולזהות בקלות על המדפים את מוצרי המזון והשתייה האהובים עלינו ולקנותם.

 

* קראתי את הקטע שלך על איה, העז והפר, ונזכרתי ב"ספר הגעגועים"  וב"מסעותיי עם נשים", שאת שניהם קראתי. אני מקווה מאוד ש"המסתורית" לא קראה אותם... 

קראתי את המאמר של בן-ציון יהושע על הגניזה באפגניסטן – האיש הזה ראוי לתודה ענקית על מחקריו במרחב האיראני (פרס, אפגניסטן ובוכרה). הוא כתב מחקר ענק על היהודים במחוזות אלה (שאותו קראתי בהתפעלות גדולה). האיש תרם תרומה אדירה בהבאתם של היהודים משם ארצה בסיכון ממשי לחייו. כאמור, האיש ראוי לתודה ולהערכה.

 שלך,

 משה גרנות

 

* אהוד יקר, תודה על פרסום המאמר בגיליון 1195. לצערי נפלה טעות בתאריך אינוסם של יהודי משהד (בסוף המאמר). הפוגרום ביהודי משהד (העיר הקדושה והשנייה בגודלה באיראן) התחולל ביום שבת, י"ב בניסן התקצ"ט (27 במארס 1839). לאחר רצח של עשרות יהודים ופציעה המונית, חורבן בתי-כנסת וביזה של רכוש היהודים, הם הועמדו בפני ברירה להיות מחוסלים או לקבל את האסלאם השיעי. במשך 110 שנים הם חיו כלפי חוץ כמוסלמים ובמסתרים שמרו על חוקי התורה. יהודי אפגניסטן של ימינו הם ברובם צאצאי חלק מהאנוסים שברחו על נפשם ממשהד בשנת 1840 ומצאו מקלט באפגניסטן הסונית שאיפשרה להם לחזור ליהדות שלימה.

אשמח אם תפרסם את התיקון הזה.

שלך בכבוד,

בן-ציון יהושע

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2318 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,631 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל