גיליון מס' 1190

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תשע"ז, 3 בנובמבר 2016

עם הצרופות 1. המורה אליהו ירקוני במדי הגדוד העברי. 2. יהודה ראב בשנת 1890 בגיל 32

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטִיס... // יהודה רַאבּ (בן עזר): "גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י". // עמוס גלבוע: הכתבה הטלווזיונית על "כוח צביקה" – כתבת כזבים. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ד. פרנסות בירושלים. // איטה טיטלבוים [יהודית בן עזר]: לישועתך קיוויתי. // עמנואל הרוסי: הלבנבנים והשחרחרים, סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו. ז. אבות ובנים. // אורי הייטנר: 1. לא לעולם חוסן. 2.  צרור הערות 2.11.16. // יהודה דרורי: שדרני טלוויזיה ורדיו נגד טראמפ. 2. גנדי כמשהו מיוחד... // אהוד בן עזר: המורה אליהו ירקוני, לחג היובל של בית הספר פיק"א בפ"ת. // מתי דוד: תשדיר מביש על מחמוד דרוויש. // משה כהן: הלאה "הכיבוש". // מנחם רהט: צדיק בפעלץ – צדיקות בפרווה מסתיימת במבול וכיליון. // תקוה וינשטוק: "אהבתה של גברת רוטשילד" מאת שרה אהרוני. // אלוני זמורה: לגאול את הגליל. //  אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993, היום השביעי והאחרון. // ממקורות הש"י.

הודעה: גיליון 1191 יופיע אור ליום ראשון 6.11.16

ואילו גיליון 1192 יופיע ביום חמישי, 10.11.16 או קצת יותר מאוחר.

לכותבינו הקבועים: נא להיערך בהתאם!

* * *

יוסי גמזו

שְבוּעַת הִיפּוֹקְרִיטִיס...

בְּעוֹלַם הָרְפוּאָה עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא מֻכֶּרֶת

שְבוּעָתוֹ שֶל הִיפּוֹקְרָטֶס, הָרוֹפֵא הַיְּוָנִי 

שֶלְּכָל רוֹפֵא בְּכָל מָקוֹם וּזְמַן בָּהּ מְאֻזְכֶּרֶת 

חוֹבָתוֹ שֶל כָּל רוֹפֵא לִנְקֹט בְּאֹרַח עֶקְרוֹנִי

בִּמְסִירוּת גְּמוּרָה בְּכָל חוֹלֶה בֵּן כָּל אֻמָּה וָגֶזַע

וְכָל דָּת וְכָל מִגְדָּר גַּם אִם הוּא בֵּן לְעַם אוֹיֵב,

כָּךְ שֶכָּל רוֹפֵא יַקְפִּיד עַל מִמּוּשָהּ שֶל אוֹתָהּ תֵזָה

אִם פּוֹעֵם בּוֹ לֵב הוּמָאנִי שֶלִּנְהֹג כָּךְ מְחַיֵּב.

וְאֶת זֹאת יוֹדְעִים אוֹיְבֵינוּ, אִם בְּסוּרְיָה אוֹ בְּעַזָּה,

שֶאֶל "זִיו" וְאֶל "סוֹרוֹקָה" מְחִישִים אֶת פְּצוּעֵיהֶם

בְּזוֹכְרָם כִּי בֵּין רוֹפְאִים בְּיִשְׂרָאֵל זוֹ כְּלָל לֹא פְרָאזָה

כִּי אוֹתָהּ שְבוּעָה נִשְמֶרֶת בְּעֻמְקֵי לִבּוֹתֵיהֶם.

אַךְ הִנֵּה, לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים סֻפַּר בִּסְקוּפּ לָקוֹנִי 

בַּתִּקְשֹרֶת עַל רוֹפֵא יִשְׂרְאֵלִי וְשֻתָּפָיו

הַקּוֹצְרִים תְּמוּרַת תַּשְלוּם אֶת אֶבְרֵיהֶם שֶל מֻכֵּי-עֹנִי

וּמוֹכְרִים אוֹתָם תְּמוּרַת תַּשְלוּם שָמֵן בְּרֶוַח רָב

לְכִירוּרְגִּים טוּרְקִיִּים תַּחַת מַסְוֶה שִקְרִי צָבוּעַ

שֶל תְּרוּמַת אֶבְרֵי קְרוֹבֵי מִשְפַּחַת כְּרוּת-אֶבְרוֹ הַבִּיש

וְגוֹרְפִים בְּכָךְ סְכוּמֵי-עָתֵק כְּדִיוִידֶנְדּ קָבוּעַ

כְּשֶאוֹתָהּ שְבוּעָה שֶל הִיפּוֹקְרָטֶס נֶהֱפֶכֶת חִיש

לִשְבוּעַת הַהִיפּוֹקְרִיטִים, מְנַצְּלֵי חַסְרֵי-הַדַּעַת,

הַקּוֹצְרים אֶבְרֵי דַּלִּים, רֵאוֹת, כְּלָיוֹת, בְּלֵב שָלֵו

וּבִכְסוּת הַתֹּאַר דּוֹקְטוֹר מְבַצְּעִים עִסְקָה נִפְשַעַת

בְּזָדוֹן שֶאֵין בּוֹ שוּם מוּסַר-כְּלָיוֹת וּנְקִיפַת-לֵב.

אַךְ טוֹעֶה מִי שֶסָּבוּר כִּי זֶהוּ פֶּשַע אִיזוֹטֶרִי

בּוֹ רוֹפֵא חֲסַר-מַצְפּוּן וְשֻתָּפָיו הַפְּלִילִיִּים 

שֶחַיְּדַּק בֻּלְמוֹס-הַבֶּצַע הִדְבִּיקָם בִּטְרַאנְס הִיסְטֶרִי

עַד שָקְעָם עָמֹק בְּבֹץ מַעֲשֵׂיהֶם הַשְּלִילִיִּים.

לֹא וָלֹא! זֶהוּ סִימְפְּטוֹם מַמְאִיר וְלֹא רַק מֶדִיצִינִי

שֶל חֶבְרָה שֶבָּהּ זִילוּת-חַיָּיו שֶל כָּל קָרְבָּן נָתוּן

לִפְגִיעָה בְּעֶצֶם-קִיּוּמוֹ זוֹכָה לְיַחַס צִינִי

מִצִּדָּם שֶל קְרִימִינָאלִים בְּלִי בּוּשָה וּבְלִי מַצְפּוּן.

זֶה אָמוּר בְּקַבְּלָנֵי-בִּנְיָן הַנּוֹהֲגִים בְּלִי הֶרֶף

לְצַפְצֵף עַל תַּקָּנוֹת בְּטִיחוּתָם שֶל עוֹבְדֵיהֶם

שֶבִּגְלַל זִלְזוּל הַבּוֹס נוֹפְלִים אֶחָד-אֶחָד כְּטֶרֶף

לְתַרְבּוּת הַשְּלוֹךְ וְהֶחָפִיף מִמְּרוֹם פִּגּוּמֵיהֶם.

זֶה אָמוּר בָּהּ-בְּמִדָּה בַּהֲרִיגַת חַסְרֵי-הַיֶּשַע

הַדְּרוּסִים בִּתְאוּנוֹת הַ"פְּגַע וּבְרַח" מֵעֵת לְעֵת,

זֶה אָמוּר בְּחִסּוּלֵי-חֶשְבּוֹן בֵּין מִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע

הָעוֹלִים בְּחַיֵּיהֶם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מֵחֵטְא,

זֶה אָמוּר בְּרַשְלָנוּת מֻפְקֶרֶת שֶל הוֹרִים אֲפִלּוּ

הַדָּנִים לְמוֹת מַחְנָק וְהִתְיַבְּשוּת אֶת יַלְדֵיהֶם

רַק מִפְּנֵי שֶבְּצֵאתָם מִמְּכוֹנִיתָם הֵם לֹא הוֹאִילוּ 

לְוַדֵּא כִּי כְּבָר הוּצְאוּ שָם כָּל בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם.

וְאוֹתָהּ זִילוּת-חַיִּים שֶל הַזּוּלָת בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

הַמַּכָּה בָּנוּ יוֹם-יוֹם – לֹא רַק צָרִיךְ אוֹתָהּ לַחְשֹׂף,

לְגַנּוֹת וּלְהוֹקִיעַ כָּאן בִּמְלוֹא כָּל כּוֹחוֹתֵינוּ

אֶלָּא מָה שֶחִיּוּנִי הַרְבֵּה יוֹתֵר: לָשִׂים לָהּ סוֹף!!!

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

"גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י"

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי"

בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספריה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספריה הציונית 1988

אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב-1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "נילי" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבוֹ אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח-תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה [הונגריה. – אב"ע]. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתיישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר-כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח-תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160-162]

* * *

עמוס גלבוע

הכתבה הטלווזיונית על "כוח צביקה" –

כתבת כזבים מרושעת

סיפור "כוח צביקה", הוא אירוע אמת, בו טנק בודד עיכב חטיבה משוריינת סורית. הסיפור הפך ל"מיתוס" עם הרבה צבע על מנת שיציב ערכים לחינוך לוחמים. זה לא "מיתוס" שהוא אגדה.

עניינו של מאמר זה הוא במושג מיתוס בהקשר לכתבה טלוויזיונית שעסקה ב"כוח צביקה" במלחמת יום הכיפורים ב-1973. הכתבה באה, כפי שהוסבר בסופה, לשים סימן שאלה על "מיתוסים" צה"ליים, על בסיס דברים של שני קצינים שטענו כי לא היו דברים מעולם, צביקה לא השמיד ולו טנק סורי אחד. כל סיפור הגבורה שלו הינו המצאה של קצין בכיר (יאיר נפשי) שרצה לעודד את רוחה השבורה של חטיבה 188, ובדה מליבו סיפור גבורה. סיפור שהפך ל"מיתוס" גבורה, ועכשיו הגיע הזמן לרסקו לרסיסים.

כמה הערות, ואתחיל במושג "מיתוס". זהו מושג מורכב, רב פנים שיש גישות שונות המנסות לאפיינו ולהסביר הצורך בו. בהכללה גסה הייתי אומר שישנם מיתוסים שהם בגדר אגדה, משהו שמעבר למציאות, המשקף אמונות מסוימות. למשל, בריאת העולם. ישנם מיתוסים שיש בהם גרעין של אמת, אבל מרבית הסיפור שלו אינו אמת, אלא המצאה והפרזה  שנועד לקדם ערכים ומדיניות שהחברה זקוקה להם באותו זמן. דהיינו, המיתוס אינו היסטוריה אובייקטיבית כביכול. וישנו מיתוס שהוא אמת, שהוא עובדה היסטורית. זהו מיתוס שמשקף את המציאות.  במקרה הזה, החברה לקחה אירוע אמת, נתנה לו תהודה, ציירה אותו בצבעים, על מנת שהאירוע הזה ישמש דוגמה ומופת לערכים שלה.

זהו לדעתי המקרה של "כוח צביקה", שהתקשורת בזמנו ת,ארה אותו בלשון הפרזה (כביכול השמיד 60 טנקים סורים לעומת הטנק שלו שלא הושמד). כי זה טבעו של מיתוס מהסוג הזה: הרצון להפכו למופת ודוגמה, לאורו יתחנכו דורות, מביא להפרזה, ליותר צבע ופעמים לאי דיוקים.

דרך אגב, בספרו "כוח צביקה, 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים" (שזכה בפרס יצחק שדה ב-2009), צביקה אינו מציין כלל כמה טנקים סורים הושמדו אלא מתאר בלשון עובדתית מה קרה.

 אז מה באמת קרה? על בסיס מחקר מקיף שעשיתי בזמנו באמ"ן על המתקפה הסורית ברמת הגולן, ומקורות אחרים, התמונה היא זאת:

לקראת ערב יום שבת, 6 אוקטובר, דיביזיה 9 הסורית (אחת מתוך השלוש שתקפו בגל הראשון), שפרצה במרכז חזית רמת הגולן, הטילה למערכה שתי חטיבות שריון: את חטיבת השריון שלה מיספר 43, ואת החטיבה המשוריינת העצמאית 51 שהוכפפה לסדר הכוחות שלה. מטרת שתי החטיבות היתה לנוע לעבר אזור נאפח, ולהגיע לַירדן ביום ראשון, 7 אוקטובר עם שחר!

חטיבה משוריינת 43, שנעה על ציר הכביש לכיוון נאפח, נבלמה במארב  ע"י פלוגת טנקים  מחטיבה 7 בפיקודו של סרן מאיר זמיר (טייגר).  החטיבה אבדה כ-40 כלים ונסוגה חזרה לסוריה.

חטיבה משוריינת 51, שנעה  על ציר הנפט לכיוון נאפח, נתקלה בכוחות מפוזרים מחטיבה 188, בכללם "כוח צביקה", שמצא עצמו ממש בתווך בין הטנקים המתקדמים של החטיבה.  הלחימה של הטנק שלו עיכבה את החטיבה, שלא ידעה בדיוק מה גודלו של  הכוח העומד מולה. לקראת חצות היא היתה צריכה  להיות ליד נאפח (על פי הפקודה שלה שנמצאה בחומר השלל). היא לא הגיע לשם בגלל הגבורה של "כוח צביקה". טנק בודד שנלחם כל הזמן ולא נסוג, ולא ברח.

כמה טנקים/נגמ"שים השמיד? איני יודע. בוודאי לא 60 כלשון הכותרת (אילו היינו חיים לפי הכותרות אז לבטח היינו משוכנעים שהעולם מרובע), אבל מספיק כדי ליצור מהומה בחטיבה.

והערה אחרונה. צביקה  לא נלחם לבד. בטנק היה צוות  שנלחם. שמות חיילי הצוות לא זכו לפרסום ולהוקרה. חבל!  ואולי זה טבעו של מיתוס (גם אם הוא אמת חיה) שהוא זקוק לדמות, לשם, לגיבור אחד , לאורו יחנכו וילמדו.

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ד. פרנסות בירושלים

מרבית הסטודנטים שלמדו עימי, עבדו שנה שנתיים לפני הלימודים וחסכו כסף  לאוניברסיטה. אני יצאתי מהקיבוץ אחרי ארבע שנות עבודה, ללא פרוטה בכיסי. הבושה שליוותה אותי כל נעוריי על שנולדתי לאבא עשיר, לא הפריעה לי לבקש ממנו לשלם את שכר הלימוד ושכר הדירה בירושלים. יחד עם זאת הרגשתי לא נעים שמרבית התלמידים צריכים לעבוד ורק אני יכול להרשות לעצמי להתבטל מול מכונת הכתיבה שמפיקה דפים כתובים שאין להם דורש.

ציקה, שאביו היה בנאי ב"סולל בונה", עבד עם אביו באותם חודשים שלפני הלימודים והצליח לחסוך כסף. כסף נוסף הוא עשה, ואני עימו, בזכות אהרון הראל, ראש המועצה שהמשיך לשמור איתנו קשר. זה היה בחודש הראשון ללימודים. אהרלה סיפר שיש לו תקציב לטיפול בחורש אורנים קטן שהקרן הקיימת נטעה מסביב לאנדרטת זיכרון במזרחו של עמק האלה. הוא סיפר זאת באחת השבתות שבה יצאנו לראות סרט עם  נירה שהיתה אז כבר חברתו  הרשמית, עם בתיה החברה שלי ועם נעמי שאותה ניסינו לשדך ללא הצלחה לציקה.

אחרי הסרט, כשישבנו ללקק גלידה, סיפר אהרלה על החורש הזקוק לטיפול ואני תכף קפצתי ואמרתי שציקה ואני נשמח לעשות את העבודה.

למחרת ביום ראשון, אהרלה בא עם ההנרי ג'י לקחת אותי מהבית. ציקה שגר קרוב לאהרון כבר היה ברכב ויצא כדי לתת לי לשבת קדימה. כמובן שהחזרתי אותו למקומו והתיישבתי מאחור. אמנם אני הזקן שבחבורה, אבל לא עד כדי כך.

השמש זרחה בדיוק כשנכנסנו לעמק האלה. מראהו של העמק תמיד ריגש אותי ותמיד החזיר אותי לימים שהפלישתים עמדו על ההר מזה ואנחנו על ההר מזה, כנראה למרגלות בוסתן הסטן האבוד, הנקרא חירבת כייפה. את הכרם שלי קשה היה לראות ממרחק הנסיעה, אבל את שורת הברושים הצעירים שנטעתי כשוברי רוח, קלטתי בלי בעיות והצטערתי להבחין שפה ושם כבר יש רווחים בין העצים.

לא עלינו למעלה לקיבוץ, עכשיו נחשבנו שם כ"בוגדים" ולא היה נעים להיפגש עם החברים שלנו מאתמול. את הטוריות והמעדרים לקחנו ממחסן הכלים של המסגרייה. פגשתי שם את אילון שרמן שהופתע לראותי. פער מולי עיניים שמחות ותפח על שכמי בחיבה כבימי הפלמח. זכרתי לו לטובה את "ההספד" שכתב עליי עם עזיבתי והחזרתי לו חיבוק.

לשאלתו, סיפרנו לו מה אנחנו הולכים לעשות, והוא הציע לנו לעלות למחסן הנשק ולקחת רובים ליתר ביטחון, כי אף פעם אי אפשר לדעת איפה המסתננים מסתובבים. גם אני וגם ציקה, שנאנו להסתובב עם רובה על הכתף, ואמרנו שהטוריות הן נשק עדיף.

כשהגענו לשטח, אהרלה העריך שיש לנו כאן שבוע עבודה ושאל אם אנחנו רוצים לעבוד יומית או בקבלנות. שנינו אמרנו "בקבלנות" וסגרנו על מחיר של שבוע עבודה.

אהרלה אמר  לנו להחזיר בסוף היום את הטוריות למסגרייה, ושאל אם אנחנו רוצים שגם מחר בבוקר יביא אותנו?

אמרנו לו שנסתדר וציקה כבר הרים את הטורייה והתחיל לנכש את העשבייה. היה זה מדרון משופע שבמרכזו אנדרטת  אבן  ולא רחוק ממנה  בור מים שבזכותו נבחר המקום לנטיעת החורש. על האנדרטה היה חרוט השם:

                                       "רזיאל קיסלוב – בגבעה ממול נפל" 

זכרתי את אותו ערב שבו אדון קיסילוב הנכבד הגיע אלינו לקיבוץ, במכונית אמריקנית חדשה,  ואיך אנחנו, פרחחי הקיבוץ, גנבנו אותה ממנו בלילה וטיילנו הלוך וחזור על הכביש הרעוע של עמק האלה. זכרתי גם את אותו יום כעבור שנה, כשהגיע אלינו  בצהריים כדי לדון עם המזכירות על הקמת אנדרטה לבנו היחיד, רזי,  שנהרג בתאונת אימונים. 

למזלנו השטח שהוקצב לנטיעת החורש היה לא גדול, כדונם פחות או יותר, ואנחנו הסתערנו עליו במלוא כוחותינו הצעירים. עד מהרה היינו שנינו לבושים בתחתונים בלבד כשהטוריות המתעופפות בידנו מגלחות ללא הרף את האדמה הגירית. העבודה עם ציקה העניקה לי רווח כפול. האחד: יכולת העבודה שלו הייתה ללא לאות. בעוד אני נזקקתי מדי פעם להפסקת הסתכלות על הנוף, הוא כמעט לא הרים את ראשו. קצב עבודתו הזכיר לי את זריזותו של מימי, שהיה איתי בצוות הפיאט והפליא לחפור תעלות קשר ועמדות במשלטים.

הרווח השני שלי מציקה, נבע  מהיכרותו את שמות הצמחייה. אמנם יצאנו לטיולים בגימנסיה הרצליה, והשתתפתי בהרבה סיורים בתקופת "ההגנה", אבל אלה לא היו  טיולי טבע ואף מורה או מדריך לא אמר לנו: "הביטו איזו קורנית מקורקפת יפה!" 

מאותו יום עבודה נותרו לי שני שמות של פרחים מצויים שכל ילד כמעט הכיר: החרצית והקחוון, שהפכו את אדמת החורש למשטח צהבהב ולבן.

ציקה עוד הגדיל לעשות כשהבהיר לי שהפרח הלבן הוא לא ככבן ממקור המלה כוכב, אלא קחוון בק' שאת מקורו לא ידע להסביר לי. תודה לאל שהיה משהו, שגם הוא לא ידע להסביר.

בשעה שלוש בערך גמרנו את כל העבודה, שתילי האורן הצעירים נראו חשופים לעין כל ופטורים מכל צמחייה שתתחרה בהם. היה לנו לא נעים שגמרנו  בחצי יום, עבודה של שבוע. כדי להשקיט את המצפון, לא מיהרנו להחזיר את הטוריות ונשכבנו להרוג  זמן בצילו של עץ זית.

בסביבות השעה חמש, כשידענו שכל החבר'ה בקיבוץ, מצטופפים בחדר האוכל לשתיית תה עם לחם וריבה, החזרנו בחשאי את הטוריות למסגרייה ומיהרנו  לחזור לכביש. צעדנו מותשים כמעט עד הכפר זאכריא,  שם עצר לידנו קומנדקאר צבאי ואנו עלינו עליו בתודה.

את החשבון הגשנו לאהרלה אחרי שבוע, והוא הבטיח שהמועצה תשלח לנו את שכרנו אחרי שיהיה בשטח ויבדוק אם העבודה נעשתה כראוי. "חברים חברים." – אמר, "אבל אצלם במועצה יש סדר ולא משלמים בלי ביקורת."

שתי עבודות אחרות שבהן קיוויתי לעשות הרבה כסף תמורת מעט זמן, נחלו כישלון חרוץ. את האחת מצאתי תוך עיון בעיתון יומי. איגוד עיתונאי ירושלים  עורך מסיבה המבוססת על גילוי כישרונות צעירים, למי שיזכה במקום הראשון מובטח פרס נאה. מיד שלחתי את שמי והוזמנתי לבוא למבחן מקדים.

כשהגעתי לאולם הקולנוע שבו נערך המבחן מצאתי בו כבר כשלושים צעירים שרובם היו בני ארבעים-חמישים. כמעט כל הנבחנים שהוזמנו לבמה, היו זמרים וזמרות, שהשמיעו  אריות מתוך אופרות ידועות. כשהגיע תורי ועליתי לבמה, נשאלתי מה אשמיע להם. אמרתי: "דקלום על גורלו של פלח בקיבוץ." 

היתה זו מין מקאמה שכתבתי כשנתיים קודם לכן לחג הפלחה בנתיב הל"ה וזכרתי שהיא זכתה לצחוקים ולמחיאות כפיים. זכיתי לביטחון-מה כאשר אחד הבוחנים אמר: "סוף סוף משהו אחר."

מתחתי חזה והתחלתי לדקלם:

"הוא נישא בגאון  וראשו לא יישח,

הוא מביט ממרום, כי הריהו פלח.

בקושי יעניק מבט, וכל מתת חיוך

ברוב עמל וסבל 

וכקליפת השום בעיניו, כל הולכי על רגל..."

דיקלמתי אולי עוד בית אחד, כאשר יו"ר הוועדה הרים את ידו ואמר לי תודה. הבנתי את הרמז,  אמרתי בבקשה וכרגיל שמחתי על שהלכתי למבחן לבד ואיש מהכיתה לא יוכל לספר על הבושות שעשיתי.

בושה יותר גדולה נגרמה לי בעטייה של אראלה שהתכוונה לטוב, אבל אני הרסתי הכול. זה היה לקראת פורים. אראלה למדה אז בבצלאל והיתה לה שם השפעה רבה. מסיבת פורים של בצלאל נחשבה למסיבה הכי מכובדת בעיר, מחירי הכניסה היו בשמיים וכמוהם התשלומים לאמנים המופיעים. אראלה הצליחה לשכנע את הוועדה שמסתובב בפקולטה לחקלאות סטודנט אחד שהיה משכיב את המשק בהצחקות שלו, ובמקום להזמין את שייקה אופיר שבטח ירצה 200 לירות להופעה, כדאי להזמין אותי והיא תשכנע אותי להסתפק בחמישים לירות.

מכאן ניתן להבין  שלאראלה לא היה קשה לשכנע את הבצלאלים, ואני הוזמנתי אל הגזברית שלהם. היא ניסתה להוריד את הסכום לשלושים לירות, אבל אני התעקשתי לא לקבל פחות מארבעים. היא ביקשה גם שלא אאריך בתוכנית, כי החבר'ה באים בעיקר לרקוד.

התחייבתי לתת מופע של לא יותר מחצי שעה, ורק אם לא יתנו לי לרדת מהבמה אוסיף עוד רבע שעה.

האולם שבצלאל שכרה היה מלא מפה לפה, והמונים צבאו מבחוץ על הפתח בתקווה שיצליחו לרכוש כרטיס או להתגנב. אני נכנסתי כמלך עם מכתב ההזמנה שבידי. באתי לבדי, אראלה הודיעה ברגע האחרון שלא תוכל לבוא כי גם בקיבוץ יש לה מסיבת פורים ואת ההצגות שלי היא כבר מכירה. היתה זו טעות מצידה, כי הכנתי הצגה חדשה שאף אחד עוד לא ראה. הצגת פנטומימה המסבירה למה ושתי המלכה לא הגיעה בזמן למסיבה של אחשוורוש. הכנתי גם פיליטון סיפורי, המוגדר כסטנד-אפ קומדי, שאותו חשבתי לספר אחרי  הפנטומימה.

סוף סוף הגיע הרגע שלי. המנחה השקיטה את התזמורת וביקשה מכל הרוקדים להתקרב לבמה ולחזות בהופעה של פוצ'ו מהפקולטה לחקלאות. אף אחד לא ידע מיהו הפוצ'ו הזה, והתקרבו לבמה מתוך סקרנות. היחיד שהיכרתי בין המוזמנים והוא הכיר אותי,  היה  מוטה גור, שהיה עדיין רווק והוזמן למסיבה על ידי סטודנטית אחת מבצלאל.

הוא זכר אותי מקורס המ"כים, וכשסיפרתי לו שאני כאן על תקן של אמן, שלח אליי את חיוכו הטוב ואמר לבת זוגו: "זה האיש הכי מצחיק שאני מכיר ותכף תראי בעצמך."

כמובן שלא התווכחתי איתו, מצאתי שם איזו סטודנטית עצובת מבט שהזכירה לי שפעם  גרה על ידי ברחוב שמריהו לוין. לא זכרתי אותה, אבל האמנתי לה והודות לכך קיבלתי אומץ להזמין אותה לטנגו.

כשקראו לי ואני הגעתי למרכז הבמה השתררה דממה ואני התחלתי להציג להם בפנטומימה את ושתי שממהרת ללכת למסיבה של אחשוורוש, אבל ברגע האחרון מסתכלת על השמלה שלה, כלומר על המכנסיים שלי, מתחרטת וניגשת לארון הבגדים לבחור שמלה יותר יפה.

כל פעם  מוציאה שמלה אחרת, מודדת אותה כאילו, מתחרטת ובוחרת שמלה אחרת. 

אחרי השמלה השלישית נפל על הקהל פחד שיש לו עסק עם מלכה שיש לה אלף שמלות, ומתי יספיקו לרקוד? התחילו כל מיני קריאות ביניים וצעקות של צעירים חסרי התאפקות. לזכותי ייאמר שלא נתתי להם להמשיך לצעוק הרבה זמן, גם זכרתי שהבטחתי לא להופיע יותר מחצי שעה, וכך, אחרי חמש דקות של התלבשות והתפשטות ניגשתי לקדמת הבמה, הרמתי יד, וכשהשתררה דממה, אמרתי:

"בסדר. הבנתי אתכם, אבל תבינו גם אותי, זאת היתה האפשרות היחידה שלי להיכנס למסיבה  הזאת בלי לשלם."

על כך דווקא זכיתי במחיאות כפיים ואני קפצתי מהבמה לאולם בלי שאיש יבקש ממני לחזור.

כשהייתי  למטה בין האנשים, ניגשה אלי הסטודנטית העצובה,  אמרה לי שדווקא היה משהו בהצגה שלי וחבל שלא נתנו לי להמשיך.

לאות תודה על דבריה המנחמים, נאחזתי בכתפיה והצטרפתי למחוללים, כשאני נזהר שלא להתקרב לאזור שבו מוטה גור רקד עם זוגתו ובטח אמר לה שפעם הייתי מצחיק יותר. כמובן שאחרי "הצלחה" שכזאת לא העזתי ללכת לבצלאל לבקש את שכרי והצטערתי שהתעקשתי על המחיר במקום  בו יכולתי להוכיח נדיבות לב, שבסופו של דבר לא תביא לי שום נזק.

* * *

איטה טיטלבוים [יהודית בן עזר]

לישועתך קיוויתי

מסדרון ארוך וצר, זה מה שנותר מהמרפסת הגדולה והיפה בביתה של סבתא. המרפסת בעיבורה של חצר גדולה בה נטועים עצי פרי מכל המינים, ועציצי קקטוס מקשטים את שוליה.

דודי בונים – "Uncle Ben" – מארה"ב, איתר אותנו ברוסיה, בעזרת הצלב האדום, בכפר קטן במחוז אסטרחן. (מאז ועד היום לא פסק הקשר, אני ובתו היחידה בת גילי חברות טובות).

דודי כתב לאבא שמחכה לנו "בית" בבית של סבתא בארץ ישראל. בבית הגדול היו שלושה חדרים, שבשניים מהם גרו משפחות בנות ארבע נפשות כל אחת.

סבתא היתה חייבת לוותר על המרפסת למורת רוחה. המרפסת שהפכה תוך מיספר חודשים לחדר עבורנו, בנה, כלתה ונכדתה שעלו לארץ לאחר כשש שנות נדודים ברחבי רוסיה, ושנתיים במחנה עקורים בגרמניה.

במסדרון הצר, שבקצהו נבנתה מרפסת קטנה, ישבה סבתא על כיסא-נוח "של פעם" והיתה מביטה בשמש השוקעת וממלמלת מילות תפילה שמהן לא הבנתי דבר מלבד שתי מילים שנחרטו בזיכרוני: "שוסחה קיוויסי."

שבועיים לאחר שהגענו ארצה באונייה "פן יורק" ושוכנו בבית עולים בבנימינה או פרדס חנה (לא זכור לי בדיוק) נסענו אבא ואני לבקר את סבתא בקריית חיים. בית יפה, מוקף עצי נוי ועצי פרי לרוב – קידם את פנינו, לא ידעתי שיש בתים כאלה ולא היכרתי עצי פרי.

אינני זוכרת את המפגש. לא זוכרת אם חיבקה אותי או אני אותה. סבתא היתה כבדת שמיעה, והקשר עימה היה בהתכתבות.

סבתא ילדה חמישה ילדים בביאליסטוק, פולין. את בונים, שעזב לאמריקה בתחילת המאה ה-20 ושם בנה את ביתו. את לאה, בוגרת סמינר מורות בווילנה, שנישאה, ילדה שני ילדים, הספיקה ללמד עברית ילדים בדויד-הורודוק, ונספתה עם משפחתה בשואה. את נחמה, שעלתה לארץ ישראל ב-1932, בנתה בית והביאה את הוריה לארץ. גם היא בוגרת סמינר בווילנה. נחמה היתה אחת המורות הראשונות בקריית חיים, והיא נפטרה בגיל צעיר. את עלי, מוסיקאי מוכשר שנעלם במהלך המלחמה, ואותר עיוור וערירי ברוסיה, לאחר המלחמה. היא ילדה גם את צעיר בניה, ברוך – אבי, שלא הספיק לרכוש השכלה, התגייס לצבא הפולני בגיל צעיר, ולאחר שיחרורו פגש את אימי בווארשה.

סבתא גדולת המימדים, כהת העור (הורישה גם לאבא את השיער השחור והעור הכהה) והמבט העצוב – לימדה אותי לכתוב ולקרוא אידיש, והיתה חולקת עימי את עיתון ה"פורוורטס" שבנה באמריקה היה שולח לה.

סבתא התפללה לאלוהים כל ערב, עצובה ולפעמים בוכה, שניים מילדיה המשכילים והמוצלחים נספו בשואה, השלישי מקום הימצאו לא ידוע. רק צעיר בניה, ה"פרחח", הערים על רודפיו והצליח לשרוד ולהציל את משפחתו.

המילים הלא מובנות שלה קיבלו פירוש רק כשבגרתי. "לישועתך קיוויתי" התפללה סבתי, ו"הוא הושיע".

שלוש שנים לאחר בואנו ארצה נפטרה סבתי ביסורים גדולים, כשאימי סועדת אותה, בביתנו. חודש מאוחר יותר נולד אחי הצעיר.

פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 588 מיום 4.11.10

* * *

עמנואל הרוסי

הלבנבנים והשחרחרים

חלק שביעי של סיפור שכתב עמנואל הרוסי על תולדות משפחתו

ז. אבות ובנים

ביקשת להכיר שני אנשים השונים זה מזה תכלית שינוי – כלך לשני אחים, סבא מאיר והדוד ישראל-נחמן, שהפכים היו. זה אביר-לב ומהיר לכעוס, וזה רך-לב ונוח לרצות; זה זחוח ואומר כל גנותו של אדם בפניו, וזה עניו ואומר מקצת שבחו של אדם בפניו; זה עיניו זעומות וקפידתו מרובה, וזה עיניו חייכניות ונוהגו ברשלנות.

אולי דווקא בשל הקו החריף שנקטתי כדי להבדיל בין השניים, אין דבריי תואמים את המציאות כמות שהיא באמת. אין לך אדם שאין לו שעה לירידה ולעלייה, למעשים רעים ולמעשים טובים, לעיוות דין ולעשיית צדק. אבל לצורך סקיצה חטופה, שעיקרה הבלטת האופי, נאמנים דבריי.

היפוכם של האחים – נשותיהם. אשתו של סבא מאיר, סבתא רחל, טובת-לב ונדיבה, ואלו הדודה שרה (בשין ימנית, שהשין השמאלית נזרקה מפיה בשריקה משונה וקשה) רעת-לב וצייקנית;  זו נבונה, וזו, אם לא טיפשה גמורה, הרי שרחוקה היא מבינה; זו מכניסה אורחים, וזו מבריחה אורחים.

בשל כך היה ביתו של סבא מאיר פתוח לרווחה ורבים דורשיו, ואלו ביתו של הדוד ישראל-נחמן סגור, נקי ומשעמם. "במה אכבד אותך, ואין לי דבר בבית," היתה הדודה שרה מצטדקת בפני פלוני קרוב שנקלע לבית. "שמא רצונך במעט שעועית שנותרה מסעודת הצהרים?"

לא כן היה בבית סבא מאיר. נכנס מי בשעת ארוחת הצהרים – היה זה דווקא בעל-הבית זעום הגבות, שאינו שואל את הנכנס, אם כבר אכל פתו, ולאחר מכן מזמינו להסב לשולחן, כנוהג, אלא שמיד בהיכנסו זורק כלפיו כפקודה: "לך טול ידיך!" וכשהיה זה מוסיף לעמוד בסירובו, כשהוא נשבע, תוך הבעת דברי תודה, שזה עתה סיים ארוחתו – היה סבא מאיר מרים עליו קולו בחומרה: "פתפותי ביצים. לך טול ידיך, אמרתי!"

סבא רודן היה, לא השלים עם אי-ציות להוראתו. מדרכי שלום לא נותר לו לאורח אלא להכניע צווארו ולהסב לשולחן. אז היתה סבתה רחל מגישה לאיש את חלקו, ולא זו בלבד, אלא עומדת עליו לשרתו, ומשסיים מנתו, מוסיפה לו עוד ועוד, עד שהמסכן מתחיל מבקש על נפשו, ואין שומע לו. וכך היה סבא מאיר מכריז בשמץ של רשעות: "אדם הסועד על שולחני, לא בנקל יעמוד ממקומו."

ביתו של סבא שלושה חדרים גדולים היו בו: חדר המיטות של סבא וסבתא, חדר המשכית של סבא ואולם-אורחים. אך ליבו של הבית היה המטבח הנרחב, ששימש חדר בישול ומאפה, חדר אוכל וחדר מגורים גם יחד. את חלקו הניכר של החדר תפש תנור רוסי עצום, ועלייה, כחדר קטן, מעליו. החיים התרכזו במטבח. שם גידלו את הדור. שאר החדרים היו "מחוץ לתחום". חדר האורחים, ששימש לקבלת נכבדים בייחוד אלה שאינם בני ברית, היה פתוח לבני חבית רק בלילות הסדרים של פסח.

לפני ביתו של סבא היתה גינת עצי נוי. מתחת לעץ אקציה עבות היה קבוע שולחן עץ כבד ומסביבו ספסלים. בימי החמה היה סבא נוהג לשתות שם תה של מנחה. היה זה מעין טכס שלם. יושב לו סבא בהרחבה בלי מקטורן, כשפניו זעומות במיוחד ועיניו אחוזות עדיין קורי שינה של אחר הצהרים. סבתא ניגשת אליו, כשהיא נושאת את הכוס בזהירות רבה, צועדת עקב בצד אגודל, ומשתדלת בכל מאודה לבל תישפך, חלילה, טיפה אחת לתחתית. כשם שחובה על הכוס שתהא מלאה על גדותיה, כן חייבת התחתית להיות יבשה. והכוס של סבא מיוחדת היא במינה, כפולה בגודלה מן הרגילה, זכוכית דקיקה שכולה עיטורי פרחים מלאכת מחשבת.

משהגיעה הכוס בשלום למקומה, היה סבא מוציא מכיס חזיתו אולר קטן, אף הוא מיוחד לטכס זה, וחותך לו רצועה דקיקה של לימון, נוטל חתיכת סוכר קטנה מן המסכרה, שוברה לשתיים-שלוש מנות זערערות, ופותח בשתיית התה, כשהוא נאנח ומנגב את הזיעה מפניו במגבת, ותוך כדי כך עיניו אורות והולכות.

מאחורי הבית היתה חצר גדולה כשתי דיסיאטינות (כעשרים דונם). החצר היתה חרושה ברובה – בידי השכן האיכר, וזרועה תפוחי אדמה. העובד היה מקבל שכרו את מחצית היבול. בחצר התהלכו תרנגולות, בראשות גברבר נאה, והיו מטילות ביציהן בכל מקום. לשעת ערבית היו מתכנסות בחלל הבית הבנוי למחצה, הסמוך בקירו האחד אל בית סבא. בית זה, החל בבנייתו צעיר הבנים ולא סיימו, לאחר דין ודברים עם אביו. וכך נהפך הבניין למחסן ולול גם יחד. תמיד היתה יושבת שם, בין שברי כלים, תרנגולת אחת שדגרה על הביצים.

חצרו של השכן היתה רבת עניין יותר. היתה זו חצרו של איכר "בעל-גוף" עם פרה ועגלה, צמד סוסים גוצים, ועל הכול, עם דיר של חזירים. בושה להודות, אך ליבי, לב ילד יהודי, היה יוצא אל החזרזירים, כשהם מהלכים בעקבות אימם הגדולה והנחרנית, חרטומיהם הפחוסים ורדרדים וזנבנביהם דקיקים כטבעות, והם מצייצים בשפת תינוקות של חזירים.

היה שם בחצר גם תרנגול, גבר עצום, מפואר ורצחני, מגזע הולנדי מיוחס, אברקיים מסביב לכרעיו, ולידו נשותיו הרבות וטפם. שעות הייתי יושב על גג הכניסה למרתף שבחצר סבא ומזין עיני במתרחש בחצר הסמוכה וברחוב. ארוך הוא יום הקיץ בווארווארובקה. שקט מסביב, שקט חי, הרווי זמזום דבורים וציוץ בעלי כנף וצניפת סוס וקריאת שכווי וקול של תינוק.

אי-שם ממרחק רב בוקעת צפירת אונייה, זו הקרבה אל החוף, או המתרחקת ממנו. יש ומחוסר מקום לעגינה בנמלה של ניקולאייב, היו אוניות עוגנות ליד חופה של ווארווארובקה ועומסות כאן את שקי התבואה.

דומיה... ולפתע רעש מחריד אוזניים. אל תיבהלו, אך אם ברחוב אתם, סורו הצידה, לטובתכם. להקת אווזים היא זו היוצאת לרחוץ בנהר. להקה? – גדוד שלם! הנה הם צועדים בטור אחד ארוך, כחיילים, איש בעורף רעהו, כנפיהם הצחורות מתבדרות ומתנפחות עם כל צעד, וגרונם מגעגע בלי הרף. בראשם – המנהיג, אווז זקן ומגודל, וסופם – מי יישורנו! – מאות אווזים. שעה ארוכה ישתכשכו במים להנאתם, ולשעת מנחה ישובו באותו סדר מוקפד ומאיים, אך סברם אז רגוע יותר.

בינתיים מתרחש עסק ביש בחצרנו. נתאווה לו לתרנגול הצנוע של סבתא להודיע דבר גבורתו ברבים. דילג ועלה על גל האשפה ופתח בקריאה נלהבת. קריאה זו לא נעמה, כנראה, לגבר הגדול של שכננו. דילג אף הוא ועלה על הגדר הנמוכה שבין שתי החצרות. רגע – והנה הוא כבר בחצרנו, ועיניו האדומות נעוצות בחמת רצח בתרנגול שלנו. אך זה לא נבהל, יורד לו לאט מן הגל לעבר היריב. במרחק מה נעצרו השניים, עמדו שעה ארוכה ללא ניע ומבלי לגרוע עין זועמת איש מרעהו. לפתע, בבת אחת, הסתערו זה על זה, עד שמרוב תנופתם התרוממו ונפגשו מעל לפני הקרקע, באוויר.

היה זה קרב דמים אכזרי. קרעי נוצות התעופפו ברוח, המקורים והדורבנות לא חדלו מלנקר ולפצוע. אך קרב הביניים לא היה בין כוחות שווים. זה קטן, וזה גדול ממנו פי כמה. חשתי בפחד שעוד מעט יכרע הקטן. אמרתי כבר לזעוק לעזרה. אך כאן התרחש נס גדול. כאגדה הוא נראה עד היום הזה. התרנגולות של סבתא אזרו עוז והתנפלו לפתע בבת אחת על הגבר העז, עד שגירשוהו בבוז מחצרנו.

לאחר שנים רבות סיפרתי על מאורע זה לילדיי, ומשראיתי שמצאו עניין בסיפורי, כתבתיו בחרוזים ופרסמתיו בשם "פטיה ופנחס". צחוק, צחוק, אך המקרה הזה הטביע בי רושם בל יימחה, ואין ספק שתרם לעיצוב השקפת עולמי, לקביעת החברות והשיתופיות כיסוד לבניין החברה ולהגנתה.

וכלבים היו בווארווארובקה וגם חתולים. הכלבים מגודלים ונרפים, על הרוב ללא בעלים, ומשום כך רעבים תמיד וחוזרים על הפתחים. רק בלילות היה קולם נשמע למרחקים, ופגיעתם רעה לעיתים. כנגד זה היו החתולים דרי בית, בעיקר בבתי היהודים. החתולה הברודה של סבתא, מוניטין יצאו לה כברייה מופלאה ונבונה. היא שמרה בנאמנות על הבשר שהמליחה סבתא והיתה מגרשת בעוז כל חרטום של כלב שהתחצף לחדור לבית.

כשחלתה סבתא ויצאה לשבת זמן-מה בביתנו (בווארווארובקה לא היה אז רופא קבע) – עברה החתולה לגור לבית הדוד ישראל נחמן, אף המליטה שם גורים. אך משחזרה סבתא לביתה – חזרה גח החתולה והביאה את גוריה אחד-אחד בשיניה עימה.

סבתא אהבה את החתולה. אינני זוכר אפילו פעם אחת, כשתחבה לי משהו טעים בפה, מבלי להקדים ולשאול אם רצוני בכך, כדרכה, שלא תחזור ותיתן מן המנה הזאת גם לחתולה. וזו היתה עונה לה בחיכוך ידידותי מסביב לשמלתה.

 חצרו של הדוד ישראל-נחמן היתה נקייה יותר אך משעממת. היה שם מחסן גדול להחסנת תבואה, שהיה קונה מן האיכרים על מנת למכרה למשרדי הייצוא. אך שום בעל-חיים לא ראיתי שם. גם בני הבית היו חסרי עניין. הבן הבכור יצא לאמריקה אך לא ראה נחת שם וחזר בלוויית אישה מוזרה, גוצה ושחרחרה, שלא העלתה מעולם בת-צחוק על פניה. בת אחת, אשת מידות נאה ועצובה, היתה נשואה לאחד גבר יפהפה יופי של פלדפבל, מגולח למשעי ושפמו הגדול מטופח וריח של מי-קולון נודף ממנו, סוחר סדקית, להוט אחר משחק הקלפים – והיא עקרה.

החביב בין כולם, היה חולה ריאה, והיה יוצא לעיתים למרחקים להזין את עצמו בחלב סוסים. ואחרון-אחרון, צעיר הבנים, וולוול, הנודע בשם הרוסי וולודיה, שעשה חיל ועלה למעמד של גביר בניקולאייב. משופע היה בנכסים, בעליה של טחנת הקפה הגדולה בעיר ושל כמה בתי מגורים. בין השאר היתה ברשותו גם מכונית, אחת הראשונות והבודדות שנראו אז ברחובותיה של העיר. במכונית זו נהג בעצמו בשיירה הכבודה של הקיסר, בשעת ביקורו במספנות של ניקולאייב בשנת 1915. ליד וולודיה ישב שר החצר, גרף פרדריקס. משני צדי הכביש לכל אורך הרחוב, בו עברה השיירה, הוצבו חיילים ותלמידי בתי הספר התיכוניים. בהגיע השיירה, הריעו אלה. העם שתק.

ימי זוהרו של וולודיה לא ארכו. ערב כיבושה של ניקולאייב בידי הצבא האדום, ברח לקרים, שם התרכזו צבאות הלבנים בפיקודו של הגנרל ווראנגל, אך משהגיעו גם לשם האדומים, לא הצליח להימלט, נתפס והוצא להורג בירייה.

   מחלב אימי ינקתי סלידה מעשירים, ובייחוד מן הגבירים היהודיים. הגבירים בני עירי השמורים בזיכרון ילדותי, מהם בזבזנים מהם צייקנים, חסרי-חן היו. הגביר קליינמן היה משלם לאבי שכר חודשי של עשרים וחמישה רובלים. אבי אז בעל משפחה ומטופל בשני ילדים, וכשביקש תוספת של חמישה רובלים, נסער הגביר לחוצפת עובדו, זעק ורקע ברגליו והיתרה בו, שאם יוסיף לדבר על כך, יגרשנו בחרפה.

באותה תקופה רחוקה נימנה הבשר עם מצרכי המחייה הזולים, אך לא בכל יום הירשתה אימי לעצמה לבשל מאכלי בשר. קליינמן זה, שבודד היה, ללא אישה וילדים עימו, שרתוהו טבח ומבשלת ועוזרת-בית וגנן וסייס. יום-יום היו זורקים מביתו לאשפה דליים של בשר מבושל. והוא, הגביר בעצמו, היה יוצא לעיתים לבילוי של לילה לאודיסה, ומבזבז אלפי רובלים של זהב בנשף-חשק אחד, שמקהלת צוענים ושבירת מראות כלולה בתוכניתו.

והיה גביר אחר, גורפינקל או פינקל שמו, כילי חולני, שאמרו עליו, כי עלול הוא יום אחד למות ברעב בשל קמצנותו. אגב, אל הגביר הזה יצאנו יום אחד, קבוצת ילדים, כמשלחת מטעם תלמידי בית הספר הציוני, כדי לבקשו לתרום להצלת המוסד שעמד על סף נעילתו מחוסר אמצעים. אליקים פרוג, בן השלוש-עשרה, הקשיש מכולנו, הגה את הרעיון. הגענו עד לפתח ביתו של הגביר, אך ברגע האחרון לא העיזה היד ללחוץ על כפתור הפעמון. נסתלקה גבורתנו וחזרנו כלעומת שבאנו בבושת פנים.

הגבירים היהודיים בניקולאייב היו, בדרך כלל, נובורישים וסנובים, חסרי אותה מסורת של בתי עשירים, כפי שהיא משתקפת בכמה מציוריהם של אומני אשכנז והולנד במאה שעברה. אי-שם בלב רוסיה ובבירותיה הצפוניות שכנו כבוד הברון גינזבורג, ויסוצקי, פוליאקוב ועוד, שתרמו מדאגתם ומכספם לענייני היהודים. אך כל אלה רחוקים מניקולאייב, ושמם כאגדה. הגבירים שלנו פרשו מקהל אחיהם, בקושי השלימו עם שמם היהודי, ועל הכול, בורים וחסרי כל מקוריות היו.

אחד מאלה, לא מן הלווייתנים שבהם, קוסודו, גבר הדור תמיד בלבושו, בעל נימוסים אירופיים, וזקנו מטופח בנוסח מקס נורדאו, ביקר אצל אבא באודיסה בשנת 1920, ואבא, שעשה בשירותו שנים, לא הכירו. גילח את זקנו, וכל מראהו כשל דלפון החוזר על הפתחים, ישיש עלוב ושחוח, לבוש קרעים, עיניו הטרוטות מפלבלות, פיו חסר שינים ודיבורו בנהימה של גמגום. הוא ברח מניקולאייב והסתתר באודיסה. רעב היה. המהפכה טיאטאה במטאטא השמד את כל אלה כבמחזה אימים של גורל ותגמול.

אשר לבנו הצעיר של הדוד ישראל-נחמן, וולודיה, יכול שחטאתי בדברי עליו. בוקר אחד, כשאוניית עלייתנו "צ'יצ'רין" עוגנת בנמלה של קונסטנטינופול, באו לבקרנו נציגי ההנהלה הציונית שבמקום. והנה קוראים בשמי. מסתבר שאחד מנציגים אלה ניתקל בשמי ברשימת העולים, וביקש לראות את פניי.

יצאתי, ולפניי אדם בשנות העמידה, תרבוש תורכי אדום על ראשו, מושיט לי ידו לשלום ושואלני, אם אין אני במקרה קרובו של וולודיה, ואם כן – מה שלומו של האיש. כשסיפרתי לו על קיצו של וולודיה, חמרמרו פניו. ראיתי שהאיש מצטער צער של אמת. "הוא היה אדם יקר," הפליט בלחש, "ידיד נאמן."

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

1. לא לעולם חוסן

לפני כעשור, הועלתה בידי שרת המשפטים ציפי לבני מועמדותה של כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. היתה זו מועמדות מצוינת – הן מבחינת כישרונותיה ויכולותיה של גביזון, הן מבחינת מנהיגותה, ולא פחות חשוב, כמי שיכולה להוות משקל נגד לנשיא אהרון ברק, ששיטותיהם בסוגיית האקטיביזם המשפטי מנוגדות. בית משפט עליון פלורליסטי, שיש בו שני ענקים המייצגים דרכים שונות, הוא בית משפט אידיאלי.

אולם אהרון ברק מנע את בחירתה, בטיעון ש"יש לה אג'נדה," שזהו ביטוי מכובס שנועד לומר: "האג'נדה שלה שונה מהאג'נדה שלי."

ומרגע שברק החליט, ברור היה שהמינוי יסוכל, בשל הרוב האוטומטי שהיה לו בוועדה למינוי שופטים. הרוב היה מבוסס על הרכב הוועדה למינוי שופטים. שלושת נציגי העליון הגיעו מאוחדים בעמדותיהם, נציגי לשכת עורכי הדין לרוב הלכו איתם, ונציגי הצד ה"שמאלי" בכנסת התיישרו איתם. צעד זה של ברק היה אחד מרגעי השפל של בית המשפט העליון, שפגע מאוד באמון הציבור בבית המשפט. צעד זה הצביע על הבעייתיות בשיטת בחירת שופטי העליון.

עם הבעייה הזו התמודדה הכנסת בהצעה שהוביל ח"כ גדעון סער, בתמיכה נמרצת של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. הצעתו, שכל הימין תמך בה, הייתה לשנות את שיטת הבחירה לעליון – לחייב רוב מיוחד לכל מינוי, של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.

מה שאיפיין את ההצעה הם תבונה והגינות. סער לא הציע הצעה של העברת הכוח העודף מצד אחד לצד שני – הצד שלו, אלא עיצב כללי משחק הוגנים של איזונים ובלמים, הצעה שלא תאפשר רוב אוטומטי לאף כיוון, הצעה שמחייבת הידברות ובניית הסכמות. למרבה הצער, שופטי בית המשפט התנגדו להצעה ונאבקו לסיכולה, אולם בדיעבד הכול מכירים בצדקתה. ואכן, פני בית המשפט בעקבות השינוי מאוזנים יותר, מייצגים מגוון רחב יותר של עמדות, ולכן בית המשפט טוב יותר, הגון יותר ומתחיל לשקם את מעמדו הציבורי שנפגע.

לפתע באה שרת המשפטים ועימה ח"כים מן הימין, ומנסים להפוך את הקערה על פיה, ולחזור לשיטה הקודמת. מה הסיבה לכך? נוצר מצב שכעת יש להם רוב בוועדה. ולכן, הם רוצים לנצל זאת להתנהלות כוחנית, שתאפשר להם להימנע מהידברות ומהסכמות, בניסיון לכפות את השופטים שהשרה חפצה ביקרם על בית המשפט, בזכות הרוב האוטומטי.

הם מציעים לבטל שיטה ממלכתית, טובה, מאוזנת, נכונה לחברה הישראלית, ולחזור לשיטה שהם סבלו ממנה ונאבקו נגדה, אך ורק כיוון שכרגע יש להם רוב. אגב, הרוב שלהם נוצר עקב העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה הוא ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו". גם כאשר סיעתו היתה באופוזיציה, בחירתו לא היתה ראויה, כיוון שרוח החוק נועדה לאפשר מגוון קולות, ולכן ראוי היה שנציג האופוזיציה יהיה נציג המחנה הנגדי לקואליציה. בוודאי שלאחר שסיעתו עברה לקואליציה, המצב שנוצר הוא אבסורדי. וכיוון שהנציגות הנוכחית של לשכת עורכי הדין אף היא מקורבת לשרה, מנסה השרה לנצל את הקוניוקטורה לצורך מחטף.

דמוקרטיה מחייבת יציבות. המשפט מחייב יציבות. אי אפשר לשנות את ההליכים הדמוקרטיים על פי תמונת מצב רגעית של יחסי הכוחות. שינוי כזה הוא מעשה כוחני וחף מהגינות.

וכדאי להזכיר למי שבטוחים שהכוח שבידיהם היום יישאר בידיהם לעד, את אמרתו של החכם באדם: "לא לעולם חוסן."

2. צרור הערות 2.11.16

* עד הסוף – אני גאה בשר האוצר כחלון העומד איתן מול מכבש הלחצים של ראש הממשלה, הדוהר להרס השידור הציבורי בישראל. אני חש, שכחלון מממש את המנדט שהענקתי לו בבחירות. אולם אין די בהתנגדות, כיוון שלנתניהו יש רוב בממשלה. לא בהכרח רוב של תומכים בדעתו, אך רוב ברור של מצביעים אתו, שאינם מעיזים להביע דעה שונה משלו. על כחלון ליצור משבר קואליציוני סביב הנושא, ולהודיע ש"כולנו" תפרוש מן הממשלה, אם תקבל את הצעת נתניהו. הממשלה תלויה ב"כולנו", וצעד זה יציל את השידור הציבורי בישראל.

* הבעיה אינה כספית – טוב עשה כחלון, כאשר הבהיר שיממש את סמכותו להטיל וטו על החוק לביטול תאגיד השידור הציבורי, בשל עלויותיו הגבוהות. אך יש בכך מלכוד. נתניהו יוכל למצוא דרך למצג שווא, לפיו עלות החוק נמוכה יותר מעשרה מיליון שקל, וכך לא יוכל שר האוצר להפעיל את סמכות הווטו שלו. לכן, עליו להבהיר שהבעיה אינה רק כספית, אלא בראש ובראשונה ערכית, ולכן "כולנו" תלך עד הסוף ותפיל בכל מקרה את החוק. האם רמיסת השידור הציבורי כל כך חשובה לנתניהו, עד שהוא יפיל את ממשלתו בגללה?

* כשרוגל אלפר דווקא כותב לעניין – נתניהו מצא תומך במלחמתו נגד תאגיד השידור הציבורי – רוגל אלפר. אלפר שולל מן היסוד את התאגיד, כיוון שהוא שולל מן היסוד את עצם השידור הציבורי. במאמרו ב"הארץ" הוא מציע לפרק גם את "קול ישראל" ואת גל"צ. טענתו היא, שהערוצים הללו הם ממלכתיים. ובעיני רדיקל-בגרוש כמוהו, אין דבר בזוי יותר מממלכתיות. מי שמתעב את מדינת ישראל, אינו יכול שלא לתעב את הממלכתיות.

רוגל אלפר דווקא כתב לעניין. אכן, השידור הציבורי הוא שידור ממלכתי. ומאותה סיבה שהוא, המתעב כל מה שמדיף ריח ממלכתיות צודק, לשיטתו, ברצונו לפרק את השידור הציבורי, אני וכל מי שמאמין בממלכתיות, רוצה בשידור ציבורי טוב, חזק, מקצועי, אמין ועמיד בפני אופנות הרייטינג, ההופכות את השידור בעיקר לבליל של ריאליטי משחית ותכניות בישול סרות טעם ורדודות.

* הסתה – לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על אמנון אברמוביץ' ולבטח עוד אעשה זאת בעתיד. אולם כל ישראלי שפוי חייב לצאת נגד ההסתה הבזויה נגדו ונגד שתיקת הכבשים של המנהיגות בראשות רוה"מ לנוכח ההסתה.

* משבר מנהיגות – ראש ממשלת ישראל וכל אחד מן המועמדים הפוטנציאליים לראשות ממשלה ישראל, וכל אחד מראשי ממשלת ישראל בעבר (למעט אולמרט), מוכשר ומתאים להנהגה לאין ערוך יותר מזוג המתמודדים על נשיאות מעצמת העל, מנהיגת העולם החופשי.

[אהוד: גם אולמרט].

* חוצפה ועיוות – כה אמר הנשיא ריבלין, היום בנאומו בפתח מושב החורף של הכנסת: "יש מידה לא מבוטלת של חוצפה ועיוות, במי שתובע מתושב עמונה, לשלם את מלא המחיר בהרס ביתו בשל צו בית המשפט בעוד הוא בעצמו מסרב לקבל את הכרעת הבוחר הישראלי, את כללי המשחק של מדינת ישראל ופונה למועצת הביטחון, בתקווה שהיא תיכנס בכל הכוח במדינת ישראל. גם זו אינה שאלה של פוליטיקה וערכים, אלא שאלה של יושרה בסיסית."

* הישראלי המכוער – מאות סטודנטים וצעירים ישראלים מקדישים הרבה מזמנם, ממרצם ומכספם בפעילות להגנה על מדינת ישראל מפני מתקפות הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הצעירים הנפלאים הללו הם התגלמות הישראלי היפה.

היפוכם המוחלט הוא חגי אלעד, התגלמות הישראלי המכוער. הישראלי המשרת את האוייב, המתגייס להיות חוד החנית במתקפת הדה-לגיטימציה של האנטישמיות החדשה, שמרכזה תופעת ה-BDS. הישראלי הנואם בפני עצרת הביטחון של האו"ם ומפציר במדינת העולם לפעול נגד מדינתו, להזיק לה, לפגוע בה וקורא להם "לעבור מדיבורים למעשים."

ומי נמצא ראוי להופיע כמעט במעמד של מנהיג לאומי כאורח התכנית "פגוש את העיתונות"? הישראלי היפה או הישראלי המכוער?

באחד הערוצים דווח בהערצה שהטינופת הזה שירת ביחידת העילית של אמ"ן – 504. זה רלוונטי כמו שירותו של אודי אדיב בצנחנים ושל יגאל עמיר ב"גולני".

* השטחים הכבושים – "לא נחסוך שום מאמץ כדי לשחרר את מה שנותר מהשטחים הכבושים שלנו," אמר נשיא לבנון החדש מישל עוון, בהתייחסו לישראל בנאום ההכתרה שלו, והוסיף: "לא נחסוך מאמץ בהגנה על המולדת שלנו מאויב שעדיין לוטש עיניים לאדמה שלנו."

וראוי לזכור – מישל עוון היה המתנגד הראשי לכיבוש הסורי בלבנון, ובשל כך נאלץ לגלות לצרפת. הוא חזר לארצו כנוע, זנבו מקופל בין רגליו והפך לעבד נרצע של סוריה וחיזבאללה. הגורמים הפרו סוריים שהעלו אותו לנשיאות, בחרו אותו כבובה של אסד ונסראללה.

* אפרופו "חוק הפורנו" – טרם גיבשתי את דעתי בנוגע ל"חוק הפורנו". אני מחפש את האיזון הנכון בין סלידתי העמוקה מן הפורנו לבין חששי מפגיעה עודפת בחופש הביטוי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה נינה קציר, אשת נשיא המדינה אפרים קציר, משלוח חוברות "פלייבוי" לחיילי צה"ל, על מנת לשמח אותם. היום זה לא היה עובר, וטוב שכך. אני חושב שהתקדמנו כברת דרך מרשימה. עם זאת, צריך להיזהר לא ללכת גשר אחד רחוק מדי בהתערבות המדינה והחוק בחופש הביטוי.

* מי המציא את "דור האספרסו" – בדיון בכנסת בשנת 1960, על תקציב משרד החינוך 1961, תקף ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר ס. יזהר, את הדור הצעיר בישראל, הדור הנהנתן, רודף הקריירה והלא חלוצי, וכינה אותו "דור האספרסו", לציון האופנה של התקופה, קפה אספרסו. הביטוי הזה נקשר לשמו, ועד היום, כעבור 56 שנים, מוזכרת האמירה הזאת של יזהר לעיתים תכופות במאמרים ובמחקרים (כולל במאמר שאני פירסמתי לקראת יום העצמאות האחרון: "כמו רקפות בין הסלעים"). נהוג להזכיר שאותו דור נגדו יצא יזהר, הוכיח את עצמו מעל ומעבר בהגנת המדינה ובהקרבה למען קיומה, כעבור שבע שנים, במלחמת ששת הימים.

לאחרונה מצאתי שיזהר לא המציא את הביטוי. במאמר של דוד אשכול ב"למרחב" – עיתון תנועת "אחדות העבודה", ב-9 בספטמבר 1960 (כנראה עוד טרם נאומו של יזהר), שכותרתו "מנהיגים ל'דור הטרנזיסטורים'", נכתב על הדור המכונה "דור האספרסו", והביטוי מיוחס בו לסופר ולפילוסוף היהודי-בריטי (ממוצא הונגרי) הנודע ארתור קסטלר. קסטלר זכור בעיקר בזכות ספרו רב ההשפעה "האל שהכזיב", שבו תיאר את התפכחותו מן הקומוניזם.

"אין עוול גדול מזה שנעשה לאחרונה למשקה האספרסו: חטאיו של דור שלם נמזגו אל הספל הקטן והמהביל של הקפה הטוב, ותלי תלים של פלפולי-לשון נערמו כדי להמשיל אל דרך הכנתו של הקפה את משוגותיו וסטיותיו וסכנותיו, ומעט מאוד גם את מעלותיו, של הדור שבגר למצוות וחטאים בשלהי שנות החמישים. מטבע זה, 'דור האספרסו', נטבע – כידוע – בידי אבי אבותיה של התהייה והסטייה ואובדן החושים והתפרקות האידיאות: ארתור קסטלר. סופר מחונן זה, שסופו היה לאבד דרכו, הוא גם אביו הרוחני של דור וגם אספקלריה לו."

"כידוע," כתב אשכול, כלומר העובדה הזו היתה ידועה באותה תקופה. אולם השימוש שעשה יזהר בביטוי בנאומו, גרם לייחוס המוטעה.

* ויהי חושך – שעון חושך. איזה באסה.

* ביד הלשון: לקסיקון רבין. יצחק רבין, שבימים הקרובים נציין 21 שנה להירצחו, לא הצטיין בכושר הביטוי; הכושר הרטורי שלו היה חלש, שפתו העברית היתה דלה ולעיתים עילגת. ודווקא הוא, בסגנון ה"דוגרי" שאיפיין אותו (לטוב ולרע), הצליח להחדיר לתרבות הפוליטית הישראלית כמה אמרות שפר עסיסיות, שחלקן מלוות אותנו עד היום.

להלן הבולטות שבהן:

אני אנווט – נאום הניצחון הקצר (והנרגן משהו) של רבין, בבחירות 1992, התמקד בהבהרה חד משמעית לשמעון פרס, שבניגוד לממשלתו הקודמת, הפעם לא יסבול חתרנות. "אני אנווט... אני אקבע... אני אוביל." אז אמר...

אין לנו מדינה ספייר – בנאומו במרכז מפלגת העבודה, לאחר בחירות 1988, הטיל יצחק רבין את כל כובד משקלו למען הצטרפות לממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, הפעם ללא רוטציה; ממשלה שהוא היה שושבינה. למתנגדים, שנשאו את דגל הדבקות בעקרונות באופוזיציה, השיב בביטוי זה, המיטיב לבטא את השקפת עולמו ואת דרכו.

בבכיינות לא בונים מנהיגות – במילים אלה הגיב רבין על תלונתו של פרס שרבין מנסה להדיח אותו, בעת ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, 1992.

בלי בג"ץ ובלי "בצלם" – בהקמת הרשות הפלשתינאית, בהסכם אוסלו, קיווה רבין שהפלשתינאים יגשימו את הפנטזיה שלו על אודות הדרך להילחם בטרור. התוצאה היתה באמת בלי בג"ץ ובלי "בצלם", אך לא מלחמה בטרור, אלא החרפתו.

גועליציה – במו"מ הקואליציוני על הקמת ממשלתו השנייה, אמר רבין ש"בכל קואליציה יש גם גועליציה." הביטוי "גועליציה" מזוהה עם רבין, אך הקרדיט מגיע לעורך "העולם הזה" אורי אבנרי, שטבע את הביטוי שנים רבות קודם לכן.

הפודל של פרס – הגדרתו את יוסי ביילין, מקורבו של שמעון פרס.

הפוגלים – פקידי האוצר, בפי יצחק רבין, שרטן על כוחם המוגזם. ע"ש מנכ"ל האוצר אהרון פוגל.

התרגיל המסריח – הכינוי המבריק שהעניק רבין לתרגיל שרקח פרס עם דרעי, לפירוק ממשלת האחדות הלאומית בתואנות שווא והקמת ממשלה חלופית בראשות פרס, בהשתתפות החרדים ועריקים מן הליכוד (דוגמת אברשה שריר), במרץ 1990. כידוע הניסיון נחל כישלון צורב. יש לציין שאת ביקורתו החריפה על התרגיל הביע רבין רק אחרי כישלונו.

חתרן בלתי נלאה – הגדרתו הקולעת לשמעון פרס, בספרו "פנקס שירות", בתארו כיצד פרס חתר תחתיו עת שירת כשר הביטחון בממשלתו הראשונה. סופר הצללים של ספרו, דב גולדשטיין, הוא שהיטיב לנסח את דעתו של רבין על פרס. תגובתו של רבין, כששמע את ההברקה של גולדשטיין, היתה: "זאת הפעם הראשונה שרב אלוף מצדיע לסמל."

כדור נגד בחילה – לאחר הפסדו לפרס בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה ב-1981, הבהיר רבין שביום הבחירות יבלע כדור נגד בחילה וישלשל לקלפי את הפתק "אמת".

להדק, להדק – המלצתו של רבין לשר הביטחון שרון, בעת המצור על ביירות במלחמת לבנון הראשונה.

לשבור להם את הידיים והרגליים – אמירה של שר הביטחון רבין בתקופת האינתיפאדה הראשונה. כוונתו המטאפורית לתגובה חריפה, פורשה בידי אחדים ממפקדי צה"ל כפשוטה – כהוראה, כביכול, לשבור גפיים של מתפרעים.

מוצג ארכיאולוגי – כינוי שהדביק ראש הממשלה רבין לראש האופוזיציה בגין, בנאום בסיעת המערך ב-1976. הוא הוסיף שבגין הוא נכס למערך, המבטיח את הישארותו בשלטון. כעבור שנה התחולל המהפך הפוליטי שהעלה את בגין לשלטון.

נפולת של נמושות – הגדרה של ראש הממשלה רבין ליורדים מן הארץ, בגל הירידה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

פרופלורים – כינוי שהדביק רבין לנו, תושבי הגולן, במאבק שניהלנו נגד ניסיונו להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. "מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלורים, וזה לא מזיז לי את קצה הקרסול," הוא אמר בפרץ של ממלכתיות, דמוקרטיה וכבוד למאבק אזרחי דמוקרטי. אם זיכרוני אינו מטעני, הוא אמר "פלופלורים"...

שעזה תטבע בים – בתקופת המו"מ עם הפלשתינאים אמר רבין ש"אולי הפתרון הטוב ביותר היה שעזה תטבע בים, אך משום שזה לא מעשי, צריך למצוא לזה פתרון." הפרטנרים למו"מ לא התמוגגו מן האמירה.

* * *

הזמנה

אירוע לכבוד צאת ספרו של משה גרנות

"מאריה וליאופולד" בהוצאת "ספרי צמרת"

ברכות:

ד"ר צדוק עלון, יו"ר ועדת האירועים של אגודת הסופרים

משה ראובני, מו"ל "ספרי צמרת"

דברים:

פרופ' זיוה שמיר

הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר)

מחבר הספר – משה גרנות

מנחה: המשורר יעקב ברזילי

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

ביום שלישי, ז' בחשון תשע"ז, 8.11.2016

התכנסות וכיבוד קל בשעה 19.30

חניה ללא תשלום בחניון לאונרדו דה וינצ'י מ 19.00

הכניסה חופשית

* * *

יהודה דרורי

1. שדרני טלוויזיה ורדיו נגד טראמפ

מאז תחילת מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב, אני מקשיב לשדרני הטלוויזיה הישראליים בארה"ב ובארץ המתארים את המרוץ בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ כמרוץ של מלאך נגד השטן...

בואו נהיה ישרים עם עצמנו ונבין שמרבית השדרנים הישראלים ברדיו ובטלוויזיה בד"כ משתייכים לשמאל הישראלי, ולכן דיווחיהם רחוקים מלהיות אובייקטיביים והם כבר מזמן קבעו את הילרי כמנצחת ואת דונלד מפסיד בגדול (בגלל שהוא: "בור, שחצן, קפיטליסט שלא משלם מיסים ורודף שמלות וגס רוח").

המיילים של הילרי לא אומרים להם כלום... אבל אני שואל האם אין על עורכי מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה לנסות ולאזן את התמונה, אפילו אם קשה להם להבין את התמונה האמיתית.

ראו את האפלייה בשידורים שמתבטאת בעיקר כאשר מביאים לנו רק סקרים המראים על ניצחונה המוחץ של הילרי (כביכול) – והתעלמות ממש מוחלטת מסקרים המצדדים בטראמפ... בקיצור, חבורת קשקשנים שעלינו להתעלם מהם.

2. גנדי כמשהו מיוחד...

היכרתי מקרוב את רחבעם זאבי והערצתי אותו בעיקר בגין המעוף שלו. הוא היה זה שהבין שאין כל סיכוי שנחיה בשלום עם הערבים כי מצוות האיסלם חזקות עליהם מכל דבר המטיף לסובלנות, ולהפך, הסתה מתמשכת לאלימות כלפינו.

לפיכך, גנדי היה בעד הפרדה פיזית של האוכלוסייה הערבית מזו היהודית, וטען  בצדק שהפרדות כאלו כבר נעשו בעולם במאה העשרים (בטורקיה, יוון, הודו, פקיסטן ואפילו באירופה), אלא  שמשום מה הוא התעקש לקרוא לכך: טראנספר (העברה), שהיא מילה מאוד לא סימפטית עם אסוציאציה לגורוש אוכלוסין נוסח סטלין והיטלר, אף שהמונח האמיתי שהיה צריך להשתמש בו  היה: חילוף אוכלוסין! – דהיינו, קיבלנו מהמדינות הערביות כמיליון פליטים יהודים, עכשיו נעביר להם מיליון ערבים...

כיום לא צריך להיות חכם גדול להבין כמה שהוא צדק, כך שהקטנוניות המרושעת של שדרנים ועיתונאים אצלנו המתמקדת בכמה "נשים פגועות" (כביכול)  או בכמה מידידיו שהיו מחוץ לחוק (או באריות שגידל בפיקוד מרכז...) – כל זה בטל בשישים בהשוואה להקמת מוזיאון ארץ-ישראל על-ידו, בשקדנותו לאסוף עתיקות ולשקם אתרי מורשת. להזכירכם, בניגוד לגיבור אומה אחר, (שרדף נשים), הוא לא חפר בסתר קברים עתיקים ולא גנב עתיקות כדי לשימן בחצר ביתו...

הוא חזה את מצבנו נכונה ולא הקשבנו לו, וחבל.

* * *

אהוד בן עזר

המורה אליהו ירקוני

לחג היובל של בית הספר פיק"א [יק"א] בפתח תקווה

במלאת 131 שנים להיווסדו

אבי ואימי למדו בילדותם בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה אצל המורה אליהו ירקוני. אבי בנימין, שנולד במושבה, היה תלמידו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לקראת סופה, כאשר הבריטים כבר כבשו בשנת 1917 את מחצית הארץ מידי התורכים, ונתנו אפשרות להתגייס לגדוד העברי – נפרד המורה ירקוני מתלמידיו והתגייס לגדוד. תמונתו במדי חייל, שנתן מתנה לתלמידיו בבואו לבקר אותם במושבה, שמורה בארכיונו של אבי. [ר' צרופה].

בעת ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, במאורעות מאי 1921, היה המורה ירקוני אחד מחברי ועד-ההגנה על המושבה. אברהם שפירא, מפקד ההגנה, האמין כי הסתערות פלוגת פרשים על המתנפלים משבט אבו-קישק תציל את המושבה. ההתקפה נכשלה. ארבעה מבני-המושבה נהרגו, רק קו חפירות ההגנה שהוכן מראש, פרי ניסיונם הצבאי של ותיקי הגדוד העברי, אליהו ירקוני ואליהו איתן (אביו של רפול) – הוא שהציל את המושבה. את יום הקרב תיארתי בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא. אבל כשהייתי תלמיד של ירקוני לא ידעתי שהוא אחד מחברי ועד ההגנה שבזכותם פתח-תקווה לא נכבשה בידי הערבים. כה צנוע היה, מעולם לא סיפר לנו על הימים ההם.

אימי דבורה עלתה עם הוריה ארצה בשנת 1921 והיתה תלמידתו של ירקוני. כאשר הגעתי ללמוד אצלו, בשנת 1948, רחש כלפיי חיבה מיוחדת משום שהייתי בנם של תלמידיו האהובים. באותה תקופה כבר היה בעינינו "איש זקן" חביב ואיטי, עם משקפיים ושפם לבן, שונה מכל מורה אחר שהיכרנו. חדרו בקומה התחתונה של הבניין העתיק היה כמעבדה, מלא מבחנות, אביקים, מבערי-ספירט וחומרים חימיים ששימשו אותו להמחשת ה"ניסיונות" במקצוע שאותו הורה, טבע.

כמו היום אזכור את מורי האהוב עומד ויוצק חומצה גפריתית בכלי זכוכית גדול, הנקרא אביק, על לוח אבץ המונח בתחתיתו. תהליך חימי הגורם לגז המימן להשתחרר ולצאת מחרטומו הצר של הכלי. אם מקרבים לקצה העליון הזה גפרור בוער, ניצת המימן ומחזיק להבה קטנה. מימן רב מדי הצטבר כניראה בכלי הזכוכית, וחזינו במו-עינינו ב"פצצת המימן" כאשר האביק התפוצץ על שולחן המורה ממש לנגד עינינו. וזה כמובן הניסוי החימי היחיד שנחרת בזיכרוני.

ירקוני לימד אותנו לאסוף פרחים וצמחים, להגדירם ולייבשם. לחגיגת הבר-מצווה הביא לי מתנה את ספרם של ש. דובדבני וש. אשרוב "מגדיר לצמחי בר" (הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו, 1946), ובו כתב: לתלמידי החביב אהוד, בן תלמידיי הטובים דבורה ובנימין, בהיכנסו לעול המצווה והמסורת, ברכה, מאת א. ירקוני, ט' בניסן התש"ט (1949).

בחצר בית-הספר הפונה לרחוב רוטשילד ניצבה תחנה מטרואולוגית, תיבה מרובעת, קירותיה תריסי-עץ ורגליה הגבוהות אף הן עמודי-עץ דקים, והכול צבוע לבן. מדי בוקר הייתי עוזר למורה ירקוני, האחראי על התחנה, להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות ביממה האחרונה. בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם שהתאספה. היומנים הגדולים, שבהם נרשמו הנתונים, היו עתיקים מאוד. אולי התחילו לרשום בהם בתקופת התורכים.

מכוורת בית-הספר עמדה בגבול הפרדסים בצפון המושבה, ליד תחנת הרכבת. ביום רדיית הדבש היינו באים בתלבושת מתאימה, כובע קשיח עטוף רשת שקופה, ששוליה סגורים בצווארון חולצה בעלת שרוולים ארוכים, וכפפות לידיים. ירקוני לא פחד מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן, מוריד את מכסה הכוורת, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שולף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג ואצרו את הדבש. ירקוני נזהר שלא לשלוף את המסגרת שמשמשת משכן למלכת הדבורים. היא היחידה שיכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם יקרה לה משהו, תתבטל הכוורת כולה.

למרות הלבוש המיוחד שבו היינו מחופשים, הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדים ולעקוץ אותנו. המקום מיד התנפח וכאב. כשהיה מישהו צועק מכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה ירקוני מפיח עליו עשן מהמפוח ומגרש אותן.

רדינו שעה ארוכה את הדבש, שריחו המשכר והמתוק מילא מאוחר יותר את צריף הצנטרפוגה, המכשיר המסתובב וזורק את הדבש ממסגרות התאים. לפני שהתפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה ירקוני צנצנת שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה, וגם הוסיף חתיכה מחלת הדבש, שאפשר ללעוס כמו מסטיק עד שהדבש נמס כולו בפה ונישאר רק טעם מוזר של דונג, ויורקים אותו.

צנוע, איטי וזקן, ירקוני היה שייך לעולם העשייה – כך קסם לנו, משך והפך אותנו לעוזריו הנאמנים, כך למדנו אצלו מבלי להרגיש שאנחנו לומדים.

* * *

מתי דוד

תשדיר מביש על מחמוד דרוויש

ערוץ 10 שידר במוצ"ש האחרון תשדיר תעמולתי של חנופה והערצה למשורר הפלשתיני.

מגמתו ואופיו של השידור היו להאדיר את אישיותו הכביכול אנושית, הומנית ואוניברסלית, תוך העלמה מכוונת של שנאתו היוקדת נגד הציונים היהודים.

מדובר בתשדיר שמקומו הראוי היה באל גזירה ולא בערוץ ישראלי.

לא מדובר בידיעה או באירוע בעל חשיבות חדשותית שנוגע למחמוד דרוויש שניפטר לפני כשנתיים.

תשדיר חנופה ותעמולה לאחד מהסמלים של אויבנו הפלשתינים.

זה מקרה בולט של חופש הביטוי המופקר. כדי ליפות את ההפקרות הזו רואיינה גם אהובתו היהודייה.

ביזיון בלתי נסלח של חוסר רגישות ואובדן שיקול הדעת של האחראים שאישרו תשדיר זה. שום נימוק ושום הצדקה חדשותית יכולים לגבות הפקרות זו שהפקירה את המסך הישראלי –  לתשדיר תעמולה אנטי ישראלי במסווה כביכול של ניתוח יצירתו של משורר הומני תמים ואוהב אדם.

אהוד: מתי שמעת לאחרונה על תשדיר בערוץ 10 שמוקדש לשירים ולפרוזה של אסתר ראב או של אהוד בן עזר? צריך להיות מנוול רציני, חשוב, שונא ישראל ומשתין על המדינה כדי לזכות בתשדיר אוהד שכזה.

* * *

משה כהן

הלאה "הכיבוש"

אם מתלונן מישהו על הטרור הערבי הרצחני באים אנשים נאורים כגון רון חולדאי ומצדיקים: וכי מה רציתם שלא יתנגדו "לכיבוש"? כל צרותינו בגלל "הכיבוש".

לרגל ציון 60 שנה למלחמת קדש דנו גם בסיבות לאותה מלחמה. והוסבר שאחת הסיבות העיקריות לאותה מלחמה היו פיגועים קשים מאוד על ידי חוליות טרור רצחניות המכונות "פידאיון", שזרעו הרס ורצח במדינה.

תהיתי, הרי "הכיבוש" התרחש בשנת 1967, אז מניין הטרור בשנות החמישים?

איך ייתכן טרור ערבי ללא "כיבוש"? אז מה הסיבה לטרור, שנאת חינם?

לא ייתכן.

מי אנטישמי?

המועמד לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ אמר באחת מהופעותיו שבסכסוך בין הערבים לבין ישראל הוא מתייצב בצד ישראל. אמירה זו קוממה את האנשים הנאורים במקומותינו, שליבם שותת בגלל "הכיבוש" על הערבים, ועדים אנו למקהלה בקול אחד המקטרגת על טראמפ ולועגת לו.

בימים האחרונים הועלתה גם האשמה שבמחנהו של טראמפ יש גילויי אנטישמיות, לא עלינו.

וזה נורא כיוון שבמחנה הנגדי של הדמוקרטים שוררת אהבת ישראל יוקדת.

כך בימים האחרונים הביע הממשל הדמוקרטי דברי הערכה לארגון "בצלם" על עומדו על משמר זכויות הערבים. פרשנים סבורים שבשלהי כהונתו יעביר הנשיא אובמה החלטה באו"ם להכרה במדינה הפלסטינית, ובהלווייתו של שמעון פרס הדגיש הנשיא האמריקני שירושלים אינה שייכת למדינת ישראל ומחק את המילה ישראל ליד המילה ירושלים כדי לכבד את זכרו של פרס. אז מה?

הזוג הנשיאותי קלינטון ידוע בדאגתו העמוקה לערבים ובהתנגדותו למפעל ההתיישבות. זכורים הצילומים עם החיבוקים החמים עם יאסר עראפת.

הסטודנטים "הליברליים" בארה"ב משתייכים רובם ככולם למפלגה הדמוקרטית, ובין השאר הם עורכים הפגנות נגד ישראל, משתיקים מרצים מישראל, מפוצצים אירועים לטובת ישראל,  ומחרימים אוניברסיטאות בישראל.

אז נשאלת השאלה, מי כאן אנטישמי, ולמה התקשורת המאוזנת שלנו מדווחת רק על אנטישמיות של רפובליקנים ומנקה את הדמוקרטים.

רפואה ציבורית מצויינת?

ראיתי היום [2.11] את הופעתו של שר האוצר בכנסת, חוזר על הפזמון השחוק: "יש לנו רפואה ציבורית מצוינת."

בבואי לחדר המיון והנה אני נאלץ להמתין 4 שעות בתור כדי להיבדק 5 דקות על ידי רופא מתמחה לאחר 26 שעות עבודה רצופה שלו, ואני מחכה עוד שעות לצילום, ואני תוהה מה פירוש הביטוי "רפואה טובה". מה טוב כאן?  

משה כהן

ירושלים

* * *

מנחם רהט

צדיק בפעלץ – פרשת נח מלמדת שצדיקות בפרווה מסתיימת במבול וכיליון

בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את פרשת נח – פרשה שמתוכה צצה ועולה דמותו של 'צדיק בפעלץ'. נח אמנם היה 'צדיק תמים' – מה לנו גדול מתואר זה?! – שניהל חייו על פי הנחיות ישירות מפי הגבורה ממש, אבל שמר אותן לעצמו בלבד. בבחינת אני את נפשי הצלתי.

בפרשה הבאה, לך לך, נקרא על צדיק נוסף, אברהם אבינו, שחי עשרה דורות אחרי נח. שניהם הכירו את בורא עולם, זכו לקשר ישיר עימו. אבל נח לא הפיץ את המידע הקריטי. והתוצאה: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס." אברהם, לעומתו, שיתף את כל מי שרק אפשר במידע החיוני: יש מנהיג לבירה!

וכך אירע, שכששמע נח שמבול צפוי לעולם, הוא לא ניסה להתמודד מול רוע הגזירה. להציל את העולם. כלום. רק בנה תיבה להצלת עצמו ומשפחתו. אבל אברהם, כשקיבל מידע דומה לגבי חורבנה של סדום, הוא נחלץ להגנתה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" – ואף התפלמס: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!"

האדמו"ר החסידי רבי מנחם מענדל מקוצק, היה זה שהמציא את הביטוי הכל כך חד וקולע – 'צדיק בפעלץ' (המונח פעלץ משמעותו באידיש פרווה). יש צדיקים מסוגו של נח המתעטפים בפרווה כשקר להם, ודי להם. סוג של אגו. וישנו הצדיק האולטימטיבי, האמיתי, שידליק תנור למען ייחם לכ-ו-ל-ם. סוג של איכפתיות לגורל הכלל.

הצדיקים ואנשי המוסר שפיזר הקב"ה בכל הדורות מאז נח ואברהם, נחלקו לשני סוגים. הצדיקים בפעלץ שדאגו רק לעצמם ולאנ"ש – ושכל השאר ימותו בחטאם; והצדיקים הטהורים, שכדברי הראי"ה קוק "אינם קובלים על הרישעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חוכמה." אלה דאגו לכולם.

הציונות הדתית תמיד העדיפה את דרכו של אברהם אבינו. כבר בתחילת דרכה של התנועה הציונית, התלבטו שלומי אמוני ישראל באירופה, אם לעלות על עגלת התחייה הלאומית, ולהצטרף לקריאה 'גאולה עכשיו!' או שמא להשתבלל ולהתבדל בתוך חומות הגטו הדחוק, ולהמתין בחוסר מעש לחסדי שמיים.

הציונות הדתית קיבלה החלטה גורלית, ללכת בדרכו של אברהם. היא הצטרפה למסע ההיסטורי, בתקווה ובתפילה ש"הישן יתחדש והחדש יתקדש." היא דחתה את הגישה הנגדית: "חדש אסור מן התורה," שמשמעותה המתנה בגלות בחיבוק ידיים, עד יירדו משמיים מִקדש של אש ומדינה על מגש של כסף. לשם כך אף אימצו אגדות נידחות ("שלוש שבועות השביע וכו'") שהפכו בעיניהם להלכה מדאורייתא. 

בסופו של דבר ההליכה בדרכו של אברהם התבררה כרצויה, לא רק לבריות אלא גם למקום. נח, למרות צדיקותו המופלגת ("צַדִּיק תָּמִים") הוביל את דורו למבול, שהשמיד את הכול. גם הכתות שהלכו לימים בדרכו של נח, סיימו את הכול במבול של אש ובזוועות אושוויץ. רק מי שבחל בתפיסת 'שב ואל תעשה', ואימץ את חזון ה'איתערותא דלתתא', ניצול מן התופת.

גם כאן בארץ השליכה הציונות הדתית את אדרת הפרווה, ועשתה הכול להדביק את הסביבה בחמימותה של שלהבת התחייה הלאומית. במקום להתבדל בגטאות, היא התפזרה על פני כל הארץ. במקום להשתבלל, היא תרמה חלקה בבנייתו ובהגנתו של הבית השלישי. בניה המיתו עצמם לא רק באוהלה של תורה, אלא גם על משמר קיומה הפיסי של האומה.

אלא שבעשורים האחרונים נדמה היה שחלה התרופפות בתפיסה זו, ושיבה מסויימת לצדיקות בפרווה, לתפיסה הכיתתית, המיגזריות, של אני את נפשי הצלתי – ושיישרפו כל השאר. הלעיטהו לרשע וימות. מה איכפת לנו ממנו?

וכך ראינו יותר ויותר שכונות נפרדות, יישובים נפרדים, המצאות של הלכות שלא שיערום אבותינו (למשל, איסור העלייה להר הבית והפקרתו ביודעין לידי הצורר האיסלאמיסטי, והכל תוך הוצאת לעז מר על גדולי הדורות שעלו והתפללו במרומי ההר) והררי חומרעס התלויים בשערה ומתחדשים לבקרים: בנושא הגיור – שתוצאתן קוּלות נוראות בהתבוללות; בסוגיית השמיטה – שמפרנסת את רוצחי החמאס ואת חקלאי חו"ל; בשדה החינוך – הקמת בתי"ס ייחודיים לאנ"ש, צימצום לימודים כלליים 'בלתי נחוצים'; בתחום הפוליטי – בעד פוליטיקאים 'שחורים' אנטי ציונים, ונגד נשים בפוליטיקה – ולבסוף קוצרים סוּפה: דיינים, רבנים ואחרים שחומרעס'תָּם אוּמנותם; ובנושא הדרת נשים – איסור על לימוד תורה מעמיק לנשים, הדרתן ממוסדות ציבור, ועוד. העיקר, שאני את נפשי הצלתי.

למרבה השמחה החלו לקלוט במקומותינו ששיטת הצדיקות בפעלץ, נוסח נח, מובילה לכיוון אחד – מבול, רח"ל.

הדרך הנכונה היא זו שהתווה אברהם אבינו – עם הפנים לכלל ישראל.

* * *

תקוה וינשטוק

1. "אהבתה של גברת רוטשילד"

 מאת שרה אהרוני

ידיעות אחרונות / ספרי חמד 2015

  "רוטשילד" כבר מזמן אינו שם משפחה אלא סמל, מותג. למן המאה ה-18 מגלם רוטשילד את חלום העושר היהודי. מעין אגדה שכבר זכתה למחקרים ולספרים ואף מחזמר שזכה להצלחה בינלאומית. לכאורה, מה ניתן כבר לחדש? אבל שרה אהרוני מצאה כאן נישה משלה: לא אמשל רוטשילד עצמו אלא רעייתו הנאמנה גוטלה. זאת בספרה החדש: "אהבתה של גברת רוטשילד".

הספר הוא יומן שכאילו כתבה גוטלה במחברת שקבלה מאביה, חלפן כספים אמיד וסוכן חצר של נסיכות קטנה בגרמניה. סוכנות חצר נחשבה מקור פרנסה מקובל ליהודים. את היומן היא מנהלת מגיל 17 עד גיל 96, כשהלכה לעולמה. היא חושפת בו את רגשותיה, מחשבותיה ומאוויה הכמוסים. הנערה, המתגלה בין השיטין כטובת שכל ויפת מראה, מתחילה בתיאור הרחוב הנשקף מחלון ביתה: רחוב יודנגאסה בעיר פרנקפורט דמיין, הרחוב היחיד בגטו של העיר. למעשה סמטה צרה, מזוהמת ואפלה, מתפוצצת מאוכלוסין אך השלטונות האנטישמיים אוסרים להגדילו.

גוטלה מסתכלת  בעוברים  ושבים ועיניה מתמקדות  בבחור גבוה ונאה, מאיר אמסל בויר (לימים "רוטשילד", זכר לשלט האדום שהיה תלוי על ביתו). היא מתאהבת בו ואחר פגישה מקרית ברחוב ליבו משיב לה אהבה.

מאיר אמסל (1744-1812)מבקש את ידה של גוטלה מאביה, אך אביה מסרב – הבחור נראה לו עני מדי... אביו של אמסל רצה שילמד בישיבה אבל הבן בחר לעבוד בבנק היהודי אופנהיים בהנובר והתמחה בעיקר במטבעות ישנות. אחרי ארבע שנים חזר לפרנקפורט והחל בקריירה של כספים. והוא מתעקש לחזר אחרי גוטלה עד שהאב מתרצה: אמסל בן 26 בלבד כבר משמש כיועץ של וילהלם החמישי שליט מדינת הסה.

השניים נישאו בשנת 1770 והיו זוג תואם ביותר. מאיר רוטשילד זכה לעזר כנגדו. גוטלה, בת  מסורה להוריה, הפכה גם לאשת איש מסורה. בכל יומניה היא מופיעה כאשת סודו של בעלה, מבינה לנפשם של תשעת הילדים שילדה לו. מאיר אינו מפגין את עושרו – נדבות הוא נותן בסתר – והיא ממשיכה לחיות בצניעות גם כשהמשפחה מתברכת בעושר מופלג. ממש אשת מופת.

הילדים בגרו ואמסל (הנקרא גם אנשל) מפקיד בידיהןם את עסקיו בארצות אירופה, כל בן ממונה על ארץ אחרת. היומן חורג מן האישי והמשפחתי ומהווה גם פרק בתולדות יהודי גרמניה, בטרם התאחדו נסיכויותיה הרבות למדינה אחת.

מתחילות מלחמות נפוליאון. צבאו שורף את הרובע היהודי של פרנקפורט. נסיך האסן, ויליאם התשיעי נמלט וממנה את רוטשילד לסוכן החצר הבלעדי שלו, מנהל כל עסקיו.

(1801) אמסל ובנו נתן, הממונה על עסקות רוטשילד, באנגליה מעבירים מטילי זהב לממשלה הבריטית, המנהלת בעזרתם את מלחמותיה נגד צרפת. במלחמות אלו מעצימה משפחת רוטשילד את הונה הגדול.

בספר מושקע ידע רב ומפורט. כמעט עבודת מאסטר. אך זה גם עושר השמור לבעליו לרעתו. במיוחד אחר שמאיר אמשל ראש המשפחה נפטר, מתחילים הפרטים המרובים ותולדות כל הצאצאים  לייגע את  הקורא. את הפרינציפ כבר תפשנו והחידושים מעטים. גיבורת הספר היא נשמה טובה, ויומנה מעלה בעיקר דמויות טובות וחסודות – אף זה מתחיל לשעמם. "אכול דבש הרבה לא טוב," נאמר במשלי כ"ה כ"ז. כשהדבש נמרח על 429 עמודים זה כבר יותר מדי.

2. "לפני ואחרי בבני ברק סיטי"

מאת אביטל ז'נט קשת

ידיעות אחרונות / ספרי חמד 2016

שם הספר "לפני ואחרי בני ברק סיטי" – מעיד כנחתום על עיסתו, העולם החרדי. ואם מישהו  נתקל בשמו של הספר וטרם עמד על מהותו באה העטיפה לעזרתו: דמות אישה צעירה בשמלה ארוכה לבנה צחורה ושרוולים ארוכים. כל גופה מוסתר, כיאה לבת ישראל חסודה. גם פניה עלומות. רק אצבעות ידיה נגלות והן אוחזות בספר, מסתמא ספר קודש.

עוד צוהר לעולם הדתי המסקרן שלצדנו – הפעם לעולמם של חוזרים בתשובה שנקלעו ללב ליבה של היהדות החרדית. בני  ברק היא הגיבורה האמיתית של הספר. אלמלא התיישבו בעיר הזאת ודאי היו ליאה ואלברט ובנותיהם ממשיכים בחיי החולין בתל אביב. אבל המשפחה המתרחבת מחפשת מגורים מרווחים יותר. תל אביב היא מעל לאמצעיהם. בבני ברק מצאו מקום מתאים. הם יודעים כמו כולם כי בני ברק הנה "המאה שערים" של תל אביב, אולם אינם משערים עד כמה היא מאה שערים.

משפחה מהעשירון הסוציו-אקונומי התחתון. המשכנתה על הדירה מדרדרת את מצבה לחלוטין. לאלבר עסק קטן ולקוחות מעטים, וגם אלה אינם פורעי חוב. הוא נזקק לניתוח דחוף ונעדר ביטוח משלים. ליאה, לעבר שחקנית כושלת, מדריכה לאמנות הבמה בבית ספר. ללא קביעות, בהריון שלישי. פסח קרב, ואלמלא פנתה לארגון השולח חבילות מזון לא היתה למשפחה ארוחה חג.

ממליצים לליאה לשמוע שיעור של הרב אלבז. הרב נותן דרשה על ביטול "האני": אנשים מתמכרים לדימויים בשרניים, אבל האדם האמיתי "כולו אלוקות", לכן עליו להתבטל בפניו ולהשיר קליפות של חומרנות. ליאה יוצאת מהשיעור כאחוזת קדחת, מתחילה להתייחס פחות לערכים הגשמיים. הדלות ממשיכה להלום במשפחה אבל היא כבר זעופה פחות על מצבה, ובעלה האוהב הולך בעקבותיה.

הם "מתחזקים". פעם איחלו "תתחזקו!" למחלימים ממחלה. כיום "מתחזקים" פירושו חוזרים בתשובה. לאור תולדות חייהם, העניין של ליאה ואלבר בחיי הדת טבעי למדי. יהדותם לא היתה "חלקה" ומובנת מאליה לגביהם. אם אימה של ליאה נולדה נוצרייה, חיתה בלוקסמבורג וניהלה מחלקה חשובה בשוק האירופי המשותף. בחור מחסידי בעלז התאהב בה. היא התגיירה והשניים נישאו. ליאה לא הכירה את סבא אך העריצה את סבתא, אשת העולם הגדול. ואילו אלבר נולד בהולנד לאב נוצרי ולאם יהודייה שגידלה את ילדיה כנוצרים. רק אחרי שנפטרה בדמי ימיה נודע לאלבר מוצאו היהודי. הוא פרש מלימודיו באוניברסיטה ועלה לארץ, התחבר עם ליאה. אביו ושתי אחיותיו נשארו בהולנד. נוצרים.

הזוג שנחת בלב ליבה של החרדיות, מתאמץ לזרום עם רוח העיר. לא הכל שפיר בעיני ליאה אך היא מתכחשת מתוך בחירה למה שהכירה. שמלותיה רכוסות עד צוואר – בני ברק לא סולחת לשום  סנטימטר של גוף חשוף. לראשה פיאה. הבנות לומדות בבתי ספר חרדיים. משמה של נטלי-שרה נושר החלק הלועזי, וניקול נעשית נועה. אם המשפחה כולה תשוקה ללדת עוד. "בבני ברק הנשים מחוברות לבטן והרחם מהווה נכס." למדריכת היהדות שהצמידו לה י"ג בנים ובנות ולה חמישה ילדים בלבד, כולן בנות ובן אין. 

יש לליאה חברות בעיר. כולן חוזרות בתשובה. הכתות, ה"בתים" והפלגים בבני ברק רבים ממיספר המפלגות בעולם החילוני. בבני ברק נחלקים בעיקר לפי המוצא והייחוס. הייחוס המשפחתי עובר כאן לסוחר והפלגים שומרים על ציביונם ומעמדם. בגלל העבר המפואר עדיף להיות ליטאי בבני ברק. אבל גם להיות חסיד רצוי תמיד. הכי גרוע להיות חוזר בתשובה. גרוע שבגרוע – חוזר בתשובה ספרדי.

הגל הראשון של החוזרים בתשובה בא אחרי מלחמת יום כיפור, מספרת אביטל ג'נט קשת. הגל השני ביקש לצאת מהקפיטליזם של שנות התשעים שחנק כל אידיאל. רוב החוזרים בתשובה – ספרדים הרוצים לחזור לבית אבא. רק מיעוט אשכנזי מעז לצאת מבין השורות ולחזור בתשובה.

 השיטפון הספרדי הגדול מוליד העדפות, חשה ליאה על בשרה. עדיף ילד אשכנזי של חוזרים בתשובה על ילד ספרדי חוזר בתשובה. למשפחתה אין זכות אבות בעיר. את הסב הבעלזי שנשא גיורת, הס מלהזכיר. חרף המאמצים הם אינם  ממש "משלנו", לא חסידים ולא מתנגדים. עם לבדד ישכון. כשליאה מוזמנת לחתונה במשפחת הרב שלה, מושיבים אותה לשולחן מיוחד לחוזרות בתשובה.

תחושת ה"לא בחוץ ולא בפנים" מתחדדת כשהבת הבכורה מגיעה לגיל 18, "לפרקה" לפי הלוח הבני ברקי. את ביתם לא פוקדים שדכנים. הנערה אמנם יפה אבל דעתנית מדי, ומשפחתה בסך הכול חוזרת בתשובה.

כדי להיאחז בעוגן כלשהו מצטרפים ליאה ואלבר לחב"ד. חסידים עליזים. פתוחים למי שחפץ להסתפח עליהם. מעורבים גם בציבור החילוני. שלא כליטאים הסגורים בתוך עצמם. חושבים שכל החב"דניקים משיחיים ואפילו קצת מעורערים.    

הספר משרה אמינות, כמו נלקח הישר מחיי המחברת. קשת, שזה ספרה הראשון, כותבת את הדברים – הרבי, הרחובות – בשמם האמיתי, וגם זה מוסיף לאמינות. הלך הרוח הדתי בספר הוא במינון מתאים לקורא החילוני. ואם פה ושם הדברים זרים ומוזרים לו – זה מוסיף פלפל לתבשיל.

"לפני ואחרי בבני ברק סיטי" מסתיים כפי שהחל – במקווה. בשעתה הלכה ליאה לטבילה הראשונה ללא אימה, שהתנגדה לעצם חזרתה בתשובה של הבת. עתה, כאם, ליאה דווקא משתוקקת ללוות למקווה את בתה העומדת להינשא – אבל זו מעדיפה לחוות את האירוע בגפה.

הבנות של החוזרים בתשובה בספר, נותרות, בתחומי הדת אך הן אסרטיביות, מגלות עצמאות, וביטחון, מוצאות בעצמן חתן.

אחרי שאלבר הצטרף לחב"ד מופיע אליו הרבי בכבודו ובעצמו בחלום  – ותנועת "חכמה-בינה-דעת" ממנה את החוזר בתשובה לשליחה בחו"ל. הפי אנד קצת דחוק  ,בכל זאת הפי אנד.

אהוד: נדמה לי כי רשימתך אינה מעודדת לקרוא את הספר.

* * *

אלוני זמורה

לגאול את הגליל

המאמר נכתב בעקבות הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות:

אביבה לוי, דור שישי ביסוד המעלה, שהשתחררה מצה"ל בדרגת סרן,

למרות רצונה נודדת למרכז הארץ למצוא עבודה.

הפעם אני כותב על הגליל: אני נוסע לעיתים קרובות לטייל בגליל, לבקר את משפחות ילדיי שגרים בעמק יזרעאל ובגליל.

הגליל חבל ארץ נפלא: נוף הררי, אוויר צלול, יערות מכל עבר. אין כמעט ישובים עבריים! לא כפריים ולא עירוניים. כאילו שהמדינה נגמרת בעיר חיפה.

אפילו תחזיות מזג האוויר של הערוץ הראשון מסתיימות בעיר תל אביב. כל מה שצפונה משם כלל לא קיים...

הממשלה הבטיחה תקציבי פיתוח לגליל וכל ההבטחות התמסמסו בדרך.

אני מבקש להזמין שלושה שרים למכוניתי, ללא תשלום, לסייר איתי במחוזות הגליל. אני מכריז על עצמי כמדריך טוב וגם שולט בידיעת הארץ.

אני מזמין את שר האוצר, את שר השיכון והבינוי ואת שר החקלאות.

כולם מכירים אותם בשמותיהם.

יש לנו חבל ארץ נהדר, יפה לפחות כמו טוסקנה שבאיטליה. אני מעיד על שני בניי שנוסעים כמעט מדי יום למרכז הארץ ממחוזותיהם בגליל על מנת לפרנס את משפחותיהם.

אינני רוצה להשוות את התקציבים המופנים להתנחלויות לאלו שלא מופנים לגליל. עיני לא צרה בתקציבים האחרים. אני רק תוהה כמה "התנחלויות" ניתן לבנות בגליל, כמה תעשיות שיכולות להביא להגירת תושבים  ממרכז הארץ לצפונה ניתן לפתח.

ניתן להניח את שני חלקי המדינה על מאזניים (כמו מאזני אלת הצדק): מצד אחד את  מרכז הארץ מצד שני את צפונה. תנחשו לאיזה צד המאזניים היו קורסים.

תארו לעצמכם  ששלושת השרים הנכבדים יוצאים אתי לסיור הווירטואלי לגליל, חוזרים למשרדיהם בתחושות אשמה, מחליטים מיידית להקציב תקציבים לגליל המשווע שיגאלו אותו משיממונו הדמוגרפי.

אני מניח שהם ישכחו אותי (ואני לא אכעס עליהם) ויזמינו את ראש הממשלה לביקור חגיגי בגליל המצפה לגאולה.

אני יודע שראש הממשלה ישכח משלושת השרים שלו (והם לא יכעסו עליו), ויכריז מידית שהוא מקצה את התקציבים הראויים והקיימים ליישובו ולפיתוחו של הגליל.

ובא לגליל גואל!

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

היום השביעי והאחרון

20.3.93. שבת. קווינטה דה ריבאפריה. יוצא בבוקר לסיור פרידה באחוזה ולארוחת-בוקר. השבת אינה מורגשת כאן כלל. גם אין בעייה להתעורר מוקדם בבוקר. הדלתות בעלות הבריחים העתיקים חורקות, והראשון שמתעורר ויוצא לשירותים מעיר את כל הבניין.

9.00. פרידות אחרונות ממשתתפי הסמינר. זיאד נותן לי מדבקה ועלון של הרשות לשמירת איכות הסביבה בירדן. שואלים אותנו אם נוכל להתכתב. אני אומר שאשלח את המכתב ליוסרי במצרים, והוא ישלחנו לזיאד. זיאד אומר: "אנחנו אויבים."

 "אנחנו לא אויבים." אני משיב לו. "יום אחד נעמוד בחזית משותפת נגד איראן."

אני גם מזכיר לו, בשיחות קודמות, כי בכמה הזדמנויות עזרה ישראל לחוסיין להינצל מאירגוני הטירור הפלשתינאים. ארגון "ספטמבר השחור" קם על רקע זה. הוא לא אוהב את האיזכורים הללו ומשתדל להתעלם מהם.

התשובות שלי לזיאד מעוררות בדרך-כלל צחוקים אצל השומעים, שנוכחים שוב ושוב כיצד אני "מכניס" לו, בחצי-לגלוג. אילו היה קצת יותר חכם ורחב-אופקים, ולא תוקף אותי בטיפשות בכל הזדמנות, הייתי גם אני משתדל להיות יותר אנושי כלפיו.

9.30. יוצאים בזוטובוס של האקדמיה לנמל-התעופה של ליסבון. שני הזוראנים, מקרואטיה ומסלובניה, יאנוש ההונגרי, רנאטו הבראזילאי, קז'ישטוף הפולני וליליאנה הקולומביאנית.

מסיפוריהם מתברר שבחצות, לאחר שסיימו את שתיית היין בבר, יצאה חבורה: קז'ישטוף, רנאטו, זוראן הסלובני, ואחרים, במכונית של החברה של מריה המזכירה, והמשיכו בתחרות שתיית בירה בבר, שנמצא בקרון רכבת ישן בסינטרה. רנאטו כמעט מת מרוב שתייה. גם הבוקר הוא ניראה מבולבל. יש להבין לליבו. הוא נשוי ליהודייה, וחוזר אליה.

בכניסה לנמל-התעופה נפרדים בנשיקות מליליאנה. עתה נותרים עימי לטיסה לפרנקפורט – יאנוש ושני הזוראנים.

בחנות הפטורה ממכס אני קונה שני בקבוקי יין, לפי הרשימה המומלצת של דה קאמארה, חבילת קופסאות טבק ארינמור, ובחנות אחרת – אוזניות סוני לבן. אין גבינות. אין הרבה מה לקנות; עוד בקבוקי-יין – כבד לשאת. אני מצליח לגמור את כל הכסף הפורטוגזי שלי, מאה הדולר שפרטתי בציריך. אבל חלק מהקניות עשיתי בכרטיס אשראי. בדרך למטוס אני משוחח עם זוראן הסלובני, צעיר וגבוה, נעים הליכות, חבר הפארלאמנט של ארצו. הוא מספר כי הם העם הקטן ביותר באירופה. גם השפה הסלובנית שלהם נשמרה בעתיקותה. יש בה עדיין שלוש צורות של הטיית הפועל: יחיד, זוג ורבים. בתקופה שיוגוסלביה היתה מאוחדת, שלטה בה השפה הסרבו-קרואטית, שניסתה לאחד יסודות משתי השפות, אבל בעצם שלטה הסרבית, בעלת הכתיב הקירילי, למשל בצבא. הקרואטית והסלובנית הן בעלות כתיב לטיני. עתה יש נטייה של כל שפה לשוב למקורה.

12.30, טיסת אייר פורטוגל, TAP 572, ליסבון-פרנקפורט, מטוס לוקהיד טריסטאר, מרווח ונוח, כזה שבו באתי ביום ראשון. להפתעתי יושבים שלושת הפרולטארים ממזרח-אירופה במחלקת העסקים, ואילו אני בירכתי המטוס. אבל איני מתאונן. המטוס ריק-למחצה, לרשותי שלושה מושבים פנויים, ואני ליד חלון.

מגישים אוכל מצויין, סטייק פילה מעולה, כמותו לא אכלתי בכל שהותי בפורטוגל. רק טעמו האדום של היין לא טוב. אני מבקש בקבוקון יין לבן במקומו, וגם לו יש טעם לוואי. אולי הבעייה היא בי, חוש הטעם שלי נפגם, הלשון טרם חזרה לתקנה.

אני קונה במטוס שעון סווטש ליהודית ב-37 דולר. בשמיים הוא זול יותר מאשר בחנות הפטורה ממכס בשדה התעופה, שם עולה שעון כזה 50 דולר.

15.30. לאחר כשלוש שעות טיסה מגיעים לפרנקפורט. יום יפה. רק קצת מעונן. הארץ נראית לא לגמרי ירוקה, כניראה בגלל השלכת. השדות חומים-צהובים, כמו אצלנו בקיץ. אין שלג. המטוס חג כשלוש פעמים סמוך לעיר, מעל הנהר מיין, עד שמקבל רשות-נחיתה. אני נכנס לאולם הטראנזיט ומוצא עצמי בחברת זוראן הקרואטי. אנחנו יושבים ומשוחחים קצת. מסתבר ששירת שמונה חודשים במלחמה עם סרביה. לדבריו, קרואטיה מבקשת ללמוד מישראל את שיטת המילואים.

אני מסתובב קצת לקניות, מסורבל בתיק הצד הכבד ובשקית עם שני בקבוקי היין מליסבון. טוב שיש עגלות קטנות לשים עליהן את הכבודה, אבל זה מחייב להיסחב עימן לכל חנות. מוצא מעדניה ובה שפע גבינות ונקניקים. הבשרים אינם מעניינים אותי, רק הגבינות, רובן צרפתיות, ואני קונה כמות רצינית ומוסיף בכך עוד שקית להסתובב עימה. קונה גם קצת שוקולד. המחירים די גבוהים. בחנות הפטורה ממכס אני רואה מקטרות דאנהיל. תחילה נידמה לי שהן זולות מזו שקניתי בציריך. אך בחישוב שאני עושה, מחיריהן נעים בין 400 ל-500 מארק, שהם יותר מ-300 דולר למקטרת! כיס-טבק תוצרת דאנהיל עולה כ-80 דולר. לא בשבילי. מתברר שקניתי בציריך את המקטרת הזולה ביותר, כי גם שם היו גדולות ויקרות יותר, שאינן אהובות עליי.

קונה שני תקליטורים זולים, הראשונה של מאהלר והתשיעית של בטהובן. רק בבואי לארץ יתברר לי שזו אינה התשיעית של בטהובן אלא הרצאה של פרופיסור גרמני על תשע הסימפוניות של בטהובן, בליוויית הדגמות. טעיתי. את התקליטור הזה אתן מתנה לרן קידר.

18.00 נפרד מזוראן הקרואטי, אחרון המשתתפים בסמינר, שבחברתו אני שוהה, ויורד בנתיב המוביל ל-69C, שער-היציאה לטיסת אל-על. בכוונה אני משהה את מועד הירידה כי אני יודע, מסיפורי אחרים, שאני עומד להגיע למקום לא כל-כך מעניין, ובלי חנויות.

אני צועד לבד במסדרונות ארוכים, כמו בלבירינת, ומגיע לדלת זכוכית בקומת-הקרקע, ליד הדלת יושב גרמני מבוגר, מאחורי דלפק, כמו שומר השער של קאפקא ב"המשפט". הוא מאשר לי, לשאלתי, שאכן הגעתי למקום שממנו יוצאת טיסת אל-אל. הוא מציע לי לשבת.

בכל מקום חוזר השילוט: "Transfer".

אני יושב, יחידי. איש אינו בא אחריי. כאילו השער הזה נוצר עבורי בלבד. והנה מגיע אוטובוס גדול וריק. הגרמני מורה לי לצאת. אני נוסע לבדי באוטובוס, דרך מחסנים וכבישים שבנמל-התעופה, עד שמגיעים לשער כלשהו. הנהג מורה לי לרדת. אני יורד. אין איש מסביב. כבר מחשיך. פותח דלת זכוכית ומוצא עצמי בראשיתו של מסדרון ארוך נוסף. הכל מסודר. מחכות כאן עגלות כמו למעלה, באולם שממנו באתי. אני שם את חפציי על עגלה וצועד עד שמגיע לנקודת-בקרה של חיילים גרמניים. בודקים אותי במגלה-מתכות ידני, כמו מחבט-טניס ריק. בודקים את המטען בתא שיקוף, ומניחים לי ללכת הלאה. אני חולף על פני חיילת גרמנייה יפהפיה, חובשת כובע מצחייה עד לעיניה, וחמושה בתת-מקלע עבה, או רובה קצר, כחבריה הגברים.

שוב הליכה עם העגלה. מעלית. יורד קומה למטה. מקטע לקטע מתווספים אליי עוד ישראלים, כמו תהלוכה מרגשת בסרט מהפכני. חסרה רק מוסיקה. אני מצטרף לסופו של תור ארוך, חלקו ישראלים וחלקו קבוצת תיירים גרמניים. מפתח צדדי שואלים מי בא בטראנזיט, ואני ניגש. בודק ישראלי עובר על חפציי ומודיע לי שהמזוודה מליסבון אינה מועלית אוטומאטית על המטוס (כמו ביציאה מישראל לליסבון) אלא עליי לזהותה. "איפה היא?" – אני צופה בעיות. "האם היה עליי לגשת למסוע של המזוודות היוצאות?"

לא. עליי לצאת שוב למקום של התור. שם היא אמורה להיות.

אני יוצא, ואכן המזוודה מחכה לי בפינה, ליד המסוף של המסוע, כמו כלבלב נאמן. עמדתי קודם בתור לידה ולא הבחנתי בה. עשתה לבדה את הדרך על פני כל צינורות המסועים בשדה והגיעה בדיוק לנקודה שבה אני צריך לפגוש אותה, וברגע הנחוץ.

אני לוקח את המזוודה ושב לעמוד בתור החדש, פנימה. איתי יחד ישראלי נחמד מרמת-גן שעימו אני מחליף לראשונה מילים עבריות מזה שבוע, מאז נפרדתי מטיסת אל-על בציריך. אני מספר לו קצת רשמים. עובר בדיקה יסודית נוספת, של גרמנים. אחד פותח את המזוודה ואת תיק הצד. שני ממשש אותי בתא סגור. אני שולח את המזוודה ונותר שוב עם תיק-הצד והחבילות, ומקבל כרטיס עלייה למטוס. שוב תור. הפעם דיילת ישראלית יפה ונמרצת עורכת ביקורת אחרונה של הפרצופים וכרטיסי העלייה למטוס. יוצאים החוצה ועולים לאוטובוס. התהליך כולו נמשך כשעה וחצי. אבל אם איזה עובד ערבי מסתובב בשדה, הוא יכול לקפוץ עכשיו לעבר האוטובוס הדחוס, שמלווה רק במכונית משטרתית קטנה.

20.10. ממריאים קצת באיחור, בטיסת אל-על 358, פרנקפורט-נתב"ג, שהיתה אמורה לצאת ב-19.45. בואינג 767, מרווח. אני, ליבי כבר גס בהמראות ובנחיתות, אפילו לא לוקח סוכריה. לידי יושב הבחור הצעיר-יחסית, מרמת-גן, שעימו אני מתיידד בעמידה בתור.

מקבלים "ידיעות אחרונות" של יום שישי. ארוחה עם חומוס טעים. הבשר נורא. גם היין עדיין לא טעים לי. התיירים הגרמנים אינם מכירים את החומוס. אוכלים אותו בכפית, כמנה אחרונה. השירות מצויין. אווירה טובה. שוב אני מוזמן לתא הטייס. בועז שמו. שיחה קצת מאולצת. לא מעניין במיוחד. הטיסה עוברת די מהר.

1.40. נוחתים בנתב"ג. לפי שעון אירופה השעה עדיין 00.40. לוקח בדלפק את חבילות הנעליים והטבק, שקניתי ביציאה מהארץ. המזוודה מגיעה כמעט אחרונה. חבוטה וקצת קרועה. בזאת הבחנתי עוד בליסבון. עשתה את שלה. אחרי הטיול אזרוק אותה. בן ואוֹרי [בן-דודי] מחכים לי ביציאה. מגיעים הביתה ב-2.30 לערך. יהודית מתעוררת. מחליפים חוויות. מתנות רבות לא הבאתי.

תם הביקור. עכשיו עליי להעביר למחשב את החומר, להרחיב ולתת לו צורה. מחר בבוקר עליי לקום ולנסוע להרצאה באולם "ביתנו" בחיפה, שם אני עתיד להצחיק את השומעים בסיפורי זיאד.

תוספות לשיחות עם זיאד הירדני

בגמר המושב ביום השלישי, לאחר ההערה שלי לאיגור קאפירין, הרוסי, על עליית יהודי רוסיה, אומר לי זיאד:

 "אין מקום לעוד שלושה מיליון יהודים בישראל. גם כך יש לכם בעיות קשות של זיהום סביבתי. אם תביאו עוד יהודים – הזיהום יגבר."

 "שמע זיאד," אני עונה לו, "שיהיה לך ברור, אם תעמוד בפנינו ברירה להעלות עוד שלושה מיליון יהודים, או לוותר עליהם כדי לשמור על הנוף ולהיזהר מזיהום סביבתי, אנחנו נעדיף להעלות את היהודים!"

*

באחת ההזדמנויות אני מספר לזיאד שאני עומד להוציא ספר ששמו ערבי: "ג'דע", ומתאר בפניו את אברהם שפירא שהיה מעורה בהווי הערבי. אני מספר לו על יהודי חייבר, שכתבתי עליהם ספר, "בעקבות יהודי המידבר", אשר גיבוריו מגיעים במכונת-זמן אחורנית עד לנג'ד, לתקופת הג'אהליה, כאשר שבטי יהודים חיו במידבר ערב.

 "אני כבר יכול להגיד לך שהספר שלך שלילי. אתה בטח טוען שם שגם המקומות האלה שייכים לכם, אבל מוחמד צדק שהרג את היהודים, מפני שהם בגדו בו!"

 "אתה יכול להירגע, זיאד. כבר כשכתבתי את הספר חשבתי על כך, ואחד הגיבורים אומר: 'כשנחזור לתל-אביב, אל תגלו מה שראינו, אחרת יהיו אצלנו מטורפים שיגידו שגם הנפט של ערב הסעודית שייך לנו!'"

סוף

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיספר נמענינו פחת לכאורה ביותר מ-200 והוא עומד עתה על כ-2,341 אך זאת לאחר שהתחלנו לנקות את כל "הנפשות המתות" מרשימת התפוצה שלנו והותרנו בה רק את אלה שהמייל שלהם פעיל והם מקבלים בפועל את הדואר שלנו. מי שחדל לקבל את הגיליונות, אנא יפנה אלינו ונחזיר אותו לרשימה בכתובת מעודכנת.

* אהוד היקר,  אני מודה כי לא זכור לי שקראתי ב-2010 את הקטע האוטוביוגרפי של יהודית על ילדותה בזמן מלחמת העולם השנייה. אם טרם כתבה נובלה על הימים ההם – אני ממליץ שתעשה כן. 

אני שמעתי בקולך, ולא עניתי לד"ר משה בר-יוסף. נעמן כהן לא התאפק. אני מודה שנהניתי.

 נעמן כהן שואל בצדק מדוע המוסלמים רואים בטבח מוחמד ביהודים מעשה מוסרי. נעמן כהן הוא הרי ידען גדול בתחומים רחבים מאוד – הוא בוודאי יודע שאיסלאם ומוסר הם שני הפכים. 

צר לי שאינני מסכים עימך לגבי סמי מיכאל – הוא מתאר את האשכנזי ב"שווים ושווים יותר" כמו שתיארו את היהודים ב"שטירמר", ואם מישהו לא הבין את כוונתו – הוא מכנה אותו בשם "ז'ידוביץ'". עד שלא יתנצל על השטנה המזוויעה הזאת – אני לא אסלח לו. אמרתי לו זאת בפנים בפגישה באור-יהודה (הוא וחברי הפאנל לא קראו לי בשמי, אלא כינו אותי "הרומני"), וכן בראיון שקיימתי עימו בביתו בחיפה ב-18.7.2002. הוא דרש ממני לגנוז את הראיון, ואני הבהרתי לו שברגע שהסכים להתראיין נוצר בינינו חוזה במשתמע שאני רשאי לפרסם.

 בעניין ההטרדה המינית – נדמה שידוענית שטרם התלוננה על הטרדה מינית – חשה שאיננה "אִין". הנשים הרי עושות כל מאמץ לפתות גברים (בגדים חשופים, בגדים צמודים, איפור מוגזם וכל מערך הקוסמטיקה והבוטוקס (המגוחך ממש), והן כאילו מחכות שגברים ייכשלו בנגיעה כדי שתוכלנה לספר לחברה, ואחר כך לקבור את חייו של אותו גבר.

על כך כתבתי בכאב בספרי "האי".

שלך,

משה גרנות

 * אהוד, בתגובתו החדשה של נעמן כהן, לא מצאתי אף טיעון התומך או מצדיק את התזה שגרנות העלה על שנאת הזר בכתיבתו של עגנון,  ונשארה לו רק חסידותו שאינה מסוגלת להבין כי גם לביקורת ספרותית חייבים להכניס בלמים שלא יישרף הבית. 

 בזמנו (1973) הכנו מאמר לעיתון נייצר שהוא היוקרתי בין עיתוני המדע בעולם ובין קוראיו  ציבור רחב כולל גם רופאים ואנשים שאינם חוקרים.  הנושא היה השלמת הפוסטולטים של קוך (קרי הוכחה שגורם מסוים אכן גורם למחלה מסוימת) לגבי קבוצת גורמי מחלה חדשים שבידדנו מעצי תפוזים בארץ שהיו נגועים במחלת העלעלת. שבועות שלמים התלבטתי כיצד להציג הממצאים על מנת שחלילה איש מהקוראים לא יחשוד שהמחלה הזו ייחודית לתפוזים הישראלים והקוראים האנגלים יפסיקו לצרוך פירות מהארץ.

והנה בספרו של גרנות תנ"ך כף חובה עמ' 207 בקטע שכותרתו  במקום סיכום כתוב: "יש חשש כי שלילת הבשורה של המקרא בידי עם המקרא עלולה לתת חרב בידי אנטישמים. ואם ביקורת בלתי מאוזנת של התנ"ך שהוא ספר הספרים של כולם עלולה לגרור אנטישמיות, ביקורת בלתי מאוזנת על ספריו של  עגנון שהוא רק שלנו (ושל שוקן...) על אחת כמה וכמה. ועל כך היה מקום למחות כי האנטישמיות אינה מוגבלת בפגיעתה רק במי שמעורר אותה  ומוסיף לה זרדים."

ואסתפק בכך.

אהוד: יותר לא נפרסם שום תגובות בפולמוס הזה, אשר הקוראים כבר מזמן איבדו בו את החוט המקשר.

* אורי הייטנר: גם אני חשתי כמוך באשר ל"עדויות המרשיעות" בכתבתו של רונן ברגמן.

אהוד: אבל למזלו של ברגמן עומד לרשותו עיתון יומי רב-תפוצה, "ידיעות אחרונות", אשר למזלנו טרם קבע כי השמש לא תזרח מחר, שאז מה היינו עושים?

* ברצוני להתייחס למאמרו הנלהב, היוצא דופן והיוצא מהלב של אורי הייטנר מהגליון האחרון של חב"ע 1189 – "סדר יהודי חדש".

ההגדרה שלי ליהודי דתי היא – אדם המקיים את תרי"ג מצוות התורה. מכובדנו, אורי הייטנר, ב"סדר יהודי חדש" שלו, מציע לארגן מחדש את תרי"ג המצוות הקלאסיות, חלקן להשמיט ואחרות להוסיף.

מהניסיון ארוך השנים של העם היהודי, אנו יודעים, כי למרות שתרי"ג המצוות המקוריות ניתנו בסיני ועוד הוספו להן פרסים ועונשים כהנה וכהנה, חלקן אינן מקוימות (ואורי מתלונן על כך ובצדק) על ידי חלק ניכר מהציבור הדתי והחרדי. במה יועיל אם כן "שולחן ערוך" חדש, שכנראה לא יהיה מקובל על חלק ניכר מהעם היהודי? האם לא עדיף לו לפעול בדרכו של חברו בארי צימרמן ז"ל, כלומר לשמור על הסדר היהודי הישן אך ליצוק בו תוכן חדש באמצעות פרשנות ומדרש?

אגב, תהליך מסוג זה מתחולל בפועל בציבוריות הדתית לאומית ודוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא בגליון "שבת" האחרון 1003 של העיתון "מקור ראשון", תחת הכותרת "מרחיב את גבולות השפה" בעמוד 12.

בכל הכבוד הראוי,

אלכס לכיש

אהוד: הבעייה בהצעת חוק הפורנו החדשה היא שהחוק הזה הוא הזוי לחלוטין וגם בלתי ישים. הוא אופייני לצביעות האופפת את כל סיעות הכנסת בנושאים האלה, כמו הורדת סרטי הפורנו בכבלים, שהפריעו מאוד למי שבכלל לא אמור לראותם.

* שלום רב, אני מחפש תמונות ומידע לגבי האונייה שהובילה את אבי לארץ בנובמבר 1949 מאורן, אלג'יר. שם האוניה – אילת.

אשמח להיעזר בידע שלך לגבי איפה לחפש.

בתודה,

יאיר אמויאל

055-6612356

* חבל שפורסם הפשקוויל המלא אי דיוקים והשמצות [אנדרטת אלטלנה. "חדשות בן עזר" 1189]. כל הנושא מסתכם בכך שחיילי צה"ל טבחו ורצחו את גיבורי האצ"ל, וכל השאר הבל ורעות רוח.

די כבר להשמצות, שיבושי היסטוריה ושנאת אחים. הרפו מכך.

אבניאל לטר

אהוד: נעמן כהן כותב ש"גיבורי האצ"ל" רצחו שלושה חיילי צה"ל במהלך אותה פרשה, והמדינה והרשויות אינן מוכנות להנציח גם אותם אלא רק את חללי האצ"ל, שחלקם היו אז עריקי צה"ל.

* "...ז'אנר נפוץ של קהי טעם, שחברים בו למשל גם פרופ' אליה לייבוביץ ברב המכר האווילי שלו 'לקרוא מחדש את התנ"ך', המנסה ליצור תנ"ך בלי אלוהים, ויובל נח הררי, שקבע רק לאחרונה ב'הארץ' (20.7.16) כי "תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם היה שולי,' כמה עיוור צריך להיות כדי לטעון שהשפעת היהדות על התרבות העולמית היא שולית, וכמה שטותית ההוכחה שמביא לכך נח הררי: 'כשמסתכלים על ההיסטוריה מאז שהתפתח הומו סאפיינס במזרח אפריקה, מוכרחים להודות שהשפעתה של היהדות היא קטנה.' וואלה, באמת שכחנו לספור את האדם הקדמון (ממתי בעצם? הניאנדרטל נכלל?)

"ועוד טען נח הררי באותו מאמר כי עובדה היא שאפילו התלמוד, 'שחשיבותו ליהדות עולה על התנ"ך, נדחה על ידי הנצרות.' יש בטענה הזאת כמה ליקויי-הבנה, ונאמר רק כי מי שחושב שהתלמוד חשוב מהתנ"ך, פשוט לא קרא את התנ"ך בשיאיו, או קרא ולא קלט. עניין של בורות או של תתרנות. אבל הנה, נח הררי כבר הפך לאחד ממספרי השטויות הכי מצליחים והכי מוערכים בעשור האחרון." [דורון קורן, "שוטי הנבואה ומבאסי החגים – מאילון גלעד עד יובל נח הררי", "הארץ", 2.11.16].

אהוד: סוף-סוף יש עוד אחד שאומר את האמת על השרלטן המגלומן יובל נח הררי.

* בוקר טוב אדוני העורך, קראתי את הרשימה שפירסמת על בוב דילן שזכה בפרס נובל. נהניתי ממנה וטוב שזה התפרסם. אילו היינו קוראים השיר גם בנוסח האנגלי במקור, לצד התרגום הנחמד לעברית, ההנאה היתה גדולה מאוד גם כן.

חוויותיו של פוצ'ו מהשיעורים בכימיה של פרופ' קירזון משעשעות ומזכירות לנו נשכחות. ביום שקירזון עשה את הלהטוט של הוצאת גוש לבן של פוספור מתוך צנצנת המים, ומיד בבואו במגע עם אוויר החדר התלהט בלהבה מעשה קוסם – פוצ'ו הבריז כנראה.

אתה נסחף יתר על המידה עם השיר על האשכנזים והספרדים וכו'. מציע שתרפה קצת מהעניין. גם כך יש מי שטוען שאתה גזען. ליבי ליבי לך שלקחת את העניין ללב כל-כך ברצינות.

בברכה,

י"ז

אהוד: אי אפשר לא להגיב למראה השתלטות הגרפומנים העדתיים של "ארס פוטאטיקה", בחסות ההיסטוריון המלומד ארז ביטון – על השיח הציבורי, בסיוע שרי החינוך והתרבות המוזרים שלנו.

עובדה מעציבה היא שרבים חוששים להתעמת עם המגמות האלה של גרפומניה עדתית שתלטנית וקולנית – כדי שלא להיראות "גזעניים" כמוני.

אני נחשב פאשיסט וגם גזען כי אני אומר את האמת.

* שלום אהוד, אני אחרון בניו ובנותיו של חיים אנגל. פרדס המשפחה גבל עם מה שהיום קריית אריה. גרנו ברחוב רוטשילד, מול חצרו של אברהם שפירא. לצידנו היתה חצרו הרחבה של הכורם מנדל דינוביץ. פעם ניסיתי את כוחי בקילוף שקדים, קילפתי חצי פח וקיבלתי גרוש וידיים פצועות.

תמונתו של ברוך ראאב הזכירה לי איך היה חולף על פני ביה"ס פיק"א, גבוה, אציל יפה תואר. בנו אהרון (נו-נו) למד בכיתה אחת מעליי והיה כבר אז הגיבור שלנו. האם הוא אביך, או דודך? אני יליד 1920 ועדיין מעיין ב"חדשות בן עזר", משתדל.

אמנם יצאתי ל"תרבות רעה", לעבודת הים. אבל עדיין זוכר ואוהב תפוזים.

בברכה,

שלמה אראל

אהוד: לא זכור לי שאברהם שפירא גר ברחוב רוטשילד. ביתו עמד כל השנים ברחוב הרצל פינת רחוב שפירא, רחוב שכמובן לא נקרא על שמו אלא על שם צבי הרמן שפירא.

שמו של אותו דינוביץ היה יונה [ייענע] דינוביץ, וחצרו הגדולה גבלה עם בית הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד. עליו אמרו במושבה: "מי יתנני אבר כייינע."

ברוך בן עזר ראב היה דודי ומבוגר מאבי ב-16 שנים. בנו אהרון היה בן-דודי. שניהם כבר אינם בין החיים ואני זוכר אותם באהבה רבה כמו את שאר בני משפחתי, המבוגרים ממני, שכבר אינם בחיים.

אחותי לאה ואני הננו הנכדים האחרונים של יהודה ראב בן עזר, אביו של ברוך, שעודנו בחיים.

על שמם של יהודה או של ברוך אין עד היום רחוב בפתח-תקווה.

אותי אין מכירים בפתח-תקווה.

* ארי שביט צריך לברך את המתלוננת הסדרתית על ציון קינן, שתלונתה הורידה בינתיים מסדר היום הציבורי, הסובל לאחרונה מהתקף חמור של צביעות מסריחה – את תלונת המתלוננת הסדרתית האמריקאית נגדו.

מכון סקרים ידוע קיבל על עצמו לבדוק את תכיפות התלונות של המתלוננות הסדרתיות, אחת ליום? אחת לשבוע? אחת לשבוע וחצי? ובהתאם לכך לקבוע איזה אחוז מן הגברים הישראליים הנושאים כיום או נשאו בעבר בתפקידים רמי מעלה – עתיד להתפזר לרסיסים לאחר רצח האופי שייעשה להם בתקשורת.

טיפשים! זיינו את החתול שלכם ורק אל תגעו באישה שמנסה לגרות אתכם כדי להפילכם בפח-פותה!

מי הזכר הבא בתור?

ומי אולי בינתיים רק נסחט?

קשישות, יקירות בתי האבות, רעננו את זיכרונכן והגישו תלונות – בטרם אתן מאבדות את זיכרונכן!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2341 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שתים-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל