גיליון מס' 1120

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באדר א' תשע"ו, 11 בפברואר 2016

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים. לנשמת גבי שושן, ענת דולב ויעקב בן-סירא. // פוצ'ו: בחיי (2), פרק י"ט:  לא נעים – הפרות מסתכלות. // דרור אֵידָר: לא משחקים, שברו את הכלים, [ציטוט]. // ד"ר דוד אדלר: על "לשבור את שוברי השתיקה" – עדות מקומית. // רביבה בן זאב: על אידאולוגיות וכוונות נסתרות. // אורי הייטנר: 1. הנשק הסודי של ישראל גלילי. 2. צרור הערות 10.2.16. // מנחם רהט: תנו לצה"ל לנצח. // יצחק שויגר: תמרים. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר',  פברואר 2016.  // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [63], הגיגים קלים על נושאים כבדים, מה שמותר ל- Iovi. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושבעה: טעותו, עצתו וסופו של כעבּ אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים

לנשמת גבי שושן, ענת דולב ויעקב בן-סירא

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֶעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ

כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,

כְּמוֹ שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ

גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.

הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל

שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ,

כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ,

אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם

פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק: "אִמָּא!"

גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.

אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמֹעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת

וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ

וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,

לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.

לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?

לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?

לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ

אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?

מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ

כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן

הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן

שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.

מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ 

שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעְגּוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?

אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ

כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.

וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,

כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.

כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ

וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּ‏לוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.

וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,

שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,

שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ

אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.

הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי – מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,      

אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת

אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת

שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.

אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה,

אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר                    

הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה

מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע

מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד

שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.

הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלּוֹפֵת אֶת הַגֶּזַע,

כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,      

בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חָסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,

יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.

וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעְגּוּעַ

אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.

לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ

אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה,

צוֹעֲקִים  מִ גְּ ר וֹ נֵ נ וּ  אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.

רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,

אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד.

יֵש דְּבָרִים שֶגַּם הַמָּוֶת לֹא יַצְלִיחַ לְהָמִית – – –

* * *

פוצ'ו

בחיי (2)

פרק י"ט –  לא נעים – הפרות מסתכלות

שבת אחת התעוררתי בשעה עשר ער ורענן, אחרי ליל שמירה שאותו חלקתי עם סילקה כלבתי הנאמנה. הלכתי לחדר האוכל והספקתי עוד ללגום כוס תה עם לחם וריבה שנשארו עד שעה מאוחרת זו, בזכות  יום המנוחה. לא היו לי ספקות מה אני מתכונן לעשות  ביום  הפנוי הזה. כבר לארוחת הבוקר בחדר האוכל הלכתי עם העט, עם המחברת העבה ועם הדחף העז להמשיך לכתוב את "השחיטה הבלתי חוקית" ולגמור את הפרק על אימא של יוסיניו שבאה לבקר אותו בקיבוץ, בדיוק באותו יום שהוא נופל לבור השתן של הפרות.

חלפתי על פני בית השיח' וצעדתי לעבר החדר הסודי שלי בבית הסלעים. פתאום נעתקה נשימתי. מתוך אחד הבוסתנים המשיקים לדרך העפר, יצאה נערה גפרורית למראה, בעלת שיער חום בהיר ופנים יגעות שהפכו לנאות ברגע שחייכה אליי. היתה זו חוהל'ה, חברה חדשה שנקלעה לקיבוץ שלנו בטעות והתקבלה בסבר פנים יפות על ידי הבנים.

עד מהרה עברה בקיבוץ הצעיר הבשורה המשמחת, שהיא אחת כזאת ש"נותנת". השמועה המלבבת הזאת הגיעה גם אליי, אך בתור מי שהיה בוועדת התרבות המכובדת, חששתי לשמי הטוב, חסר לי שיתגלה שגם אני נמנה על אותם לוטשי עיניים, הממהרים להוריד את המכנסיים.

דבר ראשון שעשיתי, אחרי שראיתי את מי הביאה לי הרוח הטובה, היה להתבונן סביב ולראות אם יש מישהו בסביבה. כשהבנתי שאנחנו לבד, החזרתי לה חיוך ושאלתי לאן פניה.

ענתה לי שאימא שלה צריכה לבוא אליה השבוע או בשבוע הבא, והיא יוצאת לראות אם נשארו עוד עצים עם שקדים.

הבעתי את צערי שאני, בתור רכז המטעים, חיסלתי כמעט את כל השקדים, אבל אם היא רוצה אני יכול להראות לה דבר שהיא עוד לא ראתה בחיים.

היא קפצה משמחה ואמרה שהיא אוהבת נורא לראות דברים שהיא עוד לא ראתה אף פעם.

מיהרתי  להרחיק אותה מהדרך הראשית, כדי שלא ניתקל באף אחד, והובלתי אותה בשביל עקלקל לעבר חדר הסלעים, הסמוך לחדר הכתיבה שלי. הגענו לפתחו של החדר ועיכבתי אותה  כדי שתתרגל לחושך. כשגילתה את הסלעים המוזרים המרצפים את החדר פלטה: "אוי! בחיי שדבר כזה עוד לא ראיתי בחיים!" – ואחר כך הוסיפה ואמרה שברגע הראשון היתה בטוחה שאני סתם אומר לה את זה  כדי לעשות ממנה צחוק, אבל עכשיו היא רואה שזה באמת דבר מיוחד.

ברגע הבא, כשהתכוננה לשים רגל על הסלע הקרוב, מיהרתי לתפוס אותה ולמנוע את הדבר לבל יתקלקלו תוכניותיי, הרי  אם היא תטבול את רגלה באפר תרצה אחר כך  לרוץ להתרחץ. כשהסברתי לה ממה הצלתי אותה, פרצה בצחוק ונמרחה על חזי לאות תודה. כיוון שכך, קיבלתי משנה אומץ ומשכתי אותה אחריי במעלה המדרגות אל חדר העבודה שלי. אני חושב שרעדתי מהתרגשות, לא האמנתי שכל כך בקלות ובאופן בלתי צפוי אני הולך סוף סוף להכיר את אותו מגע מופלא בין אדם, חוה והנחש.

על מה שקרה לי עם חוהל'ה יהיה לי יותר קל לספר, אם אשתמש במה שכתבתי עליה בספרי "יוסלה איך זה קרה". לנהג שהביא אותה נתתי שם בדוי, אבל על חוהל'ה הרשיתי  לעצמי לכתוב בשמה האמיתי, כי אינני רואה כל פסול במה שהיתה ובמה שעשתה, מה גם שהיא נפטרה לא מכבר ואני בטוח שאפילו בשמיים מסכימים איתי, שמגיע לה להגיע לגן עדן ולא לשום מקום אחר.

יוסקה עוג אסף אותה בסיבוב רמלה. מזוודת פלסטיק ביד, כאפייה על הכתף ויד מתנפנפת. רצתה לירושלים. אמר לה רק עד הרטוב. עלתה. הוא היה עמוס אספקה למטבח וכמה שקי גרעינים שנועדו ללול ולרפת. עשתה רושם של טרמפיסטית רגילה. עלתה בזריזות, סגרה את הדלת בבקיאות, רק התלבטה קצת עם המזוודה, עד שמצאה לה מקום נוח למרגלותיה. ישבה ושתקה. הוא פזל לעברה בעין אחת וקבע במבט חטוף של מומחה, שהיתה יכולה להיחשב כנאה, אלמלא היתה שפתה התחתונה משורבבת מעט קדימה.  שאל אותה אם היא סטודנטית. רק זאת. היא פתחה פיה, התחילה לענות ועד סיבוב הרטוב ידע את כל תולדות חייה. נולדה בחיפה, למדה בכמה בתי ספר עממיים, היתה גם בשני קיבוצים ולמדה במוסדותיהם. אחר כך עבדה במשתלה העירונית של חיפה. עבדה מצוין, הפועלים ממש התפעלו מההספק שלה. רק עם המנהל הסתכסכה. אמר שנגדה אין לו טענות, אבל הפועלים שעובדים על ידה לא יכולים להתרכז. אז במקום לפטר אותם, סילק אותה. איזה מין בן אדם! עכשיו היא נוסעת לדודתה בירושלים. יש בדעתה ללמוד בבית חולים "הדסה" בקורס לאחיות מעשיות. היא מרגישה שאלוהים הועיד אותה לבוא לעזרת האדם באשר הוא. 

–  אם לעזור – אמר יוסקה בלי לחשוב לרגע שדבריו עלולים להתקבל ברצינות – למה שלא תצטרפי לקיבוץ צעיר ותעזרי לאנשיו?

– אני באמת רציתי פעם להצטרף – הודתה- אבל לא יכולתי להחליט  לאיזה משק.

– חבל, אילו שאלת אותי, הייתי אומר לך שאין מקום יותר נפלא מתל-מוץ. איזה נוף נהדר. איזה אוויר בריא! ואיזה בחורים פנטסטיים! טוב, אל תסתכלי עליי, אני במקרה אחת הנמושות של המשק...

– אתה דווקא נראה די, ככה, זאת אומרת, לא רע.

– אז תתארי לך איך האחרים.

– ואיזה עבודות יש לבנות?

– מבחר עצום. כל אחת בהתאם לנטיותיה. עכשיו למשל רוצים  לטעת משתלה. אין מי שיטפל בה. מחפשים בנרות בת עם קצת ניסיון.

– לי. לי יש. אני עבדתי שבועיים במשתלה העירונית של חיפה!

– או, את רואה? הכול מהשמיים. למה שלא תקפצי פעם אלינו? תראי במו עינייך איזה מקום נפלא, איזה בחורים תוססים.

– הבחורים לא מעניינים אותי – אמרה – אני שונאת את כל הבחורים.

ואז הגיעו לסיבוב הרטוב.

– כאן את יורדת. אמר ועצר את הסופּר.

– כאן זה כבר הקיבוץ? –שאלה.

– לא. אבל את הלא רוצה לירושלים.

– נכון, אלא שביקשת ממני לבוא אליכם. ירושלים לא תברח...

"איזו הצלחה מפוקפקת" – אמר יוסקה בליבו– "אבל יורם אולי ישמח, כשישמע שהבאתי לו עוד בחורה למטבח..."

ירדו לקיוסק של הרומני, כדי לחגוג את ההצטרפות בשתיית גזוז. כשנדחק אל הדלפק, הרגיש בנשימתה החמה על ערפו ובזוג שדיה הנח על גבו. היה די נעים והוא ויתר לאחרים שיקנו קודם.

משעלו מחדש למכונית, כבר העזה לשבת יותר קרוב אליו ולהניח את המזוודה ליד הדלת. הוא שאל אותה מדוע בעצם היא שונאת את כל הבחורים.

– הם איומים – אמרה – הם רואים בבחורה רק נקודה אחת, וכל השאר לא חשוב להם.

מאחר שנמצא חייב תגובה, מלמל: "טוב לפחות שרואים נקודה, תתארי לך שהיו רואים פסיק..."

היא פרצה בצחוק קולני, נפלה בשתי ידיים פרושות על כתפו ושהתה עליו עם חזה המקפץ. יוסקה הוסיף וסיפר לה בדיחה משומשת של נהגים. היא פרצה שוב בצחוק, באותה שיטת התרפקות מועכת. השיטה דווקא מצאה חן בעיניו, ועד סיבוב עזקה סיפר לה עוד שתי בדיחות חדשות וחזר שוב על בדיחת הנהגים המשומשת באותה הצלחה.

עוג מעולם לא היה מהמתנזרים, וכשהיה מדובר בענייני תכלית, גם לא היה מהבררנים. במעט הקילומטרים שנותרו לו, עברו עליו הרהורי עבירה מפתים. כמעט החליט להעמיד את המשאית לצדי הדרך כדי לתת למנוע להתקרר, אבל בכל זאת המשיך לנסוע עד חצר המשק בלי להיעצר.

היתה שעת צהרים, כולם בחדר האוכל. בדרך כלל היה אף הוא ממהר לאכול, אך הפעם העדיף להוריד תחילה את שלושת השקים המיועדים למחסן התבואות. בתוך המחסן האפלולי עזרה לו הנערה להניח את השקים במקומם הנכון. הוא התיישב על אחד מהם והזמין אותה לשבת לצדו.

– אני לא עייפה – אמרה ונשארה עומדת כשחשד מסוים מסתמן על פניה.

– אני יודע – אמר מופתע כלשהו להתנגדותה – לכן לא ביקשתי לשכב, רק לשבת...

היא השיבה בצחוק רועם, כשהיא נלחצת אליו ויוסקה הבין כי אמר בדיחה. כמה פרות שהעלו גירה בחצר ליד החלון, הפנו מבט סקרני פנימה, לראות מי בעלת הצחוק הזה. מאחר שהיתה כבר מונחת על כתפו, ניסה למשוך אותה אל השק, אך רגלה נתפשה בין שני שקים והיא נפלה מהערמה כשהיא קורעת את פתחו של שק אחר, שהתחיל לקלח ארצה זרם דקיק של שעורה. יוסקה מיהר לסגור את הפתח ולהחזיר לשק את החומר שנשפך. אף היא עזרה לו בכך. כשעמדו למחוא את האבק מכפיהם עם סיום המלאכה, הצביעה על הפרות העומדות בחוץ ואמרה:

– הפרות האלה בטח חושבות שאנחנו מוחאים כף לכבודן.

עוג, שמבחינה נפשית היה במצב הכן, הפליט אף הוא צחוק מתמוגג ונפל על כתפיה באותה שיטת התמעכות כשלה. היא שמחה כל כך שהצליחה להצחיק אותו, עד שהרשתה לו להמשיך לחבק אותה גם אחרי שהצחוק עבר לו. מכאן והלאה כבר לא היה קשה ליפול למטה ולהתגלגל על השקים, ולעזאזל מה  שתגדנה עליהם הפרות... 

[עד כאן מה שנכתב בספר "יוסלה איך זה קרה" . את המשך הדברים שאירעו לחוהל'ה , אני לא צריך לבנות מהשמועות והדמיון אלא מזיכרוני הפרטי, שהתברך בכישרון מיוחד לזכור דווקא דברים אפלים שכאלה. עכשיו אני שואל את עצמי אם לא כדאי לקרוא לפרק הבא בשם  המסקרן "פוצ'ו איך זה קרה..."]  

המשך יבוא

* * *

דרור אֵידָר

לא משחקים, שברו את הכלים

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (5.2.2016)

לפני שבועיים פרסם מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן, מאמר, שאלף קמפיינים "קיצוניים" של תנועות ימין לא יתקרבו לעוצמת השערורייה שהיה צריך לחולל. תחת הכותרת "רק לחץ בינלאומי" קבע שוקן כמובן מאליו, שישראל היא מדינת אפרטהייד. כבר חמישים שנה. שוקן לא נימק את קביעתו ולא נראה שמעניינת אותו המציאות ההיסטורית בדרום אפריקה. 23 פעמים הוזכר במאמרו המונח השקרי הזה כאמת צרופה. מכיוון ששוקן לא רואה מצב שבו ישראל משתכנעת לשנות מדיניות (כאילו שהדבר תלוי בנו), הרי שכל הפעולות שפעלו נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצויות בהחלט נגד ישראל. הוא הצדיק פעולות של ישראלים בעולם נגד ישראל, למרות שלדבריו מדיניותה "נקבעה באופן דמוקרטי בבחירות." מדוע? הנה הרציונל המנחה רבים מארגוני השמאל: "מי שמדיניותו היא אפרטהייד, כלומר אנטי-דמוקרטית בעליל, מנוע מלטעון בשם הדמוקרטיה."

 נאלמנו דום. 

בכינוס במכון ון ליר שנכחתי בו השבוע, אמר נציב המדינה לשעבר פרופ' יצחק גל נור: "אם הממשלה מפסיקה לשחק דמוקרטיה, גם אני מפסיק, ואני בוחר באפשרות הקיצונית."

ומהי? מרי אזרחי בלתי אלים. הוא הצדיק את הפנייה לעולם שיבוא ויושיע אותנו, כפי שהושיע חברות אחרות בהיסטוריה ממשטרי "חושך", כמו יפן, גרמניה, חלקים ממזרח אירופה ודרום אפריקה. זאת, "כדי להחזיר את העטרה הדמוקרטית ליושנה."

לרגעים חשתי שניצב מולי דינוזאור, שריד לשלטון מפא"י בצדדיו הרעים. הוא ושוקן וחבורה שלמה קובעים לנו מהי דמוקרטיה, ואם איננו מצייתים, יזמינו את "העולם" לעשות פה סדר.

זה שנים שהשמאל הפך לכת פנאטית דתית: יש לו חוקים הטרונומיים שהגיעו מאלוהים כלשהם (מכיוון שלתפיסתו הם מוחלטים), והם גוברים על חוקי בני האדם או על הסכמת הרוב. גם הטוטליטריות של השמאל נובעת מאותו מקום: למרות שיח זכויות האדם שבפיו, אין אצלו בני אדם, אלא רק רעיונות. אבל הדברים של שוקן – שתורגמו ונקראים בעולם – חמורים הרבה יותר: חוץ מלהזמין את מחבְּלי כל העולם לטבוח בנו, הוא אמר הכול. 

בספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות (או מתחסלות)", דיבר הפילוסוף ז'אן פרנסואה רֶוֶול על מנגנון מתוחכם של "תעשיית אשמה" שאימצה ראייה חד צדדית בדבר אשמה היסטורית של המערב. את העימות בין ברה"מ לבין המערב תיאר רוול כמשחק כדורגל, שבו אחת הקבוצות – המערב – פוסלת את עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש.

במקום הסובייטים ישנן כיום הרשות הפלסטינית והתנועות האסלאמיסטיות (וחלקים מאירופה), בעוד שארגוני השמאל מסייעים למאבק נגד ישראל.

ועדיין יש הבדל: כשארגוני שלום פעלו להחליש את עמדת מדינתם נגד העמדה הסובייטית – האזרח האמריקני והאנגלי יכול היה להסתובב ברחובות עירו בביטחון. המחיר שהמערב שילם על הסייענות הסובייטית נגדו, נראה רחוק.

לא כך בישראל כיום. פעילי שמאל ישראלים מסתובבים במסע אינסופי בעולם, ומספרים לשונאינו ולמבקשי רעתנו, שהם אכן צודקים בשנאתם. מכיוון שהתדמית הדימונית של ישראל מתחזקת – שהרי יש להם עדות משורות האויב – מתפשטת לגיטימציה לרצח יהודים. זכויות אדם מעניינות את אויבינו?

במשך שנים רבות עשתה העילית הוותיקה בישראל כבשלה. ההמון לא ממש התערב, גם אם הצביע למפלגות יריבות. נכון שהממשלות התחלפו, אבל חילופי המשמרות בתחומים האחרים – אקדמיה, תקשורת, בית המשפט, פרקליטות, תרבות ואמנות – התעכבו.

פרופ' מני מאוטנר הראה שמאז המהפך הפוליטי ב-1977, העתיק השמאל את זירת המאבק הפוליטי מהכנסת לבית המשפט. אפשר להוסיף שלא רק שם. השמאל מצא דרכים שונות לעקוף את הדמוקרטיה הישראלית. ארגוני השמאל הם זרוע ארוכה של הרעיון הזה: אילוץ החברה הישראלית לקבל תכתיבים פוליטיים ותרבותיים של מיעוט שפעם היה אוונגרד מוביל והיום מנהל מלחמת מאסף על עמדות ההשפעה.

עם הזמן, החל הרוב הדומם להתנער מתרדמתו. הימין למד את שיטות הפעולה של השמאל. הוקמו ארגונים מקבילים והועתקו שיטות הפעולה. ככל שנצבר ניסיון, השתכלל דפוס הפעולה של ארגוני הימין. אותן מתודות שהשמאל הפעיל כלפי צה"ל וישראל – הופעלו כעת כלפיו. צילום, תיעוד, חשיפה, הוקעה, ריגול נגדי, מסעות פרסום, הפעלת התקשורת ואפילו שימוש הולך וגובר בבית המשפט.

חלק ניכר מכוחם של ארגוני השמאל בא להם מהִסתוותם בכסות אַ-פוליטית, פילנטרופית, אלטרואיסטית. הם הרי עוסקים רק "בזכויות אדם" ולא בפוליטיקה. הימין הסיר את הלוט מעליהם והראה שמדובר בארגונים פוליטיים, ובמקרים מסוימים – אפילו לא הומניסטיים. 

עשורים רבים הרגיל אותנו השמאל לתוויות ההחרגה שהצמיד ליריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים: מתנחלים, ימין קיצוני, דתיים משיחיים, חרדים פרזיטים, לאומנים, פשיסטים, ניאו נאצים, עובדי אלילים, מנשקי קברים וכן הלאה.

עכשיו התהפכה המגמה. השמאל מצא עצמו בעין הסערה ונאלץ להתמודד עם דה-לגיטימציה מצד יריביו המפעילים את שיטותיו שלו – נגדו. התקיים בו "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ" ו"בקדירה שבישלו – בָּהּ נתבשלו."

בוויכוח על אופי הזיכרון של רצח רה"מ יצחק רבין ז"ל, משמעות הרצח לדעתי היא האלימות ככלי לכפייה פוליטית. האלימות הרצחנית שיגאל עמיר נקט בה, הופעלה נגד הסכמת הרוב. זה העיקרון הבסיסי ביותר בחברה דמוקרטית. לא רק "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו."

בתשתית היראה הזו, נדרשת הסכמה על "כללי המשחק". הרוב קובע את עתידו, תוך התחשבות רבה במיעוט; אבל בשאלות הגדולות באמת, אין דרך טובה יותר להחליט, לבד מהכרעת הרוב. ההסכם הגורלי ביותר לעתידנו מאז מלחמת העצמאות – הסכם חלוקת הארץ כפי שנוסח באוסלו – התקבל על חודו של קול אחד (עריקים מהאופוזיציה). ועדיין הקול הזה העניק את המנדט לממשלה הנבחרת ללכת למהלך היסטורי הרה סכנות. יגאל עמיר התנקש בעיקרון הזה, שבלעדיו – אין לנו מדינה, לא במתכונת שנרצה לחיות בה ולמענה.

במובן הזה – חלק מארגוני השמאל ממשיך את דרכו של עמיר. הם מתנקשים בעיקרון הסכמת הרוב. מכיוון שאין הכרעה לאומית באשר לעתידה של הארץ, ודרכו של השמאל באופוזיציה נראית ארוכה – פונה חלק ניכר ממה שהיה פעם העילית המובילה, אל העולם. כמו במאה הראשונה לפנה"ס, אריסטובלוס והורקנוס של ימינו מכניסים את רומא לירושלים כדי שתפסוק ביניהם – והיהודים יאבדו את עצמאותם וריבונותם. לא אלמן ישראל. בפעם הזאת, זה לא יקרה.

* * *

ד"ר דוד אדלר

על "לשבור את שוברי השתיקה" – עדות מקומית

קראתי בחדשות בן עזר 1118 את תיאור הכנס "לשבור את שוברי השתיקה", כפי שהובא ב-NRG וכן ראיתי את הלינק שהבאת בגיליון ה-1119 ל"הרצאה של דרור אידר במכון ון ליר מהשבוע שעבר לפני אדמו"רי השמאל וקהל עוין".

כמי שהשתתף בכנס זה ברצוני להעיר כדלקמן:

השתתפתי בלא מעט ערבי עיון וכנסים בנושאים פוליטיים רגישים (למשל, בנושא הר הבית בהשתתפות יהודה גליק, טרם פציעתו), אך לא זכור לי כנס מרתק וסוער כל כך, שנמשך כ-4 שעות ללא כל הפסקה.

הכנס היה מרתק, הן בשל הדוברים הרהוטים, משמאל ומימין אך בעיקר בשל העובדה, שהדברים חרגו מהדפוס האקדמי והיו ברובם אישיים, כנים, נרגשים נוקבים ואף חריפים מאוד.

נראה לי שלהציג צד אחד של המטבע (הרצאתו של אידר), אינו הוגן. אני ממליץ בכל פה להאזין לדוברים כולם, אך מי שאצה לו הדרך אני ממליץ להאזין בעיקר לפרופ' גלנור, ליולי נובק, מנכ"לית "שוברים שתיקה", לפרופ' קרמניצר ולד"ר דרור אידר וכן לחלק השני (9/9), שכלל שאלות מהקהל ותגובות הדוברים לשואלים – אך גם לדברי הדוברים האחרים.  בחלק זה, שכדאי לשמוע את כולו, לא כדאי להחמיץ את דבריו האישיים והכנים מאוד של אידר, על העלבון האישי הצורב שלו – עלבון שיכול להוות מפתח חשוב להבנת התנהגותו ודעותיו.

גם הדוברים וגם הקהל היו אכן ברובם מן השמאל (יש לזכור שהיה זה כנס שאורגן ע"י שני מרכזי שמאל – לצדק חברתי ולדמוקרטיה ע"ש יעקב חזן וכן המרכז ליחסי יהודים ערבים), אך הקהל היה מנומס מאוד יחסית (היה גם איש ימין שהרעים בקולו המאיים אף יותר – שערו מה היה קורה לו במצב הפוך). אך את כולם היסה המנחה בתקיפות. בנוסף, אציין שאידר ממש "הזמין" במכוון מחאות מהקהל, כבר בתחילת דבריו. בנוסף, שים לב שהוא הישווה את "המתנגדים" היום לשלטון, ליגאל עמיר שכן בכוונת שניהם היה לערער את שלטון הרוב – אוי לאוזניים שכך שומעות.

הנה הלינק של הרצאות הערב כולן (שכלל גם את הרצאתה, היותר האקדמית, אך הפחות אישית של ד"ר האלה ח'ורי בשאראת, ואני מציין זאת כי היא המרצה היחידה, שלא הוזכרה בידיעה של NRG שהבאת), שראוי להביא למען האיזון. הבאתם אינה מעידה כמובן על הסכמה לדברים. ישמעו קוראי המכתב העיתי וישפטו.

http://www.vanleer.org.il/he/event/%D7%9C%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

* * *

רביבה בן זאב

על אידאולוגיות וכוונות נסתרות

כמעט כל מה שנשמע ונראה בשנים האחרונות בלתי הגיוני ובלתי מובן במקומותינו, נותר מטריד ומתסכל. בכנס מתוקשר של השמאל בת"א ביום שישי, 5 בפברואר 2016, התקוממו משתתפיו האמנים והקימו זעקה על חבורת 'אם תרצו' על שהעזו לפרסם ולגלות את שמותיהם  כתומכים מאחורי הקלעים ב"בצלם". עובדה היא שעד כה הציבור הרחב לא באמת ידע על כך. איש מהמשתתפים בעצרת לא התכחש לעובדה הזאת. להיפך, אלה שהתראיינו, ממש הודו בפה מלא על נכונותה והתפארו בתמיכתם ב"בצלם".

טענתם היחידה היתה על הכותרת "שתולים בתרבות". מבחינתם הגדרת "שתולים" היא שוות ערך ל"בוגדים", ובוגדים – כידוע יכולים להיות קורבן להתנקשות. עד כדי כך הרחיקו לכת. 

בשבוע שעבר בראיון בטלוויזיה עם אריאל הירשפלד מול דרור אידר, לא התכחש הסופר לדברי אידר, ואפילו הנהן לנכונותם. הוא רק בחר להזכיר שניים או שלושה סופרים מחבריו, בהם נורית מטלון, אבל נמנע מלהזכיר את הטקסט שהשמיעה בחו"ל על מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד.

בתקשורת בכנס הופיעה רבקה'לה מיכאלי הבדרנית-השחקנית האהובה, ולפתע נשמעה כפוליטיקאית שמייחצנת את מפלגת העבודה. כשהחלה לדבר "פוליטית" הבנתי שמעתה היא רבקה מיכאלי תומכת "בצלם", וקולה החל להשתנות תוך כדי דבריה. משום מה בחרה להצהיר בוודאות שאילו הרצוג היה זוכה בשלטון במקום "ביבי", לדעתה "תומכי ביבי" היו יוצאים לרחובות בהפגנות נגד.

הכיצד לא הבינה, או לא רצתה להבין, שיש הבדל גדול בין הפגנות בתוך מדינת ישראל לבין הפגנות נגד מדינת ישראל מחוץ למדינת ישראל?

נזכרתי בגעגועים מסאית היהודייה-הרוסייה מאיה קאגאנסקיה ז"ל, שעלתה ארצה ב-1976 אחרי שהיתה מסורבת עלייה במשך שבע שנים. למרות אהבתה לתרבות הרוסית, לסופריה ולאנשי הרוח שלה, בחרה לעלות ארצה ולהתיישב בירושלים. "לא ישראל היא שקלטה אותי!"  הכריזה בפגישה עם כמה ישראלים זמן קצר אחרי שנודע 'הסכם אוסלו' ברבים על משמעותו המתעתעת והמסוכנת החבויה בו. באותו מיפגש גילתה בכאב, איך מיד עם עלותה ארצה התקבלה באהבה ובחיבוקים על ידי השמאל בישראל. אך כאשר גילו אנשי הרוח מהשמאל הישראלי שדעותיה זהות לדעות ה"ימין" בישראל, החלו לנטוש אותה.

"התכחשות לאמת לטובת האמונה האידאולוגית, זה היה הלקח הראשון והמהלומה הראשונה,"  הכריזה מאיה קאגאנסקאיה בגרון נשנק. כאדם חופשי המשיכה לפרסם את דעותיה בשפה הרוסית, ופטר קריקסונוב תרגם רבים מהם לשפה העברית. היו ימים שהתקשתה להתפרנס (ברור, כי לא היתה מחוברת למחנה "הנכון"!). 

אנשי הרוח שעלו ארצה מבריה"מ-לשעבר הזדהו עם משנתו של הקולגה שלהם זאב ולדימיר ז'בוטינסקי. אחדים מהם סיפרו בתדהמה ובכאב, שהתברר להם שהציבור בישראל אינו יודע דבר וחצי דבר על ז'בוטינסקי. גם בחנויות הספרים הידועות, שם חיפשו את ספריו – חזרו מאוכזבים. ספריו ומאמריו של ז'בוטינסקי נעדרו מהמדפים.

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי איש רוח יהודי-רוסי, הבין את מצבו של היהודי בארץ ישראל, ופירסם את דעתו שעם ישראל חייב לקבל את העובדה שעם ערבי אף הוא חי כאן על אותה אדמה, ולכן יש לבקש ולחתור  ליחסי שכנות טובה, אולם בד בבד חייבים היהודים להיות ערים לסכנה שמא יגברו עלינו השכנים ונמצא את עצמנו במלחמה אתם.

ז'בוטינסקי היה איש רוח מהמעלה העליונה, שיהודים רבים קראו ברוסיה את כתביו ואת ספריו: "שמשון" ו"חמשתם", הושפעו מחוכמתו ומראייתו המדינית מרחיקת הלכת.  הוא האיש שהקים את בית"ר, ברית יוסף תרומפלדור, וכתב את מילות ההימנון שלה.

כמה שורות מהן ראויות לציטוט ולהבנה מעמיקה:

"מגב ריקבון ועפר, בדם וביזע יוקם לנו גזע גאון ונדיב ואכזר. יודפת, מסדה, תרומנה בעוז והדר, כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר. למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, בית"ר."

משנתו אומצה על ידי הליכוד: גם לחתור ליחסי שכנות טובה עם ערביי ארץ ישראל, וגם להיות דרוכים שמא נולך שולל.

כל אלה שזועקים לחלל התקשורת את מחוייבות רוה"מ להכרזתו על שתי מדינות לשני עמים, מבליעים במכוון את החלק השני והקובע של המשפט: "שתי מדינות לשני עמים. מדינת הלאום של העם היהודי ומדינת הלאום של העם הפלסטיני".

חידת טריוויה: מי היה זה שסירב להסכים למשפט המלא הזה? הא?! ואיך למרות זאת זוחלים על גחונם בחוסר כבוד לאומי אנשי "שלום" הבזים למחנה הלאומי, בעוד שהם  אלה שאיבדו אי שם את כור מחצבתם ואת כבודם.

* * *

אורי הייטנר

1. הנשק הסודי של ישראל גלילי

האורח המרכזי בטקס העלייה לקרקע של קיבוץ אל-רום, ב-9.7.71, היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי. דבריו בטקס מלמדים על יחסו להתיישבות ולמתיישבים:

"הנשק שבכוחו אנו יוצרים יש מאין הוא 'האנרגיה הגרעינית' של גרעיני המתיישבים המפריחים אזורי השממה. 'אנרגיה גרעינית' זו היא הנשק הסודי של עם ישראל, שאינה הורגת ואינה הורסת אלא בונה ומחיה. כוח זה שייך לסגולות הייחודיות של עם ישראל, בהן הוא מנצח אויבים ובונה מדינה."

בימים אלה מלאו שלושים שנה לפטירתו של ישראל גלילי, אחת הדמויות המרכזיות ביישוב ובמדינה לאורך עשרות שנים, שלמרבה הצער נשכח, ואפילו הייתי אומר הושכח, במהלך השנים. כבר כנער צעיר, שמשפחתו לא יכלה לאפשר את לימודיו התיכוניים והוא היה נער עובד, התבלט גלילי כמנהיג המרכזי והאידיאולוג של תנועת הנוער העובד, שנוסדה כתנועה של נערים עובדים. הוא היה ממייסדי קיבוץ נען, מהמנהיגים הצעירים והבולטים של הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ), ודמות מרכזית בהנהגת "ההגנה". במחצית השנייה של שנות הארבעים הוא היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב, ראש המטה הארצי של "ההגנה" והמצביא של מלחמת העצמאות בשלביה הראשונים, עד הדחתו ממניעים פוליטיים בידי בן גוריון (צעד שהוביל ל"מרד" והתפטרות של המטכ"ל).

לאחר המלחמה, הוא כיהן כח"כ ואח"כ שר ובמשך שנים רבות היה המנהיג הפוליטי המרכזי של הקבה"מ ומפלגת "אחדות העבודה", ולימים ממנהיגי מפלגת העבודה, ושר בעל השפעה רבה בממשלות ישראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא היה מזוהה עם המחדל, בהיותו חבר בכיר ב"מטבח של גולדה" ובנוסף לכך הגורמים היוניים במפלגת העבודה לחמו נגדו והוא, לא נבחר לכנסת ב-1977.

במאמר זה אסקור את תפיסתו ופועלו של גלילי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. גלילי כיהן בתקופה זו כשר בלי תיק ומ-1970 עד עליית הליכוד לשלטון היה יו"ר ועדת השרים להתיישבות. בתוקף תפקידו זה היה גלילי אחראי על ההתיישבות שהקימו ממשלות המערך בגולן, בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, בגוש עציון, באזור ירושלים, בפתחת רפיח ובמפרץ שלמה. הוא היה ממעצבי מדיניות החוץ והביטחון בממשלות אשכול, גולדה ורבין. הוא היה מקורב מאוד לכל אחד משלושתם ובמיוחד לגולדה. ראשי הממשלות העריכו אותו מאוד, ראו בו בר סמכא בשאלות ביטחון והתיישבות ומעמדו בממשלה לא נגזר מתפקידו הפורמלי. הוא היה חבר בפורומים המצומצמים ביותר של קבלת ההחלטות, פורומים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו "המטבח" של גולדה. כאמן הניסוח, גלילי ניסח את קווי המדיניות של הממשלה ושל מפלגת העבודה ואת מצעי המערך לבחירות.

גלילי ראה עצמו כתלמידו המובהק של יצחק טבנקין, המייסד, המנהיג ומורה הדרך של הקבה"מ, אך החל באמצע שנות השישים הרשה לעצמו לעצב דרך שונה משל טבנקין. כך היה בוויכוח המדיני לאחר מלחמת ששת הימים. גלילי ראה עצמו מחויב לרעיון שלמות הארץ – עיקר האמונה הראשי של הקבה"מ, אך את התפיסה של שלמות הארץ על פי גבולות היכולת והכוח הריאלי של המדינה, הוא פרש בדרך פרגמטית משל טבנקין, שדבק בה בקנאות דתית. הוא ראה עצמו נאמן לרעיון א"י השלמה וליסודות הליכוד הרעיוני של הקבה"מ, שעיקרן – שלמות הארץ, שהוא היה ממנסחיו ונלחם בכל ניסיון לקעקעם. עם זאת, הוא השכיל להבחין בין התפיסה האידיאולוגית-חינוכית לבין המציאות הפוליטית הריאלית.

גישתו המדינית גרסה ערפל לגבי עמדת ישראל בשאלת הגבולות. הוא התנגד לכל שרטוט מפות, שכן ידע שכל קו שישורטט יהווה רק עמדת הפתיחה במו"מ. כל שהיה מוכן לומר, הוא שישראל לא תחזור לקו הקודם ושהוא מתנגד ל"אף שעל". הוא שאף להגיע לשלום עם הערבים, בגבולות ביטחון, בהם ישראל תוכל להחזיק בשטחים רבים ככל הניתן. כדי לחזק את אחיזת ישראל בשטחים אלה, פעל גלילי ליצירת תנופת התיישבות. הוא היה מעוניין ביצירת עובדות בשטח שיקשו ככל הניתן על נסיגה מהם, אך גם לא אמר שהוא יכול להבטיח ששטח שייושב יישאר בידי ישראל. בכל הפעולות בשטחים ובעיקר בהתיישבות, הוא ראה כתהליך מתמשך של מאבק על גבולות הארץ בהסכם השלום. הוא התנגד לכל הכרזה על סגירת שטחי א"י שונים בפני התיישבות, אך בסדרי העדיפויות ההתיישבותיים שעיצב, הוא העדיף באופן ברור את השטחים שאינם מאוכלסים ערבים, אלה שעל פי תוכנית אלון היו מיועדים להישאר בידי ישראל, אף שמעולם לא קיבל רשמית את תוכנית אלון. גלילי העריך, שאם יבוא שלום, נצטרך להתפשר על השטח וקיווה שבמדיניות קביעת העובדות ההתיישבותיות בשטח, נקנה חזקה על השטחים המיושבים. הוא ראה צורך בהתיישבות מתוכננת, ולא בהתפרסות על כל השטח, בה יוקמו יישובים רבים אך הם יתפזרו ללא סדרי עדיפויות וכך יאבדו מכוחם המדיני. כל התבטאויותיו המדיניות של גלילי עמדו על הערפל הקונסטרוקטיבי שגרס.

שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים, התכנסה מועצת הקבה"מ ברמת הכובש. בנאומו במועצה אמר גלילי: "באמון בכוחו של צה"ל חשו בוודאי כיסופים של שלמות הארץ, הכמיהה לחזור למקומות במולדת שגלינו מהם, אל נופים עקורים שנשאנו נפשנו לשוב אליהם. ... עתה אנו נמצאים בשלב המעבר מן המערכה הצבאית למערכה המדינית, על מנת שלא יקרה שוב מה שקרה כבר בעבר, כאשר שליטי ערב שללו את פירות הישגינו באמצעים דיפלומטיים וזכו בדרך פוליטית להישגים שלא זכו להם בשדה הקרב. עלינו לחסן עצמנו מפני רפיון ומורך לב, לעשות מאמץ עליון לליכוד העם בזירה המדינית, על מנת שלא יהיה קל לנשלנו מן ההישגים החיוניים לקיומנו... להעמיד את התביעה לשלום של ביטחון, להשגת תנאים המבטיחים זאת. גבולות המאפשרים ביטחון. יש לכך גם משמעות טריטוריאלית."

הוא מזכיר את הכיסופים לחבלי הארץ, אך כאשר הוא מדבר על עתיד המערכה המדינית, הוא שם דגש על גבולות ביטחון. הוא יוצא נגד הקוראים לנסיגה ומעוניין בחיזוק מדיני, על מנת "שלא יהיה קל לנשלנו מהישגינו" – ראיה של מאבק קשה, שעלינו להיות חזקים כדי לצאת ממנו בהישגים מרביים.

גלילי לא ראה סתירה בין העמדה הפרגמטית הזו לבין הדבקות האידיאולוגית ברעיון א"י השלמה. במועצת הקבה"מ בגבעת ברנר ב-1969, נשא גלילי נאום פרוגרמטי, בו התייחס באריכות לעקרונות הליכוד הרעיוני. היה זה בתקופה בה נשמע ערעור ברחבי התנועה על עקרון שלמות הארץ, וגלילי עשה מאמץ ניכר להיאבק נגד המגמה הזו. בנאומו הארוך, אמר בין השאר, שאין כל הצדקה ל"שלילה עקרונית של ההכרה בזכות התיישבותנו בא"י כולה. יתכנו גוונים שונים בהערכת האפשרויות, אך לקבה"מ אין סיבה להמיר את ההנחות הללו. אנו זכאים לחזק את ליכודנו, על יסוד ההכרה בזכות העם היהודי להתיישבות בארץ במידת כוחו, ולהגשים תפקיד זה בגדר האחריות הלאומית."

גלילי היה אמן הניסוח, ולכן יש לשים לב לכל מילה שאמר. הוא יצא נגד שלילה עקרונית של ההכרה בזכות, אך הוא לא תבע ליישם את הזכות בכל מקום ובכל מקרה, אלא על פי הערכת האפשרויות. יש להקפיד על זכות העם היהודי להתיישבות בארץ כולה, אך במידת כוחו ובגדר האחריות הלאומית. אין לראות בדבריו על העיקרון אמירה דקלרטיבית מן השפה אל החוץ, שיש לייחס לה חשיבות פחותה מניסוחיו הפרגמטיים על גבול היכולת.

גלילי האמין באמת ובתמים ברעיון א"י השלמה וקיווה שניתן יהיה להגשימו בצורה מרבית. הוא ראה בנאמנות הנוער והעם ברעיון תנאי הכרחי לכך. הוא ציפה, שגם אם נאלץ לוותר על שטחים, יהיה זה ויתור מדיני, אך לא נפשי ורעיוני. את הרוחות החדשות שהחלו לנשב בתנועה, שהתנגדו לרעיון א"י השלמה, כינה גלילי "כפירה בעיקר". הוא סבר, שמי שמערער על זכותנו להתיישב בשטחים שמעבר לקווי 4.6.67 – מערער את ישיבתנו בא"י כולה, גם בשטחים בתוך הקו הירוק.

גם בנאום הזה, התייחס גלילי לשאלת עתיד הגבולות בצורה מעורפלת. "באין שלום," הוא אמר, "אנו מתבססים בכל מרחבי הארץ, ללא עקירה. שוב לא יחזור מה שקרה אחרי מלחמת השחרור ומלחמת סיני, בהן הזיזו אותנו בהבטחות חסודות ובהסדרים ארעיים, שהתמוטטו לאחר שנים אחדות והביאונו למלחמת קיום שסיכנה את מפעלנו... מעולם לא הוצרכנו להגדיר בדיוק את הגבולות הטבעיים, אבל ידענו שהגבולות של החלוקה, ואף של שביתת הנשק, אינם יכולים לשמש גבול להתנחלות ולמרחב התיישבות ציונית סוציאליסטית."

אי אפשר ללמוד מהדברים האלה מהו גבול השלום לדעתו. ברור שאין לחזור בשום אופן לקו הקודם. ברור שללא שלום אין נסיגה. ברור שבאין שלום ונסיגה אנו מתבססים בשטח וקובעים עובדות שמקשות על נסיגה. זוהי ראייה של מאבק, שסופו ייקבע על פי היכולת הריאלית. "אנו זקוקים לביטחוננו לגבולות שיש בהם עומק ושלילת יתרונות גיאוגרפיים ממבקשי נפשנו... תמיד הצטרפה מידת הכוח הממשי שלנו מהעלייה, מההתיישבות, מהכוח הצבאי ומההישגים שהבטיחו תנאים מדיניים לקידום המפעל הציוני... אנו יכולים להיפגש בכוחות ריאליים אשר יצֵרו את מרחב היאחזותנו, אך בעצמנו לא נוותר ולא נדבר על מעצורים בטרם נתגלו. את הבעיה הדמוגרפית אין לראות במישור הסטטי אלא בפרספקטיבה ציונית. מפתח אחד ויחיד יש לפתרון בעיית הדמוגרפיה – לא מחיצה לאומית אלא גידול של היהודים בארץ... עדיין אין אנו עומדים בפני הברירה בין שלום ובין שטחים. עלינו לחיות ולהתפתח בתנאי אש, ועם זאת לראות בשלום צורך יסוד, שאיפה כנה ותוכן שיש לחנך עליו. אך שלום אינו בגדר מטרה שמכריזים עליה בשוק ומוכנים למכרה במחיר מופרז. ראוי לשלם מחיר בעדו – אך לא הכרזנו על זהות אוטומטית בין שלום ובין גבולות קודמים. ובאין שלום – אין לנו דרך אחרת אלא ליצור עובדות – התבססות, לבל יעבור עלינו הזמן לריק."

שלוש שנים מאוחר יותר, במועצת הקבה"מ במעגן מיכאל שהתקיימה בשנת 72', מוכן היה גלילי להיות קונקרטי יותר. הוא עדיין לא היה מוכן לומר מהם הקווים המדוייקים של השלום והתנגד לכך שדברים ייאמרו. הוא דיבר על פשרה טריטוריאלית – "קווי הפסקת האש אינם חייבים להיהפך באורח אוטומטי לקווי השלום." אך סירב לומר על מה הוא מוכן לוותר. עם זאת, הוא אמר על מה אינו מוכן לוותר. "גבולות השלום צריכים לכלול את ירושלים שחוברה לה יחדיו, את רמת הגולן, את אחיזתנו ההתיישבותית בבקעת הירדן כאשר נהר הירדן הוא לכל הפחות גבול אשר כוחות צבא אינם עוברים אותו מערבה... גבולות המדינה צריכים לכלול את רצועת עזה כחלק ממדינת ישראל ... שליטה ישראלית בשארם א-שייך ורציפות יבשתית אל מדינת ישראל... זאת איננה מפה של 'אף שעל' וודאי שאין זו מפה של 'אף שעל' מבחינה מצרית או ירדנית. זהו יעד שלא קל להשיגו. קשה להשיג את היעד הזה, אבל הדבר אינו מחוץ לגדר יכולתנו. אם נהיה מוכנים להסתכן בעבורו, גם ידידים ואויבים ידעו כי זאת החלטה רצינית כרצינות ההסתכנות הכרוכה במאבק להשגתו."

כאיש הקבה"מ וכתלמידו של טבנקין, ראה גלילי בהתיישבות יעד עליון של המדינה ושל התנועה. בתנופת ההתיישבות בשטחים ראה גלילי את משימתו העיקרית וטביעות אצבעותיו ואצבעות השקפותיו נמצאות ברחבי ההתיישבות כולה. להתיישבות היתה חשיבות רבה בעיני גלילי במאבק על גבולות השלום של ישראל. הוא ראה בה חשיבות מדינית וביטחונית ממדרגה ראשונה ויצא חוצץ כנגד כל המנסים לגמד אותה ואת הרלוונטיות שלה. הוא טען שיישובים מוקמים על מנת לקבוע עובדות של קבע והתנגד לכל גישה של התיישבות ארעית, כקלף למיקוח בלבד. עם זאת, גם בשאלת ההתיישבות תפיסתו הייתה פרגמטית, והוא לקח בחשבון גם את האפשרות שבסופו של דבר היישובים לא יקבעו את הגבול. במקרה כזה, הוא לא שלל אפשרות שיישובים יהודיים יתקיימו תחת ריבונות זרה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו אפשרות של עקירת יישובים או של סגירת חבלי א"י בפני התיישבות יהודית.

גלילי האמין שעלינו ליישב במהירות את השטחים, כדי להשפיע על מו"מ. הוא אמר שאין הזמן פועל מעצמו. יש להשפיע עליו באמצעות מעשינו. כדי שהזמן יפעל לטובתנו – הכרח הוא להתיישב ולהתבסס בכל מרחבי הארץ, ולהאדיר את עוצמתנו הביטחונית, להגביר את העלייה ולפעול נכונה בזריה הבינלאומית."

גלילי התאכזב מקצב ההתיישבות ומכך שלא גילה בתנועה הקיבוצית, בקרב הדור הצעיר, התלהבות להתיישבות. לא זו בלבד – הוא גילה בתנועת העבודה גילויי ניכור כלפי ההתיישבות והסתייגות מערכה המדיני והביטחוני. במועצת מעגן מיכאל הוא הקדיש חלק ניכר מנאומו לנושא ואמר:

"אינני יכול לומר לכם, שקצב ההתעצמות שלנו מבחינת ההתיישבות, מבחינת המאמצים ליצירת עובדות של התעצמות בשטחים, שהקצב הזה אמנם מניח את הדעת. אחת העכבות לגילוי אנרגיה משקית חברתית בתחום ההתיישבות ... היא ללא ספק, רפיון הנכונות להגשמה עצמית בהתיישבות. חברים, אנחנו הלא יודעים יפה מאוד שדקלומים על התיישבות ועל התנחלות עדיין אינם חושפים מעיינות של מתיישבים ועדיין אינם יוצרים עובדות של התיישבות ... הגדלת האוכלוסייה ביישובים הכרחית מטעמים יהודיים, ציוניים וביטחוניים. ... איני יודע המצאה שטנית ומעוותת יותר מאשר להפקיר את המעשה ההתיישבותי בא"י לדגלו של הימין. האם איש תנועה העבודה, חלוץ סוציאליסט, צריך להפנות עורף לתפקיד ההתיישבותי ולאידיאל ההתיישבותי, משום שסוף סוף ובאיחור כה רב גם אנשים במפלגות אחרות, שאינן מתנועת הפועלים, החלו לדגול בתפקיד הזה? מי ייתן, ויהיה לדברים ערך בקרב חבריהם. מי ייתן, ובכל מפלגה בישראל, ימין או שמאל, יקומו אנשים לעשות מעשה התיישבותי ולכונן יישובים על אדמת המולדת. הבא נערוך את הוויכוח ביננו לבין הימין לא בנושא ההתיישבותי אלא על התכנים הסוציאליים והמדיניים המפרידים ביננו. ... אבל מה לנו כי נשמוט את נושא ההתיישבות על מנת שמישהו ירים אותו בלעדי תנועת העבודה? חברים, בנושא ההתיישבות אין להשלים עם טשטוש. כאן נדרשת צלילות מוסרית, כאשר הדברים אמורים בהתמסרות של אנשים לחייהם הם וילדיהם אחריהם."

כשאני קורא היום את דבריו של גלילי, ומשווה אותם לרוחה של מפלגת העבודה ותנועות ההתיישבות היום – כואב הלב לנוכח ההתפרקות האידיאולוגית של תנועת העבודה, התנועה שהקימה את המדינה, ואיפה היא היום... אני כואב, ומייחל שיקומו בה מנהיגים בדמותם של יגאל אלון וגלילי.

2. צרור הערות 10.2.16

* בתוך ים הברבריות – מאות אלפי בני אדם נהרגו ונטבחו במרחץ הדמים הנורא המתחולל בסוריה כבר קרוב לחמש שנים ומיליונים הפכו לפליטים. שנאת הכול בכול חסרת גבולות ובלתי נתפסת.

אהוד יערי הציג בליל שבת תמונות מהתכנסות של אחד הכוחות, איני יודע של איזה צד וזה גם ממש לא משנה. מה הם צווחו? "מוות לישראל", כמובן.

כלומר, גם בעיצומו של הטבח ההדדי הבלתי פוסק, הצדדים הרוצחים זה בזה אינם מתבלבלים, אינם מאבדים אוריינטציה, אינם שוכחים מי הראוי למוות הראשי – ישראל.

זה המזה"ת שבו אנו חיים. בתוך הברבריות הרצחנית הזאת, הצלחנו להקים ולקיים מדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת. ומשימתנו לדורות הבאים היא להמשיך לפתח את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית משגשגת וחזקה לתפארת, בתוך ים הברבריות.

* פשע שנאה ברברי – חילול בית כנסת והצתת ספרי תורה, הם פשעי שנאה ברבריים כשלעצמם. אולם במקרה זה המחבלים שביצעו אותו חיללו מקום תפילה שנועד להנציח את זכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלים, ואין זה מן הנמנע שהם ידעו זאת. זוהי הוספת חטא על פשע והתעללות מכוונת בזכר הנרצחים, מתוך כוונה להתעלל במשפחותיהם וביקיריהם.

* הסתה – על פשע השנאה של הצתת ספרי התורה שמעתי לראשונה דרך הודעת ההוקעה של הנשיא ריבלין. זה לא הפריע למסיתים הימננים, שהפכו פטריוט ציוני בלב ובנפש כריבלין לאיזה "שתול", להתחיל להתגולל עליו ולהסית נגדו, כדרכם. "איפה ריבלין? למה לא שומעים אותו? הוא ישן? בני עמי שמבני עמי וכו'."

נמאס כבר מההסתה הדוחה הזאת. ה"רמז" הזה, כאילו לא אכפת לנשיא כאשר ערבים מבצעים פשעי שנאה, היא הסתה מטורפת ומרושעת. וכל זאת, רק כיוון שהוא ביצע את חובתו כאשר הוקיע את בני עמנו שבחרו בטרור וברצח. אלה שמסיתים נגד הנשיא בשל אותה הוקעה מוצדקת, למעשה קופצים בראש כדי להגן על המחבלים המרצחים שנולדו לאימהות יהודיות. ושוב הם חוזרים על השקר הנתעב, שכנראה כבר חזרו עליו כל כך הרבה עד שהפך ל"אמת", כאילו ריבלין האשים את עמו, ולא הוקיע את אלה מבני עמנו שבחרו בטרור; אלה שלמרבה הקלון אין ולו צל של הבדל בינם לבין חמאס. וחשוב לומר – אין כל הבדל בין הצתת ספרי התורה, לבין הצתת כנסיות ומסגדים בידי מחבלים שנולדו ליהודיות, בעידוד של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין, ובעידוד בשתיקה של כל המציגים את המעשים כ"גרפיטי". ויש לדייק – הצתת כנסיה היא גרפיטי כפי שהצתת בית כנסת היא גרפיטי.

* חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר – מפגש ההזדהות של ח"כי "הרשימה המשותפת" עם משפחות המחבלים ועמידת הדומייה לזכר הרוצחים חצתה קווים אדומים ומחייבת תגובה הולמת של דמוקרטיה מתגוננת. כפי שכתבתי במאמרי ב"ישראל היום" "על צביעות וסחר בגופות", "יש לשקול ברצינות הליך חוקתי להפסקת החברות בכנסת של השלושה." יש גבול ליכולת ההכלה של הדמוקרטיה.

אני תומך בהחלטת ועדת האתיקה להשעות את הח"כים, ואני בספק אם די בכך כתגובה על מעשה כל כך חמור. עם זאת, אני מתנגד לניסיון לנצל את הזעם הציבורי על המעשה לחקיקת בזק של שינוי חפוז בחוק יסוד, שלא בהסכמה רחבה. במיוחד אני מתנגד לסעיף הדרקוני בהצעת החוק, המאפשר הרחקת ח"כ לא רק בשל מעשיו, אלא גם בשל עמדותיו. ההגדרה המאפשרת הרחקת ח"כים בשל שלילתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נמצאת על מדרון חלקלק המסכן את הדמוקרטיה הישראלית. חוק כזה, שניתן להשתמש בו למניעת ייצוג פרלמנטרי למיעוט הערבי, מיעוט לאומי המונה חמישית מאזרחי ישראל, הוא מסוכן מאוד. חקיקת בזק של חוק יסוד דרקוני, תחת רושם הפרובוקציה החמורה של שלושת הח"כים, היא צעד דרקוני ומסוכן.

הצעת החוק המקורית, שהחלה להתגבש לפני שבועות אחדים כדי להתמודד עם התופעה המבישה של אורן חזן, כוונה להתנהגות שאינה הולמת ח"כ. השינוי בנוסח החוק הקובע פרמטרים של דעות ולא של מעשים – אינו מתקבל על הדעת.

בשנות החמישים והשישים ניסה ראש הממשלה דוד בן גוריון להביא להוצאתה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של חד"ש) אל מחוץ לחוק וכן לסגור את העיתון "העולם הזה" ולאסור את עורכו אורי אבנרי. מי שסיכל הניסיונות הללו היה ראש האופוזיציה מנחם בגין, שראה בהם התנקשות בדמוקרטיה הצעירה, המנוגדת לתפיסה הליברלית של תנועת החרות (הורתו של הליכוד).

בהובלת הצעת החוק הדרקונית הזו, נתניהו פועל בניגוד לדרכו של בגין ודרכה של תנועתו. הוא נוהג גם בניגוד לדרך הפעולה של בן גוריון, שהבין שצעד כל כך קיצוני מחייב תמיכה רחבה וגיבוי של האופוזיציה.

אכן, יש לטכס עצה כיצד למנוע מעשים קיצוניים כמו השתתפות ח"כ חנין זועבי בפיגוע "מרמרה" ומפגש הח"כים עם משפחות המחבלים. על הממשלה והאופוזיציה – המחנ"צ ו"יש עתיד", להקים ועדה משותפת לגיבוש צעדים מוסכמים, שיהלמו את ערכי הדמוקרטיה הישראלית, ויעשו בשיקול דעת ולא בחיפזון, כתגובה מיידית לפרובוקציה, כי חקיקת יסוד אינה ציוץ בטוויטר.

הצעת החוק מחייבת רוב גדול מאוד של 90 ח"כים – 75% מהכנסת, כדי להרחיק ח"כ. ללא תמיכת האופוזיציה, החוק הזה יהיה אות מתה. האופוזיציה לא תיתן ידה להרחקת ח"כ בהתאם לחוק דרקוני שלא שותפה בו. כך, במקום להתמודד עם הבעייה האמיתית, הכנסת עלולה לחוקק חוק שיגביר את הפילוג בעם, ויאלץ את השמאל הציוני, שמן הראוי שיהיה חוד החנית במאבק נגד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, להגן על ח"כים שהימין ינסה לדחוק מהכנסת. ואולי בעצם זו מטרת ההצעה...

* התייצבות אוטומטית – אפילו מרצ גינתה את הפרובוקציה של ח"כי "הרשימה המשותפת" שנפגשו עם משפחות המחבלים. אך "הארץ" התייצב כאוטומט לתמוך בהם. כך מאמר המערכת של העיתון, כך רווית הכט בביקורת הטלוויזיה שצלבה את התקשורת על כך שהעזה לבקר את הקדושים והגדיל לעשות גדעון לוי, שכתב שהפגישה עם משפחות המחבלים אינה זכותם אלא חובתם. ושלושתם הציגו את הביקורת על הח"כים כהסתה גזענית נגד ערבים. אלא מה?

* קו הפרדה ברור – אחת הרעות החולות בקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו", היה סימונם כ"שתולים" של ציונים פטריוטיים, שמעדו בתמיכה והזדהות עם גורמים רדיקליים. במקום לגבש הסכמה לאומית של מיינסטרים ציוני דמוקרטי נגד הרדיקליות האנטי ציונית והצבת קו מפריד בין השמאל הציוני והאנטי ציוני – הקמפיין טשטש את הפער הזה בתיאור שקרי את יריביו הפוליטיים בצבעים הרדיקליים.

הצגת פטריוטים ציוניים כשתולים עוררה זעם רב בקרבם ובציבור הרחב, ורבים מהם הצביעו על האבסורד בהצגתם ככאלה, לנוכח פועלם ועשייתם למען המדינה לאורך השנים. עובדה זו הקפיצה את קובי ניב. ניב יצא נגד אותם "שתולים", על האמירות הפטריוטיות שבידלו אותם ממנו ושכמותו. במאמר ב"הארץ" הוא גינה אותם בתקיפות על כך שהם שיחקו לידי הימין ו"בכך רשם לעצמו הימין הקיצוני-מלשני ניצחון גדול."

שמחתי על מאמרו של קובי ניב, כיוון שהוא סימן קו ברור בינו ושכמותו, לבין אנשי השמאל הציוני, אותם הוא הוקיע.

* מי גרם לקריסת המנהרות – אין לי מושג האם ידה של ישראל בקריסת המנהרות ברצועת עזה. אולם אם הפלשתינאים חושבים שידה של ישראל בדבר, זה מצוין. והעובדה שישראל אינה מאשרת ואינה מכחישה כל קשר, אלא פשוט שותקת – היא מצוינת, הן אם ידו של צה"ל בדבר והן אם לאו.

* פטפטת חסרת אחריות – דבריו הפומביים של השר שטייניץ על כך שהמצרים הציפו מנהרות ברצועת עזה לבקשת ישראל, הם פטפטת חסרת אחריות, שגרמה נזק מדיני לישראל ופגעה במצרים, שבעידן א-סיסי נוהגת כבת ברית של ישראל. הופתעתי מכך שדווקא שטייניץ חטא בכך, כיוון שבדרך כלל מדובר בשר אחראי וסולידי. כנראה שהוא נלחץ מהביקורת של אנשי "מלחמה עכשיו" הרצוג ועומר בר לב.

למרות שדבריהם של הרצוג ובר לב היו פופוליסטיים, לא הצטערתי עליהם. ראשית, כיוון שיש בהם גיבוי מראש של האופוזיציה לפעולה צבאית, אם וכאשר תהיה נחוצה. שנית, מבחינה בינלאומית טוב לממשלת ישראל להיראות כמי שנוקטת איפוק גם כאשר האופוזיציה משמאל דוחפת אותה לפעולה צבאית.

* המצפן של עמיר פרץ – הזג האחרון של עמיר פרץ – חזרה למפלגת העבודה. בזיג הקודם הוא פרש, לאחר הפסדו בפריימריז, כביכול כמחאה על כך ששלי יחימוביץ' סירבה להתחייב שלא תצטרף לממשלת נתניהו. הוא ערק ל"התנועה" והצטרף מטעמה לממשלת נתניהו. בזג שקדם לו הוא חזר למפלגת העבודה, בחסותו ובזכותו ובמאמציו של היו"ר פרס. ומיד כשחצה על גבו של פרס את הנהר, הוא הכריז על התמודדות נגדו וניצח אותו. בזיג שקדם לו הוא פרש ממפלגת העבודה והקים את "עם אחד". מה היתה הסיבה? מה זה משנה? בלאו הכי לא היה שמץ של שיקול אידיאולוגי באף זיג ובאף זג. כל הזיגזוג נובע מהליכה על פי מצפן. המצפן של עמיר פרץ הוא האמביציה להיות הראשון. רק חזר למפלגת העבודה, וכבר רמז פרץ, כמעט הכריז, על התמודדותו. ובציטוט האמירה של רבין, שנועדה להבדיל בינו לבין פרס, הוא אמר שאצלו ראשות המפלגה היא אופציה, לא אובססיה. לא אובססיה?! יש לו הומור.

* עניין לציבור – במאמרו ב"הארץ" "עסקת טיעון מרסקת אמון" מותח משה נגבי ביקורת חריפה על עסקת הטיעון עם אולמרט. נגבי מציג במאמרו מהם הפרמטרים המקובלים להצדקת עסקאות טיעון, ומוכיח שהעסקה עם אולמרט נעדרת כל אחד מן הפרמטרים הללו. ואני מוסיף על כך עיקרון נוסף: כאשר מדובר בנבחרי ציבור אין מקום לעסקאות טיעון, אלא למיצוי ההליך המשפטי עד תומו. בוודאי כאשר מדובר בראש הממשלה או בנשיא (אפרופו עסקת הטיעון השערורייתית עם קצב).

* חביב הקהל – חזקת החפות עומדת לזכותו של משה אבגי, כל עוד לא הורשע בפלילים. אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה הקשה, שעשר נשים העידו שהטריד או תקף אותן מינית. וכאשר עשר נשים מתלוננות על כך, ניתן להניח שיש דברים בגו, אם לנקוט לשון המעטה. ואפשר לשער שהעשר שדיברו, אינן בהכרח כל הנפגעות.

חזקת החפות עומדת לזכותו של אבגי, אך אין בה כדי לזכות אותו במחיאות הכפיים הממושכות מצד הקהל בבית ציוני אמריקה, לאחר הדברים שאמר באוזניו. מחיאות הכפיים הללו הן בושה וחרפה.

על מה מחאו לו כפיים, בדיוק? אך ורק על היותו חביב הקהל. האם היותו חביב הקהל נותנת לו פריבילגיות לזכות בחיבת הקהל לנוכח תלונות של נשים רבות כל כך שנפגעו ממנו? ישאל כל מוחא כפיים ותשאל כל מוחאת כפיים, האם הם מחאו כפיים גם כאשר דובר בנציבים במשטרה, ברבנים או בפוליטיקאים, בעיקר יריבים פוליטיים, שעמדו במצבו של אבגי?

* ביד הלשון: התאבדות – בשפה העברית יש מספר ביטויים המתארים התאבדות. ייתכן שחוסר היכולת לתפוס את המעשה, היא הסיבה ליצירתיות בביטויים המתארים אותו. לצד התאבד, קיימים המונחים "שם קץ לחייו", "טרף את נפשו בכפו", "שלח יד בנפשו", "מת בנסיבות טרגיות" ו"איבד את עצמו לדעת".

על פי מילון הצירופים של רוביק רוזנטל, הביטוי "שלח יד בנפשו" הוא מן העברית של ימי הביניים, "שם קץ לחייו" – ביטוי שנלקח משפות אירופיות: אנגלית, גרמנית וצרפתית ומן היידיש. "טרף את נפשו בכפו" – מן המקרא. "איבד את עצמו לדעת" – מלשון חז"ל. "מת בנסיבות טרגיות" – ניב שהיה מקובל שנים רבות בתקשורת, כדי להימנע מפגיעה במת ובמשפחתו.  

* * *

מנחם רהט

תנו לצה"ל לנצח

לא צריך ללכת רחוק כדי לדעת מראש כיצד יתנהל הענף לתודעה יהודית תחת חסותו של אכ"א. כידוע, מתכוון הרמטכ"ל להעביר את הענף, שנוהל בהצלחה בידי הרבנות הצבאית, כפי שפסקו מבקר המדינה, מְבקר צה"ל ולוחמים ומפקדים בשטח, לאחריות אכ"א: גוף טכני, צונן, ביורוקרטי, שאינו אמור ואינו יודע לעסוק בענייני ערכים ונושאים שברוח.

ממש לא צריך ללכת רחוק. די להתבונן בהתנהלותו של גוף אחר שהאחריות הפיקודית עליו מצויה בידי אכ"א (לצד חיל החינוך), הנושא את שם צה"ל לשווא: גלי צה"ל, שמיקרופוניו נכבשו בידי אנארכיסטים פורקי עול, שכל קשר בינם לרוח לצה"ל אפילו אינו מיקרי. כמעט מדי יום, הם פוגעים בלכידות העם וברוח הלחימה של הלוחמים, ולעיתים אף מעניקים עידוד מוראלי לאוייב, ולמרות זאת 'מכיל' אכ"א את כל  הקילקולים הללו. השבוע למשל העז השדרן השמאלן רזי ברקאי (והוא לא הכי שמאלן בתחנה), להשמיע במהלך ראיון חי, השוואה מקוממת בין גיבורי צה"ל סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול, הי"ד, לרוצחים הסכינאים המשספים חיילים ואזרחים ברחובותינו.

באותו ראיון, תהה ברקאי בפני מרואיינו, השר גלעד ארדן: האם שתי אימהות משני צידי הסיכסוך לא מרגישות אותו כאב על אובדן בניהם? ממש כאילו שאל אם ניצולת שואה, אם אינה משתתפת בצערה של אם גרמניה שאיבדה את בנה החייל שלחם בשירות הצורר היטלר ימ"ש.

ברוח זו של שיוויוניות בין בני אור לבני חושך, יתנהל גם ענף תודעה יהודית בידי הפקידים של אכ"א. הם ינהלו את תחום התודעה היהודית בקרב הלוחמים, דרך המסננת ששמות רבים לה: דמוקרטיה וערכי שיוויון, פלורליזם חברתי, ליברליזם, 'הכלה', חופש הביטוי, שוק הרעיונות, האדם שנברא בצלם, ושאר חרטא ברטא – שלכולם תכלית אחת, להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה, פלשתינאיה ומסתנניה.

מפני שככה זה ברדיו של אכ"א וחיל חינוך: כולם שווים. אימהות של רוצחים ואימהות של קרבנותיהם. וכך זה יהיה בענף תודעה יהודית: לצד רבנים אורתודוקסיים, יופיעו בפני החיילים גם רבנים רפורמים. סיורים יתקיימו גם בכותל ובבתי כנסת, וגם בכנסיות ובמיסגדים. זוהי הדמוקרטיה, חבר.

תרומתם של הרבנים הצבאיים, 'מורעלי הצבא', להעלאת המורל בקרב לוחמי הקו הראשון, לא תסולא בפז. היא נבחנה בזמן אמת, בימי מבצע צוק איתן. הופעתם בזירות הלחימה וטרם יציאה לקרב, היוותה מכפיל כוח, מעורר מוטיבציה ורוח לחימה, ומסלק פחדים טבעיים. הלוחמים שיוועו לשמוע אותם. מול אימת המוות, זקוקים כולם, מאמינים ושאינם, לתפילה ולעידוד.

וכך קרה בימי צוק איתן שמאות פריטי טלית-קטן שהובאו לשטח, נחטפו ע"י החיילים ונלבשו מתחת למדי הקרב. כל זוג תפילין שנמצא בקיטבג של חייל דתי, שימש את כולם לתפילה שלפני ההסתערות. הדף הקרבי שכתב מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, אשר קרא ללוחמים להסתער על "האוייב הטרוריסטי 'העזתי' אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל," הפך ללהיט. 

גם בהסתערות קודמת על רצועת עזה בימי 'עופרת יצוקה' (דצמבר 2008 – ינואר 2009) הבינו המפקדים בשטח, כי נוכחות הרב מהווה מכפיל כוח. הם שלחו מעומק השטח שני טנקים לקו הגבול כדי להסיע אליהם את הרב הצבאי דאז אביחי רונצקי, על מנת לחזק את רוח הלוחמים, בשיחה על גבורה יהודית ומלחמות דוד וסיעתא דשמיא.

מאמצי השמאל ועיתון "הארץ" לגימוד מעמד הרבנים בצה"ל, לא החלו אתמול, אבל נידחו ע"י המפקדים, שמוקירים את תרומתם המכרעת של הרבנים. עד שהגיע מטאטא חדש והזדרז להיכנע ללוחמי המיקלדת, ממציאי נשק חדש במלחמתם לגימוד רוח הלחימה – הדתה. געוואלד. הדתיים משתלטים על צה"ל. אז אולי באמת ראוי להימנע מגיוסם של דתיים, ולצאת למלחמה הבאה רק עם לוחמי המיקלדת של הארץ ושות' מן השמאל הפוסט ציוני? 

מפתיע שדווקא הרמטכ"ל אייזנקוט, שגדל בבית שומר מצוות, ואימו ובני משפחתו הקרובה הם שומרי מצוות קלה כחמורה, נכנע לעריצות המיעוט הצעקני. מפתיע שדווקא הוא אינו מבין את הערך המוסף שיש ברבנים הצבאיים, המלהיבים לקרב בסיפורי גבורתם של דוד המלך והחשמונאים, שמסרו נפשם על הארץ והזכירו לאויביהם: "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא על נוכרים השֹתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר היתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו."

במה עדיפה הגותם של נפוליאון ופון קלאוזביץ, מחוכמת המלחמה של החשמונאים, ועל פני פסוקי עידוד ממקורות ישראל?

קשה להשתחרר מן הרושם, שהמהלך להפקעת הענף לתודעה יהודית מידי הרבנות הצבאית, מהווה קרב נוסף במלחמת המאסף של מרעילי הבארות מן השמאל הקיצוני האנטי ישראלי, לנתק בין המדינה ליהדותה, ואולי גם להחלישה כצעד ראשון לכניעה בפני האוייב הערבי.  

לאחר שהתמנון הסרטני השתלט על האקדמיה שהפכה בעזרתו לסניף של מרצ וחד"ש ובל"ד, ועל  מערכת המשפט, ועל עולם התרבות שלא חדל להשמאיל, ועל התקשורת הממוסדת (גל"ץ, קול ישראל, ערוץ 2, ערוץ 10) והפרטית (הארץ, ידיעות), ועל חלק ממשרדי הממשלה, נשלחות זרועותיו לעבר המעוז הציוני האחרון – רוח צה"ל, ותודעתם היהודית העמוקה, שמכוחם הסתערו רועי קליין והדר גולדין, הי"ד, בחירוף נפש על האוייב האכזר. 

מי, אם לא הרבנים הצבאיים, יוכל להתייצב בפני הלוחמים כדי להפיח בהם רוח קרב? ח"כ עופר שלח? יריב אופנהיימר? זהבה גלאון? ומה יריץ אנשים אלי קרב? ערכי הדמוקרטיה והפלורליזם? דיבורים על 'הכלה' ושוק הדעות? מלים ריקות כמו שיוויון ואחוות עמים?

או פסוקיו הניצחיים של משה רבנו: "כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"?!

* * *

יצחק שויגר

תמרים

הספינה חגה סביב שרשרת העוגן. זה מכבר הגיעה הספינה מביירות אשר בלבנון, נושאת בבטנה מקצת סחורות שהועלו אליה שם  ואשר נערמו בשקי בד על הסיפון הצר, ובעיקר מכילה בבטנה כמה עשרות משפחות של עולים יהודיים לארץ הקודש, שעשו דרכם מפולניה בראשית המאה שעברה. דרך ארוכה עברו. במסע אין סופי שהחל בראשית 1912, עת עזבו את לודז' אשר בפולניה. משם יצאו ברכבת ברגל וברכב עד לטריאסט, ומשם באונייה לביירות, שם שהתה הספינה יום אחד והמשיכה במסעה לנמל הישן של יפו.

עמדו הנוסעים על הסיפון והביטו בבתיה הרחוקים של יפו. עת בוקר היתה וקרני השמש שעלתה ממזרח צרבו את עיניהם הדומעות. מפאת גודלה לא יכלה הספינה להיכנס לנמל ושעה ארוכה המתינו לסירות הספנים שייקחו אותם מן האונייה אל החוף. עמדו וחיכו.

והנה הופיעה אחת הסירות. לאט לאט הגיחה סירת המשא מתוך הנמל וצוות מלחים חותר משני צדיה. כבש מדרגות צר הורד מן האנייה ועוד מעט קט והסירה עוגנת ונקשרת לכבש האנייה. הנוסעים עומדים מוכנים ונדחקים. מזוודותיהם בידיהם ורב החובל מנסה לסדרם בתור. וההתרגשות רבה. ארץ ישראל משאת נפשם מזה שנים, עומדת כנגדם ועוד מעט קט ויוכלו לנשק את אדמתה כפי שחלמו.

והנה רב החובל מנפנף בידיו וצועק משהו, בשפה לא מובנת וכפי שהוסבר להם לנוסעים המבוהלים, לאחר מכן, הוא דוחק בהם לזוז הצידה, כדי לאפשר את פריקתן של הסחורות שבשקים, שנערמו על הספינה בעת עגינתה בביירות ואשר חסמו את המעבר לכבש האונייה.

הקהל רטן אך נסוג לאחור. שניים מצוות המלחים דילגו בזריזות אל האונייה ומיד החלו לפרוק את השקים תוך שהם מניפים את השקים אל על ומשליכים אותם אל צוות הספנים שנשאר על הסירה. והנה נפרם ונקרע אחד משקי היוטה ותוכנו התפזר על פני הסיפון. הקהל הביט משתאה בערימה של תמרים כהים חומים וגדולים שהתפזרהעל פני הסיפון ועט על התמרים כמו עדת תרנגולות מורעבת. בתוך דקות נעלמה ערמת התמרים אם בכיסים ואם בפיות הנוסעים המורעבים והמתרגשים.

רב החובל התחיל לצרוח אולם משראה שתכולת השק נעלמה התחיל לצחוק בקול גדול ואף שאר הנוסעים הצטרפו אליו ועמדו וצחקו בקול גדול. חלקם מפני שזה באמת הצחיק אותם וחלקם מפחד שרב החובל יתבע מהם להשיב את המלקוח, אם לא ינהגו כמוהו. וככה עמדו מספר דקות וצחקו בקול גדול.

אף אימי, שהיתה כבת שבע אז והיתה על הסיפון יחד עם הוריה ושני אחיה ואבי אימהּ, סבא שלה,  שהיה רב נשוא פנים, שעלו לארץ ישראל, אף היא רצה אחר התמרים. אך לשווא. בתוך דקות נעלמו התמרים כלא היו והיא לא הצליחה למצוא אפילו תמר אחד. וכך כשכל הקהל עומד וצוחק, עומדת אימי מבוישת מאוכזבת ודומעת ומביטה בסבא שלה.

"לא הצלחתי אפילו לתפוס תמר אחד," אמרה.

"לא נורא," אמר לה. "הנה קיבלתי מאחד הנוסעים, שהוא אחד מידידיי שני תמרים. הנה לך. אילו תמרים גדולים ויפים שמקורם בבבל לשם גלו אבותינו לאחר חורבן הבית הראשון וחלקם הגדול נשארו שם ולא חזרו לארצנו. ואומרים שהם נהיו מגדלי התמרים האלה. ומאז ארץ זאת  ידועה בתמריה הגדלים על גדות החידקל שהיה הנהר שהיה בגן עדן. ואם כל  העם יחזור לארץ ישראל כמונו, אולי גם פה יגדלו תמרים כאלה."

נתנה אימי עיניה בתמרים היפים, שכמותם לא ראתה מעולם ורצתה לנגוס בהם. עצר בה סבא ואמר: "תדעי לך. שהיום הוא יום טוב וזה הוא ט"ו בשבט שזהו ראש השנה לאילנות. ומצווה לאכול פירות ביום זה. שהרי התמרים הם מאחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ואין ספק שגולי בבל הביאו את זרעי התמר למקום גלותם וכשיחזרו משם יחזירו גם את תפארתה של הארץ. את זרעי התמרים. ואנו פה על האונייה ואיננו יכולים  לקיים את מצוות אכילת פירות בארץ ישראל, שאנו עומדים בשעריה. אבל כדאי שתתאפקי ותשימי את התמרים בכיס מעילך וכשנרד לחוף תאכלי את התמרים ואל תשכחי לברך עליהם, בורא פרי העץ, וגם ברכת שהחיינו וכך נוכל להתחיל את מצוות ישיבתנו בארץ ישראל בט"ו בשבט, במצוות אכילת פירות האילן."

אימי נסוגה לאחור והמתינה יחד עם משפחתה כשהתמרים בכיס מעילה. והנה הגיעו תורם לרדת מן הספינה. המלחים החסונים זרקו את המזוודות הכבדות של הנוסעים לעבר הסירה המתנדנדת, כאילו היו קופסאות גפרורים. בתוך דקות נערמו המזוודות על הסירה הקשורה לכבש האנייה והנוסעים התחילו לרדת.

אימי עמדה משותקת. ידיה מונחות על כיסי המעיל, משום שפחדה לאבד את התמרים.

"אחזי במעקה ותרדי," קרא לה אביה, אך היא בשלה. הסירה התנדנדה והנוסעים שכולם כבר היו יושבים בסירה התחילו להרגיש ברע מחמת הטלטולים והתחילו לרטון. או אז עלה אחד הספנים חזרה לאונייה העמיס את אימי על כתפיו  משל היתה עז מובלת לשחיטה, וירד עימה אל הסירה, שהחלה עושה דרכה אל הנמל.

לא עברו דקות רבות אבל אלו נראו לה כנצח. והנה נכנסו לנמל והסירה נקשרה לרציף והנוסעים ירדו אל החוף, אוחזים במזוודותיהם הבלויות. בליל של צעקות בשפות שונות – פולנית ואידיש ערבית וטורקית, אפף את חבורת הנוסעים. צעקות הסבלים התערבבו בקריאות בני המשפחה זה לזה. והיו גם כאלה שבני משפחתם כבר חיכו להם. 

למשפחת אימי לא חיכה איש. מיד קרא סבא לסבל ורכב שהעמיסו את המזוודות ואת בני המשפחה ויצאו לחפש להם מקום לגור בו.

בגלל המהומה וההתרגשות שכחה אימי את התמרים בכיסה ולעת ערב, לאחר שמצאו מקום לגור בו, נזכרה בתמרים והוציאה אותם מכיסה, בירכה עליהם ואכלה אותם בתיאבון ובכוונה שמצוות ישוב הארץ התחילה בתמר, ממש כפי שהורה לה סבא.

את הזרעים זרקה לחצר הבית דרך החלון.

מיספר שבועות גרו בני המשפחה באותו בית. יום אחד הבחינה אימי שבמקום שזרקה את הגרעינים של התמרים נובט לו שתיל. מיד רצה לסבא והראתה לו.

"יכול להיות שזה באמת דקל שצומח מהזרעים שזרקת. מי יודע, כל דבר שהוא בא מאהבה מתחיל בתמר. אהבת ארץ ישראל אין לה שיעור והתמר שאכלת בט"ו בשבט בארץ ישראל מן הראוי שיצמיח עץ. אבל איני יודע אם נראה בגידולו שכן בעוד מיספר שבועות אנו עוברים לבית אחר בשכונה חדשה."

לא אתאר  את תלאותיהם של בני משפחתי מאותה עת. התקופה שעברו בין השלטון התורכי והבריטי בתקופת מלחמת העולם ולאחריה. החיים לא היו קלים והיו מלווים  במיספר טלטולים וגירושים בין יפו לנווה צדק לירושלים וחדרה ובני ברק עד שהשתקעו בתל אביב.

בשנות השלושים הגיע אבי לארץ ישראל גם הוא באונייה מבירות ובתל אביב פגש את אימי. כשהציע לה להינשא לו סיפרה לו על עץ התמר ששתלה. "אהבה מתחילה עם תמר," כך אמר לי סבא. הלכו חפש את עץ התמר ולא הצליחו למצוא לא את הבית ולא את העץ שאולי צמח ואולי לא. אבל אהבה מצאו וגם תמרים.

אפילוג

כשהתחלתי לחזר אחרי אשתי שאלתי את אימי כיצד אדע שהיא אוהבת אותי.

"תן לה תמרים," אמרה. "אלוהים מזווג זיווגים ואם עיניה יבריקו בעת שתאכל את התמר תדע שהיא המיועדת לך. ואז יתקיים בך האמור בשיר השירים אשר לשלמה 'אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו."

ההמשך של הפסוק הוא "וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" – ואלו הם כבר דברים אינטימיים שזה לא המקום ולא הזמן לפרוש אותם ברבים.

בדרכי לפגישה עימה החלקתי שני תמרים חומים ויפים לכיסי ובתוך שיחתנו ובדרך אגב הצעתי לה לחלוק עימי את התמרים ששלחה לה אימי. עיניה הבריקו בעת שאכלה את התמר  ואור זה היה בעיניי האות, שאכן היא זו המיועדת לי.

סמוך לט"ו בשבט, מעט ימים לאחריו, באנו בברית הנישואין. וכפי שנראה אימי צדקה. עובדה היא שאנו נשואים באושר עד היום, אנו  מגדלים ביחד ילדים ונכדים ונהנים גם מאלו וגם זה מזו, כך אני מעיד,  וגם זו מזה, כך אני מקווה.

והנה אגלה לכם שהיום יום הנישואין שלנו. במשך כל השנים האלו שוררים בינינו רגשות של אהבה וחיבה. וכדאי להסביר שהאהבה היא הכוח המוליך הראשוני והחיבה היא  קצת למטה מזה, אלו הם רגשי החברות והשיתוף של  חיי היום יום, שבני זוג צריכים לחוש יחס של חיבה וחברות זה לזה בכל מעשיהם וזאת בנוסף לאהבה, שאז ורק אז ישרור האושר בביתם.

ומצאתי שאהבה וחיבה ביחד, בגימטרייה, זה 44. וזה בדיוק מיספר השנים שאני נשוי לאשתי מאז נישאנו ועד היום.      

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.

שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות

נושא שיחתנו הפעם יכול לשמש כותרת לסידרה כולה, והוא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. הנושא מורגש, או מודגש ביותר – בשני הספרים משנות העשרים. "ימים ולילות" נכתב ב-1922, הופיע ב-1926, וגיבוריו הם אנשי העלייה השלישית; ואילו "נדודי עמשי השומר" נכתב ונדפס, כלומר יצא לאור, בשנת 1929. הוא מאוחר יותר על פי סדר כתיבתו, אך מכיוון שגיבוריו הם אנשי העלייה השנייה, ותקופת התרחשותו היא לפני מלחמת העולם הראשונה, בחרתי לפתוח בו.

המאזינים אולי זוכרים שגם בשיחה הקודמת עסקנו ב"נדודי עמשי השומר", אבל – באספקט אחד וברור שנמצא בו, והוא האגדה על יהודי חייבר, כאשר בחלקו האחרון של הספר, גיבורו, עמשי, יוצא אל המידבר לגלות את יהודי חייבר.

אך זו אינה הנגיעה היחידה בשאלה הערבית של הרומאן המעניין, ולצערי – גם הנשכח, "נדודי עמשי השומר". מצוי בו תיאור מעניין, מפורט, לוקאלי מאוד, לא רק של יחסי יהודים בינם לבין עצמם, אלא גם כיצד ראו את שכניהם הערבים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.

יעקב רבינוביץ עלה ארצה ב-1910 והוא בן שלושים-וחמש, וכבר מוכר כסופר, שגם כתב על הארץ לאחר שביקר בה לראשונה ב-1905. רבינוביץ התיישב בפתח-תקווה וחי בה עד שנת 1923, שאז עבר לתל-אביב. מושבה זו, שהיתה הגדולה ביותר בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, שימשה בימה לסיפוריו, ובייחוד ל"נדודי עמשי השומר". דומה שרוב התמונות שנביא בהמשך, מתרחשות הן על רקע מושבת הפרדסים הזו, ערב מלחמת העולם הראשונה.

מה פירוש הנושא – בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות? – זוהי אותה התנודדות שדיברנו על אודותיה בשיחות הקודמות, בין הגישה הרומאנטית, שמבטאה המובהק היה משה סמילנסקי, לבין אותה אמירה חודרת, נוקבת, של ברנר, על מרירות המציאות, שעולה מן השאלה הערבית.

אי אפשר לומר שיעקב רבינוביץ, המתאר בספרו את חיי הערבים, את הפועלים, הבאים מן הכפרים השכנים למושבה – שהוא מתאר אותם בצורה רומאנטית. הוא דווקא מתאר אותם בעליבותם, מתאר את קשי החיים, את ההסתפקות במועט, אבל – גם במצבם זה הם מהווים אתגר קשה מאוד, ביטוי של שורשיות ושל חיוניות – לעומת הפועל העברי, האינטליגנט, של תקופת העלייה השנייה. באחד המקומות בספרו הוא אומרעל הערבים: "ובאלה עלינו להילחם, ובהם על פועלינו להתחרות."

בקטע הבא מתוארים עמשי וחברו יונוביץ, שהוא בן-דמותו של רבינוביץ בסיפור, כשהם עוברים על פני כרם שקדים רעוע ועזוב, הנטוע על גבעת חול, בפאתי המושבה, זאת לאחר יום עבודתם בזמירת כרמים; לנגד עיניהם נפרשת תמונה של סוף יום עבודה במושבה הגדולה, שיש בה כרמי שקדים וגפנים, ופרדסים לרוב.

מן המושבה רצו ערביאים וערביות אחרונים, מאלה שאינם יושבים במושבה. הם נחפזו אל כפרם, מי רוכב על חמור, מי רץ אחריו ברגל, מי הולך או רץ לחוד או בצוות. הגברים קודם, ואחריהם הנשים והבנות. ומסביב השאבאב מדביקים איש רעהו, והם הולכים וצורחים, ומי גם מנעים איזו נעימה. לבושים הם כדרכם, טלאי על גבי טלאי, דבר רגיל ונחשב כמו קישוט לבגד.

ויונוביץ צחק. "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורות בכדים, ויכול אתה להיות בטוח – ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשיו, נשארו בחיים שלושה, ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות. אלה שנוצצים ונובלים כדשאים. אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם. היודעים חשבון בפרוטות, אך לא בילדים. הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו, ופרים ורבים ככמהין וכפטריות. חוששני עמשי כי אנו, המאחרים שבת בגפינו, ואוכלי לחם העצבים, לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו, המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזה מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים, ואיננו רוצים לחיות."

משפטים אחרונים אלה הם ממש בניגון הברנרי: איננו חיים ואיננו רוצים לחיות. חווה וטניה הן צעירות שנעקרו מארץ-מוצאן, רוסיה, ואינן מוצאות לעצמן מרגוע בארץ. הן רווקות. כל הצעירים הללו רווקים. אנו פוגשים כאן מוטיב מעניין – הרווקות, הערירות, הרגשת הניכר בארץ, עדיין הם זרים בה, צעירי העלייה השנייה – וזאת מול עליבות הפועלים הערבים, שדווקא בפרימיטיביות ובאלמנטאריות של קיומם, מעוררים קנאה, משום שהם קרובים לטבע ומסתגלים אליו גם במצבם הפחות הזה. ואיתם, עם אלה – על הצעירים האינטליגנטים, היהודים, להתחרות, וברור שאי-אפשר להתחרות בהם, כי הצעירים והצעירות היהודים אינם יכולים להסתפק במועט שכזה, ולכן עליבותם של הערבים נתפסת כאן כחולשה וככוח גם יחד.

חרף הרומאנטיקה של ההליכה למידבר, הבאה בסופו של הספר, הנה בראשיתו, כאשר רבינוביץ מתאר את חיי היום-יום, אפשר לומר שהוא מתאר, בדומה לברנר, את היחסים האירוטיים בין שני העמים – בצורה מאוד פסימית, וגם מציגם כיחסים מאוד לא בריאים. הפועל יונוביץ, בן-דמותו של המספר, מתאר כבדרך-אגב הווי יומי בתקופת קטיף השקדים במושבה הגדולה, קרוב לוודאי – פתח תקווה.

אני עבדתי שם, את חטאיי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עלי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הינחתי זאת לעוזרו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש. בסלים של ערביות, או בחבילות שלהן, גם כן. רק לא בשמלותיהן.

 "כשנחוצה לי ערביה," היה אומר, "אני שולח אותה אל הבריכה, להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלולן, מילא, תגנובנה איזה שקדים."

מתוארת כאן מציאות של יחסים בין יהודים לערבים, גם יחסים אירוטיים, אך אלה אינם יחסים רומאנטיים, של אהבה, גם לא יחסים בעלי עתיד. אלה הם יחסי ניצול, כאשר המעביד, בן-המושבה, או הפועל העובד במושבה – מנצל נערות ערביות; וגם מציין, במין התפארות, שהוא שולח אותן להתרחץ לפני שהוא מקיים איתן יחסים, ולכן לא יבדוק אם גנבו או סחבו קצת שקדים, כי כאשר אינן רחוצות – הוא לא רוצה אפילו למשש ולבדוק שמא סחבו משהו.

אחד הנסיונות של עמשי לפתרון המצב הארץ-ישראלי הוא התגייסותו לצבא התורכי. הוא מקווה שאולי במסגרת זו יימצאו מידה של קוממיות, ביטחון, ואולי גם צבאיות – ליישוב הארצישראלי. אך חוויות קשות מאוד עוברות עליו בצבא התורכי. המספר רומז, באופן די ברור, לאיום של קיום יחסים ההומוסקסואליים. חיילים ערבים, או תורכים, מנסים לקיים עימו משכב זכר, כנהוג שם – ועמשי בורח משירותו, ובליבו אכזבה גמורה מן השירות בצבא התורכי.

דמות ערבי, שמצוייר בצורה נאה יותר, אם כי לא פחות ביקורתית, מופיעה בהמשך הפרק. בדרכו בחזרה מדמשק, לאחר שנקעה נפשו מחולאיו ומטומאתו של הצבא התורכי – מתאכסן עמשי במושבה קטנה בגליל. וכאן, ביושבו על מפתן, בצל, אצל בעלת-בית שאיכסנה אותו, הוא רואה ממול פרש בידואי אציל, שמתואר בצורה מאוד רומאנטית ויפה – עטור עקאל מוזהב, לסוסו אוכף מפואר, בעל ציציות, וכולי. הבידואי בא לבקר אשת איכר, שעה שבעלה נמצא בשדה, עובד לפרנסת המשפחה. האישה מזמינה את הבידואי לשתות לימונאד, והוא נכנס לביתה וכנראה מבלה איתה. מסתבר שבא לשכב עימה. אחר כך הוא מסתלק, והאיכר המסכן כלל אינו יודע מה קורה בביתו, כאשר הוא נמצא בשדה.

האם סצינה זה שייכת לרומאנטיקה או למרירות המציאות? – קשה לדעת. בעלילת הסיפור יש נופך קצת רומאנטי. אבל בסיכום של המספר, של עמשי, ברורה מסקנתו.

אין דבר. עמד וצחק לעצמו צחוק טוב. יש לו אישה. תענוג. ומה שנעשה בשעה שאיננו – בעלים כאלה אינם חושדים בכלום. והבידואי, ענק מידבר. בן-חיל. והוא נזכר כי ראה בבידואי, בתנועותיו ובעיניו, גם משהו תגרני. הוא ודאי גם סוחר קצת, וגם מסייע למכירת אדמותיהם. סכנה אין. סופם יהיה כסוף כל הבידואים שבפינה זו. הם ילכו לעבר-הירדן. פה חסל. יישוב יהודי. יישאר לו לכל הפחות זיכרון נעים. ישתה לימון.

ובכל זאת הדבר נורא. יהודי מסכן זה, והבידואי לעומתו.

יחסו של רבינוביץ, מבעד לעיני גיבורו עמשי, הוא קצת דו-ערכי. מצד אחד עין הסופר שבו ניצתת לפיקאנטיות שבסצינה, ומצד שני הוא רואה בה, כמו ברנר, משהו שלא ייתכן, שאינו טבעי. אותם יחסים אירוטיים שבין יהודים לערבים, יהודים למוסלמים, המתוארים ב"נדודי עמשי השומר" – אינם יחסים של זוג, זוג מעורב; אינם חיים משפחה רגילים ביחד, או סימן לתקווה משותפת – אלא יחסים מעוותים במידת מה, באותו אופן שראינו גם אצל ברנר, שאצלו כל מגע אירוטי בין פרטים משני העמים יש בו משהו מפחיד ומעוות.

נושא נוסף הקשור לשאלה הערבית בצורה עמוקה, ומופיע ב"נדודי עמשי השומר", הוא היחס לאנשי "השומר", זה הארגון שהוקם בשנים ההן לשם שמירה עברית במושבות, והיה אמור להיות סמל לצבאיות ולגבורה.

עמשי, שלא כמרבית חברי "השומר", הוא בן-הארץ, ואולי לכן הוא מנסה להסביר את ההבדל הקיים בין חברי ארגון "השומר" לבין איכרי המושבות, ובייחוד המושבות הקטנות בגליל, שבהן החל הארגון את עבודתו – על פי אורחות החיים של שכניהן הערבים. כשם שהבידואי, הרוכב על סוסתו, הרואה עצמו אדם חופשי, בן המידבר, הפושט לעיתים בגדוד – בז לפלח, כך השומר העברי בז לאיכר בן-עמו, מפני שהלה רתוק לאדמתו. השומר גם הוא רואה עצמו, על סוסתו, אדם חופשי, ומכאן גם תשוקת ההליכה המידברה, שמאפיינת את עמשי השומר.

חרף זאת, עמשי תוקף בצורה חריפה את הווי השומרים, שכביכול היה עליו להצדיקו ולשמש כגיבורו. הוא מאשימם בכך שהם מאמצים לעצמם מושגים זרים של אצילות, של טוהר גזע – אמנם, מדובר על סוסות מיוחסות וצאצאיהן, אבל מכאן אתה רואה גם את יחסם לאנשים. זוהי מעמדיות פסולה, וזוהי גם תכונתה הפסולה של הצבאיות, וסכנתה.

ארבעה סוגים של צבאיות נזכרים ב"נדודי עמשי השומר", וכולם כאחד קשורים קשר הדוק לשאלה הערבית.

הסוג הראשון, שעליו עמדנו גם בשיחותינו הקודמות, הוא גבורת הערבים, המזרח – ובייחוד גבורת השומר על סוסתו, שהוא כפרש הבידואי, וזה הדגם לצבאיות בארץ. אין עדיין טנקים, הם טרם הומצאו. אין אפילו תותחים חוץ מתותחי הראמאדאן, אין גם מכוניות, אין ביטוי יותר חזק לעוצמה צבאית מאשר פרש על סוסתו – בארץ-ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה.

הסוג שני – השירות בצבא התורכי, שאותו עמשי מנסה, נחרך ובורח מטומאתו.

סוג שלישי – הוא הצבאיות של "השומר". ועימה אנו נכנסים לוויכוח מאוד ומעניין. חברי "השומר" כבשו את השמירה העברית, יותר נכון – היהודית, כי עברית הם לא כל כך דיברו, אלא נהגו לדבר בעיקר יידיש; כבשו את השמירה בעיקר בכמה מושבות קטנות בגליל, אך מעודם לא כבשו את השמירה במושבה הגדולה ביותר באותה תקופה, פתח-תקווה. במושבה זו היתה נהוגה שמירה מעורבת, מבוססת גם על עבודת שומרים ערבים, ובראשה עמד ראש השומרים, אברהם שפירא.

בעת התרחש סיפורו של רבינוביץ – שפירא הוא כבר אדם מבוגר, אך אנו זוכרים אותו עוד בהיותו נער, כאשר שימש דגם לזאב יעבץ, בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (1891), בדמות הנער נחמן.

ברומאן "נדודי עמשי השומר" מתואר אברהם שפירא כראש השומרים במושבה, וכמי ששיטתו מנוגדת לתפיסת הביטחונית של אנשי "השומר". הספר נכתב בתל-אביב, בשנת 1929, אך הסצינה שבה מדבר עמשי על אודות שפירא מתרחשת במלון בפתח-תקווה, מלון "הירקון" הידוע של האיכר משה גיסין, שאצלו גר רבינוביץ במשך שנים. מיטב האינטליגנציה היישובית באותה תקופה עברה את המלון ושהתה בו לצורך ביקור או אירוח ממשוך יותר.

יושב על מרפסת המלון יונוביץ, ויושב גם עמשי, שמבקר במושבה. אחר המסובים שואל אם עמשי אם הוא, חבר ארגון "השומר", בא להנהיג גם במושבה זו, פתח-תקווה, שמירה יהודית.

עמשי מסיר כובעו, מניחו על השולחן לפניו, ואומר:

 "לא. קודם כל, אין אני עתה עסוק בשמירה. אני כבר פה כחודש וחצי. ושנית – למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו."

הראש – זהו אברהם שפירא.

 "עוד לא בא הזמן. הוא יבוא. יכול גם לבוא מחר. גם במושבת השומרון לקחנו את השמירה פתאום. אבל יש לנו עוד דרך-ארץ בפני הזקן שלכם. סוף-סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפראקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג'דע, בן-חיל. איך הוא רוכב, ואיזו סוסה לו!"

 "לו הלכתם בדרכיו – לא היו לכם קורבנות. בן-אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב?" אומר אחד מהחוששים.

 "ודאי," עונה עמשי. "לנו, אדם שלנו ודאי יקר מכל, אך כבוד האומה – יקר מאדם! כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשוחטנו מדן ועד באר-שבע, המבלי אשר גם נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור! וכי חושב אתה שמתוך איזו גנדרנות צצה השמירה העברית? היא נולדה בגליל התחתון, במקומות בידואים של עבר-הירדן, לא היה מוצא אחר לאיכרים – ולכן קיבלו אותנו."

ואחרי שתיקה קצרה, הוא מוסיף: "ואם אדם יקר מאשכול ומאמיר – מדוע יוזל אחיך מישראל מפרוטה עלובה?"

אנשי "השומר" מואשמים כאן בלחיצה קלה מדי על ההדק, ובהסתבכות מתוך אי-ידיעת הסביבה, בנקמת דם, בגאולת דם, עבור אשכול ענבים; ואילו המושבה הגדולה מוצגת כמי שבדרכי שלום, ובשמירה מעורבת, שגם ערבים שומרים בה על יהודים – מצליחה לנהל, בפחות הסתבכות עם הסביבה, את ענייניה הבטחוניים.

חרף זאת, קשה להימלט מן ההרגשה, שדגם הפעולה של "השומר", על זרותו היחסית – הוא דגם למציאות שעתידה לבוא, וכי בדרכי ההשתלבות במרחב של ראש השומרים במושבה – לא היה אפשר לצעוד הרבה קדימה, מעבר למידה מסויימת של חיי יהודים המתנהלים בחסות שכניהם הערבים; זאת על אף הגבורה ומראית-העין שישנן לא פעם בסיטואציה של מושבה גדולה ובה ראש שומרים בעל-מוניטין. אפשר לומר שחברי "השומר", גם בטירונותם ובאי-ידיעתם את תנאי הארץ – מבשרים אולי את הדגם של הסכסוך הלאומי הבלתי-נמנע, שעתיד להתפתח בה על רקע לאומי חריף, וללא פשרות.

הצבאיות של "השומר" אינה אפוא פתרון – לדעת רבינוביץ בספרו זה, וגם לא לדעת עמשי גיבורו. שמאי מספר על חלומות של זוועה ופחד, על הרגשה שהשמירה, הצבאיות הזו, משחיתות את האדם.

הסוג הרביעי של הצבאיות, או של הגבורה, שעליו שוחחנו בפרק הקודם – עמשי חולם וגם יוצא לגלות את אלפי הפרשים החמושים החיים במידבר, את יהודי חייבר, וכל זה נשאר בגדר האגדה.

*

רומאן חשוב, המאפיין את ספרות העלייה השלישית, וגם את התייחסותה לדמות הערבי, הוא "ימים ולילות" מאת נתן ביסטריצקי. את הספר כתב בהיותו בחור מאוד-מאוד צעיר. בן עשרים וארבע היה כאשר עלה ארצה, בשנת 1920, ובתוך כשנתיים סיים את כתיבת "ימים ולילות". זו היתה תקופה אינטנסיבית ביותר אצלו, ובארץ כולה.

בשנת 1920 נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו בהגנת תל-חי. במאי 1921 התרחשו מאורעות-דמים ביפו, בהם נרצחו בידי ערבים גם יוסף חיים ברנר וחבריו, שחיו בביתה המבודד של משפחת יצקר, בין פרדסים, במקום שהוא כיום פרוור דרומי של תל-אביב. באותן שנים, 1922-1920, עלו ארצה ראשוני תנועת "השומר הצעיר". הם חיו במחנה אוהלים, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה. המקום נמצא בסביבה שלימים הוקם בה קיבוץ יגור, והוא הנוף שתיאר בדימיונו הרצל, כאשר כתב את פרק המסע במכונת הקיטור מחיפה לעמק, ברומאן "אלטנוילנד".

במחנה העבודה על כביש חיפה-ג'דה, התנהלו חיים קהילתיים אינטנסיביים צעירים, שהונצחו בקובץ "קהילייתנו", שהופיע ב-1926, היא השנה שבה יצא לאור גם הרומאן "ימים ולילות" של ביסטריצקי, כאשר ביסטריצקי היה גם העורך של "קהילייתנו". הוא השתתף בחיים האינטסיביים הללו של חברי העדה השומרית בראשיתה, בכביש חיפה-ג'דה, ובנקודה נוספת, שהיום נותר ממנה רק ציון של עצים אחדים וכיפה בנוייה – היא ביתניה עילית, הצופה על פני עמק הירדן. במקום הזה ישבו ראשוני "השומר הצעיר", ובה התרחשו חיי עדה מיוחדים במינם, שלאחר שנים רבות באו לידי ביטוי יוצא-מן-הכלל במחזהו יהושע סובול, "ליל העשרים", שנכתב כנראה בעקבות מחקר היסטורי על חייהם. אם איני טועה, רוחו של הרומאן "ימים ולילות" מפעפעת בלבטיהם ובדמויותיהם של גיבורי סובול ב"ליל העשרים", כשהוא מוסר בנאמנות מופתית את תחושותיהם של ראשוני הצעירים שבאו בעלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה.

 "ימים ולילות" נכתב, לפי עדות מחברו, בשנת 1922 בנצרת, כלומר – בסביבה ערבית; המספר, בנימין מוגיליאנסקי, נמלט לאווירה השקטה והמרוחקת של העיירה הגלילית, מפני ההתרחשויות האינטנסיביות של שנות 1920-1921; אינטנסיביות עקב גלי מאורעות הדמים, ובגלל המתח החברתי העז שאיפיין את חיי החבורה הצעירה של "השומר הצעיר".

אחד הנושאים, המתוארים גם בעדויות – כאשר לאחד החברים היה עצוב ורע בלילה, כאשר היה קרוב לטרוף נפשו בכפו – היה רץ ומצלצל בפעמון, ואז היו חבריו מתעוררים ויושבים עימו, והתנהלו שיחות-נפש ממושכות ומעמיקות, שבהן היו חושפים את מצוקותיהם. אירעו התאבדויות, היו פרשות אהבים מכאיבות שבמהלכן נפרדו זוגות ונוצרו קשרים חדשים, והיו מקרי גירוש של חברים מן הקהילייה. האווירה היתה עמוסה ודחוסה, ממש נושא ספרותי, עז וחזק, ואין פלא שכבר באותה תקופה, הסופר הצעיר ביסטריצקי, הנציח דברים אלה בשני הכרכים של ספרו הגדול "ימים ולילות".

במהלך ההתרחשויות, המתוארות בספר, פורצים מאורעות תרפ"א, 1921, ברנר נרצח, ואחד מחברי הקבוצה שב"ימים ולילות", ששהה אותו יום ביפו, יולק שמו, נרצח גם הוא. אורי, גיבורו של ביסטריצקי ברומאן, מתפכח ומתחיל להרהר על ההבדל שבין החלום הקודם שלו, הרומאנטי, על ארץ כנען שבה הערבים מסבירי-פנים והם לנו כמו אבותינו הקדמונים – לבין מרירות המציאות שמתגלה לאורי וגורמת לו, ממש כמו לגיבורי ברנר, הרגשת זרות, כאילו זה רק עתה ירדו מהאונייה. התערותו בארץ עד לאותה התפכחות היא בעיניו התערות מדומה, אידילית, ואילו חוסר יכולתו לשנות את הסיטואציה בה הוא נמצא, ואת יחסו העויין של הערבי כלפיו – נוטעת בו, באורי, הרגשת אשמה כבדה.

מתוך אותה הרגשת אשמה, לאחר מאורעות מאי 1921, יוצאים אורי וחבריו, ועימם גם המספר, בנימין, בן-דמותו של הסופר – לכפר הערבי הסמוך, למין ביקור של פיוס. הם פוגשים מולם קבוצה אחרת של צעירים יהודים, שצועדים ברגל רמה, והדבר משרה שוב הרגשת אשמה על אורי – שהנה אנו באים אל הערבים באידיאות זרות. ייתכן שמדובר כאן על פעילותם של הקומוניסטים היהודים בארץ בעת ההיא. הילכה אז טענה, שאולי היתה נוחה גם לשלטון הבריטי, והיא כי מצעד ה-1 במאי של קומוניסטים יהודים על גבול יפו – הוא שהצית, שגרם לערבים המוסתים, להתחיל בהתנפלות על היהודים, במאורעות 1921.

לנושא שלנו חשובה פחות האמת ההיסטורית, ויותר – התחושות של אורי ובנימין בלילה, כשהם ישנים בכפר הערבי אצל ידידם, סעיד שייך, כאשר התקופה היא ממש לאחר המאורעות האכזריים של מאי 1921.

 "התישן בנימין? יש סוברים כי הפלחים הם מגזע העברים אשר נותרו בארץ. לפי עניות דעתי זה מתקבל על הדעת, או – אפשר לא כן? הי, בנימין, הישן אתה? אח שהרג את אחיו, הן אי-אפשר לראות בו רוצח רגיל. ודאי איזה אי-הבנה בדבר. או, אפשר אני טועה?"

אורי מנסה לתרץ את אכזריות הערבים, אותה מרירות המציאות שפורצת במיפגש עימם – על פי המיתוס העתיק בדבר מוצא משותף. אולי כל הסיפור מתרחש בין אחים? אולי הם עדיין במצבם של העברים הקדמונים, שהיו את בניהם מקריבים למולך, ולכן עלינו להתייחס לגילויי האכזריות הללו בצורה אחרת, ולא בתפישה הרגילה הרואה ריב נצח בין שני לאומים.

ומורגש שהתירוצים הללו אינם פועלים, אינם משכנעים. הקטע המסכם, חריף וקשה, לאותה התפכחות מן הרומאנטיקה והכרה במרירות המציאות – מצוי בהרהוריה של מרים, אהובתו של בנימין, המספר. היא, שכל אותה תקופה נמצאה בתל-אביב, היתה עדה לרגעים שבהם הובאה גופתו של ברנר, לאחר הירצחו בידי הערבים, והיא אומרת:

 "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."

ההתערות באה כקורבן, ורק לאחריו אפשר לשבת ולחלום על מולדת חדשה. זוהי ההתפכחות הקשה, והיא בשורתו המרה של "ימים ולילות" – מן החלום של ההתרפקות על המזרח, על האב הקדמון, עד להכרה שכל זמן שמתרפקים – תוססת תחושת זרות; ולאחר שמתים, שנרצחים – נוצרת שורשיות הפוכה, טראגית, האומרת שמכאן ואילך הצעיר היהודי נטוע לנצח, מושרש סוף-סוף, באדמת מולדתו.

קריאה מומלצת לשיחה שביעית:

יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר" (1929).

נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות" (1926).

אהוד בן עזר:

מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964.

מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.

נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.

ימים ולילות לנתן ביסטריצקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 10.12.1971.

בכור מכורה לשמעון קושניר. קריאה אפשרית. למרחב. 26.12.1969.

פגישות על אם הדרך. (על "בכור מכורה" לשמעון קושניר). קול העם. 4.7.1973.

ארץ לא זרועה לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 3.10.1971.

הנפט זורם לים התיכון לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.12.1976.

בשבילי שדות לשלמה ריכנשטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.6.1973.

אנשי בראשית לאליעזר שמאלי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.5.1972.

נימר אביזרוע לאהרן פולאק. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.6.1971.

צמד שנשבה לפנחס כהן. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.9.1974.

בפרוח עץ ההדר לבתיה כהנא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.2.1975.

בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

 פברואר 2016

הַמְּשׁוֹרֵר בְּמַשְׁבֵּר

עַל הַבַּאר

תָּקוּעַ בְּפִיו נְיָר

מְגֻלְגָּל

כְּקָנֶה שֶׁל אֶקְדָּח

וְהוּא מְצֻבְרָח

וּמְאֹד לֹא מְרֻצֶּה,

הַנְּיָר לֹא מִתְרַצֶּה

וְהַשִּׁיר לֹא יוֹצֵא.

*

פִּתְאוֹם הוּא תּוֹפֵס דָּבָר בִּלְתִּי-נִתְפָּס בְּעֵינָיו:

שֶׁהוּא כְּבָר מְבֻגָּר מֵאִמּוֹ יוֹלַדְתּוֹ!

הוּא הוֹלֵךְ, אַךְ הִיא כְּבָר מִזְּמַן הָלְכָה;

הוּא נִשְׁאַר לְבַד, הִיא כְּבָר לֹא מַחֲזִיקָה לוֹ יָד

וְנַעֲשָׂה לוֹ קַר (כִּי הוּא מִמֶּנָּה מְבֻגָּר).

אִי-הַשְׁלָמָה

הַכּוֹבַע וְהַמַּקֵּל עַל הַקּוֹלָב

לְמִקְרֶה שֶׁהוּא שָׁכַח

וְיַחֲזֹר וְיִקַּח. חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ

שֶׁבַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הוּא מַרְבֶּה לִשְׁכֹּחַ,

וְלָכֵן הַמַּקֵּל וְהַכּוֹבַע עַל הַקּוֹלָב

כְּדֵי שֶׁהִיא תִּזְכֹּר לְהַזְכִּיר לוֹ

לְבַל יִשְׁכַּח –

(אֲבָל הִיא עַצְמָהּ שׁוֹכַחַת שֶׁבֶּאֱמֶת

הָאִישׁ שֶׁלָּהּ מִזְּמַן כְּבָר מֵת;

שֶׁהוּא שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתָיו

וְהִיא בְּכָל זֹאת שָׂמָה לוֹ אוֹתָם

עַל הַקּוֹלָב).

אִישׁ בְּתוֹךְ כּוֹבַע

כָּפוּף הוֹלֵךְ

וּמִתְכּוֹפֵף

כְּמוֹ אַגְמוֹן בָּרוּחַ

סוֹחֵב הוֹלֵךְ

כָּפוּף וּמִתְכּוֹפֵף.

*

      לזכר י.ש.

מִי הָיָה מַאֲמִין

שֶׁאָדָם שֶׁמֵּכִין חַמִּין

וְחָלַם לֶאֱכֹל אוֹתוֹ

מִכָּל הַלֵּב –

יְקַבֵּל לְפֶתַע הֶתְקֵף לֵב?!

הַמָּוֶת

חוֹשְׁבִים עָלָיו

מְדַמִּים אוֹתוֹ

מְדַבְּרִים עָלָיו

כּוֹתְבִים עָלָיו

מְשַׂחֲקִים אוֹתוֹ,

שָׁרִים עָלָיו

וְהוּא אֵינוֹ נוֹגֵעַ לָנוּ

כָּל עוֹד אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּנוּ.

*

אֵיזֶה מַזָּל בִּישׁ

הָיָה לָעַכָּבִישׁ:

הַדִּירָה נֻקְּתָה,

הַחֶדֶר כֻּבַּד וְטוּאֲטָא,

כָּל הַלִּכְלוּךְ הֻשְׁלַךְ

וְאִלּוּ חוּטִים שֶׁטָּוָה לוֹ בְּאֵיזוֹ פִּנָּה

(שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּיִת)

הָיוּ כְּלֹא-הָיוּ וְכָךְ

עוֹלָמוֹ עָלָיו חָרַב.

*

גַּם צוּק אֵיתָן

לֹא עָשׂוּי מִבַּרְזֶל יָצוּק;

בְּצוֹק הָעִתִּים

נִשְׁאַר צָמוּק

הַקָּטָן.

יוהרה

הָיָה לוֹ אַף

שֶׁנָּשַׁף וְשָׁאַף

לְהַגִּיעַ לַשָּׁמַיִם.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [63]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

מה שמותר ל- Iovi

מאורעות הימים האחרונים – ומתי אין אצלנו "מאורעות", מאז ימי "המאורעות" בשנת 1936, ואף קודם לכך – דומה שהשכיחו את השערורייה-זוטא של הגילוי, שארה"ב מרגלת אחרי ישראל ללא כל בושה וללא רתיעה.

עד כמה שידוע בציבור, בין מערכות הביטחון והמודיעין של שתי הארצות מתקיים קשר הדוק, אֵמון הדדי והעברת מידע רלוונטי, במיוחד מצד ישראל לארה"ב. אז מדוע הם צריכים לרגל אחרינו, להאזין לתשדורות של טייסים בקוקפיט ולצלם מזל"טים שלנו וכיו"ב, ואף חמור מזה: האזנה חוצפנית לשיחות [מוצפנות] של ראש הממשלה ושרים, ואולי גם לשחקני כדורגל או דוגמניות אופנה?

כפי שנאמר, תהליך זה של ריגול ויירוט תשדורות בישראל מתקיים "כרגיל" כבר משנת 1998. אך מי אומר שרק מאז? בשנות ה-60 של המאה הקודמת, גילו וצילמו סוכנים אמריקנים כי "מפעל הטקסטיל" בדימונה לא מייצר בדים למכנסיים וחולצות... וזה לא נשאר סוד אצל מעצמת הריגול, אלא גלש לאוזני העולם כולו [בעוד ישראל לא אישרה ולא הכחישה, מה שנקרא "עמימות" בנושא זה], תוך הסכמה שבשתיקה של נשיאי ארה"ב, בזה אחר זה.

אולם, זו עובדה! ארה"ב מרגלת לא רק אחרי העולם כולו, אלא גם אחר ידידתה המוצהרת. למה? ככה! כי "בא לה", כי היא המעצמה מספר 1 בעולם בימינו, כי היא השוטר [המרשל] של העולם.

וכבר אמרו על תופעה כזו הרומאים הקדמונים: Quod licet Iovi, non licet bovi  מה שמותר ליוֹבי [יופיטר] לא מותר לפר.

שעשועי בחירות

מערכת הבחירות בארה"ב מתחממת. בימים אלה אצים-רצים עשרות מועמדים מטעם עצמם באסיפות בחירות אין-ספור, כדי לזכות במינוי מטעם מפלגתם כמועמדים לנשיא בבחירות בנובמבר השנה. 

הם מתרוצצים כאחוזי תזזית מכינוס לכינוס, מעיר לעיר, ממדינה למדינה, נושאים את המסר: אני [שלי...] הכי גדול, אני הכי יפה, הכי צעיר, הכי זקן, הכי חכם, הכי עשיר, הכי  יהודי,  הכי אישה [ולי יש ניסיון עשיר בבית הלבן, הן  כאשת נשיא, הן כשרת החוץ].

אחד מכריז על אהבתו לכושים – סליחה! אפרו-אמריקנים, אחר מפגין את כושרו בשפה הספרדית,  אחר נואם – בערבית, וכולם כאחד מכריזים  שהם תומכים בישראל, נשבעים לה ידידות-נצח, מבטיחים לה תמיכה בלתי מסוייגת – כספית וביטחונית ופוליטית – לעולם ועד.

דמוקרטיה במלוא תפארתה.

אבל דומה שבכינוסי-בחירות אלה ישנה מידה לא מועטת של "שוֹאוּ", של שעשועי-בחירות. כך זה מקובל בארה"ב. אלפים משתתפים בכינוסים, מוחאים כפיים, צועקים, מניפים שלטים עם שם המועמד שלהם, מנפנפים בכובעי מצחייה ומבליטים את חולצותיהם עם תדפיס פרצופו של המועמד. מה זה אם לא קרנבל של דמוקרטיה, מעורב בשעשוע להמונים? שיהיה להם לבריאות.

התנחלות

אזרחי ארה"ב – ברובם – נהנים ממצבה האיתן של מדינתם הגדולה, המעצמה העולמית מס' 1, על כוחה הצבאי, הכלכלי, המדעי והטכנולוגי, ועוד ועוד. רובם, טוב להם בארצם-מולדתם והם שמחים בחלקם בתור אזרחי ארה"ב.

       כנראה שאיש מהם אינו נותן דעתו ולא נזכר בעברה ההיסטורי הרחוק של מדינתו, בין השנים 1776-1890, כאשר האינדיאנים, באלפיהם, גורשו – חוסלו – נרצחו בהמוניהם, בידי יחידות צבא, חבורות חמושות רצחניות ובודדים – "שולפים", והם סילקו את האינדיאנים מאדמתם, שעליה חיו מדורי-דורות, אלה ה"ילידים" הנחותים, שנחשבו לתת-אדם. ואילו "הלבנים" גזלו את אדמותיהם והתנחלו בהן, כשהם מקימים חוות-ענק שבהן העבידו בפרך עבדים שניצודו באפריקה והובאו בהמוניהם לאמריקה [חטא נוסף על פשע], שם הועסקו בקטיף כותנה, גידול תירס, ועוד עבודות חקלאיות מפרכות שונות.

אולי מכאן נובע השגשוג הכלכלי הבלתי נפסק של ארה"ב, עד ימינו.

אך מי זוכר זאת ומי נותן דעתו על כך? מי מהם מוכן להודות שהאמריקנים – כעם, הם בעצם פולשים, גזלני קרקע, "מתנחלים"?

ולנו הם מטיפים מוסר ומותחים ביקורת על ישראל, על שליטתה בגדה המערבית, ורמת הגולן, שנכבשו [ויש אומרים: שוחררו] עקב מלחמות-מגן  שנכפו עליה בנסיבות גיאו-פוליטיות, ששררו כאן לפני עשרות בשנים.

ואצלנו מתנהל כל הזמן ויכוח מר על השטחים הללו: האם לספח אותם למדינת ישראל, או להעביר אותם לפלשתינים בתנאים כאלה ואחרים.

ארה"ב אינה מעלה בדעתה להחזיר לאינדיאנים – המעטים שנותרו – את אדמותיהם, ולסלק את "המתנחלים" שלהם מאדמה גזולה זו. ארה"ב היא מדינה גדולה, עצומה, חזקה. אז לה מותר הכול. ראה הפתגם הלטיני המובא לעיל: Quod licet Iovi, non licet bovi .

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!

פרק עשרים ושבעה

טעותו, עצתו וסופו של כעבּ אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית.

וכה אמר להם כעב:

"אם אין אתם מקבלים את שתי ההצעות הקודמות, קבלו את הצעתי השלישית. הנה ליל שבת הלילה הזה. ייתכן כי מוחמד ואנשיו אינם מאמינים כי נצא לתקוף אותם דווקא בלילה הזה. לכן, הבה נצא מן המבצר, אולי יעלה בידינו להכות את מוחמד ורעיו בהפתעת-פתאום!"

ניכר היה כי זוהי תוכניתו היחידה של כעבּ אבּן-אַסַד, ולא העלה את שתי ההצעות הקודמות אלא כדי שייווכחו כי אין ברירה אלא לקבלה. אך נראה כי לא ציפה לתגובות הנזעמות שבאו עתה מקרב קהל היהודים:

"כלום נבטל את מצוות השבת ונעשה הלילה את אשר לא עשינו אף פעם?"

"הלא יודע אתה כי היהודים אשר העיזו לחלל את מצוות השבת – פגע בהם אלוהים!"

"שום כלי-זין אינו מצדיק חילול שבת."

"שבת! שבת היום!"

"התבייש לך, כעב! אם לא תקפיד כראוי על שמירת השבת – לא נתמוך בך עוד להיות ראש שבטנו ולא נסור למשמעתך!"

כעב החוויר והיה כנדהם. האלה הם אנשיו? האם השתגעו היהודים האלה?

"שמעו!" – צעק לעומתם, "מימיכם! מיום שילדו אתכם אימותיכם, לא זכיתם ללילה אחד של אומץ-רוח!"

ורני שאל אף הוא, בחשאי: "האם השתגעו היהודים האלה? מה, הם לא יודעים? והלא כתוב: 'הבא להורגך השכם להורגו!' – וכתוב: 'פיקוח-נפש דוחה שבת!' – איזה מזל שבמדינת-ישראל לא מתחשבים בשטויות האלה ויוצאים למלחמה אפילו בשבת, אם צריך, כמובן! כן, אפילו הדתיים נוהגים כך! הלא אחרת יכול כל אוייב לחשוב שאפשר תמיד לתפוס אותנו, הישראלים, בשבתות ובחגים שלנו, ולהפתיענו בהתקפה פתאומית – "

"אל נא תמהר כל כך לחרוץ מישפט, רני," אמר אבבטן. "המצרים עתידים להפתיע אותנו בצהרי יום-הכיפורים בסיני, בעוד, בעוד – "

"אלף שלוש מאות ארבעים ושש שנים!" עזר לו קפיטן יוקי, שהשתמש שוב במחשב.

"שמעו," אמר עמשי, "אני איני מבין כלל על איזו מלחמה אתם מדברים, אבל המצב כאן נראה לי רציני מאוד ואנחנו חייבים לעזור לכעב אבן-אסד, כי תוכניתו היא היחידה שיש בה סיכוי כלשהו להציל את בני קורייטה. אנחנו יכולים לעזור להם, ברובים שלנו. איש אינו מכיר כאן עדיין כלי-נשק – "

"כלי-זין!"

"כן, כלי-זין משוכללים שכאלה!"

עוד בטרם סיים עמשי את דבריו קפץ דאוד אבו-יוסף וניצב ליד כעב אבן-אסד. ממוצע-קומה, כתפיו רחבות, על ירכו תלוייה החרב הענקית, פניו המכוערים ואפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, קדרו-סמקו ברוגז עז, ועיניו בערו במבט מזרה אימה.

"שמעו לי, יהודי קורייטה!" הרעים עליהם קולו, "אין עצה טובה מזו של מנהיגכם, כעב אבן-אסד! זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להציל את נפשותיכם ולגבור על אויביכם. גם אני אצא עימכם למלחמה, ובמו-ידיי אחטוף את הנביא כבן-ערובה ולא אחזירנו חי לידיהם עד אם יסירו את המצור מעליכם ויסגירו לידיכם את כל נשקם, גמליהם וסוסיהם!"

ואולם גם דברי דאוד אבו-יוסף לא עזרו. כמו אל האוויר דיבר. בזה אחר זה קמו יהודים בקהל והזכירו כי הנה הסכים מוחמד לשלוח לנפשם את בני קינוקאה ואת בני נדיר, ועל כן מן הראוי לערוך מכתב-שלום ולשלוח עוד הלילה אליו, אל שליח האלוהים, מוחמד רָסוּל אַלְלָה.

"אל תעשו זאת!" זעק דאוד אבו-יוסף, "יהודי קורייטה! קבלו את עצתו של כעב אבן-אסד, אחרת – סופכם המר יבוא, ודם יהודים יישפך כמים!"

"מי אתה, הזר, הבא להשיא לנו עצות?" נשמעו קולות רוגז על תחזיתו הקודרת. והיו אנשים שסתמו אוזניהם בידיהם כדי שלא לשמוע, ואחרים צעקו והאשימו:

"ודאי מרגל אתה, רעל אתה מטפטף בין שורותינו, ומוחמד שלח אותך בחשאי כדי להסית אותנו לצאת למלחמה נגדו ובכך לגרום לאובדן כולנו!"

"הבה נאסור אותו!" נשמעו קולות נוספים, "ונחקור אותו היטב וכך נדע אם אמת דובר האיש או אם בא להסגירנו בידי אויבינו!"

"טיפשים!" מילמל אבבטן. "טיפשים אומללים! הלא בעוד ימים אחדים יכרתו הערבים את ראשי כל אלה בכיכר השוק במֶדינה!"

"מדוע אתה נכנע להם?" פנה דאוד אבו-יוסף אל כעב אבן-אסד, "אתה, בן-האריה! נשיא על אריות המידבר!"

אסד בערבית פירושו – אריה.

"אלוהים היכה אותם בסנוורים. הנה, שמע במו אוזניך – " נאנח כעב. "אינך יכול לצאת עם אנשים אלה לקרב!"

ואכן, בקרב היהודים רבו הקולות המסתמכים על הדרך בה נהג מוחמד ביהודים שאותם הכניע בפעמים הקודמות. "את חיינו נציל!" אמרו, "ומה חשיבות יש לכל היתר? לרכוש? לתהילה? נצטרף אל אחינו היהודים שביריחו ובאדרעי, ונחדש תפארתנו מבלי להיות נתונים לחסדיו של הנביא החדש!"

דאוד אבו-יוסף לא ויתר, ורצה לתקוף במו-ידיו את האנשים אשר עתה התיישבו לכתוב את כתב-השלום, שהיה למעשה מכתב-כניעה. ואולם יהודי קורייטה הקיפו אותו בארשת-פנים זועמת ונואשת, ואיימו להשליך אותו ואת חבורתו מראש החומה אל מחנה מוחמד אם לא יחדל להסית את היהודים לחלל את השבת ולצאת לקרב אשר כישלונו מובטח.

ואולם הם עצמם לא היססו לחלל את השבת בכותבם את המכתב למוחמד!

"הבה נלך!" אמר קפיטן יוקי בעצב. "האנשים האלה אינם יכולים לזוז מדעתם. גורלם נקבע. הדבר ידוע."

"לא נכון!" טען רני, "אנחנו יכולים להתגנב אל מחנה מוחמד ולקחת אותו עימנו בשבי. יש לנו אמצעים משוכללים שאין לאיש מבין הנלחמים כאן! אפשר גם לשדר אליו, במכשיר-הקשר, דברים שיבלבלו אותו, להפחיד אותו בקולות האלה, כאילו מהשמיים – "

"רני צודק!" התלהב אבבטן, "כל תולדות העם היהודי יהיו אחרים! אולי נעצור את התפשטות האיסלאם מראשיתו! תארו לעצמכם – אילו מוחמד היה נהרג בקרב עם בני קורייטה, והם היו מנצחים ושולטים עד היום, יחד עם יהודי חייבר, בחצי-האי ערב!"

"אל תגיד זאת בקול רם כשנחזור למדינת ישראל," ביקש קפיטן יוקי, "כי לצערנו יש בה יהודים אשר אם רק ישמעו את דבריך יטענו כי חיג'אז היא נחלת אבותינו! – וחוץ מזה, הלא יודעים אתם כי אין אנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, רק להתבונן בה. וכלום חסרים אויבים ליהודים גם מבלי האיסלאם, והאם כל המוסלמים, בכל הדורות, הם אויבינו? תהיינה גם תקופות אחרות, טובות יותר, ושום מעשה קיצוני אחד, נועז ככל שיהיה, לא ישנה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, לטוב ולרע. תולדותינו היו תמיד הצטברות של הרבה מעשים קטנים, של חיי אלפי ומאות-אלפי בני-אדם, אשר אפילו אנחנו, עם הרובים שלנו ומדחסי-החלל ומכשירי-הקשר וכל שאר האמצעים המשוכללים שבידינו – לא נוכל, וגם אסור לנו, לשנותם במעשה אחד ויחיד!"

"אז זה סוף המסע שלנו?" אמר רני באכזבה. "לשם כך יצאנו לפגוש את יהודי המידבר ואת כַּעַב אִבְּן-אַסַד, ומשפחתו?"

"עדיין לא. עוד לפנינו המסע אל יהודי חייבר, והניסיון לגלות את אוצרותיהם. ובאשר לכעב, הלא שמעת – הוא עצמו סירב בשעתו להצטרף לבני-נדיר כנגד מוחמד, ועתה מודדים לו יהודי חייבר באותה מידה!"

"מי היה מאמין? אלמלא טעותו של כַּעַב," מילמל אבבטן, "הלא יכולנו להיות היום מלכי כל המידבר הזה אשר אוצר הנפט הגדול ביותר בעולם טמון תחת חולותיו!"

"אילו היו בני קורייטה משנים את דעתם, אז, אולי – " אמר קפיטן יוקי.ולא פירש.

*

בקשתם של בני קורייטה ממוחמד כי ינהג עימם כפי שנהג עם אחיהם, בני-נדיר, לא התקבלה, והוא דרש מהם כי ייכנעו לפניו כניעה ללא-תנאי. ובבוקר, כאשר פתחו בני קורייטה את שערי המיבצרים, תפסו הערבים את כל הגברים, אסרו אותם בחבלים והשליכום לבורות-כלא בפקודת מוחמד. כל הכלים, כל כלי-הנשק, הבגדים, הרהיטים וכל אשר היה ליהודים במיבצריהם – נצבר אל מקום אחד. נמצאו אלף וחמש מאות חרבות, שלוש מאות שיריונים, אלף רמחים, אלף וחמש מאות מגינים, והרבה כדי יין שנשפכו על ידי המוסלמים, האסורים בשתייתו.

השבויים הועברו למֶדינה. ומוחמד יצא אל שוק העיר וציווה לחפור בו חפירות. ואחרי כן פקד להביא את השבויים וציווה לכרות את ראשיהם בכיכר השוק, וגופותיהם הושלכו אל החפירות. מיספר השבויים היה כשבע מאות, ובתוכם חויי אבן-אחטב וכעב אבן-אסד, נשיא בני קורייטה.

וככה היו הולכים ומעבירים את בני קורייטה לגרדום בכיכר השוק, אחד-אחד במצוות מוחמד העומד שם, עד אשר נקרא גם כעב אבן-אסד. הוא היה עטוף בגלימת-משי בשלל-צבעים, ובלכתו אל הגרדום קרע את בגדיו מכל עבר למען לא יחלקום ביניהם המוסלמים. החפירה היתה מלאה גופות יהודים ערופים וראשים כרותים, וכל המראה היה מזעזע ומזוויע אך כעב אבן-אסד צעד זקוף, למרות ידיו שנקשרו על עורפו, וכשהגיע אל הגרדום, פנה אל מוחמד ואמר לו:

"מי שבוגד באלוהים – יפגע בו אלוהים וגם סופו יבוא במהרה!"

אחרי כן צנח, וראשו נכרת.

*

"שלוף אותו!" צרח רני רגע לפני כן. "קח אותו עימנו לפני שגם ראשו שלו ייכרת!"

אך קפיטן יוקי שתק, וכמוהו שתקו גם אבבטן, עמשי, ואפילו דאוד אבו-יוסף. יושבים היו כולם על גמליהם, ודאוד אבו-יוסף על סוסתו, בראש גבעה קרובה, או אולי היה זה בתוך בועת-עור כחלחלה, שקופה, המרחפת בשמיים, בחללית המתחילה לנסוע בזמן? – דמויות חבריו של רני למשלחת כמו הלכו וקפאו, הלכו והיטשטשו.

"זוּהָרָה!" פרץ רני בקריאה נואשת, "היכן את? לידֵי מי נמכרְת כשפחה? זוהרה, זוהרה! – " נחנק קולו, "אינני רוצה לראות את יהודי חייבר! אני רוצה הביתה – " בכה בכי מר, ותוך כדי כך החלו מתרוממים, מתרחקים צפונה ומתקדמים בזמן, והכול מתרחש לפניהם במהירות שיגעונית – מלחמות, ערים נבנות ונהרסות, שדות ועצים צומחים וקמלים, יום-ולילה מהבהבים בשחור-לבן, עונות השנה מתחלפות ורודפות זו את זו, שיטפונות, בצורת, וגמלים נולדים, גדלים ומתים כהרף-עין –

בבגדד, עיר לא גדולה ובה ארמונות ומסגדים אחדים, על שפת החידקל הרחב והחום, הורידו את דאוד אבו-יוסף על סוסתו בשנת 1875. משם המשיכו, מעל דמשק, אל המושבה הקטנה בגליל, שם הספיקו להוריד את עמשי עם מתנת גמל ומטבעות-כסף תורכיות, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומשם –

בחזרה לתל-אביב.

אבבטן ירד בתחנה המרכזית והספיק לעלות על האוטובוס האחרון לעצלתיים, ואילו את רני החזיר קפיטן יוקי היישר אל מיטתו.

ושלושת הגמלים הנותרים?

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איגוד השחקניות בסרטי הפורנו בארה"ב הגיש תביעה, נגד השחקנים הגברים שזיינו אותן – על הטרדה מינית מכל צד וגם בין השדיים, ובפה – שהגברים הכריחו אותן למצוץ להם. מזעזע. ממש מזעזע. עד להיכן הידרדרנו. אם כי זה עדיין לא חמור כמו המקרה של השחקן איבגי, שבמסגרת תפקידיו בתיאטרון ובקולנוע התגפף לא מעט עם בחורות ונשים.

* יהודה דרורי: מדוע "הם" נהרגים בדרכים? אומרים לנו בחדשות ששליש מההרוגים בדרכים הינם מהמגזר הערבי בכלל והבדואי בפרט. יש לכך סיבה ברורה שלא קשורה במכוניות או בכבישים – רוב ההרוגים הינם בדרך-כלל צעירים המצפצפים על חוקי הפיזיקה (שלא ידועים להם), אינם מכירים את מגבלות הרכבים ואוהבים את הדאו-ווין של מהירויות – ולפי התרבות שלהם, הם לא מפחדים, והמוות אינו מפחיד אותם...

לפיכך, נוצר פה מצב שאין לו פתרון, אלא אם המגזר הערבי ייזום ביישוביו קורסים מיוחדים לצעירים המתעתדים לקבל רישיונות נהיגה, ללמדם את הסכנות ואת הטכנולוגיות הקשורות בנהיגה בטוחה. (אגב, אם המדינה תיזום חינוך זה במגזר הערבי, יאמרו עלינו בארץ ובעולם שאנחנו גזעניים).

* אהוד היקר, אני מבקש להביע את הערכתי העמוקה לד"ר משה גרנות על מאמרו הנועז והמצוין "בשולי החוק על הטרדה מינית" – מאמר המצפצף על הפוליטיקלי קורקט. את הדברים האלה אני רציתי לכתוב, אלא שהיכולת והידע שלי הספיקו רק לכדי שיר על סגן גד רפאלי ודינה ברזילי בחב"ע מס' 1108... שאפּו ויישר כוח לד"ר גרנות!

בברכה,

יואל נץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,626 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-84 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל