הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1095

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' בכסלו תשע"ו, 16 בנובמבר 2015

עם צרופת הזמנה לאירוע ספרותי דפי אהבה ומרפא

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 
עוד בגיליון: גיא בכור: אירופה נרקבת מבפנים. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: האם הפיגוע בפריז יביא לתפנית במדיניות האירופאית והאמריקאית? // אורי הייטנר: 1. אתגר המנהיגות של פרנסואה הולנד. 2. צרור הערות 15.11.15. // שׂישׂי מאיר: הוֹפָּה. //  יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // משה כהן: הנדון: מי מפחד ממרין? // נעמן כהן: האם סופר הוא מצפן מוסרי? // ד"ר יוחאי סלע: בנימין נתניהו מול אובמהאנגלה מרקל מול ארדואן. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: רגשי קיפוח. // אלוני זמורה: שבת בבוקר של יום אביבי בסתיו הישראלי. // יהודה דרורי: 1. כיצד ה"מערב" יעצור את האיסלם?  2. בשעות שקדמו לטרור בפריז... // אלי מייזליש: למה חייך יריב אופנהיימר? // עמוס אריכא: אין מקום לפרחה. // איתמר פרת: סימון נאות. // עידכון של ג'ון קליז על המצב. // אמנון בי-רב: שתי אימהות, רומאן, היום השני. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר, פרק שלישי: כלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, וקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם. // ממקורות הש"י.
 

 

 

 


 

 

* * *

קול קורא ליהודי צרפת

בואו בהמוניכם לישראל

בעליית חרום מיידית

רק כאן תוכלו לחלוק עימנו גורל

של הגנה משותפת

על חיינו בישראל – ומפני האינתיפאדה המוסלמית המשתוללת סביבכם בארצכם

ומסמנת כיום בין השאר

את סופה של יבשת אירופה

כארץ מקלט לכם

 

ובמילים האלה סיימנו את גיליוננו מיום 12.11.15

 

"האיחוד האירופי אימץ את ההנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות ומהגולן"

אתם יודעים מה

שתיחנקו שם באירופה עם הצביעות שלכם

ועם מיליוני המוסלמים הפולשים אליכם

אתם נוקטים מדיניות של מתאבדים

ואתם עוד תתחננו אלינו שנעזור לכם

מול גל הטרור שיפקוד אתכם

מטומטמים

 

 

 

 

* * *

גיא בכור: אירופה נרקבת מבפנים

[קטע, 15.11.15]

מי שלא יעזוב את מלחמת האזרחים המתפתחת בצרפת הוא כבר פושע לעצמו ולמשפחתו. בכל פיגוע מקפידים המחבלים המוסלמיים לפגוע גם ביהודים: "היפר כשר" בינואר, ומועדון הלילה עכשיו, שהוא או שהיה בבעלות יהודים, והפגנות נגד ישראל נערכו בכניסה אליו בעבר.

המסר הזה נכון גם לישראלים המתגוררים ברחבי אירופה: המצב רק יילך ויורע, ומחירי הנדל"ן שם יצנחו. בעוד שפה הם עולים בדיוק מאותה סיבה. ומי שימתין יקבל שם פחות וישלם כאן יותר.

עדיף עכשיו.

 

* * *

עמוס גלבוע

האם הפיגוע בפריז יביא לתפנית במדיניות האירופאית והאמריקאית?

  כל האסטרטגיה האמריקאית של הלחימה מול דאע"ש כשלה, וכל תפיסת העולם     האירופאית לגבי הלחימה בטרור קרסה. האם זה מבשר תפנית  בכל רבדי ההתייחסות לאסלאם הקיצוני? האם המערב, יחד עם רוסיה, יפתח במבצע קרקעי לכיבוש הבירות של דאע"ש בסוריה ובעיראק?  או  אולי יהיו רק קולות של מלחמה והרבה דיבורים, אבל מעט מעשים? מה שדי ברור הוא שדאע"ש שינה אסטרטגיה והתחיל לעבור לפיגועי ראווה, כמו אלקאעידה.

 

 להלן מקצת מהתובנות המרכזיות שלי מאירוע הטרור בפריז, על בסיס המידע העכשווי.

הראשונה: הפיגוע בפריז מהווה, לפי שעה, את שיאו של גל פיגועי הראווה של דאע"ש בחודש האחרון נגד יעדים של אויביה: הפלת המטוס הרוסי בסיני; פיגוע ההתאבדות נגד חיזבאללה במוקד שליטתו בביירות, ועכשיו פריז, סמל התרבות  המערבית. פיגועי טרור המוני אלו מהווים סטייה מהאסטרטגיה של דאע"ש, שדגלה עד עכשיו בהתבססות טריטוריאלית ב"מדינה האסלאמית", מול האסטרטגיה של ארגון אלקאעידה שדגל בפיגועי ראווה.  המשמעות היא, ככל הנראה, שתהיה לכך המשכיות, כלומר דאע"ש לא ייעצר כאן, אלא ימשיך בפיגועי טרור רצחניים בחו"ל. סביר שארגון אלקאעידה, המתחרה הסוני שלו, ישאף שלא לפגר אחריו. עתיד רווי טרור צפוי לעולמנו, ובראש היעדים, על פי הצהרות דאע"ש, עומדים האמריקאים, הבריטים והאיטלקים. בקיצור – המערב.

השנייה: לפנינו כישלון מודיעיני מהדהד, אך הרבה יותר מכך. מדובר בכישלון של  אסטרטגיה, ובכישלון של תפיסת עולם. אסטרטגית המלחמה נגד דאע"ש – עם קואליציה של 62-65 מדינות בראשות ארה"ב, שהסתפקו במילים ובהפצצות חסרות תועלת מהאוויר, הוכיחה עצמה כחסרת תועלת. תפיסת העולם המסרבת להכיר בכך שהמערב מצוי במצב של מלחמה נגד האסלאם הקיצוני, שהמלחמה היא נגד ערכי המערב הליברלי ותרבותו הנוצרית-יהודית, שבמלחמה זאת (לפחות אצל האירופאים) חירויות האזרח וזכויותיו הפרטיות עומדות מעל הביטחון הקיבוצי של האוכלוסייה – ספגה מכה קשה.

השלישית: האירוע בפריז הוא בגדר אירוע מכונן עבור צרפת ואירופה, אירוע משפיל, שווה ערך לפיגוע 11 ספטמבר 2001 בארה"ב. ולכן, שאלת המפתח הכי חשובה והמשמעותית ביותר היא זאת: האם אירוע זה אכן יהווה תפנית במדיניות ובתפיסת העולם של אירופה, כמו גם תפנית במערכת ההתייחסות הבינלאומית לטרור האסלאמי הקיצוני, או שתהיה טלטלה, יהיה שינוי פה ושם אך לא תפנית?

במושג טלטלה, כוונתי לכך שהמערב לא ישנה את תפיסת עולמו, שהנשיא אובמה לא יגיד שיש טרור איסלאמי, שצעדי הביטחון באירופה אומנם יוגברו ויוחמרו, שיגבירו את ההפצצות על דאע"ש, אבל לא יאסרו עליו מלחמה כוללת. יעשו קולות של מלחמה והרבה דיבורים וועידות.

איך התלוננה שרת איכות הסביבה השוודית: "האירוע בפריז עלול לפגוע בכינוס הוועידה  לאיכות הסביבה." זה משקף הכי טוב את הלך הרוח ותפיסת העולם האירופאית הנוכחית. היהיה בה שינוי יסודי?

וזה מביא אותי לתובנה הרביעית. הפיגוע ב-11 ספטמבר בארה"ב הביא לתפנית בגישת הממשל האמריקאי (אז בראשות בוש): מצד אחד, התקפה קרקעית על בסיסי אלקאעידה באפגניסטן, ומצד שני נחקק  חוק "הגנת המולדת" – שלא היסס לפגוע בזכויות האזרח. עד היום אלקאעידה לא הצליחה לבצע שום התקפת טרור בארה"ב. במילים אחרות, התפנית היא שמה שהיה אתמול לא יהיה יותר מחר, אלא אחרת!

האם אירופה תהיה מוכנה להקריב את האתוס המכונן שלה על זכויות הפרט לטובת הביטחון? האם המערב, יחד עם רוסיה, יהיה מוכן לצאת למלחמה של ממש נגד האסלאם הקיצוני, ולהיכנס למלחמה קרקעית על מנת לכבוש את שתי הבירות של דאע"ש: רקה במזרח סוריה ומוסול בצפון עיראק?

איני מוכן להתנבא, אך אין ספק שזה יהיה מעכשיו נושא מפתח מבחינה פוליטית בארה"ב ובאירופה.

והיכן ישראל? ברגע זה אנחנו לא ברשימת עדיפויות הפיגוע של דאע"ש. אבל, תורנו יגיע מתי שהוא ב-3 חזיתות: מול סיני, מול רמת הגולן (מותנה בהתפתחויות בסוריה ), ובחו"ל, בכל המוסדות הישראלים והיהודים.

דאע"ש לא נזקק ל"הסתה" על מנת לפגוע בנו. זאת האידיאולוגיה שלו, בדיוק כמו של חמאס, פתח, חיזבאללה ואיראן. וזה מביא אותי להתפתחות אפשרית, שצריכה מאוד להדאיג את מדינת ישראל, וקשורה בסוריה. קשה לי להשתחרר מהתחושה שארה"ב של אובמה ושר החוץ שלו – ייכנעו לפוטין ויסכימו שאסד יישאר בשלטון, בקומבינציה כזאת או אחרת. זה אומר ניצחון לאיראן ולחיזבאללה, וזה אומר שאנו עלולים לעמוד מול איראן וחיזבאללה ברמת הגולן. עשרת מונים יותר מסוכן מדאע"ש .

ואיני יכול שלא להעלות הרהור ותהייה. כל יום נהרגים בסוריה עשרות ומאות חפים מפשע. בבורונדי שבמרכז אפריקה כבר מתחילים בטבח עם. בעיראק אנו מתבשרים כל שבוע על פיגועי התאבדות הקוטלים עשרות חפים מפשע בכל פיגוע, וכך בפקיסטאן. זה עובר בחצי דממה, כמעט באדישות. אז למה פיגוע אחד בפריז, קטלני ככל שיהיה, מסעיר את כל העולם, וכל העולם גינוי אחד גדול?

אתם זוכרים את פיגועי ההתאבדות האיומים שהיו אצלנו אחרי הסכם אוסלו וב"אינתיפאדה השנייה"? יותר מאלף הרוגים!

העולם גינה?

 

* * *

אורי הייטנר

1. אתגר המנהיגות של פרנסואה הולנד

134 בני אדם נטבחו במתקפת הטרור ביום שישי.

132 (מיספר זמני) בפריס ושניים בכביש 60, בדרום הר חברון.

הממדים של שני הפיגועים שונים זה מזה, הנוף אחר, אבל המלחמה היא אותה מלחמה, הטרור – אותו טרור, המוטיבציה – אותה מוטיבציה. המלחמה הערבית נגדנו נועדה לשים קץ לנוכחות יהודים במזה"ת. הקנאות העומדת מאחוריה היא אותה קנאות שתקפה את ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, שפוצצה את המטוס הרוסי בשבוע שעבר ושתקפה את פריס ביום שישי.

האויב הוא אחד – הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמית. גם כשזרועותיה נלחמות זו בזו – שיעים נגד סונים ולעתים פלג סוני אחד נגד משנהו, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכוללת – האסלאם הג'יהאדיסטי הוא אוייב האנושות-שאינה-מוסלמית, אוייב העולם החופשי, אוייב המודרנה. חמאס, האחים המוסלמים במצרים, איראן, חיזבאללה, דאעש, ארדואן, אל-קאעדה, כל אלה זרועות שונות של אותו תמנון. על העולם החופשי להבין שהוא תחת מתקפת טרור של אוייב אחד, ועליו להשיב מלחמה שערה נגד אותו אוייב.

מהו הנשק של האוייב? כל נשק היכול להטיל אימה, לפגוע, להרוג ולאבד, נועד לשרת אותה מטרה. הנשק יכול להיות אבן, בקבוק תבערה, איבר המין (ראו מעשי האונס ההמוני במקומות שהם יכולים), גלגלי מכונית, רובה, רימון, חגורת נפץ, רקטות, טילים ושאיפתם הגדולה – נשק גרעיני. אין הם חותרים לנשק גרעיני לצרכי הגנה. העכבות שלהם מפני שימוש בו, זהים לעכבות שלהם מפני השימוש בסכין ובחגורת נפץ.

ביום הקשה הזה, עלינו לגלות סולידריות עם העם הצרפתי המותקף, עם אירופה המותקפת, עם העולם החופשי המותקף. אל לנו להתחשבן עימם, האם הם גילו ומגלים אותה סולידריות כלפינו כשהמתקפה מכוונת אלינו? אולם סולידריות אינה רק חִיבּוּקִי-נִישׁוּקִי. אין להפריד את גילוי הסולידריות הכנה, עם אמירת האמת הקשה, עם קריאת אזעקה והשכמה לעולם החופשי להתנער מהפייסנות כלפי הג'יהאד הקנאי, שמוליכה אותו בשנים האחרונות.

האירופים חייבים להבין שהחלטות כמו סימון המוצרים הם כשמן בגלגלי הטרור האיסלמי, הם זריקת עידוד לאוייב המשותף שלנו, במלחמתו בנו ובמלחמתו בהם.

המערב חייב לבחון מחדש את מדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האיסלמית, שהגיעה לשפל בהסכם הגרעין עם איראן.

המערב חייב להבין שאין דבר כזה גרעין איראני לצרכי שלום. לגרעין האיראני יש אך ורק מטרה אחת – פיתוח נשק גרעיני, כדי להשתמש בו. ולכן, המערב אינו יכול לאפשר קיום תוכנית כזו, ולקוות שהאוייב יכבד את ההסכם ויסתפק במרחק נגיעה מהיכולת לממש את חלומו.

ההתקפה על פריס מעמידה את מנהיגותו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד בפני אתגר גדול ובפני הזדמנות גדולה. הולנד עשוי להיות צ'רצ'יל של המאה ה-21. אם הולנד יבין שהפייסנות שבה הוא דגל עד כה מסכנת את האנושות ויישא את דגל הכרעתו של האוייב, הוא יוכל לחולל שינוי באירופה ובמערב כולו. ומי יודע אם לעת הזאת הוא הגיע למנהיגות.

 

 

2. צרור הערות 15.11.15

 

* מלחמת הציוויליזציות – מתקפת הטרור על פאריס, בהמשך לפיצוץ המטוס הרוסי מעל סיני, בהמשך למתקפת הטרור על ישראל בחודשיים האחרונים – היא אותה מתקפה. מתקפת הברבריות של הקנאות הג'יהאידסטית האיסלמית על האנושות.

על האנושות לעשות היום מה שהיה עליה לעשות אחרי מתקפת 11 בספטמבר – מלחמת חורמה באויביה. לא הסכמי פייסנות ההופכות את בירת הקנאות למעצמת סף גרעינית. האם אירופה תבין שהחלטות כמו סימון המוצרים מחזקות את בני חושך ומעודדות אותם?

 

* סולידריות – זו העת לסולידריות עם העם הצרפתי המותקף. זו העת לסולידריות עם אירופה המותקפת. זו העת לסולידריות של האנושות המותקפת. זו העת לשילוב ידיים של האנושות במלחמה בברבריות המרימה עליה יד אוחזת בסכין, ברובה, בגלגלי מכונית, בפצצה ואו-טו-טו בכור גרעיני.

 

* פאק יו – הטבח במועדון בפאריס היה בעת הופעתה של להקת "איגלז אוף דת׳ מטאל". להקה זו הופיעה בישראל אשתקד. סולן הלהקה ג׳סי היוז, סיפר במהלך ההופעה בארץ שרוג׳ר ווטרס כתב לו מכתב וניסה לשכנע אותו לבטל את הגעתו לישראל. ״אתם יודעים מה אמרתי לו?" שאג היוז, "עניתי לו בשתי מילים: פאק יו!״

ואולי אנקדוטה זו היא תמצית מלחמת בני אור בבני חושך. בני בריתו של ווטרס הם המתקיפים את האנושות, ומתקפתם התורנית התמקדה בהופעה של מי שהיטיב להגיב על ההסתה של ווטרס, אחד הגרועים באנטישמים אחרי מלחמת העולם השנייה.

 

* מוסלמים מיואשים – האם יהיו בעיתונות הצרפתית גדעון לויים שיגנו את רצח 8 מוסלמים בפאריס וידברו על 130 קורבנות הייאוש האיסלמי?

 

* שנאה, בערות ורוע – שני נאומים של מנהיגים ישראליים הופיעו בספר "נאומים ששינו את העולם", בעריכת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. בין נאומיהם הגדולים של צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג, דה-גול וקנדי, מצאו את מקומם נאום של ראש הממשלה גולדה מאיר שבו הושיטה יד לשכנותנו לשלום (קריאה שנענתה במתקפה על ישראל כעבור שלוש שנים) ונאומו של חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם, בדיון הקלון שבו האו"ם השווה את הציונות לגזענות.

ארבעים שנה ויום לאחר החלטת הקלון של האו"ם, קיבל האיחוד האירופי החלטת קלון לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו ביהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן. דבריו של הרצוג, הממשיכים להדהד גם כעבור 40 שנה, מתאימים מאוד גם להחלטה הגזענית הזאת.

"כשאני עומד לפניכם, שבים לזיכרוני הרגעים האדירים של ההיסטוריה היהודית. עמי עומד נחות במיספר, בפעם המי יודע כמה, כקורבן של שנאה, בערות ורוע. כשאני מביט לאחור על רגעים אדירים אלה, אני נזכר בגדולתה של אומה שיש לי הכבוד לייצגה בפורום זה. ברגע זה, ליבי עם העם היהודי באשר הוא שם, אם זה בחופש או בעבדות, שאת תפילתו ומחשבותיו אני נושא עימי. לא כמתחנן עומד אני לפניכם. הצביעו כפי שהמצפון המוסרי מכתיב לכם. זיכרו שהנושא איננו ישראל ואף לא הציונות. הנושא הוא המשך הקיום של ארגון זה, שנגרר על ידי קואליציה של עריצים וגזענים לדרגה הנמוכה ביותר של חוסר אמון. ... אנו, העם היהודי, לא נשכח. לגבינו, העם היהודי, זוהי אינה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה ארוכה, עשירה ומלאת מאורעות. ... לגבינו, העם היהודי, משוללת הצעת החלטה זו, המבוססת על שנאה, שקר ובערות, כל ערך מוסרי וחוקי."

בתום דבריו קרע הרצוג את הנייר עליו נכתבה הצעת ההחלטה.

הרצוג זכה להיות נשיא המדינה כאשר עצרת האו"ם קיבלה החלטה המבטלת את החלטת הקלון. אז זה לקח 16 שנה. יש לקוות שאירופה תתעשת מהר יותר. ואולי דאע"ש תסייע להם להתעשת.

 

* שקר שקוף – למה האיחוד האירופי טוען שסימון המוצרים הוא צעד טכני ולא פוליטי? הרי זה שקר שקוף. כנראה שגם הם מבינים את חומרת המעשה. הם מנסים לעדן אותו, להמעיט מחשיבותו. עובדה זו צריכה להמריץ את ישראל לפעול ביתר שאת לפעול לביטול החרם.

מה יש בגֶנים האירופיים, שגורם להם בכל דור לבצע מעשים שנכדיהם יתביישו בהם?

 

* וכאשר יענו אותו – בשבוע שבו האיחוד האירופי החליט לסמן מוצרים ממזרח ירושלים, יהודה, שומרון והגולן, יקב אורטל זכה בשתי מדליות, בתחרות היין הבינלאומית טרווינו: מדליית זהב לקברנה סוביניון 2012 ומדליית כסף לגעש 2012.

 

* באיזה צבע? – אני רק שאלה. הילדים שלי הם תוצרת הגולן. האם עליי לסמן אותם?

 

* כך נלחמים בטרור – מצלמות האבטחה בבית החולים בחברון, שתיעדו את הפעולה הממוקדת שבה מסתערבים לכדו מחבל, משליכים אור על האופן שבו ישראל נלחמת בטרור מאז מבצע "חומת מגן". בין הנסיגה שבעקבות אוסלו ל"חומת מגן", ישראל לא פעלה בשטחי הרש"פ. 1,500 נרצחים ישראלים חוללו את השינוי. מאז, צה"ל פועל מדי לילה, בשילוב של מודיעין מדויק וכושר מבצעי מעולה, מגיע אל המחבלים באשר הם מסתתרים, ומחייב אותם להשקיע את עיקר מרצם ואונם בהסתתרות.

כמה מגוחכים נשמעים, לאור תמונות אלו, הדיבורים על "הכלה" והביקורת על חידלון ישראלי במלחמה בטרור. נכון, טרם נמצאה תשובה מבצעית מספקת לתופעת המפגעים הבודדים, הפועלים על פי ההסתה אך לא באופן מאורגן, אך כמו בעבר, צה"ל וכוחות הביטחון ימצאו את המענה גם לסוג הטרור הזה.

 

* פינצטה מוסרית – ארה"ב הפציצה במודע בית חולים באפגניסטן והרגה עשרות חולים בו, בשל חשד להימצאותם של מחבלים בתוכו. כל צבא, זולת צה"ל, היה נוהג באותה שיטה. צה"ל, באמת ובתמים, הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא לעולם לא ינהג כך. אך הוא גם לא ייתן להפוך את בתי החולים לעיר מקלט למחבלים. השליפה הכירורגית של מחבל מבית חולים, הגם שהפעולה כרוכה בסיכון לחיילים, מייצגת את דרכו של צה"ל – מאבק בלתי מתפשר להגנת המדינה ואזרחיה מפני הטרור, תוך שמירה על טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

 

* ניוון מוסרי – מחבל חמוש בסכין, שמושפע משטיפת מוח מיום היוולדו, ולאחרונה מתמונות דאע"ש, דקר ילד ישראלי ופצע אותו פצעים קשים. רק אדם מנוון מוסרית, יתייחס למחבל הזה, בן 14 פחות חודשיים, כ"ילד" וטענותיו יופנו כלפי מי שחקר אותו. הרי אסור לחקור אותו, הוא "ילד". וכיוון שהוא "ילד" מותר לו לדקור יהודים ולצאת ללא עונש. כך, על פי טיעונו של גדעון לוי. הכשל בטיעונו של לוי, היא שלוי תומך במחבלים ובמעשי הטרור שלהם גם כשהם מבוגרים. כלומר, היותו של המחבל הספציפי הזה ילד, הוא סתם תירוץ לתמיכה ספציפית גם במחבל הזה.

 

* טיפוס הזוי – אהוד ברק ואהוד אולמרט הבריזו לרון וייס. הם ניסו, בכל מאודם ניסו, לממש את מה שהוא מטיף לו כל השנים. הם הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בקווי 49', מטוהרת אתנית מכל יהודי, כדי שרגלו לא תטמא חלילה את אדמת פלשתין הקדושה, חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן, ויתור על גבולות בני הגנה.

אולמרט אפילו קיבל את עקרון "זכות" השיבה וקליטת אלפי "פליטים" בכבשת הרש שתישאר מישראל. והכול – תמורת שלום.

ערפאת ואבו מאזן דחו את הצעותיהם בדם ואש ותמרות עשן, במחיר של למעלה מאלף הרוגים ישראליים. וכך התברר בעליל, שרון וייס מתעתע בחלומות באספמיה, כאילו ההצעה הזאת תספק את מי שאינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. מה יכול רון וייס לעשות? אפשרות אחת היא לנהוג ביושרה ולהודות בטעותו. אולם כנראה שהוא לא קורץ מהחומר של האנשים בעלי היושרה המסוגלים לכך. לכן הוא בוחר לאמץ את שקרי הפלשתינאים ולחפש מתחת לאדמה תירוצי תירוצים הזויים ומגוחכים, להוכיח שבעצם ההצעות של אהוד א' ואהוד ב' לא היו בדיוק בדיוק בדיוק מה שהפלשתינאים רוצים, אלא פה ושם הם העזו להציע משהו החורג בחצי מ"מ מהם. כל מיני זוטי זוטות מגוחכות, שבוודאי שאין בהן כדי להביא לעיכוב של 5 דקות בהגעה להסכם, כאשר יש פרטנר שרוצה בכך. ולכן – כמובן ישראל אשמה. המוטו של חייו – ישראל אשמה. למה? כי ישראל אשמה. אבל למה? שתוק, אמרתי שישראל אשמה אז ישראל אשמה.

איזה טיפוס הזוי. איזו גישה חולנית.

 

* הבוידעם של רביב דרוקר – רביב דרוקר אובססיבי בשירות תעשיית השקרים, המאשימה את ישראל בכך שאין שלום עם הפלשתינאים ומגוננת על הסרבנות הפלשתינאית. בשבוע שעבר פירסם מאמר ב"הארץ" שבו האשים את ציפי לבני (!) בכך שאין שלום. השבוע פרסם בבלוג שלו מאמר, שבו טען שההצעה של אולמרט (!) לא היתה מספקת ו"הלא" של אבו מאזן לא היה ממש לא, אולי הוא או, אולי הוא בוא, כי הוא אומר לא כל כך בחן שהוא נשמע לדרוקר יותר מזמין מכן. ובעצם, טוען דרוקר, אבו מאזן לא יכול לומר "כן" כיוון שידע שאולמרט עומד לסיים את תפקידו. מאיפה יש לו בוידעם עם מקום לכל כך הרבה תירוצים ושקרים, שייסעו לתעמולה הפלשתינאית נגד ישראל.

 

* סרסור של ירידה – הקמפיין לעידוד הירידה מהארץ, דווקא לגרמניה, היה מלכתחילה בזוי ודוחה. עצם הביטוי הציני "עולים לברלין" מעיד על טיבה של אותה "מחאת מילקי". הנרקיס שהוביל אותו, הציג את עצמו כמי שמונע ממניעים "ערכיים". תחקיר ערוץ 10 מוכיח שהוא בסך הכל נוכל, סרסור של ירידה (או בלשונם המכובסת "מתווך הגירה"), וכעת הוא העלים את עצמו. לתשומת לבם של תומכי הקמפיין.

 

* למען אחדות עם ישראל – ביקורו של ראש הממשלה בארה"ב הוא ביקור חשוב מאוד ועתיר הישגים מדיניים וביטחוניים. אולם יותר מכל אלה הוא עשוי להיות ביקור היסטורי, נקודת מיפנה בתולדות מדינת ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי, בזכות הצהרתו החשובה על כך שישראל תהיה המקום שבו כל היהודים – היהודים הרפורמים, היהודים הקונסרבטיבים והיהודים האורתודוכסים ירגישו בו בבית. זאת מהות קיומה של המדינה היהודית. כל צרכי הביטחון נועדו לאפשר את היותה של ישראל מדינת היהודים, על כל זרמיהם. הפניית העורף של מדינת ישראל למרבית יהדות העולם, בשל התלות בחרדים, חייבת להיות נחלת פח האשפה של ההיסטוריה.

ומדוע כתבתי שההצהרה החשובה הזאת "עשויה להיות נקודת מיפנה," ולא "הינה נקודת מיפנה"?

כי היא תבחן במעשים, לא בדיבורים.

החרדים כבר קפצו והחלו לאיים. "יהדות התורה" בחריפות רבה יותר. ש"ס בחריפות רבה פחות. על ראש הממשלה להבהיר למפלגות החרדיות, שכיוון שישראל היא הבית לכל היהודים, על כל זרמיהם, גם החרדים הם בהחלט שותף רצוי בקואליציה. אולם לא במחיר פסילת זרמים אחרים, חשובים לא פחות.

היכולת ליישם את ההצהרה הזאת, מותנית ביכולת לקיים ממשלה שקיומה אינו תלוי ב"יהדות התורה" וש"ס (אף שהם שותפים רצויים בה). ולכן, רצוי להקים ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות המחנ"צ ו"יש עתיד" – ממשלת אחדות לאומית שהאג'נדה שלה היא אחדות העם היהודי. מן הראוי שהמחנ"צ ו"יש עתיד" ייזמו, בתגובה להצהרתו החשובה של נתניהו, הצטרפות לממשלה כזאת. מן הראוי שראש הממשלה ייזום ממשלה כזאת, על מנת שיוכל לממש את הצהרתו והיא לא תהיה אות מתה.

יש לי רק הערה אחת לדברי נתניהו – ראוי היה שיוסיף, שישראל תהיה הבית של כל היהודים, גם של אלה שאינם משתייכים לאף זרם. יש גם כאלה. ואגב, יש גם זרמים נוספים, קטנים יותר.

 

* קריאה למרד – מכתב הרבנים המסית את חיילי צה"ל לסרב פקודה, אם יורו להם להרוס את המיבנה הבלתי חוקי בגבעת זאב, הוא המרדה. העובדה שהם הגדירו את קריאתם למרד כ"דעת תורה" הופכת את המעשה לחמור שבעתיים. את הפסוק שהם ציטטו "לא תעשו כן לה' אלוהיכם," יש להפנות למי שהפכו מבנה בלתי חוקי לבית כנסת.

 

* השתקפותו של ראאד סלאח – היכן עובר הגבול בין התבטאות קיצונית הראויה להגנת חופש הביטוי לבין הסתה, שהנה עבירה על החוק? הגבול אינו ברור. יש מרחב אפור. ההגדרה המקלה והמתירנית ביותר, מגדירה כהסתה רק קריאה ישירה לפעולה.

על פי כל הגדרה, קריאתו של הרב שמואל אליהו מעל גלי האתר לרדוף את שופטי בית המשפט העליון לכל מקום שאליו ילכו, "למכולת ולקולנוע," כדי "למרר את חייהם" כלשונו, הם הסתה, בוודאי כשהם באים מפיו של מנהיג שאנשים רבים סרים למרותו. אליהו, שגם היה הרוח החיה במכתב ההמרדה הקורא לסירוב פקודה, מנסה להלך אימים על שופטי ישראל, כדי שלא חובת החוק תעמוד לנגד עיניהם בפסיקתם, אלא אימת הביריונים.

אליהו מצטייר יותר ויותר כהשתקפות בבואתו של ראאד סלאח.

 

* להגן על המורשת היהודית – לאחר הביקור השערורייתי של גופשטיין בכנסת, כדאי לזכור את החוק נגד הגזענות, שמנע מכהנא את ההתמודדות לכנסת. מי שהוביל את החוק, היה שר המשפטים, איש הליכוד, איש ציבור מוערך ומכובד, לימים שר האוצר, משה ניסים. להלן קטע מאחד משני נאומיו בדיון על הקריאה הראשונה של החוק. נאומו הופרע שוב ושוב בקריאות נאצה של כהנא. ח"כים רבים ביקשו מיו"ר הישיבה אליעזר שוסטק להוציא אותו מן המליאה, אך שוסטק טען שאינו רוצה לשחק לידיו של כהנא, שהפרובוקציות שלו נועדו להצגה של הוצאתו בכוח מן המליאה.

"חזינו בתופעה שאך לפני שנה, או אולי קצת יותר, לא היינו מאמינים שתתרחש. זוהי התופעה של הכהניזם. ... מלחמה לנו בכהניזם, משום שהכהניזם נוגד את מורשת ישראל נוגד את המורשה היהודית. ... אצלנו נאמר: כל אדם נברא בצלם. כבוד הבריות ביהדות, במורשת ישראל, כפי שאמרתי בדברי הפתיחה, הוא ערך קונסטיטוציוני. נאמר: הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ואהבת הבריות, כפי שנאמר אצלנו, בהלכה היהודית, היא גם  אהבת הגוי, ולא הבדילו בין אדם לאדם. זוהי מורשת ישראל.

אדוני היושב–ראש, היתה ויש שנאה. אבל, לפי תפיסתנו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, על דעת גדולי הפוסקים בהלכה היהודית, השנאה היא לא לאדם, אלא למעשה. אנחנו לא עם שונא. נכון, שונאים אותנו, לא ננהג כמותם. אנחנו נשנא את השנאה, נשנא את המעשים הרעים, לא את האדם. זוהי התפיסה היהודית האמיתית שעליה חונכנו; זוהי מורשת ישראל...

 כאשר הכנו את הצעת החוק ... נתנו דין–וחשבון לעצמנו ולקחנו על עצמנו אחריות כבדה, ביודענו שחוק כזה בא לשלול מאנשים את הזכות הבסיסית שלהם להגיש רשימה לכנסת  להתמודד בבחירות דמוקרטיות ולהיבחר, והרי זאת אחת מאבני היסוד של זכויות האדם  בישראל. אבל, אנחנו לוקחים על עצמנו אחריות ביודעין ובמודע, משום שעל אף חומרת החוק, נחיצותו גוברת על חומרתו. וכפי שאמרתי, אנחנו גורסים, בעיניים פקוחות, שצריך שיהיו בספר החוקים שלנו כמה הוראות חוקתיות שיקבעו מי לא ייכנס לבית-המחוקקים בישראל.

 ...לא יהיה בכנסת מקום למי ששולל את אופייה הדמוקרטי של המדינה. אנחנו מדינה דמוקרטית, ומי שבא לקעקע את הדמוקרטיה מבפנים, לא יהיה לו חלק ונחלה בבית הזה. והוא הדין במי שמסית לגזענות – זה נוגד את מורשת ישראל, כפי שאמרתי – לא יהיה לו חלק ונחלה בבית הזה. זה בנוי על זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני הקמים עליה, להגן על המדינה ועל עקרונות היסוד שלה מפני המבקשים לערער אותה מבפנים."

יש לציין שאותו חוק, שנתמך גם בידי מפלגת העבודה, שלל את ההתמודדות לכנסת של מפלגות השוללות את אופייה של ישראל כמדינה יהודית. למרבה הצער בג"ץ, בחוסר סמכות, הפך את החוק הזה לאות מתה כשפסל החלטות של ועדת הבחירות לפסול את התמודדותן של מפלגות ששללו את אופייה היהודי של ישראל, ובהמשך הוא איפשר גם לכהניסטים להתמודד (כולל בבחירות האחרונות, כטרמפיסטים על אלי ישי).

 

* יצר הרע – הכהניזם הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. וכפי שאדם צריך להילחם ביצר הרע שלו ולגבור עליו, כך על העם היהודי להילחם ביצר הרע הקולקטיבי שלו ולגבור עליו.

 

* מסרב להבין את הרמז – במצב שנוצר רן ברץ אינו יכול למלא את תפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, כיוון שמינויו יזיק לאינטרס הישראלי ובעיקר להסברה הישראלית. נתניהו מבין זאת, אך הוא מתמהמה עם ההחלטה, בציפיה שברץ יוציא בעבורו את הערמונים מן האש.

מן הראוי שברץ יודיע שהוא מוותר על המינוי, אך כנראה שבעבורו זהו קורבן כבד מדי, שאין הוא מוכן לשלם למען האינטרס הלאומי. מה שמוכיח, שאין הוא ראוי לשרת את המדינה בתפקיד כה רגיש.

 

* על מינויים פוליטיים – במשך שלוש שנים כיהנתי כחבר המועצה הארצית של הספריות הציבוריות, במשרד התרבות והספורט. מבחינה סטטוטורית, המועצה מקבילה לדירקטוריון של חברה ממשלתית. היה זה בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת התרבות. אין לי מושג אם היא ירדה לרזולוציות של שמות חברי המועצה, ואם היתה מעורבת בבחירה.

החברות במועצה הייתה בהתנדבות מלאה. ובכל זאת, בטרם אושר מינויי, היה עליי למלא חוברת לשלילת ניגוד עניינים ולשלוח אותה חתומה בידי נוטריון ליועץ המשפטי של משרד התרבות. חוברת? ספר! – ספר של בירוקרטיה משפטנית מגוחכת, שנועדה להבטיח שאין לא היה ולא יהיה לי קשר כלשהו לשרה. בנושא הפוליטי היה עליי להצהיר שאיני חבר במפלגתה של השרה ולא אהיה חבר בכל תקופת כהונתי. כלומר, אזרח המעוניין להתנדב למען הציבור בנושא הספריות האזוריות, אינו יכול להיות אחד מלמעלה מ-100,000 מתפקדי הליכוד. זה כבר לא ניגוד אינטרסים, אלא טירוף מערכות לשם הכסת"ח.

כשאני קורא את הגילויים על מחברת המינויים של מירי רגב, אני מסיק אחת משתי מסקנות אפשריות. האחת, היא שהשרה ירוקה, אין לה מושג מימינה ומשמאלה, שיכורת כוח ואינה מבינה שהיא תתרסק על המינויים הללו. השנייה היא – שהכסת"ח מכסת"ח במקומות הקלים, ומעלים עין במקומות הכבדים.

למען האמת, איני מתנגד עקרונית למינויים פוליטיים. לגיטימי והגיוני ששר, שיש לו אג'נדה והוא חפץ לקדם אותה בתפקידו, ירצה לבחור שותפים לאג'נדה כשותפים לעשייה, ובלבד שמדובר באנשי מקצוע מתאימים ובעלי כישורים וניסיון מוכחים.

הבעיה היא, ששרים השתמשו במשאב היקר של תפקידים במנהל הממשלתי למטרה אחרת לגמרי – מינויים מושחתים של עסקנים חסרי כישורים, לצורך גיוס קולות בפריימריז (ועל הפריימריטיס כהשחתת המידות כתבתי כבר לא פעם).

סיפור לדוגמה, מלפני כעשור וחצי. המועצה האזורית גולן קיבלה מן המשרד לאיכות הסביבה תקן של פקח איכות הסביבה. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, הודיע לראש המועצה שיש לו מועמד, ונתן לו להבין שעליו לבחור את המועמד שלו.

יצא מכרז. ניגשו למכרז אנשי טבע, אנשי מקצוע בתחום הסביבתי, והמועמד של השר, שהזיקה (והכישורים) היחידה שלו לאיכות הסביבה היא היותו קבלן קולות בסניף הליכוד בטבריה. על אף לחצו הכבד מאוד של השר, ראש המועצה התעקש לבחור איש מקצוע לתפקיד.

השר ביטל את התקן.

 

* טרנספר לאשכנזים – במאמר ל"הארץ" ממליץ לנו יוסי סוכרי להפוך את ישראל למדינה "מזרח תיכונית" ולא מערבית, והמליץ למי שזה לא מתאים לו והוא מרגיש אירופי, לחזור לאירופה.

איננו אירופים ואיננו מזרח תיכונים. אנו יהודים. ומדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינת היהודים. השתוקקותו של סוכרי שהיהודים שבאו מאירופה, בלשונו – "אירופים" יסתלקו מכאן וילכו עם דרכונים (אם יש להם. ילדיי חונכו מגיל צעיר שלעולם לא יבקשו ממני לממש את האופציה שלי לדרכון זר, כי לא יתקיים על כך דיון) – לאירופה, תיכזב. הרי היהודים שהוריהם או סביהם באו מאירופה יודעים, שאם ינסו לברוח מהמזה"ת, המזה"ת ירדוף אותם, אפילו לפאריס... מדינת ישראל היא מדינה יהודית והיא תקיים יחסי ידידות עם כל מי שיהיה מוכן לקיים עימה יחסי ידידות, באירופה ובמזרח התיכון. נכון להיום המזרח התיכון חותר לחורבנה. אני מאמין שזה ישתנה, שהם יכירו בעובדה קיומה של מדינה יהודים וישלימו אתה. זה כנראה לא יהיה בקדנציה שלנו, ספק אם בזו של הילדים או הנכדים שלנו, אך אנו עם סבלני ואל לנו לאבד את התקווה. אך הרעיון של היטמעות בתוך הסביבה, שאת טיבה אנו רואים, והחלום המתוק כסוכר(י) לטרנספר מרצון של ה"אשכנזים" ה"אירופים" לאירופה – הוא רעיון עוועים, חלום בלהות.

 

[אהוד: זה כבר הרבה זמן שעיתון "הארץ" הוא גם במה לחולי רוח אבל אין בו מקום למרבית האנשים הרציניים שכותבים ב"חדשות בן עזר", כולל העורך].

 

* סגולה – הירחון "סגולה" הוא מגזין ישראלי להיסטוריה ולידיעת הארץ. אין זה כתב עת מדעי, אלא מגזין פופולרי, שווה לכל נפש, גם לנוער, אולם הוא ברמה גבוהה, מעשיר ומעניין. ולא בכדי, שכן הוועדה המייעצת שלו כוללת היסטוריונים ואנשי רוח מן המעלה הראשונה, ובהם פרופ' ישעיהו גפני, פרופ' שמואל טריגנו, פרופ' זאב ספראי והרב יעקב מדן.

הנושא המרכזי בגיליון האחרון, גיליון 66, הוא שתי כתבות מאירות עיניים על גירוש יהדות פורטוגל ועל האנוסים היהודים בפורטוגל. הכתבה שאותי עניינה ביותר היתה על רחל כצנלסון שז"ר. רחל היתה מן הדמויות המרכזיות בתנועת הפועלים הציונית, אך נשכחה וכמעט נמחקה מן התודעה, והמעט שהיא זכורה הוא כ"רעייתו של" – רעיית הנשיא השלישי זלמן שז"ר. רחל היתה אינטלקטואלית ואשת רוח, חלוצה ופועלת, מנהיגת פועלות, מנהיגה פמיניסטית, מנהיגת תרבות והמייסדת והעורכת המיתולוגית של "דבר הפועלת". על כל אלה זכתה בפרס ישראל בשנת 1958. כתבתה של ימימה חובב מספרת את סיפור חייה, ולצד הצלחותיה – על הקשיים הרבים בחייה: התמודדותה עם הבדידות, קשיי ההסתגלות לא"י, הקרע הנפשי בין אהוביה זלמן שז"ר וברל כצנלסון, השמועות על מאהבותיו של זלמן שז"ר, אי אהבתה לחיים בבית הנשיא ובעיקר כאב ההתמודדות עם לקותה של בתה רודה, ילדה עם תסמונת דאון, בטרם היו בארץ מוסדות מתאימים לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מסוגה. תיקון טעות בכתבה – השם שז"ר הוא אמנם ראשי תיבות שמו של שז"ר טרם העברות, אולם הוא לא נקרא שלמה זלמן רובשוב, אלא שניאור זלמן רובשוב.

אני ממליץ מאוד על כתב העת.

 

* ביד הלשון: חזון נפרץ – אורן נהרי בגל הפתוח בערוץ הראשון: "מעשי טרור בימינו הם חזון נפרץ."

חזון נפרץ הוא תופעה נפוצה ושכיחה, שאנו חוזים בה בתדירות גבוהה. הביטוי לקוח מפרק ג' בספר שמואל א'. הנער שמואל חווה התגלות, אולם אין הוא מבין ואין הוא מודע לכך, כיוון שהתגלות אלוהית באותה תקופה אינה דבר שכיח.

"וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי, וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ."

הביטוי המקורי הוא על דרך השלילה, "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ," וגם השימוש בביטוי בימינו הוא בדרך כלל בשלילה. שימוש במושג על דרך החיוב, כפי שעשה אורן נהרי, אינו חזון נפרץ.

 

 

* * *

שׂישׂי מאיר

הוֹפָּה 

 

קָרָאנוּ לָהּ 'הוֹפָּה'.

זֹאת מִשּוּם שֶשָּרָה

כָּךְ לְבֻבּוֹתֶיהָ

שֶהָיוּ מְסֻדָּרוֹת

בְּשוּרָה עַל הַמִּטָּה

וּמָחֲאָה לָהֶן כַּפַּיִים.

 

'הוֹפָּה' קָרָאנוּ לָהּ תָּמִיד

כְּשֶשָּמַעְנוּ אוֹתָהּ, וְצָחַקְנוּ.

וְאָז עָבַרְנוּ דִּירָה

עָזַבְנוּ אֶת הַבַּיִת הַהוּא

וְשָכַחְנוּ אֶת 'הוֹפָּה'.

 

יוֹם אֶחָד רְאִיתִיהָ בָּרְחוֹב.

אִשָּה מְמֻצַּעַת קוֹמָה

לְבוּשָה חֻלְצָה צְהַבְהַבָּה

וּמִכְנָסַיִים לְבָנִים,

וְתִיק קָטָן בְּצֶבַע בֶּז' בְּיָדָהּ

פֹּוסַעַת בִּרְחוֹב בְּיָאלִיק.

אִשָּה מִן הַיִּישוּב.

אִיש לֹא יָכוֹל  הָיָה לָדַעַת

בְּאוֹתוֹ רֶגַע, חוּץ מִמֶּנִּי,

שֶזּוֹהִי אִשָּה מְשֻגַּעַת

שֶּזוֹהִי 'הוֹפָּה' וְשֶכָּךְ

הִיא קוֹרֵאת-שָרָה

לְבֻבּוֹתֶיהָ-יְלָדֶיהָ,

כְּשֶּהֵן מְסֻדּרוֹת

בַּסָּךְ עַל הַמִּטָּה,

וּמוֹחֲאָה לָהֶן כָּפַּיִים.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

 

14.11.15.

 "שלום משה בפאריס, אתה ישראלי או מקומי?"

"אני כאן בביקור משפחתי."

"איפה אתה נמצא?"

" ני עכשיו איזה חצי קילומטר ממקום האירוע."

" איפה היית בעת שזה קרה?"

" הייתי עם חברים בבית קפה, ברובע ה-23."

"ומה שמעת?"

" הסתכלתי בטלוויזיה בבית הקפה וראיתי שהיו פיגועים..."

"טוב, תודה רבה לך על המידע הזה, וערב טוב."

"שלום נחמה בפאריס, את ישראלית או מקומית...?"

 

״זו התקפה נגד האנושות –״ הכריז אובמה ונרדם בשמירה. אילו היה מנהיג ראוי היום לארה״ב ולעולם החופשי, כבר היינו רואים פעולה נרחבת נגד ״המדינה האיסלאמית״ במה שהיתה סוריה. אבל אין... גם נשיא איראן מגנה...

הצביעות בשיאה!

 

גבולות צרפת נסגרו –  שישה מיליוני מוסלמים כבר בפנים.

 

תודה לנדב אייל מערוץ 10 על שידור רהוט, גדוש במידע ומהימן.

 

פתחתם שעריכם לפליטים, הוצפתם בטרוריסטים – וקיבלתם פיגועים ועשרות הרוגים. וזו רק התחלה, אירופאים שנלחמים ב... תוצרת מהשטחים. זוהי התודה לכם מדאע״ש.

אבל ליבנו אתכם בשעות קשות אלה לכם ולעולם החופשי.

מלחמת עולם באיסלאם הטרוריסטי – החלה.

 

13.11.15.

האירופאים מסמנים מוצרים מהשטחים,

הערבים בשטחים מסמנים יהודים,

דוקרים אותם, או יורים בהם.

איך אומר נציג האיחוד האירופי?

״זה רק עניין טכני.״

 

12.11.15.

"ימים טובים הגיעו, אני מגיעה לבית ז'בוטינסקי ואתה לבית הפלמ"ח," – כך אמרה לי ידידתי, פרופ' נורית גוברין, כשנפגשנו בבית הפלמ"ח, בתום ערב על הספר "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", מאת פנינה גרי.

זהו סיפור אהבתה, שלא מומשה (וכבר נתפרה שמלת החתונה), לעלי בן צבי ז"ל, בן הנשיא השני וחבר קיבוץ בית-קשת, שנפל במלחמת העצמאות בהגנה על הקיבוץ הראשון של הפלמ"ח.

אכן, אם ביום שני עמד הקהל, ובתוכו רבים שכף רגלם דרכה זו פעם ראשונה בבית ז'בוטינסקי, לשירת הימנון בית"ר, הקהל הערב  ואני בתוכו – קם ועמד לשירת הימנון הפלמ"ח.

מנכ"ל בית הפלמ"ח, זאב לכיש, קיבל אותי בזרועות פתוחות, איחלתי לו בהצלחה והוא הגיב: "אתה יודע את המרגש, אני שמח שבאת."

בדרך הביתה עברנו – כמה סמלי – ליד אנדרטת שלוש המחתרות – ה"הגנה", האצ"ל, והלח"י – של הפסל מנשה קדישמן, ברמת-גן.

הערב – זו פעם ראשונה שאנדרטת הפלדה הזו הוארה, ביוזמתי, ומעתה תהיה מוארת מדי ערב. את הקמת האנדרטה יזם ראש העיר לשעבר צבי בר, ואילו ראש העיר הנוכחי ישראל זינגר – קיבל את פנייתי והאיר אותה.

צריך לדעת לכבד זה את מורשתו של זה, מעבר לחילוקי הדעות, שפעם אכן היו מרים ומכאיבים. ברמת-גן מגשימים זאת.

שלוש מחתרות ועוד פלמ"ח – ומטרה לאומית אחת.

 

מישהו מכיר שר, לשכה, משרד – כיום, בעבר, בימין, בשמאל – שאין בו, ולא היו בו, ניירות וטיוטות עם רשימות של מועמדים לתפקידים מסויימים?

מה כאן פסול ולא לגיטימי?

על מה יצא הקצף?

מישהו מכיר אדם, בעל תפקיד, שבאופן אישי, פרטי, במקום סגור, "מאחורי הגב", לא ישמיע דברים "לא יפים", שיימנע מלהגיד אותם בפומבי ובגלוי?

חבל רק שהטיוטה בלשכת שרת התרבות דלפה לתקשורת.

חבל רק שהתקשורת כדרכה הגזימה עם השרה הצבעונית מירי רגב.

 

10.11.15.

ביום חמישי הקרוב יהיה שלום. מי שאינו מאמין – שיגיע למלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב, ליד מסגד חסן בק. אוי, כמה אנו מייחלים ל"ועידת פלסטין לשלום..." כן, ברמאללה.

 

9.11.15

ששון מורדוך, זה שמו של לוחם מג"ב, שנפצע בקרב עם מחבל בדצמבר 1992. כך מסר לנו פיני ירחי. "נפצע אנושות" – מסרה הכותרת מאז ב"מעריב", שנתקלנו בה במקרה. הלוחם ששון מורדוך נפטר מפצעיו. זה היה לפני 23 שנה.

בנימין יעקובוביץ, מקרית-אתא, עוד לא נולד אז. גם הוא הצטרף בבוא יומו לשורות משמר-הגבול – מג"ב. גם הוא היה קורבן לטרור הפלשתיני המשתולל. הוא נפצע אנושות לפני ארבעה ימים בפיגוע הדריסה בגוש עציון. איחולינו לו להחלמה מהירה – לא התקבלו. בנימין נפטר מפצעיו, והיום יובא למנוחות.

יהי זכרם של ששון ובנימין, לוחמי מג"ב, שלא הכירו זה את זה, נצור וברוך.

 

8.11.15

זעם בשטחים וקריאות לנקמה על היהודי ישי קרייטנברגר, על שביזה אישה מחוסאן, שהתקרבה אליו, בשער ההתנחלות של בית"ר ירושלים עלית, וביקשה לשאול שאלה.

במקום לענות לה בנימוס, עורר הקלגס הזה את רוגזה, וכשרצתה להוציא מהתיק שלה ממחטה, כדי לנגב את זיעתה, מרוב פחד, היא לא שמה לב שבמקום ממחטה, יצאה לה סכין.

באופן אינסטינקטיבי היא הניפה את הסכין כי הבינה מיד שהאיש הוא מה"לה פאמיליה" שלהם, אבל הוא נסוג אחורנית ולא עוד אלא שברוב חוצפתו פצע אותה, מה שהיהודים אומרים – ניטרל.

ועכשיו השאהידית נלקחה למעצר בבית החולים "שערי צדק" – ומי יודע מה עוד יעוללו לה, הגיבורים האלה על נשים.

עוד תמהו ב"מוקטעה": בכלל איזה מין שם זה קרייטנברגר, שם שבקושי אפשר לבטאו, אבל הכובשים האלה לא יצליחו לבלבל אותנו.

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: מי מפחד ממרין?

מכובדי,

אנשים נאורים במקומותינו מביעים חשש מהאפשרות לעליית מפלגת הימין של מרין לפן בצרפת.

אינני מבין את החשש.

אם ברגשות אישיים מדובר, אינני בטוח שהימין יותר אנטישמי מהשמאל.

אם במעמד אזרחי מדובר, מה יש ליהודים לחשוש, הם אינם מעורבים בטרור, ומדיניות תקיפה יותר נגד הטרור המוסלמי לא תפגע בהם.

אם ביחסים עם מדינת ישראל מדובר, לא יזיק לנו אם יחלישו את הציבור המוסלמי-שמאלני המפגין, המסית, והמחרים את ישראל. גם בגרמניה אין האוכלוסייה מאוהבת ביהודים, אך הממשלות פועלות מתוך זהות אינטרסים לטובת ישראל. כך יהיה גם בצרפת. גרוע יותר מהמצב הנוכחי לא יכול להיות.

אי לכך עליית מפלגת הימין בצרפת אינה סיבה לדאגה אלא פתח לתקווה.

 

הנדון: אחים לדם

הציבור בישראל מזדהה עם סבלו של העם הצרפתי וכואב את כאבו. אנו רואים בהם אחים לדם. חבל רק שהאחווה הזאת איננה הדדית. לא שמענו ממשלות צרפת מגנות את הטרור הערבי המשתולל כעת בישראל והמפיל חללים לרוב. אדרבה שומעים אנו על יוזמות צרפתיות לכפות מדינה פלסטינית, לסמן מוצרים ולגנות את ישראל. אזרחי צרפת מעידים שהדיווח על הטרור בארץ בתקשורת הצרפתית הוא "שקול ומאוזן" כביכול ללא הבחנה בין רוצחים לבין קורבנות, בנוסח "ערבי ויהודי נהרגו באירוע".

אמנם אחים לדם אנו, אך כדאי שגם הם.

 

הנדון: כלבי השמירה

מכירים אנו את הדימוי הציורי לאמצעי התקשורת "ככלבי המשירה של הדמוקרטיה".

אך הדימוי של "כלבי שמירה" מקבל אצלנו מישנה תוקף במרחב השיח הציבורי.

אם מסתכלים על הדיונים בכנסת ובתקשורת רואים אנו שיש דוברי שמאל שתפקידם למנוע הבעת דעות לא מקובלות עליהם, סתימת פיות אם תרצו. בכול פעם שדובר מהימין מנסה לדבר, מתנפלים עליו בצעקות דוברי השמאל, כגון מיכל רוזין ותמר זנדברג בצעקות אימים ולא נותנים לו להשמיע את דבריו. מבחינת עוצמת קולן יכלו גברות אלו לעשות קריירה מזהירה באופרה. "כלבות שמירה" לעילא ולעילא. והן באות מהמחנה שחרט על דגלו את חופש הביטוי והסובלנות. מוזר.

כנראה שאין בכנסת אפשרות בידי היו"ר להשליט סדר בדיונים, כי שם קוראים לצעקות "קריאות ביניים לגיטימיות," אבל למה לפחות לא בדיונים בתקשורת? לשם מה יש מנחים? אדרבה יש תוכניות בהן המנחים (עיין ערך גדי סוקניק) הם ראשוני המתנפלים על דוברי הימין.

כך מחנכים את הנוער שלנו לתרבות דיבור ולסובלנות?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

נעמן כהן

האם סופר הוא מצפן מוסרי? 

בין עמוס קלויזנר-עוז, קנוט המסון, פרדיננד סלין

בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09) בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, מתנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין מופת מוסרי או מצפן מוסרי.

האם סופר הוא גם מצפון מוסרי?

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מיני אז, מימיו בחולדה, בנה את עצמו עוז כסמל השמאל הסוציאליסטי הישראלי היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, אבוי, מה שקרה לסמל קרה גם למסומל – השמאל הישראלי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז (המצפון הסוציאליסטי-מוסרי) עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט. במעשיו סימן גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית, הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי מבחינה מוסרית יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק – שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מירקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אמר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות."

 הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, אינו מזכיר זאת לחבריו הגרמנים. זה הרי יפגע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תוהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמניים, בשנת 1933" ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית.

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי פרשן ידוע, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. הפרשן, שהיה ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל מרקס (מקודם מרדכי הלוי), שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

כדי להגביר כבוד והון מייחל עוז לקבל את פרס נובל. המאבק למען קבלת פרס המיוחל מחייב את עוז ללחום נגד ה"כיבוש" היהודי. ככל שיקצין את דיעותיו – יגברו סיכויו לשאת חן בעיני קובעי הפרס. בחינת דבריו מגלה שקיים דמיון מפתיע בין דבריו לאמנת ה"חמאס": המתנחלים, אומר עוז, הם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ) ודוק, לגבי ה"חמאס" – גם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם כאלו...

עוז צודק. רק בדבריו אלו יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל. אין להעלות על הדעת כלל, שבזמננו היה עגנון, חבר תנועת "ארץ ישראל השלמה" – מתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67'.

לאחרונה חשש קלויזנר עוז שפרס הנובל המיוחל הולך והתרחק ממנו וכדי להרשים את הסקנדינבים החליט להצטרף לחבורת ה- *BDSM כאשר הודיע לנציגי משרד החוץ כי לא ישתתף יותר באירועים שמתקיימים באופן רשמי תחת מטריית המשרד או ממשלת ישראל. "אני מרגיש שלא בנוח להשתתף כעת באירועים שהם 'אמרגנות ממשלתית'."

לאור כל זאת נחזור לשאלה שפתחנו בה – האם סופר הוא גם מצפון מוסרי? וביתר דיוק האם ראוי קלויזנר-עוז להתנאות בתואר מצפון מוסרי?

והמסקנה ברורה:

ישפטו חוקרי הספרות אם עמוס קלוזנר-עוז הגיע לדרגתם הספרותית של הסופרים קנוט המסון או פרדיננד סלין, מה שבטוח הוא שכמותם הוא איננו יכול להוות מצפון מוסרי.

הסופר הצרפתי לואי פרידנאן דטוש סלין Louis-Ferdinand Céline שיתף פעולה עם ממשלת משתפי הפעולה של וישי עם הנאצים והיה אנטישמי קיצוני.

הסופר הנורבגי קנוט המסון Knut Hamsun שיתף פעולה עם קוויסלינג ותמך בנאציזם ובהיטלר ואף שלח לו במתנה את מדליית פרס נובל שקיבל.

 

* (ראשי תיבות של: Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, מניעת השקעות, ועיצומים), הוא קמפיין לחרם על ישראל הכולל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי.

המייסד והעומד בראש תנועת ה BDS- הגזען הערבי-מוסלמי, עומר ברגותי מכריז על מטרתו, חיסול מדינת היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=h7sPcJfDjJo

בי-די-אס-אם או בדס"מ, הם ראשי תיבות של פרקטיקה מינית הכוללת קשירה, משמעת, סאדיזם, מזוכיזם. בתנועת הב.ד.ס. חברים מזוכיסטים יהודים וישראלים רבים הלוחמים להחרים את עצמם. לכן מן הראוי להוסיף לתנועת הבדס את האות מ"ם – מזוכיסטים יהודים, ולקרא לה תנועת "הבדסמ האנטישמית".

 

נסרין חסן עבדאללה – בציפיה לביקור

של עמוס קלויזנר-עוז וחיים אורון ג'מוס?

נסרין חסן עבדאללה, ערבייה-פלישתינאית-מוסלמית סונית, אזרחית ישראל בכפייה, בעלת תעודת זהות ישראלית מחיפה, בשנות ה-40 לחייה תושבת חיפה אם ל-7 ילדים, קשרה קשר בעזה עם פעילי הארגון גדודי חללי אלאקצא, (השהידים של הקצה), והצטרפה כחברה לארגון, ותמורת כסף צילמה מתקנים אסטרטגיים בעיר חיפה באמצעות הטלפון הנייד, לרבות נמל חיפה, תחנת המשטרה ובית המשפט בעיר, רשמה ותיעדה ידיעות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ומסרה את הידיעות ואת הצילומים לפעילי הארגון בעת חזרתה לעזה.

על פי עובדות כתב האישום, מאז שנישאה הנאשמת לתושב רצועת עזה לפני כ- 15 שנים, התגוררה לסירוגין בעזה ובישראל, כשבשנה האחרונה התגוררה בעזה ונכנסה לישראל באמתלת ביקורי משפחה בחיפה.

במהלך חודש מרץ 2015, הגיעה הנאשמת למוצב אימונים צבאיים של ארגון אלמוג'הדין בעזה, שם הדריכו אותה איך מרכיבים מטען חבלה על כל השלבים והיא הסכימה לבצע פיגוע בעזרת המטען לאחר שתעבור אימון נוסף בהכנת מטען חבלה, ובכך קשרה קשר לסייע לאוייב במלחמתו בישראל וכן קשרה קשר לגרום למותם של ישראלים באשר הם ישראלים בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. בעקבות הריגול והבגידה במדינה תישפט מן הסתם נסרין לשנים רבות בכלא.

כזכור, עראפת הישווה את הסכם אוסלו עם היהודים ל"הודנה", חוזה שביתת נשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, במטרה להפר אותו כאשר יתחזק, ומיד לאחר חתימת הסכם ה"הודנה" (אוסלו), הכריז ערפאת על מלחמת ג'יהאד נגד היהודים שקיבלה את הכינוי "אינתיפאדת הקצה" (אל אקצה). וייסד ארגון רצח ג'יהאדיסטי, שנתן לו את הכינוי המוסלמי דתי: "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה", או "אירגון השהידים של הקצה") ומינה בראשו את פושע המלחמה, רוצח ההמונים, מרואן ברגותי.

חיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס", התנאה בהיותו חברו הטוב של ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו ממשיך לבקרו בכלא. מן הסתם בביקוריו הבאים יבקר גם את נסרין חסן עבדאללה.

ואולי היא תזכה גם בביקור של עמוס קלויזנר-עוז ששלח בזמנו את ספרו בהקדשה חמה מיוחדת לרוצח ההמונים, פושע המלחמה, הג'יהדיסטי, מנהיג "השהידים של הקצה" – גדודי חללי אל אקצא, הזרוע הצבאית של תנועת הפת"ח (לוחם החופש לדבריו) – מרואן ברגותי.

 

הזרוע הצבאית של הפת"ח, ארגונו של אבא של מאזן

"השהידים של הקצה",לוקחת אחריות

ומברכת על רצח בני הזוג הנקין

http://rotter.net/forum/scoops1/252129.shtml

אבא של מאזן מגנה את הטרור המוסלמי בפריס ומצדיק את הטרור המוסלמי שלו.

 

אביו של אורון שאול: ''צריך לתת הכל, גם את ברגותי?''

"בשביל שני ילדים שיצאו להגן על המולדת ונתנו את נשמתם צריך לתת הכול, לא משנה את מי לתת עבורם. אלפים, מאות אלפים. לא משנה," כך אמר הרצל שאול, אביו של סמ"ר אורון שאול, לוחם גולני, שנהרג בקרב בסג'עייה במהלך מבצע "צוק איתן". הדברים נאמרו בתגובה לדבריו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שרמז כי ארגונו לא ישיב את גופותיהם של שאול וסגן הדר גולדין ז"ל לפני שישוחררו מרוואן ברגותי ומחבלים נוספים.

"אני ומשפחתי, ככה חונכתי, ילדים יצאו למלחמה וצריך להחזיר אותם. כל עסקה היתה עם רוצחים או בלי רוצחים. עכשיו זה מקרה של ארגון טרור, אין מה לעשות. ככה צריך ללכת איתם. זו המדיניות שלהם. בשביל ילדים צריך לעשות הכול. את ירושלים תחזירו בשביל הדר ואורון, אנשים פה צעקו לבוגי יעלון. זה מה שחושב הקהל. בשביל ילדים עושים הכול. שמיניות באוויר. ככה אני חושב".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/735/579.html?hp=1&cat=402&loc=10

זה הזמן להזכיר את דבריה האציליים של דובה, אמו של רון ארד, שיצאה נגד שחרור מחבלים חיים תמורת גופה.

עם כל הכבוד למשפחת השכול הגיעה העת להשתחרר מפולחן המוות. חלקי גופות אינם ילדים חיים, ואינם שווים לחיי אדם.

 

עמירה הס – האקטיביסטית הפרו-איסלמית

 מעודדת סקילת יהודים

עמירה הס האקטיביסטית הפרו-איסלמית, כתבת "הארץ", מספרת על חוויות מנסיעה במונית ערבית: (עמירה הס פיירוז בכבישים "הארץ" 8.11.15) – במהלך הנסיעה כ"שהנוסע הצעיר – סוחר שמרבה לנסוע לאשדוד — שמע שהיא "בת הדוד" (יהודייה), הוא החל לשבח את היהודים ואת חוכמתם וטען באריכות, שמיידי האבנים הם טיפשים שמקלקלים את הסיכוי לשלום ולחיים טובים. שיבח וקילל ושיבח, עד שלא התאפקתי והזכרתי את הכיבוש. הכיבוש לא קשור, הוא טען בלהט."

בניגוד לסוחר, "בת הדוד" (היהודייה הס) שיכנעה בדבריה נוסע אחר ששצף על מעשיהם של הישראלים בחברון. עוצרים והורגים וחוסמים וסוגרים דרכים ומרביצים. "הנאצים זה קטן עליהם," הוא סיכם.

למרות ההסתה של עמירה הס, המקבילה הנשית לגדעון לוי "לורד האו האו הישראלי" – נגד היהודים, והעובדה שאת כל חייה מקדישה הס למאבק לטובת הערבים במאבקם לחיסול המדינה היהודית, ולמרות היותה משטינה וקולבורטורית משתפ"ת מוצהרת עם הערבים, כל אלו לא עזרו לה כאשר הגיעה לביר זית, להשתתף בכנס, מטעם "קרן רוזה לוקסמבורג" – היא סולקה משם בגין יהדותה. לדעת הנהלת האוניברסיטה והסטודנטים – אסור ליהודי לזהם את המקום בנוכחותו. (עמירה הס, סולקתי מביר זית, "הארץ", 28.9.14).

לעג ההיסטוריה, "קרן רוזה לוקסמבורג" – מארגנת כנס שרוזה לוקסמבורג עצמה לא היתה יכולה להשתתף בו בגלל היותה יהודייה! – שהרי  ערביי אוניברסיטת ביר זית לוקחים דוגמה מאותם גזענים גרמנים שרצחו אותה, כמותם הם סבורים שאוניברסיטת ביר זית חייבת להיות "יודן ריין".

הסתת הערבים לזריקת אבנים על יהודים לא תפסח בסופו של דבר גם עליה.

 

האקרים ערבים השתלטו על הטוויטר של "הארץ"

במסגרת מלחמת הסייבר נגד ישראל התפרסם כי האקרים ערבים הצליחו להשתלט על הטוויטר של עיתון "הארץ" ולשנות את דברי העיתון.

http://rotter.net/forum/scoops1/261750.shtml

מוזר מאוד. אנחנו היינו בטוחים כי עיתון הארץ" שייך מזמן כבר לערבים.

 

חנין זועבי וזוהיר בהלול – ניצול השוֹאה למען שואה

שנים רבות פועלים רבים להנחלת תודעת שואת יהודי אירופה (במקום שואת יהודי ערב) לערבים מתוך הנחה שהדבר יביאם להבנת הציונות, ותמיד המסקנה הערבית זהה. אתם היהודים דומים לנאצים.

חברת הכנסת המוסלמית-סונית הגזענית חנין זועבי, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ניצלה טקס שנערך באמסטרדם לציון 77 שנים ל"ליל הבדולח", הפוגרום שבוצע ביהודי גרמניה ואוסטריה, להשוואת היהודים בארץ עם הנאצים.

חבר הכנסת המוסלמי-סוני הגזען, זוהיר בהלול, מ"המחנה הציוני" (למרות טענתו שהוא אנטי-ציוני) הכריז במהלך דיון סוער בוועדת הפנים של הכנסת ש"רדיפת הערבים בארצם מזכירה לי את רדיפת היהודים באירופה."

זוהיר בהלול אף הצטרף לשדולת הכנסת נגד הגזענות היהודית בשעה שהוא, בדומה לחנין זועבי, מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

מטרת הערבים ברורה – ניצול השואה להשחרת היהודים כנאצים ומתן הכשר להשמדתם.

 

הסוס של קליגולה ומצעד הבהמות

הקיסר גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס הידוע בכינוי "קליגולה", מינה את סוסו האהוב אינקיטאטוס Incitatus (משמעות שמו בלטינית מהיר) לחבר הסנט, ואותו הסוס היה משתתף פעיל בדיוני הסנט.

מארגן "מצעד הבהמות", הבהמה בצלאל סמוטריץ', עשה קומבינה עם סגן שר הביטחון אלי בן דהן להעלות על נס את החייל שנזרק מקורס קצינים בגין הכרזתו כי היה צריך לרצוח את יצחק רבין בגין פרשת אלטלנה.

בתגובה להחלטת משרד הביטחון להדיח את החייל הוצגה לרב בן דהן שאילתא מכוונת על ידי חבר מפלגתו, בצלאל סמוטריץ', כאשר בתשובה לשאילתא הבהיר בן דהן כי לא היה מקום להדיח את אותו חייל.

עם הצגת השאילתא אמר סמוטריץ' לבן דהן: "לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי לראות את אי הנוחות שלך."

חבר הכנסת, אלעזר שטרן (יש עתיד) שנכח אף הוא בדיון אמר לבן דהן: "אם כך, אולי לא כדאי שתהיה סגן שר הביטחון."

לאחר העקיצות השיב בן דהן לשאילתא ואמר כי "יש להפריד בין ההתנגדות לדרכו המדינית, לבין הסלידה מהרצח וגינויו. אמירתו של החייל, שלא תמך ברצח ולא הסית, נשארת בגדר הבעת דעה בין חברים בחדרו, והיה מקום לא למצות עמו את הדין בחומרה כה גדולה, ובוודאי לא להדיחו מקורס ומתפקידו כלוחם."

כששומעים דברים אלו דומה שעדיף כבר הסוס של קליגולה.

 

בשורת "השחרור" על פי עמוס קלויזנר-עוז

והמחזה הגזעני של חנוך לוין

ראיית עמוס קלויזנר-עוז את הג'יהדיסט הרוצח ברגותי כ"לוחם חופש" מעלה את החשש שהוא אימץ את ההגות של קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי".

קרל שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

 

שחיטה כשרה ובית מטבחיים

Schächten und Schlachten

קרל שמיט – המשפטן הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", כתב ב-1938 ספר פרשנות לספר "לוויתן" של תומס הובס, הכולל פרשנות לתורת המדינה של הובס על יסוד הדימוי המיתי של הלוויתן (איוב מ-מא). פרשנותו של שמיט קשורה לקריאה אנטישמית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב. הוא בוחן את הפרשנות היהודית של דימוי הלוויתן, ובפרט את הפרשנות הקבלית, ומסיק את המסקנה הבאה: "היהודים שומרים מרחק ומתבוננים כיצד הגויים הורגים זה את זה. בעיניהם הפרקטיקות ההדדיות הללו של 'שחיטה ובית מטבחיים: תואמת את חוק הכשרות (koscher) ומשום כך הם אוכלים את הבשר של העמים הנהרגים וחיים ממנו. "

 הוא משתמש במשחק מילים בגרמנית המבוסס על המילה "שחיטה כשרה" בגרמנית Schächten וטבח בגרמנית Schlachten.

 השבוע הועלה המחזה "רצח" של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, בהפקה של התיאטרון הגרמני "שאושפילהאוס" מדיסלדורף, במסגרת פסטיבל בינלאומי של הצגות חנוך לוין בגרמנית.

בתמונה הראשונה משתלטים שלושה חיילים יהודים על נער ערבי, אגב חיפוש לילי בביתו. הם מענים אותו באכזריות, לפני ואחרי מותו. כשאבי הנער מחפש אותו, ומתריס כלפי החיילים שהשתמשו בכוח מופרז, הם טוענים ל"נסיבות" ולהט הקרב. ופתאום "פורץ שלום", ותופס את כולם לא מוכנים. החיילים משלבים זרועות אחווה עם הנער המת והולכים לחגוג, והאב נשאר עם גופת בנו וכאבו.

כעבור חמש שנים, זוג צעיר בורח מהחופה להשתעשע קצת בשפת הים, ושם פוגש אותם האב המחפש את מי שפגע בבנו. הוא משוכנע שזה היה החתן, ולמרות תחנוניו ותחנוני הכלה, הוא יורה בו, אונס אותה והורג גם אותה. כשהיא שואלת "למה" הוא עונה שזו שאלה ששייכת לזמנים אחרים. לאבי החתן הזועק מכאב אומרים שעם הזמן הוא יתרגל. הארץ לא רועדת.

במערכה השלישית, כעבור עוד שלוש שנים, פועל בניין עני מציץ לנשות השכונה העשירה שבה הוא עובד. זונות מתנפלות עליו וכמעט אונסות-הורגות אותו. כשנשמע פיצוץ, תושבי השכונה משוכנעים שהפועל הוא מניח הפצצה ועורכים בו לינץ' אכזרי. מובילת הלינץ' מוכרזת כגיבורה, וקול מאוב מודיע שזמן השלום עבר, וכולם נקראים "אל הנשק".

ההפקה הגרמנית הוסיפה הקרנת וידיאו של הריסות עזה לאחר צוק איתן, והוסיפה תוספות טקסט של הוראות שחיטה כשרה ועיבוד הבשר על ידי השוחט והקצב במעמד התעללות החיילים היהודים בגופת הנער.

אין ספק הגרמנים עלו כאן על משהו חשוב. הנה הוכחה תורתו של קרל שמיט. הרי זה ברור, היהודים לפי קרל שמיט הם אחראים לכל רצח בגלל השחיטה הכשרה כי הם אוכלים את בשר הלא יהודים.

 

קרל שמיט – חוקי נירנברג – כריסטיאן העשירי מלך דנמרק

ולארס פאבורג-אנדרסן

בעקבות תורתו המשפטית של קרל שמיט התקבלו חוקי נירנברג בגרמניה ונקבע מבחינה "טכנית" שיש לסמן את מוצרי היהודים ואת היהודים עצמם. "זה הכול עניין טכני."

והנה שגריר האיחוד האירופי בישראל לארס פאבורג-אנדרסן טוען שסימון מוצרי היהודים בהתנחלויות אינו נובע מאנטישמיות אלא הוא רק "סימון טכני."

כדאי להשוות את עמדתו של אנדרסן לעמדתו של מלך דניה כריסטיאן העשירי שהתנגד להחלטה "הטכנית" של הנאצים לסמן את היהודים בארצו בטלאי צהוב. אמנם הסיפור על כך שהוא ענד בעצמו את הטלאי הצהוב אינו נכון, אבל אין ספק שבניגוד לאנדרסן הוא לא ראה בכך "עניין טכני" בלבד.

 

אין מוסלמים קיצונים (כי כולם כאלו):

http://rotter.net/forum/scoops1/264269.shtml

למרות הוכחות השיח' המוסלמי שכל המוסלמים קיצונים, טרם התייאשנו מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא דווחו לנו.

 

לא תהיה פה אירופה – שנאת התרבות המערבית

של האקטיביסט האנטי-אשכנזי יוסי סוכרי

"התפיסה של אבות הציונות קרסה" מכריז בשמחה לאיד האקטיביסט האנטי-אשכנזי יוסי סוכרי. "לא תהיה פה אירופה." (לא תהיה פה אירופה, "הארץ", 13.11.15)

סוכרי, המתנאה בכך שהוא בעל תרבות "מערבית-מוגרבית ערבית-לובית," טוען שעל ישראל לשכנע את הערבים שהם לא שלוחה של המערב על-ידי אימוץ התרבות הערבית-מוסלמית. למשל, הוא ממליץ על מדינה "מתונה" כסעודיה. לדידו, מן הסתם, הדיקטטורה הווהבית-מוסלמית בה הורגים נשים נואפות, הומוסקסואלים, כופרים באיסלם, וקוצצים ידיים לגנבים – היא התרבות הראויה לאימוץ. ועוד לא הזכרנו שעל פי החוק היא חייבת להיות נקייה מיהודים. (גם מיהודים מערביים-מוגרבים-לובים מסוגו של סוכרי).

סוכרי חוזה שהיהודים האשכנזים ירדו מהמדינה לאירופה והנשארים יפנימו את השפה הערבית ואת "התרבות העשירה שהיא מייצגת" (למשל התרבות המופלאה שהוא עצמו הביא ממולדתו לוב) ויחיו עם שכניהם ללא "אנטגוניזם תרבותי".

כבר כתבתי על חלומו של האקטיביסט האנטי-אשכנזי יליד מרוקו, סמי שלום שטרית, על מלך מרוקו ועל הדיקטטורה שלו, וראינו שהוא החליט למרות חלומו לא לחזור למולדתו מרוקו, אלא לרדת לארץ מערבית ארה"ב. כך גם מן הסתם סוכרי לא יחזור למולדתו לוב על תרבותה המופלאה ויעדיף את מדינת ישראל בעלת התרבות המערבית אירופאית, או ירד אל ארץ אחרת בעלת תרבות מערבית אירופאית.

 

הפתרון לטבח בפריז

הסיבה לטבח הנורא בפריז איננה הכיבוש הצרפתי (כזכור צרפת היתה, עד פואטיה במרכז צרפת, כבושה ע"י הערבים-המוסלמים כאדמת ווקף קדוש, והצרפתים סילקו את הכיבוש הערבי-מוסלמי ופירקו את כל ההתנחלויות הערביות-מוסלמיות) – ואינה תוצאה של השתתפותה במסעות הצלב, או במלחמה בסוריה. הסיבה האמיתית היא אחרת.

כזכור האנאליסטית המבריקה גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) קבעה שהפתרון לדאע"ש – המדינה האיסלמית, הוא פתרון הבעייה הפלשתינאית. כלומר רק הקמת מדינה איסלמית ביהודה ושומרון תפסיק את הטבח בצרפתים.

אנאליסטית מבריקה – כבר אמרנו?

 

* * *

ד"ר יוחאי סלע

בנימין נתניהו מול אובמה –

אנגלה מרקל מול ארדואן

ראשית, כמה מילים על המפגש שהיה ב-9 בנובמבר 2015 בין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה: בכל פעם שהשניים נפגשים, התמונה הנשקפת מבעד למסכי הטלוויזיה אינה מצליחה להסתיר את ההבדל הגדול והבלתי-נתפס בין שני המנהיגים. מצד אחד, נתניהו נראה כמו מנהיג בינלאומי המייצג אומה הבוטחת בעצמה, ומאידך – אובמה נראה ונשמע כמו מנהיג פוליטי זוטר המנסה להתגבר על הססנותו בעזרת ביטויים עם מבנה חשיבה פילוסופי שלא קשור באופן ממשי למציאות. איכשהו, נתניהו מצליח לגנוב את ההצגה כמעט בכל מפגש הנערך עם מנהיגים זרים. ואולי, כאן בעצם טמונה הבעייה המרכזית בתפיסה הכללית – התקשורתית –  המלווה את נתניהו בשנים האחרונות, וזאת ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות ולאופן בו מגשים נתניהו את האידיאולוגיה שלו.

 אם אנחנו מדברים על המימד התקשורתי, סביר להניח שיש כאן גם מימד פסיכולוגי הקשור לליווי התקשורתי הנעשה בישראל לאור המפגש המתוקשר בין השנים. סביר להניח שגם "מיטב הפרשנים" הישראלים מבחינים בהבדל הגדול בין שני האישים הללו, בעיקר לאור הציפיות הגדולות שהיו מאובמה בחודשים הראשונים לכהונתו. לפיכך, רבים מהם מרגישים צורך נפשי עז לפאר ולהלל כל אמירה שטותית של אובמה, ובמקביל לכך, ליצור דימוי תקשורתי שלילי לבנימין נתניהו – הגולש לעיתים קרובות ליצירת פנטזיות תקשורתיות המשוללות כל יסוד עובדתי. אם אנחנו סוקרים את המאמרים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית לאורך 7 השנים האחרונות, ניתן לזהות מאמץ עליון להפוך את יחסי ישראל-ארה"ב לזירה של עימות אלים ומתמשך כמעט בכל נושא שעלה על הפרק במהלך השנים שעברו מאז שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן בינואר 2009. 

לאובמה נותרה עוד שנה אחת בבית-הלבן, אולם חלקים רבים בתקשורת הישראלית עדיין מייחלים לאיזה תכתיב אמריקאי נוקשה כלפי ישראל במטרה להגיע לאיזה הסדר מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית רק כדי להצדיק עמדה פוליטית מסוימת.

לאורך כל השנים האחרונות יכולנו למצוא בתקשורת הישראלית ביטויים אלימים כמו "מכה", "סטירה", "בעיטה" ו"מהלומה" כאשר מישהו בממשל האמריקאי ביטא איזושהי ביקורת כלפי המדיניות הישראלית. הכול תמיד היה מלווה בכותרות צעקניות שביטאו סוג מסוים של משאלת-לב אלימה – יותר מאשר ביסוס על הנחות מציאותיות הקשורות ליחסים בין ארה"ב לישראל.

 האופי האלים של הביטויים האלה, והאופי האלים של הסיקור התקשורתי, העלה את החשש שהשמאל הישראלי רוצה להגיע להסדר מהיר עם הפלסטינים כדי שתהיה לו עילה מוסרית להיפרע מהם בהזדמנות הראשונה – אם וכאשר יפרוץ עימות בין היישות הפלסטינית העצמאית לבין מדינת-ישראל. סוג כזה של שיח-אלים היה גם לפני היציאה מרצועת-עזה, בעת שנשמעה טענה שלישראל תהיה עילה מוסרית "לחסל", להרוס" ו"להשמיד" את הרצועה, אם זו תפתח בעימות מזוין נגד ישראל. 

הרבה דברים השתנו במזרח-התיכון במהלך כהונתו הארוכה של אובמה. רובם השתנו לרעה. רבים מהשינויים הפכו לקטסטרופה אנושית בלתי-נסבלת שיש בה קווים דומים לאירועים הקטסטרופליים שהתרחשו במהלך מלחמת-העולם השנייה.

"תרבות המוות" הפכה לשיח-התרבותי העיקרי של המזרח-התיכון. "התרבות" הזו, הגיעה גם לאירופה במהלך השנה האחרונה בשל קריסתן של מרבית המדינות המוסלמיות במזרח-התיכון. במילים אחרות, מפרספקטיבה של 7 שנים, ההבחנות האזוריות של בנימין נתניהו התגלו כמוצדקות לחלוטין, בעוד שההבחנות האזוריות של אובמה התגלו כשגויות מן היסוד. לאור מה שמתחולל באירופה בחודשים האחרונים בכל מה שנוגע לזרם הפליטים הנוהר אליה מהמזרח-התיכון ומאפריקה, מדינת-ישראל נראית כאי של שפיות לא רק בהשוואה למזרח-התיכון, אלא גם בהשוואה למה שמתחולל באירופה

הפרשנים הישראליים ציפו לעימות כלשהו במפגש בין אובמה לנתניהו שהתקיים ב-9 בנובמבר 2015. אחדים מכלי-התקשורת הישראלים יצרו מצע-נוח לעימות כזה בעזרת פרסום פרשות מביכות, לכאורה, כמו במקרה של ד"ר רן ברץ שהתמנה לתפקיד ראש-מערך ההסברה הלאומי של ישראל. זו היתה שאיפה ילדותית מאוד לחשוב שהמינוי הזה יהיה חלק מרשימת הנושאים עליהם ידברו אובמה ונתניהו. זו היתה גישה מטורללת מאוד לחשוב שמינוי של אדם אחד יעמוד במרכז השיחות בשעה שהמזרח-התיכון כולו נמצא בסבך של בעיות כמו האיום האסלאמי, הטרור האסלאמי, מעורבותה של איראן, קריסתן של המדינות הערביות ומעורבותה של רוסיה במדינה הסורית המתפוררת. 

כאשר הפגישה בין השניים עברה בהצלחה, מיהרו הפרשנים הישראלים להצהיר ש"אובמה משאיר את העבודה השחורה לקרי." דהיינו, שוב משאלות-הלב שיחקו תפקיד מכריע בדיווח התקשורתי שלא היה לא שום בסיס עובדתי. מסתבר, שרבים מאמצעי-התקשורת בישראל (ערוץ 2, ידיעות-אחרונות ועיתון הארץ) אינם מבינים את הפוליטיקה האמריקאית. יתרה מזאת, הם אינם מבינים את המזרח-התיכון, והם בוודאי אינם מבינים את הזירה-הבינלאומית על כל הניואנסים שבה, משום שהכול מוסבר דרך הפריזמה הפוליטית שיש לה הטייה אידיאולוגית ברורה וגלויה לעין. רק למען הרקורד, גם הפגישה המדינית עם ג'ון קרי עבר בהצלחה.

 למזלה הגדול של ישראל, לנתניהו אין נטייה ליטול סיכונים מיותרים בתחום המדיני או הביטחוני. הרפתקנות – מדינית או ביטחונית – היא לא תחום עיסוק רצוי למדינאי המנהל מדינה הנמצאת בצומת של אין-ספור אינטרסים מנוגדים, שבה כל מדינה באזור נמצאת בעימות מלחמתי אלים – פנימי או חיצוני. במילים אחרות, מה שרואים מכאן, לא רואים בארה"ב המוגנת כולה בין שני אוקיאנוסים גדולים.

 

אנגלה מרקל – החברה החדשה של ארדואן

ב-18 באוקטובר 2015, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מיהרה להגיע לביקור רשמי בטורקיה מתוך ידיעה ברורה שהביקור יזכה לביקורת כלשהי לאור העובדה שבחירות חדשות אמורות להתקיים בטורקיה ב-1 בנובמבר 2015. ובכן, מה בעצם גרם למרקל למהר ולהגיע לטורקיה כדי להיפגש עם ארדואן? מדוע מרקל טרחה להגיע למדינה הנמצאת במערכת בחירות אלימה עם סבב נוסף של מתקפות טרור יומיומיות - הן מצד המחתרת הכורדית (ה-PKK) והן מצד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית"? 

אנגלה מרקל, הבינה באיחור רב שמדיניות "הדלת הפתוחה" בנוגע לקליטת הפליטים הסורים תופסת תאוצה שלילית החורגת הרבה מעבר לציפיותיה ולציפיותיהם של הפוליטיקאים הגרמנים ושל מרבית הציבור הגרמני. בתחילת 2015, הממשלה הגרמנית העריכה שבמהלך השנה ייקלטו לא יותר מ-400,000 פליטים, וזאת לעומת כ-250,000 פליטים שהגיעו לגרמניה בשנת 2014. כמובן שהמספרים לשנת 2014 היו גבוהים יותר משום שלא נערכה קליטה מסודרת של כל אלה שהגיעו לגרמניה באופן עצמאי וללא התערבותן של הרשויות המוסמכות בגרמניה.

 לקראת סוף שנת 2015, הערכות בגרמניה מדברות על יותר ממיליון פליטים –  ויש גורמי הערכה נוספים המדברים על כ-1,5 מיליון פליטים שיגיעו לגרמניה עד לתחילת 2016. המיספרים האלה מעוררים דאגה עמוקה בגרמניה משום שעל כל פליט שהצליח להגיע לגרמניה, ישנם לפחות 4 בני-משפחה הממתינים לקראת קליטתם בגרמניה במסגרת "איחוד משפחות". על-פי הערכות נוספות שהתפרסמו לאחרונה, העלות הכוללת לשנת 2016 של קליטת כמיליון פליטים בלבד עלולה להגיע ל-21 מיליארד אירו לפחות.

מעבר למעמסה הכלכלית, זרם הפליטים המגיע לגרמניה מעורר מתחים חברתיים ופוליטיים עצומים" הימין פורח בחודשים האחרונים. האיסלאם הרדיקלי פורח בגרמניה בעוצמות מעוררות דאגה. המתח בין הפוליטיקאים גובר מיום ליום. כ-50 אחוזים מהגרמנים חוששים משינויים רדיקליים באופייה הלאומי והתרבותי של גרמניה. החשש הזה מתבטא גם בגילויי אלימות קשים יומיומיים הן כלפי הפליטים עצמם והן כלפי המעונות והמרכזים בהם נקלטים הפליטים. מעבר לכל זה, בעקבות המדיניות של מרקל, מדינות אירופה החלו להסתכסך בינן לבין עצמן על רקע ההגירה הגוברת לאירופה.

 מרקל הבינה שהמפתח לעצירת זרם הפליטים נמצא בטורקיה. לפיכך, במהלך הפגישה עם ארדואן היא הגישה לו הצעה מרחיקת-לכת בתמורה לשיתוף-הפעולה של טורקיה:

1. שלושה מיליארד אירו סיוע כספי.

2. ביטול הוויזה לאזרחים טורקים בכניסה לשטחי האיחוד.

3. קידום השיחות להצטרפותה של טורקיה ל"איחוד האירופאי".

אנגלה מרקל הבינה שארדואן יסכים לקלוט את הפליטים שנדחו על-ידי גרמניה או נדחו על-ידי "האיחוד האירופאי". למעשה, גרמניה הציעה שוחד לארדואן כדי להציל את גרמניה מפני המדיניות ההגירה הרשלנית של מרקל.

אלא שלארדואן יש תוכניות אחרות שאינן בהכרח משתלבות היטב עם המדיניות הגרמנית או עם זו האירופאית. לאחר הפגישה בין מרקל לארדואן, מישהו בתקשורת הגרמנית תיאר את ארדואן כ"אגוז קשה". ובכן, על זה נאמר, ברוכים הבאים לבזאר המזרח-תיכוני.

 

ד"ר יוחאי סלע, "בנימין נתניהו מול אובמה – אנגלה מרקל מול ארדואן ", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2015.

 

 

* * *

העובדה שאולם המופעים בטקלן שבפריס, שבו נרצחו לפחות 87 צופים במהלך המופעים, שייך ליהודי – מחזקת את ההשערה שהיהודים הם האשמים במתקפת הטרור ביום שישי האחרון, וזאת בתגובה ציונית הולמת לחרם שהכריזו מדינות האיחוד האירופי על תוצרת ההתנחלויות – ולפי העקרונות הידועים של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.

 

* * *

משה כהן

הנדון: רגשי קיפוח

מכובדי,

השב"כ פירסם בתקשורת מימצאי סטטיסטיקה וניתוחים על אירועי הטרור הערבי. כמניע למעשי הרצח מביאים מומחי השב"כ "רגשי קיפוח". זו מסקנה בעייתית כי היא שוב מטילה את האשמה על היהודים.

לא נראה לי שזה המניע. רגשי קיפוח אצל  ילד בן 12? הילדים הרוצחים עצמם אומרים שהמניע שלהם הוא "רצון לנקום" את מותם של המחבלים, אך עוד יותר "כדי לשחרר את מסגד אל אקצה," כלומר השפעת ההסתה הדתית . לא שמענו מפיהם על רגשי קיפוח.

בואו נבדוק אותו קיפוח שעליו מדבר השב"כ: קצבאות ילדים, נכות וזקנה בחינם ללא תשלום מיסים, ביטוח רפואי, פטור משירות צבאי והשלמת לימודים אקדמיים וכניסה לשוק העבודה 3 שנים לפני היהודים המשרתים בצבא. השתלבות במקצועות האקדמיים כגון רופאים, רוקחים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי מדע. בנייה חופשית ללא צורך ברישיונות. ייצוג דמוקרטי בכנסת.

לאור נתונים אלה אפשר לצפות מהאנשים הנאורים לא למהר כדרכם להטיל את האשם לטרור על היהודים, כשברור לעין שהסיבה היא ההסתה הדתית-לאומית בקרב הערבים.

 

הנדון: התחשבנות פוליטית בתקשורת

מכובדי,

ראינו אתמול, 11 בנובמבר, איך ערוץ 10 משתמש שוב במשאבים שלו להתחשבנות פוליטית. ראינו שידור של תחקיר על "השחיתות" כביכול של השרה מירי רגב. כול מה שהתחקירנים הדגולים הצליחו להביא הוא יומנו של עוזר השרה, שבו רשומים שמות של מועמדים למינויים למשרות ציבוריות שונות.

איפה כאן השחיתות? הרי כישוריהם של המועמדים נבדקים על ידי מכרזים וועדות קבלה, וכל אזרח זכאי להעמיד את מועמדותו? משרות אמון הן ממילא זכותה הבלעדית של השרה. אגב, לא נאמר בתחקיר שמי מהמועמדים כבר מונה לתפקיד.

תראו לי עוד שר שאינו דואג למקורביו הפוליטיים. שר כזה לא ישרוד יום אחד בתפקידו. כך עובדת הדמוקרטיה לטוב  ולרע.

אם אלה כל הממצאים נגדה, הרי השרה מירי רגב היא פוליטיקאית נקייה לחלוטין ופרסומי ערוץ 10 הם רדיפה פוליטית פסולה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

ח. נ. ביאליק

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

 

אלוני זמורה

שבת בבוקר של יום אביבי בסתיו הישראלי

14.11.15

בדרך כלל בימי שבת בבוקר אני מתעורר בשעה מאוחרת, וקורא בנחת את עיתוני השבת.

השבת הזאת נהגתי אחרת מסיבה לא מוסברת. חלמתי חלום מוזר ביותר שזכרתי את כל פרטיו. ברגע שבדקתי את ה"סים" שבטלפון שלי, בחלומי, הוא התפורר בין אצבעותיי ונמנע ממני קשר עם אשתי ועם העולם הסובב אותי.

התעוררתי. השעה ארבע לפנות בוקר של יום השבת. קמתי מהמיטה בלאט, לא להפריע לשנת היופי של רעייתי דליה. עברתי לחדר המגורים הרמתי את התריס החשמלי והתבוננתי בזריחה המדהימה שצבעה את הרי הגולן, הגליל, ואת מפרץ חיפה בכל צבעי האדום. במרוצת עשרים וכמה שנים אני מתבונן בזריחות, בכל עונות השנה, ובכל פעם אני נפעם מחדש.

לא הייתי מספר כל זאת אילולא הפעלתי את מתג השלט בטלוויזיה. הערוץ הראשון, כדרכו, הקרין ראיונות ושירים שכמעט חלפו מן העולם. מקהלות וראיונות בני חמשים שנים ויותר. כולם נראו צעירים, תמימים ומתחכמים...

לעומתו הערוץ השני עם הקריינית החמודה ובעלת פני הילדה התמימה, שאינני זוכר את שמה, העמידה רב שיח של אנשים מלומדים בשידור חי. מה אני שומע? למעלה ממאה ועשרים הרוגים, מאות פצועים ומהומה רבתי. לא! לא בסוריה וחלילה גם לא בישראל,

בפריס!!!

עיר האורות והאהבה, הפכה למרחץ דמים. בשמונה מקומות שונים כולל מגרש כדורגל ותיאטרון גדול בו הופיעה להקת רוק. אנשים רוססו במקלעים, מתאבדים מתפוצצים. רצח למען רצח. לא היה כדבר בזה מאז מלחמת העולם השנייה.

כותרות העיתונים בצרפת זועקות: "זוועה, רצח חפים מפשע, פשעים, מרחץ דמים." אינם מזכירים כלל מי מחולל את הזוועות. כאילו חייזרים הגיעו מהחלל וריססו בקלצ'ניקובים אנשים בתיאטרון ובבתי הקפה.

לא דאע"ש, לא האסלאם הקיצוני שרוצה להשמיד כל מי שאיננו מוסלמי. הס מלהזכיר. אפילו ראש ממשלת צרפת, שמוציא הודעה לאחר שנמלט ממגרש הכדור רגל הפגוע, איננו מאזכר את הרוצחים, או את מי ששילח אותם באוכלוסיית האזרחים במרכז התרבות של אירופה ושל העולם... הס מלהזכיר.

פרשן ישראלי ידוע מצהיר שזוהי "תחילתה של מלחמת עולם שלישית..." נגד מי? כיצד מאתרים אותם בקרב אוכלוסייה ש-16% ממנה הצהירה בצרפת שהיא מזדהה עם מטרות דאע"ש. מה עושים? כיצד מתמודדים? איש איננו יודע לומר.

 

 

* * *

בעקבות האירועים האחרונים בפריז,

ישראל קוראת לשני הצדדים לשמור

על איפוק כדי למנוע הסלמה.

ישראל אף ממליצה לממשלת צרפת

להגיע להסכמה על קו גבול החוצה

את פריז לשני חלקים, כדי שהצדדים

יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה.

ממשלת ישראל הודיעה שהיא בוודאי

אינה מצדיקה פעולות אלימות אך מציעה

לצרפת לבדוק את נושא האפלייה של

המיעוט המוסלמי בצרפת, המביאה

צעירים באופן בלתי מאורגן, לפעול מתוך ייאוש.

כמו כן ממשלת ישראל ממליצה  להשתמש בכל מוסדות המדינה גם בשפה השנייה המדוברת ביותר והיא הצרפתית.  

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. כיצד ה"מערב" יעצור את האיסלם?

האיסלם זוהי תרבות שנוצרה במדבר ע"י לוחמים קנאים שקידשו את המוות מעל החיים. האיסלם במהותו הבסיסית גורס שיש להרוג את כל אלו שאינם מוסלמים כמצוות האל. חוקי האיסלם הינם פרימיטיביים ואכזריים ואינם חלק מהתרבות המערבית היהודית-נוצרית. האיסלם שם לו למטרה לכבוש את כל העולם ולדברי מנהיגיו הינו כיום בתהליך הזה. נכון שיש איסלם מתון יותר כמו זה שבמרכז רוסיה, וכזה המתון פחות בדרום מזרח אסיה, אבל האלימות האכזרית והקיצוניות של האיסלם נעשית גרועה ואכזרית יותר ברחבי המזרח התיכון – מפקיסטן ומערבה, ודאע"ש מסמל את ה"קיצוניות העליונה ביותר."

למעשה, "הפלישה המוסלמית" לאירופה, לדרום אמריקה ולמרכזה איננה מונעת מדחף דתי אלא מלחץ כלכלי, כאשר מנהיגים איסלמיים מנסים לרכוב על הגל הזה כאילו האיסלם בא לכבוש את העולם. אבל, מצד שני חשוב להבין שעצם העובדה שהקהילות האיסלמיות שהיגרו לאירופה, דרום ומרכז אמריקה שומרות על מסגרת מוסלמית נוקשה, ואינן מתבוללות בתרבות המקומית, נותנות רוח גבית רעה לכל אותם מנהיגים מוסלמים להכריז את הכרזותיהם על כיבוש מוסלמי של העולם ולהסית את הנוער לטרור.

הבעייה הכלכלית הדוחפת את המשפחות המוסלמיות להגר לארצות מפותחות נעוצה בעובדה שהאיסלם אינו מעודד פיתוח כלכלי וטכנולוגי ברוב הארצות בו הוא שולט כיום, ומרבית האוכלוסייה החיה שם, חלקה הגדול מצוי בעוני מחפיר. אין זו רק שאלה כלכלית, כי האיסלם מטבעו שולל כל התפתחות שהיא לכל כיוון שהוא חוץ מהדתי – מהקוראן, זוהי גם הסיבה מדוע האיסלם לא תרם עד היום כל תרומה משמעותית להתפתחות הציביליזציה (אף שמשום מה הנשיא בראכ אובמה חושב אחרת...)

הישארות המוסלמים במסגרתם הנוקשה גם בארצות המפותחות אליהן היגרו, יוצרת קרקע פורייה לעידוד הקיצוניות הדתית המטיפה לאלימות ורצח, והדבר מוכח כיום בלא מעט ארצות לרבות צרפת, בריטניה ובסקנדינביה. בנקודה זו, עלינו להבין שהקיצוניות האיסלמית מונעת על-ידי ההסתה הבלתי פוסקת של האימאמים והמטיפים במסגדים – ומוזנת ע"י אמצעי התקשורת המודרניים. לפיכך, כל עוד תורשה פעילות ההסתה במסגדים ובכלי התקשורת, הטרור האיסלמי בעולם יגדל ויתפשט.

לפיכך, העולם המערבי (כולל ישראל) חייבים להתעורר מחלום הדמוקרטיה האולטימטיבית ולהבין שיש מקרים שהדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, דהיינו – להגן על הציבור הרחב מפני אלה המנצלים דמוקרטיה להסתה ולטרור – ומכאן שיש לחסום כליל ובהקדם את המסיתים וההסתות האיסלמיות כי בנפשנו הדבר.

 

2. בשעות שקדמו לטרור בפריז...

אני רואה כיצד בשעות שלפני מתקפת הטרור בפריז, כל הגופים הראשיים במערכת השלטון בפריז היו מאד עסוקים בענייני מדינה – בשלושה דברים עיקריים:

איך בדיוק לסמן מוצרים מההתנחלויות ולא לקרוא לכך חרם.

איך ממשלת צרפת תמנע ככל האפשר מלגנות את פעולת הסכינאים הפלסטינים – ולפחות ליצור איזון בגינוי ל"תגובות הקשות" של אנשי הביטחון הישראלים.

איך מוצאים רוב במועצת הביטחון באו"ם להצעה הפרו-פלסטינית של ממשלת צרפת –  לפתרון כפוי על ישראל.

העיסוק האובססיבי בשלושת הנושאים הנ"ל היה כל כך חשוב עד ששם בצד כל דאגה לביטחונה של צרפת ממתקפה של טרוריסטים מוסלמים, כי.... הרי צרפת כיום יותר פרו-מוסלמית מבעבר...

עכשיו זה מובן מדוע פריז וממשלתה הופתעו ?...

 

3. יש דמוקרטיה ויש דמוקרטיה...

קראתי מסר ששלח חה"כ נחמן שי השבוע לתומכיו ובו נאמר בין השאר:  "... מפלגת העבודה, הבית הפוליטי שלי, צירפה השבוע עוד 450 חברים לשורות הוועידה. המעשה הזה הוא מעשה רע שפוגע בדמוקרטיה המפלגתית, עליה גאוותנו. גם אם הוא נדרש לבית המשפט ואושר על ידיו, הוא מותיר טעם רע..."

אגב, פעילות מוזרה זו לא זכתה להד רב בתקשורת. כי למה המעשה הזה דומה? – אם נתניהו היה מכניס לכנסת, סתם ככה, בהינף יד, עוד 100 חברי ליכוד כח"כים שיעזרו לו לשמור על השלטון... זה מה שעשה למעשה בוזי הרצוג... האם זוהי הדמוקרטיה המובטחת לנו מבית מדרשו...?

 

4. מה היה קורה אם...

 מקורבים ליועץ המשפטי לממשלה היו מדליפים לתקשורת את המילים שבהן הוא מכנה באופן פרטי את השרה רגב?

 

5. השתתפותו של נשיא המדינה

ב"ועידת ישראל לשלום"

– שאורגנה ע"י עיתון "הארץ", ונאומו שם, מראים לנו שוב שהרצון האובססיבי של רובי ריבלין להיות פופולרי חצה קו אדום ברור... כאשר הנשיא נותן את שמו ומשתתף בכנס על שלום פיקטיבי, מבית מדרשו של עמוס שוקן – עורכו האנטי-ציוני של עיתון "הארץ", יחד עם גדעון לוי, עמירה הס (ושאר מרעין ובישין...), כל התומכים בדה-לגיטימציה למדינת ישראל כמדינה ציונית, כל המנהלים קמפיין מתמשך של הסתה ושל דמוניזציה נגד מדינת ישראלף כאשר הם משתמשים בשקרים, בסילוף עובדות ובעריכה מגמתית – כל זה  גורם בין השאר לכך שריבלין יראה כנשיא דה-לגיטימי...

 

אהוד: לפתאים שטרם התפכחו מחזון "השלום" של עיתון "הארץ" – אנחנו ממליצים על החוברת המיוחדת שלו – בת 106 עמודים שברובם מופיעים כותבים הזויים וכן הרבה מודעות של אירגונים למען "השלום" מבלי לציין מי מממן אותם. אחיזת עיניים רבתי שנשלחה למנויי העיתון ושהתאימה מאוד לתאריך שליחתה – 13 בנובמבר, הלילה בו פוצץ ורצח דאע"ש בפריס באין מפריע! 

 

* * *

אלי מייזליש

למה חייך יריב אופנהיימר?

לאחד מאולפני הטלוויזיה, הגיעה בליל שבת ידיעה חשובה מאירופה, כי 'חכמי אירופה' החליטו [סוף סוף] להתחיל לסמן את המוצרים מההתנחלויות ב'טיקט' בולט וארוך כאורך הגלות ש"מוצר זה הוא מההתנחלויות הבלתי חוקיות שישראל כבשה וכו' וכו' ואינו תוצרת ישראל בגבולות 67' החוקיים..."

ואז – נמרח חיוך על פניו של יריב אופנהיימר כאומר: "סוף-סוף ברוך-השם... סוף-סוף ידעתי כי יגיע היום הזה... הנה החרם."   

עוד הוא מדבר, ומפריז החלו להגיע ידיעות: עשרות הרוגים... מאה הרוגים ומאתיים פצועים... יותר ממאה הרוגים... "

וככה האולפן שינה תבנית; במקום רינה וצהלה של איש "שלום עכשיו", קולות בכי מעיר האורות שהפכה באחת אין יוצא ואין בא. העיר סגורה ומסוגרת.

כל מנהיגי אירופה אצו רצו לאולפנים להביע זעזוע, הזדהות עם פריז וגינויים לטרור הרצחני. לא סכין בשער שכם, לא "תאונת דרכים" על רגלי שוטרי מג"ב. לא. מטחים מקלצ'ניקובים ואש תופת במשך שעתיים ואין שוטר, אין אזרח עם אקדח אחד. לא מרימים כיסא וזורקים אותו על המחבל. מסתתרים תחת הכיסא.

שמע אופנהיימר, שמע היטב, מחה את החיוך מעל הפרצוף שלך לתמיד. זרוק את מסרטת הווידאו שלך לפח הזבל. מיום שהתחלת לצלם ולשרטט מפות של ההתנחלויות, עלו יותר מ-50 יישובים על הקרקע ו-100 אלף יהודים באיו"ש, ויש כבר קרוב לחצי מיליון – ברוך השם, אופנהיימר. וברוך השם שבאירופה עסוקים עכשיו כל האנשים שצריכים להדביק טיקטים על מוצרים של יין פסגות – הם רודפים באמוק אחרי כל מכונית חשודה עם ערבים או מוסלמים או דאע"שים שרוצחים שם אנשים.

אני יכול להבטיח לך שמעכשיו תצטרך לחכות 20 או 50 שנה עד שיתפנו שם באירופה אנשים להדביק טיקטים, כשבאיו"ש יהיו מיליון יהודים ואלפי מפעלים, ואירופה תהיה מלאה במיליוני מוצרים שעל קצת מזה צחקת.

זכור: 50 שנה.

 

* * *

מלחמת הטרור שהכריז ארגון דעא"ש על צרפת והמערב בפריס הוא תשובה ציונית הולמת לבבל"ת של ועידת "הארץ" ל"שלום" בתל-אביב.

 

 

* * *

עמוס אריכא

אין מקום לפרחה

פרוספר מרימה (1870-1803) היה מגדולי הסופרים הצרפתיים של המאה התשע-עשרה. בין יצירותיו נמצאת הנובלה "כרמן" (1845) שהפכה את גיבורת העלילה, כרמן, לאחת הדמויות  הספרותיות והמוזיקליות היותר מפורסמות. הנובלה המעולה מתמקדת בצוענייה בעלת יופי מיני עז המסחררת ראשו של דון ז'וז'ה, רב"ט במשמר המלכותי, עד שלמענה הוא עורק מהמשמר. מכאן והלאה, מגיעה העלילה לשיאה הטרגי כשהוא רוצח את אהובתו.

כעבור עשרים ושמונה שנים הזמין המנהל של "אופרה קומיק" בפריז את המלחין  הצרפתי הנודע, ג'ורג' ביזה, שיכתוב אופרה על בסיס הנובלה של מרימה. לאחר תהפוכות וחילוקי דעות חריפים בכתיבת הליברית, התקיימה הצגת הבכורה שלה בשלהי חורף 1775 ומאז הוצגה ברפרטואר הפריזאי מעל אלפיים וחמש מאות פעמים. תהילתה העולמית של כרמן התוססת, הצדה כל עין ומוחצת לבבות כרצונה התפשטה ברחבי-עולם .

לפני שנים אחדות הבחנתי באישה יפה המטלטלת את העין כאילו מדובר באותה כרמן. אלא שזו, הישראלית, התבררה כפנים חדשות של הליכוד. למדתי לזהותה בשם מירי רגב, דוברת צה"ל בעברה, שבחרה להמשיך דרכה בזירה הציבורית. תרומתה ניכרה מיד כשהיא שטפה את הזירה הפוליטית הסחוטה כמו רוח רעננה, ונוכחותה התקבלה בברכת רבים, ובצדק.

כל זה התבטל במרוצת הזמן שלב אחרי שלב. גיליתי בצער רב שאין העטיפה הכובשת הזאת מעידה בהכרח על התוכן. כמה וכמה מגינוני התנהגותה עוררו תמיהות שהלכו והתרבו. התפרצויותיה העידו על מזג גס כסופה כלפי מי שמנסה להטיח בה צל של ביקורת. באותם מקרים נחשפה גם שפתה הבוטה והדלה. דוגמא לכך מצאתי בדרך בה נקטה לשון איום כלפי ראש חבורתה, נתניהו, שאם לא ימנה אותה לשר בממשלתו, כי אז היא תלמד אותו "מה זה בלגן." התעמתותה כקומיסרית סובייטית במשרד התרבות עוררה בי תחושה שמא טעיתי בה ושמא לא רק ביופייה היא דומה לאותה כרמן, אלא גם בפשטותה המטרידה.

אני מודה שהסתייגתי מהמינוי המפתיע לשרת התרבות שהוענק לה. היא התגלתה כאישה צרת-אופקים ובעלת גוון עדתי מיותר לחלוטין, שהחליטה ללמד את האשכנזים מהי תרבות אמיתית, והיא מרתיחה קדרות משונות "על ריק"  – סתם ככה.

הימים החולפים העידו לדעתי כי לגברת הזאת, שנקלעה בטעות ללשכת שר התרבות, כנראה  אין צל של מושג למה היא נכנסה וכיצד עליה להתמודד עם התפקיד המורכב והמשימות הכרוכות בו. לצורך תפקיד זה צריך אדם להיות בעל תרבות שונה מזו של השרה מירי רגב. שר התרבות צריך להיות בעל ידע נרחב לא רק בתרבות המקומית, ומתפקידו להימנע מהבלי "מהפכה מזרחית" שקרית, ולהרחיק עצמה מיועציה צרי התבונה. זה היה אמור להיות מבחנה הראשון של השרה, והיא נכשלה בו כישלון חרוץ ומביש.

אין לי כוונה לפרוש מלוא כישלונותיה. האשמה נמצאת אצל ראש הממשלה שמינה  אותה תוך שהוא מודע למגבלותיה לגבי התפקיד הזה. בדקתי ומצאתי אישוש לתחושתי כי מירי רגב, ברגעים מסוימים – מזכירה פרחה, במשמעות של שנות השבעים. וכך מוגדר המושג הזה ברב-מילים ואף במקומות אחרים:

"סלנג – כינוי לנערה או לאישה קלת דעת ופשוטה במובן השלילי של המילה, שבהופעתה ובהתנהגותה ניכר שהיא זולה, המונית, מחוספסת וגסה, ושבהתייחסותה לסובב אותה משתקפת שטחיותה."

אם אני טועה, יואיל ויבוא היועץ המשפטי מר ויינשטיין, אותו כינתה השרה התרבותית "זבל" – ויחרוץ משפט. עד אז אני מרשה להעיר לשרה כי יועציה מטעים אותה – אין קיפוח עדתי באף לא אחת מזירות היצירה בארץ. כמי שמעורה מלידתו בבית היוצרים העבריים לא מצאתי קיפוח על רקע עדתי פסול – לא בספרות, לא בשירה, לא בציור ופיסול, לא בתיאטרון ולא במוזיקה. היוצרים שאני זכיתי להכירם הגיעו למקומם הראוי בזכות כישרונם ואישיותם – ולא בגלל צבע עורם ועדתם.

 

* * *

איתמר פרת

סימון נאות

הֶר הימלר, יש לנו תלונה, אדוני.

נא לפנות אליי בתוארי הרשמי, אישי הטוב. הדרגה שלי היא רייכספיהרר ס. ס. היינריך הימלר. אבל מה הבעיה? ואס איס לוֹס?

ההוראה שלך כי על כל יהודי לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד, אדוני.

אַך וַאס! אין כל פסול בהוראה הזאת. אנו צריכים פשוט לדעת מיהו יהודי ומי לא. האינכם רוצים להיות יהודים?

זאת לא שאלה של רצון, הֶר הימלר. להיות יהודי זאת עובדה, לא בחירה. מדוע צריך לשים תג עלינו? מהי המטרה?

שום מטרה, אדוני היקר, רק התראה. כך שבני העם הארי לא יוטעו לחשוב שאתם אריים. עלינו לשמור על טהרת הגזע. האין זה גם רצונכם לגבי הגזע שלכם?

הֶר הימ... הֶר רייכספיהרר ס.ס. הימלר, אנו חוששים שברצונכם לסמן אותנו למטרות הפלייה. כדי שתוכלו להרוס אותנו מבחינה מסחרית, לדחות אותנו ממערכת הכלכלה, לייבש אותנו מבחינת אשראי ומימון, ובסופו של דבר לחסל אותנו.

אדוני היקר! לייבש את היהודים מבחינה כלכלית! הרי אתם הכוח הפיננסי האדיר ביותר, המתוחכמים והערמומיים ביותר בעולם הסחר והבנקאות! אתם שולטים בכלכלת העולם! איזה נזק יכולה לעשות לכם  פיסת בד צהובה ותמימה?

אולי כצעד ראשון לקראת השמדה, הֶר רייכספיהרר? "הפתרון הסופי" שעליו צורח הפיהרר שלכם השכם והערב?

קצת יותר נימוס בבקשה, אדוני. אין דבר יותר רחוק ממחשבתו של המנהיג הדגול שלנו מאשר תוקפנות כלפי בני האומה שלכם. עניין זה של הטלאי הצהוב פשוט יקל על בני עמכם לצבור רכוש ויוקרה, כדי שתזכו בהערכה שאתם ראויים לה, כדי שתוכר עליונותכם בכל שטח, כדי שתזכו למקום של כבוד בין האומות. ראו זאת כהצדעה של אירופה לעִילית של האנושות!

אה, אם אכן זאת הכוונה...

בודאי שזאת הכוונה, אדוני. האם חששתם שמא יש לנו כוונות רעות לגבי היהודים?

אַך ניין, הר רייכספיהרר. כמובן שלא. פשוט חששנו לרגע שאולי חמדתם לצון, שהמדובר ב'וִיץ' ארי, מעין בדיחה.

בדיחה!! חה חה חה חה חו-ח- חו!!!

 

* * *

עידכון של ג'ון קליז על המצב

 ג'ון קליז האגדי ממונטי פיית'ון (סופר, שחקן ואיש גבוה בריטי) הוציא עדכון לגבי המתרחש באירופה. חזק ביותר, לא יכולתי להתאפק, ותירגמתי... כל הקרדיט כמובן לאיש הגאון. [ישראל בר-ניר].

האנגלים מרגישים שלא בנוח לגבי האירועים האחרונים בסוריה ועידכנו את רמת התראת הבטיחות אצלם מ"נעלבנו" ל"התרגזנו". עם זאת, בקרוב רמת ההתראה יכולה לעלות אף ל"עצבניים" ואפילו ל"קצת כועסים". האנגלים לא הרגישו "קצת כועסים" מאז ימי הבליץ על לונדון ב-1940, כאשר אספקת התה כמעט נגמרה. האנגלים אף קיטלגו מחדש את הטרוריסטים בעולם והם הפכו מ"מעייפים" ל"מטרד ארור". הפעם האחרונה שהבריטים קטלגו מישהו כ"מטרד ארור" הייתה ב-1588, וזו היתה הארמדה הספרדית.

הסקוטים העלו את רמת האיום אצלם מ"עצבניים אש" ל"בואו נכסח לממזרים את הצורה." מה לעשות, אין להם רמות אחרות – אלו שני המצבים היחידים אצלם. זו גם הסיבה שהם מהווים את החטיבות הקדמיות של הצבא הבריטי ב-300 השנים האחרונות.

הממשלה הצרפתית הודיעה אתמול כי עידכנה את רמת איום הטרור אצלה מ"תברחו" ל"תתחבאו". יש לצרפתים רק שתי רמות איום גבוהות יותר – "שתפו פעולה עם האוייב" ו"תכנעו". הסיבה לעלייה ברמת האיום היא שריפה שהשמידה לאחרונה את המפעל הצרפתי לייצור דגלים לבנים ובכך חיסלה למעשה את צבא צרפת.

איטליה העלתה את רמת האיום אצלה מ"צעקות רמות ומשולהבות" ל"העמדת פנים כאילו יש לנו צבא." נותרו להם שתי רמות גבוהות יותר – "פעילות צבאית חסרת תועלת" ו"החלפת צדדים."

הבלגים, לעומתם, כולם נמצאים בחופשה, כרגיל. האיום היחיד שהם חוששים ממנו הוא שנאט"ו תעביר את המטה שלה מבריסל למקום אחר...

הספרדים כולם נרגשים מהשקת הצוללות החדשות שלהם. לצוללות מתקדמות אלו רצפה מזכוכית כדי שהצי הספרדי החדש יוכל לראות את הצי הספרדי הישן.

אוסטרליה, בינתיים, העלתה את רמת האיום מ"הכל טוב" ל"יהיה בסדר, חבוב." נותרו להם שתי רמות איום גבוהות יותר – "לעזאזל! נראה שנצטרך לבטל את המנגל בסופ"ש!" ומעליה "המנגל מבוטל!" – עד עתה שום מצב שהיה אי פעם בהיסטוריה לא גרם להם להגיע לרמה הזו.

ומחשבה אחרונה: יוון מתפרקת, האיראנים מאיימים על העולם ורומא בבלאגן. ברוכים הבאים ל-430 לפני הספירה.

 

* * *

אמנון בי-רב

שתי אימהות

רומאן

 

היום השני

 

מילי מירון הגיעה לצומת בדיוק כשהאור ברמזור התחלף לאדום. לרגע חשבה לנצל את חילופי האורות כדי לעבור את הצומת, אך בשנייה האחרונה לחצה על הדוושה בכוח ועצרה את מכוניתה קצת אחרי הקו.

מכונית שנייה שהגיעה לצומת נעצרה סמוך אליה. היא הרימה את עיניה וראתה את אתי בן-שושן ליד ההגה. באצבע אחת לחצה על כפתור ההפעלה של החלון החשמלי ופתחה אותו כדי מחצית. זרם של אוויר חם חדר אל תוך המכונית. גם החלון במכוניתה של אתי בן-שושן נפתח לאיטו והן חייכו זו אל זו בעגמומיות.

"היום אנחנו מדייקות," אמרה מילי מירון.

אתי בן-שושן הביטה אל השעון שעל ידה וענתה בניד ראש:

"אף אחד לא יבוא בטענות גם אם נאחר קצת." החיוך שהיה על פניה של מילי מירון נעלם באחת. לעיתים קרובות מצאה את עצמה סולדת מחוש ההומור המוזר של אתי בן-שושן. היא הפנתה את עיניה אל הרמזור ולחצה על כפתור הסגירה של החלון, שהתרומם אט-אט, עד שאטם את המכונית הממוזגת. היא המתינה שניות אחדות עד שהאור האדום התחלף לירוק ואז הזניקה את מכוניתה קדימה, כאילו מנסה להתרחק במהירות מהמכונית הנוסעת בעקבותיה.

עד שהגיעה למיגרש החנייה, כבר שכך כעסה על אתי בן-שושן, שהחנתה את מכוניתה בצל אחד העצים שלאורך כביש הכניסה.

הן צעדו יחד בשתיקה, זו לצד זו. כשהגיעו לחלקה שלהן, עלו במדרגות האבן. מילי מירון הלכה ראשונה בשביל הצר, כשאתי בן-שושן צועדת אחריה, מנסה להתאים את צעדיה לאלה של חברתה.

הן ניגשו למצבות המוכרות בתנועות מדודות. מילי מירון עמדה שניות אחדות כמהססת, סוקרת את האותיות בשקט. אחר-כך משכה את כיסא העץ ממקומו והציבה אותו במרכז השביל.

אתי בן-שושן ניצבה זקופה במקומה מול האבן שלה, ידיה פשוטות כלפי מטה וראשה מוטה מעט אל האבן שלפניה. אחרי דקה ארוכה היא הרימה את ראשה וסקרה בעניין את הסביבה.

"עושה רושם שאנחנו לבד היום," אמרה ביבושת, "החום הזה מבריח את האנשים. אני דווקא יכולה להבין אותם. לשבת בבית מול המזגן הרבה יותר נעים מאשר להיצלות כאן בחום הנורא הזה."

מילי מירון התבוננה בה ולא ענתה.

החום אכן היה כבד. השמיים נראו עכורים ומאובקים, מה שלא מנע מקרני השמש להכות על ראשיהן ולייבש את שפתותיהן.

בחלקה הסמוכה לשלהן עבד אחד הגננים. לראשו היה כובע בעל שוליים רחבים. הוא החזיק בידו מטאטא בעל זיפים שחורים ועבים וערם את העלים שהצטברו על השבילים ובין האבנים.

הן הביטו בו שניות אחדות ואחר-כך החזירו את מבטיהן אל האותיות המרובעות והמוכרות.

"את יודעת," אמרה אתי בן-שושן, "בדיוק ביום שבו נערכה ההלוויה של רועי, היה חמסין נוראי. אני לא זוכרת אם כבר סיפרתי לך. בכל אופן, באו המון אנשים וכולם עמדו צפופים זה על יד זה. לא היתה טיפ-טיפת רוח. האוויר עמד והיה ממש קשה לנשום. האנשים נפנפו בעיתונים ובמטפחות כדי להתאוורר. היו כאלה שחיפשו לעצמם קצת צל מתחת לעצים הרחוקים בחלקות האחרות, וככה כל המקום היה מלא בקבוצות של אנשים שניסו לברוח מהחום."

היא השתתקה לשניות אחדות, כמנסה לרכז את מחשבותיה. אחר-כך המשיכה לדבר בקול צרוד מעט:

"הכי מסכנים היו החיילים שנשאו את הארון וגם אלה שעמדו במשמר הכבוד. כל הפנים שלהם היו רטובים ועל החולצות שלהם היו כתמים ענקיים של זיעה. החזן הצבאי היה צריך להשמיע את התפילות שלו ואפשר היה להרגיש איך הוא נחנק מרוב חום. בקושי יצא איזה קול מהגרון שלו. היתה שם אישה אחת, עד היום אני לא יודעת מי זו היתה, שכל הזמן עמדה לידי והרטיבה לי את הפנים בסמרטוט רטוב. אני חושבת שזו היתה הסיבה היחידה שלא התעלפתי."

היא הוציאה מהארנק שלה מטפחת לבנה וניגבה את מיצחה. אחר-כך הביטה בעניין אל המטפחת הרטובה והמשיכה לדבר, כאילו לא הפסיקה:

"ואני זוכרת שעמדתי שם, על יד הבור, והסתכלתי על הארון שהיה מונח מעליו, וחשבתי איך רועי מרגיש בתוך הארגז הסגור הזה, שהיה כל-כך הרבה זמן בשמש. זה נכון שהוא היה מת, אבל אני רק חשבתי איזה חום נוראי שורר בתוך הארון. אחר-כך, כשחזרנו הביתה ואנשים סיפרו כמה היה חם בהלוויה, היה לי קצת לא נעים שבמקום לרחם על האנשים החיים, שכל-כך סבלו מהחום, אני ריחמתי רק על הבן שלי, שכבר ממילא לא הרגיש שום-דבר."

אתי בן-שושן השתתקה לפתע.

היא התכופפה אל העציצים שניצבו משני צידי האבן ובדקה באצבעה אם האדמה שבתוכם יבשה. אחר-כך הזדקפה ועמדה בשקט.

מילי מירון הקשיבה לדבריה בסבלנות.

זה מכבר התרגלה להתפרצויות הנאומים המתמשכים של אתי בן-שושן. היא היתה מדברת על כך שוב ושוב, פורקת את רגשותיה ללא מעצור, ולאחר מכן היתה נראית רגועה יותר.

מילי מירון חשבה לעצמה, שפסיכולוגים ודאי היו אומרים שהיא יודעת לטפל בעצמה ולהקל על כאבה, באמצעות הוצאת כל מה שמעיק עליה החוצה. בדיעבד זה היה כנראה נכון. שכן, לאחר שסיימה את אחד מפרצי הדיבור שלה, היתה אתי בן-שושן נוחה יותר לשיחה בטלה, או אפילו לשתיקות ארוכות. היא נראתה נינוחה ושקטה. אפילו חיוכיה היו טובים יותר, או אולי מרירים פחות.

 

*

קול צעדים גרם לשתיהן לשאת את עיניהן. האישה הזקנה עם שערות השיבה מיום שישי שעבר צעדה על השביל המקביל לשלהן. היא הלכה לאט לאט, נועצת את מבטה במדרכה, כאילו נזהרת שלא למעוד.

כאשר חלפה על פניהן, הרימה מעט את עיניה ונדה בראשה לעברן. פניה נשארו רציניות. כמעט קודרות. שתיהן החזירו לה ברכה שקטה בניד ראש והיא המשיכה ללכת לעבר המצבה שהמתינה לה בקצה השורה.

אתי בן-שושן משכה את כיסא הפלסטיק שלה והציבה אותו במרכז השביל. היא סקרה את העציצים בעין בוחנת, כמנסה להחליט אם הם זקוקים להשקאה מיד, או שיוכלו להמתין שעה נוספת. אולי שעתיים. הם נראו רעננים למדי והיא התיישבה על הכיסא, משלבת רגל על רגל ונשענת לאחור, בלי להתיק את עיניה מלוח השיש.

האישה עם שערות השיבה הגיעה לקצה השביל ונעצרה. היא הניחה את התיק על המדרכה ומיד התכופפה לעבר האבן שלה. לאוזניהן הגיע קול של יבבה דקה, והן לא יכלו להחליט אם האישה עם שערות השיבה בוכה בשקט, או שהיא רק ממלמלת משהו לעצמה.

לא הרחק ממנה, בשורה המקבילה, התנשא תל עפר חדש ועליו ערימה גבוהה של זרי פרחים, שרובם היו עדיין רעננים למראה.

שתיהן הביטו אל הפרחים החדשים ואתי בן-שושן אמרה בשקט:

"אתמול היתה ההלוויה הזאת. ילד בן תשע-עשרה שהתהפך עם הטנק שלו ונהרג במקום. גם כן בדרום לבנון. כמו כולם בחלקה שלנו. אבל הפעם לא מיטען צד או היתקלות, אלא סתם תאונה מיותרת. הגעתי בדיוק אחרי שהמלווים התפזרו. מגרש החניה עדיין היה מלא מכוניות, ואימא שלו, עם עוד כמה בני-משפחה, עמדו כאן והביטו על מה שנשאר ממנו. אישה ממש צעירה. אני חושבת שאפילו לא בת ארבעים. עמדה בשקט ולא בכתה. רק הניעה את הראש שלה מצד לצד, כאילו היא שרה לו שיר ערש. כמה שההלוויות האלו עצובות."

מילי מירון עמדה בחוסר מנוחה על המדרכה, עיניה עדיין מופנות על הר הפרחים שכיסה את התל החדש.

"כן," היא אמרה בשקט, "אין הלוויות שמחות."

"לנו מותר להגיד את זה," הסכימה אתי בן-שושן.

עברו ימים רבים מאז שנפגשו כאן, ליד הבנים שלהן, והחלו לשוחח ביניהן. אתי בן-שושן היתה הדברנית שבין שתיהן. מילי מירון ידעה להקשיב. אבל עכשיו חשה שהיא רוצה לדבר. שמשהו בתוכה קורא לה לגלות את רגשותיה, לחשוף את כאבה, לפרוק את המשא הכבד הזה הלוחץ עליה ללא הרף.

היא פנתה לעבר שכנתה ושאלה בקול עמום:

"כבר סיפרתי לך על ההלוויה של גלי?"

אתי בן-שושן תלתה בה עיניים שואלות. היא לא ענתה, אך הבעת פניה הביעה עניין ונכונות להקשיב.

מילי מירון שתקה שניות אחדות, כממתינה לתשובה. משזו לא באה, התיישבה על כיסא העץ שלה ונעצה מבט ארוך באותיות החרוטות בשיש.

אחר-כך החלה לדבר.

"הם קבעו את ההלוויה לשעה חמש לפנות ערב," המילים שיצאו מפיה נשמעו טכניות ויבשות מאוד. "חשבו שבשעה הזאת כבר לא יהיה כל-כך חם. חוץ מזה, היתה בעייה להודיע לכולם, כי בעיתונים של אותו יום לא פורסם כלום על מיטען הצד שפוצץ את הילדים שלנו. בשעה שמונה בבוקר אמרו ברדיו שבלילה היתה היתקלות עם מחבלים בדרום לבנון ושצה"ל מנהל חילופי אש כבדים עם החיזבאללה. את יודעת, זהו הנוסח הקבוע אצלם, כדי לרמוז שיש לנו נפגעים. ככל שיש לנו יותר הרוגים, חילופי האש עם האוייב הם יותר כבדים. לפחות ברדיו. בחדשות של עשר כבר הודיעו שיש גם שני הרוגים, וכמה פצועים באופן בינוני. פעם שאלתי מה זה בינוני, והסבירו לי שאם נפגעים בידיים וברגליים, קוראים לזה פצועים קל. אם נפגעים בגוף, בדרך כלל זה בינוני. ואם יש פגיעת ראש, לפעמים קוראים לזה פצוע קשה, או אפילו אנוש, אבל המילה הזאת היא רק כדי לרמוז שזה רק עניין של שעות או ימים עד שהפצוע האנוש גם ימות מפצעיו."

היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה להביט אל האבן.

"אחרי שהמודיעים הלכו, נשארנו בחדר השינה שלנו. בהתחלה כמעט שלא דיברנו. אני לא בכיתי. לא יודעת למה, אבל ממש לא יכולתי לבכות. הרגשתי שאבירם מנסה להחזיק את עצמו, אבל בכל זאת, מדי פעם המיטה שלו רעדה קצת וידעתי שגם אם הוא לא משמיע קול, הוא בוכה בתוכו.

הזמן כאילו נעצר. כל דקה שעברה נראתה לי כמו שעה שלמה. אבל אז אבירם הפנה אליי את עיניו ואמר בקול נורא ענייני: 'מילי, אנחנו מוכרחים להתחיל להודיע למשפחה ולחברים.'

"וזה מה שהיה. בהתחלה הערנו את אורנה וסיפרנו לה. היא היתה אז בת חמש עשרה ולא כל-כך ידענו איך היא תגיב. לכן בהתחלה רק אמרנו שגלי נפגע בלבנון. היא התחילה לשאול שאלות ובסוף אמרנו לה את האמת. היא היתה בהלם ואחרי כמה דקות, כשעיכלה את האסון, הסתגרה בחדרה ובכתה שם יותר משעה. החלטנו לתת לה לבכות, ובאמת, אחר-כך היא יצאה משם וישבה איתנו. אמנם עם עיניים אדומות, אבל רצינית ושקטה."

מילי מירון הוציאה מתוך תיק הבד הירוק שלה את בקבוק המים ומזגה קצת לכוס החומה. אחר-כך שתתה בלגימות קטנות והחזירה אותו לתיק.

"הטלפון הראשון שלנו היה לאחותי רותי. אמרתי לה שגלי נהרג וביקשתי ממנה שתודיע למשפחה שלנו. בהתחלה היא היתה בהלם ורצתה לבוא אלינו מיד, אבל אמרתי לה שיותר חשוב להודיע למשפחה כמה שיותר מוקדם, מפני שההלוויה תהיה היום ועל השעה המדוייקת נודיע לכולם מאוחר יותר. בסוף היא הסכימה וכך חסכה מאיתנו סדרה של שיחות טלפון קשות ומביכות.

"אחר-כך אבירם התקשר לאחותו נאווה. טלפון בשש בבוקר לא היה זקוק להסברים. היא שאלה מיד: 'קרה משהו לגלי?' ואבירם אמר לה: 'כן'. והיא אמרה: 'אני באה'. והוא אמר לה: 'לא צריך. אנחנו בסדר. תודיעי קודם להורים.'

"עברו כמה ימים עד שהיא סיפרה לנו שהם קיבלו את זה קשה מאוד. תמיד נורא אהבו את גלי וההודעה הזאת על המוות שלו, נחתה עליהם ללא כל הכנה מוקדמת. אימא של אבירם נכנסה לחדר השינה שלהם, נשכבה על המיטה וכיסתה את הפנים בשתי הידיים. אבא שלו היה פעם בצבא הקבע ותמיד חשבתי שהוא אדם חזק. אבל מתברר שההודעה הזאת פגעה בו במקום הרגיש ביותר. הוא התיישב בכורסה שלו, שם יד על הלב ונשם בכבדות. עברו יותר מעשר דקות עד שהוא נרגע קצת ואפשר היה לדבר איתו. נאווה אמרה להם שהם יכולים לבוא אלינו, ובאמת, אחרי שעה הם כבר היו אצלנו. נסערים, אבל בהתחשב בנסיבות, בהחלט שומרים על התנהגות סבירה.

"אבירם היה מעשי בצורה קיצונית. כאילו מה שקרה לא נוגע לו בכלל. הוא תיכנן בדיוק למי להודיע ואיך להודיע. בין שש לשבע בבוקר תפסנו את כולם בבית, וכך יכולנו להטיל על החברים הקרובים יותר להודיע לחברים אחרים, ולבני משפחה להודיע לכל הדודים ובני הדודים. בשעה שמונה בבוקר, האיש עם מודעות האבל הגיע אלינו, והתחיל להדביק את המודעות במסגרת השחורה על דלת הבית, ועל שער הכניסה לחצר, ועל עמודי החשמל ברחוב, ועל כל לוחות המודעות בסביבה. בשעה זאת כבר סיימנו להודיע לכל מי שרצינו. אבל כל כמה דקות הטלפון צילצל ועל הקו היו חברים ובני משפחה שניסו לבטא את הזעזוע שלהם ולשאול איפה ומתי בדיוק תהיה ההלוויה."

 

*

מקצה המדרכה הרחבה שבין החלקות התקרב זוג. גבר ואשה. הוא החזיק בשתי ידיו עציץ עם צמח בעל עלים ירוקים מבהיקים. היא נשאה זר פרחים אדומים. הם הלכו לאט, כמו היו מורגלים לעשות את המסלול הזה לא מהיום. שתי האימהות עקבו אחריהם בעיניהן. כאשר התרחקו, החזירה מילי מירון את עיניה אל האותיות של גלי והמשיכה לדבר.

 

*

"בתשע בבוקר הבית כבר היה מלא אנשים. הרגע הכי קשה היה כשאימא שלי הגיעה. היא בכתה נורא והבכי שלה גרם גם לאחרים להתחיל לבכות. בקושי הרגעתי אותה. הכנסתי אותה לחדר של אורנה והיא ישבה שם עם אחותי עד שהצליחה להירגע קצת ולחזור לעצמה. השעות זחלו כל-כך לאט, שכל הזמן היה נדמה לי שהרגע של ההלוויה לא יגיע לעולם. בכל פעם נכנסו אנשים חדשים, שאת חלקם אפילו לא היכרתי.

"לפני הצהריים הגיע המפקד של גלי. רב-סרן צעיר וסימפטי. הוא ביקש לדבר איתי ועם אבירם, ולכן נכנסנו לחדר של גלי, שהיה המקום היחיד בבית בלי אנשים. אחרי שסגרנו אחרינו את הדלת, הוא ישב מולנו והסביר בהמון סבלנות איך קרה מה שקרה. הוא תיאר את הסיור הלילי שממנו חזרו החיילים בנגמ"ש שלהם, אמר שהדרך הזאת נחשבה כבטוחה וזאת הפעם הראשונה שהמחבלים מצליחים להטמין בה מיטען צד. הוא גם אמר לנו שגלי נהרג במקום ולא סבל אפילו רגע אחד. אני יודעת שבדרך כלל הם אומרים דברים כאלה, אבל כנראה שזה באמת חשוב, כי אני זוכרת שבבוקר, אחרי שהמודיעים הלכו, הדבר הראשון שחשבתי היה אם הפציעה שלו היתה קשה ואם סבל כאבי-תופת עד שמת. כאשר שמעתי מהמפקד שלו שהוא נהרג מיד, אמרתי לעצמי שלפחות המחשבות הללו לא יטרידו אותי יותר.

"המפקד של גלי שאל אם אנחנו רוצים שההלוויה תצא מהבית שלנו, או שכולם ייפגשו בבית הקברות. אבירם ואני התייעצנו קצת ובסוף ביקשנו שקודם יביאו את הארון לרחוב שלנו ומכאן נצא לדרך, כי רצינו שגלי ישוב בפעם האחרונה הביתה ורק מכאן יקחו אותו. הוא הבטיח לדאוג לכל הסידורים, ובאמת, למרות שבמודעות היה כתוב שההלוויה תהיה בחמש לפנות ערב, בשעה ארבע אחר הצהריים הגיע הקומנדקאר עם הארון ונעמד לפני הבית שלנו. כל הרחוב היה מלא מכוניות והמון אנשים."

היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה לדבר.

"כולם עמדו מסביב והסתכלו איך אבירם, אורנה ואני, ואחרינו ההורים שלנו וכל בני המשפחה, יוצאים מהבית וניגשים אל הקומנדקאר. הארון היה מונח באמצע, מכוסה בדגל. אנחנו החזקנו ידיים, אני באמצע ואורנה ואבירם משני צדדי, וניגשנו קרוב מאוד לארון. אני זוכרת שכל הזמן אמרתי לעצמי 'אני לא אבכה, אני לא אבכה, אני לא אבכה,' שוב ושוב, פעם אחר פעם. הרגשתי שהיד של אבירם רועדת בתוך היד שלי, אבל לא רציתי להסתכל עליו. הבטתי רק על הארון. עמדנו ככה כמה דקות. אחר-כך ניגשתי קרוב קרוב וליטפתי את הארון ביד אחת. רציתי לראות את גלי בפעם האחרונה, אבל הארון היה סגור, אז רק תיארתי אותו לעצמי שוכב בפנים. וחשבתי איך הצליחו להכניס את השני מטרים שלו לתוך ארגז העץ הזה, שנראה לי די קצר. בכל זאת, הרבה פחות משני מטרים."

אתי בן-שושן הביטה אל תוך עיניה של חברתה. היא רצתה לראות אם הן רטובות, או שהמילים שיוצאות מפיה הן רק תיאור עובדתי של מה שהיה. היא הופתעה לראות שהעיניים יבשות וצלולות.

'אפילו לא נוצצות,' חשבה לעצמה, 'צריך המון כוח נפשי כדי לספר את כל הסיפור הזה ולשמור על עיניים כל-כך יבשות.'

"וזהו," אמרה מילי מירון, "אחר-כך נכנסנו למכונית של אחותי רותי ונסענו לבית הקברות. בעלה נהג ואנחנו, עם אורנה, ישבנו מאחור. רותי הביטה כל הזמן אל הכביש שמאחורינו ואמרה 'איזו הלוויה ענקית' ו'כבר מזמן לא ראיתי שיירה כל-כך ארוכה,' אבל זה באמת לא היה איכפת לי. אני דווקא הסתכלתי על הקומנדקאר שנסע לפנינו, ועם כל קפיצה בכביש הרגשתי שגלי, ששוכב שם בארון, מקבל מכה נוספת.

"כשהגענו לבית הקברות, הלכנו יחד, מחזיקים ידיים, עד שהגענו לבור. לפנינו הלכו קצינים בדרגת סרן, שנשאו את הארון על הכתפיים. אחר-כך התנהל הטקס הרגיל. את יודעת, רב צבאי, תפילות מעצבנות, הספדים מדוקלמים ושיגרתיים של מפקדים שלא ידעתי מי הם, ובסוף מטחי הכבוד, שכל ירייה נראתה לי כמו עוד כדור שפוגע בגלי."

היא היססה שניות אחדות, כאילו חוששת לומר משהו, אך לבסוף החליטה והמשיכה בנימה קשוחה משהו:

"היה רגע אחד קשה, שלא אוכל לשכוח אותו לעולם. כשהכניסו את הארון עם גלי לתוך הבור והתחילו לכסות אותו באדמה, הדפיקות של גושי האדמה שנפלו על הקרשים פגעו בי בנקודה שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת. כל מכה של גוש אדמה בארון הכאיבה לי עמוק עמוק בפנים. אבל אחר-כך כבר לא ראו את הארון ואחרי שהבור התמלא והניחו עליו ערימות ענקיות של פרחים, המקום כבר לא נראה לי כל-כך מאיים ומפחיד כמו בהתחלה."

 

*

מילי מירון השתתקה פתאום, כאילו החליטה שלא לסיים את המשפט.

אתי בן-שושן קמה מכיסא הפלסטיק שלה. היא ניגשה אל האישה הדוממת שישבה מולה ונשקה לה על מצחה.

"אני כל-כך שמחה שסיפרת לי," היא אמרה בשקט.

"את הראשונה שהצלחתי לדבר איתה כל-כך בגלוי," אמרה מילי מירון ועל פניה הופיע חיוך חיוור. "לא יודעת למה, אבל עד היום לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. משהו תמיד עצר אותי. בדרך כלל אין לי בעייה לדבר על כל מיני נושאים ולבטא את עצמי. אבל אף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה באמת הרגשתי כשקברו את גלי."

היא ליקקה את שפתיה ואחר-כך אמרה בקול יבש:

"יש לי חברות טובות, ממש קרובות, ואנחנו משוחחות על המון דברים אישיים. אבל אף פעם לא הצלחתי לדבר איתן על הרגעים האלה, שבאמת השאירו בי צלקת שדומה יותר לפצע פתוח מאשר לפצע שהגליד. לפעמים דווקא רציתי לדבר על זה. חשבתי שככה יהיה לי יותר קל. אבל תמיד, ברגע האחרון, הופיע אצלי מין מחסום כזה, שגרם לי לעצור, להחליף נושא ולהתחיל לדבר על עניינים אחרים. לא יודעת להסביר את זה."

"את לא צריכה להסביר את זה," אתי בן-שושן דיברה בשקט שלא היה אופייני לה. "את צריכה לעשות מה שאת מרגישה. הילדים שלנו הם הזיכרון הכי פרטי שיש לנו. אנחנו לא חייבות להתחלק בו עם אחרים, אפילו אם הם חברים באמת קרובים."

היא העיפה מבט מהיר אל האותיות של בנה והמשיכה:

"לפעמים, כשאני מדברת עם מישהו על רועי, אני מרגישה שבבת-אחת מתרוממת בינינו איזו חומה לא נראית. פתאום הוא נהיה מסוייג כזה, כאילו מתחשב, כאילו משתתף באבל ובסבל, אבל למעשה רוצה לשמור מרחק, לא להיות מעורב יותר מדי. ואז אני חושבת לעצמי: למה לי לדבר איתו על הבן שלי. הרי הוא ממילא לא יכול להבין, לא מסוגל לקלוט. כל החברים והמכרים ובני המשפחה, אפילו אלה שבאמת קרובים אלינו, נהפכים להיות אנשים זרים ברגע שזה קשור לילדים שלנו. וזוהי האמת שאסור לנו לשכוח אפילו לרגע אחד."

מילי מירון הקשיבה לדברים, כשהיא מסתכלת על שפתיה של אתי בן-שושן. משהו באישה הזאת נהפך לפתע כל-כך חשוב לה, שחשה כי אינה יכולה בלעדיו. היא לא ניסתה להגדיר לעצמה את הסיבה, אך ללא מחשבה נוספת קמה מכיסא העץ שלה וחיבקה אותה בשתי ידיה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

פרק שלישי

כלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, וקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.

 

רני ישב לשולחן בחדרו וניסה לפתוח את הקלמר, אך הקלמר לא נפתח. הייתכן כי קפיטן יוקי, על גבי הגמל, נמצא עדיין בפנים, בחשיכה? ואולי צמחו שם גם הרים גבוהים, וסלעים?

ובאחד הנקיקים, דקלים ומעיין מים?

רני הפעיל אחד משני מכשירי-הקשר הקטנים שקנה לעצמו לא מזמן בכסף שחסך ממתנות סבא וסבתא משני הצדדים, בתקווה שאולי ישמע איזו הודעה מתוך הקלמר הסגור (יכול היה להשתמש במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, אבל הצעצוע החדש מצא חן בעיניו). נשמעו חריקות וצפצופים, ופתאום:

"חיים, שומע אותי, חיים? תחזיר את האלונקה הנקייה לחירורגית אל"ף, עבור!"

רני סגר את המכשיר וצימצם פנימה את האנטנה הטלסקופית. מה טעם לקנות מערכת-קשר כזו בחסכונותיך, אם כל מה שאתה שומע בה הוא שיחות מבית-חולים קרוב או קשקושים ממונית העוברת למטה ברחוב, ושום דבר מן החלל החיצון? הוא לקח את האולר-מברג האדום שלו וניסה לפתוח בכוח את הקלמר.

טַק!

כאילו היה קפיץ דרוך בתוכו, נפתח עכשיו הקלמר הנעול בקול נקישה, ומתוכו נפלט – קפיץ-קפוץ!

והדבר היה מונח על השולחן. תחילה קטן, ואחר-כך החל גדל בהדרגה: תיבה חלולה בצורת מעויין, עשוייה עץ; על פני מסגרת התיבה מתוח עור-קלף, כמו תוף עתיק; ולתיבה זרוע-עץ אחת ארוכה, כשל כינור; ומיתר אחד עשוי שער-סוסים, נשען על גשרית ומתוח מעל הכלי המשונה הזה, שהיה מין כינור פשוט, מצולק ועתיק, בגוון חום-צהוב-ולבן מידברי.

משהו לגמרי לא אלקטרוני. בהחלט.

ומה שיותר מוזר הוא שהכלי הזה החל מנגן, בלי שום קסטה בפנים, מנגינה חד-גונית, מזרחית, כאילו הרוח או דמות יד נעלמה מעבירה קשת-עץ קטנה, גבנונית, על פני המיתר האחד, העשוי שער-סוסים. ולמרבה הפלא התחוללה סביב הכלי המנגן-מעצמו איזו סערה מידברית קטנה, צהובה, עם חול ושמש עמומה, כאילו שבוי הכלי בתוך בועה שקופה של מקום אחר ואולי גם זמן אחר. ועוד יותר מפליא היה שלאט-לאט ניתן היה להבחין צלילי קול מתקרב אל הניגון, כאילו ליד הנעלמה, המעבירה את הקשת על פני המיתר, משתייך גם פה בלתי-נראה המלווה עצמו בשירה –

תחילה היה נדמה כי הזמר ערבי, לפי המוסיקה החד-גונית והקול הגרוני, אחר-כך ניתן היה להבחין שהשפה עברית היא, והנעימה – כאילו היא מלווה שיירה במידבר –

 

"כְּאַב היית לגואלנו עת קמו

עלינו בני בליעל..."

 

כך ניצב הכלי המוקף בועת-מידבר צהבהבה, סביבו בקעו מילות השיר, וממנו נשמע הניגון, כמו מגראמופון ישן, בתקופה בה החלו מקליטים קולות על גבי גלילים עשויים נייר מיוחד –

 

"להורגנו אתה השועט בכיכר בין גיאיות

והר נשיא על אריות

המידבר אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין סופנו,

לא בא עדיין דם יהודים –

נשפך כמים – "

 

רני העתיק בחריצות את מילות השיר המוזר במחברתו. לא היה ספק בליבו שהדבר חשוב. אבל מה זה, מי זה יכול להיות? האם השיר קשור לרוכב המיסתורי שקרא "אנא אִישְׂראִיל!" – או לקפיטן יוקי שהשאיר בקלמר את הכלי המנגן-מעצמו ושר, והסתלק על דבשת הגמל חזרה בהליקופטר.

לאן?

 

*

 

במשך שלושה ימים ניסה רני להתקשר עם קפיטן יוקי ולא הצליח. קפץ לו זה מן הסתם למסע בין-כוכבי בחללית "נגה", כמנהגו מדי פעם – להיעלם בלי להשאיר עקבות; וכל הניסיונות לאתרו, במכשיר-הקשר וגם במק"ם, לא הצליחו.

גם כלי-המיתר המוזר נעלם.

אבל את המחברת עם מילות השיר שמר רני היטב ולא גילה אותן לאיש. רק זה חסר לו – שיחשבו שהוא חיבר את המילים! והלא איש לא יאמין לו ששמע אותן מכלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, ומקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.

 

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מוטי קהת: בשירו של יוסי גמזו [גיליון 1094], שמו של הנרצח משובש – שמו היה איתם ולא איתן.

 

* מרק הסנר: אינני יכול רוצה ומסוגל להתמודד עם כל תהייה שהעלה משה גרנות בטורו שבנדון ולכן רק שאלה: כיצד הוא מסביר את העובדה (לאור קביעתו שחוסר בממצאי ארכיאולוגיה איננה הוכחה למשהו שאכן היה) שמלכותם האדירה של דוד ושלמה (מנחל מצרים ועד לפרת) איננה מוזכרת ולו ברמז בכתבי האימפריות הגדולות ששלטו אז במרחב, (מצרים, אשור), התכתבו ביניהם והחליפו מחמאות תשורות ואף נשים?

ורק לדוגמא: הכתוב אכן מדווח שבימי רחבעם עלה שישק (שושנק) המצרי על ירושלים אבל המלך המצרי עצמו, שאיננו שוכח לציין בכתובת על מסע המלחמה הזה אף כפר ועיר שכבש – איננו מזכיר ולו במילה לא שפלש ליהודה ולא שירושלים שילמה לו מס? אנטישמיות לשמה או חוסר בממצא ארכיאולוגי שאולי עוד יימצא?

 

* פנינים מהתבטאויותיו של הסופר הערבי-הישראלי-העברי היורד לארה"ב סייד קשוע השבוע, עוד בטרם בוצעה מתקפת הטרור האכזרית על ידי בני דתו המוסלמים בפריס, בהתייחסו למאבקם של הילדים הפלסטיניים הדוקרים בירושלים: "לעיתים יש ערך למאבק לשם המאבק כמתן משמעות לחיים שאיבדו את ערכם. ולא, לא כל צורת מאבק היא לגיטימית, ויש מקום לשפוט מוסרית גם עמים שנמצאים תחת כיבוש אכזרי ומסע טיהור אתני." ["מוסף הארץ" 13.11.15].

"כיבוש אכזרי ומסע טיהור אתני" זה אנחנו, הישראלים.

איזה שמוק.

 

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1094 כותב יהודה דרורי: "...ולכן יואיל נא בית המשפט הנכבד לחייב את בעל הקרקע הפלסטיני בגבעת-זאב לקבל פיצוי נאות עבור חלקתו ולא להרוס בית כנסת יהודי... נשמע הזוי?"

כן, הזוי לחלוטין. אסור לפגוע בזכויות קניין של אנשים פרטיים. אם תתקבל הצעתו של יהודה דרורי, אזיי הביריונים הכיפתיים יסיקו מכך שמותר לגזול קרקעות פרטיות, ובסוף העניינים יסתדרו והגזילה תהיה חוקית.

לא רק שצריך להרוס את בית הכנסת ואת הצימר שהקימו הבריונים הכיפתיים, חייבים גם להעמידם לדין בגין גניבה ועבירה על חוקי התיכנון והבנייה.

רון וייס

רמת-גן

 

* לידיעת השואלים: אהוד בן עזר לא זכה מעודו בפרס ברנר או בפרס אקו"ם על מפעל חיים או בכל פרס אחר, ספרותי, ציבורי או אקדמי – אולם הוא כן זכה שלוש פעמים במלגת התפנות לשנת עבודה אחת של הקרן על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל ליוצרים עבריים, וכן הוזמן פעמיים לשהות של חודשים אחדים במרכז ללימודים עבריים של אוקספורד, באחוזה שבעיירה ירנטון הסמוכה, מפעל שהוקם ביוזמתו של פרופ' דייוויד פטרסון ז"ל, ואשר למרבה הצער לא קיים יותר, וגם האחוזה היפה נמכרה. למפעל לא היה קשר למוסדות ישראליים.

האגודה הראשונה שבה היה בן עזר חבר, ואשר מעולם לא איכזבה אותו – היתה אגודת "עזיזה" לגידול עיזי בית לבנות שניהל קרוב-משפחתו מצד אימו, יוסף קנופ. המשרד שכן ברחוב ברון הירש בפתח-תקווה.

 

* כותבת הטמבלית התורנית של "הארץ", אווה אילוז [15.11.15] – עכשיו יש לה כבר טור אישי שם:

"הטרור הפלסטיני הוא פוליטי ומונע על ידי אינטרסים ויעדים לאומיים. כשהוא שם לו למטרה לפגוע במרכזי קניות או אוטובוסים הוא מציג דרישות ברורות שאי אפשר לטעות במשמעותן: שחרור לאומי וסיום הכיבוש. הטרור הפלסטיני, כך אומרים הפרשנים הישראלים הטובים ביותר, ישכך ויעלם ברגע שהפלסטינים ישיגו ריבונות טריטוריאלית ועצמאות לאומית.

אך מתקפות הטרור בקנה המידה שראינו בארה"ב ולאחרונה בפריז הן שונות; יש להן ניחוח תלוי תרבות, וזאת הסיבה שדיוויד קמרון דיבר על "רֶשַע", מילה שרק לעיתים רחוקות מופיעה באוצר המלים הפוליטי. מתקפת הטרור הזאת מזעזעת את צרפת וכל מדינה אירופית אחרת עד יסוד לא רק בשל גודל הפשע — אלא גם בשל העובדה שהיא פוגעת בערכים ובתפיסות היסוד האירופיים."

 

מהפה שלך לאוזניהם של כל שונאי ישראל כי מאוד תערב עליהם האבחנה שלך ההולמת את שיטת הסאלאמי שלהם.

גברת אילוז, הרי אפילו הפלסטינים צוחקים כשהם קוראים את התחזיות המטומטמות שלך בדבר היעלמות הטרור שלהם – בורה ועם-הארצית שכמוך! מי נתן לך בכלל תואר פרופסורית אם כזה הוא ה"ידע" ההיסטורי וגם האקטואלי שלך?

 

* אחרי ה-11 בספטמבר 2001 אמר הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש [הבן] שהמלחמה שתהיה מעתה בטרור העולמי שונה מהמלחמה בטרור בפלסטיני, משום שהאחרון הוא מאבק לחופש של העם הפלסטיני הכבוש.

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, היסה אותו מיד באומרו שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה על מזבח ההפקרות העולמית!

ואכן, הנשיא האמריקאי הזה לא חזר יותר על דברי הטיפשות האלה והם נמחקו מסדר היום.

 

* הימין יוצא מגדרו בהתנפלות על מאמר המערכת של "הארץ", בו מתואר הטרור בארץ כביטוי של הכיבוש ולא של השנאה הדתית/תרבותית – כבפריס, היום ובהיפר כשר בעבר.

"הארץ" כמובן צודק: רצח היהודים אחרי הכיבוש ב-1967 הוא בגלל הכיבוש, כפי שהיה מוצדק כלפי הכיבוש ב-1948 ולפני כן בכיבוש של הבילויים ולפניהם ביסוד פתח-תקווה על אדמות מלבס – ואפילו בשנת 622 – בשחיטת השבטים היהודיים על-ידי מוחמד, שאף זה היה תוצאת הכיבוש שהנביא מוחמד, בנבואתו [נביא!] – צפה שיהיה בעוד 1300 שנה.

מרדכי בן חורין

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל