הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1089

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בחשון תשע"ו, 26 באוקטובר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 
עוד בגיליון: יוסי גמזו: עֶשְׂרִים שָנָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק רַבִּין. // יוסי אחימאיר: הערות מעמוד הפייסבוק שלי. // יצחק אורפז:  נגיעות. // אורי הייטנר: 1. עמוק בתוך הלב. 2. ישראליות במבחן. 3. צרור הערות 25.10.15. // עקיבא נוף: מטר טופף על חלוני. // יהודה דרורי: 1. מי ישלוט על הר הבית? 2. דמוניזציה הכרחית. // רון וייס: הנקמה במתנחלים ובימין הקיצוני. // נעמן כהן: הטעות של בנימין נתניהו. // אליהו ציפר: בְּיָמִים עֲגֻמִּים, עפ"י "חיילים אלמונים" לאברהם (יאיר) שטרן. // אהוד בן עזר: אנשי סדום, ספרייה לעם, עם עובד, 1968, מתוך פרק תשעה-עשר: אייכמן והמופתי. האם היה יוהנס שמידט אחד הצנחנים בוואדי-קלט? // מרדכי קרפל: תנו לרשות ליפול. // דניאל סיריוטי: "המופתי רצה להקים משרפות בעמק דותן". [ציטוט]. // שרה אהרונוביץ קרפנוס: שני שירים. // מרדכי הרכבי: בג"צ קיבל את עתירות משפחות המחבלים והורה על עצירת תהליך הריסת בתיהם. // רות ריכטר: המנגינה שלי. סיפור. //  אהוד בן עזר: דברים בערב ל"יונים מעל החומה". // משה כהן: הנדון: פשע שנאה. // דרור אידר: תתעוררו, המציאות קוראת לכם. // תקעו לי תקעו לי ולא שילמו לי, מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 33. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

עֶשְׂרִים שָנָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק רַבִּין

 

בִּתְחִלַּת הַשָּבוּע צִיְּנוּ כָּאן אַלְפֵי אֶזְרָחִים אֶת חֶרְפַּת רֶצַח רַבִּין  

וּכְּּכָל הָעוֹמְדִים כָּל שָנָה וְשָנָה לְזִכְרוֹ בַּכִּכָּר הַקְּרוּיָה

עַל שְמוֹ כְּבָר לֹא מְעַט שָנִים עוֹלָה תְחוּשָה מָרָה בִּי

בְּאֶרֶץ זֹאת שֶלְּלֹא צֵל סָפֵק כַּיּוֹם שְרוּיָה  

 

בְּאַלִּימוּת פְּרוּעָה וּצְמֵאַת-דָּם שֶל חַיּוֹת-טֶרֶף

מוּל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע לֹא רַק בַּבִּירָה,

שֶחוּלִיגָנִים אֵלֶּה שֶזְּדוֹנָם מַפְעִיל בְּלִי הֶרֶף

אִם סַכִּינִים וְאִם אֶת בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה

 

אֵינָם תּוֹפְסִים בַּחֲמִימוּת-מוֹחָם הַלֶּוַנְטִינִית 

שֶלֹּא לָמְדָה דָבָר בְּכָל שְנוֹתָיו שֶל הָעִמּוּת

שֶכָּךְ הֵם לֹא יִזְכּוּ לִמְדִינָתָם הַפָלֶסְטִינִית

אַף פַּעַם אִם בִּמְקוֹם לִחְיוֹת כָּאן, מוּעָדִים לָמוּת

 

גַּם יְהוּדִים וְגַם עַרְבִים הַמְּעֵזְּים לַחְלוֹם

ּבִּמְקוֹם עַל דּוּ-אִיּוּם, עַל דּוּ-קִיּוּם וְעַל שָלוֹם.

 

שֶכֵּן עָבְרוּ עֶשְׂרִים שָנִים מֵאָז לֵיל רֶצַח רַבִּין,

מֵאָז הוּטַח בָּנוּ פִּתְאֹם הַהֶלֶם הָאָיֹם

וְהַזְּוָעָה הַזֹּאת מֵאָז וְעַד הַיּוֹם מַתְרָה בִּי

עַל סַכָּנוֹת מָרוֹת שֶעוֹד אוֹרְבוֹת לָנוּ כַּיּוֹם

 

בִּימֵי אֶבְלֵנוּ הַנּוֹרָא עַל טֶבַח יַקִּירֵינוּ

שֶבְּנֵי דּוֹדֵינוּ שֵם "שָאהִיד" מַקְנִים לְהוֹרְגֵיהֶם

כְּשֶחֲמוּמֵינוּ- אָנוּ מְשַׂחְקִים לִידֵי אוֹיְבֵינוּ

וּכְשֶיָּמִין פָנָאטִי וּמֻפְקָר חוֹבֵר לָהֶם

 

מִבְּלִי לִתְפֹּס עַד מָה טֵרוֹר שֶל "תַּג מְחִיר" בְּעֶצֶם

הוּא הַמַּשְתָּ"פּ הֲכִי רָצוּי לְדָאעֶש וְחָמָאס

וְכָל חִלּוּּּל מִסְגָּד, כְּרִיתַת עֲצֵי זֵיתִים וְשֶצֶף

שֶל קְרִיאוֹת "מָוֶת לָעַרְבִים" רַק מַעֲלִים עוֹד מַס

 

לְפָּתוֹלוֹגְיַת הַגִּ'יהָאד בָּהּ דָם נִגָּר כַּמַּיִם

מִשְּנֵי צִדֵּי מִתְרַס הַמַּשְׂטֵמָה הָאָבְדָנִי

כְּשֶמַּנְהִיגֵינוּ וּמַנְהִיגֵיהֶם חוֹבְקִים יָדַיִם

בִּמְקוֹם לָדוּן בְּאֹמֶץ בַּפִּתְרוֹן הַמְּדִינִי.

 

בְּשֶל שִׂנְאַת-חִנָּם אַרְסְית אֵרַע חֻרְבַּן-הַבַּיִת,

בְּשֶל תְּחוּשַת אַחְדוּת נִבְנָה הַבַּיִת הַשְּלִישִי,

אֲבָל אֲנַחְנוּ נֵאָבֵק בְּשֵן וְצִפָּרְנַיִם

עַל צֶלֶם דְּמוּת הָעָם הַזֶּה, טָהוֹר וֶאֱנוֹשִי.

 

כִּי רָם מְאֹד הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת וְרַב-תֹּקֶף

אַךְ מָה שֶמְּשֻתָּף בֵּינֵינוּ עַז יוֹתֵר וָרָם

וְזֶה סוֹף-סוֹף הַסֶּלַע שֶיִּגְבַּר עַל כָּל מַחְלֹקֶת

מוּל מַשְחִיתֵי צֶלֶם הָעָם וְצֶלֶם הָאָדָם.

 

וַעֲקֵדַת יִצְחָק שֶלַּשָּלוֹם יָדוֹ הוֹשִיט

תִּזְכֹּרֶת הִיא כַּיּוֹם כְּמוֹ אָז, לְסֵפֶר בְּרֵאשִית:

 

קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,

קַח נָא אֶת הָאֹמֶץ לְגַשֵּר עַל כָּל מֶרְחָק,

קַח נָא אֶת זִכְרוֹ, אֶת הַכְּאֵב אֲשֶר כָּאַבְתָּ,

קַח נָא אֶת יִצְחָק

 

וְהַעֲלֵהוּ לֹא כְּזֶבַח וְעוֹלָה

כִּי אִם כְּסֵמֶל וּמוֹפֵת לְעֹז וּפֶרֶךְ  

בָּהֶם נַמְשִיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה, הַלֹּא סְלוּלָה

אֶל הַשָּלוֹם שֶהוּא פִּלֵּס לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הערות מעמוד הפייסבוק שלי

25.10.15

י"ב בחשון – יום הולדתו ה-135 של זאב ז'בוטינסקי. ב-1930, כאשר מלאו לו 50 שנה, כתב לידידו מאיר גרוסמן (איגרת 25, כרך 7 של איגרות ז'בוטינסקי):

"מאיר איליץ היקר,

נודע לי, שהמרכז שלנו קיבל מכתבים אחדים מאת ידידים רביזיוניסטים, המבקשים לברר את תאריך הולדתי. נראה שכמה חוגים מתכוונים לציין את יום הולדתי בצורה פומבית.

אבקשך, ידידי היקר, להעביר למרכז שלנו פקודה חד משמעית, שיש להשיב על כל השאלות הללו כדלקמן:

'ו' ז' דורש מכל ידידיו, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, לוותר על הכבוד לציון פומבי של יום הולדתו בצורה כלשהי. אי-היענות לדרישה זו תביא לא רק להתעלמותו מהעניין או לדחייתו, אלא הוא אף יראה בה פגיעה אישית.'

כל מי שמכיר אותי יודע, שמילים אלה נובעות משיכנוע פנימי. אני שונא כל פרסום שיש בו רמז כלשהו לפולחן האישיות, ובז לו. אין זה הוגן לחגוג דבר מה שאין לו קשר לרעיונות או להישגים, אלא קשור לעניין אישי בלבד..."

 35 שנה חלפו מאז נכתב מכתב זה, ו-75 שנה מאז נפטר ראש בית"ר, המנהיג הציוני שסלד מפולחן-אישיות. ביום הולדתו ה-135, עלינו להתגאות במורשת שהנחיל ענק זה לעם ישראל.

 

23.10.15

תערובת של תאריכים מיוחדים – החל ביום ראשון:

י"ב בחשון – 135 שנה להולדת זאב ז'בוטינסקי ז"ל.

י"ד בחשון – 100 שנה להולדת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל.

י"ב בחשון – 20 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

הייתי ח"כ בשנה הקשה אולי ביותר בתולדותיה – 1995, שנת רצח רבין. ההלם הקיף את כל חברי הבית, ללא הבדל גוון פוליטי. שבוע ימים התהלכתי אבל עם כיפה לראשי, ולא שלא היתה לי ביקורת על רבין, בהקשר להסכם אוסלו, והמצב הביטחוני המתדרדר עם פיצוצי האוטובוסים, אבל לחמתי במניפי הדגלים הצהובים ובקיצונים משולי הימין, ואז כרעם ביום בהיר נפל על כולנו האסון הנורא בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב...

קודם לכן הייתי מנהל לשכתו של יצחק שמיר ז"ל במשך ארבע שנים (ועוד ארבע שנים שימשתי כדוברו ויועצו הפוליטי. ראיתי את ההבנה ששררה בין שני היצחקים – ראש הממשלה מנהיג הליכוד – ושר הביטחון שלו ממפלגת העבודה, אל מול הצלע השלישית ממפלגת העבודה, מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, יבל"א. אבל גם שמיר האופוזיציוני לא חסך ביקורת חריפה מיורשו, יצחק רבין ראש הממשלה, בהקשר לאוסלו.

מאיתן הבר שמעתי פעם:

על איזו מורשת של רבין מדברים? והרי ישנה רק מורשת אחת – מורשת הרצח.

צודק.

ואני אומר כי דוקא שמיר, ה"אפור", הותיר אחריו מורשת אמיתית של לחימה למען זכות ישראל לארצו ועמידה איתנה, ללא חת, על משמר הזכויות הלאומיות של העם היהודי. כסלע איתן.

ואם מדברים על מורשת, הרי היא קשורה בראש וראשונה באיש, שאני היום משרת את מורשתו ועושה הכל להפצתה – זאב ז'בוטינסקי. אלפי המאמרים והאיגרות שהותיר אחריו, פעילות פוליטית-מדינית וספרותית-הגותית ענפה, רעיונות שרבים מהם רלוונטיים לזמננו, מזינים את המחקרים הספרים והמאמרים אודותיו שמתפרסמים כמעיין המתגבר, את הכתבים שאנו במכון ז'בוטינסקי שוקדים בלי סוף על הדפסתם. אז אם מדברים על מורשת – בואו נשמור על אמת היסטורית ופרופורציה נכונה.

 

מה תאמרו על זה: פייסבוק מציע לי שאעשה חברות עם אחד, יגאל עמיר...!

 

22.10.15

מילה חדשה בלקסיקון הימים המדממים האלה: "המחבלים 'נוטרלו'."

מה הפירוש? – חוסלו, או נלכדו?

 

אחרי ההלם הראשון מדברי נתניהו על המופתי, שהוא עצמו טרח להבהירם, אין ספק בדבר אחד: סוף-סוף הועלה לסדר היום הישראלי והעולמי חלקו של המנהיג הפלשתיני-איסלאמיסטי בשואה, בשנאה, באנטישמיות – כתוספת וחיזוק לנאצים, כעידוד לידידו ובעל-בריתו, היטלר ימ"ו.

יש לו ממשיכים היום, למופתי הארור, חג' אמין אל-חוסייני. זה לא רק עניין להיסטוריונים לדוש בו, זה עניין להווה המדמם תחת הסכינאים הפלשתיניים. ומה שחשוב לא פחות: שמענו אמירה ברורה של גרמניה של מרקל – הגרמנים אחראים להשמדת היהודים.

 

20.10.15

ישראל לא פוגעת בסטטוס קוו בהר הבית...

ישראל לא פוגעת בסטטוס קוו...

ישראל לא פוגעת...

אולי אפשר כבר להחליף דיסקט, ואחת ולתמיד לחדול מלהתנצל? אולי צריך לומר ולשוב ולומר עוד ועוד:

הרשות הפלשתינית פוגעת בסטטוס קוו בהר הבית...

הרשות הפלשתינית מתנכלת ליהודים בהר הבית...

הרשות הפלשתינית הורסת כל זכר ארכיאולוגי לנוכחות היהודית בהר הבית...

 

כשאני נוסע בבוקר לעבודה, אין טוב מאשר להתנתק מהחדשות ולהיצמד לקול המוסיקה. ברכב השברולט הקטן שנסע הבוקר לפניי, הנהגת ניצלה היטב את הפקקים: בעת ובעונה אחת היא נהגה, הסתרקה, אכלה ושוחחה בדיבורית...

נדמה לי שהיא גם הביטה בי במראה שלפניה...

 

19.10.15

בעקבות התקפת הטרור בבאר-שבע: הלב בוכה עם משפחת לוי, שבנם לוחם גולני עומרי נרצח בידי טרוריסט פלשתיני צמא דם יהודי ונכון להתאבד לשם כך. הנה גם עדי שדי-חמד בשרון הגיע השכול, עם נפילתו של עלם החמד עומרי.

הרג האדם הזר, אזרח אריתריאה, יהיו הנסיבות אשר יהיו – מעורר פלצות. מעורר מחשבה שנייה על אזרחים שנוטלים ברוב זעמם את החוק לידיהם, ולו גם בתוך התוהו-ובוהו שחולל מחבל ערבי.

מחדל אבטחה בכניסה לתחנה המרכזית? והרי השומרים בכניסות למרכזי הקניות ברחבי הארץ ובשאר המקומות הציבוריים – בקושי בודקים, בקושי יהיו מסוגלים לעצור מחבל או כל מתנכל אחר המנסה להיכנס או לפרוץ פנימה. התחושה היא שהם מוצבים רק בשביל לצאת ידי חובת השמירה.

 

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

 

(*)

 

רַכָּבוֹת שֶׁל מִלִּים נָסוֹגוּ אָחוֹר.

תְּמוּנָה זֶה מַה שֶּׁנִשְׁאָר, בְּלוּיָה וּמְחוּקָה –

וְעַזָּה מִצּוּקִים.

 

 

(*)

 

אִם יֵשׁ בָּכֶם מִלָּה כְּמוֹ אַהֲבָה

מַהֲרוּ לְהַגִּיד אוֹתָהּ

בַּזְבְּזוּ אוֹתָהּ בְּחֹסֶר אַחֲרָיוּת

כְּמוֹ פֶּרַח אֶת צְבָעָיו

כִּי פִּתְאוֹם יִפֹּל חֹשֶׁךְ.

 

 

(*)

 

עִם הָעוֹרֵב הָרִאשׁוֹן

קְרַע קְרַע אֶת הַלַּיְלָה

כְּמוֹ מִלַּת מְשׁוֹרֵר אֶת הַנְּיָר

שֶׁהִיא כְּתוּבָה עָלָיו.

 

 

(*)

 

עֶצֶב הוּא סוּג שֶׁל כְּתִיבָה תַּמָּה

עַל הַפְּנִים שֶׁל עוֹר הַגּוּף.

 

 

 (*)

 

סִפּוּר קָטָן. רָאִיתִי בְּגַן הַחַיּוֹת בִּכְלוּבוֹ שֶׁל הַפֶּתֶן עַכְבָּר פִּצְפּוֹן שֶׁשָּׂרַד אֶת הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה וְהוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַל הַפִּתּוּלִים שֶׁל הַחַיָּה הַגְּדוֹלָה וּמְסַדֵּר לוֹ אֶת שְׂפָמוֹ.

 

 

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. עמוק בתוך הלב

"בעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה." כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך החמישיה הקאמרית, לפני עשרים שנה, אחרי רצח רבין.

הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם איתו לפני הבחירות. "ככה זה יהיה עוד עשרים שנה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה."

לפני עשרים שנה הוקרן המערכון הזה, ורבים, כל כך רבים, "ידעו" את זה. עמוק בתוך הלב הם "ידעו" את זה. הרי בעיניהם, יגאל עמיר ייצג את כל מי שחשב אחרת מהם. חצי העם הם רוצחים בכוח או תומכים ברצח. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.

חלפו עשרים שנה. כמובן שיגאל עמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שניתן לומר על אודותם שאנו יודעים מה יהיה בעוד עשרים שנה, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שיגאל עמיר לא יקבל חנינה גם בעוד עשרים שנה, וגם לא בעוד ארבעים שנה.

יגאל עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כבר עשרים שנה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיגם, כמו הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להם. זאת, כאשר ברוב התקופה ה"ימין" היה בשלטון.

יגאל עמיר לא יקבל לעולם חנינה, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא ייחון לעולם, כיוון שיש קונסנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.

לאורך עשרים השנה שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. הרי "עמוק בלב" הם ידעו שזה נכון.

חלפו עשרים שנה, ואין דבר רחוק יותר מחנינה ליגאל עמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת, אצל אלה שעמוק בלב יודעים שיגאל עמיר מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית הציבור. אצל מי שכבר עשרים שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?

"רבים בתוכנו אינם מצטערים על הרצח," אמר השבוע יצחק הרצוג. מה פירוש "רבים בתוכנו"? כמה רבים? גם אם מדובר בשלושה אנשים, הם שלושה יותר מדי. אבל אמירתו של הרצוג היא המשך הנצחת ההחשדה, ההסתה, ה"עמוק בלב אתם יודעים שאני צודק,"

אני משוכנע שלמקרא דבריו של הרצוג, רבים בתוכנו הנהנו, הסכימו איתו, עמוק בלב הם יודעים שהוא צודק. בדיוק כפי שלפני עשרים שנה הם ידעו שרמי הויברגר בדמותו של יגאל עמיר צודק. הויברגר לא צדק, הרצוג לא צודק – וכל אלה שיודעים עמוק בלב שהוא צדק, טעו. ובאמת, הגיע הזמן לשים קץ להסתה הזאת.

 

 

2. ישראליוּת במבחן

בשלושה דברים אדם ניכר – בכיסו, בכוסו ובכעסו.

למה בכעסו? כיוון שכאשר אדם אינו בשלוות השגרה, אלא מאותגר בידי דבר המכעיס אותו, הוא עומד בפני מבחן. הוא נבחן בתבונתו, בשליטה העצמית שלו, בקור הרוח שלו, בעליונות השכל על הרגש, ביכולת שלו לא להזיק לעצמו בצעדים נמהרים, בתבונה שלו לפתור בעיות ולא להחמירן.

כך אדם וכך גם קולקטיב – חברה, אומה.

מתקפת הטרור הפלשתינאית בשבועות האחרונים, מציבה מבחן קשה לחברה הישראלית. הישראליות עומדת למבחן.

לא אעסוק במאמר זה באופני ההתמודדות והתגובה של המדינה – הממשלה וצה"ל, אלא של החברה, של האזרחים.

 

במקל, בסרגל

פירוש המילה טרור הוא פחד. מטרת הטרור היא להטיל אימה על חברה, להוציא אותה משלוותה, להכניס אותה להיסטריה, לגרור אותה לפאניקה, לערער אותה.

המבחן של החברה המותקפת הוא מבחן החוסן החברתי והלאומי, הלכידות, העוצמה. המסר המרכזי לטרור הוא של "אף על פי כן," – כלומר עמידה איתנה שתבהיר לטרוריסטים שלא ישיגו דבר בטרור, שלא יערערו את חוסנה של החברה.

המבחן הוא באחדות לאומית, בעמידה איתנה, בגילויים של ערבות הדדית, חברות ואכפתיות.

מתקפת הטרור הופכת את כל הארץ לחזית, ולכן – על כל אזרח ונער ניצבת אחריות כשל חייל בחזית. העירנות, הדריכות, התגובה המהירה, ההיחלצות לעזרה, החתירה למגע עם התוקף, מאפיינים ברוב המקרים את תגובת החיילים, השוטרים והאזרחים לפיגועים. התמודדות זו מעוררת השתאות והינה מקור לגאווה. שוב ושוב אנו נתקלים בתגובה מהירה ובהסתערות גבורה על המחבל – במקל, בסרגל, מה שבא ליד. אין דבר המעודד טרור כמו הצלחה ואין דבר המרתיע טרור כמו כישלונו.

מחבל הנוטל סכין ויוצא לפיגוע, מתכוון לצאת למסע הרג ללא סוף, עד שינוטרל. ככל שהפיגועים הללו יצליחו, כך תגבר התאווה לעוד פיגועים. ככל שיכשלו, כך תדעך המתקפה. התושיה וקור הרוח שמגלים הישראלים המסתערים על התוקפים, מנטרלים אותם, מפסיקים את מסע ההרג, הם הישראליות היפה בהתגלמותה. הם המפתח לניצחון.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כל כך הרבה נפשות קוימו בזכות התגובה המהירה והנחושה של כוחות הביטחון והאזרחים במתקפת הטרור הזאת; כל כך הרבה עולמות מלאים.

 

לינצ'יזם

חברה ניכרת בכעסה, ומתקפת הטרור הוציאה מן המאורות גם את הישראליות המכוערת. האספסוף המריח דם ומגיע מיד לזירות פיגוע, מפריע לכוחות הביטחון וההצלה ומלווה בצהלות ו"כפיים" את קריאת הקרב הנתעבת, הבזויה, שהיא תרגום לעברית של קריאות הפוגרומים נגד אבותינו בגולה: "מוות לערבים!" – הוא התגלמות הצד האפל והמכוער בישראליות.

מעשי הפגיעה בערבים באשר הם ערבים, ממיטים קלון על החברה הישראלית ועל העם היהודי. מעשי הלינץ' במחבלים אחרי פציעתם או הריגתם, שכבר גבו חיי אדם חף מפשע שנחשד בטעות כמחבל, הם התגלמות יצר הרע שבתוכנו. וביצר הרע הקולקטיבי, על הקולקטיב להילחם, כפי שהפרט צריך להילחם ביצר הרע שבו.

"ליניצ'יזם" כתבתי בכותרת, כי אין המדובר רק בתגובת בטן ספונטנית אלא באידיאולוגיה כהניסטית המעודדת את התגלמות הצד האפל שבנו. דמותם של בריון הקשקשים איתמר בן גביר ומנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין – המזדרזים להופיע בזירות פיגוע כדי לשלהב את היצרים ולעודד את הקריאות הנוראות והמעשים הקשים, נובעת מכך ש"מוות לערבים" היא האידיאולוגיה הנתעבת שלהם.

כמי שאמונים על דיג במים עכורים, הם מנצלים בציניות את תחושות הזעם בעקבות מתקפת הטרור, לקידום מטרותיהם הנלוזות.

 

הא צוואר, קום שחט

הצד השני של הישראליות המכוערת, הוא אותם ישראלים המנוכרים לעמם ולחברתם, המנוכרים לסבל ולכאב של עמם, תומכים במתקפת הטרור של המחבלים, שותפים לעלילות הדם ולשקרים של האויב ומאשימים את ישראל בכל אשמה – דמיונית ואבסורדית ככל שתהיה.

השנאה העצמית החולנית הזאת, פשוט לא תאמן. הנה, למשל, קטע ממאמר של רוגל אלפר ב"הארץ":

"במקרה של מותי בפיגוע בגל הטרור הנוכחי, אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? אינספור פעמים, בחולפי על פני אתר בנייה באחד מרחובות העיר בשעת בוקר מוקדמת ושקטה, תמהתי מדוע לא תופס אחד הפועלים הפלסטינים מקדח, את חפירה, מסור או פטיש — ורוצח אותי?"

ועוד פנינים, בהמשך מאמר הפיגולים: "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש... אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי."

קשה להאמין עד לאיזה שפל מוסרי יכול אדם להידרדר, בטירוף השנאה העצמית. אלפר אינו חריג בנוף עיתונו. הוא בסך הכל הפריט את המגמה של רבים מחבריו, כאשר מיקד את יצר ההתאבדות אליו עצמו. אולם גדעון לוי, עמירה הס, אורי משגב, רכלבסקי, רווית הכט, שומסקי, יצחק לאור, ב' מיכאל, קובי ניב ואחרים – אינם שונים ממנו במסריהם.

הם תוקפים באלימות מילולית את ראש עיריית נצרת ואת השדרית הערבית לוסי אהריש, על שהעזו לצאת נגד מתקפת הטרור. הם אוהבים ערבים רק כאשר הם לאומנים. "ערבייה מנוטרלת" לעג אלפר לאהריש, כאומר שברגע שאינה תומכת בטרור, אין טעם בקיומה.

הם תוקפים את "ידיעות אחרונות" וערוצים 2 ו-10 המאכזבים אותם בכך שהם מגלים פטריוטיות ואינם שותפים לניכור שלהם. הם יורדים על יאיר לפיד ויצחק הרצוג, על כך שבהיותם אופוזיציה לממשלה הם מקפידים שלא להיות אופוזיציה למדינה.

וכאשר זהבה גלאון הביעה תמיכה בנטרול מחבלים, כתב נגדה יצחק לאור, הזועם על השימוש במושג "הקולוניאליסטי" מחבל, שלטענתו הודבק לערבי כדי להצדיק את הריגתו: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום."

הסיבה לכך שהצגתי את הגינוי לזהבה גלאון, נועדה להציב חיץ ברור בין השמאל הישראלי, ואפילו השמאל הקיצוני שזהבה גלאון מייצגת, לבין אותה מוטציה אנטי ישראלית מכוערת שהתנחלה במערכת "הארץ". בדיוק כפי שיש להציב חיץ ברור בין הימין הישראלי לבין הלינצ'יזם הכהניסטי.

הישראליות עומדת למבחן. עלינו להציב חיץ ברור בין הישראליות היפה לבין הישראליות המכוערת, על גילוייה השונים, שאותה עלינו לבודד ולהוקיע בכל לשון.

 

3. צרור הערות 25.10.15

 

* אמיתות יסוד – האסון המזעזע של הרג אזרח חף מפשע בשל טעות בזיהוי, עורר גל של האשמות גורפות, על "יד קלה", על עידוד אזרחים וחיילים להרוג, על הקריאה לבעלי נשק לצאת חמושים וחיזק את הטרנד של כותבי "הארץ" ואחרים לתאר את המצב כ"ציד ערבים". הטרנד הזה אינו אלא עלילת דם שפלה.

עם כל הצער על האסון בירושלים, עלינו לזכור את אמתות היסוד. החברה הישראלית מצויה בשבועות האחרונים תחת מתקפת טרור רצחנית, הנובעת מהסתה קשה נגד כל קיום יהודי בארץ-ישראל, ועלילה שקרית נתעבת על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה.

מדי כמה שעות מנסים מחבלים ערבים לרצוח יהודים מתוך רצון להטיל אימה וטרור ולהכניע אותנו. מחבל השולף סכין, יוצא למסע הרג. אם לא ינוטרל, ימשיך במסע ללא סוף. כל הצלחה של פיגוע, מעודדת עוד פיגועים. לכן, נדרשת מכולנו עירנות, דריכות, תגובה מהירה, אומץ, חתירה למגע ונחישות להציל חיי אדם באמצעות נטרול המחבל. הפעילות המהירה והמוצלחת של חיילים, שוטרים ואזרחים בשבועות האחרונים הצילה חיי אדם רבים, והיא ראויה לשבח ולעידוד.

האסון בירושלים אינו משנה את אמיתות היסוד הללו, וכך גם הריקוד על הדם בעקבות האסון הזה, בשירות תעמולה נגד זכות ההגנה העצמית שלנו מפני הטרור.

[אהוד: דומני שמדובר על התחנה המרכזית בבאר-שבע].

 

* זהבה גלאון הקולוניאליסטית – בטרנד האובססיבי של דבוקת שוקן, להציג את מתקפת הטרור הפלשתינאית כגל של רצח ערבים לצורך מימוש חזון "מוות לערבים", המתמקד בהסתה נגד נתניהו, יאיר לפיד, הרצוג ולוסי אהריש ("ערביה מנוטרלת" בלשונו הגסה והמשתלחת של רוגל אלפר, התומך רק בערבים שרוצחים יהודים ומתפלא על כך שאינם עושים זאת מספיק) – התנפל יצחק לאור על זהבה גלאון. זהבה גלאון אמרה ש"אם מחבל עם סכין קצבים מסתער על אזרחים ישראלים... חובתנו כאנשים שפויים לנטרל אותו."

וואו וואו. גם היא הצטרפה לכוחות "מוות לערבים." הרי ברור שאם מחבל מסתער עלינו, הוא עושה זאת בצדק ותגובתנו צריכה להיות: הא, צוואר, קום שחט. לאור מגנה אותה, בעיקר על השימוש במילה "מחבל" שהיא "לשון קולוניאלית" שאנו, הרוצחים, הדבקנו לערבים. ומסכם: "אם גם גלאון מתבטאת כך, אנו עמוק בתהום."

 

* התביישתי – מנהיגם של ערביי ארץ ישראל בתקופת היישוב, חאג' אמין אל-חוסייני, היה אחד התומכים הנלהבים של היטלר ושל השואה. הוא עצמו הוביל את עמו שוב ושוב להתנפלויות רצחניות על היישוב היהודי בארץ, במטרה להשמידו – לפני השואה ואחריה.

את האמת הזאת יש לומר בלי לטייח ולייפות אותה. אולם מכאן ועד מעין רהביליטציה להיטלר והמעטה באחריותו המוחלטת לשואה, הדרך ארוכה. כאשר שמעתי את ראש הממשלה של המדינה היהודית ממזער את אחריותו של הרע המוחלט לרוע המוחלט, שעמנו היה קורבן לו – התביישתי.

 

* הישג היסטורי – קרי הגיע לאבו מאזן ולעבדאללה כשבפיו הכרזה על הישג היסטורי – נתניהו התחייב באוזניו, שלא תהיה תפילת יהודים על הר הבית. נו? ומה יום מיומיים? הרי מיומו הראשון של המשבר נתניהו וכל נציגי ישראל הבהירו שישראל לא שינתה, אינה משנה ולא תשנה את הסטטוס קוו על הר הבית.

[אהוד: לא ברור].

 

* קדושת הסטטוס קוו – תחת הכותרת היפה "דעת תורת חיים," התפרסם גילוי דעת של "אנשי רוח יהודים ויהודיות המלמדים ולומדים תורה," היוצא נגד ההקצנה הדתית והקנאות הדתית סביב סוגיית הר הבית. על אף ש"ההסתה הרצחנית של פלגים קיצונים מבין אויבינו הובילה לטרור אכזרי," ולמרות היחס החיובי בהחלט לשאיפות היהודיות באשר להר הבית, קורא גילוי הדעת לא לעשות דבר הנוגע להר שלא מתוך שלום, כמיטב המסורת היהודית הנוגעת למקדש.

גילוי הדעת נשלח גם אליי. אני מזדהה לחלוטין עם רוחו, עם עיקריו ועם מרבית הדברים הכתובים בו. אך לא חתמתי עליו בשל משפט אחד. "אנו מסתייגים נחרצות מקריאה לעלייה ולתפילה בהר הבית בעת הזאת." אילו מדובר היה רק בתפילה – הייתי חותם. אך עליה להר הבית?!

עליתי להר הבית עם משפחתי, כילד קטן, לאחר שיחרורו במלחמת ששת הימים. עליתי להר הבית כתלמיד, בטיול שנתי של בית הספר היסודי בו למדתי (בי"ס חילוני, יש לציין). עליתי להר הבית עם עובדי המועצה האזורית גולן לפני שנים אחדות. כל עלייה כזאת גרמה לי לתחושת התעלות עצומה, בחיבורי לליבת התרבות היהודית, ההיסטוריה היהודית, העם היהודי. אין כל צורך להיות "דתי" כדי לחוש את החיבור העמוק שלנו כיהודים להר הבית.

איזו סיבה בעולם יש להימנע מעלייה להר הבית ככניעה לטרור האכזרי הנובע מהסתה רצחנית ומעלילה על פגיעה כביכול במסגדים שעל ההר?

העיקרון שאני דוגל בו, בנוגע להר הבית, הוא קדושת הסטטוס-קוו. כן, אני מתייחס לסטטוס-קוו על ההר כאל דבר קדוש, שאסור לגעת בו בעתיד הנראה לעין. איני אוהב את הסטטוס-קוו. הסטטוס-קוו הזה מאוד חד-צדדי ומוטה לטובת המוסלמים ונגד היהודים. אני סבור שדיין טעה טעות טרגית, כאשר בעיצומה של מלחמת ששת הימים, מיד לאחר שחרור ההר, מסר את מפתחותיו לידי הוואקפ, על דעת עצמו.

אבל הטעות הזאת היא בלתי הפיכה, כיוון שהמחיר של הפגיעה בסטטוס-קוו כבד מנשוא. יש לשלול כל שינוי, כל היתר תפילה, ולשים קץ לפרובוקציות של גורמים שבתאיים, החותרים ל"בית מקדש עכשיו", הנוהגים כפירומנים ליד חבית אבק שריפה. אך בשום אופן אין לשנות את הסטטוס-קוו באופן שבו מדינת היהודים תמנע מיהודים לבקר בהר הבית, מתוך כניעה לטרור האיסלמיסטי.

 

* נגד הריסת בתים – אני מתנגד להריסת בתי מחבלים וזו עמדתי העקבית מאז ומתמיד. אני בעד צעדים קשים נגד המחבלים, אך נגד נקמה במשפחותיהם.

אך גם אילו תמכתי בהריסת הבתים, הייתי מתנגד בתוקף להשתלחות הדמגוגית בבית המשפט העליון, מצד גורמי ימין קיצונים, ובראשם הח"כ המתלהם מוטי יוגב. אחרי דברי הבלע הפשיסטיים שלו על הצורך לעלות עם בולדוזר על בית המשפט העליון הוא התנצל, והסביר שדבריו נאמרו בעידנא דריתחא, והנה הוא שוב חוזר לסורו.

ושרת המשפטים, נציגת מפלגתו, ממלאת פיה מים.

ביקורת על בית המשפט ועל השופטים היא דבר לגיטימי בדמוקרטיה וגם אני ביקרתי לא פעם החלטות של בית המשפט. מכאן ועד הסתה נגד שופטים, מסוג דברי הבלע של הח"כ המתלהם, הדרך ארוכה.

 

* איך נגדיר את הפיגוע – מחבל שנולד לאם יהודייה, רעול פנים ואוחז בידו בסכין, תקף את הרב אריק אשרמן. איך נגדיר את האירוע הזה? א. גרפיטי. ב. ריב חמולות בכפר. ג. הוא היה סוכן שב"כ. ד. ארגון עוכרי הדין "חוננו" כבר ימצא הגדרה.

חבל שלא היה שם מישהו שינטרל אותו, כפי שראוי לנטרל מחבל אוחז בסכין בהסתערותו.

 

* למה בוטלה ההופעה? – עינב גלילי ביטלה הופעה בבקעת הירדן. היא נימקה זאת בפחד בשל המצב הביטחוני. במועצת בקעת הירדן טוענים שהיא מחרימה אותם. מי דובר אמת?

אני מאמין לה. באופן בסיסי, אני נוטה להאמין לאנשים, אם לא הוכיחו לי שהם משקרים. אם היא אומרת שהיא מופיעה בפני כל קהל ואפילו מעדיפה להופיע בפני קהל החושב אחרת ממנה, איזו סיבה יש לנו לא להאמין לה? הרי ב"ברנז'ה" החרמה רק היתה מוסיפה לה נקודות, ואולי אפילו איזה תואר כמו "סרבנית מצפון" או קשקוש מן הסוג הזה. אם היא אינה מכריזה על חרם, אין לחרם כל משמעות. אם היא מסבירה שהיא נגד חרם, על אחת כמה וכמה.

חבל שגלילי נכנעת לטרור ומבטלת הופעה. מוטב שתקבל אבטחה ראויה ותגיע למקום. טוב שתגיע לבקעת הירדן, כי יש לה בהחלט סיבה לגאווה – סבא שלה, השר ישראל גלילי, היו"ר המיתולוגי של ועדת השרים להתיישבות, היה הדוחף העיקרי להתיישבות בבקעה, ויש לו מניית זהב בחבל ארץ חשוב זה. זהו ייחוס שבהחלט ראוי להתכבד בו.

(אגב, יש אנשים שאיני מאמין למה שהם אומרים, ומבחינתי כל מילה שלהם היא שקר, אלא אם הוכח אחרת. הם הרוויחו את המעמד הזה בחוסר יושר).

 

* סל התרופות והריטואל התקשורתי – מונתה ועדת סל התרופות החדשה, וכמובן שאיננו יודעים עדין איך יראה הסל שתבנה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – הריטואל התקשורתי ביום פרסום הסל, יהיה כדאשתקד וכדאשתקדיים.

חברי הוועדה והממשלה שמינתה אותם יוצגו כאכזרים ומוציאים להורג, כיוון שתרופה X ותרופה Y לא נכנסו לסל. מה שנכנס לסל, יהיה באחת מובן מאליו, וכבר אין בו עניין לציבור. ואם תרופות X ו-Y היו נכנסות לסל, המיקוד התקשורתי היה בתרופות A ו-B שהיו נשארות בחוץ.

ככה זה כשאין נושאים באחריות – אין גבול. אולם אלה שנושאים באחריות, נדרשים לקבוע סדרי עדיפויות במסגרת תקציב נתון.

אפשר כמובן לטעון, ואולי בצדק, שתקציב סל התרופות צריך לגדול. אולם גם אילו היה גדול כפליים או שבעתיים, עדין לא היה יכול לכלול את כל התרופות ולכן הריטואל היה מתקיים כסדרו.

מה ניתן לעשות נגד התופעה? כלום.

 

* שעון חורף – מה ההבדל בין תחושתי עם המעבר לשעון חורף היום, לתחושתי בימים שבהם המעבר היה בשיא הקיץ? היום אני מתבאס. אז גם כעסתי.

 

* ביד הלשון: בלתי נתפס או בלתי נתפש? – איך נכון לאיית – תפיסה או תפישה? בלתי נתפס או בלתי נתפש?

שתי האפשרויות נכונות ושתיהן מעוגנות במקורותינו. בלשון המקרא – נתפש. בלשון חז"ל – לרוב נתפס.

המלצת האקדמיה ללשון היא: נתפס, אך השימוש בכתיב המקראי אינו שגיאה.

 

* * *

עקיבא נוף

מטר טופף על חלוני

 

על חלוני מטָר טוֹפֵף         

ניגון של אהבה תוֹפֵף,

כשערגוני אותי עוטֵף

בין זרועותיו.

 

בחום חיבוק בּוֹ אֶלַּפֵּף,

וגוף אל גוף מגָע לוֹטֵף.

בצימאון להיסָחֵף.

זה המֵיטָב.

 

כך מֶתֶק התשוקה כּוֹשֵׁף,

עלינו נוֹעֲמוֹ נוֹטֵף,

וכה יִתֵּן וכה יוֹסֵף –

פה ועכשיו.

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. מי ישלוט על הר הבית?

מזכיר המדינה האמריקאי קרי ייפגש בעמאן עם נציגי הרשות הפלשתינית ונציגי הממלכה ההאשמית לדון בהסדר קבע על הר הבית, אשר לדרישתם חייב להיות בשליטה מוחלטת של הווקף ורק בהחלטה שלהם לגבי גישת היהודים למקום.

אינני יודע אם נציג רשמי ישראלי הוזמן, או אם – כמנהג ממשל אובמה – יוצג לישראל "פתרון" מוסכם שעליה לקבלו. רצוי לפיכך שממשלת ישראל תבהיר למתכנסים הללו שכל החלטה שתתקבל ללא נוכחותנו תיפסל לאלתר! והיה אם נוזמן לדיונים הללו, עלינו להבהיר לנוכחים שם, שלוש עובדות יסוד:

הראשונה, אנחנו הריבון בשטח ולפיכך רק על פינו ישק דבר.

שנית, הר הבית הינו האתר הכי מקודש ליהדות ולכן הכניסה ליהודים אליו תהיה מותרת תמיד ורק בפיקוח ישראלי (למעט המסגדים עצמם).

ושלישית, ישראל לא תרשה יותר כל עבודות בינוי או שיפוץ על הר הבית מבלי שהדבר יאושר במוסדות השונים של עיריית ירושלים.

אם נשאר עוד שמץ של כבוד עצמי לממשלה הזו, היא חייבת לעמוד על קיומן של עקרונות אלו.

 

2. דמוניזציה הכרחית

אני פונה כאן לכל יפי הנפש שבתוכנו, לכל ה"סופר-אינטלקטואלים" אשר חושבים שהעלאת הקשר בין המנהיג המיתולוגי הפלסטיני: המופתי הירושלמי – והנאצים איננה מכובדת בעת הזו, ועלולה לפגוע ב"מאמצי השלום..."

ואני אומר: תתביישו לכם חדלי-אישים שכמוכם, חסרי כל כבוד עצמי, המתבטלים בפני האוייב. הפלסטינים עסוקים כמעט 100 שנה בהשמצתנו ובהסתה פרועה ובלתי פוסקת נגד היהדות בכלל והציונות בפרט. הם לא חדלו מכך ולו לרגע. הם כיום מאשימים אותנו באפרטהייד ומנסים לגייס את כל העולם נגדנו בנושא. מותר לנו לפיכך להזכיר לעצמנו ולעולם את שורשי הפשיזם-האסלמי-הנאצי המלווה את התנועה הפלסטינית מתחילת קיומה עד היום, וכל המרבה להפיץ זאת בחו"ל, מה טוב...

הגיע הזמן לחשוף לעולם את פרצופם האמיתי של כנופיות הסכינאים הברבריות הללו שרוצחות בעיקר אזרחים בלי אבחנה והינם למעשה הסניף המקומי של דאע"ש.

 

 

 

* * *

רון וייס

הנקמה במתנחלים ובימין הקיצוני

סופר נידח שלום,

במלאת 20 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין אסור לשכוח ולהשכיח את ההסתה שנוהלה נגדו. כוחות רבים חברו כדי להכשיל את הסכם אוסלו במלל חסר רסן ובאלימות. היצור הכיפתי ברוך גולדשטיין ביצע טבח במתפללים המוסלמים במסגד מערת המכפלה. היצור הכיפתי יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין. החמאס והג'יהאד האיסלמי ביצעו פיגועים רבים במטרה להכשיל את הסכם אוסלו. לדברי ניצן אלון – מפקד אוגדת יו"ש לשעבר ומפקד פיקוד מרכז לשעבר, חלק מהמוטיבציה של הפלסטינים לבצע פיגועים נובעת מאלימות של פעילי ימין בגדה. אלימות הפלסטינים קשורה לפעילות נקמה בגין פעילות של ישראלים כלפי פלסטינים. לא נשכח את היצורים הכיפתיים הרבים שפרצו בתרועות שמחה כשנודע להם על רצח רבין. ההינתקות מרצועת עזה ופינוי ההתנחלויות משם התקבלו בכנסת הודות לתמיכת כל הח"כים ממפלגות השמאל. זו היתה תחילת הנקמה במתנחלים שהסיתו נגד יצחק רבין. הנקמה במתנחלים ובימין הקיצוני תושלם רק כאשר תוקם מדינה פלסטינית ויפונו כל ההתנחלויות בגדה.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: מהפה שלך לאוזֶן של אבו מאזֶן.

 

 

 

* * *

נעמן כהן

הטעות של בנימין נתניהו

היטלר לא היה זקוק לעצת המופתי כדי להשמיד את היהודים. הוא פתח במלחמה מראש במטרה להשמידם.

מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה?

הכלכלה הגרמנית היתה בשיאה ב-1939, והתעשייה שיגשגה; העם הגרמני, שזכר עדיין את אימת המלחמה הגדולה הקודמת, לא תמך בתקיפה, וראשי הצבא הגרמני חששו מתבוסה. ועדיין, גרמניה תקפה את פולין, וסחפה את אירופה למלחמה עקובה מדם.

ההיסטוריון יהודה באואר טוען, שהמלחמה לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית.

באואר מאמץ את טיעונה הקודם של החוקרת לוסי דווידוביץ, שבספרה, "המלחמה נגד היהודים" הוכיחה שהמלחמה שהיטלר תיכנן ב-1939 לא היתה נגד הפולנים, אלא רק צעד ראשון למטרה גדולה יותר – המלחמה נגד היהודים, מלחמה אותה הוא תיכנן כבר מ-1918.

הרצאתו של יהודה באואר:

http://www1.yadvashem.org/yv/he/holocaust/insights/video/outbreak_world_war_II.asp

מאמרו:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1178629

 ייאמר בנפרד, שבעוד שבאואר מאמץ את הגישה האינטנציונלית וטוען כי מלחמת העולם השנייה אינה תוצאה של גורמים כלכליים, או שאיפה למרחב מחייה, אלא היא תוצאה של אידיאולוגיה אנטישמית, מסיבה פוליטית הוא מתעלם לחלוטין מהסיבה הזו למלחמת העולם הערבי-מוסלמי נגד ישראל. לדעת באואר, המלחמה הערבית-מוסלמית נגד ישראל אינה מלחמה אידיאולוגית, אלא מלחמה טריטוריאלית, הנסבה על גבולות 49.

 

כך היה צריך נתניהו לומר:

נתניהו, גזור ואמור:

מוחמד אל חוסייני פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בשואת יהודי ערב.

מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי – מוחמד אל חוסייני, פעל למען השמדת היהודים ע"פ התקדים של מוחמד בשואת יהודי ערב.

חוסייני החל את פעולתו בהפצת תעמולת שטנה דתית: "מסגד הקצה (אל אקצה) בסכנה!" היהודים, אמר, זוממים להרוס את "מסגד הקצה". המאבק שלו התרכז בעיקר במאבק דמים למנוע מהיהודים להתפלל בכותל.

ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני – המופתי הירושלמי, לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר חאג': "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיראקי חוזר ואומר: 'אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי.' המתורגמן תירגם לגרמנית: אללה חי אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר עומד להגיע.

היטלר הסביר למופתי כי בניגוד למה שחושבים, הוא היטלר מעולם לא כתב על "ארים" מול "שמים" אלא, רק על "ארים" מול "יהודים". היטלר הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד".

"התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן. המופתי ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן אירגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם.

על פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים."

בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת."

בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ-ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים ושני ערבים, הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם היתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל-אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט. [אהוד: הסיפור פירנס את דימיוננו כילדים בספר "שמונה בעקבות אחד", 1945, מאת ימימה טשרנוביץ עם איוריו של נחום גוטמן. וכן הוא מופיע ברומאן שלי "אנשי סדום", 1968. ר' להלן].

שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה."

המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני ארגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור.

על הנאציזם של חוסייני:

https://www.youtube.com/watch?v=pSckkTDzUvM

 

תוכנית ההשמדה המוסלמית של הפלשתינאים – חמאס ופת"ח

בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד על תוכנית השמדת היהודים, הערבים הפלישתינאים מכריזים על כך בגלוי. תנועת החמאס, תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים קובעת בגלוי במצעה שיש להשמיד את כל היהודים (אמנת החמאס סעיף 7).

גם תנועת הפת"ח אוחזת באידיאולוגיה זו. מנהיג אש"פ, נציג הפת"ח, יורשו של ערפאת, ראש הרשות הערבית-פלישתינאית, ההיסטוריון (מכחיש השואה), ד"ר אבא של מאזן, ממשיך את דרכו של חוסייני כאשר גם הוא מכריז הכריז מלחמה דתית נגד היהודים. הוא שלח את המופתי של הפת"ח, מוחמד חוסיין, להכריז ביום השנה ליסוד הפת"ח שבהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

 

ד"ר אבא של מאזן מתעלה על היטלר במשנתו הגזענית

ד"ר אבא של מאזן המאמץ את הרטוריקה הגזענית של מוחמד אל חוסייני, שהלהיב את הערבים למאבק ביהודים סביב האיום של מסגד הקצה, עולה על רבו, ומתעלה אפילו על היטלר שדיבר על כך שהיהודים מטמאים דרך הדם היהודי, ואילו אבא של מאזן התיאולוג המוסלמי קובע שהיהודים "טמאים" ומטמאים במגע בלבד.

 

ירון לונדון מצדיק את המופתי

בתוכנית הטלוויזיה "ירון לונדון בלי קירשנבאום", שעסקה בדברי נתניהו, הציג לונדון את ספרו של ההיסטוריון בנציון נתניהו, אביו של בנימין נתניהו, המספר על העסקן הציוני זנגוויל, שהציע טרנספר לערבים.

המופתי ידע זאת ולכן היתה לו הצדקה להתגונן מפני היהודים ולפנות להיטלר, קבע ירון לונדון בפסקנות.

 

הגאוניות התקשורתית של נתניהו

נאום כמעט זהה על תפקידו של מוחמד אל חוסייני השמיע נתניהו לפני כשנתיים. אז הנאום היה מדויק, ובלי המילים "היטלר אז לא רצה להשמיד את היהודים בזמנו," שהן כמובן טעות עובדתית, אבל מי בכלל שם לב אז למה שנתניהו אמר? למי היה אכפת בכלל שמייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי היה נאצי ופעל להשמדת היהודים?

http://rotter.net/forum/gil/26052.shtml

והנה, במשפט קטן של טעות היסטורית, כל העולם כולו יוצא נגד נתניהו – אבל כל העולם כולו מודע עתה לנאציזם של מוחמד אל חוסייני והמשך דרכו ע"י יורשיו אבא של מאזן, והמופתי שהוא מינה מוחמד חוסיין.

 

ההישג הגדול של מוחמד אל חוסייני ומאורעות 1936-39

מאורעות 1936-39 או מה שמכונה ע"י הערבים "המרד הערבי הגדול" מוצגים בדרך כלל בנארטיב היהודי ככישלון ערבי. החרם נגד המשק היהודי לא צלח, והמשק הערבי התרסק כתוצאה ממנו, ומהמלחמה הפנימית בין הכנופיות הערביות עצמן. אבל למרד הערבי היה הישג חשוב ביותר שיש לו משמעות היסטורית ופוליטית עד ימינו. בזכות המרד הבריטים פירסמו את הספר הלבן (השחור) שבעצם אסר על עליית יהודים לארץ, ומנע הצלה של כמיליון עד שני מיליון יהודים שנספו בשואה.

הצלת מיליון יהודים מהשמדה ועלייתם לארץ היתה משנה טוטלית את מצב מדינת ישראל היום. מבחינה היסטורית זהו בעצם זהו ההישג הגדול ביותר של מוחמד אל חוסייני.

 

הערה קטנה על חשיבות כתיבת השם המקורי

תמיד מתקיפים אותי על שאני מקפיד לרשום את השם המלא של האישים עליהם אני כותב. והנה שמתי לב שבכל שלל הכתבות על המופתי לא מוזכר שמו המלא "מוחמד אמין אל חוסייני", אלא רק אמין אל חוסייני. אני תוהה האם יש כוונה כלשהי בהשמטת שמו "מוחמד"? מכל מקום אני מקפיד לקרא לו מוחמד שהרי לא סתם הוא נקרא ע"ש נביאו מוחמד שאת מעשיו בשואת יהודי ערב הוא חיקה.

 

דבר נוסף, לאחרונה הוקרן בטלוויזיה סרט בשם "משולם" הממחזר את סיפורו של הרב עוזי משולם, שאיל בלחסן הבמאי מגדיר אותו כ"גיבור ומנהיג".

שתי עובדות לא הוזכרו כלל בסרט, הראשונה שמשולם לא היה רב, וששמו בכלל היה עוזי אזולאי. וחסידו שנהרג נקרא שלמה אסולין.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%9D#/media/File:Uzi_Meshulam_Obituary.jpg

אזולאי ואסולין אינם שמות תימניים אלא שמות מרוקאיים. השם "אזולאי" הוא ראשי תיבות של "אישה זונה וחללה לא ייקח," ובעצם על שם כפר בֶּרְבֶּרִי. אסולין הוא שם מרוקאי שיש הסבורים שהוא שיבוש של אזולאי או על שם מקום בהרי האטלס שפירושו "סלעים" בּבֶּרְבֶּרִית.

ברור שפרסום השמות האמיתיים היה מטיל אור חדש על כל הפרשה.

 

ערבי-פלשתינאי-מוסלמי-סוני-אזרח ישראל בכפייה שהצטרף מרצון ל"המדינה האיסלמית" – מאיים להשמיד את ישראל והיהודים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4715257,00.html

 

וגולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) סבורה עדיין שזו לא מלחמת דת, ושאם רק תשיר קומביה בשני קולות היא תביא את השלום...

 

גשם גשם בוא

השנה על כולם להתפלל לבוא הגשם כמה שיותר מהר, כי בואו יבשר את סופה של אינתיפדת סכיני הקצה (אל-אקצה) עם בוא הגשם הרוחות ירגעו.

 

שינוי טרמינולוגיה – לא "שמאל" אלא פעילות פרו איסלמית

כל הטרמינולוגיה "שמאל" "ימין" כפי שהיא קיימת היום בארץ היא אווילית.

מקסימיליאן רובספייר, מנהיג היעקובינים במהפכה הצרפתית, ישב באולם הפרלמנט המהפכני, ה"קונבנציון", בצד שמאל של האולם. רובספייר ייצג את הבורגנות הזעירה והשכבות היותר עממיות לכן מיני אז משתמשים במושג "שמאל" לציון ייצוג שכבות יותר עממיות, ובעיקר מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות.

סטלין, מנהיג ס.ס.ס.ר – "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות" היה מוגדר כאיש שמאל. היטלר, שעמד בראש מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונאל-סוציאליסטית היה מוגדר גם הוא "שמאל".

מפא"י היתה מפלגת שמאל. ברל כצנלסון ונתן אלתרמן שתמכו ב"ארץ ישראל השלמה" היו אנשי שמאל.

את השינוי במושג "שמאל" בארץ הביא הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) שלחם כקפיטליסט בורגני איש ימין כל ימיו נגד ההסתדרות, מפלגות הפועלים, זכויות הפועלים, אבל הוא קרא לעצמו "שמאל" בגלל תמיכתו בערפאת ובכיבוש ערבי של יו"ש.

האם אהוד אולמרט איש ההון והשלטון, בעל מעטפות טלנסקי, הוא איש "ימין", או בשל עמדותיו המדיניות הוא איש "שמאל" קיצוני?

האם יצחק רבין היה איש "שמאל"? או איש "ימין" כפי שהוא נחשב כיום במפלגת העבודה בשל תמיכתו בתוכנית אלון המורחבת?

האם אחמד טיבי המייצג מפלגה של "האחים המוסלמים" ובתה החמאס, עם המצע האיסלמו-נאצי, הוא איש שמאל? המושגים ימין ושמאל אין להם מקום בפוליטיקה של היום.

ודאי יהיו כאלו שלא יתנו לבלבל אותם עם העובדות ויכתירו את אבנרי כאיש שמאל בגלל תמיכתו בערפאת, להם נאמר כי מארקס היה ודאי מכנה את הלמוט אויסטרמן-אבנרי, בכינוי הגנאי שחילק לכל מתנגדיו: "פיליסטיני (בגרמנית פיליסטר) – זעיר בורגני". ואכן אבנרי היה "פיליסטיני זעיר בורגני." פיליסטיני לא ע"פ המובן המקורי של בור חסר השכלה, אלא כנביא הפיליסטיניות הערפאתית.

ובכן, מהיום יש להשתמש במונחים חדשים. סוציאליסט ייקרא סוציאליסט, בורגני-קפיטליסט יקרא בורגני קפיטליסט. התומך בגזענות המוסלמית לא יקרא יותר איש "שמאל" אלא אקטיביסט פרו-איסלאמי. למשל: האקיביסט הפרו-איסלמי אחמד טיבי, האקטיביסט הפרו-איסלאמי גדעון לוי וכדומה.

 

ההזיות של שבתי שביט

שבתי שביט הוזה על מו"מ עם הליגה הערבית שאינה קיימת ועם מדינות שאינן קיימות. ועם סעודיה הוהאבית שלעולם לא תישא ותיתן עם ישראל בצורה רשמית. ("חדשות בן עזר", גיליון 1087).

העיוורון של שביט מזכיר את תחזיתו התמוהה על גבול המוזרות מ-2001 – לפיה מחמוד עבאס (אבא של מאזן) לא יוכל לעולם להיבחר לראשות הפלשתינאית כי הוא בהאי. כמו ששומרוני לא יכול להיבחר כראש ממשלת ישראל.

זה ממש מפחיד לחשוב שאוויל החושב שאדם בעל השם עבאס חייב להיות בהאי עמד בראש המוסד. אפשר אולי להתנחם בשאלה המתייחסת לא רק אליו: מה קורה להם כשהם יוצאים לפנסיה...?

 

* * *

אליהו ציפר

בְּיָמִים עֲגֻמִּים

עפ"י "חיילים אלמונים" לאברהם (יאיר) שטרן

 

בְּיָמִים עֲגֻמִּים,

שֶׁל שׁוֹלְפֵי סַכִּינִים,

וּמְטִלֵי אֲבָנִים עֲלֵי כְּבִישׁ,

בַּרְחוֹבוֹת בָּעֲרִים,

עֹז רוּחֵנוּ יָרִים,

וּבִנְיָן אַרְצֵנוּ נָחִישׁ.

 

בַשְּׁבִילִים בִּדְרָכִים,

בּקְבּוּקֵי בַּקּתַּבִי"ם,

לִזְרֹעַ טֶרוֹר וְאֵימָה,

קַשּׁוּבִים וּדְּרוּכִים,

כְּתֻמִּים נְכוֹנִים,

לְחַזֵק אֶת אָשְׁיוֹת הָאֻּמָּה. 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אנשי סדום

ספרייה לעם, עם עובד, 1968

מתוך פרק תשעה-עשר

אייכמן והמופתי. האם היה יוהנס שמידט אחד הצנחנים בוואדי-קלט?

 

...לוונטל קינח את שפתיו בגב-ידו, ובלי להניח לגרמני להסביר מה חפצו, הוסיף וסיפר על קארל רוּף, אשר ישב במושבה הגרמנית בחיפה וניהל משם חליפת-מכתבים ערה ומסועפת עם הסניפים האחרים בארץ ועם גרמניה. יום אחד ראה לוונטל במו עיניו, בתיקו של ג'ראלד, תצלום מכתב ששלח רוּף לפיהרר! לא היה הבדל רב בין טפסי המכתבים שהשתמשו בהם בארץ לבין אלה שהגיעו מגרמניה. בכולם חזרה למעלה הכותרת: National-Sozialistische Deutche Arbeiterpartei  – ומתחתיה סמל צלב-הקרס בתוך עיגול שחור ובו שוב שם המפלגה. רוף היה אדם נמרץ ופעלתני, אך צעיר מדיי, וחסר השפעה על זקני העדה. רוּדוֹלף הֶס, שהיה סגנו של הפיהרר, מינה במקומו כראש הסניף הארץ-ישראלי את הטמפלר קוֹרנֵליוּס שווארץ. שווארץ, שהיה אז כבן חמישים, התגורר ביפו ושימש סוכן של חברות גרמניות, ומומחה להרכבת מכונות. עד היום זוכר לוונטל את שמות נאמניהם ונבחריהם בכל סניף: רוּף החיפני, בני משפחת וַגנר ואברלה משׂרונה, ולטר הופמן משרונה, קורנליוס שווארץ, מענוֹ – תא-דואר ביפו, אולי בגלל מסחרו, ואולי חשש שהדואר שלו יתגלגל לידיים לא רצויות. אכן, הוא נהג זהירות מרובה והסתתר במסווה של סוחר הגון. לאלפרד הוניג מווילהלמה עדיין לא היתה מכונת-כתיבה, והוא היה מריץ מכתבים ארוכים בכתב-יד צפוף וקשה לפיענוח, גם זאת מתוך תצלומיו של ג'ראלד. והיו עוד האנס סוס שישב בבית-לחם הגלילית, פַאסט בירושלים וּוַלטֶר דֶהלֶה, הקונסול הגרמני הכללי בירושלים. וילהלם באוּמרט, משׂרונה, התמנה לראש "חזית העבודה הגרמנית" בארץ, אשר למעשה שימשה מסווה למפלגה הנאצית. בגרמניה נוסדה "חזית העבודה" כדי לספק תעסוקה למובטלים, בעיקר בעבודות יזומות מטעם המפלגה הנאצית. בארץ לא היה צורך בעזרה ממין זה, ובמסגרת ה"חזית" המקומית עסקו בהכנת הכינוסים הנאציים במסווה של פעולות-ספורט. באומרט עצמו היה סוכן גסטאפו, וריגל בקרב היישוב העברי.

מכתבים רבים באו מהמבורג. צמרמורת היתה חולפת בלוונטל כשהיה רואה תצלום של טפסי-מכתבים רשמיים השייכים לסניפים מקומיים. בראותו כיצד מתחת לכותרת NSDAP צצים שמות מוכרים – חיפה, ירושלים! כל אותם זיכרונות מרים אשר בגללם עזב את ארץ-הולדתו, פרצו ועלו פתאום במין חזות שחורה, מבהילה... שהרי מבשרו חזה. כך ממש התחיל הדבר גם שם: סניפים מקומיים, מיסדרים, טיולים, מסעות, הצדעות במועל-יד, כינוסים המוניים. "וֶן יוּדֶנְבּלוּט פוֹם מֶסֶר שְׁפּירִיצְט!" – כך שרו, וכך בדיוק היו שרים גם בני-הנוער הגרמני בארץ-ישראל בכינוסים החגיגיים שלהם במושבות הטמפלרים. "כשדם יהודים נוטף מן הסכין!" הפזמון הנאצי הידוע.

והמכתב של הוניג. מפליא, ממש מפליא, התפעל לוונטל מכישרון-עצמו, איך הכל צף ועולה פתאום בזיכרונו:

איכר אחד היה בווילהלמה, אחד בלבד, אשר העז להביע בגלוי את התנגדותו להשתלטות הנאצים על המושבה. הוא לעג כל השנים לפיהרר ולתורתו, וכינה אותו בשם גאנגסטר ונוכל, ואמר כי סופו של היטלר שיביא אסון על העם הגרמני. בסניף המקומי של המפלגה הוחלט להפעיל נגדו סנקציות ולהחרימו. ביום ראשון אחד, סיפר לוונטל, כאשר קמו כל בני המושבה לכבודו של היטלר בחגיגה שנערכה בכנסיית המושבה, נישאר האיכר ההוא יושב יחידי, ואז התנפלו עליו אחדים מהנוכחים והיכו אותו מכות נמרצות וסחבו אותו החוצה. "באלוהים," אמר, כאשר סחבו אותו החוצה, "אתם אינכם אחיי!" – הם סטרו לו על לחייו ומרטו את זקנו ולא חסו על זקנותו ואיש לא קם להגן עליו. והוא עמד שם בחוץ, פניו זבים דם, עיניו יבשות, ואמר שהוא מוחה נגד שילטונו של הר היטלר! חרפה לעם הגרמני. והם התקלסו בו ואמרו כי הוא בוגד, ומכור לידידיו היהודים!

"ומה היה שמו?" שאל קארל.

לוונטל לא זכר.

"שמידט?"

"לא. נידמה לי כי שמו היה אחר. בולאך, או בדומה לזה. פריץ בולאך."

"לא ייתכן," אמר קארל, וחזר ומילמל: "לא ייתכן."

והטפסים! – סיפר לוונטל, בתקופת הבחירות-כביכול של 1936 בגרמניה, חתמו כל הגרמנים בארץ על הצהרת נאמנות לפיהרר. הוא מצא שם הרבה שמות. מכרים... היה בנק בארץ שהקימו המתיישבים הגרמניים, "בנק דֶר טמפּלגזלשאפט", אשר סניפו הראשי נמצא בשכונה הגרמנית על גבול יפו-תל-אביב, ליד בית-החרושת ליציקת מתכת ותיקון מכונות של גוטהילף וַגנר משרונה. על-ידי הסניף הירושלמי של הבנק העבירו ללוונטל פרק-זמן כספים שהגיעו לו מגרמניה, דמי-חופשה, מעט מרכושו. כלום ישכח? אותם פרצופים חייכניים ליד האשנב. אותו נימוס: כן, הֶר לוונטל, יַא, בבקשה, בִּיטֶה-שֵׁיין, תודה רבה, אוף וידֶרזֶהן, להתראות. מצטערים על הטירחה הנגרמת לך. והנה, כבר באותה שנה היו שמותיהם חתומים על הצהרת הנאמנות. בלילות היה שומע קולות זכוכית נשברת, שאגות מן הרחוב, עד שהקיץ והבין שהוא נמצא בירושלים, ובחוץ שקט, רק קריאת המואזין מן העיר העתיקה, ורָווח לו.

באומרט דרש מן הגרמנים, שסרו לפקודתו, ללמוד עברית וערבית כדי שבבוא הזמן יוכלו לשמש בתפקידים המיועדים להם, "גאולייטרים" לניהול האדמיניסטראציה הארץ-ישראלית עם הכיבוש הגרמני, ואולי גם למטרות ריגול, ובבוא היום חבלה במאמץ-המלחמה הבריטי. זקני הטמפלרים חזרו והצהירו על נייטראליות במאבק בין יהודים לערבים במאורעות של סוף שנות השלושים, אך הצעירים סיפקו נשק לערבים ואימנו אותם להשתמש בו. איש לא נטה עוד להקשיב לדברי הזקנים במושבות. הצעירים המשולהבים האשימו את הדור הקודם בחוסר לויאליות, וטענו שהם מקריבים את הכבוד הלאומי למען התועלת הכספית – כדי שיוכלו לנהל עסקים עם היהודים ועם שלטונות-המנדט הבריטיים! בסוף שנת 1936 החליטה המפלגה הנאצית לאסור על הגרמנים למכור ליהודים קרקעות. מפרדסי שרונה כבר ראו אז את רחובותיה ובתיה של תל-אביב.

יוהנס שמידט יצא כניראה מן הארץ בראשית הקיץ של שנת 1939, באותה אונייה גרמנית ראשונה שבאה ביולי לקחת את בחורי המושבות לשורות ה"וורמאכט". רובם היו חברי המפלגה הנאצית וה"היטלר-יוגנד" המקומי.

ה"דויטשֶׁס נאכריכטֶן בּירוֹ" שימש אז כסוכנות לפעילויותיהם של הגרמנים בארץ-ישראל, ונציגם בירושלים, ד"ר פראנץ רייכרט, הצליח לקשור יחסים מצויינים עם המנהיגים הפוליטיים הערביים ובייחוד עם חאג' אמין אל-חוּסייני, המופתי של ירושלים. עד סוף שנת 1933 היה הקונסול הכללי הגרמני בעיר ד"ר היינריך וולף, אשר קיים קשרים טובים עם הטמפלרים ועם היהודים יוצאי גרמניה כאחד, והיה נשוי לאישה יהודייה. סיפרו כי באפריל 1933 סירב להניף את דגל צלב-הקרס על הקונסוליה הגרמנית אשר ברחוב הנביאים בירושלים, וטען כי אין להניף דגל זה ב"בית הלאומי היהודי". קארל רוּף וחבריו להנהגת סניף המפלגה מיהרו לדווח על התנהגותו למקומות המתאימים. ווֹלף הניף לבסוף את הדגל, לאחר שהופעל עליו לחץ כבד, אבל בינתיים איבד את אמון הממונים עליו, שהיו מאנשי רוּף, והוא נקרא לחזור לגרמניה.

במקומו התמנה לקונסול וַלטר דֶהלה, שהיה נאצי נאמן עוד משנות העשרים בגרמניה. ביולי 1937, בתקופת המאורעות, שהיו למעשה מרד ערבי מזויין המכוון נגד היהודים והמנדט הבריטי כאחד, ביקר המופתי, שהיה עתה מנהיגם של ערביי הארץ, אצל דהלה, והציע שיתוף-פעולה בין הערבים לבין מעצמות-הציר נגד אנגליה, צרפת והיהודים. זמן קצר לאחר מכן החלה להגיע עזרה גרמנית למורדים הערביים, לא עוד יוזמה של בודדים אלא אקט מדיני ברור.

המרד הערבי הסתיים למעשה רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך לא כן פעולותיו של המופתי אל-חוסייני, אשר הוסיף לבחוש בקדירת הלאומנות הערבית, התומכת בגרמנים ומתנגדת לבריטים, לצרפתים וליהודים. המופתי הוכרח לעזוב את הארץ בשנת 1937, בתחפושת של אישה, והוסיף לנהל את המרד מלבנון ומסוריה, אך עם תחילת המלחמה באירופה לא נישאר לו חופש פעולה בארצות הללו והוא עבר לעיראק. בשל עמדת המנהיגות שזכה לה בעולם הערבי, וקשריו עם הגרמנים, נהיה תוך זמן קצר לאחת הדמויות הבולטות ובעלות ההשפעה בעיראק. הוא היה ממנהיגי המרד הפרו-גרמני של ראשיד עלי, בשנת 1941. הכוחות העיראקיים הפגיזו את בסיס חיל-האוויר הבריטי בחאבּניה. הצבא הבריטי שם קץ למרידה, שאיימה על דרכי תחבורתו במזרח-הקרוב ועל אספקת הנפט, עוד קודם שהגיעה העזרה הגרמנית המובטחת למורדים. ספק רב אם היתה עזרה זו מגיעה בכלל, כי המרד פרץ שבועות מעטים לפני התחלת מבצע "בּארבּרוֹסה" – הפלישה הגרמנית לרוסיה, וה"לוּפטוואפֶה" לא היה יכול להקצות את מיספר המטוסים הרב הנדרש לסיוע בדרך האוויר לפתיחת חזית נוספת ומרוחקת.

בסוף 1941 ברחו המופתי וראשיד עלי, ראש ממשלתה המודח של עיראק, לאיראן, ומשם לגרמניה. המופתי נתקבל בכבוד רב על-ידי הפיהרר, ותמונותיהם התנוססו מעל דפי "פֶלקישֶׁר בֶּאוֹבּאכטֶר". הוקם "לִגיון ערבי", אך היטלר נמנע מהכרזה ברורה שהוא תומך בשיחרור ובעצמאות לכל ארצות-ערב – תחילה משום שלא רצה לפגוע באזור-ההשפעה של בעלי-בריתו האיטלקיים, ואחר-כך כדי שלא לקלקל את יחסיו עם שלטונות וישי, שהחזיקו בארצות הליבאנט, סוריה ולבנון.

אחרי הקרב על סטאלינגראד ומפלת הקורפוס האפריקני של רומל בצפון-אפריקה, לא היה עוד המזרח-הקרוב בתחום האינטרסים הממשיים של גרמניה, והסיכוי להשיג על-ידיה עצמאות למדינות הערביות ניראה רחוק ולא ממשי. ערכו של המופתי ירד בעיני היטלר ופון-ריבנטרופ, ושוב לא היו לו מהלכים במשרד-החוץ הגרמני. הצבא האדום היה מתקדם והולך בחזית המזרחית. בסטאלינגראד ובאל-עלמֵיין נקבע גם גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל – אם נישָאר בחיים לקלוט את ניצולי מחנות-ההשמדה ולהקים מדינה, או נשתעבד ל"גאולייטרים" ול"מומחים ליהודים" הנאצים מילידי פלשתינה-א"י. הללו חיכו ליומם הגדול במפקדות המפלגה הנאצית ובמטה הקורפוס האפריקני של רומל, וכבר החלו מחלקים ביניהם את הארץ מחוזות-מחוזות, ובוחרים להם עוזרים ערביים מבין אנשי המופתי, כאותו חסאן סַלַמֶה, מפקד הכנופיות הערביות, או מבין חיילי "הלגיון הערבי" בגרמניה ואוהדיהם מקרב ערביי הארץ, חברי אירגוני-הנוער הצבאיים-למחצה של הערבים – ה"נַג'אדָה" וה"פּוּתוּוָה". בעזרתם הפעילה היה "הפתרון הסופי" מוצא דרכו במהרה גם לתל-אביב ולירושלים.

היינריך הימלר, הרייכספיהרר של האֶס-אֶס, מפקד המשטרה הגרמנית ושר-הפנים, שלט על אימפריה המשתרעת למִן התעלה האנגלית ועד לליבה של רוסיה. בין האוכלוסיות השונות והמגוונות, שהיה עליו לטפל בהן, היו גם המוסלמים ברוסיה וביוגוסלביה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לחתור תחת מעמדו של שר-החוץ פון-ריבנטרופ, ומשום כך קירב את חוסייני, המופתי הירושלמי, והקים בעזרתו את יחידות ה"וואפֶן אס-אס" המוסלמיות. המופתי סייר בקרואטיה כדי לגייס אנשים ליחידות האלה. מלבד התשלומים שקיבל דרך-קבע מיום בואו לגרמניה, זרמו אליו עתה כספים מידי הימלר, ומשרדיו שוכנו במפקדת האֶס-אֶס.

ברדיו בַּארי נשמעו שידורי-ההסתה הקבועים שלו: על המוסלמים לעזור ל"וורמאכט". כנופיות גאנגסטרים יהודיים משיקאגו פועלות נגד הערבים הפלשתינאיים. היטלר, יוצא-חלציו של הנביא מוחמד, הוא מושיע האיסלאם. מכונת-התעמולה של גבלס הפיצה בעיתוניה את דברי השׂיטנה האלה. באחד מהם הופיע תצלום של חאג' אמין אל-חוסייני בבגדי כוהן-דת מוסלמי כשהוא סוקר מיסדר של אנשי יחידת "וַאפן אס-אס" מוסלמית ביוגוסלביה, ומקבל את הצדעתם במועל-יד בנוסח הנאצי הידוע.

באמצע המלחמה נפוצו כאן בארץ שמועות שונות בדבר גורלו של שמידט. אמרו שברח ליוגוסלביה ויד לו ברצח יהודים. בעת ההיא התחילו מגיעות ידיעות על ההשמדה, וגם עדי-ראייה ראשונים. בין היתר סופר כי אחד הממונים על ביצוע "הפיתרון הסופי" יודע עברית ואידיש, ומכיר היטב את ארץ-ישראל... בארץ הילכה אז שמועה עקשנית שהלה הוא אותו גרמני יליד וילהלמה שהחליף את שמו...

"שמידט?"

"אייכמן."

"אייכמן הוא שמידט?" צעק קארל, "ואבי... היה ידיד שלו?"

"אך לא! חכה ותשמע עד הסוף," אמר לוונטל ולא הצליח לכבוש את צחוקו המבהיל, שאינו במקומו.

קארל ישב כמאובן. רק ידיו רעדו. התפרצותו הסגירה את מערכי-ליבו לרגע קט, ומיד חזר והתכנס בשתיקתו. שמו של אייכמן עורר חילופי-הערות נירגשים בקרב השומעים.

"הוא מת לפני זמן רב!"

"לא. עקבותיו אבדו."

"מי?"

"האם נמלט?"

"אבל מי?"

"בעיתונים כתבו שהוא מסתתר באחת מארצות אמריקה הדרומית. שינה את שמו ועשה ניתוח פלאסטי בפרצופו. ישנם אירגונים נאציים המחפים עליו," אמר צבי.

"מי הוא בכלל, האיש הזה?" שאלה שרה.

"השִׁי"ן-בּי"ת הישראלי בעקבותיו."

"האם ייתכן שנולד בארץ-ישראל?"

"שינה את שמו?"

"ויודע עברית?"

"לא נדע עד שיתפסו אותו."

"לא יצליחו."

ידיו של קארל שיחקו במבוכה על-פני השולחן. לוונטל פנה אליו: "עליך להבין, אברלה." מבטו של קארל היה נעוץ בנקודה מרוחקת, במקום שמצטלבים מרישי הסככה. כל הזיהוי, השתדל לוונטל להסביר, בטעות יסודו. כאשר התחילו מגיעות הידיעות על ההשמדה, נפוצה בארץ השמועה כי שמידט הוא אייכמן, וזה מקור הסברה המוטעית כי אייכמן גדל באחת ממושבות הגרמנים בארץ-ישראל. הבלבול היה כפול: אייכמן ידע מילים אחדות באידיש ובעברית, גם נהג להשתמש בהן בפגישותיו עם נציגי היהודים. אולי עשה כֵן כדי להטעות אותם לחשוב שהוא על צידם, ולהאמין לדבריו כי היהודים נשלחים למחנות-עבודה בלבד. ואולי כדי להפחידם, למען ידעו כי אין נסתר ממנו. עדי-ראייה מספרים כי לא פעם היה תופס אחד מן היהודים בגמר הפגישה במשרדו, מפטפט איתו מילים אחדות בשפתו, גם על ארץ-ישראל, כדי לחזק את הרושם. אך עד מהרה התברר שאוצר המילים שלו מוגבל מאוד, וידיעותיו בשפה שטחיות.

אייכמן ביקר בארץ-ישראל בשנת 1937. הוא הגיע לחיפה מאלכסנדריה, יחד עם גרמני בשם האגֶן, לביקור של יום-יומיים. יש להניח כי נפגש עם קארל רוף ועם שאר מנהיגי המפלגה הנאצית המקומית. הוא היה בשליחות רשמית למזרח-הקרוב, מצרים וארץ-ישראל. מסַפּרים גם כי נפגש באותו ביקור יחיד וחטוף עם אחד ממפקדי-ה"הגנה" הבכירים לשיחה של שלוש שעות. איש אינו יודע על מה דיברו השניים. על-כל-פנים, לא קשה היה לאייכמן להעמיד פנים שהכיר את הארץ מקרוב. ובזה מקור הסיפור על מקום הולדתו, והסברה שאייכמן הוא שמידט.

"ומה עלה בגורלו של שמידט עצמו?" שאל דניאל.

עד היום מנסרים בזיכרונו של לוונטל פרטים תמוהים אחדים. הנה, למשל, עניין יוגוסלביה. מה עשה שמידט שם? האִם היה בלִגיון המוסלמי?

בספטמבר 1944 הכריז ראש ממשלת בריטניה וינסטוֹן צֶ'רצ'יל על הקמת הבריגדה היהודית. בשניים בנובמבר 1944, יום-השנה להכרזת בלפור, הכריז המופתי – הוא בחר בתאריך דרך-הפגנה – על הקמת הלגיון המוסלמי, שנקרא גם בשם הבריגדה הערבית, והועמד לפיקודו הישיר של האֶס-אֶס. האנשים, חלקם גוּיסו מקרב המוסלמים אזרחי יוגוסלביה, וחלקם היו סטודנטים ערביים ששהו בגרמניה בעת פרוץ המלחמה, או נמלטו אליה לאחר שהשתתפו במרד הערבי בארץ-ישראל ובעיראק. הלִגיון החדש קלט גם את יחידות הלגיון הערבי שנוסד בפקודתו של היטלר עוד בראשית 1942 ובו שני בטליונים. מטרתם היתה לנוע לעבר הקַוְקַז, לאחר כיבוש טיפְליס בידי הכוחות הגרמניים, ולהשתתף בפלישה הגרמנית לעיראק מכיווּן איראן. ניצחון הרוסים בסטאלינגראד שם קץ לתוכניות המפקדה הגרמנית העליונה לכבוש בתנועת-מלקחיים את המזרח-התיכון על שדות-הנפט העשירים שלו ותעלת סואץ.

קשה להניח כי המופתי לא ידע מהי משמעות הפיתרון הסופי לשאלת היהודים, אשר בתיכנונו ובביצועו עסקו בשיטתיות במפקדתו של הימלר. עוזרו הראשי של אדולף אייכמן במלאכת "הפיתרון הסופי" היה דיטֶר ויסְליצְני, שהוצא להורג על-ידי הממשלה הצ'כוסלובקית לפני כעשר שנים. כאשר נחקר במשפטו מדוע נכשל הסידור להצלת משלוח של חמשת אלפים ילדים יהודיים שנועד למחנות-ההשמדה, העיד ויסליצני כי התערבותו של המופתי היא שהחישה את המשלוח לתעודתו. ועוד סיפר כי המופתי ביקר במשרדו של אייכמן וקיבל ממנו תיאור מפורט של פתרון שאלת היהודים באירופה.

 המופתי הציע את שירותיו גם בתחום הריגול והחבלה. ראשית מגעיו היתה עם ה-Abwehr II, אגף החבלה של שירות-המודיעין הגרמני. כאשר עברו תפקידי ה-Abwehr לידי ה-Reichsicherheitsamt, Amt VI של הימלר, עמד חוסייני בקשר הדוק עם שֶלנבּרג, מפקד שירותי הריגול הגרמניים לארצות-חוץ, שעמדו תחת פיקודו העליון של הימלר. יחידות הלגיון הערבי השתתפו אף הן בחלק מן הפעולות שנעשו במסגרת זו. כך בסוף ספטמבר 1944 הוצנחה קבוצה של חבלנים בארץ-ישראל. מלבד הפעולות הללו חזר המופתי ודרש מן ה"לופטוואפה" להפציץ את תל-אביב, המרכז העירוני היהודי הגדול ביותר בארץ-ישראל.

גֵרינְג דחה סופית את התוכנית הזאת רק בקיץ 1943, כאשר הוברר סופית כי ארץ-ישראל התרחקה מזירת המלחמה העיקרית, ואין כל הצדקה אסטראטגית למאמץ העצום שבטיסות הפצצה ארוכות-טווח.

כל מה שלא הצליח המופתי לבצע, הכניס לתעמולתו האנטי-יהודית, שמרכזה הַפעיל היה במכון היהודי שהקים בקלוֹפּשׁטוֹקשׁטראסֶה, ושהיה מסונף למשרד הערבי. דברי-התעמולה האלה הופצו בתוכניות הערביות של רדיו ברלין, בתחנה הערבית החופשית באתונה, בשידורים הערביים מרומא ומבַּארי, ובכל דרכי ההפצה של חומר מודפס, שעמדו לרשות התעמולה הגרמנית, והגיעו גם לצפון-אפריקה ולמזרח-התיכון.

בחודש אוקטובר 1944 היה אוטו סקורצני מפקדה של יחידה מיוחדת השייכת לדיביזיית ברנדנבורג OKW לתפקידים מיוחדים של ריגול, חבלות ופעולות מאחורי קווי-האוייב. היחידה עמדה תחת פיקודם של שירותי-המודיעין והיתה מורכבת משרידי המשתתפים במרד הערבי בארץ-ישראל, אנשי הכנופיות שנמלטו כדי שלא לעמוד למשפט צבאי אצל האנגלים, וכן גרמנים תושבי הארץ, מאלה שעזבו אותה עם פרוץ המלחמה.

הם התאמנו לקראת פעולות-חבלה בקווי-הנפט שעברו בעבר-הירדן ובארץ-ישראל. כוח-החלוץ שלהם הוצנח בסוף ספטמבר או בראשית אוקטובר 1944 בוואדי-קלט ליד יריחו, לא רחוק מן המפעל, הנטוש כיום, בצפון ים-המלח. סקורצני מזכיר את הפעולה ביומנו, שהגיע אלינו לאחר המלחמה. לראשונה נודע ללוונטל על כך מן השיחות עם ג'ראלד ידידו. כמה מן החבלנים נתפסו בסביבות יריחו, והכריזו על עצמם שהם קצינים גרמניים. שלושה חמקו. ביניהם שני ערבים. אחד מהם, שכּינוּיוֹ היה אבּוּ-עלי, מרמלה, היה חסאן סַלַמֶה, מנהיג הכנופיות הידוע מימי המרד הערבי בארץ-ישראל ואיש-אֵמונו של המופתי אל-חוסייני. חסאן סלמה לא נתפס. הוא הצליח להסתתר שנים אחדות מן הבריטים, היה שוב למפקד כוחות ערביים, ונהרג כאשר פוצצו לוחמי ה"הגנה" את מפקדתו בפרדס ליד רמלה בשנת ארבעים ושמונה.

השלישי היה גרמני. הוא היה יליד אחת המושבות בארץ, והכיר יפה את האזור. האנגלים פירסמו שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מוואלדהיים אשר בגליל. הוא לא נתפס. קשה לדעת אם אכן דיינינגר היה האיש.

ללוונטל יש חשדות משלו בדבר זהותו של הגרמני. מדוע? בגלל המסלול שבחרו לעצמם. לפי התוכנית המקורית היה על החבלנים לעלות צפונה מוואדי-קלט לאורך הירדן, ולהגיע לצינור-הנפט. צינור-הנפט מעיראק עבר את הנהר לערך במחצית הדרך בין הכינרת לבית-שאן, ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל חיפה-צמח, עד בתי-הזיקוק במפרץ חיפה. והנה, תחת זאת פנו החבלנים דרומה, הסתתרו בין יריחו לעין-גדי, ולא עשו שום פעולה.

"עין-גדי, אמרת? דרומה..."

פניו של קארל כמו היו רדופים מעמסת אחריות, וכאילו ציפו להכחשה, ושפתיו נעו. ההתרגשות החניקה את גרונו, הוא כלא שיעול וידו מונחת פשוטה על חזהו.

חלק מן הציוד גילה בעין-גדי פטרול פרשים של משטרת-המידבר, אשר בסיסו היה במשטרת כּוּרנוב, אותה נקודה נטושה על גבעה בדרך לסדום, כיום ממזרח לדימונה. נמצאו מוקשים, מנגנוני-השהייה משוכללים, מכשיר-אלחוט, אקדחים ותת-מקלעים, רימונים ופתילי-שריפה. רוב הציוד הצבאי היה מתוצרת בריטית. השוטרים חשבו כי הציוד נגנב מאחד המחנות הבריטיים והוחבא על-ידי בדווים העוסקים במסחר ובהעברת נשק. לאחר סריקה נוספת נמצאו במקום שרידי מפות גרמניות של האזור, וכמה דפים מתוך תעודות ומסמכים בגרמנית שהועלו באש. מוצאם של המסמכים היה כניראה מיחידתו של סקורצני. המוקשים והנשק היו פזורים כאילו נזרקו בבהלה, חלקם למים, באפיקו של אחד הנחלים. היה רושם כי השותפים רבו ביניהם, או ביקשו להימלט מן המקום מהר ככל האפשר בלי לקחת איתם כל חפץ או מסמך היכול להסגירם, אם ייתפסו, ולקשור אותם אל הקבוצה שהוצנחה ונתפסה בוואדי-קלט. ברוב פחדם ויתרו אפילו על הנשק האנגלי שבידיהם.

ונשאלת השאלה – מדוע ברחו לעין-גדי דווקא? ומה קרה לגרמני שביניהם?

לשני הערבים לא היה קושי. ייתכן שנשאו איתם את תעודות-הזהות הפלשתינאיות הקודמות של ממשלת המנדט, וכך יכלו לחזור בהיחבא למקומות-מגוריהם ולהסתתר בקרב משפחותיהם. לא כן הגרמני. כשבע מאות מתושבי המושבות הגרמניות בארץ גורשו בתקופת המלחמה לאוסטרליה, עוד ארבע מאות הוחלפו באזרחים בריטיים והוחזרו לגרמניה. סמוך לסוף המלחמה נישארו בארץ כארבע מאות גרמנים בלבד, אשר רוכזו בכמה יישובים גרמניים, שהפכו להם למחנות-מעצר למשך כל המלחמה – סגורים היו מאחורי גדרות-תיל גבוהות תחת משמר חיילים אנגליים. מעטים היו סיכוייו של הגרמני לחמוק אל אחת המושבות הללו ולשהות בה בלי להיתפס ובלי לעמוד לדין באשמת ריגול וחבלה. מתקבל על הדעת שהגרמני הוא שהיה מפקד חוליית החבלה. יש לזכור שהדבר קרה שמונה חודשים בלבד לפני כניעת גרמניה. ייתכן אפוא כי הערבים לא התכוונו כלל לבצע את פעולות-החבלה אשר לִשמן נשלחו, רק חיפשו אמתלה להימלט בעוד מועד מעניבת-החנק שהלכה וסגרה על כוחות-הציר באירופה.

מדוע פנו דרומה? ייתכן שחשבו כי גילו אותם בצניחתם. אולי ראו אותם הבדווים בוואדי-קֶלט, אלה שגילו את המצנחים, ומפני שלא בטחו בשתיקתם של הללו, מיהרו לשנות את המסלול המתוכנן. קשה לו, ללוונטל, לשער כי הגרמני היה מוכן לוותר על הפעולה אשר למענה נשלחו והוצנחו. בוודאי היה איזה ויכוח בינו לבין הערבים בשעות הארוכות של נדודיהם על-פני הצוקים והוואדיות, לאורך חוף ים-המלח בדרכם דרומה. אולי פרץ הריב רק בשעה שחנו בנקיק של נחל בעין-גדי. כניראה קרה משהו בזמן שהחלו שני הערבים לזרוק את המוקשים, הנשק ומכשיר-האלחוט, ולשרוף את המסמכים והבגדים. וכאשר הודיעו כי לגביהם נגמרה המלחמה! הם חוזרים הביתה! מישהו מביניהם הבין מן הסתם שהגרמני רק מפריע להם, הפעם... בין אם הוא מסכים לדעתם, ובין אם לא... מן הסתם חששו פן ימשיך הגרמני במשימה לבדו וייתפס בידי האנגלים, ואז... ודאי לא יראה טעם שלא לספר מי היו שותפיו שבגדו בו, והיכן הם אולי מסתתרים...

"ואז? מה אתה רוצה לומר?"? לחש קארל ועיניו תלויות בפיו של לוונטל, כמצפה עד הרגע האחרון שיתברר ההיפך.

"אני רוצה לומר שכדאי מאוד לחפור בעין-גדי. אולי תימצאנה שם עצמותיו של גרמני אחד, יוהנס שמידט שמו. ואולי יתברר אז מפני מה לא נתפס איש מן השלושה מעולם."

פתאום היה אור אחר וכל החמסין הלילי בתוכו פנימה, כאילו רבץ כל כובדו של ההר המלוח על ליבו של דניאל, והוא החזיק בכתפיו של הגרמני, וצעק וטילטל אותו: "מי אתה? בשם אלוהים, מי אתה! אתה ידעת... ידעת? מה אתה מסתיר מאיתנו?"

אבל כלום לא קרה וחמשתם עדיין ישבו מסביב לשולחן, והאוויר להט בחום יבש, לֵילי ומלוח. ומרחוק נשמע טירטור מנוע האוטובוס החוזר מסדום ומביא את הקרח, ואחריו מכונית קטנה שאורותיה שוטפים אותו מצדדים וצפירתה הנמשכת והולכת מבקשת להשיגו. וקארל אמר:

"הוא רצה לראות בפעם האחרונה את עין-גדי... זה היה הוא... אני בטוח... הוא רצה..."

 

 

 

* * *

מרדכי קרפל

תנו לַרשות ליפול

מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. אלה רוחות הג'יאהד ו"האביב הפלסטיני" שנושבות בארצנו. הן מאיימות על הרשות יותר מאשר על ישראל ועומדות להפיל אותה. מצב חדש לחלוטין הולך ונוצר אצלנו. מנהיג ישראלי שרוצה להיות רלוונטי חייב להציע פתרון שלא יהיה מבוסס על הרשות הפלסטינית הנופלת.

השמאל מציע לשבת עם אבו מאזן ולתת לו מדינה, הימין טוען שאסור לשבת איתו כי הוא מסית. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, ובעקיפין גם רוה"מ נתניהו, הולכים לשבת איתו בכדי לרצות אותו. כולם עוסקים באבו מאזן. אבל, חברים, אבו מאזן ו"הרשות" כבר לא רלוונטיים. אין להם סחורה.

מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. הטרור ניזון מרוחות "הג'יאהד העולמי" המשתולל במזרח התיכון. הוא איננו מנוהל. הוא מתחולל מעצמו בהשראת אמצעי המדיות השונות ובעיקר הרשתות החברתיות, ומנותב על ידי הארגונים האסלמיים לצורכיהם – ומטרתם הראשונה היא הפלת אבו מאזן. והוא מציג את אבו מאזן ו"הרשות" כמו שהם באמת – כלי ריק.

"ההסדר של אוסלו," פרי "הגאונות" של השמאל הישראלי, שקובע כי ישראל והמערב יפרנסו ויתחזקו את הרשות הפלשתינאית המושחתת ובתמורה היא תשרת את האינטרסים שלהם, עומד בפני קריסה. ענני האובך שחדרו אלינו ממדבריות סוריה ועיראק, רוחות האסלם הקיצוני, מאיימים למוטט את המבנה המדיני הזה מיסודו. החשש שלפיו החמאס ישתלט על "השטחים" אם תוקם מדינה פלשתינאית מקדים לבוא. ההתעוררות האסלמית הזו עומדת להשתלט על "השטחים" גם בלי מדינה כזו, ולחסל לא רק את אבו מאזן והרשות, אלא גם את עבדאללה וירדן בהמשך.

קרי, נתניהו, עבדאללה ואבו מאזן אינם מתכנסים בכדי לרצות את אבו מאזן, אלא בכדי להציל אותו ואת "ההסדר של אוסלו", וגם את ירדן. לכל אלה יש אינטרס מובהק להותיר את מקבילית הכוחות של אוסלו על כנה. במשך עשרים שנה, מאז הסכמי אוסלו, הכרנו מקבילית כוחות מסוימת שבתוכה התחולל המשחק: ישראל, הרשות הפלשתינאית, האיחוד האירופי וארה"ב וגם ירדן היו חלק ממנו. בהמשך הצטרף למשחק גם חמאס, אבל כמשתתף נוסף שלא פרץ את גבולותיו. במקבילית הכוחות הזו היה לכל צד אינטרס, וכל צד שיחק עם קלפיו. אבל בשנים האחרונות היה ברור שהמשחק תקוע – לא לבלוע ולא להקיא, מבוי סתום של ממש. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את האחרים.

כעת הופיע כוח חדש – הגיאהד העולמי. הוא מופיע אמנם בלבוש ובמסכה, של "המאבק הפלשתינאי" או "הקרב על אל אקצה", אבל הוא מגלם בתוכו כוחות ומניעים ששורשם הרבה מעבר למקבילית הכוחות שהכרנו במשחק הזה עד עתה. "המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – עומד להיגמר. הג'יאהד העולמי, כוח חדש, בסדר גודל עולמי, לא מקומי, לאומי או אפילו אזורי, מפוצץ אותו. המשחק הזה, הסדר הזה, שבמסגרתם אנו משחקים כבר עשרים שנה, עומדים להתפרק עכשיו. זהו פשר המגעים המדיניים הקדחתניים בימים אלה – ניסיון נואש להציל את ההסדר.

אבל כנראה כבר מאוחר מדי. אנחנו עומדים ערב היווצרותו של מצב חדש באזורנו, ואבו מאזן והרשות אינם עומדים ליטול בו חלק. לכן, כל מי שמבסס את מדיניותו על אבו מאזן הלא-רלוונטי – השמאל הישראלי, הימין הישראלי ונתניהו – אינו רלוונטי בעצמו.

צריך לתת לרשות ליפול מבפנים, מעצמה. לא לסרב לאבו מאזן מכיוון שהוא מסית, אלא מכיוון  שהוא לא רלוונטי. כשתיפול הרשות וייווצר כאוס אסלמי ב"שטחים", הרעיון של מדינה פלשתינאית ירד מן הפרק. ישראל תוכל – ואף תיאלץ – להשליט בהם את ריבונותה. במצב כזה המערב כבר לא יעמוד על רגליו האחוריות נגד מהלך כזה. גם לא אותן מדינות ערב שמבינות את איום האסלם הקיצוני כלפיהן, משתפות אתנו פעולה כנגדו, ו"הפלשתינאים" מעניינים אותם כענן האובך דאשתקד. גם רוב תושביהם הערבים של יהודה והשומרון יודו לנו. בשאר נצטרך לטפל בנחישות, מה שמוטל אלינו ממילא גם עכשיו, וגם הם יירגעו לבסוף. 

מנהיג ישראלי שחפץ להיות רלוונטי חייב להבין שנקלענו למצב חדש, בתגובה להציע פתרון מחודש, להתחיל לטפטף אותו לתודעה הציבורית, ולחכות להבשלת התהליך בשביל להוביל אותו באופן מעשי. עליו להציע אופק מדיני, ומתוך שיתוף פעולה אזורי – כן, ממש כמו שטוען השמאל, רק הפוך – ולא להציע פתרונות של "עוד מאותו דבר".  

(פורסם ב-23.10.15 ב"מקור ראשון")

 

 

* * *

לִקְרוא את האמת ההיסטורית על המנהיג

המוסלמי-הנאצי שונא היהודים ושונא ישראל – המופתי חג' אמין אל חוסייני, ועל מעורבותו המכרעת בשליחת יהודים למחנות המוות!

http://myths-shatterrealityandfacts.blogspot.co.il/2013/11/blog-post.html

 

 

* * *

דניאל סיריוטי

"המופתי רצה להקים משרפות בעמק דותן"

קצין ערבי במשטרה הבריטית סיפר ב-1970: "הדגם שלו היה אושוויץ." – "אל המשרפות עמדו להביא את יהודי ארץ-ישראל וארצות ערב" – ומה יש לבית הלבן להגיד? "קורא לשני הצדדים להפסיק את ההתלהמויות."

על רקע הסערה שקמה סביב דברי נתניהו על תפקידו של חג' אמין אל־חוסייני בשואה, היו שנזכרו באחת מתוכניותיו הזדוניות של המופתי.

במארס 1970 הופיעה בעיתון "הארץ" כתבה של חביב כנען, שעסקה בפועלו של המופתי בתקופת "מאתיים ימי חרדה" – התקופה בין אביב לסתיו 1942, שבה התכונן היישוב לאפשרות של פלישת צבאות גרמניה הנאצית. כנען מספר כי הגיע ב-1968 לביתו של "אציל ערבי זקן" ביריחו, פאיז ביי אידריסי שמו, שהיה בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט.

"צמרמורת חולפת כיום בגופי בהיזכרי מה סופר בחוגי המשטרה ובקרב תומכי המופתי בארץ באותם החודשים, למקרה של כיבוש הארץ בידי הגרמנים," מצטט כנען את אידריסי, "חג' אמין אל־חוסייני עמד להיכנס לירושלים בראש עוזריו, חיילי הלגיון הערבי, שאורגן במסגרת הצבא הגרמני. תוכניתו הגדולה (של המופתי) היתה להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, משרפות ענקיות, דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים יהודי ארץ־ישראל וכן יהודי עיראק, מצרים, תימן, סוריה, הלבנון ואפילו מצפון אפריקה, כדי להשמידם בשיטות ה-ס.ס. שהופעלו במחנות ההשמדה באירופה."

כל זה לא צריך להפתיע במיוחד לנוכח עמדותיו של אל-חוסייני ופועלו בשואה ואף לפניה. הוא נולד בירושלים ב-1895 למשפחה מיוחסת של בעלי קרקעות ערבים בארץ ישראל. גם אביו היה המופתי של ירושלים ודודיו עמדו בראש הוועד הערבי העליון, וכולם נאבקו למנוע את עליית היהודים,

לתפקיד המופתי מונה אל־חוסייני בשנת 1921 בידי שלטונות המנדט. נאום הסתה שנשא באוגוסט 1929, נתן את האות לפרוץ מאורעות תרפ"ט, שבהם נטבחו עשרות יהודים בידי המון ערבי. הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור הטיל את האחריות המלאה למאורעות על אל-חוסייני.

זמן קצר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, העביר המופתי לקונסול גרמניה בירושלים מסר התומך במשטר החדש וקיבל מימון מהנאצים. באמצע שנות ה-30 אף הקים אל־חוסייני תנועת נוער ערבית, שנקראה "הצופים הנאצים".

 

"בשיטות של ה-אס.אס"

למרות היחס המועדף שזכה לו משלטונות המנדט, היה למופתי חלק מרכזי בפעולות המרד הערבי הגדול שבו נרצחו בריטים ויהודים כאחד, אך בשל מעמדו והחשש מתסיסה במדינות ערב נמנעו שלטונות המנדט מלנקוט צעדים נגדו. רק ב-1937 הדיחו אותו מתפקידו והוא נמלט ללבנון ולסוריה. תחנתו הבאה היתה עיראק, שם השתתף במרד נגד הבריטים ובמאורעות האלימים נגד הקהילה היהודית בבגדד. לאורך כל תקופה זו המשיך אל־חוסייני בקשריו עם המשטר הנאצי.

ב-1941 נמלט לברלין, שם נפגש עם היטלר ועם צמרת ההנהגה הנאצית. אל־חוסייני קיבל הבטחה כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים." לפי חלק מהעדויות אל־חוסייני התלווה לא אחת לאדולף אייכמן כדי לצפות בתהליך ההשמדה של יהודים בתאי הגזים באושוויץ.

בעת שהותו בגרמניה פעל אל־חוסייני למניעת הנפקת אישורי יציאה של יהודים מאירופה לארץ-ישראל ודרש כי יועברו לפולין לצורך הסגרתם לנאצים. "התנאי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות," כתב ביומנו.

לאחר המלחמה נמלט לשווייץ וב-1948 שב לארץ ישראל כדי להשתתף במלחמה נגד ישראל. הוא התגורר לסירוגין במצרים ובלבנון, ומת בביירות בשנת 1974. למרות פועלו למען הפלשתינים, אל־חוסייני מעולם לא זכה לכבוד רשמי כגיבור לאומי פלשתיני – בשל יחסיו הרעועים עם יאסר ערפאת, וטענות נגדו כי היה לו חלק מרכזי ב"נכבה" הפלשתינית ותבוסת הערבים ב־1948.

יצוין כי הבית הלבן התייחס אתמול למחלוקת סביב תפקידו של המופתי אל־חוסייני בזמן השואה. "אין כל ספק מי אחראי לשואה, שבה נרצחו שישה מיליוני היהודים," נאמר. סגן דובר הבית הלבן אריק שולץ ציין בהקשר הזה כי על שני הצדדים להנמיך את גובה הלהבות. "האשמות או פעולות מתלהמות בשני הצדדים עלולות להלהיט את הרוחות עוד יותר ולכן יש לשים לכך קץ."

[בהכנת הידיעה השתתף ארז לין]

 

"המופתי היה יועץ בכיר לפתרון הסופי"

ד"ר שווניץ, מבכירי החוקרים של הקשר בין הנאצים לאיסלאם: "זו עובדה היסטורית שהמופתי אל-חוסייני היה שותף לדבר עבירה של היטלר. המופתי ייעץ להיטלר בנושא השואה," כך אמר אתמול לאתר "מידל איסט פורום" ד"ר וולפגנג שווניץ.

שווניץ הוא אחד משני מחברי הספר "נאצים, איסלאמיסטים ויצירת המזרח התיכון", שראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל בשנת 2004. בספר בחן את הברית שקמה בשנות ה-30 וה-40 בין מנהיגי הרייך השלישי, הלאומנים הערבים ואנשי דת מוסלמים.

"זו עובדה היסטורית שהמופתי הגדול היה שותף לדבר עבירה, ששותפותו עם אדולף היטלר מילאה תפקיד חשוב בשואה," אמר ד"ר שווניץ, "המופתי היה היועץ החוץ-אירופי המוביל בתהליך של השמדת יהודי אירופה."

שווניץ אמר כי כאשר תיאר נתניהו כפי שתיאר את הדיאלוג בין היטלר לבין אל־חוסייני, זו היתה הפעם הראשונה ששמע על כך. אך עם זאת, אמר, יהיה זה אבסורד להתעלם מהתפקיד שמילא המופתי, פושע המלחמה, בעידוד היטלר ונאצים בכירים אחרים לבצע את הפתרון הסופי.

[ציטוט]

 

* * *

שרה אהרונוביץ קרפנוס / שני שירים

 

ונמלאתי בדבשי

 

וְנִמְלֵאתִי בְּדִבְשִׁי

וּבִקַּשְׁתִּי מַגָּעוֹ

וְזָעֲקוּ דַּדַּי

אֶל כְּמִיהָתוֹ.

 

וְגָמַעְתִּי שְׂפָתָיו

וְעִנַּגְתִּי שְקִיקוּתוֹ

וְכָבְדוּ אֲבָרָיו

וְנָשַׁפְתִּי בּוֹאוֹ.

 

וְרָצִיתִי אוֹתוֹ

וּתְבָעוּנִי יָדָיו

וְחַשְׁתִּי רִטּוּטוֹ

וְשַׁחוּ לִי אֲבָרָיו.

 

8.10.15

 

 

איהובים

 

יָנַק בְּהוֹנוֹתֶיהָ אַט

לָשׁ מֶרְכַּז כַּף רַגְלָהּ

זֶרֶם בִּלְתִּי נִשְׁלָט

טִלְטְלָהּ.

 

אֲגוּדָל וְאֶצְבַּע

בִּתְמַד דִּבְשָׁהּ

עִסּוּ בְּחֶדְוָה

זְקִירוֹת פִּטְמוֹתֶיהָ.

 

שִׁרְקְקָה, נִשְׁנְקָה

גָּנְחָה, פָּעֲתָה

נָעוּ שְׂפָתָיו כְּגִתִּית

עַל כּוֹתֶרֶת אַרְגְּמָנִית.

 

לְשׁוֹנוֹ שִׁעְבְּדָה צְמָדֶיהָ

סָנְטָה בִּשְׁקִיקָה לִבָּתָהּ

כַּאֲחוּזַת עִוְעִים זָעָה

לִרְוָחָה נִפְעֲרוּ אִישׁוֹנֶיהָ.

 

רִטְּטוּ שִׂפְתוֹתֶיהָ

הִצְטַלְצְלוּ זַעֲקוֹתֶיהָ

אֲבִיּוֹנָה הִרְעִידָה

גּוּפָם בְּאִבְחָה.

 

11.2.14

 

* * *

קבלת שבת יום שישי, 13.11.2015

שעה 10:30

על פרשת השבוע "תולדות" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת תוקדש לשחקנית רחל מרכוס ז"ל במלאות  30 שנה לפטירתה

רחל מרכוס הייתה רעייתו של נתן אלתרמן ואימה של תרצה אתר

משתתפים בזיכרונות ובקטעי קריאה:

אילי גורליצקי ,כרמית מסילתי-קפלן, גילה אלמגור, עודד קוטלר, נועם סמל, פרופ' דן לאור, שמוליק עצמון, טלילה וגנר-הסן, שולמית אדר-קפלן,

שרית גמליאל, אסנת זיביל

שירה: עדנה גורן, אורית פלג, נתן סלור

באירוע יוקרנו קטעים נדירים

מנחה – ליאת רגב.

מנהל מוזיקלי – רמי הראל.

עורכת ומפיקה – נילי שחור

קוד קופה 2015 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל במקום 60 שקל

 

 

* * *

מרדכי הרכבי

בג"צ קיבל את עתירות משפחות המחבלים

והורה על עצירת תהליך הריסת בתיהם

יום חמישי, ט' חשוון תשע"ו, 22 באוקטובר 2015

שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן קיבל בצהרי יום חמישי, 22.10, את עתירתם של משפחות רוצחי נעמה ואיתם הנקין, דני גונן ומלאכי רוזנפלד זיכרונם לברכה – והורה להקפיא את תהליך הריסת בתי משפחות המחבלים, שתוכנן להתבצע היום. ההקפאה היא 'זמנית' עד תום תהליכי הדיון בעתירתם שהוגשה על ידי ארגון זכויות האדם 'המוקד להגנת הפרט'

מענין מי מממן את הארגון 'המוקד להגנת הפרט', אני מניח שלעולם לא נדע. העתונות והשמאל הצליחו בעבר למנוע ועדת חקירה למקורת המימון של הקרן, בצלם, שלום עכשיו וכל שאר הנהנים מכספי הדם.

החלטתו גררה מתקפה ימין. שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט אמר כי "זו שעת חירום, הגיע הזמן שגם שופטי בג"ץ יבינו זאת. כשאנשים נרצחים ברחובות, בג"ץ לא יכול לנופף בפרוצדורות כדי לעכב מלחמה בטרור. על בג"ץ להבין כי כל עיכוב בהריסת בית של מחבל פוגע בהרתעה הישראלית ומסכן חיי אדם," הוסיף בנט. ''אני קורא לבג"ץ להתעשת ולקבל החלטה מהירה בנוגע להריסת הבתים."

חבר הכנסת מוטי יוגב מהבית היהודי כתב בעמוד הפייסבוק שלו: "שופט בג"ץ שם את עצמו בצד של האויב." יוגב גם הבטיח: "אשתדל למצוא בכנסת דרכים לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות של השופט."

ח"כ חיים ילין (יש עתיד) תקף את דבריו של יוגב ואמר לו: "כאחד שגדל ומבין מה זה דיקטטורה, אני מציע לך לחזור בך מהודעתך הדיקטטורית ולהילחם בצורה דמוקרטית, באמצעות הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותך, על דעותיך. תפסיק לשפוך דלק של שנאה, הסתה וגזענות כל יום מחדש למדורה."

השר זאב אלקין (ליכוד) אמר כי: "שופטי בג״ץ צריכים להבין שאנחנו במלחמה נגד הטרור, ודמוקרטיה שלא יודעת להגן על עצמה לא תוכל לנצח במלחמה הזאת."

השר יריב לוין (ליכוד) אמר כי: ״בג״ץ מצליח לשבור פעם נוספת את שיאי האבסורד של עצמו כאשר בהחלטה, שהיא על גבול ההזייה, כובל את ידיהם של כוחות הביטחון ושל הממשלה בעיצומו של גל הטרור."

שרת המשפטים איילת שקד העלתה בקבינט את משך הזמן הארוך שהיה נהוג – למעלה משנה – עד שהתקבלה החלטה על הריסת בתים. "כשהורסים בית של מחבל אחרי שנה, איש כבר לא זוכר למה, וההריסה שתלושה מהמעשה, הופכת לעוד אקט של 'אקיבוש'.״

אגב ולהבדיל, לפני מיספר ימים קיבל בג"צ החלטה להרוס בתי יהודים ביהודה ושומרון תוך 8 ימים, וסירב בתוקף לתת לעותרים אורכה לנסות ולהביא טיעונים נוספים.

וינשטיין לא אוהב את המתקפה על בג"צ. היועמ"ש מגיב למתקפה של המחנה הלאומי נגד החלטת שופטי בג"צ להקפיא הריסת בתי מחבלים. "סימון מערכת המשפט כאויבת העם היא נקודת שפל."

 

* * *

רות ריכטר

המנגינה שלי

"את לא משתתפת!" אמרה מלכת הכיתה. "את לא תרקדי איתנו!"

"אבל למה?" שאלתי, אף-על-פי שידעתי מראש את התשובה.

"ככה! כי את שמנה ואת לא רוקדת יפה. את רק תקלקלי לנו!" ענתה המלכה היפה, ושאר הבנות הנהנו בראשן בהסכמה.

הסתכלתי ברחל, חברתי הטובה, אבל גם היא לא העזה למרוד במלכה ולעמוד לצידי. היא ידעה שאם תתנגד, יוטל עליה חרם, וזה לגמרי לא נעים כשמטילים עלייך חרם. זה נורא שאף אחת מהבנות לא מדברת איתך, וחברותייך חולפות לידך במסדרון בית הספר או בקן התנועה כאילו היית אוויר.

האירוע המתואר התרחש בשעת בוקר נעימה של שבת בבית התנועה, הנקרא בפינו "הקן". שמש בהירה הפיצה ניצוצות של זהב, עצי האקליפטוס הגבוהים שרו ברוח הקלה, ובאוויר עמדו ניחוח של פריחת הדרים ורעננות של אביב. "הקן" היה מבנה קמור וארוך, שריד ממחנה הצבא הבריטי שנבנה כאן לפני קום המדינה, שעצי שיטה הצלו עליו, ואשלים מאובקים, גבוהי צמרת ועבי גזע, נעו לידו ברוח הקלילה.

בפנים, באולם הגדול שספסלי עץ עומדים ליד קירותיו, החלה החזרה לטכס "יום התנועה", והבנות שנבחרו לבצע את "ריקוד הקוצרים והרועים" לבשו שמלות ארוכות ורקומות, דומות לשמלותיהן של הבדוויות המתגוררות באוהלים שחורים ומזוותים בקצה השכונה. הבנות התגודדו סביב איש צעיר שבא מתל-אביב הגדולה לשכונתנו הטובלת בים של חולות כדי לביים הצגה לטכס החשוב. הבמאי היה כבן עשרים וחמש, בעל קומה ממוצעת, פנים נאות ואמיצות וראש גדוש תלתלים. הוא היה יפה תואר, והזכיר לי את דוד שבסיפורי התנ"ך או את אמנון בסיפור "אהבת ציון" של אברהם מאפו. עיניו האירו בחיוך כשנעץ אותן במלכת הכיתה היפה, וגם עליי חלף לרגע מבטו. רותקתי לעיניו הצוחקות, והתקשיתי להסיר ממנו את עיניי. כעסתי עליו על שלא קם להגן עליי ולא הזמין אותי להצטרף להצגה. בכל מאודי רציתי שייתן גם לי תפקיד, ולו גם תפקיד קטן ולא חשוב, אבל כנראה שגם הוא חשב שבנות שמנמנות לא צריכות או לא ראויות להשתתף במופע.                       

עתה עמדו לפניי שתי אפשרויות: יכולתי לשבת בפינה, להסתיר בקושי את דמעותיי החמות ולקנא בבנות הרוקדות – או להסתלק הביתה ולהעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי. כן, באמת, לא נעלבתי בכלל!

בחרתי באפשרות השנייה, וצעדתי בראש מורם אל הפתח כשחיוך מעושה קופא על שפתיי כאילו אינני חשה במבטים המרחמים ששלחו אלי חברותיי. מה יש? הרי זה בסך הכל ריקוד ולא יותר! לא צריך להתרגש מדבר פעוט כזה!

לפתע החלה להתנגן מאחורי גבי המתרחק מנגינה עצובה ומתוקה שאי אפשר לעמוד בפניה. "הנה, זאת המנגינה של הריקוד שלנו, ריקוד רועים וקוצרים מימי התנ"ך. אני חיברתי אותה," הכריז הצעיר היפה בגאווה.

אז שמעתי לראשונה את המנגינה הנפלאה שליוותה אותי כל ימי חיי. מימיי לא שמעתי מנגינה ערֵבָה כל כך! היא החלה בקצב איטי, בקול חרישי ודק, ואף שנוגנה באקורדיון דמו צליליה לצליליו של חליל. בהיר וצלול היה הצליל, וכשעצמתי את עיניי, יכולתי לראות בדמיוני את הקוצרים ממגילת רות יוצאים בטרם עלה השחר אל השדה ומגליהם בידיהם. יפים היו הקוצרים. קומתם חסונה, גלימותיהם בהירות, אבנט שחור קשור למותניהם, ומגליהם מכים בקמה הנעה גלים גלים ברוח הבוקר. בקול שקט ובקצב איטי התחילה המנגינה, ואחר כך התחזק הצליל בהדרגה, הקצב הואץ, והשיר הפך לתרועת ניצחון. שמחת העמל שפשטה בשדה שילחה כוח ברגלי הרוקדים, ולרגע כבשו הצלילים שיאים לא נראים. לבסוף שבה המנגינה ושקטה לאטה עד שכבה אחרון צליליה, והדיה הרועדים הזכירו דמדומים של שקיעה סגולה מעל  שדה קצור.

אלוהים! איזו מנגינה נהדרת! איזה טוהר! נפעמת חזרתי למקומי שבקצה הספסל, הבטתי באיש, והתפללתי שינגן את המנגינה הזאת עוד ועוד.

"מה המילים של השיר הזה?" שאלה המלכה שלנו.

"אין לשיר הזה מלים. יש לו  רק מנגינה," ענה הבמאי. "הנה, הקשיבו, החלק הראשון איטי ושקט, ואתם יכולים להרגיש בו את קרירות השחר כשיוצאים הקוצרים לשדה, ובחלק השני, השמח, אפשר לחוש את חדוות הקוצרים בבוא חרמש בקמה."

"יש שם גם רועים," אמרתי בביטחון, כי התמונה עמדה כחיה מול עיניי, ומיד התחרטתי על דבריי. כי ידעתי ששוב אהיה ללעג. אבל הבמאי הקדים את הלועגים וענה: "כן, ילדה, את צודקת. גם רועים יש שם."

ישבתי בקצה האולם והקשבתי שוב למנגינה הנפלאה. עלבוני נשכח לרגע, וידעתי שעליי לחרות בזיכרוני את המנגינה כדי שאוכל לנגן אותה בפסנתר שלי.

התקרבתי אל הבמאי, ובקול רועד, מהסס ביראת כבוד, שאלתי בלחש: "סליחה, אולי אפשר לקבל את התווים? אני אעתיק ומיד אחזיר."

"לא." אמר הבמאי בתוקף בלא להפנות אליי את מבטו. "אני מצטער. יש לי רק עותק אחד, ואני לא מוציא אותו מהידיים שלי."

 

בימים הבאים התחלתי במצוד אחרי המנגינה המופלאה, הקסומה, הערבה מכל המנגינות ששמעתי מימיי. אף שלא השתתפתי במופע ביקרתי בכל החזרות, ואחרי כל חזרה רצתי הביתה כשנשימתי מתקצרת ורגליי כושלות כדי למהר למצוא על פי השמיעה את המנגינה ולנגן אותה בפסנתר. ידעתי שאם אתמהמה תפרח המנגינה מזיכרוני, וכל הדרך פיזמתי אותה כדי שלא אשכח, אבל כשפתחתי את דלת הבית, מיד נמוגה המנגינה ונעלמה. פעמים רבות ניסיתי להיזכר בה ולנגן אותה, אבל ככל שרבו ניסיונותיי, כן הלכה המנגינה והתרחקה, ואני חשתי שאיבדתי אוצר יקר ערך שלעולם לא אוכל להחזירו.

בצר לי פניתי לידידתי דבורה'לה, וביקשתי שתבוא עימי לחזרות ותעזור לי "לצוד" את תווי המנגינה החמקמקה. דבורה'לה היתה חברתי הטובה, וידעתי שבעזרת דרכיה המתונות והגיונה השקול תמצא פתרון.

"תראי, רותי," אמרה דבורה'לה לאחר ששמעה את סיפורי. "הרי תמיד, כשאנחנו שומעות מנגינה חדשה, את שרה את התווים המדויקים שלה. את לא שרה כמו כולם רק 'לה-לה-לה'. את שרה דו או רה או סול  או סי..."

"נכון. אז מה? איך זה יכול לעזור לי?" שאלתי.

"את יכולה פשוט להביא מחברת לחזרות ולרשום את התווים בזמן החזרה."

"מה? לא כל האנשים שומעים איזה תו מנגנים?" שאלתי בתימהון. "תמיד חשבתי שכל האנשים בעולם שומעים כמוני."                                                                                                                                     

"בוודאי שלא. הם שומעים רק לה-לה-לה. אבל לך יש כישרון מיוחד שרק אנשים מעטים התברכו בו. קוראים לכישרון הזה 'שמיעה אבסולוטית'."

נדהמתי. מעולם לא ניחנתי ב"כישרון מיוחד" כלשהו. הייתי תלמידה בינונית, ובשיעורי הספורט הייתי האיטית ביותר בכיתה. אומנם הצטיינתי בנגינה, ואפילו השגתי את המלכה שלנו, שהתחילה לנגן שנתיים לפניי, אבל לא יכולתי להתגאות בהישגיי, כי המלכה התרתה בי שלא אספר זאת לאיש, ואני, למודת חרמות וסבל, נכנעתי לפחדי ושתקתי.

 

בחזרה הבאה הבאתי עימי שני עפרונות מחודדים שמחק קטן נעוץ בקצותיהם, ומחברת תווים חדשה, שריח נעים של דפוס עלה משורותיה המחומשות. כשהתחילה המנגינה לשטוף את חלל "הקן" ניסיתי לרשום את התווים, אבל התקשיתי לכתוב אותם בלא לחרוג מהקווים ומהמרווחים שביניהם. חשתי תסכול ואכזבה, ורציתי לקום וללכת הביתה. אבל דבורה'לה אמרה בקולה השקט והמעודד:

 "את לא צריכה להתייאש, רותי. את יודעת מה נעשה? נכתוב את התווים במילים ולא בשורות מחומשות כמו שכולם כותבים. הנה, תכתבי ככה: 'דו רה מי' וכן הלאה."

ניסיתי שוב, אבל גם ניסיון זה לא הניב פירות, כי קצב המנגינה היה מהיר מקצב כתיבתי.

"אני רואה שמוכרחים לעבוד כאן עבודת צוות," אמרה ידידתי בנחת, והציעה שאכתיב לה את התווים שאני שומעת בדמיוני, והיא תכתוב אותם במילים על כריכת המחברת. כך נוכל לתפוס ביחד את המנגינה הפזיזה, החומקת, ובבית נכתוב אותה במחברת התווים.

ואכן, הפעם הצלחנו, ומיד בתום החזרה מיהרנו הביתה, רשמנו את המנגינה במחברת החדשה, ופרטנו אותה על הפסנתר בארבע ידיים. באותו יום לא היתה ילדה מאושרת ממני בכל השכונה. שוב ושוב חזרתי על המנגינה שלי, חיברתי לה ליווי של אקורדים נעימים, ושרתי אותה בקולי הצרוד, הקטוע, שאינו ערב לאוזן. מדי יום, כשהתאמנתי לקראת השיעור השבועי בפסנתר, פתחתי את נגינתי במנגינה "שלי", הדבקתי לה אקורדים אחרים, שיניתי מעט את מקצבה, והוספתי לה קישוטים וסלסולים.

 

חג התנועה נחוג ברוב פאר. הטכס היה מרהיב, עמוס קטעי מלל נמלצים על גאולת הארץ ועל שבחי החיים בקיבוץ, שצדק, חירות ושוויון שולטים בהם. הבנות הדקיקות התעופפו בשמלות הרועים בזרועותיהם החסונות של הבנים, ואני קינאתי בהן עד דמעות, אבל התנחמתי במנגינת הפלאים שליוותה את הריקוד.

הימים חלפו, זכרו של החג הלך ודהה, ואף אחד מלבדי לא זכר את המנגינה ההיא, כי  לא שפר גורלה ואיש לא חיבר לה מילים. גם ריקוד הקוצרים שרקדו הבנות לצליליה לא הפך לריקוד עם, וברבות הימים נשכח ולא היה לו גואל.                                   

כעבור שנים אחדות סיימנו את לימודינו בבית הספר התיכון, התגייסנו לנח"ל, והקמנו קיבוץ חדש. כך התגשם החלום שחלמנו בקן התנועה החוסה בין עצי השטה והאקליפטוס. כל ערב, לאחר יום עבודה מפרך, נהגתי לנגן בפסנתר הרעוע שעמד בחדר האוכל בקיבוץ, ותמיד פתחתי את נגינתי במנגינת הקוצרים והרועים, שהחברים קראו לה  עכשיו "השיר של רותי". כשניגנתי אותה קיוויתי ש"הוא", האיש שאהבתי בסתר, יבחין במתיקות המנגינה ויאהב דרכה גם אותי. אבל הוא רק צחק לי, ופעם, כשישבנו ביחד בחבורה לארוחת בוקר מאוחרת בחדר האוכל, אמר בלגלוג: "למה את מנגנת בערב תמיד אותה מנגינה? נמאס כבר לשמוע אותה!"

הסמקתי עד שורשי שערותיי, חנקתי דמעה סוררת שעמדה בגרוני, ולא עניתי דבר. כאב רב כאבתי באותם הימים על שנכזבה אהבתי, אבל עתה, לאחר שנים רבות, אין בי תחושה של החמצה, ונותרה בזיכרוני רק מתיקות החלום שלא התגשם.

לאחר שעזבתי את הקיבוץ למדתי באוניברסיטה והייתי למורה בישראל.  נישאתי לאיש טוב שאוהב אותי, ונוהג לחייך לעצמו חיוך קטן מתחת לשפמו כשאני מנגנת מדי פעם את "השיר של רותי". גם בנותיי מלגלגות בחיבה על אימא שלהן, שמתחילה תמיד את נגינתה באותה מנגינה. רציתי להנחיל אותה גם להן, אבל הן לא רצו בה. "אימא! מה פתאום שיר רועים? מה פתאום שיר קוצרים? את מכירה רועה עברי? את מכירה קוצר עברי שמשתמש במגל?" אמרה הבכורה, ובת הזקונים הסבירה: "אני אוהבת רק מוסיקת רוק. אני ממש לא סובלת מנגינות מצחיקות כאלה של קוצרים ורועים." 

וכך נותר השיר מיותם, וברבות הימים נוספה לו מידה של עצב שלא היתה בו בצעירותו. רק אני יכולתי לנחם אותו מדי פעם, כשהתפניתי מעבודתי ומעיסוקיי הרבים, וגנבתי שעה קלה של רגיעה ליד הפסנתר הוותיק, המלווה אותי מימי ילדותי עד היום.

יום אחד פתחתי את העיתון וחשכו עיני. הבמאי, מחבר המנגינה שלי, נהרג בתאונת דרכים... מודעת אבל גדולה התנוססה בשולי העמוד הראשון, ומתמונתו המוקפת מסגרת שחורה הביט בי חיוכו הבהיר. מבעד לאותיות השחורות בקעו מול עיני התווים שצדתי עם דבורה'לה בעמל רב, וצלילי המנגינה החלו להתנגן בי בשקט עצוב, כאילו יש להם חיים משלהם. מה חשב האיש לפני מותו? האם זכר ברבות הימים את המנגינה ההיא, הטהורה? ואולי גם הוא שכח אותה ברבות השנים?

עתה היה השיר רק שלי, אבל לא שמחתי בבלעדיות שנכפתה עליי. להיפך, צער רב הצטערתי על שלא הפך השיר להיות לנחלת הכלל, ואינו מנחם גם אנשים אחרים. אין הוא פורח בחוגים לריקודי עם, וקולו אינו עולה ממכשירי הרדיו. האם בגלל אלה הפך השיר במרוצת הזמן להיות איטי ונוגה, וחלקו הראשון, ההזוי, ניצח את חלקו השני, העליז וחסר הדאגות?                                                                                                                                      

עכשיו זקנתי. בקרוב ימלאו לי שבעים שנה, ולפעמים אני חושבת, שלאחר שאלך לעולמי יבוא הקץ גם על שירי האהוב. איש לא ידע אותו, ואיש לא יוכל לצייר בדמיונו את הקוצרים ממגילת רות או את הרועים את צאן דוד המלך המקיצים משנתם עם אור ראשון. איש לא ידע את חדוות עמלם הפורצת לפתע בקצב מהיר ובקול רם מתוך הצלילים הרכים שבתחילת המנגינה, והיא תאבד לנצח.

אבל אתמול, כשניגנתי את המנגינה שלי, אחזה יד קטנה בזרועי, וזוג עיני תכלת גדולות, בוערות בתשוקה, הביטו בי. היתה זו  טלי, נכדתי בת השבע.

"סבתא! סבתא! המנגינה הזאת נהדרת! ממש נהדרת! תלמדי אותי! את מוכרחה!"

נברתי בערימת התווים הישנים, המצהיבים מזקנה, ושלפתי ממנה את המחברת שבה כתבתי עם דבורה'לה את תווי השיר כשהיינו ילדות. אחזתי ביד נכדתי, והובלתי את אצבעותיה הקטנות על גבי המנענעים. פניה נהרו והיא שרה: "סי-לה-סי-דו-רה-סי-לה-סול-מי..."

כן. גם לה יש שמיעה אבסולוטית...

עכשיו אני יודעת  שהמנגינה שלי לא תישכח. עכשיו אני יודעת שהיא תשרוד ותביא נחמה גם לאנשים אחרים. 

 

אהוד: האם זו מנגינה שחיבר המלחין בן פתח-תקווה עמנואל זמיר [פשצנר] – שנהרג בגיל צעיר בתאונת דרכים?

 

רותי ריכטר: אינני יודעת מי המלחין. אולי עמנואל זמיר או זאב חבצלת. אולי מישהו מהקוראים יידע?

 

אהוד: אנא שילחי לי בצרופה נפרדת את תווי השיר ואפרסם כאן.

 

 

* * *

מאמר מופת של הד"ר גיא בכור במלאות 20 שנה לרשות הפלשתינאית.

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3259

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

אהוד בן עזר

דברים בערב ל"יונים מעל החומה"

ביום חמישי, 22.10.15, התקיים ערב השקה לספרו של בן-ציון יהושע "יונים מעל החומה" בבית הסופר בתל אביב. המפגש היה על רמה אם כי עם מעט קהל. הוגש כיבוד נחמד עם זיתים דפוקים, בורקאס וכעכים ירושלמיים מלוחים. נגן בשם מאיר בַּרְבִּי ליווה את הערב בכישרון רב, תחילה בפרוזדור ואחר כך באולם עצמו. הינחתה את המפגש המו"לית של הספר, מהוצאת צבעונים, ד"ר לאה צבעוני. פתח יו"ר האגודה, הרצל חקק, וכרגיל נתן הרצאה מלומדת.

אחריו דיבר איש עליז, שמנמן, כולו שיבה ועורו אדמוני – איש הרדיו והפולקלור יהודה עצבה, שבסיום גם ראיין את בן-ציון יהושע. לאחר מכן הזמינו אותי לדבר וקראתי את המאמר שכתבתי על הספר בגיליון 1062 מיום 23.7.15:

 

ספר מרענן ומפתיע – על "יונים מעל החומה"

19 סיפורים ונובלה מאת בן-ציון יהושע

צבעונים הוצאה לאור, תל אביב 2015, 231 עמ'

אחת ההפתעות הנעימות ביותר שנחתה על שולחני בשבוע האחרון היתה ספרו של בן-ציון יהושע "יונים מעל החומה". איזה פסיפס חיים מדהים ומרתק של שכונות ירושלמיות מלפני עשרות שנים, עוד מתקופת התורכים והמנדט הבריטי, עם שורשים לחמש מאות שנים קודם, מתקופת גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.

יקצר המצע מלתאר את שפעת הסיפורים המעולים האלה ואציין מהם רק את השניים האחרונים. הראשון בהם הוא "השדכן הספניולי", פנינה סיפורית משעשעת-עצובה על פעילותו של שדכן יהודי-ספניולי בשכונה ירושלמית, ועל החתן הכיליי חג'י ישמעאל, וסופו הנורא.

והשני הוא הנובלה הסוגרת את הקובץ, "דמעת אלוהים באודסה", היא אולי שיאו של הספר, ומלאכת מחשבת מדהימה ומרגשת – על נדודיו של זוג ירושלמי עם בתם התינוקת מירושלים ברכבת ליפו ומשם בספינה לאודסה כדי להימלט מנוראות מלחמת העולם הראשונה העומדת לפרוץ. ביד אמן מתאר יהושע את כל פרטי המסע, בייחוד ברכבת ליפו ובאונייה לאודסה, מכות, פחדים ויסורים קשים, שבמהלכם נהרגת התינוקת מפגיעת כדור ברד גדול בראשה, אך אימה משאירה אותה בהיחבא על מקומם בסיפון העליון, ובדרך נס הם מגיעים עם גווייתה של הפעוטה לאודסה תוך שהם מערימים על הפקודה להשליך כל גוויית מת לים.

קבלת הפנים היהודית הרחומה שהם זוכים לה באודסה, בשנת 1914 לערך, והסוף ה"הפי אנדי" – המתבטא בהצליחם לקבור את בתם בבית הקברות היהודי – כל אלה ממש מרגשים. איזו נובלה מופלאה ומפליאה.

אני אף הזדהיתי עם חלק מהתחנות המתוארות בה, שהשיקו למחקר שערכתי לצורך הרומאן הנידח שלי "והארץ תרעד", שמתאר נסיעה בספינה לארץ ישראל במאה ה-19. 

יש לי רק הערה היסטורית אחת מול שפע העובדות שבספר – בסיפור "דמעת אלוהים באודסה" מוזכרים, בנווה צדק, הילד נחום גוטמן ואביו ש' בן ציון. על הילד נאמר שהוא מצייר וכותב. ובכן, מצייר כן, מילדותו, אבל לכתוב החל רק כעשרים שנה מאוחר יותר, ב"דבר לילדים" של העורך יציב, בסיפור בהמשכים "בארץ לובנגולו מלך זולו".

אולי כאשר תוסר ההמולה מעל שפעת ספרים חסרי ערך של סופרים "חשובים" וסופרים חדשים, יעמדו "יונים מעבר לחומה" ו"והארץ תרעד" – במדור "הירוקים לעד" של הספרות העברית הארצישראלית.

 

אחרי שסיימתי את קריאת המאמר הקצר המשכתי וסיפרתי על הכתיבה ההיסטורית הדוקומנטארית בתוך רומאן בידיוני, הזכרתי את אימרתו של ביסמארק שהפוליטיקאי החכם משתמש לא רק בשקרים אלא גם באמת לצרכיו, וסיפרתי על הספן היפואי שהסיע בסירתו בסערה את הקיסר פרנץ-יוזף לאונייה שעגנה מול הנמל, בתנאי שהקיסר יחביא פניו בין ברכיו, עד כאן הכול אמת, והתוספת שלי בספר, "שלוש אהבות", היתה שהספן גם תקע אז נאד! – אבל דווקא לכך היתה אמינות בלתי-רגילה. וכמובן שכולם צחקו.

אחריי דיבר היטב גם ד"ר משה גרנות והערב הסתיים בנעימים בראיון של יהודה עצבה עם בן-ציון יהושע שחשף פרטים מחייו שמאירים גם את סיפוריו.

 

* * *

משה כהן

הנדון: פשע שנאה

מכובדי,

פשע שנאה, פשע שנאה, ידיעה מרעישה הבוקר בתקשורת שלנו. שמתי אוזני כאפרכסת כדי לשמוע את הפרטים, ושמעתי שמדובר ב...נזק לרכב ערבי חונה.

קצת הופתעתי, ציפיתי למעשה חמור יותר, שהרי הערבים אינם מסוגלים לשנוא, בסך הכול מסוגלים לזרוק בקבוק תבערה על מכונית עם משפחה ולגרום לכוויות לילדה קטנה. מעשי הערבים לעולם אינם "פשעי שנאה", כי הם שורפים מכונית על נוסעיה, בשעה שהיהודים שורפים מכונית ריקה.

הכול דיבורים. הכול "פוליטיקלי קורקט" מעוות.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

דרור אידר

תתעוררו, המציאות קוראת לכם

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (23.10.2015)

 

1

שום תירוץ לא מתקבל לרצח יהודים. שבענו די אידיוטים שימושיים המחפשים הסברים ל"גל" הרציחות התורן. הסופר סלמן רושדי כינה זאת פעם "בריגדות ה'אבל'". תראו, זה לא בסדר שהם רוצחים, "אבל" יש לכך סיבות (התנחלויות, עוני וכו'). 

מי שעוד לא עמד על עוצמת המהפכה התודעתית שביצע אובמה בארה"ב, יחזור לביקורת האמריקנית האטומה על "שימוש מופרז בכוח" מצד ישראל כלפי רוצחי יהודים; לקריאת הבית הלבן "לשני הצדדים" להימנע מאלימות; וכן להסבר המכני שסיפק ג'ון קרי לעלייה באלימות הפלסטינית – "התסכול ההולך וגובר" בשל "גידול מאסיבי של ההתנחלויות." כמובן. התגובות הללו, המחפשות תירוצים לרצח יהודים, הן הצדקה למעשה של הרצחנות הערבית כלפינו. זה לא קשור ליחסי אובמה-נתניהו אלא להפנמה ארוכת השנים של "אשמת המערב" ביחס למה שמכונה "פשעי הקולוניאליזם", החלפת זכויות האזרח ב"זכויות אדם", קבלת הנרטיב של "פלסטין הכבושה" והפיכת ישראל לשעיר לעזאזל של המערב.

בשנות ה-80 פרסם העיתונאי והפילוסוף, ז'אן פרנסואה רוול (Revel), את ספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות (או: מתחסלות)." בפראפראזה על דבריו אפשר לומר שהעימות בין האסלאם למערב דומה למשחק כדורגל שבו אחת הקבוצות פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש, בעוד השנייה משחקת באופן חופשי ברחבת ה-16 של יריבתה. בעוד האסלאם מתייחס ליריביו (גם אלה שאינם מסכנים אותו באופן אקטיבי) כחותרים תחת קיומו, ולכן פועל להשמידם, מתייחס המערב לגורמים חתרנים המסכנים את קיומו כאל יריבים שיש לו מחלוקת איתם.

 

2

כשרוצח רוצה לפגוע בך, אסור להתעסק בניסיון להבין מדוע הוא עושה זאת; מוכרחים לפגוע בו כדי שלא יממש את זממו. הכלל הבסיסי שקבעו חכמינו, "אם בא להרגך – השכם להורגו," נדון אצלנו שוב ושוב. קשה להתגונן בפני פושעים אם אתה חושב שהם צודקים. אחרי מותו, נמצא בעיזבונו של נתן אלתרמן שיר קצר שבו כתב על מזימת השטן שלא יכול לנצח את "הנצור הזה", כלומר את העם בישראל ולכן החליט: "אַכהֶה מוחו, ושכח שאיתו הצדק." בניגוד לגידופים הקבועים על פשיזם ומיליטריזם בחברה הישראלית, התקפה אלימה נגד כוחות המבקשים לפגוע בנו, אינה טבעית לנו. יותר מאלפיים שנים התרגלנו לשרוד בקרב עמים אחרים, לספוג מכות ולקוות שמחר יהיה טוב.

הלינץ' בעובד הזר בבאר שבע הוא נורא ואיום. יש לבוא חשבון עם האחראים ולמצות עימם את הדין. אבל ההתנפלות של חלקים בתוכנו על הפרשה כאישור ל"התבהמות" ול"פשיזציה" של החברה הישראלית, היא חסרת בסיס. לא פגעו בעובד הזר מסיבות גזעניות אלא מפני שהוא זוהה כאוייב שקודם ירה בהם. כפי שאמרתי, גם במקרה הזה אסור היה לפגוע בו, אבל צריך לזהות את הבעייה ולא להרחיב אותה לכיוונים לא נכונים.

במובנים ידועים, מנגנון התקינות הפוליטית סירס את יכולת ההתגוננות שלנו, משום שלמדנו לא לזהות את הבעיות בשמן אלא לעטוף אותן בהגדרות חלביות. כשמדברים על "טרור" סתמי, לא נלחמים בשורש הבעייה. ממשל אובמה אסר על השימוש במונח "טרור אסלאמי" מתוך רצון לא לסמן ציבורים שלמים. אבל טרור חסר שם הוא "ויתור" על האוייב ועל המלחמה בו. לא הטרור עיקר, אלא המשתמש בו כאמצעי נגד החברה.

 

3

בכנס IAC של השדולה הישראלית-אמריקנית בוושינגטון בראשית השבוע, עסקו באחד המושבים בארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). סרטוני עריפת הראשים ושריפת הכופרים נועדו להשליט אימה ופחד, לגרום לחוסר התנגדות של האוכלוסייה הנכבשת ולסלול הדרך לכיבוש קל בהמשך. אחד המומחים, אליעזר (גייזי) צפריר, איש מוסד לשעבר, הזכיר פתגם ערבי האומר "שחט חתול בליל הכלולות." לפני החתונה, מכניס החתן חתול לחדר הכלולות. כשמגיע הזוג לחדרו בפעם הראשונה, תופס החתן את החתול והורגו באכזריות. הוא מראה לאישה את יכולתו להיות אכזרי, ובכך רוכש את צייתנותה. הנמשל הוא יחס השליט בעולם הערבי כלפי נתיניו.

בהתנהגותו וגם בתפיסתו האידיאולוגית, דאע"ש הושווה לנאצים, כחלק מכל ארגוני הג'יהאד האסלאמי. גם התופעה של הסכינאים בארצנו הושמה על רצף אחד עם השיגעון הג'יהאדיסטי באזור. כ-2500 מוסלמים בממוצע נרצחים מדי חודש (!) בפיגועי טרור בידי מוסלמים בעולם (וזה לפני שמנינו את האלפים שנהרגים במלחמות ועימותים צבאיים). ברור שאין לזה כל קשר לסכסוך היהודי-ערבי. ואם מוסלמים טובחים באחיהם במיליונים, האם צריך סיבה מיוחדת לפגוע גם ביהודים?

היחס כלפי הרוצחים צריך להיות פשוט: לפגוע בהם. אין מה לדבר אתם ולבטח לא להבינם. לא מזמן קראנו בפרשת בראשית על אדם וחווה שאכלו מהעץ האסור. מדוע עשית זאת? שואל האל את האדם, והוא מפיל את האחריות על האישה. מדוע עשית זאת? שואל האל, והיא מפילה את האחריות על הנחש. האל לא שואל את הנחש מדוע עשה זאת, אלא מעניש מיד. עם נחשים לא נושאים ונותנים; מרוצצים להם את הראש. 

 

4

במאמר בעיתון "הארץ", פרסם רביב דרוקר את התובנה שלו למעשי הרצח. הוא ביקש להגחיך "דוברי ימין מרכזיים" שקו המחשבה שלהם לדבריו הוא: "אנשים שמוכנים להתאבד כי הם מרגישים כנראה שאין להם תקווה – לא יתאבדו אם לא תהיה להם תקווה." 

דרוקר משמש מזה שנים פרקליט של הפלסטינים וקטגור של הישראלים. נתרגם את האבחנה: הערבי עובד "בזק" שדרס יהודים בתחנת אוטובוס, ואז יצא ושחטם בסכין קצבים – עשה זאת "כי הוא הרגיש כנראה שאין לו תקווה."

למה קיווה הקצב? למדינה פלסטינית. לכן רצח.

עמוק, לא? חלק מהרוצחים האחרונים השאירו "צוואות" המדברות במפורש על "אל אקצא בסכנה" ועל שנאת יהודים. לא רק התנועה האסלאמית חיזקה את עלילת הדם מעל המסכים ובאמצעות הרשתות החברתיות, ולא רק חמאס – גם אבו מאזן. היהודים בישראל, אמר הסבא החביב שדרוקר משווק באדיקות, "מטנפים" את הר הבית בנוכחותם. אפשר גם לחזור לאמירתו החביבה, לפיה "כל טיפת דם שנשפכה למען אל-קודס היא דם קדוש."

במקרא, ליצן אינו בהכרח מצחיקן, אלא מליץ מליצות, אדם המדבר יפה, אבל תכניו חלולים וריקים. על הדרך מבטל דרוקר את תובנות העומק ההיסטוריות, הדתיות, המיתולוגיות, הפנים ערביות – ומתמקד אך ורק ב"אשמת" היהודים.

אני נדרש לדרוקר לא בפעם הראשונה, משום שהוא מייצג בעיניי את הדור החדש והנבער של דוברי השמאל. זה כבר לא "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז בעופרה ("באוזניכם העכשוויסטים האמיתיים"), אפילו לא הארס של יוסי שריד ולבטח לא התמימות הקדושה (שוחרת הטוב) של זהבה גלאון. הדרוקרים צמחו לאחר שתקוות השמאל התנפצו, חזונותיו המדיניים עלו באש האוטובוסים המתפוצצים, והצעות השלום שלו נדחו פעם אחר פעם בידי הצד השני. מה שנותר לאנשים מהזן הזה הוא לעג וביטול היריב הפוליטי והאידיאולוגי.

עם זאת, כשמעמיקים קמעה במאמרים ובתובנות שהחבורה הזאת מנפקת להסביר לנו את "המצב" – מגלים שהלעג הוא לעג הבורים ועמי הארצות ואילו הביטול הוא ביטול המציאות, עצימת העיניים בפני האפשרות העצובה, שנכון לתקופתנו, אין מוצא ואין פתרון, לפחות לא במובן שהוצע במשך שנים.

 

5

אחרי מיליון שנות סכסוך ומיליארד שעות מו"מ, האם מישהו יודע מה תביעתם הסופית של הפלסטינים מאיתנו?

עזבו את ערפאת. מישהו שמע מאבו מאזן מה תביעותיו – שלאחריהן יכריז על סוף הסכסוך וקץ התביעות? תמשיכו לחפש. לא תמצאו.

לחלופין, אפשר להיכנס לאתר ממר"י או "מבט לתקשורת פלסטינית" וללמוד מכלי ראשון מה רצונם האמיתי. אגב, יותר ויותר אפשר להתרשם שזה גם רצונם של אחמד טיבי וחנין זועבי ושות'. 

אבל מה זה משנה מה המציאות אומרת ומה הערבים אומרים, אם יש להם סנגורים כמו חבורת השוטים המאכלסת את דפי עיתון המשפחה המובסת? חשבתם שאתם יודעים משהו על המציאות והפלסטינים? הפתעה, דרוקר "חושף": יש פה "קמפיין להשחרת עבאס". דבריו של אבו מאזן בזכות ה"שהידים" המקריבים נפשם למען שקר "אל אקצה בסכנה" אינם אמת אלא רק "הסתה" במרכאות כפולות (כך במקור!) ובכלל הוא "הוטעה" בידי אלמונים שהילד מת. ומה אתם רוצים, אז הוא קצת משקר, אז מה? "הוא מנסה לתמרן" כמו כל פוליטיקאי מול הרחוב הגועש. וכי זה הופך אותו "ללא פרטנר"? כך זה חוזר עוד ועוד במאות מאמרים של השמאל הפונדמנטליסטי. לא הערבים ולא האירופים – יהודים בתוכנו מאשימים את אחיהם באחריות לטירוף הרצחני של אויביהם.

 

6

לשיטתי, הדוקרים הערביים עושים זאת מסיבות אנטישמיות טהורות. הם רוצים לרצוח יהודים כי הם יהודים. התירוץ של הרוצחים עצמם (לא זה שהדרוקרים שמים בפיהם) משתנה מפעם לפעם. ע"פ רוב הם זועמים וכועסים ושונאים ורותחים עלינו בגלל, נניח, "פגיעה בקודשי האסלאם", או כי "יהודים רצחו נער ערבי" וכדומה.

רק לשם הדיון נלך עם ההיגיון של דרוקר כפי שנוסח על ידו. ובכן, הוא לועג לטענה שאנשים המבצעים פשע בשל תקווה כלשהי, עשויים להפסיק לפשוע אם תקוותם תתברר כחסרת סיכוי. ואני שואל, האם זה לא הגיוני, או שמא מגיע לפילוסוף דרוקר נובל על פיתוח לוגיקה מסוג חדש?

דרוקר לעג לאמירה (הוא ייחס אותה לנפתלי בנט ודוברים בימין), שצעירים בני 16 דוקרים מפני ש"יש להם תקווה שתקום מדינה פלסטינית, ואם נודיע שלא תהיה מדינה כזאת, הם לא ייצאו לדקור אותנו."

נדמה לי שהכוונה רחבה יותר: הצעירים דוקרים מאותה סיבה של הטרור הערבי בן מאת השנים: הם חושבים שבסופו של דבר נתייאש ונסתלק מכאן. את הייאוש הם שומעים ממיספר דוברים ידועים בתוכנו ולכן סבורים שזאת הרוח הכללית, בדיוק כפי שנאסראללה דיבר על קורי העכביש שמהם עשויה לדעתו החברה הישראלית. מן הסתם הם לא קראו על האף-על-פי-כן של י"ח ברנר ולא על "הייאוש הפורה". כנראה שאינם יודעים שתלונות וקיטורים על סף ייאוש הם חלק מהדנ"א שלנו עוד מזמן נדודינו במידבר, עטיפה חיצונית שאינה נוגעת בלב הדברים. מכל מקום, המחשבה שאפשר לסלקנו מכאן בכוח ההפחדה, נשענת על אמונתם של הערבים בשקריהם שלהם, לפיהם אין ליהודים זיקה לארץ הזאת.

גם בתוכנו קיימים קולות המשווים בין נוכחותנו בשומרון, יהודה וירושלים לנוכחותם של הצרפתים באלג'יר או הבריטים בהודו. מה הקשר בין הצרפתים לאלג'יר או הבריטים להודו? אם אין הצדקה לשיבתנו למחוזות העתיקים של היותנו לעם, ואין הצדקה לשיבתנו לירושלים – אזי אין הצדקה לשיבתנו לציון בכלל.

 

7

עוד נאמר: הפלסטינים פונים לאלימות בכלל עוני והזנחה. הנה נתון מעניין: בשבע השנים האחרונות קיבלו המסכנים 65 מיליארד שקלים (!) מהאו"ם, אירופה וארה"ב. אפשר לבנות בתי חולים, לשפר את מערכת החינוך, הכבישים, הביוב, החשמל ברחובות ומטרות טובות נוספות. זה סכום אדיר.

לפי התוצאות העלובות בשטח רובו הגדול נעלם. ממה שנשאר משלמים משכורות לרוצחינו. אפשר לשער שגם אם לא נסמוך על ההנהגה הפלסטינית, אלא נשתמש בעצמנו בכסף הזה לטובת בנייה ופיתוח של הערים והכפרים הפלסטיניים ולטובת חיזוק מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה שם – הם ימשיכו לפגע בנו בכל עת שיוכלו. זה לא הכסף, טמבל, זה היאהוד.

 

8

בעקבות ספרו האחרון "הבשורה על פי יהודה", דיבר עמוס עוז על חיובה של הבגידה. "הבגידה תמיד ריתקה אותי... כל חיי קראו לי בוגד... לפעמים אני חושב שהתואר בוגד הוא תואר כבוד שאפשר לענוד על הדש... הבוגד הוא לעתים אדם שמשתנה בעיני אלה שלא משתנים ולא מסוגלים להשתנות ושונאים כל שינוי."

במילים יותר מעודנות, מדובר באנשי רוח החותרים מתחת למוסכמות תקופתם ומערערים עליהן, תוך שהם מציגים עמדה לעומתית.

ה"בגידה" שעוז מתכוון אליה, במובן של החתירה הידועה לשלום, שינתה את פניה. חלק ניכר מעולם הרוח המערבי חושב שישראל היא מקור הרע בעולם והיה מעדיף להעלימה מהמפה. הוויכוח בסלונים אינטלקטואלים באירופה (ובארה"ב) אינו עוסק כבר ב"כיבוש" של 1967 אלא ב-1948, ובעצם הקמתה של ישראל. חלק גדול מהאינטלקטואלים במערב תומך בחרם כזה או אחר על ישראל ומצדיק את הטרור הערבי כלפי ישראל, משום שלשיטתם ישראל היא התוקפנית, הכובשת והמפלצת, בעוד שהפלסטינים הם קורבנות. כל זוועה שיבצעו ערבים ביהודים בישראל תזכה למנוד ראש של ה"אֲבָל" המפורסם ("אבל הם מדוכאים"), שפירושו האשמת הקורבן האמיתי ברציחתו שלו. אגב, יש התאמה לא מפתיעה בין אנטי-ישראליות לאנטי-אמריקניות, אפילו בקמפוסים באמריקה.

הנה הזדמנות לבגידה מקורית, בחינה מחודשת של מוסכמות היסוד וקריאת תיגר עליהן בידי מי שעד לא מכבר אחזו בהן. הבגידה הנדרשת היא ביחס לעולם הרוח, שעמוס עוז ואחרים מבקשים להשתייך אליו. נראה אותם מעזים לבגוד בחוג החברתי שלהם ועומדים לטובת עמם במאבק שאין צודק ממנו – בלי "אבל" ו"צריך להבין" ו"שני הצדדים צריכים להימנע מאלימות" ושלל אמירות האשמה העצמית שהורגלנו בהן לחרפתנו. כל תירוץ כזה הוא הצדקה למעשה של רצח יהודים ותמריץ לרצון להבעיר את השטח.

נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון אין לה דבר וחצי דבר עם שאיפת הרצח של מוסלמים  במזרח התיכון, והמוסלמים בארצנו אינם יוצאי דופן מאחיהם שבארצות אחרות. ההיסטוריה תשפוט את אלה שעמדו מנגד והאשימו את עמם ברוע של אויביהם. מנגד, העם היהודי יצרור בצרור החיים את זיכרם של מי שעמדו לטובתו במאבק על קיומו. בינתיים נאזור כוח ואומץ לעמוד מול הגל הרצחני הנוכחי, כי יכול נוכל לו.

 

אהוד: עמוס עוז לא שיער בנפשו כי הדרך לזכות בפרס נובל ובפרסים אחרים בעולם כבר אינה בהטפה ל"שלום" והתחשבות בצד הפלסטיני – אלא דווקא בהתקפות פוליטיות על פוטין.

 

* * *

תקעו לי תקעו לי ולא שילמו לי

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

לילה אחד

חלמתי שאני זונה ספרדייה

בפולניה

ולילה אחר חלמתי

שאני זונה פולנייה בספרד

ובשתי הפעמים לא שילמו לי

תקעו לי תקעו לי

ולא שילמו לי

אז תגידו

מנקודת מבט של זונות

מי יותר גרוע

אלה שתוקעים מלפנים

או תוקעים מאחור

 

* * *

אהוד בן עזר

לאחר שמיטב העיתונאים והחארות בישראל

הפריכו את דברי "מטהרו" של היטלר

ראש הממשלה בנימין נתניהו

עלתה הצעה לרשום את הצדיק

חג' אמין אל-חוסייני

בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל

וגם לטעת חלקה על שמו ביער הקדושים

  

 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

 

פרק 33

 

קברו את איה בחולון. ליד אבא שלה.

הם הלכו קילומטר של חול ועברו על פני דונאמים של מצבות. ראובן ברנע היה גם הוא בין נושאיה. רציני, בכובע-לבד ירוק-כהה וצר-שוליים. עזב את עסקי השעשועים והטלוויזיה ובא לקבורתה.

"אותי, לפחות, יקברו במושבה," אמרה מירה. "זה נורא להיות קבור בבית-קברות של עיר גדולה."

ולי לא איכפת היכן יקברו אותי, הירהר חיימסון. במושבה, בחולון. האדמה היא אחת בכל מקום.

"לנו, בני המושבות הוותיקות, יש תמיד לאן לחזור." הוסיפה בשחצנות.

 ועל זה את חושבת כאשר קוברים את חברתך הטובה ביותר. התרתח חיימסון בנפשו. את ואימא שלך, אגודת מגן-דוד שחור. אם מישהו נולד במושבה אז אין לו תקנה, אפילו חי יותר ממחצית-חייו בתל-אביב.

 

רמי באבל, קטן ורציני, לא הזיל דמעה. בכו רק ארבע האימהות. גם מבעד למשקפי-השמש הכהים הורגשה בפניהן חרושות-הקמטים צריבת-הבכי ואדמומיות-העיניים. ליד אימה של איה ניצב רופא. כאשר התמוטטה הזריק לה זריקה.

הילדים נשארו אצל שכנים. קהל המלווים לא היה רב, ורבים בו קשישים, בני דורן של האימהות.

רמי בכיפה שחורה, על תלולית חול טרי, גבוה מכולם, אמר קדיש. קולו היה צלול. הוא לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים שחורות. כמו לעבודה.

"יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם ויתנשא, ויהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא."

לנו החילונים זאת התפילה היחידה שאנו אומרים. הרהר חיימסון. וטוב שרוב המילים הארמיות דומות לעברית. אולי היו צריכים להלחין את כולה ואז היינו זוכרים אותה בעל-פה. והוא החל מזמזם בפה סגור ובמנגינת השיר הפופולארי "עושה שלום במרומיו" את "יתגדל ויתקדש שמה רבא / בעלמא די-ברא כרעותה, / וימליך מלכותה / ואימרו, אימרו אמן / יעשה שלום, / יעשה שלום, / שלום עלינו ועל כל ישראל – "

איה, איה קדומי. גרגירי-חול של חולון לוטפים את שדייך ואחורייך. עכשיו את שותקת. לא עוד תרעידי התנחלויות בצחוקך הפרוע ולא תקראי עליהן קוקריקו ולא תתיישבי בדירה חדשה ברמת-השרון, ולא תזיזי עם התחת שלך אפילו עוד גרגיר אחד של חול.

 

אורי בן עמי ניצב שם, בדול ומופרש מכולם, רציני במידה הנכונה, כיודע שכל הפרזה או המעטה באבל ייזקפו לחובתו.

חיימסון ומירה השגיחו בו אך מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליו. וכשהתפזרו עברה על פני אורי בהבעת-בוז גאיונה, כאילו הוא האשם במותה של איה.

חיימסון התקומם בליבו. אמנם האבל על מות איה השכיח ממנו את פרשת הטופס שמצא על שולחנה של מירה בבואו לדירה הריקה. ומירה התנצלה מאוחר בלילה בדמעות, בדרכם חזרה מבית קדומי, (לשם הזעיקה אותו בשורת-האבל כשטילפנה מירה אליו לדירתה, אחרי שחזר מהמשרד) –

"אין לך כבר מה לעשות ביום שכזה? – רק להיטפל אליי בגלל איזה טופס אידיוטי שהתנועה הפמיניסטית חילקה כתעמולה. מילאתי אותו סתם כך, מתוך שיעמום. פשוט לשם שעשוע."

הדבר ששיכנע אותו ביותר היו הציטוטים מווירג'יניה. את זה בוודאי לא התכוונה להגיש לרבנות. גם הרמזים על כוח גבריותו החמיאו לו.

"אפשר לחשוב – " הפטיר.

חיימסון לא הבין דבר.

 

פתאום, כשהחלו חוזרים ואימא של איה כבר פונתה במכונית, התנפל רמי על תלולית החול הטרייה והחל צועק ובוכה מרה ומכה בידיו על האדמה:

"איה, איה, למה את מתה לפניי? למה? מה נעשה בלעדייך? למה זה ככה בחיים? למה זה ככה בחיים? למה הטובים הולכים ראשונים? מי יגדֵל את הילדים עכשיו? איה מה עשית, מה עשית, מה עשית לי – "

אפשר לחשוב שהיא התאבדה.

 

אורי בן עמי עצר והתבונן ברמי.

"אתה בטח תתחתן מהר מאוד." ברחו בחשאי מילים מפיו בניע-שפתיים.

מבטו נפגש במבטה של השחיינית שניצבה ליד מצבה סמוכה. פקעות שדיה בחולצת הטריקו כמו קראו תגר על הקברות. היא פיענחה את הנאמר בשפתיו אך הוא לא ידע מי היא. והחיוך המסוייג וזיק-ההבנה שניצתו ביניהם לרגע, נקטעו מיד.

 

החברים של רמי ממקום עבודתו הקודם, במשרד-המשפטים, הרימו אותו והרגיעוהו. דומה כי החשיבות שבה התייחסו אליו, פייסה אותו. והוא צעד, הלוך והתרחק, מובל בין שניים מהם כאיזה נשיא או ראש-ממשלה ששומרי-ראשו מגוננים עליו.

 

אורי בן עמי הביט אחריו והירהר בכך שאף-פעם אינו יכול להאמין במניעים נעלים וזאת מפני אותה ספקנות מתמדת שבו, המבטלת-מראש אפשרות של התעלות מכל סוג שהוא. היעדר שמץ חגיגיות. אי-אמונה בכל שאר-רוח, בכל מניע אידאליסטי, אלטרואיסטי. דחייה ברורה שהלכה והתפתחה בו במשך השנים כלפי מילים גבוהות, כלפי יחסים ומצבים חגיגיים-כביכול, שבעיניו מסתברים תמיד כבעלי מניע אחר, נמוך יותר, אינטרסנטי וקטנוני.

ולא רק זאת אלא כל פעם שהוא גומר לכתוב ספר חדש הוא שואל את עצמו אם זה באמת הספר שאותו התכוון לכתוב – מפני שכל כך הרבה דמויות ומצבים זרים פלשו בינתיים לתוכו ואין אפשרות לעוקרם ממנו. ואיה זו שהעריצה אותו והשוכבת עתה בחול הלח של חולון, ושידעה גם להקניט אותו – "אתה סופר של כאבי-בטן," אבל באמת היו לה כאבי-בטן, כבר אז התאוננה. ועכשיו מתה. איה. איה בן עמי שנעשתה קדומי, וילדה את אורית ויובל וגרגירי חול של חולון לוטפים עתה את שדיה ואחוריה והיא שותקת ולא עוד תרעיד התנחלויות בצחוקה הפרוע ולא תקרא עליהן קוקוריקו ולא תתיישב בדירה חדשה ברמת-השרון ולא תזיז בתחת שלה אפילו גרגיר אחד של חול אבל תמשיך להתקיים בדמיונו-היוצר של אורי ובילדיה מרמי, וכשיקראו פעם הילדים את ספריו ידעו מי היתה אימם ומה הפסידו, או הרוויחו, בכך שכמעט והיו ילדיו של אורי בן עמי, אשר הדורות הבאים יודו לו על שתיעד אותנו בספריו ולא הותיר דבר לדמיון.

איה השמנמנה והתאוותנית, איה הנלהבת, והדברנית, שהתעקשה להשיגו לעצמה ולגרש מנפשו את נלי שלו החלומית והנפתלת, איה ששנאה בכל ליבה את נלי הגאה אף-על-פי שלא פגשה בה מעולם, ולבסוף אמרה – "אני מבינה אותה היטב, מדוע לא רצתה להתחתן עם בן-אדם איום כמוך!"

והוא הסתלק בצעדים מדודים מבלי שנפגש או החליף מילה עם איש. אל ראובן ברנע לא רצה לגשת כי נותר בו משקע מר כלפיו מן התקופה שהתגרש מאיה (ראובן פגש אותו אז פעם אחת ואמר לו בגלוי: "על אחד כמוך הערבים אומרים – "שׁוּפְת אִנַאר מִן תִיז מַרַתוֹ!' – את האור הוא רואה מבעד לעכוז של אשתו."

האחת שהכירה אותו היטב, אימא של איה, התעלפה. והשנייה – מירה, התעלמה ממנו. אולי מוטב כך. הריהו כאורח זר בחתונה שחורה. אילו איה לא נישאה בינתיים וילדה ילדים – היו מאשימים אותו במותה, בכך שהרס את חייה ועשה ממנה צחוק בספרים ובמחזות שלו.

והוא נזכר בשיר שכתב לה כאשר נודע לו כי ילדה את בתה-בכורתה, וכמובן לא שלח לה אותו ולא פירסמו, וכדי למנוע אפשרות של זיהוי אף הפך את הבת לבן. ושורותיו התנגנו בו עתה, כמין כתובת של רעל למצבתה של איה – אילו ניתן היה לחרוט עליה דברי אמת.

בסך-הכול או בלי זוהי רק סתם התאכזרות-מילולית מצידו כלפי נשים מסכנות מבלי שיינתן להן אפילו פתחון-פה. כי בסופו של דבר, מה הוא מבין בנפש האישה?)

 

ינון כפצע בחיקך

 

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ

עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,

בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל

שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,

אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא

שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ

קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק

בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט

לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה

נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן

בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל

מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת

תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים

הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,

צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם

חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב

בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק

תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ

וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה

וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא

אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.

 

המשך יבוא

 

ניתן כבר לקבל את קובץ הוורד העברי של הרומאן כולו לפי פנייה אלינו במייל וקוראים אחדים כבר פנו וקיבלו

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* האם זה נכון שבמערכת "הארץ" נהוג בונוס חודשי לעיתונאי המצטיין בהשמצת ישראל ובליקוק התחת לפלסטינים ובהצדקת מאבקם הרצחני בנו? – דוגמת כתיבתו של "מבקר הטלוויזיה" רוגל אלפר, שהוא שונא ישראל לא פחות מגדעון לוי. קיראו את התקפתו הארסית, שאין לה שום קשר לביקורת טלוויזיה – על הערבייה הישראלית האמיצה לוסי אהריש, אשר מבטאה, יש לקוות – דעות של אוכלוסייה ערבית שוחרת שלום ומתינות בארץ. ["הארץ", 21.10.15].

 

* לאור הקמפיין ההיסטרי נגד חברות המזון הגדולות, כאילו הן שודדות את ציבור הקונים, ושאר החוכמות בטלוויזיה, שבמהלכו [של הקמפיין] נערך טיול במרכול עם הסברים היסטריים מפי הכלכלן פרופ' שלמה מעוז, שבדרך-כלל אנחנו מפקפקים מאוד בדבריו, זאת בלשון המעטה – רצינו לומר, לגבי החברות הגדולות, שאותן גינה בתשדיר – שאנחנו משתמשים תמיד בדגם החדיש ביותר של מכונות-הגילוח ג'ילט, אוהבים את הקטשופ והשעועית במיץ עגבניות של היינץ, קונים טבק למקטרת של ארינמור ואמפורה, משתמשים במשחת שיניים קולגייט, מעדיפים חלב 3% של תנובה, וכן לֵמון דיאט קולה של קוקה קולה, בירה גולדסטאר, מי עדן שהם מן הטובים בעולם וסיבה מצויינת להמשיך להחזיק בגולן, קפה טורקי וקפה טורקי עם הל של עלית, וגם כיף-כף של עלית, וכן אטריות, פתיתים, אבקות מרק וקניידאלאך של אוסם, נקניקים ונקניקיות של מזרע, וכן הלאה וכן הלאה – כי החברות הגדולות והוותיקות שומרות על איכות מוכּרת ועל טריות בכל מקום שקונים את תוצרתן, ולחברות הישראליות יש גם מבצעים, ואילו כאשר קונים בזול מחברות לא-מוכרות, לא פעם נדפקים בגלל האיכות הירודה ופקיעת פג תוקף. 

יש לנו רק הערה לגבי גבינת הקוטג' 5% של תנובה – יש בה יותר מדי מים, ובקיץ היא מחמיצה מהר, עוד לפני תאריך התפוגה.

 

* ובאשר לתחרות – יש לנו בארץ שתי חברות שמייצרות מיץ תפוזים סחוט "טרי" באותו מחיר, בבקבוקים מקוררים, ובשתיהן טעמו נורא והוא מלא בתחתית הבקבוק פולפה כמו משחה צהובה ומגעילה, וזקוק לסינון לפני השתייה. כל חברה אחרת שהיתה מתחילה לייצר מיץ תפוזים טרי אמיתי, אפילו יקר יותר, היתה מכה אותן מיד שוק על ירך, לפחות אצל המבינים במיץ.

באנגליה, שהיא כידוע ארץ של פרדסים ומייצרת תפוזים למכביר – היכרנו בשעתו מיץ תפוזים "טרי" בקופסאות קרטון מקוררות של טרופיקנה, בשתי צורות: מסונן או עם פולפה. ושתיהן היו מצויינות, כי גם "בשר הפרי" היה טרי כאילו זה עתה נסחט ועדיין חשים בפה את טעם הפצפוצים של "בקבוקוני" התפוז עצמו מפלחיו.

אגב, בילדותנו, לפני יותר משבעים שנה, טרם כבש לעצמו התפוז את שמו הבלעדי, בדרך כלל היו אומרים עדיין תפוחי-זהב, ואילו תפו"ז כתבו עם גרשיים, להזכירך שזה קיצור. אולי "שביל קליפות התפוזים" (1958) של נחום גוטמן קיבע את השם לתמיד.

 

* אז מי שרף את עשרות האוטובוסים בחניון ברמת-גן?

 

* באיזו חדווה מטורפת מרבית התקשורת הישראלית, ובראשה כמובן עיתון "הארץ", התגייסה לטיהורו של המופתי הנאצי – ולהכפשתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו!

וכמה נחמד לראות כיצד משעה לשעה עלתה בקרב המעמד העליון ה"משכיל" שלנו, שרובו שמאלני ושונא ביבי – האהדה ועימה הזיכוי למופתי הירושלמי – ימ"ו!

ומה שברור הוא שגם בעיתות מחסור, כמו בעגבניות – לישראל אין שום צורך לייבא אליה אידיוטים – כי יש לה די והותר משלה!

 

* אוריה באר: אשמת כותב הנאומים – ים של השמצות, קללות, הערות בוז וסתם עקיצות על בורותו בהיסטוריה, ספג לאחרונה ביבי. היה זה בעקבות נאומו בו טען שחג' אמין אל חוסייני, המופתי לשעבר, הוא למעשה מי שיעץ להיטלר להשמיד את היהודים בשואה.

הדברים כמובן אבסורדיים, ומאות מאמרים והערות שוליים נכתבו על כך. והם צודקים. הרעיון המעוות והמטורף להשמיד את היהודים היה תקוע במוחו החולני של היטלר כבר בשנות העשרים. הוא לא היה צריך את חוסייני  לשם כך. אם כך, איך זה קרה?

התשובה לדעתי פשוטה. זו אשמת כותב הנאומים האנונימי. אותו ברנש שכותב את נאומי ראשי הממשלה. שהרי סוד גלוי הוא שראשי הממשלה לדורותיהם לא כותבים את נאומיהם, אלא יש להם סופרי צללים מוכשרים העושים זאת. אלא שלעיתים הם מקדיחים את התבשיל. הם כותבים במחילה, שטויות. ואם לא שמים לב, מחוסר זמן, או מרשלנות, גורמים לטעויות חמורות.

ובכל זאת האשמה היא אשמת נתניהו. הוא לא קרא כהלכה את הנאום המוכן והמודפס. לא שם לב לטעות החמורה ולא דאג לתקנה. אכן, טעות חמורה, אך בהחלט ללא כוונת זדון. 

 

* במסגרת עידוד הגרפומניה העדתית תקעו עצמם אמש שני "משוררים" מזרחונים, רועי חסן ושלומי חתוכה – למישדר החדשות של ערוץ 10, כשהם חוגגים על דימיונם לסכינאים ערביים (יכלו לפחות לגלח את הזקן), ובהזדמנות זו, אם איננו טועים – גם משמיצים אשכנזים בשיריהם.

 

* שמתם לב איזה אפרסקים לבנים גדולים עסיסיים ומתוקים נמצאים עכשיו בשווקים ובחנויות הירקות?  

 

* לאחר הקיץ שהיה כנראה החם ביותר במדידותינו, זאת ללא ספק באשמת שרה נתניהו, הגיעה אתמול סופת-חורף ראשונה שתפסה אותנו בלתי-מוכנים, גם זאת באשמת שרה נתניהו. ומוזר שעיתון "ידיעות אחרונות", המתמחה בחטאות שרה, טרם עלה על כך.

 

* האם הפנייה לצד "ימין" של המפה הפוליטית, המסתמנת לאחרונה בדיעותיו של הפובליציסט בני ציפר ב"הארץ" – קשורה לעובדה שהוא מושפע מקריאת "חדשות בן עזר", שכידוע הוא עיתון "ימני" כי הוא אינו הזוי ואינו מנותק מהבנת המציאות, כמו שמנותקים מרבית בעלי הדיעות בעיתונו של ציפר?

 

* אהוד, אני מסכים עמך בעניינו של אהרן אפלפלד. קראתי מיספר ספרים שלו, וטרם הבנתי במה הגאונות שלו. על אחד הספרים כתבתי אפילו רשימה.

שלך,

משה גרנות

 

* שלום רב, שיריו של יוסי גמזו אהובים עליי מאוד מאוד. אולי אפשר להוציא לאור במרוכז את שיריו. זו תהיה חגיגה לאוהבי שירה....

ושוב תודה על העיתון המצוין.

נילי אמיר סגל

 

* שלום אהוד היקר, הערה על השיר שלך (היפה אמנם) "החלפת שדיים". אכן שתי סטירות לחי מגיעות לך על הערתך לנערה החמודה, נכון שאתה ממלבס עיר התפוזים, ורגיל לאשכוליות ולפומלות, אבל יופיים של השדיים לא תלוי בגודלם.

ומה זה "קטנים משלך"? בגילך, עד מאה ועשרים, יש אשר יתברכו הגברים כמעט ב"אשכוליות". דימיונך תיעתע בך הפעם. מחבר שיר השירים תהה מה יעשו באחותנו הקטנה ששדיים אין לה. הוא היה אנאלפבית גמור...

תן כבוד ויקר לשדיים שלהן באשר הם...

בברכה,

י"ז

 

אהוד: כידוע לך לא אני הכותב אלא חיימקה שפינוזה.

 

 

* * *

החלפת שדיים

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

באה מולי ברחוב

צעירה דקה

יפה להפליא

עדינה

בסנדלים

ממש לנשק את כפות רגליה

רק מה

לא היו לה שדיים

רק שתי גבעות זעירות

קטנות משלי

אמרתי בואי נתחלף

אני בגילי

מוכן לתת לך

את שדיי

בתמורה לבליטות שלך

ומה קיבלתי

סטירת לחי

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל