גיליון מס' 1080

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בתשרי תשע"ו, 24 בספטמבר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר יוֹם כִּפּוּר. // פוצ'ו: בחיי, פרק נ"א. שבתאי לא מוותר: "או אני או היא!" // תגובה מאת ברוך תירוש. // יצחק אורפז: נגיעות. // עמוס גלבוע: המעורבות הצבאית הישירה הרוסית, השלישית במיספר, במזה"ת. // שִׂישִׂי מאיר: הַשַּחַר. // יהודה דרורי: מלחמת יוה"כ – הניצחון המזהיר והעצוב. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.9.15. // יצחק שויגר: שאלה לפני יום הכיפורים. // עוז אלמוג: בר של תבן. // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. // אלוני זמורה: הרהורים על מלחמת יום הכיפורים. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. // נעמן כהן: עקידה וכיפורים. // שיר הלל למלצרית תל-אביבית קטנה,  מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. //  תקוה וינשטוק: המשפחה היתה בשואה – ושרדה כולה. // איליה בר זאב: ארבעה שירים לימי כיפור. // יוסי פלס: על ״קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה״, כרכים ה׳-ו׳, מאת נורית גוברין. // נתי מלאכי: שני שירים. // סיפורה של ואלרי ג'ארט ותגובת עמי דור-און. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 24. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּר יוֹם כִּפּוּר

"הבּיאוגראפיות שלנוּ עשֹוּיות מִמַּה שהיינוּ רוצים לשכּוח." (אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ)

 "הוּא מתעקש לדבּר רק איתךָ," אמרה שוֹש, שעוּנה על הדלת. תיק-הצד על כּתפה, מפתחות ה"מיצוּבּישי" בּידה, ידה עצמה על הידית, דרוּכה לצאת.

-"יש לו איתי ראיון?" נשֹא קלינוֹב מבּט ממוּשקף, פְּזוּר-רוּח. עלי ההגהה על שוּלחנו איוושוּ בּלחש, הלחש המזכּיר לכל עלווה את בּוא הסתיו.

"זה העניין," אמרה שוֹש, מהוּססת.

"שֶמַּה?" שאל קלינוב.

"שאין לו."

"מה זה אומר?"

"לא אומר," אמרה חֶרֶש, "שומר על דִממת-אלחוּט גמוּרה, שותק כּמו דג."

"בּכל זאת?"

"שוּם בּכל זאת, לא מוּכן לומר את שמו או בַּמֶה העניין. כּבר מֵעֶשֶׂר."

"מֵעֶשֶׂר?" פּלט העורך בִּפתיעה.

"כּן, כּעֵת כּמעט שתיים," אמרה.

"רק זה עכשיו חסר לי, איזה נוּדניק," רטן קלינוב, מציץ בּו, בַּשעון, כּמו נאשם בַּקטיגור. "יש לי הרי הגהות על הראש, הם סוגרים את הדפוּס כּבר בּארבּע. למה כּמו עצם תקוּעה בַּגרון הוּא נטפּל אלי דווקא עכשיו?"

ערב כּיפּוּר היה. תוך כּשעה אמוּר היה לצאת את מישֹרדֵי המערכת. הוּא רצה כּבר לומר לה לדחות את האיש אך נִטען ווֹלטַאז' גבוה, לא צפוּי, של סקרנוּת. מי זה הפּסיכי הזה? מה בּפיו? למה דווקא עיתוּי מחוּרבּן זה? וּמדוּע סירב להגיד לה את שמו? "הוּא נִראה לָךְ חשוּד?" התלוצץ.

"לא יודעת," אמרה, ונִדמה כּי פּניה עוברים פּתאום, שקוּפים עד להביך, אלקטרוליזה. זרם-המתח, הזר הממתין, כּמו פּירקוּ בּה היסוּס לגורמיו. מִכּאן, החובה לא לנטוש את ה"בּוֹס" עִם טרחן אלמוני, אוּלי "קוּקוּ" –  וּמִכּאן, החשש מִפּקקי-התנוּעה, ערב-חג, בּנתיבי-איילון.

"אוקיי," אמר קלינוב, "תכניסי אותו." והחליק על בּלורית המַרֶנגוֹ. חֶרֶג של אור, אור תִּשְרֵי בּחלון, כּמו הִסגיר את מראה צלקתו. היא הזכּירה, לרוחב מִצחו הגיבֵּעַ, את כּתם-הפּיגמנטאציה (זה, הכּעוּר, אך כּיעוּר אימפּוֹזַאנטי, מרהיב) שֶעל ראש גוֹרבָּצ'וֹב.

"שאני אישאֵר?" שאלה בתקווה שיפטור אותה, כּבר, מן השניים: נקיפת-המצפּוּן והכּורח הלא-מיוּחל ליישֹמה בִּפעוּלה. הוּא נרמז וחייך לה חיוּך מנוּסה של צדיק יודע נפש בּהמתו: "שטוּיות, תלכי כּבר." היא הרגישה עצמה חשֹוּפה כּמין דג בּאקוואריוּם, אך דג משוּחרר.

"שיהיה לךָ צוֹם קל," אמרה. "אִם אתה צם," הוסיפה. היא ידעה שהוּא יודע שהיא יודעת שאין הוּא צם, אך צריכה היתה לומר דבר-מה ו"תודה" נשמעה בּאנאלית. קלינוב החזיר מבּטו המוּטרד אל עלֵי הגהת החוברת. קול השיעוּל מעֶברהּ של הדלת הזכּיר לה: הזר עוד ממתין.

"תיכּנס," אמרה לזה, האלמוני, כּכפוּאת-שֵד. צליל מפתחות הרֶכֶב נתענבֵּל בּכפּהּ, מתריע. רגע או שניים, אחר שנכנס, עוד חיכּתה בַּפּרוזדור, כּמו בּאַמבּוּש. משהוּ בּו לא עורר בּה אמוּן. כּמין תו קרנפי, אַלִּים. אך זוּלת אותו ג'ינגל קבוּע של קלינוב, כּהד מִפּנימו של החדר ("מה אפשר לעשֹות בשבילךָ, אדוני?") לא נשמע שם שוּם קול. הַס מוּחלט.

"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשׂות בּשבילךָ אדוני," דחק קלינוב. הוּא היה מנוּמס, אך כּעת ערב-חג וצריך לגמור כּאן בּוּכטה של דפּים להגהה. בּדרכּו לביתו נתעתד למוסרם, בּפינת המסגר, לדפוּס "להב". או שיפתח זה את פּיהוּ, הירהר, או אני את הדלת. שוֹין...

האיש הוסיף לשתוק, עיניו מוּלחמות אל מִצחו של קלינוב. נחיריו רטטוּ כּדפּי-הגהה אחרים, של חשבּון אחר. "אִם מֵעֶשֶׂר אתה כּאן," נקט קלינוב לפתע איגוּף דיפּלומאטי, "יש להניח שיש לךָ מה להגיד לי. בּמה העניין?"

"מאיפֹה הדפיקה הזאת בַּמצח, אדון קלינוב?" נרכּן עליו האיש כּפחח-רֶכֶב על טַמבּוֹן.

קלינוב הצמיד אינסטינקטיבית ידו אל כּיתמהּ של אותה הצלקת. "זה סיפּוּר משנת 'אֵיכָה'," אמר מילעֵלית. "מִמִזמן. העניין כּבר סגוּר."

"בּטוּח?" שאל האורח.

"בּטוּח שֶמַּה?" שאל קלינוב, תמיה.

"שסגוּר. העניין זאת אומרת, ולא הצלקת. סגוּר בּאמת?" הוּא טילטל בִּמבוּכה גמלונית את גוּפוֹ על כּיסאו הקל, אנה ואנה. "כּמו שסוגרים הברגות של גלגל אחורי, ימני, בּג'יפּ?..."

עכשיו, בּמין ספּיד קטלני של 200 קמ"ש על פּני כּביש-סֶרפֶּנטינוֹת, ניצת בּו בּקלינוב כּאור פּנסֵי אותו ג'יפּ אימְתני, זיכּרון. זה היה בּאוקטובּר של שנת 50', בּאותה ירידה מן הקאסטל. הוּא חזר מבּניין טֶרָה סַאנטָה (דיוּן על ספרו החדש, "הסליק"). פּניו מוּעדות לכיווּן תל-אביב, לא חשד מה אורב לו בַּלילה. כּבר אז, בּן כּ"ז, נחשב כּכוכב שדָרַךְ בּספרוּת דור תש"ח. את הג'יפּ, משֹרידי "שוּעלי שמשון", העמיד לרשוּתו סיומ'קה אֶרֶז, עסקן, חבר-כּנסת וּמין פּוליטרוּק של מִשמרת הדור הצעיר. סיומ'קה היה פּטרונו הנלהב של עוזב-הקיבּוּץ איש "גבעתי". שלא כּרבּים, לא דוֹרַג אצלו קלינוב על תקן "בּוגד" או עריק". "אהר'לה קלינוב נחוּץ לי בּעיר, בַּמִילְיֶה של ה-INטליגנציה, כּמו פּרוז'קטור של איזה עשֹרים אלף וַאט, בַּקיבּוּץ שלי, מֵעל מגדל-המים," סח בּחום. מליצה זו, "בַּקיבּוּץ שלי," היתה חביבה על סיומ'קה. לעצמו של דבר, עשֹה סטאז' חלוּצי, זה שנים, בּדירה עירונית. אביזר חיוּני זה היקצה לו מֶרכּז-התנוּעה, וכנ"ל את ה"קרייזלר". מודֶל מיוּשן אך קבוּע, שלא כּקוֹלֶקְצְיַת נשות-חיקו. לעיתים, בּחוּפשות סופשבוּע, בּפרט כּשזכה לביקוּר סוציאליסטי, היה הוּא חוזר, כּיורד אל העם, אל אשתו ואל קיבּוּצו. מִשלחות פּרלמנטאריות, דיפּלומאטים מפּראג או מִסוֹפיה, סיפּרוּ נפעמים איך שֵרְתָם בּחדר-האוכל, חגוּר-סינור: "הוּא נִראה כּמו אחד מחברי הקולחוז, ללא שמץ סנובּיזם בּוּרז'וּאִי, מארטיר מתקוּפת הנָרוֹדְנָאיָה ווֹלְיָה, מגיש דייסת-קַאשָה או בּוֹרשט..."

לעוּמת זאת, בּששת ימי החוּלין, הִגיש סיומ'קה שאילתות בַּכּנסת, או שוּרה של פּרוֹגנוֹזוֹת לסדר-היום בִּישיבות המרכּז או הגוּש. כּשדיבּרוּ על רוֹטאציה בּרַף-הצמרת דחה זאת כּמין קטסטרופה. "יש מנהיגוּת היסטורית!" זעק (וזכה בּקידוּם נוסף). עיקרון דמוקראטי תמים-לִכאורה זה נִנקט בּידו רק בּלילה: רוֹטאציה תמידית של פּקידוֹת-המֶרכָּז בּה טיפּל מִפּקידה לִפקידה. אחת מן הגראציוֹת, עובדת-מרכּז בּשם שֹר'קה סגריר, יוצאת קראקוב, משכה אז זמנית את העין, את סיומ'קה, וּקצת גם בּחרט-סופרים. קלינוב, עורכו של כּתב-עת ספרוּתי שנחשב אז "צעיר", "אוואנגארדי" (וזכה למימוּן מפלגתי מתוך קרן שסיומ'קה היה גיזבּרה) סירב להדפּיס את שיריה ולוּא גם בִּמחיר זעמו של מר ז'דאנוב. "לכל גרפומאניה יש גבוּל," סח בּתוקף, "כּולל גרפומאניה בּלי גבוּל".

סיומ'קה היה חכם מכּדי להפעיל מכבּש-לחץ על קלינוב, מרחיק כּל חשד של משֹוא-פּנים ואפילוּ פּנים יפות. אותה עת עוד היוּ הסופרים מתבּיישים בּדברים שהיום הם פּרהסיה. מו"ל לא הֵעֵז לרומם גרפומאנית בּשל היותה גרפו-מין. גם עורכי הוצאות-הספרים האמינוּ (הה, דור מיוּשן ונאיבי) כּי עורך – יד ימין לַסופר הוּא ולא הסופר  ego tripלָעורך. אך היוּ שפּירשוּ את יושרו המוּפלג של חַ"כּ אֶרֶז בּעין קורצת. סיומ'קה קָץ בּסגריר, לחשוּ, והחליף למודֶל מאופנת האביב. שֹר'קה, עִם זאת, עוד הִפציצה את קלינוב בּ"טיפּים" מבּית-החֲרֹזֶת. קלינוב עמד בִּגבוּרה אבל גם לַגבוּרה, מסתבּר, יש מחיר.

אותה עת, בּלי כּל קשר או פּשר, ממש בַּמידרון התלוּל של הקאסטל, איתרע מזלו של גלגל אחורי-ימני לסחרר שמיניות. קלינוב, השב ממיפגש עם קוראיו וּמדהיר את הג'יפּ תל-אביבה, אימץ זוּג עיניים סמוּקות, יגעות, אל פּיתוּל סֶרפֶּנטינוֹת-הכּביש. אף שקירקוּש הגלגל נתעצם, לא הִלחיץ עצמו קלינוב, צותת לו, הן רק אותו בּוקר הוציא את הג'יפּ מטיפּוּל בּמוּסך יוקרתי. פירמה נכבּדת, רבּת-מוניטין זו, סמוּכה היתה לבית-המפלגה, שמִשֹרדוֹ בּה. עובדי המרכּז תיחזקוּ בּה ריכבּם  בּביטחה ולב שָקֵט  (אך אִם שָקֵט – למה מרעיש?)  כּשעמד סופסוף לבלום לצד הכּביש, לבדוק מה יש שם, ניחת בּו אגרוף האסון כּנוֹק-אַאוּט, הג'יפּ נתהפּך בּאחת... לוּא אירע הדבר בְּמָקום ששֹפתו של הכּביש משתפּלת תהומה, אל עומק הגיא מדוֹרג-הטֶרַאסוֹת, היה מתרסק לִרסיסים. כּשפּקח את עיניו שתחבּושת-ענק מצילה עליהן, שְכוּר-נרקוזה, היה זה, הוּברר לו, אחר הניתוּח בּבית-החולים הקרוב. סיומ'קה אֶרֶז, דאוּג קצת, דבוּק לַכּיסא (אמנוּת שהִתמחה בּה גם בַּסקטור הפּוליטי) נרכּן על מיטת החולה וחייך: "הספרוּת העברית ניצלה."

לימים הוּנצחה פּרשה זו בּספר אחר, עוד רב-מֶכֶר, של קלינוב. "אות קין" הנחיל לו את פּרס זלטופּולסקי. המצח נותר מצוּלק.

"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשֹות בּשבילך, אדוני," הִפגיע. הצצה חטוּפה בּטבלת שעונו העלתה כּי כּבר שתיים וּקצת.

"אדון קלינוב," הרטיט סנטרו של הזר. הוּא עקר מפּיו כּל הגה כּמו שולף בּמלקחיים, "אתה לא מתאר לךָ כּמה קשה לי... לבוא לכאן... וזֹאתי כּבר הפּעם השביעית..."

"שביעית?" נדהם קלינוב. "אינני זוכר שראיתי אותך כּאן אף פּעם. על כּל פּנים לא עד הרגע הזה. זה מוּזר, אדוני. לא חושב? אוּלי אתה טועה בּי ואינני אותו קלינוב? דברים שכּאלה קורים כּידוּע. תסלח לי, זמני מצוּמצם."

"טעיתי," הודה האורח מינוֹרית.

"תיארתי לי כּך," אמר קלינוב.

"טעיתי טעוּת נוראה אבל אין לי ספק שאתה הוּא האיש..."

"אני?" נחרד קלינוב.

"אתה בּדיוּק." הוּא חזר וגהר כּמִקודם –  מעל השוּלחן, אל צלקת-המצח –  כִּ"סְפֶּץ" המזהה את חתימת ה-preuve dartiste.

רַעַד בּלתי-רצוני, פּארקינסוני, חישמל את ידו ותזז בּה. כּפּו, שנגעה בַּצלקת של קלינוב, נקשה כּענף בּחלון. "בּתור קְצִין-חבּלה," נתנשם ואמר, "בַּצבא החופשי, הפּוֹלַאקִי של אַנְדֶרְס, הייתי אומר," שוּב הציץ בַּצלקת, "שלוֹיטֶנַאנְט גוֹמְבְּרוֹבִיץ' לא עשֹה מלאכה גרוּעה..."

קלינוב בּהה בּו, מבין שאיננוּ מבין מדבריו אף לא שמץ. "מי אתה?" נתמלטוּ המילים מִשֹפתיו שהחווירוּ. הזר נתחייך. בּלטה לו – עכשיו, שֶפָּשַׂק את שׂפתיו העבות – שן-זהב מתנוצצת. גם הטבּעת (עבה, מרוּבּעת) על אצבּע-ימינוֹ, אמרה לא רִיש, רק nouveau riche.

"הוֹרְנוּנְג," פּלט מִקץ רגע ארוך וצָמיג," ירמיהוּ הוֹרנוּנג... ארבּעים שנה גאראז'ניק אצל האחים קאראסוֹ. עכשיו כּבר בַּחוּץ. פּנסיונר."

"ואותו לוֹיטנאנט, הגוֹמבּרוֹביץ' הזה, שהִזכּרתָּ פּה רק לפני רגע?"

"גם כּן אני. לפחות בּמידה שנוגע לַמצח שלךָ..."

"איך זה?"

"לכן אני כּאן, אדון קלינוב. לשטוף את כּל הדרֶעק, לסגור חשבּון, למרוח פַּאקוּנג. כּבר אמרתי לך: מסתובב כּאן כּבר פּעם שביעית, כּמו גלגל בּלי הָאַקְס... כּל השבוּע, כּמו שָׂם לךָ אַמבּוּש, ולא תופס קיבּינימַאט לא צַ'אנס, לא שווּנג, לא אומץ. וּמה זה כּיפּוּר? ספירת-מלאי בַּגאראז' של הבּוֹס-בַּאלַאבּוֹס יתבּרַך... מי שמחתים בַּכּרטיס שלך בּוֹנוּס וּמי שמחתים שָם חֶרבּוֹנוּס... מי לחיים וּמי חס וחלילה בּספֵּיישְל, בּאקספּרס, לטֶרמינאל קריית-שאוּל..."

קלינוב לפת את מִצחו נואשות: האפשר שאני משתגע? נַסֵּה להבין, נִתעמֵּר בּעצמו, מה האיש מְשַדֵּר, איזה גל? כּל הצרה כּאן, בִּסְדוֹם יהוּדית זו, שכּלל לא שומעים, מיקרה-אוזן. איש לא מקשיב, רק מגיב וּמשיב, כּמו רב-שֹיח גדול של חֵרשים... בּעירפּוּל, כִּצללית-קו-רקיע של עיר מטוּשטשת-מיתאר, טרם שחר, עלוּ הדברים, מצטרפים זה לזה כִּפסיפס, כּקאליידוסקופּ. כּך בּדיוּק נתגלתה לו מישטֶרֶת עיראק-סוּאידאן אותו בּוקר, כּשנמוֹגוּ איבכות רימוני-העשן וה"טיגַארט" נחשֹף כּסיוּט... מסתבּר שהקַאקֶער הזה המרעיד כּמין רגל קרוּשה או מין גֶ'לִי, היה פּעם גבר, זִ'ידוֹבְסְק בִּצְבא אַנְדֶרְס, וּבא לפּלשֹתינה וערק, כּמו אחרים. פּעם, בּבית-נאבּאללה, בּתיגרה מתוּדלֶקָת-ווֹדקה, צנח על ריצפּת מועדון-הקצינים מפקדוֹ, אנטישמי מוּעָד. אותו לילה זמם פְּרַייבֶט הוֹרנוּנג לחמוק מגִדרו של ה"קֶמפּ" אל החופש. בּלי תעוּדות של חייל שאינו יהוּדי לא היה לו סיכּוּי. ה"אֶמ. פִּי'ז", אותם מ"ם-צד"יקים של צְבָא הוד-מלכוּתו, לא חסכוּ בּסריקות לגילוּי פּולנים (בּיניהם אחד מבּריסק-ליטוֹבסק, בּחוּרצ'יק צנוּם בּשם בֶּגִין). הציץ פּרייבט הוֹרְנוּנג לתוך מועדון-הקצינים בּשׂיאו של ה"אֶקשן", ראשו בַּחלון הפּתוּח, עיניו בִּמפקדוֹ המוּטל כּגוויה. זה, פַּאן בִּרְיוֹנְסְקִי, ארוך כּמקל, הקרוּי לויטנאנט גוֹמבּרוֹביץ', ראשו הבּלונדיני פּתוּח היה לא פּחות מאותו החלון. "מה אתה רואה ירמיהו?" שאל את עצמו פּרייבט הוֹרנוּנג. "מקל שָקֵט אני רואה, שָקֵט ווי אַ טוֹיְט (כּמו מת)". זינק איפוא הורנוּנג לגוב-אריות אוֹפִיצֶרִי זה, אף שהוּא בּד"א, חמק כּגנב בּין אותם מִתכּתשים וגרר את המת אל צריפו. איש לא ראהוּ מפשיט את השלֵייגֶר-הפֵּייגֶר, לובש את מדיו שם. מִגוב-אריות נתחלפה לה הסצינה לגוב-עֲרָיוֹת של סטריפּטיז. "בּרוּך שעשֹני לגוי, ואפילו זמנית," הודה הורנוּנג לְבּוֹגוּ ("בּוֹגוּ" הריהוּ הבּוֹס-בּאלאבּוֹס) ונטל מיסמכיו של המת. "פַּאס" לא היה לו, לכן הִשאיר פַּס והגיע בּטרמפּים ל"ראשון". בּ"פוטו זַיֵּפְסקי" הוּדבּק תצלוּמו בְּפּספּורט הז"ל הנ"ל והעניין סוּדַר וד"ל. כּחודש ימים נסתתר בּמרתף של איכּר יוצא-קראקוב בּעֶקְרוֹן. כּשפּרצה המדינה כּבר תיקן את ריכבּם של פּורצי שיירות "הראל". בּתום הקרבות נתקבּל כּמוּסכ'ניק מוּל בּית מפלגתו של חַ"כּ אֶרֶז. בַּ"קרייזלר" של סיומ'קה ערך לא אחת יום-טיפּוּל, אבל לא בּו בּלבד. עוד טרם מאס בּעליו של ה"קרייזלר" בִּשנת-הייצוּר של מִיס שַֹרְ'קָה (וטרם החליף אותה, just for a change, בּמודל אופנתי עוד יותר) הִתחילה כּבר שׂר'קה סגריר, בּבואה לַמוּסך עם החַ"כּ וה"קרייזלר", עושָׂה לו עיניים, להוֹרנוּנג שלנוּ, דואגת ליום-סגריר...

הוֹרנוּנג, גבר-מרבֵּק עז כּבן ל"ו, לא נהג בּענייני-נשים מינהג של למ"ד-ו"וניק. כּשנגמר לה לשֹר'קה הסוּס אצל סיומ'קה קפצה על ה-stud החדש. אצל אֶרֶז עסקן-הצמרת הִפעִילה אמנם הילוּך ראשון בּעליה (אל הפּיסגה). אך דווקא אצל הוֹרנוּנג, בּן עירהּ שלה, מִקראקוב, גילתה כּי גם עִם "עַמְךָ" אין קשיים בּהצתה. אוּלם חוּץ מִסַּפָּה משוּתפת היתה, כּצפוּי, גם שָׂפָה משוּתפת. היא דיבּרה פּולנית לא רעה בּשביל מי שמִצֶשְ'קָה וינטֶרניץ הפכה ל"שֹרקה'לֶה סגריר", כּיוָן ששניהם כּאחד הִתחזוּ – היא לְמוּזָה והוּא לגוֹמבּרוֹביץ' – פּוּצָּה, לדידה, חסרונו של ה"סטאטוּס" בּ"הֵיימיש" של "לַאנדסמאַנשַאפט", שוֹין.

 יום אחד בּאה אליו מצוּברחת. "תגיד, אתה אוהב אותי?" חקרה בִּשֹפת-שוֹפֶּן. הוּא השיב לה, כּמוּבן, בּ"טַאק" על "טַאק", לא בּנוֹקטוּרנוֹ. אך שלומית רצתה, הוּברר לו, את ראשו של יוחנן... הוֹרנוּנג ידע איך עושֹים ניקוּי-ראש אבל לא איך עוקרים ראש מִ"שַיְבָּה". "הפּרוֹסטיַאק הזה," אמרה לו על דוֹחֶה מבּוּל שיריה, "לא מעריך איזה עומק שֶיֵּש בּי" ותיכף פּשטה שֹימלתה.

"אני דווקא כּן," נהם הוֹרנוּנג, רומאנטי, "עוד איך, את כּל העומק," וצלל בִּמצוּלותיה כּמי שיורד לו לעוּמקא דדינא למרות ששמה לא דינה, הַיְנוּ: כּל מיספּר זוכֶה.

שֹר'קה, כּמי שלמדה מחַ"כּ אֶרֶז את סוד אמנוּת המיקוּח, ירתה מן המותן: "או זבֶּנג, או גמרנוּ" ותיכף פּתחה בִּסחיטה. היא חזרה וארזה את עצמה (מה שהוֹרנוּנג עלוּל להפסיד, שָד וָשֶבֶר): אם אין המוּסכ'ניק משכּיב לה את קלינוב מוּבטח לו שישכּח אצלה את שיר-האשכּבה.

מה יכול היה הוֹרנוּנג, מיסכּן, לעשֹות? לערוף? לשֹרוף? לפגום בּמעצור-הג'יפּ של קלינוב? אמנם בּרֶקס משוּחרר קונה סֶקס משוּחרר אך חייל משוּחרר יודע: רק מי שֶרָץ בּין גוויות בִּשֹדות-קטל מבין את אימת מר המוות, רק מי שחי בּזֶהוּת שאוּלה (של גוֹמבּרוֹביץ') חושש כּך מִבְּרוֹךְ. יומיים-שלושה נתייסר נוראות, מיטלטל כִּביכול בּכף-קלע: שֹר'קה אמנם היא מין פְּיֶנְקָה גְ'יֶבְּצִ'ינְקָה (דְהַינוּ: חתיכה הראוּיה להתכּבּד בּה), אך מה אם יתפּסוּהוּ ויימַק בּאיזו קִישְלֶה בּנוּסח כּלא פַּאוְיַאק הנודע, הוורשאי? רק הדבורים-הזכרים מוּכנים לשלם על סטוּץ רִגעי עם מלכּתם בּעונש-מוות. רק דפוּק-בּשֹיכלו יהרוס את חייו בּשעה אחת נִמהרת של מעט חיי-שעה. אך זה שֶעוד יש בּה בְּשֹר'קה סגריר להט-קיץ אפילוּ בַּחורף, אין בּו כּדי לבטל מאסר, וּזנוּנית אחת עוד אין בּה להביא את האביב...

אותה עת – מה עושֹה השֹטן בִּלהטיו? – נכנס אליו קליינט ותיק, וּמיהוּ אם לא קלינוב. טופח על שכם, מציע סיגריה, וכל-כּוּלוֹ מין "דוֹבְּזֶ'ה" חייכני ורוחש-טוב. יש לו מחר מין פּגישה, הוּא אומר, עם קוראיו, בּטֶרָה סאנטה, מין חאלטוּרה של קוּלטוּרה. כּלוּם יואיל כּאן הוֹרנוּנג אחא להציץ בַּג'יפּ של קלינוב, בּדיקה שיגרתית לאיכוּת הבּטיחוּת, שייצא ויחזור בּשלום? הוֹרנוּנג נחנק מעשן הסיגריה, אך לא רק מעשן, גם מִמבוּכה ולִבטי-נפש. מבטיח לעשׂות הכּל (בּחוּר נפלא הוּא קלינוב. אז איך שולחים בּחוּר כּמוהוּ להחזיר ציוּד?) הוּא נזכּר בִּנחשית גן-העדן, חמדת תפּוּחיה, דִלמעלה ודִלמטה, וחש בּו לפתע אימה חשֵכה משניהם, מן החטא ועונשו. "נְיֶחְצֶה (אינני רוצה)," הוּא חושב, "שְמִי הוּא הוֹרנוּנג ולא קְרִימִינַאלְסְקִי... אפשר שהז'ידוֹבסקים חרמנים בּני חרמנים הם, אך אין הם נוטלים את חייו של אדם רק משום שמאדאם רוצָה דם. לא, פַּאנִי וינטֶרניץ, הוֹרנוּנג ה-horny, אפילוּ הוּא להוּט מאוד לזלול את פּרי-גַנֵּךְ, לא בּא לו לארגן לָךְ תאוּנת-דרכים ספּונטאנית. אפילוּ לא לשם מִצוַת 'מִפּנֵי זיקפּה תקוּם'..."

בּיום-המחר, בּעודו מְחַזֵּק תיברוגתו של גלגל, צצה שֹר'קה. עברה בּמיקרה בַּסביבה, היא רומזת (רומזת וּמענטזת) וקפצה לומר שלום. אף שעוד טרם הִגיעה תקוּפת יום-כּיפּוּר שמורא יום-הדין בּה, חש הוֹרנוּנג יום-כּיפּוּר שלֵם בַּלב וגם בַּמוח (אך שָם, בּמיכנסיו, אוי לַבּוּשה, שֹימחת-תורה...) על כּורחו הוּא חדֵל לחַזֵּק תיברוגתן של אוֹמֵי הגלגל הפאטאלי, זה הגלגל הרופף שממנוּ אכן תִפָּתַח הרעה. תוך יומיים מעת הִתהפּכוֹ של הג'יפּ מגיעים חוקרי מישטֶרֶת-התנוּעה אל מיסטר הוֹרנוּנג. הוּא מודה ועוזב אך אינו מרוּחָם ונקרא אחר כּבוד לישיבה של מטה בּכלא שאטה. כּל עת שִבתוֹ בַּ"חד גדיא" אין שֹר'קה סגריר מבקרת בַּכּלא. מי שנודעה כּסלבּריטאית מן ה"שְלַאכְטָה" היפה של התרבּוּת המתקדמת, מה לה פּתאום כּי תתחיל לבקר חוּליגאן לא מהוּגן שרק יכתים את מוֹנִיטֶיהָ. שֹימלת השבּת של חנה'לה אפשר שתהא מוּשחרת בִּשלל גרגרי פּחם, אך לא של צֶשְ'קָה וינטֶרניץ...

בּצאתו לחופשי נמצא הוֹרנוּנג לָמֵד כּי ה"דוֹנה" ירדה לה לוֹנדוֹנה. מה שאיבּדה השירה העברית נתבּרך בּו אלמן עתיר-הון. המארקסיזם שלה מצטמצם, כּצפוּי, רק לשוֹפּינג בּ"מארקס אֶנד ספֶּנסֶר". היא תורמת, עם זאת, ל"בְנֵי בּרידג'", "קרן שנוֹרמן" וּלקמפּיין-ענק של נשות ויצ"ו העליזות.

הוֹרנוּנג חוזר לקאראסוֹ, נושֹא לו אישה וּמקים עימה בּית. כּשנולדת עלינה (הלינה) בּתו, כּבר איננוּ גוֹמבּרוֹביץ', שוֹין. מי שפּתח דף חדש בּחייו אין לו צורך בּשוּם אינקוֹגניטוֹ. את קלינוב איננוּ פּוגש אבל שמו כּמו רודף אותו, צל-רפאים. בָּראדיו, בָּעיתון, על לוּחות-הפּירסוּם וּבַטלוויזיה הופך אותו עגל סורר, אוואנגארדי של אז – לפרה קדושה. פּרס אחר פּרס ניתכים על ספריו, כּמו פּרַספֶּריטי, כּמו פְּרַסטיטוּציה. וּכבר יש צעירים האוכלים בּו קוּרצא: "המרדן," אומרים עליו, "שבוּי בּסַד של המימסד..."

הוֹרנוּנג איננוּ נתקל בּו שנים, אף כּי זה ואף זה תל-אביבים. לוּא נתקל בּו היה ודאי מת מִבּוּשה, אך הוּא חי והבּוּשה, אותה פּצצה של זמן, עימו. אף קלארה אשתו, שעלתה לציוֹן בּתקוּפת "עליית גוֹמוּלקה", איננה יודעת דבר על הג'יפּ, על הכּלא, על שֹר'קה סגריר. מה שקבוּר בּבתי-העלמין של הארץ הזאת הן טרגדיות. הקומדיות, הפַארְסוֹת, הדְחִילוּ וּרְכִילוּ קבוּרים בּליבּות החיים. עכשיו, מסתבּר מדבריו, ארבּעים שנות שתיקה לאחר אותו רעש, נפתח הבּאגאז' של פּנדוֹרה, יוצאת הגוויה מארון-קיר ישן.

"עלינ'קה עושֹה דוקטוראט בּרמת-אביב, בּליטֶרטוּרה. על מי, אדוני? חמישה ניחוּשים, כּמו חמֵשֶת בּרגי גלגל ג'יפּ... כּלוּם מבין פַּאנְה קלינוב פּירוּש הדבר בּשביל גוּרנישט וּבּוֹק שכּמוני: גוּרנישט מרחוב יוּזֶפָּה פּינת מְיוֹדוֹבָה, קַזְ'מְיֶזָ'ה, קרַאקוֹב? לא רק שיש לי ילדה צבּרית עם חינוּך כּמו של לֵיידִי, פַּנְיֶנְקָה, אלא פּעם אחת בּאלפּיים שנה יהיה דוקטור בַּמשפּחה..."

הוּא עצר בּדבריו, מתנשם בּכבדוּת, וּמחה זיעתו בּמיטפּחת.

פֶּסֶק-הזמן נתארך לשתיקה מביכה, משוּם כּך גם המשיך: "היא חוקרת עליך כּל פּרט, אדון קלינוב. אתמול, עם דמעות בּעיניים, הביאה הבּיתה המון צילוּמי פוטוסטאט של יומן מישטרתי. 'אבּא,' אמרה לי, 'תִראה מה מצאתי פּתאום בּ'גנזים', בִּרחוב קפּלן: חומר ישן מלפני ארבּעים שנות אבק אבל 'סקוּפּ' אמיתי. בּיריון אחד, חלאת-אדם, פּוּשטַאק בּשם וְלַאדֶק גוֹמבּרוֹביץ', תיכנן התנקשוּת בַּסופר הגדול בּשבִיל קוּרְבֶה אחת, פּולנית'..." הוּא שאף בִּפראוּת גל-אוויר אל חזהוּ ותיכף הוסיף, כּקודח: "ניסיתי, כּמו חְנְיוֹק, להרגיע אותה, אבל היא – אינתיפאדה שלֵמה. 'למה נתנוּ לַגוֹמבּרוֹביץ' הזה רק תקוּפת-הבראה בּבית-סוהר? כּדוּר-הרגעה של תשעה מילימטר הייתי נותנת לו, לינץ'. הלא קלינוב זה לא איש פּרטי, זה תרבּוּת ישֹראל, מונוּמנט, שמוּרת-טבע. לוּא נפל לי אותו מִתנקש לַידיים ספק אם היה יוצא חי...' מאז, כּבר שבעה ימים נֶטוֹ אני מסתובב, אדון קלינוב, כּמו כּלב. מוּל המישֹרד המבריק שלךָ, מוּל המצפּוּנצ'יק השְמוּציק שלי. אם היוּ לי כּליות אז הייתי אומר: המוּסר-כּליות עושֹה לי יום-כּיפּוּר, מגיש לי קוֹנטוֹ. רק שאין לי כּליות וגם זמן לא נשאר לי, מצאוּ אצלי, נעבּעך, גידוּל... למה מסריח אצלי מהפֶּה? למה יש לי בַּכּיס בּקבּוּק ויסקי. למה ויסקי? בּשביל שיהיוּ לי בּיצים להגיד לךָ, קלינוב: סליחה... מן ההם, הגרמנים, גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ, לא נבהלתי. וּמִזה: 'תסלח לי, קלינוב' – פּחד-מוות, דֶער טוֹיט שְרֶעק... עכשיו, שהערב נכנס יום-כּיפּוּר, גם אני, זאת אומרת, נכנסתי. לקחתי אוויר ונשבּעתי: היום מנקים את הדרֶעק מהלב. ירמיהוּ הוֹרנוּנג חי אוּלי כּמו פּוֹץ, כּמו וִילְדֶע חַיֶה, אבל מה שתלוּי בּוֹ, בַּשוואַנץ הזקן – הוּא ימוּת, פַּאנָה קלינוב, כּמו מֶענטש. אִם עכשיו אני רועד, ממש עושֹה בַּמיכנסיים, זה לא מהפַּארקינסון-שְמַארקינסון, זה מהפּחד שלא תִסלַח..."

קלינוב שלף ממגירת-שוּלחנו בּקבּוּק "סמירנוֹף", הציג כּוסותיים. "אסלח רק בּתנאי," סח, וקַו-אוּלטימאטוּם הדוּק כּמו נמתח בּין שׂפתיו.

"איזה תנאי?" שאל הוֹרנוּנג, נכון לכל רע, כּנחקר בּמרתף אינקוויזיציה.

"תנאי אחד ויחיד," סינן קלינוב בּשקט, פּותח את פּקק-הבּקבּוּק.

"אוקיי," נהם הוֹרנוּנג, מוּבס, "מה התנאי?"

"שתגיד לי כּמו גבר אל גבר," קלינוב מזג את הדרינק בּאותה דייקנוּת בּה כּתב את ספריו.

"מה להגיד?"

"בּעניין אותה שֹר'קה סגריר," שאל קלינוב, נינוח, "גם בַּמיטה היא היתה דילטאנטית כּזאת, או שֶרַק בַּשירים?"

הוֹרנוּנג ריווח בִּשתי אצבּעות את מיפתח-צווארונו, שאף רוּח, "לא יכול להשווֹת, אדון קלינוב," מילמל, "בִּשביל זה צריך להיות מוּמחה בִּשְנֵי המִקצועות..."

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק נ"א. שבתאי לא מוותר: "או אני או היא!"

חיי השלווה במנסורה הגשומה לא נמשכים זמן רב. בוקר אחד אומרים לנו לארוז את הנשק וכל הציוד האישי, אנחנו עוברים לעכו הערבית, שנפלה לידינו באחד המבצעים האחרונים של צה"ל.

אנו מקבלים חדר מגורים בבניין נטוש ליד בית הכלא של עכו, שהפך עתה לבית סוהר  בשליטת צה"ל. בכלא  נמצאים, בין השאר, גם שניים ממפקדיו הגבוהים של ארגון הלח"י:  נתן ילין מור ומתתיהו שמואלביץ. השניים חשודים בקשר לרציחתו של הרוזן ברנדוט והם ממתינים  למשפטם.

בנוסף לנקודות השמירה בתוך בית הכלא, מוקף כל האזור בעמדות חפורות המכוסות ברזנט נגד גשם. כל לילה אנו נכנסים לעמדה כזו למשמרת של ארבע שעות רצופות. במשמרת הזו אני מתחיל לרוות נחת מסילקה השומרת יחד איתי. הודות לה, המ"כ העורך ביקורת חושש לבוא לבדוק אם אני ער, כי היא נובחת עליו כשהוא רק מתקרב.

אני יודע שבן גוריון, למרות שפעל לפירוק הפלמ"ח, הולך לישון יותר בשקט כשהוא יודע   שפלמ"חניקים הם השומרים על אנשי לח"י. כיוון שכך, אני מרשה לעצמי לישון גם כן בשקט וסומך על הלח"יניקים שלא יעזו לבוא לחטוף את שני המנהיגים שלהם, כשהם יודעים שיחידות הפלמ"ח הנועזות הן השומרות במקום.

תיאוריה זו עוזרת לי לנקות את מצפוני, הבא אליי בטענות על שאני שומר בישיבה ובעיניים עצומות. שיטת שמירה שכזאת שהענקתי לעצמי, מעניקה לי שעות של עירנות במשך היום שלמחרת, ומאפשרת לי להתמסר לכתיבת סיפורים. הסיפורים הם על ההווי בעכו, ואני קורא אותם בשבת בצהריים, כשבנות ההכשרה באות לביקור ואנו עורכים מסיבת פתע. אם אמצא אותם, אשתדל לשלבם באחד הפרקים שאני שולח עכשיו לעיתון של אהוד, כי נדמה לי שהם כתובים באותו סגנון שכעבור שנה, בקיבוץ, התחלתי לכתוב את "חבורה שכזאת" אחרי לילות ארוכים של שמירה עם סילקה הנאמנה.

אחת הסיבות שבזכותן העבירו אותנו למנסורה היתה כנראה התוכנית לכבוש את ואדי ערה. יום אחד ציידו אותנו בתחמושת ועידכנו מחדש את הכיתות. קיבלנו מ"מ חדש במקום מישקה, את יוסקה עובד בן גבעת ברנר, בחור נאה למראה שהיה מבוגר מאיתנו רק בשלוש שנים. לא היה מרבה לדבר, ואנו לא ידענו עליו כלום. לו היינו יודעים שהוא השתתף בפיצוץ הגשרים (עובדה שנודעה לי רק לפני שנה, כשקראתי  ספר על אותו נושא) היינו בטח מעריצים אותו יותר ממנת ההערצה הרגילה, שבה הערצנו כל מי שהיה מ"מ בפלמ"ח.

עם ערב סידר את כל המחלקה, עבר מאיש לאיש ובדק את הציוד והתחמושת. מימי קיבל זבילים חדשים עם פגזי פּיאט, וסטן להגנה עצמית. אני, כפיאטיסט מס 1, הייתי אמור לקבל אקדח, אך זה לא נמצא במחסן הנשק ואני התנחמתי בזה שיש לי כלי אחד פחות לנקות.

את סילקה החלטתי לא לקחת למבצע, ונתתי אותה לשמירה לבנימין מאיר, ששוחרר מהמבצע מטעמי בריאות (לבנימין היה חום גוף קבוע של 38 מעלות. כשהיה מרגיש שיוצאים לקרב שלא חוזרים ממנו, היה ניגש למרפאה והרופא היה אוסר עליו לצאת, למרות מחאותיו הרפות).

מחלקת מעוז פנתה למג"ד אסף שמחוני וביקשה לשחרר אותה מהמבצע, כי איבדו עד כה 17 בחורים מההכשרה ועוד מעט לא יישארו להם בנים כדי לעלות איתם להתיישבות. שמחוני דחה את הבקשה והם, ללא אומר, הסתדרו למיסדר הפלוגתי יחד עם כולם.

מעניין לציין את ההבדל בין ראשית המלחמה לאחריתה. עם פרוץ הקרבות התחננה כל מחלקה שייקחו אותה לקרב, ועכשיו, אחרי שנה של מלחמה, כבר לא התביישו לבקש שחרור.

בלילה שלפני היציאה לכיבוש ערכנו תמרון הליכה של קילומטר, כדי להתרגל למשא שהעמיסו עלינו ולבדוק אם הוא  עומד במבחן ההליכה. המחלקה שלנו היתה אמורה לצעוד לכיוון אום-אל-פחם ולתפוס עמדה החולשת על הכביש ולארוב לכוחות הערביים שייסוגו ממשטרת מגידו, או לכוחות שייצאו מאום-אל-פחם כתגבורת.

בליבי חשבתי שעם הפיאט לעולם לא אצליח לפגוע ברכב חולף, אם אהיה רחוק ממנו. התכוננתי לבקש מיוסקה המ"מ, כשנהיה במקום, שירשה לי לתפוש עמדה צמודה לכביש, כדי שאוכל לפגוע ביתר ביטחון ברכב שבא ממול. הייתי כבר חייל מנוסה וידעתי שאני מפחד רק לפני הקרב. בדמיון המופרע שלי כבר ראיתי איך אני מכוון את הפיאט אל הרכב המתקרב, נותן לו להגיע עד עשרה מטרים ואז לוחץ  על ההדק.

למחרת בערב עמדה כל הפלוגה למסדר וחיכתה. חיכינו כמעט שעתיים למ"מ, שחיכה עם מפקדי הפלוגה האחרים בחדר המטה. אחרי שעתיים חזר ואמר שהפעולה נדחית.

היינו כבר די אדישים. לא פרצנו בקריאות שמחה ולא בשאגות צער, כי במלחמה אף פעם אי אפשר לדעת אם לא יבואו באמצע הלילה להעיר אותך. במהלך השנים הבאות, בירכתי את בן גוריון ושרתוק על שהצליחו לתת לנו את ואדי ערה באמצעים דיפלומטים ללא מלחמה, כי לא  נראה לי שאם הייתי שוכב באמצע הכביש לחכות לטנק, הייתי יוצא בשלום מכול הסיפור.

מתוך פנקס הכיס

יום שני 31.1.49. יום גשום מהבוקר. כמה טוב לשבת בחדר ולשמוע את טיפות הגשם מתדפקות על גג הפח. ההנאה מהגשם מתחילה להיהפך לטרגדיה, כשאנו שומעים שהלילה המחלקה שלנו יוצאת לכבוש משלט. אנו מטפסים על גבעה מעל לג'ון. עלינו להגיע לפסגתה ולהתבסס שם. הגשם ממשיך לרדת. הגבעה כולה מלאה סלעים חלקים או אדמת בוץ ואנו לבושים בטלדרסים ושינלים ומעילי גשם ועל זה התחמושת. הגענו למעלה. השעה 2 בלילה ואנו יושבים על הסלעים מבלי לעשות ניסיון למצוא פתרון לגשם וכך מחכים ליום כשאנו מרגישים כמו דגים במים.

כמובן שמה שכתבתי ביומן הכיס, בערבו של יום, או בבוקרו של מחרת, היה אפס קצהו מכל מה שעבר עלינו באותם יומיים גשומים מעל הכפר הערבי לג'ון. רק אחרי שחזרנו למנסורה נודע לנו שאנו שימשנו חומת מגן לקיבוץ חדש, מגידו, שעלה להתיישבות על אדמת הכפר ביום 1.2.1949 – שהוא במקרה היה יום ההולדת ה-19 שלי. ביומן אפילו לא מצאתי לנכון לציין את העובדה הזאת, שממנה למדתי שהתגייסתי לצבא בגיל 18 וחודשיים. 

מאז יום הגיוס שלי ועד היום חלפו 66 שנים וכבר לא נשארו רבים שהיו אז באותו לילה גשום, רועדים מקור ורטיבות, על גבעה מסולעת. לפני כחמש עשרה שנה, כשחברי ההכשרה שלנו היו רבים יותר, וגם יותר בכושר, עשינו טיול למגידו ונפגשנו עם ותיקי הקיבוץ. במסיבה שעשינו ביחד, אחרי שסיירנו במשק, הם סיפרו לנו איך  עלו למקום  ביום של גשם שוטף, איך התארגנו באחד הבתים הערבים וחגגו בו את יום העלייה על הקרקע, כשאין  להם מושג שעל אחת הגבעות מעליהם, רועדת מקור מחלקה של אנשי פלמ"ח.

גם לנו לא היה מושג למה אמרו לנו להשתלט על הגבעה החשופה הזאת בלילה נורא שכזה. אותו לילה הייתי אסיר תודה לסילקה, הכלבה המאומצת שלי. היא טיפסה על ההר לפניי, כשהרצועה החובקת את צווארה מושכת אותי אחריה ומקלה עליי את הטיפוס. ראש הגבעה היה  מסולע וחסר עצים, שתחתם היינו יכולים להתכנס. במכשיר הקשר הודיעו ליוסקה המ"מ שהגיעה משאית עם מצרכים והוא שלח אותי למטה לחבור לנהג, כדי שלא יהיה לבד עד הבוקר. הנהג היה שבתאי הלל מהגרעין הבולגרי שלנו. בחור חסון וגברי, שבאספות הגרעין ידע להתבטא ולשאת דברים בקולו הצרוד.

הוא פתח לי בשמחה את דלת המשאית, אך השמחה נבלמה ברגע שצעקתי – הופ! וסילקה ניתרה לתוך התא, נעמדה על המושב עם רגליה טבולות הבוץ ומיהרה להתנער ולפזר סביבה  רסיסי גשם.

מיהרתי להיכנס אחריה, להוריד אותה לרגלי המושב, ולהתיישב על הריפוד שלוכלך בבוץ. הדבר לא הפריע לי, כי השינל שלבשתי אף הוא היה מוכתם בבוץ, שלא את כולו הצליח הגשם לשטוף.

מה שלא ידעתי, זה ששבתאי לא סובל כלבים. עוד לא הספקתי לשבת והוא כבר נבח עליי: "תוציא את הכלב!"

"אבל גשם בחוץ!"

"לא מעניין אותי תסלק אותו!"

"זה לא הוא, זה היא."

"אז תסלק אותה!"

"בסדר, כשהגשם ייפסק!"

"הוא לא ייפסק כל הלילה. תוציא אותה!"

"אין לך רחמים בלב?"

"תפסיק לבלבל את המוח! או שאתה מוציא אותה או שאני יוצא!"

לא האמנתי שייצא, אבל הוא יצא. יצא וטרק בחזקה את הדלת. אם חשב שאתחנן לפניו שיחזור, סימן שלא הכיר אותי. ראיתי אותו מסתובב מכורבל לפני המשאית, מחכה שאוציא את סילקה, אבל זה אפילו לא עלה על דעתי. אם הוא מעדיף לסבול ולקפוא מקור, מי אני שימנע זאת ממנו.

בסוף נעלם מעיניי ואני שיערתי כי עלה על המשאית מאחור ומצא מסתור מתחת הברזנט.

בבוקר נשלח אליי יענקלה חי מלמעלה  עם הוראה לפרוק את הציוד ומצרכי האוכל ולאכסנם באחד מבתי הכפר הערבי. בחרנו בבית אבן שהיו בו שני חדרי לימוד של בית ספר מנדטורי.  יענקלה כיוון לשם את המשאית. איתי שבתאי לא היה מוכן לדבר, וכשאמרתי לו שהמושב שלו היה פנוי כל הלילה ולא נתתי לסילקה לעלות עליו, העיף בי מבט של משטמה ומילמל: "אתה עוד תשמע ממני," הבטחה שלא קוימה עד היום.

כשגמרנו לפרוק את כל המצרכים ולהכניסם לבית הספר, הגיע אלינו שביביה השרוני, שיוסקה עובד שלח אותו להגיד לנו להכין ארוחת צהריים לחבר'ה. יענקלה ביקש משבתאי שיישאר איתנו לצהריים, אך הוא העדיף לחזור למנסורה ולהחזיר לעצמו את שעות השינה שהפסיד.

המשאית הסתלקה ואנחנו היינו אמורים להכין ארוחת צהריים. בין המצרכים היו מנות ברזל, קופסאות שימורים בעיקר של שעועית, ושק עם תפוחי אדמה. יענקלה אמר לשביביה שיחזור למעלה ויגיד ליוסקה עובד, שהכול רטוב ואי אפשר להדליק אש וגם לא לחמם מים למרק או לתה, שלא לדבר על זה ששבתאי הביא אוכל, אבל לא הביא סירי בישול.

שביביה עלה למעלה ויענקלה אמר לי: "בוא נפתח קופסאות ונחתוך לחם, כי יוסקה בטח ישלח אחרים להביא למעלה את מה שיש."

לא חלפה שעה ומנשקה חבובא הגיע אלינו עם עוד שניים ואמר שיוסקה שלח אותם להביא למעלה את  מה שיש.

אין לי מושג איך הסתדרו ואיך עברו את הלילה. יענקלה ואני הופקדנו לשמור על הציוד שנשאר למטה בבית הספר. כשירד הלילה, קירבנו את שולחנות הכיתה זה לזה והפכנו אותם למיטה זוגית. על הלוח היתה תלויה מפת ארץ ישראל מתקופת המנדט. היכרנו את המפה עוד מימי בית הספר שלנו, אבל בבית הספר שלנו היא היתה כתובה עברית. כאן בערבית.

פרשנו את המפה על השולחנות, עליה פרשנו שמיכות צמר ושק שינה ונכנסנו לתוכו לישון.

כשנכנסתי לתוך שק השינה, עמדה סילקה ליד המיטה ושלחה בי עיניים מבקשות. מטעמי ביטחון העדפתי שתישן על הארץ ליד הדלת ותשמור עלינו, אך לנוכח מבטיה המפצירים, לא יכולתי להתאכזר אליה ואמרתי: "הופ!"

היא נתנה זינוק אחד ובלי לבקש רשות נשכבה על שולי השמיכות למרגלותיי, כשפניה אל הדלת.

* * *

לפוצ'ו, המספר החביב מעלילות נוער הפלמ"ח בתש"ח, שלום וברכה לשנים רבות וטובות להמשך יצירתך!

הפעם בקשר לתיאור חווייותיך במחנה מנסורה ליד יוקנעם המושבה.  במחנה מנסורה החבאנו בקיץ תש"ח את 12 הטנקים מסוג שרמן שהבאנו ארצה, ורק למחרת הם הובלו דרומה להכנה להשתתפות בקרבות באיזור שדה התעופה והעיר לוד.   

אולם מעניין שלמרות שהכפר מנסורה, יחד עם בית ליד וסרפנד,לא היו קיימים מאז שנחרבו ע"י חיילים אוסטרלים זועמים בשלהי מלחמת העולם הראשונה – המשיכו בקול ישראל לדווח על מזג האוויר באותם אתרים. אישית הערתי על-כך ממושכות לרשות השידור, ורק בשלהי שנות ה-60 הפסיקו להשתמש בשמות הללו, שלא ביטאו מציאות של יישוב כלשהו.

בידידות,

ברוך תירוש

* * *

יצחק אורפז / נגיעות

(*)

בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁמִּסָּבִיב

הַחוֹרִים הַשְּׁחוֹרִים

מְעוֹדְדִים זֶה אֶת זֶה וְאוֹמְרִים:

אַתָּה לֹא לְבַד!

שָׁחוֹר זֶה יָפֶה!

(*)

מִי שֶׁאָמַר:

"אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ בָּנוּ אֶת הַיֵּאוּשׁ

לֹא כְּדֵי לַהֲרֹג אוֹתָנוּ

אֶלָּא כְּדֵי לְעוֹרֵר בָּנוּ חַיִּים חֲדָשִׁים." –

הוּא בֶּטַח חַי עַל גֶּשֶׁר מֵיתָרִים

(*)

אֵין כְּמוֹ הַחִתּוּל הָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ חִדּוּשׁ.

מַמְלָכוֹת נוֹפְלוֹת, עָרִים מִתְמוֹטְטוֹת, הַחִתּוּל

הָרִאשׁוֹן נִשְׁאָר, וְהוּא מְחַכֶּה לְךָ.

(*)

וְיֵשׁ עֵץ

שֶׁלִּבָּתוֹ הֻכְּתָה לְאָבָק וּקְלִפָּתוֹ

מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ זָקוּף

וְהַנִּימִים רוֹעֲדִים

וְהַבַּדִּים חוֹרְקִים

וְעָלָיו רַעֲנַנִּים

(*)

אַף הָיִיתִי מִסְתַּכֵּן וְקוֹבֵעַ כְּלָל:

מֶרְחָק שָׁוֶה תִּקְוָה!

"נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז התפרסמו במכתב העיתי "חדשות בן עזר" מדי שבוע בין ינואר 2008 לינואר 2010. תודה מיוחדת למרים אהרוני שניקדה את כולן.

* * *

עמוס גלבוע

המעורבות הצבאית הישירה הרוסית,

השלישית במיספר, במזה"ת

היא החלה ב-1970 במצרים, אחר כך ב-1983 בסוריה (אחרי מלחמת לבנון הראשונה) והפעם שוב בסוריה. אלא שהפעם היא שונה לחלוטין מקודמותיה. אז היא היתה הגנתית, והאוייב היה חיל האוויר הישראלי, ועכשיו היא התקפית וחיל האוויר הישראלי אינו האוייב. דאע"ש הוא האוייב.

 בהקשר למעורבות הצבאית הרוסית בסוריה, בואו ונעיף תחילה מבט היסטורי. המעורבות הצבאית הרוסית הישירה במזרח התיכון המודרני החלה במצרים בשנת 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה עם מצרים, כאשר חיל האוויר הישראלי עשה כרצונו בשמי מצרים. מיספר  חטיבות סא-5 רוסיות (הגנה אווירית), עם צוותים רוסיים, 5 טייסות מטוסי יירוט עם טייסים רוסיים, ועוד כוחות עזר, הגיעו למצרים. המטרה האסטרטגית היתה להציל  את משטרו של נאצר, שליטה הכל-יכול של מצרים – מנפילה. המטרה הטקטית היתה למנוע מחיל האוויר שלנו חופש פעולה בשמי מצרים. טילי ה-סא-3 הרוסים בלמו את מטוסינו, אך הטייסים שלנו הפילו את המטוסים הרוסיים. היה זה סאדאת שסילק לימים את הרוסים ממצרים ועבר למחנה האמריקאי. מבצע ההתערבות הרוסית קיבל במוסקבה את שם הקוד "קווקאז-1". האוייב של הרוסים היתה ישראל.

הפעם השנייה שהרוסים התערבו צבאית באורח ישיר היתה בסוריה ב-1983. במלחמת לבנון הראשונה הפיק חיל האוויר שלנו את כל הלקחים של התמודדות נגד מערכי טילי נ"מ, ובמבצע מזהיר חיסל את כל מערך ההגנה האווירית הסורית בלבנון, בימים הראשונים של המלחמה. היתה זאת מהלומה בלתי רגילה לנשק הרוסי וליוקרה הרוסית. מוסקבה ממש רעדה ורתחה, וכל הצמרת הצבאית שלה חשה לסוריה.

התשובה הרוסית, שהמודיעין צפה אותה בדייקנות, באה בתחילת 1983, כאשר לסוריה הגיעו 2 חטיבות טילי סא-5 (הגנה אווירית) עם צוותים רוסיים ועם הרבה כוחות עזר. חטיבה אחת נערכה ליד דמשק והשנייה ליד חומס שבמרכז סוריה. ה-סא-5 היה טיל ארוך טווח, למרחק של עד 500 ק"מ, ולגובה רב. היה זה איום חד וברור על מטוסי חיל האוויר, למעשה מהרגע שהתרוממו לאוויר מבסיסיהם בארץ. ושוב האוייב הוא ישראל וחיל האוויר שלה. כעבור כשנתיים הועברו החטיבות לידי צוותים סוריים. המבצע הזה קיבל במוסקבה את שם הקוד "קווקאז 2" (בתקשורת הישראלית, שחלקה זר להיסטוריה של ימינו, כנראה לא שמעו על המעורבות הזאת).

ובימים אלו אנו עדים למקרה השלישי של מעורבות צבאית רוסית ישירה, וגם הפעם בסוריה. האם מוסקבה תקרא לו "קווקאז 3"? – אולי כן ואולי לא, אך הפעם מדובר במעורבות שונה לחלוטין בהרכב הכוחות שלה, בהקשר שלה, ובמטרותיה.

ראשית, במה מדובר? עד כמה  שניתן לדעת, מדובר בהתערבות שהמרכיב הצבאי המרכזי שלה הוא כמה טייסות תקיפה רוסיות (סדר גודל שיגיע לעשרות רבות של מטוסים) עם כל המערך  האדיר הנלווה אליהן (מודיעין, ציוד טכני, כוחות הגנה אווירית, כוחות יבשה להגנת שדה התעופה, ועוד). במילים אחרות, ליד לטאקיה, עיר הבירה של המחוז העלאווי שליד הים התיכון, הוקם מאחז צבאי רוסי התקפי רב עוצמה. לא הרחק משם, בעיר הנמל טרטוס, יש לרוסים בסיס ימי.  בלב המאחז של בשאר אסד, הוקם מאחז רוסי,STRONGHOLD  בלעז.

בשונה מהעבר, הפעם לא מדובר בברה"מ הקומוניסטית רחבת הידיים שנמצאה ב-1970 וב-1983 במלחמה הקרה נגד המערב וארה"ב, אלא בפדרציה הרוסית בהנהגתו של פוטין. בשונה מהעבר, האוייב אינו ישראל, וההתערבות אינה מכוונת נגדה. ובשנים ההן איש לא חלם שראש ממשלת ישראל וראשי צבאו יבואו למשכן הדוב הסובייטי המאיים. ובשונה מהעבר, המעורבות הפעם נושאת אופי התקפי, לא הגנתי.

 אז מי הוא האוייב? על פניו נראה שזה ארגון דאע"ש שבסוריה, אותו מתכוונים הרוסים להתחיל לתקוף באינטנסיביות בקרוב. והמטרה האסטרטגית: לשמר את משטר אסד. אבל האם בכך מצטמצמת המטרה האסטרטגית? מה ההשלכות על האזור ועל ישראל?

על כך במאמר נפרד.

* * *

שִׂישִׂי מאיר

הַשַּחַר

בְּזִכְרוֹנִי הָיָה כְּפַרְפָּר

שֶלָּמַד רַק עַתָּה לָעוּף,

עָנוֹג וּמְרַפְרֵף.

וְקוֹלוֹ הָיָה רַךְ

וּמְצַמְרֵר בְּזִמְרָתוֹ.

לָכֵן חִכִּיתִי לוֹ

כָּל הַלַּיְלָה עֵרָה

שֶיָּבוֹא.

כְּשֶקַּמְתִּי וּפָתַחְתִּי

אֶת הַתְּרִיס

הָיָה כְּבָר אוֹר בַּחוּץ.

צִפֳּרִים צִיְּצוּ,

אֲנָשִים מִהֲרוּ

בְּדַרְכָּם לְבֵית כְּנֶסֶת.

הַשַּחַר כְּבָר עָלָה.

חִפַּשְתִּי אוֹתָהּ פְּעִימָה

שֶאָצַרְתִּי שָנִים בְּתוֹכִי,

אֲבָל הִיא

לֹא בָּאָה.

עוֹד יוֹם נוֹסָף

הִפְצִיעַ,

בְּלִבִּי מֵת לוֹ

גַּעֲגוּעַ.

* * *

יהודה דרורי

מלחמת יוה"כ – הניצחון המזהיר והעצוב

מי שמתמצא בניתוחים של מלחמות בזמן הנוכחי ובזמן העתיק, יודע שמלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973 הסתיימה בניצחון מזהיר של ישראל, ניצחון שכמותו לא נראה עד אז בהיסטוריה. מבט מהיר מראה לנו נתוני פתיחה קשים ביותר למדינת ישראל, ומרשימים ביותר למצרים וסוריה, ואילו נתוני הסיום מצביעים על צבא מצרי מובס וכנוע וחיילות ישראל בכבישים המובילים לקהיר ולדמשק.

מבחינת ניתוח נתוני הפתיחה, למצרים עמדו לאורך התעלה כ-11 דיביזיות עם 2200 טנקים, 2900 גמשי"ם 2400 קני ארטילריה, 800 מערכות נ.ט + אין ספור טילי קרקע-אוויר ונשק נ.מ בכמויות. ס"ה כ-500,000 אנשי צבא. 

הסורים בצפון העמידו 6 דיביזיות, גדודי קומנדו רבים, 1400 טנקים 1600 נגמשי"ם, 600 קני ארטילריה ונשק וטילי נ.מ למכביר, סה"כ כ-250,000 אנשי צבא.

נתוני פתיחת המלחמה למדינת ישראל מראים חצי גדוד רגלים המוצב בקו ברלב (החצי השני של הגדוד היה בחופשת יום כיפור). בתעוזים היה פרוס גדוד שריון מדולל. בצפון המצב היה טוב יותר בגלל אלוף פיקוד ישראלי חכם (חופי), שדאג לגייס תוך שבוע חטיבת שריון. וזה מה שעמד לנוכח הכוח הסורי. בהמשך, התארגנותו המהירה של צה"ל תוך כדי מלחמה הביאה השלמת גיוס 5 אוגדות שריון, גויס כוח לוחם שמנה כ-250,000 חייל, שהפעיל כ-2400 טנקים 4000 נגמ"שים ו-240 קני ארטילריה.

אגב, כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה חייבים להביא בחשבון את כל הכשלים של ההנהגה הצבאית הישראלית מבחינת מודיעין, הכנה למלחמה והכנת הצבא לקרבות – לרבות "מלחמות הגנרלים" שלנו תוך כדי מלחמה.

בסיכום – במלחמה זו, שנמשכה כ-3 שבועות, היו מעורבים יותר ממיליון חיילים, יותר מ-6000 טנקים, כ-7000 נגמשי"ם וכ-4000 קני ארטילריה מסוגים שונים. השתתפו בנוסף כ-1000 מטוסי קרב וכ-200 מסוקים. כמות האש שנשפכה במלחמה זו הגיעה למאות אלפי טון של ט.נ.ט. – זוהי מלחמה בקנה המידה הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, ובמלחמה זו ניצחנו כאשר אנחנו מאבדים רק 2222 חיילים – עובדה הנראית מופלאה כשלעצמה ע"י מומחי צבא בעולם הרחב.

בניתוח המלחמה ותוצאותיה מביאים  בחשבון גם את כמויות האש שנורו על-ידי שני הצדדים, ציוד וכלי מלחמה שהושמדו, הרוגים, שבויים ופצועים. לישראל נהרגו 2222 חיילים ולאוייב למעלה מ-20,000...

(פצועים לצה"ל כ-7200 ולאוייב כ-36,000).

מצה"ל נפלו לידי האוייב פחות מ-300 שבויים ואילו בידינו היו כמעט 9000 שבויים סוריים ומצריים.

כ-925 טנקים, נגמשי"ם וכלי ארטילריה נפגעו בצד הישראלי– לעומת כ-3750 כלים אצל האוייב.

425 מטוסים ומסוקים הושמדו לאוייב, ואנחנו איבדנו רק כ-107.

האוייב איבד  18 כלי שיט, אבל לנו לא אבד אף כלי שיט.

ולבסוף, לא פחות חשוב, בצד המצרי נכבש שטח גדול מעבר לתעלה, וחצי הצבא המצרי כותר. ובצפון הצבא הסורי ההרוס נס להגן על דמשק.

התמונה שהוצגה במאמר, והנתונים שהובאו, אומרים לכל תבוסתן וציניקן ישראלי להביט היטב על המספרים הנ"ל, ובעיקר להביט היטב לתוך האמת הפנימית שלו ולהודות שאם זה אכן היה המצב, הרי שנתוני גמר המלחמה מראים ניצחון ישראלי מוחץ – מראים לנו שסוריה מאז שמרה בקפדנות על גבול שקט! שמצרים וירדן עשו "הסכמי שלום", כי כמו סוריה, הם הבינו שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב.

נכון שהחזרנו את סיני למצרים, אבל היינו מוכנים לעשות זאת בעבר תמורת הסכמים ארוכי טווח. הניצחון הזה שלנו היה אם כך, גם צבאי וגם מדיני!

אבל מצד שני, לא חגגנו! – קיימת העצבות המלווה אותנו בהקשר של המלחמה הזו, שהינה מובנת ומקובלת לנוכח המחיר הגבוה בחללים שהחברה הישראלית שילמה, כי עד כמה שניצחון זה הינו בעליל הגדול מכולם – הוא גם מאוד עצוב לעם בישראל משום שהסטטיסטיקה העולמית לא תמיד מעניינת אותו כשזה נוגע לאובדן אלפים מבניו.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.9.15

* אבנים הורגות? – רן אדליסט הופיע בערב שבת בערוץ הראשון ולעג לטענה שאבנים הורגות. אמנם אבנים כבר הרגו, אז מה? זאת סיבה להרוס לו את הטיעון? על פי הסטטיסטיקה רוב האבנים לא הורגות ובדמוקרטיה הרוב קובע. כעבור יומיים, במארב אבנים על רכב ישראלי בדרך לירושלים, סלעים ניפצו שמשות ברכב שבו נסעה תינוקת, ופספסו אותה במילימטרים. מה שמוכיח שרן אדליסט צדק.

* במדינה מתוקנת – במדינה מתוקנת, זכותו המלאה של היועץ המשפטי לממשלה לחלוק על ראש הממשלה וחובתו לבטא באוזניו את דעתו. חובתו של ראש הממשלה להאזין לעצות היועץ ולהתייחס אליהן בכובד ראש. אך מי שמחליט הוא ראש הממשלה (או הממשלה), ועל היועץ לפעול על פי החלטתם (או לפרוש).

כמובן שאין הכוונה להחלטה המנוגדת לחוק, אולם איש אינו יכול לטעון שהחלטה על החמרת ענישה על פשעים מנוגדת לחוק.

* עונש מגוחך – מתנגדי חקיקת עונשי מינימום, משתמשים בטיעון נכון, עקרונית. חקיקה כזאת כובלת את ידי השופטים, אינה מאפשרת להם שיקול דעת וגמישות, שהנם חיוניים במשפט. זה נכון. עקרונית.

אבל מי שגרם לכך הם השופטים המטילים עונשים קלים מדי, והפרקליטות (המתנגדת אף היא לחקיקה) שאינה דורשת עונשים חמורים.

בעיצומם של הימים הקשים האלה של עליית מדרגה דרמטית בטרור האבנים והבקת"בים, היתה באפשרותם של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים להעניש בחומרה רבה, הן בשל חומרת העבירה ולא פחות מכך למען יִרְאוּ ויִרָאוּ, כנופיה מעיסאוויה שהטילה טרור בגבעה הצרפתית, יידתה בקת"בים, הציתה בית כנסת, תחנת משטרה, תחנת דלק ועוד. ארבעת המחבלים נדונו, קשה להאמין, לתקופות מגוחכות שנעות בין שנתיים (!) לחמש וחצי (!) שנים. בענישה כזאת הפגין בית המשפט העדר שיקול דעת מינימלי.

האם בית המשפט מותיר בפני הכנסת והממשלה ברירה, זולת קביעת עונשי מינימום?

* עוד עונש מגוחך – דברים דומים כתבתי בעקבות העונש הדומה, המגוחך אף הוא, שהוטל על המחבלים ממוצא יהודי, שהציתו את בית הספר הדו-לשוני בירושלים.

* זה לא רעיון, זה חידלון – היוזמה הערבית מדברת על נסיגה ישראלית לקווי 49', כולל נסיגה מהגולן וחלוקת ירושלים ("זה לא מקום זה רעיון") ואת "זכות" השיבה, כלומר הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. יאיר לפיד רואה בתועבה הזאת בסיס למו"מ ל... "שלום".

 מדינאי דגול...

* מי הבטיח יונה? – עם "האיחוד ההיסטורי" של ההרכב "המיתולוגי" של להקת חיל החינוך לביצוע מחודש של "הילדים של חורף שנת 73'", כדאי לומר כמה מילים על השיר. זהו שיר יפה, מבחינה אמנותית, אפילו מרגש. מילים יפות, לחן מקסים וביצוע מושלם. אך זהו שיר המבוסס כולו על אדני שקר.

זהו שיר מתבכיין, המתריס כלפי דור מלחמת יום הכיפורים על כך שלא עמד בהבטחתו ולא הביא את השלום. זוהי התרסה א-היסטורית, שכן היא מאשימה בהיעדר שלום את הצד הישראלי, על שלא נכנע לתביעות הצד השני וקיבל אותן, ולכן הוא אשם בכך שאין שלום.

הדור של מלחמת יום הכיפורים אינו הדור ש"הבטיח יונה, עלה של זית" אבל שכח ש"הבטחות צריך לקיים," אלא הדור שבגופו עצר את האוייב המצרי והסורי שפלש לישראל, באחת הקשות במלחמות ישראל, והביא לניצחון צבאי מזהיר במלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, בתנאי פתיחה נוראים ובצל מחדל מודיעיני ומנהיגותי קשה של הממשלה וצמרת צה"ל. זהו דור שיש להצדיע לו, ולא להתבכיין בפניו ולהתריס כנגדו.

דווקא לילדים שנולדו בימים בהם הושר השיר, יש מקום לטעון כלפי מנהיגי התקופה "הבטחתם יונה". באותה תקופה מנהיגי ישראל ניסו בכל מאודם להגשים את מה שהטיפו לו שמואל הספרי (מחבר השיר) ושותפיו לדעה. באוסלו, בקמפ-דיוויד, במו"מ עם סוריה ועם הפלשתינאים, בהתנתקות. ראינו לאיזה שלום זה הוביל.

* הילדים של אוסלו – שנים אחדות לאחר הסכם אוסלו, בתקופת ה"אינתיפאדה" השניה, כתבתי שיר: "הילדים של אוסלו שנת 93". נזכרתי בו, בעקבות הדברים שכתבתי היום על "הילדים של חורף 73'". חיפשתי אותו בארכיונים שלי, וטרם מצאתי. ב-2004 נמחק לי המחשב, וכל מה שקדם לכך, עליי לחפש באינספור הניירות.

דרך גוגל, הגעתי לאתר שבו הופיעו המילים, וקיבלתי את הקרדיט. הכותב, שאיני מכיר אותו, אך הוא חתום "מגי", כתב למטה: "כרגיל, אורי הייטנר."

אני מודה ומתוודה שאיני זוכר בוודאות שאכן אלה המילים שכתבתי, אך כנראה שכן. אמשיך לחפש.

אנחנו הילדים של אוסלו שנת 93'

אכלנו, שתינו, בלענו, גמענו, הסנפנו, תפסנו גם ראש.

אנחנו נתנו לכם את הכוח לחתום

אנחנו צעדנו עיוורים אחריכם בנתיבי החלום... השלום.

וכשהקצנו בבוקר בבעתה

כשפגשנו את המציאות

ניסינו לשחזר את אותה חגיגה

שהפכה לסיוט.

הבטחתם יונה עלה של זית

הבטחתם שלום לבית

ציירתם ורוד מקושקש

הבטחתם מזרח תיכון חדש

... הבטחתם יונה.

אנחנו הילדים של אוסלו שנת 93'

רוצים לשחזר את הרגע,

רוצים לתפוס ראש.

רוצים אשליות, הבטחות, הימורים ושקרים

רוצים חלומות באספמיה

רוצים קצת סמים משכרים

וכשנביט במציאות וכשנכיר בעובדות

כשנבין מה שקורה

נאטום ת'אוזנים נעצום ת'עיניים

ונצביע "אמת".

הבטחתם יונה...

* ארץ של חלב, מרור ודבש – אהוד מנור שייך לדור שהוליד את הילדים של חורף שנת 73', דור מלחמת יום הכיפורים. בעיצומה של המלחמה, הוא כתב שיר המבטא את ה"צומוד" הישראלי, הדבקות בארץ בכל מחיר. בשירו "ללכת שבי אחרייך", הוא התחייב "להביא אל העולם עוד בן ובת / בארץ של חלב, מרור ודבש." הוא לא הבטיח יונה ולא עלה של זית. הוא הבטיח להביא עוד בן ובת, בארץ, שלצד החלב והדבש הוא יודע שיש בה גם מרור.

אחרי המלחמה, היה גל גדול של ירידה מהארץ, אותו גל שהביא את ראש הממשלה יצחק רבין לגנות את היורדים ולכנותם "נפולת של נמושות". אהוד מנור ביטא מחויבות מוחלטת לדבוק בארץ. "לשאת חלום מבטן, מדורות / לשאול באביבייך נחמה / לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה והיפה הזאת."

* שיח ההתפרקות – אפרופו נמושות. הפובליציסטים המובילים של "הארץ" אינם מתואמים ביניהם, אבל הם מתנבאים באותה לשון. שני מאמרים באותו בוקר, בין כסה לעשור. גדעון לוי סיפר על ידידי משפחתו שהם גם קרובי משפחה של נתניהו, שירדו (בלשונו "היגרו") לארה"ב בשנות החמישים. הוא משווה בין חיי צאצאיהם שגדלו בארה"ב לחיינו בארץ, ומסקנתו ברורה: "בזמן שילדיהם של דודניו הולכים לקולג' ובונים חיים, כאן צעירים מתגייסים לצבא כדי לשמש סוהרים, שוטרים וקלגסים של עם כבוש. מאלפים אותם לבורות, לשנאת זרים ולהתנשאות על כל העולם, בני עם סגולה. גם הדמוקרטיה שבה הם חיים מקועקעת יותר ויותר. שום תקווה לא מבצבצת באופק."

ואילו רוגל אלפר מספר בגאווה על הדרכון האמריקאי שסידר לבתו בת ה-17, וסיכם: "לבתי ולילדיה יהיה לאן לברוח. הרגשתי שהצלתי את חייהם."

אני מאמץ את הגדרתו הקולעת של בן דרור ימיני לתופעה החולנית הזאת: שיח ההתפרקות.

היה לי חבר יקר, חבר קיבוצי, שנפטר לפני חודשיים וחצי, יוני גל. במשך שנים יוני הציק לי וסנט בי על כך שאיני מבטל את המנוי על "הארץ", ו"מממן את האוייב." הוא לא היחיד שאמר לי דברים כאלה, אבל את דבריו כיבדתי, לא רק בשל הוקרתי אותו, אלא כיוון שסבא שלו, משה גליקסון, היה העורך הראשון של "הארץ". גליקסון, שהיה מנהיג, פובליציסט ומחנך ציוני דגול, הקים עיתון ציוני לעילא ולעילא. הבנתי מאוד לליבו של יוני, ולכאב שלו על הידרדרות העיתון שיסד סבו – לפמפלט תעמולה אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי זול.

* אמביציה להזיק – אין גבול לאמביציה המטורפת של כל מיני אנשים בתוכנו להזיק למדינת ישראל. קבוצת ישראלים עלובי נפש, בראשותו של מוסי רז, לוחצת על משרד החוץ הברזילאי לא לאשר את מינויו של שגריר ישראל בברזיל שנבחר בידי ממשלת ישראל, דני דיין, כיוון שהוא חי ביו"ש.

על עלובי הנפש הללו נמנה גם מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, ומי שעמד בראש התנועה למען נסיגה מהגולן (כן, אני יודע שהיה לה איזה שם מכובס, משהו עם שלום שמלום) – אלון ליאל, שכנראה סבור, בטעות, שטרם הזיק מספיק למדינתו עד היום.

* מעשה בוגדני – יצחק הרצוג, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' גינו את המעשה הנואל. שלי הגדירה אותו "מעשה נפסד, מגונה ואידיוטי" ואני מוסיף על כך – בוגדני. ידם של שלושה שגרירים לשעבר היתה במעל.

ומה היתה הכותרת במהדורה המקוונת של "הארץ"? "שגרירי ישראל לשעבר פנו לממשלת ברזיל."

כאילו שלושת עלובי הנפש הללו מייצגים את מאות או אלפי הפטריוטים הישראלים, אנשי שירות החוץ המסורים של מדינת ישראל לדורותיה.

לצד גינוי המעשה השפל, הרצוג, לפיד ויחימוביץ' הביעו תמיכה בדני דיין כשגריר בברזיל. אגב, אני מבחין בין תמיכה בדיין, שהוא ללא ספק מינוי מעולה, ובכלל – תמיכה אישית במועמד זה או אחר, לבין ההוקעה של המעשה השפל והבוגדני של החבורה המופקרת. גם אם הייתי חושב על מינוי זה או אחר שהוא מינוי גרוע, עדיין פעולה בוגדנית של ניסיון לשכנע מדינה זרה לא לקבל שגריר של ישראל שנבחר בידי ממשלת ישראל, הוא מעשה בזוי הראוי להוקעה.

* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה – סוללות "כיפת ברזל" תוצבנה באזור יערות הכרמל, בעת חתונתה של בר רפאלי.

* גמר חתימה טובה – חבר, שומר מסורת, שפגשתי ערב יום הכיפורים, איחל לי "גמר חתימה טובה" והוסיף מיד, "אבל אתה בטח לא מאמין בחתימה הזאת."

השבתי לו שאני מאמין בברכות ואיחולים הבאים מן הלב וברכתי אותו בגמר חתימה טובה.

* ביד הלשון: הֲבֵל הֲבָלִים – "הֲבֵל הֲבָלִים," הגדירה רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו את ההאשמות נגדה, בתצהיר לבית המשפט.

צירוף המילים הזה אכן יאה לימים אלה של חגי תשרי. כך פותח קהלת את ספרו, ואת הגדת קהלת אנו קוראים בחג הסוכות.

פירוש הביטוי – דברים חסרי שחר. הבל הוא אד, דבר המתנדף במהרה כלא היה. דברי הבל הם דברי שטות וקשקוש. הֲבֵל הֲבָלִים, זו הכפלה של הביטוי, ובמקרה זה – הכפלת השלילה. אין זה סתם הבל, זהו ההבל שבין ההבלים.

והציטוט המלא מקהלת: "הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב').

* * *

יצחק שויגר

שאלה לפני יום הכיפורים

אני יש לי שאלה לראש הממשלה ולשרת המשפטים, ככה לפני יום הכיפורים. לכל אדם יש עיסוק וביחוד כמובן לאלו שעובדים ומדווחים ומשלמים מס. ויש גם מקצועות כמו רופא, כלכלן, עורך דין, דוגמנית או אינסטלטור. ויש גם תארים שאין עימם פרנסה כמו יקיר הציבור  או לורד או סתם סלב. אבל במקומותינו ובתקשורת שלנו אפילו הם עושים מעשים טובים, הם לא זוכים לפרסום רב. הם צריכים להיות סלבים שאותם מגדירה הגילדה של התקשורת.

לעומתם יש לנו כוכבים שכל היום בעיתונים חוץ כמובן מהדוגמניות והשחקנים שבלי קריאה יומית על איפה היו ומה עשו אני ממש מרגיש מנותק. והם מתקראים במקומותינו, "ראש ארגון פשע," "חבר במשפחת פשע," "חייל של המשפחה," – כל יום הם בתקשורת. עם פירוט שמם המלא, עד שאני כבר מכיר אותם ממש כמו היו בני משפחתי. ממש נהיו יקירי הציבור.

והשאלה היא האם זה עיסוק לגיטימי במדינת ישראל? האם להיות ראש ארגון פשע זאת לא עבירה לכשעצמה? האם הם משלמים מיסים כמונו, האזרחים הפשוטים? ומה עושה ראש הארגון כשהוא בא בבוקר לעבודה? הוא כמו מנכ"ל של חברה בע"מ? איך הוא המסכן מעביר את היום? ולמה לא אוסרים את כולם, אם יודעים מי הם ועוקבים אחריהם יומם ולילה. ואם לא מוצאים ראיות למרות העיקובים הצפופים, אז אולי הם אינם כאלה והם מקבלים פרסום חינם?

את אל קפונה סגרו בכלא על מס הכנסה. גם לנסקי וחבריו נפלו על ענייני מס. אז אנחנו יודעים שאחרי פרשת מלכה ורונאל פישר, שהמשטרה מושחתת מהיסוד ומשתפת פעולה עם העבריינים, אבל רציתי להזכיר לכולם שבערב יום כיפור, בכל נדרי, מותר רק להתפלל עם העבריינים אבל בשום אופן לא צריכים לקרוא עליהם בעיתונים כל השבוע.

אולי סוף סוף יטילו חובת דיווח מס כללי ואז ראש הארגון ידווח כמה הרוויח מעיסוקו המוזר הזה? זה לא כל כך קשה. בארצות הברית מדווחים 300 מיליון אנשים ולא קורה דבר והמדינה מתנהלת. אנחנו כולה רק 6 מיליון, לא חארם? בטח יש לרשויות המס סיבה טובה לוויתור הזה על חובת הדיווח האישי ועל גביית המס מהם. הרי הם  מכירים את הנעשה בארצות הברית ואולי גם בזה הם  מוותרים לראשי הארגונים המוזרים האלו – האם גם שם נפלה השלהבת כמו במשטרה?

* * *

עוז אלמוג

בר של תבן

אני מאחל לדוגמנית הזוהרת ובחיר ליבה אושר והצלחה מכל הלב, אבל למרבה הצער ליבי אומר לי שהם בחרו בכרוניקה של כישלון זוגי ידוע מראש. כי בחיים יש כלל ברזל סוציולוגי: כגודל ראוותנותה של החתונה כן קוצר ימי הנישואים.

אסור לאהבה להתייחצן בזוהר ופאר. כשזוג מתחיל את חייו המשותפים בחגיגה של חוסר צניעות, פזרנות והשתלטות על המרחב הציבורי (בעיקר המרחב התקשורתי) – הוא מרעיל את עצמו ואת הסביבה.

כמובן שלא רק הם אשמים בתופעה העגומה, שמשקפת את השפל הערכי של חברתנו, אלא גם התקשורת הרדודה, ומאות אלפי הזומבים שבחרו לסגוד לקליפת היופי החולף, לנהנתנות, לנרקיסיזם ולממון.

כל כך מקומם שאותה תקשורת – שמלינה על יוקר המחייה, על עוני ופערים, על קריסת מעמד הביניים ועל טייקונים אטומים – היא זו שהופכת משתה כלולות חסר חשיבות חברתית לאירוע לאומי שכולו גוזמה.

אהוד: אכן, התקשורת מתנהגת לעיתים קרובות מאוד כמו זונה, אבל זהו מחיר החופש והדמוקרטיה. מחיר זניח בהשוואה לדיקטטורות ולאנרכיוֹת.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

21.

כֹּל סוֹד שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת

אֲנִי נֶהֱנֵית

כְּאִלּוּ כְּבָר סִפַּרְתִּי אוֹתוֹ

יוֹתֵר אֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אֲני מְאֹד דִּיסְקְרֵטִית

בַּנּוֹשְׂאִים הָאֵלֶּה.

22.

בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי

לִמְסִבַּת הַכִּתָּה.

מִמֵּילָא אֲנִי לֹא אוֹהֵב לִרְקֹד

וְהַבָּנִים דּוֹחֲפִים וְהַבָּנוֹת מְפַטְפְּטוֹת –

אֲבָל מַה תַּחְשֹׁב עָלַי סִגָּלִית אִם תֵּדַע

שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי?

לָכֵן הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עַצְמִי בִּפְנֵי סְמָדַר

הַקְּטַנָּה וְהַמְּפֻתַּחַת –

הַוּוּלְגְאָרִית הַזּאֹת –

וְהִיא הִכְנִיסָה אוֹתִי כְּבֶן-זוּגָהּ,

וְלִמְּדָה אוֹתִי לִרְקֹד –

וְכָל הָעֶרֶב חִפַּשְׂתִּי אֶת סִגָּלִית –

שֶׁשָּׁכְחָה לָבוֹא.

23.

לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת

לִפְעָמִים בָּא לִי לִשְׁכַּב וְלִבְכּוֹת

בְּתוֹכִי מְטֹרֶפֶת רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל

בָּאוֹטוֹבּוּס חוֹמְדִים אוֹתִי גְּבָרִים מַסְרִיחִים

כֶּסֶף אֵין לִי לִקְנוֹת בְּגָדִים

לִלְמֹד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּמוֹ מַחֲלָה

בְּמַדֵּי בֵּית-הַסֶפֶר נִרְאֵית גָּאוֹן מֻשְׁחָת

כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם אֲנִי, שְׁרִירִית וּקְצוּצַת שֵׂעָר

נוֹגְעִים בִּי, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, רַק מַרְגִּישָׁה

עוֹד אֵין לִי תִּיק בְּמִפְלַג הַנֹּעַר

יוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ עָלַי בָּעִתּוֹן

וַאֲשַׂחֵק אֶת חַיַּי בְּסֶּרֶט קוֹלְנוֹעַ.

24.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ פֶּרַח

קוֹנִים בַּחֲנוּת פְּרָחִים

שָׂמִים בְּצִנְצֶנֶת מַיִם

אַחַר כָּךְ זֶה מַסְרִיחַ

וּמַשְׁלִיכִים –

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

בִּבְרָכוֹת לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ

אֲבִיבָה אֲהוּבָתִי,

מֵחַיִּים.

25.

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לִהְיוֹת אֲנִי

אֲנִי מַחְלִיטָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

יְשַׁדְּכוּ לִי אַבְרֵךְ

אֶלְמַד לְבָרֵךְ

וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַנֵּן עַל כָּל פֵּרוּר

שֶׁל אַהֲבָה.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

* * *

אלוני זמורה

הרהורים על מלחמת יום הכיפורים

חלפו שנים, וכמו עוף החול – אחת לשנה, בימים של חשבון נפש אישי, ביני לבין עצמי וביני לבין בוראי, בכל יום כיפור, אני מעלה את נימי נשמתי מבעד לגרגרי החול של ימות השנה וחוזר ליום הכיפורים של שנת 1973. לימים הדרמטיים שבאו בעקבותיו – "מלחמת יום הכיפורים".

היום, אני יכול לומר בנימה של רציונאליות מסוימת ובפרספקטיבה של יותר משנות דור, שכתיבת היומן: "ימים של אשמורת – 1973", היוותה שחרור מכל מוראות המלחמה העקובה מדם ומהקרבות שהתחוללו ברמת הגולן.

כל חייל והלם הקרב שלו. עבורי, כתיבת יומן זה, שחלקו הגדול נכתב בסערת רגשות, כאילו חוויתי מחדש את הקרבות: קרבות של שריון בשריון, קרבות אוויר בין מטוסינו למטוסי האוייב, מטחים של טילי אוויר, של קטיושות ושל ארטילריה, ששום מלחמה בעבר לא ידעה כמותה. כל כלי המשחית המודרניים שבעולם, באינטנסיביות פעלו בעוצמה אדירה, שלא הייתה כמוה.

כתיבת היומן היתה עבורי צורך אמיתי, עד כדי להיות או לחדול. לא רק במובן האישי והפיסי, אלא גם בצורך הנפשי לתת לחוויות לחזור על עצמן, על מנת להשתחרר מהן. כל רגע ורגע בתשעה עשר ימי הלחימה ברמת הגולן, חזר על עצמו בדייקנות מופלאה, לא רק  במעברים החדים והטראומטיים שבין החיים לבין המוות, שהיו רבים כמותם, אלא גם ברגעים הפשוטים, ביחסים שנרקמו עם חבריי לזחל, בכתיבת גלויות ומכתבים, בצורך לשדר למשפחתי שהכול תחת שליטה, דווקא בימים ששום דבר לא היה בשליטה,  פשוטו כמשמעו.

הרגשתי כ"פיון" על לוח השחמט, ששחקן בלתי מוכר יכול להקריב אותי בכל רגע שיחפוץ על מנת להשיג מהלך מוצלח. כולנו נשלטים על ידי כוחות אדירים, שבכל רגע, בכוונה או שלא בכוונה, יקריבו אותי ואת חבריי במאבקי הכוח.

התחושה הזאת לא היתה בלבדית. התווספו אליה תחושות אמתיות ואולי גם קמאיות שבדמי שלי ובדמם של חבריי אנחנו מגינים על הבית, על המשפחה, על האישה ועל הילדים. לא רק על ילדיי שלי אלא על כל  אלו שנותרו שם בעורף.

כך, פשוטו כמשמעו, ללא "פרזיולוגיה" של ביטויים ספרותיים, ואני וחבריי היינו החומה היחידה בין החידלון לקיום הפיסי.

תחושה נוספת שליוותה אותי, וציניקנים שלא השתתפו בקרבות, לעולם לא יבינו זאת, היתה, שאני וחבריי מגינים  גם על הרצף ההיסטורי הדק והשביר, של עורק החיים של העם היהודי, שהקים מחדש את מולדתו מערמות האפר. והנה באה המאכלת של המלאכים הרעים שמנסים שוב להכחידנו. כאילו הם, הרעים, נשלחו  מחדש, לאיים על עצמאותנו קצרת הימים.

יכול אני היום לומר, ביתר ביטחון, שכל התחושות המסובכות והמסוכסכות, הפיסיות, הפסיכיות, והמטפיסיות, שחשתי במהלך המלחמה, שימשו אותי ביחד, בערבוביה שטילטלה אותי בינות לסלעי הבזלת השחורה של רמת הגולן, בינות לתמרות העשן, הרעמים, הפיח. בינות לריחות החריפים של גוויות חרוכות של חברים לקרב, עם רסק של צמחי מרווה, שנפצעו מרסיסי הפגזים והפיצו ריחות של ילדות קדומה... יצאתי מכל התחושות האלו יותר מחוזק.

על מנת להתחזק מכל אלו, הייתי חייב לפרוק מעליי, באמצעות הכתיבה, כמעט כתיבה כפייתית. כתיבה בלילות טרופים של הזיות, בעיתות של ההפוגה ממלחמת ההתשה, לאור עששית של נפט ושנתמשכה עד שעות האשמורת של הבוקר, כאילו אין מחר. הכתיבה נמשכה גם ליד שולחן הכתיבה שלי, בחופשות הקצרות בנות 24 שעות שזכיתי בהן, בימים  של מלחמת ההתשה. הכתיבה היתה עבורי מלחמה על השפיות, שבעקבותיה הגיע  הקתרזיס לנשמתי... להשתחררות מהלם הקרבות.

וכל זה חזר להכרתי, לאחר 40 שנים של המלחמה הארורה. כאילו מאומה לא מפריד בין אז לבין עכשיו.

מבלבל? מבולבל? כן!

ואז מגיע יום כיפור חדש ועוף החול מתעורר מחדש, מנפנף מנוצותיו גיצים רושפים של זיקוקים, ואיני יודע אם הם גיצים של יום העצמאות או של טילים שמתנפצים בין סלעי הבזלת... ועוד שנה חולפת לה.

אז תקראו את הפרק הראשון של יומני, שנכתב לפני 40 שנים. תמשיכו לקרוא בו, כי לא תוכלו להפסיק לקרוא בו עד לפרק האחרון. כי אין זה ספר על מלחמה, זהו ספר עליי ועליך ועלינו.

"ימים של אשמורת 1973" באינטרנט

מאת אלוני זמורה

http://www.himush.co.il/?section=579

* * *

מלאו תשע שנים למותה של בת-כיתתי המיוחדת במינה גבריאלה יששכרי-ספריאל, בספטמבר 2006, ימים אחדים בטרם מלאו לה שבעים. השיר הזה נשלח אליה עוד בחייה.

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

נעמן כהן

עקידה וכיפורים

לפני כמה שנים טענה לעומתי סטודנטית ערבייה-מוסלמית שהיא יכולה להוכיח את קיומו של אללה – (אלוהים הערבי-מוסלמי).

"איך?" שאלתי אותה.

"פשוט מאד," היא הסבירה, "ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו היא השפה הערבית הצחה והנפלאה שלו, ששום בן אדם פשוט לא יכול לכתוב כמותה, אפילו למדתי זאת בתיכון," היא הדגישה, "וזו ההוכחה לקיומו של אללה."

(כידוע הקוראן משקף תמיד את האינטרסים הכלכליים, והאישיותיים הפרטיים של מוחמד, למשל, רק הוא קיבל מאללה את הרשות לקחת מיספר בלתי מוגבל של נשים ולא רק ארבע. לכן המסורת המוסלמית מדגישה שמוחמד היה אנאלפבית. זו אמורה להיות ההוכחה שהקוראן נכתב ע"י אללה עצמו, ולא ע"י מוחמד).

"אהה, מעניין," אמרתי לה, "עשי ניסוי. קחי את סיפור העקידה שנכתב ע"י יהודי פשוט, ואותו סיפור שנכתב למעלה מאלף שנה אחריו, ע"י אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) עצמו. בדקי את הטקסט, מי כותב משובח יותר? מי כותב בשפה יפה יותר, יהודי פשוט או אלוהים הערבי-מוסלמי-אללה? והאם אפשר מהטקסט הזה להוכיח את קיומו של אללה..."

הנה לפניכם שני הטקסטים:

בראשית כ"ב

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. 

קוראן סורה 37 "הערוכים": (תרגום רובין)

99 אמר (אברהם), הָלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחֵני. 100 ריבּוני, הענק לי בן אשר יהיה בישָרים. 101 אז בישרנו לו על בן שקול דעת. 102 כאשר גדל דיו למעשים עִמו, אמר, בנִי, ראיתי בשנתי כי עלַי להעלותךָ: קורבן. חֲשוב ורְאֵה מה דעתךָ. אמר, אבא, עשֵׂה כאשר צוּוית.

אם ירצה אלוהים, תמצא כי אני בעזי הרוח. 103 כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר (לרצון אלוהים), והוא השכיבו על פניו, 104 קראנו אליו, אברהם, 105 כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. 100 זהו הניסיון הברור. 107 פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, 108 והותרנו לו זֵכר בדורות הבאים: 109 בִּרְכת שלום על אברהם. 110 כך נגמול למיטיבים. 111 הוא היה בעבדינו המאמינים. 112 ובישרנו לו על יִצְחָק אשר יהיה נביא בישָרים. 113 בירכנו אותו ואת יצחק, ומזרעם יצאו מיטיבים, וגם אנשים אשר גרמו לעצמם עוול ברור.

לא אכנס לניתוח ספרותי של שני הטקסטים, אניח את זה לשיקול הדעת של הקוראים, אבל ברור לחלוטין שאין בטיב השפה של הטקסט שמיוחס אללה להוכיח את קיומו.

הטקסט העברי הוא כמובן מופת של כתיבת סיפור קצר. סיפור מתח מתחילתו ועד סופו, ואילו הטקסט הקוראני, הוא מעורפל ולא ברור.

למרות שבקוראן מופיע רק שמו של יצחק. התקשו הפרשנים המוסלמים ליחס את סיפור העקידה ליצחק המייצג את היהודים. לכן, מהמאה ה-11 שינו הפרשנים המוסלמים את ייחוס העקידה ליצחק, (כמקובל עד אז), והעבירו את דמות הנעקד מיצחק (ככתוב) לישמעאל. הפרשנות הזו שמניעיה הגזעניים ברורים התאפשרה עקב הערפול וחוסר הדיוק שבניסוח הטקסט בקוראן. (חוה לצרוס יפה, אסלם-יהדות, יהדות-איסלם, עמ' 31).

בעקבות האיסור שהטיל מוחמד על עיבור השנה, התאמת שנת הירח לשנה השמשית (במדבר לא היה צורך בהתאמת החגים לעונות השנה החקלאית) חל השנה החג המוסלמי לציון עקידת ישמעאל, עיד אל אדחא – חג הקורבן בו שוחטים ואוכלים כבשים ועגלים  בדיוק ביום צום הכיפורים אותו קיבל מוחמד בתחילת דרכו אך ביטלו לאחר שנוכח שהיהודים אינם מכירים בו כנביא.

נקווה ששני החגים יעברו בשלום.

אבא של מאזן – בין פוט פטיש לגזענות אנטישמית

השבוע המשיך ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי-אנטישמי ד"ר אבא של מאזן, במסורת של אמירות גזעניות אנטישמיות והכריז (17.9.15): "מסגד הקצה (אל-אקסה בערבית) וכנסיית הקבר הם שלנו ולא ניתן ליהודים לטמא אותם עם הרגליים המטונפות שלהם".

ולא שהוא קיבל פתאום פוט פטיש לרגליים טמאות ומטונפות של יהודים, אצל אבא של מאזן זו אסטרטגיה בעלת מסורת ארוכה של אמירות גזעניות (אצלו ואצל קודמיו) כדי להלהיט את הרוחות נגד היהודים.

מאז תחילת הציונות הכריזו הערבים-המוסלמים בריש גלי שהמלחמה נגד היהודים היא בראש ובראשונה מלחמה דתית. המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני, (ידידו ושותפו להשמדת היהודים של היטלר) היה הראשון שניסה להלהיט את העולם המוסלמי כולו למלחמת קודש (ג'יהאד) נגד היהודים בסיסמה "מסגד הקצה (אל אקצה) בסכנה."

יורשו של המופתי, יאסר עראפאת, הלהיט גם כן את הרוחות למלחמה דתית בהכריזו: "לאל קודס (ירושלים) צועדים מיליון שהידים":

https://www.youtube.com/watch?v=zqFLNJEiclM&noredirect=1

את הסכם אוסלו עם היהודים השווה ערפאת ל"הודנה", חוזה שביתת נשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, במטרה להפר אותו כאשר יתחזק.

ודוק: ע"פ האיסלם ניתן לחתום "הודנה" עם הכופרים (היהודים) עד שירווח.

לאחר חתימת הסכם ה"הודנה", הכריז ערפאת על מלחמת ג'יהאד נגד היהודים שקיבלה את הכינוי "אינתיפדת הקצה" (אל אקצה). עראפאת ייסד ארגון רצח ג'יהאדיסטי, ונתן לו את הכינוי המוסלמי דתי: "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה (מסגד הקצה-אל-אקצא)", או "אירגון השהידים של הקצה") ומינה בראשו את פושע המלחמה, רוצח ההמונים, מרואן ברגותי. (כמה עצוב שחיים אורון, שקיבל בתנועת השוה"צ את הכינוי "ג'מוס" מתנאה בהיותו חברו הטוב של ברגותי, ובין רצח לרצח של יהודים (ונזיר יווני) היה נפגש עימו לניגוב חומוס ברמאללה, ולאחר מאסרו ממשיך לבקרו בכלא).

יורשו של ערפאת, ההיסטוריון (מכחיש השואה), והתיאולוג המוסלמי ד"ר אבא של מאזן, התחיל בכך שהצהיר ש"במסגרת הסדר קבע לא תתאפשר נוכחות אף לא של ישראלי אחד על אדמתנו."

ודוק: לפי אבא של מאזן המדינה הפלשתינאית חייבת להיות "יודן-ריין".

המשיך בכך שהצהיר שהוא לעולם לא יכיר במדינת היהודים ויאבק תמיד להפיכתה לערבית-מוסלמית. ולבסוף החל להגדיר את היהודים "טמאים", והכריז גם הוא על מלחמה דתית נגד היהודים כאשר הוא שלח את המופתי של הפת"ח שאותו מינה, מוחמד חוסיין, להכריז ביום השנה ליסוד הפת"ח שבהתאם לדברי מוחמד יש לרצוח את היהודים בני הקופים והחזירים.

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

כמובן שהחמאס, תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים, מכריזה מהיווסדה על כך שהמלחמה נגד היהודים היא מלחמה דתית (שמטרתה כנאמר באמנת החמאס סעיף 7) לחסל ע"פ תורת מוחמד את מדינת היהודים, ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה דתית.

בנקרולוג שפורסם ב"הארץ" 13.4.14 לזכרו של רון פונדק המנוח, שהיה מיוזמי הסכם אוסלו ויוזמת ג'נבה, הודגשה קביעתו הנחרצת: "אין מנהיג ערבי המעוניין להגיע לשלום עם ישראל יותר מאבא של מאזן."

ובכן, אם אבא של מאזן הקובע שהיהודים טמאים ושהכריז שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת היהודים, ולעולם ימשיך במאבק להפוך אותה למדינה ערבית-מוסלמית, הוא לפי בדיקת השטח של פונדק "הערבי בעל הרצון הגדול ביותר להגיע לשלום," הרי ברור שכרגע אין כלל סיכוי כזה.

ואלה שמות

מדי כמה חודשים מישהו מתקיף אותי על כך שאני מביא שמות מלאים של אנשים שעליהם אני כותב. פעם חסיד של "קדימה" תקף אותי על שאיני קורא למנהיגת "קדימה" בשם החיבה הילדותי "ציפי", אלא בשמה המלא ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר. פעם איש השומר הצעיר תקף אותי על שאני קורא למייסד התנועה שלו בשמו המלא מאיר ולד-יערי, ופעם פרופסור (שמתנאה בעצמו אך מסתיר את שמו המקורי בערך שכתב על עצמו בוויקיפדיה) נפגע מכך שאני קורא בשמו המלא של הסופר עמוס קלויזנר-עוז. פעם מתרעמים עלי שאיני קורא לשרת התרבות בשם חיבה "מירי", אלא מרים סיבוני-רגב, ועל כך שבמקום שם החיבה "ביבי" קראתי לו בשם המלא בנימין-מיליקובסקי-נתניהו.

היות וכך לא ראיתי לנכון לשעמם את הקוראים ולומר שוב את כל מה שפרסמתי בעבר, ולכן שלחתי העתק מכמה תגובות שלי שפורסמו בעיתון בן עזר לעדי אמסטרדם באופן אישי.

עדיין איני מבין מה מפריע השם המלא לאנשים, כאשר במקום להתייחס לתוכן הם מתייחסים לשם.

פיליסטיניזם – בזכות מרים סיבוני רגב

בין תרבות מערבית אשכנזית

לתרבות מערבית-מוגרבית-ערבית-מרוקאית

שרת התרבות מרים סיבוני-רגב מתנאה ב"תרבותה" (יש אומרים בחוסר תרבותה) היא מתנאה בבורות בצ'כוב ומתנאה בבקיאות בשירי ג'ו עמאר וחוליו אגלסיאס. (מוזר אגב שאגלסיאס נחשב אצלה סמל לתרבות מוגרבית-מערבית-ערבית-מרוקאית).

אז ככה. שר הרווחה אינו צריך להיות מקרה סעד. שר הבריאות אינו צריך להיות חולה. שר החוץ אינו צריך להיות איש חוץ, שר המשטרה אינו צריך להיות גנב. מותר לשרת התרבות להיות בורה לחלוטין בתרבות המערבית הכללית (בלשונה האשכנזית) ולהיות בקיאה בתרבות המערבית-מוגרבית-ערבית-מרוקאית. (מגרב – מערב בערבית) שרת התרבות היא פקידה שעליה לחלק את הכספים שמעודדים תרבות.

עדיף בהרבה הפיליסטיניזם של מרים סיבוני-רגב על הפיליסטיניזם של יוסף שניידר-שריד. (שר "החינוך" לשעבר) שונא ישראל התומך ומעודד אנטישמים, שתקף אותה והציע להחליפה בעדי קאסר-קיסר.

כזכור יוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני) לא רק שאינו אוהב יותר את הארץ ("אני כבר לא אוהב אותך מולדת. את כבר לא הארץ שלי. מצידי את יכולה לזעוק או לשתוק – תעשי מה שאת רוצה – ארץ לא אהובה." "הארץ" 11.9.15) אלא הוא מאוכזב שלא מוטל חרם על ישראל ("הארץ" 11.14.14):

"רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה."

מהכתוב לא ברור האם יוסף שניידר-שריד מחכה רק לפוגרום קטן, או להשמדה בגזים? מכל מקום הוא מציע לפטר את סיבוני-רגב-המוגרבית-מערבית ולמנות במקומה את כותבת השירים הדרומית  הקוראת לעצמה דווקא "מזרחית". (יאמן – תימן זה דרום ולא מזרח) עדי קאסר-קיסר.

 (מעניין שלמרות היותה אנטי-אשכנזית עדי קאסר עיברתה את שמה לשם "אשכנזי" – "קיסר" על שם יוליוס קיסר, ואינה חוזרת למקור הערבי של שמה קאסר בערבית מבצר).

אז ככה, אפילו אם עדי קאסר-קיסר "הדרומית" (תימנית) הינה משוררת לאומית האם כפקידה היא יכולה לחלק את הכספים בצורה נאותה יותר מסיבוני-רגב המוגרבית-מערבית?

האמת היא יוסף שניידר-שריד אינו תומך בה בגלל אהדתו את הגזענות האנטי-אשכנזית של חבורת "הערס-פואטיקה" שהקימה, אלא בגלל דעותיהם האנטי-ציוניות.

לכן למרות הפיליסטיניות שלה עדיפה סיבוני-רגב הצודקת לחלוטין בכך שהיא מתנגדת לתת את כספי המדינה לגורמים השוללים את קיומה. (אם זו להקת תיאטרון או קבוצת כדורגל).

אגב, זו טעות לא לתת כספי סיוע לקבוצת סכנין. את הכסף של קטאר תומכת הטרור יש לחלט בכל מקרה לאוצר המדינה כמו כל שאר כספי הטרור. ובהקשר זה נעיר לתומכיו הערבים של ח"כ לשעבר המרגל הנוצרי למען החיזבאללה שברח מהארץ – עזמי בשארה, שהעניקו לו תעודת הוקרה: אם לגביכם בשארה הוא דמות מופת – לכו לקטאר בעקבותיו!

סקופ – הערבים במדינת היהודים מאושרים יותר מהיהודים

מה לא נכתב בעיתון "הארץ" על הגזענות, האפלייה ומדיניות האפרטהייד שנוקטת מדינת היהודים כלפי אזרחיה הערבים, והנה הפתעה. בסקר האושר שעשה העיתון בראש השנה ("הארץ" 11.9.15 עמ' 11) 68% מהערבים-המוסלמים מאושרים לעומת רק 64% מהיהודים. הנוצרים אגב מאושרים עוד יותר 71% ומעל כולם הדרוזים 86%.

מה אנחנו לומדים מכך?

שאין לסמוך על התקשורת!

הג'יהאדיסט מוחמד עלאן החל לאכול

בגיליון 1074 כתבנו על הג'יהאדיסט (איש הג'יהאד האיסלמי) מוחמד עלאן, שהוכרז ע"י הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), המנהיג של מה שנקרא על ידיו "גוש שלום", כגיבור, ותמכנו  בהחלטת בג"צ לגביו.

כתבנו שהפתרון הפשוט לטפל בטרוריסטים ערבים-מוסלמים אסירים השובתים רעב הוא כדלקמן:

א. עם התחלת שביתת הרעב יש לומר להם תודה על שהם חוסכים את כספי משלמי המיסים.

ב. כשיאבדו את ההכרה ויגיעו לכדי נזק מוחי לעצמם יש לשחררם (כי אז לא יוכלו להזיק), ואם חלילה יתאוששו יש לאוסרם מחדש.

והנה באמת הג'יהדיסט שוחרר מבית החולים ונאסר מחדש. והנה גם התבשרנו שלמרות האיומים הוא הפסיק את הצום.

http://news.walla.co.il/item/2891006

במידה וימשיך יש להמשיך וללכת על פי אותו הנוהל.

סבנה – החלק החסר

אנטי ציונות במסווה של מחקר "האקספרימנט הציוני"

שחרור מטוס סבנה החטוף ב-1972 נחשב לאחד המבצעים המיתולוגיים של סיירת מטכ"ל.

בהקרנת הבכורה של הסרט "סבנה" בסינמטק תל אביב. לצד היוצרים והשחקנים, נכחו באולם גם גיבורי הסרט ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק וראש ממשלה נוסף ונשיא לשעבר, שמעון פרס. בסיום ההקרנה עלו השלושה לנאום בשבחיה של סיירת מטכ"ל וחשיבותה של המלחמה העקבית בטרור.

משה זונדר, תסריטאי הסרט מספר (בראיון לעיתון "הארץ" 8.9.15 בכותרת: "הסרט "סבנה" קורא תיגר על סיפור הגבורה של סיירת מטכ"ל"), שליבו נחמץ. "היה מאכזב מאוד לשמוע את מה שהם אמרו. הם דיברו אך ורק על הרוח הייחודית לסיירת מטכ"ל שעולה מהסרט, אבל לא אמרו מילה שקשורה להידברות ומשא ומתן עתידי עם הפלסטינים."

זונדר כמובן הבין שכדי לזכות בכסף מהסרט (וכבוד בחו"ל) עליו לנקוט בגישה פרו ערבית. לטענתו הבחירה שלו היתה במה שהוא קורא: "הדגשה של הנרטיב הדו ראשי: הישראלי והפלסטיני." קרי, להראות את הטרוריסטים הערבים כ"לוחמי חופש".

"בשלב הראשון, היינו צריכים להחליט מי הגיבור של הסיפור הזה," אומר במאי הסרט רני סער, והחלטנו שיש גיבורים מהצד הישראלי, אבל גם מהצד הפלסטיני. "אני באמת מאמין שאין טובים ורעים בשכונה הזאת שנקראת מדינת ישראל או פלסטין."

לכן הוא בנה את דמות ראש החולייה אבו סנינה כגיבור שהוא דמות חסרת אנושיות בתחילה, אך לקראת סיום הסרט דמות שמצליחה לעורר אמפתיה והזדהות. ודוק: המסקנה לצופה ע"פ הנרטיב שלו היא שטרוריסטים רוצחים אינם רעים! והיהודים אינם טובים, וראויים לרציחתם.

הסרט "סבנה" אומר זונדר, עם סרטים אחרים "ישרת בעתיד את חוקרי ההיסטוריה של האקספרימנט הציוני."

עם הגדרה כזו "האקספרימנט הציוני" – המשקפת השקפה פוליטית של הזדהות עם האוייב במטרה לעשות כסף בשוק הבין לאומי, אין תימה שיוצרי הסרט השמיטו את אחד הפרטים החשובים ביותר בפרשה: מי אירגן את מבצע החטיפה? זה כמובן לא התאים לנרטיב הפרו-ערבי שלהם.

משפחת סלאמה

מנאציזם לטרוריזם

מארגן מבצע החטיפה של מטוס סבנה

היה הטרוריסט הערבי-מוסלמי עלי חסן סלאמה (1940-1979).

עלי חסן סלאמה היה בנו של  חסן סלאמה (1912-1948) שהיה מראשי הכנופיות הטרוריסטיות הערביות שפעלו נגד יהודים ובריטים בתקופת מאורעות 1936-1939. (באותן שנים היה אחראי גם לרציחת ערבים רבים).

לאחר דיכוי "המרד הערבי" ברח חסן סלאמה ביחד עם המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני לעיראק, והגיע איתו לגרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח סלאמה ע"י הנאצים למבצע "אטלס" – הרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את 160,000 יהודי תל אביב, על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו. באוקטובר 1944 לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו אך סלאמה, הצליח לברוח ושימש כ"קצין-מקשר" במסגרת צבא גרמניה הנאצית, במטה של רומל.

לאחר החלטת החלוקה, שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי כולו, להשמיד את שארית הפליטה. "הגרמנים," חשב המופתי בסיפוק, "כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה." המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% – הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

מוחמד אל חוסייני נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב- 30 בנובמבר 1947, בשעה 8:12, חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור". ("מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר, ולשחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי).

מפקדתו של סלאמה שכנה במבנה בית ספר לקצינים של צבא בריטניה, בסמוך לעיר רמלה ובאר יעקב, על יד מסילת הברזל בכניסה הצפון-מערבית לעיר. יחד עם עבד אל ג'באר שומארי, המפקד העיראקי של רמלה, הם התעללו בתושבי האזור, וביצעו תקיפות בדרכים שהובילו לירושלים. יחד עימם, במבנה שהיה שייך למועצה המוסלמית העליונה, שהו כ-100 חיילים עיראקיים.

בערב מבצע נחשון ב-5 באפריל 1948, הוחלט על תקיפת המפקדה ששימשה בסיס לפעולות במבצע הנקרא "חסל" על שם חסן סלאמה. כוח של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פשט על המבנה ותוך כדי קרב הניח מטעני נפץ שגרמו לקריסת שני שלישים ממנו. בפעולה נהרגו בין 14 ל-20 משוכני המבנה. חסן סלאמה עצמו לא נפגע, כי ביקר באותו לילה בחתונה בעיר לוד או אצל פילגשו ביפו, אבל יוקרתו בעיני האוכלוסייה המקומית וחייליו נפגעה וזה הקל על ביצוע מבצע נחשון, יום למחרת פיצוץ המפקדה. לכוח הפושט היו מיספר נפגעים קל בלבד. בעקבות הפשיטה העביר סלאמה את מרכז פעילותו לכפר יהודייה.

ב-31 במאי 1948 תקף חסן סלאמה בראש כוח משוריינים את כוח אצ"ל שכבש את ראש העין יום לפני כן, ואילץ אותו לסגת מראש העין. בהתקפה זאת נפצע סלאמה אנושות‏ ומת לאחר ימים ספורים.

בנו של הטרוריסט הערבי-המוסלמי-הנאצי, חסן סאלאמה, עלי חסן סלאמה, גדל לאחר מות אביו בהשגחתו של המופתי מוחמד אל חוסייני והלך בעקבות אביו. הוא הצטרף לפת"ח והפך עד מהרה למנהיגו של ארגון "ספטמבר השחור", שהיה זרוע מבצעית של הפת"ח, ושביצע את פעולת חטיפת מטוס סבנה.

יאסר ערפאת ראה בעלי חסן סלאמה בן, ולקח אותו תחת חסותו בתקווה שיהיה לימים ממשיך דרכו. הכינוי שניתן לו "הנסיך האדום" היה בשל ייחוסו המשפחתי וסגנון חייו הראוותני, ותאוותו לדם ולהרג‏.

לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972), נתנה ראש הממשלה גולדה מאיר הוראה לשירותי הביטחון הישראליים לחסל את חברי "ספטמבר השחור", ובראשם עלי חסן סלאמה‏.

במבצע "זעם האל" הרג "המוסד" בזה אחר זה את מנהיגי הארגון, באמצעים שונים כגון: פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה בבית מלון או ירי מטווח קצר. סלאמה הצליח פעם אחר פעם לחמוק מאנשי "המוסד". ב-21 ביולי 1973 ניסו לחסלו בנורבגיה, אך בשל טעות בזיהוי ירו למוות באחמד בושיקי, אזרח נורבגי ממוצא מרוקני‏, בעוד עלי חסן סלאמה כלל לא היה באזור‏. אירוע זה נודע כ"פרשת לילהאמר"‏.

המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979 בהוראת ראש המוסד, יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה, מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה חוסל בביירות, ב-22 בינואר אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי. סלאמה נסע במכונית שלוותה על ידי 16 מאבטחים שנפרסו בעוד שלוש מכוניות. 4 מאבטחים בכל מכונית, וסלאמה יושב במכונית השלישית. מכונית התופת של המוסד פרצה בדיוק למרכז השיירה, בין המכונית השנייה למכונית השלישית, שבה סלאמה ישב, ושם התפוצצה ופוצצה איתה את שתי המכוניות. בפיצוץ נהרגו גם ארבעה עוברי אורח וכן ארבעה שומרי ראשו של סלאמה‏. על-פי אחת הגרסאות מכונית התופת הופעלה באמצעות שלט-רחוק בידי סוכנת מוסד בריטית, אריקה צ'מברס, אשר שכרה דירה בקומה השמינית של בניין רב קומות הממוקם מול ביתו של סלאמה.

נ.ב. אין צורך לומר שיוצרי הסרט לא הזכירו גם במילה את הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, ואת ותפקידו בחטיפת המטוס. הוא הרי נחשב על ידיהם, בדיוק כמוחמד אל חוסייני, חסן סלאמה, ובנו עלי חסן סלאמה – "לוחמי חופש", הלוחמים נגד "האקספרימנט הציוני".

[עד כאן נעמן כהן]  

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

שיר הלל למלצרית תל-אביבית קטנה

 מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

את כל כך קטנה ורזה

ושדייך זקופים

כצמד אצבעונים

בא לי למולל אותם

איך אפשר לשכב איתך

את כל כך קטנה

צריך לגרות הרבה זמן

את הכּוּס הזעיר שלך

שייפתח ככפפה

כולה בגודל שלך

שתעטוף אותי

כמו סוכריה על מקל

ממש פֶּלֶא זֶרֶג

מאחור יש לך קעקוע

של יפהפייה כחולה על הגב

הקטן המתוק שלך

אני מסתכל עליו

מחזיק אותך בין רגליי

אך לא מצליח להתקדם

במשעול הצר

כי את צורחת מרוב כאבים

אוי, אוי, הסדק בתחת שלך

כל כך קטן

אז אני אנשק אותו לחי לחי

ואגמור בחוץ

* * *

שווה צפייה, ראיון עם באסם עיד

https://m.youtube.com/watch?v=2D0MmQCNVYk

* * *

מה המשותף למקהלה עליזה, קרנבל בנח"ל, בואי אימא, זרעים של מסטיק, חיוכים, חג לי, קרוסלה, הבית של פיסטוק, קישקשתא, פרפר נחמד, מרקו, ד"ר סוס, הרופא על הסוס, מלך הילדים, צייד הצבעים – ועוד הרבה יצירות וספרים?

לאה נאור

פגישה עם המשוררת, הסופרת, הפזמונאית והמתרגמת

 תיערך ב"צוותא" בתל-אביב, במסגרת התוכנית "קבלת שבת"

ביום שישי, ג' בחשוון תשע"ו, 16.10.2015, בשעה 10.30 לפנה"צ

ישתתפו: מרדכי ולאה נאור, הבת נטע, יהודה אטלס, יורם טהרלב,

ארי שביט ואלונה פרנקל

נורית הירש, דורי בן זאב, דליה פרידלנד, ציפי זרנקין,

קובי אושרת ושלמה וישינסקי – יבצעו את שירי לאה נאור

מנחה: ליאת רגב

מנהל מוסיקלי: גלעד שפירא

עורכת ומפיקה: נילי שחור

כרטיסים בקופות "צוותא", טל. 03-6950156

כרטיסים בהנחה עם הצגת מס' הקוד – 2015

* * *

תקוה וינשטוק

המשפחה היתה בשואה – ושרדה כולה

"אני קתרין לזר – קתרין לגרד – זמירה גרנית". סיפור חיים בעברית ובצרפתית. יוני 2004, יד ושם, הקרן לתמיכה בספרי זיכרונות של יוצאי שואה.

אחרי האלם הגדול של ניצולי השואה שנמשך שנים [אהוד: לא נכון. מעולם לא היה אלם, ספרים וכתבות הופיעו בלי סוף].  מופיעים כיום ספרי שואה בזה אחר זה. ל"יד ושם" יש קרן מיוחדת לתמיכה בספרי הזיכרונות של יוצאי השואה. מונח לפניי סיפור החיים של זמירה  גרנית "אני קתרין לזר – קתרין לגרד – זמירה גרנית", סיפור שואה  קצת שונה: כל המשפחה – הורים, ארבע בנים ובת, קתרין, מחברת הספר, ניצלו ועלו לארץ. כל הצלה מהשואה היא בבחינת נס, ומשפחה שלמה שניצלה היא נס הנסים.

קתרין לזר היתה בת שבע כשפרצה המלחמה. משפחתה, דתית מאוד, גרה באנטורפן. ב-14 במאי 1940, כשהתקרבו הגרמנים לבלגיה, יצאה המשפחה במשאית שעליה עבד האב כמעביר משאות כשהם נוטלים עימם את מפתח הבית, בטוחים שכעבור ימים אחדים יחזרו.

הם חנו בטולוז, בבית משפחת רוט היהודית. אצלה קיבלו תמורת תשלום מגורים ומזןן. המזון חולק בתלושים למשפחות לפי מיספר הנפשות. פליטים לא זכו לתלושים. משפחת רוט, שנזקקה מאוד לכסף, נתנה למשפחת לזר את התלושים של שניים מבניה, ואת הבנים שלחה  למנזר, שנחשב למקום בטוח וגם סיפק אוכל.

קתרין גרנית מזכירה בספרה את ספר הזיכרון "ילד עם תרנגול" שחיבר אחד הילדים הללו, משה-מוריס רוט, המתאר את הצד השני של המטבע: "משפחת לזר תפשה את החדר שלי בעליית הגג," כתב, "והילדה שלהם משחקת בדובי, הצעצוע היחיד שיש לי... כשאפגוש את הילדה הזאת אחרי שנים כאישה מבוגרת, אתנכר לה עד סוף ימיה."

והוא אכן פגש במקרה בחולון את אותה ילדה שהשתעשעה לתומה בדובי שלו כי גם לה כבר לא היו צעצועים, ולא סלח לה על 'חטאה'...

טולוז היתה ב"צרפת החופשית" בה שלט המרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. בינואר 1941 שלחה המיליציה של פטן את כל היהודים למחנה ריכוז ומשם למחנה מעצר ריווסאלט בפירנאים. המחנה היה מוקף בתיל והגברים והנשים הופרדו. אבי המשפחה והבנים בצריף אחד, והאם והבת בשני. כל משפחה קיבלה כיכר לחם קטן ליום ומרק דלוח מקליפות תפוחי אדמה. תנאים סניטאריים לא היו, ופרצו מגפות. האב נמלט מהמחנה וכל שנות המלחמה התגורר אצל נוצריה קשישה בניס תמורת תחזוקת ביתה. האם והילדים, שנשארו במחנה, נאלצו לצעוד בוקר בוקר לרציף הרכבת להמתין לקרונות שישלחו אותם למזרח. לא נמצא להם מקום בקרונות והם נותרו במחנה – וניצלו  מהשמדה.

למזלם הגיעו למחנה מתנדבי "אוז"ע", ארגון יהודי שנוסד ברוסיה ב-1912 ונועד בעיקר לסייע לילדים יהודים. עם עליית הנאצים עבר מרכז אוז"ע לפריז. הארגון הזה, שאינו מוכר בארץ, הציל למעשה יותר מ-7000 ילדים יהודיים בצרפת. הוא העביר את הילדים בנפרד מהוריהם לבתי הילדים שהקים. שנתיים היו קתרין ואחיה בשבעה בתים כאלה. הבית האחרון היה בטירה ליד העיר וישי. האוכל היה דל והביגוד לחורף מועט, ונאסר עליהם לצאת החוצה לבל יתגלו, אבל היו שם מורים יהודיים והילדים הגדולים, ביניהם ניקולא, אחיה הבכור של קתרין, סיימו שם  את בחינות הבגרות.

בתי הילדים נסגרו עקב הלשנה, ואוז"ע – בשיתוף עם מוסדות סעד נוצרים – החלה להעביר את הילדים בשמות בדויים למשפחות בטוחות של נוצרים, תוך אזהרה שלא יבכו ולא ישאלו שאלות. פרטי כל ילד נרשמו ביסודיות, מניין בא ולאן נשלח. קתרין לזר, אז בת אחת עשרה וחצי, ששמה החדש "קתרין לגרד" נרשם על פיסת קרטון שנקשרה לצווארה, נשלחה ברכבת לכפר, לביתו של פרטיזן הזכור לה כ"אדם נפלא". היתה לו מחלבה ששמשה כמחסן נשק. גם אחיה של קתרין נשלחו לבתי נוצרים וכן אימה. כל אחד ליישוב אחר ללא קשר ביניהם.

"הבעל והאשה ידעו שאני יהודיה אבל לא דיברו על כך," כותבת קתרין בספרה. היא שימשה כעוזרת בית, טיפלה בשתי הבנות הקטנות של המשפחה, עבדה גם בשדה, הלכה לכנסייה למנוע חשדות, ובימי ראשון למדה בבית הספר הכנסייתי.

כמו כן כתבה לבעלת הבית את המכתבים ששלחה למאהבה – האכשה עצמה לא ידעה קרוא וכתוב...

כשהיו חיילים נאציים מתקרבים למחלבה, היתה קתרין מסתתרת בבור שחפרו למענה מתחת ללול התרנגולות. עד היום זכור לה משק כנפיהן ועד היום היא מתחלחלת מכלי רכב הנעצר בחריקה. אוז"ע שילם עבור הילדים ולעיתים גם העביר כספים לביגודם. פעמיים באה לקתרין  עובדת סוציאלית מטעם אוז"ע והביאה לה דרישות שלום ממשפחתה. הילדה הבודדה ראתה בה מעין אם שנייה. לאכזבתה המרה חדלה העובדת לבוא. לימים יתברר כי נתפשה ועונתה קשות.

אחרי שמונה חודשים בכפר הסתיימה המלחמה. באוגוסט 1944 הוציאה אוז"ע את קתרין וארבעת אחיה ממקומות המסתור, הוציאה גם את האם ומצאה את האב וכולם, כל שבעת הנפשות לבית לזר, איש לא נעדר, נפגשו והתאחדו בפריז. כולם הגיעו עם מטען אישי כבד אולם בריאים ושלמים.

בספר מוזכרת שרלוט, ילדה יהודייה, צעירה מקתרין, שהוסתרה אף היא באותו כפר. היא היתה יתומה מאם, ואביה גידל אותה. האב נספה ואיש לא בא לקחת אותה בתום המלחמה. מאוז"ע שמעה שיש לה דודה בניס.שרלוט נסעה אליה אך הבינה שאינה יכולה לגור במחיצתה וחזרה לכפר. הזוג שבביתו חיתה היה חסוך ילדים ואימץ אותה רשמית. לימים נשאה לבחור  מהכפר.

משפחת לזר הועברה למוסד של אוז"ע שקלט נערים וילדים שניצלו מבוכנוואלד וביקשו אורח חיים דתי. המוסד שכן בטירת אמבולא היפה ליד פריז. אם המשפחה עבדה שם כטבחית והתגוררה במקום עם כל המשפחה. (פרט לבכור ניקולא – לימים הפרופסור משה לזר, מייסד הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב -- שלמד בלה מז).

שמונים ושבעה בנים, ביניהם אלי ויזל, היו במוסד, וקתרין היתה הבת היחידה ביניהם. הם ראו בה אחות קטנה וחיבבו מאוד אותה ואת אימה.

"כל המשפחה שימשה תחליף-משפחה לילדים ולנערים במקום," כתבה ד"ר יהודית פייסט המנדינגר, מנהלת המוסד. בספר "ילדי בוכנוואלד": "נוכחות של משפחה אמיתית, אם מבינה, אב (שאמנם נעדר תכופות) וילדים, בעיקר הילדה הקטנה, תרמו לשיפור מצב הרוח של אותם נערים אומללים והביאה נחמה לנפשותיהם הדואבות."

המשפחה חזרה לאנטורפן אולם במקום בית מצאו בור גדול – ביתם נהרס בהפצצה. "החזירים באים!" שמעו את השכנים אומרים."נשארו מהם יותר משהושמדו..."

הם התחילו את החיים מחדש בבלגיה. בעזרת הסוכנות היהודית שכרו דירה קטנה והאב חזר להוביל רהיטים. חיו בצפיפות ודוחק והמשיכו בחיים הדתיים. קתרין ביקרה בבית ספר דתי ובסיומו קיבלה משרה במפעל לבשר. היא דחתה משרה אטרקטיבית יותר כיוון שכללה עבודה בשבת. היא היתה חברה ב"בני עקיבא". עדיין שיחקה במשחקי ילדות, פיצוי על הילדות שהחמיצה, אך מראיה היה בוגר, וכשהיתה בת 14 בא שדכן לבית... מוקדם מדי, חשבו ההורים ושילחו אותו.

פרצה מלחמת העצמאות. משה לזר עלה לארץ והתגייס לפלמ"ח. גם האח ג'ו רצה לעלות. המשפחה החליטה: "או כולם – או אף אחד לא. מספיק זמן נפרדנו!"

בדצמבר 1948 עלו כולם ארצה, התגוררו במעברה ואחריה קיבלו בית ערבי בלוד. קתרין, מעתה זמירה, למדה בבית צעירות מזרחי בירושלים. בסיומו  התגייסה לצה'ל, אף שהיתה מאוד דתית וחרף התנגדות ההורים. בצבא הכירה את אריה גרנית, ממסיימי קורס הטייס הראשון בחיל האוויר הישראלי. במאי 1953 נישאו.

זמירה גרנית, ילידת 1932, הנה אשה נאה ומטופחת, אלמנה מזה שנים רבות, אם לשתי בנות ובן, סבתא לשמונה. היא ואחיה הצעיר פופול הם היחידים שנותרו מהמשפחה. כל השנים לא הרבתה לספר את קורותיה אך להפצרות בתה, ד"ר ענת גרנית הכהן, החלה להעלות את זיכרונותיה בכתב והם זרמו לספר, אותו ערך חתנה, העיתונאי דוד הכהן.

זמירה שאפה שהזוג שאצלו חיתה בכפר יזכה לתואר "חסידי אומות עולם" – "יד ושם" ניאות אבל היא לא ידעה מה שם משפחתם – תמיד קראה להם בשמות הפרטים בלבד, ולא זכרה גם את שם היישוב. היא זכרה רק שבית הדואר המחוזי היה בעיירה אקס לה בן, וכתבה לדואר וביקשה לעזור לה במציאת הזוג. הדוורים התגייסו ושלחו מענה נרגש ובו כל המידע: הכפר נקרא קרפן בליסון על גבול שווייץ והזוג – רוז'ה וג'וזפין דמארייה. עתה שישים אחרי המלחמה, ניתן היה לכבדם בתואר חסידי אומות עולם. התואר הוענק בספטמבר 2005. זמירה נסעה לטכס עם בתה ענת וסיפרה על חייה בכפר ועל טוב ליבו של רוז'ה דמארייה.

הטכס נחוג ברוב פאר באולם גדול בעיירה ליד ליאון, בהשתתפות ראש העיר ונכבדי המקום. "אירוע יוצא מהכלל," אומרת זמירה, שמחה שמאמציה הוכתרו בהצלחה. בני הזוג דמארייה כבר הלכו לעולמם והתואר נמסר לשתי הבנות, שקתרין טיפלה בהן בילדותן. רוז'ה נפטר בדיוק ביום שמכתבה של קתרין הגיע לבית הדואר, ועוד הספיק לשמוע שהיא מחפשת אותו. על קתרין סיפר לבנות  זמן לא רב לפני מותו. זה היה סוד שאסור לגלותו. 

אחרי הטכס נסעה זמירה לכפר, שישים שנה אחרי שיצאה ממנו. שם פגשה את שרלוט, היהודייה היחידה במקום, אם לחמישה ילדים וסבתא לנינים. .מאז מקיימת זמירה קשר עם שרלוט וכן עם אשתו השנייה של רוז'ה – (שהתגרש מג'וזפין שבגדה בו). ובמרוצת השנים אף נסעה שנית לכפר. 

"אני לא חושבת על תקופת המלחמה אבל זה בא... עד היום אי אפשר למחוק את זה ממני." אבל היא אינה מרירה. בסוף דבר של ספרה כתבה; '

'בימים אלה, בהם מפלצת האנטישמיות מרימה ראש בצרפת ובארצות אחרות ופוגעת ביהודים, חשוב לזכור, ולאנשים כמוני חשוב להזכיר – כי ישנם גם אנשים טובים. גם בצרפת, בה שיתפו הצרפתים פעולה עם הכובש הנאצי, היו אנשים כמו רוז'ה שהאמינו כי היהודים ובעיקר ילדיהם הם ככל בני האדם, ועשו כל שביכולתם להצילם, לעיתים תוך סיכון עצמם."

* * *

איליה בר זאב

ארבעה שירים לימי כיפור

מתוך "מעל קווי המתח" הוצאת "קשב לשירה" 2010

מדרש: "כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,

כְּלָבִים בּוֹכִים –  מַלְאָךְ הַמָּוֶת בָּא."

פני הדוֹר

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?

כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמּוֹ?

כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –

מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?

שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –

אָסוּר?

מֻתָּר ?

הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –

כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאֱדָּמִים –

מִי יִטָּמֵן מָחָר?

פסטורלה

בארזי הלבנון

הַר בְּהַר-לֹא פָּגַע!

אָדָם וְאָדָם.

בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת, בַּחֲוָחִים,

בְּצֵל הָרֵי שְׂרֵפָה.

בֶּן אָדָם רוֹדֵף נִרְדָּף וּמִתַּחְתָּיו –

מְהוּמָה וֵאלֹהִים.

מֵעַל סָגְרוּ טֶרָסוֹת בִּיפִי הַבֻּסְתָּנִים,

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן,

רַחַשׁ נְחָלִים.

רָחוֹק, בַּחֲדָרִים, אֲנִי מוֹצֵא מִלִּים:

"אוֹרוֹת חוֹלְמִים, אוֹרוֹת חִוְרִים, לְרַגְלַי צוֹנְחִים…"*

מִלִּים שֶׁל אִישׁ אַחֵר מִתְרַפְּקוֹת פִּתְאֹם.

סַכָּנָה שֶׁל הֲלִיכַת שׁוֹלָל

עַל פִּי תְּהוֹם.

מישהו רשם

בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה

בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מִישֶׁהוּ רָשַׁם:

"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר

וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי.

דּוֹר וְעוֹד דּוֹר

וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים

וְכִסִּיתִי רַבִּים.

וְעָבַר דּוֹר.

צל מצבות 

אַתָּה נִשְׁעָן אֶל מַצֵּבָה

שֶׁל אִישׁ זָר

לַחֲזוֹת בִּקְבוּרָתוֹ שֶׁל יָדִיד.

לַעֲמוֹד קָרוֹב כְּכֹל שֶׁאֶפְשָׁר

אֶל עֲרֵמַת הֶעָפָר, לְזֵרֵי הַפְּרָחִים,

לָקַחַת מְעַט שִׁבְרֵי אֲבָנִים

לַעֲשׂוֹת גַּל.

אַתָּה מְחַפֵּשׂ צֵל מַצֵּבוֹת

בְּצָהֳרֵי יוֹם

מִסְתּוֹר בְּיוֹם קַר:

פ"נ – אֵשֶׁת חַיִל, צַדֶּקֶת גְּמוּרָה.

פ"נ – אִישׁ צָעִיר, בְּטֶרֶם עֵת, בְּאֵיזוֹ מִלְחָמָה.

פ"נ – קֶבֶר בַּחַיִּים.

בְּהַמְתָּנָה.

* אברהם בן יצחק

* * *

לסופר הנידח ולמיסתורית

מי היה מאמין?

ברכות ליום נישואיכם ה-41

החל היום – 24.9

מאחלים כל הספקנים שהתבדו

מעתה תחגגוהו מדי שנה עם בר רפאלי

מאחלת קרולינה למקה משקפיים

* * *

יוסי פלס

על ״קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה״, כרכים ה׳-ו׳, מאת נורית גוברין

לכתיבתה של נורית גוברין התוודעתי לראשונה בשנת 1969, בחוברת הכפולה, מס׳ 3-4, של כתב-העת ״הספרות״ התפרסם מאמרה ״משולם זלמן גולדבוים: משורר שנשכח״, חלק מעבודה מקפת, תלת-פרקית, שהקדישה גוברין לגולדבוים ( 1836-1915 ) וליצירתו (החיבור בשלמותו פורסם בכרך הראשון של ״קריאת הדורות״).

את שמעו של גולדבוים לא שמעתי קודם לכן. רק לאחר קריאת המאמר מצאתי כמה משיריו היפים באנתולוגיה ״שירה עברית" שערך יצחק עוגן. אך כיוון שהיתה בי פתיחות לשירת ה׳השכלה׳ (בין היתר, בזכות לימודי הספרות בביה"ס היסודי, שם לימדו עדיין בזמני משירי יל״ג ומיכ״ל), עורר בי מאמרה של גוברין עניין רב ופתח לי צוהר לעולם שירי בלתי-מוכר. המאמר גם היה לאחד הטקסטים המשפיעים בהתפתחותי כקורא, טקסטים שלימדו אותי מהי הערכה ספרותית שקולה, מהי קריאה אובייקטיבית, נטולת פניות, הנשמרת הן מהתלהבות יתירה והן מנקיעת-נפש מוגזמת.

במהלך השנים פירסמה גוברין עשרות מאמרים וספרים, שבהם תרמה תרומה נכבדה לחקר הספרות העברית ולהבנה מעמיקה, רב-פנית ורב-צדדית של כתבים עבריים רבים, ידועים ובלתי-ידועים. סגולותיה כחוקרת ומבקרת ניכרות בחיבוריה על כל צעד ושעל: ארודיציה מופלגת, דיוק והקפדה על פרטי-פרטים, התחקות בלתי-נלאית אחר שורשי היצירה ומקורותיה, יכולת הבחנה דקה בניואנסים טקסטואליים ועל הכול – אהבה ללא מצרים לעברית ולספרותה, לספר ולספרות בכלל.

״קווים למפעלה המחקרי של נורית גוברין״ משרטט החוקר והמבקר אבנר הולצמן בפתח הכרך הראשון של ״קריאת הדורות״, ודבריו שם מתארים נאמנה את הישגיה המחקריים של גוברין, נכון לשנת 2002. ששת הכרכים המרשימים של ״קריאת הדורות״ תופסים מקום מיוחד בין כתביה של גוברין. שני הכרכים הראשונים ראו אור בשנת 2002 , כרכים ג׳ וד׳ בשנת 2008 ושני האחרונים (לעת עתה) התפרסמו השנה. כל זוג כרכים מהווה שלמות אחת ובהתאם לכך מוספרו שעריהם.

זו ללא ספק יצירה מחקרית-ביקורתית ייחודית, שיש בה משום סיכום של עבודת-חיים ושיקוף של תפישת-עולם ספרותית מגובשת, שהמחברת שומרת לה אמונים מראשית דרכה עד עצם היום הזה.

מקור הכותרת, ״קריאת הדורות״, בפסוק מדברי ישיעהו השני (מ״א, 4): ״מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש, אני יהוה ראשון, ואת אחרונים אני-הוא.״ ואכן, אין, כמדומה, שם הולם יותר למפעל ספרותי זה, שם שמשמעו הן ׳קריאה׳ במובן של עיון בספר והן ׳קריאה׳ כהשמעת קול והרמת קול – קריאה ועיון בספרות העברית לדורותיה ובה בעת גם קריאתם (המטאפורית) של אותם דורות אל קוראים וקוראות בדורנו לשוב ולפקוד את יצירתם הספרותית, לשמר את זכרה ולשמור על חיוניותה.

בפתח הכרך החמישי של ״קריאת הדורות״ חוזרת גוברין ביתר הטעמה, אולי אף ביתר כאב, על דברים שהשמיעה בכרכים הקודמים בנושא ״המאבק על הזיכרון״ ושימור נכסי העבר של הספרות העברית. היא מתריעה על ״מארת השיכחה״ הפוקדת את הספרות העברית ואומרת כי ״למעשה, חרב-השיכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים העבריים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים.״

במאמר, שכותרתו ״המאבק על הזיכרון״, הפותח את השער הראשון של הכרך השלישי, כותבת גוברין כי ״המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות״ וכי ״יש צורך בפעילות מכוונת ושיטתית כדי להציל מן השיכחה חטיבות תרבות רבות ככל האפשר, ומתוכן – יוצרים ויצירותיהם, כדי שימישיכו לחיות בתוך ההווה ולהזין את התרבות המתהווה.״

באותו מאמר היא מציינת כי ״הספרות היא השומרת על הזיכרון הקולקטיבי תוך מתן ביטוי ליחיד,״ והיא מדגישה, כי ״אין יצירה ללא אבות ספרותיים,״ ומזכירה, כדוגמת-אב לתביעה לשימור פעיל וחי של ספרות העבר, את מאמרו של ברנר ״אזכרה ליל״ג״ משנת 1912.

״לא תמיד,״ אומרת גוברין, ״יש ליוצרים וליצירות כוח לדבר בעד עצמם. לכן יש הכרח במי שיתמסר במכוון ובמודע, בכל כוחו, לטיפוחם, כדי להחיותם בתוך ההווה ולעשותם לנחלת הקוראים בני הדור.״

זו, לדבריה, תעודתם של המוסדות האקדמיים. עליהם להכשיר ״סוכני תרבות, שבאמצעותם יגיע זיכרון הדורות הקודמים לתלמידיהם שלהם ובאמצעותם לקהל הרחב.״

מעניין, שבדומה לכותבים אחרים המלינים על קיפוח והשכחה של יצירות ויוצרים, מתעלמת גם גוברין מן הגורם העיקרי למצב זה: פולחן השמות ה׳גדולים׳ והערצת ה׳גאונים׳ הקאנוניים. למעשה, מארת הקאנוניזציה קודמת למארת השיכחה. הניפוי חסר-האחריות של היבול הספרותי, כביכול בשם ׳משפט ההיסטוריה׳, הוא שגורם להדרתן ולהשכחתן של יצירות רבות וטובות. ״חרב-השיכחה״ משמשת את קובעי הטעם, נותני הטון והבון-טון, שכן בלעדיה אין הם יכולים להגביה ולהשפיל יוצרים ולמקמם בסולם ההירארכי שהם מציבים, סולם שרגליו בתהום הנשייה וראשו בשמי הנצח.

אולי מפני שבתוך עמה היא יושבת, נתפסת גם גוברין לעיתים להאדרתם של ״סופרי מופת״ (ביטוי החוזר כמה פעמים בששת הכרכים) ולהבחנה הקלישאית בין סופרים ׳גדולים׳ ל׳בינוניים׳, שלא לומר ׳קטנים׳.

אינני מקבל את ההשוואה שהיא עושה בין עולם הספרות ליער או ל״מערכת אקולוגית שלמה השומרת על איזון בתוכה.״ נכון יותר להשוות את הספרות (כמו את שאר תחומי היצירה הרוחנית של האדם) לג׳ונגל פרוע, רוחש חיות-טרף, שבו הסופר הנטרף אינו פחות בערכו מן הסופר הטורף.

מכל מקום, תהא אשר תהא הסיבה לשיכחה ולהשכחה, מעטים הם החוקרים שפעלו כה רבות, כנורית גוברין, למען סופרים זנוחים ונידחים ולמען יצירות זנוחות ונידחות של יוצרים מוכרים יותר. ודומה, שאך מעטים ניחנו ביכולת שגוברין נתברכה בה, לחשוף יופי ואמת בטקסטים, שהערכה חפוזה ושיטחית פסלה אותם מלבוא בקהל היצירות, שהבד״צ הספרותי אישר והכשיר.

כרכי ״קריאת הדורות" משופעים בדוגמאות לכך, ממשולם זלמן גולדבוים בכרך הראשון עד עשהאל פוחצ׳בסקי בכרך השישי, עבור דרך יהודה יערי, בן-ציון אלפס, נחמה פוחצ׳בסקי, משה סיקו, נוח טמיר, בן-ציון יהושע ואחרים, שכתיבתה של גוברין פותחת את ליבו של הקורא בפני יצירתם ופועלם.

גם יצירותיהם של סופרים ידועים, מי פחות ומי יותר, שהביקורת דחקה אותם בדרך כלל לשולי הבמה, מוארות באור חדש, מפתיע לעיתים, כשגוברין דנה בהן. יכולני להעיד על עצמי, שיצירותיהם של סופרים, שלא עוררו בי עניין מיוחד (במישור האישי) נתגלו לי בפנים חדשות ומאירות בזכות כתיבתה של גוברין עליהן. כך, לדוגמה, שיריו של איתמר יעוז-קסט או שיריה המאוחרים של ש. שפרה (שער שביעי: ביקורת, כרך ו׳).

״ספרות עברית במעגליה״ – זו כותרת-המשנה של ״קריאת הדורות״ והיא מצביעה על העיקרון המנחה את אמנות הקריאה של גוברין: יש לקרוא את הטקסט הספרותי בהקשריו, במעגלים המקיפים אותו, לא כעולם בפני עצמו, סגור ומסוגר, אלא כהווייה מפולשת, פתוחה לכיוונים שונים, תלויית זמן, מקום ותרבות.

ברשימתו על שני הכרכים הראשונים של ״קריאת הדורות״ תיאר זאת יורם מלצר כך: ״הספרות מתרחשת בהקשר, ולהקשר יש יותר ממעגל אחד. ישנו ההקשר הספרותי הספציפי. ישנו ההקשר ההיסטורי, התרבותי, הרחב, וישנו ההקשר שמביא עמו החוקר ברבות השנים.״

ואכן, למקום ולזמן, לחברה ולתרבות, נוכחות מתמדת בעבודתה של גוברין. כך מוקדש השער החמישי, הפותח את כרך ו׳, ל״מקום בספרות״ (הבט שבו עוסק גם ספרה של גוברין ״כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית״).

את השער השישי היא מייחדת לעיתונות, לכתבי-עת ולקשר בין בלטריסטיקה לעיתונות. ״מחיר הנוכחות: יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות״ (כרך ה׳) הוא מחקר סוציו-תרבותי. גוברין, אחת המומחיות בה״א הידיעה לברנר וליצירתו, מפריזה אולי באשר לרדוקציה שחלה בדמותו של ברנר בעקבות ״העדפת התדמית על המציאות״, אך היסודיות שבה היא בודקת את הנושא ראוייה לכל שבח. ההתייחסות ל׳מעגליה׳ של היצירה, העיון הקונטקסטואלי בה, מאפשרים להתבונן בה מזוויות שונות ועשויים להעמיק גם את הבנתם של אותם טקסטים, שהביקורת הפרשנית הירבתה לעסוק בם.

במאמר ״כיוונים חדשים בחקר עגנון״ (כרך ה׳) מציגה גוברין שלושה כיוונים, ״המצויים כיום בשולי המחקר״ ומבקשת ״להעתיקם למרכזו: א. מקומה של הריאליה ביצירות עגנון. ב. עגנון בזיכרונותיהם של בני דורו. ג. עגנון במכתביו. כל אלה חשובים כאמצעי להעמקת הקשב ביצירתו וגם לגופם,״ כלומר, חשובים הם גם לעצמם, שכן בסיועם מתוודע הקורא אל הרקע שמאחורי היוצר והיצירה.

גוברין בוחנת כל אחד מן הכיוונים האלה ומדגימה, כיצד עשויים חומרי רקע כאלה להשפיע על הקריאה והפרשנות.

במאמר על יחסי א. ב. יהושע והוריו (״א. ב. יהושע והוריו: ׳סיום מלא מתיקות ואהבה׳״, כרך ה׳), מתגלית בעיית הזהות העדתית של א. ב. יהושע מתוך חקר היחסים המשפחתיים שלו, בייחוד יחסיו עם אביו, הסופר יעקב יהושע. המאמר המרתק מצייד את קוראיו של הסופר בידע ובתובנות שיש בהם, ללא ספק, כדי להשפיע על דרכי הקריאה ביצירותיו.

נושא של אבות ובנים מרבה להעסיק את גוברין והיא מקדישה לו את המאמר הפותח את השער הראשון של כרך ה׳, ״הסופר כתבנית נוף הוריו״. לעבודתה כחוקרת זהו עניין עקרוני: היא רואה בביוגרפיה של הסופר מקור חשוב ביותר של מידע, שבעיניה הוא הכרחי להבנה כוללת של יצירותיו. וביוגרפיה משמעה לדידה לא רק מהלך חייו של הסופר, אלא גם הרקע המשפחתי שלו ואפילו הדורות שקדמו לו. היא מדגישה, אמנם, כי ״אין ללמוד על הביוגרפיה של היוצר מיצירתו,״ משום שקשה בדרך כלל להבדיל בין חומרים בדויים לחומרים מציאותיים, ״אבל הכרת הביוגרפיה של היוצר מעמיקה את הקשב ביצירתו.״ וכן: ״הכרת הביוגרפיה של היוצר אינה ערובה להבנת יצירתו, אבל בלעדיה תהיה הבנתה חלקית ופגומה.״

כשהחלה גוברין לפרסם את מחקריה, בשנות ה-60 של המאה שעברה, שלטו בחקר הספרות העברית מגמות שהושפעו מ׳הביקורת החדשה׳ האנגלו-אמריקאית ובמידה פחותה גם מן הפורמליזם הרוסי. אלה הגיעו לישראל, בדומה לאופנות תרבותיות אחרות, באיחור של שניים-שלושה עשורים והשליטו בביקורת הספרות ובמחקרה את התפישה המנתקת את הטקסט מן המחבר וכוונותיו, מן הקורא ותגובותיו ומהקשרים היסטוריים ותרבותיים.

גוברין דחתה תפישה זו של ׳הטקסט כשהוא לעצמו׳ מעיקרה ודבקה בגישה אופוזיציונית, שכאמור, קוראת את הספרות במעגליה הקונטקסטואליים ומבארת אותה מתוכם.

"הביקורת החדשה," חשובה ומעניינת ככל שהיתה, איבדה עם הזמן הרבה מיוקרתה, אך גם גישות פוסט-מודרניות מאוחרות יותר אינן עולות בקנה אחד עם עקרונותיה של גוברין וגם היום, כשהשקפותיה, בחלקן לפחות, הפכו לנחלת רבים, היא נוקטת עדיין עמדת התגוננות ומדבריה עולה נימה פולמוסית, כשהיא מגינה בלהט על דרכה.

בעניין זה מן הראוי להעיר, כי הצדק אמנם עם גוברין בכל הקשור בהבנת הפשט של הטקסט. אך אין לפסול בשום פנים קריאה יצירתית של דרש, רמז וסוד, המפקיעה מן הטקסט את מובנו האמיתי, אך מטעינה אותו במשמעויות חדשות, שמחברו לא שיערן.

במאמר ״למה התכוון המשורר?״ (כרך ה׳) כותבת גוברין כי יש לחזור ולשאול את השאלה הזאת, שנפסלה ע״י ׳הביקורת החדשה׳ כ׳כשל התכוונותי׳: ״דומה שהגיעה השעה להכשירה לבוא ברבים ולהקשיב לתשובה.״ היא מציינת אמנם, ש״הבאת עדותו של היוצר על יצירתו כפרשנות היחידה שלה – אבסורדית לא פחות מן ההנחה שאסור אפילו לשאול שאלה כזו.״ היא גם מודה, בסופו של דבר, שרבים מהסופרים נוקטים דרך של גילוי וכיסוי, ויצירותיהם ניתנות להתפרש לעיתים בכמה אופנים (וכפי שהיא כותבת על שירו של אריה סיוון ״תל-אביב, תרע״ז״: ״השיר גדול מכל מפרשיו״).

ברם, במחקריה היא חותרת לגילויה של אמת, האמת של הטקסט, שאפשר בהחלט להגדירה כאמת מדעית. זו גישה שונה במהותה מגישתו (הלגיטמית, לדעתי), של הפרשן הקורא את הטקסט כיד הדמיון הטובה עליו, מבלי להתייחס למציאות שמתוכה צמח.

בכרכי ״קריאת הדורות" כינסה גוברין מאמרים, מסות ורשימות בנושאים מגוונים, חלקם מבוססים על הרצאות שנשאה במקומות שונים. הרב-גוניות, הרב-נושאיות והמבנה הכמו-פסיפסי – תורמים גם הם לחוויית הקריאה המיוחדת. הסיגנון קולח, וממזג בהצלחה רבה (לטעמי, לפחות) ניסוחים מדעיים, דייקניים, עם נעימה אישית, בלתי-פורמלית.

אכן, העירוב של אובייקטיביות וסובייקטיביות, שכרוך בו בהכרח גם עירוב ז׳אנרי, הוא ממאפייניה המובהקים של ״קריאת הדורות״. עליי להודות, שמקצת ההתבטאויות האישיות הפזורות לרוב בששת הכרכים, נראו לי תחילה בלתי-הולמות, ואף צורמות, ולא רק משום שאני מתנגד עקרונית לרבות מן הדעות שגוברין מביעה. ואולם בקריאה חוזרת ובמחשבה שנייה התחוור לי, שבלעדיהן היתה ״קריאת הדורות״ חסרה הרבה מן האותנטיות, הישירות, הכנות וההתמסרות חסרת הפשרות, הטוטאלית, למושא המחקר, היינו, אותן תכונות המקנות לה, בצד גורמים אחרים, את ייחודה.

כמו דוב סדן, שמבחינות רבות היא ממשיכה את דרכו, יודעת גוברין לבודד מוטיב או תמה ולבדוק את הופעותיהם ואת דרכי עיבודם בטקסטים שונים. למותר לומר, שהידע העצום שלה מאפשר לה נגישות מיידית אל הטקסטים האלה, השוואתם זה לזה והבלטת המשותף להם והשוני ביניהם. כך, למשל, המאמר רב-העניין ״ביתו של אדם כמותו״ (כרך ה׳), המביא גלגולים של מוטיב הבית בספרות העברית, או המאמר ״דמות הלמדן בספרות העברית״ (שם), וכן שני המחקרים המקיפים והמפורטים שבשער השני של כרך ה׳, ״בין ספרות למקרא״: ״׳עיט ואלוהים יחדיו׳: המקרא כנושא לספרות״ ו״אשת לוט: המבט לאחור.״

השילוב של עבודת מחקר יסודית ומדוקדקת מחד ורגישות ספרותית מאידך, כפי שהוא מתגלה בשני החיבורים הללו, אופייני לגוברין והוא, בעיניי, ממעלותיה של ״קריאת הדורות" כולה.

חלק מן המאמרים פותחת גוברין בהכללה וממנה היא עוברת אל המקרה הפרטי, המדגים את הכלל אך מתאפיין גם בקווים המיוחדים לו. המאמר הנזכר על מוטיב הבית מתחיל בדברים כלליים על ״בית בספרות״ ועובר אל סיווגם של הבתים בספרות: ״הבית שנמכר״, ״הבית המתפורר״, ״הבית השוקע״ (שהוא חלק מן ״הבית המתפורר״), ״הבית הרעוע-יציב״, ולסיום, התבוננות מפורטת יותר בדוגמאות של בית מתפורר ״כביטוי להתפוררות היחיד והחברה.״

במאמר ״אבות ובנים: בין אימה וחסד״, שנכתב בעקבות ספרו של יצחק בר-יוסף ״מזכרת אהבה״, יש תחילה התייחסות כללית אל הנושא של אבות ובנים, שכבר הוזכר, ואל שני קטביו, האימה והחסד. לאחר מכן מתוארים בתמציתיות המשפחה הקדומה, התנ״כית, ״יחסי אב ובנו בספרות העברית לדורותיה״ והמקרה הפרטי יותר של ״משפחות סופרים״ ו״בן סופר הכותב על אביו הסופר.״ המעבר ההדרגתי מן הכלל אל הפרט מסתיים ב״יהושע בר-יוסף וילדיו הסופרים״ ובעיון בספרו של צעיר הבנים, יצחק, ובמערכת היחסים במשפחה. וכצפוי, אין גוברין מסתפקת ב׳טקסט כשהוא לעצמו׳ אלא פונה למקורות מידע נוספים, בין השאר לדבריהם ולכתביהם של הבת, בלהה רובינשטיין, והבן הבכור, יוסף. בנושא זה של איתור מידע חשוב לציין, שגוברין מקפידה להזכיר בשמו כל מקור שהיא מסתמכת עליו וכל סופר וחוקר, שהיא מביאה מדבריו, ואף אינה חוסכת בדברי תודה למי שסייע לה בעבודתה.

הובאו כאן רק דוגמאות מעטות מתוך העושר הרב שמציעים שני הכרכים החדשים, והקורא המעוניין יוכל, כמובן, למצוא בהם עוד ועוד תכנים מעוררי עניין.

כרכי ״קריאת הדורות״ נתייחדו גם בכך, שהם משמשים כמורי דרך, המעודדים את הקורא להמשיך וללכת, להמשיך ולתור את עולם הספרות, בבחינת ואידך זיל גמור.

זה הנוסח המלא המקורי של המאמר שפורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בני ציפר בתאריך ה' בתשרי תשע"ו (18.9.2015).

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

אַקְסְיוֹמָה

מָתֶמָטִיקַאי מְשֻׂפַּם מְחוּרְפֵיְש מְסַפֵּר לִי

בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת

"אַבָּא שֶׁלִּי גִּדֵּל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה בְּלִי טֶכְנוֹלוֹגְיָה בְּ-54, אֲפִלּוּ אֶת מַעַיְנוֹת

חוּרְפֵיְש הֵקִים... דָּם , יֶזַע, רִבּוֹן עוֹלָמִים

קַיִץ, חֹרֶף וּבֵין הַמִּלְחָמוֹת הָיוּ לָנוּ אֹכֶל  מִזְרְעֵי יָדָיו...

"כְּיֶלֶד חִשַּׁבְתִּי אֶת כַּמּוּת תַּפּוּחֵי הַחוֹל... הַכַּמּוּתִיּוֹת הַזּוֹ עִם שֹׁרֶשׁ

הָפַּיְי, פוּנְקְצְיָה שֶׁל חַיַּי. לֹא כַּדּוּרֶגֶל לֹא גַּרְמֵי שָׁמַיִם, אֲפִלּוּ סָלַדְתִּי אָז

מִנְּשִׁיקָה חֲפוּזָה מְאִימָאן הַשְּׁכֵנָה."

הַחַלְוָה  הַבֵּיתִית שֶׁחִלֵּק גַּם לִי

בְּיָדָיו הַפְּרוּשׂוֹת

רַק מַמְתִּיקָה אֶת אָשְׁרוֹ בִּזְמַן הַהַמְתָּנָה. 

אַקְסְיוֹמָה

שֶׁל מִסְפָּרִים מְאֻשָּׁרִים.

שָׁעָה קָשָׁה

בַּצָּהֳרַיִם אָנוּ נִפְגָּשִׁים בְּשָׁעָה קָשָׁה

זְמַן נָגוּס

"אֵיךְ כְּבָר  זָרְקָה לְךָ הַשֵּׂיבָה?" אוֹמֵר  הוּא

חָבֵר לַאֲהָבוֹת קְטַנּוֹת, וְשֶׁאֵיךְ בִּנְעוּרֵינוּ אָהַבְנוּ יַחַד

נַעֲרָה יְרֻקַּת עֵינַיִם עַל שְׂפַת טָנְּטוּרָה 1974.

חוּטִים שֶׁל אֲנָשִׁים  שֶׁהֵבִיאוּ לִי

אֶת הֶבְזֵקֵי הָאוֹר הָאֵלּוּ הַנִּשְׁכָּחִים

כְּאִלּוּ טוֹוָה נִשְׁמַת הָעַכָּבִישׁ אֶת קוּרֵי חַיַּי,

וּמַרְגִּישִׁים יַחַד אֶת סִימָנֵי הַשִּׁכְחָה

בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם.

וּכְבָר אָנוּ מְלַוִּים אֶת הָאִישׁ הָאָהוּב שֶׁאֵינֶנּוּ

שֶׁנִּשְׁמָתוֹ כַּנִּרְאֶה  כְּבָר בְּמַסָּעוֹ  בְּתוֹךְ קֶּרֶן שֶׁמֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר

הַמְּאֻחֶרֶת הַזּוֹ בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם

מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. 

* * *

עמי דור-און

"המוח" של אובמה – מוסלמית-איראנית

היועצת הבכירה ביותר של הנשיא ברק אובמה, ואלרי ג'ארט: "אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית."

אולי יסתבר כי היא היתה זו שבחשה בכל המהלכים ואיפשרה את הכניעה האמריקנית לגחמות האיראניות השונות במו"מ. ואולי יתברר גם כי היא היתה בין האדריכלים החשובים להתערערות היחסים בין ישראל לארה"ב?

אולי תהיה זו הפתעה לאזרחי ישראל לגלות, כי היועצת הבכירה ביותר של הנשיא ברק אובמה, הדמות הדומיננטית ביותר בממשלו, המוגדרת כ"מוח מאחורי הקלעים," והלוחשת הקרובה ביותר לאוזנו ולליבו של הנשיא, המעורבת ביותר גם במינויים הבכירים של הממשל, היא איראנית בשם ואלרי ג'ארט המגדירה את עצמה באופן הברור ביותר לפי סדר החשיבות הבא: "אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית. אמונתי באיסלאם מדריכה את פעולותיי וזה הולך טוב, כי אני פועלת מתוך ניצול עיקרון חופש הדת הנהוג בארה"ב."

כדי להבין עד כמה חשובה ג'ארט בממשל אובמה לא צריך לחפש עדויות מאחורי הקלעים המגדירות אותה כ"האדם הדומיננטי והמשפיע ביותר בבית הלבן של הנשיא" כפי שנכתב על אודותיה ב"ניו-יורק טיימס". אובמה עצמו אומר את הדברים באופן הברור ביותר: "ואלרי היא אחת מחברותיי הוותיקות ביותר. היחסים בינינו התפתחו לנקודה בה היא כמו אחות בשבילי... אני בוטח בה לגמרי."

ואילו עיתונאים המוצבים בסיקור הבית הלבן אומרים עליה שהיא "החברה קרובה ביותר וה'קונסיליירי' של הזוג הראשון, האדם האחרון שעוזב את החדר הסגלגל אחרי פגישות, והיחידה מחברי הסגל שסועדת עם המשפחה הראשונה בארוחות הפרטיות שלהם בערב."

על ואלרי בת ה-57, עורכת דין בהכשרתה, אפשר לומר שהיא המציאה את אובמה. ב-1991 עבדה כסגנית ראש הסגל של ראש עיריית שיקגו והיא זו שקיבלה לעבודה את מישל רובינסון שהיתה אז ארוסתו של ברק אובמה. ג'ארט לקחה את הזוג תחת חסותה ועזרה לאובמה הצעיר והשאפתן להתקדם בפוליטיקה הסבוכה של שיקגו. היא זכרה היטב את היעד שהציבה לו במוחה ואילו הוא לא שכח ושמר לה נאמנות. השאר הוא כבר היסטוריה.

חוקרי ההיסטוריה של ממשל אובמה וכותבים של ספרי זיכרונות מבין בכירי הממשל, כמו גם הנשיא אובמה עצמו, ודאי יידעו לספר מה היו מעלליה של ג'ארט בכל תחומי הפעילות של הבית הלבן, וכיצד השפיעה תפיסת העולם האיסלאמית על הממשל ובעיקר על היחסים הסבוכים בין ארה"ב לאיראן בתחום הגרעין. ואולי יסתבר כי היא היתה זו שבחשה בכל המהלכים ואיפשרה את הכניעה האמריקנית לגחמות האיראניות השונות במו"מ.

ואולי יתברר גם כי היא היתה בין האדריכלים החשובים להתערערות היחסים בין ישראל לארה"ב.

כך או כך, ברור שהיא היתה ועודנה האישיות החשובה ביותר בצוות הקרוב ביותר לנשיא אובמה. והיא נושאת בראשה סיפורים אין-ספור שיהיו כנראה חלק מההיסטוריה האמריקנית. ואולי אחד הסיפורים האלה יחשוף את התשובה לשאלה המסקרנת: האם נציגי ישראל ניסו במהלך שנות אובמה בבית הלבן לייצר קשר משמעותי עם ג'ארט כדי לשפר את הקשרים או שפשוט התעלמו מקיומה מתוך הנחה שהיא לא תשתף פעולה?

בין העיתונאים המסקרים את הבית הלבן מסתובב סיפור מבודח במידת-מה על השפעתה של ג'ארט על הנשיא. לקראת תום הקדנציה הנשיאותית – כך הולך הסיפור – כאשר תרצה ג'ארט להטביע את חותם אמונתה האיסלאמית על ארה"ב, היא תדאג לשינוי תדמיתי שיבוא לידי ביטוי בטקסט הכתוב על שטרות הדולר. במקום המילים

In God we trust

באלוהים אנו מאמינים – המופיעות היום על השטר, יופיעו המילים:

In Alla we trust

באללה אנו מאמינים.

[פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 31.8.15, ומצוטט כאן מתוך גיליון 1074 של "חדשות בן עזר", מיום 3.9.15].

* * *

* Udi, Valerie Jarett was born in Iran to American black parents who worked there. Her great-grandfather was Jewish.

Such lies and nonsense as the article about her diminishes the credibility of your excellent and intelligent newsletter.

Uri Shulevitch

* עמי דור-און טוען שוואלרי ג'ארט, עוזרתו של הנשיא אובמה, היא איראנית-מוסלמית. שטויות במיץ עגבניות. לפי האתר המתמחה בניפוץ תיאוריות קונספירטיוויות, היא נולדה באיראן להורים אמריקאים-נוצרים ובילתה שם את ששת שנותיה הראשונות. היא אינה מוסלמית אלא נוצרייה אדוקה. אני מציע לכל מי שמנסה לפרסם קונספירציות למיניהן לבדוק תחילה את אתר סנופס SNOPES.COM – 

גדי יערי

אהוד: זה מאוד מוזר בעיניי, כי עמי דור-און הוא עיתונאי ותיק ורציני, והוא מצטט את ג'ארט בפירוש כאומרת:

"אני איראנית מלידה, מוסלמית באמונתי ואזרחית אמריקנית. מטרתי לשנות את אמריקה ולהפוך אותה למדינה יותר איסלאמית."

המאמר התפרסם ב"ניוס 1, חדשות מחלקה ראשונה" מיום 31.8.15.

הייתכן שכולו זיוף?

נשמח לפרסם תגובות נוספות, ואם מישהו יכול לשאול על כך את עמי דור-און עצמו – כי אין לנו הכתובת שלו.

[מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 1075]

* * *

לעמי דור-און שלום רב,

בגיליון המצורף בזה, בקובץ של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שכנראה אינך מקבל אותו – יש שתי תגובות חריפות במדור "ממקורות הש"י" לכתבה שלך על ג'ארט, הטוענות להד"ם. הייתי שמח לקבל את תגובתך, לפרסום לקוראים.

בברכת שנה טובה,

אהוד בן עזר

למר בן עזר שלום,

היו שתי כתבות על ג'ארט. אחת התפרסמה על מסמך מזויף שטען שהיא מודה שהיא מוסלמית. השני התפרסם על סמך על מקור מהימן. שניהם לא ממקורות ש"י. כיוון שאינני יודע לאיזו מהן מתייחס המסמך הנטען ואינני יודע איזה מהם מקורי, אינני רואה טעם להגיב.

בכל מקרה אובמה בראיון ישיר איתו אומר שהיא כמו אחותו בשבילו. 

עמי

למר עמי דור-און,

אני מתכוון לכתבה הזאת [מצורפת] מפרי עטך, שעוררה סקרנות ועניין רב ולכן ציטטתי אותה אצלי. האם אתה עומד מאחוריה או שיש לפרסם דברי הסבר של הסתמכות על מקור מזוייף?

בתודה,

אהוד בן עזר

היי מר בן עזר,

אני חושב שנכון שתפרסם את הגירסה של הסיפור המעודכנת בכותרת "האחות" של אובמה.

בתודה,

עמי

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 24

רומאן איננו בית-דין שבו חייבות להישמע עדויות כל הצדדים, ובכל זאת אני חש צורך לקטוע כאן את העלילה ולהביא דווקא כאן דפים אחדים אותנטיים שכתב חייל ישראלי צעיר במלחמה האחרונה. [הערה מאוחרת: החייל הוא יחזקאל ינאי, במלחמת יום הכיפורים]. לכאורה אין לדבריו קשר לסיפורי, כלומר, למרות שאני משתמש גם באמת לצורך הבדיות שלי, אבל, אולי דווקא משום כך, צריך גם להזהיר כי –

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:

"א ל ו ה י ם!!! שזה לא יהיה בי!! שזה  לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!"

ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – ה בּ וּ ם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך –  א נ י  חי.  ב י  לא פגעו. אבריי  ש ל י  לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.

"א ל ו ה ים!!!" פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

"א ל ו ה י ם!!" אני נזעק, פעם אחר פעם, "אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!" אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. "אלוהים אני מפחד," לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, "אלוהים אני מפחד... אינני רוצה למות..." הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, "אלוהים, אלוהים..." נצמדתי למילה האחת, "אינני רוצה למות... אני רוצה להמשיך לחיות... עוד לא הספקתי כלום בחיי..." בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.

"אנא, אדונַי ," לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, "אינני רוצה למות..."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברכות לתלמידי שלושה בתי הספר התיכוניים בסכנין, הלומדים במסגרת החינוך התיכון חינם לכל תלמידי ישראל, ואשר משפחותיהם מרובות הילדים קיבלו ומקבלות את התשלומים של הביטוח הלאומי לגדל אותם, ויש להן גם ביטוח בריאות ממלכתי – – ברכות לתילמיזים איסראליִין מן סכנין שיצאו להפגין באופן "ספונטאני" עם דגלי אש"ף – לאות הזדהות עם הפרובוקטורים המסיתים ה"פלסטיניים" בהר הבית, וזאת עשו בעידוד מנהיגיהם המקומיים.

את כפות ידינו עליכם לנשק, תילמיזים איסראליִין מן סכנין – בוקר וערב לכרוע ברך ולנשק, גם את כפות רגלינו לנשק – על שחיים אתם במדינת ישראל בחסות צה"ל וכוחות הביטחון – ולא במזרח הפרוע ושותת הדם שמסביב.

אבל לחוצפה ולכפיות התודה של ערבים אין כנראה גבול.

(וזוהי כמובן אמירה גזענית שרק מכתב עיתי ימני פאשיסטי כמו "חדשות בן עזר" יעז לפרסם – ואשר אף סופר חשוב בארץ לא יאמר אותה אף שבסתר ליבו הוא יודע שזה נכון או שהוא סכל, בלשון המעטה).

מעניין מה היה קורה אם היו מַגְלים את התילמיזים מסכנין לימים אחדים לעיראק או לסוריה – שם היו יכולים להפגין באין מפריע (ובלי חינוך תיכון חינם ודמי ביטוח לאומי ובריאות ממלכתי חינם) – ואולי גם להצטרף לכורתי הראש או לכרותי הראש.

* לכבוד אהוד בן עזר שלום רב, זה עתה ראיתי באינטרנט את גיליון כתב עתך בו אתה מביא שוב את הריאיון הנפלא שערכת עם גרשם שלום.

התפלאתי שמה שעורר אותך לפרסם שוב את הריאיון הוא לא רק דברי דוד אוחנה על ספרי, שאיתם גם אני לא מסכים, אלא שמתוך הביקורת הסקת שגם ספרי הוא מטופש מבלי לקרוא אותו, ואף פרסמת דעה זו בין קוראיך הרבים.

הספר הוא פרי מחקר של שבע שנים ואני חושף בו חומר ארכיוני רב שטרם פורסם ושמשליך אור על אחד מההיבטים המרתקים בדמותו של שלום. ניתן בהחלט לחלוק על דבריי ועל המסקנות אליהן הגעתי, אבל אין זה מכובד לחרוץ דין על מחקר שלא קראת.

אני מזמין אותך אם כן לקרוא את הספר קודם כל, ולגבש דעה לאחר מכן. ואם תרצה לדון איתי על כך לאחר מכן – אשמח.

את ראיונך עם גרשם שלום דווקא קראתי פעמים רבות בעיון רב, והוא אחד מן המקורות החשובים של ספרי, לצד ראיונות שערכו אנשים אחרים.

בברכה,

נועם זדוף

לנועם זדוף שלום רב,

המאמרים המוזרים, בלשון המעטה, של דוד אוחנה על גרשם שלום, שהתייחסו גם לספרך, יצרו אצלי את הרושם שהריאיון החשוב עם שלום כלל לא נלקח אצלך בחשבון שעה שעסקת במשנתו של גרשם שלום וכי גם אתה שותף לסילוף דמותו, שנעשה אופנתי בזמן האחרון.

אני שמח שכנראה לא כך הדבר ואשמח לעיין בספרך אם תמצא זאת לנחוץ ואולי גם להגיב עליו ישירות.

בברכה

אהוד בן עזר

* אהוד היקר, הקטע עם העוזרת הרומנייה בחיפה בזמן ההתמחות במאפייה [ברומאן "מסעותיי עם נשים"] צריך להביא לך משטוקהולם פרס נובל לספרות ולאנתרופולוגיה (אם יש דבר כזה). הדיוק בפרטים עולה על המינגוויי עשר מונים. סיפור מרתק.

בברכה,

אשר תורן

 אהוד: הסופר משה גרנות, יליד רומניה, טוען שיש הרבה שיבושים במילים הרומניות בפרק עם ויולטה, העוזרת הרומנייה בעלת העכוז והפות הראויים-להתכבד. הבה נקווה שהדבר לא יפריע לשופטי פרס נובל לספרות ולאנתרופולוגיה של הפונְדוּל והַפִּיזְדָה – שיודעים רומנית לא יותר ממני וממך.

* שלום לאהוד, קראתי הרבה מספריך ונהניתי מאד מכישרונך אבל שום דבר מכתיבתך לא ריגש אותי כמו השיר "בפתח תקווה אחרת".  כמי שלמד משנת 1959 בתיכון "אחד העם" בפתח-תקווה וכיתת רגליו כל יום  מרחוב כצנלסון בואכה חובבי ציון ומשם דרך בר כוכבא לתחנה המרכזית, הצלחת להחיות בדמיוני את העיר הנפלאה והמשעממת הזו, עם כל ההיסטוריה המופלאה שלה, ולו רק בגלל שיר זה (וכמה שירים של שפינוזה) – מובטח לך מקום בגן העדן של הסופרים.

תבורך

יוסף אתר

גימלאי מאושר

בפתח תקווה אחרת

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן

בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה

קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם

בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס

בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן

שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל

הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת

שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם

בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם

בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.

נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.

דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים

שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.

מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.

מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל

מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל

זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

ינואר 1973

* שלום אהוד, תודה על העיתון. הוא אף  פעם  לא  משעמם, והעיקר: הוא עיתון עם ביצים.

באיחולי גמר חתימה טובה,

עמוס גורן

* ציטוט מגיליון קודם: הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון, בברכת שנה טובה וירוקה: "אהוד, שלא תזוח עליך דעתך! חצי מהקוראים של המכתב העיתי שאינם כותבים בו – כמעט אינם קוראים אותו – והחצי השני, שכותבים בו, קוראים כמעט רק מה שהם כותבים!"

ליברמן לוי: אני קורא את העיתון למרות שאיני כותב בו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל