הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1070

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' באלול תשע"ה, 20 באוגוסט 2015

עם צרופת יצחק אורפז ואהוד בן עזר מ-1977 משופצת, ששלח לנו הנמען דוד פז

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שוּב עַל אָחִינוּ יוֹנָתָן. א). עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב. ב). עַל קַלּוּתוֹ הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶל הָרֹעַ. // פוצ'ו: בחיי, פרק מ"א. ההחלטה הקשה מנשוא שהוטלה על כתפיו של יוזי השמן. // משה כהן: הנדון: לקחי "סבנה". // שׂישׂי מאיר: פָּנָיו שֶל הַשָּלוֹם. // עמיקם אסם: ירושלים המשותפת. // אוריה באר: טיפשות של פקידים בכירים כלפי המסתננים. // ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // ד"ר יוחאי סלע: האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין. [ציטוט]. // "סמל נשגב למורשת עמנו" – דברים שנשא יוסי אחימאיר בערב שהוקדש לזיכרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. // מנחם רהט: למה לא ניצן? // הנה באים ימים אחרים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // איציק סיבוש: גידון מתיז מים קדושים. [ציטוט]. // "אומתי, השחר הפציע", אחד השירים המזוהים עם דאע"ש. [מצוטט מאתר ממר"י]. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.8.15. // משה גרנות: הספר ששינה את פני העולם, על "הקאפיטאל" מאת קארל מארקס, ספריית פועלים, 1947. // עמוס אריכא: בהישגב עם עברי. // גדעון דוקוב: "שוברים שתיקה" קיבל מימון אירופאי במהלך "צוק איתן". [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. תעודת ציונים של בית ספר משנת 1904. 2.  טוביאנסקי. // אלי מייזליש: שני ישראלים בעקבה או שמש שוקעת בים תל-אביב. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 14. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

שוּב עַל אָחִינוּ יוֹנָתָן

א). עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב

כזכור, כפי שנמנע מיונתן פולארד לראות את אימו לפני מותה,

כך מנעו שלטונות בית-הסוהר האמריקאי

את השתתפותו בהלוויית אביו.

(מן העיתונות, לפני זמן-מה)

 

מַמָּש בָּעֵת הַהִיא בָּהּ נִדְחֲתָה בְּלִי זִיק שֶל רֶגֶש,

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב וְהֶבֶל נִמּוּקֵי הֲבַאי

פְּנִיַּת יוֹנָתָן פּוֹלַארְד לְאַפְשֵר לוֹ אֶת הַפֶּגֶש

הָאַחֲרוֹן עִם אַבָּא הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ-דְּוַי, –

 

מַמָּש בְּעֵת שֶאֵין מוֹעִיל כְּבָר בִּדְבָרִים שֶל טַעַם

מוּל כְּפוֹר אֲדִישוּתוֹ שֶל קִיר שֶטִּמְטוּמוֹ מֻבְהָק

כִּי גַם חוֹמוֹת, כְּמוֹ שֶל בֶּרְלִין, קוֹרְסוֹת עוֹד מִדֵּי פַּעַם

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ אֶבֶן מִן הַקִּיר תִּזְעַק, –

 

אָמַרְנוּ אָז בְּקוֹל בָּרוּר, מַתְרִיס וְגַם תּוֹבֵעַ

שֶאִם מִדַּת-הָרַחֲמִים אֵינָהּ נֶחְשֶבֶת פְּרִיט

שֶיֵּש לְהִתְחַשֵּב בּוֹ עַל סִפּוֹ שֶל אָב גּוֹוֵעַ

אָז אוֹי לְיֻמְרָתָן לְצֶדֶק שֶל אַרְצוֹת הַבְּרִית.

 

כִּי הֵן, שֶכְּבָר מָנְעוּ מִמֶּנּוּ אֶת חֶמְלַת-הַחֶסֶד

שֶל רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה, לִפְנֵי שְעַת מוֹתָהּ

שֶל אִמָּא, הוֹרָתוֹ מֻכַּת-הַחֹלִי, הַגּוֹסֶסֶת

שֶבְּנָהּ שוּב לֹא יִזְכֶּה יוֹתֵר, לָנֶצַח, לִרְאוֹתָהּ, –

 

וְהֵן (שֶלִּקְצִיבַת סַךְ שְנוֹת עָנְשוֹ סֵרְבוּ בְּתֹקֶף

אַךְ שִחְרְרוּ מִזְּמַן כְּנֻפְיַת שְפִּיּוֹנִים רוּסִיִּים

שֶנִּזְקֵיהֶם שֶל פִּשְעֵיהֶם, וְאֵין עַל כָּךְ מַחְלֹקֶת,

רַבִּים הָיוּ מִזֶּה שֶלּוֹ וְאַף שָבְרוּ שִׂיאִים) –

 

מָנְעוּ מִמֶּנּוּ בְּאוֹתָהּ רִשְעוּת שֶל יָּמִים אֵלֶּה

לִרְאוֹת זְמַן קָט אֶת פְּנֵי אָבִיו בְּטֶרֶם יֶאֱסֹף

אֶת הַזָּקֵן מַלְאַךְ-דּוּמָה שֶכֻּלּוֹ קֹר וָאֵלֶם

וְשֶהַסְּלֶנְג הָרְפוּאִי קוֹרֵא לוֹ בְּשֵם "סוֹף".

 

וְהַזָּקֵן הַזֶּה שֶתְּחִנָּתוֹ שֶל בְּנוֹ נֶחְסֶמֶת,

וְשֶאָבִיו, פְּרוֹפֶסוֹר שָׂב מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת

בִּירַת אִינְדְּיָאנָה, אִינְדְּיָאנַפּוֹלִיס, הוּא אוֹת וָסֵמֶל

שֶל אָב אוֹהֵב, שֶזֶּה שָנִים רַבּוֹת שֶלֹּא הוּסַט

 

מִרְצוֹ הָעַז, הַלֹּא-נִדְלֶה, מִלַהַט אֲפִיקֶיהָ

שֶל מִלְחָמָה לְשִחְרוּרוֹ לִדְרוֹר שֶל בְּנוֹ כִּכְלוֹת

שָנִים רַבּוֹת מִדַּי שֶהוּא כָּבוּל בָּאֲזִקֶּיהָ

שֶל אַפְלְיָה שֶכְּבָר מִזֶּה זְמַן רָב הוּסַר הַלּוֹט

 

מֵעַל חֶסְרוֹן אֱנוֹשִיּוּת שֶבָּהּ וְכֶתֶם עָוֶל

גָּלוּי מְאֹד לָעַיִן שֶל אֵיפָה וְעוֹד אֵיפָה

הַמַּפְלִילוֹת אוֹתָהּ גַּם עַל סִפּוֹ שֶל מַר הַמָּוֶת

שֶעִתּוּיוֹ קָרַב וְחֻמְרָתוֹ הָיְתָה שְקוּפָה.

 

כֵּן, הַזָּקֵן הַזֶּה וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ גַּם בְּנוֹ

הֵם כֶּתֶם עַל מַצְפּוּן אוֹתוֹ מִמְסָד אָמֵרִיקָאִי

שֶרוֹמְמוּת כְּבוֹד הָאָדָם תָּמִיד עַל לְשוֹנוֹ

(אִם יֵש לוֹ לַמִּמְסָד הַזֶּה טִפַּת מַצְפּוּן עֲדַיִן).

 

אֲנִי זוֹכֵר אִישִית אֶת ד"ר פּוֹלַארְד בְּמַנְהֶטֶן

נִכְנָס אֶל תּוֹךְ אֻלְפַּן-הַטֶּלֶוִיזְיָה הַקָּטָן

שֶבּוֹ נִהֵל בְּאֹמֶץ רָב מִלְחֶמֶת-אָב לוֹהֶטֶת

לְמַעַן שִחְרוּר בְּנוֹ נִמוֹק-הַכֶּלֶא, יוֹנָתָן.

 

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַכְּאֵב הַחַד שֶהִשְתַּקֵּף לוֹ

בְּכָל כָּבְדּוֹ שֶל עֹל סִבְלוֹ הַטְּרָאגִי, הָאָיֹם

בִּשְתֵּי עֵינָיו, שֶכְּשֶהַזְּמַן הָאָץ הָיָה נוֹקֵף לוֹ

הֵן עֲלוּלוֹת הָיוּ לְהֵעָצֵם לָעַד כָּל יוֹם.

 

וּכְמוֹ רַבִּים מִסְפוֹר לִבִּי יָצָא אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף

עַל שֶגַּם זֹאת מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ: חֶסֶד אַחֲרוֹן

שֶל הִפָּגְשוֹ עִם בְּנוֹ, פְּגִישַת-פְּרֵדָה כֹּה מְיֻסֶּרֶת

שָעוֹת סְפוּרוֹת בִּלְבַד לִפְנֵי "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן".

 

 

ב). עַל קַלּוּתוֹ הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶל הָרֹעַ

ג'יימס ווּלסי, ראש ה-C.I.A לשעבר, שחתם בשעתו על תמיכה בשיחרורו

של יונתן פולארד, אמר כי אילו היה מדובר במרגל שאינו ישראלי, הוא כבר היה משוחרר. "אין זה אומר שמה שהוא עשה לא היה חמוּר," אמר ווּלסי, " אך לאחר רבע-מאה הגיע הזמן לשחר אותו."

(מן העיתונות, השבוע)

 

"צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן"

קוֹנֵן דָּוִד עַל מוֹת רֵעוֹ בַּקְּרָב עַל הַגִּלְבֹּעַ,

מָה שֶמַּזְכִּיר לִי יוֹנָתָן אַחֵר, שֶעוֹד נִתָּן

לֹא לְקוֹנֵן עָלָיו כִּי אִם לְהַצִּילוֹ מִגְּווֹעַ.

וְיוֹנָתָן הַזֶּה נָמֵק מִזֶּה כ"ה שָנָה

בְּחֹלִי וְיֵאוּש עַל חֵטְא שֶגַּם אִם נֶחְשָב פֶּשַע

לֹא לְעַצְמוֹ בִּצְּעוֹ כִּי אִם לְמַעַן מְדִינָה

שֶחֵרֶף תֵּרוּצֵי אֵין סְפוֹר לֹא חָשָה לוֹ לְיֶשַע.

 

אֲנִי זוֹכֵר שוּב אֶת אָבִיו שֶבְּעֵינָיו הָאֵלֶּה

זָעַק עַל יִשְׂרָאֵל,  שֶעֲבוּרָהּ עָשָׂה הַבֵּן

מָה שֶעָשָׂה, אֲבָל שָנִים סְאַת סִבְלוֹ נִתְקֶלֶת

בִּקְשִיחוּתָהּ שֶל וָּשִינְגְּטוֹן, שֶאִם רַק נְלַבֵּן

 

אֶת הָעֻבְדּוֹת שֶאִיש אַף לֹא הִכְחִיש אוֹתָן לְרֶגַע

(שֶמְּרַגְּלִים רַבִּים כְּבָר שֻחְרְרוּ מִמַּאֲסָר

עַל פַּרְשִיּוֹת בִּיּוּן אֲשֶר גָּרְמוּ כִּפְלַיִם פֶּגַע)

יֻבְרַר לָנוּ כִּי בְּנוֹ בְּלִי שוּם פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שָם יֻסַּר.

 

וְאֶת תְּחוּשַת הָאָב הַזֶּה כִּי כָּךְ אֶת בְּנוֹ הִפְקַרְנוּ

לְגוֹרָלוֹ אֲנִי זוֹכֵר כְּאֶצְבַּע מַפְלִילָה

כְּמוֹ עוֹד יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים שֶכָּל הָעֵת זָכַרְנוּ

לְמַעַן מִי עָשָׂה הַבֵּן מָה שֶעָלָיו נִכְלָא.

 

מֵאָז חָלְפוּ שָנִים וְנִתְחַלְּפוּ אַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת

בַּבַּיִת הַלָּבָן וְנִתְבָּרֵר בְּדִיעֲבַד

כִּי הַחְמָרַת עָנְשוֹ גַם נִסְתַּמְּכָה עַל אִינְפוֹרְמַצְיוֹת

שֶיִּחֲסוּ לוֹ מַעֲשִׂים בָּם לֹא הָיְתָה לוֹ יָד.

 

וְכָאָמוּר, ִכְּבָר שֻחְרְרוּ שָם מְרַגְּלִים מֵרוּסְיָה

שֶנֶּזֶק רִגּוּלָם לְאִינְטֶרֶס הַפֶּנְטָגוֹן

גָּדוֹל לְאֵין עֲרֹךְ מִכָּל אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶבְּעֶטְיָהּ בְּתָא-כִּלְאוֹ נָמֵק הוּא בְּיָגוֹן.

 

כֵּן, זֶה הַזְּמַן שֶאוֹתוֹ חוּש שֶל צֶדֶק סֶלֶקְטִיבִי

שֶבּוֹ אַרְצוֹת הַבְּרִית נוֹקְטוֹת תּוֹךְ עָוֶל לֹא קָטָן

לְכָל מִדָּתִיּוּת שֶהִיא – יַתְחִיל לִהְיוֹת אַקְטִיבִי

גַם בְּמַתַּן דִּין-צֶדֶק לְאָחִינוּ יוֹנָתָן.

 
 

* * *

 

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק מ"א. ההחלטה הקשה מנשוא

שהוטלה על כתפיו של יוזי השמן

בספר הפלמ"ח לא הִרבו לכתוב על הקרב של הגדוד הראשון בחוליקאת – כי למה להרחיב את הדיבור על קרב שהסתיים בנסיגה? בייחוד כאשר למחרת חטיבת גבעתי ניסתה את כוחה באותו מקום, והקרב שלה נגמר בינצחון ובסיפורי גבורה.

לי דווקא יש הרבה מה לספר, לא רק על הקרב של הפלמ"ח, אלא גם על מה שקרה לפניו, וגם על מה שקרה הרבה שנים אחריו, כאשר צ'יץ, איש גבעתי שהיה בין כובשי חוליקאת, טילפן אליי לפני כמה שנים ונתן לי שטיפה כזאת, שאחר כך שלושה ימים כבר לא הייתי צריך להתקלח.

ונתחיל את הסיפור ביום שלפני הקרב הראשון. הדבר קרה כשהכשרת בית השיטה התבשרה שבלילה הגדוד יוצא לכבוש את חוליקאת והיא תהיה המחלקה הפורצת. היינו מרוכזים אז בוואדי של דורות, יומיים אחרי  תחילתו של מבצע יואב שמטרתו היתה לפרוץ את הדרך לנגב הנצור. אריה סליווה, מזכיר הגרעין, אסף את כולנו, כולל הבנות, לאספה מיוחדת באמצעו של יום. הוא חיכה עד שההמולה תשכך ואז קם  ובמבטא בולגרי מובהק סח את הדברים הבאים:

"תראו חבר'ה, בערב כל הפלוגה יוצאת לכבוש את חוליקאת. צפרירה היתה במטה הגדוד בדיוק כשהסיירים של הכשרת מעוז חזרו משם ושמעה אותם אומרים שזאת תהיה התאבדות גמורה של כל מי שינסה לכבוש המקום. שלמה בנארי שמע את זה גם, ובכל זאת ביקש מסיקו, שיתן לנו להיות המחלקה הפורצת. טוב, אז זה באמת כבוד גדול שסיקו הסכים ואין לי נגד זה כלום, כי מישהו צריך להיות הפורץ, אבל חשבתי שאנחנו צריכים להתאסף כדי להחליט לדרוש מיוזי לוי, שבשום אופן לא ייצא לחוליקאת..."

רחש של השתוממות עבר בינינו וכןלם הפנו מבט לעבר יוזי השמן, שישב ליד הדלת והשפיל את עיניו עמוק עמוק באדמה.

"העניין הוא בזה." – המשיך סליווה, – "נודע לי שהוריו של יוזי מכרו את כל הרכוש שלהם בבולגריה והם נמצאים עכשיו באונייה בדרך לארץ, כדי להיות ביחד עם יוזי. אז אני לא יודע  איזה פרצוף יהיה לגרעין שלנו, אם הם יגיעו הנה אחרי כל מה שעבר עליהם, ואז יתברר להם שבנם היחיד – ויוזי הוא בן יחיד, למי שלא יודע. טוב, אני לא רוצה להגיד מה שיכול להיות הלילה בחוליקאת, אבל תתארו לכם שההורים מגיעים לארץ, ומודיעים להם מה שמודיעים."

מיד קמה סערה בתוך החבורה ואסתר אמרד  שחורת העינים היוקדות קפצה ואמרה: "אסור בשום אופן לתת לו לצאת לקרב הזה!"

נשמעו כמה מילמולי הסכמה, ואז קמה אביבה  קול-זמיר, שנודעה ברוח הקרב שלה, וצייצה בקול סופראנו: "מה את מדברת? אם נתחיל לשחרר מקרבות כל אחד שהוא בן יחיד, כמה לוחמים יישארו בפלמ"ח?"

"אבל חשבת על זה שההורים שלו באים במיוחד בשבילו?" – צעקה לה עדינה עליאש גבוהת הקומה," – "את יודעת איזה מוסר כליות יהיה לו  אם לא יוכל לבוא אליהם כשיגיעו?"

"ותגידי לי איפה יהיו הכליות שלו?" – החזירה קול-זמיר מלחמה," – "אחרי שידע שכל החברים שלו נהרגו בחוליקאת ורק הוא נשאר חי בגלל שהשתמט? אני במקומו הייתי מתאבדת!"

השתררה דממה מעיקה, ואז קמה אראלה הורביץ התרבותניקית והציעה: "אולי לפני שנחליט לכאן או לכאן, נשמע מה יוזי בעצמו אומר על כל העניין?"

הכול היפנו את מבטם אל יוזי עצום הגוף, זה הסיר את משקפיו, ניגבם בפלנלית שהוציא מכיסו, ואחר חזר והרכיבם בלי להוציא הגה. משנמשכה הדממה הבין הבחור שאין לו ברירה, הוריד עיניו לעבר כפות ידיו הגדולות ואמר בקול מתלחש:

"תראו, אני בעצם לא אכפת לי למות, אבל נורא לא נעים לי כלפי אריה סליווה שצועק עליי שאני אגואיסט ולא מתחשב בהורים שבאים באופן מיוחד. אז אני באמת לא יודע מה להגיד."

"יש לי רעיון!" – קפצה שולה-מה עשו לה, שהחוכמה לא היתה הצד החזק שלה – "תשמעו, מה דעתכם שכשהוריו של יוזי מגיעים, אנחנו שולחים אליהם משלחת, שמודיעה להם שהם יכולים לראות את ההכשרה שלנו כמו את המשפחה שלהם, והם מוזמנים להצטרף לקיבוץ שנקים אחרי המלחמה?"

שולה עוד לא גמרה לסיים את דבריה ואריה קפץ וצעק כלפיה בגרון ניחר: "מה את מתייחסת אליהם כאילו שיוזי כבר נהרג? אני רק העלתי נושא שצריך לדון עליו לפני שיקרה אסון. אני מוכרח להגיד לכם שכששמעתי ששלמה הלך לסיקו לבקש שיתן לנו להיות המחלקה הפורצת, חשבתי שאני משתגע. אמרתי לו: 'שלמה, אתה רוצה להרוג את כל ההכשרה? לא מספיק שטוטו ויוסקה שקדי נהרגו לנו לפני שבועיים?' אז הוא אומר לי: 'ואתה רוצה שנעבור להם על זה בשתיקה? אתה יודע שטוטו היה החבר הכי טוב שלי! אתה לא חושב שאנחנו צריכים לנקום?' אמרתי לו: 'לא! שהכשרת מעוז תנקום! תן להם להיות המחלקה הפורצת!' – אז הוא אמר לי: 'למעוזניקים הלכו במלחמה כמעט עשרים חבר'ה ולנו רק שמונה, אז עכשיו התור שלנו לפרוץ!' – טוב, אז לא רציתי לריב איתו, אבל מה ההורים של יוזי אשמים? הרי חוץ ממנו אין להם כלום בעולם!"

היו עוד כמה חילופי דברים. הבנים דיברו בזכות שיחרורו של יוזי, כשבלב כל אחד מחלחל החשש שאם השמן הזה ייפצע – מי יוכל לסחוב אותו? – ואילו הבנות הדגישו את תפקידו הלאומי של הנוער בשעה קשה זו לעם.

במהלך הדיבורים הגיעו למקום שלמה בנארי, מפקד המחלקה, יחד צפרירה חברתו. באו ישר מישיבת מטה הפלוגה. שלמה ביקש מהחבר'ה לסיים מהר את הדיונים וללכת לישון, כי בלילה מחכה לנו עבודה קשה.

אמרו לו: "ומה אתה מציע ליוזי לעשות?"

העיף שלמה מבט חד ביוזי השמן, משך את כתפיו בתנועה של מה-אני-יודע ואמר:

"מה אני יודע? אריה סיפר לי על הבעייה, ואני באמת לא יודע מה להגיד. מצד אחד משלוש כיתות במחלקה נשארו לי רק שתיים וחסרים לי לוחמים, אבל מצד שני זאת בעייה שרק יוזי יכול להחליט עליה. אני במקומו, אם הייתי יודע שהוריי באים ארצה במיוחד בשבילי, הייתי חושב פעמיים אם לצאת או לא, אבל לכל אחד השיקולים שלו ויוזי כבר גדול, אז שיחליט בעצמו."

כך אמר שלמה יפה התואר, שהיה גאוות ההכשרה, והכול הניעו ראשם בהסכמה. צעיר היה כמו כל חברי הגרעין, אך בהופעתו המרשימה וברהט דיבורו היתה סמכותיות של מנהיג מלידה.

שולה-מה-עשו-לה, שהסתכלה עליו כשהערצה נשפכת מעיניה, לא יכלה להתאפק ולחשה באוזנה של יהודית חמודת המראה, שישבה לצידה:

"הוא כל כך חתיך, שאני משתגעת!" 

הדברים נקלטו בסביבה הקרובה והעלו גלי צחוק. עד מהרה הפכה האספה המיוחדת לבליל של קולות וצעקות ואיש כבר לא חשב על הנושא שבגללו התאספנו.

 

אותו לילה היתה חשכה של ירח מלא ואנו מצאנו את עצמנו רובצים למרגלותיה של גבעת  גיר. היינו מחלקת פלמ"ח המונה שתי כיתות, כיתה מיספר אחת שכולה על טהרת חברי ההכשרה וכיתה מספר שתיים שבה אנשי גח"ל, מח"ל ורק קומץ של צברים.

על גבעה סמוכה עמדו מרגמה ובאזה וירקו אש ללא הפסקה. צביקה כסה אמר לי שהוקצבו 800 פגזי מרגמת 3 אינטש, ואחרי כמות כזאת אין סיכוי שמישהו במשלטי חוליקאת יישאר בחיים.

ניסן קלמנוביץ,  מבכירי ההכשרה, הרגיע אותי כשאמר שמיכה טולמזין הוא המפקד על צוות מכונת הירייה והיה ידוע שמיכה הזהיר, לעולם לא יוצא לקרבות מסוכנים.

אז אם הכול בטוח ומנבא טובות, מדוע אני שוכב על האדמה  ורועד מפחד? הן אף פעם לא רעדתי ככה, אפילו השיניים שלי נקשו מדי פעם ועוררו בי חרדה, פן קולן יגיע לאוזני החבר'ה.

מעניין שגם מנשקה חבובא, שעל בטנו היה מונח ראשי, החצין תנועות של רעד, אבל אצלו זה בטח נבע מהקור. פלמ"חניק ותיק כמוהו שעבר כל כך הרבה קרבות, בטח לא יפחד מאיזו גבעה הנטחנת כבר יותר משעתיים על ידי באזה ומרגמה כבדה.

אני חייב להודות שהפחד שלי הפחיד אותי בעיקר מפני שאחרי שעברתי שבוע של אש ומלחמה הייתי בטוח שאני מחוסן מפחדים, והנה רעד שכזה. חסר לי רק שהבנות שלנו תדענה שאני רעדן קרבות. מה יהיה איתי ועם המחשבות המטומטמות שלי? – כל אותה אספה שבה סליווה הסביר לנו מה הולך לקרות לנו הלילה, על מה חשבתי? התפללתי לנס. איזה נס? שישלחו אותי לשמירה עם איזו בת שהיתה באספה ושמעה על הטֶבח המחכה לנו. נראה אם אחרי שתדע מה שהולך לקרות לי, יהיה לה אומץ להגיד: "קח את הידיים!" – הרי היא צריכה להיות מרשעת גמורה כדי לעולל כזאת למי שהולך לשים נפשו מנגד. כמובן שהיתה זו משאלת לב חסרת סיכוי, ועם בוא הליל, כשהבנות נפנפו בידיהן למשאית המתרחקת, לא היתה ביניהן אפילו יד אחת שזכיתי ללחוץ ולספוג את חומה.

"מה את אומרת על הקור?" שאלתי את הבטן  שעליה ראשי היה מונח.

"אתה מספר לי?" – אמרה הבטן – "אפילו בחירבת מחאז לא היה קור כזה."

קצת נרגעתי, אם זה קורה גם למנשקה האמיץ, אולי זאת חצי נחמה.

"על מה אתה חושב?" – שאלתי את  אחי לרעדה, אחרי שהבנתי שהוא לא ישן.

"על מה? על יוזי השמן. מי הכריח אותו לצאת מי? מילא אם היה שוקל שבעים קילו, אבל אחד כזה ששוקל מאה, אתה יודע מה זה לסחוב אותו באלונקה?"

"אתה מספר לי?" –אמרתי בטון מתחסד – "אני בעצמי אמרתי לו שיצפצף על הבנות ולא ישמע מה שהן אומרות, כי אם ייפצע – אף אחד לא ינסה אפילו להרים אותו. ואתה יודע מה הדגנרט הזה ענה לי? אמר 'אל תדאג, אם עד היום לא נהרגתי בשום קרב, אז גם בקרב הזה לא יקרה לי כלום.' טמבל מי שינסה לגשת אליו..."

בין כה וכה הגיעה שעת האפס והגיע גם שלמה המ"מ ואמר לנו לקום ולהתארגן ליציאה. הלכתי לחפש את מימי, מיספר שתיים שלי, ומצאתי אותו ישן בשלווה, כשראשו ליד זבילי הפגזים. המסכן היה עייף יותר מכולנו, כי כאשר אנחנו ניצלנו כל רגע פנוי למנוחה ולנימנום, ניצל הוא את אותם רגעים למציאת מקומות מסתור, שאליהן יוכל להבריח את  קול-הזמיר שלו.

"בעצם, למה צריכים צוות של פיאט למשלט?" – אמר לי, כשהוא  עוטה על גבו את מינשא הפגזים. "הרי טנקים אין שם על המשלט."

"לא שמעת? שלמה הסביר. אנחנו נהיה צמודים אליו, וכשיתן פקודה לירות, נציב את הפיאט על החצובה ונפציץ את מרכז  המשלט."

"שטויות!" – אמר מימי, שהיה הרבה יותר חכם ממני.

לא עניתי לו כלום למרות שגם אני חשבתי כמוהו. הרי אחרי שהמרגמה והבאזה יפילו על  הגבעה מאות פגזים וכדורים, מה יעלו ומה יוסיפו תריסר פגזי פיאט. אבל במלחמה למדנו שלא מתווכחים עם המפקד וזה מה שעשינו.

התחלנו ללכת בשורה לא כל כך ארוכה אחרי שלמה בנארי, כשהבאזה של מיכה ממשיכה לנבוח והמרגמה ממשיכה להשמיע בום אחרי בום. בינינו ובין המ"מ צעד  החבלן שלנו אילון שרמן כשהוא נושא על כתפו  צינור בונגלו ממולא חומר נפץ. כשנתקרב לגדר המשלט, שתי הכיתות יפתחו באש ויתנו לו חיפוי, כשהוא ירוץ אל הגדר עם הבונגלו הכבד. הבונגלו אמור להתפוצץ מתחת לגדר ולפוצץ  בהזדמנות זאת את המוקשים הסמוכים אליה ואולי גם את אילון אם לא יספיק לברוח מהר, אבל לא דאגתי. ידעתי שאילון ירוץ כחץ מקשת, אם כי לא הייתי בטוח שלפני הריצה לא ישכח  להפעיל את המרעום. אני בטח הייתי שוכח.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

משה כהן

1. הנדון: לקחי "סבנה"

מכובדי,

בעקבות הסרט על שחרור מטוס "סבנה" מסתברים שני דברים:

עם ישראל הוא עם סובלן. לאחר הפיגוע בכפר דומא המוטו שלנו הוא "טרור הוא טרור, הוא טרור."

אך לשחקן ערבי בסרט "סבנה", המגלם מחבל חוטף, אין בעייה להכריז בטלוויזיה הישראלית "אני לא מגלם מחבל אלא לוחם חופש."

כך שחקן בסרט ישראלי בטלוויזיה הישראלית. אמות הספים בציבור הישראלי לא זעו. אין גבול לסובלנות הסלקטיבית שלנו.

בין השאר מופיע בסרט בן דמותו של בנימין נתניהו שהשתתף במבצע החילוץ.

אכן רואים אנו שהמקטרגים שלו, הטוענים שהוא נהנתן לא יוצלח ממש צודקים.

נתניהו הצעיר משרת כקצין ביחידת העילית שבעילית של צה"ל, ומתווכח עם אחיו יוני על מקומו במבצע סבנה. הוא מוביל את אנשיו במבצע, פורץ בראש הכוח ואף נפצע. ממש לא יוצלח.

הבו לנו ראש ממשלה סרבן מצפון כדי שתנוח דעתנו, שהרי אנשים נאורים הננו.

 

אהוד: גם אני התפלאתי לשמע דבריו החצופים של השחקן הערבי. אולי כדאי לשלוח אותו למולדתו החופשית בעזה או בגדה? או לדמשק – בתור "לוחם חופש"?

 

2. הנדון: די נמאס כבר

מכובדי,

נוהג אני בעוונותיי להאזין מדי פעם לתוכניות ספרות ברדיו ובטלוויזיה.

היום, 14 לאוגוסט צפיתי בשעה 13.00 לתוכניתה של אבירמה גולן בערוץ 1. גב' גולן ראיינה שלושה סופרים צעירים שפרסמו ספרים אנטי מיליטריסטים. כפי שאמר אחד הסופרים "אנחנו, חיילי צה"ל, פושעים במעשינו כלפי הפלסטינים," וכן גם הסופרים האחרים דיברו על עוולות הכיבוש, השחתת החיילים, נקיפות המצפון, הלם קרב וכיו"ב. גב' גולן שאלה שאלות מדריכות והשתדלה להוציא מהם כמה שיותר דברים על פשעי החיילים.

יפה.

בשעה 18.00 האזנתי לרשת א' וגם שם ראיינו סופר אנטי מיליטריסטי שפירסם ספר בשם "החייל האחרון", המגולל את סבלו של חייל בצה"ל.

בשעה 18:30 האזנתי לרשת ב' ושוב ראיינו אותו סופר.

התרשמתי שזו  מגמה בתקשורת להכות על חטא ולעשות דמורליזציה "אנטי מיליטריסטית" לעם בישראל. צודקים כנראה השדרנים המתלוננים השכם והערב שהפוליטיקאים מתערבים בעבודה התקשורתית. אבל הם מדברים כנראה על פוליטיקאים אחרים, לא "אנטי מיליטריסטים".

די נמאס כבר, די לייסר את העם הזה במוסר תבוסתני, ובשטיפת מוח "נאורה" כביכול.

 

בעקבות ידיעה בחדשות: אניית קרב אמריקנית עוגנת בנמל חיפה, ולדברי שגריר ארה"ב בישראל שפירו, תפקידה של האונייה להגן על ישראל מפני טילים ארוכי טווח, וזאת מתוך מחויבותה של ארה"ב לביטחונה של ישראל, לדברי השגריר שפירו.

הוא אשר אמרנו, ראש הממשלה שלנו מדרדר את יחסינו עם ידידתנו הגדולה ומסכן את ביטחוננו.

 

3. הנדון: מי מדרדר/ת

מכובדי,

השרה לשעבר ציפי לבני מותחת ביקורת נוקבת על ראש הממשלה: מעמדנו הבינלאומי הולך ומידרדר בגלל סרבנותו של בנימין נתניהו להתניע את תהליך השלום, קרי לסגת מהשטחים, וזאת בשעה שיש מולנו בני שיח ידידותיים כמו אבו מאזן ואיסמעיל הנייה.

לעומת זה גב' לבני שוחרת שלום מובהקת ופועלת למען שתי מדינות לשני עמים.

וראה זה פלא, פקודות מעצר בחוץ לארץ על פשעי מלחמה מוצאת דווקא נגד הגב' לבני!

אז כבר לא ברור מי כאן המדרדר/ת.

ולמתחסדים אל תהי תקווה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

שׂישׂי מאיר

פָּנָיו שֶל הַשָּלוֹם

 

לְשָלוֹם יֵש הַרְבֵּה פָּנִים.

יֵש שָלוֹם רָגִיל

נָדוֹש

שֶלְּעִתִּים מְלֻוֶּה

בִּתְנוּדַת רֹאש

שָלוֹם יוֹמְיוֹמִי בָּנָאלִי

שֶנֶאֱמָר מוּכְנִית

גַּם אִם לֹא בָּא לִי.

יֵש שָלוֹם מֻפְתָּע

כְּאוֹמֵר: הֵי מֵאַיִן הוֹפַעְתָּ

אַתָּה!

יֵש שָלוֹם קוֹלָנִי, שָמֵחַ

לְמָשָל בִּמְסִיבָּה

אוֹ כְּשֶבָּא אֵלֶיךָ אוֹרֵחַ,

וְיֵש שָלוֹם זָהִיר

כְּשֶמְּצַלְצֵל הַטֶּלֶפוֹן

מִמִּסְפָּר שֶאֵינְךָ מַכִּיר.

יֵש שָלוֹם עִסְקִי עִם אוֹ בְּלִי

לְחִיצַת יָד קַלָּה,

וְיֵש שָלוֹם לְאָדָם לֹא קָרוּא

שֶהוּא בְּעֶצֶם תַּחְלִיף קְלָלָה.

יֵש שָלוֹם שֶל תְּהִיָּיה,

וְיֵש שָלוֹם בֵּין אוֹהֲבִים

שִהִתְגַּעְגְּעוּ הָאֶחָד אֶל הַשְּנִיָּה.

וְאַחֲרוֹן חָבִיב: יֵש שָלוֹם שָלוֹם

שֶמַּשְמָעוֹ: GO TO HELL

וּבְתִרְגּוּם חָפְשִי: לֵךְ לַעֲזָאזֵל...

 

 

* * *

עמיקם אסם

ירושלים המשותפת

כל מי שעיניו בראשו רואה וגם מבין כי צמד המלים "איחוד ירושלים" אינו משקף שום מציאות ממשית.

"ירושלים העתיקה" (זה השם עליו גדלנו כאן...) אמנם "שוחררה" (ויש, כידוע, רבים האומרים כי נכבשה) במלחמת ששת הימים, אך ל"עיר מאוחדת" היא לא הפכה להיות וזאת, בין השאר, כי על פי תפיסת "מאחדיה" מבין שלומי אמוני... – "איחוד ירושלים" היה והינו מבחינתם "ייהוד ירושלים".

אולם, כידוע לכול, ירושלים מוגדרת רשמית לא כיהודית ולא כמאוחדת אלא כבירת ישראל. ובמדינת ישראל חיים כידוע (גם לאלה המנסים לשכוח זאת) מאות אלפי אזרחים מוסלמים ונוצרים, שגם עבורם יש לירושלים עיר הקודש ("אל-קודס") משמעות – ואין צורך להרחיב על כך, כי הכול ידוע (גם אם מנסים, כאמור, לשכוח זאת או, פשוט, להתעלם מכך...)

נעבור לרגע ל"סוגייה לשונית" רלבנטית (אם יותר לי...) ופה אביא סיפור מלפני 60 שנה בדיוק.

בהיותי בכיתה י"א יצאתי כחניך בתנועת הצופים ל"מחנה עבודה" בקיבוץ שדה בוקר ושם "סודרתי" לעבוד יום אחד בדיר עם חבר הקיבוץ החדש של אותם ימים, הלא הוא דוד בן גוריון.

בשיחת ההיכרות שהתפתחה בינינו... משני צדי הכבשה, שאל בן גוריון כך: "האם קיבלת הדברים שאמרתי בכנס תלמידי התיכון בנושא איחוד תנועות הנוער?"

(הכנס היה באצטדיון רמת גן והביא אליו את כל התיכוניסטים של תל אביב, כשבן גוריון הופיע ונאם לפנינו בבגדי חאקי – וקרא להקים "תנועת נוער אחת לכולם"... עם קשר מסוים לגדנ"ע).

אני (בחוצפתי? לאו דווקא...) אמרתי לו אז, כפי שהייתי עונה לו גם היום "לא קיבלתי." 

בעודו ממשיך "לטפל" בכבשה שלח בן גוריון לעברי מבט תמה ושאל: "למה לא קיבלת הדברים?"

(המילה "את" לא שולבה בדבריו אפילו במקרה...)

ואני עניתי לו כי "אני מאמין בשיתוף ולא באיחוד."

לאחר שתי שניות של הפסקה שאל "הזקן" – "מה ההבדל בין השניים?"

ואני בטון של מדריך בתנועת הנוער, אמרתי לו כך: "באיחוד כל אחד משאיר בחוץ את מה שהוא היה לפני שנכנס.... לקראת שיתוף כל אחד מביא איתו את מה שהוא למקום אליו הוא נכנס."

בן גוריון המתין כמה שניות והיפנה אליי שאלה נוספת – "מה רע בכך, שכל אחד משאיר בחוץ את מה שהוא... ואז נכנס?"

תשובתי היתה מיידית: "כל אחד אומר שהשאיר בחוץ את מה שהוא... אבל בא עם זה בכיס וכל פעם, באין רואה, מוציא את זה החוצה ודורש.... כאשר בשיתוף אינך מסתיר את מה שאתה... אלא מנסה לבנות עם שותפך דבר-מה, שיאפשר לכם לפעול יחד, כשכל אחד מכם הוא 'מה שהוא' וככזה הוא בונה עם זולתו יחד שיתוף פעולה."

התרגשתי אז מאוד לשמוע את ה"זקן" משיב לי... (נער בן 17... מהצופים) "ראוי שאחשוב על הדברים שאמרת..."

והיום... בירושלים "המאוחדת" – מושלכות אבנים ומוטלים רימוני עשן וזה מה שמבטא את "המצב האמיתי" בו שני הצדדים משני צידי הזריקות והקללות – אומרים על "המאוחדת" הזאת "כולה שלי ורק שלי". כאשר שני הצדדים אינם מכירים זה בזכויותיו של זולתו ואינם מוכנים, על כן, לחיות ביחד כשווי ערך, מעמד וזכויות, אלא כאשר האחד יצליח להשתלט על הכול וכך לבטל "סופית" את הצורך להשתמש במילים "אנחנו ושלנו", ולהחליפן במילים שכול אחד מהיריבים אומר בשפתו: "הכול כאן שלי ורק שלי."

בין הפרשנים הרבים, המנסים להבין את משמעות השם "ירושלים", חוזרים רבים מהם על האמירה, כי השם מורכב משתי מילים: "יראה ושלום" – כשהיראה מכוונת ליחסים בין האדם לאלוהיו, והשלום מכוון ליחסים בין אדם לזולתו. בינתיים ירושלים היא עיר מריבה בין אלה, שכל אחד מהם (על פי לאום, על פי דת) רוצה, כי היא תהיה "רק שלו".

וכך, מה שהיה יכול להוות דוגמה וסמל לשיתוף פעולה בין לאומי ובין דתי בעיר המיוחדת הזאת, שהיא בירת ישראל על כלל אזרחיה וגם מקודשת לשלוש הדתות, הפך להיות "קריית המריבה והשנאה ההדדית" – קודם כל בין היושבים בה, אך גם בין הסובבים אותה, אשר במקום לבנות אותה כסמל לכבוד הדדי בין שונים בתפיסותיהם אך זהים באנושיותם – מנכסים לעצמם כל מה שאפשר ובה בעת מתפללים (למי בדיוק?) שיקומו יום אחד ויראו, ש... כל האחרים נעלמו ורק הם נשארו לבדם, כשירושלים ("עיר השלום"?) תהא אז אך ורק שלהם... כשכל אותה עת השם יתברך צופה בנעשה ממעל ושואל את עצמו – "הזה  האדם אשר בראתי? וַאללה... פספסתי בגדול."

אפיקים

 

אהוד: וַאללה, אתה הוא שפיספסת בגדול. איפה אתה חי? אתה רוצה להפיס את דעתם של ה"פלסטינים"? האם מישהו מהם יקשיב בכלל לדברים שלך? פַּנֵה את ירושלים מיהודיה ואז אולי יהיה לך עם מי לדבר! – נמאס לנו לשמוע דברים, נוסח א"ב יהושע – שאנחנו חולקים באשמה עם ה"פלסטינים" – וכי בנו תלוי פתרון הסכסוך. הסתכל סביבך במזרח התיכון וראה למשל את "העיר המאוחדת" דמשק. אגב, גם אני הייתי, כנער, בכנס ההוא עם בן גוריון.

 

 

* * *

אוריה באר

טיפשות של פקידים בכירים כלפי המסתננים

אש וגופרית נשפכו לאחרונה על שופטי בית המשפט העליון, בשל פסיקתם המקלה בעניין המסתננים. נכון, עקרונית הביקורת הקשה צודקת. וקל מאוד ממרומי המשרד המקורר היטב במזגנים רבי עוצמה, לכתוב פסק דין צדקני, המתעלם ממצוקותיהם של תושבי דרום תל אביב. מה גם, שקשה לי הקטן להבין, במה שיקול הדעת של תשעת העליונים, טוב יותר משיקול הדעת של מאה ועשרים נבחרי העם.

אך לא הם האשמים העיקריים בפרשה. שכחנו, אך האשמים העיקריים, לדעתי, הם קבוצת פקידי ממשלה, שזהותם ידועה, שהחליטו לשלוח אוטובוסים להביא את חמישים האלף, ואולי הרבה יותר – לנווה שאנן. הם הראויים לכל גינוי. לפני בתיהם הייתי עורך הפגנת מחאה. לא לפני בית המשפט העליון. הם, המרוויחים כארבעים אלף שקל לחודש, אם לא יותר, להם לא "הזיז" כלל מה שנעשה שם, בדרום העיר.

"טוב," ישאל השואל המחוכם: "תגיד, איזו ברירה היתה לנו במצב שנוצר?"

אז אגיד: "להשאיר אותם שם, ליד מחסום הגבול שעברו. לתת להם מים, ואולי גם ארוחות קלות, אך להבהיר להם בצורה הברורה ביותר, כפי שעושות כיום מדינות אירופה ה'רחמניות' –  'אתם לא תעברו. אין לנו כל אפשרות לקלוט אתכם. באתם לעבוד, ולא מסיבות של רדיפות פוליטיות.'"

אז זהו, רבותיי, ובזאת נוכחתי לא פעם בחיי. לא כל פקיד בכיר הוא חכם, ולא מעט הם במחילה, טיפשים גמורים. נא תקנו אותי אם אני טועה.

 

* * *

"חבורת שהם" כפר מעש

ע"י מרדכי שלף

רחוב בן חור 15 דירה 41  פתח-תקווה 4906314

טלפון : 03-9234379   נייד : 052-2492994

פקס : 077-9323838   ms36@zahav.net.il

אוגוסט 2015

שלום רב,

"חבורת שהם" מכפר מעש  פועלת זו השנה ה-21. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם, שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים, מפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום. אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, והדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו או כאלה שרק מעטים הכירום. הוא סחף עמו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת שחבורת "שהם" ממשיכה עד היום.

החבורה שמה לה למטרה, בין השאר –לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל, וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה, שירי המחתרות ועוד.

כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא מיוחד, ובשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים, עלי להבה (שירי מהפכה ופועלים), שירי ילדים, שירי חגים, הגדודנים – משירי הבריגדה והלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, ציון חמדתי – משירי העלייה הראשונה, חומה ומגדל – משירי תקופת הקמת יישובים בשנות ה-30, היי ציגעלעך – אוסף נדיר של שירים מוכרים ביידיש שתורגמו ברובם מחדש לעברית, שיא הכיף – אוסף שירים שובבים, ושירי מתתיהו שלם – איש רמת יוחנן. בשנה הקודמת הפקנו את "היה היה פלמחניק". עד כה הפקנו 20 תקליטורים.

השנה הקדשנו את התקליטור החדש שלנו "על הבמה – משירי התיאטרון העברי" לשירים מחלק מהצגות הרבות שהוצגו בארץ, ומתוכן ליקטנו  שירים נפלאים שרוכזו באןסף זה.

הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים – של מוטקה שָלֶף. יעל שהם, אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל הפעילות הזו.

התקליטור "על הבמה – משירי התיאטרון העברי" כולל חוברת מהודרת של מילות השירים, ומעט רקע על ההצגות מתוכן בחרנו לשיר ולהקליט את האוסף המצורף.

נקווה כי תאזינו בנעימים ותשתמשו בו.

מוטקה שָלֶף

 

 * * *

ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ג'וֹזִי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

 

חוף גורדון, 26.8.14

 

פורסם לראשונה בגיליון 973 מיום 28.8.14

 

* * *

איראני עם שן אחת מתלוצץ על ההסכם!

https://www.youtube.com/watch?v=1hIz_vkZH5k

 

 

 

* * *

ד"ר יוחאי סלע

האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של

 ראובן ריבלין

הצירוף של פוליטיקאים ישראלים בינוניים ומטה עם תקשורת ישראלית מטורללת – שיש לה אג'נדה של התלהמות נחותה בשל הרכבה האנושי – מהווה שילוב מסוכן מאוד לדמוקרטיה הישראלית. השמאל הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת בעשרים השנים האחרונות – הן בשל המציאות הדינמית של המזרח-התיכון והן בשל מנהיגים שרלטנים שעלו לפתע-פתאום ונעלמו כלאחר-יד.

למעשה, המציאות הדינמית של המזרח-התיכון מהווה את הפקטור העיקרי לתזוזה של הציבור הישראלי למרכז ולימין, בעוד שהמנהיגות הפוליטית של השמאל נותרה מקובעת למלל אידיאולוגי שעבר זמנו. וכך, פעם בכמה חודשים עולה איזו אישיות פוליטית חדשה הנהפכת ליקירת השמאל הישראלי וליקירת התקשורת הישראלית הקורסת. כך למשל, דמויות ציבוריות כמו הרצוג, לפיד, לבני, כחלון, רון חולדאי, יובל דיסקין ומאיר דגן – הפכו לכמה שעות לנביאים החדשים של השמאל הישראלי המתפורר. הם אפילו קיבלו סיקור אוהד, הם גם קיבלו זמן-מסך והם קיבלו התייחסויות אוהדות מעל לכול במה תקשורתית – אלא, שהגלישה להתלהמות מילולית על גבול השנאה כלפי חלקים אחדים בציבור הישראלי (היהודי בלבד), הראו בעליל על הסכנה הרובצת לנו מאישים כאלה המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל.

אני חייב לציין שהבעייה לא תמיד קשורה לתכנים האידיאולוגיים של השמאל הישראלי. אלא, הדבר קשור יותר לתרבות-השיח-המתלהם האופיינית כל-כך למחנה השמאל הישראלי, שיש לו נטייה חזקה לעסוק בהכללות גסות מאוד המופנות בעיקר לציבור היהודי ולא לציבור הערבי. את "התודעה הכוזבת" הזו, השמאל הישראלי ניסה להנחיל לציבור כולו לאורך שנים ארוכות – אולם, מה לעשות, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה משלה והיא מתנהגת ברוב המקרים באופן שונה לחלוטין ממה שאדמו"רי השמאל הישראלי היו רוצים.

כדי להבין את גדול המשטמה השוררת בישראל התקשורתית כלפי אורחות החיים שלנו, להלן דוגמא אחת הנוגעת ליצירת "תודעה כוזבת" שבאה לידי ביטוי באופן הבא: באחת מהכתבות שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" נכתב המשפט הבא: "בין רצח במצעד הגאווה לזה בכפר דומא, החברה הישראלית מדממת וחסרת-אונים נוכח גילויי אפלייה וגזענות." (24 שעות, 12 באוגוסט 2015, עמוד 10).

אנחנו כבר התרגלנו למסע ההסתה של העיתון נגד מדינת-ישראל ותושביה – מסע שבא לידי ביטוי ברוטאלי עד לבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015. אנחנו גם זוכרים היטב את מסע ההסתה של אתר YENT נגד מדינת-ישראל וחייליה במהלך האינתיפאדה השנייה – הסתה שגלשה במקרים אחדים לרמה אנטישמית (כמו שימוש במילים "קלגס" ו"נקרופיליה"). אין תימה אפוא, שהאמון של הציבור הישראלי בתקשורת הישראלית שואף לאפס. ועם זאת, זה עדיין לא פותר אותה מאחריות מוסדית ואישית למה שהתחולל בתחום הזה בשנים האחרונות. 

האם רק השמאל הישראלי שוגה לחלוטין בהתייחסויות המילוליות שלו כלפי מדינת-ישראל? שימו לב למה שנאמר מפי בכירים בימין הישראלי בשנת 2010 המכהנים כרגע (2015) בתפקידים בכירים מאוד בפוליטיקה הישראלית: 

בכתבה שהתפרסמה ב-16 ביולי 2010 בעיתון "הארץ", אמרה ח"כ ציפי חוטובלי [?] את הדברים המקוממים האלה:

"הפגיעה שלנו בפלסטינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה. דווקא השמאל הפך אותנו לעם אכזרי יותר."

הביטויים "טובחים" ו"עם אכזרי" – לקוחים מהטרמינולוגיה האנטישמית של התעמולה הערבית רק כדי להצדיק, לכאורה, את אשמתו של השמאל הציוני בישראל. והנה, הרי לכם קוראים יקרים, שילוב של אנטישמיות-לטנטית המשולבת בשנאה-עצמית בשם אידיאולוגיה פוליטית שהיא מדומיינת לחלוטין. כיום, ציפי לבני [?] מכהנת כסגנית שר-החוץ, והיא אמורה לייצג את מדינת-ישראל באופן ההולם ביותר.

ראוי לשים-לב גם לדבריו של הנשיא ראובן ריבלין שכיהן באותה שנה (2010) כיו"ר כנסת-ישראל:

"התנועות הכוחניות היהודיות צמחו מתוך הגישה הפטרונית של 'הם שם ואנחנו כאן,' שאנו צריכים מדינה שתהיה רק ליהודים. אף פעם לא הבנתי את זה."

את זה אמר מי שהיה יו"ר הכנסת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשואה היהודית באירופה ומגירוש של מיליון יהודים ממדינות-ערב בפרק זמן קצר. את זה אמר יו"ר הכנסת שלעיתים עולות דמעות בעיניו בכל פעם שהוא משתתף בטקסים ממלכתיים. הביטוי "כוחות המגן הישראליים" שהוקמו כאן כדי לשמור על חיי היהודים לפני 1948, הפך לפתע פתאום ל"התנועות הכוחניות היהודיות", אליבא דריבלין.

לצערנו הרב, אחדים בימין הישראלי עדיין מסרבים להבין את המשמעות האמיתית של השימוש בטרמינולוגיה כזו רק כדי להצדיק את האידיאולוגיה של אחדים ממפלגת הליכוד שאינם מוכנים לחשוב באופן פרקטי של חלוקת הארץ בגבולות כאלה ואחרים. האם הטרמינולוגיה התעמולתית הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי? אולי.

 אל מסכת הביטויים האומללים של הנשיא ריבלין בשנים האחרונות, הצטרף משפט נוסף, עוד יותר אומלל, לאחר הפיגוע בו נרצח פעוט בן 18 חודשים בידי טרוריסטים יהודיים שהשליכו בקבוק-תבערה לעבר בית בכפר דומא (ב-31 ביולי 2015). מיד לאחר האירוע, ראובן ריבלין הצהיר ש"בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש."

לאור האמירה האומללה הזו, שיש בה ניחוח אנטישמי, עולות שאלות אחדות חשובות:

1. האם ריבלין היה מעז לזרוק משפט כזה גם לעבר כלל הציבור הערבי שרובו ככולו תומך בטרור נגד יהודים ומטפח טרוריסטים שפעלו נגד יהודים? כשאני מדבר על "הציבור הערבי", אני מתכוון גם למוסדות הרשמיים של האוטונומיה הפלסטינית העוסקים בהסתה רשמית וממוסדת נגד תושבי מדינת-ישראל. הסתה דומה מתנהלת גם בכנסת-ישראל נגד הציבור היהודי בישראל.

 2. האם על סמך מקרה אחד "מותר" לעשות הכללות גזעניות רק על הציבור היהודי, אולם "אסור" לעשות הכללות כאלה נגד הציבור הערבי – למרות עשרות-אלפי מקרים של מעשי טרור שהתבצעו נגד יהודים במהלך שנים האחרונות? כך למשל, על-פי נתונים רשמיים של שירות-הביטחון-הכללי, בחודשים ינואר-יוני 2015 הושלכו 591 בקבוקי-תבערה לעבר ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ביו"ש. איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על הציבור הערבי על-פי ההיגיון של ראובן ריבלין – רק על סמך הנתון הזה בלבד?

 3. מדוע ריבלין ממשיך להחזיק במשרתו הרמה למרות ש"בני עמו איבדו צלם אנוש"? איזה אדם שפוי היה רוצה לעמוד בראש מדינה כזו? אם ריבלין בכל זאת בחר להישאר בתפקידו, מה זה אומר על אישיותו המוסרית? למה הוא כל כך טורח לזהות את עצמו עם "אומה שאיבדה צלם אנוש"? לא ברור.

 בחודשים האחרונים, ריבלין הפך ליקיר השמאל הישראלי וליקירם של אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל (אין לכם מה לדאוג, זה יעבור להם מהר). אולם, ספק רב אם אלה שהפכו לפתע פתאום לאוהדיו של ריבלין מבינים היטב את האידיאולוגיה הקיצונית של ריבלין בנוגע לפיתרון הרצוי בשטחי יהודה ושומרון.

אלא, שבדרך העקלקלה שלו, ריבלין – כנשיא המדינה הנוכחי של ישראל –  הפך את עצמו לאחד ממבשרי "התודעה הכוזבת" ביחס לציבור הישראלי וביחס למדינת-ישראל. אנחנו יכולים להתלונן כל דקה על הסיקור החדשותי הבינלאומי בנוגע לישראל. אנחנו גם יכולים להמשיך להתלונן על החרמות שמטילים על ישראל מידי יום. אנחנו יכולים להמשיך להתבכיין על ההסתה הקטלנית המתנהלת נגד ישראל באירופה המערבית – הקורסת תחת נטל המהגרים ותחת זרם המוסלמים. אולם, ההסתה האמיתית נגד מדינת-ישראל מתנהלת דווקא באמצעות התקשורת הישראלית ובאמצעות פוליטיקאים ישראליים אחדים המבקשים לקושש כמה רגעים של יוקרה בקרב מחנה מסוים על חשבון האינטרס הכולל של מדינת-ישראל ותושביה.

זו הסכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית ולקיום הלאומי שלנו בארץ-ישראל.

 

ד"ר יוחאי סלע, "האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין", מגזין המזרח התיכון, 13 באוגוסט 2015.

 

 

* * *

"סמל נשגב למורשת עמנו"

דברים שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב מיוחד שהוקדש לזיכרו של הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, במלאת 80 שנה לפטירתו

 

היום – ג' באלול – הוא יום השנה השמונים לפטירתו של הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד הרבנות הראשית ומי שהטביע את חותמו עליה ועל החיים ביישוב, עד למותו, לפני שמונים שנה בדיוק, ודומה כי מאז שהסתלק לבית עולמו – השראתו ורוחו של הראי"ה, או הרוא"ה, הוא הרב קוק, מורגשים בכל תחום מתחומי חיינו, ולא רק בקרב הציבור הדתי-לאומי. שהרי לא רק אישיות תורנית מן המעלה הראשונה היה הרב קוק, כי אם גם מנהיג לאומי, שראה את צורכי עמו ולחם בעוולות ובניסיונות לפגוע בזכויותינו הלאומיות.

הרב נפטר בשנת 1935, אולי משברון לב לאחר שגודף בחוגי השמאל, נטמן בהר הזיתים, וזאת לאחר שהיה דמות מרכזית בסיכול עלילת רצח ארלוזורוב, יחד עם זאב ז'בוטינסקי, ועל כך עוד ידובר בערב זה.

מה חבל שבמוספי העיתונים ובעלונים, המוקדשים בימים אלה למלאת 80 שנה לפטירתו, אין איזכור לחלקו של הרב בהשכנת שלום-בית ולמען גילוי האמת. מצאנו אפוא לנכון לציין כאן, במוזיאון שלנו, את יום השנה לדמותו ולפועלו של הרב קוק, ובמיוחד לשיתוף הפעולה שלו עם זאב ז'בוטינסקי ותנועת ז'בוטינסקי.

 

ב-11 בינואר 1935 שיגר זאב ז'בוטינסקי מקראקוב את המברק הבא אל הרב הראשי לארץ-ישראל, בירושלים:

"ועידת הצה"ר רואה באישיותך סמל נשגב למורשת עמנו."

את המברק שלח יו"ר הצה"ר כאות הוקרה לרב אברהם יצחק הכהן קוק על התפקיד החשוב שמילא בסיכול העלילה נגד שלושת חברי התנועה הרביזיוניסטית, שהואשמו על לא עוול בכפם ברצח חיים ארלוזורוב, והצלתם מחבל התלייה.

במאמר שפירסם בעיתון התנועה – "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של אברהם סטאבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", מונה ז'בוטינסקי את הרב קוק יחד עם עו"ד הוראס סמואל והנדבן היהודי מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם, שהיתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים," קורבנות העלילה של מחנה השמאל.

במאמר זה מספר ז'בוטינסקי על ראשית היכרותו (העקיפה אמנם) עם הרב קוק, בימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

רב הגדוד, פאלק, הרשים את החיילים כששהה עימם לילה שלם תחת אש התורכים. "למחרת החליטו כולם: לאחר שראינו מאיזה חומר קורץ הרב שלנו, החלטנו פה אחד, שבפלוגה שלנו לא יעשנו בשבת."

הרב פאלק היה תלמידו של הראי"ה, והוא שסיפר ללויטאננט ז'בוטינסקי על רבו, שהתגורר אותו זמן בלונדון.

"הוא נהג לדבר על הרב קוק לא רק כעל מורה, אלא כעל מורה דרך קודש." – כתב ז'בוטינסקי, ומעיד על עצמו כי למשמע סיפורי רב הגדוד, "אף אתה, שמעולם לא ראית את הרב קוק בעיני הבשר שלך, לא יכולת שלא לחוש, כי מאחורי כל אלה ניצבת דמות אנושית נדירה ויקרת ערך, נשמה המרחפת בעולם מיוחד במינו של רעיונות נשגבים ואצילים, בונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי,רואה בכל תופעה זערורית השתקפות של מיסתורין רב-פלאים, צל צילה של השכינה: נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע קבוע כלשהו עם כוח על-ארצי, מגע ויחס כשל בן אל אביו – כולו הדרת-קודש, ועם זה יחס של קירבה יתרה."

ז'בוטינסקי לא היה אדם דתי, לא שמר מצוות, אבל לא נהג זלזול ופגיעה באותן מצוות. בכתביו רבים הם הקטעים המביעים יחס אוהד לדת וכמיהה לטשטוש הגבול בין האפיקורסות לבין קדושת הדת, ולהעמקת הידע של המסורת. "יש הגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות של המחר," – כתב ז'בוטינסקי ב-1929.

אין ספק שיחסו האוהד של ז'בוטינסקי לדת ולמסורת היהודית מקורו בעיקר באישיותו הקורנת והמשפיעה כל-כך של הרב קוק.

בשני צמתים מרכזיים בתולדות היישוב הם נפגשו – לפחות בהתכתבות:

 

האחת – כאשר ישב ז'בוטינסקי בכלא עכו לאחר שהנהיג את הגנת ירושלים באפריל 1920  ונדון ל-15 שנות מאסר. בעקבות פניית הרב הראשי, הפסיקו הוא וחבריו למאסר את שביתת הרעב המחאתית שלהם.

"קיבלנו את מכתב מעלת-כבודו אלינו," – כותב ז'בוטינסקי – "וקראנו בתשומת לב את דבריו היקרים. אמנם, כמעט כשל כוח הסבל, אך בהגיע אלינו בקשת הקהל ובקשת מעלת כבודו – הסכמנו להיענות לבקשה זו. יקבל נא כבוד הרב את תודתנו הרבה על רגשותיו העדינים. מי יתן ותצמח ישועה לעם כולו ולנו בתוכו בעגלא ובזמן קריב."

הביוגרף הראשון של ז'בוטינסקי, יוסף שכטמן, מביא בספרו את איגרתו של הרב קוק ל"אסירי התקווה" בעכו, שבה כתב בין השאר:

"המאורעות האחרונים שנתהוו לטובה במעמדנו המדיני, לא היו יכולים לשמחנו שמחה שלמה, כל זמן שאתם, יקירי גיבורינו, הינכם נתונים במצב של לחץ ועוגמת נפש... הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכם רעבון, דיכאה את רוח כולנו. הננו נדכאים, אחינו הקדושים היקרים, מפני הצער והמכאוב שלכם, ובשם כל אחינו בית ישראל, המתפארים בתהילתכם, הנני מבקשכם, אחינו היקרים, שתתמלאו באותה רוח הסבלנות והקדושה של גיבורינו, אדירי האמונה והביטחון אשר מעולם. אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד' יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו. אל תעציבו ותתמוגגו את לב כל אחיכם, כל בית ישראל, ששמכם חרות באותיות של אש-קודש על לוח ליבם..."

המכתב עשה שאת שלו – ומיד לאחר השיחרור מהכלא, מביע ז'בוטינסקי תודה לרב קוק – אני מצטט – "על מכתב הברכה אשר בו כיבדנו בשובנו מעכו. באיחוד ובאחווה עבדנו עם הבחורים החרדים בימי ההגנה, יחד איתם שמחנו לשחר התקופה החדשה, וכעת אני בטוח יחד איתם ואת כל הקהל המסורתי נבנה את הארץ."

מן המפורסמות היא עמדת הרב האמיצה בפרשת רצח ארלוזורוב והמשפט, אם כי לא מצאתי שום איזכור לכך במוספי העיתונים "שבע" ו"מקור ראשון", בסוף השבוע שעבר, שהוקדשו לזיכרו, למלאת 80 שנה לפטירתו.

שניהם, ז'בוטינסקי והרב קוק, הגיעו למסקנה הנחרצת בדבר חפות הנאשמים היהודיים –מתוך חקר העובדות, ולאו דווקא מתוך אמונה תמימה, בלתי מבוססת.

אייזיק רמבה המנוח, שכתב מאמר רב חשיבות על "דת ומסורת בחייו ובשנתו של ז'בוטינסקי ("האומה" 9), מציין, כי "עמידת הגבורה (בפרשת משפט רצח ארלוזורוב) של הרב קוק, חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי. אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה – הירהר – ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר שכדאי להגיע אל מעיינותיהם הטהורים,"

לרב נתן מיליקובסקי, שהיה יד ימינו של הרב הראשי במאבק למען הצדק במשפט בפרשת ארלוזורוב, אביו של פרופ' בן-ציון נתניהו וסבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב ז'בוטינסקי כי – "שם הרב קוק נהיה בן-לילה לסמל נשגב בלב המונים לא ייספרו... מסור נא את רחשי כבודי לנשיא הרבנים של ארצנו הקדושה – בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'."

כרכי איגרות ז'בוטינסקי, שיוצאים לאור בזה אחר זה, ואנו מצויים כבר בכרך ה-13, שנת 1938, מביאים כמה וכמה מכתבים ששיגר ז'בוטינסקי אל הרב הראשי קוק, מכתבים שמשקפים את ההערצה והכבוד שרחש ראש בית"ר לראש הרבנים בארץ-ישראל. לדאבון הלב, הרב הראשי לארץ-ישראל חלה ולא האריך ימים לאחר תום פרשת ארלוזורוב, ובכרך העשירי, מובאת איגרת מספטמבר 1935, הממוענת אל משפחת הרב קוק, ירושלים: "יחד עם כל בית ישראל מבכים פטירת צדיק הדור, לוחם האמת, הרב הגאון קוק. בבניין המדינה ברוח אמונתו הטהורה ינוחם העם." על החתום  – ז' 'זבוטינסקי.

והרשו לי נימה קצת אישית: בארכיון המשפחתי שלי, "בית אבא" ברמת-גן, שמור מכתב מקורי בכתב ידו של הרב קוק, וזה לשונו:

"כ' ד"ר אבא אחימאיר. שמעתי שהתחיל בשביתת רעב, בתור מחאה בדבר עיכוב מאסרו, אחרי שיצא זכאי במשפט. אודיע לכבודך, שעם כל מה שאני מצטער מאוד על העיכוב של העינוי שלך במאסר, אינני מסכים בשום אופן שאיש כמוך ישתמש באמצעי של שביתת רעב, נגד חובת שמירת הנפש, ואני בטוח בע"ה שבקרוב תכיר הממשלה את חובתה להוציא את שחרורך הגמור אל הפועל. למע"ה, לא תתענה עוד וחזק ויהי ד' עמך.

דורשך לטוב (חתימה)."

 

וחמישה ימים לפני שכתב את מכתבו הנ"ל, התפרסמה מודעה זו בעיתון "הירדן":

"סופר יקר מר אבא אחימאיר, הנני מברכך במזל-טוב, כי הוכר צדקך, ואקווה בעה"י, שיוכר בקרוב שידי עם קדוש נקיות הן מהדם, ולא ישמע עוד שוד בגבולינו ושלו' על כל ישראל ועל כל ישרי לב, מכבדך הק' אברהם יצחק הכהן קוק."

מה קרה בין המודעה בעיתון למכתב שנשלח כעבור חמישה ימים?

מסתבר, כי למרות שאבי שוחרר מהעמדה לדין בפרשת הרצח, וזאת לאחר חודשים ארוכים של מאסר וחיבוטי נפש, הנה המשטרה לא שיחררה אותו. הוא הועבר מירושלים לכלא עכו ושם פתח בשביתת רעב. אחרי ארבעה ימים הגיע מכתב הרב, אשר עשה את שלו. אחימאיר חדל משביתתו וכך ניצלה נפשו. עם זאת, הועמד לדין על הנהגת אירגון בלתי לגאלי. הכוונה היא ל"ברית הבריונים", שביצעה פעולות מרדניות ראשונות נגד המנדט הבריטי. הוא ישב בכלא המרכזי בירושלים 18 חודש – וכעבור חודש ימים מיום שיחרורו, השיב הרב קוק את נשמתו לבורא עולם...

 

אב"א אחימאיר לא נשאר חייב. הוא כותב אל הרב הראשי, מכלא עכו, ביום ח' סיון תרצ"ד: "גם אילמלי היתה ידי רב לי בכתיבה, לא יכולתי להביע הרגשות שאני רוחש כלפי כבודו. קטונתי! מי אני, ששמואל בדורנו, גדול רבני ישראל, גדול בתורה ובמעשים, לוחם מלחמת הכותל הקדוש – יעמיד בסכנה את עמדתו הציבורית? שואל אני את עצמי: במה זכיתי? ותשובה בל אמצא. אמש הודיעני שר הסוהר על דרישתו של הרב קוק, שאפסיק את שביתת הרעב. הבוקר אכלתי. חלש אני לעת עתה וקשה עליי הכתיבה בכלל, מכל שכן לאדוני הרב. תשמשנה השורות הדלות האלה (תרתי משמע) עדות לחלק האלפי מן הכבוד שאני רוחש לאדוני. כמה שמדים קמו על ישראל והשמד האדום על כולם. מי יתנני להירתם למרכבת הכבוד, כדי להעלות את אדוני עד הר הבית בבוא משיח צדקנו, אשר לו אנו מייחלים. והריני אחד מרבבות מעריציו, הכותב לו בדמע של שמחה והכרת תודה. אב"א אחימאיר."

 

 

 

* * *

מנחם רהט

למה לא ניצן?

שי ניצן, האיש שגיבה אלימות משטרתית ומשפטית בימי הגירוש, הוא האחרון הראוי לתפקיד היועהמ"ש

לפני שבועיים השלימה הממשלה את הרכבת הוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי הבא, שאמור לשקוע בכורסתו של היועהמ"ש יהודה ויינשטיין, עם פרישתו בינואר 2016. זה שבועיים שהוועדה פועלת לאיתור היועהמ"ש הבא.

מבלי לקבל הדלפות מדיוני הוועדה, סביר להניח שהוועדה הנכבדה בוחנת בעיניים ביקורתיות את תיפקודו של ויינשטיין, ומן הסתם מודעת לעובדה שבמרוצת שבע שנות כהונתו נסחף ברוח הפוליטיקלי קורקט והתקשורת, חזק שמאלה. ע"ע, למשל, עמדתו לטובת חופש השיסוי של תיאטרון אל מידאן החיפאי.

אבל יותר מכך תשקול הוועדה את הרזומה של כל אחד מעשרת המועמדים לתפקיד העוצמתי ביותר במדינת ישראל. חשוב על כן להזכיר עכשיו לוועדה, שאסור לה למחזר את בחירת ויינשטיין 2: האיש הלא נכון למקום הלא נכון. חשוב להתריע על כך דווקא עכשיו, בטרם החלטה, ודווקא כשמדובר במערכת משפטית שאיבדה את אמון הציבור, בין היתר מפני שחלק מהמינויים הבכירים בה נעשו בשיטת חבר מביא חבר, ועל בסיס העיקרון הנפסד קולגה מצ'פר קולגה – שיטות מקולקלות אך בדוקות למיחזור ולהנצחת מינויים כושלים.

 

התיישרות כנועה

למשל, מינויו הקפצתו התמוהה של קודמו של ויינשטיין, מני מזוז, מתפקיד היועהמ"ש לכהונה הרמה של שופט ביהמ"ש העליון. מה הנדוניה שבזכותה קיבל את הכהונה הרמה? איזה שאר רוח הביא עימו? איזה גאונות משפטית? איזה ניסיון שיפוטי ו/או מזג שיפוטי? לא קשה לנחש, שפעילותו המופרכת והמתמיהה, בימי הגירוש מגוש קטיף, מתוך התיישרות כנועה לרוח הרודנות שיצר סביבו הדיקטטור שבלשכת ראש הממשלה, היא זו שבעטייה זכה לצ'וּפר בעליון. 

תזכורת: מר מזוז הוא האיש שסגר את התיק בפרשיות אריאל שרון, אחר שפרקליטת המדינה עדנה ארבל השלימה את כתב אישום נגדו. ובגירוש המטורף עצמו, הגדיל מזוז להרע: הוא העמיד לדין אנשים תמימים, שכל חטאם היה בהבעת מחאה נגד הגירוש הנפשע, בעבירה על סעיף שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורית. הוא הורה לפרקליטות לדרוש מבתיהמ"ש לעצור נשים וילדים עד תום ההליכים (!), כאילו היו אחרוני העבריינים, רק בגין מחאתם, ואף שלא נרשם בעברם שום אירוע פלילי. הוא זה שהקים בתי דין מיוחדים, טריבונלים נוסח רוסיה הסובייטית, בתוך בתי הסוהר עצמם, כדי להקל על התביעה להעמיד לדין את העבריינים המסוכנים הללו. בקיצור, חרפה משפטית שלא היתה כמותה מאז קום המדינה, שתמורתה שולמה לו במינוי הכול כך נחשק, בביהמ"ש העליון.  

עכשיו עלול לחזור סיפור זה עצמו, אם ימונה לתפקיד פרקליט המדינה שי ניצן, חביבו-יקירו של ויינשטיין, המוזכר כאחד המועמדים. תזכורת: ניצן, ששימש בעבר משנה לפרקליט המדינה 'לתפקידים מיוחדים', זכה בתפקיד פרקליט המדינה ב-2013, רק הודות לקומבינה שניהל הבוס שלו עבורו: וינשטיין, שהיה יו"ר ועדת האיתור לבחירת פרקליט המדינה, סימן מראש ובפומבי את מועמדו ניצן, ואז נמנעה הוועדה מלפנות למועמדים ראויים, שמא תצטרך לנמק מדוע הועדף ניצן על פניהם. עובדה זו כשלעצמה אותתה למי שראה עצמו ראוי לתפקיד, שלא כדאי לו להתבזות בהצגת מועמדותו, שתידחה. 

זהו אם כן הזמן להזכיר לחברי ועדת האיתור, שבאינטגריטי שלהם אין ספק, את עברו המשפטי של אותו ניצן, בפרשת הגירוש: "בעקבות חסימת הכבישים הגדולה, ב-18 במאי [2005] הודיע שי ניצן כי בכוונת הפרקליטות [קרי: בכוונתו] לגלות 'אפס סובלנות' [זהו ציטוט מדוייק מפיו] כלפי חסימות כבישים, וכי מפגינים אשר תולים על רמזורים כרזות וסטיקרים, ייחשבו כמי שמסכנים חיי אדם וייעצרו עד תום ההליכים," תיעדה ד"ר ענת רוט בספרה 'לא בכל מחיר' (ע' 254). כך נרמסו עד דק – החוק, הצדק והדמוקרטיה. סדום ועמורה.

 

זוועה משפטית

ועוד: "שבוע לאחר מכן קבעה ועדה בינמשרדית בראשות ניצן, כי המשטרה תורשה להפעיל 'כוח סביר' [ציטוט מפיו] ולעכב ילדים המעורבים ב'הפרות סדר בפעולות ההתנגדות להתנתקות' [ציטוט מפיו], גם אם הם מתחת לגיל 12. עוד קבעה הוועדה בראשותו, כי אם הילד יחזור על העבירה או לחילופין יסרב להזדהות, ניתן יהיה להוציאו מחזקת הוריו, להכריז עליו 'נזקק', ולהעבירו לפקיד סעד. על פי ההנחיות החדשות תוכל המשטרה לעצור גם הורים שיאחזו בתינוקות ופעוטות בידיהם במסגרת התנגדותם לפינוי."

לא סומכים על רוט? הנה מה שכתב אז 'ידיעות' (8.6.05): "המשנה לפרקליט שי ניצן נפגש עם פקידת הסעד כדי לעבד את התוכנית [להכריז על ילדים מפגינים כ'ילדים נזקקים']... הפרקליטות כבר החלה לנקוט בצעדים הנובעים מתוכנית זו: קטינה שהשתתפה במחאה וסירבה להזדהות במשך שלושה שבועות, קיבלה זימון כדי להתחיל בהליכים של 'ילדה נזקקת', בטענה שהופקרה ע"י הוריה."

אלימות משטרתית של ממש שלא היה לה תקדים, בלתי חוקית בעליל, הופעלה בימי הגירוש, בגיבוי המשנה לתפקידים מיוחדים ניצן, והיועמ"ש מזוז. הזוועה, שנעשתה ככל הנראה מתוך השתופפות כלפי הרודן מחוות שיקמים, הגיעה לשיאים לא יאומנו של רֶשַע, עוול והשחתה מוסרית ומשפטית: אלימות ממלכתית בלתי מוצדקת, עד שבירת עצמות, רק כדי ליצור פחד ואימה. משפטים סיטוניים בקבוצות בתוך בתי המעצר, של עשרות מואשמים ממוספרים, בניגוד לחוק. מעצרים לתקופות בלתי סבירות (35 יום) של קטינות בנות 12-14. רמיסה שרירותית של זכות ההפגנה והמחאה. מעצרי ראווה של חפים מפשע וללא ראיות – והכול מתועד לדיראון עולם, בעמודים 251-266 בספרה של ד"ר רוט. כל השומע תצילנה שתי אוזניו. הותרה הרצועה. 

עד כה נמנו מספר מועמדים לתפקיד המתפנה. מטעמי 'הגנה מן הצדק', אסור ששי ניצן יהיה ביניהם. מי שנהג בשרירות לב אכזרית תוך ניצול כוח המישרה לטובת ריצוי גחמותיו המטורפות של השליט הדיקטטור, הוא האחרון הראוי לתפקיד הכול-כך עוצמתי.  

 

אהוד: אני מבין שאתה חולם עדיין על הישארות גוש קטיף ישראלי ברצועת עזה – ואינך מוכן להסכים עם "הדיקטטור" החכם אריק שרון, שהרחיק ראות וחילץ אותנו משם.

 

 

* * *

הנה באים ימים אחרים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ריבונו של עולם

ברא לנו ידיים

ארוכות כדי שנוכל

לנגב בהן את התחת

בלי התכווצות שרירים

אבל מה עם התינוקות

שאפשר להקיא מהקקה שלהם

והזקנים שכבר לא מגיעים

לנגב לעצמם

הנה באים ימים אחֵרים

הסוֹגָרִים כבר לא

היטב סוֹגְרִים עליךָ

כמו בלילות

בהם נישקת כּוּסִים

ותקעת עכּוזִים כְּמו פּוֹת

 

* * *

איציק סיבוש

גידון מתיז מים קדושים

מודה! מודה מקרב לב לגידון ששוב מתיז מים זכים וקדושים, והפעם ממש.. Waters.

הקדמה: אינני קורא את גדעון לוי ב"הארץ", וסיבה עיקרית לכך היא הפורנוגרפיה הנוטפת ממאמריו. יש לסקר את "אזור הדמדומים" הקיים בתחומים רבים בהוויה הסבוכה של חיינו שבה אנו מנסים לתמרן ולשרוד בכבוד, ללא ספק. גם יהודים מסוגלים להוציא מקרבם בני בליעל המוכנים למעשי עוולה, ולהצמיח גם כתות מוזרות (כשבתאים, פרנקיסטים ושאר מביאי משיח בהינף יד, לפעמים יד האוחזת סכין רצחנית), ולראייה, המקרא מלא בתיאורים של בני עוולה, לעומת "הברית החדשה", שבה כולם קדושים והילה מעל לראשם (כמעט כולם, למעט הבוגד האולטימטיבי – יהודה, כמובן). בכך גדולתו, בנכונות לחשוף את הרע בתוכנו. אך לא איש שבחר להיות שמש אישי לשליחויות מליגה ז' של שימון כשיר לעשות זאת, ולא שחרור קיטור של מי שצבר בטן מלאה כעבד נרצע – כעסים המשתחררים בדמות "לוחם זכויות" – זו הדרך. "אזור דמדומים" כשמו כן הוא, הניואנסים הדקים ראויים לו, ולא הגשה גסה של תקריבים בצילום ומלל בסגנון סטודיו הזילות של ליבק את לוי.

אך הפעם מדובר בחריגה ממעגל המיחזור הרגיל. מדובר בעלייה לרגל אל אחת מאושיות תנועת החרם, מניעת השקעות ועיצומיםBDS  – מי שהיה הבסיסט של להקת פינק פלויד, ועל כן קראתי כל מילה במאמר שפורסם במוסף "הארץ" בסופ"ש הראשון של אוגוסט.

"טור מפתיע" יש הגורסים ומגיבים, ואני תמה, "מפתיע" במה? בכך שהאנטישמים של דורנו (המעוצבים לפי מיטב כללי התקינות) "אוהבים" את כולם ורק שונאים רעיונות אפרטהייד (המוטמעים ביהדות, כמובן)? בכך שיש קופצים אל שולחן הסלב, המתנדבים לשחק את תפקיד "החברים היהודיים"?

כשפורנוגרפיית התקריב נעדרת, נשארים עם סגנון כתיבה של נערה בגיל טיפש-עשרה הסוגדת לכוכב הפופ שלה... ועל כן המאמר מדלג בקלילות על כל המהמורות, וצולח בקלות את כל הסתירות בחייו ודבריו של מתקן-עולם-קומוניסט-אנרכיסט ששתי מכוניות מרצדס מקשטות את חזית ביתו. צדקן המבקש לנקותנו במים מטהרים ושוצף נגד תאגידים המזהמים והמשחיתים כל חלקה, אך בריכתו הפרטית מחוממת לדרגת "בישול" גם בקיץ. מטיף אנגלי נזעם, שמכל המקומות בחר לחיות דווקא בארה"ב – מדינה המקיימת משטר כיבוש באי היפני אוקינאווה (עד 1972 בעת המרת המשטר הצבאי על ידי "הסכם" להחזקת בסיסים צבאיים הכוללים, על פי מקורות זרים, חימוש גרעיני), מעצמה המפיצה "סיפורי טרור בינלאומי" להצדקת פעילות תאגידי-רצח (לשיטתו), המפעילים מל"טים ברחבי העולם. מדוע אינו מתגורר בדרום צרפת, בחירתם של בריטים רבים, האם "עודף ערבים בסביבה" מפריע?

פרס הוא פושע מלחמה לדבריו, אך אין ראיות לפשעי מלחמה של חאלד משעל וחמאס.

להמשיך ברשימת הסתירות הארוכה? למה ומדוע? 

לא עדיף ששר החינוך ידרוש זאת? מטלה מיידית עם השיבה לספסל הלימודים, כ"חיבור חובה" לכל תלמיד בישראל ערבי או יהודי, והפעם לשם שינוי לא רק "איך שיחקתי בכדור בקייטנה", אלא מבוא להכרת הרטוריקה של האנטישמיות המודרנית. האם כבוד השר ירים את הכפפה?

הגיוני, אך מן הסתם אלו חלומות באספמיא, אלא אם כן נאמץ את "שיטת ווטרס", אלא אם נאפשר לסמים לנגוס במוחנו... מאושרים בסביבה מלאת סתירות וקשיים כפי שמאתגר אותנו עולמנו? אולי, אם נסכים להניח לסמים לפורר את מוחנו ולעצבו מחדש, כפי שהדגים "ווטרס המאושר: סמים כמעצבי תודעה נותנים פתח להתנתק מן המציאות, מאפשרים להתעלם מהעובדות ולהמציא ישות וירטואלית כרצוננו. כך "רואים את האור". כך אפשר להפוך פרכות לסיסמאות קרב. כך אפשר לנפח בלון חזיר ענקי הנושא מגן דוד בהופעה ולטעון כי החרם על ישראל אינו אנטישמיות, כי אם מלחמה באפרטהייד. הללוייה!

אגב: באותו יום שבו התפרסמה הכתבה אודות כוכב הפופ "הזועם בדרכים", עמדתי כהרגלי ונברתי בערימות התקליטים בחנות שהביקור השבועי בה הפך לטקס – חלק מנוהל "קבלת שבת" אצלי, והנה, בינגו! בחכה עלה דג שמן – תקליט The Weavers on Tour של להקת "האורגים". פיט סיגר סולן הלהקה, שמת לא מזמן, היה אחד הקולות הברורים ביותר במאבק נגד "ההפרדה הגזעית" (הדבר הקרוב ביותר למשטר אפרטהייד מחוץ לגבולות דרום אפריקה) שהיתה נהוגה עדיין במדינות הדרום בשנות ה-60' של המאה הקודמת, גם אם מלחמת האזרחים תמה מאה שנים קודם... האלבום הוא הקלטה של אחת ההופעות בעת מסעם ברחבי ארצות-הברית, וגם תגובות הקהל לא נעדרות ממנו.

מתוך כל השפות שבעולם הזרות, לאוזן המאזינים שם, נבחרו דווקא שני שירים עבריים: "צאנה צאנה (...חיילים במושבה...)" וגם "מי ימלל גבורות ישראל (...מכבי מושיע ופודה... רחמנא לצלן)". פיט סיגר, שמקומו בפנתיאון המוסיקה והתרבות האמריקנית אינו מוטל בספק, לא הטיף להחרים את ישראל ולא דרש "החזרת פליטים" כתנאי להסרת חרמות על ישראל, למיטב הבנתי, כי גם אם "אנגלית שפה קשה", השירים היו בעברית צחה שאותה עדיין איני מתקשה לשמוע... מעניין אם נושאי תפקידים מטעם ישראל בארה"ב שקלו אי-פעם להעניק תקליט שכזה לעמיתיהם האמריקניים, שלחלק ניכר מהם תהיה זו הפתעה מרעננת בכמה מובנים...

 

מתוך מגזין מראה 346.

 

איציק סיבוש הוא מוסמך בבקרת תהליכים ובמנהל עסקים, העוסק בניתוח מערכות ומחבר הספר "שיחות עם קאפו", ובגרסתו האנגלית – Dialogs with a Kapo.

 

 

 

* * *

"אומתי, השחר הפציע"

שיר זה הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם דאע"ש, והוא זוכה לפופולריות רבה בקרב חברי הארגון ותומכיו

מצוטט מאתר ממר"י

 

 ההרמוניה של השיר נבנית בהדרגה וככל שהשיר מתקדם, נוספות שכבות קוליות חדשות. המסר המרכזי של השיר הינו אופטימי ומעודד – המדינה האסלאמית הוקמה למעשה, וניצחונה הברור קרוב מאוד. עפ"י השיר, המלאכה טרם הושלמה והאומה האסלאמית תצטרך להמשיך ולהקריב דם. לאורך השיר יש שימוש במילים חיוביות כמו אור, זריחה, שחר מפציע וסיום עידן השקיעה. לקראת סוף השיר, מתווספים אפקטים קוליים של קרקוש חרבות ודהירת סוסים, המחזקים את מסר העמידה האיתנה והעוצמה של דאעש.

שיר זה מופיע בקליפים ובסרטונים רבים של דאע"ש וזוכה למאות אלפי צפיות ב-יו-טיוב ואפילו דף פייסבוק מיוחד נפתח תחת שם השיר הזה. השיר מופיע בסרטון המתעד את אימוני הלוחמים בבסיס "אבו חמזה אל-מהאג'ר", במחוז פלוג'ה.

 

אומתי, השחר הפציע, צפי לניצחון הברור

מדינת האסלאם קמה בדמם של האנשים הישרים

מדינת האסלאם קמה ע"י הג'יהאד של הצדיקים

אלה אשר הקריבו נפשם באמת ובתמים, בעמידה איתנה ובאמונה מלאה

כדי להקים את הדת שבה תשלוט ההלכה של ריבון העולמים

אומתי התעודדי נא, אל תגידי נואש, הניצחון קרוב הוא

מדינת האסלאם קמה, תהילה נפלאה הופיעה

היא זרחה ורושמת את תהילתה, נגמר עידן השקיעה

עם גברים נאמנים שאינם חוששים ממלחמות

[גברים] אשר עיצבו תהילה נצחית שלא תכלה או תיעלם

אומתי, אללה הוא ריבוננו, אזיי העניקי מדמך

הניצחון לא יחזור, אלא בדמם של החללים

אותם אלה אשר התקדמו [לג'יהאד ולשהאדה] מבקשים מריבונם להגיע למשכן הנביאים

הם הקריבו נפשם לאללה ואת גופם למען הדת

אנשי הקרבה ונתינה, אנשי נדיבות וכבוד

אומתי התעודדי נא, הנה זרחה השמש של העמידה האיתנה

צעדנו בהמונינו, להעלות את קרנה של התהילה הקדומה

ובכדי להחזיר את האור, את האמונה ואת הכבוד המרומם

עם גברים שעזבו את החיים אך זכו לחיי נצח

ואשר החיו מחדש את אומת התהילות ואת הניצחון הבטוח

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.8.15

* תמונת ראי – אלה מול אלה עמדו התאומים הסיאמיים. מכאן, תומכי המחבל עלאן, המייחלים למותו, כלומר להצלחת פיגוע ההתאבדות שלו, שנועד להתסיס ולהבעיר תבערת טרור גדולה. ומולם, אנשי ארגון קו-קלוקס-קלאן הישראלי, להב"ה של אש זרה, ובראשם החוליגנים מרזל את בן גביר, המייחלים אף הם למותו של עלאן, לא רק בגלל האידיאולוגיה שלהם – מוות לערבים, אלא כיוון שהם כמהים לאותה תבערה, ממנה הם נבנים.

אלה ואלה עברו על החוק עליו הם מצפצפים, אלה ואלה נקטו באלימות, אלה ואלה תקפו שוטרים. וחשבתי לעצמי, איזה בזבוז. הרי יכלו לבוא בני צד אחד ופשוט להעמיד מולם מראה.

 

* הטובים לטרור – במאמר הזדהות עם המחבל המתאבד עלאן, הגדיר גדעון לוי אותו ואת חבריו "לוחמי חופש". אך טבעי, שמי שמגדיר את טייסי חיל האוויר, המגִנים על אזרחי ישראל וילדי ישראל המותקפים בטילים כ"רעים", יגדיר את המחבלים התוקפים אותם כ"לוחמי חופש".

"דמו בראשנו" הכתיר לוי את הפשקוויל, לאחר שבמאמרים רבים גינה בחריפות כל ניסיון להציל את חייו ולשבש את פיגוע ההתאבדות. הכותרת היא תמצית המאמר, שמשמעותו היא איום בטרור נגד אזרחי ישראל כתגובה למותו של המחבל המתאבד, אם אכן ימות, כאילו הכותב לא תמך בהתלהבות בטרור הפלשתינאי עד כה.

 

* לא מסוכן – בדיון בבית המשפט העליון על העתירה לשחרורו של המחבל עלאן, אמר השופט מלצר שעכשיו הנ"ל לא מסוכן, אז אפשר לשחררו. וואללה.

האמת היא שעכשיו, בדיוק עכשיו, כל המחבלים הכלואים בישראל אינם מסוכנים. ולכן כדאי לפתוח את השערים ולשחרר את כולם.

 

* ראש קטן – כל החלטה של בג"ץ שתתייחס רק למצבו של עלאן ותתעלם מהמשמעות של התקדים, מבטאת ראש קטן. זהו חוסר אחריות.

 

* התקדים – ומה יהיה כשמאה מחבלים ישבתו רעב? ומה נעשה כשכול המחבלים הכלואים ישבתו רעב? האם האופק שלנו מסתיים בקצה החוטם?

 

* רוח המפקד – כאשר מחבל מבצע פיגוע ונהרג בצעד הכרחי של הגנה עצמי, ובתגובה היו"ר "המתון" אבו מאזן מאשים את ישראל ב"רצח" של פלשתינאי ומאיים בהאג, שאף אחד לא יספר לי על "מפגֵע בודד".

 

* עוטף דאע"ש – במזרח התיכון ההולך ומקצין, כל מה שנראה כנורא מכול, הופך במהרה למחוז ערגה וגעגוע. במשך שנים, מועמר קדאפי, נשיא לוב, היה התגלמות הרודנות המטורפת, התומכת בטרור ומממנת אותו. הפלתו הצטיירה כיום חג לכל אדם שוחר חירות בעולם.

היום, שלטונו הדיקטטורי של קדאפי מצטייר כהתגלמות השפיות והמתינות, לנוכח מה שקורה בלוב ובמזה"ת כולו. היום, המדינה האיסלמית (דאע"ש) כבר השתלטה על חלקים משמעותיים של לוב. היום דאע"ש נושקת לאירופה, איטליה היא עוטף דאע"ש.

כיצד מתגונן האיחוד האירופי מפני האוייב הנורא הנושף בעורפו? הוא עסוק – בישראל, ובמימון פעילותו החתרנית של "שוברים שתיקה" נגד מדינת ישראל.

 

* דינמיקה מזרח תיכונית – בקצב ההידרדרות המזרח תיכונית, אין זה מן הנמנע שבעוד כמה שנים נתגעגע לדאע"ש.

 

* איזו החמצה – כך מסכם רוגל אלפר ("הארץ") את מחאת קיץ 2011: "שלמה ארצי הוביל חצי מיליון מיוזעים בשירת 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.' הם לא שמו לב שבמקום למחות נגד המדינה, הם מצטרפים אליו בשירה המונית שמהללת את קיומה."

הוא צודק. הרי הבעייה האמתית היא קיומה של המדינה, והפתרון הסופי של הבעייה הזאת פשוט מאוד.

 

* לרווחת הציבור – השבוע נסעתי לת"א לראשונה מאז החלת הסדרי התנועה החדשים, בשל עבודות הרכבת הקלה. עם כניסתי (מצפון) לעיר נכנסתי הישר לחניון רידינג. חניון גדול מאוד, ללא תשלום, לרווחת הציבור. משם לקחתי אוטובוס למחוז חפצי. הכול במהירות, בנוחות ובזול. חוויה.

 אגב, הפעם האחרונה שנסעתי בתחבורה ציבורית עירונית, היתה כאשר עוד לא היו מזגנים, רוב הנוסעים עישנו וכדי לבקש מהנהג לעצור בתחנה הבאה משכתי בכבל (שהיה עליי לעמוד על קצות אצבעותיי הילדותיות או לקפוץ כדי להגיע אליו).

 

* מאיר לעולם כולו – אהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל, ואני, עובדים על מופע משותף – מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו, בשיר, לימוד ושיח. בעוד כשבועיים יערך מופע השקה באורטל ולאחר מכן נצא עם המופע לדרך.

 

* ביד הלשון רכבים (2) – בפינתי הקודמת, שהוקדשה לשיבוש: רכבים, ציודים, נשקים וכד', העליתי את החשש שמא השיבוש התאזרח בשפה העברית והפך חלק ממנה, ולא ידעתי כמה צדקתי. מסתבר שהאקדמיה ללשון אִישררה את השיבוש, לפחות של המילה "רכבים", כחלק מן השפה. אני שמח על עצם הגמישות של האקדמיה, שאינה נלחמת מלחמת מאסף טהרנית של העברית, אלא מבינה שבשפה חיה יש להכיר, לעיתים, בחוכמת ההמון. במקרה הזה, קשה לי לקבל את ההחלטה. צורת ה"רכבים" צורמת לי. אולם יש לדעת, שהיום אין זו כבר טעות.

 

 

 

* * *

משה גרנות

הספר ששינה את פני העולם

על "הקאפיטאל" מאת קארל מארקס

תירגמו: ד"ר צבי ויסלבסקי וד"ר יצחק מן

ספריית פועלים 1947; 43 עמ' + 768 עמ'

לפני שאביע דעתי על הספר עב הכרס הזה, אני מבקש רשות לווידוי קטן: בֶּני, אחי הבכור ז"ל, קרא את "הקאפיטאל" בגיל 16. אני זוכר איך הוא נאבק עם הטקסט הבלתי אפשרי הזה, ולא הרים ידיים עד שצלח את כל 800 העמודים של הספר. כל חיי חשתי רגשי אשם, שלא נהגתי כמוהו – הרי מדובר בספר ששינה את פני העולם: קרוב לשני מיליארד בני אדם קיבלו על עצמם מרצון, ובעיקר מאונס, את הצווים הקומוניסטיים שהגו מארקס ואנגלס בספר הזה, ב"מניפסט הקומוניסטי" ובפ,רסומים רבים אחרים, ביניהם 4 כרכים של איגרות בין מארקס ובין אנגלס (איגרות בודדות מצויות גם בכרך שלפנינו).

גדולי עולם כמו ז'אן פול סארטר, איגנציו סילונה, ואפילו אלבר קאמי בראשית דרכו (ההתפכחות הגיעה עם הפלישה הרוסית להונגריה ב-1956), האמינו באמונה שלימה שהקומוניזם יביא גאולה לעולם. הקומוניזם בלע חלקים אדירים מהעולם: רוסיה ועשרות היחידות האתניות שהיו תחת שלטונה, סין הענקית, הארצות במזרח אירופה ששוחררו על ידי הסובייטים במלחמת העולם השנייה, גרמניה המזרחית, קוריאה, ויאטנאם, קובה. המפלגות הקומוניסטיות שיגשגו בעולם המערבי (בעיקר באיטליה ובצרפת).

היום אנחנו יודעים שמדובר בכישלון קולוסאלי, ובחורבן נורא – מיליונים נהרגו, נכלאו, הוגלו, הוצאו להורג, מתו ברעב בגלל השיטה הכלכלית חסרת השחר שהמשטר הקומוניסטי הנהיג, אבל כשאחי קרא את "הקאפיטאל" (1950-1949), הקומוניזם היה בתנופה, ולא נראה באופק שייעצר באיזה שהוא עתיד נראה לעין.

ולמה כל ההקדמה הזאת? כדי להתוודות שרק עתה, כשאני בן 76, באיחור של 60 שנה (!) – גם אני קראתי את "הקאפיטאל" מההתחלה ועד הסוף – סוף ביניים, כי מסתבר שאמנם קארל מארקס הצליח לפרסם בחייו (1867) את הכרך שלפנינו (במקור הגרמני, כמובן), ואילו שני הכרכים הנוספים פורסמו על ידי פרידריך אנגלס (האיש אשר תמך במארקס לא רק אידיאולוגית, אלא גם כספית, כשהיה עני מרוד באנגליה) לאחר מותו של המחבר. מלבד שני הכרכים פורסמו עוד מספריו כחמישים שנה אחרי מותו, ולא להאמין – הפילוסוף-כלכלן-נביא זעם וכו' – כתב גם שירים לאישתו הבארונית ג'ני פון וסטפאלן...

מארקס מקדיש מבואות ארוכים להגדרות – מהי סחורה, מהו ממון, מהו הון, מהו עודף הערך, מהו הֶצְבֵּר, מהו פועל "חופשי" וכו'. ואז הוא מפתח את התיאוריה שלו על מהות הקפיטליזם: מצד אחד עומד הפועל "החופשי", זה שמלבד כוח העבודה שלו – אין לו דבר, ומהצד השני עומד בעל ההון שמבקש לנצל את כוח העבודה של הפועל כדי להגדיל את הונו לכדי הצבר הון. ערך הסחורה המיוצרת משתנה ביחס ישר לכמות העבודה שהפועל "מוכר" לבעל בית החרושת. אם כדי לקיים את עצמו הפועל היה נזקק ל-6 שעות עבודה, הרי שבעל בית החרושת מעביד אותו עוד 6 שעות, שהופכות לעודף הערך. כלומר הפועל עובד עוד 100% זמן עבור ההון המצטבר של המעביד. בלי העבודה הנוספת של הפועל אין עודף ערך, ולא תיתכן התעשרות של בעל ההון. נכסים בלי פועלים אינם יוצרים הון. (עמ' 521)

אני רחוק מלהיות כלכלן, אבל יש הרי בעולם עודף ערך כלכלי גם בלי שמישהו יעביד פועל – לדוגמה: צייר הקדיש ליצירתו, נגיד – 5 שעות. הוא לא העביד אף אחד, וייתכן מאוד שמי שקנה את הציור בסכום מיזערי – יזכה לאחר מות הצייר במיליונים. או זמר מפורסם, שאיננו מעביד איש, יכול להשתכר בערב אחד של "עבודה" עשרות אלפי שקלים. מומחה לשוק ההון יכול להשקיע במנייה מבטיחה ולזכות בהון מבלי להעביד איש.

מצד שני – יכולים הפועלים להשקיע עבודה, וכשאין קונים – אין לבעל ההון רווח, הגם שהוא עדיין חייב לשלם את המשכורת (הדלה) לפועלים. לא ראיתי בכל הספר הגדול הזה שמארקס התייחס לאפשרויות כאלו.

מארקס מתאר כיצד המיכון בתעשייה הֵרֵעַ את מצבו של הפועל, שכן בית החרושת נזקק לפחות עובדים, לכן יש אבטלה, והמובטלים מוכנים לעבוד בשכר רעב, ובלבד שישתכרו משהו. לעודף האוכלוסייה הנזקקת לעבודה קורא מארקס בשם "כוח מילואים" – החרשתן מעוניין ש"כוח המילואים" הזה יגדל, כי אז הוא לא יצטרך לדאוג לרווחתו של הפועל. מצדו שיחלה וימות מרוב עבודה ובשל תנאי עבודה מזעזעים, כי תמיד יהיה מי שיחליף אותו. עודף האוכלוסייה הוא מנוף להֶצְבֵּר קפיטליסטי. כלכלנים בני זמנו (אגב, מארקס מזכיר עשרות כלכלנים, פילוסופים,  חוקרי תנאי עבודה וכו') מציינים כי הרעב מועיל לכלכלה כי הוא הופך לאתגר לעבוד.

מארקס מקדיש מקום נרחב בתיאור מצבם של האיכרים ששוחררו ממצב של צמיתות, והפכו לפועלים חקלאיים, או שהיגרו לעיר והפכו לקבצנים. הוא מתאר את החוקים הדרקוניים שהיו נהוגים באנגליה וצרפת על סף העת החדשה, שכללו הצלפות בשוט, הטבעת אות קלון על הגוף, כלא, ואפילו גזר דין מוות (עמ' 609-607).

התחרות שמיטיבה עם הלקוח, מְרֵעָה בהכרח עם הפועל, כי בעל ההון איננו מוכן לקצץ ברווחים שלו כדי לעמוד בתחרות של השוק – הוא תמיד מקצץ בשכר ובתנאים של הפועל.

חטיבות גדולות של הספר (עמ' 218-192, 338-321, 396-382, 542, 586) מתארות את המצב הנורא של הפועלים במאה ה-18 וה-19: ילדים בני 7 עובדים 15 שעות; עובדים בצפיפות ללא אוויר מספיק; עבודה במקומות מסוכנים לבריאות (למשל, תעשיית הגפרורים). עבודה אוטומטית ליד סרט נע המנוונת את הפועל שכלית וגופנית. ברור שכאשר העובדים מועסקים אינספור שעות בתנאים מזעזעים, ובתזונה דלה – תוחלת החיים מתקצרת – אבל בעל בית החרושת איננו מודאג – תמיד יש "חיל מילואים" של פועלים שכמהים לקבל עבודה ולמלא את השורות. מארקס משווה את המצב הזה למה שהתרחש בארצות הברית עד לא מכבר, כאשר מעבידי העבדים השחורים "הרשו לעצמם" לאבד עבד בעבודה קשה או במכות רצח – כי תמיד אפשר למלא את השורות בעבדים אחרים המובאים אזוקים בשרשראות בספינות מאפריקה.

מארקס טורח לתאר בפרוטרוט את ועדות החקירה לגבי תנאי הפועלים באנגליה, צרפת וארצות הברית, את התחיקה לגבי עבודת ילדים ונשים, על הגבלת שעות העבודה (מ-18-15 שעות לכדי עשר וחצי), והוא מוכיח בקיאות מדהימה בכל התחומים הללו, אבל מסתבר שבעלי בתי החרושת למדו פטנטים כיצד לעקוף את החוקים המיטיבים עם הפועלים. (עמ' 247-220).

מארקס מצטט פילוסופים, כלכלנים, מדינאים ומתקני עולם (ביניהם – אדם סמית' ודייוויד ריקארדו), ומביא את דבריהם בשפתם (אנגלית, צרפתית, איטלקית, יוונית עתיקה, לטינית). הוא מוכיח בקיאות אדירה, לא רק בפילוסופיה (בעיקר ג' ו' פ' הגל ולודוויג פוירבך), אלא גם בהיסטוריה העולמית, במחקרי הכלכלה, במדע המדינה, ובאמת בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת הקשור איכשהו בנושא הנדון – הקפיטליזם ומעלליו.

רוב הדוגמאות שלו הן מאנגליה, ולא מגרמניה, ארץ הולדתו. נוצר הרושם שהוא דן בארץ זאת משום שני טעמים: 1 – אנגליה היתה הארץ הכי מתועשת בעולם באותם ימים, ולכן גדל בה הפרולטריון שהוא, לטעמו, הבסיס למהפכה הקומוניסטית. 2 – באנגליה היתה תנופה של חקיקה המיטיבה עם הפועל, והוא ראה בכך (נדמה לי) מעין קדימון למהפכה. מעניין שעל רוסיה הוא מלגלג כמדינת כל התועבות (עמ' 461), ודווקא שם התחוללה המהפכה הקומוניסטית הראשונה בעולם.

וזאת לדעת: אין בכול "הקאפיטאל" תוכנית של המהפכה הקומוניסטית המקווה על ידו ועל ידי אנגלס. את זה הם פירסמו ב"מניפסט הקומוניסטי" (לונדון 1848 – בגרמנית, כמובן), שם יש פירוט המהפכה של הפרולטריון כנגד הבורגנות, שתגרום לביטול הקניין הפרטי, ביטול הדת, הנישואין – והכול מתואר שם ככורח המציאות, כביכול גזירה שאין מנוס ממנה!

אבל גם ב"הקאפיטאל" יש רמזים: בעמ' 352 מציין מארקס שהזעם לא צריך להיות מופנה כלפי המיכון, הזעם צריך להיות מופנה כלפי צורת הניצול; ובעמ' 521 מציין מארקס שאת המצב הבלתי נסבל, אותו הוא מתאר בעשרות עמודים, מצב שיצר הקפיטליזם, ניתן להעביר מן העולם רק באמצעים אלימים.

אותו איגנציו סילונה (1978-1900), שהזכרתי לעיל, נטש את הקומוניזם, את המרקסיזם וכל גישה מדינית טוטליטרית אחרת, והדגיש כי המהפכות מתחילות כתנועות שחרור, אבל נחשפות כשלטון עריצים. ובאמת, איך מארקס, בעל האינטלקט האדיר, שהניע כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם – איך הוא לא הבין שדיקטטורה של הפרולטריון (ראו הסברו של ולדימיר איליץ' לנין בנדון בספר זה בעמ' 42) – עלולה להיהפך באחת לדיקטטורה מזעזעת שתגרום לסבל נורא ולחורבן כלכלי?

ועוד דבר, בעקבות הדיאלקטיקה של הגל האמין מארקס באמונה שלימה שיש מהלך דטרמיניסטי בקורות העיתים – אחרי הפיאודליזם הגיע הקפיטליזם, ואחרי הקפיטליזם חייב להגיע הסוציאליזם והקומוניזם.

אלבר קאמי (1960-1913), שגם אותו הזכרתי לעיל, הראה בספרו "האדם המורד" – עד כמה הדטרמיניזם המארקסיסטי הוא חסר שחר. קארל פופר (1994-1902 – הוריו המירו דתם כמו הוריו של קארל מארקס), שגם הוא נטה בתחילת דרכו לקומוניזם, משווה בצדק את התיאוריה הטוטאליטרית של מארקס לזו של אפלטון – רק מארקס, אנגלס וקומץ קומוניסטים, כביכול, רואים נכוחה את המציאות, ולכן חובה להישמע להם – כל השאר סגורים כאילו במערה ורואים רק צללים. פופר סבור שהחירות (הנשללת על ידי מארקס) קודמת לשוויון (המובטח על ידו). 

טענה חסרת שחר אחרת של מארקס היתה שהלאומיות, והחלוקה למדינות, זה עניין מיושן השייך לעולם הבורגני. איך הוא, עם האינטלקט האדיר שלו, לא הבין שהבדלנות האתנית היא עניין טבוע עמוק באדם, ושום "איזם" לא יוכל לו. הבדלנות האתנית איננה ניתנת למיגור לא אצל האדם, ולא אצל בעלי החיים.

כן, ואי אפשר בלי "על השאלה היהודית" (מאמר שכתב מארקס ב-1844). מארקס עצמו ממוצא יהודי – הסבים שלו משני הצדדים היו רבנים. אביו עורך-הדין המיר את דתו כדי לא לסבול מאנטישמיות, והנה בנו, שהוטבל לנצרות, כותב פמפלט אנטישמי ממש: אלוהי היהודים הוא הממון ודתם היא הרוכלות, ואלה יכלו מן העולם יחד עם הבורגנות. אחד העם במאמרו "חצי נחמה" היה בוודאי מלמד את הגאון הזה אלפבית בהבנה היסטורית.

האפאראט של הספר הגדול הזה מעורר התפעלות – יש בו הערות וביאורים, שינויי גרסה על פי תרגומים שונים, מילון עברי-גרמני-אנגלי של מונחים המוזכרים בספר, לוח המונחים הכללים, מפתח ביבליוגרפי, מפתח שמות, מפתח עניינים, רשימת המשקולות, המידות והמטבעות (שהרי מארקס משתמש בתחום זה בעיקר במינוח האנגלי).

נדמה לי ששילמתי את חובי למארקס ולקומוניזם, אבל אינני בטוח שאחי המנוח היה גאה בי על האיחור הבלתי נסלח בקריאת ספר החובה הזה.

 


* * *

עמוס אריכא

בהישגב עם עברי

לעיתים מבליחה על רקע מציאות עכורה יצירה ספרותית עתידנית והיא כחורכת ברקיע פס מרהיב-עין עד ששובלו הזוהר נמוג אך מותיר צלקת שאינה מרפה. הבלחה שכזו מתמקדת בעתיד הצפוי לחברה האנושית ומתוארת לצורך עניין זה בספרו האלמותי של ג'ורג' אורוול "1984". יצירה דיסטופית זו ממשיכה להטריד בעוצמתה המדכאת אנשים חושבים.

סיפור כזה של הסופר האנגלי על "האח הגדול" הצופה ומחטט בכל פינה של חיינו צריך  לעניין קוראים בישראל בכל דור ודור. אך בעיקר בדור הזה של "ימי נתניהו" הנוגסים בדמוקרטיה הישראלית, ומכל זווית חורתים חריציו בהיסטוריה היהודית כסימני גורל סופני. דווקא בעונה זו של עלטה מתעצמת יש לעתים עיון בספר היסטורי בכדי להתרענן, בכל מובן ובכל גיזרה מימים אחרים.

בימים אלה אני ממליץ לכל מי שאיכפת לו מהמחר שלנו, שיקח לידו את ספרה המרתק של פרופ' אניטה שפירא: "בן גוריון – דמותו של מנהיג". השם הזה מטעה במובן אחד, שכן לא מדובר במנהיג בלבד, אלא בתקופתה מופלאה. בעזרת ספר צנוע זה בממדיו, אך רחב יריעה ברוחו, תוך כתיבה חכמה מוקפדת מוגשת לנו ההיסטוריה הנדירה של חמישים השנים הראשונות במאה העשרים; שנים המביאות בשורה נדירה בתולדות המסע הציוני להחיות מחדש את ארץ האבות. מסע בו כל חלוץ הוא משה לעצמו ולבדו צולח את הים המפריד.

208 עמודי הספר הזה (הוצאת "עם עובד, 2015) מחזיקים את הצד הפוליטי של המסע הציוני עד להשגת העצמאות, אך גם הרוח של האנשים מכל הרמות שנהרו לארץ מעוררת את השתאותה של אניטה שפירא. ניכר כי חלוצי הדורות האלה כובשים את ליבה משום-כך היא חורגת ממסגרת יבשה של בוחנת היסטוריה, והאובייקטיביות שלה מתמזגת עם גוון סובייקטיבי המבטא את רחשי התפעמותה ממסע היהודים מגלויותיהם לארץ-ישראל.

אין זה פלא שהיא מתרשמת כי פרקי שיבת ציון המעשית הם הנשגבים ביותר מבין כל פרקי ההיסטוריה היהודית כפי שהם ידועים לנו כיום. מעל לכל עמודי הספר מתנשאת דמותו של דוד גרין – בן גוריון, בו היא מתמקדת, ועימו נפרשים עלילות של אישים פעילים מימין ומשמאל, לעתים מנוגחים בהשקפותיהם עד יריבות הנמתחת אפילו לאיבת מלחמה-אחים.

כאמור, אישים רבים תרמו ממיטבם ללא קבלת תמורה לאותו מהלך היסטורי כביר שניתן להגדירו "בהישגב עם". מביניהם הטביע בעיקר דוד בן-גוריון את חותם אישיותו כאבי האומה המתחדשת, זו שליחות שלא הרפתה ממנו לאורך מאבקים בארץ ובעולם בהתכוונו להשיג את ההכרה הנדרשת להפיכת היישוב העברי בארץ-ישראל למדינה העברית העצמאית, זו שבמרוצת הימים הסתאבה כמדינת שבטים האוחזים זה בגרונו של זה.

אניטה שפירא עשתה מלאכת צמצום יריעה מתוך בקיאות למדנית מעוררת הערכה, והניחה לפנינו ספר שמומלץ לכל אחד מאתנו בכדי להיזכר. לרבים, רבים מדי, שאין להם מושג ברור מה ואיך היו פני ההיסטוריה החמקנית של האתמולים והשלשומים, ניתנת כעת הזדמנות להתוודע לאמת. כל נערה ונער חייבים ללמוד מספר זה שלא האל היושב במרומים כאמונת רבים הוא שהעניק לנו על מגש הכסף את מדינת ישראל.

ביום 19 בחודש דצמבר, בשנת 1947, כחודש לאחר שהערבים פתחו במלחמת זדון להכחדת הישוב העברי, פרסם נתן אלתרמן את שירו הקסום "על מגש הכסף" במסגרת " הטור השבועי" מדורו השבועי בעיתון "דבר – עיתון פועלי ארץ-ישראל".  שיר זה הוקדש ללוחמים הצעירים בשדות הקטל, בדמותם של נער ונערה. לאלה מבני הדור העכשווי אציין רק את הבית הזה מהשיר:

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?" והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים."

מעל כל אלה, מלוא הארץ, מתנשאת אישיותו רבת-העוצמה של מוביל המהלך ההיסטורי  דוד בן-גוריון. אניטה שפירא מרשימה בשירטוטו וחצבה את דמותו כפסל-אמן מבין קלעי ההיסטוריה האתמולית.

 

אהוד: אולי מספיק כבר עם הקינה הנבואית המגוחכת שלך שעליה אתה חוזר שוב ושוב? – אולי, אולי בגלל גילך הצעיר – זיכרונך בוגד בך! – ישראל היום היא יותר דמוקראטית, יותר עשירה, יותר חזקה – ופחות מסואבת, מאשר בימים ההרואיים שאתה מייחס לתקופת בן גוריון, שכלל לא היתה אידילית אלא היתה מלאה שנאות אחים ומלחמות אחים וצנע ושוק שחור ותקשורת-מטעם מצונזרת ומשתמטים וספסרים ופרשות למיניהן עד כדי שפיכת דם!

 

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל / שורת המחנכים

מזמינות את קהל אוהבי הספר לערב שיוקדש לספרה של

כלת פרס ישראל, פרופ' אניטה שפירא

"בן גוריון – דמותו של מנהיג"

האירוע יתקיים ביום ד', כ"ב בחשון תשע"ו (4.11.2015) בשעה 19.30

בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

התכנסות וכיבוד קל (באדיבות שורת המחנכים)

ברכות:

המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים

ד"ר יוסי לוי, יו"ר שורת המחנכים

פרופ' אניטה שפירא על "בן-גוריון – דמותו של מנהיג"

שאלות הקהל

אתנחתה מוסיקלית – תלמידי בי"ס עירוני א' לאמנויות, בהדרכת ד"ר רותי כץ

מנחה: ד"ר משה גרנות

הכניסה חופשית – הקהל מוזמן

חניון ליאונרדו דה וינצ'י פתוח לקהל ללא תשלום אחרי 19.00

 

 

* * *

גדעון דוקוב

"שוברים שתיקה" קיבל מימון אירופאי

 במהלך "צוק איתן"

nrg  – 18.8.15

נודע כי שוודיה, שוויץ, דנמרק והולנד מימנו באופן שוטף את פעילות הארגון המתבסס על עדויות חיילי צה"ל, ואף העניקו לו מימון חירום באמצעות אוניברסיטת ביר זית. "חברי פרלמנט במדינות האלו, היו בהלם כשגילו לאן הכספים מועברים.

מימון אירופאי ל"שוברים שתיקה": שוודיה שוויץ, דנמרק, והולנד מממנות באופן שוטף את פעילות ארגון "שוברים שתיקה", ואף העבירו לו מענק חירום עם תחילת מבצע "צוק איתן", כך עולה מבדיקת !nrg

בנוסף נמצא, כי הארגון מתכנן קמפיין ציבורי בינלאומי שנועד להשפיע על דעת הקהל באירופה ובארה"ב, וכי ארבעת המדינות האירופאיות תומכות גם בארגונים שמעורבים בקמפיין ה-BDS נגד ישראל. העברת הכספים ל"שוברים שתיקה" התבצעה באמצעות "המינהלת לזכויות אדם ומשפט בינלאומי," ארגון לא ידוע בעל תקציב של עשרות מיליוני שקלים, הממומן על ידי ארבע המדינות האירופאיות. מדו"ח שפירסם הארגון בחודש יוני האחרון, עולה כי הוא העביר "מענק חירום" ל"שוברים שתיקה", כדי לתמוך בפעילותו. מענק החירום לרגל 'צוק איתן' הינו תוספת ל-300 אלף דולר שה"מינהלת" העבירה ל"שוברים שתיקה" מאז 2014.

מהדו"ח עולה כי "המינהלת" העבירה כספים לארגוני זכויות אדם הפועלים ב"שטחים הכבושים". מי שהופקדו על המימון שמוענק על ידה, הם חברת הייעוץ NIRAS והמכון המשפטי של אוניברסיטת ביר זית. בנוסף נמצא כי שוודיה היא המדינה שהעבירה את הסכום הגבוה ביותר ל"מנהלת".

ארגון "שוברים שתיקה" זוכה להערכה רבה של "המינהלת" בשל פעילותו. בדו"ח מצויין כי ב"שוברים שתיקה" הטילו ספק ביכולתם להביא "אפילו עדות אחת" הנוגעת ללחימה במהלך מבצע "צוק איתן". אולם לפי המתואר, למרות ש"המינהלת" הסכימה להסתפק אפילו בעדות בודדת, הצליחו חברי הארגון לאסוף בסופו של דבר 57 עדויות מחיילים שנטלו חלק בלחימה ברצועת עזה.

הדו"ח אף חושף כי ארגון "שוברים שתיקה" מתכנן לפתוח בקמפיין בינלאומי רחב היקף, שיבוסס על אותן עדויות ועל הניסיון שנצבר באיסוף עדויות במהלך מבצע "עופרת יצוקה". "שוברים שתיקה" עובדים ביחד עם חברות יחסי ציבור חיצוניות במטרה ליצור קמפיין בעל השפעה רחבה ככל הניתן, נכתב בדו"ח. כחלק מקמפיין ההסברה, ייפגשו נציגי הארגון עם מקבלי החלטות וחברי פרלמנט באירופה ובארה"ב, ויציגו להם את הממצאים שנאספו.

לפי דיווח שהעביר ארגון "שוברים שתיקה" ל"מינהלת", פעילותו הציבורית עד כה הובילה ל"שינוי קטן אך משמעותי בדעתן של קהילות יהודיות ליברליות בארה"ב בנוגע למדיניות של הצבא הישראלי בעזה והכיבוש בכללותו."

בדו"ח המנהלת מציינים "הישג נוסף" בהשפעה של דו"ח "שוברים שתיקה", אותו ניתן לראות ב"הפניות שנעשו לעבודת הארגון בדו"ח של מזכירות המדינה האמריקנית ולפני ההצבעה על ההכרה בפלסטין בפרלמנט הבריטי."

למרות שמדובר במימון ממשלתי, העובדה כי הכספים שהועברו ל"מינהלת" שימשו למימון ארגונים כמו "שוברים שתיקה", לא הובאה תמיד לידיעת נבחרי הציבור באותן המדינות. "דרג מקבלי החלטות בשוויץ, דנמרק והולנד אינו מודע לאופן בו מיליונים של כספי משלמי המיסים שלהם מנוצלים באמצעות משרדי 'המנהלת' בביר-זית," אומר פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא מכון המחקר NGO Monitor – שעוקב אחר פעילותם של ארגונים לא ממשלתיים ודרכי המימון שלהם.

"בשיחות שקיימנו עם דיפלומטים בכירים ומנהיגים פוליטיים, לרבות חברי פרלמנט במדינות אלה, כאשר חשפנו בפניהם שכספיהם מימנו את סרטוני תעמולה של חמאס, הם היו בהלם – כי נאמר להם שהמימון מיועד לתמיכה ב'זכויות אדם'. כך היה גם כשהראינו להם כי הכספים שלהם מועברים לארגוני שוליים ישראלים כגון 'שוברים שתיקה', ומנוצלים על ידי חברי הארגון לצורך נסיעות ברחבי העולם כדי להפיץ את דו"חותיהם על 'פשעי מלחמה' לכאורה של צה"ל."

לדברי פרופ' שטיינברג, יש מקום להפעיל לחץ על השוויצרים שייבחנו מחדש את תמיכתם ב"מינהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי". לטענתו "המדינה שמובילה את האג'נדה של 'המנהלת' היא שוודיה, לצד אקדמאים פלסטיניים המקדמים תעמולה בביר זית. במידה ששווייץ ושתי המדינות הנוספות, הולנד ודנמרק, יפסיקו את המימון ל'מינהלת', דבר שיכול לקרות ככל שהביקורת תגבר, שוודיה תישאר לבד והמסגרת הזאת יכולה להתמוטט. עד שזה יקרה, הנזק לישראל ולזכויות אדם רק יתעצם."

כזכור, בעבר נחשף ב nrg-כי ממשלת שוויץ ממשלת מימנה כנס של "שוברים שתיקה", דבר שהביא בזמנו למחאות מצד ישראל על צעד זה ואף עורר סערה בקהילה היהודית בשוויץ. משרד החוץ השווייצרי, יחד עם עיריית ציריך – העניקו חסות כלכלית בשווי של כ-100 אלף שקל לתערוכה שנערכה בחודש יוני, וזאת "כדי להגביר את השיח סביב זכויות אדם בעולם," כלשונם.

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. תעודת ציונים של בית ספר משנת 1904

שנת הלימודים עומדת להיפתח ושוב מעיינים תלמידים והורים בתעודה שקיבלו. הגיעה אליי תעודת בית ספר משנת תרנ"ט 1904 [לא ייתכן, תרנ"ט היא שנת 1899!] מראשית המאה העשרים, לפני יותר ממאה ועשר שנים. היא מובאת כאן כלשונה, עם הסברים שלי בסוגריים:

"התלמידה מיכל כהן מרחובות נכנסה אל בית הספר תלמוד תורה בחודש מרחשון בשנת תרס"ד (1895 [שוב שגיאה. תרס"ד היא 1904]) וגמרה את חוק לימודיה בראש חודש אלול בשנת תרנ"ט [לא הגיוני, תרנ"ט היא 1899]. במשך ימי למודיה בבית הספר התנהגה במנהג טוב מאד ולמדה בשקידה. ואלה הציונים:

לימוד כתבי הקודש – חמשה וגרעון (5 מינוס)

משנה: ארבעה ועודף (4 פלוס)

פרוש רש"י על התורה: חמשה וגרעון

שפת עבר –ארבעה וחצי

דברי ימי ישראל – ארבע וחצי

דברי ימי העמים

כתיבת הארץ (מולדת) – חמשה

תולדות הטבע – חמשה

חשבון – ארבעה

  פרוש האותות: 10 מושלם, 9 מצוין, 8 טוב מאוד, 7 טוב, 6 בינוני, 5 לא רע, 4 לא טוב, 3 רע, 2 רע מאוד, 1 בושה וחרפה. ויש גם 0 – למטה מכל ביקורת.

למרות פער השנים התעודה אינה שונה בהרבה מתעודה בימינו, אם מדובר בבית ספר דתי, אפילו חרדי כ"תלמוד תורה". בתי ספר הם האחרונים לשינוי. המקצועות מופיעים בתעודה לפי סדר חשיבותם. בראש ובראשונה מקצועות כתבי הקודש, משנה ופרוש רש"י כשכל אחד מהשלושה מהווה מקצוע לעצמו. יש שיעור עברית (לשון) ויש היסטוריה, דברי ימי ישראל. בתעודה רשום גם "דברי ימי העמים" אך משבצת זו חסרה ציון – כנראה שההיסטוריה הכללית הופיעה בתוכנית בית הספר אך לא נלמדה.

מכל המקצועות הריאליים מופיע רק חשבון – לא פיסיקה או כימיה וגם לא לשון זרה. אלו מקצועות הליבה שבתי ספר מסוג זה אינם נוטים ללמד גם היום. אין גם התעמלות. העברית של התעודה הנושנה עדיין מחוספסת במקצת, והציונים, שהם מדוייקים ביותר, נכתבו שלא  כבימינו.

בתעודה רשומים גם "סעיפים אחדים מחוקי בית הספר":

א. הילדים מחויבים לבוא לבית הספר בניקיון היותר טוב.

ב. כל איחור ייענש וכל היעדר מחייב להיות בצדק, בטעם צודק.

ג. לטובת קדמת (התקדמות) הילדים על האבות להיות אחראים בעד ילדיהם שהשיעורים הנתונים מאת המורים להתלמידים  להכין בבית יהיו עשויים ומוכנים.

ד. על האבות לבחון היטב את ספר האותות (כנראה היומן) בכל שבוע ושבוע ולחתום עליו, ואם ביום א לא יהיה גיליון השבוע חתום מאת האבות, הילד ייענש.

על החתום: בית הספר תלמוד תורה במושבה רחובות במחוז יפו באה"ק (בארץ הקודש).

"החוקים" תקפים גם בימינו רק הענשת הילד משום שאביו לא חתם על התעודה אינה נראית פדגוגית ביותר, בפרט כשבית הספר מלמד "לא תישא חטא אבות על בנים." ואשר לאימא, היא אינה קיימת כלל בתעודה הזאת. כל ההתייחסות – לאבות בלבד.

 

2. טוביאנסקי

סרט בעברית / בימוי: ריקי שלח /ישראל 2014

רצינו ללכת לסרט "זלדה". הקרנתו נועדה לשבע בערב בסינמטק. הגענו לקופה בשש, לרכוש כרטיסים ולהספיק לעשות כמה סידורים באזור לפני שבניית הרכבת הקלה תשתלט עליו, אכל הכרטיסים ל"זלדה" כבר אזלו. כזאת עוד לא קרה לי בסינמטק – שעה לפני המועד וכבר החמצנו את הסרט? "מהתחלת השבוע הזמינו כרטיסים לזלדה," הצטדק הקופאי הצעיר.

שמחנו שהמשוררת המיוחדת במינה זוכה להצלחה כזו אבל מה בנוגע לסרט? הסתבר שבשש מוקרן בסינמטק הסרט 'טוביאנסקי". לא התלהבנו. פרשת טוביאנסקי מוכרת לנו יפה. חיינו אותה בשעתה, מה כבר יכול הסרט להוסיף או לחדש? אבל שלא לחזור הביתה לגמרי ריקם,  נכנסנו  ל"טוביאנסקי" וקיווינו שלא נשתעמם.

נשתעמם? היה מרתק מהרגע הראשון עד לסוף המר. אף שידעתי מראש מה יתרחש. בלי כל חשיפה חדשה שמר הסרט על מתח מתמיד ויצאנו ממנו מצרים על האיש שנקטל ללא עוול בכפו, ועל משפחתו הקטנה שהתייתמה. מצרים  וגם נרגזים, כאילו כל זה התרחש רק אתמול ולא לפני 67 שנה. אמנם כשנה אחר הפרשה ניקה ראש הממשלה דאז דוד  בן גוריון את טוביאנסקי ניקיון מלא מאשמת בגידה, ונערכה לו קבורה צבאית בהר הרצל. אבל בן גוריון גם חנן את האיש היחיד שהובא לדין על משפט השדה הזה – ראש הש"י איסר בארי (המכונה "איסר הגדול", להבדיל מאיסר הראל) שפיברק מסמכים לחבורה שעשתה דין לעצמה. בארי נידון לקנס סמלי וליום מאסר אחד – אך  בהתחשב בפועלו למען המדינה קיבל פטור גם מכך (ולימים זייף מסמכים בפרשה אחרת). שאר מבצעי "המשפט", בהם בנימין גיבלי העתיד להסתבך בעסק הביש, אפילו לא הועמדו לדין.

הפרשה שזעזעה את הארץ התרחשה ביולי 1948, שישה שבועות בלבד אחרי הקמת מדינת  ישראל. תקופת דמדומים. עדיין מלחמה, הבלגאן חוגג, הכול "חפיף", ולצבא כוח עצום. המהנדס מאיר טוביאנסקי עובד בחברת החשמל, שעודה שייכת לבריטים ומנהלה הבריטי חוצה לרגל תפקידו את הקווים שבין ישראל לירדן. המנהל מבקש מטוביאנסקי את רשימת צרכני החשמל הגדולים, מקבל אותה וזמן מה לאחר מכן מופצצים אותם אתרים אסטרטגיים. מסמיכות פרשיות זו מסיקה חבורת קצינים צעירים שאפתניים כי טוביאנסקי, מוסר הרשימה, הוא בוגד, וגוזרת עליו פסק דין מוות.

סרן טוביאנסקי היה חבר "ההגנה", ובמלחמה העולמית התנדב לצבא הבריטי. הסרט מדגיש כי התפעל מהצבא הבריטי וגינוניו, והיה זר ומוזר לפלמ"חניקים סביבו, שדגלו בהופעה יותר חופשית והקלו בענייני משמעת. הבדלי גישה שהיו אופייניים לצבא ההגנה הצעיר.

בעזרת מסמכים מרשיעים כביכול שהוצאו במרמה ולחץ, תוך עקיפת האלוף שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, נעצר טוביאנסקי על ידי חבורת הקצינים, ואחר שהללו סיימו ארוחה דשנה, הסיעו אותו לכפר הנטוש בית ג'יז שליד ירושלים וערכו לו משפט שדה ללא כתב אשמה מבוסס, ללא סנגור, ללא ידיעת השלטונות המוסמכים, כשטוביאנסקי טוען בלי הרף לחפותו. שלוש שעות ו-45 דקות מהרגע שנעצר, יוצא סרן טוביאנסקי חייב ב"משפט" ומועמד לפני כיתת יורים מאולתרת.

בסרט נראה ניסיון מצד הגורמים המוסמכים להעביר לחבורת הקצינים ראיות הסותרות את אשמת טוביאנסקי, אך השליח נושא הראיות תועה בדרך ומגיע אחרי שפסק הדין כבר הוצא לפועל.

התסריט נכתב בידי ההיסטוריון ד"ר מיכאל זוהר, והוא מצדד כולו בטוביאנסקי. התסריט קצר – 80 דקות – ועוסק בפרשה בלבד. איננו יודעים היכן נולד טוביאנסקי או איפה למד. רואים אותו כבר נשוי עם רעייה ובן, ודי בכך. הסרט ממוקד, חזק ומקים לתחייה זיכרונות עזים. בין השחקנים בולט מיכה סלקטר כטוביאנסקי ופול רשף כאיסר. דמותו של גיבלי מפותחת רק מעט ומתרכזת בעיקר בפיתוי חיילות.

זה היה משפט השדה הראשון בישראל מאז פורקו הארגונים הלוחמים וקמה ממשלה, והוא היה גם   האחרון מסוגו. הפרשה הפוליטית הזו, שהיכתה את הצבור דאז בתדהמה, יכלה להתרחש רק בראשית שלטונה העצמאי של המדינה. כיום מתנהלים משפטי שדה, אם בכלל, בין חבורות הפשע בלבד.

 

3. ראיתי

"ביסלה" – (מעט, קורט באידיש) – זה שמה של מסעדה צמחונית בדיזנגוף, המכנה עצמה כ"שמורת טבע בלב העיר." לא בדיוק עברית, אבל גם לא ממש לועזית. משלנו.

כתובת על "צפרדע" גדולה לפסולת, ברחוב אחד במאי בחולון: "כאן גרים בכיף משפחת בקבוקים."

ואחרון אחרון חביב: לספסל בשדרות ח"ן, מול הבית מיספר 13, הוצמדה תווית מתכת ועליה כתובת:

"על הספסל הזה יעל ויוני התנשקו בפעם הראשונה"

ועיטור של שלושה לבבות אדומים... 

 

 

* * *

אלי מייזליש

1. ושוב: שני ישראלים בעקבה

או שמש שוקעת בים תל-אביב

לפני מיספר שבועות העליתי כאן כתבה בעניין ההשוואה הנואלת בין מחירי מלון באילת [יקר] לבין דיל בעקבה [זול]. שם היתה זו כתבת ערוץ 10 ששאלה שתי פְרֶחוֹת על מהות הדיל ואיך הן ענו שחסכו 1000 שקל. לא נשאלו ולא ענו מה עשו כל הזמן בבריכה ובמלון מלא ערבים מסעודיה. וליגלגתי על שתי הפרחות שלא היה להן כנראה זיון לילי על החוף שם עם צעירים יהודיים מתל אביב, אז היגְרוּ נואשות באותו הלילה 3 קילומטר מזרחה לחו"ל להכיר בזול נערים ערבים יעני.

הפעם, באיחור של יותר מחודש, הגיע גם ערוץ 2 לאותו חו"ל בעקבה, לראיין שני ישראלים מבוגרים ומפוטמים שעשו אותו דיל טוב של 1000 שקלים יותר בזול, להלן תמצית הראיון הארוך והמדכא:

ערוץ 2: "כמה שילמת?"

ישראלי שמן עם חולצה אדומה: "אוֹ, איזה אלף שקל פחות."

"כמה פעמים היית כבר כאן?"

"או, איזה שלוש ארבע חמש פעמים."

משם מדלג הערוץ אל אורח אחר בעקבה שלא ניתן לזהותו, להלן תקציר:

ערוץ 2: "מה הדיל?"

אורח: "אוֹ, תאר לך ארוחה במסעדה בתל-אביב שעולה 1000 שקל [לא האמנתי לו] ואילו כאן 300! מלא מלא בשר חגבים שרצים סרטנים וכבשים."

לוּ יכולתי הייתי שואל אותו:

"כבר שילמת פעם בתל אביב אלף שקל לארוחה? איפה ומה אכלת? דג מצופה זהב 14 קראט? מה כבר עולה אלף שקל? או שהזמנת את כל השכונה?"

כתבה זו בערוץ חדשות כביכול, מציגה מצגת שווא, ולא נלאית להראות פעם ועוד פעם בריכה ריקה מאדם ואפס אורחים שם בעקבה. כי הסעודים מעדיפים לטוס לטורמולינוס ולמרבייה בדרום ספרד ולא לארץ השכנה עם תענוג מופקפק של קצה העולם. ועל קצה המזלג מראה באילת בריכה מלאה אדם. זה חדשות זה?

ואני שואל את הערוץ: לו היה ההיפך שבאילת ריק מאדם ועקבה מלאה ממש בים של צעירות מגרמניה, מילא, אולי זה דיל. אבל מה טוב לו לבן אדם מתל אביב להגיע לעקבה שמלאה [לא בבתי מלון] עם מאה אלף ערבים אוהבי ישראל מובהקים? אז מה הקטע?

הוא הוא אשר אמרתי אז:

א. 70% מהישראלים אוכלים רק כשר. נשארת חבר רק עם 30%.

ב. יתר ה-30% אינם אוהבים לראות ערבי מקרוב.

ג. אז את מי מצאת שם, שני ישראלים? זה האישיו? זה חדשות בליל שבת? מי הם אותם שניים בודדים מתבודדים במלון ערבי ריק מאדם? מי הם?  הרי לו היו שלושה היית רץ גם אל השלישי – לא? יא טמבל!

אז כל עוד ילהגו ב"חדשות" על אורחים ישראלים בעקבה הם יחטפו ממני. ערוץ חדשות הוא כשמו הוא: לשדר חדשות, ולא חסר בארץ מכל אלה. למשל: כמה טון עגבניות הביאו אמש לשוק הסיטונאי ליד צריפין ומהיכן? כמה אוניות עגנו היום בנמל אשדוד? כמה אלפי טונות טענו לייצוא ולאן? וכמה אלפי טונות הובאו ומה התכולה? כמה גז ישראלי הוזרם אתמול למפעלים בארץ? איזה מחקרים מדעיים פותחו השנה וכמה מדענים יהודיים עלו השנה ארצה? איזה כביש מהיר חדש נסלל עכשיו בארץ? [סע לכביש 85 ליד צומת קדרים ותראה] – או כמה וילות חדשות נבנו השנה בקיבוצים [הרחבה]? – ועוד שכאלה שמלמדים על השגשוג הכלכלי כאן לעומת השפל באירופה והעייפות מהכותרות: יש 3 מיליון עניים בארץ... ואחרי יום: [פצצה] יש כבר רק 2 מיליון עניים בארץ... ו... 300 אלף ילדים רעבים. אולי התבלבלו ורצו לומר ערבים. ומכל אלה כלום. שום מילה, רק שבברלין יותר זול ובלונדון יש יותר תרבות... ועוד שטויות כאלה [ועוד מעט יגלו כי בלונדון יש גם רכבת תחתית ואצלנו רק התחילו לבנות].

האם תמיד-תמיד מותר ללגלג על המדינה? האם תמיד-תמיד נמצא כל בוקר בעיתון שב... עיירה נידחת בהונגריה מחיר חליפת גבר עולה 20 דולר ואצלנו 200?

אז ככה: בארה"ב יש כיום בכלא 3 מיליון אסירים פליליים [מקום ראשון בעולם פר-נפש] ויותר מאלה עניים מרודים [ולכן הם נופלים לפשע]. ומכאן כל ההשוואות על ברוקלין ועקבה או מילקי או בניין האופרה בפריז הן מופרכות ומייגעות את השכל.

ולסיום, הנה מה ששאל עיתונאי ערל-לב עולה חדשה בת 18 שהגיעה מארה"ב להתגייס לצה"ל: "מה גרם לך לעזוב את השפע בארה"ב ולעלות ארצה?" – [בואו נשמע היטב את השאלה והדגש הוא "שפע". מבינים?] כאן הרי מדבר שממה.

והנה תשובת המחץ: "ישראל היא הבית שלי."

הבנת את זה? אידיוט. חוץ מזה, היית בבית שלה בברוקלין? איזה 'שפע' ראית שם? שטרות של 100  דולר נופלים כל הזמן מהתקרה? 

ואם כבר משהו להשוואה הנה למשל:

בניו יורק יש מלונות הילטון, נקח את זה שב'טיימס-סקוויר'. מה רואים מחלון הלובי או מחלון החדר? מה? קירות באפור של בניין אחר במרחק 10 או 6 מטר וזהו. ואילו בהילטון תל-אביב רואים דרך חלון הזכוכית הענק  רק כחול של שפת הים ומפרשיות לבנות באופק כמו בספרי שירה וסרטים רומנטיים. אבל כאן זה באמת. כוס בירה מהחבית 24 ש"ח ותשב מול הים עד הלילה עם שפע של שמש שתשקע בעוד רגע באדום-חום וצהוב. והנוף הזה בחינם.

 

2. מה יהיה הסוף עם הסכינאים הערבים ותקיפת החיילים?

באחרונה נולד לערבים נשק סודי חדש בשם "סכין". לא טיל ולא טנק – סכין מטבח ב-30 שקלים בחנות לכלי בית. גם כמו אותו דרעק שליסל שהתחמש עם הנשק הסודי הזה למשל.

ומה עושה צעיר ערבי בבוקר? [לפעמים גם מבוגר]. ובכן שותה שלוק קפה, נוגס ביס בפיתה, קונה סכין ומחפש מחסום צבאי. לשם הוא ניגש מתחפש למסכן רעב וצמא: "מים... קסאת מים," פונה לחייל, וזה הידוע בטוב ליבו, מפשפש במימייה שלו ובאותה שנייה בדיוק שולף הרוצח סכין וטאך תוקע בגבו כמו מאז ומתמיד ערבי עם סכין בגב ובלי חוכמות ולעניין מנסה לרצוח יהודי כמו בחברון תרפ"ט.

אז הנה אני אומר [והעתק אשלח לרמטכ"ל]: BASTA! באסטה! די עם מים. די בכלל לדבר עם ערבי מתקרב ולצוות עליו ממרחק 8-10 מטר: עצור! עם רובה שלוף וכדור בקנה וזהו. בלי שום תירוצים מקושקשים על טוהר הנשק. "הבא להורגך השכם להורגו" סימן קריאה!

ואני אומר לו: תן לאלוף הפיקוד הנחייה להוציא צו צבאי שיופץ בכל עיר וכפר: "דיר באלאק"!!! כל ערבי מנער ועד זקן לא יורשה להתקרב לחייל פחות מ-10 מטר אחרת יִרה החייל ירי באוויר כאזהרה ואם ימשיך להתקרב לקראת למרות האזהרה החייל יירה בו לנטרל אותו. אז! ישמעו וייראו.

ואני אומר לחיילים: אל תהיו פראיירים. לא בטרמפיאדות ובתחנות הסעה, לא במחסומים, לא בסיורים, ותבדקו היטב-היטב את הסביבה בשבע עיניים לפני שאתם בכלל מתפנים לענות או לפתור בעייה מקומית – ותמיד-תמיד עם נשק דרוך.

כל עוד תהיה הגדה המערבית תחת שלטון צבאי – שלטון זה חייב להיות לא רק למראית עין אלא בפועל ממש ושהשמאל יטחן לעצמו את השכל כמה שהוא רוצה או עד שיהיה אבק.    

 

3. תל ארזה – לעירית אמינוף – שלום רב,

אמנם נולדתי בירושלים אבל לא בתל ארזה – אלא במקור ברוך.

סבא שלי, מאיר מייזליש – שהיה שליח מוסדות דת בדרום אפריקה, קנה בשנות ה-30 את המגרש האחרון דאז [עד מלחמת ששת הימים, שם היה גם הגבול עם הקונצרטינה] בקצה רחוב אוהלי יוסף, ובנה על המגרש  בית שתי קומות [היום שלוש].

בקומה הראשונה שכן המפעל שלנו למרצפות ובקומה השנייה שכנה המשפחה: סבא-סבתא  ודודים.

היינו הולכים ברגל מתחנה סופית 3B של "המקשר" דרך המסגריה 'חרשי-ברזל'.  וכל חופש גדול היינו באים מנתניה אל תל ארזה ובכלל בכל החגים וסתם, ומשם ירדה הסמטה העלובה לרחוב שמואל הנביא [הייתה שם מכולת של אדון חנוכה השמן עם אצבעות קטועות....]

 ובסוף הרחוב אותו פילבוקס וקצת צפונה קברי הסנהדרין.

תל ארזה חרותה בליבי כמעט 80 שנה, שם נשקתי פעם ראשונה נערה ויש לי סיפור על נשיקה זו [אולי אשלח כאן לפרסום...]

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

  

   

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

 

פרק 14

 

יומיים לפני-כן התקשרה מירה טלפונית עם איה ושאלה מה זה עושים צחוק ממנה כששולחים אותה להכיר אימפוטנט.

הן קבעו להיפגש למחרת לפני-הצהריים בקפה "אוסלו" לא רחוק מדירתה של מירה. מירה לא לימדה אותו יום. היא באה ראשונה. בפינה ישב שפוף המשורר רטוש וסימן קווים בעיתון "הארץ" שהיה פרוש לפניו על השולחן. מולו ישב איזה איש מוצק ונמוך, עטור-זקן, עם מבט של חולה-ספרות בעיניים. מירה אהבה את שירי רטוש ואף לימדה מהם. "העֶלם הרך הזה / אשר היה / עפר תחת כפות / רגלייך – / אשר צדה לנפשך / ולא מצא כי אם את / יצועייך – / נאסף עתה אל / עולמו – / לעשות מלחמה / ושלום / לבדו – "

חוץ מברנר נהנתה מירה מרוב-רובה של הספרות העברית החדשה – זלדה, עגנון, גנסין, דבורה בארון, אלתרמן, יזהר, ומן הצעירים כמובן עמוס עוז ו-א.ב. יהושע ואפלפלד, ועמיחי ואבידן ודליה רביקוביץ וזלדה, ועמליה כהנא-כרמון ויונה ולך והדרה לזר ואידה צורית ויעל מדיני והיתה חתומה על "סימן קריאה" ו"הספרות" וקונה את "עכשיו" ולא מצאה עניין ברוב סופרי דור הפלמ"ח חוץ מיזהר, כמובן; ראשה היה כבר כפרלמנט של דיעות וגישות והערכות מפני שדמותו הדומיננטית של פרופ' אביגדור ברנע היתה רודפת ומלווה אותה בכל קריאותיה, מה עוד שהוא עצמו החל מפרסם לאחרונה "סיפורים-מופתיים" בעלי יסודות צורניים-טהורים וסגנון סטרילי הרמטי, ובשם בדוי דווקא – ב. גדור, ואומץ לא היה בה להודות שאין היא מבינה בהם אפילו משפט שלם אחד.

היא העריצה את וירג'יניה וולף ואייריס מרדוק ואת זלדה ואלי ויזל, וניסתה שלוש פעמים להתחיל לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" בתרגום האנגלי ועדיין לא התייאשה. לעומת זאת הסתפקה בראיית הסרט "יוליסס" עם ריצ'ארד ברטון ולא ניסתה לקרוא את הספר, האנגלית שלה לא הספיקה לשם כך, אבל גם את ג'ויס העריצה. חברותיה המורות היו עומדות לא-פעם נדהמות לנוכח היקף ידיעותיה בספרות ומתפלאות בינן לבין עצמן איך בחורה בעלת טעם כה תרבותי ומעודן היא גם שכבנית כזאת.

ואולי דווקא משום כך.

היא לא יכלה, למשל, לסבול סופרים כרחל איתן, שספריה נראו לה כמין המשך למדורי הרכילות בשבועונים. גם פנחס שדה הרגיז אותה. וגדעון תלפז. ואילו כלפי אורי בן עמי היה לה יחס מיוחד, אמביוואלנטי. מצד אחד הוא ראוי לכל גנאי על מה שעשה לאיה. ובכלל, בשביל מישגלים היא לא צריכה את הספרות. מצד שני, כשרצתה להשׂביע ולחוש איזו נקמה מתוקה באיה, או סתם סקרנות, היתה דווקא מחפשת אותה בספריו. אבל איך אפשר להתייחס ברצינות לסופר שאחר-כך אומר בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל כי אם הוא יכתוב פעם רב-מכר, או אז הוא היה רוצה שאנשים יקראו בספרו מתוך סקרנות וסלידה ורוגז ושלא תהיה בספר אפילו שורה אחת שתיראה כאילו נכתבה כדי למצוא חן בעיני הקורא.

גם אריקה ג'ונג עוררה בה רתיעה. יהודייה אמריקאית אכסהיביציוניסטית אינטלקטואלית ומופרעת שמשתמשת באבר-המין שלה כדי לכבוש את העולם, ועוד קוראים לזה ספרות פמיניסטית. מירה לא העריכה סופרים שחושפים בספריהם את חייהם הפרטיים וכותבים בלי בושה מה אכלו לארוחת-בוקר ואיך ישנו בלילה. היינריך בל, למשל, מה כולם מתפעלים מהיינריך בל? למלא שני עמודים על איך מנגבים את התחת! יש מספיק לכלוך בחיים גם בלי זה. ובספרות אני מחפשת משהו אחר, חגיגי, שלא לדבר על המגעיל פיליפ רות שאת מי מעניינת העצירות של אביו?

האם לגשת אל רטוש? מזה שנים התכוונה להזמין אותו לפגישה בבית-הספר, אבל את מיספר הטלפון שלו לא היה אפשר למצוא. וכאשר החליטה סוף-סוף לגשת אליו, הוא כמו השתופף עוד יותר על מקומו והתבונן בה באלכסון במבט מלגלג-קמעה ובחיוך עייף – והינה באותו רגע ממש הופיעה איה מתנודדת בפתח ומילאה את בית-הקפה כולו בהווייתה הצחקנית והמושכת תשומת-לב ובעיניה הירקרקות שמבריקות תמיד, ובחופשיות הליכותיה – וכבר לא היה טעם לגשת אל רטוש.

הן ישבו בחוץ, בקצה העיר, מול רצועת-הירקון ששטה בה מדי פעם סירת-חותרים. לצד הגשר שהמה מכוניות שטסות העירה והחוצה. ארובת-רידינג ושדה-התעופה עם המטוסים הקטנים והדאקוטות הנוחתים כשירות-מוניות אווירי. קבוצה של צעירים וצעירות בהירים מאוד, מארץ-צפונית, שמתגוררים באכסניית-הנוער הסמוכה, ישבו לשולחן עם תרמילי-בד ומפות צבעוניות וביררו כיצד להגיע לכאן ולכאן, ומילאו בכתב-צפוף איגרות-אוויר כחלחלות.

איה התאוננה על מיחושיה. הרופאים אינם מוצאים דבר. אחד מהם אף רמז שאולי הסיבה היא נפשית. משהו כמו – חוסר תשומת-לב מצד הסביבה הקרובה. אצלה! רופא אחר, קשיש, מקופת-חולים "מכבי", דוקטור הרבסט, הציע שאולי כדאי לה בהזדמנות להיכנס לבדיקות בבית-חולים. זה אף פעם לא מזיק.

מירה האזינה באוזן אחת. איה הבשרנית, האוהבת-חיים, שטורפת טורט-גלידה וכבר מהרהרת ודאי במנה נוספת – היא ומחלות! הסיבה היא ללא ספק נפשית. רמי מאס בה והיא בו, ולאיש מביניהם אין אומץ להודות בדבר ולהסיק מסקנות.

"את יובלי הקָקֶר הקטן השארתי עם אימא שלי." אמרה איה. "ואורית'לה חוזרת מגן-חובה בשתים-עשרה ורבע וצריך לטגן לה את הקציצות מפני שהיא לא אוכלת שום דבר מבושל שהיה מונח במקרר, רק טרי. וזה כדאי לך שתדעי אם אני אמות פעם."

"אַיוּשׁ, אולי מספיק?"

"דווקא את ורמי מתאימים זה לזה. עכשיו אני כבר יכולה להיות קצת אובייקטיבית. אז מה, מירוּשׁ, אפי לא מספיק טוב בשבילך?"

"זה אצלך סגולה לדיאטה?"

"מה?"

"כל הדיבורים המאקאבריים האלה, כמו אימא שלי – אני אמות לך!"

"בחייך, מירל'ה, נמאסו עליי האימהות האלה, שלי, של רמי. בואי נדבר על משהו יותר שמח. אני משתגעת אחרי טורט-הגלידה הזה, היתה כאן שיכבה שלימה של חלווה."

"אז תזמיני לך עוד מנה." אמרה מירה, שהסתפקה בספל-אספרסו. "אם זה רק מסתדר לך עם הדיאטה שלך – "

"אני רואה שקמת היום  על צד שמאל – " אמרה איה, "אימפוטנט, אימפוטנט! את השתגעת או מה? יש לך איזה מחסן נסתר של גברים-פנויים יותר טובים ממנו?"

"אם ארצה אז כמוהו יהיו – תריסר."

"כן? איך את בכלל מגיעה להכיר אותם בתריסרים?"

"מה הבעייה? יש לי תא-דואר."

"מה? בחייך! את בטח מתלוצצת."

"את לא מאמינה? זה פה בסניף-הדואר הקרוב – 22135."

"מה פתאום תא-דואר? ואיך בכלל מגיעים דרך זה לגברים? מה, את נערת תא-דואר? זה נדמה לי לוקח קצת יותר מדי זמן, עם הדואר שלנו."

"מה נדלקת פתאום? אני את מיספר הטלפון שלי לא מוכנה לתת סתם כך. זה ברור, לא? אז אני נותנת מודעה בעיתון, ומצלצלת אחר-כך, לפי המכתב, רק אל מי שמתחשק לי לנסות."

"תשמעי מירה, את ממש בחורה עם ביצים. כשאני הייתי רווקה עוד לא היו טכניקות כאלה."

"שלא תהיינה לך אשליות שזה מי-יודע-מה כי אל"ף: את זה אני עושה רק בתקופות של בצורת. ובי"ת: התוצאות הממשיות די עלובות בסך-הכול. רוב אלה שפונים הם נשואים, וזה מתברר כבר בטלפון או בפגישה ראשונה. ומי שלא נשוי הוא בדרך-כלל קצת קוקו או איזה גרוש-מתוסכל שרוצה לזיין אותך וכל מישהי אחרת שמתחת לגיל סבתא שלו כדי לחגוג את החרבּון של הנישואים שנהרסו עליו, או איזה גבר מזדקן שחושב שאת נערת-טלפון, או דון-ז'ואן מזרחי צעיר שמסביר לך שהוא יודע איך לתת לבחורה את הסיפוק שלה מפני שהעדינות חשובה לו בעיקר והוא לא אחד שאחרי שקיבל את הסיפוק שלו מסתובב לצד השני. אחד הציג עצמו בטלפון בתור איש-עסקים בגיל שלושים-וחמש, מרוויח מצויין, עם מכונית, ומחפש ידידה. החלטתי שזה נשמע לא רע, ובייחוד שהוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות."

"השתגעת? הוא מבוגר ממך!"

"טוב, אז לצורך ההיכרויות האלה, ובכלל, כשאני פוגשת מישהו חדש, ואם לא איכפת לך – גם בקשר לאפי, אז אני שלושים-וחמש לכל היותר."

"אל"ף, אפי כבר יודע. ובי"ת, אם תמשיכי כך, מירל'ה, את תיכנסי עוד מעט למיטה עם התלמידים שלך!"

"את עם ההגזמות שלך! אני רואה שאין טעם לספר לך."

"לא, להיפך, תמשיכי, תמשיכי, אני מתה לשמוע – " איה כבר היתה באמצע המנה השנייה של טורט-הגלידה.

"בקיצור, נפגשנו בפתח של בית-הקפה, הוא ניגש אליי, הציג עצמו בשם הפרטי, יואל, כפי שהזדהה בשיחה הטלפונית. הושיט לי לשלום יד מחוספסת, יד של פועל, לחה מִזיעה-קרה. ישבנו. הוא נראה בן ארבעים לפחות. מדוכדך ועייף. אמרתי לו זאת.

"'כן, אני עייף,' ענה בקול שנשמע בקושי, 'אני קבלן לכל מיני עבודות של צבע, רמונטים וטאפטים. מרוויח מצויין. כמו שאמרתי לך בטלפון, שאני מדבר ממקום העבודה שלי, לא מהבית, מפני שאין לי חיים בבית – "

"'אתה נשוי?' שאלתי אותו כאילו בהפתעה, למרות שהבנתי תיכף.

"'בטח שאני נשוי, את לא הבנת מן הדברים שלי?'

"'הבנתי שקראת את המודעה שלי. והבנת פחות או יותר שאני בחורה משכילה שמעוניינת בבחור רק למטרות של היכרות רצינית. זה לא אומר שצריך לחשוב תיכף על נישואים, אבל בוודאי שאין לזה טעם אם כבר מההתחלה אתה נשוי למישהי אחרת.'

"'תראי, אני אמרתי לך בטלפון שאני מחפש ידידה רצינית, כן? מישהי שאפשר יהיה לצאת איתה לבלות, לשוחח, שיהיה מעניין, רציני, בבית אין לי את כל זה. אשתי לא יוצאת אף פעם מהבית. רק  הילד, המשפחה שלה. המשפחה שלי. טלוויזיה. כסף. טלוויזיה. כסף. ועוד פעם טלוויזיה. די, נמאס לחיות כך כל החיים. אני רוצה ידידה בשביל לבלות, ללכת לקולנוע, לשחיית-לילה, למועדונים סגורים כמו באכדיה, בהילטון. אלה החיים האמיתיים. נכון שאני קצת מוגבל, מפני שאם מישהו מהמשפחה יראה אותי, זה יהיה רע מאוד בשבילי בגירושין. אבל יש מקומות שאני בטוח שהם שלא מכירים אותי, ולקולנוע לא מוכרחים ללכת דווקא בתל-אביב. אפשר לנסוע במכונית שלי לכל מקום בגוש דן ואפילו יותר רחוק. תשמעי, אצלי גם הגיל לא כל כך חשוב, אם כי אני מעדיף אישה עם ניסיון, שתבין יותר טוב את הצרכים שלי. מפני שלי יש צרכים גדולים. אני לא מתבייש בזה ובטח לא מסתיר את זה. אני צריך הרבה.'"

"'למה אתה מתכוון?' – אני שואלת אותו, למרות שכבר הבנתי."

"תשמעי מירה, את הרי ממש... פאנטאסטי... אני ממש לא מאמינה! את בטוחה שלא המצאת את זה מאיזה עיתון?"

"אני נראית לך שקרנית?"

"לא. אני מוכרחה להודות שלא."

"בקיצור – 'הרבה, לפחות שלוש פעמים ביום,' – הוא אומר לי, וידי הפועל המזיעות והקרות שלו מטיילות בעצבנות על השולחן ומשחקות בספל, בכפית, במפית ובסוכר. 'אני אוהב את זה, וזה בכלל לא מכביד לי על החיים ולא מסבך אותם כי כשאין לי אישה, אנו מאונן. אני עושה את זה הרבה, אפילו באמצע העבודה, כדי להתרוקן מהלחצים. אבל אני מעדיף לעשות את זה עם ידידה.'"

"כך הוא אמר, לאונן?"

"כן."

"תשמעי, איך שהזמנים השתנו, מירה, אני בתור רווקה, הייתי ממש מפחדת לשבת עם אחד כזה."

"מה יש? את חוששת שהוא ימרח לך את הגלידה ישר על הפרצוף או משהו כזה?"

איה צחקה והשתתקה, וחדלה לגרד בכפית את השיירים הבלתי-נראים של טורט-הגלידה, שדבקו לצלחת-הזכוכית החומה, המוארכת.

"בקיצור – 'תארי לעצמך,' – הוא אומר, 'שאני אפגוש פה בקפה נערה בת שש-עשרה, מושכת מאוד, יפה מאוד, עם חזה קטן, בולט, ומכנסיים קצרצרים, ואני אגש אליה ואגיד לה דוּגְרִי שתבוא איתי לחדר כי אני רוצה ללטף אותה, לחבק אותה. היא תקים צעקות ותזמין משטרה. תחשוב שאני משוגע, מניאק. אבל בחורה רצינית כמוך תבין אותי. מקסימום – תגידי לי שאת לא מעוניינת, ולא יקרה כלום. ככה זה, בין ג'נטלמנים. בחורה כמוך בטח יודעת מה היא רוצה, מה חסר לה, מה הטוב ביותר בשבילה, ואת גם תדעי להעריך כראוי מה שיואל יכול לתת לך. אבל תראי, אני רוצה להיות 'פייר' איתך. אני בטח לא אוכל להיות איתך כל השבוע. אני צריך להיות זהיר. אם יתפסו אותי, אז כמו שאמרתי לך, זה יהיה נגדי בגט.'

"'ומה יהיה איתי בשאר ימי השבוע?' – אני שואלת.

"'מה יהיה איתך בשאר ימי השבוע? – אז אני אגיד לך את האמת, דליה – '"

"מה פתאום דליה?"

"מה חשבת, שהשתגעתי לגלות לאחד מופרע כזה את השם האמיתי שלי? מתערבת איתך שקוראים לו יואל בדיוק כמו שדליה היה שמי. אז השמוק הזה אומר – 'אני אגיד לך כבר את האמת, דליה, שאם את תהיי איתי, אם נסכים, אז אני לא ארשה שמישהו אחר אפילו יגע בך!'

"'אבל מה אני אעשה בשאר ימי השבוע?'

"'מה – פעמיים בשבוע לא מספיק לך?'

"הזכרתי לו שרק לפני כמה רגעים אמר שהוא צריך מזה הרבה, שלוש פעמים ביום. ואז נדלק לו איזה אור של מוּכֶּה, של מסוכן, בעיניים, ממש רועד כשישב מולי, ואמר: 'אז בואי ניגש פה לשבת בפארק כמה זמן. תעשי את זה בשבילי, טוב? אין לך מה לפחד, אנחנו לא נלך לשכב בגן-ציבורי, איפה שילדים משחקים. אז רק לכמה רגעים. תעשי את זה בשבילי, טוב? נשים עלינו את המעיל, על הברכיים,' והיד שלו, מתחת לשולחן, החלה מתחככת בעצבנות מן המותן לירך שלי. ופתאום הבנתי מה הוא רוצה ממני, ונעשה לי מין גועל כזה מכל המשחק, שקמתי ובלי לומר שלום יצאתי. הוא ניסה לצאת אחריי ונדמה לי שגם שמעתי אותו אומר כמה מילים לא-ברורות, אבל היה עליו לשלם למלצרית, כדי שלא יחשבו שהוא בורח, ואת ההפסקה הקצרה הזאת ניצלתי, והיה לי מזל, עצרתי מונית והסתלקתי מכאן."

"מכאן?"

"נו בטח, מדוע אני מספרת לך? זה כאן קרה הכול. בדיוק בשולחן שאנחנו יושבות אליו. והוא ישב איפה שאת. נסעתי עד רמת-אביב, ככה סתם. ירדתי, וידאתי שהוא לא עוקב אחריי ולקחתי מונית אחרת בחזרה."

"ואת לא מפחדת לשבת כאן, מאז?" התלוצצה איה.

מירה החלה צוחקת צחוק מוזר.

"הוא... הוא אפילו הציע לי... הנחה... אם אני צריכה איזה רימונט בדירה שלי..."

"תשמעי," אמרה איה, "היום אם מוצאים בעל-מקצוע טוב, לא צריך לזלזל. ובעצם, אולי דווקא אחד גס כזה, קבלן-טפטים עם איראקציה שלוש פעמים ביום, גם בשעת העבודה, היה יכול להיות שיעור טוב בשבילך, אַתְּ, עם כול השיגעונות שלך..."

אך מירה החלה בוכה, בשקט.

"הרגשתי כל-כך מושפלת... כשחזרתי... לדירה הריקה..."

"נו, נו, מירל'ה, באמת... לא התכוונתי. תשמעי, אני לא רוצה להישמע כמו אימא שלך או אימא שלי, אבל, איך את יכולה עכשיו להשוות בכלל את כל המלוכלכים האלה, המזיעים והמסריחים, עם בחור רציני כמו אפי חיימסון... אז מה אם לא עמד לו בפעם הראשונה?" הרימה קולה, "ריבונו-של-עולם, לא מגיע לו שתיתני לו עוד צ'אנס..."

השבדים או הדנים לטשו אליהן עיניים כאילו הם מבינים עברית.

"טוב. בסדר." התעשתה מירה. מסתירה עיניה במשקפי-השמש שלה. "בעצם, כל הסיפור הזה שסיפרתי לך היה כדי לשכנע את עצמי במה שידעתי שאת רוצה להגיד לי – שאני צריכה להיפגש עם אפי לפחות עוד פעם אחת."

אותה שעה עלה לעומתן, ממרחק-מה, גבר כבן ארבעים שהיה הלבוש ספק בגדי-עבודה ספק בגדי תימהוני מרופטים, מחזיק סולם-אלומיניום, דלי וחבילת-עיתונים.

"בואי, בואי נסתלק מכאן," נבהלה מירה וקמה. "אני פוחדת שזה הוא."

"שרק יבוא!" אמרה איה. "אני מחפשת אחד כזה שיצפה לי מחדש את הקירות בבית, ואם יעשה בעיות אז אני אתלה אותו בביצים שלו – "

"תתביישי איה, אורית'לה היתה צריכה לשמוע אותך מדברת כך. אני נכנסת לשם, ותרשי לי להזמין אותך."

 "יופי. תודה. למה לא אמרת בהתחלה? הייתי אוכלת עוד טורטָה-גלידה. אני בטח אמות לפני שאגיע לשבת כאן עוד פעם עם רמי."

האיש עם הסולם חלף על פניהן לאיטו מבלי להסתכל לעברן. זה היה מנקה חלונות-ראווה.

"אם היה לי כישרון כמו שלך," אמרה איה למירה כשיצאה, "כבר הייתי כותבת על זה סיפור."

"מה את חושבת?" מירה כבר היתה רגועה, "שהסיפורים של ה'אֶקְס' שלך הם על רמה גבוהה יותר?"

"אני כבר לא כועסת עליו. הייתי די אינפנטילית כשהתחתנתי איתו. חוץ משני הילדים אני לא יודעת אם עשיתי עסק טוב שעזבתי אותו. טוב, שיהיה בריא שכתב עליי מחזה, אורי מרוויח מכל מה שקורה לו, אבל מה יצא לי מכל זה? שאני הולכת למות, זה מה שיצא לי – "

"תפסיקי, טיפשה! באמת כבוד גדול, להיות גיבורה באיזה סיפור-למשרתות! כאילו את חיה או מתה לפי מה שהוא מחליט בסיפור שלו." אמרה מירה.

"ואת מזכירה לי את שני הטיפוסים האלה ב'החבובות מרחוב ההפתעות' שמעירים כל הזמן הערות בתוך ההצגה על התוכן שלה."

"אני מתארת לעצמי שאחרי כל המליצות הנפוחות של אורי בן עמי אז לחיות עם רמי זה בוודאי כמו נווה-במידבר."

"תלוי, זה תלוי. גם אפי יכול להדביק לך איזה טאפט, אם תרצי. צ'אוּ – "

"צ'אוּ – "

נפרדו ליד חנות-העיתונים בכיכר מילאנו, ואיה הלכה לתחנת האוטובוס 25 לרמת-אביב.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

ברוך תירוש: לאהוד שלום, חב"ע 1069 מלא וגדוש בחיבורים מרתקים, ואודה לך אם תוכל להעביר לעמוס גלבוע את דבריי המצורפים כאן.

לעמוס גלבוע שלום,

חב"ע 1069 פרוש לפניי בהיקף החיבורים המרתקים בו, כולל חיבורך החיובי אודות כישרונות האיראנים, אולם לפליאתי, טרחת לפתוח את דבריך בשאלה "האם קנאי הדת האיראניים שונים מהקנאים המחליאים שאצלנו?" – אבל למרות שהאיראנים מכריזים על מגמתם להשמיד את מדינת ישראל, מיהרת לציין ש"זה לא אומר שהקנאים האיראנים ישליכו עלינו פצצה גרעינית כאשר תהיה בידם."

ובכן, הבנתך את תכונות האיראנים אינה מרגיעה רבים וטובים בציבור, החושש דווקא מקנאותם חסרת ההיגיון של השליטים באיראן, וממשטמתם האלימה המופנית אלינו מכל העברים. לדעתי הינך גם טועה בהשוואת קנאי הדת האיראנים לקנאי הדת 'המחליאים' אצלנו. עם כל סלידתנו מהם, ושאיפתנו למנוע את פעילותם, יש לציין שהאלימות רק ניעורה כ'תג מחיר' בעקבות אלימות הערבים, ולא מראש, כמגמה לאומנית נגד קהילה שוחרת שלום.

להבהרת עמדותיי במבולקת האלימות המתחוללת במחיצתנו, אני מצרף מכתב ששלחתי לעשרות אישים שהביעו את חלחלתם בנושא:

כמאמר המלהיטים, אכן הארץ כמרקחה, ומכובדיה אינם יודעים את נפשם בשאיפה להתעלות ולהרעיש עולמות על הרשע והפשע ושפיכות הדמים המתרחשת במחיצתנו, ואין מושיע. נוראה הזוועה בהצתת בית המשפחה השלו, הרג התינוק שלא חטא ופציעה חמורה בבני משפחתו. ואין מחילה גם בפגיעה הנוראה בצועדי הגאווה ובנער משועפט שהועלה על המוקד.

מאידך, לא זכורה לי התעוררות, תהודה ונחישות כזאת בתקשורת, כאשר נטבחו ונשרפו כאלף חמש מאות ישראלים, נשים גברים וטף, בפיצוצי אוטובוסים ובתי קפה, בטבח המשפחה באיתמר ושלושת הנערים בגוש עציון. אולי לכן, בצדק אך בלי משים, אומרת כיום סמדר פרי: "הפעם אסור לטייח, צריך להפוך אבן על אבן, לתפוס אותם ולהרוס את בתיהם."

בשעתו נאמר כי 'ההיסטוריה חוזרת על עצמה', ואכן התהודה העצומה לדבריכם, מעוררת ומזכירה תקופות ותרחישים בשנות ה-40, כאשר 'המדינה בדרך' פעלה כהיום למופת תחת הנהגה נבחרת. אולם גם אז היו חוגים שראו אחרת את פני הדברים, ומצאו לנכון לפעול בשפיכות דמים ללא אחריות ממלכתית, ותוך סיכון מוחשי של הרס היישוב בנקמת דם הקורבנות, ובהענשה הרסנית ובלתי הפיכה ע"י השלטון הבריטי העויין, שלרשותו עמדו לשם כך כוחות צבא נחושים בעוינותם לישוב היהודי.

ואכן, הנהגת הישוב התעשתה אז ויצאה במסע חריג להבטחת שלום הציבור, ע"י סיכול מגמות החוגים שפעלו ללא תיאום וללא אחריות ציבורית. כל תביעותיכם כיום לפעילות נחושה, נאמרו אז בעוצמה, והובילו למסע ה"סיזון" הכאוב, שרוחו הקשה לא נשכחה, אך אולי מנעה מהאסון שאותו אתם מתארים היום בדבריכם.

 

* באגף החדש במעשיהו מכינים יחידת דיור לאהוד ברק ליד אהוד אולמרט ואולי בבוא היום גם בנימין נתניהו יצטרף אליהם: "היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) והרשות לאיסור הלבנת הון בודקות מידע על אי-דיווח לכאורה בנוגע לכספים שמחזיק אהוד ברק בחו"ל. הבדיקה בעניינו של ראש הממשלה לשעבר, שנפתחה בשבועות האחרונים, נעשית בליווי פרקליט מהמחלקה הכלכלית בראשות עו"ד דן אלדד, ובפיקוחם של פרקליט המדינה שי ניצן ומשנהו לפלילים אלי אברבנאל. דבר הבדיקה הובא לידיעתם של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והמשנה ליועץ רז נזרי. בנוסף להם הובאו בסוד החקירה רק מעטים בפרקליטות ובאגף החקירות והמודיעין במשטרה." ["הארץ" באינטרנט, 18.8].

 

* "שיא בהגירה לגרמניה: מיספר בקשות המקלט לפליטים ב-2015 יסתכם בכ-700 אלף!" ["הארץ" באינטרנט, 18.8]. – בספרו הנהדר "תמונה קבוצתית עם גברת" תיאר היינריך בל (שבניגוד לגינתר גראס לא היה אנטישמי) כיצד הגיבורה, לני פפייפר, אחרי פרשת אהבים עם שבוי רוסי, מידרדרת לקשר עם מהגר טורקי, וכל זה לאחר שעוד קודם לכן גרמניה התרוקנה מיהודיהָ, שחלקם הושמד, ואם איננו טועים היה לה ללני גם אהוב יהודי לפני השבוי הרוסי. אלה הם ה"זרים" בחייה, כסמל לגרמניה כולה – זרים שאיכותם יורדת משנה לשנה ומדור לדור.

מעניין עם מי היתה לני פפייפר מתעסקת היום? מי היה ה"זר" המפרה אותה ואת תרבותה – לאחר שגרמניה התרוקנה מיהודיהָ המקוריים, מן ה"זרים" השנואים האלה, בשעתם אצל הנאצים – "זרים" שוודאי עשויים לעורר כיום געגוע אצל כל גרמני הגון?

אנחנו חוששים שמחכים לגרמנים לפחות 6 מיליון פליטים נוספים, רובם מוסלמים! – זו נקמת ההיסטוריה.

 

* לאהוד שלום, רבים מקוראי כתב העת הנידח אוהבים לקרוא את זיכרונותיו של פוצ'ו מקרבות 1948. כשהוא מספר על חברים לנשק שנהרגו בקרבות, אני עובר מיד לאתר "יזכור" וקורא את סיפורי חייהם. מעין מחוות כבוד אחרונה לאלו שהקריבו את חייהם למעננו.

בגיליון האחרון פוצ'ו מזכיר את שלמה בן-ארי, המ"מ שלו שנהרג במבצע יואב. לדאבוני, לא הצלחתי למצוא את שמו באתר "יזכור", ואני מניח שייתכן שפוצ'ו פשוט לא זכר את שמו. אני מקווה שפוצ'ו יוכל לעדכן אותנו.  

בברכה, 

גדי יערי

 

אהוד שלום,

תודֶה לגדי בשמי, כי הודות לו  ראיתי ב"יזכור" שהם כותבים את השם במילה אחת – בנארי ולא בן-ארי כפי שאני סברתי.

אגב, בעמודת 4 של האתר אפשר למצוא גם את תמונתו. אם בפרק ששלחתי לך הוא מופיע בשם השגוי, תקן נא, או הוסף בסוף הפרק הערה עם  השם הנכון.

בברכה

פוצ'ו

 

אהוד: פוצ'ו, לא ידעתי שמדובר אצלך בשמות אמיתיים – כי יש לנו חבר, היסטוריון ספרותי חשוב, הטוען שהזיכרונות שלך הם נרטיב שלך בלבד ולא אמת היסטורית! – כי זה מה שמקובל היום לומר באקדמיה השורצת סברות-כרס – על יצורים מוזרים כמוך שמתעקשים לזכור במדוייק את האמת.

 

* לאהוד היקר, תודה על העיתון הנפלא, עירית אמינוף כותבת בגיליון 1069: "היום תל ארזה היא שכונה חרדית, מלוכלכת ועלובה, ולא נותר זכר מן הצבע הירוק, מריח הברושים, מן האוויר הטהור, מן הסלעים, הפרחים ומן האווירה הנפלאה ששרתה בה."

במחילה, מי שנבהל מאנטישמיות, צריך להיבהל גם מאוטו-אנטישמיות, האם החרדים פוגמים ב"אוויר הטהור" של גזע האדונים החילוני? האם הם עקרו את הסלעים והברושים? זיכרונות ילדות הם דבר יפה (כל אחד מאיתנו, המבוגרים, חזר פעם לאתר אותו העריץ בילדותו, וגילה שבעצם אין – ולא היה – שם שום דבר מיוחד, "הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח"), אין לערב אותו עם אוטו-אנטישימיות דוחה.

תודה,

הרב יהודה לייב שבדרון

מודיעין

 

* הנמענים שלנו אולי זוכרים, אנחנו מההתחלה אמרנו שכל עניין האביב הערבי אינו אלא אסון. לעיראק לא היה קיום כמדינה ללא שליט עריץ כסדאם חוסיין. ללוב לא היה קיום כמדינה ללא שליט עריץ כמועמר קדאפי. סוריה היתה מדינה אחת בימי השליט העריץ חאפז אסד, ואחריו התפוררה. אין עם עיראקי. אין עם לובי. אין עם סורי. וכן הלאה וכן הלאה. העולם המוסלמי המטורף וצמא הדם אינו יכול להתקיים אלא תחת עריצות – ובהתפוררה, הוא מתפורר בנחלי דם. לא היה חסר הרבה שגם מצרים תלך בדרך זו, בעידוד השוטה מהבית הלבן – לולא התעשתה בזכות הצבא המצרי בעוד זמן.

 

* יש לנו חבר נשוי לאישה בעלת שמיעה אבסולוטית וכשהוא מפליץ בשקט, גם במרחק מאה מטר ממנה – היא מיד מעירה לו בקול רם שיפסיק!

 

* "טיוטת הסכם בין איראן לבין הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שפירסמה היום (רביעי, 18.8) סוכנות הידיעות אי-פי, מגלה פרטים מטרידים לגבי אופן הביקורת והפיקוח שיבוצע בבסיס הצבאי בפרצ'ין. על פי החשד, בבסיס זה ביצעה איראן ניסויים ברכיבים שנחוצים לייצור נשק גרעיני. לפי המסמך, נציגים של ממשלת איראן הם שיבצעו את כל הבדיקות במקום ללא כל מעורבות של פקחי האו"ם, שכלל לא יורשו להיכנס למתחם החשוד." ["הארץ" באינטרנט, 19.8].

אז מי יותר סכל ומתעתע, קרי או אובמה?

 

* יהודה דרורי: לא להסדר עם טורקיה. רומזים לנו שהסדר הבעיות עם טורקיה בדרך, וזה קרוב. ואני שואל היכן הכבוד הלאומי שלנו? קשה לי להבין מדוע ממשלתנו בכלל מדברת עם מדינת אוייב כטורקיה! הרודן ארדואן ידוע כמכחיש שואה (משפחתו שיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה), הוא איסלמיסט אדוק וקיצוני, וכזה שלטונו בטורקיה. הוא מזדהה עם החמאס ויזם את שליחת ה"מרמרה" בהתרסה נגדנו... הוא נזרק בבושת פנים פעמיים בתלונתו בנושא זה לבית-הדין הבינלאומי בהאג, שקבע שהחוק הבינלאומי עמד פה לזכות ישראל. אבל יש לו חוצפה לדרוש התנצלות של ישראל ופיצויים למשפחות הטרוריסטים ששלח (ואשר הוחזרו לו בארונות מתים...)

הוא לוחם בידידינו הכורדים ותומך בדאע"ש, בהעברת מתנדבים, בלוגיסטיקה ובסחר בנפט שדוד... אז מה אנחנו בכלל מדברים עם הנבל המתועב הזה?

ממשלה רופסת כבר אמרתי?

שערי תקווה

 

* לנעמן כהן: אני בת לחסידי קרלין, אבי וסבי ז"ל נסעו מידי שנה בשנה לפינסק להתפלל עם הרבי מקרלין, ובביתנו בגבעתיים יסד אבי שטיבל קרלינאי ובו שרו מידי שבת "יה אכסוף." מרגש.

שושנה קרים

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,685 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל