הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 1016

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בשבט תשע"ה, 2 בפברואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֶרְפָּתוֹלוֹגְיָה. // ד"ר יואל רפל: שירת העשבים – מקורותיו ותכניו של השיר, לכבוד ט"ו בשבט  – עיון בשיר של נעמי שמר שהפך בשנים האחרונות להמנון חג האילנות. // מרדכי קידר: אין סוריה, אין הסכם. [ציטוט]. // יהודה דרורי: על חוק-בינלאומי ועל כבוד לאומי. // אורי הייטנר: 1. דילמת הסיכול (א). 2. לא תקטוף! – לזכר עזריה אלון. 3. צרור הערות 1.2.15. // אוריה באר: שבחים מפליגים מדי לצ'רצ'יל ולאטלי. // ברוך פלטנר: לא כל טעות אפשר לתקן. // רביבה בן זאב: מרחב מחייה של שפיות עוקצנית בגל"צ. // אהוד בן עזר: לזיכרה של ורדה גלס-רוהלד. // ידידיה יצחקי: על "ניצבת" – דעה אחרת. // תקוה וינשטוק: הצריף של י.ח. ברנר. // דינה רובין: אני ואתה מתחת לענני האפרסק. תרגום מרוסית: יואל נץ. // משה כהן: הנדון: 1. היה פירוז? 2. מצבו לא היה מעולם טוב יותר. // אלי מייזליש: בקבוקים בקבוקים. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות. פרק עשירי: לצאת ביום-הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

חֶרְפָּתוֹלוֹגְיָה

 

כֵּיוָן שֶסּוֹף כָּל סוֹף מַתְרִים כְּבָר בְּבַת-קוֹל נִחֶרֶת

כַּמָּה דוֹבְרֵי גּוּפֵי-מֶחְקָר-בֵּינְלְאֻמִּי עַל מָה

שֶהֵם, בְּזַחְלָנוּת הַצָּתָתָם הַמְּאֻחֶרֶת

הֵבִינוּ רַק עַכְשָיו אַך הָעוֹלָם טְרוּף-הָאֵימָה

יוֹדֵעַ לֹא מִתְּמוֹל: שֶרַף הָרַצְחָנוּת הַקְּרִיטִי

שֶל אַלִּימוּת וְשֶל אַכְזָרִיּוּת עָלָה מִזְּמַן

וְלֹא רַק בַּמִּישוֹר הַמִּלְחַמְתִּי וְהַפּוֹלִיטִי

כִּי אִם גַּם בִּפְנִימָן שֶל מְדִינוֹת רַבּוֹת עַצְמָן, –

 

כֵּיוָן שֶזֶּה קַיָּם כְּבָר בְּגָלוּי וְלֹא בַּסֵּתֶר 

וְאֶת לִבֵּנוּ מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

מוּם הַחֶרְפָּה הַפָּתוֹלוֹגִית שֶבֵּין כָּל הַיֶּתֶר

הוֹפֵךְ גַּם אֶת אַרְצֵנוּ כָּאן לְאֶרֶץ אַלִּימָה 

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" שֶכְּלָל לֹא מִתְיַשֶּבֶת

עִם זֶה שֶבְּחַיֵּינוּ חֹק-הַגּ'וּנְגֵּל מִשְתַּלֵּב

הִגִּיעָה עֵת לִזְעֹק עַל כָּךְ שֶבִּמְצִיאוּת כּוֹאֶבֶת 

יוֹם-יוֹם הַקּוֹד הָאֵתִי מֵת אֶצְלֵנוּ מִסְּדוֹם-לֵב.

 

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטָף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל, 

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

 

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית 

שֶסַּכָּנָה לְהִתְהַלֵּךְ אֶצְלֵנוּ בָּרְחוֹבוֹת.

 

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים בְּרוּטָאלִית לְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

 

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

 

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וּבֵן קוֹטֵל הוֹרָיו בְּלִי רֶתַע

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּלְפֶתַע

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶאֵין מָה לַעֲשׂוֹת כְּשֶכָּאן כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

 

כִּי מִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע פֹּה סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

 

וּבִרְיוֹנִים פּוֹגְעִים אִם בְּמִסְגָּד אוֹ בְּבֵית-כְּנֶסֶת

אוֹ בְּבֵית-סֵפֶר יְהוּדִי-עַרְבִי כְּשֶהָעָצְמָה

שֶל גִּזְעָנוּת וְאַלִּימוּת עוֹלָה וּמְטַפֶּסֶת

לֹא רַק בֵּין שְנֵי עַמִּים, גַּם בְּתוֹךְ כָּל אֻמָּה עַצְמָהּ.

 

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

 

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

 

* * *

ד"ר יואל רפל

שירת העשבים – מקורותיו ותכניו של השיר

לכבוד ט"ו בשבט  –עיון בשיר שהפך בשנים האחרונות להמנון חג האילנות

מילים ולחן: נעמי שמר

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה

יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד

מִשֶׁלּוֹ

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב

יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת

מִשֶׁלּוֹ

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל רוֹעֶה

 

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה

כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה

שֶׁלָּהֶם

טוֹב מְאֹד

לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם

וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד

אֶת ה'

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

מִתְמַלֵּא הַלֵּב

וּמִשְׁתּוֹקֵק

 

וּכְשֶׁהַלֵּב

מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְׁתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל הַלֵּב

 

עיוננו בשירה של נעמי שמר יהיה בעקבות דברים ששמעתי בהרצאה של חוקרת הזמר העברי הד"ר טלילה אלירם (אוניברסיטת בר-אילן) והוסיפו וכתבו הרב דוב זינגר, גלעד רוזנברג ואחרים – אשר ביקשו למצוא בכתבי רבי נחמן מברסלב את המקורות למילות השיר, רעיונותיו ותכניו. האמת חייבת להיאמר, מקורו של השיר אכן בטקסטים משל רבי נחמן, שאותם בחר וקרא בטלפון השחקן שלמה ניצן לנעמי שמר. זו גם הסיבה להקדשת השיר על ידי המחברת לשלמה ניצן.

חלקו הראשון של השיר מתאר את הרועה המלווה את צאנו בשדה בעת שהוא מקשיב לשירת ומנגינת העשבים:

"דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר..." (ליקו"מ תניינא, ס"ג).

רבי נחמן מתאר את מסכת היחסים המתפתחת בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה לזו העולה מרחשם של העשבים. הרועה אינו מחבר מנגינות אלא הוא מנגן את המנגינות העולות מהטבע, מהשדה, מבעלי החיים – עיזים כבשים, פרות, מהמקום שבו הוא רועה את עדרו. הקול והמנגינה הנשמעים הם ניגונם של העשבים המשמשים מקור מזון לבעלי החיים.

מנגינת הרועה יש לה השפעה של ממש על העשבים:

"וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ,' הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל". (שם).

המנגינה המתנגנת מחלילו של הרועה היא זו ששמע מהעשבים. אותה מנגינה מעוררת את העשבים לצמיחה מחודשת על מנת שישמשו מקור מזון לבעלי החיים. ורבי נחמן אינו מותיר את הרועה מחוץ להתרחשות הגדולה, גם עבורו יש למנגינה משמעות:

"גם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ ... וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה.' כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן – לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר." (שם).

עולם הטבע המגולם בשירת העשבים מביא את האדם, את הרועה, להכרה 'ומותר האדם מן הבהמה,' הוא יכול להבחין בין 'רוח הבהמיות' ל'רוח האדם'. הניגון נותן לאדם את תעצומות הרוח להכרת עצמו וייחודו.

הבית השני בשיר מבוסס אף הוא על קטע קצר מתוך שיחות הר"ן"

"ואמר לו רבנו זיכרונו לברכה: לך עימי לטייל, והלך עימו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זיכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך... כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה." (שיחות הר"ן קס"ג).

מעניין לעקוב אחר המעבר מדימויו של עולם הטבע לדימוי המצוי כבר בתורה הקושר את עבודת ה' עם עולמם של השיחים  שמקור כינויים במילה שיח שמשמעה המקראי הוא תפילה:

"דע, כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפלה, ומסיעיין לו, ונותנין לו כוח בתפלתו. וזה בחינת שנקראת התפלה שיחה, בחינת 'שיח השדה', שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפלתו. וזה בחינת 'ויצא יצחק לשוח בשדה' שתפילתו היתה עם סיוע וכוח השדה, שכל עשבי השדה נתנו כוח וסיוע בתפלתו כנ"ל, שבשביל זה נקראת התפלה שיחה כנ"ל. ועל כן בקללה נאמר 'והאדמה לא תתן את יבולה'; כי כל יבול הארץ צריכין ליתן כוח וסיוע בתוך התפלה, וכשיש פגם ועיכוב על זה, אזי נאמר 'והאדמה לא תתן את יבולה'; כי אפילו כשאינו מתפלל בשדה, נותנים גם כן יבול הארץ סיוע בתפלתו, דהינו כל מה שסמוך אל האדם כגון אכילתו ושתייתו וכיוצא, רק כשהוא בשדה, שאזי סמוך להם ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותנים כוח בתפלתו כנ"ל. וזה 'יבול' ראשי תבות: ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה שכל יבול השדה התפללו עימו." (ליקוטי מאמרים תניינא, י"א).

נשים את ליבנו להערתו של ר' נחמן כבדרך אגב, שבעברית קוראים לשיח השדה 'שיח' – מלשון שיחה. לדבר זה יש שורשים כבר בספר בראשית.

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח..." (בראשית ב'). יצחק היוצא 'לשוח בשדה' מתפרש כמי שיצא להתפלל תפילת מנחה.

האם העשבים מסייעים לאדם להתפלל? לדעת ר' נחמן התשובה היא – כן. אצל ר' נחמן המרחב הפתוח של השדה הוא חלק מעולמו של המתפלל, של הדבק בעבודת ה'. השדה חיוני לתפילה, ואם הוא חסר – 'והאדמה לא תתן את יבולה' – אזי חסרה גם תפילתו של המתפלל.

האם אין כאן הסבר בסיסי לאותה תופעה המוכרת לרבים, שראו את חסידי ברסלב מתאחדים עם הטבע ופונים אל בורא עולם בקול רם ובצעקות כדי שישתלבו פניותיהם ותפילותיהם עם המתרחש בטבע?

והיכן הוא הרועה? הוא מכיר את הניגון השורה בעולם, ניגון המצוי  בין העשבים – ניגונה של הבריאה. עבור הרועה הניגון מחיה את הכול, הוא מבודד ומבדיל את הרוח הטובה – רוח האדם, מן הרוח הרעה – רוח הבהמיות. כשהרועה מתחיל ומתפלל בשדה, אזיי הוא ממשיך את אותה חיות, את אותו בירור הרוח. באמצעות הניגון מברר האדם לעצמו את הרוח הטובה, וממנה הוא מגיע אל הניגון שמנגן העולם לבוראו.

 

 

* * *

מרדכי קידר

אין סוריה, אין הסכם

נוכח המאורעות בחודשים האחרונים, ובעיקר ההידרדרות בימים האחרונים, ניתן לומר בבירור: הסכם הפסקת האש בגולן שנחתם במאי 1974 אינו קיים עוד. כשנורים טילי קטיושה מסוריה לשטחנו, וכשמטוסי צה"ל תוקפים בסוריה, המבוגרים שבינינו חוזרים 40 שנה אחורה אל הימים שבהם במהדורות החדשות כיכבו שמות כמו נוקייב, תל פח'ר ותל עזאזיאת – מקומות שבהם היו ממוקמות עמדות ירי סוריות שזרעו מוות לישראלים בעין-גב, האון, גדות ותל קציר.

אלא שלא רק הסכם הפסקת האש אינו קיים, אלא גם הצד שחתם איתנו על ההסכם אינו קיים בפועל. מדינת סוריה חדלה להתקיים כמדינה עצמאית וריבונית, אחרי שאסד ומערכת השלטון הסרה למשמעתו איבדו את שליטתם על מרבית שטחי המדינה, אחרי שאסד שיעבד את ריבונותה של סוריה לטובת ארגון הטרור השיעי הלבנוני, חיזבאללה, לא מרצון – אלא מחוסר ברירה, ואחרי שרבים מחיילי השלטון ערקו, נהרגו או נפצעו במלחמת האזרחים שפרצה במארס 2011 – מה שנקרא אז "האביב הערבי", ששום דבר לא נותר ממנו למעט בתוניסיה.

מדינת סוריה אינה נוכחת באזור שמול הגולן, כפי שאין לה נוכחות בחלקים נרחבים של סוריה, ועל חורבותיה קמו מספר ישויות חמושות, אלימות ובלתי מתפשרות. רובן משתייכות לאיסלאם הסוני, וזוהי הסיבה העיקרית למלחמה העקובה מדם בסוריה: כל צד בה רואה בצד האחר כופר המצדיק ג'יהאד נגדו, והוא יעשה כל שביכולתו לחסל פיזית את הצד השני. אחת המיליציות שהשתלטו על שטחים במדינה היא חיזבאללה הלבנוני, אלא שהוא פרס את חייליו על פי בקשתם של אסד והאיראנים, ומגן על לבנון מתוך השטח הסורי.

הגבול בין לבנון וסוריה, שמעולם לא היה סגור הרמטית, אינו קיים מעשית, שכן אין בצד הסורי שלטון מתפקד שישמור עליו. לכן חיזבאללה, בעל הבית בלבנון, רואה את האינטרס הביטחוני שלו נמשך אל תוך סוריה, ומבחינתו סוריה ולבנון הפכו ליחידה אחת. זוהי הסיבה העמוקה לכך שהסכם הפסקת האש בגולן אינו קיים עוד. שכן מול ישראל בגולן ניצבים שני ארגונים עוינים: חיזבאללה – ארגון הטרור השיעי שהוא שליחו של איראן בשטח שממזרח לים התיכון, וארגון ג'בהת אלנוסרה הסוני שהוא שליחו של אלקאעידה.

אחד התפקידים של חיזבאללה בסוריה הוא להגן על הדרוזים המתגוררים בשיפולים הדרום מזרחיים של החרמון, במובלעת ח'דר, כמו גם בהר הדרוזים על גבול ירדן, מפני סכיני הארגונים הסוניים הקיצוניים – ג'בהת אלנוסרה ומדינת האיסלאם. לכל ברור שאם הארגונים הסוניים הללו יגברו על הקואליציה של אסד וחיזבאללה, גורל הדרוזים בדרום מערב סוריה עלול להיות כגורלם של היזידים בצפון מערב עיראק, וכגורלם של הכורדים בקובאני, שאנשי מדינת האיסלאם חושדים שהם בני הדת הזורואסטרית.

ישראל ניצבת בפני התלבטות קשה באשר למלחמה המתנהלת בסוריה: האם עליה לעמוד בצד ולאפשר לצדדים הניצים להילחם זה בזה תוך איחולי הצלחה לשניהם, או שמא עליה לנקוט צעדים לטובת אחד הצדדים. נראה שממשלת ישראל החליטה לתמוך בצד הסוני, כלומר בג'בהת אלנוסרה, ידו הארוכה של ארגון אלקאעידה, במלחמתו נגד הקואליציה השיעית של חיזבאללה, אסד ואיראן. זאת, משום שישראל רואה בקואליציה זו גורם המסכן את ישראל אסטרטגית, לעומת הארגונים הסוניים המהווים איום עליה ברמה הטקטית, או למירב ברמה האופרטיבית. במילים אחרות: השילוב של איראן, אסד וחיזבאללה מהווה סכנה קיומית לישראל, לעומת ג'בהת אלנוסרה, אלקאעידה ו"מדינת האיסלאם" שאינן מציבות עליה איום כזה.

אחד המחירים שישראל עלולה לשלם על מלחמתה בחיזבאללה הוא היעלמות ההגנה של הארגון על הדרוזים וחשיפתם לאסון נורא מסכיניהם של ארגוני הג'יהאד הסוניים. אסון כזה עלול להביא דרוזים בישראל להאשים את ישראל, התומכת בקואליציה הסונית, באסון שיפקוד את אחיהם בסוריה. מצב כזה עלול לערער את ברית הדמים, או ברית האחים, בין היהודים והדרוזים בישראל. ישראל לא תוכל לעמוד מהצד. ייתכן שלמקרה כזה מתכננת ישראל את פינויים של דרוזים מסוריה לישראל או לגולן, או נקיטת צעדים צבאיים כדי לספק לדרוזים הגנה וביטחון, גם אם הללו עדיין תומכים באסד.

 

יציבות ירדן בסימן שאלה

ב-24 בדצמבר 2014 נפל מטוס ירדני שהפציץ עמדות של "מדינת האיסלאם" בעיר רקה שבצפון סוריה, וטייסו – מעאד' אלכסאסבה – נפל בשבי "מדינת האיסלאם". הקו התקשורתי שנקט המלך מאז נפילת הטייס בשבי היה שהמלחמה נגד "מדינת האיסלאם" בסוריה ובעיראק והמעורבות של ירדן בקואליציה הבינלאומית הן מלחמת הגנה על ממלכת ירדן ועל אזרחיה, וכי הטייס נפל בשבי במסגרת מלחמה זו.

שמו של הטייס מעיד שהוא משבט בדואי המתגורר בדרום ירדן. המלך עבדאללה השני מחוייב להצילו משחיטה מבזה אל מול המצלמות, שכן הבדואים – המשענת האזרחית והביטחונית של בית המלוכה ההאשמי – לא יסלחו לו אם אחיהם השבוי בידי "מדינת האיסלאם" יישחט. במשך כחודש, מאז שכסאסבה נפל בשבי, שמרו הבדואים על שקט תקשורתי והניחו למלך ולארגוני הביטחון והמודיעין הירדניים לפעול מאחורי הקלעים כדי להציל את אחיהם הטייס. ירדן יכולה להצילו ללא פעולה צבאית אם תיכנע לתכתיבים של "מדינת האיסלאם" ו/או שתשלם מיליונים רבים של דולרים בתמורה לשחרורו.

בתחילת ינואר השנה היו ידיעות על ניסיון של הקואליציה – אולי היה זה של ירדן לבדה – להנחית כוח קומנדו על הקרקע שמשימתו לשחרר את הטייס. אלא שידיעות אלו לא אושרו, והטייס עדיין שבוי בידי "מדינת האיסלאם". בימים האחרונים שיגרה "מדינת האיסלאם" אזהרה לירדן, באמצעות מסר שהושם בפיו של שבוי יפני שנשחט, שאם ירדן לא תשחרר את סאג'ידה אלרישאווי, עיראקית העצורה בירדן באשמת ביצוע פעולות-טרור קטלניות בשנת 2005, יוצא הטייס להורג בשחיטה.

ההודעה הזו הפרה את השקט התקשורתי של שבט אלכסאסבה, ורבים מבני השבט מאשימים את השלטון – כלומר את המלך אישית ואת ארגוני המודיעין שלו – בגרירת רגליים בכל מה שקשור בשחרור הטייס. בימים האחרונים קוראים בני השבט לשלטון לשחרר לא רק את אלרישאווי, אלא גם את כל העצירים והאסירים האחרים המזדהים עם "מדינת האיסלאם". כמה מהם אף דורשים מהמלך בגלוי – בלי להתחבא מאחורי מסך של אלמוניות – לצאת מהקואליציה, שכן לטענתם המלחמה נגד "מדינת האיסלאם" בסוריה ובעיראק אינה מלחמת הגנה של ירדן.

המלך חייב להיות קשוב לקולות הללו, שכן אם יוּצא הטייס להורג, עלולים הבדואים לערער את היציבות בירדן, והנאמנות למלך מצד הבדואים המשרתים בצבאו עלולה גם היא לספוג מכה. מצד שני, היענות לדרישה לשחרור טרוריסטים עלולה להביא אל הרחוב ירדני אנשים רדיקליים שגישתם נגד השליטים הערביים – ובראשם בית המלוכה הירדני – היא שהללו הגיעו לשלטון באמצעות הקולוניאליזם המערבי, וממלאים עד היום את פקודות הכופרים הזרים מאירופה ומאמריקה.

על העולם להיות קשוב ודרוך לקראת הימים הקרובים, שכן סוגייה זו, שאין ממנה מוצא קל – עלולה להביא על ירדן בעיות פנימיות קשות.

מצב קשה דומה עלול להתפתח גם בישראל, אם תוכרח גם היא לצאת בעתיד נגד "מדינת האיסלאם", שכן במלחמה נופלים שבויים, ו"מדינת האיסלאם" עלולה לאיים להוציא להורג גם חיילים ישראליים בשחיטה אל מול המצלמות. על סמך ההיסטריה הציבורית שהתעוררה על רקע חטיפתו של גלעד שליט על ידי חמאס, קל לתאר את הפניקה וההיסטריה שישתלטו על הציבור בישראל אם חטיפה כזו תתרחש שוב, והפעם על ידי "מדינת האיסלאם".

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 323

 

 

* * *

יהודה דרורי

על חוק-בינלאומי ועל כבוד לאומי

כל פעם שיוצא מכרז לבנייה באיזשהו מקום בארץ-ישראל הוא לבטח חוקי לחלוטין מבחינת החוק הבינלאומי – מכיוון ששטח כל ארץ ישראל ממערב לירדן שייך למדינת היהודים. דבר זה נקבע בשעתו פה אחד ע"י חבר הלאומים ומאז אין כל החלטה מוסכמת אחרת השוללת קביעה זו . ועדת השופט העליון אדמונד לוי משנת 2013 אישרה קביעה זו, ובית המשפט העליון אישרר זאת למעשה כאשר למרות עתירות אין ספור לא פסל הקמת  "התנחלויות" (או מאחזים) אלא אם הם הוקמו על קרקע פרטית.

יותר מכך, ירושלים הינה בירת מדינת ישראל, לב הציונות, ולא לגוף כלשהו בעולם ישנה הזכות המשפטית לקבוע את גבולות העיר ירושלים חוץ מאשר למועצת העיר ולמשרד הפנים הישראלי.

אבל ראו את חוצפתה וצביעותה של מי שמתיימרת להיות ידידתנו הקרובה ביותר – ארצות-הברית, היא מדי פעם מרשה לעצמה לנזוף בנו על כי אנחנו בונים באזור ירושלים או באזורים אחרים בארץ-ישראל... זו ארה"ב שסיפחה שטחי ענק ממכסיקו, ושגרשה אוכלוסיות גדולות של אינדיאנים לשמורות – היא זו המטיפה לנו מוסר... (וזה לא רק אובמה... וזה לא רק ארה"ב).

הגיע הזמן שמשרד החוץ הישראלי יסטה מפרוטוקול ה"פוליטיקל קורקט" לטובת  ה"פוליטיקל אמת" – ויבהיר לכל "ידידותינו בעולם" שאי הכרה בזכותנו על ארץ-ישראל בכלל ועל ירושלים בפרט, איננה כלל סימן לידידות אלינו, נהפוך הוא, זו פגיעה בלב האומה.

אני מציע לכל היהודים הרואים בארץ-ישראל את מולדתם או את מורשתם, שיתעלמו מקישקושי מזכירי מדינות העולם למיניהם בעניין ההתיישבות בשטחי ארץ-ישראל בכלל ובאזור ירושלים בפרט, ויפנו לתקוף בחו"ל,נבכל אמצעי התקשורת, בנחישות ובחוכמה – את כל הצבועים הללו שחושבים שהם יכולים להכתיב לנו איך לנהל את חיינו לפי החליל הערבי או האנטישמי שלפיו הם בדרך כלל רוקדים.

יותר מ-66 שנים שאנחנו סובלים בשקט צביעות של מדינות ביחסן אלינו והדבר חייב להיפסק. הממשלה החדשה שתוקם חייבת לשקם את הכבוד הלאומי ולהחליט שיש מחיר לכל פעילות נגדנו במישור הבינלאומי – כגון הצבעות נגדנו בארגונים בינלאומיים – וזה הזמן לעשות זאת, כאשר כל-כך הרבה מדינות רוצות בסיוע שלנו, מבקשות לבוא וללמוד מאתנו, ולזכות בשיתופי פעולה ביטחוניים או כלכליים. אז... לסייע רק בתנאי שמדינות אלו לא ירימו ידם בעד החלטות הפוגעות בנו! – מה לא ברור פה?

נ.ב. במצבנו המיוחד עלינו גם להיות חכמים (ולא רק צודקים) ולכן על הממשלה להוציא החלטה המטילה צנזורה בכל ענפי התקשורת על פרסום תוכניות הבנייה של המדינה ושל העיריות באזורי "קו-התפר" בכלל – ובאזור ירושלים בפרט.

 

 

* * *

נקעה נפשנו ממסכת ההשמצות וההכפשות המתוזמנת נגד נתניהו, ואף שלא היינו מחסידיו, אנחנו תומכים בו לראשות הממשלה ובשליחותו בשם כולנו לקונגרס בארה"ב. כי בכל הקשור למאבק בטרור האיסלמאי ובאיראן – הוכח שהוא צדק ואילו הנשיא הכושל של ארה"ב רק הביא נזק. ראו את המתחולל במצרים כיום – לאחר שהסכל מהבית הלבן תמך ב"אחים המוסלמים"!!!

אהוד בן עזר

 

* * *

אורי הייטנר

1. דילמת הסיכול (א)

 

כאשר אני שומע את ההאשמות לפיהן ראש הממשלה יזם התחממות בגבול הצפון משיקולים אלקטורליים, אני מתקשה להבין לאיזה מעמקים של שנאה ורשעות מסוגלים לרדת האנשים המעלילים על נתניהו עלילת דם כזו.

לא, איני תמים. ברור לי שכל פוליטיקאי באשר הוא, שוקל גם שיקולים פוליטיים בכל החלטה ובכל פעולה שהוא עושה. ברור לי, שכאשר ראש ממשלה או שר ביטחון מאשר פעולה, הוא חושב כיצד למנף את הצלחתה גם להישג פוליטי וכיצד למזער את הנזק שהיא עלולה להסב לו מבחינה פוליטית. אולם אין לי ספק, שאף ראש ממשלה ישראלי לא שלח ולא ישלח חיילים להילחם ולסכן את חייהם, למען מטרות פוליטיות מפלגתיות או אישיות. ובוודאי שאף ראש ממשלה לא יחמם את הגבול ויסתכן במלחמה, משיקולים אלקטורליים.

יתר על כן, השיקול הפוליטי הוא דווקא להימנע מהסלמה. כל ממשלה, לפני בחירות, משתבחת ומתהדרת בהצלחתה לשמור על שקט בגבולת. כל ממשלה מציגה זאת כהצלחתה הגדולה. אף ממשלה לא תתנדב לחמם את הגבול לפני בחירות. חימום הגבול אינו יתרון אלקטורלי, אלא מכשלה אלקטורלית.

הסיכון בכישלון או בהידרדרות והסלמה של פעולה צבאית, היא סיבה לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ערב בחירות, ולא להיפך. אילו רווחים פוליטיים הניבה מלחמה למנהיגי המדינה בעשרות השנים האחרונות? האם מלחמת יום הכיפורים היטיבה עם הקריירה הפוליטית של גולדה ודיין? האם מלחמת לבנון השניה הועילה מבחינה פוליטית לבגין ושרון? האם מבצע "ענבי זעם" העניק לפרס ניצחון או דווקא היה גורם מרכזי בהפסד השלטון? האם האינתיפאדה השנייה האריכה את שלטונו של ברק או הורידה אותו מהשלטון? האם מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" שיחקו לטובתו של אולמרט או לרעתו?

נראה לי שגם "צוק איתן" פגע במעמדו הפוליטי של נתניהו (רק המקרה של שרון ו"חומת מגן" חריג, אך זאת בשל התמונה הביטחונית הקשה כל כך שקדמה למבצע). במלחמות א-סימטריות מן הסוג של המלחמות בימינו, שבהן כמעט בלתי אפשרי להשיג ניצחון מוחלט ומובהק, רבים יותר סיכוייו של ראש ממשלה לסיים אותן בוועדת חקירה מאשר בהיכל התהילה. נתניהו יודע זאת. הוא גם יודע שמלחמה עם חיזבאללה כרוכה במתקפת טילים חסרת תקדים על ישראל, ושמתקפה כזו אינה בדיוק נכס אלקטורלי. אז איך אפשר לטפול עליו אשמת שווא כזאת?

איני מאמין שראש ממשלה כלשהו יסתכן בהרפתקה צבאית למטרות אלקטורליות, אך במקרה של נתניהו – על אחת כמה וכמה. נתניהו זהיר בהפעלת הכוח יותר מכל קודמיו. תפיסת הפעלת הכוח שלו היא "שקט יענה בשקט". ראינו זאת במיוחד במלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי להימנע ממנה. גם אחרי שישראל הותקפה הוא המשיך להבליג ולהציע לחמאס שקט תמורת שקט. ולאחר שהמבצע החל הוא עשה הכל כדי להימנע מפעולה קרקעית. וכשהמציאות כפתה עליו פעולה קרקעית, הוא מיזער אותה למינימום שבמינימום, ולכל אורך המלחמה, ניסה כל העת להפסיק אותה. כזכור במהלך המלחמה ישראל הפסיקה את האש 12 פעמים, באורח חד צדדי, או בהפסקת אש דו צדדית שהופרה בידי האויב. יש חסרונות ויתרונות לתפיסת הפעלת הכוח של נתניהו. אך להאשים דווקא אותו בהרפתקנות צבאית משיקולים אלקטורליים, זו צביעות.

על הטוענים זאת, ניתן לומר שהפוסל – במומו פוסל. אלה הטוענים שנתניהו מתייחס לניצחון בבחירות כמטרה המקדשת את כל האמצעים, הם אלה שלמען הניצחון בבחירות מקדשים אפילו אמצעי נלוז של עלילת דם על מדינתם.

בנימין נתניהו אינו ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. גם בזמן הבחירות הוא ראש ממשלת ישראל. עלילת דם עליו, כאילו הוא יוזם מלחמת שווא, היא עלילה על מדינת ישראל.

אופן התגובה הישראלית המתונה והמדודה על הפיגוע בהר דב, מוכיח עד כמה משוללת יסוד האשמת הממשלה בחימום מכוון של הגבול. גם כאן, היה נאמן נתניהו לדרכו לאורך שלוש הקדנציות שלו, להימנע ככל הניתן מהסלמה ביטחונית.

יש לי אמון מלא בטוהר כוונותיהם של כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, וגם בטוהר כוונותיהם בהחלטה על הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורניה ומפקדת הטרור האיראני – חיזבאללי בגולן.

אין זה אומר שאני בהכרח חושב שההחלטה היתה נכונה. יש לי ספקות בנדון, ואליהם אתייחס בחלקו השני של המאמר.

 

2. לא תקטוף! – לזכר עזריה אלון

המוני בית ישראל נוהרים לאזור הנגב המערבי, לחגוג את חגיגת הטבע הנפלאה, להתפעל ממרבדי האדום האדום הזה – מרחבי הכלניות הצובעים באדום את האזור שהוכה במשך עשור וחצי באדום מסוג אחר לגמרי, אדום מזן "צבע אדום". אני נזכר בנאום הכלניות של הרמטכ"ל ומתפלל שהשקט השורר באזור בחודשים האחרונים יהיה למציאות של קבע, ואודם הכלנית יהיה הצבע האדום היחיד בו.

ביקרתי בסוף השבוע בגבעת שמרון – בית הקברות של נהלל, וכולו מוקף מרבדים ורדרדים של רקפות, בתוך שלל צבעי הפריחה, כשלל צבעי הקשת. הדרום האדום, הצפון הוורוד, יפי הטבע הארצישראלי, מזכירים לי ש... היופי הזה אינו מובן מאליו. לא היינו רחוקים ממציאות שכל היופי הזה ייעקר. והוא כמעט נעקר בידי אוהבי הטבע.

 

הגייאה נערה קטנה יורדת

ובאש כלניות לוהט הגיא.

 

את הפרחים לצרור היא תלקט לה

ובשבילים המתכסים בטל

אל אמא היא נחפזת וקוראת לה:

הביטי מה הבאתי לך בסל!

 

כלניות, כלניות,

כלניות אדמדמות אדמוניות

כלניות, כלניות,

כלניות מטוללות חינניות.

 

אלתרמן כתב את השיר מתוך אהבת הטבע והתפעלות מהיופי הקסום של הכלניות. קטיף הכלניות היה ביטוי לאהבה הזאת. אלא שהאהבה הזאת לטבע, כמעט והרגה אותו.

חלוצי החברה להגנת הטבע הבינו שהקרקע כמעט נשמטת מתחת רגלינו ועשו מעשה. הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר – קמפיין באמצעות ילדי הגנים ובתי הספר שחינכו את הוריהם היה להצלחה גדולה. הוא הרבה יותר משמעותי מהחוק האוסר לקטוף פרחי מוגנים והקנס שלצדו. הוא שינה את התודעה.

הדמות שעמדה מאחורי המאבק הזה, כמו מאחורי כל מאבק לשמירה על טבע הארץ, היה עזריה אלון, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו לפני שנה.

במשך למעלה מעשור, בוג'ה ממכון "שיטים" ואני אירחנו אותו בסדרי ט"ו בשבט שערכנו ביישובי הגולן והגליל. חוט השני בסדר היה שבעת המינים, ובין קטעי הקריאה, השירה, הלימוד, הטעימה והלגימה, השתלב עזריה כ"עד מומחה" – מי שחקר את שבעת המינים וכתב עליהם את אחד מארבעים ספריו.

הסדר הראשון היה בט"ו בשבט תשס"ג (2003) במושב אניעם. היה זה לילה סגרירי וסוער, וחשש כבד קינן בלבי – מי ייצא מביתו בערב כזה? אולם המועדון היה מפה לפה, ובמהלך הסדר אף חווינו הפסקת חשמל. ומה שבלט בעיניי, היה התופעה שחזרה על עצמה שנה אחרי שנה – אל הקהל הקבוע של שוחרי ההתחדשות היהודית, המגיע לאירועים מעין אלה, הצטרף קהל של חובבי הטבע, שהגיע לסדר כדי לפגוש אגדה מהלכת – את עזריה אלון. ובכל שנה, היו מי שהצטיידו בספריו, כדי להחתים אותו עליהם.

ובסדר, עזריה סיפר בקולו הרדיופוני, המוכר כל כך מפינתו הרדיופונית עתיקת היומין בשבת בבוקר, על כל אחד ואחד מן המינים – על החיטה ועל השעורה, על הגפן והתאנה, הרימון והזית ועל התמר. סיפר עליהם מבחינה בוטנית והיסטורית, סיפר אגדות אודותם, וכשהגיע לרימון, הדגים לנו כיצד ניתן לקלף רימון מבלי להתלכלך. ישבתי לידו משתאה מאדם בעשור העשירי לחייו, המבצע את הפעולה העדינה ללא שמץ של רעד בידיו. ובכל שנה הרעים בקולו בשירת סולו, בשיר "שבעים המה הגיבורים", בחי"ת ועי"ן גרוניות.

ובכל שנה הוא דיבר על היוזמה, אף היא שלו, להפוך את ט"ו בשבט לחג של שמירת הטבע ואיכות הסביבה. הוא רצה להמירו מחג הנטיעות לחג איכות הסביבה. אני דווקא מעדיף את השילוב של חג הנטיעות ואיכות הסביבה. וכאן הוא הגיע לפרק אותו כינה "לא תקטוף".

בעברית מדויקת, נכון יותר להשתמש בלשון ציווי: "אל תקטוף". "לא תקטוף" הוא לשון עתיד, מעין ציון עובדה: אתה לא תקטוף. עזריה הקפיד מאוד על שפתו וכאנציקלופדיסט היה מומחה גדול גם לשפה העברית. אולם חשוב היה להשתמש בכותרת הזאת, על פי עשרת הדיברות – לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד וכו', כאומר שמצוות השמירה על הטבע היא הדיבר ה-11.

בתום הסדר הראשון, אמרתי לו בהתפעלות שהיה נהדר ואני כבר מזמין אותו שוב לשנה הבאה. הוא השיב לי שהוא בן 85, ובגילו הוא אינו מתחייב לתכניות רחוקות כל כך. אולם סמוך לט"ו בשבט בשנה שלאחר מכן שוב הזמנתי אותו. ובתום הסדר, כשדיברתי אתו על השנה הבאה, קיבלתי אותה תשובה, עד שהיה זה ריטואל קבוע, מידי שנה בשנה, במשך 11 שנים.

כך גם לפני שנתיים, בתום הסדר בקיבוץ הגושרים. ובשנה שעבר, כבר קבענו את הסדר בקריית שמונה. אולם שבועיים לפני הסדר הודיע לי בוג'ה, שעזריה חלש וחולה, ולא יוכל לבוא. את הסדר שערכנו הקדשנו להחלמתו של עזריה.

כעבור יום או יומיים התקשר אליי בוג'ה בשעת בוקר, וסיפר לי על פטירתו של עזריה, המאהב הגדול של ארץ ישראל.

יהי זכרו ברוך! 

 

3. צרור הערות 1.2.15

* "עתיד הגולן ברור – הוא יישאר בידינו... רמת הגולן היא מחוץ לתחום. אין ולא יהיה כל דיון עליה, מכיוון שמדובר בחזית הביטחון של ישראל." כך אמר יצחק הרצוג בביקור שערך השבוע בגולן, כשלצדו ציפי לבני ועמוס ידלין.

מאז 1992 לא נשמעה אמירה כזו מצד מנהיג מפלגת העבודה. הדבר בולט כאשר הדברים נשמעים דווקא מפיו של הרצוג, שבתפיסה הכללית מוביל קו יוני יותר מקודמיו.

דברים אלה מבטאים את ההתפכחות הכמעט כללית, בנושא הגולן.

בכל יום שעובר, אנשים נוספים מתפכחים. בכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים שתמכו בהתלהבות בנסיגה מהגולן, מודים לנו שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי במאבקנו. רעיון העוועים המטורף של מסירת הגולן לציר הרשע מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

* התגובה הישראלית על הפיגוע בהר דב היתה נכונה ובמידה. אסור לאפשר לאוייב לפגוע בנו בלי לשלם מחיר. אולם יש לנהוג בקור רוח, ולהיזהר מהיגררות להסלמה רבתי שעלולה להידרדר למלחמת לבנון השלישית. וכך נהגה ישראל.

מלחמת לבנון השנייה יצרה הרתעה שהביאה לשמונה וחצי שנות שקט כמעט מלא, לאחר 40 שנים של גבול מדמם. זה הישג שאיש לא העלה אותו על דעתו קודם לכן.

האם השקט הזה הסתיים? אם חלילה יתברר שהאוייב מנסה ליצור מציאות של "שגרת טפטוף", יש להגיב במלוא העוצמה, לא רק נגד חיזבאללה אלא נגד לבנון, כדי לעצור זאת ולהחזיר את ההרתעה במלוא עוזה.

אולם כנראה שמדובר ברצון של האוייב להגיב על חיסול ג'יהאד מורניה וחבריו בפעולה מוגבלת. לכן, נכון היה להסתפק בתגובה מדודה ובניסיון לחזור לשגרת הפסקת האש.

 

* אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית, יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

 

* בכנס שנערך בתשעה באב שעבר, נשאה דברים רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.

כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק חודש קודם לכן קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".

היה זה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". במלחמה זו התגלה הישראלי היפה במלוא הדרו ותפארתו והחברה הישראלית התגלתה כהתגלמות הישראליות היפה. היו אלה שעותינו היפות ביותר.

באותה תקופה, הישראלי המכוער שבשוליים, שהתרגל לשלוט בשיח הציבורי ולפתע נדמה לו שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הגביר ווליום והקצין. כך נחשפנו לתופעות נאלחות כמו גדעון "הרעים לטיס", "הצל" שהטיל צלו וחתתו ודומיהם.

את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִיתִי? האם זה ימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

 

* כמו פרה הבועטת בדלי החלב המלא, כך החברה הישראלית, ביצר אובדני בלתי נתפס, מיהרה בתום המלחמה לחרב את כל היפה והטוב שבא לידי ביטוי במלחמה. התקשורת והפוליטיקאים, שדיג במים עכורים אומנותם, השכילו להעכיר ולהרעיל את המים הזכים של החברה הישראלית.

הם הצליחו להסיט (ולהסית) את החברה אל מדרון הפלגנות, הקרע והשנאה.

הם גררו אותנו לבחירות מיותרות; בחירות לעומתיות ורוויות שנאה והסתה שלא ידענו כמותן שנים רבות.

מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה" וסרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה הם בעיניי התגלמות הבחירות הללו.

במלחמת "צוק איתן", החברה הישראלית העלתה על נס את ה"אנחנו" – במלוא תפארתו. במערכת הבחירות הזאת ירדנו לבירא עמיקתא של "אנחנו או הם" – סיסמת הבחירות המשותפת לשתי המפלגות הגדולות.

איני רואה איך אפשר לעצור את ההידרדרות הזאת לפני הבחירות. בבוקר שלמחרת הבחירות, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, יהיה עלינו להפשיל שרוולים ולעמול קשה כדי לנסות ולשקם את החברה הישראלית מהריסותיה.

 

* בני בגין הוא אחד האישים הערכיים, האיכותיים, הצנועים וההגונים ביותר שפעלו בפוליטיקה הישראלית. בגין הוא התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם. חזרתו לחיים הפוליטיים היא בשורה חשובה. זהו תיקון של הדחתו המבישה בפריימריז לפני הבחירות הקודמות.

כאשר בני בגין חזר לליכוד לפני הבחירות לכנסת ה-18, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. כאשר בני בגין לא נבחר בפריימריז לכנסת ה-19, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. מה תזעקנה הכותרות עם חזרתו של בגין לרשימת הליכוד לכנסת ה-20?

אם מישהו זקוק להסבר מדוע הליכוד זקוק כל כך לדמותו של בני בגין, כדאי שיראה את מופע ההתבהמות האלים של חוטפת המיקרופונים מירי רגב.

אחרי הדחתו של פייגלין, חזרתו של בני בגין מבטאת את סופו של ניסיון ההשתלטות העוינת של הליכוד.

בני בגין תמיד ייחשב "בן של", אך כדאי לזכור שהוא מבוגר בשנתיים אחרי מנחם בגין בפרישתו.

 

* מה יש בו, במקום ה-11, שגם הליכוד וגם "המחנה הציוני" הקצו דווקא אותו לשריון ה"אסים" שלהם?

 

* חבל שעמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון אינו מופיע ברשימת המחנה לכנסת. גם אישית ובעיקר אידיאולוגית, חשוב מאוד שהקול שלו ישמע בתוך מפלגת העבודה; קול הגיוני ושקול, שיכול להוות משקל נגד לקולות אחרים באותה מפלגה.

הסיכוי שהוא יכהן כשר הביטחון אינו גבוה. ראשית, הסיכוי שהרצוג ירכיב את הממשלה הוא בינוני ומטה. שנית, אם הוא ירכיב את הממשלה, הוא לא יוכל למנות את ציפי לבני לשרת החוץ, טרכטנברג לשר האוצר, ידלין לשר הביטחון, שלי יחימוביץ' לשרה בכירה. הרי הוא יהיה חייב לתת תפקידים מרכזיים לשותפות הקואליציוניות. במקרה כזה, יהיה קל יותר לוותר על ידלין, כיוון שלא יהיה ח"כ, אין לו כוח פוליטי והוא אינו יכול להוות איום על הרצוג.

פוליטיקה פשוטה.

 

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", עמוס ידלין סיפר שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, למעט פעמיים – בשתי מערכות הבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בשל כעסו על המחדל (שהיה האירוע המכונן של חייו, ובעקבותיו החליט להישאר בצה"ל).

הוא לא סיפר למי הצביע באותן שתי מערכות בחירות, 1973 ו-1977. המעניין הוא, שאלו שתי מערכות בחירות שבהן אביו, אהרון ידלין, היה מראשי מפלגת העבודה. ב-1973 הוא היה ח"כ בכיר (שנה קודם לכן התפטר לאחר שנים רבות מתפקידו כסגן שר החינוך והתרבות) ובבחירות 1977 הוא היה שר החינוך בממשלת רבין הראשונה. 

 

* לאחר שבועות אחדים שבהם חיבק "הארץ" את הרצוג ולבני, בימים האחרון הוא שינה קו והחל לזנב ב"מחנה הציוני". אולי זו סלידה מעצם ההגדרה "המחנה הציוני". אולי זו תגובה לגיבוי ש"המחנה הציוני" העניק לממשלה באירועים הביטחוניים בצפון. אולי זו הצבתו של עמוס ידלין, איש עמותת אלע"ד המיישבת ביהודים את מזרח ירושלים – למועמד המחנה לתפקיד שר הביטחון. אולי זו הזליגה של מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שאם תימשך עלולה לסכן את עצם יכולתה לעבור את אחוז החסימה. ואולי זה הגֶן הרדיקלי, המחייב אותם להתייצב מ"שמאל" ל"שמאל".

מאמר אחר מאמר, יוסי שריד, גדעון לוי, אורי משגב ואחרים, יורדים כסח על "המחנה הציוני", מצביעים על ציפי לבני כמחרחרת מלחמות בעזה, מציגים את הרצוג כמי שישתלב אחרי הבחירות בממשלה בראשות נתניהו וכד'.

בגיליון ערב שבת היה זה תורו של זאב שטרנהל. גם הוא הציג את הרצוג כמי שירוץ לממשלת נתניהו, טען שתפישתו המדינית מעורפלת, טען שנוח יהיה לנתניהו לצרף לממשלתו את הרצוג, לבני ולפיד ש"מלבינים" את סרבנותו ואת הנצחת אקיבוש וכו' וכו'.

שטרנהל מבקש שינוי רדיקלי, ואינו רואה איך ניתן לחולל אותו דרך הקלפי. ולכן, הוא מייחל לפתרון שלא דרך הקלפי – דרך התערבות בינלאומית, חרם על ישראל ופגיעה יזומה בביטחונה. "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על ראשינו משבר לאומי גדול... לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקרבנו ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול-לבן. רק כשתיפגע הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת עתידנו."

האם חתן פרס... ישראל (!) הנ"ל הוא יותר פטריוט או יותר דמוקרט?

 

* עם הצבתו של הפרא הכהניסטי במקום הרביעי ברשימתו של אלי ישי, נתפלל שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה.

 

* חבל מאוד שרות קלדרון משובצת רק במקום ה-15 של "יש עתיד". אילו ידעתי בוודאות שהקול שלי יכריע אם היא תיכנס, הייתי מצביע להם. אבל אם אצביע להם, הקול שלי עלול להיות הקול המכריע שיכניס את עופר שלח (מס' 6).

 

* 12 בפברואר 1990. יו"ר מרכז הליכוד אריק שרון, מסכל הצבעה על תוכנית מדינית של ראש הממשלה יצחק שמיר. במערכת הגברה חלופית רבת עוצמה שהכין בעוד מועד, גבר על קולו של ראש הממשלה שניהל את ההצבעה, בהצגת שאלון חלופי בנוסח "מי בעד חיסול הטרור?"

30 בנובמבר 2004. במהלך דיון במרכז מפלגת העבודה על מועד הפריימריס לראשות המפלגה, התפרץ המועמד אהוד ברק לבמה, חטף את המיקרופון מהיו"ר ההמום משה שחל, ונשא את דבריו ללא רשות דיבור.

חוטפת המיקרופון מירי רגב מכוונת גבוה.

 

* לא רבים המקרים שבהם אני משבח את גדעון לוי, אך כשמגיע לו – מגיע לו. הוא כתב הספד יפה ומרגש על דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שהלך לעולמו.

במאמרו הוא הצביע על הניגודים שלנדאו הכיל, ובין השאר הוא כתב שלנדאו היה בעת ובעונה אחת ציוני רדיקלי ושמאלני רדיקלי.

כשמאלן רדיקלי, לוי מודע לסתירה בין שמאל רדיקלי וציונות. לא בכדי הוא אנטי ציוני, כתב מאמרים נגד הציונות בהם קרא לישראל להיפרד סופית ורשמית מהציונות ולקבור אותה קבורה נאה. אך למה הוא מתכוון כאשר הוא מגדיר את לנדאו "ציוני רדיקלי"? מה פירוש "ציוני רדיקלי"?

יש הבדל בין קיצוניות ורדיקליות. קיצוניות מתארת את המקום שבו נמצא אדם בספקטרום הדעות. ככל שהוא קרוב יותר לקצה, הוא מוגדר קיצוני.

רדיקליות היא הרצון לשנות מהשורש את המצב הקיים.

הציונות היתה מהפכה רדיקלית ביותר. היא קראה לשינוי מהשורש של הוויית העם היהודי – מעם מפוזר בגולה לעם מרוכז במולדת, מעם נטול עצמאות ותלוי בחסדי זרים לעם ריבוני במדינת לאום עצמאית, מעם מנותק ורוחני המרחף בעולם לעם עובד ויצרני הנטוע באדמתו, מעם חריג וזר בניכר לאומה שהינה חלק ממשפחת העמים הריבוניים, מעם הדובר בבליל לשונות וז'רגונים לעם שהחייה את שפתו הלאומית שהייתה בתרדמת עמוקה והפך אותה לשפת הדיבור ועוד. הציונות היתה מהפכה רדיקלית בכך שהיא תבעה מהפרט שינוי רדיקלי באורחותיו – עקירה מארץ הולדתו ועליה לארץ מולדתו, אימוץ שפה ישנה-חדשה וכד'.

היום, 67 שנים אחרי שהציונות הקימה את מדינת ישראל – מדינת לאום יהודית דמוקרטית, הציונות כבר אינה רדיקלית, אלא עובדה קיימת. עובדה שיש לטפחה ודורשת מאתנו עוד מאמצים רבים בקיבוץ גלויות וביישוב הארץ, בחיזוק המדינה והחברה. אולם הטיפוח הזה אינו רדיקלי, אלא חיזוק הקיים. הציונות עדין רדיקלית ברמה האישית, בקריאה ליהודי החי בגולה לעלות לארץ, לדבר עברית. בוודאי שאין היא רדיקלית בעבור יהודי ישראלי שחי כאזרח ישראל. ולכן, לא ברור לי מה פירוש הרדיקליות שלוי מייחס לעובדת היותו של לנדאו ציוני.

לעומת זאת, הפוסט ציונות היא רדיקלית. כל ניסיון לשנות את מהותה של מדינת ישראל, ממדינה יהודית דמוקרטית, למשהו אחר – הוא רדיקלי, כיוון שהוא עוקר משורש את מהותה של המדינה ומנסה ליצור משהו חדש תחתיה, גם אם היא תמשיך להיקרא מדינת ישראל. מי שקורא להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שמקור הסמכות שלה אינו רצון העם והחוקים שנבחרי הציבור מחוקקים אלא ההלכה, מציע הצעה רדיקלית. מי שקורא להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית שאינה עוד מדינת הלאום היהודית, מציע הצעה רדיקלית.

גדעון לוי הוא אכן איש שמאל רדיקלי, המציע לעקור את המדינה היהודית ולהקים תחתיה משהו אחר לגמרי. דיוויד לנדאו היה ציוני וליברל-שמאלני, אולם הוא לא היה רדיקלי לא בציונות שלו ולא בשמאלנות שלו. 

 

* ביד הלשון: הזמנו מראש ארוחה במסעדה. "אבל בשעה עשרה לשמונה תצטרכו להחזיר את השולחן."

להחזיר את השולחן? איזה שולחן לקחנו?

זה הזכיר לי שבקיבוץ שמיר, בימים הרחוקים של הלינה המשותפת, כאשר אישה סיימה את חופשת הלידה והכניסה את התינוק לבית התינוקות, הסלנג הקיבוצי כינה זאת: "החזירה (!) את הילד לבית תינוקות."

זה גם מזכיר לי את הכינוי המוזר לנסיגה מחלקי ארץ ישראל כ"החזרת (!) שטחים."

אגב, מתוך תפריט המסעדה: "עוגת בצנצנת". לא נגענו.

 

 

* * *

אנחנו מאמינים כי בכל הקשור ליחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב – לא חלה וגם לא תחול שום הרעה, ואולי אפילו אובמה עצמו אינו יודע את עומק היחסים הללו ואיתנותם כי אולי לא הכול מגלים לו!

אהוד בן עזר

 

 

* * *

אוריה באר

שבחים מפליגים מדי לצ'רצ'יל ולאטלי

בגיליון המכתב העיתי האחרון, מיספר 1015, חלק מיודענו אורי הייטנר שבחים מפליגים לשני המנהיגים הבריטים הנודעים: וינסטון צ"רצ'יל וקלמנט אטלי. שניהם היו ראשי ממשלת בריטניה. הראשון במהלך המלחמה, והשני במשך כחמש שנים לאחריה. שניהם ראויים כמובן להערכה, אלא שמבחינתנו, כיהודים,  התמונה אינה ורודה כלל.

נתחיל בצ'רצ'יל הגדול. ובכן, במשך כל מלחמת העולם השנייה ביצעו טייסי חיל האוויר הבריטי עשרות אלפי גיחות לעבר מטרות בגרמניה, בפולין, באוסטריה ובשדות הקרב באירופה. כך גם  חיל האוויר האמריקני, הטוב אף יותר. כמה פעמים הפציצו חילות אלה את אושוויץ, או את דכאו, או את מטהאוזן, או את בוכנוואלד, או סוביבור, או עשרות מחנות ריכוז אחרים?

אף לא פעם אחת. ושם בוצעה הוצאה להורג המונית, של יהודים, של שבוים בידי הגרמנים, של צוענים, מתנגדי משטר, וסתם חולי נפש.

כן, אף לא פעם אחת.

 במהלך המלחמה פנו מנהיגי יהדות בריטניה מיספר פעמים אל צ'רצ'יל וביקשו, ממש התחננו, שיורה על הפצצת אושוויץ.

מה היתה תשובתו: "סליחה, זה לא רלבנטי למטרות המלחמה."

קראתם? אז קראו שוב. לא רלבנטי למטרות המלחמה.

באושוויץ בלבד נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, חוץ ממאה או מאתיים אלף שבויים רוסיים, צוענים ואחרים. בשנת 1944 בוצעה שם המתה המונית של כחצי מיליון יהודי הונגריה. ממש בסרט נע.

 צ'רצ'יל הגדול, לא שינה את דעתו. רצח יהודים לא "הזיז" לו בכלל.

יתר על כן, במהלך כל המלחמה סגרה בריטניה באופן הרמטי את גבולות ארץ ישראל, כדי      לרצות את  הערבים. הלורד מוין היה המבצע של מדיניות זו, אך  צ'רצ'יל היה יכול בזיז עפעף לשנותה.

עשרות אלפי יהודים, אם לא מאות אלפים, היו יכולים להינצל – אך השערים לא נפתחו.

ועוד פרט שמעטים שמו לב אליו. בשנת 1944 מתנקשים אליהו חכים ואליהו בית צורי בלורד מוין. הם יורים בו בחוצות קהיר בשל מדיניותו האדישה לבעיות היהודים בשואה, שגבלה באנטישמיות.

השניים נתפשים, מועמדים למשפט, ונגזר עליהם עונש מוות. אך שלטונות מצרים, והרשות המשפטית שם, רוחשים אהדה לשניים. הם מעכבים את הוצאתם להורג, ושואפים להמתיק את דינם ולהחליפו במאסר עולם.

אך צ'רצ'יל מתערב. הוא מצלצל אישית לגורמים הנוגעים בדבר, ולוחץ להוציא להורג את השניים. ואכן, המצרים שאין להם ברירה, מול הלחץ של צ'רצ'יל עצמו, מוצאים את השניים להורג בתלייה.

אכן, ידיד למופת...

האמור לעיל לא מונע מצ'רצ'יל להציג עצמו כל השנים כחובב הציונות ואוהב יהודים. אכן, צביעות למופת.

מה באשר לאטלי? גם כאן סיפור צביעות דומה, אם כי לא  באותם ממדים. אטלי וממשלת הלייבור עולים לשלטון ביולי 1945. הם מנהיגים מדיניות של כלכלת רווחה. הם משנים לחלוטין את מצב ההמונים בבריטניה הגדולה. זה יפה וזה חיובי מאוד. אך מה בנוגע ליהודים?

שר החוץ בממשלתו של אטלי הוא אנטישמי עם קבלות. הוא מונע מעשרות ספינות מעפילים להגיע לארץ ישראל לאחר השואה הנוראה.אלפי מעפילים מובלים לקפריסין. אלפים אחרים מורחקים מחופי הארץ. משטר עריצות ממש מופעל בארץ ישראל, ומול המחתרות. כמאה אלף חיילים, מלחים ושוטרים, עושים הכול, כדי למנוע עליית שרידי השואה לארץ.

ואטלי?

הוא שותק ולא עושה מאומה, ועוד מחזק את ידיו של שר החוץ שלו בווין. גם הוא "החזיק" עצמו לציוני.

 לסיכום: לפני ששופכים מחמאות וקילוסים על השניים, כדאי אולי לראות את התמונה בשלמותה. מבט נוסף לא יזיק כלל.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ברוך פלטנר

לא כל טעות אפשר לתקן

שלום אהוד,

נדמה לי שכתבת בעבר שאינך מסכים עם כך שעצמאות ישראל בעת העתיקה חרבה פעמיים בגלל שנאת חינם, שחיתות, ועבודה זרה, כפי שמקובל לחשוב בחוגים רחבים וכפי שתיארו זאת חלק מנביאינו.

אני מסכים עם עמדתך זו. למרות שחוסר לכידות קיצוני, בין אם פוליטי ובין אם תרבותי – אינו דבר טוב ולמרות ששחיתות יוצאת מגדר המקובל גם היא אינה מועילה, עצמאותנו בעת העתיקה חרבה פעמיים בגלל משהו אחר והרבה יותר פשוט: טעויות הרות גורל בהבנת הנוף הגיאופוליטי. הבית הראשון חרב מכיוון שהיתה קבוצה חזקה ממשפחת המלוכה שתמכה במצרים כנגד בבל ודחקה במלך צדקיהו להפר את יחסי המרות שלו עימה, דבר שנגמר בחורבן ובהגלייה. ואף הגדילה קבוצת אנשים זו לעשות ורצחה לאחר החורבן את גדליה בן אחיקם, שאותו מינו הבבלים לניצב על מה שנשאר מממלכת יהודה. ומה עשו לאחר הרצח? נמלטו למפעיליהם ממצרים, כמובן.

הבית השני חרב באופן דומה בגלל הערכה שגויה של עוצמתה של רומי, שהיתה אז בשיא כוחה.

ויש גם דוגמה הפוכה: החשמונאים העריכו נכון שההממלכה הסלווקית נמצאת בנקודת חולשה כתוצאה ממלחמתה עם האימפריה הרומית,  ופעלו כדי לנטרל את שליטתה בארץ ישראל.

עצוב ומדהים לחשוב מה היה קורה אילו היה המרד ברומאים מתרחש מאתיים שנה מאוחר יותר, כשרומא היתה כבר מנוונת ועסוקה בהגנת גבולותיה הצפוניים כנגד השבטים הגותיים. נוכחותה של ישות יהודית עצמאית וחזקה בארץ ישראל במאות השלישית עד השביעית לספירה היתה משנה ללא הכר את הנצרות ואת האיסלם ולכן גם את עולמנו היום, ואולי לטובה.

המצב היום אינו שונה כלל ועיקר. ישראל חייבת לפעול בחוכמה ואינה חסינה, לצערי הרב, מלעשות טעויות הרות גורל בזירה הביטחונית המדינית. ייתכן מאוד גם שהטעויות כבר נעשו. עד אוסלו, ישראל הפעילה את כוחה ככל הניתן כדי לקיים שטחי מחסום לפעולות איבה מחוץ לגבולותיה. כך בפשיטות ההרתעה בעזה ובשומרון בשנות החמישים, כך בשמירה על שליטה ביטחונית מלאה בעזה וביו"ש לאחר מלחמת ששת הימים, וכך ברצועת הביטחון בלבנון.

החל מאוסלו, דרך ההתנתקות מעזה, וכלה בבריחה מרצועת הביטחון – הרסה ישראל במו ידיה, ללא כל סיבה אמיתית, את המערך ההגנתי הטוב ביותר שעמד לרשותה. מערך שנבנה במחיר דמים כבד וסיפק הגנה מצוינת לעורף במחיר מינימלי. מהטעות המונומנטלית הזו אין דרך חזרה. העורף הישראלי חשוף כעת לנשק להשמדה המונית, וחלקים רבים של ישראל הריבונית, סמוך לגבולות עזה ולבנון – אינם מתפקדים.

כפי שאנחנו נוכחים לראות – אין עליונותנו הכלכלית, הטכנולוגית, ואף הצבאית מועילות ולא כלום במצב עניינים זה. מרחב הספיגה שלנו הוא כעת בתוך גבולותינו הריבוניים ולא מחוצה להם ואנחנו מורתעים היטב לא על ידי מדינות ידידותיות כמו ארה"ב או לפחות שפויות כמו אירופה כפי שהיה בעבר, אלא על ידי הגרועה שבאויבינו, איראן. בדיוק כמו בעבר כך גם היום כשמדובר על מדינה כמו ישראל ולא כמו רוסיה לא כל טעות אפשר לתקן.

 

 

* * *

רביבה בן זאב

מרחב מחייה של שפיות עוקצנית בגל"צ

ארבעה ימים בשבוע בין השעות 11.00 ל-12.00 לפנה"צ מעניקים לנו בגל"צ שעה של קורת רוח. שני זוגות שדרנים חכמים ושנונים: עירית לינור וקובי אריאלי, לסירוגין עם אברי גלעד וג'קי לוי, משתפים אותנו בראייתם ההומוריסטית את מציאות חיינו.

החבר'ה המקסימים והחכמים הללו, משדרים להנאת המאזינים שעה של קריצת עין ובדיחות הדעת ומפגינים חוכמה וידע בהגשה ייחודית וחביבה. הם צוחקים עלינו במשובה ולועגים לחולשותינו והכל בהומור נטול שמץ של רשעות, ואנו השומעים, צוחקים בהנאה יחד אתם. גם הוויית חיינו הקשה והמעיקה כשהיא מטופלת בפיהם, נשמעת הרבה פחות מאיימת כפי שהיא מתורגמת אצל השדרנים המבריקים הללו. 

מחקרים רבים כבר הוכיחו את ההשלכות החיוביות שיש להומור ולצחוק על הפרט והחברה, ובדרך כלל אני משתדלת לא להחמיץ את התכנית הזאת כשאני מתענגת על הסיפורים וגם זוכה להיווכח איך הם מטפלים בבעיות הקיומיות  בפיקחות ובקלילות.

השעה הנפלאה הזאת היא 'המילה האחרונה' המשודרת בגלי צה"ל.

עד תחילת שעת התוכנית, משעות הבוקר המוקדמות  ברדיו ובתוכניות הבוקר של הטלויזיה, המאזינים חשופים לתקשורת כמעט חד צדדית שדואגת להשמיע באוזנינו מיגוון של חדשות רעות.

מוזר מאוד איך בדרך כלל נעלמות מעורכי חחדשות ידיעות טובות כלשהן, ולו רק לשם איזון מינימלי. לא פעם אני תוהה: האין במדינת ישראל שום דבר טוב? שום דבר מעודד? שום דבר חיובי? בדרך כלל – לא אצלם. ואם כן, אזי במשורה.

מראיינים תוקפניים במיוחד אפילו לא מתאמצים להסתיר את דעותיהם המוטות בשאלות מרגיזות ומקוממות.

מרואיינים שדעתם אינה כדעת השואלים מוצאים עצמם במלחמה אבודה מראש כדי להצליח להשחיל תשובה, בעודם נדרשים למידה לא מבוטלת של ריסון עצמי ובניסיונות שווא להשלים חצי משפט מבלי שתשובותיהם ישוסו במכוון ובעורמה כדי לדלות כותרת המנוגדת לדברים שנאמרו.

סגנון התוכניות הללו אינו משפיע לטובה על המאזינים שגם כך העצבים רופפים מכורח המציאות, המצב הבטחוני והמתח היומיומי להם רובנו נחשפים.

ואז מגיעה השעה הנכספת: 'המילה האחרונה'  ומשנה את מצב הרוח.  שעה אחת מהנה ומבדרת ומשחררת  פרצי צחוק.

ובכן, עד עתה. אך במחוזותינו – לא לעולם חוסן !

 בימים האחרונים החליט מפקד גל"צ שהתכנית המרנינה 'המילה האחרונה' מיועדת להורדה. הנימוק: יש בה אחדות דעים פוליטית. (מממ...) 

בתוכנית הטלוויזיה 'תיק תקשורת' התראיינו בנושא הזה העיתונאי דרור רפאל מ'מעריב'  וירמי עמיר מ'מגפון'.

ירמי עמיר, שנשמע כעוס, ניסה להצדיק את ההחלטה בהסבירו: "לכל הרביעייה יש אותה דעה פוליטית, ג'קי לוי משתמש בבדיחות קרש והתוכנית בכלל אינה אינטליגנטית. היא דתית, ימנית ואין בה אקשן. ובכלל, הדתיים השתלטו על גל"צ והעיתונאים עם הכיפה והאג'נדה הימנית משתמשים בדת כדי להשפיע ומסבירים שיש לביבי יותר סיכוי. זאת לא היתה כוונת התכנית מלכתחילה." סוף ציטוט. 

דרור רפאל שהקשיב בתדהמה לדברים הללו הסביר בפשטות "שהתוכנית נהדרת ומדוע להורידה?" בנסותו להשיב לירמי ש"גם בעיתון 'הארץ' יש אותה דעה פוליטית ועל פי התפיסה הזאת צריך לסגור אותו..."

לא נראה לי  שהצליח לשכנע את בר הפלוגתא הנחוש.

ובכן, היכונו להעלאה מחודשת של תוכניות ריב ומדון ויכוחים וצעקות ששבענו מהם עד לזרא. כך ימשיכו לכפות עלינו מלל סרק בין ימין לשמאל מלווה בהתפרצויות זה לתוך דברי זה, כדי לשחזר מלחמות גלאדיאטורים מילוליות במקום הרביעיה הנפלאה שהוכיחה עצמה כמוצלחת.

אותי ההסבר הזה שיכנע. מעתה בשעה הזאת אטוש את גל"צ לטובת 'קול המוסיקה'. אלה  שירצו להאזין ולסבול – שיאזינו ושיהיה להם לבריאות.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרה של ורדה גלס-רוהלד

מתוך רשימה ביומן מיום 16 ביוני 2004

ורדה

ורדה גלס היתה מלכת ה"שיכבה" בצופים. כמעט כל הבנים היו מאוהבים בה. איך אפשר שנאהב כולנו אותה בת, ונישאר חברים? כמו חי אני רואה כיום את המעמד שבו ג'אד נאמן ואני עומדים ברחוב פיק"א, ליד הגדר של בית-הספר, ולאחר שאני מתוודה בפניו שגם אני אוהב את ורדה, הוא מנחם אותי ואומר בקולו הסמכותי, השופע רעיונות חדשים לבקרים:

"לא חשוב, אודי. לא מפריע לידידוּת אם שני בנים אוהבים אותה בת."

סבי מצד אימי, חנוך-יששכר ליפסקי, ומשפחתו, גרו שנים רבות ברחוב יבנה, כיום רחוב חיים-עוזר, בבית שמרפסתו הרחבה צפתה אל "מגרשי שפיגל", שהיום ניצבת עליהם עיריית פתח-תקווה. מעבר לקיר המשותף, לצד דרום, היתה הדירה של פנחס גלס וארבע בנותיו. הצעירה בהן, ורדה, היתה בת-גילי. כאשר התאהבתי בה גיליתי בקופסת התמונות המשפחתית תצלום שבו שמו אותה ואותי, כבני שנתיים, בסל הפוך-למחצה. שמרתי אותו כאוצר יקר, כקמיע, מקווה בסתר ליבי שאולי יש בתמונה פעולת קסם שתגרום לה לאהוב אותי (היינו בני שלוש-עשרה לערך). בתצלום דומה, בן-דודי אורי חדש ואחותה של ורדה, נעמי קול – יושבים אף הם בסל. אולי היה אז תחביב לשים ילדים קטנים בסל ולצלם אותם?

במסיבה אצל המדריך האגדי שלנו, מוסה, משה רפאלי, למלאת לו שבעים, התוודו אחדים מאיתנו על אהבת נעוריהם – ורדה. והיא ישבה שם בחצר, בקרב ה"בנות", יפה כתמיד גם בשערה הלבן, וזקופה, והקשיבה בחיוך. היה אפשר לקנא בה גם לאחר יובל שנים. מי תיאר לעצמו שכה קרוב מותה. וטוב שהספקנו, דני, נדמה לי גם ג'אד, אני, וגם אחרים – לומר לה את שבח נעוריה בפניה. קראתי שם קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי" (2000). גיבורתו רותי היא צירוף כל הנערות שאהבתי, אבל הקטע שקראתי קשור לוורדה:

 

קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות... והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

 

שנים קודם לכן, ברומאן "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), סיפרתי על הפגישה ההיא עם ורדה, לאחר ששאלה ממני את אופניי החדשים. במקור עמדנו בחושך בסימטה קטנה ליד קיר בית בקצה הדרומי של רחוב מוהליבר, כאשר האופניים שלי בינינו. הגיבורה ברומאן, נֵלִי, נכדתו של בעל האחוזה – גם היא צירוף של אהבות (ואכזבות) נעוריי. וב"מושבה" ישנה אחוזה שהיא צירוף שדרת הוואשינגטוניות שהובילה לביתו הגדול של יהודה רייספלד, ואחוזת קלמניה של משה גרידינגר, ליד צופית, שהיא סיפור לעצמו) –

בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:

"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"

"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.

"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."

פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.

טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.

"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.

היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.

"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.

במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.

אך היא אמרה רק זאת:

"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."

"מדוע?"

היא שתקה.

רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:

"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"

הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.

אך היא שתקה.

היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.

מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."

"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."

האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.

"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.

ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.

הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.

חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!

 

שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."

מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:

 

"כל איש פורט, פורט על עוגבו,

את הניגון, ניגון שבלבבו –

כל איש נושא, נושא את מכאובו...

כל איש נושא, נושא בו ואוהב

את האחת, אחת אשר בלב...

אם איש רך-רוח הוא ודל

הוא ירדפנה עד יחדל...

אבל אם גבר הוא, אם גבר

לא ישברוהו שוד ושבר – "

 

מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:

"נלי."

 

 

* באותו יום רביעי, 16.6.04 סיימתי לכתוב את הרשימה לזיכרה של ורדה גלס-רוהלד, שנפטרה שנה לפני כן מסרטן בראש. אחותה נעמי קול, אשתו-לשעבר של איציק קול, ביקשה ממנה את הרשימה לספר שאחיותיה עמדו להוציא לזכר של ורדה. הספר אמנם יצא לאור, כך נודע לי, אך לי לא שלחו עותק, כך שאינני יודע אם רשימתי אכן נכללה בו.

ורדה היתה בת דוד של יהושע קנז (גלס). אביו צבי הרמן היה אחיו הצעיר של אביה פנחס.

 

 

* * *

ידידיה יצחקי

על "ניצבת" – דעה אחרת

במקור ברוך, זירת ההתרחשות העיקרית של הרומן "ניצבת", עברו עלי שנות ילדותי ונעוריי. בחרתי שלא לעסוק בחומרי תשתית, סמליים או בין-טקסטואליים, כיוון שמקור ברוך ואנשיה ממשיים מאוד בזיכרוני וכך גם קראתי את הרומן המצוין של א"ב יהושע "ניצבת": בבית הסמוך לביתנו גר הרב מנחם אוורבוך, סבו של ידידנו פרופ' מנחם ברינקר. בבית ממול גרה משפחת שאולזון, היו לה תאומים משה ויהודה, לימים המשורר משה בן-שאול ופרופ' יהודה בן-שאול. ברחוב סמוך היתה מתפרה של החייט מר קצ'לסקי, היו לו שני בנים, אהרן ואפרים, לימים קציר. היתה גם חנות מכולת של זוג חרדים קשישים, האדון והגברת בּוּגָאיֶיר.

מאז אותם ימים רחוקים חלו שינויים רבים במקום, בעיקר באוכלוסייה שלו. במציאות הבדיונית שב"ניצבת", בחנות שהיתה מתפרה של מר קצ'לסקי מן הסתם מוכרים היום מזוזות טליתות וספרי קודש. בדירה שגרה בה משפחת שאולזון החילונית דרה כעת משפחת פומרנץ החרדית, או אולי בדירה דומה, ואל מקומו של הזוג בוגאייר מהמכולת בא הזוג רוזנקרנץ. אין ספק, הם מעולם לא שמעו דבר וחצי דבר על שייקספיר, קל וחומר על סטופרד, ואף על פי כן, השם רוזנקרנץ הטעון כל כך, שהעניק להם בולי, מתאים כאן מאוד, לא כהשלכות בין-טקסטואליות אלא משום שרוזנקרנץ חורז יפה עם פומרנץ, כמו  בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי. רק שנראה לי שגם על גוגול האנשים הטובים האלה לא שמעו מעולם. אולי עורך הדין.              

למיטב הבנתי, ועם שהפכתי בשאלה זו ימים רבים, פרשת רוזנקרנץ לימדה אותי שהזיקות הבין-טקסטואליות שהרומן עשיר בהן מאוד אכן אינן מציעות פשר לספר. גם הכותר "ניצבת" מכיל את הספר רק במשמעויות המילוניות שלו, ולאו דווקא בהשלכות אלה או אחרות של הניצבות. כך גם כותרים של ספרים שמובלעים ברצף של הטקסט כמו "אש ידידותית", "קופסה שחורה", "התגנבות יחידים", "החולה המדומה", שלא מצאתי בהם רמזים נושאי משמעות ל"ניצבת", וכך גם הארמזים הרבים המפוזרים ברומן. אולי זו "מלכודת" למבקרים שטמן בולי, משחק עם חוקר שיתייגע ליחס פשר לדברים שאין להם פשר.

לדעתי, המשמעות העמוקה והמורכבת של הרומן נמצאת באירועים ובדיאלוגים המדברים בעד עצמם, ביחסים עם אביה במיוחד, עם אימה ועם אחיה. וכן גם בקטעי הניצבות של נוגה, באביזרים המלווים את הסיפור – הנבל, המיטות, השוט, וכמובן החליפה של אבא, בחלומות שהיא חולמת, וביצירות המוסיקליות שהיא מנגנת או משתתפת בנגינתן, כפי שהראה פרופ' דן מירון. סיפורו של הרומן והדיאלוגים שלו מציגים נושא של שיבה הביתה, אם גם ארעית, עם המשתמע מסיטואציה זו. בסיפורי הניצבות נוצרו לה קשרים ארעיים ומשמעותיים עם ניצבים אחרים, שופט בדימוס וקצין משטרה בדימוס. בבית שגרה בו, בית הוריה, חזרה לקדמותה מערכת שונה ומיוחדת, חיובית ונעימה, אם גם בעייתית, בין נוגה החילונית לשכנים החרדים וילדיהם, יחסים שנראים כהשלכה מאורח החיים של נוגה עצמה.

תפקידיה כניצבת מאירים את מציאות חייה של נוגה. הרעיון שהיא עשויה להיות נכה בנפשה, כהבנתו של אוריה בעלה לשעבר, מומחש בתפקידה כניצבת בצילומי סדרה שמתרחשת בבית החולים, בה נוגה יושבה כנכה מדומה בכיסא גלגלים, וכך מוצא אותה אוריה. להוציא את סצנת המעפילים היורדים אל החוף, בה היא משחקת תפקיד של עולה שנהרגה בירי של הבריטים, יתר תפקידי הניצבות שלה קשורים בנישואים במשבר, בבעיות בזוגיות. בתפקידה השני כניצבת היא יושבת בחבר מושבעים במשפט של אישה שרצחה את בעלה, כנראה כיוון שבגד בה; היא מופיעה באופרה "כרמן" שבה המאהב דון חוזה רוצח את כרמן אהובתו על שבגדה בו עם המַטַדוֹר, ובסרט דוקומנטרי בו מדובר בפרופסור שבימי נעוריו ניסה להרעיל את אהובתו שמא תבגוד בו. תפקידים אלה, כסיפורי משנה, מהדהדים בחייה של נוגה. אוריה טוען שהיא מהווה חבר מושבעים שגוזר אשמה על הכול, רק לא על עצמה. סירובה ללדת לדעתו היא נכות, ואילו היא מאשימה את אוריה שהרעיל את התשוקה שלהם.

בין האביזרים המלווים את הסיפור בולט הנבל. מקובל לראות בו כלי נגינה נשי, והוא מציין את הנשיות של נוגה שהיא בעייתית כלשהו בשל סירובה  ללדת, לפחות בעיני האקס שלה. המיטות, מיטת ילדותה ומיטת היחיד החשמלית, לעומת המיטה הזוגית הישנה של ההורים שבה שכבה נוגה לראשונה עם אוריה. היא נודדת בלילות ממיטה למיטה כאילו משחזרת תקופות שונות בחייה. השוט, שנקרא גם "קורבש", בערבית, נוגה זקוקה לו כדי לסלק את ילדי השכנים שחודרים לפרטיות שלה, אבל למוכר הבדואי היא אומרת שהיא זקוקה לשוט כדי לאלף את בעלה, ובכך חושפת את עמדתה היותר עמוקה, בזוגיות שלה. בסופם של הדברים ניתן השוט באופן סמלי למנצח על התזמורת ההולנדית, שנתנה פתרון זמני לבעיית קיומה. החליפה של אבא מנכיחה אותו בהווייה שלה, על אף מותו שנים קודם לכן, היא מנסה להפטר ממנה, ללא הצלחה. לעומת זאת היא גורמת למצב מביך עם מר עבאדי, שירש את משרתו של אביה במחלקת המים, ומייצג בשבילה את אביה.

הופעותיה של נוגה בתפקידי ניצבת נקשרים בזוגיות שלה, כפי שכבר ראינו, וכך גם החלומות שהיא חולמת. החלום לפני הופעתה כניצבת ב"כרמן" עשוי לספר על מקומו של הנבל המתמזג באישיותה של נוגה, "גדול ומלכותי". על אף היותו כלי נגינה נשי, הוא מוצב בחלום בין כלי נשיפה מתכתיים וקולניים, גבריים. גם החלום המסיים את הרומן, לבד מהעלאת זיכרון ילדות רב משמעות, מצביע גם הוא על הבעייתיות בנשיותה של נוגה, עם התלות באביה והצורך להשתחרר ממנו ומהזיכרון שלו. ניכר בחלום גם הפחד מהמוות שעלול להיות כרוך בלידה.

ברובד הגלוי של הרומן נמצאת אפוא אישה שמסרבת ללדת, יש אומרים, למלא את חובתה או לממש את זכותה כאישה. נושא מוזר, אם חושבים על האיסור הסיני ללדת יותר מילד אחד, ומול תכנית הטלוויזיה "בייבי בום", בה נראות נשים שמקריבות הרבה כדי לזכות בילד. השאלה הגדולה היא מדוע, איך מסביר הרומן אישה יפה, נורמלית, שאוהבת את בעלה, ואינה חפצה בילד. התשובה הצפויה שעולה על הדעת קשורה כמובן בקושי לגדל ילדים, בשינוי הקיצוני שיביא ילד – מאישה חופשיה תיהפך לאם אחראית וכבולה. אולי מהחשש שהילד יפריע לקריירה האמנותית שלה, זה אינו רעיון חדש, כבר בימי הביניים גרסה הכנסייה הקתולית כי אל לאנשיה להביא ילדים כדי שלא יסיחו את דעת המאמינים מעבודת האל. וכך כתוב:

אשרי האיש אשר אין לו ילדים, כי תינוקות אינם אלא בכי וצחנה. אין הם גורמים אלא צער ודאגה; צריך להלבישם ולהנעילם, להאכילם. תמיד יש סכנה שיפלו ויחבלו. יש שהם חולים באיזו מחלה ומתים. לכשיגדלו אפשר שישחיתו את דרכם וייחבשו בבית האסורים, אין מאום זולת דאגות ויגונים. אין שום אושר המפצה על החרדה, על הטורח ועל הוצאות חינוכם.

אלו הם דבריו של יוסטאש דישאם, משורר מימי הביניים, אבל לא זאת כוונת הכתוב ב"ניצבת" ולא  זה הגורם לנוגה לוותר על ילד משלה. היא דוחה את האפשרות של טורח או בחירה בקריירה במקום ללדת ילד, לבאך היו עשרים ילדים ועם זאת כתב כל יום קנטטה, היא אומרת. זו גם אינה נכות, כפי שטוען אוריה בעלה הגרוש של נוגה, וכפי שהבינו בטעות כמה מבקרים וקוראים. נראה לי שיש לחפש את הסיבה במקום אחר, ואין צורך להרחיק לכת לשם כך, הרומן עצמו מציע את התשובה, בחטף, אבל במפורש: האב אינו רוצה שנוגה, הבת שלו, הילדה שלו, תלד, שמא הילד ירחיק אותה ממנו, יפקיע את חזקתו כאב, ואילו אוריה בהיותו בעלה זקוק לילד כדי לקשור אותה אליו, להבטיח את בעלותו עליה. דווקא עליה, בשל אהבה כפייתית ופוזסיבית. היא מוותרת על אהבתה לבעלה ובהסתמך על אביה נפרדת ממנו. החלטתה שלא ללדת, אפילו להפטר מהריון כדי שלא ללדת לו ילד, היא סירוב לכוונתו של אוריה לקשור אותה אליו באמצעות ילד שתלד לו בשבילו. היא אומרת לו זאת במפורש.

במציאות הבדיונית של הרומן מופיעים שני זוגות שסיפורם מעלה את שאלת השליטה בין בני הזוג, בהם כופה הבעל את רצונו על אשתו. האחד הוא בסרט הדוקומנטרי הנזכר, שבו מנסה נער צעיר להרעיל את אהובתו. האישה שהיתה אותה נערה זומנה להשתתף בסרט, אבל נאלצה לדחות את ההזמנה בשל התנגדותו של בעלה, אף על פי שהיא עצמה מעוניינת להשתתף בסרט. האחר הוא במסע התזמורת ליפן, הנבלנית השנייה אינה יכולה להשתתף בו, אף על פי שהיא רוצה בכך מאוד, בשל התנגדותו הנמרצת של בעלה, שחרד לגורל הבן שהאישה נושאת ברחמה, כיוון שהילד אמור לזַכּוֹת אותו בדרכון אירופי. אפשר שגם חוני, אחיה הצעיר של נוגה, בהיותו גבר, מתאמץ לכפות את רצונו על אחותו ועל אימם. בעבר היה שותף לעמדתו של אוריה בקונפליקט עם אחותו. בסופו של הרומן נרמז שהיא משתחררת מהשפעתו האדיפלית של האב, כמו גם מהחשש לשעבוד לאבי הילד – לפחות כך הבנתי את הסיום הפתוח של הרומן. לא ברור אם נוגה, אחרי שחזר לה המחזור, תלד, אבל יש אפשרות כזאת. לא ברור גם איפה תגור האם, אולי בתל אביב.

"ניצבת" הוא רומן פמיניסטי, עיקר עניינו לדעתי בזכותן של נשים לחיות את חייהן לעצמן כרצונן בשיתוף עם הבעל ולא בשבילו. לדעתי זה מסביר היטב את מערכת היחסים המהוססת בין נוגה לבין אלעזר, שוטר בדימוס המשמש ניצב לצידה של נוגה ומחזר אחריה, בחלקו הראשון של הרומן, וודאי עם אוריה, בעלה לשעבר, בחלקו השני של הרומן. הם נמשכים משיכה כפייתית אחרי הנשיות הנערית שלה, כפי שמסופר, אלא שהיא נסגרת מפניהם בשל אותו ממד כפייתי, אדנותי שבחיזור שלהם, עד לוויתור הבעייתי על זכותה כאישה ללדת.

סקירה חטופה זו אינה ממצה את הרומן ואת מה שטמון בו, החל בלשון הווה שמשמשת את המספר, ועד להבנת דמויות המשנה. נעסוק בכך בזמן ובמקום אחר.

אסיים באנקדוטה, לפיה שאלו את עגנון לפשר המפתחות בסיפוריו, הוא השיב: קורצווייל אוהב מפתחות, אני אוהב את קורצווייל, אני שם לו מפתחות.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

הצריף של י.ח. ברנר

מכל המיבנים החדשים המפוארים המתנשאים לשש ושבע קומות ברחוב וולפסון בפתח תקוה, בולט דווקא צריף עץ נמוך בעל גג משופע. צריף  בן קומה אחת. שכמו ירד מעולם אחר ומתקופה אחרת: על קיר הצריף המסקרן טבלה ורשום עליה:

 

"בית פסילוב

בית זה הנו אחד מבתיה הראשונים של עין גנים שהייתה מושב הפועלים הראשון בארץ ישראל.

הבית הנו ביתו של אריה פסילוב אך הוא נודע בשם 'בית ברנר' מאחר ובתקופה מסוימת התגורר בו יוסף חיים ברנר –מנהיג תנועת הפועלים. ברל כצנלסון ו-א.ד. גורדון נהגו לשבת עמו בביתו תחת עץ התות שעמד בחצר הבית.

מושב עין גנים נוסד בסוכות תרס"ו 1908 ע"י קבוצת פועלים חברים ב"הפועל הצעיר". זו היתה חברה שחרטה על דגלה עבודה עברית. במקביל המשיכו לעבוד בפרדסי המושבה פתח תקוה.

הצריף הזה בנוי על בסיס אבן והמשכו קירות עץ הבנויים ב"שתי וערב" בסגנון שנודע כ"בניה הבגדאדית" ומלואה של אבנים ובוץ. הקירות חופו בקרות עץ.

שיפוץ ושימור הצריף בוצע בשנת 2003 ע"י שמי ובניו קבלני בניין."

 

 בשנת 1908 רכשו "חובבי ציון" באודסה 522 דונם מהכפר הערבי פג'ה צפונית [מזרחית. – אב"ע] לפתח תקווה, במטרה להקים ישוב חקלאי של פועלים המיוסד על עבודה עצמית. נרשמו 31 פועלים שעבדו אצל איכרי המושבה והשתכרו סכום שלא הספיק לפרנסת משפחה. כל אחד קיבל דונם אדמה, עליו הקימו בית מגורים ומשק עזר, לרוב פרדס. פתח תקווה אם המושבות היתה בירת הפרדסים. ההתיישבות הזו כונתה "עין גנים", כשם יישוב באותו אזור הנזכר בספר יהושע.

מושב הפועלים הזה שימש מופת לבאים אחריו. בשנת 1919 התכנסה בו האסיפה להקמת מושבי עובדים וכעבור שנתיים, ב-1921, נוסדה נהלל. צאצאי המתיישבים של עין גנים טוענים לזכות הבכורה של מושבי העובדים: עין גנים נוסדה 13 שנה לפני נהלל. העובדה נשכחה או הושכחה-אולי משום שלא היה זה מושב עובדים שיתופי קלסי והתוצרת לא נמכרה במשותף, אולי משום שנהלל היתה בין גואלי אדמת עמק יזרעאל ואילו עין גנים היוותה כמעט חלק מפתח תקווה, ותושביה היו למעשה איכרים עצמאיים כמו איכרי המושבה, אלא שחלקותיהם היו קטנות.

ואכן ב-1937 נבלעה עין גנים הקטנה בפתח תקווה הגדולה כשם שנבלעו בעיר גם כפר גנים ומעש [שהיה שני יישובים, היובל ובהדרגה]. הבתים הכפריים הפכו מזמן לנד"לן, נהרסו ובמקומם צצו רבי קומות. רק שמות הרחובות החדשים שנסללו במקום נשארו כעדות לעבר שהיה פעם: הרחובות נקראים בשמות מייסדי עין גנים: רחוב גלין גלר, רחוב כרמלי (רוצ'קין), רחוב פנחסי, רחוב פוחס,  ועוד.

בעיקר בשנים 1909-1916 היוותה עין גנים מרכז רוחני של תנועת הפועלים. ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ואחרים התגוררו בה זמן ממושך או קצר. בישוב התקיימו דיונים רבים בנושאי המצב, הציונות וההתיישבות.

לברנר לא היתה מעולם דירה משלו. גם כשנישא, היו הוא ורעייתו דיירי משנה [בתל אביב]. גם בבית שבו נהרג ב-2 במאי 1921, עם סופרים נוספים מהעלייה השנייה, גר בשכירות. הבית, בין פרדסי אבו כביר, היה של משפחת יצקר.

בהשפעת ידידים, בעיקר המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ), עבר ברנר בשנת 1910 מתל אביב לעין גנים. הוא זכה לקבלת פנים נלהבת ונשא נאום בפני צבור הפועלים על הערכים הלאומיים של עם ישראל. ברנר היה איש סגפן, נטה לפסימיזם וסבל מהתקפות דיכאון. אהרון דוד גורדון הקשיש, האופטימיסטן שבחבורה, קיווה כי כשיראה ברנר סביבו אנשים מרוצים יהיה מרוצה אף הוא. ואכן בעין גנים ידע ברנר ימים רגועים יחסית, המחושים לא הציקו לו והוא אף הירבה לכתוב. בתחילה אף ניסה לעבוד בפרדס.

    ברנר שכר חדר אצל משפחת אריה אברהם לייב פסילוב (פסלוב) יליד הומל שברוסיה הלבנה. בשנת 1904, אחרי הפוגרום שבו נרצח אביו, עלה פסילוב לארץ עם שתי אחיותיו ושני אחיו, הניך ודב [לדעתי –בניו. – אב"ע]. הוא היה ממייסדי עין גנים. צריפו הכיל שלושה חדרים. בשניים  גרו בני  הזוג פסילוב עם בניהם ובחדר השלישי – ברנר. החדר היה מרווח למדי אך נעדר תקרה. בין הרעפים קיננו צפרים ולא פעם נפלה הלשלשת שלהן על שולחן הכתיבה של ברנר ועל הדפים שכתב. הניך פסילוב, בנם  בן ה 15 של בעלי הצריף, היה לוכד את הציפרים ומוציאן לחופשי. ברנר, שאהב ילדים, התקשר מאוד לנער.

כאן, בצריף, לאור נר תחוב בבקבוק, כתב בלילות את "מכאן ומכאן". ש"י עגנון טען כי ברנר נעדר דמיון וכותב תמיד על המציאות שהכיר. ואכן ניתן ללמוד מהספר על חייו של ברנר בעין גנים. "מכאן ומכאן" הוא, כדברי המחבר, 'שש מחברות ומילואים' שישה פרקים כתובים בגוף ראשון, כהסתכלות המחבר סביבו. הסיפור נסב על בני משפחה יהודית במרכז אירופה המנהלים ויכוחים עזים על עם ישראל, הציונות, האנטישמיות חיי היהודים בארץ ואף בארה"ב וארגנטינה. הגיבור הראשי הוא אריה לפידות. לפידות, הרואה כציוני אמיתי את מי שחי בארץ, עולה לישראל, ממשיך בניתוח הבעיות האידאולוגיות וחרף גילו הגבוה עובד כשכיר יום בפרדס ובבציר ואף בניקוי חצרות, ולפנות ערב עוסק בתיקון ביתו. אבל הוא מפוטר מהעבודה, אינו  יכול לפרנס את משפחתו וחש אשמה על שהביאה לחיי סבל. עם זאת עודו מאמין בתחיית העם בארצו. לפידות מופיע כאיש יחיד במינו שחי חיי מופת.

אריה לפידות הוא כנראה בן דמותו של א.ד. גורדון. אין זה ברור אבל ברור שהילד עמרם, נכדו של לפידות בסיפור, הנו הניך פסלוב, בנו של בעל הצריף שבו התגורר ברנר. שלא כמבוגרים סביבו מצליח עמרם (בן עשר בספר) ללכוד שתי ציפורים שקיננו מתחת לגג של המחבר והכתימו את דפי כתיבתו. הילד כולא את הצפרים בכלוב אבל בערב מוציאן לחופשי: "רחמנות..." – ברנר כותב עליו בחיבה יתרה ורואה בו סמל לנוער החדש הגדל בארץ: "ועכשיו בוא וראה כוחם של ציידים עברים."

    הניך, בנו של אריה פסילוב, נקרא על שם דודו הניך, האח הצעיר של אביו. האח, הניך חנוך, למד במקוה ישראל, עבד זמן מה בעין גנים ונפטר מקדחת צהובה. ברנר ביקר אותו בבית החולים הממשלתי ביפו שם שכב גלמוד, הרחק ממשפחתו, וכעבור שלושה ימים נפטר. הסופר המזועזע מקדיש את "מכאן ומכאן", שכתב בעין גנים, לזכר אותו הניך פסילוב, וכן לזכרה של רבקה צ'יזיק, פועלת מהגליל שהכיר, שאף היא הלכה לעולמה בגיל צעיר

  כותב י.ח. ברנר: "את הכי נלבב וטהור / בקומץ העלים האלה / אני מניח בדמע / על קברי יקירי וטהורי / הניך פסלוב ורבקה צ'יזיק, חורף  תר"ע-תרע / תרע'א"

אח אחר של אריה פסילוב, דב-ברל פסילוב, היה אביו של האלוף נתי [נתן] שרוני. את שם משפחתו שינה נתי מפסילוב לשרוני.  

[לדעתי את טועה. הניך ודב-ברל, הוא הנער עמרם – היו בניו של אריה פסילוב. ור' על כך בספרי הנידח "ברנר והערבים" – אב"ע].

ברנר עזב את עין גנים לאחר שנת מגורים. הוא סבל מכאב רגליים קשה ונסע להתרפא בחמי טבריה. משם חזר לירושלים לערוך את ירחון "האחדות". אבל תמיד זכר לטובה את עין גנים. בסוף ניסן תרע"ט חזר לעין גנים בתקוה שיתגבר בה על הקדחת ועל התקף דיכאון. הוא חזר פעם נוספת לעין גנים עם אשתו חיה. גם במלחמת העולם הראשונה, כשתושבי תל אביב גורשו מעירם, שהה בעין גנים. עין גנים קבלה את הגולים בסבר פנים יפות, שלא כפתח תקווה שהסתייגה מהם.

משפחת פסילוב חדלה להתגורר בצריף ומכרה אותו לקבלן פתח תקוואי נודע שהקים רבי קומות באזור. במשך שנים השכיר את הצריף למספרה. המספרה יצאה והקבלן עמד להרוס את הצריף ולהקים במקומו בית מידות. זאת אף שכבר בתוכנית השימור הראשונה של מדינת ישראל הוכרז הצריף שבו גר ברנר כבית לשימור, ועל בעליו ניטל לשפצו. קמה צעקה. תומר טוכלר, רכזת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים, וענת שכטר, שאלו: "האם סופו של בית ברנר יהיה כסופו הטרגי של בעליו?"

הקבלן טען שברנר כלל לא גר במקום אך תחיה מוסל, בת למייסדי עין גנים, הראתה לו שחור על גבי לבן את מה שכתב ברנר עצמו – כי התגורר בבית פסילוב. ואז טען הקבלן כי השיפוץ יקר מאוד...

לבסוף, בלחץ של אנשי ציבור ובראשם ישראל גל איש עסקים חובב ברנר, שיפץ הקבלן את הצריף בעלות של מעל למיליון שקל. עבודת השיפוץ נאה ביותר ושומרת במדויק על אופי המבנה תוך שימוש ברעפים ובריצוף המקוריים, הבנייה נעשתה מחומרים טבעיים, ללא בטון ומלט, ובנגרות מלפני מאה שנה. הבונים נעזרו ביואל שפירא, יליד 1915, שהרבה לבקר בצריף בילדותו. נשתמרו אפילו שלוש מדרגות העץ שהובילו לצריף, למרות ריקבונן, הגג המשופע, הדלתות והחלונות, לרבות חלון הנראה כבעליית קיר – נצבעו לבן ובולטים על רקע מרישי הצריף הכהים. בין הצריף לבית הגדול שלידו, גדל עץ מנדרינות, זכר לפרדס שהיה כאן משכבר הימים.

בשנת 2003 נחנך הצריף המשוקם לתפארת במעמד ראש העיר ועובדי העירייה, תושבי האזור ובני משפחת ברנר, בהם מיכל סלע ברנר, נכדת ברנר, בתו של אורי ניסן ברנר, שהיה בנו יחידו של הסופר וילדיה, ניניו של י.ח. ברנר.

כראוי למורשת ברנר מסר ישראל גל את מפתח הבית לעמותת "דרור" המאחדת את תנועות הנוער העובד והלומד. העיתונות המקומית ציינה בין הנואמים את תחיה מוסל 'על הרצאתה המאלפת וסגנון לשונה. תחיה למדה איתי באותה כיתה בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. כבת למשפחת גלין-גלר, ממייסדי עין גנים, המשיכה תחיה במסורת ההתיישבות והיא מוותיקי מושב שרונה בגליל, אם לחמישה, סבתא ל-19 נכדים ולשבעה נינים, השמיני בדרך. תודתי לתחיה ממנה למדתי על תולדות עין גנים ועל ההיסטוריה של צריפו של ברנר. 

    "דרור" חתמה חוזה שכירות על הצריף והעירייה התחייבה לתקצב את פעילותו. האתר נועד לשלוש מטרות עיקריות: בראש וראשונה זיכרון לברנר, כבר קם דור שלא ידע את יוסף. את יוסף חיים ברנר. וכן מקום להרצאות וכנסים וגם ספרייה לילדים ומבוגרים באזור.

בצריף אולם כניסה, אולם הרצאות וספרייה. בחדרים כמה ציורים, תדפיסים וכרזות (של הפועל הצעיר, האחדות, האדמה) הקשורים לברנר, בהם צילום של בית יצקר בו נהרג עם חבריו. בחדר שבו התגורר ניצבת מיטה צרה מכוסה שמיכה דקה כהה, מזוודה בלויה ושולחן כתיבה פשוט ועליו כמה דפים מכתבי ברנר בכתב ידו ומכתב שכתב לבנו אורי ניסן כשהיה ילד קטן: "קיבלתי את מכתביך ואת הציורים היפים ששלחת לי."

למרבה הצער אלה חפצים שרווחו באותה תקופה אך לא חפציו האישיים של ברנר. גם עץ התות שמתחתיו ישב עם חבריו כבר איננו.

במרוצת השנים התקיימו בצריף סיורים של תלמידי בתי ספר ושל מבוגרים, הרצאות על מורשת ברנר, מסיבות ספרותיות בהשתתפות משוררים, סופרים והוגים, ביניהם יריב בן אליעזר, חוקר יצירות ברנר חיים באר, אריאל הירשפלד, נורית גוברין ועוד. הוקרנו סרטים ישראליים אותם הסבירו יוצריהם, הופיעו להקות זמר. ביזמת הבית נערך ערב מרשים לזכר אסתר ראב, המשוררת הראשונה ילידת הארץ. בת פתח תקוה. הפעילויות פורסמו במייל, בפייסבוק ובמודעות בחוצות העיר. כמו כן נעשו ניסיונות  להפוך את הצריף למקום פגישה לתושבי האזור.
  
 אולם לפני חודש חודשיים, כשבקרתי במקום בהדרכתה של רותם סגל, צעירה נחמדה מעמותת "דרור", מצאתי צריף עזוב ומסוגר שאין אין בו נפש חיה. האולם נראה כמחסן  כסאות, המטבח מלא קרטונים של ספרים שנתרמו (חלק ניכר מהספרים תרמה נכדתו של ברנר) ואבק מכסה הכול. בית רפאים.

הסתבר שמאז פסח פסק הצריף מכל פעילות. אין בצריף כל פעילות. עמותת "דרור" ממשיכה לפרוע את שכר הדירה הגבוה למדי של הצריף, אבל העירייה משכה את ידה ממנו. ראש העירייה שהבטיח תקצוב התחלף, יורשו התחלף אף הוא, וקם מלך חדש שלא הכיר את יוסף. את יוסף חיים ברנר... העירייה מתקצבת את האתרים ההיסטוריים המעטים שברשותה אך מתעלמת מבית ברנר, כאילו אינו קיים.

  סוף סוף, לקראת השנה האזרחית החדשה, לא מעט בהשתדלותה של גברת מוניקה כהן, מנהלת מחלקת שימור אתרים בעיריית פתח תקוה, המוקירה מאוד את הצריף,  התקיימה פגישה בין נציגות "דרור" לבין רז אביבי, העוזר של ראש העיר, והובטח לצריף תקציב של 96.000  ש"ח לשנה. ב"דרור"" טוענים כי הסכום אינו מכסה את כל עלות האחזקה, הריכוז והדרכה, וכי לקראת שנת הפעילות הבאה ייערכו למהלך להגדלת התקציב. עתה מקימים מחדש את הצוות שיפעיל את המקום והפעילות עשויה להתחיל כבר החודש, בפברואר. הצריף של ברנר לא יעמוד עוד מבוייש וריקם, ופתח תקוה תזכה מחדש לאתר תרבותי ייחודי.

 

אהוד: אני זוכר את בית משפחת פסילוב, ביתו של דב-ברל פסילוב, אביו של האלוף (מיל.) נתי שרוני וסבה של בתו השחקנית יעל שרוני – דווקא בצד האחר של רחוב וולפסון, בית מידות חד-קומתי בסגנון ישן, לא רחוק מפינת רחוב עין גנים.  כנראה הוא ניבנה לפני שנים רבות, לאחר שעזבו את הצריף. לשם הייתי הולך מדי סתיו, כאשר העז שלנו "חביבה" היתה "דורשת", וברל ונתי היו מעלים עליה את התיש שלהם, וככה ניגלו לי סודות ההתרבות גם של המין האנושי.

אגב, אותי מעולם לא הזמינו לדבר ב"צריף" של ברנר, גם אינם מכירים את ספרי "ברנר והערבים" שבו מובא, עם הארות שלי, סיפורו "עצבים" המתרחש ממש שם, בעין גנים. גם אינם יודעים על הקשר שהיה בין אסתר לראב להניך פסילוב. אבל מה לעשות, זו פתח תקווה, שטרם כיבדה אפילו את אחד מראשוני מייסדיה, יהודה ראב, ברחוב על שמו.

 

 

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

פניית מיכאל קובנר

לחבריי ומכריי שלום,

בחודשיים הבאים יקרו הרבה (באופן יחסי) אירועים שהיתי רוצה ליידע ולערב אתכם בם.

בגלל הסמיכות וצפיפות התאריכים, לאחדים מכם אולי זה יראה מנדנד קצת, אך האמינו לי יש בדברים האלה (שיפורטו למטה) משהו מרגש.

ואלו הם הדברים העתידיים עליהם אדווח לכם בזמן הקרוב:

1. האתר. עלתה סדרת ציורים חדשה " רוחמה". כבר עכשיו אתם יכולים להיכנס לאתר ולחזות בציורים השונים שצוירו בקיבוץ רוחמה. www.michaelkovner.com

2. הספר "עולמו של יחזקאל" – ספר זה הוא רומן גראפי שציירת וכתבתי במשך כ-4 שנים. כעת אני רוצה להוציא אותו. אנסה להוציא אותו במימון ההמון (headstart) תקבלו דרכי ודרך החברה הודעות על הצורה להיות שותפים בפרויקט זה.

3. הוצאת ספרים. אני ומיספר סופרים ומשוררים מעוניינים להקים הוצאת ספרים חדשה "כהל" (הספר יוצא בהוצאה זאת). יהיה ערב להשקת "כהל" (תאריך עדיין לא ידוע).

4. ההצגה. תאטרון החאן עומד להעלות (הפתיחה ב-20 במרס) את ההצגה "יחזקאל" המבוססת על סיפרי "עולמו של יחזקאל". הזמנות יישלחו אליכם במייל.

5. בית "אבא קובנר". לאחר הרבה שנים שפרויקט זה מתגלגל ולא נעשה כמעט דבר להפכו למשהו ממשי, הצלחנו, בעזרת מיא ויונת מגבעת חביבה, להפוך רעיון זה לממשות. בגבעת חביבה יש בניין (קצת מוזר מהצד האדריכלי) שנקרא "בית אבא קובנר". החלק הראשון מושלם בימים אלה. הפתיחה תהיה ב 26 לפברואר. הזמנות אני אשלח לכולכם במייל.

6. אולי אפתח דף בפייסבוק ואבקש שתהיו חברים בו. אני עדיין מתלבט בעניין זה.

תודה מראש על ההיענות.

מיכאל קובנר

michaelkovner1@gmail.com

 

 

* * *

דינה רובין

אני ואתה מתחת לענני האפרסק

תרגום מרוסית: יואל נץ

 

מעשה באהבה אחת, באהבת אין קץ, שאינה צריכה הוכחות. והעיקר – אהבה שאיננה פוחתת, שאין בה משום תעוקה של חדגוניות הימים, נהפוך הוא, זו אהבה הכמהה כי חדגוניות זו תימשך עד קץ הימים.

הוא – אבטיפוס של אחד מגיבורי הרומן שלי.

בעצם, הוא-הוא גיבורו של הרומן שלי, אולי היחיד, שלא היה כל צורך לשנות לו את שמו, את אופיו ואת הסטטוס החברתי שלו, אשר העתקתי אותו כמות שהוא מתוך החיים אל פני הדפים, מבלי לחוש בושה ומבלי לבקש סליחה ובלא דקדוקי נימוסין מטעם המחבר. אין בכך משום טיפה של זלזול, ואני בכלל מתייחסת אליו במלוא כובד הראש. בכובד ראש גדול אף מזה של יחסי לבני אדם רבים. משום שהוא – אישיות, כפי שנהוג לומר במקרים מסוג זה.

כן, הוא – כלב. כלבון צמרי לא גדול מן הגזע "טרייר טיבטי", כפי שטוען הווטרינר שלנו, אדיק.

אני משום מה מדגישה תמיד בגאווה את גזעו, עליו, למען האמת, אינני יודעת דבר וחצי דבר, וגם אינני מתיימרת לדעת: הדמוקרטיזם המשפחתי שלנו משתרע בשוויון מלא לכל הכיוונים. אנו מצפצפים על לאומיות, כל עוד תכונות הנפש ראויות הן.

הוא נקלע אלינו בדרך המקרה, בעקבות אי-הבנה כפי שזה קורה תמיד במקרים הרי גורל במיוחד.

גרנו אז בישוב לא גדול בסביבות ירושלים, בליבה של העיר הערבית רמאללה, בקרון של אסבסט מוצב על כלונסאות, באמצע השומרון. לא עלה בידי האביב של אותה שנה, שהיתה מושלגת באורח יוצא דופן, לצבור כוח, רוחות קרות נשבו, והן נשבו קפואות במיוחד על פני ההר הקירח שלנו.

את הכלבלב סחבה ילדה של השכנים, הביאה אותו מירושלים מוסתר בחיקה. כלבת המשפחה של המורה שלה המליטה, ובתי בת השש, על דעת עצמה, מבלי לבקש רשות מן המבוגרים, סחטה תוך תחינה "מין כלבלבון שכזה". הוא יילל באוטובוס, רעד מפחד, ולא ידע שהוא נוסע היישר אל המשפחה שלו בשר ודם. בהתחלה גם המשפחה בשר ודם לא הביעה התלהבות יתרה נוכח התרחבותה.

עמדנו שלושתנו בסמוך לקרונון שלנו, ברוח העוקצנית, הבת הסוררת ייללה, ובצליל תואם יילל משהו שהיה מתחבט מאחורי פתחי מעילה של ילדת השכנים – שי לא רצוי ולא נדרש.

הוריתי לבתי להסתלק ביחד עם הרכישה הלא חוקית שלה ושתשכן אותו איפה שהיא רק רוצה ויכולה.

ואז לבסוף שלפה השכנה את הטיפוס הזה מפנים חיקה.

וכאשר אבדתי אבדתי.

הכלבלב התבונן בי מתחת לאוזנו השעירה בעין מטורפת של שר מאה קוזקי. חשתי לפתע בשליטה העצמית השברירית, אך הנואשת של הייצור הגלמוד הזה שמרטט ברוח. נטלתי אותו על כף ידי והוא נשך את אצבעי, בהגנו על עמדתו העצמאית, אוחז בשיניו את שללו, שוקל כביכול – מה יעשה בשלל זה, ולמה הוא ישמש לו... ואז בן רגע החל ללקק אותו בפעלתנות – "כן, אני חמור סבר, אבל לבי רך..."

"הם קראו לו קונרד..." הבהירה הילדה.

" טוב, אנחנו לא מורגלים כדרכם," אמרתי. אנחנו נקרא לו בפשטות קונדרט. קונדריושקה.

 

בחלוף כשבועיים,  אחרי שכבר כולנו הספקנו להתאהב בו עד כלות, הוא חלה קשות. שכב, קטנטן ולוהט, ראשו שמוט לו על כפותיו, רזה, לא נותר ממנו אלא זנב וראש שעיר... אווה בכתה... אלא שגם אנחנו – היו רגעים בהם נואשנו לגמרי מן התקווה. עטוף בסדין, הובלנו אותו באוטובוס לירושלים, אל הווטרינר. זה הצמיד לו טפטפת, והכלבלב שכב בהשלמה על צדו, מתבונן אל מעבר לי במבט יבש, מבט אותו שולחים לאורכה של ערבה או מדבר.

אלא שגורל הוא גורל: הוא החלים. התחיל לזלול הכול לפי סדר בתאבון מפלצתי, ובחלוף כחודשיים ימים הפך לחזיר שעיר לא גדול, שמתקוטט עם כול בני הבית.

היה חודש מאי לוהט, במשך היום שדפה השמש, לעת ערב העשב היה גועש בחיי מקהלה סמויה מן העין – משהו חרק, צלצל, רחש, זמזם, קדח, וכל זה נורא איתגר את קונדרט.

מתחת לכלונסאות הקרוון השכן התגורר איזה בעל חיים של שדה ממין בלתי ברור (אצלנו קראו לו סוסליק [עכבר הקרקע, י.נ.], ולא מן הנמנע שזה מה שהוא היה). היה זה יצור שלו וחכם, אשר הצליח בדרך כלשהי לכונן יחסים מהוגנים אף שלא חמימים עם הכלבלב המפונק. מכל מקום קונדרט לא שאף לנשוך את שכנו אשר מתחת לכלונסאות. אבל בדרך קבע ניסה "להעלות פרופיל" ולהגביר את הסטטוס של עצמו. למען מטרה זו היה סוחב כפעם בפעם אל פתח מחילתו של הסוסליק המבוגר והמאופק משהו מן הציוד הביתי – גופייה ישנה של דימה או ספוג אשר נשמט אל מאחורי השידה ושהוא השיג ממש במאמץ אנושי – היה שוטח על גבי הקרקע ונובח בהתגרות: "צא, צא, פרצוף של יהודון, הבט – אתה כבר ראית פעם דבר שכזה?" ככלל, מאז ילדותו הוא גילה התפארות מיוחדת במינה, התפארות ממש מוסקטרית.

כאשר, היה קונדרט תופס בחטף סמרטוט להדחת כלים שנשמט על הרצפה, והיה דוהר אל מתחת לכלונסאות של הקרוון השכן, היה דימה אומר: "שוב הלך להתפאר בפני הסוסליק."

לאורך ימים שלמים היה רודף סביב מגורון האסבסט שלנו, מזנק כמו ברק לתוך סבך העשב, נרתע, נוהם ברוב התלהבות, מדי דקה נעלם משדה הראייה, ואז נישאות היו מעל לגבעות השומרון זעקותינו, מפחידות רועים ערביים...

כך שילדותו עברה עליו תוך חיי דרור, בין העמקים והגבעות, ואת ריח העשן של מדורות הבדואים אי אפשר לאוורר מתוך נפשו של הכלב, ככל שתשתדל.

 

*

אלא שבמהרה המרנו את חיי בקתת הצוענים במעמד של עירוניים: רכשנו דירה רגילה בעיירה ליד ירושלים. הגורל הניף את הכלב שלנו לגובה בלתי נתפס: אל הקומה העליונה, בעוד הבית עצמו ניצב היה בפסגת פרשת המים. כאשר נכנסנו אל הדירה הריקה, הצמדנו קודם כל כיסא אל החלון הוונציאני הענק לאורכו של קיר שלם. קונדרט זינק עליו בלא שהיות, נעמד על כפותיו האחוריות, בכפותיו הקדמיות נשען אל אדן החלון ופתח בנביחה מרוב חרדה – שהרי מנקודת מבט שכזו הוא עדיין לא ראה את כדור הארץ.

חלפו מאז שמונה שנים. הכיסא הזה מכונה גם כיום "גשר הפיקוד של הקברניט", וקפטן קונדרט בכבודו ובעצמו מבלה עליו את מירב זמנו הפנוי, מגדף כלבים שרצים לענייניהם ועוקב אחר האוטובוס המתקרב, בו נוסע מי מבני הבית. כמוהו כמלח בספינתו של קולומבוס הוא תוקע מבטים אל המרחב, אל הר הזיתים אשר טובע בגני גת שמנים, ובשעה שהוא מבחין במישהו מן הקרובים, הוא מתחיל לטחון בטרוף בזנבו, כמוהו כאתת – בדגלונים, על שהוא גילה, כביכול, סופסוף את האמריקה שלו!

 

*

נראה, ששומה עליי לתאר אותו. אין בו בכלב הזה שום דבר מן המיוחד. מין אדונון שעיר שכזה, בעל מבנה גוף לא גדול, קרוב לגון לבן, בעל אוזניים שחורות שמוטות מופרדות בהקפדה על ידי שביל לבן, מה שעושה אותו למעין דמות של זבן מיושב בדעתו בחנות גדולה לבגדים תחתונים של נשים. גם על גבו מצויים כמה כתמים שחורים גדולים, זנב לבן נמרץ, שהוא מופקד על כל תנועות הנפש. זנבו זרוק לו על גבו בחצי עיגול כמו גלילו של חייל והוא מוכן ומזומן לכל הצרכים הבלתי צפויים. וזהו, בעצם, קונדרט כל-כולו. לא מי יודע מה, אבל הפרצוף המוארך המדובלל והעיניים השחורות, השולחות מבט סרקסטי מבעד לתלתלי ציצת הראש הקוזקי, הם דמויי אנוש להפליא.

 

*

לעת חורף הוא שעיר ובלתי מסודר, כמו אותו צייר של מופשט, באשר הוא לא מרשה הבלים מן ההבלים האלה של הגבירות, כמו סירוקו של השיער הצמרירי. עם בואם של ימי החום – משתנה הופעתו שינוי קיצוני. אני מספרת אותו במו ידיי תוך סיכון נורא להרוס אתו את היחסים אחת ולתמיד. הוא נוהם, מתאמץ לברוח, מתפתל, מנסה לתפוס לי את היד, כמו מאיים "ראי הזהרתיך!" אני מקפצת סביבו עם המספריים כמו פיקדור סביב פר משתולל, גוזרת פעם כאן, פעם שם ציצה סבוכה. בתום ההוצאה לפועל הוא הופך לכלבון לגמרי לא רציני בעל ראש שעיר וגופיף זריז משיי-עדין. לא חתן, לא. אי-אפשר אפילו לתאר – מי הוא ומהו. אבל הסכנה לחטוף קרצייה פוחתת במידה רבה. וגם החום איננו מציק לו כל-כך. ועניין היופי – זה עניין נרכש.

בעיקר שלֵב העניין הוא, כידוע – יופייה של הנפש.

לאורך שמונה שנים עוקבת אני אחר טבעו הבלתי תלוי והאכזרי – ולא אסתיר – יש רגעים של מצבים גורליים מסויימים בהם מבקשת הייתי מאוד לשאול משהו מאופיו של הכלב שלי.

ראשית כל הוא בלתי משוחד. הוא לא צריך דבר שאיננו שייך לו, אבל על שלו הוא לא יוותר לאיש.

קונדרט זה שלנו הוא בכלל ברנשון רכושני. הוא אוהב, שתמיד לצידו השעיר "יימצא חפץ" – גרב ישן, סוודר משומש של אווה שטעון כביסה, או סינר מטבח, שמזה כמה חודשים כבר חשבתי שאבד, והנה היכן הוא – מתחת לכרסו של קונדרט. הוא שומר באכזריות על רכושו. לא רק לקחת ממנו, אינני מייעצת אפילו לחלוף לידו. מתוך נבכי המעמקים של ישותו הכלבית תשמעו לפתע נהמה שקטה ומסוכנת, הדומה לרעשה של סופה קרבה או שאון שעטה עמום של גדוד פרשים רחוקים.

אף שהיעדר מוחלט של אויבים, מתנכלים, או בפשטות – צופים, מצנן את רוחו. ואם טעון הוא מצב רוח של התעמתות עם מישהו או להראות, לא חשוב למי – מאיפה הדג משתין, הוא תופס בשיניים משהו מרכושו, מתייצב במופע מאיים במקום בו אתם יושבים, לא חושדים בדבר, לוגמים בשלווה את התה או שמא משהו אחר (ככה, נכנס הקאובוי נעול מגפים לתוך פאב לא מוכר בצעדים קפיציים), ומניח את שללו ישר מתחת לרגליכם. פרצופו, תוך כדי כך הוא כבר כשל שודד ומתגרה: "ובכן, הבה ונראה אותך מתקרב!"

ואמנם, אם יעלה בדעתכם להרגיזו מעט – למשל, להעמיד פנים, שאתם מושיטים יד אל עבר רכושו אשר הושג ברוב עמל ובזעה – הוי, איזה מבול של קללות, איומים, זינוקים של שודד... בה בעת זנבו טוחן מחול מטורף, העיניים בוערות, הגופיף השעיר והשרירי מתפתל, משתטח בחזהו על הרצפה, האחוריים מתרוממים בקפיציות. וכך עד לשארית כוחותיו, עד שלועו נחשף בעליצות תוך נשימות קטועות, צחוק קפוא על פני הפרצוף השעיר... הוא מאושר – סוס קרבות, נמר, שחור עור מטורף, חיה טורפת – כל אלה, כפי שאתם מבינים, מגיעים אל תודעתו מאוחר יותר, כאשר הוא מתפרס כשטיחון שעיר, ורובץ לו עייף ויגע מתחת לכיסא. ואלה הם באמת הרגעים המבורכים של אושרנו המשפחתי....

 

*

אלא שאי אפשר לומר שקונדרט מאושר בחייו הפרטיים. איכשהו יצא, שהוא נותר רווק. בהתחלה חיפשנו לו נואשות אהובה, הפצנו מודעות שידוכין... הכול לשווא. אחר כך נראה היה שכביכול מתממשים אולי איזה זיווגים, לא אוכל לומר שהיו ראויים או הולמים מבחינה חברתית – ככה, סתם חוסר התאמה.

יש לו, למעשה, סוג של תחליף ליחסי אישות. אינני יודעת אפילו איך לומר זאת בעדינות הראויה: אלה הם שני דרדסי בית קטיפתיים גדולים עשויים בדמות ארנבות, ולהן פרצופים ורודים המוניים ואוזניים לבנות.

בדומה לאברהם אבינו, יש לו לקונדרט שתי נשים... מעניין הוא האופן בו מתכוננים היחסים האלה – זה כמו עם נשות הסולטן שבהרמון: כאשר תוקף אותו הלך רוח אינטימי הוא מקדיש את עצמו לאחת מן המאהבות הקטיפתיות, מבלי להתייחס לכל אשר מתרחש סביבו. עם זאת – הוא משוחרר, נלהב, מאוהב, חסר בושה, כמוהו כעריץ מן המזרח...

אחרי שהוא מספק את להט אהבתו, הוא הופך באחת ממשורר אדיב ומנומס להיפוכו הגמור: מין חוליגן הולל שכזה, מי ששתה כדבעי ששב הביתה מן הפאב. מה דרוש לו לברנש שכזה? ללמד לקח את האישה, כמובן. ללמד אותה היטב את המטומטמת. והנה קונדרט תופס אחת מן המאהבות בשיניו בעד אוזני הארנבת שלה ומתחיל לחבוט בה ללא רחם, מתמסר כל-כולו לזעם השִכרות, מיילל וגונח, עד כי פיסות מתעופפות מן הגברת לכל עבר.888

אנחנו מנסים לשכך את זעמו בקריאות מוקיעות, כגון: "על מה ולמה פוגע אדוני בגברת?"

קורה אף שנאלצים אנו לקחת ממנו את האומללה, כמו ששכנים מנתקים מן החוליגן המצוי את האישה הזועקת עד לב השמיים...

אבל יש שגם אצלו מתנהלים רגעים של אושר משפחתי עילאי. וממש כמוהו כסולטן המסב אל כריותיו, מעשן נרגילה ומזין את עיניו בריקודי המאהבות – בשעה ששוכבות הנשים סביבו, המבוגרות, הצעירות ואלה שביניהן... כך גם קונדרט – חופן לו את שתיהן, מניח את פרצופו הערמומי ביניהן על גבי איזה גרב גנוב ומנמנם בשקט, המנוול. מה רוצה הייתי ברגעים שכאלה להציץ לתוך כמיהותיו...

 

*

הבוקר מתחיל בכך, שאת חשה בהתעוררותה הרפה של האצבע הקטנה ברגל שמאל, מישהו שעיר ונוחר מזנק על המיטה ובאורח ידידותי אך בקשיחות מתייצב בכפיו הקדמיות על החזה שלכם. אתם רשאים כמובן לעצום עיניים, לא לנשום, לא לזוז, במילה אחת, לנקוט בכל הטריקים הזולים האלה – הכול לשווא: הגיע המועד, דהיינו – שישה צלצולים – אז כבר לא ירשו לכם עוד להוסיף ולישון – ידחפו לכם חוטם לח בפנים, ילקקו לכם אותם בקפידה וישתדלו – טפו! – לנשק היישר בשפתיים.

אפשר עוד למשוך זמן, באמצעות הרגעתו של הטיפוס הזה בגירוד בטנו – הוא משתרע לו בסמוך, מתמסר בנועם בכל ישותו לליטופים, אלא שבו-ברגע בו ידכם המנומנמת והמיוגעת ניתקת ממנו, הוא יקרא לכם לסדר בכפו התובענית. כך שמשתלם יותר לא למשוך עוד זמן, אלא לצאת לטיול בלא שהיות.

ואתם מתרוממים ונכנסים לתוך הג'ינס, מתבלבלים במכנסִים, מנתקים בקושי את קורי השינה, רגלכם מחטיאה את הנעל, מה עוד שהמנוול סחב לאן שהוא את אחת מהן ומנער אותה בזעם, נוהם וחושף שיניים באקסטזה.

ובחוץ בכלל גשם, ערפל, מעונן ובוצי. עמוד השדרה החלוד שלכם מסרב לתמוך בגב שלכם, הרגליים רגלי עץ, הידיים צמר גפן, העיניים לא נפקחות. גם בלאו הכי אתם אדם חולה וזקן, והנבלה הכלבית הזאת עוד מגחך בציניות, מאריך את הנאת ההמתנה לטיול. מקפץ בחדרים עם אחת הזונות שלו בשיניים וחובט בה בהתמכרות. כשאתם ניצבים כבר ליד הדלת לבושים מעיל אתם קוראים לו ע"י צלצולים בקולר וברצועה.

"אז אתה הולך לטייל, כלב מנוול, פסקודניאק, הולך בטל, כולרה שעירה? הנה, אני הולכת לבד, זהו, להתראות, הלכתי!"

זהו טריק מנצח. עם הקליק של סיבוב המפתח משליך הכלב שלי את אהובתו להתגולל בכל מקום שהוא ודוהר אליי – להושיט את הצוואר לקולר השנוא.

הוא גורר אותי מן הקומה הרביעית, והנה אנחנו כבר מעל למדרון התלול, הוא – נוחר ומותח את הרצועה, אני – מדמה בנפשי הוצאה להורג איומה באמצעות גלגל ההיפוך – נישאים לאורכם של מיני שיחים ואורנים שחים ברוח, בסמוך לרחבת התצפית, בתים, גדרות... עננים על ראשנו, הרוח איתן, הגשם משיג כבר את מלוא עוצמתו, ואני מגדפת בקול רם ובקול רם – שהרי אין איש סביבי – שואלת את עצמי – על שום מה אני נענשת כך מדי בוקר בבוקרו?

 

*

יש לו יצר מביש – הוא אוהב מאוד גרביים, ועדיף שמידת טריותם היא כבר לא משהו. הוא מרקד סביב אב המשפחה שחזר הביתה, ממתין, אורב לתנועה היגעה של הגלגול, ושל הסרתו של הגרב מכף הרגל. ואז מגיע הרף העין של הצייד: זינוקו של הטורף! תפיסת הקורבן! עם הגרב בשיניו הוא מסתתר מתחת לכיסא או השולחן. נפתחים יחסים ממושכים ומורכבים על המלקוח. במשך כחצי שעה, בשעה שהוא מחזיק את השלל בין כפותיו, הוא שולח מבט מאיים מתחת לתלתל הקוזקי. דורש תשומת לב, קנאה, ניסיונות תקיפה וליסטום. לפעמים אנחנו מגיבים לנהמות ההתגרות שלו, אך לעתים קרובות יותר – שהלוא הוא כל-כך משעשע, הבנדיט השעיר הזה שאנחנו נענים ליחסים המוכתבים על ידו. או אז הוא מראה לכולם מהיכן הדג משתין! הוא רכושן, מגן על שללו בעוז, שודד ים, מנהיג של קוזקים!

הזנב, כדי כך, מתנועע במרץ. הוא שואף קרבות.

כאן אנחנו ממציאים מיני מיזנסצינות. דימקה מושיט יד בגנבה אל השלל המקומט... בוריה אומר: "שמא יואיל נא בטובו היפיוף לכבד אותנו בגרב!"

הוא מגיב בשלילה פראית ואפילו היסטרית להתנכלויות חצופות שכאלה.

 

*

אך לעיתים קרובות יותר הוא ביתר שאת דורש אהבה ולא משחקים. את הוכחתה המיידית. כינויי החיבה, בהם אני מכנה אותו, תלויים בהתנהגותו באותו רגע ובמצב רוחי. מופעלות כאן כל הדרגות שבמעלה הסולם: הכלבון המשובח שלי, היצור המוסרי ביותר שלי, כלבי הענק, כלבי אין-חיה-כזאת שלי, קונדרשוק, המרשל המהולל שלי, האזרח הכלבי הבלתי נשכח, החבר מִחבר המושבעים קונדרטינקוב... וכד'.

כאשר אני פותחת אתו בשיחה, הוא מרכין ראשו לצד, עושה אוזניו כאפרכסת ומקשיב – מה היא מברברת שם, האישה הזאת, האם יש לכל הפחות איזו תועלת מזערית כלשהי מהפטפוטים שלה? מובן מאליו שהוא מבין הכול – אינטונציות, כוונות, מילים שונות רבות. כשהוא יושב מחובק בחיקי, הוא יודע להמתין עד שאני משתהה משהו משטף דברי העדנה, שאז הוא מעודד אותי ע"י ליקוקי בדיוק בחוטם – "המשיכי, המשיכי, אני מקשיב." כאשר נמאסות עליו המתיקויות, הוא פוער את לועו ובלא דקדוקי נימוס מפהק תוך יללה דקה: "די, רב לך כבר לברבר שטויות!"

למילים רבות הוא מתייחס בחשדנות.

ניקח למשל את המילה עשירת המבע "כלב". הכול יודעים, מה זה. זה הלוא הוא עצמו ברגעי החיים השונים – רגעי חום, רגעי קרבה, רגעים מאושרים וענוגים, כגון: "כלב, אני מורידה את כובעי בפני חוכמתו!" או "ירשה נא לי לחבק אותו כחבק בן אדם, הו, הכלב!", או ברגעים הדרמטיים של גילויי יחס: " למה עשית את זה, כלב ארור, אה?!"

אבל ככלל, יש בה במילה "כלב" גם מובן אחר, זר – כאשר מגדירים בה את האחרים. למשל: "לא, לשם אנחנו לא הולכים, אתה יודע שמתהלכים שם הכלבים הגדולים."

מעניין אותי באורח כללי – איך זה שהוא מתמצא ברבגוניות שמותיו, שהם מרובים כמו של אליל מצרי. מאידך גיסא, גם לי יש שני כינויים – אימא ודינה.

ואני נענית לקריאת שניהם.

אבל יש מילים שהן גדושות מובן אדיר, פולחני, וגוונים רבים להן: "לטייל" ו"לאכול".

הוא מודע למשמעותן עוד בטרם נאמרו, מנחש אותן על פי הבעת הפנים, שהנה, הנה... עכשיו-עכשיו... הזנב חוגג, רוטט, חובט...

"ובכן מה?" אני שואלת בחומרה, מעמידה פנים של כועסת, שכבר אני פותחת בנזיפות ללא רחם, כמו אין בכלל מה לדבר על טיולים כלשהם. אבל אי-אפשר לרמות אותו. אחוז תאווה ומתוח הוא תוקע את מבטו בשפתיים, מתאבן, ממתין... והזנב משתולל.

"אז מה, אתה חושב, מנוול, פרצוף חסר בושה שכמוך, שאני אזנח את הכול..." – אני לוטשת עיניים בחומרה ונוהמת, אך הזנב חובט, חובט, העיניים בוערות – "ואצא אתך לְטַ... לְטַ?!... (מתח מפלצתי. החוטם מרעיד) לטַאַאַ?... (הזנב – מדחף) – לְטַייל!?"

הו, איזה זינוק, איזו צהלה קפיצית מעמיקת מבע, באיזו התלהבות מטורפת הוא חוטף חפץ מזדמן כלשהו – נעל בית של מישהו, נעל סתם, גרב – ודוהר על פני הבית במרץ היאה לרמך בערבה.

כאשר איזו כלבונת מתחילה להרטיב בקרבת מקום, קונדרט יוצא מדעתו, הוא נקרע החוצה, מנסה לרסק את הדלת, גונח, ממתין כמו במארב סמוך לדלת, חף כביכול מכל כוונות זדון... אבל היה ומישהו נכנס או יוצא, משתהה למשך הרף עין ליד הדלת הפתוחה – הכלב, מתחמק כצלופח, מתבזק במורד המדרגות ו – אדרבא, נסה נא לשרוק-לבלוש אחר הגיבור המאהב! אפשר, כמובן, לזנק אחריו, ולפנות אל מצפונו ואל כבודו. אפשר אפילו לפלוט יבבה חנוקה מן החזה – הוא, אולי, יבלום ברחבה שבין גרמי המדרגות, יביט אלייך במבט מתנכר, בעוד הפרצוף שלו מביע: "האם אנחנו מכירים?" ויברח כל עוד נפשו בו. הוא רץ בעקבות הכלבה הריחנית בהחלטיות של פיראט אחוז טירוף.

הוא שב, בהתאם למידת תאוותו – בחלוף כשעה או שעתיים. אבל פעמים מספר קרה שהוא נעדר במשך כשלוש ארבע שעות, ואז כל המשפחה הייתה אחוזת בהלה...

הוא גם חוזר ככה מתגנב לו בשקט, מתפתל שוב בכל גופו, אבל כעת ניבטת מפרצופו הבעה שונה לחלוטין: "מצטער, מצטער! כזה מין מנוול אני, מה לעשות!"

 

*

אבל אנחנו לא משחררים אותו לטייל לבד. קודם כל אין לשכוח את הנבל ההוא עם המכונית, צייד נשמותיהם של הכלבים, שנית, קונדרט, עם אופיו הכלבי באמת, עלול להיאסר בבית הכלא. כבר היו דברים מעולם. שוני, פורק-עול אמיתי – נכלא שלוש פעמים, ובכל פעם בצדק.

 

*

זכור לי, כי שמעתי לראשונה על כלבים-אסירים מפי הסופרת מירה בלינקובה. כאשר נודע לה שאימצנו ילד על ארבע רגליים, אמרה מירה:

"גם לנו היה כלב במשך שנים רבות, פוינטר – כלב חביב ומלבב... הוא הבין הכול. בפירוש: הוא הבין שפת אנוש, על גווניה הייחודיים ביותר, את נעימות הקול המורכבות ביותר. יום אחד, ישבו אצלנו אורחים, ואני אמרתי אל אחד מהם, בשעה שאינני מסתכלת כלל אל עבר הכלב: "ריקי שלנו – הוא כלב נפלא, הוא עדין שבעדינים..." הכלב ניגש ונשק לידי... אחר כך הושיבו אותו – בעקבות הלשנה זדונית... אבל כיון שלנינה היו קשרים, היא השיגה ביקורים אצלו וגם רשות להעביר אליו חבילות. שיחררו אותו לפני תום גזר הדין בזכות התנהגות טובה... מדוע את מסתכלת עליי במבט מוזר שכזה?...

"סליחה, מירה – " אמרתי תוך שאני בוררת בזהירות את מילותיי – "נראה ששקעתי במחשבות ואבד לי חוט השיחה. "על מי זה סיפרת, את מי הושיבו?"

"את ריקי, את הכלבון שלנו."

כאן באה הפסקה ממושכת מצידי.

"הו כן, את עוד לא יודעת – " אמרה בת שיחי בשלווה – "שישראל שונה מן הארצות האחרות בקיומם של שני מוסדות – קיבוצים ובתי כלא לכלבים..."

"את מתלוצצת!" צעקתי.

"כן, כן, כל מנוול יכול להושיב בבית הסוהר את הכלב ההגון ביותר. די במסירת הודעה במשטרה. המקרה עם ריקי שלנו – נינה חזרה איתו מן הטיול, ואל המעלית נכנס איזה מנהל של חברת ביטוח מחורבנת. ברצותו להביע יחס ידידותי, התרומם ריקי על כפות רגליו האחוריות, את הקדמיות הניח על כתפיו וליקק לו בפרצופו. המטומטם הזה כמעט שעשה במכנסיים מרוב פחד. התוצאה – תלונה כנגד כלב ישר, חביב, אינטליגנטי, וגזר הדין – סורג ובריח."

"אבל הרי זו הפקרות!"

"בוודאי – " אישרה מירה במרירות – "האם לא הבנת עדיין שהגעת לארץ, בו שוררת הפקרות איומה בכל מקום?"

דמיינתי לעצמי את השיחה הזו על הנושא המסוים הזה איפשהו במטבח מוסקבאי בעידן הסובייטי, בשנים, כמו... אפילו בכל שנים שהם, אפילו באלה שחלפו זה לא מכבר.

 

*

שעה שקונדרט רוצה לטייל או לאכול – שאז הוא דרוך ונסער כולו להגשים איזה כורח נורא ואיום – הוא מחרחר, חסר בושה, ישיר, הוא נושם בהתרגשות, כמו גיבור-מאהב. על שכאלה נוהגים הבריות לומר: "נו, אחד שכזה תמיד ישיג את שלו!"

יחד עם זאת הוא חכם כמו שד, ערמומי, כמו האב-האינקוויזיטור, ובוחן בקפידה את סביבותיו. אילו יכול היה לדבר, בטוחה אני, שלא הייתי מוצאת לי בן שיח טוב ממנו. ועם זאת הוא כבר רכש לעצמו ניסיון חיים ראוי לשמו. למשל, הוא יודע, שאם השכם בבוקר אני נעמדת לפתע פתאום להדיח כלים, סימן מובהק הוא שהסבתא – בַּבּוּלָה! – כבר יצאה לדרך מאי-שם, שם היא מתגוררת בחשאיות, כאשר היא נעלמת מן הבית שלנו. פירושו של דבר שהגיע הזמן לזנק אל עמדת הקברניט ולהמתין לאוטובוס שיפנה אל הרחוב שלנו. והוא ניצב על רגליו האחוריות, את הקדמיות הוא משעין על אדן החלון, וממתין. וכבר מתעורר זנבו וקם לתחייה, בהתחלה הוא מתנופף בידידות, וככל שבבולה הולכת וקרבה אל הכניסה שלנו כך הולכת וגוברת מהירות סיבובו. משך שניות מספר הוא עדיין עומד, רועד מרוב מתח של עליצות, ממתין, עד אשר ידידתו הראשית תיגש אל דלת הכניסה, והנה היא נעלמת משדה הראייה... או אז הוא נשפך על צדו מן הכיסא –השחיינים נוטשים כך את המקפצה ומזנקים אל המים – דוהר אל הדלת ובתנופה חובט בה ברגליו, בכל גופו, תוך קינה וגניחה מחרישות אוזניים: "נו! נו! נו כבר! כמה אפשר לחכות!!! הנה היא עולה, היא עולה, שומעים את צעדיה! אז תפתחו כבר, מנוולים, רוצחים, סוהרים שכמותכם!!!"

תאמרו – לא קשה לאהוב את מי שמביא לך תמיד קציצה, או פרוסת עוגה של אתמול, או אפילו רגל של תרנגולת. אבל לא זה העניין, אני מבטיחה לכם! גם גניחות האהבה המתמסרת, גם הבכי וגם הזינוק הרגיש על הכיסא עם הרעש של האוטובוס המתקרב... ובכלל לא בגלל הרגל של תרנגולת. לא, לא. לא. אם כן, מה? – תשאלו, ואני אענה לכם: ידידות נפש. שאם לא כן כיצד ניתן להסביר את זינוקיו המטורפים של קונדרט ואת יללותיו עם הופעותיו הנדירות של מישקה מורגנשטרן? מישקה, הלוא, איננו מביא אתו שום קציצות. אדרבא, מישקה בעצמו יגזול מן הכלב את הקציצה האחרונה לקנח בה כוסית אלכוהול. אבל מישקה עומד היה ליד עריסתו של הכלב החצוף הזה, היה מנער אותו בעורפו ומנשק לו היישר בפרצופו – לא שוכחים רגעים שכאלה. ושוב אני אומרת לכם – ידידות נפש, זה מה שזה, וההבחנה הברורה בין בני אדם שהם אצילי נפש, כלומר אלה הכלביים לבין כל יתר הפסולת. והמישקה הזה מורגנשטרן, הוא מאצילי הנפש לעילא ולעילא. במשך כל חייו נשרכו מאחוריו להקות של כלבים. גם כעת מתגוררים אצלו שלושה כלבים – מניה, ביאקה וארצ'יק. אני מתארת לעצמי מהי תחושתו של קונדרט, בשעה שהוא גורף באפו המרטיט את קוקטייל הריחות המתקתק אשר נודף מבגדיו, מידיו, מזקנו ומשפמו של מישקה...

 

*

ברגעים של חירום בחיי המשפחה, הוא נעלם לאן שהוא, מתחבא, מתבודד. אני רואה בכך סוג של עדינות נפש כלבית שכזאת. הנה לדוגמה ליל האימים שידענו זה לא מכבר. קרוב לשעה שתיים ביקר בוריה בשירותים ובשעה שהתכונן לצאת, מצא שהמנעול התקלקל. ניסה תחילה לסובב כה וכה בשקט, חושש להעיר את כל המשפחה. התעוררתי מן הצליל הבלתי פוסק של המפתח הסובב בלא הרף, כמו ניסה מישהו לחדור כביכול לדירה. אחר כך הבנתי, קפצתי, ואנחנו – תוך שאנו משוחחים בלחש משני עברי הדלת – ניסינו לכווץ את הקפיץ של לשונית הדלת התקועה בסכין. הילדים התעוררו. קודם יצאה מחדרה אווה בפיג'מה, קודרת, רדומה ואמרה: "מה יש כאן להתלבט הרבה! אבא, טפס עם הרגליים על האסלה, אני אפרוץ את הדלת."

העדפנו בכל זאת פתרון של שלום. אחר כך התעורר דימקה וכמו תמיד החל להפריע באורח פעיל. שלושתנו – אני והילדים – התברברנו בפרוזדור, ואבא סבל כלוא בפנים. קונדרט כמו נעלם מן הסביבה.... לבסוף בחלוף כעשרים דקות המנעול נוצח, הלשונית נלחצה באמצעות פצירה, והאב שוחרר משבי השירותים.

ואז, כאשר כולם שבו אל משכביהם, קפץ לפתע פתאום קונדרט על המיטה שלנו וביללת שמחה בלתי ניתנת לתיאור, בה נוהגים לפגוש אותנו בעת שובנו מן הנסיעה, הוא התנפל לנשק את בוריה. העדנה, האושר וההתפעלות לא נתנו לו להירגע בשום פנים ואופן... נראה שהוא הבין, כי בוריה נקלע לאיזו אי-נעימות, אם כל המשפחה סובבה ליד הדלת, שמאחוריה סובל בעל הבית. וכאשר לבסוף בא הקץ על כליאתו, הוא מברך את האסיר המשוחרר בהתלהבות אף יתרה מזו השמורה לו לשובו מאי-שם.

ככה פוגשים אב שהשלים לרצות את עונשו בבית הסוהר...

 

*

באופיו ההירואי קיימת למעשה מגרעת מבישה אחת. לא נעים לומר אבל אין ברירה. אני מתכוונת לפחד המסתורי שלו מפני זיקוקי די-נור. כן, כן, זיקוקי די-נור הם נקודת החולשה בנפשו של הכלב אשר איננו יודע פחד מהו.

זה מביש, הוי, כמה שזה מביש – לפחד מן המזרקות הצבעוניות ומן הנתזים, מן הניצוצות שעל פני הרקיע... אלא שהוא לא יכול להתגבר על פחדו בשום פנים ואופן. כך למשל, קורה לעתים לאדם שהוא אמיץ מאוד, אבל יש לו, פחד פתולוגי מן הגבהים.

הוא רועד בכל גופו ואינו מוצא לעצמו מקום. עם כל התפוצצות הוא נרעד, מדדה באוזניים שמוטות במסכנות מחדר לחדר בזנב מקופל בין הרגליים... נדחק אל פנים חדר השירותים... ולנו – מה לנו שימחה ועליצות, מה לנו התלהבות, בשעה שהיצור האהוב מכול "מאבד פנים" לחלוטין, כמאמר הסינים. הוא מרטט, מתרוצץ בטירוף על פני הדירה, הנה הוא קופץ אל האמבטיה, הנה הוא מזדחל אל מתחת לכיסאות... הלב נקרע מרחמים... אני אוספת אותו אל חיקי. מחבקת, מצמידה אותו אל גופי, מביטה בו, מלהגת ברוך: "נו מה אתך יקירי, אלה הרי רק זיקוקי די-נור, זה שום דבר, זה שום דבר..." הוא מתנתק ממני בייאוש, ממשיך לרעוד ברעד קל, מתרוצץ בבית ותר אחר פינה חמישית בו.

 

*

(אינני מזכירה את חולשותיו, חלילה, כדי להשמיץ את אחד היצורים הכי נדיבים, הכי אציליים שאי-פעם נקלעו בדרכי, אבל אם כבר מדברים, אז ללא כחל ושרק: הצדק מחייב.)

 

*

ועוד עיסוק אחד, שהוא טעון אחריות כבדה מאוד – החפירה. ההתחפרות בכפות רגליים קדמיות: אל תוך סדין, בסוודר זרוק על כיסא, סתם סמרטוט כלשהו, ואם אין כזה בנמצא, אז הרצפה עצמה היא הנחפרת בחמת זעם. תוך כך נעות הרגליים הקדמיות כרגלי רקדן צ'רלסטון. ואחרי שהוא מסיים לחפור בדרך זו בור דמיוני ברצפה, הוא מסתובב באיטיות סביב הזנב של עצמו שקוע בשרעפים, ורובץ לבסוף במקום "החפור".

מיותר לציין, שלכל בן בית שמור לו לקונדרט מקום מיוחד בסולם הדרגות שלו, מקום השייך רק לו. אבל יש לו גם יחס מיוחד כלפי האורחים, אשר דומה כי הוא מדרג אותם לפי זנים, סוגים, קבוצות ותת-קבוצות. בנוסף לכך הוא מבדיל הבדלה ברורה בין חיי השירות שלו לבין חייו הפרטיים. אחרי שהוא קודם לכל ממטיר על האורח התורן נביחות מחרישות אוזניים, דהיינו עורך לו את קבלת הפנים הרשמית, הוא משלים עם נוכחותו הזמנית בבית של האיש הזר הזה – ואו אז הוא מסיר מעליו, כביכול, את המדים, משחרר את עניבתו ועוטה לבוש ביתי. מה עוד, שהאורחים עברו אל המטבח והם מסבים כעת לשולחן שמתבדרים ממנו, בדומה לעשבי ים, ניחוחות דחוסים של בשר, נקניקים, סלטים, ואגב, גם כרוב כבוש, שגם לו רוחש קונדרט את מידת הכבוד הראויה לו.

כאן הוא מתנהג ממש כמו ילד ערמומי, אשר מבין היטב, כי אין לצפות למידת הוותרנות מצד ההורים, אלא מן האורח-הנשמה-הטובה.

הטקטיקה היא פשוטה. תחילה הוא מתיישב לרגלי האורח הרעב שהחל לסעוד ובמשך כשלוש דקות איננו מגלה סימני נוכחות כלשהם. תרגיל שכותרתו האפשרית היא "חלפתי כאן בעניינים שלי, ואז הבה, חשבתי לי בליבי, אציץ – מה מגישים..." כאשר הכניע האורח את תולעת רעבונו הראשוני והיטיב מעט את ישיבתו, קונדרט מתרומם, מתיישב קרוב יותר, מרכין את ראשו הצדה, לובש סבר פרצוף של התבוננות בצניעות חביבה, יושב לו כנוע למדי ובמבע יותר מזמין מאשר תובע – "יכבד נא מר את הכלבון."

אם האורח איננו טיפש ולא מגלה סימני חולשה, קונדרט מתיישב על אחוריו, מושיט כף רגל ומנער את ברכו של האורח – לאמור, תן חבוב, אל תתקמצן... כרגיל המחווה הזו, שהיא מפחידה במידת האנושיות שלה גורמת לו לאורח לאיבוד עצות.

"מה יש לך, כלבון?" – הוא שואל ופוזל בחשש לעבר קונדרט, אשר תוקע מבט עקשני אל עיני החוצפן, אשר יושב לו כל-כך נינוח ליד שולחן המשפחה – "שאתן לו חתיכה?" – שואל אותי האורח בחוסר ביטחון.

"בשום פנים ואופן, לא!" – אני אומרת. "קונדרט! תסתלק מפה! עוד מעט אתה תחטוף ממני! הנח לו תכף ומיד לסשה (לאירה, למאשה, לאיגור)!"

קונדרט ממתין במשך שניות מספר, מלווה במבט קודר כל חתיכה שהאורח משגר אל פיו. על פרצופו ניכר מבע ציני ויהיר, משהו מעין: "הלוע שלך עומד להתפקע!" אחר כך, הוא מתרומם, כביכול באי-רצון שוב על רגליו האחוריות והפעם הוא מגיע עד היד האוחזת במזלג ומנער את היד בתובענות. בזו הפעם הטקסט הסמוי הוא: "אל תגזים, חבוב! אל תתקמץ. תכבד כלב ישר-דרך".

כאן מגיע הזמן לגרש אותו נמרצות, בטרם יגיע השלב הבא: נביחה קצרה שתוכנה הוא בהחלט מעבר לכל צנזורה.

ואם מחטיאים גם את השלב הזה, לא נותר עוד אלא להאביס אותו עד להתפקע, לכל הרוחות והשדים.

 

*

לאורך כל הלילה, הוא כאחרון הנואפים, רובץ בכל המשכבים. מתחיל אצל אווה. היא שוכבת לישון לפני כולם, כיון שהיא מקדימה לקום ראשונה לבית הספר. אם אכנס אל חדרה לפני שאשכב לישון – קונדרט מרים את ראשו המנומנם ממיטתה: נו, מה יש לך לדאוג, אני הרי כאן. מיד שאני נכנסת אל מתחת לשמיכה, הוא קופץ אל מיטתי ומתמקם לו בצנעה למרגלותיי – אני כאן, כביכול, בקצה, לא מורגש. לא אכביד עלייך.

בחלוף כשעה וחצי אני מתעוררת מנחירות קרובות אל כתפי. בדיוק נמרץ: קונדרט נטש את מקומו של השרת והתפרקד עכשיו בסמוך, בחדר המיטות של האדונית, ראשו השעיר על הכר, קרוב אל ראשי, ונוחר כאותו סבל אחרי יום עמל מפרך. כאשר אני מפילה אותו, הוא חושק שיניים, רוטן ועובר אל בוריס. אבל זה ישן באי-שקט, מרבה להסתובב, מתעורר מדי פעם, קם לשתות ובכלל – הוא נוסע חסר מנוח. ואז קונדרט מרוגז, חשוך שינה רץ אל דימקה. זהו המקלט האחרון שלו עד עלות השחר. ראשית, דימקה ישן כמו הרוג, אפשר לדרוך עליו, לרקוד, לנחור לתוך שתי אוזניו, לדחוף אותו בלא גינונים כלשהם ממקומו. שנית, לרשותו ספה רחבת ידיים.

בבוקר אפשר לראות תמונה שכזאת: השניים מפורקדים באותן התנוחות, השניים הללו חורפים כמו מכבי אש, שכאילו סחבו במשך כל הלילה דליי מים.

ככלל, מדהימות הן התנוחות בהן הוא מחקה את בעלי הבית. במחוותיו, בהרגליו ובנימוסיו הוא התאנש עד כדי זוועה. הוא, למשל, יושב שכוב למחצה על הספה בתנוחה אנושית לחלוטין, נשען בגבו על כריות, רגליו הקדמיות מונחות לו על בטנו ברישול ודומה, שאילו היו לו אצבעות הוא היה מגרד לו את החזה העדין, הצמרירי, הלבן. אילו היו מראים לי לראשונה אחד שכזה באיזה בית זר, הייתי נבהלת. גם עכשיו, אני נרעשת לפעמים, כאשר אנחנו לבד בבית והוא ניגש לפתע אל כיסא העבודה שלי, עליו אני יושבת מול המחשב, ומניח את כפתו הקדמית על ברכי.

"מה לך, קשישי?" – אני שואלת אותו בפיזור נפש, מבלי להסיר את מבטי מן הצג, שהרי ברור לי, כי הוא כבר אכל וכבר טייל, ואינו נלחץ כרגע על ידי צורך דחוף כלשהו.

הוא שותק, מבלי להסיר את כפתו מן הברך שלי. מבלי להסב את מבטי אני מורידה את ידי ומנערת את ראשו הענוג, מלטפת, מלהגת משהו רך.

לבסוף אני מסבה את ראשי.

הוא לוטש בי מבט אנושי של ציפייה, לכל דבר. בהביטי לתוך העיניים החודרות הללו אני מבינה שאין ספק כי עוד מעט קט והוא יגיד משהו. וברגע, בו חולפת צמרמורת בעורי, הוא מסיט לפתע את מבטו ובתנועה נינוחה – גם היא אנושית להפליא, מניח ברכות את ראשו על ברכי... הוא לא צריך דבר. בא רק להזכיר לי את אהבתו ולדרוש את אישורה של אהבתי שלי אליו. ואני מאשרת: נוטלת אותו כמו ילד על ברכיי, ומבהירה לו בלחש מעומקא דליבא, שהוא הכלב המוסרי ביותר, המבריק ביותר, החכם ביותר שאין עוד מי שיתקרב אפילו כמלוא הנימה אל סגולותיו. ובמשך זמן מה הוא יושב על ברכיי, כמו ילד, ומביט כמהרהר בהשתקפותנו המעורפלת על גבי צג המחשב.

 

*

יש לנו, כמובן, גם אויבים. למשל, הדוֹג השחור מן הבית שממול. הברנש החלקלק הזה חושב את עצמו לשליט העולם. יש לו, כמובן, מרפסת משלו, שממרומיה הוא סוקר את הסביבה, ומעמיד פנים, שהוא כביכול השליט בה. הלכה למעשה, אף אחד, כמובן לא זיכה אותו בסמכויות שכאלה. לכול ידוע, מי הוא בעל הבית של השטחים הללו. קונדרט, כמובן. לאיש אין ספקות שזהו קפיטן קונדרט, הוד שעירותו, הוא ולא אחר. ואנו לא נרשה לשום ארחי-פרחי למינהו להפגין נוכחות... דהיינו לא נרשה שבאורח קבע, החל משעה חמש בבוקר, המועד בו מוציאים את ההוא להתאוורר במרפסת, ההוא יתרומם מעל למעקה ויחריש את הסביבה בשאגה מאיימת.

אלה הן, הלוא, שטויות במיץ עגבניות! על כגון זה אין בדעתו של שום יצור הגון לעבור בשתיקה! קונדרט מתפוצץ בזעם נגדי – ולא ברור – מהיכן מתחבאת העוצמה הקולית האדירה הזו בסובייקט שאיננו גדול ביותר... אני חוזרת – השעה היא חמש בבוקר.

"קונדרט!" – משמיעה אני בעקבותיו יללה מנומנמת, רווית ייאוש.

"יסלקו אותנו מפה – " ממלמל בוריס שמתעורר משנתו – "בסופו של דבר השכנים יטלפנו למשטרה והצדק יהיה אתם".

דימקה שישן בחדר הגדול אוסף מן הרצפה נעל ומשליך אותה לעבר קונדרדט, ומסתכן לפגוע בחלון.

הכול לשווא. האמנם יתייחס בכלל בעל העוז לרימון שיושלך לעברו? הוא ניצב על רגליו האחוריות על גשר הפיקוד של הקברניט, משעין על אדן החלון את הקדמיות. הזנב כמו גלגל הגה שמסתובב בטירוף. היריבים רוטטים משנאה, מן ההתרגשות הלוחמנית ומחוסר התוחלת לערוך מאבק הגון פנים אל פנים, והם שופכים זה על זה קיתונות של עלבונות מחרישי אוזניים.

 

היחסים עם נציגי הגזע הכלבי האחרים לא טובים מזה בהרבה. הכול בשל הגאווה, הגאווה הארורה. הזלזול המולד ואי הנכונות להרשות לכל מיני חסרי ייחוס להתקרב. אם במהלך הטיול רצה לכיוונו כלבונת והיא סובבת אותו בידידות, ומרחרחת בזנבו, קונדרט נעצר כנציב מלח, מתבונן מתוח בקרירות אל הנמושה המתחנפת.

שום פמיליאריות כלבית, חלילה וחס. מכירים אנו את הנבחניות, את הנדכאות, את מקבצות הנדבות, את הנצמדות. אין הם מכלבי שלומנו, אין הם, תאמרו אשר תאמרו, ברמה שלנו.

 

*

כאשר, בתום הטיול, אנו משלימים סיבוב, הוא מתיישב ומביט אל עבר ירושלים.

תמיד באותו המקום עצמו – ברחבה, שאליה מביאים בדרך כלל תיירים. מזה שמונה שנים אני מהרהרת בהרגל המשונה הזה שלו. מדוע מתמיד הוא בעקשנות שכזו להשקיף אל עבר המראה הזה, האם ייתכן שזה נובע מטעמים אסתטיים? דווקא ברגעים שכאלה מתחשק לי יותר מתמיד לחדור לתוך מחשבותיו...

יושב כמו נציב מלח. מתענג. לפעמים גם לי כבר נמאס, אני מושכת אותו – כביכול, נו מספיק כבר, קונדריושה, בוא, הולכים הביתה... הוא מושך בעקשנות את ראשו, בלי להסתובב כלפיי. יושב, מתעקש. עד שיישׂבע להתבונן. אחר כך הוא מתרומם ומדדה בריצה קלה אל עבר הכניסה, מלא הדר וכבוד עצמי.

 

*

כלבי האהוב! בשעה שאנו ניצבים כך יחדיו מהורהרים ודוממים בראש פרשת המים שלנו, מתחת לענני האפרסק של בוקר חדש – מה אתה רואה שם על גבעות ירושלים? ממה אתה מוקסם? מה עניינך הכלבי במגדלי הפעמונים, צריחי הכנסיות,  כיפות, הגנים העתיקים האלה והדרכים? ושמא זו המסירות לאדוניתך, מסירות המגיעה עד לקצה הגבול הגבוה הזה, בו הרגשות הנשגבים מתמזגים לתוך הרטט המאוחד של הנפש במרחבי ארץ ההר, שם אין עוד בנמצא יווני, יהודי, כלב, בן אדם, ויש רק שמחת קיום חייתית זוהרת, אשר כל יצורי הבריאה חשים בה באותה המידה – גם אני וגם אתה?

אין, אין בו בעולם האנושי התמסרות מוחלטת שכזאת.

היצר הפחדני הארור שלי להציץ אל עובי קורתם של העמודים אשר לא נקראו עדיין, מלחש לי אודות המועד, בו לא תהיה כבר לצידי.

כלבי האהוב, אל נא תיטוש אותי, לך בעקבותיי עוד ועוד – אל מעבר לאותו קו, שם שנינו נוסיף מתישהו להתפעל מן הגבעות הנצחיות, מן הצריחים ומן המגדלים של ירושלים האחרת, השמימית.

 

 

*

אהוד היקר!

רשמתי לעצמי מן הבלוגוספרה בלשון הרוסית חמישה-שישה שמות של טובי הסופרים הרוסיים בני זמננו, והלכתי אל הספרייה לשאול ספר. בחרתי באקראי מתוך הרשימה בספרה של דינה רובינה, ו... נדהמתי לגלות סופרת נפלאה היושבת עימנו מאז ראשית שנות ה-90, וכיום – במעלה אדומים!.. מזה זמן רב שאני מכלה מן המדף בספרייה את יצירותיה המרובות וגורע, בשל כך, מקריאתי ספרים בעברית.

אף שגמרתי אומר בשנים שעוד נותרו לי, להקדיש את זמני ליצירה של פרי רוחי – הנה, לא התאפקתי ותרגמתי סיפור מסיפוריה של דינה רובין. אחרי חיפושים רבים הצלחתי להעביר אליה את התרגום. 

בהערכה וברחשי ידידות,

יואל נץ

 

להלן תרגום ההתכתבות שלי עם הסופרת:

 

דינה רובינה היקרה שלנו!

כבר קשה לי לכתוב ברוסית – אני "עולה חדש" משנת 1948 – אך עם זאת תרגמתי לעברית את "יבגני אוניגין", את "רוסלן ולודמילה", עוד 4 פואמות עיקריות של א.ס. פושקין, את יצירותיהם של משוררים רוסיים רבים אחרים ו... את "אני ואתה מתחת לענני האפרסק" שלך – שהרי זו אותה השירה עצמה – ומצרף לכאן עבורך תרגום זה.

אינני חדל מלקרוא (ולצחוק ברוב ההנאה) את יצירותייך, אלא שאת כותבת מהר יותר משאני קורא...

בהערכה עמוקה ובאהבה,

יואל נץ

 (לשעבר – ווליניץ, לפני שנים רבות)

 

*

יום טוב, מר יואל נץ היקר!

אני מודה לך מקרב לב בעבור תשומת ליבך אל אישיותי, בעבור המילים החמות ביחס לדברים שכתבתי, ובעיקר, בעבור תרגומו של הסיפור. מיד אשלח אותו אל הבת שלי – שתקרא. אני עצמי, למרבה הצער, לא מסוגלת להעריך טקסט אמנותי בעברית.

ככלל, הפתעת אותי בתשומת ליבך. כל-כך התרגלתי לאדישות המוחלטת מצד הממסד הספרותי הישראלי. ספריי תורגמו ל-33 שפות, בכלל זה לכמה אקזוטיות כמו אלבנית, טאיית, ליטאית, טורקית... ורק לא לעברית. תורגם, ליתר דיוק, ספר אחד – עם שחרו של הפלירט עם העלייה הרוסית – אבל תורגם – כפי שמעידים אנשים מביני עניין, לא בהצלחה יתרה.

אשר על כן, אני כה נרגשת!

תודה!

בהערכה,

דינה רובינה

 

* * *

ברכות מערכת המכתב העיתי

 למשורר אשר רייך

עם זכייתו בפרס מפעל חיים בספרות של אקו"ם

אולי גם בזכות תקופת נעוריו כאשר למד בישיבה

בבית הכנסת "מקור חיים" של הייקים בפתח תקווה

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: 1. היה פירוז?

מכובדי,

כל הסדרי הביטחון המוצעים באזורנו מבוססים בצורה זו או אחרת על פירוז שטחים. והנה רואים אנו שארגוני הטרור בפעולותיהם הופכים את הפירוז בסיני ללא רלוואנטי.

אז אלו הסדרי שלום נעשה בעתיד, ללא פירוז?

ובנימה אישית, עם כל התיעוב כלפיהם, איני יכול שלא להתפעל מאומץ ליבם ונחישותם של הטרוריסטים המסבים אבידות כבדות לצבא המצרי, שהרי אין אצלם "בצלם" ובג"ץ, וכוחות הביטחון המצריים לא עושים חשבון לאף אחד. דעת הקהל בעולם ממש לא מזיזה להם. לא הייתי רוצה ליפול בידיהם.

ומאידך הכריזה מצרים על הארגון "עז-אדין אל קאסם" כעל ארגון טרור מחוץ לחוק. מי אמר שהזמן פועל לרעתנו?

 

2. מצבו לא היה מעולם טוב יותר

אזלו כל הטענות נגד מפלגת הליכוד עד שנדרשו לזוטות עלובות כמו בקבוקים ריקים. זה ממש פתטי ומעליב. נו באמת, לא עניין איש מה הן הוצאות בית ראש הממשלה של רבין, ברק, שרון ואולמרט, ואף העלימו עין משוחד של מיליונים לשרון ולבניו, אז באים עכשיו לספר לנו על בקבוקים ריקים של נתניהו?

והם מתיימרים להיות תקשורת אובייקטיבית ומאוזנת?

אם אלו כל הטענות נגד נתניהו – הרי מצבו לא היה מעולם טוב יותר.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

ביום השנה הרביעי למותה של

מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה במדרשת בן גוריון

ביום שישי

כ"ד שבט תשע"ה 13.2.2015

בשעה: שתיים וחצי אחה"צ

 

 

* * *

אלי מייזליש

בקבוקים בקבוקים

 

הנה חלקו האחרון של שיר שלישיית 'גשר הירקון':

איש אחד צועק זגג

בקבוקים בקבוקים

ולמה הכוונה? לפני הרבה שנים לא היתה פיניציה. וכמו אותו 'אלטע זאכן', או 'קרח קרח' או צלצלול פעמון עגלת נפט, היה גם איזה שלעפער הולך עם שק בלוי על הגב ומנסה לקנות בקבוקים ריקים בשני מיל, והיה מוכר בחצי גרוש לבתי חרושת לעאראק או אקונומיקה. מרוויח משהו? אולי חצי לירה ליום. ואותה להקה אימצה אותו לשתי שורות בשיר. כלומר, איש זה היה פופולרי כי זה היה שונה מאלטע זעכן ביידיש. זה היה בעברית.

והנה כיום, 4 עמודי החדשות של 'ידיעות' [המאוס] לא כותב על כלום רק על אלפיים בקבוקים ריקים. זה חדשות? אין כבר מדור עלוקה בסוף? אפשר היה לחשוב כאילו הגיעה איזה מוניקה לווינסקי ומצצה את הזין של נתניהו מתחת לשולחן הממשלה. אני בטוח שאם עורך 'ידיעות' היה שומע את נתניהו מפליץ היה מיד מפרסם בכותרת ראשית: נתניהו מפליץ, כאילו שעורך ידיעות אינו מפליץ, במיטה – לפחות.

ולא רק "ידיעות" העלוב, גם בן כספית במעריב של יום שישי כותב 4 עמודים על הבקבוקים ואולי נדמה לי גם המים בבריכה. שישאל קודם למה הוא בעצמו התגרש? מישהו מוכן ל'נדב' את הסוד? ואם אגלה כאן סוד שראש מפלגה בכנסת כלשהי הפליק לאשתו – הוא יהיה מוכן להסביר למה? אז 4,000 אלפים בקבוקים ריקים זה העניין, בלי זה אז לא היו לצה"ל 2 הרוגים ברג'ר? וסיפור ה'זלדה' בעזה לא היה חוזר? כמה הרוגים אם כן שווים 4,000 אלפים בקבוקים? 2 זלדות? שלושה? 18 הרוגים? זה החשבון?

אין כאן סתם גועל נפש של עיתונות, זו עיתונות מחליאה וגורמת להקיא. השנאה לנתניהו בגלל אשתו מעוורת עיני חכמים. הרי היתה חדשה מרעישה, שבאמריקה היו כותבים עליה שבועות ללא הפסק. ובכן: בחודש ינואר שנה זו, 2015 – עלו על כבישי ישראל 32 אלף מכוניות חדשות. בממוצע תעלינה על הכביש בשנה זו 400 אלף מכוניות חדשות. כלומר ל-400 אלף משפחות, שזה מתקרב לחצי מיליון איש – יהיה 120 אלף שקלים בכיס אקסטרא. מהיכן הכסף? מהיכן? בגלל 400 בקבוקים? או שעם ישראל מתעשר יותר ויותר בכל שנה ושנה. מתעשר.

 ואם הוא קונה מכונית הוא לא יקנה מטבח חדש? לא? אז תבואו לשכונה שלי ותראו: בונים. למה לא כותבים כמה חנויות למטבחים מכרו השנה? תתפלאו: יותר ממאתיים אלף. וזה לא חדשות. לא? הדלק זול יותר והמים זול יותר והחשמל זול יותר פי 100 מהמילקי. אז כלום. שום דבר לא קרה כאן, וכשהקוטג' עלה בחצי שקל עשו שביתה. וזו מדינה שבוז'י רוצה לעשות אותה 'שיוויונית'. עם מי? הוא רוצה להכריח פלצן שעובד בשוק לקנות "וולוו"? מה?  

השנה ירדה האבטלה. כלום. השנה באו יותר עולים מהשנה שעברה. כלום. השנה פתחו 2 מחלפים. כלום. בשנת 2014 היה שיא של נסיעות לחו"ל. זה כלום. רק אם כמה חרדים בבני ברק או כמה ערבים בדווים מרמים את הדו"חות למס הכנסה וזה יוצר "פערים" בחברה, מיד באים לאיזה בית עלוב של אלמנה מסכנה והקריינית מתחילה לבכות. כאילו שעם ישראל אינו גר בדירות יוקרה, רק כולם אלמנות חולות. כולנו מסכנים בדירת חצי חדר במרתף. האם את עיני ישראל תעקרו? בקבוקים, זה העניין? או שאלה סתם חולרות עיתונאים דמיקולו.

אני מברך את המחנה הציוני בראשתו בוז'י ש'יזכה' למפלה בבחירות כפי שלא היה לו מעולם. כמו מופז למשל או ברק. שני רמטכ"לים, שני שרי ביטחון שהוברחו על ידי הציבור לביתם – בשל היותו של בוז'י חקיין עלוב של שניהם. והבה נתראה באותו יום בקלפי. מעולם לא פישלתי בתחזית שלי.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

 

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

 

פרק עשירי

 

לצאת ביום-הולדת מתוך עוגה מצופה קצפת במכנסיים קצרים

בצבע זהב מבריק. סמאל. ביליד בין הנאד. סינוי, סנסנוי

וסמנגלוף. שדים, מלאכים וקפקפוני.

 

כאשר הדליקו את האורות בבית, מצאו על השולחן פתקה:

 

אבבושי,

 

באה ילדה בשם דינה קורדובה מקרית-שמונה ואמרה שנמאס לה לחיות בפחד פן תתחדש הפגזת הקטיושות וכי גם היא רוצה לגור בעצלתיים וללקק מהבריכה המצופה גלידה ושיעשו לה מסיבת יום-הולדת כמו לדוגמנית אנבל ציצקי-תוחעס ושגם היא תצא מתוך עוגת קצפת במכנסיים קצרים בצבע זהב מבריק ושגם ברשימת המוזמנים שלה יהיו זמרים, בדרנים, דוגמניות, שחקנים, עיתונאים וצמרים (זאת אומרת מהצמרת, אבל לא קופים) ושגם את הסיפור שלה 'רותי המגעילה' ידפיסו במדור 'קוראינו כותבים' אבל פתאום התחילה לכאוב לה נורא האוזן והתברר שעלתה על האוטובוס מקרית-שמונה לעצלתיים בלי שההורים שלה ידעו ואז החלטנו, דודה צ'ירי ואני, שהכי טוב להחזיר אותה מהר אל ביתה בקרית-שמונה ושמנו אותה על המטאטא אבל היא צועקת ובוכה וקוראת בשמך, בבוטשינקה, ברגע זה אנחנו ממריאות לקרית-שמונה, צ'או –

                                                                                         להתראות

 

                                                                                         לילי

 

"לעזאזל!" רעד שפמו החום הקצר של אבבטן, "סוף-סוף קוראה צעירה ויפה באה לפגוש אותי, דינה קורדובה! איזה שם נהדר, אז שתי המכשפות ממשפחתי מעלות אותה על מטאטא ומטיסות חזרה לקרית-שמונה. ומה אם כואבת לה האוזן? אי אפשר לגשת איתה למד"ע (מגן דוד עצלתיים). ככה זה, כשהטיפשות מושלת – מה יוכלו חכמים לעשות?"

"אולי ארוחת-ערב?" הציע רני.

"איך שכחתי? הלא היום הוא יום החומוס והבצל!"

"אתה באמת תדפיס סיפור ששמו 'רותי המגעילה'?"

"אפשר לשנות ל'רותי השובבה' ולערוך את הסיפור, שלא יהיה בו משהו גס או מעליב," ניגש אבבטן לסיר מלא גרגירי-חימצה מבושלים, אך כעבור רגע התחרט, חזר, ניצב סמוק-פנים ועקשן באמצע המיטבח, וצרח כילד מפונק:

"אני דורש להחזיר לכאן מיד את הקוראת דינה קורדובה מקרית-שמונה! לא ייתכן שאישתי ודודתה ינהלו את החיים שלי! יגרשו קוראות מהבית! השתיים מקנאות בי, אני בטוח!"

רני נדהם לראות את אבבטן מתנודד עד למרפסת המיטבח וחוזר משם עם מטאטא אך לא כדי לטאטא לכלוך אלא –

בטח לא תאמינו, אתם חושבים שסופר מבוגר כאבבטן לא מסוגל למעשי שטות, אבל הרוגז מעביר אדם על דעתו, גם אם הוא עורך עיתון וסופר וחבר מכובד באגודת מגרמי עצמות ועומד להרצות הערב על "שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים".

הקיצור – אבבטן רכב על המטאטא וניסה לנתר כלפי מעלה, לעוף! – בטנו קיפצה באוויר, ידו היכתה על אחורי המטאטא כמו שחובטים בסוס דוהר, גבותיו הצהובות הזדקרו, שפמו החום קצר רטט, והוא פלט מילים מוזרות:

"אשמדאי הזקן, אשמדאי הקטן, סמאל, קפקפוני, שמהוריש, ביליד בן הנאד, מימון בן נוח, לילית בת מחלת, רני, חזור על המילים: מטטרון, סינוי סנסנוי וסמנגלוף, ארגיאל כרגיאל סרגיאל, רפאל פחדיאל פדיאל רחמיאל..."

רני חוזר אחריו בגמגום ולא מאמין למראה עיניו – ידידו הטוב השתגע! הרי המטאטא לא יתרומם לעולם! וגם אילו היה מתרומם בכשפים, לא היה בכוחו לשאת את משקל כאבבטן! קל יותר לחסידה להטיס על גבה פיל!

לאחר שחלפה התקפת הטירוף עם המטאטא, נרגע מעט אבבטן ואמר לרני:

"אני מנסה השבעות כדי להפעיל את סוד האנרגיה."

"אולי תנסה בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה?" הציע רני.

"לא! מה אתה מביא לי ספרות? – השבעות הן דבר רציני! מקובלים, מכשפים, קוסמים ועושי-נפלאות ריפאו בעזרתן בני-אדם, גירשו והביאו שדים, שטו באוויר על שטיח מעופף, פגעו בשונאים..."

הסופר אבבטן קרא וידע הרבה שמות של מלאכים ושדים וחשב שיוכל לגלות באמצעותם את נוסחת-הקסמים של הפעלת המטאטבוט. כאילו קל כל כך לגלות את סוד האנרגיה – למשל, להאיר את כל רמת-גן בכוח של נורה חשמלית אחת! – ואולם מעשי כשפים ואחיזת-עיניים מתאימים אולי לקרקס, להילולה של עכו"מים, להופעת קוסם או לתעמולת בחירות פרימיטיבית – אבל לא כאמצעי תחבורה לקרית-שמונה.

אבבטן המסכן זרק את המטאטא חזרה למרפסת המיטבח ואמר לרני: "אני לא מבין. גניבות – יש. רציחות – יש. תאונות-דרכים – יש, ועוד איך! – ורק מעשי-כישוף נעלמו מן העולם! אני פשוט לא מבין – כישוף זה רע? הלא כישוף גורם פחות נזק מגניבות, מרציחות ומתאונות-דרכים, שלא לדבר על המון הדברים הרעים שבקיומם מאמין כל אדם ורק בכישוף כבר אף אחד לא מאמין!"

ומה עם דודה צ'ירי? רוצה רני לענות אך לא היה נעים לו ללבות את התפרצות אבבטן שעשה מעצמו טיפש על מטאטא במיטבח! לכן הוא הציע: "אולי נטוס בארקיע?"

"נהדר!" אבבטן, בלי התלהבות, חיטט באפו. "בוא נטלפן לשדה-דב!"

הוא ניגש לטלפון וחזר אחר רגע. "כבר אין טיסה היום, אבל אל תצטער, בינתיים נחגוגה את יום החומוס והבצל."

"במקום לחטט באף, הסופר אבבטן," אמר רני, "אולי תחמם לי כוס קקאו?"

 

בטרם יוכן הקקאו, והשניים יחגגו את יום החומוס והבצל, עליי לדווח על שיחה שלהם בדרך חזרה מפונדק "החרדל המחבק", אשר לא יכולתי לתיתה בפרק הקודם כי התארך יותר מדי.

"יש עוד שני דברים שאני לא מבין בעצלתיים." אמר רני.

"שאל, שאל, אורחי הנכבד."

"מדוע לא רואים אצלכם הרבה צעירים וילדים, ומי עושה את העבודות הפחות-נעימות, אם לא זקוקים כאן למשכורת ולשכר עבודה?"

אבבטן נאנח קצת תוך כדי הליכתם בשדרות החשוכות-למחצה, כי העצים העמוסים שערות-סוכר הסתירו את אור הפנסים, ואמר: "שני הדברים קצת קשורים. אתה יודע שאם מישהו לא ישן בלילות ויש בו יותר מדי מרץ, עושה מהומות ומקים רעש – הוא נעלם מעצלתיים לארץ אחרת שאני לא רוצה לנקוב בשמה, אני שונא אותה כי היא האוייבת הכי גדולה של כל האנשים המבקשים לחיות בשלווה ובנעימים ובנימנום ושלא יציקו ושלא יבואו אלינו בתביעות –

"אלה שנמאס להם לישון בלילות, ונוטשים את עצלתיים, הם הצעירים. לכן אין לנו ברירה אלא לפתות אותם בשקלים, לא בעצלים, כדי שיסכימו לבוא לכאן בלילות, בזמן שאנחנו ישנים, ולעבוד בעבודות הכפיים הפחות נעימות והמשעממות כמו ניקוי רחובות, פינוי אשפה, חפירת תעלות, תיקוני ביוב, עבודות בניין ובעיקר – איסוף שערות-הסוכר בשדרות, בגנים ובמטעים. שכר-העבודה שלהם מרושש אותנו, ולכן חשוב לנו כל-כך לגלות את סוד האנרגיה ולהפעיל מטאטבוטי-קטיף אוטומאטיים במקום פועלי-הלילה, הם, שהיו פעם אזרחינו ובנינו, ובאים עתה רק כדי לעבוד אצלנו, שונאים אותנו על אורח-חיינו הנעים והנוח וחולמים על ארצות אחרות. אם נצליח להפעיל מטאטבוטים לאיסוף שערות-הסוכר, אולי לחפור בעזרתם תעלת החשמל מים-עצלתיים לים-התיכון, נוכל לשמור על אורח חיינו הנעים והטוב. אך אם לא," הנמיך אבבטן את קולו ללחישה, "תגיע ארץ עצלתיים למשבר. הכסף שלנו יאבד את ערכו, לא יהיה אפשר לקנות בו שום דבר, ולא יישאר בקופת עצלתיים שקלים לשלם לפועלי-הלילה."

"פועלי-הלילה הם הילדים מארץ אהש"ן?" העיז רני ושואל.

"ששש!!!..." השתיק אותו אבבטן, "אצלנו אסור אפילו להזכיר את השם הזה!"

"יש שם די הרבה פושטאקעס," העיר רני לתומו.

"אל תחרוץ משפט עד שלא יהיו לך עצמך ילדים!" אמר אבבטן, אנחה כבדה מאוד בקעה מליבו ועצב נשקף בעיניו הכחולות מימיות, "וגם נכדים שאומרים שאתה גוי, רושע-מרושע ושתירש גיהינום ושמחפשים אנשים קטנים מאחורי הטלוויזיה אצלך בבית מפני שמעולם לא ראו טלוויזיה לפני כן."

 

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אין ספק שהבעייה הקיומית החשובה ביותר לישראל כיום, לפי השתקפותה בתקשורת הישראלית המטומטמת היא כספי החזר הבקבוקים של רעיית ראש הממשלה. על זה יקום וייחרב הבית השלישי.

 

* אתם זוכרים מה שכתבנו וחזרו וכתבנו כאן נגד חוק הספרים – שאותו קידם ח"כ ניצן הורביץ [מר"צ] לטובת צמרת הסופרים, אלה המעטים שאינם זקוקים לו [ובמקרה גם קרובים לו בדיעותיהם הפוליטיות], וזאת על חשבון כל שאר הסופרים [אלה שספריהם אינם יכולים להחזיק 18 חודשים במדפים, שרק אז הם זכאים עתה להיכלל במבצעי ההוזלה]?! –

והנה כתבה ב"דה מרקר" מיום 1.2.15 – קובעת ש"גרוסמן, א.ב. יהושע ועמוס עוז ממשיכים למכור כרגיל – כל היתר צונחים דרסטית." – וכן שיש ירידה של 35% במכירות הספרים מאז נכנס החוק לתוקפו!

כדאי לפעמים לשים לב לאזהרות שלנו, למרות שאנחנו שייכים לסופרים הנידחים.

 

* השופטים בפרס אקו"ם לספרות השנה היו הסופרים יהודית קציר, מאיה בז'רנו וד"ר חיים נגיד.

 

* מתוך היומן, 2 באוקטובר 2004. בגיליון אתמול של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" יש כתבה משעשעת-מפחידה על הזונות הגויות שחוגגות עם החסידים הנוסעים לאומן תמורת דולר לזיון. על משטרת הצניעות של הברסלבים, שמכה את הזונות ואת האברכים, על המאפיה ששותפה לעניין, וגם המשטרה האוקראינית. שלא לדבר על הנהגת חסידי ברסלב שמרוויחה מכל אירגון הביקורים האלה, אמנם לא מהזונות. על אב שהלין בביתו שני אברכים והציע להם את בתו בת החמש-עשרה תמורת כל סכום שירצו לשלם!

[יש לשער, בתנאי שידפקו אותה בתחת ולא ייקחו את בתוליה! – אב"ע]

 

* ישראל בר-ניר: בבחירות הבאות עלינו לטובה משתתפת מפלגה בשם מפלגת העבודה לשלום ולשוויון. מישהו שמע על המפלגה הזו? בכל הסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים שמה של המפלגה הזו איננו מופיע. לא ברור מי עומד בראשה ורשימת, המועמדים שלה לא מוזכרת בשום פירסום רשמי או לא רשמי.  ממש מיסתורין.

אחרי קצת מחקר וחיטוט בפירסומים השונים פתרתי את הסוד – "מפלגת העבודה לשלום ולשיוויון" הוא השם בערבית של מפלגתם החדשה של ציפי ובוז'י – ככה הם מוצגים לציבור הבוחרים הערביים. ערבית איננה הצד החזק שלי, אבל מהמעט שאני זוכר מלימודי בתיכון לא נראה לי שזה תרגום נכון של "המחנה הציוני".

מישהו פישל כאן בגדול.

נו טוב, לפחות זכרו למפלגת העבודה את חסד נעוריה.

 

* אהוד: מה דחק לנו לפרסם שהיינו מועמדים לפרס מפעל חיים בספרות של אקו"ם – ולא זכינו. ובכן, זוהי מעין בדיחה פרטית. בשעתו כתבנו באחד העיתונים, אולי ב"הארץ", כי לדעתנו המייסד והעורך של "ספריית תרמיל", המשורר ישראל הר, ראוי לפרס ישראל. לאחר ימים אחדים פגשנו בו מסתובב כהרגלו עם תרמילו ברחוב בתל אביב, והוא סיפר לנו כי בזכותנו אנשים אינם חדלים לברך אותו על קבלת פרס ישראל.

 

* מתוך היומן, 20 באוגוסט 2004. יום שישי. בלילה מודיעים על מותו של משה שמיר, בן שמונים ושלוש. יכתבו וידברו עליו רבות ותהיה לו ודאי לווייה ממלכתית. רק לפני ימים אחדים אמרתי לעצמי שהנה עדיין מרבית הצמרת של סופרי דור הפלמ"ח עדיין בחיים. והנה.

אני זוכר לו לטובה בעיקר דבר אחד. לפני שנים רבות הוציא עליי שמואל שניצר מעורכי "מעריב" חרם בגלל שהעזתי לתקוף אותו ב"אתגר". איש לא העז להמרות את פיו, גם במוסף לספרות. עד שמשה שמיר קיבל את עריכת המוסף ופנה אליי. אמרתי לו שאין סיכוי שידפיסו אותי אצלו כי אני מוחרם, והוא אמר שלא מעניין אותו שניצר ואיש לא יגיד לו את מי להדפיס ומי לא, וכך היה. חרף הקיטוב בדיעותינו, הוא היה הראשון ששבר את החרם עליי.

 

*[קטע ממכתב לידידה בלונדון, מאותו יום]: לקחתי איתי [לנופש] גם את "שירת הסירנה" של סופרת בשם עירית לינור, שאותו מצאתי בחנות לספרים משומשים בכיכר מסריק. בשעתו, כשהיה לה טור במוסף השבועי של "הארץ", הגיבה על ראיון עם יהודית שדה ואמרה שהיא, עירית – לא קראה דבר מפנחס שדה, אבל אחרי שקראה בראיון כיצד היכה את אשתו, החליטה שהיא לעולם לא תקרא אותו.

אמרתי אז לעצמי שאחרי שקראתי הכרזה כזו, לעולם לא אקרא ספר של מטומטמת כזו. בכל זאת התפתיתי, אולי אתאכזב לטובה?

ומה אגיד לך, אני פשוט לא האמנתי למראה עיניי! – אני לא זוכר שנפל אי פעם לידיי ספר מטומטם שכזה, שטחי, משעמם, חסר כל אמינות, ללא שמץ הומור, מלא שבלונות שחוקות, אפילו לא אירוטי. אין שם אפילו משפט אחד שהוא ספרות, שהוא פרוזה. הכתיבה שלה כל כך מרושלת – שגיבורתה, שגובהה מטר ושמונים, משתרעת בתוך האמבטיה עם בחור בגובה דומה. כנראה קרה להם נס וככל שאברו של הבחור גדל כן התארכה להם גם האמבטיה ויכלו לשכב זה על זו או להיפך! – כמו שקרה נס לאימא של רש"י, שכאשר הרתה אותו הלכה בסימטה ובאה מולה מרכבה שאיימה לדרוס אותה והיא נלחצה בבטנה לקיר ונעשה לה שם הקיר שקערורית שקלטה את בטנה והצילה אותה!

אני פשוט לא יכול להאמין שחסרת כישרון כזו, פטפטנית כזו, הוזמנה, אם איני טועה, בשעתו לשבוע הספר היהודי בלונדון, או לכנס אחר בלונדון, כמייצגת את הספרות העברית, וזאת כאשר אני ישבתי בירנטון ולא השתינו לעברי ואפילו לא שלחו לי הזמנה כמשתתף. ואולי, אם היא מייצגת את הספרות העברית, אזיי עליי לשמוח שאני לא נחשב כיום חלק מהספרות הזו ולא לוקח חלק בחגיגת הטמטום של האקדמיה.

כמובן שאחרי כמה עשרות עמודים, ודפדוף מהיר עד לסוף, זרקתי את הספר. אני לא צריך דיווח עיתונאי משעמם וטרחני על מלחמת המפרץ ועל עצות שנתנה לה אימא שלה, העיראקית.

 

* מתוך היומן, 31 ביולי 2004. שבת. אני מגלה ב"תרבות וספרות" את מאמרה של יעל לוטן על הטלנובלות, שאומר לראשונה דברים אחדים שאותם גם אני חושב על הטלנובלות, ושנאמרו גם ברומאן "חנות הבשר שלי" (2001), ממנו התעלמה הביקורת כליל. מאחר וממילא אני שייך לתת-רמה של הספרות העברית, אני שולח את המכתב הבא, אף כי ספק אם ידפיסו אותו כלשונו במוסף, שבו בדרך כלל אני מוחרם. 

 

גם בעיניי הן הטובות ביותר

יש לשבח את אומץ הלב האינטלקטואלי של יעל לוטן ברשימתה "בלי אחוזות וגרמי מדרגות, בלי נבלים וקדושים" ("תרבות וספרות", 30.7.04) המוקדשת לטלנובלות הדרום-אמריקאיות, שעליהן אמר גבריאל גרסיה מארקס שהן תרומתה הגדולה ביותר של התרבות הלטינו-אמריקאית בתקופתנו לתרבות העולמית, ומוכיחות את עליונותה, וכי חלומו לכתוב גם הוא  תסריט לטלנובלה.

צודקת יעל לוטן ברוב האיפיונים שהיא נותנת בטלנובלות, ובייחוד בכך שיש לברור לצפייה את הטובות שבהן. אבקש להזכיר כאן אחדות שנעלמו מעיניה: השחקנית גבריאלה ספאניק היא גיבורת שלוש טלנובלות מקסיקאיות נהדרות, "המתחזָה", "הפולשת" ו"בשם האהבה", ואני כל כך נכבשתי בקסמיה שאת הרומאן האחרון שלי, "חנות הבשר שלי", שגיבורו מכור לטלנובלות, הקדשתי לה בגוף הספר באלה המילים:

A la grande actriz Gabriela Spanik, La Usurpadora

לאחרונה התמכרתי לטלנובלה הארגנטינית "ירח פראי" עם גבריאל קוראדו, מילי סטיגמן וקרינה סמפיני. סמפיני היא אחת השחקניות היותר מרגשות שראיתי מעודי, וכמות העלילה המרתקת והדמויות שיש בכל המשך בן חצי שעה – יכולה לפרנס שלושה רומאנים עבריים חשובים ועוד יישאר קצת עודף.

אני סבור שהצפייה בטלנובלות ממלאה כיום, כפי שיעל לוטן כותבת, את המשבצת האבודה של קריאת הרומאן בהמשכים, והן גם קרובות במהותן לספרות יותר משהן קרובות לטלוויזיה ולקולנוע. ההתמכרות לז'אנר החדש-יחסית (אך לא יותר מטלנובלה אחת בכל פעם) – מזכירה לי את התמכרותי לקריאת רומאנים רחבי יריעה בנעוריי ובבחרותי. אני חי עם הדמויות וחושב עליהן כמו שחייתי בשעתו את מיטב הספרות הקלאסית העולמית.  

 

* ההתלהבות מהטלנובלות הדרום-אמריקאיות גרמה לי ללמוד שלוש שנים ספרדית במכון סרוונטס הסימפטי בתל אביב – שפה נפלאה באוזניי, אך – ללא הצלחה, כי אני חלש מאוד בשפות, וגם האנגלית שלי עד היום לא מי יודע מה, שלא לדבר על הצרפתית המגומגמת שלי.

בביקור שלנו באנדלוסיה, אני הייתי אומר בשקט את המילים, והמסתורית, שלא למדה ספרדית, היתה מדברת אותן בכל מקום שצריך, כי היא הרבה יותר מוכשרת ממני.

 

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל