הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 986

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתשרי תשע"ה, 20 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה. // נעמן כהן: היטלר צדק, der milkicher Juden – יהודוני המילקי. // מרדכי קידר: תוניסיה היעד הבא של "מדינת האיסלאם". [ציטוט]. // עמוס גלבוע: מקום כבוד לג'ון קרי בספר השיאים של גינס על איוולת וחוסר הגיון. // סבסטיאן וילאר רודריגז: כל החיים האירופיים מתו באושוויץ, חשוב מאוד: האירופים מתחילים להבין – אבל קצת מאוחר! [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: רֶקְוִיאֶם לְמִשְׁפַּחְתִּי. // יהודה דרורי: 1. שיקום ה"רצועה" = שיקום החמאס! 2. עדיין לא מאוחר. // מנשה שאול: א-סיסי, אלוהים יסלח לך, התסכול. [ציטוט]. // אוריה באר: טיול סופרים בירושלים. // אהוד בן עזר: האמת על הילדים "חטופי תימן", עדות פרופ' ורבין, מתוך היומן, 1993. // רחל ארנפלד: משתלם להרוג יהודים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הדרישות הגרגרניות שלי אינן גדולות. // שמעון כהן: דן אלמגור – זמורות יבשות או לכתוב את ההיסטוריה מחדש – כך מתמודדים עם היסטוריה לא מחמיאה! [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.10.14. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1994, פסקל, רחל איכילוב ואיצ'ה כהן. // הו דדייךְ דדייך דדייך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: 1. הנדון: היה מתווך הוגן? 2. הנדון: סליחה, בוגי. // ארנה גולן: על צב וקוקייה וגם על חיפושית – ומה עלינו, בני האדם? // מתי דוד: שתי מגפות מאיימות על העולם. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1994, לאה גולדברג  – לסבית? // עמוס אריכא: לנעול שערי ירושלים בפני ג'ון קרי. // רות ירדני כץ: מחאת המילקי. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים 1834-1878. פרק שישי: בהגיע החוגגים אל חצר מירון.  // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

 

עַכְשָיו, שֶרַעֲמֵי מַטְּחֵי הַיֶּרִי כְּבָר נָדַמּוּ,

עַכְשָיו, שֶהַנִּסְפִּים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל כֻּסּוּ

בַּעֲפָרָהּ סְפוּג הַדְּמָעוֹת (שֶכְּבָר הָיָה סְפוּג-דָּם הוּא

עוֹד קֹדֶם) שֶל אַרְצָם שֶשְּׂדוֹת-הַקֶּטֶל לֹא הִסּוּ

בְּהֹלֶם נִפְצֵיהֶם אֶת שְתִיקָתָהּ הַמִּזְדַּעֶקֶת

בְּווֹלְיוּם עַז יוֹתֵר מִשַּאֲגוֹת הַדִּינָמִיט

וּסְאוֹן הַתּוֹתָחִים, כִּי אֵין חָזָק יוֹתֵר מִשֶּקֶט

אַכְזָר זֶה שֶל בָּתֵּי-עָלְמִין שֶגְּזַר-דִּינוֹ מֵמִית

כָּל אִלּוּ, כָּל אוּלַי, כָּל אַשְלָיָה תְמִימָה לִכְמֹהַ

לִבְדַל סִכּוּי שֶל הַמְתָקַת הַדִּין בַּחֲרוֹנָהּ

שֶל פַּסְקָנוּת הַקֵּץ – עַכְשָיו אֶפְשָר סוֹפְסוֹף לִשְמֹעַ

אֶת צְלִיל אֶנְקוֹת פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה.

 

בַּלַּיְלָה, עֵת גוֹנָם שֶל שְמֵי הַקַּיִץ הַכְּחֻלִּים

מַשְחִיר כְּמִסְגְּרוֹת מוֹדְעוֹת-הָאֵבֶל הַדְּבוּקוֹת עוֹד

כְּקִלְלוֹת גּוֹרָל חַף מִתִּקְווֹת וְיִחוּלִים

אֶל חֲזִיתוֹת בֵּיתָן שֶל מִשְפְּחוֹת הַשְּכוֹל – דּוֹלְקוֹת עוֹד

נוּרוֹת הַפְלוּרוֹסְצֶנְט בְּמַחְלְקוֹת בָּתֵּי-חוֹלִים

בָּם מֻטָּלִים כְּמוּמְיוֹת חֲבוּשוֹת, כְּרוּתוֹת גַּפַּיִם

הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים שֶעַל רֹאשָם תּוֹלִים

יַקִּירֵיהֶם בַּעֲתִירָה לְרַחֲמֵי שָמַיִם

(כְּמִין אִינְפוּזְיָה הֲזוּיָה) תְּפִלּוֹת וְאִחוּלִים

לַמֻּנְשָמִים וּמֻרְדָּמִים וְלַשְּׂרוּעִים אַפַּיִם

מוּל פְּעִימוֹת הַמּוֹנִיטוֹרִים הַהוֹפְכִים דְּמָמָה

לְרֶצֶף פִּסְקֵי-דִּין סְמוּיִים הַנֶּחְרָצִים בֵּינְתַּיִם

לְחֶסֶד וְלַחֲנִינָה אוֹ לִגְזֵרוֹת אֵימָה

וְאָז, מַמָּש בְּרֶגַע זֶה, בְּלִי שֶתִּרְאֶנּוּ עַיִן

יוֹרֵד לוֹ מֵרְקִיעֵי קְדוּמָיו שֶל מַעֲבַר יַבֹּק

מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוּא שֶעַד עֲלוֹת הַשַּחַר

נָקַע אֶת יֶרֶךְ יַעֲקֹב בִּהִתְאַמְּצוֹ לַחְבֹּק

אֶת זֶה שֶלֹּא שִלְּחוֹ חָפְשִי וְעִקְּשוּתוֹ לֹא שָחָה

עַד שֶבֵּרְכָהוּ לְשָלוֹם וְהוּא, אוֹתוֹ מַלְאָךְ,

עוֹבֵר, רוֹאֶה וְלֹא נִרְאֶה, כְּרוּחַ בִּדְמִי יַעַר

בֵּין כָּל מִטּוֹת גְּדוּעֵי הָאֵיבָרִים הַהֵם בַּסָּךְ

וּכְמוֹ מַנְשִים טוֹבֵעַ הוּא גוֹהֵר מֵעַל כָּל נַעַר

וּמְנַשְּקוֹ עַל צְחוֹר מִצְחוֹ לְפוּף הַתַּחְבּוֹשוֹת

מִבְּעַד לַבַּד, בַּמֵּצַח הַפָּצוּעַ שֶמִּתַּחַת

וְאַף כִּי לֹא אָדָם הוּא אֵין בּוֹ כּוֹחַ לְהַחְשוֹת

וּמֵעֵינוֹ נוֹשֶרֶת לָהּ דִמְעָה אַחַת מֻרְתַּחַת.

 

וְהוּא בּוֹכֶה כְּבֶן-אֱנוֹש זוּלַת עַל הַנּוֹפְלִים

עַל אֵלֶּה שֶנּוֹתְרוּ חַיִּים אַךְ נִדּוֹנִים לְחֶסֶד

פְּרוֹתֵזוֹת וְקַבַּיִם וְכִסְּאוֹת-הַגַּלְגַּלִּים,

עַל כָּל יִפְעַת הָעֲלוּמִים הַזֹּאת הַמִּתְבּוֹסֶסֶת

בֵּין טִפְטוּפָם הַסְּטָלַקְטִיטִי הַקּוֹצֵב חַיִּים

שֶל עֵרוּיֵי-הַדָּם וְאִזְמֵלֵי חַדְרֵי-נִתּוּחַ

וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת יִסּוּרֵי הַגּוּף וְהַנְּכָאִים

שֶל הַיֵּאוּש וְהָאַכְזָב וְשִבְרוֹנוֹת הָרוּחַ

שֶטֶּרֶם יְצִיאָה לַקְּרָב הִבְטִיחָה כֹּה רַבּוֹת

בִּשְמוֹ שֶל מִין עָתִיד שֶכְּמוֹ מִמִּגְדַּלּוֹר בַּחֹשֶךְ

אוֹתֵת בְּמוֹרְס-הַלֵּב שֶלֹּא נִתָּן בּוֹ לְכַבּוֹת

סִכּוּי שֶל הַמְחָאוֹת פְּתוּחוֹת לְכָל מַתְּנוֹת הָאֹשֶר,

אֶת כָּל מָה שֶצְּפוּיִים לוֹ נְעוּרִים שְכוּרֵי מוֹרָל

כְּמוֹ בַּחֲנוּת-צַעֲצוּעִים בְּיוֹם שְטוּף אוֹר וּתְכֵלֶת

וְכָל זֶה כְּמוֹ נִבְגָד פִּתְאֹם כְּשֶבְּרוּטוּס הַגּוֹרָל

נוֹעֵץ אֶת פִּגְיוֹנוֹ בִּתְמִימוּתָהּ שֶל הַתּוֹחֶלֶת.

 

אַךְ לֹא רַק עַל רֹאשָם עָט הַמַּלְאָךְ וּמִשְתּוֹחֵחַ –

הוּא, שֶנֵּחַן פִּלְאִית, שֶלֹּא כְּדֶרֶךְ בְּנֵי-אָדָם

בִּיְּכֹלֶת עַל-טִבְעִית לִהְיוֹת בָּהּ-בַּשָעָה נוֹכֵחַ

בָּאֲתָרִים שוֹנִים, כְּמוֹ עַל אַפָּם וּכְנֶגְדָּם

שֶל מֻשְׂכְּלוֹת הַזְמַן וְהַמֶּרְחָב – וְכָךְ, בְּאֵלֶם,

כְּמִתַּצְפִּית לַוְיָן אוּלָם הַרְבֵּה יוֹתֵר קָרוֹב

הוּא מִתְחַלְחֵל מִכָּל מַרְאוֹת הַבַּעַת וְהַהֶלֶם

אוֹתָם הוֹתִיר מִי שֶהִפְלִיא לִנְתֹץ וְלַחֲרֹב

אֶת מִשְכְּנוֹת תּוֹקְפָיו וְהוּא עוֹבֵר בֵּין הֲרִיסוֹת

עִירָם שֶל הָרוֹצְחִים שֶבְּדָם קַר וּבִזְדוֹן-רֶשַע

כּוֹפִים עַל אֶזְרָחֶיהָ לְהַסְווֹת וּלְכַסּוֹת

בְּמוֹ גוּפָם וּבָתֵּיהֶם אֶת מַשְגְּרֵי-הַפֶּשַע

בְּהַפְקִירָם זָקֵן וָנַעַר, יֶלֶד וְאִשָּה

כִּבְנֵי-עֲרֻבָּתוֹ שֶל הַתּוֹקְפָן הַמִּתְפָּרֵעַ

לְמַחַץ תְּגוּבָתוֹ הַנּוֹקְמָנִית הַנְּחוּשָה

שֶל הַמֻּתְקָף הַמַּחֲזִיר אֵש-תֹּפֶת לְיוֹרֶיהָ.

 

וְהוּא רוֹאֶה אֶת כָּל מוֹרְאוֹת הַמָּוֶת הַנּוֹחֵת

בָּעִיר הַחַטָּאָה הַזֹּאת כְּבִמְעוּפוֹ שֶל עַיִט

עַל כָּל כְּנוּעֵי שִלְטוֹן-הַפַּחַד הַחַפִּים מֵחֵטְא

שֶבָּתֵּיהֶם וְחַיֵּיהֶם הָיוּ פִּתְאֹם לְאַיִן

וְאֵיךְ צְבִיעוּת הִתְחַסְּדּוּתָם שֶל בָּרוֹנֵי-טֵרוֹר

שוֹלַחַת אֶצְבַּע מַפְלִילָה שְחוּזַת מִרְמָה וָאֶרֶס

לֹא אֶל עַצְמָם שֶרִשְעוּתָם עָשְׂתָה הַכֹּל לִגְרֹר

אֶת קָרְבְּנוֹת אִיּוּמֵיהֶם אֶל טֶבַח וְאֶל הֶרֶס

כִּי אִם אֶל עָרֵיהֶם וּכְפָרֵיהֶם שֶל כָּל אוֹתָם

הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים וְהַנְּחוּשִים הָאֵלֶּה

שֶגּוֹנְנוּ שָם עַד רִגְעֵי כְּלוֹתָם אוֹ פְּצִיעָתָם

עַל בַּיִת וְעַל אָב וָאֵם וְרַעֲיָה וְיֶלֶד.

 

וְהוּא מוּדָע לַכֹּל, אוֹתוֹ מַלְאַךְ-הָאֱלֹהִים,

לַחֲפִירַת הַמִּנְהָרוֹת בִּמְקוֹם בְּאֵרוֹת-מַיִם,

לְתוֹעֲפוֹת הַמֶּלֶט שֶהֻבְרַח בְּאֵין רוֹאִים

לְדִפּוּנָן שֶל מְחִלּוֹת-הַמָּוֶת, בִּמְקוֹם בַּיִת

לְכָל הַחֶלְכָּאִים הַנִּדְכָּאִים וְהַבְּלוּאִים

בְּמַחֲנוֹת-פְּלִיטִים מוּל חֲוִילוֹת נוֹקְרוֹת-עֵינַיִם

שֶל זַן הַקָנִיבָּלִים הַגְּרוּעִים שֶבַּגְּרוּעִים

הַמַּשְלִיכִים אֶת בְּנֵי עַמָּם, אַחִים פָּלֶסְטִינָאִים

מִן הַגַּגּוֹת לְצָהֳלַת אֲסַפְסוּפִים פְּרוּעִים

שֶדַּל-מוֹחָם שָטוּף בִּמְקוֹם בִּינָה בְּקִנְאַת-קַיִן.

 

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ הוּא עֵד וּלְבָבוֹ נִלְפָּת

לַהֲסָתוֹת-הַמִּסְגָדִים בְּכָל דְּרָשָה נִתְעֶבֶת,

לְהִתְעַשְרוּת כְּנֻפְיוֹת-הָרֶצַח עַל חֶשְבּוֹן חֶרְפַּת

דַּלְפוֹנוּתָם, בַּעֲרוּתָם וְנִכְנָעוּת-הָעֶבֶד

שֶל כָּל הַמַּתִּירִים לְהַלְעִיטָם שָם בִּמְקוֹם פַּת

בְּרַעַל הַגִּ'יהָאד וְהַשִּׂטְנָה הַמִּזְדָּאֶבֶת

בְּאִי הֵחַלְּצוּתָם מֵחַרְצֻבּוֹת הָעִוָּרוֹן

שֶבּוֹ מְמֻלְכָּדִים הֵם זֶה שִשִּים שָנָה וָמַעְלָה

וְאִי הַחְמָצָתָם שוּם הַחְמָצָה שֶל שוּם פִּתְרוֹן

שֶיַּצְעִידֵם סוֹף-סוֹף קָדִימָה וְאוּלַי גַּם הַלְאָה

וְצַר לוֹ עֲלֵיהֶם מַמָּש עַד חֶנֶק בַּגָּרוֹן

בִּפְרָט שֶהֵם מַשְלִים עַצְמָם שֶזֶּהוּ רְצוֹן אַלְלַהּ.

 

וְהוּא פּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו כְּכָל מַלְאָךְ הַשָּב לִדְבֹּק

בְּכוֹחַ-הָעִלּוּי בּוֹ נִשָּׂאִים עוֹפוֹת-שָמַיִם

וּמַלְאָכִים – וְשָב בִּיעָף אֶל מַעֲבַר יַבֹּק

בּוֹ, כַּכָּתוּב כְּבָר בִּבְרֵאשִית (פֶּרֶק שְלוֹשִים וּשְנַיִם)

נָקְע שָם הוּא, אוֹתוֹ מַלְאָךְ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָנִים

אֶת יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ עַד שַחַר

אַךְ יַעֲקֹב שָׂרָה עִמּוֹ כְּדִין הָעַקְשָנִים

שֶקּוֹמָתָם, גַּם אִם נֶחְבָּל גּוּפָם, אֵינֶנָּה שָחָה

וְכָךְ גַּם עַד הַיּוֹם נִינֵי-נִינָיו, שֶבְּלִבָּם

טְבוּעִים אוֹתוֹ הַ-D.N.A., אוֹתָהּ קְדוּשַת הָעֵרֶךְ

שֶל רֶצֶף הַדּוֹרוֹת שֶשּוּם אוֹיֵב עוֹד לֹא כִּבָּם

מַמָּש כְּשֵם שֶלֹּא כָּבְתָה תְחוּשַת צִדְקַת הַדֶּרֶךְ

וְהֵם יוֹדְעִים אֲפִלּוּ עַל מִטּוֹת בָּתֵּי-חוֹלִים,

אֲפִלּוּ מוּל חֻדָּם שֶל אִזְמֵלֵי חַדְרֵי-נִתּוּחַ,

גַּם כְּשֶהַלֵּב נִקְרַע בָּאָבְדָנִים וּבַשְּכוֹלִים

כִּי שוּם פַּצְמָ"ר וְשוּם קָסָאם לֹא יִשְבְּרוּ אֶת רוּחַ

הָעָם הַזֶּה שֶעַל רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת

חָתַם פֹּה קֶבַע לֹא בִּדְיוֹ עַל דַּף קוּשָאן שֶל טַאבּוּ

כִּי אִם בְּדַם בָּנָיו בְּאֵין-סְפוֹרָן שֶל הַקָּזוֹת

כָּל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה בְּדִמּוּמָיו שֶרַבּוּ

עַל אֶרֶץ אֲבוֹתָם הָעֲקֻּבָּה – אַךְ עַד הֲלוֹם

עַל אַף יִתְרוֹן כּוֹחָם בַּקְּרָב מִגְּבוּל צָפוֹן עַד נֶגֶב

שׂוֹנְאִים הֵם מִלְחָמוֹת וְנִכְסָפִים אֶל הַשָּלוֹם

גַּם לָנוּ גַם לְאֵלֶּה הַלּוֹטְשִים בָּנוּ מִנֶּגֶד

עֵינֵי חֵמָה וּמַשְׂטֵמָה בָּהֶן שָטוּף הָמוֹן

שֶלֹּא קוֹלֵט כִּי תִתָּכֵן גַם אֶפְשָרוּת אַחֶרֶת

וְעַד שֶלֹּא יִפֹּל אֶצְלָם סוֹפִית הָאֲסִימוֹן

שֶכּוֹחַ-הַתְּבוּנָה עָדִיף עַל כָּל צִחְצוּחַ-חֶרֶב

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים כָּאן אֶת עֻזֵּנוּ לְפַרְזֵל

כִּי שוּם גּוֹרֵם אַחֵר בִּמְלוֹא תָקְפּוֹ לֹא יֹאחֲזֵהוּ

מִלְּבַד כִּפַּת בַּרְזֶל וְכוֹחַ חֹסֶן הַבַּרְזֶל

שֶל עַם מֻפְלָא שֶלֵּב-זָהָב פּוֹעֵם בְּתוֹךְ חָזֵהוּ.

 

וְכָל הַצִּינִיקָנִים וּקְטַנֵּי-הָאֲמָנָה,

כָּל הַמּוֹכְרִים בִּמְחִיר הַ"מִּילְקִי" אַהֲבַת מוֹלֶדֶת,

כָּל הָאוֹמְרִים לַצִּיּוֹנוּת כִּי כְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ

כְּשֶהִיא עַצְמָהּ עוֹבֶרֶת אֶת הַזְּמַן וְעוֹד צוֹעֶדֶת

מִשִּׂיא לְשִׂיא בִּזְכוּת אוֹתוֹ קְשִי-עֹרֶף יְהוּדִי

שֶל עוֹף-הַחוֹל הַקָּם לוֹ לִתְחִיָּה מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

וּמַפְגִּינָה כָּאן סְטָמִינָה שֶל גֶּנְיוּס יִחוּדִי

שֶשּוּם אֻמָּה עוֹד לֹא זָכְתָה לְהַעֲלוֹת עַל סֵפֶר-

דִּבְרֵי-יְמֵי-תּוֹלְדוֹת-אָָדָם כָּמוֹהָ, הָאַחַת,

שֶחֵרֶף דְּמֵי פּוֹגְרוֹמִים, מַסְּעֵי-צְלָב וּקְרֵמָטוֹרְיוֹת

וְחֵרֶף תָּאֵי-גָּאזִים וְגִ'יהָאד גָּבְרָה בְּלִי חַת

עַל כָּל הַמִּתְנַכְּלִים לָהּ הַיּוֹדְעִים כִּי אֵין הִיסְטוֹרְיוֹת

הַמַּפְלִיאוֹת לִשְׂרֹד כְּנֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַזְּמַן

בּוֹ נוֹלָדִים וְנִכְחָדִים עַמִּים בְּמִין רוֹטַצְיָה

שֶלֹּא כְּמוֹ זוֹ שֶלָּהּ, שֶבָּהּ הַנֵּצַח מְתֻזְמָן

עִם מַשֶּהוּ שֶהוּא עַל גְּבוּל הַנֵּס וְהַסֶּנְסַצְיָה.

 

וּמַשֶּהוּ מִיקוֹד הַנֵּס הָעָז הַזֶּה, הַקָּם

מִתְהוֹם הַיִּסּוּרִים, הָאֵין-סִכּוּי וְאֵין-תּוֹחֶלֶת

עוֹלֶה עַתָּה מֻפְלָא מֵעַקְשָנוּת מַאֲבָקָם

שֶל חַיָּלִים פְּצוּעִים שֶתְּשוּקָתָם לִחְיוֹת נוֹחֶלֶת

יוֹם-יוֹם וְלַיְלָה-לַיְלָה נִצָּחוֹן קָטָן נוֹסָף

בַּקְּרָב הֲכִי קָשֶה אוּלַי בּוֹ הִתְנַסּוּ אֵי-פַּעַם

מוּל הַיֵּאוּש וְהַוִּתּוּר וְהַקְּרִיסָה אֶל סַף

אָזְלַת-הַיָּד, כְּשֶכּוֹחַ-הָרָצוֹן מַדְבִּיר אֶת זַעַם

הַלָּמָּה-זֶה-מַגִּיעַ-לי – בִּזְכוּת רוֹפֵא נָחוּש,

בִּזְכוּת חִיּוּךְ אָחוֹת וְנוֹכְחוּת חוֹדֶרֶת פְּנִימָה

אֶת כָּל הַתַּחְבּוֹשוֹת, הַהַרְדָּמוֹת וְהָאִלְחוּש

שֶל נַעֲרָה אוֹהֶבֶת וְשֶל אַבָּא וְשֶל אִמָּא.

 

וְעַל הַקְּרָב הַזֶּה אִיש לֹא כּוֹתֵב בָּעִתּוֹנִים

לַמְרוֹת שֶכָּל שָעָה נִכְבָּש בּוֹ עוֹד מֻצָּב שֶל אֹמֶץ,

עוֹד שֶטַח מְמֻקָּש בְּאַכְזָבוֹת וְאֵין-אוֹנִים

וּבְחֵרוּק-שִנַּיִם שֶל יָחִיד, אַף לֹא שֶל קֹמֶץ

וְהַיָּחִיד הַזֶּה, מֻכְפָּל בְּסַךְ כָּל הַפְּצוּעִים

הַנִּלְחָמִים עַל חַיֵּיהֶם בַּתְּחוּם בּוֹ הַחַלָּש עִם

הָעָז שְרוּיִים בְּגוּף אֶחָד בֵּין כּוֹחַ לִנְכָאִים

רָאוּי, לִבִּי אוֹמֵר לִי, לַגָּדוֹל שֶבַּצָּלָ"שִים.

 

 

 

 

* * *

אהוד: וכאילו לא די לנו בקורבנות המלחמה

יוצאים צעירים חסרי אחריות למסעות מיותרים

ומוצאים את מותם בפסגות ההימלייה!

איזה בזבוז!

אולי יקדישו את מסעותיהם

לבירות התרבות בעולם

 לאתרי היסטוריה ועתיקות

לכל מה שאיכותי ומתאים לתיור

אך מבלי לסכן לשווא את חייהם!

התגרות מיותרת בגורל אין בה אומץ

אלא טיפשות!

 

 

* * *

נעמן כהן

היטלר צדק

der milkicher Juden יהודוני המילקי

צר להודות בעובדות. התופעה החדשה של היהודים, המהגרים התלושים, "המשוחררים מכבלי לאום, טריטוריה, ותרבות" היורדים מישראל לברלין, מוכיחה את טענת היטלר שליהודי אין אידיאלים ורגש לאומי. היהודי הקוסמופוליטי הוא רק עבד לחומריות ולתאוות הכסף שלו, ולכן הוא טפיל על העם הגרמני.

בכל מקרה יש כאן תופעה חדשה. היטלר דיבר על יהדות הממון הבינלאומית – יהודי הבורסה העשירים, הוא לא העלה על הדעת שיהודים ייטפלו ל"פולק הגרמני" רק בגין מילקי, מעדן שוקולד.

דומה שהיהודונים החדשים  der milkicher Juden"" "יהודוני המילקי" הם החלק הנאלח והדוחה של העם היהודי.

 

שאלה לסוציולוג עוז אלמוג

ההשתאכנזות – בכמה זמן הופך "מזרחי" לאשכנזי יקה?

האקטיביסט האנטי-אשכנזי מתי שמואלוף, המתנאה בכך שהוא ממוצא עיראקי (בגדדי), כורדי, פרסי (משהדי) וסורי (חלבי). והוא חושב "מזרחית" (קרי, מחשבה גזענית אנטי-אשכנזית). עזב את "המאבק המזרחי" בארץ והוא מתנאה בעיתון "הארץ" שהוא ירד לגרמניה, השתתף בהפגנה אנטי-ישראלית של מוסלמים, ואפילו רכש לו שם בת זוג גרמנית ארית.

ובכן נשאלת השאלה, מבחינה סוציולוגית, כמה זמן זקוק יהודי "מזרחי" (או "מוגרבי" מערבי) מהארץ, היורד לגרמניה, כדי להפוך מ"מזרחי" (קרי בעל תרבות ערבית) ליהודי בעל תרבות אשכנזית יקית?

אם התהליך מהיר, דומה שהחברה הישראלית עוד עשויה להרוויח משהו מהירידה לגרמניה. היהודים המזרחיים ייהפכו בברלין לאשכנזים יקים, יחזרו לישראל ויתרמו לה רבות כפי שתרמו יהודי גרמניה היקים בשעתם בדמות של רופאים, משפטנים, מהנדסים, מדענים, וכיו"ב.

ידועה הבדיחה על היקים שעלו לארץ והפכו לפועלי בניין וכשהעלו שקי מלט לבניין העבודה התעכבה כי הם אמרו אחד לשני: "ביטה שיין" "דנקה שיין" "ביטה שיין" "דנקה שיין".

בעזרת "היקים החדשים" אולי עוד נהפוך לחברה תרבותית ומנומסת.

ואולי הכול בכלל טעות והמזרחיים (יהודי ארצות ערב) לא יתערו בכלל בתרבות הגרמנית אלא ישתלבו בתרבות של הטורקים והערבים בברלין?

 

הגזענית הערבית-מוסלמית המשטינה עמירה הס

סולקה מאוניברסיטת ביר זית בגלל היותה יהודייה

על "קרן רוזה לוקסמבורג", המוסד הגרמני האנטישמי התומך בכל גורם הנאבק למען חיסול מדינת היהודים, ומסרב לעסוק בגזענות הערבית-מוסלמית, ועל העומדת בראשו, הגזענית הגרמניה אנגלה טים, כבר כתבתי בגיליון 428.

והנה אותה קרן גרמנייה אירגנה כנס באוניברסיטת ביר זית בכותרת "חלופות לפיתוח ניאו-ליברלי בשטחים הפלסטינים הכבושים."

את כתבת עיתון "הארץ", עמירה הס, המקבילה הנשית לגדעון לוי "לורד האו האו הישראלי" – אין צורך להציג. את כל חייה מקדישה הס למאבק לטובת הערבים במאבקם לחיסול המדינה היהודית, ולמרות היותה משטינה וקולבורטורית משתפ"ת מוצהרת עם הערבים, בעת שהגיעה החברה הס לביר זית, להשתתף בכנס, היא סולקה משם בגין יהדותה. לדעת הנהלת האוניברסיטה והסטודנטים – אסור ליהודי לזהם את המקום בנוכחותו. (עמירה הס, סולקתי מביר זית, "הארץ", 28.9.14).

לעג ההיסטוריה, "קרן רוזה לוקסמבורג" מארגנת כנס שרוזה לוקסמבורג עצמה לא היתה יכולה להשתתף בו בגלל היותה יהודייה! – שהרי  ערביי אוניברסיטת ביר זית לוקחים דוגמה מאותם גזענים גרמנים שרצחו אותה, כמותם הם סבורים שאוניברסיטת ביר זית חייבת להיות "יודן ריין".

 

אלי מייזליש – שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה'

יאיר שטרן והחמאס

במאמר בשם זה טוען אלי מייזליש כי ל"חמאס אין אידיאולוגיה" ("חדשות בן עזר" גיליון 974). על פי הקביעה התמוהה של מייזליש, העורך השוואה בין הלח"י לחמאס, ללח"י היתה אידיאולוגיה כי אברהם שטרן יאיר כתב שירים, ולחמאס אין אידיאולוגיה מפני שמוחמד דף "לא כתב ולו שורת שירה אחת ואין לו מושג מי היה ניטשה או מרטין בובר."

לפי מייזליש הקומוניזם, הנאציזם אינן אידיאולוגיות. ובכן אידיאולוגיה היא השקפת עולם כוללת, המתייחסת למציאות הנוכחית והעתידית כאשר מטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או לשימורו. אידיאולוגיה יכולה לדגול בהומניזם, או ברצח יהודים (כפי שהיא מופיעה באידיאולוגיה הנאצית ושל החמאס). כידוע בניגוד לחוקיות המדעית כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. ולכל אחד אמונתו שלו או האידיאות שלו.

המעניין שההשוואה שעורך מייזליש בין האידיאולוגיה של יאיר שטרן ושל מוחמד דף, בכל זאת, למרות אלף אלפי הבדלות (הלח"י לא תבע להשמיד את הערבים) – יש בכל זאת משהו משותף – האדרת המוות.

האידיאולוגיה של החמאס מתמצית במוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

ואילו בהמנון האצ"ל שאותו כתב יאיר שטרן, (והעביר אותו עימו אחר כך ללח"י) "חיילים אלמונים", כותב שטרן את המילים הבאות: "חלומנו למות בעד ארצנו!"

זה כמובן מזכיר לנו את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים.

בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ". טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

בכל מקרה, אידיאולוגיה של האדרת המוות מגונה. (הערכים כזכור הם סובייקטיביים ויחסיים).

 

דודו אמיתי – גבעת חביבה והמסתננים

בתשובה לאורה מורג שקראה לשכן את המסתננים מאפריקה במוסד "גבעת חביבה" דוחה החבר דודו אמיתי דובר המוסד את בקשתה. בתשובתו סוקר החבר אמיתי את כל סוגי המתארחים בגבעת חביבה במה שהוא מכנה: " מרכז חינוכי, רעיוני ומחקרי של השומר הצעיר" ("חדשות בן עזר" גיליון 980), בין המתארחים הללו לדבריו, אין מקום למסתננים מאפריקה, כי ל"שומר הצעיר" יש מטרות אחרות.

על פניו נראה היה דווקא שעל "השומר הצעיר" חובה היה לקבל בגבעת חביבה את המסתננים מאפריקה מפני שרובם הם ערבים-מוסלמים וצפוי היה שיקבלו בגבעת חביבה קורס ב"דו קיום", אבל האמת היא שקבלת המסתננים בגבעת חביבה היה גוזר גזר דין מות על המקום, מפני שהמוסד ניזון מכספי אותם גורמים הנלחמים לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית מוסלמית, בין השאר ע"י הצפתה במסתננים ערבים-מוסלמים מאפריקה, מסודן ומאריתריאה, ואותם גורמים מעוניינים שהחברה הישראלית ולא הם ישאו במעמסה.

מוסד גבעת חביבה מתרעם בצביעותו על כך שאינו מקבל תקציב ממשרד החינוך על מנת לקרב בין יהודים לערבים (אור קשתי, "משרד החינוך מתנער מיוזמת הדו-קיום שבה התפאר", "הארץ", 24.9.14) בשעה שהוא מסרב עקרונית לעסוק בגזענות הערבית-מוסלמית.

להזכירכם, למרות כל מאמציו, החבר דודו אמיתי טרם הצליח למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד מבין ערביי ה"דו-קיום" של גבעת חביבה שאינו גזען, ושאינו רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – מופת מוסרי, אלא גזענות, ולכן מה למוסד "גבעת חביבה" ולייסורי היהודים של דרום תל אביב.

ההיתממות הצדקנית של החבר אמיתי על כך שהוא לעומת אחרים: "זוכר מאיפה הגענו אנו, בני העם היהודי – לכאן, ומה היו חוויות ההגירה, הגירוש, ההסתה וההגלייה שאמורות להיות חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של כולנו אבל... וישמן ישורון ויבעט" – הינה פתטית ושקרית. הלוואי שלעם היהודי היתה מולדת שניתן לחזור אליה כפי שיש לסודאנים ולאריתראים. אם רוצה החבר אמיתי באמת לעזור להם, שיתרום להם את משכורתו או את תקציב גבעת חביבה וישלח להם לארצם, כך שלא ירצו להגיע לארץ ולהפוך את חייהם של אחרים (לא של אמיתי) לגיהינום, אבל זה כמובן אינו עולה על דעתו של החבר אמיתי, שהרי קל יותר להיות "צדיק" על חשבון אחרים.

 

"אנחנו אוהבים לשתות דם"

"פעיל" ערבי-מוסלמי, אזרח ישראל בשם Rabie Shehada הידוע בשם "הקוטל הפלסטיני", הצהיר את ההצהרה המצמררת בסרטון שפורסם לאחרונה באינטרנט.

"אני נשבע שאנחנו אנשים שאוהבים את המוות למען האל בדיוק כמו שאתם אוהבים לחיות. אני נשבע שאנחנו אנשים שאוהבים לשתות דם. באנו לשחוט אתכם," הוא אמר בסרטון. "אנחנו אוהבים למות למען האל כמו שאתם אוהבים את החיים," הוא גם אמר בקטע קצר.

על פי כתב אל ערבייה אותו "פעיל" הוא ערבי-מוסלמי בן 26 מנצרת שלמד הנדסה במכללה בנצרת עילית, עזב את הלימודים, נסע לטורקיה, וחצה את הגבול לסוריה כדי להצטרף לצבא המורדים המתון הסורי (FSA). מאוחר יותר הוא הצטרף לקיצוני ISIS. שם הוא בחר את השם המבצעי Abu Musaab al-Safouri, על שם הכפר ציפורי (ספוריה בערבית) ליד נצרת.

כתב "אל ערבייה" מוסר שבני משפחתו (אישה ובן) נשארו בהלם ומהססים לדבר עליו בגלוי.

http://english.alarabiya.net/en/News/middle-east/2014/09/17/-We-love-drinking-blood-says-ISIS-vampire-.html

 

ערבי-מוסלמי אחר, תושב אום אל פחם בשם אחמד שורבאג', בן 23, הורשע לאחרונה בבית המשפט ביציאה שלא כדין לסוריה ובהשתתפות באימונים צבאיים בדאעש, ובכמה קרבות מטעמו.

 

די זעלבע דרעק מיט אנאנדערע דעקוראציה

"הפעילים" הללו משתתפים במיספר רב של ארגונים: "אל קעידה", "ג'בהת אל נוצרה", "חמאס", "ג'יהאד איסלמי", "ארגון השהידים של הקצה", "חיזבאללה", "ארגון חורסן", "דאעש", ועוד ועוד. מה ההבדל ביניהם?

"הוגה הדעות" ג'ון קרי, בתפקידו כשר החוץ האמריקאי, יודע להבחין היטב בין הארגונים האיסלאמיים השונים לבין האיסלם, כאשר הוא הכריז כי הוא יוצא "לעזור לבנות את הקואליציה המתגבשת נגד המדינה האיסלאמית. אני רוצה לציין ולהדגיש," הוסיף קרי, "שכל מדינה על הגלובוס צריכה ויכולה לתרום את חלקה במלחמה. חלק מהמדינות יספקו עזרה צבאית, חלקם עזרה הומניטרית, חלקם עזרה מודיעינית. ולחלק זה ניקוי של שמה הטוב של אחת הדתות שוחרת השלום הגדולות בעולם".

http://m.state.gov/md231377.htm

אבא שלי ז"ל היה אומר על כל הארגונים "שוחרי השלום" הללו, "אל קעידה", "ג'בהת אל נוצרה", "חמאס", "ג'יהאד איסלמי", "ארגון השהידים של הקצה", "חיזבאללה", "ארגון חורסן", "דאעש", ועוד ועוד:  "די זעלבע דרעק, מיט אנאנדערע דעקוראציה..."

 

הרי זייטלבך – עזרא פאונד הישראלי

לאחר נאומו של הד"ר להיסטוריה, אבא של מאזן – ראש הרשות הערבית-פלישתינאית, בעצרת האו"ם, בו האשים את ישראל בג'נוסייד כלפי הערבים, ונאום התשובה של ראש הממשלה בנימין נתניה, פירסם המשורר האיטלקי-קתולי יליד ברלין הכותב בעברית, הרי זיטלבך (ידוע יותר בכינויו נתן זך) מודעה בתשלום בעיתון "הארץ" 30.9.14 – בה הוא כותב: "טיעוני מחמוד עבאס – אמת, טענות נתניהו – עלילת דברים."

בטיעוני תעמולה אלו מזדהה זייטלבך-זך עם מושא הדוקטורט שלו שעשה בלונדון, על המשורר שאותו העריץ, עזרא פאונד.

עזרא פאונד המשורר האמריקאי, אבי האימג'יזם. התגורר באיטליה הפאשיסטית בעת מלחמת העולם השנייה ושידר שידורי תעמולה נגד בעלות הברית שנלחמו בפאשיזם ובנאציזם – מרדיו איטליה הפאשיסטית בעת מלחמת העולם השנייה. הפך למסית אנטישמי בוטה, שיצא ביצירתו נגד היהדות כאשמה בכל תחלואי העולם, והעריץ את מוסוליני והיטלר.

בתום המלחמה, בשנת 1945, נעצר פאונד על ידי השלטונות האמריקאיים והובא לארצות הברית על מנת להעמידו לדין באשמת בגידה. בלחץ ידידיו ומעריציו מחוגי הספרות והשירה, ובזכות מעמדו כמשורר גדול, הוא נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז ונכלא בבית חולים פסיכיאטרי, עד לשנת 1958. שיחרורו התאפשר בעקבות עצומה של סופרים ואנשי רוח מכל העולם, דוגמת ז'אן פול סארטר וארנסט המינגוויי, ידידו הטוב, שאף תמך בו כלכלית.

בעת אשפוזו המשיך בכתיבת שירה שפורסמה בשנת 1957. שירתו זו, שנכתבה לאחר שדבר השואה כבר הפך לידיעת הכלל, היתה שירה אנטישמית קיצונית וארסית. "היהודי" בשיריו הוא המרמה את הגוי, הוא השולט בכול והדוחף את הגוי למלחמה, שכוונתו היא להביא להשמדתו.

זייטלבך-זך עזרא פאונד הישראלי.

 

פרוייקציה

בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים, ובכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים. הפסיכולוג אריק אריקסון טען כי אף שההשלכה בדרך כלל מעוותת ומלאה איבה ופחד, יש בה גרעין של משמעות עמוקה, שלא במקרה האדם המשליך מייחסה לאובייקט המושלך. תפיסה זו של מנגנון ההשלכה, מוזכרת אצל חז"ל בתלמוד, "כל הפוסל – במומו פוסל," שם מסופר שמי שקורא לאחרים עבדים הוא בעצמו עבד. ‏תלמוד בבלי מסכת קידושין ע ב‏

אוסוואלד שפנגלר ובעקבותיו אריק אריקסון סברו כי תופעת האנטישמיות היא בעיקרה עניין של השלכה. אנשים שיש להם חלומות של כיבוש העולם ושליטה בו מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית, כמו הגרמנים הנאציונל-סוציאליסטים והרוסיים הבולשביקים, משליכים תפיסה זו על היהודים.‏‏‏ ‏(אריק אריקסון, "ילדות וחברה", עמ' 266‏ ואילך).

סעיב עריקאת מראשי אש"ף, הישווה בין ישראל לדע"ש – לטענתו נתניהו מגנה את המדינה האיסלאמית אך הוא פועל למען המדינה היהודית.

לדידם של הגזענים הערבים-מוסלמים – לא רק שאין עם יהודי ולכן יש לחסל את מדינת היהודים שהיא מדינה של לא עם, אלא מבחינה דתית יש להשמיד את היהודים ככופרים.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען והרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיו יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה, אנא ספרו לנו עליו.

 

ההישג של החמאס – אחרי "צוק איתן":

כשליש שוקלים לרדת מהארץ

מערכת "אולפן שישי" הזמינה סקר מיוחד כדי לבדוק כמה באמת היו שוקלים לרדת מהארץ. 30% – כמעט שליש מהנשאלים, השיבו כי היו שוקלים ברצינות לרדת מהארץ אם היתה להם הזדמנות לכך. רק 56% לא היו יורדים גם לו היתה להם הזדמנות,

באשר לסטיגמה, שבעבר נקשרה עם אלו שבחרו לעזוב לחו"ל, רק 36% מהנשאלים חושבים דברים שליליים על אלו שבחרו לעזוב את ישראל. כל השאר השיבו כי הם רואים זאת בחיוב, או שהם אדישים להחלטתם של אחרים לרדת מהארץ. הסטיגמה מימי 'נפולת של נמושות', נראית לפי הנתונים  כבר לא רלוונטית.

 

אקלים של בגידה – רשת קיימבריג' רשת 8200

הסיפור של "רשת קיימברידג'" מזכיר במידה רבה את רשת ארגון הסרבנים של 8200. רשת קיימבריג' הייתה קבוצה של אנשי מודיעין ושירות החוץ בבריטניה שפעלו בשירות הק.ג.ב. – ארגון המודיעין הסובייטי. המשותף בין חברי הרשת היותם צעירים שנפגשו כסטודנטים או מרצים באוניברסיטת קיימברידג' בשנות ה-30 של המאה העשרים. קישרה אותם אהדה לברית המועצות ולקומוניזם והתנגדות לפשיזם, ובחלקם הומוסקסואליות.

הקבוצה כללה מיספר לא ידוע של צעירים, אך נהוג לכנותם חמישיית קיימברידג' על סמך מידע שהגיע מעריק מה-ק.ג.ב. בשם אנטולי גוליצין, שטען כי היו חמישה מרגלים ברשת, אך ידע לנקוב בשמם של שלושה בלבד. לימים זוהה אדם רביעי, אך קיים ויכוח לגבי זהותו של "האדם החמישי". כיום ברור שהיו יותר מחמישה אנשים, שמתוכם מוכרים היטב ארבעה. הארבעה גויסו לשירותו של המודיעין הסובייטי באמצע שנות ה-30 על ידי סוכנים מהאגף לביון חוץ ב-נ.ק.וו.ד בפיקודו של אברהם סלוצקי. לימים הגיעו ארבעתם לתפקידים בכירים בשירות המודיעין ובשירות החוץ בבריטניה והעבירו את הסודות הכמוסים ביותר לברית המועצות.

הארבעה היו:

גאי ברג'ס: איש שירות השידור ושירות החוץ הבריטי. ערק בשנת 1951 לברית המועצות.

דונלד מקלין: איש שירות החוץ הבריטי שערק יחד עם ברג'ס לברית המועצות בשנת 1951.

קים פילבי: בכיר במודיעין הבריטי שערק לברית המועצות בשנת 1963.

אנתוני בלאנט: האריסטוקרט שבחבורה. קרוב רחוק של המלכה ובעל תואר אצולה. שירת במודיעין הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בגידתו נחשפה כעבור שנים רבות, לעת זקנתו. לא הועמד לדין אך תואר האצולה נשלל ממנו והוא נפטר כמנודה.

לאחר שנים הועלתה סברה כי ברשת היה גם חבר חמישי והוא ג'ון קאירנקרוס (John Cairncross), איש מודיעין בריטי שהודה בריגול אך מעולם לא הועמד לדין.

בדומה לרשת קיימברידג', רשת הסרבנים של ארגון הביון 8200 פועלת למען האוייב.

בניגוד לחברי הרשת הבריטית, אין לפעילים הישראלים של רשת סרבני 8200 סיכוי כלשהו לקבל פנסיה מאת החמאס...

 

עמוס קלויזנר-עוז תומך בסרבנים

מכתב הסרבנים יוצאי 8200 עורר ויכוח ציבורי ומי כמובן הכריז על תמכיתו בסרבנים? עמוס קלויזנר-עוז. "אני תומך בהם" אמר קלויזנר-עוז לחדשות 2 Online

 

יוסי שריד רטנני – הפלישתי

יוסף שניידר – יוסי שריד (גרומפי רטנני) בטור הרטטני שלו בעיתון "הארץ", מאושר שלשמו "יוסף" באה עדנה והוא השם הנפוץ מכולם (הארץ 3.10.14), אבל כהרגלו הוא מאשים את היהודים באתנוסייד כלפי הערבים, מכיוון שבין השאר מדינת ישראל הכירה בעם הארמי כדי לסכסך בין הערבים.

יוסף שניידר-שריד מנבא ש"גם היבוסי והאמורי, הגרגשי והחיתי יזכו עוד מעט להכרה סכסכנית, מפרידה ומושלת..." שהרי יוסף שנידר-שריד אינו מוכן בשום אופן להכיר בעממי כנען זולתי הכרתו בעם אחד בלבד מעממי כנען – העם הפלישתי.

 

* * *

האו"ם הכי אנטישמי – הנאום שכל ישראלי חייב לראות!

https://www.youtube.com/watch?v=hyzje_VV22M

 

 

 

* * *

מרדכי קידר

תוניסיה היעד הבא של "מדינת האיסלאם"

עוקבה בן נאפע היה אחד המצביאים הבולטים בראשית תקופת האיסלאם, שעמד בראש צבא האיסלאם שכבש את צפון אפריקה בשנות ה-70' וה-80' של המאה השביעית. עוקבה היה ידוע בעוז רוחו, כמו גם במיומנותו הגדולה בשימוש בחרב, והיה דוגמה ומופת לחייליו ולפקודיו בעניין עריפת ראשיהם של לוחמי העמים הנכבשים. גבורתו זו זיכתה אותו במקום כבוד ברשימת גיבורי האיסלאם.

מזה שנתיים פועלת קבוצה של ג'יהאדיסטים באזורי הגבול בין תוניסיה ללוב, ומדי פעם תוקפים כלי רכב המשמשים את כוחות הביטחון התוניסאיים ומפילים מהם חללים רבים. קבוצה זו מכנה את עצמה – כמה מפתיע – "גדוד עוקבה בן נאפע". מאז שהחל לפעול, ידועה האג'נדה הג'יהאדיסטית של הגדוד, כמו גם יכולתו לגייס לוחמים, להצטייד בכלי נשק מגוונים ולהטיל את חיתתו על אזורים נרחבים. נהוג לשייך את הגדוד לקבוצה ג'יהאדיסטית רחבה ומוכרת, "אלקאעידה של המגרב האיסלאמי" – שלוחת "אלקאעידה" בצפון אפריקה.

אלא שלאחרונה עלתה שאלת נאמנותו של הגדוד, שכן הגיעו ידיעות שהנהגתו נוטה להישבע אמונים לח'ליף אבו בכר אלבגדאדי מנהיג "מדינת האיסלאם". שאלה זו חשובה לאור הפילוג – שעדיין קיים – בין "אלקאעידה" ומנהיגה אימן אלזוואהירי מצד אחד, ובין "מדינת האיסלאם" ומנהיגה הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי. "מדינת האיסלאם" החלה את דרכה בשנת 2004 כסניף של "אלקאעידה" בעיראק ולאחר מכן חל פילוג. עתה, ובגלל המתקפה המערבית, עולים קולות הקוראים לשני הארגונים הג'יהאדיסטיים הסונים להתאחד כדי לעמוד יחדיו בפני מתקפת הכופרים.

בהקשר זה חשוב לציין כי אחד הכוחות הנלחמים נגד "מדינת האיסלאם" הוא צבא הפש-מרגה הכורדי. צבא זה נחל בחודשים האחרונים תבוסות במלחמתו נגד "צבא האיסלאם". אך בימים האחרונים זכו לוחמיו לכמה ניצחונות בשטח, בזכות נשק חדש וקטלני – בעיקר טילים נגד טנקים – שהגיעו אליהם מאיראן. עובדה זו מעניינת במיוחד נוכח היותה של איראן מדינה שיעית, והפש-מרגה הוא סוני. אבל בשלב זה שני הצדדים משתפים פעולה נגד מה שהם רואים כסכנה משותפת. ייתכן מאוד שהיה במערב, ואולי גם בוושינגטון, מי ש"עודד" את איראן לספק נשק מתקדם לכורדים, מתוך הבנה שכשיגיע הזמן לדון בתיק הגרעין האיראני, ייזכר לטובה הסיוע שלהם למלחמה נגד "מדינת האיסלאם".

 

זירה נפיצה

שר הפנים של תוניסיה, לוטפי בן ג'דו, גילה כי ארגון "אלקאעידה" העביר לאנשיו בצפון אפריקה הוראה לחסל כל מי שינסה להביא את רעיון "מדינת האיסלאם" לאזור שהיה עד היום "שייך" ללא עוררין ל"אלקאעידה".

גילוי זה מעלה לתודעה את סכסוך הדמים על אדמת סוריה המתנהל בין "מדינת האיסלאם" לבין "ג'בהת אלנוסרה", שקורבנותיו הם גם האזרחים הפשוטים שכל צד מנסה – באמצעיו האלימים – למשוך לצידו. פחדה של ממשלת תוניסיה, וגם של תומכי הג'יהאד, הוא שמאבק דומה על אדמתם יביא לחיסולים המוניים כפי שמתרחש בסוריה, לא רק באזורי הגבולות של תוניסיה, במזרח עם לוב ובמערב עם אלג'יריה, אלא גם במשכנות העוני בפרברי הערים שאוכלוסייתן דתית למדי.

השמות הבולטים בין תומכי "אלקאעידה" באזור הם עבד אלמאלכ דורקדאל האלג'יראי, ולוקמאן אבו צח'ר התוניסאי. לשמחתם, ארגון "מדינת האיסלאם" עדיין לא הוכרז רשמית בתוניסיה, אך יש סימנים מעידים על התגברות נוכחותם של אנשים הנוטים לארגון זה. הדבר מופיע באמצעי התקשורת החברתית בצורת דברי שבח והתפארות במעשי "מדינת האיסלאם" בסוריה ובעיראק, והזדהות עימה, עם מטרותיה והאמצעים שהיא מפעילה.

אבל הסכנה המוחשית יותר נשקפת לתוניסיה ממאות תוניסאים ששבו משדה הג'יהאד בסוריה ובעיראק, אחרי שצברו ניסיון רב בפיצוץ, חבלה, מיקוש ושחיטה, ולאחר שעברו אימונים נוספים במחנות הג'יהאד בלוב. אלה, אם יצטרפו לגדוד "עוקבה בן נאפע", יהפכו אותו לסניף התוניסאי של "מדינת האיסלאם". למעשה, ייתכן שזה כבר קרה, שכן יש ידיעה על כך שהגדוד נשבע אמונים לח'ליף אבו בכר אלבגדאדי וקרא לו "להתקדם, לחצות את הגבולות ולרסק את כסאות העריצים הכופרים בכל מקום."

המדינה התוניסאית רודפת את הגדוד מאז שהחל לפעול באזורי ההרים שבגבול תוניסיה-אלג'יריה, במיוחד בהר אלשעאנבי, ולאחר שהצליח להרוג עשרות חיילים ושוטרים. רדיפת הארגון חשובה במיוחד לאור תוכניתה של הממשלה לקיים בחירות לפרלמנט ולנשיאות במהלך אוקטובר ונובמבר השנה.

תוניסיה רואה במלחמתה נגד הג'יהאדיסטים מאבק של חיים ומוות, בעיקר נוכח האירועים בסוריה ובעיראק. בשנה האחרונה נעצרו – על פי טענת שר הפנים של תוניסיה – יותר מאלפיים טרוריסטים, כרבע מהם אנשים ששבו מהג'יהאד בסוריה ובעיראק. לטענתו, למנגנוני הביטחון התוניסאים יש נוכחות צפופה בקרב האוכלוסייה, ואנשיו איתרו ניסיונות לבצע פעולות טרור במדינה במהלך חג הקורבן שנחוג בימים אלה. כוחות הביטחון ערכו מעצרים המוניים בשכונות העוני של הערים בקרב חשודים המהווים תאי טרור רדומים.

אלא שהבעייה העיקרית של תוניסיה היא שגבולותיה עם לוב ואלג'יריה הם על המפה בלבד, ובשטח מדובר באזורים הרריים שלכלי הרכב של הצבא אין בהם יתרון על חמורים, פרדות או אנשים עמוסי נשק ותחמושת, הצועדים בביטחה בשבילים צרים, תלולים ומפותלים, בדומה לג'יהאדיסטים בסיני שהצבא המצרי אינו מצליח להשתלט עליהם.

הממשל בתוניסיה אינו דיקטטורה אלא במידה רבה דמוקרטיה שבה משתתפות מפלגות, חלקן בעלות אופי חילוני ליברלי, וחלקן דתי איסלאמי, ורבים מהפוליטיקאים מושחתים. לכן המערכת שבירה ופריכה, ומשברים פוליטיים מלווים את המדינה מאז שסולק נשיאה זין אלעאבדין בן עלי בינואר 2011.

כלכלתה של תוניסיה מקרטעת, ומגזרים רבים חשים שהדמוקרטיה לא שיפרה את מצבם האישי והכלכלי. הציבור החילוני עדיין מזדהה עם המדינה במידה רבה, אך המגזרים הנוטים לאיסלאם קרובים יותר לקבל את הפתרון האיסלאמי לתחלואי החברה והמדינה. המרחק בין הפתרון האיסלאמי ובין האג'נדה של "אלקאעידה" ו"מדינת האיסלאם" הולך ומצטמצם ככל שהמשברים הפוליטיים, שתוניסיה סובלת מהם, מתארכים.

לא ברור אם המערב יכול לסייע בשלב זה לממשל בתוניסיה, מעבר לסיוע מודיעיני חשאי על התארגנויות וקבוצות ג'יהאדיסטיות, שכן כל סיוע מערבי גלוי מערער את הלגיטימיות המוגבלת של הממשל בעיני הנאמנים לאיסלאם. אלא שברור שאם הממשל התוניסאי ייכשל במאבק נגד הג'יהאדיסטים – "אלקאעידה" או "מדינת האיסלאם" –יישאב המערב למהומה שתיווצר בדיוק כפי שנשאב לתוך הביצה הטובענית בעיראק ובסוריה.

הסכנה הנשקפת מתוניסיה לאירופה רבה בשל הקרבה הגיאוגרפית ביניהן. סירת מחבלים חמושים יכולה לעבור את המרחק מתוניסיה לאיטליה במשט מהיר של לילה אחד. לכן, קרוב לוודאי שהתערבות אירופית בתוניסיה תתרחש בשלב מוקדם בהרבה מזו שבסוריה ובעיראק.

ללא ספק, הגיע הזמן לנסח מחדש את דיני המלחמה ואת האמנות הבינלאומיות העומדות בבסיסם הנוגעים לניהול קונפליקטים, כשאלה התנהלו בין צבאות ומדינות. דינים אלה אינם רלוונטיים למלחמה העכשווית, שבה מדינה מודרנית מוצאת את עצמה נלחמת נגד מיליציות הפועלות בשיטות ונורמות הלקוחות מהמאה השביעית.

מושגים כמו "הרחקת הלחימה מאזרחים", "זכויות אדם של לוחמים" ו"יחס לשבויים" – שנקבעו באירופה אחרי מלחמות העולם, איבדו את הרלוונטיות בשנים האחרונות. במרבית המלחמות בעשרים השנה האחרונות מעורבים ארגונים שהדין הבינלאומי והאמנות הבינלאומיות חסרי כל משמעות בעיניהם. תפקידן של מיליציות אלה הוא לשתק את הצבאות הסדירים הנאלצים, להילחם נגד לוחמים לבושי בגדים אזרחיים המתחבאים באזורים מאוכלסים, כדי להימנע מפגיעה, תוך ניצול הרגישות הרבה של מדינות מודרניות לפגיעה באזרחים שלווים.

תוניסיה עלולה להיות שדה הקרב הבא שבו שוב יפלו חלל המושגים המערביים על ניהול מלחמה.

 

המאמר התפרסם באתר "מידה" וכן בגיליון 309 של "מראה".

 

 

* * *

עמוס גלבוע

מקום כבוד לג'ון קרי

בספר השיאים של גינס על איוולת וחוסר הגיון

שר החוץ האמריקאי ידוע באמירות אומללות, חלקן אוויליות. בנאום לרגל חג הקורבן המוסלמי הוא התעופף לשיאים חדשים, שעה שקבע (בהסתמכו על דברי מנהיגים באזור, שהוא מסכים עימם) כי הגיוס לדאע"ש גובר כל עוד אין הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. אלף דוברות ודוברים לא יוכלו לתרץ ולמרק את דבריו. כל בר-דעת מוזמן לקרוא את הטקסט של דבריו.

 

ב-16 אוקטובר נשא ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי, דברים לרגל חג הקורבן המוסלמי. הדברים  כוונו לקהל המוסלמי, ופותח האירוע שהתקיים במשרד החוץ היה זעפר שאריק, היועץ של קרי לנושאי המוסלמים.  בנאומו הארוך יחסית, קרי התייחס גם לסכסוך הישראלי פלסטיני.   התייחסות זאת עוררה סערה זוטא וסימני שאלה לגבי "הבנת הנקרא" של דברי קרי. השר נפתלי בנט האשים את קרי כי הוא קישר בין אי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין התחזקות דאע"ש. סגנית דוברת משרד החוץ האמריקאי האשימה את בנט (בלי לנקוב בשמו) כי עיוות את דברי קרי, לא הבין אותם , וכי "קרי לא עשה שום קישור בין ישראל ועליית דאע"ש. נקודה!" הדוברת הוסיפה כי כל שקרי אמר הוא ששלום בין ישראל והפלסטינים יכול ליצור אזור יציב יותר, ובכך אין שום חידוש מכיוון שכל נשיאי ארה"ב חזרו ואמרו זאת.

אז בואו ונראה מה בדיוק אמר קרי, וננסה "להבין את הנקרא". ככה הוא אמר:

"עלינו לעצור ברגע זה (של החג) ולחשוב בקונטקסט של האתגר הניצב לפנינו כיום. חיוני יותר מבעבר שנילחם למען השלום, וחושבני שזה נחוץ יותר מבעבר. כאשר סיירתי ופגשתי אנשים במהלך הדיונים על הקואליציה נגד דאע"ש, האמת היא שלא היה מנהיג עימו נפגשתי באזור שלא העלה בפני בצורה ספונטאנית את הצורך לנסות ולהשיג שלום בין ישראל והפלסטינים, משום שכאן טמונה הסיבה לגיוס, לזעם הרחוב וסערת הרגשות כפי שהם חשים – ואני רואה כאן הרבה מנידים ראשם בהסכמה– ועליהם להגיב לכך. אנשים צריכים להבין את הקשר הזה. וזה כרוך גם בהשפלה, בהכחשה (מניעה ) והיעדר כבוד– כל אותם דברים  שהחג חוגג את היפוכם!"

עכשיו בואו וננסה להבין את דבריו על פי השכל הישר:

קרי מספר שנפגש עם מנהיגים באזור (כלומר במזרח התיכון! סגנית הדוברת, שעה שהגנה למחרתו על קרי, אמרה שהוא דיבר על מנהיגים עימם נפגש באירופה ובמזרח התיכון. כלומר, היא לא אמרה אמת!)

המנהיגים האלו אמרו לו שזה שאין שלום בין ישראל והפלסטינים היא הסיבה לגיוס,לזעם ההמונים ברחוב ולזעמם הם. מה משמעות המילה "גיוס"? גיוס כספים? בוודאי לא. בקונטקסט הנוכחי יש לו משמעות אחת בלבד: גיוס אנשים לדאע"ש! ואכן, לא בכדי, כאשר סגנית הדוברת התייחסה לדברי קרי היא לא הזכירה כלל את דבריו על "גיוס".

קרי מבין מתנועות הראש של קהל הנוכחים שהם מסכימים לדבריו על דברי אותם מנהיגים באזור.

קרי טורח להדגיש בפני שומעיו שצריך להבין היטב שיש קשר  בין האתגר הניצב כיום מול העולם והוא דאע"ש, לבין המצב בו אין פתרון לסכסוך בין ישראל לפלסטינים, מה עוד ומדובר במצב בו הפלסטינים מושפלים, כבודם מחולל ונמנעת מהם מדינה.

הנקודה המעניינת היא שקרי מייחס את הלוז של דבריו למנהיגים אנונימיים באזור. האם באמת הם אמרו לו זאת? ייתכן שכן ויתכן שלא. אבל, עצם העובדה הפשוטה שהוא מצא לנכון להביא אותם (ולא דברים אחרים שבוודאי אמרו לו  בהרבה נושאים חשובים אחרים), לא להגיד מילה אחת נגדם, להיפך: להראות שהוא מסכים עימם כפי שקהל שומעיו מסכים עם דבריו אלה – מאפשרת בשקט לייחס את הדברים הללו לו, להבנתו, לדעתו . קולם הוא גם קולו, דבריהם הם גם דבריו.

השיא הוא במילה גיוס!! שר החוץ האמריקאי, באירוע רשמי , בא ואומר שבגלל שעדיין אין הסדר שלום, הדבר מגביר את הגיוס לשורות דאע"ש. דומני שאלף דוברות ודוברים לא יכולים לתרץ ולמרק את הדברים הללו. יש לו לג'ון קרי מקום של כבוד בספר השיאים של גינס על איוולת  וחוסר הגיון אלמנטרי. זה עצוב ומחריד. אבל, כנראה שזה מה שמחכה לנו ולכל ידידי ארה"ב  בשנתיים הבאות.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

חבריי היקרים!

על רקע הקריקטורות (על הנביא מוחמד) והזעם המוסלמי המשתולל באירופה, התפרסם בעיתוי זה מאמר באנגלית בעיתון אירופאי על יד עיתונאי ספרדי, ולהלן תרגום המאמר הנדיר הזה:

סבסטיאן וילאר רודריגז

כל החיים האירופיים מתו באושוויץ

חשוב מאוד: האירופים מתחילים להבין –

אבל קצת מאוחר!!!!

הלכתי ברחוב בברצלונה ולפתע גיליתי אמת מחרידה – אירופה מתה באושוויץ.

הרגנו שישה מיליון יהודים והחלפנו אותם בעשרים מיליון מוסלמים. באושוויץ שרפנו תרבות, מחשבה, יצירתיות, כישרון.

הרסנו את העם הנבחר, באמת נבחר, כי הם הולידו אנשים גדולים ונפלאים, אשר שינו את העולם.

תרומתם של אנשים אלה מורגשת בכל תחומי החיים: מדע, אומנות, מסחר בינלאומי ומעל לכל – מצפונו של העולם. אלה האנשים ששרפנו.

ותחת העמדת פנים של סובלנות, ומכיוון שרצינו להוכיח לעצמנו שנרפאנו ממחלת הגזענות, פתחנו שערינו ל-20 מיליון מוסלמים, אשר הביאו עלינו טיפשות ובורות, קיצוניות דתית ואי-סובלנות, פשע ועוני, הנובעים מאי רצון לעבוד ולקיים את משפחותיהם בכבוד.

הם הפכו את הערים הספרדיות היפהפיות שלנו לעולם השלישי, טובעות בזוהמה ופשע.

הם מסתגרים בדירות שקיבלו בחינם מהממשלה ובהן הם מתכננים את הרצח וההרס של מארחיהם התמימים.

וכך – לרוע מזלנו, החלפנו תרבות בשנאה פנאטית, כישרונות יצירתיים – בכישורי הרס, אינטליגנציה – בפיגור ובדעות קדומות.

המרנו את רדיפת השלום של יהדות אירופה ואת תכונתם לתקוות לעתיד טוב יותר לילדיהם, היצמדותם הנחושה בחיים כי החיים קדושים – באלה אשר תרים אחר המוות, באנשים אשר נכלים בתשוקת המוות לעצמם ולאחרים, לילדינו ולילדיהם.

איזו טעות נוראה נעשתה על ידי אירופה האומללה.

אנא שלחו מאמר זה למירב האנשים שאתם יכולים, בצירוף הבקשה להעביר זאת הלאה. על האמת להיאמר! 

 

אהוד: נדמה לי שכבר הבאנו אותו פעם אצלנו.

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

רֶקְוִיאֶם לְמִשְׁפַּחְתִּי

 

אֶמֶשׁ הִתְבּוֹנַנְתִּי

בִּתְמוּנוֹת אָחִי

בְּהוֹרַי.

מֵתַי.

הֵם נוֹגְעִים בִּי

מְשׁוֹטְטִים בִּי

הַמֵּתִים שֶׁלִּי.

מְצוּיִים

בְּכָל מַעֲשַׂי.

אוּלַי גַּם הֵם מִתְגַּעְגְּעִים,

אוּלַי מְחַפְּשִׂים לוֹמַר

מִלָּה

שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ.

הֵם מְהַלְּכִים בֵּין צֶדֶק

לְשַׁבְּתַאי.

הֵם כָּל כָּךְ חַיִּים

וַאֲנִי

מֵיטִיב לְהָבִינָם,

מִתְבּוֹנֵן בְּיָפְיָם,

בַּפֵּרוֹת שֶׁהֵנִיחוּ לִי

בַּקְּעָרוֹת

בַּצְּבָעִים שֶׁאִזְּנוּ אֶת יָמַי.

מֵתַי שֶׁלִּי הַיָּפִים

שְׂרִידִים לְכָל הַנִּיחוֹחוֹת

וּבִשְׁבִילָם וּבִגְלָלָם

אֲנִי

חַי.

 

* * *

יהודה דרורי

1. שיקום ה"רצועה" = שיקום החמאס!

הלקח הראשי מתוצאות מבצע "עופרת יצוקה" היה: החשיבות בפירוז רצועת עזה! ברור היה לקברניטי המדינה שאי-פירוז הרצועה יוביל לבטח לעוד סיבוב של אלימות קשה ולהקזת דמנו ופגיעה בכלכלתנו, ודומה היה שגם מדינות רבות בעולם ובאזורנו, הסכימו עם כך. השאלה היום היא מדוע נתניהו ויתר? האם זה מעיד על רפיסותו או על קוצר הראות שלו. שיסביר!

אין ספק שסיימנו את מבצע "עופרת יצוקה" כשידנו על העליונה. מכת ההרס לאוייב היתה קשה, ניטרלנו את מרבית טיליו, חיסלנו ניסיונות קרקעיים ותת-קרקעיים מצד החמאס – והחשוב מכל, החמאס היה זה שזחל על גחונו להפסקת האש המבישה שכפתה עליו מצרים, כאשר  כל דרישותיו החצופות לא נענו.

מה בעצם קרה פה?

עם תחילתה של הפסקת האש, מדינת ישראל חזרה שוב ושוב על הדרישה ההגיונית והפשוטה, דהיינו: פירוז ה"רצועה" יחד עם כל הסדר ושיקום!

שמענו קולות תמיכה לרעיון מכיוון ארה"ב ואפילו מאירופה, אבל דרישתנו זו נשמעה במשך הזמן כמין מאנטרה, שהלכה ונחלשה עם הזמן עד שנתמסמסה כליל ונעלמה, ולבסוף, בכנס המדינות לשיקום הרצועה בקהיר (שלא הזמינו אותנו אליו אף שאנחנו הגורם החשוב ביותר מהיותנו "מחזיקי המפתחות לשערי עזה") – הפירוז אפילו לא הוזכר, ומכאן, שאין כיום כל ספק, וכל בר-דעת מבין – שהמלט, הברזל, הצינורות והציוד שיוכנסו לרצועת עזה בחסותו של האויב האחר – אבו-מאזן (ובפיקוח דמיקולו של האו"מ הפועל באופן עקבי נגדנו) – יילך קודם כול לשיקום המנהרות ולחיזוק כוחו של החמאס לקראת הסיבוב הבא, לרבות ייצור מוגבר של טילים.

 

2. עדיין לא מאוחר

אני פשוט לא מבין מה גרם לרפיסות הזו של ראש הממשלה. האם זהו "האופק המדיני החדש" שלו או הערכה שכאילו חידוש הבעיות סביב רצועת עזה יביא (כביכול) להקלת הלחץ על דעא"ש או שינוייים ביחסי אירופה וארה"ב לנעשה בסוריה...

 דבר אחד ברור: אנחנו מפספסים פה בגדול, אלא אם כן נתחיל בצעדים שיראו מי פה קובע מה שיהיה בנושא "השיקום", ואנחנו יכולים!

למשל, עלינו ליצור האטה משמעותית בהעברת חומרים לרצועה עד שניווכח באופן מוחלט (ולא חפיף של "תסמכו על אבו-מאזן" או "תסמכו על האו"מ"), לאן כל משלוח ומשלוח מכוון ולמה משתמשים בו... יש לנו הזכות המלאה לדרוש זאת וגם היכולת להפעיל לחץ במסופים ואמצעי מודיעין לכך. והיה אם לא יינתן לנו לבדוק מה קורה למשל במסוף רפיח-מצרים – נסגור את המסופים שלנו, נקטין את אספקת הדלק, המים והחשמל לרצועה – עד שכולם יבינו מי פה הבוס!

בסיכום, ראש הממשלה וממשלת ישראל (שנעלמה לנו לאחרונה...) חייבים להבין שמבחינה אזורית ובינלאומית, הסטת הנושאים הביטחוניים העיקריים של המדינה (שיקום רצועת עזה והגרעין האירני) – לטובת בנייה בשכונות בירושלים ובשטחי יהודה ושומרון – זו פשוט שגיאה רצינית ומטומטמת שבסופו של דבר תעלה לנו ביוקר רב.

 

 

 

 

* * *

מנשה שאול

א-סיסי, אלוהים יסלח לך

התסכול

במצרים יש עיתונאים ומושכים בקולמוס שאינם מרוצים מנשיאם עבד אלפתאח א-סיסי, והם מתלוננים עליו. ומדוע? כי הוא הותיר אותם ללא פרנסה.

אחד המתלוננים הללו הוא עצאם אלעובידי הכותב מאמר ארוך בעיתון "אלוופד" (25.9.14) בזו הלשון:

"הוי א-סיסי, אלוהים יסלח לך. עם עלייתך לכס השלטון, אני אישית השתניתי תכלית שינוי. אני אינני אני. הכול אצלי אחרת. מאמריי, דעותיי, הופעותיי בתקשורת – שותקו. כי כל חיי אני פובליציסט אופוזיציונר, תוקף את הממשלה, את ראש הממשלה ואת הנשיא, לפעמים בעוצמה חריגה. לשוני ועטי הם בבחינת שוט המצליף בכל אחד שמתרשל במילוי תפקידו כלפי עמי ומולדתי.

"אך בימים אלה הפכתי אדם אחר. אני מתאפק, אני תומך נלהב בא-סיסי, מנסה לכתוב בעדו, מהלל את הישגיו. פתאום איבדתי את ייחודי והפכתי לסופר השלטון. זה מנוגד לאופיי. אף פעם לא הייתי תומך-שליט כזה. תמיד התגאיתי בהיותי נגד השלטון ובהתייצבי משמאלו. אני זוכר, בימים ההם לפני א-סיסי, כתבתי פעם מאמר בכותרת: "הוי אלי הותֵר אותי מתנגד, תמית אותי כזה ותחייה אותי ביום הדין כמתנגד מובהק.

"שאלתי את עצמי מה גרם לשינוי הדרסטי שהתחולל בי. מצאתי את התשובה שהרגיעה אותי ושחררה אותי מן המבוך: האל העניק למדינה הזאת תרומה שמיימית ששמה א-סיסי – אדם שבניגוד לקודמיו משרת את עמו, שהחל את תפקידו בוויתור על מחצית משכרו החודשי למען העם. הוא תרם את מחצית רכושו ואפילו את הירושה שירש מאביו. והנה הוא החל את פרוייקט תעלת סואץ החדש, שיקום בהון מצרי טהור, ותוך חודש גייס לשם כך 64 מיליארד לירות מצריות (כ-10 מיליארד דולר).

"נותרת השאלה, איך אפשר לכתוב נגד איש כזה. איך? ואיך אפשר להתנגד ללוחם אמיתי נגד הטרור?

"מה שמנחם הוא שאיני לבד הסובל ממשבר מקצועי. יש עיתונאים רבים הסובלים כמוני (וכאן הוא מונה הכותב את שמותיהם). הוי א-סיסי, אלוהים יסלח לך על מה שחוללת לנו. הפכת את ישותנו."

 

מי מעוניין בהסלמה

הלבנונים מתנגדים להסלמה עם ישראל, בעקבות ניסיונותיו של חיזבאללה להתגרות בצה"ל באזור הר דב. מנהיגים ממרבית חלקי הקשת הפוליטית בלבנון יצאו בהצהרות נגד הארגון וניסיונותיו לפתוח חזית נוספת בדרום.

סעד אלחרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, הצהיר כי יש לעצור את הניסיונות לסבך את לבנון במלחמה על אדמתה ועל אדמות שכניה, וכי אין לשתוק נוכח ניסיונות חיזבאללה לבצע פיגועים בחוות שבעא.

מתנגדים אחרים של חיזבאללה אומרים כי הארגון מנסה לשקם את יוקרתו על ידי התגרות בישראל, לאחר שאיבד את תמיכת הלבנונים עקב השתתפותו בקרבות בסוריה כדי להגן על משטרו של בשאר אסד.

פרשנים לבנוניים מציינים כי הן לבנון והן ישראל אינן מעוניינות בהסלמה, ולכן תגובתה של ישראל על ניסיונות הפיגועים היתה מידתית.

 

"להרוג ברחמנות"

תופעת כריתת-הראשים שמבצע ארגון הטרור דאע"ש מעוררת בעולם תשומת לב, ודאגה בעולם הערבי, ובמיוחד בסעודיה, שבה נכרתים ראשים בחרב אחרי תפילת יום השישי. העיתון הסעודי "עוכּד" מפרסם (25.9.14) מאמר בנדון, שבו הוא מביא את דבריו של תליין ותיק שכרת מאות ראשים, על מקצועו.

התליין מספר כי בנו אינו מעוניין לרשת את המקצוע למרות שהוא רווחי מאוד, כיוון שהדור החדש סולד מן העונש האכזרי וחושב כי לכריתת הראשים אין עתיד וכי פסקי דין מוות יתבצעו באמצעים שלא יגרמו כאבים לנדונים למוות ולא יקוממו את ההמונים. זאת ועוד, לדעת הצעירים, היות שכריתת ראשים קשורה לדאע"ש, יש להתנער ממנה.

במערב, פסקי דין מוות מתבצעים על ידי חנק בגז חנקן שממית במהירות רבה וללא סבל. בשיטה זו משתמשים ברפואה וטרינרית להמתת בעלי חיים הסובלים ממחלות ממאירות כמו גם להמתות חסד של בני אדם.

 

חירותי השדודה!

למעלה מ-50 אחוז מן הנשים באיראן מובטלות. כ-85 אלף נשים עוסקות בזנות. בחשאי כמובן. המקופחות במיוחד הן הנשים הגרושות, שמספרן עולה על 3 מיליון. הן נאלצות לעבוד במשק בית כדי לפרנס את ילדיהן משום שהחוקה אינה מבטיחה להן ולילדיהן דמי מזונות.

 כך מגלה דו"ח מיוחד שמפרסם העיתון "אלערב" הלונדוני בגיליונו מן ה-1.10.2014:

"האבטלה פושה בקרב אקדמאים. מספרן של האקדמאיות המובטלות הוא כפול ממספר האקדמאים המובטלים. נשים גרושות נאלצות לעבוד במשק בית ללא תנאים סוציאליים כגון פנסיה, שירותי בריאות וחופשות. השמרנים הקנאים שולטים בפרלמנט (אלמג'לס) ומחוקקים ללא הרף חוקים המקפחים את זכויות האישה ומכפיפים את חייה לחוקי ההלכה המוסלמית הקנאית המחייבת אותה לכסות את גופה בכיסוי שחור שכמוהו כתכריכים, בהתאם להלכה הרואה את גוף האשה כ..... כל אישה המפרה את סעיף 638 לחוק העונשין המחייב את כיסוי הגוף צפוייה לעונש של עד 60 ימי מאסר וקנס של 50 עד 500 דולר."

ב-2006 יצאו פעילות איראניות למען זכויות האישה במסע ציבורי המתנהל בעיקרו בחו"ל, משום שפעילות כזו באיראן נחשבת הפרה של ההלכה האיסלאמית. 40 פעילות נאסרו ונשפטו לתקופות מאסר שונות. חלק מהפעילות הפגינו ברחובות טהרן ללא כיסוי שחור (חיג'אב) והשמיעו את הסיסמה "חירותי השדודה!"

הפרלמנט האיראני קיים דיון מיוחד נגדן וקיבל החלטות למען הגנת החברה מן הכיבוש... המערבי.

 

המאמר התפרסם בגיליון 309 של "מראה".

   

 

* * *

אוריה באר

טיול סופרים בירושלים

בחול המועד סוכות, ערכו לנו האחים התאומים בלפור והרצל חקק, טיול קטן בירושלים. הטיול הוקדש לשווקים של העיר ולמחוזות הילדות של התאומים.

וכך, נעניתי להזמנתם, ועליתי לבירה, כדי להשתתף בסיור הזה. השתתפו בו בעיקר סופרים  וקרובי משפחה, כמעט כולם מהבירה וסביבותיה. כמו אביחי קמחי ואשר וינשטיין. אני הייתי כנראה מושך העט היחיד מחוץ לבירה.

הסיור היה מלווה בהקראת שירים שכתבו השניים על ילדותם בירושלים, ושני צלמים ומקליט, שהקליטו וצילמו את האירוע לפרטיו.

תחילה הובילו אותנו האחים לבית הספר "אליאנס", בו למדו לראשונה בהגיעם ארצה, ואחר כך בשווקים השונים, כשוק מחנה יהודה, השוק הגרוזיני, השוק הפתוח, ועוד שווקים ששמם פרח מזיכרוני. בשל החג, היו השווקים מלאים עד אפס מקום. הדוחק היה רב, ופגם בחוויית הביקור, אך על כך התגברנו.

שיא הביקור, לטעמי, היה בבית הכנסת בו נהגו הוריהם והם עצמם להתפלל ולזמר בימי ילדותם. חזן בית הכנסת במקום השמיע לנו זמירות שונות והאחים שרו אף הם. אך בעוד אני יושב ומאזין בהנאה, קפץ עליי רוגזו של החזן. מסתבר, שגברת כבת שבעים, קרובת משפחה, התיישבה לידי. והרי זה חלול השם. והרי רומן סוער עלול להתפתח בינינו. נעניתי לנזיפתו וזזתי מושב, כדי לא לריב עימו...

ולפתע פתאום, וראה זה פלא, שני קשישים במשקפיים עבות מסגרת, הופיעו בדלת והציגו עצמם בפנינו בחיוך. מי הם?

ובכן הסתבר, שהם האחים סימון ומואיז הקטן, משירו הידוע של יוסי בנאי. הללו היו מתפללים קבועים באותו בית כנסת, וסיפרו בדיחה וזיכרון אחד או שניים מאותה תקופה רחוקה של שנות החמישים של המאה הקודמת. היה מרגש.

קודם לכן, ראינו את מקומות העבודה של האב והסב, שנאלצו כאן, בארץ הקשה, לעסוק בירקנות ובמכירת חפצי דסקית פעוטים. ועם זאת גידלו לתפארת את ילדיהם ונתנו להם חנוך מעולה.

והחלק הקומי והארוטי של הטיול?

אף הוא לא נעדר. עליו סיפרו לנו האחים בשקיקה. מחנך כיתתם הקפדן דאז, ניהל רומן סודי עם המורה לצרפתית, שהיתה אישה מושכת מאוד. זאת, מתחת לאפו של בעלה חמור הסבר, שהיה במקרה מנהל אותו בית ספר.

ומי היה מעביר בצנעא את מכתביו רווי התשוקה של המורה המאוהב לבת זוגו היפה? כמובן בלפור חקק. ולעיתים אף הרצל אחיו.

ממש קנאתי בהם. גם לי היו מורות לצרפתית בעת לימודי באוניברסיטה בירושלים. אך מעשה שטן, אף אחת מהן לא ניהלה עימי רומן. כמה מאכזב...

רוח ירושלמית חזקה נשבה מן ההרים, והעיפה את כובעי לעבר הרכבת הקלה. החלטתי שזה הזמן לחזור באוטובוס לשפלה.

היה מעניין.

 

האכזבה

בכל פעם שאני עולה לירושלים, או חוזר ממנה, אני נוחל אכזבה קשה. אני מביט בצידי הדרך ושואל: האם תיקנו כבר את המעוות? היכן לעזאזל הניחו את מכוניתו השרופה של אבא ז"ל? ומה לכל הרוחות עשו ביתר המכוניות הרבות השרופות והמשוריינים שעלו באש, כשניסו לפרוץ לעבר ירושלים, ולהצילה מרעב כבד?

אקצר. המתעניין יותר, ימצא את הפרטים באינטרנט בערכים על באב אל ואד והלחימה לפריצת הדרך לירושלים.

ובכן, במרץ שנת 1948 נתונה ירושלים במצור. אנשי כנופיות ערביים, מאות במיספר, חוסמים את הדרך לבירה. אין יוצא ואין בא.  ובכל זאת, שיירות שמארגנת ההגנה, מנסות בכוח לפרוץ את הדרך. אבא, שהיה אדם נועז ואמיץ לב עד טירוף כמעט, מתנדב, למרות גילו הלא צעיר, להיות נהג שיירת מזון כזו, יחד עם נהג המישנה שלו, אברהם הולצמן ז"ל, הם נוהגים במשאית משוריינת עמוסת חיטה ושעורה בדרך לבירה המנותקת.

במחצית הדרך של באב אל ואד פותחים עליו ועל המשוריינים שלפניו, מאות אנשי כנופיות – באש תופת מרובים וממקלעים. המכוניות סופגות אלפי כדורים, מכוניתו של אבא מעלה עשן. אף זו שלפניהם. אש פורצת מאחור. המשוריין שלפניהם עולה באש. נהגו קופץ ממנו, נפגע בראשו ובחזהו ונופל מת על הכביש לפני מכוניתו.

אבא ואברהם מנסים להמשיך ולהגיע עד מעלה החמשה, אך האש מגיעה כבר לתא הנהגים. בלית ברירה, הם קופצים מהמשוריין  השרוף  לעבר הכביש. אש תופת נורית לעברם. עוד רגע, והם הולכים בדרך כל בשר. אך לפתע, נס משמיים. משאית משוריינת כבדה, שצמיגיה כבר מנוקבים, מתקרבת לעברם. נהגה האמיץ פותח את הדלת הכבדה לרווחה.

 "קפצו פנימה," הוא זועק. "מהר."

 בקבינה יושבים כבר שלושה נהגים אחרים שהוא הספיק להציל. וכך הם יושבים, שישה אנשים בקבינה הקטנה. חייהם ניצלו.

 אך אבא ממשיך בטירופו. הוא פותח את החלון הקטן שבדלת המשוריינת, ומזהיר בקולי קולות נהג שעל פני מכוניתו הם חולפים – ששמן רב נשפך מהקרטר, דוד השמן שלו.

ערבי איש כנופיות מהתוקפים, מבחין בכך. הוא יורה לעברו צרור כדורים. אחד הכדורים מתנפץ על החלון, מאות רסיסים חודרים לקבינה ופוצעים את אבא באוזנו ובכל חלקי גופו. עד סוף ימיו הוא יסבול מחירשות חלקית ומרסיסי כדורים קטנטנים שלא הוצאו מגופו.

שנים לאחר מכן, בנסיעות לבירה, היה אבא עוצר את מכוניתו, או את האוטובוס בו נהג, ליד  המשוריין השרוף שבצידי הדרך ובצידי משוריינים אחרים, ומספר לנו על מהלך הקרב ופריצת הדרך לירושלים. עוברי אורח ותיירים, היו מצטרפים אלינו ושומעים על אירועי אותה שיירה בפיות פעורים.

 אז היכן כל המשוריינים השרופים, זכר למצור הכבד על הבירה, ולפורצי הדרך לירושלים? מדוע הזיזו אותם ממקומם? מדוע לא הותירו אותם במקומות בהם הם נפגעו ונשרפו? מדוע הציבו במקום זאת שורת שלדים צבועים יפה בכניסה לעיר?

שלדים שאינם אומרים מאומה. והלא היה אפשר היה להשאירם במקומן ולכתוב:

"כאן עלתה באש מכוניתם של חיים באר ואברהם הולצמן ז"ל, שהובילו חיטה ושעורה לירושלים."

או: "כאן נשרפה מכוניתו של יוסף הראל שהובילה דגים ובשר  לירושלים."

וכן הלאה.

וכך, אני נוסע כל פעם לירושלים, עובר בשער הגיא, רותח מכעס ומתקשה להבין מדוע מזניחים אצלנו את ההיסטוריה.

"איפה המשוריין של אבא?" אני שואל, "מדוע לא השאירו אותו במקומו?"

 

 

* * *

אהוד בן עזר

האמת על הילדים "חטופי תימן"

מתוך היומן, 1993

15.4.1993 יום שישי. מטלפן אליי פרופ' [בן ציון] וֵרְבִּין [1913-2009, ר' עליו בוויקיפדיה], שקרא את רשימתי על חטופי תימן. כניראה שהיא התפרסמה ב"דבר" ולא ידעתי. הוא אומר שהיה מנהל מחלקת ילדים [בבית החולים העירוני בתל-אביב] ב-1949, ואני צודק בכל מילה שכתבתי. ילדים חולים הוזעקו לא רק מהמעברות אלא ישר מהמטוסים שהביאו אותם, והם היו במצב קשה, ומתו ללא שם ולעיתים מבלי שהיה אפשר לזהות את הוריהם.

 

* * *

ירדני-פלסטיני מדבר:

http://m.youtube.com/watch?v=PaDHSuqocpU&feature=youtu.be#

 

* * *

רחל ארנפלד

משתלם להרוג יהודים

טרוריסטים פלסטיניים הוכיחו, שוב, כי משתלם להרוג יהודים.

כל פעם שמסוכלים ניסיונותיהם לחסל את המדינה היהודית, הם מקבלים יותר ויותר מיליארדי דולר כדי לבנות ולהתחמש מחדש. כל פעם שהם משתמשים בנשים וטף כבמגן אנושי, העיתונות הבינלאומית ופוליטיקאים ברחבי העולם מצדדים בהם ומגנים את ישראל. כל פעם שהתקשורת מגנה את ישראל על זוועות שביצעו הפלסטינים, "תורמי הקהילה הבינלאומית", בתגובה נגד "הזוועות" שביצעו הישראלים, מגדילים את תרומותיהם. לאחרונה נציגים מ-50 מדינות ו-20 ארגונים הבטיחו לתת 1.4 מיליארד דולר, יותר ממה שביקשו הפלסטינים עצמם.

כל זה אינו ניתן להגדרה אחרת מלבד עידוד להשגת מטרת הפלסטינים "למחוק את ישראל מהמפה!"

במשך 20 שנה, בעקביות, עושה הרשות הפלסטינית (אש"ף לשעבר) שימוש פסול בעשרות מיליארדי דולר של כספי תרומות המגיעות אליה מכל קצווי תבל. במקום לפתח את הכלכלה, מנצלים מנהיגי הרשות את הכספים להגדיל את חשבונות הבנקים שלהם ולהעשיר את קרוביהם ואת חבריהם, וגם להגדיל את בסיס הטרור באמצעות רכישת נשק, מימון התקפות נגד ישראל, מימון מחבלים ומשפחותיהם, ועריכת מסעי תעמולה ארסיים נגד ישראל.

סלאם פייאד, לשעבר ראש ממשלת הרש"פ, הודה ב-2008, ולא לראשונה, כי שליטה על כספי האוצר הפלסטיני היא "משימה בלתי אפשרית". ואומנם, למרות הבטחותיהם של מנהיגי פת"ח, הם אף פעם לא עצרו מעבר כספים לחמאס, בטענה שהכסף נשלח לנאמני הרשות בעזה. למרות המחלוקות בין פת"ח לחמאס, הרשות הפלסטינית הודתה בפומבי כי 40 אחוז מן התרומות המגיעות אליה מגורמי חוץ מועברים לעזה.

כל זה אינו מפריע לתורמים מן המערב. אפילו שידורי טלוויזיה חיים של רשתות פרו-פלסטיניות המתעדים איך אנשי חמאס משתמשים בילדים בעזה כמגן אנושי, יורים אלפי טילים לעבר ישראל, מוציאים להורג בני אדם בכיכרות העיר באופן דומה למה שעושה "מדינת האיסלאם" – אין בכוחם לבלום את זרם התרומות. להפך. נראה כי ככל שגוברת אלימות מתקפותיהם של הפלסטינים על ישראל, כך גוברת האהדה וגדלים סכומי הכסף המוזרמים להם.

למה?

יתר על כן, נשמעות דרישות כי ישראל, קורבן האלימות של חמאס, תיטול חלק בסיוע לאויביה המושבעים. פרדוקס זה לא מנע ממזכ"ל האו"ם באן קימון, מקתרין אשטון מהאיחוד האירופי ומשר החוץ האמריקני ג'ון קרי לדרוש מישראל להשתתף במאמץ השיקום של עזה.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, שסיסמתו "כן, אנו יכולים" הביאה אותו לבית הלבן, מוכיח שוב ושוב כי אינו יכול ואינו מעוניין להגיב כראוי לשום משבר בינלאומי. במקום להנהיג את המערב במלחמה נגד "צבא האיסלאם" ונגד מממניו של הג'יהאד האיסלאמי ותומכיו כמו קטר ואיראן, הוא נחוש לאלץ את ישראל להיכנע לחמאס ולפלסטינים.

כשרק שנתיים נותרו לאובמה בתפקידו וזמנו אוזל, נראה שהוא להוט להצדיק בעיני הנורווגים שפרס הנובל לשלום שהם העניקו לו לא היה לשווא. אך העולם ישפוט אותו בסופו של דבר על פי האלימות שהוא סייע ליצירתה ולליבויה, וכנשיא שצעדיו השגויים סייעו לארגוני טרור ולמדינות טרור לשגשג.

 

 ד"ר רחל ארנפלד היא מנהלת המרכז האמריקני לדמוקרטיה והמכון ללוחמה כלכלית שבסיסם בניו-יורק.

 

המאמר התפרסם בגיליון 309 של "מראה".

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הדרישות הגרגרניות שלי אינן גדולות

גם לא בפריס. מרק בצל טוב ומנה של פואה גרא, והשאר פחות חשוב. ואכן, את מרק בצל הצרפתי הטוב ביותר קיבלתי רק לפני ימים אחדים, בצהריים, ב"בראסרי" שברחוב אבן גבירול, כן, בתל אביב. כאן עדיין מתייחסים ברצינות למנה הזו.

באשר לפואה גרא, הטוב ביותר שמצאתי בפריס, ולא בפעם ראשונה, באותו מקום, הוא במסעדה שבה חגגנו בערב ראש השנה, וזאת בתור מנה ראשונה. להמחשה, תיאור הסעודה והכתובת בסוף. צריך להזמין מקום לערב. אגב, מה שיפה בפריס, לעומת לונדון, שלא צריכים ללכת אחר-הצהריים או בערב לתיאטרון – אלא למסעדה.

אני לקחתי פואה גרא של אווז בנוסח ביתי עם קוביות מיקפא (ג'לה) קטנות שקופות עשויות מיין לבן וקרויות בתפריט Sauternes wine aspic, עם צנימים טריים קשים וחומים מאוד. 16.5 יורו.

זו חגיגה אמיתית. שתי הפרוסות העבות של פטה הכבד הבהיר, שממש נמס בפה, נימוח, והקוביות הקטנות –

והיין, יין בורדו מבציר 2007 העונה לשם Pavillion Royal בבקבוק קטן של 375 ס"ל, 15 יורו.

המסתורית לקחה מנה של 12 אסקארגו מבורגון. הם הוגשו כבר ללא קליפתם, מחוממים וטבולים ברוטב ירוק של גבינת פרמזן, פטרוזיליה וחמאה, בתוך כלי חרס חום מיוחד שבו יש על פניו מעגל של שקע-גביע עגול לכל גופה של שבלול שלוק. 16 יורו. ׁׁ(אני לא אוכל פרי-ים ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם. גדלתי בפתח-תקווה רק על פואה גרא ומרק בצל צרפתי מימֵי הברון רוטשילד...)

את המנה העיקרית העיקרית חלקנו שנינו גם הפעם: תבשיל קדרה של הבית בסגנון טולוז, ושמו Cassoulet maison. קערת חרס לבנה גדולה וארוכה, שבה שטו ברוטב משגע הרבה בֶּבְּלַאךְ (שעועיות) לבנים, נימוחים בפה, ועימם נתחי בשר ונקניק טעימים מסוגים שונים, שכולם נאפו או בושלו במשך זמן רב. זו אינה מנה שמכינים אותה בו-במקום. הכמות של הבשרים אמנם לא היתה גדולה במיוחד, אבל התבשיל היה טעים כל כך, והבבלאך מילאו את הבטן, במיוחד שלי, והבטיחו שלא במהרה אשכח אותם. והיה אפשר גם לנגב את שאריות הרוטב בפרוסות הבאגט הטרי, שאין מסעדה בפריס שלא מגישה אותן כדבר מובן מאליו. 24.5  יורו.

מנה אחרונה, פרוסת עוגה של תפוחי-עץ אפויים ובצק, טארט טאטֵן (Tarte Tatin), עם כדור גדול של גלידת וניל מצויינת. הטארט טאטן היה אפוי היטב עד היות לו מצב צבירה ממש חום ספוגי שרובו תפוחי-עץ אפויים ורק מיעוטו למטה שכבה דקה מאוד של בצק. 11.5 יורו.

הטארט חם, הגלידה קרה, ועוד קנקן מים קרים חופשי, מה עוד אפשר לבקש לקינוח? זו היתה הסעודה הטובה ביותר בפריס גם הפעם, והפואה-גרא היחיד שהיה מעולה.

הארוחה עם היין, לפני הטיפ – עלתה 83.50 יורו שהיו 405 שקל בחיוב בוויזה. המסעדה קטנה-יחסית, יש בה אולי שישה-שבעה שולחנות, ומקום ל-24 סועדים. העיצוב שלה מקסים, בדיוק כפי שהיה כשאכלנו בה בשנה שעברה. גם הגברת המבשלת הנעימה ובעלת שיער השיבה המרשים, והפנים הצעירות, (המטבח פתוח והוא ממש בהמשך לחלל המסעדה) – האירה לנו פנים ושמחה על מחמאותינו. בסוף הערב התברר לנו שהיא בכלל לבנונית!

את הכתובת של המסעדה אפשר למצוא גם באינטרנט.

 אל תשאלו אותנו למשמעות השם, לא הצלחנו לגלות.

Aux Anysetiers du Roy

61 rue Saint Louis en L'Isle,75004 Paris.

רחוב סאן לואי 61, באי סן לואי, פריס

טל. 01-56248458.

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

שמעון כהן

דן אלמגור – זמורות יבשות או לכתוב את ההיסטוריה מחדש – כך מתמודדים עם היסטוריה לא מחמיאה!

פורסם לראשונה באתר ערוץ 7, ב-17/06/08

הדברים נשלחו אלינו מהמשורר איליה בר-זאב בצירוף הערה של מישהו במקור:

 "מובאים לאחר עריכה קלה ובהשמטות מועטות, מפאת אורך הכתבה."

אסור שסיפור כזה יעלם מספורי א"י בגלל שהמשפחה מקושרת למקומות ולאנשים הנכונים.

 

זמורות יבשות

מילים: דן אלמגור

לחן: יזהר כהן

 

כולם מדברים על "השנים הטובות"

אך כל בן תימן במושבה רחובות

עוד זוכר מעשה באיכר יונתן,

שתפש שתי נשים מבנות תימן,

המלקטות בכרם בין השמשות

לא ענבים, רק זמורות יבשות,

זמורות יבשות,

זמורות יבשות להסיק תנורן.

הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן

והצליף ארוכות על השתיים בשוט,

וקשות המכות כזמורות יבשות,

כזמורות יבשות.

 

אז קשר את השתיים בחבל העב

אל חמורו, לקצה הזנב,

וככה, רוכב בגאווה

נכנס ברכיבה אל המושבה

וברחוב הראשי לעיני כולם

איכר על חמור, ושוטו מורם,

ושתי הנשים נגררות מאחור,

קשורות בחבל לזנב החמור,

שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות

שניסו ללקט קצת זמורות יבשות,

קצת זמורות יבשות.

קשורות לחבל, כמובלות לתלייה,

וכל המושבה מביטה בדומייה,

ויודעת כל המושבה:

האיכר יונתן ממשפחה טובה.

וקורא יונתן: זה דינו של גנב,

להיקשר בחבל לקצה הזנב.

מה הן גנבו? נלחשות הלחישות

הן בכרם ליקטו זמורות יבשות

קצת זמורות יבשות

זמורות יבשות?!

זמורות יבשות!

 

במרומי הגבעה מדנדן פעמון,

וברחוב הראשי מצטופף ההמון.

ורוכב האיכר ומנפנף לידיד,

והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד.

צועדות הנשים, משפילות מבטן,

אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן.

וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב

הוא רואה את אימו הקשורה לזנב,

הוא רואה את אימו הקשורה בצוואר

נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר.

הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים,

הוא רואה חיוכים ושומע צווחה

"אמא, בואי, תראי! תהלוכה!"

ויודעים כל בני המושבה:

האיכר יונתן ממשפחה טובה.

ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב.

שידעו, שיראו שאסור לגנוב.

והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד

על הבן התמים שכמעט נעקד,

והנה כאן ברחוב, לעיני העדה

מובלת האם לעקידה,

ובמקום מאכלת פולח השוט.

ועצים לעולה – צרור זמורות יבשות,

זמורות יבשות...

 

כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר.

והבן הוא כבר סב, שערו האפיר.

והרבה זיכרונות כבר חלפו ודהו.

אך לעד לא ישכח

את הערב ההוא...

 

מעגל היסטורי נסגר עם 'זמורות יבשות'

השיר שבו סופר על התעמרותו של חקלאי ברחובות בעולים מתימן לפני כמאה שנה ייצא בקרוב לאור לאחר שנות השתקה והצנעה. בימים האחרונים קיבל הפזמונאי דן אלמגור שני פרסים מיוחדים על תרומתו לקידום הזמר העברי. את הפרסים מטעם 'שירת רבים' אלמגור קיבל בפתח תקווה ובעיר הולדתו רחובות.

בטקס ברחובות נסגר מבלי משים מעגל שנותר פתוח עשרות שנים. את הפרס קיבל אלמגור מידיו של (שוקי פורר), מי שבעבר תקף אותו על כתיבת השיר 'זמורות יבשות', שיר שצונזר והושכח, שיר שמתאר את אחד מאירועי ההתעמרות ביהודי תימן לפני כמאה שנה.

נשמע מורכב? הנה הפרטים אחד לאחד.

בראשית שנות השמונים נכתבה ההצגה 'ילדי הכרך', שגוללה את סיפור עליית יהודי תימן והועלתה בבית לסין. את שירי ההצגה כתב דן אלמגור. השירים ברובם היו מתקתקים, כהגדרתו של אלמגור, אך בתוכם הוא החליט לשלב גם שיר קשה אחד, השיר 'זמורות יבשות' שאותו כתב לאחר שנחשף להתעמרות המתמשכת של חקלאי ראשית המאה הקודמת בעולים מתימן.

אלמגור, שכל ילדותו עברה בצמידות לעולים מתימן, נחשף תוך כדי ההכנות ל'ילדי הכרך' לפרשה שכונתה 'המקרה ברחובות'. אלמגור: "חקרתי והגעתי לסיפור הזה, שבעיתון 'הפועל הצעיר' הוגדר כ'המקרה ברחובות' ושם סופר על האיכר יונתן, בנה של בתיה מקוב, מנהיגה טבעית בין חקלאי רחובות."

הפרשה, עליה כתב אלמגור את השיר הנעלם, היא סיפורן של שלוש מהעולות יוצאות תימן שהועסקו בשדות רחובות, ושם בתום יום העבודה ביקשו לקושש זרדים, או בלשונו של אלמגור – זמורות יבשות, להבעיר אש באוהליהן כדי להתחמם.

מקוב שיגר לשדה את הפועל הערבי שלו כדי ללכוד את המקוששות. לאחר שנלכדו השלוש קשר מקוב את ידיהן לחמורו, נתן מקל בידי הפועל הערבי והורה לו לדרבן אותן במכות המקל כל הדרך מהשדה לעיירה (רחובות). "כשהתקרבו לעיירה הוא צלצל בפעמון כדי להוציא את התושבים לראות את הפועלות שנתפסו בקלונן. זה היה ממש לינץ'," אומר אלמגור.

לאחר שאלמגור נחשף לפרטי האירוע הוא כתב את מילות השיר "זמורות יבשות", כפי שהוא מופיע כאן.

כאמור, את השיר כתב אלמגור להצגה בבית לסין, שבה השתתפו כמה מבכירי שחקני התיאטרון בישראל, כולם בני העדה. אז איך קרה שמרבית הציבור בישראל אינו מכיר את השיר ואת הפרשה הישנה? מסתבר שהיה מי שדאג לבלום את פרסומו.

אלמגור: "כמה ימים לפני עליית ההצגה על הבמה, ישראל קיסר, מי שהיה אז יו"ר עמותת 'אעלה בתמר', ראה את השירים וכשהגיע לשיר הזה הוא ביקש ממני להוריד אותו. לא הבנתי למה. אמרתי לו שחשוב לפרסם את הדברים. אבל הוא, כמו כל התימנים. לא רוצה להתעמת ולא לריב והעדיף להעלים את הפרשה ההיא. הוצאנו את השיר מההצגה. זה היה הצינזור הראשון של השיר."

הצינזור השני, או ליתר דיוק העלמת השיר, בוצעה שנים לאחר מכן. היה זה כשרשות השידור תכננה את שידורי יום העצמאות. התוכנית היתה להקדיש שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל. הסכמתי לכתוב את השירים לשעת השידור על העדה התימנית, ושוש עטרי ז"ל הנחתה את האירוע.

בעוד אלמגור נערך לקראת התוכנית, הוא נפגש עם הזמר יזהר כהן, שאמור היה לבצע שיר או שירים במהלך התכנית. "אמרתי ליזהר שיש לי שיר מיוחד שמעולם לא הושמע, ואני רוצה שהוא ישמע אותו. זה היה בערב פסח. השמעתי לו את השיר והוא פרץ בבכי. הוא שאל אותי איך ייתכן שהוא, תימני מלידה, לא שמע מעולם על הסיפור הזה. הוא אמר שייקח את השיר ולאחר חג הפסח ילחין אותו, וכך היה. הוא הלחין את השיר, התקשר אליי להשמיע לי אותו ושנינו בכינו יחד."

השיר הוקלט לקראת האירוע ושומעיו היו נפעמים. "אנשים התרגשו עד דמעות," מספר אלמגור.

התוכנית היתה ששעת השידור של עולי תימן תהיה בשמונה בערב בעוד שהתוכנית על יהודי דרום אפריקה נקבעה לאחת בלילה, בשל מיעוט העולים משם.

"דיווחתי לכל אחיי התימנים על שעת השידור המתוכננת והם העבירו מאחד לשני. הבטיחו לי שבשמונה בערב כולם יהיו מול מקלטי הטלוויזיה. הגיעה השעה והנה, במקום תימן אני רואה שמשדרים את השעה על עולי דרום אפריקה. התקשרתי, שאלתי מה קרה? אמרו לי שאת התימנים העבירו לאחת בלילה, בהוראת המנכ"ל, וכך זה היה. הם שידרו את התוכנית ההיא עם הביצוע של יזהר כהן באחת בלילה, כשאף אחד כבר לא היה כדי לראות אותה. גם שידור חוזר שהובטח שישודר ביום העצמאות עצמו לא שודר. כך הועלם השיר בפעם השנייה."

לאלמגור התברר כי לרשות השידור הגיע מכתבם של צמד עורכי דין, האחד תימני והאחר לא. האחד הוא עו"ד בן ציון צנעני והאחר הוא עו"ד שוקי פורר. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בשדהו של מקוב לא היתה ולא נבראה. "ניסו לטעון שכתבתי את השיר כחלק ממאבק פוליטי נגד הליכוד, ועד היום אני לא מבין את הקשר לפוליטיקה ולליכוד."

לפני למעלה מעשור התקיים בשכונת שעריים כנס אליו הוזמן אלמגור. להפתעתו הועלה, כמו באירועים אחרים של בני העדה, סיפור השיר הנעלם. "בסוף האירוע ניגש אלי קשיש שאמר לי: 'אני הילד שראה את אימו מגיעה כבולה לחמור מהשדה של מקוב...'"

"מאז ועד היום השיר לא שודר, וכעת הוא מועלם כמעט לחלוטין," אומר אלמגור.

 

אהוד: נשמח לתגובות ולהבהרות. ומעניין שסיפור דומה במקצת מאותה תקופה מסופר על מקרה שאירע בפתח-תקווה עם איכר ידוע בקמצנותו ממשפחה ידועה במושבה, והוא מסופר גם ברומאן הנידח שלי "המושבה שלי", שם מכונה האיכר בפי הערבים בכינוי שסופו "קוס-אוחתו".

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.10.14

 

* לנוכח ירידת המדד בעקבות הירידה התלולה במחירי המזון, היורדים לברלין מוזמנים למהר ולחזור לארץ, עד המדד הבא, ואז יחליטו שוב מהי מולדתם.

 

* במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בתל-אביב לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. למיטב שיפוטי, בנושאים החשובים יותר בחיים, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הלא אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף.

זאת ההשוואה בין חיים של יהודי ישראלי בישראל לבין חיים של יהודי ישראלי בכל מקום אחר בעולם. כאשר מדובר בגרמניה, יש כמובן אלמנט נוסף, אותו היטיב להגדיר סבר פלוצקר:

"אתם מתכסים עור ברווז כשאתם שומעים קולות רמים בגרמנית ומתעוררים שטופי זיעה מחלום בלהות על שכניכם הטובים במדי אס-אס מתדפקים על דלתכם."

כשאותו יורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב... טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

 

* "ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל מה שיכלו לתת", כתב נתן יונתן בשירו "ארץ", אחרי נפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים.

יש אנשים שהחיים בארץ גבו מהם מחיר יקר יותר וכואב יותר אפילו ממחיר המילקי. כאלה הם הפצועים במלחמת "צוק איתן". "ידיעות אחרונות" הוציא ערב שמחת תורה מוסף מיוחד של שיחות עם פצועים, חלקם פצועים קשה וכאלה שמצבם היה אנוש. בהם שאיבדו גפיים, עיניים; שיכולת הדיבור שלהם נפגעה. דבריהם מרגשים ומצמררים. אלה הישראלים היפים, מלח הארץ. אלה הישראלים האותנטיים, היפוכם המוחלט של היורדים לברלין ושל עריקי 8200. קראתי את המוסף בהתרגשות ובגאווה.

עמרי מיכאלי, מילואימניק בן 26 ביחידה מובחרת, התעטף בדגל ישראל בעת פינויו משדה הקרב. "למדתי משהו חשוב במערכה הזו: אין דבר כזה בלתי אפשרי. הכול קטן עלינו כשאנחנו חלק ממדינה כל כך חזקה ותומכת. ... אנחנו ניצחנו במלחמה הזאת. בזכות האנשים, בזכות רוח הלחימה. את הרוח הזאת אסור לאבד אף פעם".

סמל דור נקש, בן 20, לוחם ביחידה מובחרת של חיל ההנדסה: "היד שלי אף פעם לא תהיה כמו שהיתה. שתי אצבעות לא עובדות, פרק כף יד לא עולה למעלה. הכדור לקח את כל הבשר מכף היד, אז עשו לי שם שתל. אבל היה שווה. זה תכל'ס בשביל תושבי הדרום. הם היו צריכים את זה. מה שהיה להם זה לא חיים. סתם להיות סוציופת להגיד 'אני גר ברמת גן אז לא אכפת לי'? עכשיו יש להם שקט."

סמ"ר טל קידר, לוחם גדס"ר גולני: "אני הכי שלם עם המחיר, עם הפציעה. זה לא שאני אומר 'מטומטם, למה נפצעת.' כי אנחנו עשינו משהו. אף אחד לא מת סתם. הניצחון היה מובהק, בתכל'ס."

סמ"ר עדיאל לוי, בן 21 מהנדסה קרבית: "הייתי רוצה שיבינו שיש כאלה שנתנו הכול בשביל המדינה, וצריך להתחשב בהם. שיגידו לפחות מילה טובה. לא צריך יותר מזה."

סגן עמוס, שריונר: "עכשיו אני מבין שהראיה בעין לא תחזור, אבל זה נראה לי מחיר סביר לשלם. התכנית היא לחזור לצבא, להיות מ"פ... כמ"פ, לחזור ככה, זה פחות לדבר באוויר. לא סתם לבוא להגיד 'אנחנו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל המדינה'. זה לבוא להגיד 'זה קרה לי'."

רס"ב יוסף גאנם, בן 43, איש קבע בשריון: "אני חייל. אני עשיתי את המוטל עליי. אותי חינכו שחיילים חותרים למגע, נלחמים, גם אם הם נהרגים או נפצעים, הם עומדים במשימה. זאת מלחמה, לא טיול. אף אחד לא ימנע ממני לחזור לצבא, לגדוד, לשטח, ללחימה וללוחמים."

סמל שריאל טפר, בן 21 שריונר: "אני נלחמתי כדי להגיע לקרבי. התגייסתי עם פרופיל נמוך, 64. ... אני לא מתחרט. היום הייתי עושה בדיוק אותו דבר."

סא"ל אלון וולוז'ני, בן 41, קצין מילואים בשיריון: "אין לי לבטים. ... אנשים אומרים לי 'מספיק, די, אל תעשה יותר מילואים.' אני לא מבין מה זה די, אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. מבחינתי להפסיק לעשות מילואים זו לא אופציה."

סרן נ', בן 26 מ"דובדבן": "יש לי תמיד דגל בווסט. ביקשתי שיביאו לי אותו. שמתי את הדגל עליי. ביקשתי גם את הנשק שלי. אמרתי 'אם לצאת פצוע, אז ככה, עם דגל עליך, עם נשק, לא לצאת מעוך, ולהגיד לחבר'ה: תמשיכו להילחם כמו אריות'."

סמ"ר גל גנון, בן 21, נח"לאי: "המצחיק הוא שאם תהיה עוד מלחמה, אני אעשה הכול כדי להשתתף ולהיכנס עוד פעם לעזה. לא היה אכפת לי למות שם. בשביל המדינה הייתי נותן הכול."

זו ארצנו. זו המדינה שלנו. ועל הרוח הזו יש לשמור גם בימי שגרה, לא רק במלחמות. תפקידנו אינו רק להגן על המדינה, אלא גם לבנות חברה. לבנות חברה ברוח הזאת. שילכו להם האגואיסטים לחפש מילקי בזול. אנחנו לא ישראלים על תנאי.

 

* כתב מורי ורבי יגאל אלון: "... הארץ דוחה גם רבים מבניה. הללו נוטשים אותה לא באישון לילה, אלא לאור יום מלא, אף ללא הרגשת אשם. עצוב הדבר, שמגנט הגולה מתחיל לגבור על מגנט המכורה. כיצד קרה הדבר? תופעה כזאת מן ההכרח שיהיה לה יותר מאשר הסבר אחד, ובכל זאת אסתכן באחד מהם: אם הריקוד סביב עגל הזהב הוא היום הריקוד האופנתי בארץ, רבים הם עגלי הזהב בעולם, ואף נוצצים יותר, ומה שחשוב לא פחות – בלי סכנות של מלחמת קיום. אמנם, לשם צידוק הם אומרים לנו: קלסתר הפנים שלנו הוא הדוחה אותם. נאמר גלויות: קלסתר זה לא תמיד נושא חן גם בעינינו. אלא שלא לריפוי נגעינו נשואה נפשם, אלא למילוט נפשותיהם, כביכול. שהרי ככלות הכול נודדים הם אל חברות מנוכרות יותר, בעלות קלסתר פחות סימפטי משלנו. עם זאת, חלילה לנו להקל ראש בתופעה עצמה, שמקורה, לדעתי, בחטא הקדמון של הבריחה מעולם של הערכים המחייבים ומן העבודה, שסופה לפעמים גם בריחה מן הארץ. הא בהא תליא."

הציטוט הזה הוא מתוך המאמר המכונן "כלים שלובים", המצע שלו כשהתמודד על ראשות מפלגת העבודה, התמודדות שבעיצומה נפטר. זה שם קובץ המאמרים שלו, שהוא הספיק לערוך, אך יצא לאור זמן קצר אחרי מותו. המסר המרכזי שלו, הייתה מנהיגות שתחדש את רוח האידיאליזם הציוני בחברה הישראלית. "יש לעשות להגברת נכונותו של הפרט לתת יותר ולתבוע פחות ממדינה הנבנית ועומדת על נפשה, עד כדי שִׁירוּשָׁהּ של המנטליות בנוסח 'מגיע לי'."

 

* המנהיג הציוני שמריהו לוין אמר (משפט המיוחס גם למנהיגים ציונים אחרים, אך כנראה שהוא המקור) שקל יותר להוציא את היהודים מהגולה, מאשר להוציא את הגולה מהיהודים. וכך במשפט מבריק אחד, הוא תאר את קמפיין הירידה לברלין, לסיר המילקי. 

קמפיין הירידה מן הארץ הוא שעתה המכוערת של התקשורת הישראלית. לא זכור לי שאי פעם היא התדרדרה לשפל כזה. מתאים מאוד לתקשורת שפאר יצירתה היא עגל הזהב של "האח הגדול", שתקדם קמפיין סגידה לסיר הבשר, או ליתר דיוק סיר המילקי. ריקנות גוררת ריקנות, ציניות גוררת ציניות, ניהיליזם גורר ניהיליזם.

 

* איזה יורד אחד פרסם מאמר ב"הארץ" בו הוא הסביר כמה קשה "להגר". ואו!!!!! כל הכבוד! אז למה הוא ירד? מתוך אידיאליזם ציוני.

קראתי את הראיון עם יוזם קמפיין הירידה לברלין ובא לי להקיא. והוא עוד למד באותו בית ספר שאני למדתי...

לא כדאי להקשיב לו? אם הוא יחזור לארץ, יהיה כדאי להקשיב לו.

 

* נחום ברנע: "לוותר על מולדת בשביל מילקי? על שפת אם? על המשפחה המורחבת, על החברים? על שותפות בחייה של מדינה, אחת או אחד מתוך רוב? לגדל ילדים בלי זהות, בלי שורשים? ומכל המקומות להתנחל דווקא בברלין, עיר שלא רק חשבונות מכולת נחתכו בה, אלא גם, ובעיקר, בני אדם? עיני אינה צרה במי שחי בחו"ל. החיים מוליכים אנשים לכל מיני מקומות, כל אחד והסיפור שלו. אבל כאשר אילוץ אישי או הזדמנות עסקית הופכים לקמפיין מהדהד יש רק שתי אפשרויות: או שמישהו מחפש פה רווח כספי קל, מניפולטיבי, לנפח כניסות לאתר אינטרנט למשל, או שיווק נדל"ן, או שהטיפשות עלתה למישהו לראש. 'שלום, אני נוסע,' יכול היה חנוך לוין לכתוב. 'לא שיש לי אשליות בקשר לברלין: ברלין לא מחכה לי. אבל בברלין המילקי עולה רק שקל, ויש יותר סרטים, והאנשים יותר אדיבים, עד שבא להם לבחור מנהיג חדש, פיהרר חדש, ופתאום הם נעשים פחות אדיבים, והייאוש, כן, הייאוש, נעשה הרבה פחות נוח'."

עד כאן נחום ברנע. עכשיו בטח אורי משגב ישתלח בו בגסות, כפי שהשתלח בשבוע שעבר בבן כספית, שכתב דברים ברוח זו.

בסופו של דבר, השאלה האמיתית היא האם אדם מחפש משמעות, או שאפשר לקנות אותו בכמה אגורות בסופרמרקט. כל השאר חרטא.

 

* העליתי פוסט בפייסבוק שבו תקפתי בחריפות את שלמה זנד ואת תעמולתו האוטו-אנטישמית במסווה של "מחקר" "היסטורי". התפתח דיון ער ומעניין. חלקו דיון היסטורי (כביכול על התיאוריה של זנד, אם כי זה לא מדויק, כיוון שאלה שסנגרו עליו הציגו את כתיבתו בצורה ממותנת לאין ערוך, ולקחו אותה לתיאוריות מיינסטרימיות, אמנם שנויות במחלוקת אבל בהחלט מקובלות, שה"תיאוריה" של זנד היא הקצנה שלהן, בעצם מוטציה שלהן), חלקו אמירות מהבטן, קשות פחות או יותר – נגדו או בעדו ("ישראל באמת גזענית").

והיו שתי תגובות של הסתה. אחד כתב כמה משפטי גידוף ואז הוסיף שהוא אישית היה יורה בראשו של זנד. שני הציע להפוך אותו מטרת דמות לאימונים של יחידת "כידון". כמובן שמחקתי את התגובות הללו ברגע שראיתי אותן.

דברים כאלה קשים מאוד בעבורי. אני כותב מתוך נהמת ליבי ובכאב רב על תופעות של אנשים מרכזיים ובכירים באקדמיה ובתקשורת, שהפכו מטורפים משנאה לעמם ומשמשים שופרות לתעמולה שקרית נוראה נגד עמם ומדינתם.

איני רוצה ליפות את דבריי, איני רוצה לעמעם את הביקורת. אבל אם מחלקים את שרשור התגובות לשניים – תומכיו (ברמות שונות) ומגיניו של זנד מזה, ותוקפיו ומתנגדיו מזה, לכאורה אני נמצא באותו צד עם אותם מסיתים לרצח. לכאורה, הם מגבים ומחזקים את הטיעון שהעליתי.

אז מה, לא לכתוב את האמת? לעדן אותה, לא להציג אותה במלוא החריפות? לא רק שאיני רוצה, איני יכול. לא אהיה אני, אם אשתוק על תופעות מזיקות כאלו. אך איני רוצה לספק תחמושת למטורפי ימין קיצוניים שתהום מוסרית פעורה בינם לביני.

הפתרון שלי, עליו כתבתי רבות, הוא הצורך בחיזוק המרכז. וכשאני מדבר על מרכז, איני מתכוון למרכז במובן של "מפלגות המרכז" – מד"ש ועד יאיר לפיד, אלא במובן של הרוב הציוני הדמוקרטי הדומם, שמפקיר את הזירה לשיח הקצוות. שיח שיש בו חלוקה דיכוטומית של "שמאל" ו"ימין" – החצי ה"שמאלי" אמור לגונן על תופעות כמו זנד, גדעון לוי, אדם ורטה ואורי משגב – והחצי ה"ימני" אמור לגונן על תופעות כמו "להבה", איתמר בן גביר, ספיר סבאח ובן ארי.

ואילו אני רואה בכל אלה שני צדדים של מטבע הרדיקליות הפנאטית המתעבת את מדינת ישראל היהודית, הציונית, הדמוקרטית, הליברלית, שהמשותף להם רב על המפריד ביניהם. לא בכדי היהדות על פי "תורת המלך" זהה ליהדות על פי "חמורו של משיח". לכאורה, ה"רבנים" יצחק שפירא ויוסף אליצור, שכתבו את "תורת המלך" הם היפוכו של ספי רכלבסקי שכתב את "חמורו של משיח". הם מציגים את היהדות כמפלצת גזענית ומעלים אותה על נס, והוא מציג את היהדות כמפלצת גזענית ומוקיע אותה. אבל אין זה מקרי ששניהם רואים את היהדות באותה דרך. כששני אנשים הרואים שולחן מסבירים שזה כיסא וכשהם רואים חושך הם טוענים שזה אור – הדמיון ביניהם רב על המפריד. הם לוקים באותו תסמין, גם אם האחד נרתע מן ה"אור" והשני מתענג עליו. מאמר ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר ותמונה של רבין במדי ss הם בדיוק אותה תופעה.

הכותבים שהתנדבו לירות בשלמה זנד, ושלמה זנד עצמו, הם שני צדדים של מטבע הפנאטיות הרדיקאלית. הגיע הזמן שהמרכז – הרוב הציוני דמוקרטי השפוי, יוביל את השיח הציבורי בישראל.

 

* נקודת המוצא של הדיון הציבורי בסוגיית מבקשי המקלט, היא שהושבתם וישיבתם בשכונות דרום ת"א היא גזירת גורל, היא מובנת מאליה כאור היום וכחושך בלילה. וכך, מי שאינו סבור שיש לגרש את כולם כאיש אחד, הוא כביכול אנטי שכונות ת"א, ומי שטוען שיש לשים קץ לסבלם של תושבי ת"א הוא כביכול קסנופוב המתעמר בפליטים.

יש לשנות את נקודת המוצא. בראש סדר העדיפויות של הטיפול בבעיית מבקשי המקלט, יש להציב את הוצאתם מדרום ת"א. על הממשלה להכין בזמן קצוב (לא יותר מחודש) תכנית חירום לאומית לפיזור מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ. השלב הבא צריך להיות בדיקה אמתית של בקשותיהם, על פי אמות המידה המקובלות ועל פי האמנה שישראל חתומה עליה. מבקש מקלט שאינו עומד בקריטריונים של הגדרה כפליט, יש לגרש מן הארץ מיד. את הפליטים יש לקלוט, אך בפיזור ראוי ולא בדרום תל אביב.

הדבר החשוב והדחוף ביותר, הוא שלב א' – שחרור שכונות העוני בדרום תל אביב ממעמסת הזרים המעצימה את מצוקתם.

אני מקפיד להגדיר אנשים אלה כמבקשי מקלט, כי זאת ההגדרה האובייקטיבית והנכונה. מי שמכנה אותם פליטים מכליל – כי חלקם אינם פליטים אלא מהגרי עבודה. מי שמכנה אותם מהגרי עבודה – גם הוא מכליל. ההגדרה מבקשי מקלט, מתארת את המציאות – האנשים הללו מבקשים מקלט בישראל. יש לבחון כל מקרה לגופו – מיהו פליט חרב הזקוק למקלט ומי מהגר המחפש שדרוג ברמת חייו בתואנת פְּלִיטוּת שקרית.

בנושא הפליטים עלינו לנהוג כמדינה יהודית ויהודית. כמדינה יהודית עלינו להבטיח את הרוב היהודי המוצק במדינה. כמדינה יהודית אנו מחויבים לערכים היהודיים של "ואהבת את הגר" ו"כי גר היית בארץ מצרים".

 

* ההיפך המוחלט של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בבחירות. חילופי שלטון בבחירות הן הדמוקרטיה בהתגלמותה. בראיון ל"גלובס" מגדיר השחקן מנשה נוי את הממשלה הנבחרת בישראל: "שלטון שנלקח בכוח על-ידי רצח ראש ממשלה." בכך הוא מעיד על עצמו שהוא אדם אנטי דמוקרטי במהותו, שאינו מכבד את רצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות. בקו פרשת המים, שצידו האחד דמוקרטיה וצידו השני אנטי דמוקרטיה, הוא ויגאל עמיר נמצאים באותו צד.

ובאופן כללי, די התביישתי לקרוא את הראיון עם מנשה נוי, ולהיווכח בפער העצום בין הכישרון האדיר שלו כשחקן, לבין הרדידות של "הגותו".

 

* גם ל"ידיעות אחרונות" יש גדעון לוי משלו – יגאל סרנה, שמדי שבוע שופך קיתונות של שיטנה על מדינת ישראל. וכך הוא סיים את מאמרו השבועי בנבואה על חידוש המחאה החברתית: "השנייה כבר תתקבל במטחי גז מדמיע ואש חיה ומעצרים מנהליים ב'חולות'. הכול כבר מוכן."

אי אפשר שלא להבחין בכמיהה שלו שנבואתו תתגשם, ואת אכזבתו העמוקה מכך שזה עדיין לא קרה.

 

* מה שיפה ב"הארץ" זה הפלורליזם והגיוון. הם לא חוזרים על עצמם כל הזמן. הם מפתיעים, הם מגוונים, הם משנים, הם מחדשים.

לא תמיד הם משווים את צה"ל לנאצים. הנה, שלשום ב. מיכאל הפתיע – השווה את צה"ל למבצעי הפוגרום בקישינב. ובהשוואה – בפוגרום בקישינב נרצחו רק 49 יהודים ואילו בפוגרום "מלחמת עזה" למעלה מאלפים נרצחו בידינו. "מתו – סתם." נכון, סתם, מתוך תאוות רצח. ועוד הבדל – עד היום כל ילד בישראל מתחנך על זכר קישינב, 109 שנים אחרי, ואילו נטבחי עזה הפכו אחרי חודשיים ל"שקופים".

והאמת היא, שאם יש מישהו שראוי להשוואה בסיפור הזה למבצעי הפוגרום בקישינב, הריהו ב. מיכאל. כמוהם, גם הוא נגוע משורשי שערותיו ואת ציפורני אצבעות רגליו באנטישמיות. ובזן הנחות ביותר של אנטישמיות – אוטו-אנטישמיות.

אוטו-אנטישמיות היא האבולה שלנו.

 

* בקדימון לעונה החדשה של "פולישוק", הוצע לו תפקיד שר התיירות, החוץ והתרבות, ומישהו העיר שאלה ראשי תיבות של שר התח"ת.

היו דברים מעולם. באוגוסט 1970 גח"ל (גוש חירות ליברלים, גלגולו הקודם של הליכוד) פרש מממשלת הליכוד הלאומית (ממשלת אחדות בלשון ימינו), ובין השאר התפנו משרד הדואר (שבראשו עמד אלימלך רימלט) ומשרד התחבורה (שבראשו עמד עזר ויצמן).

שמעון פרס, עד אז שר הקליטה, קיבל את שני המשרדים, ומיד שינה את שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, והיה לשר התחבורה והתקשורת.

עזר ויצמן, בלשונו החדה, מיהר להגדיר אותו כשר התחת.

 

* ביד הלשון: האם פירוש המילה "למפרע" הוא מראש, או בדיעבד?

שתי האפשרויות נכונות. בדומה למילה "לקלס", שמשמעותה היא להלל ולשבח והן לגדף ולקלל, כך גם "למפרע" משמשת לביטוי שני ההפכים – מראש או לאחר מעשה. לאחרונה מקובל יותר השימוש במילה ל"לאחר מעשה".

אני משתדל להימנע משימוש במילה, בשל הבלבול. עדיפוֹת המילים "מראש" ו"בדיעבד", שמשמעותן ברורה ואין הן יוצרות בלבול.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 1994

פסקל, רחל איכילוב ואיצ'ה כהן

12.2.94. מוצאי שבת אצל מרים גיסין בת-דודי בפתח תקווה: רחל איכילוב היתה אהובתו של פסקל. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית הספר פיק"א שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. ארון [אהרון בן עזר, בן דודי, אחיה של מרים] מספר שהיתה הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. מרים מספרת שלכל שמחה של מורה היתה רחל מארגנת מתנה. כאשר בנתה משפחת איכילוב בית חדש ברחוב חובבי-ציון, ביתם עם המרפסת הצופה לשוק היה מעין "מועדון" לכל הגברים – קנו לה המורים מנורה עומדת. לחגיגה בחדרה החדש הוזמנו המנהל חיון, המורים, ופסקל. הוא כמעט שלא דיבר עברית, בעיקר אידיש וצרפתית. והראה למרים את המנורה התלוייה בתקרת החדר, שזוהי מתנה שלו לרחל.

ארון חוזר ומספר על דמות פתח-תקוואית, איצ'ה כהן, שהיה חיגר, או בעל רגל מעץ, וכן היה לו שיתוק בחצי-פה והיה מדבר עקום. הם גרו ברחוב ורטשילד למעלה, מול הבית של דודי ברוך. איצ'ה זה חי עם פלחית, שגרה בפרדס, והיא אף ילדה לו בן, שב-1948 ברח עם הפליטים הערבים.

כאשר אימו היתה צועקת עליו, מדוע הוא חי עם הערבייה הזאת, היה אומר לה באידיש: "אבל אני אוהב אותה!"

פעם אחרת, כאשר צעקה עליו, ענה לה, גם כן באידיש: "אצל כל אחת החור הוא הוא אותו דבר!" ("דֶה זֶלְבֶּה לוֹך!")

הוא לא התבייש ולא הסתיר זאת. היה רוכב ברגלו החיגרת על חמור ברחובות המושבה, ואחריו הולכת הפלחית עם הילד. פעם עבר על פני בית-ספר פיק"א, כאשר מרים כבר לימדה שם, ושאל, גם כן באידיש: "אולי תיקחי גם אותו שילמד עם התלמידים שלך?"

 

 

* * *

הו דדייךְ דדייך דדייך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

הו דדייךְ דדייך דדייך

מה זקופים וקשים הם שדייך

מבעד למחשוף הקטן

אבל את בודדה

אין נושך פטמותייך

אין מפרקד אותך בלילות נאנחת

אין מפרכס אותך כמעט עד צאת נשמתך

בצעקה

אבל עכשיו חוקרים

גילו שאין אביונה בַּקוּס

רק בדגדגן

אז לא הפסדת כלום

שפשפי שפשפי שפשפי

שפשפי שפשפי שפשפיהו

ובחלונות סגורים תצרחי

ותקפיצי תחת לח על מזרן

בחמדה תוצרת בית עצמית

כמו חביתה בבוקר

 

* * *

משה כהן

1. הנדון: היה מתווך הוגן?

שנו רבותינו: "המוחל על כבודו, כבודו מחול." וזה מה שקורה למדינת ישראל. ככול שאנחנו מצטדקים ומאשימים את עצמנו, הקטרוג עלינו גובר. הגדיל לעשות המתווך "ההוגן", שר החוץ של ארה"ב, שעבר להסתה גלויה נגד ישראל והאשים אותנו בשיבוש הלחימה בדעא"ש עקב הקפאת המו"מ עם הערבים. וזה מקומם. ואני חשבתי לתומי שמה שגרם להופעתה של דאע"ש הוא הבלגן שהותירו האמריקנים בעיראק. ובכלל, מה עניין שמיטה להר סיני? – הקשר בין הסכסוך שלנו לבין תופעת דאע"ש הוא מופרך לחלוטין.

אומרים המלעיזים, הכול בגלל ביבי הסרבן, מה הבעייה לנהל מו"מ עם הערבים, צריך רק למלא כמה דרישות קטנות של אבו מאזן, כגון – הסכמה לגבולות 67' בלי הסדרי ביטחון, הקפאת הבנייה, שחרור מחבלים, מימוש זכות השיבה של פליטי 48' וכיו"ב. דברים של מה בכך. 

ממראית עין של מתווך הוגן כביכול עובר כבר שר החוץ האמריקני לעלילות דם בגלוי נגדנו. מזעזע. דוברי האופוזיציה זועקים חמס על שממשלת ישראל מחציפה פנים ואומרת "לא" לאמריקנים. וכי מה יכולים אנו לעשות כששר החוץ שלהם מעליל עלינו עלילות דם קבל עם ועדה.

 

2. הנדון: סליחה, בוגי

כורעים אנחנו ברך לפניך, רב אלוף מיל' משה יעלון, שר הביטחון שלנו, ומבקשים סליחה ומחילה על החטא שחטאנו לך מרוב שפלות רוח ורגשי נחיתות.

במבטך החד קלטת מהתחלה את טיבו של שר החוץ של ארה"ב כאופורטוניסט שונא ישראל, משיחי וכפייתי. הוא נושא את שם השלום לשווא ופועל ללא לאות לריסוק מדינת ישראל. כמה מיהרנו להשתלח בך, על חוסר אחריות כביכול, וחוסר דרך ארץ כלפי ידידתנו הגדולה, הרוצה רק את טובתנו, כמובן. היה ממש ציד מכשפות בתקשורת ובכנסת.

ועתה, האיש הזה כבר אינו בוחל להעליל עלינו עלילת דם שהכיבוש דוחף את הנוער הערבי להתגייס לדעא"ש. זו הסתה בינלאומית נגדנו.

האמת היא, אנחנו טעינו ואתה צדקת, הוא שונא ישראל מסוכן. עימך הסליחה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

ארנה גולן

על צב וקוקייה וגם על חיפושית –

ומה עלינו, בני האדם?

על כוחה של ספרות לילדים דווקא כשאינה באה לחנך

בעקבות סיפוריה המחורזים של רחל אשכר לילדים

"על צב וקוקייה וחיפושית ביניהם", 2013

הנה לפנינו סיפור מחורז, קיצבי ותמים, הראשון משלושה, וזה עיקרו: מעשה בצב, שביתו על הגב, וכולם חושבים שהוא שריון נהדר. אבל יום אחד לצב לא צעיר היה כבד לסחוב אותו והוא יצא ליער לחפש בית חדש, שניתן יהיה לצאת ממנו וגם לשוב אליו וגם לארח בו את "כולם", כלומר – בית אמיתי, נפרד מן הגוף, שיאפשר יצירת קשר עם העולם. אלא שאז נופל עליו עצב, שהרי אינו יודע איך יסיר את הבית המכביד הזה. הוא גם חושש לביטחונו. והנה לקראת צהריים מזדמנת לקראתו זיקית ופותחת בעצות של נחמה. כשם שהיא מחליפה את צבעיה, אין כל בעייה שגם הוא יחדש את ביתו בצבעיו ובמבנהו בהתאם לנסיבות ולצרכים, יגוון בו מדי פעם והבית יהיה לו נהדר. אולם הצב מתוודה בעצב כי אינו מסוגל להחליף את צבעי ביתו שאליו התרגל.

או אז מזדמן בדרכו חילזון. לאחר שהצב שופך בפניו את ליבו, מנחמו החילזון –הפעם זה יצור בעל אותה "תכונה" או "חיסרון" – ואומר שהרי נפלא לשניהם לשאת את ביתם על הגב, ללא צורך ברהיטים ועם אפשרות מלאת שמחה לארח בנוף [בגוף?] את כולם. התכנס הצב מיואש בביתו, אך לפתע חש להפתעתו כי טוב, טוב לו ונהדר לראות את השמים וכוכביהם ולחוש כה מוגן. ואז נרדם בשלווה. והסיפורון נחתם בשאלה: ואם כך, היכן ישנה הזיקית? זו חידה. ובאמת, היכן ובאיזה צבע?

כך, בצורה קלילה ומשעשעת ומלאת דימיון, בחריזה צמודה ובמשקל קיצבי וזורם, תוך שילוב דיאלוגים קצרצרים וחתימה בשאלה שלא נענתה, מסופר לו הסיפורון החמוד הזה.

המעניין הוא, שבתוכו מסתתרת לה שאלה כבדת משקל בדבר קבלת הזהות העצמית. האם אני משלים עם זהותי, עם תכונותיי המיוחדות וגם עם אלו שלא פעם מכבידות? ואולי גם אני רוצה להיות מישהו אחר? האם לא תוהה כל ילד על צבע עיניו, למשל, שראה יפות מהן לדעתו, או על מידת החברותיות שלו וההתקבלות בגן.

 בעקיפין  אף עולה שאלת "חילוף הצבעים" על פי הנסיבות, התאמת ההשקפות וההתנהגות לפי הנסיבות (החברתיות, הפוליטיות, המשפחתיות). עיתים, יש בזה מן החיוב וההגיוון ואפשרות החיים בצוותא, אך האם אין בכך לעיתים משום חוסר נאמנות לעקרונותיך, ל"צבעיך" היסודיים, למי שאתה, ובקיצור – כדברי הפתגם, "אל תהיה זיקית..."

אין ספק, בסיפור הנחמד הזה, המותאם לאופן קליטתו של ילד ובנוי על  הרחקת השאלה מן הילד עצמו אל יצורים קטנים הזוחלים על האדמה, טמונות שאלות רבות משמעות. למעשה, אפילו "מוסר ההשכל", או המסר המובלע, אינו כה חד משמעי וחינוכי ופסקני. זה הרבה יותר מקור למחשבה ולתהייה מאשר מוסר השכל. ובכך כוחו של הסיפור.

והנה עוד סיפורון משובב לב, והפעם על הילד רואי המגלה לפתע כי לחיפושית, המכונה "פרת משה רבנו", ואשר לה יש כידוע שמונה נקודות אדומות הפזורות בסימטריה על כנפיה העדינות, נעלמה לה נקודה אחת בשעת מנוחה, והוא מקשה בפניה: מדוע כשהיא עומדת על ענף נראה שיש לה רק שבע נקודות.

לשאלתו היא עונה ומסבירה שכך זה רק בשל קיפול כנפיה והצמדתן בשעת מנוחה. והנה, דווקא עתה, משהבין, נעלמות לה למסכנה לפתע כל הנקודות. מה יהיה? ואיך יעזור לה רואי? למי יפנה? לנמר חברבורות? חברבורותיו גדולות מדי. לג'ירף? כל כתם בו רחב. אז אולי יבקש מגברת דוכיפת או מן הדג המנוקד? אבל היא טורפת והוא שותק... יפנה לפרפרים? והלא כנפיהם כל כך עדינות ואם יורידו נקודות תיפגע יכולתם לעוף.

ואז עולה הברקה בראשו של רואי והוא מציע לבקש מנקודות הכתיב שבספרון הקריאה הראשון את עזרתן. והנה, כמה נדיבות הן! השווא, החיריק והצירה נתנו בשמחה את כל השמונה ואחרות הבטיחו לתת אם יהיה צורך. שמחת כולם היתה רבה והחיפושית עפה לדרכה. ובכל זאת, היכן הנקודות המקוריות?... מסתיים לו אף סיפור זה בחידה.

וכך מועבר לילד במובלע, בעדינות ותוך הצבת קשיים וחידות בפני גיבוריו ומתן פתרונות להם, לא רק ידע על חיפושית ועל בעלי חיים נוספים. אף לא רק שינון של שמות סימני הניקוד, אלא – ובעיקר – מסר הנתינה לזולת בשעת צרה, ולכל זולת – שונה ממך, גדול או קטן, אדם או חי ולפי מהותו.

נכון, אולי יהיו שיטענו שאין זה מן התבונה לטעת בילד הקטן אמונה אופטימית כל כך בדבר נכונות הכול לבוא לעזרת כל מי שבמצוקה, ולהוליד בו אשלייה של עולם מושלם כמעט... אלא מי כמותנו יודע ש"אשלייה" זו חיונית. יותר מזה, הפסיכולוגים וודאי ייטיבו מאיתנו להשיב על שאלה זו, אבל בינתיים הסיפור הזה ישובב את ליבו של כל ילד ובוודאי יתרום לשאיפתו לעשיית טוב.

הסיפור השלישי,"קוקייה ומחוגים", שכבר שמו רומז שיעסוק בשעון הקוקייה, בנוי כקודמיו על הנחת יסוד האופיינית לספרות לקטנים, כלומר – על האנשת העולם, כמו היה העולם כולו, על כל הצומח והחי והדומם שבו, מחונן בנפש אנושית, והוא חי ומדבר, מרגיש וחושב ממש כמותנו, בני האדם – אף שהילד כבר חש מגיל צעיר שאין זה אלא משל או אליגוריה או ייצוג של העולם האנושי. הרווח הוא לא רק בקירוב הדברים לעולמו ולתפיסתו של הילד, אלא גם בכך שנוסף יסוד דמיוני ומשחקי לסיפור. וכך אף כאן.

ובכן, את הסיפור המלבב, המחורז והקיצבי הזה, מציגים דווקא הילדים למספרת וכהסבר להיווצרותו של שעון הקוקייה שבביתם, הסבר ממש "אמיתי"! לפיו נוצר השעון שעה שהקוקייה נענתה להזמנתם של המחוגים לבוא לביתם שקושט לכבודה. אך תנאי היתנו: בכל שעה שלמה תצא ותשמיע קול קריאה. וכך היה.

והנה, לאחר שישה ימים שבהם מילאה את ההסכם, לא יצאה הקוקייה מחדרה! המחוגים שהוסיפו ללכת התפלאו והחליטו לנקוש על דלת חדרה. אך כיוון שהם נפגשים אך פעמיים ביממה ולשנייה אחת, נפגשו בצהריים, נקשו במהירות על דלתה והיא יצאה מופתעת:

"הלא שבת היום! וכדאי שגם אתם תנוחו," אמרה.

הם חייכו לתמימותה והסבירו לה שהם לעולם נעים, כל יום, בחג ובחול בלא לחדול. היא להם הבטיחה כי כבר מחר תשמיע קול קריאה ותעיר את הילדים כתמיד, אך הם לא יכלו להתעכב עוד ולאחר שנייה – הוסיפו ללכת ועדיין הם הולכים.

סיפור משעשע, כמובן, ועוד בנוי על תעלומה שיש לפתור אותה. ויש להניח שהילדים משערים את הפיתרון עוד לפני המחוגים ונהנים מפתרונם המוקדם. אבל אם נתעמק מעט בדברים נראה שטמונה בהם משמעות נוספת, שכן בנוסף להזדמנות ללמוד על הזמן, דרכי סימונו והתקדמותו, חלוקתו לשניות, דקות, שעות וימים ושבועות, לחול ולשבת ולמועד, טמונה כאן הבנה רבת חשיבות לפיה, לכל יצור ואפילו לכל אובייקט יש תפקיד בעולם, ייעוד שעליו למלאו בהתאם לטיבו. זו אינה שאלת הזהות, אלא מעבר לה, שאלת המחוייבות שלנו לתפקד למימוש זהותנו שלנו, אך גם למען הזולת והחברה. ולא רק על פי מהותנו וכישרוננו, אלא גם על פי הסכמים (או חוזים) שקיבלנו על עצמנו.

הקוקייה מתחייבת לתפקיד מסויים בהסכם עם המחוגים והיא אכן ממלאת אותו בקפידה. עם זאת, כיוון שתפקידה הוא בגדר עבודה, הריהי זכאית ליום מנוחה, לשבת. המחוגים, לעומת זאת, ייעודם הוא להורות את הזמן, לשם כך הם נוצרו, ועל כן לא ניתן להם לעצור במימוש ייעודם-זהותם ולחדול ממהלכם הרצוף. הרי הזמן אינו חדל מלהתקדם. ואם יתמה הקורא הילדון איך אפשר כך להתאכזר אליהם, אפשר להביא לו דוגמה מהלב שאינו חדל לפעום, הריאות הנושמות בלא הפסקה, המוח שלנו, ואפילו השמש (על כדור הארץ אולי אינם יודעים...)

בקיצור, אם כל אחד, כל יצור וכל אוביקט יימלא את ייעודו בעולם, הרי לפי הסיפורון יהיה לכולנו "בוקר טוב, בוקר אור!" עם הליכת הילדים ללימודים בימי החול (והרי גם זה ייעודם – תפקידם שלהם...).

ואם כך, מה קיבלנו "עלינו", על בני האדם, מן הסיפורונים הללו, בנוסף להנאה ולחיוך? תחילה קיבלנו מסר של נאמנות לזהותך אפילו היא נראית לך מכבידה או לא בדיוק כרצונך, כי תמיד אפשר להפוך את מה שנראה כחיסרון ליתרון ולטובת הכלל. בסיפור השני קלטנו במובלע לא רק את טיבם של בעלי חיים אחדים ואת טיבו של הניקוד, אלא בעיקר – שעם עזרתו של זולת נדיב, מבין ויכול, ניתן לבנות מחדש את אישיותך או את כוחך שנפגע. ולבסוף  קלטנו, בלי ששמנו לב, שראוי להבין ולממש את זהותנו ותפקידנו בעולם לטובת הכלל וסדר העולם.

וזה בהחלט לא מעט. וכל זה בסיפורים מאויירים להפליא לקטנים, ששורותיהם מזדמרות וקצביות גם כשהן מתארכות מעט, והכל בנוי על ההנחה האופטימית בדבר קשר של  דיבור, הבנה ופעולה בין אדם, חי ואפילו דומם, ובעולם השואף לטוב. וכל זה אף בספר ראשון למחברת, בת קיבוץ מעלה החמישה – ואפשר אולי להניח כי שם הוא מקור ערכיה – שעל כן ראוי לצפות להמשך ונקווה שיבוא.

 

 

* * *

"פרס דףדף" לספרות ילדים ונוער לא יוענק השנה

ועדת "פרס דףדף" מודיעה בצער על החלטתה שלא להעניק את הפרס לשנת תשע"ד. חברי הוועדה קראו ובחנו את 51 הספרים שהוגשו לעיונם, ציינו לטובה ספרים אחדים שבלטו על רקע החולשה הכללית, אך לא מצאו ביניהם יצירה המהווה הישג בולט של כותב או של מאייר.

הוועדה מבקשת להזכיר כי "פרס דףדף", שזו שנתו השלישית, מוענק מטעם האתר לעידוד הקריאה מיסודה של הסופרת והעורכת נירה הראל, במטרה לעודד את היצירה העברית האיכותית לילדים ולנוער.

בשנתו הראשונה הוענק הפרס לסופרת תמי שם טוב על ספרה "אני לא גנב", שזיכה אותה מאז בפרסים נוספים. אשתקד הוענק הפרס למאיירת אורית ברגמן על מכלול יצירתה באותה שנה: סדרה לפעוטות וספר מאויר לנוער, "יומנה של לוכדת כרישים".

הוועדה מקווה לשוב ולהעניק פרס לספר שיראה אור בתשע"ה.

חברי ועדת הפרס: נירה לוין, מרב סלומון, שהם סמיט, יחיעם פדן, בתיה קולטון

 

 

* * *

מתי דוד

שתי מגפות מאיימות על העולם

מגפה רפואית של חיידק האבולה שממית אלפים באפריקה, והגיע כבר לספרד, בריטניה וארה"ב.

ומגפה דתית של החיידק המוסלמי הקיצוני, מאל-קאידה דרך כל שאר הארגונים ועד "המדינה האיסלמית" שהשתלטה על מחציתן של עיראק וסוריה, ומאימת על בגדד ולבנון. טרור גלובלי של איסלאם רדיקלי שפועל בכל העולם ומאיים על כולם.

את החיידק הרפואי המסוכן ניתן לבלום באמצעים רפואיים. את החיידק המוסלמי ניתן לבלום רק באמצעים צבאיים.

הנכונות להתגייס לפעולה לבלימת הסכנה ממגפת האבולה קיימת בכל הממשלות בכל היבשות ללא הסתייגויות.

ואולם הנכונות לפעולה צבאית דחופה וממשית לחיסול ההתפשטות של "המדינה האיסלמית"– מוגבלת ומהוססת בגלל אינטרסים פוליטיים ודתיים מנוגדים הקיימים בין ובתוך הממשלות השונות במערב ובמדינות האיסלאם.

האשם העיקרי בהתפשטות הטרור האיסלאמי הקיצוני הוא הנשיא אובמה, שמדיניותו הנאיבית וההססנית כלפי האיסלאם הקיצוני גרמה להתעצמותם המאיימת של כל ארגוני הדעאש לסוגיהם – על המערב ועל כל מדינות ערב.

קיימות שלש שיטות ריפוי: ריפוי מונע. ריפוי בעיסוק. ריפוי בהלם.

את הסכנה של מגפת האבולה ניתן לרפא באמצעות ריפוי מונע וריפוי בעיסוק.

את הסכנה של דעאש "המדינה האיסלמית" ניתן לרפא בשלב זה רק בהלם. בשלב מאוחר יותר בריפוי מונע.

 

* * *

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 1994

לאה גולדברג – לסבית?

23.6.1994. יום חמישי. בערב אני משוחח עם א"ב יפה, לקראת הפגישה באקו"ם ביום ראשון, עם סופרים שספריהם יצאו בעידוד פרס אקו"ם. הוא מתלונן שלא היתה שום ביקורת על ספרו על לאה גולדברג, ושאמרו לו שרק אם היתה נערכת עליה כתבה סנסציונית ב"7 ימים" בידיעות, היו יודעים על הספר.

אני אומר לו, "נכון, אילו היית מגלה, למשל, שהיא היתה לסבית..."

ואז הוא אומר שגם פרק זה היה בחייה, קצר אמנם, כאשר חיתה עם פאני לוביץ', שחקנית "הבימה". וגם היתה פרשת אהבה שלה בשנות ה-50, כאשר רדפה בכל קצווי אירופה אחר פרופיסור צעיר לספרות, שאותו הכירה באוניברסיטה בירושלים, ולא נקלט בארץ. לדבריו לא הביא פרקים אלה בספרו עליה, משום כבודה.

 

 

* * *

עמוס אריכא

לנעול שערי ירושלים בפני ג'ון קרי

התפרעותו התמוהה האחרונה של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, שהעלה טענה מופרכת מהיסוד כי אי-קיום שלום בינינו לבין הפלשתינאים תורם לחיזוק דאעש, איננו טרגדיה של לשון טיפשית-מקרית, אלא עלילת דם קלאסית שכל בר-דעת צריך לדחות אותה כגזענות אנטישמית שנאמרה בנוסח ימים אפלים.

ייאמר בגילוי-לב כי מכבר הגיעה שעה לומר אמירה ברורה על ממשל אובמה-קרי שמתגלגל מדחי אל דחי: מצטמק אמוננו בארצות הברית של הממשל הזה. בידידות הקיימת לפחות במסי-שפתיים נבובים מוכח פעם ועוד כי רבים משלימים עם השקרים והסילופים של ג'ון קרי מתוך רצון לכסות על משבר טרגי ועמוק לא רק ביחסי ארצות-הברית עם ישראל, אלא גם ביחסי ארצות הברית המבולבלים עם שאר העולם.

גרוע מזה הוא המצב המחמיר בינינו לבין הבית הלבן. נשיא ארצות-הברית מתחבא מאחורי דמותו הארוכה של מזכיר המדינה שלו. אבל הוא קיים בבירור בכל פליטת-פה אסונית של ג'ון קרי העושה שליחותו כנרצע לאדונו, תוך שהוא מערער בעקשנות אחר זכותנו על ארץ אבותינו.

 

ארצות הברית הקצינה יותר ויותר את "הפוליטיקה" המבולבלת הזאת עד סהרוריות, והוכיחה כי בבית הלבן יושב איש שאולי כוונותיו לטובה – אבל תוצאותיהן מובילות למצגים טראגיים, ולפיכך גם מוקצנים על-ידי אמירות חסרות-אחריות של מזכיר המדינה שתחכומו אינו עובר מפלס של מי-אפסיים. צמד זה, הנשיא וקרי, גם אם יש להם כלפי ישראל טענות כבדות-משקל – לא זו דרכם של אנשים האמורים להיות ברמת שיפוט עולמי; לא רק שאינם מתקרבים אליה אלא מתרחקים ממנה במהירות מסחררת.

אנחנו חיים כיום בארץ הנמצאת בשפל תדמית חבוטה בגלי אנטישמיות המגיעים מרחבי עולם ושוטפים אותנו כצונאמי עתיר עוצמות הרסניות. בצד נמצאים ברק אובמה וג'ון קרי השופכים לעתים קרובות מדי חומר דליק להעצים להבות אוכלות. אמירה פסולה כזו האחרונה של ג'ון קרי איננה אלא הצהרת הצטרפות למחנה "הפרוטוקולים של זקני ציון" המזוייפים ולמסכת הכזב הארוכה של "הפלשתינאים" שהמציאו את עצמם. הצעד הנבזי הזה של קרי המתפרש בהאשמת העם היהודי בחוליי-עולם, לא יסולח.

אולם גם בנו חלק באשמה מוטחת לעברנו. ביום בו התחלנו להשלים עם תעשיית השקרים על אודות עם פלשתינאי, התחיל תהליך מסוכן שהגיע לשיא באמירתו של מזכיר המדינה. ישראל חייבת לבחון עצמה ביסודיות ולקבוע את לו"ז יום המחר אך ורק על-פי הנכון להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל, שעצם הקמתה היה תוצאה של התפכחות רגעית של עולם הנחלץ מטירוף, שסייעה לצעד היסטורי כביר.

אך הנה שוב בא אופל. קם לנו מטיף ארך-רגליים וקצר-דעת בשם ג'ון קרי להעכיר את מעט האור הדועך עד עלטה מוחלטת. למה עוד זקוק השמאל הישראלי הקיצוני, השותף הבכיר של קהילת עוכרי מדינת ישראל המקבלת בששון-לב תמריץ מיותר ממזכיר המדינה המתוסכל הקובע בגולמניות חסרת-רגישות שכל הצרות בעולם נגרמות בגללנו. אליבא דג'ון קרי, די אם יסלק מדרכו את מדינת עם התנ"ך הסרבני הזה, תיכּון שלווה בעולמנו המסוכסך. ג'ון קרי איננו רצוי כאן יותר מפני שהוא מעוות בעיוורונו המטריד את המציאות בעזרת אמירות שקריות ומקוממות כנגד מדינת שהיא ידידת אמת של ארצות הברית.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

מחאת המילקי

עזיבת צעירים לכל מיני מקומות בעולם זה לא חדש. ממש לא. במשך כל שנות עצמאותנו היו גלים של הגירה מפה לשם ותמיד הסיבה העיקרית היתה הקושי הכלכלי. יוקר החיים, חוסר מקומות עבודה, והרבה צעירים מבטיחים עזבו וזכו למשרות מכובדות בתחומים שונים והגיעו להישגים מרשימים שם. הרבה לא הצליחו כמו שחשבו, וגילו שהכסף לא נופל מהעצים, וזהב גם כן לא מתגלגל ברחוב.

העובדה היא שרק בארצות-הברית מתגוררים למעלה מחצי מיליון ישראלים, יש אומרים שהמיספר מגיע ל-800 אלף, אז מדוע עכשיו הגל החדש שבחר לחיות מחוץ לארצנו הקטנה מעורר כזאת מהומה? מה קרה? שום דבר לא חדש תחת השמש.

זה נכון ואמיתי שהחיים בארץ אינם חיי רווחה, ואינם קלים להרבה מיגזרים, וזה לא חדש לאף אחד. לצעירים, לקשישים, לניצולי שואה, לערביי ישראל בלי לכלול את החרדים הפנאטיים.

לכולנו יש מכרים, ידידים וקרובים קרובים שעזבו את הארץ ועד כמה שהם מתגעגעים הם חיים בקהילות ישראליות ויהודיות ונעשו יותר שומרי-מסורת, רוצה לומר שמשמרים את כל החגים וחוגגים אותם, אבל הם שם.

נסעתי באוטובוס והרדיו של הנהג השמיע חדשות. גברת שישבה מולי לא התאפקה ואמרה:

"שמעת? מחאת המילקי? איזה שטויות! לא מילקי ולא נעליים. קשה, קשה כאן והילדים בורחים. בסדר? לא בסדר?"

אני: "את צודקת, ממש לא קל."

היא: "לא קל פה? תשמעי. יש לנו שני בנים. אחד פה ואחד שם. זה שפה הוא ואשתו עובדים ולשניהם יש שתי משכורות ושני ילדים. הם מחשבים כל שקל. את שומעת? כל שקל! הנכדה שלנו התקבלה לבית-ספר נחשב. מי את חושבת שממן את לימודיה כי הם אינם יכולים?"

אני: "והבן השני?"

היא: "הבן השני עושה שם חיל. הוא ואשתו מתפרנסים בכבוד רב ולהם שני ילדים. יש להם הכול, ואפילו חוסכים מדי חודש, והבן מדי פעם שואל אם אנחנו זקוקים לעזרה. את מבינה? אבל הם שם ואנחנו מתראים פעם בשנה פיזית וכל שאר השנה 'מתראים' באמצעות הסקייפ. יש לנו משפחה וירטואלית. אנחנו רואים כיצד הנכדים גדלים בזכות פלאי הטכנולוגיה. לי זה עצוב. האם אני יכולה לומר מילה? האם אני יכולה להטיף להם על אהבת המולדת, ציונות, שיש לנו רק מדינה אחת?, תגידי לי. את יודעת מה? יש עוד דבר שמעלה לי את הסעיף."

אני: "ומהו?"

הגברת שישבה מולי באמת היתה מרוגזת. היא הביטה בי ואמרה:

"העזיבה של הצעירים למקומות שבהם אפשר לחיות יותר טוב ובלי הלחץ הנוראי שיש לנו כאן לא מפתיעה אותי כלל וכלל, והזעקה של כל אותם דוברים שמוקיעים אותם ואומרים: כסף זה לא הכול! המדינה מעל הכול, יש רק מדינה אחת ליהודים.

 "נכון, יש לנו מדינה, אבל כל הממשלות מאז שקמה מדינת ישראל לא דאגו לאזרחיה. את שומעת אותי? שום ממשלה לא דאגה לרווחת הפרט. שום ממשלה! אז מה הפלא שצעירים עוזבים? ושאף אחד לא יספר מעשיות על מחאת המילקי."

הגברת הסתכלה מבעד החלון וסיימה כך: "אני יורדת ומתנצלת על שהטרדתי אותך. אבל שתדעי, מחאת המילקי זה התירוץ. האמת היא שהצעירים שעוזבים אומרים שמספיק להם, נמאס ושאף אחד לא יקום ויטיף להם שיעור באזרחות. שלום."

 

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

 

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

פרק שישי

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

 

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

 

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, משולח סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

 

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

 

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

 

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

 

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

 

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

 

למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* בנדלה: תגובה לדבריו של אבי עילם. קראתי בעניין את דבריך. אני אשכנזייה אבל ברצוני לספר לך על מקרה שקרה לי, ששייך למסופר.

לפני כמה עשרות שנים הייתי מורה בכפר סבא. לימדתי ביולוגיה בכיתה ח' שבה לא הייתי מחנכת. אחד התלמידים הפריע מאוד בכיתה, ושלחתי אותו החוצה ל"התאוורר" כפי שהיה נהוג אז.

בתום השיעור, ניגש אליי אותו תלמיד, ואמר לי בזו הלשון: "המורה, אני יודע שאת שלחת אותי החוצה מפני שאני מעדות המזרח."

התלמיד הזה היה דווקא עם שיער בהיר ועיניים בהירות. אני לא ידעתי ולא התעניינתי כלל במוצאו. כל הסבריי על כך שלא ידעתי מנין הוא בא לא עזרו לי. הוא לא האמין.

למה אני מספרת את זה? משום שיכול להיות שהיתה אפלייה בעת קום המדינה ולאחריה. אני לא יכולה לשפוט על כך. אבל הרבה מהתלונות של יוצאי עדות המזרח, כמו במקרה של אותו תלמיד שלי, נשמעו משום שאי ההצלחה נרשמה אצלם כאילו בגלל אפלייה עדתית – גם כשזה לא היה ככה.

נדמה לי שהיום, לפחות מצד הממסד, אין אפלייה. בציבור, האפלייה נעלמת לאט לאט כי נישואי התערובת בין העדות הולכים ומתרחבים, ועוד דור אחד, מקסימום שניים, זה בכלל כבר לא יהיה קיים.

 

* גד חכלילי: שלום. התשובה של אהוד בן עזר למכתבו של אבי עילם אמזלג [חדשות בן עזר 985], בקשר ל"יהודי המזרח הבכיינים", היא מזלזלת, חסרת בסיס, אפילו משפילה ובוודאי מתעלמת מההיסטוריה המקומית ומהעובדות.

לא היתה ולא יכלה להיות קליטה חלקה ונקייה וללא משוא פנים [גם אם הקליטה נעשתה "במסירות הנפש"], של העולים [וגלי העלייה] שהגיעו לחופי הארץ החל מסוף המאה התשע עשרה. אפשר להניח כי ילדי עולים ותינוקות "נעלמו" או נפטרו או נזנחו, גם ללא קשר אם היתה זו מדיניות "רשמית" או מגמה או מקריות או נסיבתית.

גם הצטברו מספיק עדויות על הפלייה לרעה של יהודי המזרח [או עולים מארצות אחרות] בין אם באופן קיבוצי וללא ספק גם באין סוף "תקלות" על רקע של הפלייה אישית בוטה או נסתרת. "הטבע האנושי" והנסיבות ההיסטוריות המורכבות, אינם נותנים כיסוי לאמירה הריקה הזו של "קליטה במסירות הנפש."

תשובת אהוד מלמדת משהו מטריד, שלא לאמר גזעני בטיבו, של המשיב. כמו גם יחסו של אהוד לכל מי שאינו הולך בתלמו, או ששורשיו אינם מאותו הפרדס. בין אם הם מזרחיים, פלשתינאים או מי שאינו שייך ל"מחנה" שמחוץ למחנה, או מחוץ לגדר.

 

אהוד: לא היה לי מעולם פרדס אך מצד שני – הרומאן שלי "המחצבה" (1963) היה מהראשונים שתיארו בריאליזם בוטה את מציאות העלייה ההמונית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת [אחרי חנוך ברטוב ושלמה שבא] – והיה לרב-מכר עם הופעתו ב"הספרייה לעם" של "עם עובד" (אף כי הביקורת ברובה לא אהבה אותו). נדמה לי כי אם הייתי "מזרחי" ו/או משתין על המדינה – אזיי ללא ספק היו מזכירים את "המחצבה" וגם חוגגים לפני שנה את מלאת 50 שנה להופעת הרומאן – זאת בתקופה שמרבית הפרוזה החשובה שלנו עסקה באוננות קפאקאית-עגנונית-סימבולית.

 

* הערה לשונית מאת יואב אהרוני. בהערותיו השבועיות בחב"ע 985 מצטט אורי הייטנר את יוכי ברנדס: "הנביא ישעיהו זועק במשל הכרם המפורסם שלו: ויקו למשפט והנה משפח. המילה מִשְׁפָּח לא לגמרי מובנת, אך ברור שזה משהו רע. ההיפך ממשפט צדק."

בתנ"ך כתובה המילה "מִשׂפָּח" בשין שמאלית. חשוב להקפיד על ציטוט מדויק גם בניקוד.

מילה זאת, למרות היותה יחידאית בתנ"ך, הובנה ע"י הפרשנים כשמיעתה: מִסְפָּח – מלשון ספחת, נגע (רש"י, מצודת דוד ואחרים). המלבי"ם מבין את המילה מלשון סיפוח: בעלי השררה מספחים באכזריותם את הבתים הדלים של העניים לבתיהם הגדולים.

 

* מדוע נוצר רושם, אולי מוטעה, כי הקצינים ממשטרת ישראל, שעמדו בקשרים עם הרב פינטו – הם מאוכלי הקטניות בפסח? האם "קדושתו" עיוורה את עיניהם? האם הם לוקים באמונות טפלות? לא נראה שמישהו בתקשורת או במחקר הסוציולוגי מוכן להתמודד עם התופעה הזו – פן יואשם בגזענות מול אוכלי הקטניות בפסח.

 מה אתה אומר על כך, עוז אלמוג?

 

* לאב"ע השלום ומועדים לשמחה. כפי שציינת, שירו של גמזו המופיע בגיליונך, הולחן ע"י ברק עודד, הנה קישור לסרטון עם השיר:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100007748867776

דמני שיהיה נאה לפרסם זאת.

בברכה ובתודה

עפר גביש

 

* משה גרנות: אהוד היקר, עדינה אשל צודקת: הסיפא של מאמרי על ספרו האחרון של חיים באר בא לפצות על הדברים הלא כל כך מחמיאים שכתבתי קודם. זה לא משום שהשתפנתי (אני לא כזה), אני חושב שחיים באר כותב מעניין, למרות המעידות.

אני שייך לאלה שמשבחים את כישרונה של ארנה גולן שנחשף ב"ילדה של קיבוץ" (כתבתי על כך), ורק חבל שלא היתה מודעת קודם לכישרונה הסיפורי.

באשר למכתבו של אבי עילם אמזלג – בדידי הווה עובדא: בפעם היחידה שזכיתי לתמיכה מקרן תל-אביב לספרות ולתרבות – זה קרה כשפירסמתי את ספר שיריו של ר' יעקב בן שבת, משורר בן המאה ה-19 ממרוקו (משורר שלא היה ידוע במחקר הספרות העברית. הספר יצא בהוצאת אור-עם ב-1980). כשפניתי קודם, וכשפניתי אחר כך – אפילו לא ענו לי.

 

אהוד: הִפלו אותך מפני שאתה עולה חדש, שאתה "רומני". ואילו אני "נידחתי" מהיותי שייך לצאצאי העלייה הראשונה, שכבר אנשי העלייה השנייה השתינו עליהם. לי ולך אין את מי להאשים באפלייתנו – כי אנחנו לא "מזרחיים" וגם לא נשים.

 

* איך זה שאנחנו לא שומעים בזמן האחרון בתקשורת טענות נגד שרה נתניהו שהיא אשמה בירידה המתוקשרת של צעירים ישראליים לברלין ובמותם הטראגי של צעירים ישראליים בהרי ההימלייה?

הרי לא ייתכן שהיא לא אחראית גם לכך!?

 

 * דורון גיסין: שלום לך אודי יקירי. כמוני-כמוך ואולי עוד רבים וטובים, נדהמו לשמוע באמצעי התשקורת על ההחלטה חסרת ההיגיון והמזיקה של הוד כבודו ורוממות מעמדו הרב הנודע ועשיר עלילות החוצב ובוקע הרים של הלכות וחוקים – רבנו הגאון הרב הצבאי הראשי הרב פרץ.

המדובר כמובן בהוראתו שצה"ל יקנה רק תוצרת גויים ולא תוצרת ישראלית עבור עשרות אלפי צאן ישראל קדושים לובשי המדים, שחלילה לא ייכשלו באכילת מאכלים שמקורם בגידולי שנת שמיטה. לא הופתעתי שמיד אחריו הכריזו בעלי מלונות אורחים מהרצליה ונתניה כי גם הם יחרימו תוצרת שצמחה בארץ ישראל בשנה טמאה זו. בטוחני שעוד לא שמענו את המילה האחרונה ואיתה את הסחף בהרגלי הצריכה של ההמון הנבער מדעת שיחרה ויחזיק ב"דעת-תורה".

הופה, נדמה שעליתי על פטנט גאוני. אולי ניישם את הלכות השמיטה על כל אורחות חיינו. שווה יהיה להוציא לחופש את נבחרינו המאכלסים את הבניין ההוא בירושלים ולשולחם לביתם שם ישבו וימתינו שנה ללא שכר – כי אינם עובדים.

את כל שופטי ישראל – אחת לשבע שנים – יתכבדו וישבו בביתם.

את ראשי המשק ושועי הממון – נו , שנה בלי שכר היא א-קלייניקע עבורם. 

את הוועדים הגדולים – נייבא ועדים מחו"ל, וכן הלאה.

ניסינו כבר המון דברים למגר את הטמטום אולי השיטה הזו תעבוד. 

אני רק מקווה שיישארו כאן מספיק אזרחים לקיים את החורבן ולשומרו לשמיטה הבאה.

 

אהוד: בעולם האקדמי כבר נהוגה כל השנים שנת שמיטה – "סבטיקל ייר" שבה מקבלים שכר בלי ללמד, ואפילו נוסעים במהלכה לאוניברסיטה בחו"ל.

 

* מה הסכל אומר? שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, אמר הלילה (שישי, 17.10) כי לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים חלק מרכזי במאבק בקיצונים האיסלאמיסטים. בנאום שנשא באירוע של משרד החוץ האמריקאי לציון חג הקורבן המוסלמי, אמר קרי כי אי פתרון הסכסוך "מתדלק" את גיוסם של צעירים לארגונים קיצוניים, דוגמת המדינה האיסלאמית (דאעש). "לא היה מנהיג שפגשתי באזור שלא העלה בפניי באופן ספונטני את הצורך להגיע להסדר בין ישראל לפלסטינים, היות ומדובר בסיבה לגיוס לארגונים איסלאמיסטיים ולזעם ברחוב," אמר. "אנשים צריכים להבין את ההקשר הזה. הוא (המשך הסכסוך) נוגע להשפלה, להכחשה ולהיעדר הגינות."

שר הכלכלה נפתלי בנט תקף בחריפות את שר החוץ של האמריקאי, ג'ון קרי, על דבריו הלילה (שישי, 17.), לפיהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחזק את דאעש. לדברי בנט, "מסתבר שגם כשבריטי מוסלמי עורף ראש של בריטי נוצרי, תמיד יהיה מי שיאשים את היהודי!"

["הארץ" באינטרנט, 17.10].

 

* הו מי יתנני ברלין ואתרפק על אבטיחייך הזולים בקיץ ועל תפוחי-זהבך הזולים בחורף שלא להזכיר כמה זולים שדיהן התפוזיים של בנותייך הגויות! כל גרמנִייה צהובה היא צוללת חדשה חינם על הזין שלי – ולא כמו השרמוטות האשכנזיות של תל אביב, שלא לי נותנות בקלות, אפילו לא משגל בין השדיים – עד שנרשמים ברבנות!

 

* אבו מאזן, שליט המוקטעה וכביכול גם ה"גדה", בחסד הצבא הישראלי – "ירושלים היא בירת הנצח של העם הפלסטיני." [קול ישראל, 17.10].

נכון – עוד מימי הפלסטיני הראשון אבונא איברהים אל-חליל!

 

* סערות שלג מקפיאות מהרי ההימלייה צפויות החורף בברלין. ישראל תשלח צוותי הצלה במטוסים לטפל בפינוי אזרחיה הנפגעים והמתים, ותקים בית-חולים-שדה באתר נמל התעופה  לשעבר, הנאצי – טמפלהוף. יש לשער כי שום מדינה אחרת לא תנהג כך. באושוויץ תוקם תחנת חיזוי מטאורולוגית חדשה ומשוכללת – כדי למנוע הישנות סופות כאלה ללא אזהרה מוקדמת. צ'רצ'יל ורוזוולט לא יפציצו.

 

* חשבתם שהחמאס אחראי למנהרות התופת על גבול רצועת עזה? אז לא. זה אנחנו! מאמר המערכת של "הארץ" מיום 19.10.14 מטיל את מלוא האחריות למחדל על "בנימין נתניהו, משה יעלון ובני גנץ, המשתבחים בהצלחות היירוט של סוללות 'כיפת ברזל' וטוענים כי ישראל השיגה הישגים משמעותיים ב'צוק איתן', אינם יכולים להשתמט מאחריותם למחדל המנהרות. צה"ל, הדורש עוד ועוד תוספות לתקציבו, חייב להסביר כיצד כשל בהיערכות לבעיית המנהרות."

באמת, למה לא התחלתם את מבצע "צוק איתן" וחיסול המנהרות שנתיים קודם? "הארץ" היה תומך בכם ומחרבן עליכם קבל עולם ומלואו!

 

* חברים יקרים, הנכם מוזמנים למפגש רעים שיתקיים בצוותא, תל-אביב, ביום שישי י"ג בכסלו, 5 בדצמבר 2014 בשעה 11:30 – עם צאת ספרי החדש לאור "נפלאות שיר: סוד הקסם של תור הזהב השני בספרד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית הלל בן-חיים למדעי היהדות, 2014. הזמנות מפורטות תישלחנה בהמשך. בינתיים אנא שמרו את המועד.

אביבה דורון

 

* שלום אהוד, קראתי ב"ניו יורק טיימס" של היום ציטוט מאת רכז תרבות מוסלמי מדאבלין,  אוהיו, שבו הוא אומר שאי אפשר להסביר לצעירים מוסלמים בארה"ב שדאע"ש זה רע. צריך להציע להם חלופות כדי שלא ירוצו ויצטרפו אליהם.

ואכן הוא צודק. למה למתג עריפת ראשיהם של לבנים דפוקים שעזבו הכול כדי לסייע לעם הסורי – כדבר רע? הכי הרבה שאפשר לומר על פעילות תרבותית מעין זו זה שהיא בעייתית מעט מבחינת יחסי ציבור.

אז יש חלופות. לדוגמה אפשר לחטוף ולהרוג בעינויים חיות מחמד משכונות יוקרה. אל"ף, הרבה מהתושבים שם הם יהודים,  ובי"ת, המוסלמים שונאים כלבים בין כה וכה. בתור פעילות למתקדמים ולמצטיינים אפשר לרצוח זקנים יהודים בפלורידה. בין כה וכה הם כבר לא משלמים מיסים, והילדים מניו יורק מבקרים רק פעם בשנה, וגם זה בקושי.

עוד משהו: סוף סוף הבנתי למה אין הגירה המונית מישראל לקנדה. אין כאן מילקי. ובכלל, מצב מעדני החלב הוא על הפנים, חוץ מגבינות משובחות שמגיעות מ-Quebec, אבל הן יקרות מאוד.

גם שמתי לב שמאז שעזבתי את הארץ בסוף המאה הקודמת, עלה השימוש במילה "הזוּי" במאות אחוזים. לא הבנתי למה זה, עד שהתחילה מחאת המילקי. ייתכן שזה המקרה הראשון בתולדות ההתפתחות של שפה כלשהי שבו המילה שמתארת תופעה מסוימת קודמת לתופעה. וגם בזה אנחנו ושפתנו גדולים מהחיים.

שנה טובה לכולם,

ברוך פלטנר

 

* * *

גיליון 986 מופיע כרגיל אור ליום שני, 20.10.14.

גיליון 987 יופיע כרגיל אור ליום חמישי 23.10.14.

גיליון 988 יופיע מוקדם מהרגיל אור ליום ראשון, 26.10.14.

גיליון 989 יופיע במהלך יום חמישי, 30.10.14.

לידיעת שולחי המאמרים, הסיפורים והשירים

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל