הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 982 מורחב לקראת חג סוכות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתשרי תשע"ה, 6 באוקטובר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִסְפָּר חָזָק. // עמוס גלבוע: 1. הנשיא אובמה אינו נלחם נגד הטרור האסלאמי. 2. זעירא לא למד ולא שכח.  // מרדכי קידר: נשף המסיכות המזרח תיכוני. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. מהות הסכסוך. 2. גרשון הכהן – מפקד מזן אחר. 3. צרור הערות 5.10.14. // מלכה נתנזון: שלושה שירים. // עמיקם אסם: במדינת היהודים צה"לה  ו...חרדה. // אהוד בן עזר: שני שירים מתקופת מלחמת יום הכיפורים, מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". // מתי דוד: המנהיגות החדשה של מחמוד עבאס. // נפתלי רז: אמיץ ב"הגנה" ובצה"ל, אמיץ כלוחם שלום. על שלמה להט ז"ל. [ציטוט]. // איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק: הרש"פ חולקת כבוד לרוצחים של שלושת הנערים הישראלים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הרצאה במועדון "אחווה" בחיפה, 1972, מתוך היומן. // ח'אלד אבו-טועמה: סירות המוות. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: חשבון נפש יהודי חילוני, שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. [פרסום חוזר עם מכתב של אליהו הכהן]. // יואל נץ: בַּלָּדָה לְסַגִי נְהוֹר. // אהוד בן עזר: לזיכרו של חברי מילדות ד"ר זאב קליין-קינן. // יהודה דרורי: אבו מאזן יבקש סיוע של 4 מיליארד דולרים לשיקום רצועת עזה. //  אהוד בן עזר: והארץ תרעד, סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878. פרק שני: פרעות צפת, 1834. לפני 180 שנה! // ממקורות הש"י.

 

 


 

 

* * *

יוסי גמזו

מִסְפָּר חָזָק

 

מֵאַחַר שֶכַּיָּדוּעַ לְכֻלָּנוּ

הָעִבְרִית, אִם בְּדִבּוּר וְאִם בִּכְתָב

מְכַנָּה "מִסְפָּר חָזָק" בַּסְּלֶנְגּ שֶלָּנוּ

כָּל בַּרְנָש שֶמְּסַפְּרִים עַל אוֹדוֹתָיו

כִּי מַבְרִיק וּמִצְטַיֵּן הוּא וּבֶן-חַיִל

וְכִי יֵש אֶצְלוֹ מִמָּה לְהִתְפָּעֵל

כַּמָּה טוֹב שֶנִּתְגַּלָּה לָנוּ בִּן לַיִל

שֶהִנֵּה סוֹף-סוֹף אַרְצֵנוּ, יִשְׂרָאֵל,

רַשָּאִית לוֹמַר עַל סְמַךְ אֻמְדָּן סְטָטִיסְטִי

שֶל מִנְיַן אֻכְלוּסְיָתָהּ הַיְּהוּדִית

לְפִי כָּל חִשּוּבֵיהֶם שֶל אָנָלִיסְטִים

וְעַל סְמַךְ סְפִירָה פֵּדַנְטִית וִיסוֹדִית

כִּי הִגַּעְנוּ כְּבָר בְּאֹפֶן קָטֵגוֹרִי

אֶל הַסְּכוּם שֶבְּחַסְדוֹ שֶל אֵל עֶלְיוֹן

הוּא טָעוּן כָּל-כָּךְ בְּמַשְמָעוּת הִיסְטוֹרִית

שֶל אוֹתוֹ מִסְפָּר חָזָק: שִשָּה מִילְיוֹן.

 

זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְּתָם רִשּוּם בַּסֵּפֶר

שֶל מִרְשַם הַתּוֹשָבִים הַלְּאֻמִּי,

זֶה מַצִּית פִּתְאֹם כְּאֵש עוֹלָה מֵאֵפֶר

כְּמוֹ בְּכוֹחַ אֵיזֶה נֵס מֻפְלָא, שְמֵימִי

אֶת הֵרוֹאִיקַת אוֹתָהּ הַפֵנוֹמֵנָה

שֶל אֻמָּה שֶמֵּעֲשַן הָאֲרֻבּוֹת

שֶל "פִּתְרוֹן סוֹפִי" הוֹכִיחָה כִּי אֵינֶנָּה

חֲדֵלָה כְּמוֹ הָאֻמּוֹת הַמְּרֻבּוֹת

שֶהָיוּ וְנִכְחֲדוּ מִשְּלַל הִיסְטוֹרְיוֹת –

דַּוְקָא הִיא, לֹא רַק שֶקָּמָה לִתְחִיָּה

מִזְּוָעוֹת שֶל תָּאֵי-גָּאז וּקְרֵמָטוֹרְיוֹת

וּמִשְּכוֹל-אֵימִים שֶל אֵבֶל וּבְכִיָּה

וְאֵינְסְפוֹר גְּוִיּוֹת לְלֹא צִיּוּן אוֹ קֶבֶר

וּשְתִיקַת עוֹלָם אָדִיש שֶלֹּא נָקַף

אַף לֹא אֶצְבַּע לְמַרְאֶה שוֹאָה וָשֶבֶר

שֶל שִשָּה מִילְיוֹן שֶנִּלְכְּדוּ בַּכַּף

שֶל מִפְלֶצֶת הַזָּדוֹן הָאַבְּסוֹלוּטִי

שֶכְּבָר שוּב זוֹקֶפֶת רֹאש בִּטְרַאְנס אָיֹם

בַּנַּחְשוֹל הָאַנְטִישֵמִי הָאָקוּטִי

הַחוֹזֵר וּמִתְחַדֵּש שֵנִית כַּיּוֹם

אִם בַּסְּטַיְל הַנֵּיאוֹ-נָאצִי הַוַּנְדָּלִי

כְּמוֹ הַהוּא שֶל לֵיל הַבְּדֹלַח שֶרָמַס

כָּל סְיָג אֵתִי, אוֹ אִיסְלָאם פוּנְדָּמֶנְטָלִי

שֶל אֶל קָעִידָה אוֹ דָאעֶש אוֹ חָמָאס –

דַּוְקָא הִיא, שֶכְּלוּם אוֹתָהּ אֵינוֹ מַרְתִּיעַ

מִלִּצְמֹחַ וְלִפְרֹחַ וְלִגְדֹּל

מַצְלִיחָה עוֹלָם שָלֵם פֹּה לְהַפְתִּיעַ

בַּנְּחִישוּת הַזֹּאת לִהְיוֹת וְלֹא לַחְדֹּל.

 

וּמִתְּהוֹם הַנִּרְדָּפוּת וְאֵין-הַיֶּשַע

שֶל אוֹתָם שִשָּה מִילְיוֹן חַפִּים מֵחֵטְא

קָרְבְּנוֹת בַּלְהוֹת הָרֶשַע וְהַפֶּשַע

שֶל טֵרוּף שְׂטָנִי טוֹבֵחַ וְשוֹחֵט,

דַּוְקָא עַם כָּזֶה הַמְּלַבְלֵב בְּכוֹחַ

כְּמוֹ עָנָף עוֹלֶה מִגֶּזַע עֵץ כָּרוּת

לֹא מַנִּיחַ לְאֻמּוֹת תֵּבֵל לִשְכֹּחַ

כִּי בַּקְּרָב עַל הַחַיִּים וְהַחֵרוּת

לֹא הָיָה עוֹד עַם אַחֵר שֶלֹּא נִכְנַע לָהּ

לְאוֹתָהּ גְזֵרָה הִיסְטוֹרִית שֶעַמִּים

שֶהִמְרִיאוּ בִּימֵי קֶדֶם מַעְלָה-מַעְלָה

נִמְחָקִים עַד שֶבַּסּוֹף נֶעֱלָמִים

חוּץ מֵעַם עַתִּיק אֶחָד, שֶלְּלֹא הֶרֶף

בְּכָל דּוֹר עוֹמְדִים עָלָיו לְכַלּוֹתוֹ

אִם בָּאֵש וְאִם בַּחֶנֶק אוֹ בַּחֶרֶב

אַךְ בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ עַל הֵעָלְמוּתוֹ

עַל כָּרְחָם חוֹרְקִים שׂוֹנְאָיו שִנָּם בְּמֶתַח

בִּרְאוֹתָם כָּאן עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

אֵיךְ בִּמְקוֹם שֶיֵּעָלֵם לוֹ מִן הַשֶּטַח

הוּא בְּעֶצֶם לֹא בִּלְבַד שֶאֵינוֹ תָם

אֶלָּא יֵש לוֹ הַחֻצְפָּה לִגְדֹּל בְּאֹמֶץ

חֵרֶף כָּל הַמְּאַחְלִים לוֹ כִּלָּיוֹן

וְכַיּוֹם מִצֶּנְזוּס-אֻכְלוּסִין שֶל קֹמֶץ

הוּא מוֹנֶה עַל אַדְמָתוֹ שִשָּה מִילְיוֹן.

 

זוֹ סִבָּה טוֹבָה לְרֶגֶש זֶה שֶצַּהַ"ל

מַגְדִּירוֹ כְּגַאֲוַת הַיְּחִידָה

שֶל אֻמָּה הַמַּמְחִישָה כָּאן עַל כָּל שַעַל

שֶחָסְנָהּ וּצְמִיחָתָהּ הֵם כְּחִידָה

בְּעֵינֵי אוֹהֵב הַמְּאַחֵל לָהּ אֹשֶר

וַאֲפִלּוּ, בְּגָלוּי אוֹ בְּצִנְעָה,

בְּעֵינֵי אוֹיֵב שֶאֵין שָעָה שֶל כֹּשֶר

בָּהּ אֵינֶנּוּ מִתְפַּקֵּעַ מִקִּנְאָה.

 

וְכָמוֹהוּ מִתְפּוֹצֵץ וְלֹא מִנַּחַת

כָּל חוֹלֵה שִׂנְאָה עַצְמִית שֶלָּנוּ פֹּה

שֶעֻבְדַּת הַצִּיּוֹנוּת הַמְּנַצַּחַת

מַקְפִּיצָה לוֹ אֶת הַפְיוּזִים שֶל קִצְפּוֹ

וְהוֹרֶסֶת לוֹ אֶת נְבוּאוֹת הַזַּעַם

("אַחֲרוֹן שֶיְּכַבֶּה כָּאן אֶת הָאוֹר")

כִּי הָעָם הַזֶּה גָדֵל, חֲזִיז וָרַעַם,

וּבִלְעָם שֶלְּקַלֵּל וְגַם לָאֹר

מִתְאַמֵּץ בְּאַטְרָף אוֹטוֹ-אַנְטִישֵמִי

יֵאָלֵץ עוֹד כִּכְפוּא-שֵד לִבְסוֹף לִנְקֹב

בְּמוֹ פִּיו – בְּלִי דַעַת אֵיךְ זֶה וּבְשֵם מִי –

אֶת "מָה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב"

וְגִדּוּל כָּזֶה בְּקֶצֶב-הַבָּזָק הוּא

מְהַוֶּה עֵדוּת חַיָּה מִיּוֹם לְיוֹם

שֶלֹּא סְכוּם בָּנָיו בִּלְבַד מִסְפָּר חָזָק הוּא,

גַם הָעָם עַצְמוֹ, אוֹתָם שִשָּה מִילְיוֹן.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

1. הנשיא אובמה אינו נלחם נגד הטרור האסלאמי

הוא נלחם נקודתית ומקומית נגד "המדינה האסלאמית".  הדבר עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמו לפיה אין "טרור אסלאמי", ואין דבר כזה הנקרא "מלחמת ציוויליזציות", כי האסלאם הוא שוחר טוב ושלום משחר הקמתו. אלקאעידה בעבר הלא רחוק, ועכשיו "המדינה האסלאמית" – הם עיוותים של האסלאם, ולמעשה אינם שייכים לאסלאם. האסלאם, לפי אובמה, הוא חלק ממורשתה של ארה"ב, וארה"ב לעולם לא תצא נגדו. לכן, תפיסת נתניהו על קשרים בין ארגוני הטרור האסלאמי למיניהם, כמו גם מדינות טרור אסלאמיות,  נוגדת תפיסות עולם של אובמה.

ארה"ב מנהלת כבר מזה כחודש מלחמה נגד "המדינה האסלאמית" שבצפון עיראק וצפון מזרח סוריה (שהארגון שהקים אותה ושולט בה נקרא דאע"ש: ראשי התיבות בערבית של "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה"), ולצורך כך הקימה ארה"ב את הקואליציה הגדולה ביותר של מדינות שהיתה מאז ומעולם (לפחות על הנייר!).

היעד: להשמיד את המדינה הזו ואת הארגון השולט בה, יארך הזמן כאשר יארך. אין ספק שהיעד מבורך, וטוב שארה"ב הציבה אותו. ישנן כמובן שאלות  ברמה הטקטית, כמו מי בסוף ישמיד על הקרקע את מפלצות הארגון הזה? וישנן שאלות ברמה האסטרטגית, למשל, בהנחה שהארגון יושמד או יוחלש מאוד, האם המרוויחה העיקרית מכך בעיראק לא יהיו איראן, ואסאד בסוריה, כך ש"ציר הרשע" יחזור לחיים?

אבל, אתמקד במאמר הזה בתפיסה היסודית והשורשית של ממשל אובמה ביחס לאסלאם, ומקומה של המלחמה נגד דאע"ש בתפיסה הזאת.

  אקדים ואומר כך: מדובר במלחמה נקודתית, מקומית, המבודדת ממלחמה כוללת נגד הטרור האסלאמי, סיבותיו ומטרותיו. זאת, משום שתפיסת היסוד של אובמה היא שאין דבר כזה הנקרא "טרור אסלאמי", מכיוון שהאסלאם הוא טהור ורודף שלום, ואינו אוייב לתרבות המערב בכלל, ולארה"ב בפרט. לארה"ב יש אינטרס מובהק ל"חבק" את האסלאם, לראות בו בן ברית, ולמחוק אחת ולתמיד את הדימוי של "מצורעת" בעיני המוסלמים בעולם. ארגוני "האחים המוסלמים" למיניהם, ובראשם האב המצרי, הם הזן המוסלמי הנכון, המשקף את האסלאם המתון, הדמוקרטי, הבלתי אלים; הם מצויים ב"צד הנכון של ההיסטוריה" האסלאמית (ביטוי חביב על אובמה). דאע"ש, ולפניה אלקאעידה, הם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

כאשר אובמה עלה לכס הנשיאות בינואר 2009, הביקורים הראשונים שלו לא היו ברוסיה, או סין, או בריטניה. הם היו במדינות מוסלמיות: תורכיה, סעודיה וקהיר. בסעודיה הוא קד קידה למלך הסעודי, ובקהיר הוא נשא ב-4 יוני את נאומו המפורסם. בואו ניזכר מה הוא אמר שם, כי זהו נאום מכונן, הממשיך לדעתי לשקף את אמונתו העמוקה והיסודית  של אובמה:

"אני חותר לפתיחה חדשה בין ארה"ב והמוסלמים בעולם" (והוא אכן ממשיך, למרות האכזבות, והשבר הגדול שגרם "האביב הערבי". לרגע היה נדמה לו ש"האחים המוסלמים" שלו  אכן יגשימו את חזונו, עד שבא הגנרל א-סיסי וניפץ את החזון).

"אני נוצרי, אך משפחת אבי היא מוסלמית... למדתי באינדונזיה  על האסלאם וכל יום הייתי שומע את המואזין הקורא לתפילה (כלומר אני בשר מבשרכם, איני הלבן האמריקאי "המצורע" שאתם מכירים; שימו לב לשמי האמצעי – חוסיין).

"האסלאם סלל את הדרך לרנסנס באירופה ולהשכלה. הוא הביא למערב את האלגברה והמצפן... לאורך כל ההיסטוריה, האסלאם גילם בדבריו ובמעשיו את שוויון הגזעים והסובלנות  [עד כמה שידיעתי הדלה מגיעה, המצפן הוא המצאה סינית, ומקור האלגברה הוא בדיופנטוס היווני, והאמת שאיני יודע איך האסלאם, שסיסמתו היא "אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו" – גילם את השוויון והסובלנות, אבל זה בכלל לא חשוב. זאת אמונתו של אובמה וזהו ואוצר הידע המפרנס אותה).

"האסלאם היה תמיד חלק מהסיפור האמריקאי. מאז היווסדנו, המוסלמים העשירו את ארה"ב..." (ושוב, אין מה להתווכח. זאת אמונתו. ולכן הוא מדגיש: "הכרתי את האסלאם ב-3 יבשות").

ישנה בעולם המוסלמי קבוצה של קיצוניות אלימה והיא אלקאעידה.

מאז, ולאורך כל התבטאויותיו הפומביות, אובמה התייחס נקודתית לאלקאעידה כאוייב של ארה"ב, כארגון העוסק בטרור. רק הוא! – טרור במקומות אחרים בעולם המוסלמי נקראו: "קיצוניות אלימה". הרחוק ביותר שאובמה הלך לקראתו היה בביטוי "אלקאעידה והמסונפים אליה." הוא לא הזכיר מעולם (אלא אם כן אני טועה כאן) את ארגוני "הג'יהאד העולמי". יועציו בכלל טענו שהמונח ג'יהאד הוא חיובי ומבטא מאמץ להיות מושלם, ודברים דומים. אלקאעידה, לפי אובמה, מעוותת את דת האסלאם שוחר הטוב והשלום, והיא "אינה בצד הנכון של ההיסטוריה."

ב-2012 הכריז אובמה שאלקאעידה חוסלה, וזהו. אבל, כנראה שהארגון לא שמע על כך, בוודאי לא כל ארגוני הג'יהאד העולמי בכל קצווי העולם. ו"לפתע," אחרי 3 שנים של מלחמה בסוריה, יחד עם ונגד גופים המשתייכים לאלקאעידה, "התגלה" דאע"ש. 

אובמה משתמש כלפיו באותם המונחים שהוא השתמש נגד אלקאעידה, וביתר חומרה. "הם בכלל לא מוסלמים" הוא קבע. מה שמעניין הוא שכמו לגבי אלקאעידה, כך גם לגבי דאע"ש – אובמה חוזר ומדגיש את כל הצדדים האכזריים והאנטי אסלאמיים שלהם, אך אף פעם הוא לא בא ואמר כי ארגונים אלו יוצאים נגד תרבות המערב, אורחות חייו וצורת משטרו הדמוקרטי.  ולא בכדי! כי במרכז תפיסת עולמו עומדת ההתנגדות התקיפה נגד הגישה של "מלחמת ציוויליזציות". ולא בכדי הוא מתמקד נקודתית רק ב"מדינה האסלאמית", כי אילו היה מרחיב את היריעה על מנת להתמודד עם כל הטרור האסלאמי, כמקשה אחת, כי אז היה בוגד ב"אני מאמין" שלו כפי שבא לידי ביטוי בנאום קהיר. 

ולכן, בנאומו האחרון בעצרת האו"מ, 24 ספטמבר 2014, הוא אמר:

"ארה"ב אישרה ומאשרת בהדגשה שהיא מעולם לא היתה ולא תהיה במלחמה עם האסלאם."

לכן, כאשר נתניהו מציב לארה"ב של אובמה את הגישה הכוללת של לחימה בטרור האסלאמי לסוגיו, הוא נתקל בחומה של תפיסת עולם שונה לגמרי; לכן אפשר אולי להבין מדוע בזמן מבצע "צוק איתן", ארה"ב חשה להציל את החמאס באמצעות קטאר (תומכת ב"אחים המוסלמים") ותורכיה, הנשלטת ע"י זן מקומי של "אחים מוסלמים" – מול מצרים מדכאת "האחים המוסלמים".

 

2. זעירא לא למד ולא שכח

    ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, האלוף זעירא, נתן ראיון ארוך לחוקר והעיתונאי אבירם ברקאי.  הראיון מתפרסם בחלקו ב"ידיעות אחרונות" ויופיע  במלואו בימים הקרובים בצורת ספר מיוחד ע"י המרכז למורשת המודיעין (מל"מ ). הוא נקרא "מסע אל כנפי הטעות", ודרכו יתגלה  עד כמה טעה זעירא, ועד כמה הוא ניסה בשנים האחרונות לטייח את כישלונו, ולא למד ולא שכח דבר. השחצנות של ערב מלחמת יום הכיפורים לא דעכה. הוא החכם, האחרים טיפשים.

" היום אני יודע שאנחנו בכלל לא מבינים אותם (את הערבים . אם אנחנו רוצים להבין אותם צריך להכניס את אחמד טיבי (כדוגמא) למחקר באגף המודיעין." "אני יושב שם (בישיבות הממשלה) ושומע שטויות של גולדה ודיין ושרים אחרים, ואני לא מתעסק בזה בכלל."

אלו שני  ציטוטים מראיון גדול שנתן מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, האלוף  (בדימוס) אלי זעירא, לאבירם ברקאי. הראיון המקוצר  מופיע ב"ידיעות אחרונות", ואילו הראיון המלא יופיע בימים הקרובים בצורת ספר: "משק כנפי הטעות. מסע עם האלוף זעירא אל מקורות הערכת המודיעין טרם מלחמת יום הכיפורים."

הספר יוצא לאור, כאמור – ע"י המכון החדש "לחקר המודיעין והמדיניות" של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ). זהו מסע לימודי, ערכי, היסטורי במלוא מובן המילה, לא רכילות זולה  ו"גילויים" שאינם גילוי, או גילויים כוזבים, וכן גם לא עיוותי היסטוריה כפי שהורגלנו בהם לא אחת בשנים האחרונות, לקראת יום הכיפורים.

בחרתי להתמקד בציטוטים שהבאתי כי דווקא בהם ניתן למצוא בשיא התמציות את שורשי המחדל המודיעיני. כי זה מה  שאומר לנו זעירא, למעשה: "אין לנו  במחקר המודיעיני 'ראש ערבי'. לכן, בואו ונכניס אליו 'ראש' כזה, נניח כמו אחמד טיבי, אז נבין את הערבים, ולא נטעה כמו שטעינו לפני יום הכיפורים."

אם  זה הלקח של זעירא אחרי 41 שנים של לימוד, הרהורים על מקורות הטעות, כתיבת ספרים ושיפעת ראיונות הגנה, אזי ניתן להגיד עליו: "לא למד דבר ולא שכח דבר." כי האמירה שלו על "הראש הערבי" נראית לכאורה מצודדת ונבונה, אך היא מוטעית לחלוטין, שגויה בתכלית.

למה?

ראשית, אילו היתה נכונה, והיה בה ממש, כי אז הנשיא מובארכ, "ראש ערבי מצרי", שמסתייע בשירות מודיעין מצרי של אלפי "ראשים", היה צריך להעריך מה זוממת לו כיכר תחריר. הנשיא אסד, שכחודש לפני פרוץ המרד העממי נגדו  הכריז כי אצלו בסוריה לא תהיה תופעה של "כיכר תחריר" משום שהעם אוהב אותו, בוודאי ניחן בראש ערבי סורי של רופא עיניים משכיל. זה עזר לו?

מסביב לשר גדעון סער היתה עדת עיתונאי חצר שידעה, לכאורה, על כל מהלכיו ומחשבותיו וכוונותיו. והנה, השר מודיע על התפטרותו, ואיש מהם לא ידע, לא ניחש, לא שיער. הפתעה טוטאלית. כל כך הרבה "ראשים" יהודיים ישראליים היו כאן. נו, אז מה?

כל חודש מתפרסם המדד. כ-10 חברות כלכליות, מצויידות במיטב הנתונים, מכירות את אנשי הלשכה הסטטיסטית ודרכיה, מפרסמות תחזית למדד, יום לפני פרסומו. כמעט תמיד, רובן טועות. למה?

אני יכול להביא מאות דוגמאות. כמובן שטוב לשמוע דעת "ראש" שחושב על פי תרבות היריב שלך, אך זאת אך ורק כעוד "ידיעה", או עוד "הערכה", הנתונות לביקורת מדוקדקת.

שנית, צריך הרבה מאוד דברים על מנת לגבש הערכה מאוזנת ושקולה (שאף היא לא  בהכרח תהיה חפה מטעויות), אך דבר ודאי אחד אסור שיהיה בהערכה: שחצנות, יוהרה, "שורה תחתונה". וגם עכשיו, כמו לפני 41 שנה, השחצנות לא נטשה את זעירא. הוא מדבר על "השטויות" של גולדה, דיין ושרים אחרים (מן הסתם יגאל אלון וגלילי).  דהיינו, הם הטיפשים, ואני החכם המבין עד כמה הדברים שלהם לא נכונים. והיתה שחצנות באגף המודיעין, בקרב קבוצה קובעת קטנה בראשות זעירא (ודרך אגב, כולם מבריקים וידענים וחכמים!) – שחצנות מזלזלת באחרים, שחצנות שאטמה את חשיבתם.

כלי העבודה החשובים  להערכת המודיעין  לא היו בארגז הכלים ב-1973 והם: ספקנות, פתיחות והיכולת לשאול שאלות  כמו בהגדה של פסח.

 

 

* * *

מרדכי קידר

נשף המסיכות המזרח תיכוני

בנשף מסיכות עוטים על פניהם המשתתפים מסיכות המאפשרות לכל אחד לומר ולהתנהג באופן שללא מסיכה הוא היה מתבייש או פוחד. המסיכה משחררת את המשתתף מן המגבלות המוטלות עליו עקב זהותו, מעמדו, מצבו המשפחתי, עברו, חבריו והרעיונות שעבורם הוא בדרך כלל נלחם. המסיכה מקנה לו זהות אחרת, חדשה, נקייה ומשוחררת ממגבלות, ומאפשרת למשתתף לשקר למשתתפים האחרים, מבלי שהם רואים שהוא מסמיק או ממצמץ. יש משתתפים שגם במהלך הנשף מחליפים מסיכות, וכך הם מקנים לעצמם זהות חדשה וחירות חדשה, שונה אפילו מהדמות השקרית שיצרו להם המסיכות ששירתו אותם בשלב הקודם של הנשף. כדי להגיע אל הזהות האמיתית של כל משתתף, יש לקרוע מעל פניו את כל המסיכות.

המזרח התיכון הוא נשף מסיכות אחד גדול, וכל המשתתפים בו עוטים מסיכות שנועדו להציג כלפי חוץ תמונה כוזבת. כל משתתף מחליף את המסיכה שעל פניו על פי מסיכותיהם של המשתתפים האחרים. הוא אומר ופועל על פי מה שהאחרים אומרים ועושים, גם אם אתמול אמר ועשה דברים שונים לחלוטין, כי היום יש לו מסיכה חדשה. האמת מוסתרת, ורק במאמץ מחקרי גדול אפשר להגיע אליה. יש משתתפים המכסים את פניהם במסיכות רבות, מסיכה על גבי מסיכה, עד שאלה נופלות ומתגלה הפרצוף האמיתי שהסתתר מאחוריהן.

המסיכה הגדולה ביותר באזורנו היא "האומה הערבית": כל ערבי יאמר לך שיש אומה ערבית אחת גדולה המתאפיינת בתחושת יחד עמוקה המתבססת על הלשון הערבית, העבר המפואר והשאיפות המשותפות. הליגה הערבית קמה ופועלת על פי הנחה זו.

אלא שהמציאות שונה לחלוטין: רעיון האומה הערבית לא הצליח להחליף את הנאמנות של ציבורים רבים למסגרות המסורתיות המשניות דוגמת השבט, הדת (מוסלמים, נוצרים, יזידים וכולי) והעדה (סונים, שיעים וכולי). כלפי חוץ "כולנו ערבים," אבל בפנים, מתחת למסיכה, ערבים נלחמים זה בזה, רוצחים זה את זה על רקע שבטי, דתי, עדתי או אינטרסנטי אחר. חולשת הליגה הערבית נובעת מהרדידות של רעיון "האומה הערבית", מכך שאינו יותר ממסיכה דקה, שבירה ושקופה.

 

האחים הגדולים

בתקופה האחרונה, על רקע כניסתה של "מדינת האיסלאם" לאולם המסיבות, הופיעו בנשף כמה מסיכות חדשות על פרצופים ישנים ומוכרים. ראש המסתתרים הוא אמיר קטר, שיח' תמים בן חמד בן חליפה אל-ת'אני. קטרים הם התומכים העיקריים מזה שנים רבות של ארגון "האחים המוסלמים" ושל ארגונים שיצאו מתוכו, כמו גם של ארגוני טרור דוגמת אלקאעידה ובנותיה. התמיכה הקטרית ב"אחים" ובארגונים מיליטנטיים איסלאמיים נובעת מאמונה שלמה שהם מייצגים את האיסלאם הנכון, ושמטרתם הסופית – להשליט את האיסלאם על כל העולם – היא נכונה וראויה, וחשוב לתמוך בה. כך הפכה קטר לתומכת העיקרית של ארגוני ג'יהאד רבים הפועלים בסוריה, בעיראק, בלוב וברשות הפלסטינית.

הדבר לא הפריע לקטרים ללבוש מסיכה פרו-מערבית, והם מארחים על אדמתם את הבסיס האווירי העיקרי של ארצות-הברית במפרץ, בסיס עידיד, ונהנים כך מהגנה אמריקנית על שטחם ועל בארות הגז שמהן הם מממנים את ערוץ הג'יהאד התקשורתי "אלג'זירה", כמו גם את ארגוני הטרור הסוניים, אלה ששוחטים את קורבנותיהם, גם אם הם אמריקניים. קטר גם מממנת מוסדות מחקר אמריקניים כמו "ברוקינגס" כדי שאלה יקנו מסיכה אקדמית אובייקטיבית ויכסו את הפנים האמיתיות של המשתתפים ב"מחקריהם". מזה שנים מארגנת קטר כינוסים מדעיים שנתיים בבירתה דוחא, כדי לבסס את המסיכה המודרנית, המתונה והליברלית המכסה את האמת הפונדמנטליסטית תומכת הטרור של קטר הווהאבית. באמצעות הכסף הקטרי רוכשים משתתפי הכנסים הללו מסיכות של חיוכים, כדי להשתתף בנשף המסיכות על פי הכללים שקובעת קטר.

אלא שבשבועות האחרונים החלה מתקפה אמריקנית נגד "מדינת האיסלאם", וקטר חייבת לחבוש מסיכה של מדינה המשתתפת במלחמה נגד הארגון הטרוריסטי שהיא מממנת. אפילו האמריקנים הכריזו שקטר משתתפת במלחמה, אבל גם זו מסיכה, כי לא ידוע מה בדיוק עשתה קטר במסגרת ה"קואליציה" האמריקנית-ערבית נגד "מדינת האיסלאם". אגב, מה בדיוק עשו מדינות ערביות אחרות – סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין וירדן – שפורסם שהן בקואליציה? האם תפקידן גדול יותר מלבישת מסיכה שנועדה לסתום את פיהן ולמנוע מהן למתוח ביקורת על המערב הנוצרי, הכופר, התוקף את הנאמנים לאיסלאם המקורי כפי שלימדו ומימשו הנביא מוחמד וממשיכי דרכו?

מסיכה אחרת היא זו הסעודית. מייסד הממלכה, עבד אלעזיז אבן סעוד – שעל שמו היא נקראת – השתמש בדיוק באותם אמצעים שבהם משתמש כיום הח'ליף במינוי עצמי, אבו בכר אלבגדאדי, ראש "מדינת האיסלאם". לפני 82 שנים יסד אבן סעוד את ממלכתו, וצבאו נקרא אז "אלאח'וואן" ("האחים") שהיו רוכבי גמלים אכזריים שהתנפלו על כל שבט שלא הסכים להצטרף לקואליציה של אבן סעוד ועשו לבניו ולבנותיו דברים דומים לאלה שהיום נראים בסוריה ובעיראק. האם שמענו מישהו בסעודיה מגנה את אבן סעוד, את המיליציה שלו או את שיטותיה? מעולם לא, אבל זה אינו מונע מהסעודים כיום ללבוש מסיכה של גינוי נגד "מדינת האיסלאם".

הסעודים מפיצים בכל רחבי העולם מזה עשרות שנים את הגירסה הווהאבית, הסלפית הפונדמנטליסטית, של האיסלאם הסוני, באמצעות כספי הנפט המגיעים אליהם מהמערב. כלומר הם משתמשים בכספי המערב כדי להפיץ אידיאולוגיה הרואה במערב כופר, מטריאליסטי ומתירני, שסופו לקרוס ולהתמוטט. תחת המסיכה של "חסד", הם מממנים מסגדים, בתי ספר ומוסדות צדקה איסלאמיים ברחבי העולם המערבי, כדי לעודד הגירה מוסלמית למערב וכך להשתלט עליו. כך בדיוק עשה מוחמד מייסד האיסלאם בעיר מדינה, שאליה נמלט בשנת 622 מעיר מולדתו, מכה, השתלט עליה והפך אותה לאימפריה. זוהי השיטה שסעודיה מממנת – תחת מסיכה של שיתוף פעולה כלכלי עם המערב – מזה עשרות שנים.

 

מסיכת "המדינה הפלסטינית המפורזת"

יוזמת השלום הסעודית מ-2002, שאימצה הליגה הערבית, היא מסיכה נוספת שמאחוריה ניסו הסעודים להסתיר את פניהם אחרי שהתברר ש-15 מתוך 19 מפגעי ה-11 בספטמבר 2001 הם סעודים.

"הפלסטינים" הם עוד מסיכה שהמציאו כמה שבטים ערביים החיים ממערב לירדן, אחרי שישראל שיחררה אותם מהכיבוש הלא חוקי של ירדן ביהודה ושומרון, ושל מצרים בעזה. כיום ברור ש"עם פלסטיני" הוא מסיכה לא פחות מ"עם סורי", "עם עיראקי", "עם סודאני", או "עם לובי". כולם הם כיסויים למציאות שבטית, אתנית, דתית ועדתית, מפולגת, מסוכסכת ורצופה בנהרות של דם, שרק כוח עריץ – שיש לו ארגוני ביטחון חזקים הפועלים תחת מסיכה "לאומית" או "סוציאליסטית" – מסוגל לשלוט בהם.

טורקיה של ארדואן לובשת מסיכה של חברה מכובדת בנאט"ו, אבל אינה משתתפת במבצעי הארגון במדינות ערביות ואיסלאמיות. ארדואן האיסלאמיסט לבש בעבר מסיכה של החבר הטוב ביותר של אסד, העלווי הכופר. אבל מיום שזה החל לרצוח מוסלמים סוניים לעין כול, חשף ארדואן את פניו, פני השונא של אסד, הוא מסייע לאויבי הרודן הסורי, ומעביר ג'יהאדיסטים שוחטי אמריקנים מכול רחבי העולם לתוך סוריה ועיראק. המסיכה הדמוקרטית מאפשרת לו להתקבל בכל רחבי העולם, חוץ מבמצרים, שנשיאה עבד אלפתאח א-סיסי מקפיד להסתכל אל מתחת למסיכה ולראות את האיסלאמיסט החשוך המסתתר תחתיה.

גם ישראל, לצערה, נאלצת להשתתף בנשף המסיכות: אחרי נאום קהיר של הנשיא אובמה ביוני 2009, נאלץ בנימין נתניהו ללבוש מסיכה של תומך בהקמת "מדינה פלסטינית מפורזת," למרות שהוא יודע שאין ולא תהיה מדינה ערבית מפורזת. הוא מדבר עם אבו-מאזן כשפני שניהם מכוסים במסיכות: אבו-מאזן רוצה להקים מדינה פלסטינית מהים עד הירדן על חורבות מדינת ישראל היהודית, ונתניהו יודע את מה שכולם יודעים – שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תהפוך מדינת חמאס נוספת, באמצעות בחירות כפי שקרה בינואר 2006, או בהשתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007.

ארה"ב גם היא יצרה מסיכה של מנהיגת הקואליציה נגד "מדינת האיסלאם". מסיכה זו הגיעה לעולם רק אחרי שנשחטו שני אמריקנים ובריטי אחד. אלפי סורים ועיראקים שנערפו בסכיני "מדינת האיסלאם" לא גרמו לאמריקנים לפתוח במלחמה נגד מדינת טרור זו. 200 אלף הרוגים סוריים לא הוציאו את ארה"ב משלוותה, והיא לא ירתה נגד רוצח ההמונים בשאר אלאסד אפילו כדור אקדח אחד. אלפי ההרוגים מנשק כימי בסוריה לא גרמו לשיגור אפילו של טיל אזהרה אחד נגד דרקולה הסורי, למרות האזהרות וההתראות, היות שפוטין סיפק לארה"ב את המסיכה של "ויתור סורי על נשק כימי". אבל כששני אמריקנים ובריטי אחד נשחטים מול המצלמה זה מצדיק מלחמה נגד "מדינת האיסלאם".

אבל המסיכה המכוערת מכולן היא זו המאפשרת לכל מיני עייפי נפש לומר, בלי שיראו את הסומק על פניהם, כי ישראל היא מקור כל צרות המזרח התיכון, וכי אם רק תוותר ישראל על ה"שטחים", יגור זאב עם כבש, השיעים יאהבו את הסונים, הערבים יחבקו את הכורדים, שבטי לוב יתנשקו זה עם זה, העיראקים יפסיקו להרוג זה את זה והאפגאנים ישבו סביב למדורה וישירו קומבאיה בהרמוניה מושלמת.

נשף המסיכות המזרח תיכוני נמשך, ויש ישראלים הסוברים כי ניתן לבנות את עתידה של מדינת ישראל על המסיכות הזמניות שעל פני סעודיה, ירדן, האמירויות ומצרים. אלא שלמרבה הצער, על ישראל להתייחס לאמת של המציאות המזרח תיכונית: שלום ניתן באזור זה לא למי שרוצה שלום, מבקש שלום ורודף שלום, אלא אך ורק למי שאינו מנוצח, זה שניצב בפנים גלויים, בלי שום מסיכה, מצליח לשכנע את כל המשתתפים – גם את אלה העוטים מסיכה מחייכת – שלטובתם כדאי להם להניחו לנפשו.

 

* המאמר התפרסם לראשונה באתר "מידה" וכן במגזין "מראה" 308.

 

 

* * *

יובל ברנדשטטר

תוצרת מטעם

זהו באמת נושא לחקירה כאובה. ה"ניו-יורק טיימס" פירסם חקירה עיתונאית המוכיחה בין היתר כי אחד מאהובי נפשו, מרטין אינדיק, האיש שניצח על סבב השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, קיבל מממשלת קטר עבור המוסד שבראשו הוא עומד – מכון "ברוקינגס" בוושינגטון – קרוב ל-15 מיליון דולר.

"ברוקינגס" הוא הוותיק מבין צוותי החשיבה של וושינגטון, הבירה האמריקנית, שהוקם עוד לפני הצהרת בלפור, כשבריטניה שלטה בימים והמעצמות היו באירופה. "ברוקינגס" המציא את התרגיל של מפלט מרופד היטב לפקידי ממשל בכירים, עד שיחזרו בסיבוב הבא אל הממשל עונדים דרגות של בכירי מכון-מחקר רב השפעה. מאז נוסדו עוד מכונים רבים, וכולם זקוקים למימון כדי לשגשג.

נחשו מיהם הגורמים המשקיעים את מיטב כספם כדי לתמוך במוסדות כאלו בכלל, ובמכון "ברוקינגס" בפרט? אם נאמין לתעמולה הקולנית, הרי זו ישראל, דרך השדולה של אייפא"ק. ולא היא. 92 מיליון דולר הושפעו על מכוני המחקר העצמאיים בוושינגטון, בעיקר ממקורות מזרח-תיכוניים. ראש וראשון בהם "ברוקינגס", שבראשו מרטין אינדיק, מכון שקיבל 14.8 מיליון דולר ללא כוונת רווח או השפעה, כמובן.

המתווך האמריקני מטעם ממשלת ארצות-הברית למשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית הוא אם כן איש שכיסאו מרופד בירקרקים פטרו-דולריים של מממני חמאס. למעשה, חמאס ישב בחדר המו"מ בדמותו של יהודי אמריקני חובב החיים הטובים, אז מי צריך את ח'אלד משעל? לא פלא שלאחר כישלון המגעים, יצא אותו מרטין האובייקטיבי, התומך הנלהב ב"מחקר אקדמי חסר פניות" – ציטוט מדבריו – והאשים את ישראל בראש חוצות בכישלון המו"מ. אולי אין פלא שלראש ממשלת ישראל יש אפס אמון במעצמה השולחת אליו, על תקן של מתווך הוגן, איש שידיו מגואלות בזהב מממני-הרקטות.

הייתכן שכסף קטרי הוא שדחק באוזנו של הבוס של אינדיק, מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, לנסות ולהכניס את קטר בדלת האחורית, כאחת המתווכות במגעים לשביתת נשק? לא שהיחסים בין דוחא ל"ברוקינגס" חדשים: המכון הקים שלוחה בדוחא לפני שבע שנים, קטר קונה השפעה בחצרו של מזכיר המדינה, וגם מממנת את מטוסו של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון הנחלץ להושיע את חמאס – הקליינט המועדף של קטר. ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.

כיצד זה שתשלום שלמונים למכוני מחקר וצוותי חשיבה המשפיעים על פקידים בכירים עובר בשקט-בשקט, בעוד שישראל, הנמצאת במקום ה-56 מבחינת המימון שהקציבה לשדולות השפעה בוושינגטון, זוכה לקיתונות של רותחין על ההשפעה מעל ומעבר שיש לה במסדרונות הממשל?

כיצד זה שהספרות העניפה אודות הלובי הישראלי רב העוצמה מעלימה את הדיווח הקיקיוני אודות קניית השפעה בכסף מטונף במסדרונות הממשל, כל עוד הכסף בא מן המפרץ? ל"ניו-יורק טיימס" – שהפעם באמת מעל בתפקידו להפוך את היוצרות וסיפר, גם אם בעמוד אחורי, את האמת – הפתרונים.

האמת היא שלא מרטין אינדיק עם 15 מיליון דולרי-נפט היו עיקר הסיפור ב"ניו-יורק טיימס". הכוכבת היתה נורווגיה, עוד מעצמת נפט, שתיקצבה מכוני מחקר כדי לשכנע את הממשל להוציא יותר כסף לסיוע חוץ. תמונת השער היא של שר החוץ של נורווגיה הנואם במכון "ברוקינגס". כוכבת משנה היתה יפן, שסייעה למכון מחקר אחר במיליון ו-100 אלף דולר – כחלק מהשגת השפעה לטובת הסכם סחר חופשי עם ארה"ב.

מסתבר כי מכוני מחקר שונים משדולות – בכך שאינם חייבים לדווח לממשל על מקורות המימון שלהם. חברי קונגרס המסתמכים על מכוני מחקר כדי ליצור מדיניות, אינם יודעים, או מתעלמים, מן ההטייה של אותם מכונים הנתמכים על ידי ממשלות וישויות זרות. שלושת המכונים הגדולים – "ברוקינגס", "המרכז למחקר אסטרטגי בינלאומי", ו"המועצה האטלנטית" – מקבלים מיליונים רבים של דולרים ממקורות חוץ, ומשתמשים בהם כדי לארגן ימי עיון וסיעור מוחות שאליהם מוזמנים, בתשלום, פקידים בכירים ופוליטיקאים. הסיפור של אינדיק הוצנע במשפט אחד בתוך מאמר של אלפי מילים. זאת למרות שהשוחד ל"ברוקינגס" שהופקד בידיו של אינדיק הוא 15 אחוז מכלל המימון הידוע לכל המכונים יחד!

יש מן החוקרים שהודו כי בתמורה לשלמונים נאסר עליהם להתבטא בביקורתיות כלפי הגורם המממן. מנהלי המכונים, ואינדיק בראשם, סתרו את דברי החוקרים מכל וכל והתעקשו כי הכסף אינו קונה השפעה על התוצר המחקרי של המכונים. אשרי המאמין.

לא מעט מאמצעי התקשורת בישראל מסתמכים על מחקרים, פרסומים, ימי עיון וניירות עמדה הבאים מאותם מכוני מחקר. זאת בלי להידרש למקורות המימון של אותם מכונים, בדיוק כמו שאינם נדרשים למקורות המימון של אגודות וקרנות הפועלות בגלוי נגד ישראל באיצטלה אקדמית. כדאי אפוא שנדע כי עיתונים חושבים ומכונים חושבים מפרסמים מסקנות המוכתבות על ידי הגורם המממן, שיכול להיות אויב מר של מדינת היהודים ותומך נלהב של הג'יהאד העולמי.

 

[אהוד: לפי ויקיפדיה, מאז 2006 משמש אינדיק חבר בדירקטוריון של הקרן החדשה לישראל וכמו כן מכהן כסגן נשיא וחבר דירקטוריון מכון ברוקינגס].

 

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב, פובליציסט ומחבר הספרים  "Joe's trial"  ו""The Witches of West Bend

 

* המאמר התפרסם לראשונה במגזין "מראה" 308.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. מהות הסכסוך

בעקבות נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם, שבו הציג את הזהות המהותית בין דאעש לחמאס, תקף אותו בחריפות סאיב עריקאת, מראשי אש"ף, והשווה בין ישראל לבין "ארגון המדינה האסלאמית" והזכיר שבעוד נתניהו מגנה את "המדינה האסלאמית", הוא עצמו מוביל את רעיון "המדינה היהודית".

אפשר להביע כעס ותרעומת על ההשוואה שאינה רק מקוממת, אלא מגוחכת. מי שמייצג עם שהכוח החזק, המשפיע והפופולארי ביותר בו הוא חמאס, בן דמותו של דאעש, מרשה לעצמו להאשים מדינה דמוקרטית ליברלית בדמיון לארגון המדינה האסלאמית. אפשר לדבר על הרש"פ שראשיה מגוננים על חמאס, שניסה רק לפני שבועות אחדים להפיל אותה בהפיכה, ולהטיל רפש בישראל שהצילה אותה מן ההפיכה.

אבל אני רואה בדבריו של עריקאת חשיבות רבה, משום שהם ממקדים את הדיון במהות הסכסוך, ומעידים על הלך הרוח הפלשתינאי, המנציח את הסכסוך.

הרעיון המגונה, בעיני עריקאת, שאותו מוביל נתניהו, הוא רעיון המדינה היהודית. המדינה היהודית היא מדינת ישראל. כשעריקאת מציג את רעיון המדינה היהודית כרעיון הזהה לרעיון שהעולם נלחם בו היום, הוא מבהיר מה האידיאולוגיה שלו – שלילת קיומה של ישראל, ומהי מטרתו – הפסקת קיומה של מדינת ישראל. שלילת זכות קיומה של ישראל היא הגורם היחיד לסכסוך והיא הסיבה היחידה להתמשכותו האינסופית.

אך ההשוואה של מדינת ישראל ל"מדינה האסלאמית" מבהירה את הרובד העמוק יותר של האידיאולוגיה הפלשתינאית. ארגון "המדינה האסלאמית" שולל את מדינות הלאום הערביות והוא רוצה לבטל אותן ולהכפיף אותן לחליפות האסלאמית, המבוססת על דת ולא על לאום. מהות ההשוואה של עריקאת בין רעיון המדינה היהודית לרעיון המדינה האסלאמית, הוא הכחשת הלאומיות היהודית. משמעות טענתו של עריקאת, היא שהיהדות היא דת בלבד. אם יש לאום יהודי, איך אפשר להתנגד למימוש זכות ההגדרה העצמית שלו? איך אפשר להסביר שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, חוץ מאשר לעם אחד, העם היהודי? אפשר. זה אפילו קל. פשוט, מכחישים את קיומו של העם היהודי. פשוט, מסבירים  שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית, והרי כך בפירוש נכתב באמנה הפלשתינאית. אומר עריקאת לעולם, שכפי שהוא מתאחד נגד מי שמנסים להקים חליפות אסלאמית, כך עליו להתגייס נגד קיומה של מדינה יהודית.

מטרתו של ארגון "המדינה האסלאמית" הוא להשליט אותה על כל העולם. כאשר עריקאת משווה אליה את ישראל, הוא רומז לספר היסוד האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון", שתרגומו לערבית הוא רב מכר שנים רבות במדינות ערב. ספר קונספירטיבי זה הוא זיוף של פרוטוקול של "זקני ציון" – התאגדות (שלא היתה ולא נבראה) של ראשי הדת היהודית, הזוממת להשתלט על העולם. בדבריו, מעיד על עצמו עריקאת שהספר הזה עיצב את תמונת עולמו.

דבריו האנטישמיים של עריקאת משתלבים היטב ברצף התבטאויות אנטישמיות של ראשי הרש"פ השבוע. בהודעת משרד החוץ הפלשתינאי בעקבות דברי נתניהו, נאמר שישראל מנצלת את השואה כצידוק לביצוע פשעים נגד האנושות. טענה כל כך אופיינית למכחישי השואה.

מאז השואה ובעיקר מאז הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה. באמצעות הכחשת השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות. מרכיב משמעותי ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי" ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל לגיטימיות לפשעיה.

אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.

 

2. גרשון הכהן – מפקד מזן אחר

לפני ימים אחדים, סיים את תפקידו כמפקד הגיס הצפוני, והשתחרר מצה"ל, האלוף גרשון הכהן, ותיק קציני צה"ל, והיחיד בצמרת צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים.

על רקע התופעה הבזויה של עריקי 8200, אני רוצה להציג את גרשון כמופת.

 

- בוקר טוב, גרשון, מה נשמע?

- נורא ואיום! נורא ואיום!

- מה קרה?

- מה קרה?! מגרשים יהודים!

 

שיחת טלפון שגרתית עם גרשון, זמן קצר אחרי ההחלטה על ההתנתקות. כך הוא לקח את הדברים, באופן הקשה ביותר, האישי ביותר, הדבר העיב והעיק עליו והוא חש כמי שחרב עולמו.

והנה, משימת העקירה הוטלה דווקא על אוגדה 36, שעליה פיקד גרשון. הרמטכ"ל בוגי יעלון, שבעצמו התנגד להתנתקות, הטיל את המשימה על גרשון הכהן.

השקפת עולמו של גרשון לא היתה סוד. הכול ידעו שהוא רואה בצעד הזה אסון לאומי. הכול ידעו שטובי חבריו יהיו הצד השני בעימות. הכול ידעו שמולו יעמדו בני משפחתו. הכול ידעו שאלמלא לבש מדים, הוא עצמו היה ממנהיגי המתיישבים, מתנגדי העקירה.

אולם מתוך הערכת אישיותו, וההכרה ביכולת שלו להוביל את המשימה המורכבת והקשה הזאת בשלום, בלי להתדרדר למלחמת אחים חלילה, הטילו עליו את המשימה.

גרשון, קצין בצה"ל – צבא של מדינה דמוקרטית, הכפוף לדרג המדיני האזרחי הנבחר ומחויב לבצע את החלטותיו והחלטות הכנסת, ידע שאסור לו לסרב, כיוון שאם יסרב, יהיה זה אות לסירוב המוני, שעלול להרוס את צה"ל. ועם כל הכאב, הוא נשך שפתיים, נטל על עצמו את המשימה וביצע אותה עד תומה.

גרשון שילם על כך מחיר כבד – מול המילייה החברתי והמשפחתי שלו ובעיקר בתוך נפשו. אך הוא הבין שהאחריות מחייבת.

 

שנה לאחר עקירת היישובים, הזמנתי את גרשון להרצות בליל תשעה באב במתנ"ס הגולן. ההזמנה עוררה התנגדות חריפה – מה פתאום אני מזמין ביום החורבן את מי שביצע חורבן? עמדתי בתוקף על דעתי, והמתנגדים הבטיחו שלא זו בלבד שהם יחרימו את האירוע, הם גם יפגינו נגדו.

כשסיפרתי על כך לגרשון, הוא ביטל את ההרצאה. הוא הסביר לי שאינו אדם פרטי אלא אלוף בצה"ל, ובשום אופן אינו רוצה שנוכחותו תגרום להפגנה נגד אלוף בצה"ל בתשעה באב.

חודשיים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף, סיים גרשון את תפקידו כמפקד האוגדה. להלן מאמר שכתבתי אז, תחת הכותרת:

 

ברירת גרשון

במסיבת הפרידה מגרשון הכהן, המפקד היוצא של אוגדה 36 עוצבת "געש" (אוגדת הגולן), פתח המפקד היוצא את דבריו באופן שספק אם נשמע כמותו בתולדות צה"ל. גרשון הציג את המטבע בגמלא, המטבע אותה טבעו המורדים באימפריה הרומית לפני 1940 שנה, ועליה נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". גרשון סיפר את סיפורה של גמלא וסיפורה של המטבע. ואז הדהים במשפט הבא:

"לצערי, היום איננו מבינים את מה שהבינו אז המורדים בגמלא. לצערי, מי שמבין זאת היום הוא השיח' נסראללה. הוא נלחם על חוות שבעא מתוך הבנה שהם השער לירושלים. כי ירושלים – יותר משהיא מקום פיסי, היא ערך."

התובנה שהציג גרשון, הביקורת הלאומית העצמית הנוקבת – ממש מצמררת. אין זו האמירה שצפוי לשמוע במסיבת סיום, מפיו של אדם הממתין להכרעה האם יקבל דרגת אלוף בצה"ל. אך מי שמכיר את גרשון, לא הופתע. גרשון נאמן לאמת שלו. לצד החוכמה, היצירתיות המבריקה, המקוריות המבצעית, הידע רחב ההיקף ביהדות ובפילוסופיה, גרשון הוא בראש ובראשונה איש אמת, הדבק באמת בה הוא מאמין, גם במחיר של פגיעה בקריירה שלו. לא בכדי, אף שאין מחלוקת על היותו איש צבא מבריק, גרשון היה ונותר שנוי במחלוקת בצה"ל.

המסר של מורדי גמלא, משמש נר לרגליו של גרשון – בכל תרגיל בכל אימון הוא רואה את המערכה על קיומו של העם היהודי. כל פעולה יומיומית, הוא רואה כחלק מההקשר הכללי של מאבק העם היהודי על חירותו במולדתו.

למסיבת הפרידה, הוא הזמין את רונית אופיר וביקש שתשיר מספר שירים, לא בדיוק השירים המקובלים באירועים כאלה. הראשון בהם, הוא שירו של עמנואל הרוסי "שכב בני", את מילותיו קרא אח"כ מעל הבמה, והציג אותו כמוטו חייו.

 

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,

אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.

עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,

שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

 

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן

וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...

אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,

נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל

יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.

מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

 

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,

בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,

תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

 

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,

כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

 

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה

וְתִקְצֹר בְּרִנָּה –

אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:

נוּמָה, נוּמָה נָא.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,

שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.

סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,

אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

 

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,

שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,

תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

 

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,

כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.

אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,

תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

 

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

 

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,

בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,

תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

 

בתחילת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באתר גמלא, לחש גרשון באוזניי, שהוא עומד להאריך בדבריו.

"כמה זמן תדבר?" שאלתי.

"חמש דקות," הוא השיב.

"השתגעת?! רוב הקהל הוא ילדים! קצר, קצר."

"זאת תקופה הרת גורל, והיא מחייבת בֵּרור. זה לא זמן שתיקה. לא יזיק להם לשמוע."

ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותו. ואכן, לא היה טעם. הוא ריתק את הקהל ששתה בצמא את דבריו. גרשון הציב את הכאב האישי על החללים, בתוך ההקשר הכולל של מאבק הקיום היהודי. בנאומו הוא שזר ציטוטים משלמה קפלנסקי, איש "השומר", יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, נאום "אל תירא עבדי יעקב" של משה דיין והמשוררת רחל. בין השאר אמר:

"מאז חידוש ההגנה העברית בארץ ישראל, אנשים יחידים מחרפים נפשם למען מטרה בה נכרכות יחדיו משאת נפש פרטית עם משאת נפש לאומית ואין ביניהן הפרדה. לפיכך ברור, כי ביום הזיכרון, בדיבורנו על כל יחיד ויחיד שהקריב חייו, חובה עלינו לדבר גם על המטרה למענה השליך את חייו מנגד. גם אם יש בינינו מחלוקת על המטרות למענן ראוי לנו להילחם ולסכן את חיינו, עדיין אין ספק כי כולנו נלחמים כאן למען מטרה לאומית שהיא משאת נפש ליחיד ולציבור. איננו שכירי חרב. מטרה לאומית זו ניצבת במהות קיומנו גם כאנשים יחידים. אנו חיים במדינת ישראל בארץ ישראל מתוך ידיעה יום יומית כי רק פה יש לנו חיים מלאים המשלבים יחד קיום יהודי פרטי וקיום יהודי לאומי."

באותו מעמד, שנה קודם לכן, אמר גרשון:" אומה החפצה בחירותה, מחויבת לעמוד מול אימת המלחמה ולא לנוס מפניה. העבדים יכולים להימלט מן המלחמה, להעדיף את הברירה האחרת העומדת לפניהם, לשוב מצרימה. מצרים אינה רק מקום, היא רעיון. והיא מסמלת את הקיום במצב העבדות – העבד יכול להתקיים גם בלי לשאת את מוראות המלחמה. בן החורין קונה את חירותו בעצם יכולתו להילחם למענה. ביום הזיכרון, בְּאִזְכּוּר מחיר המלחמה, המחיר והקורבן של כל יחיד ומשפחה, אנו מבטאים גם את מוכנותם של אומה ושל ציבור לשאת את המלחמה, להיאבק למען קיום החירות. המוכנות להיאבק למען החירות נבחנת בכל פעם מחדש והיא צריכה להתגבש בכל יום מחדש."

זה גרשון. ואותו גרשון היה אחד המפקדים הבכירים בעקירת יישובי גוש קטיף. מי שהטיחו כלפי חיילי צה"ל ומפקדיו, שהם פעלו כ"שכירי חרב" חסרי הכרה ו"אוטומטים מבצעי פקודות ללא חשיבה," פשוט אינו מכיר את גרשון וחבריו. גרשון התנגד בכל נימי נפשו לעקירת היישובים, ולא הסתיר את דעתו. אך כאשר ביצע את ההחלטה, לא עשה זאת כשכיר חרב, אלא כפטריוט המבין שאין קיום למדינה שבה הצבא לא יקיים את החלטות הריבון. לכן, גם ביצוע המדיניות שהוא כה מתנגד לה, היא חלק מהראיה הכוללת, המתייחס לכל פרט כחלק ממכלול הקיום היהודי.

מתנגדי העקירה הפעילו על גרשון לחץ כבד, לעתים ברוטאלי, לסרב או להתפטר, להיות אלי גבע של ההתנתקות. גרשון ידע, שאם יעשה כן, יהיה גיבורם הגדול ומנהיגם הבלתי מוכתר של מתנגדי ההתנתקות – הציבור היקר לו והקרוב לו ביותר. הוא ידע שאם יבצע את המשימה, יהיה מוקד להסתה ושנאה מצד חלקים באותו ציבור, שיוקיעו אותו כבוגד.

אך הוא ידע, שאם יסרב, אלפי חיילים ילכו בעקבותיו, צעד שעלול לגרום נזק אדיר ובלתי הפיך לצה"ל ולמדינת ישראל. בברירה בין שתי החלופות, גרשון גילה אחריות וביצע את משימתו במלואה, וכדרכו – בחוכמה, ביצירתיות ובנחישות. בדף מפקד שהוציא לחיילי ושוטרי האוגדה, כתב:

"כל אחד מאִתָנו מחזיק בעמדתו האישית ובאמונתו, אך כצבא ומשטרה אנו מחויבים בביצוע המשימה וליכוד השורות. צה"ל וכוחות המשטרה, כמפעילי הכוח במדינה דמוקרטית, מוציאים אל הפועל את החלטות ממשלת ישראל... אנו קשובים לכאבם של המתיישבים המפונים מביתם, נגלה קור רוח, נבצע את המשימה המוטלת עלינו ונזכור שהקריאות אינן מופנות אלינו אישית, אלא אל כוחות הצבא והמשטרה המבצעים את מדיניות הממשלה הנבחרת במדינת ישראל... לביצועה המלא של המשימה על ידי כל מפקד, חייל ושוטר ישנה חשיבות רבה להמשך קיומה של מדינת ישראל ויכולתה לממש את ריבונותה."

גרשון גילה גבורה אזרחית, בכך שלא סירב ולא ערק, התגבר על הקושי האישי וביצע את המשימה. מזלה של מדינת ישראל, שאת המשימה לא ביצעו מפקדים ששים לקרב, תאווי רצון "להיכנס בָּאִמְאִמָא של המתנחבלים" (כן, יש גם כאלה), אלא אדם כגרשון, שחינך את חייליו ושוטריו על שאין המדובר באוייב אלא באח, במלח הארץ, ושיש להתייחס אליו לא רק ברגישות ואיפוק אלא באהבה והערכה. בכך, גרשון וחבריו, מפקדי צה"ל ומשטרת ישראל, יחד עם מנהיגות מועצת יש"ע ועם תושבי גוש קטיף, שגילו אחריות לאומית עילאית, מנעו את מלחמת האחים אליה עלולים היינו להידרדר.

בין באי מסיבת הפרידה לגרשון, פגשתי את זמביש, מראשי מועצת יש"ע. השתתפותו של זמביש במסיבה, ביטאה את הערכתם של מנהיגי "הצד השני" בהתנתקות, לאחד המפקדים הבכירים של צה"ל בשטח. היתה זו הפגנת אחדות, בין שני אנשים, שלכאורה פיקדו על שני גייסות בשני צדדי מתרס, אך למעשה היו שותפים לגילוי של אחריות לאומית, שהצילה את מדינת ישראל ממלחמת האחים.

 

3. צרור הערות 5.10.14

* מאז השואה ובעיקר מאז הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה.

באמצעות הכחשת השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות.

מרכיב משמעותי ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי" ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל לגיטימיות לפשעיה. למרבה הצער, ישראלים יהודים הם בין מובילי הקמפיין.

אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.

 

* בתגובה לנאומו של נתניהו באו"ם, הודיע משרד החוץ של הרשות הפלשתינאי, שישראל מנצלת את השואה כדי לתרץ את פשעי המלחמה שלה ופשעיה נגד האנושות. הם כל כך לא מקוריים. בסך הכול מתרגמים את מאמריו של אורי משגב.

 

* לקראת יום הכיפורים על ראש הממשלה להתנצל בפני יונית לוי, על שלא הביא לאישורה את נאומו באו"ם.

 

* שנתיים לאחר רצח רבין פירסם משה פייגלין מאמר ב"נקודה", בו הוא גינה את הרצח, כיוון שהוא שולל אלימות, אבל... האבל בעצם מטיל את האחריות על הנרצח, ממשלתו וסביבתו הפוליטית. מה לא ניסינו? הפגנו, מחינו, צעקנו, התחננו ולא שמעתם... דחקתם אותנו לפינה.

המסר של המאמר הזה הוא של אדם הבטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן אופציה אחת לא קיימת אצלו – לכבד את האפשרות שגם אם הוא מפגין וגם אם הוא צועק וגם אם הוא בטוח בצדקתו וגם אם הוא באמת צודק, ההכרעה הדמוקרטית לא חייבת להיות כרצונו, ובסופו של דבר על ההכרעה הדמוקרטית להתקיים.

נזכרתי במאמר הזה, לנוכח מאמר היוצא מאותה נקודת מוצא פנאטית – מאמר של אורי משגב ב"הארץ", המצדיק את העריקה מהמלחמה בטרור. הכותרת: "אבל מה כבר אפשר לעשות?" – המאמר נפתח במשפט: "מהי בעצם הציפייה מאדם שחי כאן ומחליט בשלב מסוים שאינו רוצה לקחת חלק במפעל הכיבוש וההתנחלות? מה רוצים ממנו?" וממשיך בהתבכיינות ממושכת על כך שכל דרכי ההתנגדות חסומות בפני אדם כזה. לדוגמה: "אם הוא פועל לגייס תמיכה חיצונית או לעודד מעורבות בינלאומית, הוא הופך ליהודון שמתרפס בפני הגויים האנטישמים." אז פשוט אין לו ברירה אלא לערוק, ואפילו על הצעד הזה, הכל כך מובן מאליו, כל כך מתון, כל כך הגיוני באים אליו בטענות.

גם משגב בטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן גם אצלו לא קיימת אופציה אחת – לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, גם אם היא מאוד מקוממת אותו.

ויש לו תירוץ. אקיבוש הוא לא דמוקרטי. כלומר, הכול מותר, כי אין כאן דמוקרטיה.

זיכרו את ה-4 בנובמבר.

 

* למה עריקי 8200, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה – ודרגותיהם טרם נשללו מהם?

 

* זיוה להט, אלמנתו של צ'יץ', סיפרה בראיון ל"קול ישראל" שצ'יץ' התייסר לאורך שנים על כך שלחץ על רבין להשתתף בעצרת שבה נרצח, וחש רגשות אשמה על שבכך גרם למותו.

אין שמץ של הצדקה לתחושה הזו. האשמה ברצח היא על הרוצח, לא על הנרצח ולא על איש מהקשורים לנרצח. אין כל אשָם במקום, בזמן ובאירוע שבו בוצע הרצח – הנחישות של הרוצח והתפקוד הלקוי של המאבטחים היו עלולים להביא לאותה תוצאה באירוע אחר ביום אחר. מצער מאוד לשמוע שאדם סבל כל כך הרבה שנים מייסורי האשמה עצמית בלתי מוצדקת.

 

* שעה שארה"ב נלחמת בדאעש, אזרחי ארה"ב אינם מותקפים בטילים ואינם רצים למקלטים. זה רק אחד ההבדלים בין ארה"ב לישראל, הגורמים לכך שלארה"ב יש אורך רוח למלחמות ממושכות, של חודשים ושנים, בעוד לישראל אין אפשרות כזו. אולם ללא פעולה קרקעית, גם בשנים רבות של הפצצות מן האוויר, אי אפשר יהיה להשיג את המטרה שהציב אובמה – חיסול הארגון.

 

* כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה. אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.

הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.

דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט, אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין וגירושין בתוקף חוק המדינה.

הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול השם של פגמיה.

 

* חציית הקווים של עופר עיני לייעוץ להנהלת בנק דיסקונט בהתמודדות עם עובדיה היא מעשה מחפיר. תמורת בצע כסף האיש בוגד בכל מה שנאבק עליו כל חייו. הפגיעה המעשית בעובדים כתוצאה מייעוצו שולית לעומת הפגיעה הערכית שלו ברעיונות שלהם הטיף.

 

* יש לשנות את החוק, ולקבוע שבית משפט העליון יכול לפסול חוק, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 75% לפחות. זאת מתכונת דמוקרטית של מערכת הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אסור להשאיר את המצב הנוכחי, שבו הרכב מצומצם של שופטים יכול לפסול על חודו של קול חוק של הכנסת. זאת קלות בלתי נסבלת, בעיקר לנוכח היעדר ריסון עצמי בקרב השופטים ויד קלה על הדק האקטיביזם והפוליטיזציה.

 

* "הארץ" הוא נושא הדגל של הפוליטיזציה של בית המשפט העליון ("אקטיביזם שיפוטי"), אבל כאשר השופט רובינשטיין קרא לחון את פולארד, העיתון טוען שהוא עבר על תקנון האתיקה של השופטים, וציטט מתוכו באריכות.

 

* במוסף "הארץ" הגדיר אלון עידן מיהו האחר האולטימטיבי, עליו הוא מתנשא. הוא "בחור צעיר, בלי חולצה, עם קעקוע בזרוע, עם גאלח בצדדים, עם מכנסי הג'ינס החתוכים, עם נעלי ספורט נטולות גרביים המדבר באוטו תוך כדי שיחה בנייד."

מיטב הסטריאוטיפים. בקיצור, ערס. לא חשוב מאיזו עדה. כמובן שאותו ערס הולך ביום הכיפורים לבית הכנסת, רחמנא לצלן. וכמובן שהוא משתמש במילים "אח שלי" ו"נשמה". אבל לאלון עידן אין אחות והוא מוכן לסבול הכול, רק שהערס לא יקרא לו "נשמה".

תקרא לי "אשכנזי מניאק, חרא של בנאדם... עוד מילה ממך ואני חותך לך את הפנים, אז עדיף שתטוס לי עכשיו מהעיניים, יא זבל." העיקר, אל תקרא לי נשמה. "כן, תקרא לי זבל. זבל זה בסדר, זבל זה מצוין. אני זבל, בהחלט זבל, אין שום בעייה. רק לא נשמה. ולא אח שלי. ולא חיים שלי."

אז אמנם אני לובש חולצה, אין לי קעקוע בזרוע, לא גאלח בצדדים, לא מכנסי ג'ינס קרועים ואיני נועל נעלי ספורט ללא גרבים, אבל אני בהחלט מקבל את הזמנתו של אלון עידן, ומכנה אותו זבל. בהחלט זבל.

... העיתון לאנשים ששונאים גזענות וצ'חצ'חים.

 

* החשבון והנפש. קדימון של "ידיעות אחרונות" לקראת גיליון יום הכיפורים: "יום כיפור ב'ידיעות אחרונות'. חתונינט. אחרי פסטיבל החתונה קבלו את הרשימה המלאה: איך להתחתן כמו נינט ויוסי וכמה זה יעלה גם לכם," לא נגענו. העיתון של המדינה.

 

* הבריונים שידו אבנים באמבולנסים שנסעו להציל חיים ביום הכיפורים נכנסו לאחר מכן לבית הכנסת, היכו על חזם והתפללו בכוונה "על חטא שחטאנו לפניך," אך שכחו שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.

 

* איני שותף לביקורת המתחסדת על המסחור של אריק איינשטיין, כביכול, בכך שחברת "סלקום" נותנת חסות למופע ההצדעה לזכרו. מופעים, בוודאי מופעים גדולים, עולים כסף רב, וללא חסויות, קשה לעמוד בהם. נכון, גם נותני החסות מרוויחים מכך, הם אינם עושים זאת לשם שמיים, אלא כהשקעה בפרסום, אך זו השקעה לגיטימית ואם היא גם מקדמת את התרבות והאמנות, היא עדיפה על פרסום ישיר.

בעיקר איני אוהב את הטענה שזה לא מגיע לאריק איינשטיין, שבאופן אישי התרחק מפרסומות. האמת היא שאריק איינשטיין התרחק מהופעות, אז אולי מסיבה זו יש להימנע מהופעות בשיריו? לא נשמע הגיוני. אבל כאשר עוד הופיע, לא היסס לקחת חסויות למופעים.

למשל, ב-1977 אריק איינשטיין יצא למסע הופעות מצומצם בהיקפו – 20 הופעות בלבד, אך עם הרבה נגנים וזמרים, ובהם יוני רכטר, אפרים ואסתר שמיר ואחרים, שנקראה "אנשים אוהבים לשיר". חברת סכיני הגילוח "דיפלומט" נתנה חסות למופע. אריק איינשטיין הקליט פרסומת לרדיו ל"דיפלומט" – "אנשים אוהבים לשיר, אנשים אוהבים להתגלח, לשיר ולהתגלח ב'דיפלומט' הסכין הכפול." איינשטיין היה הפרזנטור של "דיפלומט" גם בקמפיין ב-1974 והוא גם הקליט פרסומות לטוטו ולג'ינס "Lee".

 

* אגב, משוררים דגולים כשלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות כהשלמת פרנסה.

 

* ביד הלשון: בצאת יום הכיפורים, אחרי תפילת "נעילה" ותקיעת השופר, בתפילת ערבית, נהוג לצאת אל מחוץ לבית הכנסת לברכת הלבנה או קידוש הלבנה (הגדרות שונות בעדות שונות). זו ברכה הנאמרת בחציו הראשון של החודש, כאשר הלבנה הולכת וגדלה, בואכה אמצע החודש, שבו היא מתגלה במלואה. מאחר והתפילה נערכת בחוץ, לאור הירח והכוכבים בלבד, הברכה כתובה בסידורים באותיות גדולות במיוחד, להקל על המתפלל. בבתי כנסת רבים, ברכת הלבנה כתובה בפונט ענק על קיר בית הכנסת.

בשל גודלן של אותיות קידוש הלבנה בסידור התפילה, נכנס לשפה העברית הביטוי "אותיות של קידוש לבנה", לציון אותיות גדולות מאוד.

היפוכן של אותיות קידוש לבנה, הן "אותיות טל ומטר". בתפילת עמידה ("תפילת שמונה עשרה" שבעצם היא אף פעם לא באמת תפילה עם שמונה עשרה ברכות, אך על כך – בפעם אחרת), מופיעה בקשה הנאמרת בנוסחים שונים בקיץ ובחורף. בקיץ – "תן ברכה" ובחורף "תן טל ומטר לברכה,"

כדי להבדיל בין הבקשה הזאת הנאמרת לסירוגין ולהסב את תשומת לבו של המתפלל לכך, היא יוצאת מרצף הדפוס וכתובה בפונט אחר – קטן מהרגיל. ומכאן הביטוי "אותיות טל ומטר" לציון אותיות קטנות מאוד.

 

* * *

מלכה נתנזון

שלושה שירים

 

עדיף כבר

 

לֹא, ד"ר לַנְסְקִי, אֲפִלּוּ לֹא מִלָּה,

מֵאָז זֶפֶת מִצּוּי הַקָּנָאבִּיס, הַמֹּחַ רֵיק,

סְתָם אָדָם מְרַחֵף בֵּין חַלְלֵי אֵין בְּרֵרָה,

אֲנִי בְּגוּפִי

וּמֹחִי

 

לֹא

 

"וְכָכָה אַתְּ רוֹאָה אֶת חַיַּיִךְ?"

לֹא, חֲבֵרָה,

עָדִיף כְּבָר

 

אין דבר עצוב מקרב שמסתיים בכישלון

 

אֲנִי, הַפִּחוּת הַזּוֹחֵל

מִשְׁפָּטַי, הַשָּׁבִים אֵלֵי,

גְּדוּעִים בְּאִבָּם

כְּרָאשֵׁיהֶם הַכְּרוּתִים שֶׁל קָרְבְּנוֹת דעא"ש.

 

 

סליחה

 

"סְלִיחָה, גְּבֶרֶת נָתַנְזוֹן, טָעִיתִי,

אֵין נְסִיגָה."

שְׂפָתַיִם נִפְעָרוֹת

נִסְגָּרוֹת

הֲגִיָּה אָמֶרִיקָאִית חוֹתֶכֶת בַּבָּשָׂר הַחַי.

 

אֶמֶשׁ לֹא יָדַעְתִּי מָה עוֹשִׂים עִם חַיִּים שֶׁנָּפְלוּ פֶּתַע בְּיָדַי כְּרִמּוֹן עֲסִיסִי

הַיּוֹם, 

 

מִשְׁפָּטִים אֲזוּקִים מְשַׁוְּעִים לְחִבּוּר

 

 

* * *

עמיקם אסם

במדינת היהודים צה"לה  ו...חרדה

מן הדברים הנשמעים מעל במות שונות ומפי לובשי מדים ועוטי דרגות למיניהן (כולל רם-הדרגה שביניהם) אנו למדים, כי צבא ההגנה לישראל הפך להיות "צבא ההגנה להגנת היהודים". ובתור שכזה כל מה שיגיע אליו מתורתם ומגישתם של שלומי אמוני למיניהם – יתקבל בברכה ובהרכנת ראש...)

הצבא ישמור על הכשרות... הצבא ישמור שבת... הצבא יוליך את בנינו בכל מיני מנהרות ומערות בהם שרויה רוחו של הקדוש ברוך... ובין לבין גם  יביא לשיחות עם החיילים – רבנים למיניהם המצטיינים כידוע באהבת ישראל, אך בה בעת אכולי-שנאה-ובוז למי שאינו מגזע אברהם אבינו... (טוב... ישמעאל לא נחשב, כידוע).

הזהו "צבא העם" עליו חלמנו ואל שורותיו התגייסנו כאזרחים שומרי חוק? – נכון, גם היינו ועודנו חדורים באמונה בצדקת הדרך, אך בהחלט לא מתוך אמונה במחויבות למי שנחשב על ידי המאמינים בו כבורא עולם.

שיגידו לנו מנהיגינו (מי הם?) אם בנינו "הולכים לצבא" כדי להתחנך שם ברוח דבר-השם ומלאכיו עלי אדמות או שהם מתגייסים להגנת הארץ והמדינה על כל אזרחיה (גם אם היא נתפסת כ"יהודית ודמוקרטית" – לפחות בעיני אלה המתכוונים לכך ברצינות...)

החרדים (וגם כמה וכמה מקרב ה"סתם דתיים") אינם מאמינים בדמוקרטיה – לא מפני שהם "רעים", אלא מפני שהם מאמינים במשהו אחר... אבל השפעתם על עיצוב דמות המדינה (שהיא בעיניהם "רעה חולה" – כידוע) היא הרבה מעבר לכוחם הממשי (עדיין).

שלא תהיה טעות: אין לי דבר נגד מי שבחר להיות יהודי חרדי, יש לי בעייה עם זה שהוא חושב, כי בכך פטר הוא עצמו מחובתו לקיום המדינה והחברה  שהוא חלק ממנה גם בתור אזרח וגם בתור נהנה מהטבות אין ספור, שבחלקן, בהחלט, אינן מגיעות לו – ובה בעת בא ללמדני את חובתי לכל מה שיקר וקדוש – בעיניו!

יש לי כבוד לחרדים המתגייסים לצה"ל וגם לאלה היוצאים לעבודה, ואין לי דבר נגד מי שבחרו והותר להם לעסוק בתורה. כל שאני דורש שיכירו בכך, שהם אינם "בנים יחידים" בארץ הזאת ושלא ינסו להלביש על כולנו גלימות ומגבעות שחורות (גם על כיפות סרוגות אני מוותר – אם רוצים להעטות אותן על ראשי... ולמרבה המזל – בינתיים –  לא כל כך רוצים...)

בוואדי ערה אמר לי  מכר ערבי (מותר שיהיה לי?) כי מדינת ישראל היא "דמוקרטית ליהודים – ויהודית לערבים."

"ניחמתי" אותו (כביכול) שאין לו מה לדאוג – גם הדמוקרטיה ליהודים היא עניין זמני... ולמי שאינו מאמין שלכך אנו מתקדמים, אני מרשה לעצמי לקרוא "קטן אמונה".

איזה צחוק... איזה פחד!.. אבל תתכוננו.

עמיקם אסם

אפיקים

 

* * *

אהוד בן עזר

שני שירים מתקופת מלחמת יום הכיפורים

מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

[2005, אזל]

 

1. האימפריה היהודית בוכה

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

 

אוקטובר 1973

 

 

2. צנום, גאה וללא אשליות

 

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

 

נובמבר 1975

 

ניתן לקבל לפי פנייה במייל את הקובץ של הספר כולו בוורד עברי

 

 

* * *

מתי דוד

המנהיגות החדשה של מחמוד עבאס

כל תומכיו של אבו מאזן בישראל ובקהילה הדיפלומטית בעולם גילו לאחרונה אצלו תכונות חדשות של יכולות מנהיגות שעשויים להפתיע את כולם לטובה. הם רואים בו את המנצח והמרוויח הגדול של תוצאות המכה שספג החמאס מישראל. בעזרתם של המצרים, הישראלים והאמריקאים הוא עשוי להוביל את הפלסטינים לפשרה, לפתרון ולקץ הסכסוך עם ישראל לדעתם.

לדעת תומכיו אבו מאזן הוא כל יכול

הוא יכניע את החמאס הקיצוני.

הוא ירגיע את הרחוב הפלסטיני.

הוא יוקיע את ישראל התוקפנית.

הוא יפקיע את הכיבוש הציוני.

הוא ירתיע את מתנגדיו ויורשיו.

הוא יפתיע את כל מנהיגי הסביבה.

הוא יצביע בעד פשרה ונגד זכות השיבה.

הוא יופיע כמנהיג האומה המאוחדת.

הוא יצדיע לפלסטין השלימה והמפויסת.

השלום יגיע בזכות המושיע אבו מאזן.

 

ההפתעה היחידה שמקלקלת את האופטימיות המגויסת (המזויפת) היא סקר דעת הקהל שערך ד"ר שקאקי בקרב הפלסטינים בעזה ובגדה, בימים אלה שלאחר המלחמה הישראלית בעזה נגד החמאס.

כמה תוצאות מהסקר:

אם היו נערכות הבחירות לנשיאות היום, הנייה היה מקבל 61 אחוז ואילו אבו מאזן היה מקבל 32 אחוז.

אם היו נערכות בחירות למועצה המחוקקת, חמאס היה זוכה 46 אחוז. אש"ף 31 אחוז. כל השאר 7 אחוז.

אם היו מתמודדים שלשה לנשיאות, הנייה, ברגותי ואבו מאזן, הנייה היה מקבל 48 אחוז. ברגותי 29 אחוז. אבו מאזן 19 אחוז.

 

הפלסטינים תומכים ב"חמאס עכשיו" ולא בשלום עכשיו

הסקר מוכיח כי הנייה והחמאס הם המנצחים לאחר "צוק איתן". הציבור הפלסטיני ברובו (בגדה התמיכה גדולה במיוחד) תומך בדרך וביעדים של "ההתנגדות" והטרור החמאסי להשמדת ישראל. הציבור לא מאמין שהרשות ברמאללה בהנהגת אש"ף ואבו מאזן יביאו לתוצאות.

רוב הפלסטינים מאמינים ב"חמאס עכשיו" ולא ב"שלום עכשיו".

הערכה שקולה ריאלית קובעת כי אם ישראל תפנה שטחים ביהודה ובשומרון כדי "לחזק" את אבו מאזן למען חלום השלום – החמאס ישתלט על השטח ועל רמאללה. התוכנית "שיקום תמורת פירוז" של הנשק החמאסי בעזה היא לא ריאלית. ואולם הסכנה של השתלטות החמאס על הרשות הפלסטינית (המתונה) היא מאוד ריאלית.

 

* * *

קישור לשיחה מעניינת מאוד של ד"ר דרור אַידָר עם פרופ' ירמיהו יובל על ספרו של יובל על האנוסים בספרד:

http://www.israelhayom.co.il/article/222931

 

 

 

* * *

באבל על מותה של ורדה רז לבית סימקין בגיל 72 לאחר מחלה קשה

 ורדה, בתם של יהודית ויואל סימקין

נכדתו של מרדכי סימקין

היתה נצר לאחת המשפחות הוותיקות ביותר והמייסדות של פתח-תקווה

תנחומינו למשפחה העניפה

 

* * *

נפתלי רז

אמיץ ב"הגנה" ובצה"ל, אמיץ כלוחם שלום

את האלוף ואת ראש עיריית ת"א הכירו כולם. מעטים הכירו את מפקד ההגנה שפינה את הר-טוב, ואת נשיא המועצה לשלום ולביטחון.

לפני שבועיים הדרכתי טיול של חוג "אלול", חוג הכולל את ה"גנראלים" הקשישים של צה"ל, בראשות ניצב בגימ' ותת-אלוף במיל' שאול גבעולי. בהדרכה בשרידי המושבה הר-טוב (בין צומת שמשון לבית-שמש) – סיפרתי על מפקד הפינוי של המושבה במלחמת העצמאות, צ'יץ', שלמה להט. הפתעתי בגילוי את ותיקי צה"ל, ונראה שאפתיע גם אתכם:

יום אחרי הקמת המדינה, ב-15.4.1948, הורתה "ההגנה" (צה"ל טרם נוסד) לפנות את תושבי המושבה הרטוב, שהיו במצור, למושב כפר-אוריה. מפקד צעיר, בן 20, שהזדהה כצ'יץ', הבריח בלילה את התושבים, על ילדיהם, בין כפרים ערבים. צ'יץ' פקד ללכת בשקט מוחלט, פן ישמעו אותם הלוחמים הערבים ויתנפלו עליהם.

לפתע החל אחד התינוקות לבכות, בזרועות אימו. צ'יץ' הורה לאם: "להשתיק את התינוק מיד, בטוב או ברע!"

האם קפאה מפחד. אחד המפונים משך מידיה את התינוק, חיבק אותו, הצליח להרגיעו והמשיך עימו בהליכה, והציל את חייו.

לימים שאלתי את האלוף (מיל') צ'יץ' האם הסיפור נכון, ואיך העז להורות על שקט גם בסיכון חיי התינוק. צ'יץ' אישר את הסיפור, ואמר: "הייתי מוכרח להחליט בין סיכון חיים של 70 איש לסיכון חיים של התינוק. גם ממרומי ניסיוני הצבאי מאז, הייתי חוזר היום על אותה פקודה. תודה לאל שהתינוק נרגע."

צ'יץ' התפרסם כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני במלחמת ההתשה וכראש אגף כוח אדם בצה"ל, אלוף, וכראש עיריית ת"א מטעם הליכוד. אבל אני הכרתי אותו כליכודניק שוחר שלום – כנשיא "המועצה לשלום ולביטחון" בשנים 1994-2001. על רקע ההפגנות האלימות נגד הסכם אוסלו ונגד ראש הממשלה רבין, יזם צ'יץ' ב-1995 את עצרת התמיכה ברבין, בקריאה "כן לשלום – לא לאלימות!" – לאחר ששיכנע את רבין להסכים לבוא לעצרת, הקים ציץ' מטה לארגון העצרת, בהשתתפות בכירי המועצה לשלום ולביטחון ונציגים ממפלגת "העבודה" וממרצ. אני, אז קמב"ץ מרצ, התנדבתי למטה, וריכזתי את ההסברה עם תא"ל במיל' יעקב אבן. התפעלתי במטה מההנהגה העניינית של צ'יץ' ומחוש ההומור שלו, אבל במיוחד – מתמיכתו הנחרצת בהכרח להגיע לשלום עם הפלסטינים.

לאחר הרצח היינו כולנו המומים, אבל צ'יץ' האשים את עצמו באחריות לרצח.

שאול גבעולי, שהזכרתי לעיל, היה אז מנכ"ל המועצה לשלום ולביטחון. שאול צירף אותי למועצה, וקשריי עם צ'יץ' התהדקו. צ'יץ' ניער את המועצה, וסחף את בכיריה – אלופים, תא"לים ואל"מים במיל' – לצאת מכנסים סגורים להפגנות שלום בצמתים. באירועי אוקטובר 2000 יצאנו, ביוזמת צ'יץ' ובהובלתו, למסע ניחומים אל הורי הצעירים הערבים שנהרגו באש כוחות המשטרה. החום האנושי שצ'יץ' הקרין למשפחות הערביות השכולות הרשים את כולנו עד דמעות.

גם אחרי שצ'יץ' התפטר מתפקידו כנשיא המועצה, לאחר 7 שנים בתפקיד, שמרנו קשר. כאשר בנו של אחד מחבריי נאסר בצבא במשך חודשים, שוב ושוב, בשל סרבנות, טילפנתי לצ'יץ' לעזרה. ידעתי שכאלוף (מיל') בצה"ל הוא מתנגד חריף לסרבנות (והוא ידע שזו גם עמדתי). אך מששמע צ'יץ' את הפרטים, אמר לי שהיחס לצעיר נראה לו כהתעללות מופרזת. צ'יץ' טלפן לראש אכ"א של אותם ימים, והבעיה באה על פתרונה.

באחד מ"סבבי" הטילים על שדרות, לפני כ-10 שנים, הוביל צ'יץ' "שיירת הזדהות" שאירגנתי לשדרות. קנינו מוצרים לשבת במכולות ריקות, תרמנו סכום נכבד לנער בן 13 שהטילים ביטלו לו את מסיבת הבר-מצווה, ולבסוף התיישבנו בבית-קפה ממוגן לשוחח עם תושבים.

אחד מהם, שיריונר בעבר, זיהה את צ'יץ' וזעק: "המפקד, אני מצדיע לך!"

צ'יץ' קם, הצדיע, וקרא: "אנחנו באנו הנה, מתל-אביב ומירושלים, להצדיע לכם, תושבי שדרות!"

כולם התמוגגו.

אמיץ ב"הגנה" ובצה"ל, אמיץ כלוחם שלום. מחר בבוקר אסע לת"א להצדיע לו בפעם האחרונה. יהי זיכרו ברוך.

 

* פורסם לראשונה במגזין "על צד שמאל" ביום חמישי, ה-2 באוקטובר 2014

 

* * *

איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדיק

הרש"פ חולקת כבוד לרוצחים של שלושת הנערים הישראלים

הרש"פ מכנה את המחבלים "שהידים" ובכך מייחסת להם מעמד גבוה מבחינה דתית. הרש"פ כינתה בתיאורים הבאים את הרג הרוצחים:"הוצאה להורג. פשע 'ישראלי' מתועב. הוצאה להורג פחדנית. התנקשות. פשע ההוצאה להורג. פשע בכוונה תחילה. הוצאה להורג בדם קר."

ביוני 2014 מחבלים מחמאס חטפו ורצחו את אייל יפרח, 19, גיל-עד שאער, 16, ונפתלי פרנקל, 16. בהקלטת המשטרה של שיחת הטלפון שביצע אחד הנערים תוך כדי החטיפה, נשמעות יריות ולאחר מכן קולות שמחה של הרוצחים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה.

בשבוע שעבר, ישראל איתרה את מקום המסתור של הרוצחים. כאשר ניסו כוחות צה"ל לעצור את השניים, פתחו המחבלים בירי על הכוחות, ונהרגו בחילופי האש. למרות שראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, הצהיר בגלוי שאנשי חמאס הם שחטפו ורצחו את שלושת הנערים, מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" תיעד שמקורות ברש"פ טוענים כי ישראל היא שביצעה את הפשע, כדי שישמש כעילה לפתיחה במלחמה בעזה.

 

"ופא", סוכנות הידיעות הרשמית של הרש"פ, מגדירה את הריגתם של המחבלים על ידי ישראל במהלך הניסיון לעצור אותם כ"הוצאה להורג," בעוד שהמחבלים זוכים לתואר של כבוד – "שהידים."

באיסלאם, לשהיד מובטח תגמול רב מאללה. "ופא" לא ציינה את הסיבה שבגינה ישראל ניסתה לעצור את השניים:

"כוחות הכיבוש הישראלי הוציאו להורג היום, יום ג', בשעות הבוקר המוקדמות, את האזרחים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה, בפעולה צבאית של הכיבוש במרכז העיר חברון... מקורות ביטחוניים אמרו ל'ופא' כי כוחות הכיבוש עודם מחזיקים בגופותיהם של שני השהידים. ["ופא", סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית, 23/09/2014].

 

השר לענייני דת ברש"פ, יוסוף אדעיס, גם כן תיאר את הרוצחים כ"שהידים" שכוחות הצבא הישראלי "התנקשו בחייהם":

"שר ההקדשים וענייני הדת [ברש"פ], שיח' יוסוף אדעיס, גינה את הפשע ה'ישראלי' המתועב שביצעו כוחות הכיבוש בעיר חברון, כאשר הם התנקשו בחייהם של כמה מבני עמנו היום בבוקר. [הפשע] גבה את חייהם של השהידים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה."

[מען, 23/09/2014]. 

 

הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ הציגה את הרג המחבלים בתור "הוצאה להורג בדם קר."

מגיש החדשות בטלוויזיה הפלסטינית: "כוחות הכיבוש הוציאו להורג בדם קר את האזרחים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה בפעולה שביצעו היום בבוקר. שלטונות הכיבוש מאשימים את אל-קוואסמי ואבו עיישה בחטיפה ובהריגה של שלושת המתנחלים בחודש יוני האחרון בחברון." [הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 23/09/2014].

 

תנועת פת"ח, שבראשה עומד מחמוד עבאס, גינתה את הרג הרוצחים על ידי ישראל, וכינתה אותה "הוצאה להורג פחדנית."

דובר תנועת פת"ח, אחמד עסאף, גינה את ההוצאה להורג הפחדנית שביצע צבא הכיבוש הישראלי נגד האזרחים הפלסטינים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה היום בבוקר בחברון. בהצהרות לתקשורת אמר עסאף כי פשע ההוצאה להורג הוא הפרה חמורה של החוק הבינלאומי."[מען, 23/09/2014].

 

מקורות מסויימים ברש"פ האשימו את ישראל בהריגת המחבלים כדי למנוע מהם לדבר: "מושל מחוז חברון, כאמל חמיד, אמר כי 'הכיבוש הוציא לפועל גזר דין מוות נגד שני אזרחים מחברון, וזהו פשע בכוונה תחילה'."

מושל המחוז אמר: 'הכיבוש מסתיר בכוונה את פשעו, על ידי הוצאה להורג של הצעירים אלקואסמי ואבו עישה. הוא לא ניסה לעצור אותם ולחקור באותם בנוגע לטענותיו לפיהן הם האחראים לרצח שלושה מתנחלים ביוני האחרון." [מען, 23/09/2014].

 

"בשעות הבוקר המוקדמות... רצחה ישראל את הצעירים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה... שני הצעירים הם חברי תנועת חמאס מהעיר חברון, והם 'מואשמים' בחטיפה וברצח של שלושת המתנחלים הישראלים ב-12 ביוני שעבר... באמצעות רצח הצעירים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה, פעולת החטיפה, שהיוותה תירוץ למלחמה (כלומר, מבצע 'צוק איתן'), נכנסה לשלב חדש של עמימות... ייתכן כי לו היו בחיים, הם היו אומרים לנו ולעולם כי לפעולת החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים אין כל קשר לגרסה הישראלית המוצהרת. על כן, הוצאתם להורג של הצעירים מרואן ועאמר היתה בבחינת רצח של האמת."

[יחיא רבאח, בעל טור קבוע בעיתון הרשמי של הרש"פ וחבר מועצת ההנהגה של פת"ח בעזה. אל-חיאת אל-ג'דידה, 24/09/2014[.

 

"המשלחת הפלסטינית לשיחות הרגיעה בקהיר גינתה את הפשע המתועב שביצעו כוחות הכיבוש אתמול בשעות הבוקר המוקדמות בעיר חברון, ברציחתם של השהידים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה. ההודעה שפרסמה המשלחת לפני חידוש המו"מ הבלתי ישיר עם ישראל אמרה: 'המשלחת הפלסטינית משוכנעת לחלוטין כי הפעולה שביצעו כוחות הכיבוש בחברון באה במטרה להסתיר את האמת בנוגע לגרסתו [של הכיבוש] באשר למה שאירע מאז היעלמותם של שלושת המתנחלים בחברון."

[אל-חיאת אל-ג'דידה, 24/09/2014].

 

דובר כוחות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים גם כן האשים את ישראל בהתנקשות בחיי שני המחבלים ואמר שאשמתם הינה רק "גרסה ישראלית" של האירועים: "אלפי אזרחים השתתפו אתמול [23/09/2014] בעיר חברון בהלווייתם של השהידים מרואן אל-קוואסמי ועאמר אבו עיישה, שנרצחו אתמול בשעות הבוקר המוקדמות על ידי כוחות הכיבוש... ישראל האשימה את שני השהידים בחטיפה וברצח של שלושת המתנחלים בחברון לפני שלושה חודשים וחצי. אולם, דובר מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, עדנאן אל-דמירי, אמר כי הסיפור בנוגע לצעירים אבו עיישה ואל-קוואסמי על כל פרטיו הינו 'סיפור ישראלי מתחילתו ועד סופו'."

[אל-חיאת אל-ג'דידה, 24/09/2014].

 

לחץ להצהרות של הרש"פ ופת"ח בנוגע לחטיפה ולרצח של שלושת הנערים. כפי שצוין, הרש"פ מכנה את שני המחבלים "שהידים". את משמעות הכבוד שגלום בתואר הזה ניתן להבין משני הקטעים הבאים, שלקוחים מתוך דרשות של מחמוד אל-הבאש, השר לענייני דת ברש"פ לשעבר וכיום יועצו של עבאס. בדרשותיו, מדגיש אל-הבאש את הערך של מות-שהידים. שר הרש"פ לענייני דת, מחמוד אל-הבאש:

"אחרי הנבואה והצדיקות, אין מעמד נעלה יותר אצל אללה מאשר מעמד השהאדה... 'אל תחשוב כי הנהרגים לשם אללה מתים המה. לא, כי חיים הם, ואצל אללה פרנסתם' (קוראן, סורה 169:3, מבוסס על תרגומו של רובין). אללה ישתבח אסר עלינו, להחשיב אותם [את השהידים] כמתים... הם אף הלכו אל המוות בחיוך... השהיד – יש לו אצל אללה זכות שאין לאף אחד מלבדו... גם לא הצדיקים... רק השהידים מייחלים לשוב אל העולם הזה. מדוע? מפני מה שהם רואים, הכבוד שאללה מייעד להם. כך שהם מייחלים לשוב לעולם הזה, כדי להיהרג פעם נוספת, כדי למות כשהיד פעם נוספת... אללה יתעלה דיבר עם אחד מהם [מהשהידים], כאשר הגיע אליו ג'אבר בן עבדאללה... אחרי כל מה שראה בגן העדן – הוא רוצה לשוב ולהיהרג, כדי לטעום את כאב המוות פעם נוספת...  אמר לו עבדאללה: 'הו ריבון, אז הודע למי שאחרינו על מה שמצאנו"... אללה בעצמו מעביר לנו מסר מהשהידים. הנביאים מעבירים את דברו של אללה, ואללה מעביר את דברי השהידים. איזה חסד... 'השהיד, חטאיו נמחלים ברגע שדם מתחיל לזרום מפצעו... השהיד מעיד לטובת שבעים מבני משפחתו, ומציל את כולם מהגיהינום. השהיד עם הנביאים והצדיקים. כאשר איימו על יאסר ערפאת... הוא אמר... 'אתם מאיימים עליי במוות? אני חושק במוות. אני בא רק אליו, אני חותר רק אליו...'

לעולם לא נזכה במעמד הנביאים, לא נזכה. אם כך, הבה ונזכה במעמד השהידים... אני אומר לכם, אחים, כמו שאמר הנביא [מוחמד]: 'מי שמבקש בכנות את השהאדה, אללה מביא אותו למעמד השהידים, גם אם הוא מת במיטתו'."

[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 08/11/2013].

 

שר הרש"פ לענייני דת, מחמוד אל-הבאש: "אחים, אם ירצה אללה תהיה לנו אחת משתי התוצאות הטובות ביותר – ניצחון או שהאדה – ואיזה גורל טוב זה, ואיזו דרגה טובה זו – הניצחון או השהאדה."

[הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 20/12/2013].

 

שלח: מתי דוד

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הרצאה במועדון "אחווה" בחיפה, 1972

מתוך היומן

14.12.72. ט' בטבת תשל"ג. יום חמישי. הערב אני נוסע לחיפה להרצות בפני קהל ערבי-יהודי במועדון "אחווה", של רק"ח, על דמות הערבי בספרות העברית. אקווה שהערב יהיה מעניין ולא פוגע. וכי גילוי רשת הריגול בה שותפים שני צעירים יהודים לא יגרור את המפגש לפסים של פוליטיקה ושילהוב יצרים.

אחרי חצות.

בחזרה מן ההרצאה בחיפה. בסך הכול היה די מאכזב – אולי משום שלא קרה שום דבר מפתיע. נסעתי ברכבת. בכרטיס הנחה של נכה צה"ל. באתי למועדון "אחווה" בשדרות הכרמל. סמיח אל-קאסם פתח את הערב בדברים מגמתיים על הסופרים שתיארו את הערבים באופן חיובי או שלילי. אחר-כך הרציתי אני כשעה ורבע. ובערך בנוסח הראיון ב"שדמות". רוב הקהל היה מורכב מיהודים. מיעוטם ערבים. ורוב המשתתפים בוויכוח היו אף הם יהודים. כך שלא היה בכך עניין וחידוש רב. רק בסוף דיבר ערבי מבוגר אחד, משכיל, בטוב טעם, על ספרו של תמוז "הפרדס" ואמר – "למה דווקא אני מוכרח לאנוס את לונה? לכבוש בכוח? למה הוא מתאר דווקא אותי בתור שכזה?"

 [האיש החכם היה אמיל חביבי. ואם אינני טועה הוא גם הוסיף ואמר: "גם אני רוצה להיות פעם מישהו שמתאבד מרוב התלבטות מוסרית ומצפונית, כמו האח דניאל בסיפור של תמוז." – ואת דבריו אלה הרביתי לצטט בהרצאותיי הבאות].

אחרי ההרצאה הזמין אותי סמיח אל-קאסם לביתו. קצת היססתי אך נעניתי כדי שלא להעליב אותם. יחד איתו היו ע'אסם עבאסי, אשר הזמין אותי בשעתו להרצאה, ואיש יהודי מוזר, משורר לפי דבריו, בשם א. נוף, הקרוי גם ברזילי. מעודי לא שמעתי את שמו. נשמע מצד אחד משורר מתוסכל ומצד שני טיפוס חשוד שאין לתת בו אמון. הוא נתלווה אליי חזרה בדרך לתל-אביב וניסה כל הדרך, בעדינות, לטפטף באוזניי תעמולה קומוניסטית.

ישבתי כשעה אצל סאמיח אל-קאסם. הוא ביקש ממני את הנוסח של הראיון ב"שדמות" לתרגום ב"אל-ג'דיד". וכן השארתי בידו עותק של המאמר ב"מעריב" ובו הוויכוח שלי עם מחמוד דרוויש. סאמיח ניסה לרמוז כאילו גם הוא וגם אני עושים הצגה מסויימת – הוא מוכן להופיע בפני ערבים בארץ כאוייב ישראל, כדי שישמעו לקולו בדברים אחרים, כאילו לשלם את המס, ואילו אני מזהיר את מחמוד דרוויש שלא יפרש את הייאוש של גיבוריי כחולשה – כאילו מתוך חשש פן מה יאמר הציבור היהודי על כך שערבי משתמש בחומר שלי נגדנו [היהודים]. הכחשתי שאני עושה בכך הצגה. אבל במחשבה שנייה, אולי הוא צודק קצת. הוא ניראה בחור פיקח למדי. לא תמים, ומשכיל. ויחד עם זאת היו כולם שופעים ידידות, סובלנות וממש אהבת מדינת ישראל. אולי משום שהם חוששים פן יזהו אותם עם רשת הריגול שנתגלתה.

ועם כל זאת נשאר לי טעם רע כלשהו מן הפגישה. הרגשתי עצמי כל הזמן ככבשה תמימה הצריכה להיזהר מזאבים נוכלים. חשבתי על כל מילה ולא נתתי בהם אמון. הם גם ביקשו שאופיע פעם שנייה – ולא התלהבתי. [כמובן שכל הנסיעה וההרצאה שלי היו בהתנדבות].

אגב, אחד המשתתפים הערבים אמר דבר נכון: שהספרות העברית ואולי גם הציבור רואים תמיד את הערבי כפי שניראה לפני עשרים ושלושים שנה ולא מתבוננים בהווה. [אותו משתתף היה אמיל חביבי]. נזכרתי שכך בדיוק היתה הטענה של [ד"ר] טמרין כלפי ראיית הצבר את היהודי הגלותי.

אולי אלה הן דיעותיי הקדומות – אך בסופו של דבר מרגיז אותי שאנשים אלה היו כל כך נחמדים. אם אלה אויבי ישראל! בסך הכול ניראו די פרובינציאליים, מסכנים, ומהלכים בצידי דרכים. אש הקנאות לא בערה בעיניהם. ואינני מתאר לעצמי שעשו לכבודי הצגה.

 

 

* * *

ח'אלד אבו-טועמה

סירות המוות

כפי שמעידים אירועי השבועות האחרונים, מאות, אם לא אלפים של פלסטינים מעדיפים לסכן את חייהם בים מאשר לחיות תחת שלטונן של ממשלות פלסטיניות ותחת מרותם של מנהיגים פלסטיניים שמטרתם היחידה היא לנפח את חשבונות הבנקים שלהם.

במקום ליצור מקומות עבודה לצעירים ולצעירות, ניהלו ביניהם חמאס והרשות הפלסטינית במהלך שבע השנים האחרונות מאבקים על כסף וכוח. עתה הם עסוקים בתכנון האופן שבו ישימו את ידיהם על מיליוני הדולרים שאמורים להיות מושקעים בבנייתה מחדש של רצועת עזה. חמאס מעוניין להשתמש ברש"פ כצינור שדרכו תזרים הקהילייה הבינלאומית כספים לרצועת עזה – צעד שבסופו של דבר יאפשר לחמאס להדק את אחיזתו על האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בה.

בשבועות האחרונים נהרגו או נפצעו עשרות מהגרים פלסטיניים מרצועת עזה בניסיונם להגיע לאירופה דרך הים. לפחות 500 פלסטינים נעדרים, לאחר שהספינות שנשאו אותם שקעו במצולות. כמה מן הדיווחים מכילים השערות כי את הספינות הטביעו בכוונה כנופיות יריבות, שנאבקות ביניהן על המזומנים שמוכנים הפלסטינים לשלם כדי לעזוב את רצועת עזה. הפלסטינים מכנים את התופעה – שערוריית סירות-המוות.

ככל הידוע, שילמו המהגרים הפלסטיניים אלפי דולרים לאנשי חמאס ולמבריחים מצריים על מנת שהללו יסייעו להם לצאת מהרצועה. שר החוץ של הרש"פ, ריאד אלמאלכי, טען כי כל פלסטיני שילם 1000 דולר לנציג של חמאס במעבר רפיח למצרים. נראה כי התשלום מגיע אף ל-5000 דולר לנפש. לדברי אלמאלכי, חקירה ראשונית העלתה כי הפלסטינים ברצועת עזה נפלו קורבן לחמאס ולגנגסטרים מצריים שהצליחו לפתותם באמצעות הבטחות כוזבות.

לפי דו"חות שונים, כ-13 אלף פלסטינים כבר ברחו מהרצועה לאירופה בעזרתם של הפושעים. מרביתם עזבו דרך מנהרות ההברחה של חמאס או על ידי שיחוד אנשי הביטחון של הארגון במסוף רפיח. 25 אלף פלסטינים נוספים מרצועת עזה הגישו בקשות הגירה לארצות באירופה.

אף על פי שחמאס מכחיש כל קשר ליציאה ההמונית, חשפו פלסטינים ברצועה כי התנועה האיסלאמית הקימה משרדים מיוחדים שבהם מתנהלת הרשמה של אלה המבקשים להתחיל חיים חדשים באירופה. הם סיפרו כי פעילי חמאס מספקים לאלה המבקשים להגר ויזות מזוייפות ותעודות מסע שיאפשרו להם להיכנס לאירופה. חמאס אמר השבוע כי כוחות הביטחון שלו עצרו כמה חשודים במעורבות בהגירה הבלתי חוקית, אך סירב לומר אם החשודים הם אנשי חמאס.

 

שיתוף פעולה בין גנגסטרים

עיתונאי פלסטיני ברצועת עזה אמר כי חמאס השתמש גם במסגדים כדי לעודד פלסטינים להגר לאירופה. באחד המסגדים בדרום הרצועה אמר מטיף בכיר של חמאס למאמיניו: "אלה שאינם מאושרים תמיד יכולים להגר לאירופה. איננו מאלצים שום אדם להישאר כאן."

מרבית המהגרים עזבו את עזה דרך מנהרה באורך 2 ק"מ השייכת לפעיל בכיר בחמאס. ניצולים סיפרו לוועדת חקירה שמינתה הרשות הפלסטינית כי כשהגיעו לצד המצרי של הגבול, חיכו להם גנגסטרים מצריים ושדדו את כספם.

"גנגסטרים של חמאס שיתפו פעולה עם גנגסטרים בצד המצרי של הגבול," אומר פקיד בכיר של הרש"פ, המקורב לוועדת החקירה. "הם פועלים ממש כמו מאפייה, מנצלים את מצבם הקשה של האנשים, במיוחד של גברים צעירים המייחלים למצוא עבודה וחיים טובים יותר באיטליה ובמדינות אחרות באירופה."

לדברי פלסטינים, ההגירה מעזה החלה הרבה לפני "צוק איתן", אך המגמה התעצמה באורח דרמטי מאז שסבב לחימה זה הסתיים בסוף אוגוסט.

"חמאס נכשל במתן סיוע לפלסטינים מאז שעלה לשלטון ב-2007," טוען אחמד באדר, שבנו הצליח לעזוב את רצועת עזה דרך מנהרה שבוע אחד בלבד אחרי שנפסקה האש. "לצעירים ברצועה אין כלום: אין עבודה, אין בילויים ואין ביטחון. צעירים המסיימים את האוניברסיטה אינם יכולים למצוא עבודה אם אינם משתייכים לחמאס."

הן חמאס והן הרש"פ אחראים לטרגדיה של המהגרים הפלסטיניים. שני המחנות היריבים נכשלו בשיפור תנאי המחייה של תושבי רצועת-עזה. במקום לייצר מקומות עבודה לצעירים ולצעירות, ניהלו חמאס והרש"פ במהלך שבע השנים האחרונות מאבקים על כסף וכוח. עתה, שני המחנות מאשימים זה את זה בטרגדיה של המהגרים הבלתי חוקיים. וכמובן, הם מאשימים גם את ישראל בכך שאלפי פלסטינים אינם מעוניינים יותר לחיות תחת שלטונם של הרשות הפלסטינית או של חמאס.

חמאס טוען כי פלסטינים בורחים מרצועת עזה כיוון שמנהיגם (מחמוד עבאס) הוא חסר ישע בן 80 – "הסובל ממחצית המחלות הקיימות בעולם."

הרש"פ מצידה טוענת כי הפלסטינים בורחים מ"הגיהינום של חמאס". חמאס והרש"פ מחליפים האשמות והשמצות בעוד שתושביהם מנוצלים לרעה רגשית וכספית, נשדדים, טובעים והופכים טרף לכרישים. ואילו כעת עסוקים חמאס והרשות הפלסטינית במציאת דרכים לשים את ידיהם על מיליוני הדולר שאמורים להיות מושקעים בבנייתה מחדש של הרצועה.

בשיחות ה"פיוס" בין שני הצדדים שנערכו בשבוע שעבר בקהיר, הטרגדיה של המהגרים הפלסטיניים לא נדונה כלל. שוב, פקידים של חמאס ושל פת"ח החליפו ביניהם נשיקות וחיבוקים בהכריזם על הסכם נוסף שנועד ליישם את ההסכם שקדם לו. למעשה, זה מה שחמאס ופת"ח עושים מאז 2006 – חותמים על עוד ועוד הסכמי פיוס מבלי להשיג שום תוצאות ממשיות. מיותר לציין, שעד עתה אף אחד מן ההסכמים לא יושם. לדעת ספקנים, גם ההסכם הנוכחי בין חמאס ופת"ח יהיה כאבן שאין לה הופכין, בשל הפער העצום בעמדותיהם של שני הצדדים.

נראה כי חמאס מוכן להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה לא משום ששינה את האידיאולוגיה שלו, אלא משום שהוא מעוניין לנצל את הרשות ככלי שדרכו יתועלו כספי הקהילייה הבינלאומית לרצועה – צעד שבסופו של דבר יאפשר לחמאס להדק עוד יותר את אחיזתו על האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בה.

נשיא הרש"פ מחמוד עבאס מצידו מעוניין אף הוא לשמש גשר לתיעול הסיוע הכספי לרצועה. הוא מקווה שממשלתו תתחזק אם תינתן לה הסמכות לחתום על המחאות ולחלק סיוע. כמובן, הוא גם מקווה שחלק מהכספים ימצאו את דרכם לחשבונות הבנק של נאמניו ומקורביו.

אך ברור כי פלסטינים רבים ברצועת עזה איבדו את אמונם הן בעבאס והן בחמאס. כפי שהוכיחו השבועות האחרונים, מאות אם לא אלפים של פלסטינים מעדיפים לסכן את חייהם בים מלחיות תחת ממשלות פלסטיניות ומנהיגים שמטרתם האחת והיחידה היא להעשיר את חשבונות הבנק שלהם.

 

* המאמר פורסם לראשונה באנגלית בGatestone Institute- וכן במגזין "מראה" 308.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

חשבון נפש יהודי חילוני

שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990

בחדר-האוכל במשמר-העמק

כאשר נפגשתי בתל-אביב עם חבריכם חנה (קציר) ומנחם (בֵּזְנֵר), לשיחה מקדימה על נושא ההרצאה – חשבון הנפש, ראיתי שחנה קצת לא מרוצה. היא התרשמה כנראה שאני יותר מדי זחוח-דעת, יותר מדי אופטימי, ואולי לא כל-כך מתאים להופיע אצלכם הערב; ומה שאדבר כאן, אמרתי גם בפניה – והוא, שאני לא אומר: אשמנו, חטאנו, בגדנו – אני לא מן האנשים שנהנים להכות על חטא, כאילו היה מדובר ב"מסע התעוררות" שמזמינים אליו מרצה והוא, בנוסח המגיד או הדרשן, כמו ר' גרונם יקום-פורקן מ"תמול שלשום" של עגנון, צריך לבכות ולייסר את האנשים ולגרום להם שיבכו. אני משאיר דברים כאלה לאלי ויזל ודומיו בימינו, ומבקש להסביר מדוע חשבון הנפש שלי אינו הכאה על חטא.

 

לנו, כאנשים חילוניים, כאנשים אתיאיסטיים, כאנשים ציוניים, המסורת היהודית-תיאולוגית של הכאה-על-חטא מביאה להטעייה, הטעייה שמקורה אנושי עמוק, והיא – שאילו היינו טובים יותר היתה גם המציאות טובה הרבה יותר – – – אך מה לעשות וזה לא נכון. יש איזה חטא של גאווה ושל רגש עליונות לחשוב שהכול תלוי במעשינו, וכי הקטסטרופות מבחוץ, כפי שהנביאים למשל ניסו להסביר – הן עונש על חטאינו. זאת אומרת, אותו נבוכאדנצר, ממש כמו סדאם חוסיין היום, הוא אולי עונש על כך שבבתינו המזוזות פגומות או שאנו עושקים דלים.

לא. חיינו אינם חיי אנשים המבינים את ההיסטוריה כך שאם בני יהודה וישראל לא קיימו מצוות ועשו הרע בעיני אדוני – אזי קמו נבוכאדנצר או סנחריב והחריבו את ארצם והיגלו אותם. אפילו ליבוביץ (בשיחה עימו לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ששימש בסיס לדיון הזה), הוא – כיהודי מאמין, דתי – תפיסתו ההיסטורית מאוד-מאוד רציונאלית בכך שהוא אומר – אין ביטחון מוחלט בקיום, קטסטרופה יכולה ליפול עלינו מבחוץ, עקב צירוף-נסיבות עולמי; והוא, כאדם דתי, אינו רואה בכך עונש ממעל, אלא צירוף מקרים, ולא משנה אם העם חטא או אם הם קדושים בני קדושים – הקטסטרופה עלולה לבוא.

התחושה שלי, מדוע אני לא מוכן להכות על חטא, נובעת מעוד מקור שהוא מאוד חילוני, מאוד אתיאיסטי. אציג זאת כך: כאשר מנסים לבחון את הנושא מן הצד הדתי, נכנסים לוויכוח התיאולוגי העתיק והממושך, שהעסיק גם את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, ואת הקבלה. הוויכוח על ההבדל שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. אם אלוהים הוא כל-יכול – גם הרע בא ממנו. אם הרע לא בא מאלוהים – אזי אלוהים אינו כל-יכול, ואם איננו כל-יכול, הוא אינו יכול להיות אלוהים, כי אזי כל המושג של אלוהים אין לו על מה להסתמך.

הקבלה, חלק גדול ממנה, ספר הזוהר, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י – ניסו להסביר ולפתור את המעבר הדק שבין קיום נפרד שיש לכוחות הרע – לבין צד השמאל ואיזושהי התעבות של כוחות-הדין האלוהיים במערכת הספירות, כוחות שהם כמעט מתקרבים לצד של הרע, ובכך לפתור בעייה זו, שלדעתי אינה ניתנת לפיתרון; כי או שהרע יש לו קיום עצמאי, ואז אין אלוהים, או שאלוהים קיים ואחראי גם על הרע, ואז...

ואז השאלה – איך אפשר להסביר את השואה? האם היא עונש על חטאיהם של יחיד או של רבים, או שאין הסבר, וזוהי הקטסטרופה שבאה... כוח עיוור...

ולדעתי לנו, כאנשים אתיאיסטיים, חילוניים, לנו אפשר יותר לנסות לתת הסבר לשואה, גם אם אין לה הסבר מוחלט אחד – מאשר מה שמתרחש למן השואה ועד לימינו בקרב מרבית היהדות הדתית, שעד כמה שאני מכיר – דומה כי לא התמודדה עם השאלה של השואה מן הבחינה התיאולוגית.

וזאת מדוע?

כי שתי האפשרויות של מתן הסבר מצידם לריכוז הנורא ביותר בדורנו של רשע, של מלאכת שטן, לשואה – שני ההסברים, מן הצד הדתי, הם מצמררים:

כי אם ששת המיליונים, או מישהו מהם, או מישהו יהודי אחר – חטא, והם נענשו, אזי אוי ואבוי לאדם שזוהי אמונתו הדתית, זה בלתי-אפשרי, זה לא מתקבל על הדעת... אפילו מבחינתם הדתית אני חושב שזהו חילול השם...

או, האפשרות השנייה: אם אלוהים אינו כל-יכול, ולא היה בכוחו למנוע את הרוע הנאצי – אזי השואה אולי התרחשה בעולם שאין בו אלוהים (כי איזה מין אלוהים הוא?) – וכל מי שנושא היום את שם אלוהים, נושא אותו לשווא כי אין לו תשובה לשאלה המרכזית שלנו, כיהודים מכל גוון-השקפה, דתיים וחילוניים כאחד, על הדבר הנורא ביותר שקרה בדורנו.

ואז אנחנו, כאנשים צנועים יותר, כאנשים חילוניים, שאין להם הסבר כל-כך טוטאלי ולפעמים צבוע ושקרי דווקא בגלל הטוטאליות הדתית – אנחנו יכולים להניח שהעולם הוא אנארכיה ומזלנו שאנחנו חיים בה עדיין בביטחון יחסי, או שהעולם הוא מעין דמוקרטיה שבה מתמודדים כוחות הטוב והרע; ואלוהים, במידה שהוא קיים, הוא רק אחד הצדדים המתמודדים, ואז, שוב, הוא אינו אותו אלוהים כל-יכול...

לפיכך נידמה לי שדווקא אנחנו, כאנשים חילוניים ואתיאיסטיים, צריכים ללמוד להיות צנועים, והצניעות היא שלא להכות על חטא ולא לחפש חטאים, אמיתיים ומדומים, כאילו אם היינו טהורים וצדיקים, אזי היינו חיים ומצויים בגן-עדן עלי-אדמות. אין דבר כזה. עלינו להתבונן במציאות מתוך ענווה, להתבונן ביש מתוך ענווה, מתוך הכרה שלא התנהגותנו היא שקובעת באופן מוחלט את התוצאות – אם כי כמובן עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו – אבל בהחלט ייתכן שכל השתדלויותינו לא תמנענה מאיתנו קטסטרופה, ומצד שני ייתכן שנחיה כאנשי סדום, והקטסטרופה לא תבוא.

וכאשר אני מתבונן ביש היהודי החילוני שלנו, ואוסיף – הפלורליסטי, כדי שדבריי לא יחולו רק על חלק מן העם, אלא על העם העברי היהודי הישראלי כיום, על כולו – כאשר אני מתבונן, מתוך ענווה... לא בגישה של לבוא בהאשמות ולומר – היינו צריכים לעשות זה וזה וזה – ואז החיים היו כגן-עדן עלי-אדמות, ולא לומר – פעם היה טוב, והתקוות של פעם, אילו התגשמו, יכלו להביא עולם אחר טוב יותר כיום, ולכן הראשונים כבני-אדם ואנחנו כחמורים... (היום כבר לא כל-כך יודעים מה זה חמורים, לא רואים אותם, משתמשים בהם רק כמשל) –

אלא אני אומר: דווקא מתוך התבוננות ביש, אני אישית נעשה אופטימיסט ואולי אפילו מתמלא גאווה. ואנסה להסביר נקודות אחדות שהן אולי כעין אני-מאמין – לא אישי, בעצם אני-מאמין קולקטיבי, כי אני לא מדבר רק בשמי, אלא מנסה לבחון את המציאות הלאומית והתרבותית שאנחנו חיים בה – ולהראות מדוע עלינו כן להיות גאים, ולא להכות על חטא.

קודם כל, אין שום סיבה לנו לחוש רגש אשמה לגבי אותם האוצרות של ספרותנו לסוגיה, המכונים – מקורות היהדות, אשר אנחנו מרגישים שאינם מעניינים אותנו כיום. אני לא אומר שהם לא צריכים לעניין אף אחד. אבל אני חושב שהספרות העברית מברנר ועד ימינו היא יותר רלוואנטית, היא יותר יהודית, היא יותר מעניינת, יותר הומאנית, יותר אקטואלית – מאשר התלמוד, למשל. התלמוד אינו אומר דבר לבני דור קודם לי, לבני דורי, ולבני דורות צעירים ממני. זה לא שאנחנו נגד אלא שאנחנו יהודים שלמים ומלאים גם מבלי שהתלמוד (לדוגמא) יעניין אותנו.

אני טוען, וזה הכיוון שאנסה להסביר ולפתח הערב – שאנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות האמיתיים של תקופתנו, וכי כל מי שבא אלינו בשם תקופות אחרות ביהדות ומודד אותנו, ונותן לנו ציונים (שליליים כמובן), ואומר – אתם יהודים פחות טובים, פחות שלמים, או – אתם אינכם יודעים מספיק יהדות ולכן אתם יהודים פגומים – אינו יודע מה הוא סח, אינו יודע מהי יהדות, וזאת – או מפני שהוא בור, כאנשים רבים, דווקא בצד הדתי כיום, שאצלם הבורות חוגגת, ועימה אי-ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל, ואי-ידיעת הדינאמיקה והפרובלמאטיקה שבהיסטוריה של עם ישראל –

ולכן את התיזה, או ההנחה הראשונה שאני רוצה להניח כאן, אנסח כך:

אין קיום נפרד, ערטילאי, למקורות היהדות, לספרות היהודית הרבנית שקדמה לנו, כל זה אינו קיים סתם באוויר, או בספריות – בלי שיהיו בני-אדם שימצאו בספרים האלה עניין; ואי-אפשר לומר כי מי שהספרות הזו אינה מעניינת אותו – אינו יהודי, או שהוא פחות יהודי. זה לא כך.

המקורות שלנו, הספרות של העבר, של אלפיים שנות, משפיעים על התרבות, על הספרות ועל החינוך בכל תקופה בעם היהודי, גם בישראל, אבל בכל תקופה קיימים-ממש רק אותם מקורות שנקראים בעניין, שהם רלוואנטיים עדיין, או כבר – לתרבות, לספרות ולמערכת החינוך של התקופה. בפעולת הגומלין שבין המורשת הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל לדורותיו – לבין היצירה התרבותית הלאומית החיה בתקופתנו, נוצרת היהדות החדשה של תקופתנו או תקופה חדשה ביהדות שלנו.

העובדה שהתנ"ך רלוואנטי לנו, שאי-אפשר להבין שירה עברית ללא הבנת התנ"ך, שהוא חלק מאיתנו, או העניין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, בשעתו וגם היום, או העניין בחטיבות אחרות מתולדות עמנו – נובע מכך שהדור שלנו ברר לו מתוך הספרות של העבר אותם חלקים שהם רלוואנטיים לו מבחינה לאומית, תרבותית, ספרותית, שמפרים אותו ואומרים לו משהו בעל ערך.

שירת ספרד, כולם מהללים אותה, ואני אומר לכם – משלמים מס שפתיים. היא יפה בהקשר ההיסטורי שלה, היא יפה לתקופתה, אבל איפה שיר משירת ספרד לעומת שיר של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ, שמדבר עלינו ולליבנו כיום? זה לא עובד. זה מצריך איזו סלחנות או גישה קצת אקדמית, זו אינה שירה שהיא רלוואנטית לנו כיום.

התנ"ך רלוואנטי גם כיום. יש משהו – הבימה, המאורעות, האזור שבו אנו חיים, הנביאים עם הפאתוס שלהם. כל זה מדבר אלינו. אבל אם ישנם דברים שלא כל-כך מדברים אלינו, מדוע לחוש רגש אשמה? למה למלא את הבית בכלים ישנים? – היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה.

מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימות של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשרת הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר-יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבטנו, וזוהי היהדות שלנו.

 

אנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, – ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

אני משוכנע כי כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על שבתאות, שלא לדבר על תקופות אחרות – – – הלא דברי-ימי העם היהודי אינם תולדות עם מונוליטי, עם בעל מתכונת יהדות אורתודוכסית אחת ויחידה לאורך כל תולדותיו – כפי שמנסים החרדים כיום להציג – אלא עם של מהפכות.

הלא אם רק נשמע למה שנביאי התנ"ך אמרו על עם התנ"ך, אזי יתברר שרוב העם היה אפיקורסי, זילזל במצוות אולי יותר, אך ודאי לא פחות – מרוב העם היהודי בימינו. אבל ההתמודדות הרוחנית שהתרחשה באותו דור, וההיסטוריה שלו, היא שהשאירה אותו כזכֶר לדורות הבאים –

לכן אני סבור שבעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזי לבד מן השואה, הקטסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בגיבורי ההיסטוריה שלנו, (גם אם מחלק מהם אנחנו לא מתפעלים). יהיה זה בן-גוריון, יהיה זה דיין, אפילו יהיה זה שרון – כדמות שפעלה בהיסטוריה. הלא גם יואב, גם דוד – נכנסו לתנ"ך לא משום שהיו טלית שכולה תכלת. אבל אותם גיבורים, מנהיגים, שאחד מהם עדיין עימנו כאן, בחדר-האוכל – שלקחו חלק ביצירת ההיסטוריה היהודית החדשה – הם יהיו חלק מתולדותינו שננחיל לדורות הבאים.

הם, והספרות שנכתבה, והאמנות, התיאטרון, הקולנוע במידה שישרוד. כי הסופר הוא מעין מרגל, מעין סוכן של העתיד שחי בהווה. הוא בית-דין של אדם אחד שמעצב את העבר, שמעצב את ההווה, והוא מרגל למען הדורות הבאים כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו, כשם שדוסטוייבסקי נתן לנו את רוסיה של תקופתו. מי קורא עיתונים ישנים? אין סרטים מאותה תקופה. אבל אז טענו: מה, ראסקולניקוב, זו הדמות של הסטודנט הפטרבורגי הממוצע? – דוסטוייבסקי, חטאת למציאות! – והנה, זה הסטודנט שנשאר לנצח, לדורות הבאים.

לכן כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת אידיוט, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי! – וסך-הכול של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, החשמונאים, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

ואני לא רואה מה מתוך כל זה יש חלק לישיבות. יש לכל האגף החרדי ששוקט על שמריו. היהדות האמיתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית – נוצרת בעיקר אצלנו, כי אנחנו היהודים האמיתיים. אדייק ואומר – לא רק אנחנו, אני מנסה להיות פלורליסטי, לא חד-צדדי. אבל נידמה לי שרוב העשייה היא שלנו, רוב העשייה שיש לה ערך שיתמשך גם לדורות הבאים.

בישראל מצוי כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליונים, שרובם דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת, כי בדור הבא יוטמעו העולים בתרבות העברית כשם ש"מסכנים", עדות-המזרח – נטמעים בתרבות הזו. אלה מביניהם המכונים "ספרדים מקצועיים" בוכים על כך, אבל מי שמבין – יודע שזה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא אליה את המיטב מכל מקום שממנו בא.

כאן הריכוז הגדול ביותר של דוברי-עברית בתקופתנו, והוא בעל אופי פלורליסטי, חופשי מבחינה מדינית, ורובו חילוני. זו תופעה שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, ואפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לכאן רק בין שתי מלחמות עולם, בערך בתקופה שמשמר-העמק נוסדה, בתקופת העלייה השלישית, כאשר ביאליק הגיע, כאשר מיטב הסופרים העבריים עלו לארץ. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין המשך לאותו מרכז, ששפתו העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל אין להם תרבות לאומית, אין להם זהות לאומית נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מן הספרות, מן התרבות האמריקאית. לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום – בתיאטרון, בספרות, בעיתונות, שלא לדבר על שאר חיי הלימוד, הרוח והחברה. לפריחה הזו אין, אני חושב, אח ורע בכל תולדות עם ישראל. איני סבור שאי-פעם ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

גם לגבי הצד הדתי, והחרדי, אומרים שכיום יש בארץ, אני לא יודע אם זה טוב או לא – יותר אברכי-ישיבות משהיו בתקופה כלשהי במזרח-אירופה. ברור, שם לא יכלו להרשות לעצמם, שם מלחמת הקיום היתה קשה יותר. כיום יש פריחה כמותית גם בצד שלהם. אם זה מביא פירות, זו שאלה אחרת.

 

אחת ההוכחות המרכזיות, או אחת ההוכחות למרכזיות או לבלעדיות של התרבות העברית החדשה פה בארץ (חדשה – כבר יותר ממאה שנה) – ניתן להביא שוב מתחום הספרות. אנחנו, קוראי העברית, הננו הקוראים היחידים בעולם (למרות שכ"צברים" הננו פחות פוליגלוטים, פחות יודעי שפות רבות מאשר היהודי הגלותי, או דור הורינו והוריהם שהגיעו ארצה) – אשר בזכות הפריחה התרבותית בארצנו – קורא עברי שלנו מכיר את כל הספרות העברית, מכיר את רוב הספרות האנגלית האמריקאית שכתבו יהודים – ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות (כי אנחנו מתרגמים את מיטב הספרות שיהודים כתבו וכותבים בעולם), מכיר חלק ניכר מספרות אידיש בתרגומה לעברית, ומכיר סופרים יהודים מתרבויות רבות, אם כתבו צרפתית או סרבו-קרואטית או גרמנית – לדורותיהם, ומרבית ספריהם מונחים לפניו בעברית.

הקורא העברי יכול לראות תמונה סינופטית של ספרות יהודית מתקופות ומשפות רבות, תמונה שקורא בשפה אחרת אינו יכול לראות, תמונה שאותה רוב היהודים האמריקאים אינם מכירים; אם אינם קוראים עברית, ואם לא קראו את תרגומי עמוס עוז, אפלפלד או א.ב. יהושע – אזי הם אינם מכירים את הספרות העברית, ובוודאי שלא בקיאים בה. דומני כי טרם תורגמו לאנגלית כל-כך הרבה ספרים שכתבו סופרים יהודים בשפות אחרות, כפי שאכן תורגמו לעברית. והדבר מורה על המרכזיות שלנו כתרבות עברית שאין לה מתחרה בעולם כולו, מהבחינה היהודית.

 

החווייה הארצישראלית והישראלית, מראשיתן של פתח-תקווה ושל דגניה, מתחילת העלייה הראשונה והשנייה, החווייה שמלווה אותנו מימי ברנר ועד לספרות שנכתבת כאן ועכשיו – היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדותנו. מי שחושב שיהדות זו רק שואה, מי שחושב שיהדות זו רק גולה, וכי מה שהוא "צברי", מה שהוא פתח-תקווה או דגניה או משמר-העמק, מה שנוצר פה, מה שמתואר בספרות העברית החדשה כחיים ישראליים – הוא פחות יהודי, וכי העיירה היא יותר יהודית – אינו יודע על מה הוא סח.

לעיירה היתה יהדות אחרת משל משה רבנו, משל דוד המלך ומשל שבתי צבי, והיתה אחרת משלנו, והיתה שונה מן הקיום היהודי בתקופת ההשכלה בגרמניה ובמערב-אירופה. להבנת הרעיון הזה אני ממליץ על השיחה, מתוך הספר "אין שאננים בציון" (בהוצאת "עם עובד", 1986), עם פרופסור גרשם שלום, המסביר כי תולדות היהדות הן דיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור חדש ביהדות שונה מקודמו ולרוב גם מורד בו מבחינות רבות, דתיות, לאומיות וגם תרבותיות, וכך נוצרת תקופה חדשה ביהדות.

תקופתנו ביהדות היא התקופה העברית-הציונית. היא שונה מתקופות אחרות, והיא החווייה היהודית המרכזית של דורנו. לכן, כאשר הספרות העברית מתארת את הלוקאלי, היא ישראלית ועברית ולאומית ויהודית לא פחות מאשר לאומית ויהודית היתה ספרותו של יצחק בשביס-זינגר או של שלום-עליכם או מנדלי, או ברנר כשתיאר את החיים ברוסיה – לעומת ברנר שמתאר את החיים בארץ.

להוריד רגש אשם. להוריד רגש הכאה על חטא. זוהי היהדות של דורנו. פתח-תקווה, דגניה, משמר-העמק – הן העיירה של הספרות העברית, תל-אביב של יורם קניוק בספריו – זו העיירה שלו. אבסורד לחשוב שסופרים עבריים בני-תקופתנו צריכים לכתוב על העיירה, לעשות פבריקאציה של חיים יהודיים מלאכותיים כדי להיות, כדי להיחשב – יותר יהודיים? – איזה הבל ורעות רוח זו?! – סופר צריך להיות נאמן לתקופתו ולמקומיותו, ואז הוא מעביר את החווייה האמיתית של תקופתו. כמובן, כל זאת כאשר אתה תופס את היותך יהודי על פי תרבות, על פי לאום, על פי היסטוריה – ולא רק על פי דת.

 

אומרים – השפעות זרות! – אוי ואבוי! – אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו כבר לא עברים, העולם כובש אותנו, העולם הופך אותנו לאיזה כפר גדול, כפר התרבות האמריקאית.

גם זה לא נכון. היהדות לדורותיה הטמיעה – הטמיעה את הארמית, הטמיעה את הפילוסופיה היוונית, הטמיעה את הגלגול הערבי, הניאו-אפלטוני של הפילוסופיה היוונית בימי-הביניים, הטמיעה ערבית – כל דור ביהדות הטמיע אל תוכו, התנ"ך הטמיע בקירבו את תרבויות האזור, כל דור ודור הטמיע אליו תרבויות אחרות, ולעיתים מה שנשאר מהן זה מה שהוטמע מהן בקורותיה של היהדות.

אפילו החריגים, אפילו שבתי צבי, יעקב פראנק, אפילו אלה שכאילו הוציאו את עצמם – איפה נשאר זכרם? מישהו בתורכיה או בפולניה חי את יעקב פראנק או את שבתי צבי? רק בהיסטוריה שלנו הם קיימים. שפינוזה זכה לשם עולם, לכן הוא קיים גם ללא קשר אלינו, אבל הוא אולי אדם אחד, יוצא-דופן, ששייך לאנושות כולה.

 

קריאה בקהל: וישו!?

 

ישו חרג לגמרי ממסגרתנו. הוא יצא מהיהדות ויצר דת חדשה ואינו זקוק לנו כדי שזכרו יישמר, יש מי שדואג, תודה לאל, לזכרו... אני מדבר על היהדות, לכל גווניה, אפילו הקראים, מי זוכר אותם? מי היום מתעניין בתולדותיהם? – אנחנו.

היהדות אינה משהו פוריסטי, טהור, טהרני ואחד לאורך כל הדורות, שדחה מתוכו כל מה ששונה ממנו. ברור, המאבק של יהדות אותה תקופה עם הקראות היה קשה ומר מאוד, אבל היכן זוכרים את הקראות? בתולדות היהדות.

היהדות ספגה השפעות, ספגה תהליכים היסטוריים, ואין ספק שגם התעשרה מהם ומהשפעותיהם. שום מדינה כיום בעולם אינה מתקיימת בבידוד תרבותי. ואם היא בבידוד – אז אוי ואבוי לה, זה נובע מסיבות של פיגור תרבותי, של דיקטטורה או של סגירות שמחליאה את העם. אי-אפשר להיות אנשים משכילים, להיות אנשי המאה העשרים, ובנשימה אחת לומר – נהיה יהודים טהורים ולא נקבל השפעות זרות. אי-אפשר לומר – התיאטרון העברי הוא חיקוי של תיאטרון זר. אי-אפשר להגיד – הספרות היא חיקוי של ספרות זרה. כל דבר שנכתב פה, שנוצר פה, שעוסק בכאן ובעכשיו – בוודאי שיכול להיות מושפע, מושפע מקאפקא, מושפע מג'ויס או מסולז'ניצין – איננו חיים בחלל ריק, אבל מרגע שזה נכתב עברית, וזה עלינו, וזה קורה כאן – זה חלק מתולדותינו ולא מתולדות אלה שהשפיעו עלינו, במעט או בהרבה.

ומי שחושב שאפשר לחיות בלי השפעות, אז זה באמת כך ניראה, בחוגים מסויימים של עמנו, שרחוקים, אני חושב, מרובו של הציבור היושב פה.

 

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא –שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל – על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלורליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של המומר מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני עותקים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה. שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953.

ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה מומר?

כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה ביהדות הדתית מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, והוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

וכאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ולא היה אפשר לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. לכן הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

 

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף שערכתי עם יונתן רטוש באותו ספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, "הסהרון הפורה", שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

 

והזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

 

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, וזאת כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דמוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פמפלטים. הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבּה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, – ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

 

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידיאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכול, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזו כנענִיָה, מדינת כנען. יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת. כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אל תדאג, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, אז גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

 

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים.

מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

 

והרשו לי לסיים בשתיים-שלוש נקודות סיכום. אירע לי בשנה האחרונה לבקר לראשונה בחיי בשתי ארצות שונות לחלוטין זו מזו. מצרים וארצות-הברית. התרשמתי וחשבתי הרבה, כתבתי יומנים ואף הוצאתי מעין ספר פרטי במהדורה של ארבעה עותקים, רק לידידים, לא ספר ממש אלא חוברת מצולמת של היומן, בהדפסת מחשב, ובה הלקחים משני המסעות האלה.

ממצרים חזרתי בהרגשה שמחצית העולם חיה בעוני, חיים נוראים. אם עלה בדעתי קודם שתל-אביב אינה נקייה, כי השוויתי אותה לאיזו עיר בשווייץ, לערים באירופה המערבית – הנה לעומת קהיר תל-אביב היא שווייץ של המזרח התיכון. ואמרתי לעצמי, קצת בצחוק – איך הסתדרנו, קרוב לארבעה מיליון יהודים, לחיות כמו בני-אדם בתוך עולם שרובו חי בצורה נוראה – אם זו מצרים, או הודו (שלא הייתי בה), או לפי מה ששומעים על המצב ברוסיה, או בשאר מדינות מזרח-אירופה, או בדרום-אמריקה. כן, הפרופורציות משתנות אחרי טיול בארץ צפופת-אוכלוסים וענייה. אז להכות על חטא? כן, צריך להכות, להקיש בעץ – על ההצלחה שאנחנו, בלב המזרח התיכון, חיים כבני-אדם, בעושר יחסי. וזה הלם, הלם תרבותי-חברתי – לחזור ממצרים לישראל, למרות כל עברה המפואר והמרשים-מאוד של מצרים.

 

הביקור בארצות-הברית זימן לי הלם אחר, זאת מבחינה יהודית חילונית. הייתי שם רק שבועיים ואמרתי לעצמי – אם אני נשאר כאן עוד שבועיים – אני מאבד את הזהות שלי. כדי לשרוד שם, עליך להיות אמריקאי. בוחנים אותך לפי האנגלית שלך. זו לא שפתי. באנגלית אני מתבטא בארבעים אחוז מיכולתי בעברית, אולי בשלושים אחוז. והיהודים שם רובם לא יודעים עברית. המושגים שלהם עלינו מאוד מוזרים, למרות שנידמה שהם מתעניינים, בעיקר בנושאים שבחדשות.

ליהודים שם אין קיום עצמי. אתה לא בא לבקר בסניף של העם היהודי. אתה בא לסניף של תרבות אמריקאית. אם אתה יהודי חרד, דתי – אז אין לך בעיות. אתה מחליף את גולת מאה-שערים או גולת שכונות דתיות אחרות בירושלים – בגולת ברוקלין או איזו שכונה חרדית אמריקאית אחרת. לא בעייה לעבור ממקום למקום ולשמור על זהותך כשאתה יהודי על פי דתך. אבל אם אתה מגדיר את עצמך כיהודי על פי לאומיותך, תולדותיך ותולדות עמך, תרבותך ולשונך העברית – אין לך מה לעשות שם.

מצד שני, יהודים חילוניים בארה"ב רואים בקשר אליך, אל ישראל, שריד אחרון לאפשרות הגדרתם את עצמם כיהודים. זה פתטי, נוגע ללב, העניין העצום שיש להם בישראל. ולא חשוב אם חלק אומר – אתם צריכים לזרוק את כל הערבים, ואתה רוצה להשיב להם – מדוע בעצם אינכם מעלים את השחורים שלכם על אוניות חזרה לאפריקה, אם יש לכם עבורנו עצות טובות כאלה בקשר לערבים? – וחלק אחר אומר לנו שעלינו לפנות את מקומנו לערבים; אלא שכל העיסוק האובססיבי הזה בישראל בא כדי להזכיר לעצמם שהם יהודים, כי מכל יתר הבחינות היהודיות הם מחוקים לגמרי, כי אין עם יהודי, במובן שלנו – באמריקה. זו היתה התחושה שלי.

אמרתי לעצמי – אז איפה טוב ליהודי לחיות? הרי גם פה, בישראל, יש בלי סוף בעיות. אדם צעיר, יהודי, שחי פה, והוא חילוני, והוא נושא את המדינה על שכמו, והוא לא משוחרר מהשירות הצבאי בתור ערבי או חרד או נוער-שוליים או מסיבה אחרת – אלא הוא שייך ללב הארץ, למלח הארץ, והוא ישרת במילואים עד גיל חמישים וחמש, והוא יעבור כמה מלחמות. פה זה לא גן-עדן ליהודים. אמריקה גם היא לא גן-עדן. רוסיה גן-עדן? מרוסיה בורחים יהודים אלינו.

אז אמרתי לעצמי – כנראה שאין גן-עדן יהודי בעולם כיום, לא ברוסיה, לא באמריקה, לא בישראל, אלא בכל מקום משלמים מחיר, וניראה לי שהמחיר שמשלמים פה – למרות שלפרט הוא לפעמים הכבד ביותר, אבל מבחינה לאומית הוא הפחוּת ביותר או הקל ביותר – כי מה שהוא נותן הוא אולי הרב והגדול ביותר, (ואני שב וממליץ לקרוא את דברי גרשם שלום באותה שיחה, על השקפתו הציונית).

קרוב-משפחה של אשתי, בניו-יורק, כאשר שמע את ההתלבטות שלי, אמר לי – "אתה יודע איפה היהודי האמריקאי כן מרגיש טוב? – נכון, הוא לא מרגיש טוב באמריקה, וגם כשהוא בא לישראל, זה לא פתרון, הוא מאבד את זהותו. אז איפה הוא מרגיש טוב? – בטיסה מניו-יורק לתל-אביב ובטיסה חזרה. אז הוא מרגיש מצויין, באוויר, במעבר מארץ לארץ."

 

כולנו מדברים בעלייה מרוסיה ואני רוצה להדגיש אספקט אחד. העלייה הזו, גם אם היא תגבוּר לליכוד, שזה לא משובב את הנפש, היא קודם כל תגבוּר הרוב החילוני והאופי החילוני של המדינה. בניהם של העולים כבר יחיו בתרבות העברית, והכמות תיהפך לאיכות. כבר היום אומרים חוקרים שהמקום שבו המיספר הרב ביותר של תלמידים יהודים, שמקבלים חינוך יהודי בעולם – הוא בישראל. קראתי גם שמיספר הנולדים היהודים בישראל הולך ומשיג את מיספר הנולדים היהודים בארה"ב. התהליך שאנחנו עומדים בפניו כיום הוא תוספת מיליון או שני מיליון יהודים רוסיים, שבתוך דור או דור וחצי יהיו כולם עבריים כמונו, אם לא קודם...

רטוש היה אומר – מדוע צריכה לצמוח הכנעניות? – כי מלמדים את הילדים בבתי-הספר שלנו שהעם היהודי מונה שלושה-עשר מיליון איש, ומתוכם רק שלושה מיליון בישראל, אז איך אתם רוצים שתהיה להם גאווה לאומית, שיראו את עצמם כעם, כאשר הם שומעים שהם רק חלק מאיזה עם מפוזר, ואם כך – מדוע לא להמשיך להתפזר?

ובכן עוד מעט ילמדו, אולי עוד בדורנו – שהעם היהודי, שמונה שלושה-עשר או שנים-עשר מיליון, כי אולי הוא פחת בגלל נשואי-תערובת, העם הזה – כחמישים אחוז ממנו כבר חיים בישראל. וזה סיפור אחר לגמרי. הסיפור שרוב העם היהודי מרוכז בישראל, זוהי כמות שאינה יכולה שלא להיות לאיכות. אפילו אחוז אחד מכל היצירה התרבותית של דורנו, אם יעבור לדורות הבאים – אזי חיינו בתור הזהב של היהדות הישראלית.

 

ועוד דוגמא, כמעט אווילית. כולנו קוראים עיתונים. העיתונות העברית צומחת כתופחת על שמרים. חלק מאיתנו, כולל עבדכם, כבר קורא יותר עיתונים מספרים. זה מביא כאילו קצת הרגשת חטא, קצת בזבוז זמן, קצת בידור, קצת איזה צורך של אקטואליה שסוחפת אותנו. אבל העיתונות העברית זוהי מעבדה ענקית של שפה, של תרבות, של ביטוי; העיתונות העברית היא ערך עצום, יש לה ערך יהודי עצום, היא ביטוי תרבותי יהודי עצום בדורנו.

קראתי-דפדפתי לא מזמן בשני חלקיו של ספר, שבשעתו לא התייחסתי אליו ברצינות – "המילון העולמי לעברית מדוברת" של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, והצטערתי שבחייו של דן בן-אמוץ לא אמרתי ולא כתבתי לו שעשה מפעל קלאסי. זה ספר רציני. זה ספר נפלא. זה ספר יהודי-ארצישראלי שמנציח תקופה של עברית שעוד כמה דורות, אולי כבר עכשיו, לא יהיה אפשר להבין דברים שנכתבו בעיתונות ובספרות בלי הפענוח שהמילון נותן. זה מילון של תרבות עברית של תקופת חמישים השנים הראשונות של המאה שלנו. זה לגמרי לא בידור. זה רציני מאוד. השניים יצרו מפעל לשוני קלאסי. לא פחות מעניין מאליעזר בן-יהודה או מיהודה גור.

 

ואסכם כך: יש לנו לפעמים הרגשה, או בכל יום הרגשה – שהדתיים מתחזקים, שאנו הולכים ונעשים באשמתנו למדינת הלכה, למדינת כפייה. אני חושב שגם בכך אין לנו מה להכות על חטא, אין מה להיכנס לייאוש. הם לא מתחזקים. הם נחלשים. היש החילוני, הקיום הפלורליסטי – שנוצרו פה, חזקים מכל מניפולאציות של שלטון וחרדים, והיש הזה הולך ומתחזק. הרובד של החיים החילוניים בארץ בשטח, דה-פקטו, הולך ומתחזק משנה לשנה ומיום ליום, ולא יעזור להם – והעלייה מרוסיה תדחק אותם עוד יותר אחורנית.

יש אנשים החושבים שצריך להכות על חטא כאשר חולמים חלום – – – ואולי אני אומר דברים אפיקורסיים פה, במשמר-העמק – – – כשחולמים חלום על תיקון עולם, והחלום אינו מתגשם – מכים על חטא, לוקחים אשמה. ובפירוש שלי: מגיעים אולי לידי רגש עליונות – שאם היינו כמלאכים אזי המציאות היתה אחרת.

אבל זה לא כך. לא רק שלא היינו יכולים להיות כמלאכים, אלא גם אם היינו כמלאכים – האיום של סאדאם חוסיין עדיין היה קם, והבעייה הפלשתינאית לא היתה נפתרת, וקטסטרופות יכולות לקרות, אתמול זה היה דבר זה, מחר זה יהיה מישהו או משהו אחר.

אולי ציירנו מטרות, כולנו, בעקבות אבותינו ואבות-אבותינו – מטרות גדולות יותר מדי, שהן מעבר למה שניתן בחיי אנוש ובטבע אנוש להשיג. אבל, אם ניקח לדוגמא את הרומאן האוטופי "אלטנוילנד" של הרצל – נראה שלא מעט מן הדברים שהוא חזה מתקיימים בנו, בחברה שלנו כפי שהיא חיה כיום בישראל. אסור לנו אפוא לשפוט את עצמנו רק לאור אידיאלים ומטרות שהכזיבו – הכזיבו-כביכול או שאולי מראש לא היו ברי-ביצוע – אלא על פי אותן מטרות שכן הוגשמו – ריכוז טריטוריאלי, עצמאי, חינוך ותרבות עבריים, דמוקרטיה, מערביות, כל הבועה הנפלאה הזו, שכולנו חיים בה, וכפי ש-א.ב. יהושע וגרשון שקד חזרו וביטאו תחושה זו לא פעם – שבעצם אין מקום אחר.

 

ולבנים שיורדים הייתי אומר: "אתה, שרוצה לרדת, בבקשה, תרד! תנסה. נידמה לך שאתה מציל את הגוף, אבל דע שאתה לא מציל את הנפש."

אדם שגדל כישראלי, בתרבות העברית, בהיסטוריה ובלשון שלנו, אם יעזוב את הארץ, הוא יציל אולי את גופו – אבל ילדיו יחיו כבר בחלל אחר, בעולם אחר, הם לא יהיו כמונו. כמוהו. הם לא יהיו חלק מהתרבות שלנו. נפשם תהיה אחרת לגמרי.

אולי עצוב שחלק מאיתנו עוזב, אך באים מיליון עולים שיהיו ברבות הימים כמונו; אולי גם מהם ומבניהם יעזבו, אבל נידמה לי שמה שקיים פה הוא כבר כזה שלא ייתכן שכולנו יום אחד נקום ונעזוב את הארץ.

ומצד שני ברור לי שאם אנחנו והדומים לנו נקום ונעזוב, ויישארו הפרזיטים שחיים על חשבוננו מכל הבחינות – המצב יהיה פה כמו לבנון, מדינת ישראל לא תתקיים. היא מתקיימת בזכותנו, בזכות אותו ציבור – שהרבה ציבורים אחרים, תודה לאל קטנים מאיתנו, שוליים, חיים ממנו ובזכותו, אבל הם לא היהדות והיהודים  הבלעדיים של דורנו. אנחנו הם. תודה רבה.

 

 

תגובות בעקבות השיחה

 

יוסף: אתה אמרת, אחד המשפטים שלך היה – שהמחנה החרדי הדתי נחלש עכשיו, שהוא איננו מתחזק כפי שנידמה לנו, ולעומת זאת המחנה הלא-דתי כן מתחזק. את זה הייתי רוצה שתסביר לנו לאור דבר שאני רואה אותו כך: בעבר, מול המחנה הדתי ניצב מחנה שהאמין במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שהיא עשוייה להביא את הגאולה לאדם. היא היתה אידיאל שאנחנו, חלק גדול בציבור, גדל בו והיה מוכן להילחם למענו, עובדה, אנשים הלכו למלחמת האזרחים בספרד, עשו מעשים בכיוון זה.

האידיאל הזה הכזיב, מכזיב, ואין לו תחליף כרגע. וכיום, אני חושב, ישנה חלוקה בין יהודים דתיים שעושים, שמתפללים ושמקיימים מצוות, לעומת אורח-חיים יהודי אחר של אי-עשיית מצוות, אבל מעטים הם האנשים שאומרים בפה מלא, כמונו – אני אתיאיסט. הם אינם כה רבים, לכן לא הבנתי מדוע אמרת שהמחנה הדתי, שעדיין דבק ולא מש מהאידיאלים שלו – הוא נחלש, לעומתנו שכרגע קשה לראות את האידיאל שלאורו אפשר לנו לחנך דור.

 

אהוד בן עזר: אני אולי דיברתי כתל-אביבי. תל-אביב צומחת על שמרים, תופחת, תופחת ומתפתחת באופן חילוני לגמרי.

 

קריאת ביניים: מה עם יום כיפור בתל-אביב?

 

אהוד בן עזר: אמרתי שאני אתיאיסט, שאני חילוני, אבל לא בלתי-סובלני. לא יעלה על דעתי להיכנס לבית-כנסת ללא כיפה, או להרצות בפני קהל דתי בשבת, ולעשן. אני מכבד את הזולת. ואומר עוד – אם המחווה שלנו, לחלק החרדי-הדתי בציבור – הוא שבתון יום כיפור, ועוד פשרות קטנות וגדולות – לזה אני מוכן, עד גבול מסויים, לשם החיים-ביחד. אני חושב שבסופו-של-דבר הדתיים עושים פשרות הרבה-הרבה יותר גדולות מאלה שאנחנו נדרשים לעשות, כי הם חיים בתוך עולם חילוני גמור. מה זה – רק ללכת ברחוב, רק לראות איך הבחורות... אני מתפוצץ כשאני רואה איך הבחורות לבושות... אז איך הם, איך אפשר להיות אדם דתי? איך אפשר לא לסובב את הראש? הרי הפיתוי קיים מכל צד, מכל עבר, בעי"ן ובאל"ף...

לפני כשנתיים כתבתי רשימה: "מייבאים גלות, מייצאים עם". היתה תופעה של עלייה חרדית מארצות-הברית – ישר לשכונות דתיות בירושלים, בלי לשרת בצבא, ועל חשבון העם היהודי – זאת כאשר בנים שלנו, בגלל מילואים, בגלל חוסר-תעסוקה – יורדים. וכתבתי שזה דבר נורא – אנחנו מייבאים גלות, ומייצאים עם. את הטובים ביותר שמבינינו, מבנינו – אנחנו מייצאים...

נידמה לי שהיום, תודה לאל, אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה. אנחנו מייבאים עם, לא גלות.

 

קריאת ביניים: תודה לאל אמרת.

 

אהוד בן עזר: תודה לאל. מותר להגיד תודה לאל. הלוואי שזה יעזור להביא שני מיליון יהודים. התחושה שלי היא שהתהליכים שמתחת לפני השטח, או נכון יותר – ממש בשטח, הם הרבה יותר נרחבים מאיזה ניסיון להעביר חוק חזיר או חוק דתי מגביל אחר. הם בעצמם אומרים זאת. השבת נפרצת ונפרצת כל שבוע יותר ויותר, עוד מסעדות, עוד בתי-קולנוע – לא שזה חלום חיינו שיהיו עוד מסעדות ובתי-קולנוע. שלמה שבא אמר פעם שכאשר מדברים על העלייה השנייה – – – ואולי זה נשמע קצת אפיקורסי כאשר אני אומר זאת כאן – – – כאשר מדברים על דגניה, שוכחים שגם תל-אביב היא פרי העלייה השנייה. תל-אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה. אמנם על-ידי סוג אחר של עולים, של מעמד בינוני, אזרחי, לא על ידי מעמד פועלי של עלייה שנייה, של ראשוני דגניה, אבל גם היא יציר של תקופת העלייה השנייה, והיא חשובה לא פחות מדגניה. גוש דן, כיום, הוא אחד הריכוזים הגדולים שהיו אי-פעם בתולדותינו של יהודים חופשיים, שרובם המכריע חילונים, על אדמתם.

ולדבריך על רגשות אשמה וריקות-מערכים בקירבנו. מה, להם יש אידיאלים? יש מצוות? – ואנחנו מנוערים מכל כי הסוציאליזם הכזיב? – ובכן, קודם כל אני חושב שחלק גדול מן הדבקות שלהם בכל המצוות נובע מכך שכלכלת רובם על עם ישראל; ואחר-כך, בגיל ארבעים לערך, הם עוזבים את הלהט הזה של תורתו-אומנותו, ופונים לעסקים.

כאשר הם עומדים ומנקים כל חשש לגרגיר-חמץ מכל דף בכל ספר לפני פסח במאה-שערים ובשכונות דתיות אחרות, ועוסקים בכך עשרות ומאות ואלפי אברכים – שיש להם כנראה הרבה זמן ואין להם דבר אחר לעשות! – במזרח-אירופה לא עסקו קודמיהם בשטויות כאלה, לא היה להם שם לוקסוס פרזיטי שכזה למצוא עוד ועוד מצוות-סרק כדי למלא, כדי לתת תוכן לחייהם הבטלניים, הריקים כנראה מכל תוכן. כי שמה למדו מתוך קשיים, מתוך לחץ, רעבו וקיבלו ימים אצל גבירים לאכול, ופה לומדים על חשבון העם היהודי; מכל זה לא יצא כניראה להט גדול, יצאו אולי עצרות נוסח ש"ס, ואבנים בשבתות נוסח מאה-שערים, אך עובדה שאין התעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אמיתית התרחשה אצל בחורי ישיבות בתקופה שברנר ואורי-ניסן גנסין למדו בישיבה. שם היתה התעוררות רוחנית.

עכשיו, אם הסוציאליזם, או הקומוניזם – נכשלו, אם יש שינויים כאלה, אז מה?! אז אנחנו הפסדנו? אנחנו רק סוציאליסטים? או רק קומוניסטים? אנחנו לא קומוניסטים בכלל, גם הסוציאליזם שלנו כיום הוא אחר, הוא בעצם של מדינת סעד, החלום הוא להיות כמדינה אירופאית מתוקנת.

ואפילו הסוציאליזם נכשל, אז מה, כלום נכשלנו בכל שאר הדברים? הארץ לא דמוקרטית? אין תרבות עברית? אנחנו לא נאבקים על ערכים דמוקרטיים? על להיות נורמאליים – לפחות בחברה שלנו? – כל אלה אינם ערכים? – הלא כל אלה הם ערכים, ומדוע אנחנו מזלזלים בהם? הם אינם דבר מובן-מאליו.

למזלנו מסורת החיים-יחד של מרבית הציבור הישראלי חזקה יותר מכל מה שהצליח השלטון (של הליכוד) לקלקל עד כה, ותודה לאל – לא הכול השלטון מקלקל. לכן התחושה שלי – אסור לנו לעמוד כריקים לפניהם, הדתיים – כי הם הריקים. אנחנו יוצרים, אנחנו עושים.

ראו, כל הספרות העברית נוצרת על-ידי סופרים שאיש מהם לא חי על חשבון המדינה. ואילו הלמדנות החרדית – רובה בא על חשבון המדינה.

סטודנטים שלנו משלמים במיטב כספם כדי ללמוד, ועוד משרתים במילואים. שם לא משלמים ולא משרתים. אז מה? אז הם הטובים? – ואנחנו, שכל חיינו הם למען תרבות עברית, למען מדינה יהודית חופשית – אז אנחנו הרעים והמנוערים מערכים? – לא מקבל את זה!...

לכן אני חושב שלא התמוטטות רוסיה כיום, ולא התמוטטות מפעלי ההסתדרות כיום – היא התמוטטות האידיאלים הבסיסיים של חיינו כציונים בארץ. זה אומר אולי רק שהמערך צריך להיפטר מנטל המפעלים והסמלים שלו, שפעם בנו את המדינה, והיום...

לאחרונה כתבתי רשימה, שטרם התפרסמה, וכותרתה: "קל יותר לצמוח בליכוד". בחור צעיר שרוצה היום להיות חבר-כנסת, שר, לעשות קריירה, כמו רוני מילוא, כמו דן מרידור, כמו בני בגין, ואפילו שם-משפחתו אחר – דוד מגן או מאיר שטרית, למה לו ללכת למערך? הוא הולך לליכוד, הוא מופיע במרכז הליכוד, הוא צועק כמה סיסמאות חריפות, בוחרים בו, אחר-כך הוא הולך לממשלה ונוהג מדיניות לא שונה ביותר משל דיין וגולדה בשעתם, מדיניות ימנית מתונה. הלא על כך היה הוויכוח בתוך מפא"י.

מצד שני, בחור צעיר שרוצה היום להיות עסקן במפלגת העבודה, לצמוח בה כהנהגה אלטרנטיבית לליכוד, צריך להיות אחראי לפיזור הפגנה בעזרת כלבים ב"סולתם", להפסדים של קופת חולים, לחובות הקיבוצים, לחובות המושבים, לכל הריחיים האלה – והוא לא יצמח, הוא שוקע לפני שהוא עולה. וכך החבר'ה קלי-המשקל מהליכוד צומחים בכיף ומנהלים את המדינה, ופה שוקע מפעל שלם.

כל אלה הן בעיות קשות מאוד, אבל אולי זה נובע מעודף נכסים. אולי צריך אידיאולוגיה אחרת. אולי יש משהו בדברים שיוסי ביילין אמר על ההמנון והדגל הסוציאליסטיים. אם המערך הוא מפלגת המעמד הבינוני, וחלק גדול מהמעמד הבינוני מצביע עבורו למרות שהבוחר מהמגזר הזה מתנגד להסתדרות, אבל הוא לא יצביע שינוי כי הוא מתנגד עוד יותר לדרכו של הליכוד והוא רואה רק במערך את האלטרנטיבה – אז אולי המערך צריך באמת להיות גם, לא רק – אך במוצהר, מפלגת המעמד הבינוני, ולהתנער, לעשות איזה ביזור של כל הנכסים והמפעלים הענקיים האלה, שקוברים תחתיהם כל צמיחה של מנהיגות צעירה.

זה אומר שכל האידיאלים הכזיבו? – התקופה השתנתה, אבל אני שוב אומר, האני-מאמין הבסיסי שלנו הוא בריא והוא אמיתי והוא נכון – יותר מכל אלה שמשמיצים אותנו. מה לא השמיצו את תלמידי התיכון הישראלי, מה לא השמיצו את בני-הקיבוצים? מה לא אמרו על התיכוניים – חשיש הם לוקחים, שחיתות, וכל זה.

מחר יעלו כל בוגרי בתי-הספר התיכוניים בארץ על מטוסים, לא כטייסים אלא כנוסעים, ויעזבו – אז מי יישארו פה? הדתיים והערבים? – לבנון תהיה פה. ישראל לא תתקיים. לכן כל ההשמצות האלה הן צביעות אחת גדולה. אלה אנשים שקל להם לדבר כי הם לא לוקחים חלק בעשייה היהודית המרכזית של דורנו.

 

יעקב חזן: מעניין מאוד, עם הרבה בעיות, עם הרבה שאלות. שמעתי בעניין. תודה. למדתי. הסכמתי. התנגדתי. שלום.

 

 

מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!

אהוד שלום

רק הבוקר קראתי את האי מייל שלך, כאשר קפצתי למשרד לחצי יום של חופשת חול המועד.

הספקתי לקרוא ולהתרשם מההרצאה המקיפה שלך במשמר העמק, ["חשבון נפש יהודי חילוני", "חדשות בן עזר", גיליון 79 מיום 12.10], והרשה לי לתקן רק פרט אחד: המשורר והמשכיל היהודי מאיר הלוי לטריס לא היה מומר. ייחסו לו שלא בצדק מעשה זה, מכיוון שהוא נענה לבקשת מו"ל בווינה והגיה את המהדורה הכוללת של התנ"ך שיצאה לאור ביוזמת אגודה נוצרית, ואף טענו שבמקום מסוים הכניס בניקוד צלב במקום קמץ, אך להד"ם. הוא מעולם לא המיר את דתו, ויש לו הרבה זכויות בשירת ההשכלה ואפילו בזמר הקדם-ציוני.

חג שמח ליהודית ולך

מאליהו הכהן  

[23.10.05] 

 

ניתן לקבל לפי פנייה במייל את הקובץ של ההרצאה כולה בוורד עברי

 

 

 

* * *

פרופ' מוריס שוורץ, שהפך סמל לחוכמת חיים בזכות הספר והסרט "ימי שלישי עם מורי", חולק עם טד קופל [שני יהודים אמריקאיים חכמים, באנגלית] – מניסיון חייו בסדרת ראיונות טלוויזיוניים בתקופה שבה נאבק מורי במחלתו הסופנית. מדהים ומומלץ, ויותר חזק ונוגע ללב  מההצגה שהועלתה בשעתה בקאמרי.

http://youtu.be/dfdNTWWE7NA

 

 

 

* * *

יואל נץ

בַּלָּדָה לְסַגִי נְהוֹר

 

הַסִּפּוּר שֶׁשָּׁמַעְתִּי – כְּמוֹתוֹ כִּצְנִינִים

מְדַקְרִים בְּלִבִּי וְחוֹנְקִים אֶת גְּרוֹנִי:

 

בֵּית חוֹלִים. שִׁמָמוֹן. חוֹלֶה לֵב אֱלִיפֶלֶט

מְאֻשְׁפָּז בַּמִטָּה הַסְּמוּכָה לַחַלּוֹן,

וְשִׁמְעוֹן מְשֻׁכָּן לְיַד פֶּתַח הַדֶּלֶת

שׁוֹכֵב בַּמִטָּה מִמּוּלוֹ.

 

אֱלִיפֶלֶט סוֹקֵר אֶת הַנּוֹף מְלוֹא הָעַיִן,

מְתָאֵר אֶת יִפְעַת הַמַּרְאוֹת לְפָנָיו:

פִּרְחֵי נוֹי, פַּרְפַּרִים, עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם,

צִפֳּרִים עָפוֹת, זוּג מְאֹהָב.

 

נַעַר חֵן מְקָרֵב בְּעֶדְנָה – מוּל עֵינָיו – אֶת

שִׂפְתוֹתָיו לַיַּלְדֹנֶת, לוֹחֵשׁ לָהּ רָזִים,

וְשִׁמְעוֹן מְקַנֵּא בִּשְׁכֵנוֹ קִנְאַת מָוֶת,

וּבְאָזְנַיִם כְּרוּיוֹת מַאֲזִין.

 

אַךְ לְפֶתַע נִתְקַף מְעַרְבֹּלֶת מַכְרַעַת

אֱלִיפֶלֶט בְּבֹקֶר אֶחָד לֹא עָבוֹת;

אֶל כַּפְתּוֹר הַמְּצוּקָה אֵין הַיָּד עוֹד מַגַּעַת –

וְשִׁמְעוֹן לֹא מַזְעִיק אֲחָיוֹת.

 

לַמִּטָּה הַפְּנוּיָה אֶת שִׁמְעוֹן הַזּוֹרֵחַ

הֶעֱבִירוּ כָּעֵת מְאֻשָּׁר, קוֹרֵן אוֹר.

אֶת מַבָּט רוֹאוֹתָיו בַּחַלּוֹן הוּא שׁוֹלֵחַ,

וְהִנֵּה, לְפָנָיו... קִיר אָפֹר.

 

"אֱלִיפֶלֶט תֵּאֵר אֶלֶף פֶּלֶא וּפֶלֶא...

מִלִּבּוֹ, מִסְתַּבֵּר, אֶת כָּל אֵלֶּה בָּדָה!"

"שׁוּם דָּבָר בְּחַיָּיו לֹא רָאָה אֱלִיפֶלֶט:

 חַי וּמֵת אִישׁ עִוֵּר מִלֵּדָה."

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של חברי מילדות ד"ר זאב קליין-קינן

שיר שקראתי על קברו בבית הקברות בהרצליה לפני 17 שנה, שנה לאחר מותו, בנוכחות נעמה ושני ילדיה ממנו, שלומי ויעל, בנו אלי מאשתו הראשונה צפירה (פינסון), ואחותו דפנה, כאשר שלושת הצאצאים של זאב נושאים על פניהם חותם דמיון מפתיע לאביהם המת. זאב נפל כרופא מוטס עם הליקופטר במלחמת יום הכיפורים, ניצל, וכעבור כשנה, ב-1974, אולי בעקבות אותה נפילה, לקה בשטף דם במוח שמחק את אישיותו הקודמת, ואף שהמשיך לחיות עד 1976 – כבר לא היה אותו אדם.

 

זאב

 

בעשרים ושלוש השנים האחרונות, זאב, כבר לא היינו חברים, ולא מפני שרבנו

ולא מפני שנסענו לארצות רחוקות ולא מפני שלא היה לנו זמן להתראות,

בעשרים ושלוש השנים שמאז יום כיפור שבעים וארבע כבר לא היינו חברים

מפני שאתה, שעדיין היית – כבר לא היית אתה,

ואני לא יכולתי, בכל פגישה איתך, שלא לנסות לחפש בך את הזאב שהיית

שאותו הערצתי ולו הקשבתי ועימו תמיד התייעצתי ולקולו שמעתי,

ואני לא יכולתי להשלים עם כך שהזאב שהיית כבר איננו אתה,

וגם לא תהיה.

 

ועכשיו, כשכבר אינך, פתאום חזרת להיות אתה, אחד ולא שניים,

אותו זאב שהיית במשך עשרות שנים של חברות,

מגן לאה בפתח-תקווה, לא רחוק מביתך, ומבית-הספר פיק"א, ומהצופים,

ומגרעין "שדמות", ומבסיס הטירונים, ומהאוניברסיטה בירושלים,

ומתל-אביב, ומהרצליה, ומהבית בשלמה המלך, תקופה שהיתה פסגת חייך,

במקצוע, במשפחה, בציור, בחברים, באנושיות העמוקה שקרנה ממך

אל כל חוליך – עד שנפלת פעמיים, ובין נפילה לנפילה נחצו חייך לשניים,

ואולי הנפילה הראשונה הביאה את הנפילה השנייה, ואולי אתה חלל מלחמה

שמת פעמיים, אולי...

 

לאחר הניתוח ישבתי איתך בבילינסון לילה. הבאתי תמונות. זיהית את כל חברינו.

העבר לא נמחק. אבל אמרת: "אני מרגיש שאני הולך במסדרון ארוך, כמו בערפל,

הקירות סוגרים עליי מכל צד ואני אינני מפסיק ללכת, ואינני מגיע אל סופו."

עכשיו הגעת אל סופך. זאב, רבים אחרים, שלמים, בריאים, גם אם יאריכו ימים

לא יגיעו לעולם אל מרומי שכלך החד, אל כשרונך והיקף ידיעותיך –

 

רגש אשמה עמוק מקנן בי על עשרים ושלוש השנים שבהן כבר לא היינו חברים,

דווקא בגלל החברות לא יכולנו להמשיך להיות חברים –

 

קיץ, 1997

 

 

* * *

יהודה דרורי

אבו מאזן יבקש סיוע של 4 מיליארד דולרים לשיקום רצועת עזה

"הנשיא הפלסטיני אבו מאזן יבקש סיוע של ארבעה מיליארד דולרים במסגרת המאמצים לשיקום רצועת עזה. המדינות שהביעו נכונות לתרום ייפגשו ב-12 באוקטובר כדי לדון בהיקף הסיוע. לפי הפלסטינים, יותר מ-60 אלף בתים ויותר מ-5,000 בתי עסק נהרסו או נפגעו במהלך מבצע 'צוק איתן'." [YNET].

10% לשיקום המנהרות, 90% לכיס שלו ושל מקורביו – ככה הם רגילים – הניזוקים יקבלו 0%!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

 

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

 

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

    יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

 

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

 

פרק שני

פרעות צפת, 1834

 

בסוף שנות העשרים למאה התשע-עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות'מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.

תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ-היאור.

לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.

כל אלה השתתפו בפלישה לארץ-ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ-ישראל.

שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר-כך פלש לסודן. אחר-כך ערך צבאו, בפיקוד בנו-החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.

בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ'רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ-ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ'ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.

האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ-ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? ­– או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות-העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –

חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי...

[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ-טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי-טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות'מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]

– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות'מנית?

 

כך באה ארץ-ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.

איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות-צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד-מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: "בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!" ­– שתשחה בצואה!

הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים-מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:

"איברהים פחה כופר בדת-מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!"

התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי-הארץ התעוררו לקדש גִ'יהַאד, "מלחמת מצווה", על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.

עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ-ישראל.

מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר-געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו-מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.

בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על-ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב-ולב הם מדברים אליו.

הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ'דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות-שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן-הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.

המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.

בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי-סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:

"תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי-טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב-זכר. – ממני, המלביה"ד] ודיברו. הקשבתי."

"ומה נודע לך?"

"שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה."

"נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו."

"לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!"

"מתי יהיה הדבר?" נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו-חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.

"מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש-אחד כל בני-החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!"

"מה נעשה?"

"תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית-הכבוד. לשאר אדאג אני."

ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש-סודו חוסין.

 

קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני-בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות-דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו-חג של שבועות תקצ"ד, יום ה-15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא-עצמו הצטרף אל המורדים.

 

צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"

בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"

ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.

ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:

"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"

שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.

היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.

בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:

"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"

ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.

נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.

בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.

רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.

לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.

הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.

 

 

*

 

בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי-אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת-מפרש כדי למכור בעיר-הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת-חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.

היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.

כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש-עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר"א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ-ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב-משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני-עירו.  [קברו בצפת לא נמצא עד היום, ואולם עדת אוכלי קטניות בפסח הכשירה קבר של וילי, (כלומר, קדוש מוסלמי), ושמו פרוכת על האבן ועליה חקקו שם רב שבתאי, ומתפללים שם לעילוי נשמתו בדבקות רבה ופורשים סביבו מנגל באסרו חג של פסח. הרב שבתאי לוין, בעלה של רחל ואביהן של אפרת ואחותה ציפורה, בצפת, הפליג בים לארץ-ישראל עם הוריו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809. הם נימנו על שיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. – ממני, המלביה"ד].

 

חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:

"אימא! – "

וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.

 

[אחד הנכדים של חסן, בנו של הקאדי, נהרג במלחמה עם היהודים בצפת בחודש מאי 1948 ונכד אחר ברח עם כל בני-המשפחה בלילה שבין השבעה לשמונה במאי. יהודי צפת היו אז מעטים ומגיניהם מעטים, "היתה תחושה של תבוסה וקדרות, אם לא תישלח מיד תגבורת עדיף שניכנע לפני שנהיה בידי הערבים כצאן לטבח." הערבים היו רבים מהיהודים במיספרם ובכוחם, אם כי לא מאורגנים. שלא כרגיל, היה הלילה מעונן מאוד ועמד לרדת גשם. הדווידקה, אותה מרגמה שהיתה בעצם צינור חלול, ירתה שניים-שלושה פגזים לעבר השכונות הערביות, ובפגז האחרון התפוצצה מעצמה. הרעש היה כה גדול, הבהקי הברקים בשמיים כל כך מאיימים, קולות הרעמים שהתגלגלו מהג'רמק ועד הגולן כל כך חזקים ומתכתיים, ואחריהם החל לרדת גשם סוחף – זקני צפת מספרים שלא היה כרעש הזה וכגשם הזה מאז אותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד [1834] – עד כי כל אלה הפחידו עד מוות את הערבים, שהזיכרון על הגשם ששטף את הירושימה לאחר שהוטלה פצצת האטום היה טרי בזיכרונם עד כדי כך שהחליטו שזוהי "פצצת האטום היהודית" וברחו דרך ואדי מירון והיה בכך פיצוי-מה על הפרעות והסבל שגרמו לשכניהם היהודים במשך דורות. משפחת הנכד של חסן בן הקאדי התיישבה בסוריה, והנכד היה לאביו של אחד ממנהיגי הטרור הפלסטיני במאה העשרים והעשרים ואחת. –  ממני, המלביה"ד].

 

הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור-מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות-חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.

בעל-הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא-פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום-ארוך וחבוש לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:

"לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל-ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח-אלוהים."

אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת-קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.

 

שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.

למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי-עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל-השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג'זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.

השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום-המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.

למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: "לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול-ללה. לא אילאה... דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?"

"תבורכנה שפתיך!" נישאו לעומתו קריאות עידוד, "נִדבח אל-יהוד! נשחט ביהודים!"

"לא, לא! חכו קצת," היסה אותם הקאדי, "אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף-סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי..."

"אללה הוא אַכְּבַּר..." ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. "גלה לנו, גלה – יא אבו-חסן שלנו,  מה שמע הקאדי מפי הנביא?"

"אמר לי המבורך: 'התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו...'"

"וַאלְלָה..." עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, "יִלְעַן דינם, המזיקים!"

"אמר לי: 'ניזוקו אבו-חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל-יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!' – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום."

כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:

"מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן."

"אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה."

"ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן."

"נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים."

"ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!"

"אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"

"מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!"

 

ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי-ישראלי בן-זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא. ואולם בן-שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני.

 

[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית-פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. ­– ממני, המלביה"ד].

 

כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אחת המסקנות המצערות של ביקור קצר בפריס, ממש לאחרונה, במסעדות אחדות המוכרות לנו היטב – היא שהצרפתים נוטים כבר קצת לזלזל בהכנת מרק הבצל העממי, המסורתי שלהם, המוקרם בגבינה, וכי המקום הטוב ביותר לזכות בקדירת המרק הזו הוא כיום אולי דווקא בתל-אביב, בבראסרי שברחוב אבן גבירול, מול כיכר רבין.

 

* סוף-סוף גילה היורד לארה"ב – הסופר התסריטאי הערבי הפלסטיני הישראלי העברי סייד קשוע, את קיומם של "הפרוטוקולים של זקני ציון" גם בארה"ב, שאליה גלה מרצונו עם משפחתו.

 

קשוע: "אבל איך זה ייתכן?" שאלתי מרצה יהודי שיצא כבר לפנסיה, אחרי הרצאה באוניברסיטה יוקרתית, "איך ייתכן שעם כל העצומות של המרצים, ההפגנות של הסטודנטים, המחאות, עדיין מפטרים מרצה בגלל ציוץ בטוויטר, גם אם הוא לא הכי חכם בעולם? הרי אפילו מרבית המרצים היהודים שפגשתי חושבים שהחלטת ההנהלה היא בעייתית."

"כסף," ענה מיד המרצה הוותיק. "כל האקדמיה האמריקאית, גם זו הנחשבת לציבורית, מתבססת על תרומות."

המרצה סיפר לי שזה בכלל לא קשור לאקדמיה או לְמה המרצים חושבים. אותם ארגונים יודעים למי לפנות, יודעים מי הם התורמים הגדולים, ואלה בתורם מפעילים לחץ על האוניברסיטה ומאיימים למשוך את כספי התרומות שלהם אם לא יצייתו לבקשותיהם.

"יש כ-400 מיליארדרים בארצות הברית," אמר לי היהודי החכם והמבוגר. "השמועה אומרת שחצי מהם יהודים. בינתיים הכסף היהודי הגדול נמצא בצד ימין."

"ופלסטינים?" שאלתי, "כמה מיליארדרים פלסטינים יש ברשימה?"

המרצה הזקן צחק עד שהשתנק. כשהצליח להסדיר את נשימתו לבסוף, אמר שהוא מאוד אוהב את חוש ההומור שלי. ["מוסף הארץ", 3.10.14].

 

בן עזר: סייד קשוע נולד בשנת 1975 בטירה שבמשולש, אביו, דרוויש קשוע, היה, לפי ויקיפדיה – חבר ב"מצפן", נעצר במרס 1969 בירושלים בעקבות פיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית, שבו נפצעו 28 אנשים. הוא נחשד בכך שידע על כוונת המחבלים אך לא מנע את הפיגוע. הוא לא הועמד לדין, אך ישב שנתיים במעצר מינהלי. [וזה רחוק למדי מדמות האב העממית, הכפרית, הפרימיטיבית והחכמה שמצייר קשוע בסידרה הפופולרית המצויינת שלו – "עבודה ערבית" בטלוויזיה. הדמות הטלוויזיונית של אביו יכלה להיות אולי סבא שלו!]

והנה מתברר כי סייד קשוע, בנו של דרוויש קשוע – הוא אדם לגמרי לא פרימיטיבי – שמתפרנס יפה מהיותו ערבי עברי, וגם זכה להשכלה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים – אך הוא לא שמע מימיו על חלקן של מדינות נשכחות וחשוכות כמו סעודיה וקטאר, ונסיכויות המפרץ – בשיחוד שיטתי של הזירה האקדמית והתקשורתית בארה"ב [גם באנגליה], במימון "מכוני מחקר" [כמו "ברוקינגס" או אוניברסיטת לונדון שזנתה למועמד קדאפי המנוח על מנת שתעניק דוקטוראט לבנו], ובתמיכה ב"סטודנטים" – רובם בהשראה "פלסטינית", מוסלמית, באוניברסיטאות בארה"ב, על מנת שיפריעו ליהודים – לסטודנטים, למרצים ולמרצים-אורחים, לרוב מישראל, בכל הופעה פומבית שלהם באוניברסיטה שבה ה"פלסטינים" המצקועיים הללו כביכול "לומדים".

לא. סייד קשוע, הינוקא בן ה-39, שנולד שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור במדינה שאותה לא הצליחו מצרים וסוריה להשמיד – לא, הוא טרם שמע על ההון העצום המושקע בתעמולה אנטי-ישראלית בקמפוסים בארה"ב, לעומת המאמצים והמשאבים הדלים של ארגונים ויחידים יהודיים המנסים להגן על עמדותיה של ישראל בזירות האלה.

 לא. הוא לא שמע – כי הלא האקדמיה בארה"ב נשלטת בידי 200 מיליארדרים יהודיים! – ומי שפוצה שם פה או מסמס נגד ישראל – פשוט עף!

 

* וכמה נחמד שהשנה, שנת השמיטה תשע"ה, שוב לא יאכלו בצה"ל פירות וירקות טריים מתוצרת ארצנו, אלא – חצי שנה ראשונה, כמו שהוחלט בגלל קומץ חרדים שמשרתים בצבאנו – נאכל רק פירות וירקות מהקפאה ומקירור, ובחצי השנה השני, כבר 2015, עשו עימנו כנראה השלטונות היהודיים בצה"ל חסד וקיבלו את ההסדר ההיסטורי מימי הברון רוטשילד מפריס והרב מוהליבר מביאליסטוק, הסדר שקיבל בשעתו גם אישורו של הראי"ה קוק מיפו – לפיו אנחנו מרמים את הקב"ה, זה שלימים עצם את עיניו בשואה כאשר נשרפו שישה מיליון יהודים – ומוכרים "כאילו" את אדמות ישראל לנוכרים, כמו בימי חמץ הפסח, והשנה הסידור הזה יהיה עד ראש השנה תשע"ו, עדיין 2015.

הידד לנוכרים, לנוכלים ולכלי הקודש – שיסרסרו וירוויחו היטב בשנת השמיטה הזו הבאה עלינו לרעה!

 

* מעודי לא התפעלתי מהפרוזה הדחוסה, ללא זיחים – ברומאנים של יעקב שבתאי. ובוודאי שלא מפסטיבל "הגילוי המרעיש" האחרון של חרזנות נעורים קיבוצית שלו, שגובלת אולי בחובבנות גרפומנית, כפי שנתגלתה במוסף האחרון של "תרבות וספרות" של "הארץ". כנראה, כאשר אדם נעשה "סופר חשוב" – אז לא רק שטויות שכתב בהמשך חייו נעשים בעלי ערך – אלא גם דברי הבוסר שהעלה בבחרותו.

 

* אהוד יקירי, אם עוד לא מאוחר נא להכניס מחדש את דבר המפרסם: "מי שיגיד שהוא מהמשפחה, יקבל הנחה לסיפורי המתיחה: מעל ומתחת לשמיכה."

 פוצ'ו מספר  וגבי מזמר בפסטיבל יוסי אלפי בגבעתיים.

 יום ה' 9.10.14 שעה 19.30.

טל. להזמנות: 03-57450051 

 

* אהוד יקירי, שנה טובה ומבורכת לך. הרבה הרפתקאות וזיכרונות, ותוסיף לעניין ולהעשיר אותנו בידיעותיך.

תודה.

שוקי בן עמי

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,632 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל