הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 939

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תשע"ד, 1 במאי 2014

עם הצרופות: 1. שער ספר "חורבן פרוסקורוב", כיום שם העיר חמלניצקי, באוקראינה. 2. הרשימה "תוצאות הפרעות" בעיתון "דבר" מיום 3.5.1934.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקְּרָב הַלֹּא הוֹגֵן עַל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי. // עמוס אריכא: פרס: נשיאם של רבנים מתעתעים. // מלכה נתנזון: 4 שירים. // עמוס גלבוע: קרי הולם שנית. // אורי הייטנר: 1. מסע צלב נגד זיכרון השואה. 2. צרור הערות 30.4.14. // יהודה דרורי: לא להסכם עם ארדואן. // עוז אלמוג: שרונה, פסטורליה כאילו. // איתמר פרת: שופטים בירושלים, הבשורה על פי יוחנן ח': 7. // אהוד בן עזר: פרק הבאקשיש מתוך הרומאן הנדיר ויקר המציאות "המושבה שלי". // רות ירדני כץ: יום הדין. // יוסי אחימאיר: זיכרון אישי וזיכרון לאומי. //  שמעון גרובר: הדנובה הכחולה האדימה. // ויסלבה שימבורסקה: כל מקרה. // עמיקם אסם: אירופה 2014. // אלי מייזליש: מענה לשמעון גרובר: גם משוגע בבית משוגעים יכול לתקוע נאד. // דליס: שירים לזכר שואת סלוניקי. // איתמר אמינוף: יום השואה תשע"ד, מהרהורי ליבי. // נורית גוברין: מכתב בדבר יצחק שנהר. // ארנון שמשוני: הערות לעניין יצחק שנברג – "ימים / מסיפורו של פליט". // תקוה וינשטוק: התחבר לחקלאות ורְאה את העולם. // מתי דוד: 1. הסולחה בין עבאס לחמאס. 2. ידיעות אחרונות – הון, שלטון, עיתון. // משה כהן: 1. היה מתווך הוגן? 2. התנצלות? // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל.  // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הַקְּרָב הַלֹּא הוֹגֵן עַל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי

 

א.

 

בְּי"ז בְּמַאי שֶבִּשְנַת 41 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

טָס מְטוֹס .R.A.F (שֶהוּא חֵיל-הָאֲוִיר הָאַנְגְּלִי הַקָּרוּי מַלְכוּתִי)

מִשְּׂדֵה-הַתְּעוּפָה תֵל-נוֹף בַּהֲמֻלָּה רוֹעֶמֶת

שֶל צֶמֶד מַדְחֲפָיו בְּסוֹד כָּמוּס וּמַחְתַּרְתִּי

לִתְחוּם עִירָאק וְשָם, עַל הַמַּסְלוּל בְּחַבָּנִיָּה

מַנְחִית הוּא כּוֹחַ שֶל קוֹמַנְדּוֹ לְפִגּוּעַ עַז

בְּמִתְקְנֵי הַנֵּפְטְ לְיַד בַּגְדָּד, כְּשֶהַמֵּנִיעַ

הוּא בְּרִית צְבָאִית בֵּין הִיטְלֶר לְשַלִּיט עִירָאק דְּאָז

הֲלֹא הוּא רָשִיד עַלִי אֶל כַיְלָאנִי, שֶהַבְּרִיטִים

שוֹלְחִים, לַמְרוֹת מִרְדָּם שֶל טֵרוֹרִיסְטִים עִבְרִיִּים

בְּפָלֶסְטַיְן, חֻלְיָה שֶל אֵצֶ"ל לַמְּשִׂימָה הַקְּרִיטִית

שֶבָּהּ תִסְפֹּג עִירָאק פְּרוֹ-נָאצִית פִּגּוּעִים טְרִיִּים.

 

אַך פֶּתַע, מַמָּש בַּדַּקָּה הַתִּשְעִים, מִשְתַּנָּה מְשִׂימַת אוֹתוֹ צֶוֶת

הַסָּר לְמָרוּת מְפַקְּדוֹ שֶל הָאֵצֶ"ל דָּוִד רָזִיאֵל, גִּבּוֹר-עָל

הַסָּח לְרֵעָיו "אַחֲרַי!" וְגוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כָּךְ, בֵּין עֹז לְעַצֶּבֶת

אֶת מוֹת הַגְּבוּרָה שֶלּוֹ, זֶה שֶחָרְצָה הָרוּלֵטָה שֶשְּמָהּ הוּא גוֹרָל.

 

וְאָז, בְּהַגִּיעַ בְּשׂוֹרַת הָאָסוֹן לַיִּשּוּב הָעִבְרִי שֶבָּאָרֶץ

נִכְנַס מִי שֶלֹּא הָיָה סַף שֶל מוֹסָד צִבּוּרִי בְּפָנָיו כָּאן חָסוּם,

יִצְחָק שָׂדֶה, אֶל בֵּית עִתּוֹן "דָּבָר" וְשָם מָסַר אֶת

דַּף מוֹדָעַת-הָאֵבֶל דִּלְקַמָּן, לְשֵם פִּרְסוּם.

 

וְכָךְ נֶאֱמַר בְּאוֹתָהּ מוֹדָעָה שֶחִבֵּר אִיש חָזָק מִבַּרְזֶל זֶה,

אִיש שְׂמֹאל, סוֹצְיָאלִיסְט, מְפַקֵּד הַפַּלְמָ"ח הַנּוֹדָע בְּאָפְיוֹ הַתְּרוּמִי:

"מִשְפַּחַת אַנְשֵי הַפַּלְמָ"ח מַצְדִּיעָה לְזִכְרוֹ שֶל גִּבּוֹר-יִשְׂרָאֵל זֶה,

דָוִד רָזִיאֵל, מְפַקְּדוֹ שֶל הָאֵצֶ"ל,

יָרִיב אִידֵאוֹלוֹגִי מַר

וְנֶכֶס לְאֻמִּי."

 

אַךְ אַנְשֵי מַעֲרֶכֶת "דָּבָר" שֶפָּשוּט לֹא יָכְלוּ לְעַכֵּל בְּשוּם אֹפֶן

בְּיָמִים שֶל אֵיבָה תְהוֹמִית בֵּין הָאֵצֶ"ל וּבֵין מַנְהִיגוּת הַיִּשּוּב

אֶת גֶּ'נְטֶלְמֵנִיּוּת יִצְחָק שָׂדֶה יוֹצֵא-הַדֹּפֶן

מוּל מוֹת גִּבּוֹר הָאֵצֶ"ל שֶהָלַךְ לוֹ לִבְלִי שוּב

אֵינָם מוּכָנִים לְפַרְסֵם אֶת אוֹתָהּ מוֹדָעָה בָּהּ נִתֶּצֶת עַד רֶסֶק

חוֹמַת הַשִּׂטְנָה לַ"פּוֹרְשִים" שֶכָּל-כָּךְ מֻרְגָּלִים בָּהּ אוֹתָם עַסְקָנִים

מִבְּלִי לָקַחַת בְּחֶשְבּוֹן עִם מִי יֵש לָהֶם עֵסֶק

כִּי כְּבָר אוֹמֵר שָׂדֶה בְּטוֹן נֶחְרָץ וּפַסְקָנִי:

"אִם לֹא תַדְפִּיסוּ, בְּלִי שוּם פוֹיְלֶע שְטִיקִים, בְּ'דָבָר' אֶת

הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת הִיא תִתְפַּרְסֵם, לִידִיעַתְכֶם,

מָחָר בַּבֹּקֶר בָּעִתּוֹן הַבֻּרְגָּנִי 'הָאָרֶץ'

עִם הֶעָרַת-שוּלַיִם עַל אַפְּכֶם וַחֲמַתְכֶם

שֶיֵּאָמֵר בָּהּ בְּבוֹטוּת שֶלָּהּ יְהֵא עַם רָב עֵד

שֶהַמַּפַּא"יְנִיקִים עוֹרְכֵי בִּטְאוֹן הַהִסְתַּדְּרוּת

סֵרְבוּ לָתֵת כָּבוֹד אַחְרוֹן גַּם לְאַחַר הַמָּוֶת

לְעֹז רוּחוֹ שֶל בַּר-פְּלֻגְתָּא אוּלָם לוֹחֵם-חֵרוּת."

 

וְזֶה עָבַד שָם?

וְעוֹד אֵיך!

וּמִי נִשְׂכַּר בְּעֶצֶם

מֵהִכָּנְעוּת עוֹרְכֵי "דָּבָר" לְאוּלְטִימָטוּם זֶה?

דַוְקָא תְנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶבְּמֶחְוָה נִמְרֶצֶת

יָדְעָה לְהִתְעַלּוֹת עַל פָנָטִיזְם מִתְבַּזֶּה.

 

 

ב.

 

בְּנוֹבְמְבֶּר שֶל שְנַת הַ-35 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת מַבִּיעַ

זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי בִּכְתַב-צַוָּאָה בַּקָּשָה הַנִּרְאֵית בְּעִתָּהּ

כְּמִין טֵרוּף-דַּעַת שֶל מִי שֶחוֹלֵם בְּהָקִיץ וּמַפְצִיר בְּמַפְגִּיעַ

בְּכָל מֶמְשָלָה יְהוּדִית בֶּעָתִיד: לְקָבְרוֹ בֵּין רִגְבֵי אַדְמָתָהּ

שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם אַךְ יִפְקֹד אוֹתוֹ הַמָּוֶת

בְּעוֹד הוּא בַּנֵּכָר וּבֵין זָרִים, מָה שֶהָיָה

מַפְתִּיעַ בִּמְדִינַאי אֲשֶר אִמֵּץ לוֹ כָּל יָמָיו אֶת

פִּכְחוֹן הָרֵאָלִיזְם הַחָפְשִי מֵהֲזָיָה.

 

כִּי אֶרֶץ זוֹ מַנְדָּט אַנְגְּלִי אֶת חֵרוּתָהּ הִפְקִיעַ

וּשְלוֹש עֶשְׂרֵה שָנִים עוֹד תַּעֲבֹרְנָה עַד דִּינָהּ

הַחַד וְהַנֶּחְרָץ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה בָּהּ יַבְקִיעַ

אַחַר אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת קוּמָהּ שֶל מְדִינָה.

 

וְאָכֵן, מִסְתַּבֵּר כִּי אוֹתוֹ הַחֲשָש שֶנִּקֵּר בְּלִבּוֹ שֶלּוֹ פְּנִימָה

כְּשֶדָּאַג זַ'בּוֹטִינְסְקִי פֶּן רֶגַע-מוֹתוֹ יִפְקְדֶנוּ בְּאֶרֶץ נֵכָר

הִתְבַּרֵר כַּעֲבוֹר כַּחֲמֵש שְנוֹת-חַיִּים כִּנְבוּאָה עֲגוּמָה שֶהִגְשִימָה

אֶת עַצְמָהּ כְּשֶחָדַל בּוֹ לִבּוֹ מִלִּפְעֹם, לְיַד נְיוּ-יוֹרְק, בְּמַחֲנֶה-הַקַּיִץ שֶל בֵּיתָ"ר.

 

אַךְ אִיש-צִבּוּר גָּדוֹל כְּבֶן-גֻּרְיוֹן שֶלֹּא חָסְרוּ לוֹ

גַם גִּלוּיֵי קַטְנוּנִיּוּת בִּמְקוֹם תַּעֲצוּמוֹת

שֶל נְדִיבוּת עָנָה לְאֵלֶּה שֶעַל כָּךְ מָסְרוּ לוֹ:

"דְרוּשִים לָאָרֶץ יְהוּדִים חַיִּים, לֹא עֲצָמוֹת."

 

וְזֹאת, שָעָה שֶהוּא יָדַע הֵיטֵב כִּי הֶעֱלֵינוּ

עַצְמוֹת מֵתֵי נֵכָר רַבִּים לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל

כְּמוֹ הָרַמְבָּ"ם, כְּמוֹ הֶרְצְל, בּוֹרוֹכוֹב וּשְאַר גְּדוֹלֵינוּ

בְּלִי קֶשֶר לְהַשְקָפָתָם שֶל הַזְּכוּרִים לְעֵיל

בִּתְחוּם אִידֵאוֹלוֹגְיָה וּפוֹלִיטִיקָה, רַק עֵקֶב

חוֹבַת כִּבּוּד הַמֵּת וּמִשְאַלְתּוֹ הָאַחְרוֹנָה

אַךְ אָז, כְּשֶאֹטֶם שְנוֹת סַרְבָנוּתוֹ הַלֹּא מֻצְדֶּקֶת

שֶל בֶּן-גֻּרְיוֹן נֶחְלָף בְּיוֹם בָּהִיר בְּתִקּוּנָהּ

שֶל הָעַוְלָה הַזֹּאת בִּידֵי לֵוִי אֶשְכּוֹל וְכוֹחַ

מֶחְוָה דְגוּלָה זוֹ לְזִכְרוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כָּאן

כָּבַש אֶת לֵב הָעָם (גַּם מִתְנַגְּדָיו שֶל הַמָּנוֹחַ)

דָּאַג אֶשְכּוֹל שֶבִּזְכוּתוֹ הָעָוֶל יְתֻקַּן.

 

וְזֶה עָבַד שָם?

וְעוֹד אֵיך!

וּמִי נִשְׂכַּר בְּעֶצֶם

מֵהֵרָתְּמוּת אֶשְכּוֹל לְתִקּוּנוֹ שֶל עָוֶל זֶה?

דַוְקָא תְנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶבְּמֶחְוָה נִמְרֶצֶת

יָדְעָה לְהִתְעַלּוֹת עַל חֵטְא קִפּוּחַ מְבַזֶּה.

 

 

                                             ג.

 

בְּי"ט בְּאַפְּרִיל שֶבִּשְנַת 43 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

הִתְפָּרְצוּ לְמִתְחַם גֵּטוֹ וַרְשָה גֵיסוֹת גֶּרְמָנִים, תּוֹתָחִים וְשִרְיוֹן

שֶמּוּלָם הִתְיַצְּבוּ צְעִירִים יְהוּדִים בִּנְחִיתוּת אַסְטְרָטֶגִית מֻשְלֶמֶת

הַגּוֹבֶלֶת בְּאַקְט-הִתְאַבְּדוּת שֶל דָּוִד דַּל-כּוֹחוֹת מוּל גָּלְיָת הַבִּרְיוֹן.

 

עִקַּר הַלְּחִימָה הַמַּדְהִימָה הַזֹּאת נִמְשַךְ שָם

כַּעֲשָׂרָה יָמִים, בְּעוֹד הַקְּרָב הַמֶּרְכָּזִי

נִטַּש בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסקי שֶמִּן הַשְּׂרֵפוֹת בָּהּ כִּמְעַט שֶחָשַךְ שָם

אוֹרוֹ שֶל אַפְּרִיל שֶאֶת מָה שֶאֵרַע בּוֹ הֶחְרִישוּ בְּיֶרִי תְזָזִי

מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיָה שֶאוֹתָם טִוְּחוּ (עַל קֹמֶץ

מוֹרְדִים) תּוֹתְחָנֵי גֵּנֵרַל הָאֶס.אֶס. יוֹרְגֶּן שְטְרוֹפּ, שֶמּוּלוֹ הִתְעַמֵּת

בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים וְשָלוֹש, פַּאבֶל פְרֶנְקֶל, שֶסָּח טֶרֶם קְרָב זֶה בְּאֹמֶץ

נָדִיר לִפְקוּדָיו: "חֲבֵרִים, אֵין סָפֵק שֶכָּל אִיש כָּאן יֵצֵא בָּנוּ מֵת

מִקְּרָב לֹא שָקוּל זֶה, אַךְ אָנוּ נוֹסִיף וְנִחְיֶה בֵּין דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶל עַם יִשְׂרָאֵל עוֹד שָנִים מְרֻבּוֹת כִּיהוּדִים שֶשָּמְרוּ עַל כְּבוֹדוֹ

עִם נֶשֶק בַּיָּד הַלּוֹחֶמֶת שֶשּוּם תָּאֵי גָּאזִים וְשוּם קְרֵמָטוֹרְיָה

שֶל כַּת זוֹמְמֵי הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ."

 

וּכְמוֹ  נִפְנוּף שֶל בַּד אָדֹם מוּל פַּר זוֹנֵק לִנְגֹּחַ

הֵנִיפוּ אַנְשֵי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי יְהוּדִי (בְּרָאשֵי תֵּבוֹת: אָצִ"י)

עַל גַּג שֶל אֶחָד מִבָּתָּיו נְקוּבֵי הַקְּלִיעִים שֶל הַגֵּטוֹ בְּכוֹחַ

אֶת דֶּגֶל צִיּוֹן וְאֶת דֶּגֶל פּוֹלִין מוּל אוֹתוֹ גֵּנֵרַל אֶס.אֶס. נָאצִי.

 

שְנֵי אִרְגּוּנֵי הִתְנַגְּדוּת יְהוּדִית חֲצוּיֵי יְרִיבוּת לֹא נִגְדַּעַת

שֶבֵּין אֱיָ"ל (רָאשֵי תֵּבוֹת: אִרְגּוּן יְהוּדִי לוֹחֵם)

בּוֹ פָּקַד אִיש צָעִיר בֶּן שְלוֹשִים וְאַחַת, מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', בְּלַהַט

וּבֵין אָצִ"י שֶבּוֹ בִּדְבֵקוּת לֹא פְּחוּתָה הֵשִיב פְרֶנְקֶל בְּאֵש בְּלִי רַחֵם

לְאִשָּם שֶל תּוֹתְחֵי יוֹרְגֶּן שְטְרוֹפּ, אִתְגְּרוּ אֶת פְּלִישַת הָאֶס.אֶס. אֶל הַגֵּטוֹ

וְעֵדוּת מַארֶק אֵדְלְמַן, אִיש אָנִילֶבִיץ', מִפִּי גֵנֵרָל זֶה בְּתָא-

שִבְיוֹ שָם בְּכֶלֶא מוֹקוֹטוֹב בְּוַרְשָה בְּטֶרֶם הִגִּיעָה הָעֵת עוֹד

שֶבָּהּ כְּנִדּוֹן עַל פִּשְעֵי מִלְחָמָה הוּא הוּצָא לְהוֹרֵג, הֶרְאֲתָה

כִּי שְטְרוֹפּ עַצְמוֹ מוֹדֶה שֶעִקְּשוּתָם הֲכִי נֶחְרֶצֶת

שֶל צְעִירֵי הַגֵּטוֹ מוּל מִתְקֶפֶת אֲנָשָיו

הָיְתָה בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסְקי מִמֶּנָּהּ הִמְטִיר בּוֹ אֵש-תֹּפֶת נִמְרֶצֶת

אוֹתוֹ כּוֹחַ אָצִ"י שֶל פְרֶנְקֶל שֶבָּהּ-בַּכִּכָּר הִתְבַּצֵּר וְיָשַב.(*) 

 

אַךְ בְּעוֹד שֶמֵּאַנְשֵי אֱיָ"ל שָׂרְדוּ אַנְשֵי-מַפְתֵּחַ

שֶהֵפִיצוּ אֶת גְּבוּרַת אַנְשֵי הַשְּׂמֹאל הַחֲלוּצִי

לֹא שָׂרַד כִּמְעַט מֵאָצִ"י לְאַחַר אוֹתוֹ מַטְבֵּחַ

שוּם לוֹחֵם שֶאֶת עֵדוּת עֻזָּם לִרְשוּת-רַבִּים יוֹצִיא

וְעַל אַף שֶאֵין עוֹרֵר עַל כָּל אוֹתוֹ מוֹפֵת הֵרוֹאִי

בּוֹ סִפְּקָה חֲבוּרָתוֹ שֶל אָנִילֶבִיץ' הוֹכָחוֹת

לְעֹז-רוּחַ מְהַמֵּם –  קָשֶה לִהְיוֹת אָדִיש וּסְטוֹאִי

לָעֻבְדָּה שֶאַף שֶאָצִ"י זֹאת הוֹכִיחַ לֹא פָּחוֹת

זֶה עֶשְׂרוֹת שָנִים שֶאִיש בְּיִשְׂרָאֵל, בִּפְרָט הַנֹּעַר

לֹא שָמַע כְּלָל עַל תְּרוּמַת אִרְגּוּן לוֹחֵם זֶה לִכְבוֹדוֹ

שֶל הָעָם הַיְּהוּדִי וְלֹא נִתָּן הָיָה לִשְמֹעַ

שוּם מֵלָּה עָלָיו מִמַּחֲנֵה הַשְּׂמֹאל, שֶמֵּעוֹדוֹ

לֹא נָהַג בְּאַבִּירוּת יִצְחָק שָׂדֶה וְלֹא הוֹכִיחַ

כִּי לַמְרוֹת נִגּוּד אִידֵאִי הוּא מוֹקִיר עוֹד מִשֶּכְּבָר

גַּם אֶת אָצִ"י (וּבְכָךְ סוֹפְסוֹף בְּעֶצֶם הוּא מַשְכִּיחַ

מָה שֶנִּצּוֹלָיו יוֹדְעִים הֵיטֵב אַךְ לֹא אוֹמְרִים דָּבָר).

 

אֲנִי אוֹמֵר זֹאת כִּי שָנָה לִפְנֵי הַמֶּרֶד

שֶל גֵּטוֹ וַרְשָה כְּבָר הֵבִינוּ בְּלִי חִלּוּק

בְּגֵטוֹ וִילְנָה כִּי עוֹד אֵין מַכָּה מַמְאֶרֶת

לַמַּאֲבָק הָאַנְטִי-נָאצִי מִפִּלּוּג

וְכָךְ הוּקְמָה הִתְאַחֲדוּת הַפַּרְטִיזָאנִים

בֵּין בֵּיתָ"ר, הַשּוֹמֵר הַצָּעִיר

וְקוֹמוּנִיסְטִים יְהוּדִים, שֶבַּנָּגָאנִים

יָדְעוּ יַחְדָּו אֶת אֵש הַמֶּרֶד לְהָעִיר

בְּהָבִינָם כְּאִיש אֶחָד שָם כִּי אַחְדּוּת

בִּשְעַת-חֵרוּם אֵינָה וִתּוּר אִידֵאוֹלוֹגִי

מִצַּד בּוֹנָיו שֶל אִרְגּוּן-גַּג כִּי אִם עֵדוּת

לְצַו-שָעָה שֶהוּא לוֹגִיסְטִי וְגַם לוֹגִי.

 

אֲנִי אוֹמֵר זֹאת דַּוְקָא לֹא כְּאִיש בֵּיתָ"ר

כִּי אִם כְּאִיש "שוֹמֵר צָעִיר" שֶלֹּא שוֹכֵחַ

שֶ"הַשּוֹמֵר הוּא אִיש-אֱמֶת" וְלֹא נִסְתָּר

מִשּוּם שוֹמֵר-אֱמֶת שֶעַד הַיּוֹם נוֹכֵחַ

בְּאֵרוּעֵי יוֹם הַשּוֹאָה, שֶהָעֻבְדָּה

שֶגְּבוּרָתָם שֶל אַנְשֵי אָצִ"י לֹא מֻזְכֶּרֶת

בְּשוּם עֲצֶרֶת שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה

אַף כִּי חֶלְקָם הָיָה גָדוֹל מְאֹד בַּמֶּרֶד

לֹא מוֹסִיפָה כָּבוֹד לְכָל הַמִּתְעַלְּמִים     

וְאִם דְּבַר-מָה הָיָה מִזְּמַן צָרִיךְ לַחְדֹּל פֹּה

זֶה הַמֶּחְדָּל שֶל שִכְתּוּבֵי דִּבְרֵי יָמִים

מוּטִים פּוֹלִיטִית, הַיְנוּ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל פֹּה

בּוֹ בָּאָה עֵת לַחְדֹּל מִמּוּם הַשְּתַּלְטָנוּת

אִם בְּתִעוּד אוֹ חֵקֶר אוֹ בִּנְאוּם רֵטוֹרִי

שֶל צִנְזוּרָיו הַסֵּלֶקְטִיבִיִּים, חַסְרֵי הַהֲגִינוּת

וְהַיָּשְרָה שֶל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי.

 

זֶה לֹא יָאֶה הֵן מִצִּדָּהּ שֶל הָאֱמֶת

שֶכָּל גִּלּוּי חֶלְקִי בִּלְבַד שֶלָּהּ כָּמוֹהוּ

כִּמְעַט כְּשֶקֶר שֶפְּרָקִים שְלֵמִים מִלֵּב הָעָם שוֹמֵט

וְהֵן לְמַעַן הַדּוֹרוֹת שֶעוֹד יָבוֹאוּ.

  

 (*) – "מרד גטו וארשה בעיני האוייב" בעריכת יוסף קרמיש, הוצאת יד ושם, ירושלים 1966.

 

 

* * *

עמוס אריכא

פֶּרס: נשיאם של רבנים מתעתעים

בעוד שבועות אחדים ייפרד שמעון פרס מבית הנשיא בירושלים. ייאמר כבר עתה כי הוא עשה רבות לשקם במרשימות את המשכן מהצלקות ההיסטוריות שחרט בו עלוב-נפש בשם משה קצב. אלה שיבואו לסכם פעילותו רבת השנים ימצאו עצמם עומדים משתאים נוכח שני הטורים של מעשיו, בעד ונגד, וקשה יהיה להכריע מה עולה על מה.

שני הטורים האלה הם הקו המאפיין ביותר את שמעון פרס לאורך חייו הציבוריים. האחד, הטור של טובת הציבור והמדינה, השני הטור של אשר טוב לשמעון פרס. אבל קיים כמעט נעלם מעין טור צנוע נוסף, המבטא את חוסר רגישותו של שמעון פרס לאדם הקטן והאפור במדינה ישראל, אחד מאלה שמרכיבים את הציבור החילוני הגדול. ציבור שפרס זלזל בו ובעט בו כרוחו על שום שמדובר בציבור שאינו מאורגן, שאין ולא היה לו משה בראשו, ובתפקיד זה אמור היה להיות נשיא מדינת ישראל, המנהיג שלנו שחטא בו.

פרס מעולם לא הבין את הרגישות של רוב תושבי הארץ לדרך בה אמור נשיא מכובד להתנהל. אבל פרס היה מודע שמחובתו כנשיא לכבוש את חולשתו, יצר החנופה שקיים בו, אחד שמכבר נודע כאוהב חנופת רבים ומתחנף למעטים. בדרכו כנשיא שכח אחדים מחובותיו כנשיא עד שהתכחש, אולי בלי משים, כי ראש וראשונה עליו להיות ראשון בין אזרחי ישראל; ראשון שמכבדים לא רק אותו, אלא גם את תפקידו כנשיא. עיקרון חשוב זה נעלם מעיני מכבר ונמצאו גם כאלה שלא היססו להתריע בפניו על-כך.

מסתבר כי עוד בהיותו פוליטיקאי חכם רב-שנים בנה לעצמו ערוץ "הידברות" עם העדות הקיצוניות והאנטי-ישראליות במובהק, אלה אנשי הכת שעיוותה את היהדות לבלי הכר עד שהפרישה עצמה מהעם ונקראת בצדק "הפלג החרדי".

עיקר יהירותו וחנפותו המטרידה הגיעו לשיאים כששקד כעבד כנוע לחלות פניהם של רבנים, אך האדיר עוד יותר כשמדובר היה ברב "מזרחי", כמו המרן עובדיה, שפיו יצר זבל ותרומתו למדינת ישראל שואפת לאפס. פרס למד ממורו ופטרונו דוד בן גוריון כמה וכמה דברים. אך לא למד ממנו להוקיר את אלה שבאמת תורמים בממשות, ביומיום, מעלות שחר וצאת לבנה, לחוסנה של הארץ הזו. פרס הפך עצמו למלקק עכוזים של הרב הספרדי עובדיה יוסף ודומיו. כה הפליג במעשה המענג הזה עד שלעתים נדמה היה שבתחרות בינו לבין נתניהו על חסדי החצר הארורה הזו, קשה כבר להבחין ביניהם מי הוא מי – לתפארת מדינת ישראל.

לא זכור לי מקרה בו עלה איש מבין שניהם באחד מחגי ישראל לביתו של אחד ממקבלי פרס נובל שלנו. הוא לא עלה לביתו של משורר ישראלי חשוב ומחמם-לב, או סופר בעל כנפיים שיש בהם משק של מציאות. הוא לא עלה לביקור לביתו של מורה ומחנך הראויים להוקרת כולנו, הוא לא בא לברך מנהל מוסד חינוכי. אבל הוא המשיך במסורת שהוא יצק אותה, לעלות לחלות רבנים, שבהקצנתם עוטפים את עולמנו באריג מרעיל עד מוות. שישמור אותנו גורלנו מפניהם. השנה הגדיל פרס לעשות כשעלה כנשיא שלנו לדירתו של הרב הספרדי הראשי, יצחק יוסף, שהוא ועמיתו, דוד לאו האשכנזי, הם צמד להקיא, שניים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם השערורייתית.

לא סתם עלה פרס לביתו של רב קנאי לבית יוסף, שאין לו מושג מהי יהדות אמיתית, אלא רק מפני שהוא בנו היתום של "חברו היקר" המרן המנוח. משפחת עובדיה מוציאה מתוכה ציצים מדהימים. אחד מהם הרב הראשי של העיר חולון, שלא מכבר הוציא הרשאה כי מותר לתלמידים לגנוב ולהעתיק עבודותיהם של אחרים. דוגמא לטיב המוסר המשפחתי העקום של בני השבט הרע הזה. או דוגמא אחרת היא אותה תופרת שמלות הכלה, שפתאום, תוך שנים אחדות, אחת בשם עדינה – זכתה ממתנת שמיים בפרס ישראל. על מה? על מפעל חיים שאיננו אלא העמקת התהום בין חרדים לחופשיים, על הנצחת ההדרה של נשים מגברים ועוד כיוצא באלה להשתבח, כשאחת בשם גבריאלה שלו העטירה עליה הר של מחמאות שקריות.

שבט נפלא הוא שבט עובדיה, מקולקל מידות להשחית, שכל אחד מהם הוא נזר בריאה שראוי לנשיא בן התשעים שלנו (עד מאה ועשרים ואחת!) להתחמם לאורו. את החום שיספוג בחברתו של הרב לבית יוסף יפיץ הנשיא אחר-כך לפזרו כנוגה צפוני נדיר על כל בית ישראל. כך יזכה כל אחד מאתנו מניצוץ הפלאים של הבלי המשפחה הנצלנית הזאת. פרס לא החמיץ גם בפסח זה בשם כולנו להרכין ראשו בהכנעה בפני אלה שאינם תורמים דבר וכל קיומם לרעת מדינת ישראל.

אי אפשי לבוא לפרס באמתלה שבגילו מותר לו. פרס בגיל תשעים צלול יותר מכל שרי ממשלת ישראל ביחד. בהיר מהם, ויכולותיו כאב קדמון מלוטשות כשל אברהם שהיה איש ערמומי רב-תככים מופלג. אפשר רק להצטער על התרגיל הקבוע שפרס חוזר ונופל פעם אחר פעם לרשתו של אותו ארכי-נוכל ופושע מדופלם אריה דרעי.

לעיתים מלה אחת קשה כאבן פולחת. היא קשה שבעתיים כשמתפרסם צילום "היסטורי" של אותו שולחן בדירתו של הרב הראשי לבית יוסף. במרכזו של השולחן הקדוש יושב הרב יוסף, בקושי מרכין ראש לעבר אותו נשיא שפוף כתפיים שבקצה השולחן, והוא בתנוחת מתחנן לליטוף, ובצדו השני של השולחן, מתבונן בו פושע-לשעבר שישב שנים בבית-כלא על פשעי הונאת ציבור, מעשי מרמה וגניבת-דעת ועוד, אחד בשם אריה דרעי, שותף רב ערך בחיי הרב הראשי העלוב כצל חולף. אבל דרעי מכשיר אותו לכהונת מרן. דרעי המומחה בהרעלת הארץ נודע גם בשנאתו לאלה שאינן מבני עדתו.

האומנם רק תרגיל של דרעי? קשה בדעתי להיתפס לאשלייה שפרס לא היה מודע בחברת איזה לצים הוא ישב. ידע כנראה גם ידע; אילו לא הסכים, ובכניסתו ראה את דרעי מחייך שם, צריך היה פרס להפנות עורף ולצאת מיד. כל דקה מהדקות ששהה שם והקשיב להטפותיו ההדיוטיות של אותו רב ראשי, היתה מיותרת.

מחוות חג פסח זו שקיים הנשיא שלא נדרש לה – אסור היה לה להתרחש. שכן בחנפות זו, בהפגנת התרפסות בנוסח מה יפית, מרכין ראש וראשון לאזרחי הארץ של מדינת ישראל הדמוקרטית, עדיין, ומשפיל עד רצפה מעמדו בפני שני נציגי ההלכה שהוא מסתופף בחברתם הקדושה, ובמעשה זה מכיר בעליונותם של המתעתעים בו ובעם בשם הלכתם השקרית.

ראוי פרס לעטוף עצמו בגלימת מעשיו שרבים מכירים בחשיבותם, כהגנה מפני ביקורת. אולם לא כל ביקורת. לא ביקורת מסוג מעשה זה שהוא שוגה בו פעם אחר פעם בשם "אחדות העם". שכן אלה הרבנים אין בגרונם אפילו כפסיק בהבנת המושג הנכבד הזה. מי הטעה את הנשיא הנופל פעם אחר פעם למלכודת עוקץ שכזה?  מי צריך את מוסד הנשיאות?

הצליל הצורם הזה שהפיק פרס ממיתרו – לוואי ויישאר מיותם.

 

 

* * *

מלכה נתנזון

4 שירים

ירושה

 

"אַתְּ אִמָּא שֶׁבָּאָה מִשָּׁם?" שָׁאַל בְּנִי,

לֹא, יֶלֶד, מַה פִּתְאוֹם מִשָּׁם, אֲנִי מִכָּאן

"אָז לָמָּה אַתְּ כָּל הַזְּמַן עֲצוּבָה וְצוֹעֶקֶת בַּלַּיְלָה?"

עֵינָיו, תְּהוֹמוֹת בִּנְסִיגָה

 

עָטִיתִי חִיּוּךְ גַּמְלוֹנִי

לֹא עוֹד, פָּסַק לִבִּי

לֹא אֶהְיֶה כָּאֵם הַמּוֹרִישָׁה לִבְנָהּ וְלַשִּׁלֵּשִׁים וְלָרִבֵּעִים

 

לֹא אֶהְיֶה אִמִּי

 

 

צחוק

 

"כָּל הַכָּבוֹד לַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי אַרְלֶט, שֶׁיֵּשׁ לָהּ סַרְטָן וְגַם לִשְׁנֵי הַיְּלָדִים שֶׁלָּהּ,

וְהִיא כָּל הַזְּמַן צוֹחֶקֶת, לֹא מְאַבֶּדֶת אֶת חוּשׁ הַהוּמוֹר," אוֹמֶרֶת כַּלָּתִי.

אֲנִי מְכַנֶּסֶת אֶת גּוּפִי הַדָּוֶה

אוֹצֶרֶת אֶת הַקֶּבֶס הָעוֹלֶה

 

וּמְבַקֶּשֶׁת

 

אֲבָל הַחִיּוּךְ נִשְׁאָר תָּקוּעַ

בֵּין מֶרְכַּז הַבֶּטֶן לְרוֹמָהּ

וְטוֹבֵעַ בְּתוֹךְ הַיָּם הַמְּבַעְבֵּעַ בְּבִטְנִי

 

 

רותי סמרטוטי

 

לנכדתי נטלי, הממלאת אותי

חמדת כל רגע, באהבה גדולה

 

"בּוֹאִי לִרְקֹד, סָבְתָא," אוֹמֶרֶת נֶכְדָּתִי,

וּכְבָר נִשְׁפָּכִים הַצְּלִילִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַבַּיִת

שֶׁכָּל פִּנּוֹתָיו כְּאֵב

אֶרֶץ פָאוּנוֹת שֶׁבִּי מִתְמַלֵּאת צִמְחֵי מַרְפֵּא וּקְטֹרֶת פִּילִים

אֲנִי חוֹפֶנֶת אוֹתָהּ בֵּין זְרוֹעוֹתַי

וְנַעֲנֵית

גּוּפִי נֵעוֹר וְנַעֲנֶה לְחֶמְדַּת הָרֶגַע

גַּם שְׁרִירַי

 

עוֹד מְעַט יִתְדַּלְדְּלוּ

וּרְצוֹנוֹתַי

 

אֲבָל עַכְשָׁו

 

 

מצילות עיניה אומרות שירה

 

גַּלִּים גַּלִּים בְּרֻדִּים וְחוּמִים, נִשְׁפָּךְ שְׂעָרָהּ שֶׁל נֶכְדָּתִי

צְדוּדִיתָהּ, צְדוּדִית אֵלָה רוֹמִית

גַּם שִׂמְלָתָהּ הַלְּבָנָה

וּכְתֵפָהּ הָעֵירֻמָּה

 

כֶּתֶר זָהָב לוּ הָיָה לִי

הָיִיתִי מְעַטֶּרֶת אֶת הַלֹּבֶן הַזַּךְ

וּמַקִּיפָה אֶת רֹאשָׁהּ

 

רְבִיד זָהָב לוּ הָיָה לִי

הָיִיתִי כּוֹרֶכֶת סְבִיב פֶּרֶק יָדָהּ

וּפֶרֶק יָדִי

 

כָּךְ אוֹ כָּךְ זוֹהֲרוֹת עֵינֶיהָ

וּמְצִלּוֹת עֵינֶיהָ אוֹמְרוֹת שִׁירָה

 

 

* * *

עמוס גלבוע

קרי הולם שנית

קרי לא אמר שישראל היא מדינת אפרטהייד! הוא אמר שאם תהיה "מדינה אחת" (מה זה?) אז או שתהיה זאת מדינת אפרטהייד, או שתהיה זאת מדינה שבה יהיה רוב יהודי קטן. גם למצב היפותטי זה המונח אפרטהייד אינו מתאים. זהו כיום המונח המשומש על ידי  כל אלו הרוצים בחורבנה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בעולם וגם בישראל.

עדיף לישראל לשתוק, ולתת לאחרים, אצלו בבית, שיוכיחו אותו.

שעה שדוברת מחלקת המדינה האמריקאית עדיין ממתינה להתנצלות של בוגי יעלון על כך שהעז להגיד שארה"ב מגלה חולשה, היא היתה צריכה לפרסם מעין הודעת התנצלות אישית של קרי. הוא התחרט על כך שהשתמש במילה אפרטהייד ביחס לישראל וכמובן נשבע שאין אוהב ישראל כמותו מזה 30 שנה. בואו נניח לכל "ההתחלקויות" לכאורה של קרי בעבר, שהפכו כבר לשגרה, ונראה מה הוא אמר ב-25 אפריל כנס סגור מכובד. אפשר לסכם בתמצית ב-5 נקודות:

"במדינה אחת (UNITARY STATE) הסוף יכול להיות או שתהיה זאת מדינת אפרטהייד עם אזרחים מסוג ב', או שתהיה זאת מדינה שתהרוס את יכולתה של מדינת ישראל להישאר מדינה יהודית. נוכח אפשרויות אלו ברור שאין מנוס משתי מדינות.

הקיפאון עלול להביא לאלימות פלסטינית בגלל התסכול שלהם.

שינוי פוליטי בהנהגה הישראלית או הפלסטינית עשוי להקל את קידום השלום.

מתיחת ביקורת חריפה על הבנייה הרבה בשטחים במהלך 9 חודשי המו"מ.

המו"מ ייכנס לפסק זמן, ובשלב מסוים הוא יציג תוכנית שלום לשני הצדדים ויבקש מהם להשיב  אם הם מקבלים אותה או לא.

אני רוצה להתמקד בנקודה הראשונה. ראשית, עולה השאלה הפשוטה: מה פירוש הדבר מדינה אחת? 

עכשיו אין שתי מדינות אלא ישנה מדינת ישראל, ישנה הטריטוריה של הרשות הפלסטינית בגדה, וישנה ממשלה של חמאס השולטת ברצועת עזה. מדינה אחת יכולה להיות רק באם הרשות הפלסטינית מתפרקת או אומרת: אני מוותרת על מדינה פלסטינית, ואזיי ישראל מספחת את כל שטח הגדה למדינת ישראל ומחילה עליו את החוק הישראלי. ואז, ורק במקרה הזה,  ישראל תוכל שלא להעניק זכויות אזרח מלאות  לפלסטינים שבגדה, או שתעניק, ואז תהיה זאת מדינה דו-לאומית עם רוב יהודי קטן.

אז לזה מתכוון קרי?

ועולה השאלה השנייה, המטרידה: מדוע הוא השתמש במילה אפרטהייד? מה, יהיו בתי שימוש שונים לפלסטינים וליהודים?

 השימוש במושג אפרטהייד הוא כיום מילת קוד של האנטישמים, של כל הארגונים הבינלאומיים המעוניינים בחיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זאת גם מילת המפתח של כל ארגוני השמאל הקיצוני במדינת ישראל. לדידם עכשיו יש אפרטהייד במדינת ישראל הגזענית, הכובשת (גם את חיפה, רמת אביב) ומבצעת עוולות.

כמובן שזה מושג שגור אצל הפלסטינים. ב-24 אפריל, יום לפני דברי קרי, השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית (אורח חביב בערוצי הטלוויזיה שלנו), אמר בוועידה של האו"ם בג'נבה, שישראל אשמה באפרטהייד, בעינוי ובאונס של ילדים  קטנים  ובביצוע של "אלפי ניסויים רפואיים על אסירים פלסטינים." לא צריך להיות מופתע מכך. על זה מתחנך הנוער הפלסטיני השטוף בשנאה לוהטת לישראל.  אז אם עיתון "הארץ" לא פירסם זאת עד עכשיו,  הרי שהוא חוטא  לייעודו.

 וכמה מילים על אמירתו של קרי בדברים שינויי הנהגה אצלנו ואצל הפלסטינים. האמת שהוא מזכיר לי קצת כמה אמירות הבוקעות תדיר מגרונות פוליטיקאים ואנשי תקשורת אצלנו: "צריכים מנהיגות אמיצה, נועזת, היודעת לקבל החלטות אמיצות."

אבל, אלו רואים במחמוד עבאס את הפרטנר האולטימטיבי, שאין בלתו ולא יהיה כמותו.  קרי, כמסתבר מדבריו (או שלא התבטא נכון!?) מחפש מנהיג פלסטיני אחר? מי? לדעתי זה לא חשוב כל כך. החשיבות היא בכך שקרי עדיין חי בעולם שלו ומאמין שאפשר להוציא מים מהסלע, שאפשר בנסיבות הנוכחיות להביא לשלום סופי בין ישראל לפלסטינים במכה אחת של משא ומתן. איפה החשיבה "מחוץ לקופסה" האמריקאית?

ובאשר לתגובה הישראלית לדברי קרי. הכי טוב והכי הגיוני  זה לשתוק! ליברמן אפילו יכול לחזק את "התנצלותו" של קרי ולהדגיש שאכן הוא אוהב ישראל משחר נעוריו. לא להוסיף טיפה של מרור לכוס של קרי. הרבה אחרים, אצלו בבית, עושים זאת. וכאב הראש האמיתי שלו הוא רחוק מכאן, הוא באוקראינה. הבעייה של ממשל אובמה שהוא לא  הבין בזמן היכן הבעיות האמיתיות שלו במדיניות החוץ.

 

* * *

אורי הייטנר

1. מסע צלב נגד זיכרון השואה

מאמר שפירסם אברהם בורג בבלוג שלו, "אחרי השואה", מבטא בצורה חדה ובהירה, את המסר שקבוצה מסוימת בציבוריות, שלה אחיזה חזקה בתקשורת ובאקדמיה, מטפטפת לנו בזרם מתגבר משנה לשנה. די, נמאס. עייפנו מזכר השואה, עייפנו מלקחי השואה, יש להמיר זאת במשהו אחר. המשהו האחר, הוא האוניברסליזציה של השואה – לא עוד עיסוק בשואת העם היהודי, עיסוק שתוצאתו היא "קורבניות, הסתגרות, לאומנות, מיליטריזם," ושאר סיסמאות מסוג זה, אלא עיסוק באסונות שפקדו ופוקדים את העולם, וכמובן גם ידינו אינן נקיות מהן, החל מהשמדת עממי כנען, דרך רצח האינדיאנים באמריקה, טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה, טבח היהודים במלחמת העולם השנייה, ה"נכבה" שעשינו לפלשתינאים ב"מלחמת 48'", רצח העם ברואנדה והטבח ההמוני בסוריה.

הדרך האלטרנטיבית לעיצוב הזיכרון, היא הערובה למלחמה ברוע באשר הוא ובגזענות ובשנאת הזרים שלא פסו מן העולם.

אין ספק שיש לקחים אוניברסליים משמעותיים מאוד שיש להפיק מזכר השואה, ובראשם סלידה מגזענות ושנאת זרים. אולם אין ולו שמץ של סתירה בין הלקח האוניברסלי והלקח הלאומי. הלקח שלנו, כיהודים, הוא הלקח הציוני – העם היהודי לא יהיה עוד עם בלי בית, נע ונד, חסר הגנה וריבונות. הלקח הוא ההכרח במדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל. ללא הלקח הלאומי, אין כל ערך ללקח האוניברסלי. הרי מי אם לא יהודים היו תמיד בין הראשונים לקפוץ על כל עגלה קוסמופוליטית ובין מבשרי כל אופנה אוניברסלית. והתוצאה ידועה. התנגדות לציונות, סותרת באופן מהותי את הלקח האוניברסלי של השואה. התנגדות לציונות, משמעה התנגדות למימוש זכות ההגדרה העצמית, המוכרת כזכות טבעית של כל עם, אך ורק [לא?] מן העם היהודי. וכדי להצדיק את האפלייה הזאת, צצות ומופצות תאוריות השוללות את עצם קיומו של העם היהודי, המציגות את היהדות כדת בלבד, המדברות על העם היהודי כ"לאום מומצא". המסע הזה הוא מסע אנטישמי מובהק, היפוכו המוחלט של המסר האוניברסלי של השואה, השולל גזענות ושנאת זרים. 

בספרו החשוב והמצוין "פוסט ציונות פוסט שואה", מתאר פרופ' אלחנן יקירה את המדרון החלקלק בין התנגדות לציונות, גם בתוכנו, לבין הכחשת השואה. התהליך מתחיל בנראטיב השקרי, כאילו הסיבה היחידה להקמת מדינת ישראל היא השואה, ולא זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה ריבונית במולדתנו. אם הסיבה היא השואה, מה אשמים הפלשתינאים, הרי לא הם השמידו את יהודי אירופה? [כלומר] האמת היא, שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של השואה, שכביכול היא הצידוק למעשי הזוועה של הציונים נגדם. ובעצם, יש הגזמה בתיאורי השואה. אין שואה, אלא שואות רבות, כפי שנכתב במצע דרבן – המצע של המסע לדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובכלל, מי אמר שכל מה שמספרים על השואה אינו תעמולה ציונית, קונספירציה להצדקת העוולות כלפי הפלשתינאים. האם באמת נרצחו 6 מיליונים, תוהה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו? האם באמת היו תאי גזים? שואלים אחרים. בואו נפתח את זה. נבדוק. נטיל ספק. אנחנו חייבים לקבל את "הנראטיב הציוני" על השואה כלשונו? וכן הלאה וכן הלאה.

לא כל מי שעולה על המדרון החלקלק הזה, מגיע להכחשת השואה. אך גם ההמצאות בשלב זה או אחר של המדרון, מתוך תיעוב הלאומיות היהודית, היא תופעה בעייתית מאוד, שאסור להקל בה ראש. איך ניתן להסביר את המסע לגימוד מקומו של זיכרון השואה בימינו? איך ניתן להסביר את ההגחכה של טקסי יום השואה, של מסעות התלמידים וחיילי צה"ל לפולין, של מסע הכנסת לפולין? איך מסבירים את ההתנפלות האוטומטית, ללא כל מחשבה חינוכית אמתית, על תוכנית משרד החינוך ללימוד השואה בגיל הרך, אם לא הפחד מכך שעצם ידיעת השואה, מביאה למסקנה המתבקשת, של "לעולם לא עוד," שמשמעותה המרכזית היא חיזוק הלאומיות היהודית, הציונות. הרי אותם חוגים מכירים בלאומיות של כל עם ועם, אך בעבורם לאומיות יהודית היא בהכרח "לאומנות".

וכך, אורי משגב, המנהל מעל דפי "הארץ" מסע צלב אובססיבי נגד זיכרון השואה בישראל, מדבר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה במונחים של "פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה-בלה המשומש והעבש הזה. ואריאנה מלמד מסבירה ב-ynet את תוכנית משרד החינוך ללימודי השואה כך: "מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים."

וכך, בהיפוך מרושע, מטפטפים לתודעה תמונה כמו-נאצית, של ישראל.

אז מה הם מציעים? אברהם בורג קורא בבירור להמיר את זכר שואת העם היהודי, בזכר מעשי הרצח שנעשו ונעשים בעולם. בורג, שמפעל חייו הוא אובססיה מטורפת לשבר ולנתץ כל מה שקשור לאבא שלו, יוצא חוצץ נגד "יד ושם", שאביו היה יו"ר המועצה שלו במשך שנים רבות. "אתר ההנצחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל. לכל האומות יש מצבה לחייל האלמוני, ליחיד. ולנו יש אנדרטה לכלל, לכולנו. וכולם חייבים להתייצב שם ולהתאבל איתנו עלינו, איש בל ייעדר. זהו חלק מהריטואל, נחיתה בנמל תעופה בן גוריון, התרעננות קלה במלון, מעבר לחליפה שחורה ולעניבה כהה והולמת, אם אפשר גם כיפת קטיפה גדולה ובולטת, כיפה של רבנים וקרדינלים – וקדימה לירושלים, ל'יד ושם'... – ׳יד ושם׳ הוא חלון הראווה ודלת הכניסה אל החווייה הישראלית. מה מקומו של החלון הזה ומה תפקידה של הראווה בבניית הזהות היהודו‑ישראלית בעולמנו? כיום 'יד ושם' הוא המונומנט הגדול ביותר לסירוס הלאומי. לאלם המוסרי באשר לאחרים שפקד אותנו בדורות האחרונים. 'יד ושם' הוא המוקד עליו אנחנו מעלים את כל אורחינו וכופים עליהם ועלינו את מוסר השואה המוחלט שלנו ושלנו בלבד... 'יד ושם' שלנו העצים עד מאוד את מושג הסירוס וחוסר הפוריות, והתעלם כמובן מכל שאר 'בני הנכר'. 'יד ושם' הוא לא רק חלון ראווה חיצוני, הוא גם תעודת הזהות הפנימית, לא רק תדמית אלא הדמות עצמה. ישראל הפנימה בעוצמות שאין היא מודה בהן את חוסר הביטחון העצמי שלה, הטבעי כל כך לקורבנות של טראומה. מזה שנים ארוכות אנחנו חיים במתח המתמיד ובסתירה הפנימית של התחמשות בלתי פוסקת, שנועדה לכסות ולכפר על אין אונות מובנית. אריג שזור של כוח, אימפוטנטיות ופחד קיומי מתמיד. ישראל המוצלחת היא גם אומת הקורבנוּת שהטראומה הפכה לדתהּ הרשמית.."

ומה מציע בורג במקום "יד ושם"? "המקום ישנה את אופיו מן הקצה הנוכחי אל הקצה החדש. המוזיאון במתכונתו העתידית יהיה מקום ההנצחה של כל העוולות האנושיות. מקום שיקרין מתוכו את אנרגיית המאבק נגד האלימות העולמית באשר היא. יהיה בו אגף ארמני ומחלקה סרבית, תערוכות מרואנדה ונמיביה, ומצג לזכרם של האינדיאנים שנשמדו על ידי גנרלים אמריקאים בלונדינים ותכולי עיניים, חיילים בכחול שבאו מרחוק וגירשו אותם ביד חזקה, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ילדים מכל רחבי העולם יבואו ל'יד ושם' כדי להתחנך על פי מיטב ערכיה של תורת אי האלימות. יחסי גזעים וצבעים יוסדרו שם בחיוב כמשקל נגד לגזענות המפלה והמשמידה. גם בית הדין הבינלאומי האמור וגם 'יד ושם' העתידי יהיו מוסדות כלל עולמיים רשמיים; אדמתם תהיה בינלאומית ושייכת למוסדות המוכרים של משפחת האומות. יחול עליהם מושג חדש במדינאות העולמית – 'ריבונות כל העולם'."

ריבונות כל העולם! המרת הריבונות היהודית בריבונות קוסמופוליטית. על "יד ושם", ולא רק על "יד ושם". ב"אני מאמין" של הבלוג שלו, מתאר אותו מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית, כ"מסע ארוך שיצא מן היהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית." כל כך דומה הפוסט ציונות לפְּרֶה-ציונות – לאותם יהודים שנשאו את בשורת הקוסמופוליטיות; כאילו לא קרה דבר, כאילו לא למדנו מאומה, כאילו הקוסמופוליטיות הזאת לא התנפצה על עמנו באופן האכזרי ביותר והטרגי ביותר, ולימדה אותנו את השיעור ההיסטורי – שאם איננו מבינים את נכונות הרעיון הציוני מלכתחילה, כמימוש זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית בארצו, נאלץ להבין את ההכרח הציוני, לנוכח האלטרנטיבה.

"לנצח את היטלר", נקרא ספרו הפוסט-ציוני של בורג. אולם היטלר שאף עד נשמת אפו האחרונה לשים קץ לקיום היהודי. האם המסע מן היהדות, גם אם הוא מוגדר כמסע "אל האנושיות", הוא ניצחון על היטלר, או חלילה ניצחון של היטלר?

הערה לסיום – לא בכדי כיניתי את המאמר "מסע צלב נגד זיכרון השואה" ולא נגד "זכר השואה". איני חושד באותם אנשים שהם רוצים להשכיח את זכר השואה. אולם מאבקם הוא נגד הצביון שבו אנו זוכרים את השואה ומפיקים ממנה את הלקחים. מאבקם הוא להמרת הזיכרון של הניסיון להשמיד את העם היהודי, לזיכרון אוניברסלי של אנשים רעים שעשו מעשים רעים נגד בני אדם אחרים.

 

אהוד: בעיניי אברום בורג, בשנים האחרונות – הוא איש קצת משוגע שחבל בכלל לטרוח להתפלמס עימו. הגיגיו המוזרים נראים לי כגובלים במופרעות נפשית.

 

 

2. צרור הערות 30.4.14

 

* תובנה שנחשפתי אליה השנה ואימצתי אותה, היא שנכון יותר להשתמש בביטוי "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה". מי שהיה שם, לא ניצל מהשואה. הוא חווה אותה, על כל מוראותיה, ושרד. ניצולי השואה, הם אלה שהצליחו לברוח ולעלות ארצה טרם השואה וניצלו ממנה.

 

* ב-ynet התפרסם מאמר מנומק ומקצועי של הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך אורה גולדהירש, המסביר את התוכנית ללימודי השואה לילדי הגן; תוכנית רגישה, מקצועית וראויה. לצד מאמרה, התפרסם מאמר תגובה מביך למדי של אריאנה מלמד. למה מביך? כיוון שהיא השחיתה כמה מאות מילים כדי לומר את המשפט האחד והיחיד שאליו התכוונה.

וכך קראתי את מאמרה: בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

... והיא עוד מדברת על אינדוקטרינציה. מה באמת עומד מאחורי הקמפיין הנפסד הזה נגד לימודי השואה, נגד המסעות לפולין וכו'?

שום כוונה טהורה אין שם.

 

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.

 

* אלבום המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק" וסרטו "בגלל המלחמה ההיא", הפכו אותו לדמות המזוהה מאוד עם הדור השני לשואה, ועם שואת יהודי סלוניקי. אולם במה עובדה זו הופכת את שירו "עיניים שלי", שיר אהבה יווני לאישה, לשיר המתאים להשמעה בתוכנית על השואה ביום השואה? טוב שלא השמיעו את "כפיים".

 

* הוא הדין בשיר "ילדות נשכחת" שהושמע בטקס פתיחת יום הזיכרון הממלכתי ב"יד ושם". זה שיר המתאים לתיאור הנוסטלגיה שלי לשכונת ילדותי, אך אינו מתאים לטקס לזכר השואה. גם ההנחיה של דני קושמרו, לא היתה ברמה נאותה, המכבדת את המעמד.

 

* אירועי "תג מחיר" הם פשעי שנאה מזוויעים, הממיטים קלון על מדינת ישראל והעם היהודי. הכישלון בלכידת הפושעים והעמדתם לדין, הוא מחדל מביש של שלטון החוק הישראלי.

הפגנת ההזדהות של עשרות תושבי זיכרון יעקב עם שכניהם מפורדיס בעקבות הפשע, היא מחווה יפה של שכנות טובה, המבטאת את הרוח הישראלית והיהודית במיטבה.

אולם הכרזות "ביבי בנט ולפיד, תעצרו את החרפה," הן פוליטיקה מכוערת. דיג במים עכורים. ביבי? בצדק, הוא ראש הממשלה. אפשר להוסיף גם את אהרונוביץ' – השר לביטחון פנים, את דנינו – מפכ"ל המשטרה, את לבני – שרת המשפטים. אבל מה הקשר לבנט, שר הכלכלה? זהו ניסיון מכוער לקשור אותו ואת הציבור שהוא מייצג עם זוועת "תג מחיר". ומה הקשר ללפיד? סתם, כי הוא הפך מוקד לשנאה, בחוגים מסויימים. וכך, מחווה שעשויה להיות אצילית, הפכה להיות קרדום לחפור בו, למטרות זרות. חבל.

 

* לפני ימים אחדים הבעתי כאן את אכזבתי העמוקה מעולם העיתונות, השותק לנוכח סכנת הסגירה של "מקור ראשון", שגורלו תלוי בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. אני שמח לדווח, שמתארגן גילוי דעת, עליו יחתמו בכירי העיתונאים בישראל, ובהם אנשי שמאל מובהקים, למען המשך הוצאת "מקור ראשון".

 

* ביד הלשון: בשבוע שבין ימי הזיכרון, אתייחס למושג ז"ל. איך ראוי לומר – "זכרו לברכה" או "זכרונו לברכה"?

על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. במשלי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (י', ז') ואילו בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא." (קידושין, לא ע"ב).

גם ביאליק הוא מקורות ישראל, ושירו "אימי זיכרונה לברכה" הוא חלק מהותי מהקנון שלנו.

כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.

ובהזדמנות זאת: זצ"ל – זכר צדיק לברכה. זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה. זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה, לחיי העולם הבא. הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכותו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.   

 

 

* * *

בתדהמה ובצער רב אנו מודיעים

על פטירתה של אימנו, סבתנו, אהובתנו

נילי כרמל יונתן

ההלוויה התקיימה ביום שלישי, 29.4.14 בשעה 11:00

בבית העלמין קריית שאול, תל אביב, חלקת ההורים השכולים

יושבים שבעה בבית המנוחה

רח' מוהליבר 110 יהוד

בית משפחת יונתן

 

[נילי כרמל יונתן היתה נצר למשפחת יודילביץ,

ראשוני הביל"ויים, מראשון לציון]

 

 

* * *

יהודה דרורי

לא להסכם עם ארדואן

בשבועות האחרונים מודלפים מכיוון טורקיה רמזים עבים על הסכם פיצויים שהושג כביכול עם ישראל בהקשר ל"מרמרה" ולטרוריסטים שנהרגו עליה. אני מאוד מקווה שאלו הן סתם רכילויות פוליטיות מגמתיות לטובת ארדואן אשר מודלפות על-ידי אנשיו כדי להאדיר את  שמו כמנהיג הכול-יכול.                                                                                                                                                                   

מצד שני מנקר בי החשש שאולי יש אמת בדברים ונתניהו אכן בדרך להתכופף לפני ארדואן (ולהפשיל את מכנסיו) מתוך רצון לפייס את ארה"ב המעוניינת בהרמוניה בין בני-בריתה, ומתוך זה שהובטח לו עוד נתח ביטחוני מארה"ב (או מנאט"ו) אם יתפשר עם ארדואן. (כי הרי "מה שרואים מכאן לא רואים משם...")

כדאי כאן להזכיר לקורא כי ה"מרמרה" נשלחה מטורקיה "לשבור" את המצור על עזה... לחמאס המשלח עלינו טילים לבקרים. באונייה כונסו אנשי תקשורת ואישים אחרים, רובם לא טורקים, מרביתם ידועים כשונאי ישראל. ארדואן צייד בנוסף את האנייה ב-8 טרוריסטים ידועים, חברים בארגון קיצוני מוסלמי (שרק בימים אלו ארדואן עצמו הוציאו אל מחוץ לחוק...)

בניסיון לא אלים של צה"ל להשתלט על הספינה, הטרוריסטים פעלו נגד חיילי צה"ל ופצעו מיספר חיילים ולבסוף נהרגו עד אחד! (ברור היום לכול כי לא היתה כל כוונה שהם יפלו בשבי על-מנת שיוחזרו כגיבורים...) אף נוסע אחר לא נפגע, והאןנייה הוחזרה לטורקים שלמה לחלוטין.

ריצתו של ארדואן להאג בנושא היעד של ה"מרמרה" כשל. בית הדין הבינלאומי קבע שלישראל היתה זכות למצור ולעצירת אוניות קודם לכניסתם לשטח האסור. אבל לגבי ארדואן נותרה שאלת הטרוריסטים המתים, שהוא זה שהיה אחראי לשליחתם. הוא דרש (בשם ה"משפחות השכולות" כביכול) מיליוני דולרים, ולפי מה שאנחנו מבינים, הוא ובנו היו כנראה "גוזרים קופון" לא קטן מכל סכום...

כידוע לכולם, ארדואן לכשעצמו הינו עריץ איסלאמי קיצוני ורודן לא קטן, הוא מכחיש שואה ידוע, שונא ישראל ותומך חמאס. השאלה היא: מדוע אנחנו בכלל מדברים איתו? מדוע משוחחים איתו על פיצויים? היכן תרומתו לשלום האזורי? להקטנת האלימות בסוריה? לריסון הקיצוניות הפלשתינית? והיכן... הכבוד העצמי שלנו? אחרי הכול, יחסי המסחר שלנו עם טורקיה התחזקו מאז תקרית מרמרה, ושיטת "הכול כלול" באנטליה עובדת ללא הפסקה... אז מדוע עלינו לצאת מגדרנו ו"לפייס" את המנוול הזה?

 

* * *

עוז אלמוג

שׂרונה, פסטורליה כאילו

הטמפלרים ייזכרו לדיראון עולם בשל תמיכתם בצורר הנאצי, אבל אי אפשר לבטל את זכויותיהם ההיסטוריות בפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל ובעיקר בבנייתם של בתי כפר יפיפיים, המשלבים בין חומרי גלם מקומיים לארכיטקטורה גרמנית מסורתית ומודרנית.

לקח זמן רב עד שמדינת ישראל ואזרחיה למדו להעריך את החן והקסם של מושבות הטמפלרים. בתים ורחובות שופצו ושוחזרו ואי פה אי שם הופיעו מעין איים של כפריות אירופאית במרחב הישראלי המסמורטט. אבל הישראלים לא ממש יודעים לבנות ולשפץ. אין להם את הקפדנות והמשמעת הייקית ולא את המורשת ואת הרגישויות האסתטיות של האירופאים. אצלנו, בניגוד למדינות המערב, זה תמיד נראה "כזה כאילו", מלא צרימות ופגמים ובעיקר זמני.

אחרי ביקור באירופה אני בדרך כלל חוזר ארצה קצת מדוכא, אבל הדיכאון עלה אצלי אוקטבה כאשר ביקרתי בסוף השבוע האחרון במתחם שרונה המחודש. הבטיחו שיחזור מבנים ופארק בסגנון וינטג'. המתנו זמן רב (יותר מדי) בסבלנות ובדריכות, רק כדי לגלות שהתוצאה מעליבה. מספיק להסתכל על הריצוף כדי להרים גבה. זה לא מונח טוב, לא מתאים לרוח המקום, לא נקי וכבר מתחיל להיסדק. כיצד מעיזים לפתוח מתחם חדש עם בתים לא גמורים, מוכתמים, מטולאים ומתקלפים? כיצד לא צורמת ליזמים קקופוניה של פריטים, שאינם נדבקים זה לזה ובעיקר שימוש בחיקויים, המקרינים אותנטיות מזויפת וקיטש מביך (גדרות האבן ומקצת מקירות הבתים נראים כמו פיסות שוקולד לבן מסיפורי עמי ותמי).

רגע אחרי שהמתחם נפתח, פרסם אתר Mako כתבה יחצ"נית, שהגדירה את שרונה המחודשת כ"אזור הבוער של קיץ 2014," – "מרכז עדכני, שלא לומר יומרני ונוצץ." "אזור המפגיש בין אתמול ומחר." "תמהיל מחושב היטב בין אוכל, שופינג ובילויים" (מי בכלל צריך עוד מהתמהיל החומרני והשחוק הזה!)

הם באמת מאמינים בזה?

אנשי Mako צופים 25,000 מבקרים מדי יום במתחם העאלק משופץ. אפשר להניח שתחזיתם תתאמת, אבל לא בגלל ששרונה נבנתה מחדש לתפארת ולא משום שיזמיה מציעים משהו חדש ויפה – אלא משום שהישראלים הם עדר עיוור. הם מאמינים לתדמיות שמוכרים להם וירקדו עם סלי הקניות וכוסות האספרסו גם על רצפה עקומה ותפאורת וינטג', שעושה צחוק מהפסטורליה של המושבה הטמפלרית המקורית.

 

* * *

איתמר פרת

שופטים בירושלים

הבשורה על פי יוחנן ח': 7

הבשורה על פי יוחנן ח': 7 מספרת כי בהיות ישו בירושלים, הביאו לפניו "הפרושים והסופרים" אישה, וסחו לו: "אישה זו היא נואפת אשר נתפסה בחטא. האם על פי תורתך דינה סקילה?"

התעלם ישו מן השאלה, וצייר אותיות בחול. לבסוף הזדקף ואמר:

"מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה."

והמשיך לשרבט אותיות.

הסתלקו האוסרים אחד אחד, ונותרה האשה לבדה. שאל אותה ישו: "האם על פי צדק שפטו אותך אלה?"

"לא אדוני," השיבה האישה.

"גם אני אינני שופט אותך," אמר ישו. "לכי לך, ואל תחטאי עוד."

זה סיפור שכל משתתפיו יהודים, והוא קרה או לא קרה בירושלים.

 

כיום ניאוף אינו חטא פלילי בישראל. אין סוקלים עליו, ואפילו לא הולכים למשטרה.

שוחד הוא חטא פלילי, אבל מסוג מיוחד: הנותן והמקבל שניהם נהנים ואיש אינו ניזוק.

ניזוק הסדר הציבורי – על כך אין עוררין. ניזוקים  המוסר והצדק – ועל כך אפתח ואֶנְאָם:

 

אדם רוצה דבר שיש לאדם אחר לתת לו – יש מחיר. אין חטא.

החטא נוצר כאשר אותו נותן, מוכר דבר שאסור היה לו לתת, או לתיתו לקונה הזה.

ולא תמיד ברור מי האוסר: חוק המדינה? רשות הרישוי? דעת הציבור? המנהיגות הדתית?

 

יסתכל נא כל אחד בעמקי לבבו וישאל: האם יש דבר בעולם שעבורו הייתי מוכן לשלם, ואולי אף שילמתי, שוחד?

הקדמת תור לשיכון? לניתוח לילד? היתר יציאה ממדינה טוטליטרית? היתר כניסה למדינה נכספת?

זכות הרשמה לבית ספר מבוקש? זכייה במכרז שעליו פרנסתי, תפקיד שאני ולא אחר נוצרתי לו, חפץ שחמד לבי תמיד?  היתר בנייה?

אנא העמיקו, ואל תתחמקו מתשובה. ואם התשובה היא: "לעולם לא הייתי מציע שוחד!" אזיי ענו לשאלה: מדוע לא?

 

מדוע לא, אם מונעים ממני את זכויותיי בשל ביורוקרטיה, בשל רשעותם של פקידים, חשבונות אישיים, נקם ושילם, צבע עורי, המבטא שלי, דעותיי, האמונה שלי, מעשים שעשיתי, שלא עשיתי. בשל רוע לב, בשל רמיסת החוק וההגינות?

אם זה מגיע לי, זה ייקרא שוחד?

 

אם אני מגשים חלום, אם אני עושה גדולות, אם הובטח לי ולא קויים, אם קיפחני החוק ולעג לי הצדק, אם נגזלתי על ידי בני עוולה, אם היקר לי מכל נלקח ממני – 

ותרופתי היחידה היא מתן שוחד - מה אעשה?

מה את/אתה תעשו?

 

ועכשיו אל-נכון תשאלוני: האם אתה במקרה מתכוון לאהוד אולמרט? הו הו, זה לא המקרה!

ובכן, זה כן המקרה.

 

אהוד אולמרט אוהב כסף. אולי מאוד. גם אני אוהב כסף. גם את. גם אתה.

כמה אוהב כסף? זו כבר שאלה של כמות, לא של ערך.

בשביל הדברים שיש לי לתת לזולתי לא מציעים לי הרבה כסף. בשביל הדברים שביכולתי למנוע מזולתי, לא מציעים לי כלום.

 

אהוד אולמרט היה בכוחו לתת הרבה ולמנוע הרבה. לקדם ולעצור, להוציא ולהביא. זהו הנקרא כוח. מפני הכוח הזה הוא נבחר או נתמנה לעמדות אלה. וכאחד האדם נכשל בחולשתו.

 

כישלונו זה של אהוד אולמרט אמנם לא הזיק לאיש. בזכות כישלון זה קם לירושלים לראשונה פרויקט אשר רבים כדוגמתו ותפיסתו יצילו את עתידה של העיר, יגאלוה מן הביצה החרדית וישיבו לה סיכוי להיות בירת ישראל. אמת ונכון – פרויקט הולילנד קם בזכות עקיפת ועדות, האצת הליכים, מכירת מכרזים, קניית פקידים, בזכות זיוף הליכים והפרת תקנים והטיית סמכויות –  בזכות אלה קמה "מפלצת הבטון" הארורה אשר תשיב לירושלים את עתידה ואוכלוסייתה של עיר מודרנית, עיר מלוכה. 

 

מבחן התוצאה.

 

אהוד אולמרט? שקול את מעשיו כאיש מפלגה, כראש עירייה, כראש ממשלה במבחנים לאומיים. שקול לעומתם את תאוות הבצע וכספי השלמונים. אהוד אולמרט לא שלח ידו בכספי ציבור ולא בכיסיו של איש. הוא לא אילץ ולא כפה ולא איים. הוא לא אימלל אדם או משפחה, ואין איש בעולם שיאמר: בגלל אהוד אולמרט חרב עליי עולמי.

רבים יאמרו: הוא עזר, הוא תרם, הוא קיצר הליכים, הוא גילה עניין. הוא הקשיב למבקשיו וענה להם. בטוב וב... נכון, גם ברע.

נא העזו ואמרו: איש זה מקומו בכלא.

 

אם אזרחי ישראל יראו את אהוד אולמרט, ראש מדינתם, מנהיג לעת מלחמה ומייצגה בין הגויים, נידון לכלא ולו ליום אחד – ייחטא בכך חטא שאין לו כפרה. מעשה עוול  מהדהד. כתם בל-ימחה על חברה ערלת לב, צבועת מצפון וכפויית טובה.

 

מי בכם הנקי מעוון, יידה את האבן הראשונה.

 

אהוד: אני שותף לכל מילה ומילה מדבריך.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרק הבאקשיש

מתוך הרומאן הנדיר ויקר המציאות

"המושבה שלי"

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

 

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

 

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

 

* * *

רות ירדני כץ

יום הדין

אהוד, אני מניחה שגיליון החדשות שלך שיתפרסם הלילה בחצות יהיה עמוס בדברי פרשנות בעניין אולמרט וחבר מרעיו. יהיו כאלה שיביעו דעה שצריך לחמול ולחוס עליו כי הוא תרם רבות כאשר שימש כראש-ממשלה. יהיו כאלה שיתמכו בפסק-הדין של השופט רוזן שמגיע לו ללכת לכלא לכמה שנים טובות, וגם יהיו כאלה שישבו על הגדר, רגל פה, רגל שם מפני שהם אינם יודעים על איזה רגל לרקוד.

העניין הוא שעד שאולמרט הגיע לראשות-הממשלה הוא לא ויתר על הכוח הרב שניתן לו בכל התפקידים שמילא, וניצל אותם להנאותיו הפרטיות. כל הפרשות שבהן היה מעורב הוכיחו שהוא סרח, והריח שהפיץ לא היה נעים. טענתו שהוא מעולם לא קיבל שוחד ולא לקח שוחד איננה עומדת במבחן הראיות. 

מה שמבהיל בפרשת ״הולילנד״ הוא שחברה בה קבוצה גדולה של בעלי תפקידים שידעו ושיתפו פעולה, הם נתנו שוחד, קיבלו שוחד כדי לקדם את הפרוייקט ולהכניס לכיסם כסף רב. הרבה אנשים היו מעורבים. מאפייה במיטבה. חבורה של תאבי-בצע שראו לנגד עיניהם איזה מכרה זהב יש, והם נתנו יד אחד לשני וחגגו וחשבו שהם לא ייתפסו.  

השופט רוזן קבע שלאור הראיות הם אנשים מושחתים, ואנשים מושחתים צריכים לקבל עונש, והעונש הוא הרחקה מהחברה, הליכה לבית-כלא. 

גזר-הדין יינתן ב-13 לחודש מאי. נחכה ונשמע.

 

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

זיכרון אישי וזיכרון לאומי

מתוך דברים שהושמעו במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-28.2.2014, באירוע שהתקיים במכון ז'בוטינסקי

 

שישה מיליונים טבוחים, שישה מיליונים זיכרונות, ויום זיכרון והתייחדות אחד.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לנרצחים בידי הגרמנים ושותפיהם לפשע הנתעב ביותר, הבלתי מובן ביותר, שהתרחש בהיסטוריה האנושית, יום קשה שבעוד שעה קלה יגיע לסיומו. עד לשנה הבאה.

ברחבי הארץ, במקומות שונים, נערכים עתה טקסים וכנסי נעילה של היום הקשה הזה, וגם אנו, בדרכנו הצנועה, תורמים את חלקנו.

שישה מיליוני זיכרונות?

בשביל כל אחת ואחד מאיתנו הזיכרון הוא אישי, קשור בסבא או סבתא, באימא או אבא, באח או באחות, בקרוב משפחה מדרגה זו או אחרת, על סופם הטראגי, הבלתי ניתן להסבר גם בחלוף שלושה דורות.

בשבילי – וסילחו על הנימה האישית – זיכרון יום השואה קשור בסבים ובסבתות שלי, הן מצד אבא והן מצד אימא, שמעולם לא היכרתים, אבל הגעגוע אליהם כה עז.

לפני שנתיים עמדנו, רעייתי ואני, ליד מסילת הברזל בעיירה אוטבוצק הסמוכה לווארשה. מכאן, הסבירה לנו חוקרת מקומית, פולניה, יצאו הרכבות לווארשה בדרכן לטרבלינקה, עמוסות ביהודים.

אנחנו עומדים על שרידי המסילה, שעשב מכסה אותה. הנה כאן בדיוק – חולפת בי המחשבה המצמררת – עלה סבא יהודה-לייב אסטרחן אל הרכבת.

– עלה? – אולץ לעלות!

מכאן יצא אל דרכו האחרונה, והיה כעבור שעות ספורות לאחד מ-800 אלף יהודים שנטבחו בטרבלינקה.

יהודי יפה תואר, בשנות החמישים לחייו, לשעבר סוחר יערות עשיר בדנציג, שהקים למשפחתו בית-חלומות מפואר, בניין העומד עד היום בלב גדנסק, נתן פרנסה לעשרות עובדים, שהעריצוהו. אבל אז, ב-1939, נדלקה הנורה האדומה. באה האזהרה: עליך למהר ולעזוב – סכנה מרחפת מעל ראשך. עם רעייתו הידרים לאוטבוצק ובמשך שנתיים הם חיו בתנאים קשים שלא היו מורגלים להם, ובתקווה-אשלייה שלפחות ניצלו חייהם.

רעייתו, מנוחה, אישה חולנית שבה טיפל במסירות, נרצחה ביריות על-ידי הגרמנים בבית באוטבוצק. יהודה-לייב עלה השמימה בעשן משרפות טרבלינקה, בנו הבכור מיכאל-מישה ונכדו, בן דודי, ינדרוש, רק כבן 13, נרצחו בגטו וארשה.

בתו של יהודה-לייב עלתה ארצה ב-1934, כדי להתאחד עם אהוב ליבה. כך ניצלה מהגורל המר של בני משפחתה וזכתה להקים בית ומשפחה בישראל: שני בנים ושתי כלות,  שלוש נכדות ונכד, ואחד-עשר נינים.

ובכן, בשבילי השואה, השישה מיליונים – זהו קודם כל הסבא יהודה-לייב, יפה התואר וזקוף הקומה, והמחשבה המצמררת על שעותיו האחרונות, הטראגיות, עלי אדמות.

עוד ב-1918 חזה זאב ז'בוטינסקי את הסערה האנטישמית שתשתולל ותשמיד. כבר אז העלה את האפשרות של טבח יהודים המוני בסדר גודל – ואני מצטט מתוך מאמרו ב"האומה" של ד"ר אמיר גולדשטיין, ממסמך השמור כאן בארכיוננו – "של שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וילדים, ברחבי שטחי רוסיה, יהיה זה תלוי בנסיבות שעדיין לא ניתן לחזות."

שימו לב למיספר הנבואי, המצמרר: שישה מיליון. אמנם כתוצאה מאנטישמיות ופוגרומים רוסיים, אבל – כדברי החוקר גולדשטיין – ז'בוטינסקי, כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה – "תיאר אפשרות קיצונית של השמדת יהודים המונית בתוך מהומה מטלטלת שתתרחש במזרח אירופה."

ב-1938 כבר זעק ז'בוטינסקי מפורשות, ואלה דבריו:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקאטאסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו, וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום. האזינו לדבריי בשעה ה-12: למען השם! יציל-נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר!"

וכעבור זמן, ביוני 1939, הוא אומר מפורשות:

"ח-ו-ר-ב-ן, שננו את המלה בעל-פה, והלוואי ואהיה אני הטועה... אמנם הזאב ישן, בחודשים האחרונים הוא התנפל על אנשינו לעיתים רחוקות יותר מכפי הרגיל. ואולם לא ייתכן  שמישהו יהיה חמור-בן-חמור כזה, ויאמין כי שנתו של הזאב תימשך לאורך ימים. היא תהיה קצרה מאוד, חיש מהר תבוא לקיצה. חיש מהר תופיע שוב בשדותינו בכפל תיאבון... מי ייתן וישמור אלוהים את עמו ישראל מפני עשירית האחוז של התענוגות העולים בחלומותיה של החיה בשנתה הקצרה..."

אכן, החיה התעוררה וביצעה את זממה, ז'בוטינסקי כבר לא היה בין החיים בהתגשם חזונו האפוקליפטי, החיה הגרמנו-נאצית המיטה את החורבן על העם היהודי, ובתוכו מיליון וחצי ילדים.  לא הכול נענו או יכלו להיענות לקריאה הנואשת הזאת של המנהיג הציוני, הזועק מנהמת לבו השבור.

הרשו נא לי לצטט מספרו הביוגרפי של יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של המדינה שקמה מאפר השואה, מדינת היהודים, על חיסול בני משפחתו בעיירתם רוז'ינוי, בידי שכניהם משתפי הפעולה:

"היו בינינו נביאי זעם בודדים," כותב שמיר, "אבל מי מלבדם העלה על דעתו כי מעבר לדלת ממתינה הזוועה הגדולה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית? מי היה מסוגל לתאר אז לעצמו מה צפוי לבני האדם שאהבתי? מי חשב שבני אדם רגילים אחרים, שהיטבתי כל כך להכירם, במשך זמן כה רב, יצפו בטבח באדישות גמורה אם לא גרוע מזה?"

יזרניצקי-שמיר, כידוע, כבר עלה ארצה, כבית"רי, כציוני ז'בוטינסקאי, ב-1935. ואז – הוא מספר – "יהודי רוז'ינוי שולחו בעגלות אל הרכבות שהביאום לאושוויץ. אימי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם. בדרך זו או אחרת התחוור לגיסי מוטל, בעלה של אחותי מרים,  שהפורענות ממשמשת ובאה, והוא דאג להכין מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו. כשהביא גיסי את אחותי וילדיהם אל הבקתה, הרג אותם היערן ביריות. אבי, שהופרד מכל שאר המשפחה, פנה בבקשת עזרת לידידיו הוותיקים, בני הכפר שלו, והם בגדו בו ורצחוהו נפש."

מוסיף ומספר יצחק שמיר, כי לאחר עלייתו הפציר בבני משפחתו להצטרף אליו, לארץ-ישראל, אך אביו כתב לו בקיץ 1938: "אני מבטיח לך נאמנה שנגיע באחד הימים, אבל עכשיו אין שום אפשרות לעלייה.  מניין נמצא אלף לירות?"

משפחת יזרניצקי איחרה את המועד. מחיר העלייה לארץ היה יקר מדי בשבילה, ודינה נחרץ לכיליון. היא הוציאה מתוכה בן דגול, שדבקותו בדרך ז'בוטינסקי, בציונות הרוממה, ואהבתו את ארץ-ישראל, חילצו אותו מגורלם המר.

יצחק שמיר היה לראש ממשלת ישראל.

 

* * *

שמעון גרובר

הדנובה הכחולה האדימה

 

מתום תקופת הקרח האחרונה לפני כ-10,000 שנה ועד לימינו, זרמו להם מי הדנובה הכחולים מהיער השחור בגרמניה ועד הים השחור ברומניה. לאחר עוזבם את גרמניה, מגיעים מי הדנובה לאוסטריה וחוצים את בירתה, וינה. ובעיר וינה, מי הדנובה הכחולים היוו בסוף המאה ה-18, תחת השלטון ההאבסבורגי הנאור, השראה למלחין יוהאן שטראוס להלחין את אחד הוולסים הידועים שלו, הדנובה הכחולה.

ואולם, בדיוק לפני 70 שנה, בהגיעם לבודפשט, החליפו לפתע מי הדנובה את צבעם מכחול לאדום. והגורם להחלפת הצבע הכחול באדום היה הרצח ההמוני של יהודי בודפשט על ידי גדודי החץ השחור ההונגריים הפשיסטיים.

כדי להעצים את ההתעללות ולהעצים את הסיפוק האכזרי-חולני שלהם, קשרו גדודי החץ השחור את קורבנותיהם היהודים זה אל זה כשפניהם כלפי הנהר, ובנוסף קשרו אבנים כבדות לרגליהם, ואז ירו בגבם והתבוננו בצחוק פרוע כיצד הגופות מדממות ונופלות לתוך מי הדנובה הכחולים, שעד מהרה האדימו מדם הקורבנות, והאבנים הכבדות מושכות את המתים ואת החיים למצולות הנהר.

מסתבר, שגם בימינו השנאה ליהודי הונגריה לא חלפה, וכוחה של המפלגה ההונגרית האנטישמית הולך וגובר מבחירות לבחירות. אשר על כן נשאלת השאלה: האם גם הפעם יהודי הונגריה יתעלמו מהסכנה האורבת להם וימשיכו להתגורר בארץ לא להם?

 

 

* * *

לאהוד ידידי, שלום רב,

לפניך שיר המתאר כיצד שרדו בשואה אלה ששרדו. יד המקרה  היתה. השיר מבטא גם את התחושה שלי. ודווקא ויסלבה שימבורסקה המשוררת הפולניה הנפלאה, בתרגומו  המצויין של רפי וייכרט, מתארת גם את  תחושתי, ששרדתי מן השואה. אולי גם קוראיך  ימצאו בו עניין.

השיר פורסם ביום השואה, ב"ידיעות אחרונות" (28.4.2014)

שמאי גולן

 

 

ויסלבה שימבורסקה

כל מקרה

תרגום: רפי וייכרט

 

ניצלת, כי היית ראשון,

ניצלת כי היית אחרון,

כי לבד, כי אנשים.

כי לשמאל, כי לימין.

כי ירד גשם. כי נפל צל.

כי שרר מזג אוויר שמשי.

מזל שהיה שם יער.

מזל שלא היו עצים.

מזל שמסילה, וו, קורה, בלם.

מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה.

מזל שתער צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי.

מה היה אילו יד, רגל,

בפסע, כחוט השערה

מצירוף המקרים

 

 

 

 

* * *

עמיקם אסם

אירופה 2014

 

א.

חֶלְקַת צְמִיגֵי מֶרְצֶדֶסִים,

אֵירוֹפָּה,

לוֹטֶפֶת בְרַכּוּת כְּבִישַיִך הַסְּלוּלִים.

מִיָּם אֶל הָר, מִחוֹף אֶל חוֹף,

אֵירוֹפָּה,

נָשִים, גְּבָרִים וַטָּף בְּטִיּוּלִים

קוֹלוֹת שֶל צְחוֹק עוֹלִים,

אֵירוֹפָּה,

כְּמוֹ אֵין עָנָן בָּאֹפֶק,

אֵין אֶצְבַּע עַל הדֹפֶק,

שַלְוָה יוֹרְדָה,

אֵירוֹפָּה,

מִּשְמֵי אָבִיב תכוּלִים...

 

ב.

שְאוֹן שַרְשְרָאוֹת בַּרְזֶל,

אֵירוֹפָּה,

נֶחְבָּא בֵּין אֲבָנַיִך, בְּשוּלֵי דְּרָכִים.

דִּמְעוֹת אָדָם וְכִתְמֵי דָּם,

אֵירוֹפָּה,

אוֹתָם הִסְתַּרְתְּ מִתַּחַת לַפְּרָחים

עוֹד יֵש בָּך מְבוֹכִים,

אֵירוֹפָּה,

בָּהֵם כְּלוּאִים גָם יַחַד,

אֵימָה דּמוּמָה וָפַחַד,

שֶבְּמוֹתָם,

אֵירוֹפָּה,

הוֹתִירוּ הַהוֹלְכִים...

 

ג.

פִּתְאוֹם עָשָן וְאֵש דּוֹלְקָה,

אֵירוֹפָּה,

מַדּוּעַ לֹא נִשְמַע צִלְצוּל הַכַּבָּאִים?!

אֶל מוּל עֵינָיִם  עֲצוּמוֹת,

אֵירוֹפָּה,

תִּקְוָה נִצֶּבֶת בִּבְגָדִים קְרוּעִים.

בְּמוֹעַל יַד נוֹשְאִים,

אֵירוֹפָּה,

דִּגְלֵי שִנְאָה וָזַעַם,

כְּמוֹ פַּעַם, שוּב, כְּמוֹ פַּעַם,

זוֹ יַד אָדָם!

אֵירוֹפָּה!

...אָז... אֵיפה אֱלוֹהִים?!?

 

עמיקם אסם

קיבוץ אפיקים

 

* * *

הזמנה לערב ספרותי

הציבור מוזמן לערב ספרותי לכבוד הופעת ספרו של פרופסור הלל ברזל:

 תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו

כרך עשירי: ליריקה: יוכבד בת-מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ

בהוצאת ספריית פועלים

ישאו דברים: הסופר אברם קנטור, פרופסור עוזי שביט, פרופסור זיוה שמיר

ומחבר הספר פרופסור הלל ברזל

בתוכנית האמנותית: מקהלת "תו התפר" בניצוחה של הגב' יעל גרמן

ליריקה באמנות הציור בליווי מצגת, החוקרת ד"ר רות דורות

האירוע יתקיים ביום ראשון, י"א באייר, תשע"ד, 11.5.2014

בשעה  20.00 באולם תיאטרון ענבל

מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל אביב

כיבוד קל יוגש בשעה 19.30

מנחה: המשוררת ד"ר רחלי אברהם-איתן

 ברכות: כרמל גוטליב קמחי, מפיקת המרכז האתני, ענבל.

הכניסה חופשית

 

 

* * *

אלי מייזליש

מענה לשמעון גרובר:

גם משוגע בבית משוגעים יכול לתקוע נאד

מענה זה כוחו טוב לכל הקמצנים, לכל מי שמחזיק כסף בבנק ומת בלי ליהנות ממנו והילדים רצים מיד לאחר ההלווייה לרכוש מכוניות פאר, וכן הוא טוב למי שלא משאיר טיפ, למי שלא מרשה לעצמו [לא בשל הכסף שאיננו אלא בשל שנאה עצמית וסגפנות מתוך עיקרון] לבלות פעמיים בשנה או שלוש, בבית-מלון מפואר, או לטייל להנאתו בחו"ל או סתם בגליל ובאילת, ובעיקר עם היד על הארנק ולשלם בנדיבות וללא צער על היפרדות מכמה מאות או אלפי שקלים. כן מענה זה הוא טוב לכל ההססנים לפני כתיבת הצ'ק לחתונה: 400 או חלילה 500. כי ממילא 600 או 800 כבר 'לא נחשב' לצ'ק שמן.

בקיצור, לא למי שחושב כי עם הכסף שיש [עדיין – וב"ה יש], יש להוציא על כל דבר שגורם הנאה בחיים, אפילו סתם קוטג' על פרוסת לחם דגנים או שיאור [16-18 ש"ח] – העיקר לא לחם אחיד [5 ש"ח] טפל. ואני ממליץ לבני גילו גם איזה מסג' טוב בבית מלון, וכל ההנאות באותו מקום.

 

שלום שמעון,

קראתי כאן וגם במקום אחר ששמו 'מראה' שורה אחת שלך ש"הדליקה" אותי להלן: "לשליש מילדי ישראל אין ארוחה חמה אחת ביום הם לא יהססו לגנוב אוכל, או למכור את גופם..."

וכן את תשובתו המלומדת של ד"ר יובל ברנדשטטר ולא הייתי מוסיף מילה אחת לתשובתו. אבל מה לעשות, ולי יש סגנון אחר, לא אקדמי, סגנון של החיים למען החיים ולא למען למות בתכריכים מעובשים ומעופשים.

שליש מילדי ישראל? איך בדקת?

והכי מעצבן אותי זו ההצעה שלך לאזרחים להימנע מהמצרכים האלמנטריים דווקא, מצרכים שעולים פרוטות, מלמדים עליך שזה עולמך: הזדקקות למינימום. איני יודע היכן אתה חי אבל לשונות רעות רמזו לי שאתה גר בהרצליה ברחוב מכובד ולא במעברה או ב"צ'יקון" שרידי מעברות. וכדי שהקוראים יבינו אל מה כוונותיי הנני מעתיק מהכתבה שלך חלק קטן, להלן;

 

"התשובה לכך היא נחישות בהחרמה ממושכת של כל מוצרי החלב למיניהם, פרט לחלב בשקיות; החרמת כל סוגי הלחמים למיניהם, פרט ללחם האחיד; גזירת כרטיסי האשראי וביטול הוראות הקבע – ותשלום באמצעות מזומנים; הגעה  למקומות העבודה בתחבורה ציבורית או בצעידה רגלית; הימנעות משהייה באתרי נופש, מלונות וצימרים יקרים, הימנעות מהלוואות למסיבות בר ובת מצווה, הימנעות מטיולים אחרי השירות הצבאי להודו, לתאילנד ולדרום אמריקה, ולהפסיק אחת ולתמיד לחיות באמצעות משיכות-יתר נצחיות.

כל זאת משום שבכל פעם שאנחנו רוכשים ומשתמשים ברכב פרטי, אנחנו מעשירים את טייקוני יבואני הרכב, את טייקוני חברות הדלק ואת טייקוני חברות הביטוח. כל פעם שאנחנו רוכשים מעדני חלב למיניהם, אנחנו מעשירים את טייקוני המחלבות הגדולות. כל פעם שאנחנו נוטלים הלוואות, אנחנו מעשירים את טייקוני הבנקים."

עד כאן מר גרובר.

אני בספק אם אפילו קורא אחד מוכן לאמץ את מערכת העינויים הפיזיים והנפשיים שאתה מציע ולסבול כמו אחרון ה'הומלסים' שמסתובבים שיכורים בארה"ב עם אותו מעיל עליון 14 או 22 שנים.

כאן בארץ לא תמצא קנדידטים לשטות של "החרמה של מוצרי החלב למיניהם... פרט לחלב בשקיות." יש לך בכלל מושג על מה ואל מי אתה מדבר? מיהו קהל היעד שלך? אני אישית, ואני גר כאן בארץ 83 שנים, לא מכיר אף אחד ואף אחת, לא משפחה ולא בודדים או רווקים, שמוכנים להחרים את מסע הכיף לאורך מדף הגבינות ובסלים, שלהם ממלאים גבינות מהמדף ומהמעדנייה על המשקל – לפחות 6-8 סוגי גבינות: צפתית ובולגרית, צהובה וקשקבל. חוץ מהמעדנים כמו מילקי ויוגורטים עם פירות לפחות 10-15 גביעים למשפחה. הם לא יגעו בשקיות. רק קרטונים ומכל סוג 3 אחוז או רק 1 אחוז ועם טעם וניל וביחד 5-6 קרטונים. גם על מדף הנקניקים והפסטרמות והטונה והחומוסים למיניהם לא מוותרים. ועד שמגיעים למדפי הלחם יילקח בחשבון כי לכל אחד במשפחה יש טעם אחר, וזה רוצה רק בגט, וזה רק שיפון, וזה רק בצל וזה רק פיתות אסלי [לחומוס והטחינה או סתם שניצל] – והבתים מלאים-מלאים עם שפע של מזון. טעים. כייפי. הנאה ללא גבול, ושייצאו הקישקעס לכל מקנא – אם יש בכלל דבר כזה בסביבותינו. לפי התור עם העגלות אין כנראה אנשים לפי הדגם שלך. אצל כולם העגלות מלאות לעייפה, ועוד לא דיברנו על פירות ועל ממתקים ושוקולדים וופלות וביסקוויטים או יינות ובירות ומשקאות מוגזים וסתם מיצים שאין להם כבר מקום במקרר.   

אז אל מי אתה מדבר מר גרובר? מי כאן המשוגע שיוותר על מצרך אחד, בודד, מי?

לא רק שאיני חושב כמוך כי בשביתת קונים יסבול הטייקון. הוא, סליחה, מחרבן עליך ועל שכמותך. סתם מחרבן. הוא – הטייקון, את שלו יש לו הרבה לפני שהתחלנו לקנות קוטג' בסופר. כשהייתי ילד קטן בן 5 ואבי היה לוקח אותי בשבת אל "בית הכנסת הגדול", ששם היו באים להתפלל גם נכבדי העיר, יעני העשירים, היו בניגוד לאבי שלבש חליפה כהה, שחורה או כחולה, הם היו עם חליפות לבנות ומגבעות לבנות מקש וכרסיהם מקדימה. ואני לפי תומי ערכתי השוואות וגם שאלות. מיהם אנשים אלה שלא גרים בשכונה שלי, שהיו חקלאים, פועלים, נגרים זגגים וכו'. והנה כבר לפני 75 שנה מלאה הארץ בפרדסנים, בעלי מכוניות פרטיות והילדים שלהם עם סקטים או אופניים או כדור ביד בדרך אל בית הספר. והיו בעלי חנויות בעלי בתי-מלון ובתי-קפה ומסעדות ופרדסנים ובעלי מטעים ואדריכלים ורופאים ועורכי דין ורואי חשבון. שפע של אנשים עם הרבה כסף ביד בלי להיות טייקונים. אנשים שאוהבים לקרדה משובחת מטורקיה או לקס מווינה, או קצ'קוואל מצרפת וחלווה מסוריה ואיראן ואף אחד מהם לא היה טייקון, אלא בני אדם נורמליים שאוהבים לאכול מעדנים. אז גם אני בלי להיות בכלל טייקון אוהב מעדנים וקונה מדי פעם 2-3 פרוסות לקרדה מטורקיה בלוינסקי.       

אתה מבקש את שלושת בניי ללכת ברגל לעבודה? למה? מפני שנדמה לך שהטייקונים מתעשרים ממכירת טויוטה או הונדה? נדמה לך שבני המהנדס החמוש בלפ-טופ, בצרור תיקים של חוזים שכתב בלילה יתחיל ללכת ברגל 50-70 ק"מ למשרדו? או יעמוד בתור של "אגד" חצי שעה ועוד שעתיים בעוד אוטובוס למשרד?

אל מי אתה כותב שיניח בחניון הפרטי שלו את הוולוו ויכתת רגליו לתחנת "אגד"? אמנם, יש מיליון בני אדם שנוסעים כל יום ב"אגד", אבל זאת מפני שאין להם מכונית [עדיין]. גם אני, לאחר שהתחתנתי, נסעתי שנה ב"אגד" עד שקניתי את ה"אלפא רומאו" שלי, שנהניתי ממנה 15 שנה, וכך הלאה ל"פז'ו" כך הלאה והלאה – תן לי כרטיס חינם ב"אגד" – חינם, אני על "אגד"  לא עולה. גם לא על המיניבוסים. אם המכונית פעם בשנה בטסט, אני לוקח מונית. ככה נוהגים כל מי שיש להם מכונית פרטית, ולא יעלה על דעתם מכל הגבבה שאתה מציע להם "ברגל..."

אני גם לא אוותר על המנוי שלי ב'קאנטרי' ובקיץ שוב אסע לרומא.

הנני גם מציע לך, מר שמעון גרובר, לא להתפתות אחר כל מיני כתבות חרא בעיתונים על מצב העוני במדינה. כביכול שיש מיליון או יותר ילדים רעבים. זה ממש בולשיט. הטלוויזיה, והיות ועבדתי שם אני 'מכיר' את כל הפאלאוורות שם. העיקר לפוצץ את הראש לצופים על סקנדלים: עוני, חרם, ילדים רעבים, אין מו"מ עם הפלסטינים, אובמה יפסיק את הסיוע, לא יצביע באו"ם איתנו, ועוד כל מיני חולירות שעיתונאים כמו יגאל סרנה או רונן ברגמן ממציאים: עוני, ילדים מתים מרעב, הזקנה במסדרון, לניצולי שואה אין נפט לחימום ו.... הדלק יתייקר בחצות ב...6 אגורות.

אבא שלי הקים צריף על חצי דונם בנתניה בשנות ה-30, שני חדרים כל חדר 3X3. זהו. בלטות? לא, אדמת חמרה. חלונות? לא. פיסות דיקטים. מים? ברז בחצר. 4 פונט לחודש וזהו.

אף אחד מחמשת הילדים לא הלך בסחבות, אימי תפרה ב'זינגר' בגדים.

לחם? אימי אפתה בבית. וכולנו סיימנו את בית הספר תחכמוני עם אות הספורט, עם צבעי מים של המורה בר-זמרה. ועם מקהלה וערוגות ירקות בחצר שעה של חקלאות, ו"תורת התזונה', ומעולם איש לא התלונן בנתניה שהוא עני או רעב. ואם היו עשירים [בן-עמי, שקד, מכנס ועוד] איש לא קילל אותם, והיום ממושבה בת 150 משפחות לעיר ענק בת רבע מיליון. בלי לקנא בעשירים.

ולסיום, איני רוצה סתם להרגיז אותך, רק להאיר את עיניך כי אתה חי כיום במדינה הכי-הכי מפותחת באירופה [תשכח כבר שאתה חי באסיה]. התל"ג והתמ"ג שלה בשנת 2013 צמחו פי שניים ושלוש משאר ארצות אירופה, ללא קשר לאף טייקון, אלא ליכולות האדירות של מאות אלפי מהנדסים בשטחים המדעיים המפיקים פי שניים ממהנדס מעבר לים. זה פרסום רשמי של ה-OECD מר גרובר. מהיום ועד 10 שנים, כשהגז שלנו מהים ימלא את המכלים בכל התעשיות הצורכות אנרגיה, התל"ג והתמ"ג יוכפל.

ועוד, שמע, יש המון כסף לאנשים. המון. ואיני מתכוון לבטלנים היושבים בבתי קפה עם הנייד והסמרטפון או הלפ-טופ. אלה 'מכערים'. אתמול בלילה היה תאורן בהבימה מחר הוא עוזר צלם בטלוויזיה. אתמול הצטלמה לעיתון למדור רכילות מחר תמכור שמלות בכיכר המדינה. אני מתכוון לרוב רובו של הציבור שמחניק את פתח היציאה של נתב"ג בשובם הביתה מפריז או מרומא. נראה לך שיחרימו את המילקי? או את הלחמנייה? שיצעדו ברגל אל האוטובוס ביום גשם או חמסין והטויוטה בחניון?          

מי שמתאונן שהקוטג' יקר ואין לו כסף לקנות שני מילקי, תשלח אותו אליי. אני רוצה לבדוק כמה מכשירי חשמל יש לו בבית. מה גודל המטבח שלו, מה גודל הטלוויזיה שלו, שיראה לי את חשבון הבנק, חוץ מאוכל מה הוא "מבזבז". אוכיח לך כי הנ"ל היה לפחות השנה פעם בחו"ל. היה פעמיים בצימר, היה 5 פעמים במסעדות. קנה בגדים באלפי שקלים החליף או שידרג את ה"מאזדה" שלו. משפחה ממוצעת במדינה, בין אם היא מדווחת כחוק על הכנסות או כאלה שמעלימים, מוציאים על אוכל 10% – מכסימום. כל השאר: דיור ומשכנתא, רכב וביטוח, תקשורת ותרבות, שעות הפנאי, מסעדות ונסיעות – 90%.

מי שאין לו רכב ימשיך ללכת ברגל או ייסע ב"אגד". מי שגר בדרום הנגב באוהל עם 5-6 נשים ו-18 או 36 ילדים ורץ אחרי הכבשים שלו [או גנובות], מדווח כי הילדים רעבים – והנה 'הלכה' לך הסטטיסטיקה של הלמ"ס והופה יש לך נושא לכתיבה.

מי שמאמין לבעל הכבשים הנ"ל בנגב מאמין גם לדוחות הלמ"ס "מיליון ילדים רעבים" שטרם נולדו.

אני בספק רב אם יש כאן אנשים שבאמת מאמינים לשטות הזו שיש כאן 'מיליון ילדים רעבים'. אלא שזו תעסוקה תקשורתית סזיפית להלקות את הממשלה או את העומד בראשה. האם זה לגטימי? אולי. אבל גם משוגע בבית משוגעים שתוקע נאד זה לגיטימי.   

 ולא לעניין, לבוז'י הרצוג אמרת במוצ"ש בטלוויזיה כי אתה ממליץ [לממשלה] להמשיך לדבר עם הפלסטינים ולעזאזל ההסכם בין חמאס ופתח – אז לך ותדבר איתם.

 

 

* * *

דליס

שירים לזכר שואת סלוניקי

 

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת קָמָה זְעָקָה

הָפְכָה תִּקְרוֹתָיו לְאִי שֶׁל יָדַיִם,

יִבְבוֹת אֵל מָלֵא רַחֲמִים רוֹמְסוֹת

תִּפְאֶרֶת הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, מְקַמְּטוֹת

מָגִנֵּי דָּוִד צְהֻבִּים מִדַּשׁ הַבֶּגֶד.

כָּתֵף לְבָנָה, גַּב לָבָן, פַּסֵּי תְּכֵלֶת חוֹבְקִים אַחִים,

זְרוֹעַ רְפוּיָה אַחֲרֵי לִפּוּף הַתְּפִלִּין.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵינוּ אוֹחֵז

בְּסַבְתָּא שֶׁלִּי.

יָד וְעוֹד יָד וְעוֹד יָד, לְחָמֵשׁ בָּנוֹת

צְרוֹר בְּגָדִים לְמַסָּע קָטָן.

עוֹד קְצָת, טַיֶּלֶת סָלוֹנִיקִי, נַחְזֹר.

בֵּית הַסֵּפֶר הַיְּהוּדִי פּוֹתֵחַ שְׁעָרָיו

הַמּוֹרָה לְאַנְגְּלִית יָצְאָה, רַק מְעַט.

דִּמְמַת "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ" הִקְפִּיאָה אֶת מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל.

נִדְרֵי יְרוּשָׁלַיִם הָפְכוּ חֲלָלִים רֵיקִים.

 

 

לזכר אבי

 

וְלֹא יָדַעְתִּי לְסַפֵּר

עַל יַלְדוּתְךָ

בֶּן זְקוּנִים לְשֵׁשׁ אַחְיוֹתֶיךָ

יֶלֶד גִּ'ינְגִּ'י מְהַלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת סָלוֹנִיקִי

מְחַפֵּשׂ בִּטָּחוֹן בֵּין בָּתִּים

וְלֹא יָדַעְתִּי עַל פְּחָדֶיךָ

רַק סִפַּרְתָּ עַל יֶלֶד

נִצָּב מוּל אֵימַת בִּנְיָן שֶׁיִּקְרֹס עָלָיו

וְסוֹבַבְתָּ וְסוֹבַבְתָּ אֶת הַסִּמְטָה

הַבִּנְיָן לֹא קָרַס

גַּם אַתָּה לֹא

וְלֹא יָדַעְתִּי עַל כַּדּוּרַגְלָן צָעִיר

רַק תְּמוּנָתְךָ בִּקְבוּצַת נֹעַר סָלוֹנִיקִי

נִמְצְאָה בַּמּוּזֵאוֹן הַיְּהוּדִי

וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת שְׁמוֹת אַחְיוֹתֶיךָ

וִיּוֹלֶט, גְּלַאדִיס, לִינְדָּה, קוֹרְדֶּלְיָה, אוֹלִיבְיָה,

יְלָדוֹת צְמוּדוֹת לְשִׂמְלַת אִמְּךָ

הוֹלְכוֹת אִתָּהּ אֶל קְרוֹן הַמַּסָּע

הַמַּסָּע לְאוֹשְוִיץ

רַק אֶת דֵּיזִי  הִכַּרְתִּי, אֲחוֹתְךָ הַשִּׁשִּׁית,

צַיֶּרֶת נְשָׁמָה,

אוֹסֶפֶת אוֹתְךָ אֶל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ

וְלֹא יָדַעְתִּי וְלֹא שָׁאַלְתִּי וְלֹא סִפַּרְתָּ

וְעַכְשָׁו אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל

וְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ

וּקְשַׁרְתָּם מוּל עֵינַי

וְהָיוּ לְאוֹת מְזוּזוֹת בֵּיתִי.

  

               

תמונת אימו

                                  

תְּמוּנַת אִמּוֹ עַל שֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה,

אַבָּא שֶׁלִּי נִשֵּׁק עֶרֶב עֶרֶב לַדְּמָמָה,

"מנמו, מאמאקה מיה," הָעַיִן הָיְתָה לַחָה.       

נְשִׁיקוֹת אָבִי זוֹלְגוֹת אֵלַי מִפּוֹרְטְרֶט זָר.          

לִי הִיא הָיְתָה סַבְתָּא זְכוּכִית,                       

לֹא קָרְאָה לִי סִפּוּר,

לֹא סִפַּרְתִּי לָהּ שֶׁכְּבָר לָמַדְתִּי עַל אוֹשְוִיץ,

לֹא קָרָאתִי לָהּ שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי,

כֵּן קָרָאתִי סֵפֶר שֶׁכָּתְבָה,

הַאִם  שִׁנְּנָה פֶּרֶק נוֹסָף לְסִפְרָהּ?

הַאִם חָתְמָה בַּמְּסַפֵּר [על זרוע], אוֹ בִּשְׁמָהּ?

סַבְתָּא שֶׁלִּי סוֹפֶרֶת זְכוּכִית,

רְחוֹבוֹת סָלוֹנִיקִי גְּנוּזִים בַּמְּגֵרוֹת,

אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת תֵּל אָבִיב,

מְפַזֶּרֶת אָבִיב בָּרְחוֹבוֹת.

אַבָּא, בֵּינֵינוּ, מְאֻפָּק,

אַבָּא, בֵּינֵינוּ, כְּבָר אֵינֶנּוּ.

 

 

***

 

בַּבַּיִת לֹא נֶאֶמְרָה הַמִּלָּה

"שׁוֹאָה",

דִּבְּרוּ עַל צִיּוֹנוּת, פִּתּוּחַ, בְּנִיַּת מְדִינָה,

אַבָּא גִּבּוֹר,

הִדְפִּיס כְּרָזָה עַל הַבֵּיְבִּי-פוֹרְד,

"הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד חָזַר אֶל בֵּיתוֹ,"

גַּם הִסְכִּים לְהָמִיר אֶת שְׁמוֹתֵינוּ לְשֵׁמוֹת יִשְׂרְאֵלִיִּים,

אָז הָיִיתִי, לְפֶרֶק זְמַן, שַׂחְקָנִית בְּמִשְׂחַק הַשְּׁתִיקָה.

וְהָיוּ עֵדֻיּוֹת סְמוּיוֹת

שֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, קָרָאנוּ לָהֶן

"הַסִּימָנִים,"

תְּמוּנָה שֶׁל סַבְתָּא עַל שֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה,

אַבָּא מְיַשֵּׁר, מְדַיֵּק מוּל עֵינָיו,  שָׁקוּעַ בִּנְיָרוֹתָיו, בּוֹנֶה עֵסֶק וּמִשְׁפָּחָה,

אֶת תְּמוּנַת חֲמֵשׁ אַחְיוֹתָיו סָפַן בֵּין הַדַּפִּים,

אָמְרוּ שֶׁהָיוּ יְפוֹת מַרְאֶה, וְשֶׁיֵּשׁ בַּאֲחוֹתִי תָּוֵי פָּנִים דּוֹמִים.

"הַסִּימָנִים" צָצוּ מִבֵּין הַיָּמִים,

אַבָּא, חוֹזֵר כָּל עֶרֶב עִם סַלִּים,

מֵסֵב מְכוֹנִיתוֹ בְּדֶרֶךְ עוֹקֶפֶת,

מַגִּיעַ לַשּׁוּק, מִתְפַּעֵל מֵהַשֶּׁפַע.

"תָּבִינִי, זֶה לֹא בָּרוּר מֵאֵלָיו,"

רַק אִמָּא, הִיא זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת: "הַשּׁוּק לֹא נִסְגַּר,

גַּם מָחָר יִהְיֶה, מָה אֶעֱשֶׂה בְּכָל אֵלֶּה."

"אַתְּ לֹא יוֹדַעַת, אַתְּ לֹא מִשָּׁם."

שָׁנִים לֹא יָדַעְנוּ,

פְּרָטִים נֶאֶסְפוּ בְּמַלְקֶטֶת דַּקָּה.

אַבָּא בַּמַּרְתֵּף בְּאָתוּנָה,

סוֹפֵר אֶת יְמֵי הַמִּלְחָמָה,

סוֹפֵר קֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים שֶׁאָגַר.

 

סלוניקי

 

מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁלְּךָ, אַבָּא, הֵם חוֹבְקִים בִּי אוֹתְךָ,

כְּבַת שֶׁחָזְרָה לֶאֱסֹף אֶת יַלְדוּתָהּ.

כָּאן פָּסַעְתָּ, עֶלֶם חֲמוּדוֹת, תִּכְנַנְתָּ עָתִיד וָרֹד,

כָּאן הִתְפַּזְּרוּ כָּל חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

סָלוֹנִיקִי נִפְתַּחַת אֵלַי, סוֹפַחַת אוֹתִי אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ, בָּאוֹת מִן הַיָּם,

מִן הַטַּיֶּלֶת בָּהּ סָבָתִי הוֹלִיכָה, אוֹתְךָ וְאֶת שֵׁשׁ אַחְיוֹתֶיךָ, בְּטוֹב.

בָּאתִי לֶאֱסֹף אֶת שְׁבָרֶיךָ

בָּאתִי לְסַמֵּן לִי מִדְרָכוֹת וּבָתִּים.

בְּטוּבָהּ הִיא מְאִירָה לִי פָּנִים וָלֵב,

אַךְ יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי כָּאן וְאַחַר כָּך אֵלֵךְ.

נְשִׁימָתֵךְ, סָלוֹנִיקִי, מוֹרֶשֶׁת-אָב.

אֲנִי חוֹקֶרֶת בַּסִּמְטָאוֹת,

מְשׁוֹטֶטֶת עַצְמִי בְּשַׁיָּכוּת לַקְּהִלָּה הַמְּפֹאֶרֶת,

וְיֵשׁ בָּהּ אַיִן.

הַכִּכָּר שֶׁלָּךְ, סָלוֹנִיקִי, שֶׁקִּבְּצָה בָּנַיִךְ, נֶאֱמָנַיִךְ, לְסַלְּקָם לַכִּבְשָׁן,

הַיּוֹם שׁוֹמֶרֶת מְכוֹנִיּוֹת חוֹנוֹת,

וַאֲנִי רוֹאָה בָּהּ צְלָלִיּוֹת

סָבָתִי וּבְנוֹתֶיהָ עוֹמְדוֹת זְקוּפוֹת.

וְאוֹתְךָ, אַבָּא, נַעַר בְּהִיר מַרְאֶה, בּוֹרֵחַ מִן הַהֲמֻלָּה.

מַמָּשׁ כָּאן, לְיַד הָאַנְדַּרְטָה, זוֹעֲקוֹת יָדַיִם לְמַעְלָה.

עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹכָה, דִּמְעוֹתַי כְּנֶגֶד זְרוֹעוֹת הַיָּם,

וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר קַדִּישׁ: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא"

אַבָּא שֶׁלִּי גִּבּוֹר, אוֹתְךָ לֹא הוֹבִילוּ לָרַכֶּבֶת,

הֲרֵי רָאִיתָי תְּמוּנָתְךָ בַּמּוּזֵאוֹן הַיְּהוּדִי,                      

שַׂחְקַן כַּדּוּרֶגֶל בְּמַכַּבִּי

לָקַחְתָּ אֶת כַּדּוּר הַגְּלוֹבּוּס שֶׁלְּךָ אֶל

עֲתִידְךָ, וָרֹד.

 

***

 

צִיָּה אוֹלִיבְיָה מַגִּיעָה מֵרוֹמָא                

לַה פְלוֹרָה מִוֶּנֶצוּאֶלָה,

פַּעַם בְּשָׁנָה נִפְגָּשׁוֹת בְּתֵל אָבִיב,

בַּמִּסְעָדָה שֶׁל אַלְדּוֹ

בַּשֻּׁלְחָן הַפִּנָּתִי, לְיַד הַגֶּרַנְיוּם,

שָׁם הֵן מוֹצְאוֹת מִשְׁבֶּצֶת שְׁפוּיָה.

הָיוּ יְפֵהפִיּוֹת הַמַּחֲנֶה,

הַגֶּרְמָנִים לֹא מְחַסְּלִים יֹפִי כָּזֶה.

כָּל עֶרֶב

מַנְעִימוֹת צְלָבֵי קֶרֶס בּוֹהֲקִים,              

שֶׁתּוֹלוֹת כְּפִסְלֵי שַׁיִשׁ,

אַפְרוֹדִיטוֹת יְוָנִיּוֹת נִצָּבוֹת בֵּין עַנְנֵי עָשָׁן,

אַחַר כָּךְ חוֹזְרוֹת אֶל דַּרְגְּשֵׁי יְגוֹנָן,

חוֹפְנוֹת אוֹצַר קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה,

תַּאֲוָתָן בְּפַח הָאַשְׁפָּה.

אֵצֶל אַלְדּוֹ מַנְגִּינוֹת נָפּוֹלִיטָנִיּוֹת שֶׁל בֹּקֶר

מִדְרָכָה צוֹחֶקֶת

כְּמוֹ בַּכְּפָר בְּקוֹרְפוּ כְּשֶׁהָיוּ קְטַנּוֹת,

יְלָדוֹת יָפוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.

 

 *

ביום ראשון, 14 מרץ 1943, נצטוו יהודי סלוניקי להתכנס בבית הכנסת, שם ניתנה להם ההודעה על יציאתם לפולין, למחרת ב-11 בבוקר.

לאבא שלי היו חמש אחיות ואימא –  וידה אלאלוף. כולן נסעו ל"מסע הקטן" באושוויץ, הן לא חזרו. וידה אלאלוף עבדה בהוראת השפה האנגלית בבית הספר היהודי בסלוניקי, סופרת ומתרגמת. שימשה מתורגמנית במספר שגרירויות זרות בסלוניקי.  השפה האנגלית היתה שפת ארץ מוצאה, היא נולדה בלונדון והגיעה לסלוניקי עם נישואיה לבן העיר סלוניקי. גם בצרפתית שלטה, בני משפחתה, משפחת קובו מלונדון, דיברו ביניהם גם צרפתית. וידה אלאלוף הוזמנה כאורחת כבוד בכל אירועי השגרירויות בסלוניקי, בקונגרסים ובמסיבות. תפקידה היה להכין שגרירים, צירים ודיפלומטים, לקראת צאתם לייצג את ארצם במדינות שהוצבו בהן. לימדה אותם שפות, אנגלית וצרפתית, נימוסים והליכות, והתנהגות דיפלומטית ראויה. וידה אלאלוף חיברה ספר בשפה הצרפתית, יצא לאור בשנת 1925 בסלוניקי, הספר נקרא  [בתרגום חופשי]: "התמדה, שקידה ודאגות". בספר זה מספרת הכותבת על חייה. תולדות המשפחה ופועלה של וידה אלאלוף מפורסמים במוזיאון היהודי בסלוניקי, שנמצא מעל בית הכנסת "בורלא".

800 נערות יהודיות נשלחו לתאי הגזים ביום אחד – 22 אוקטובר 1943.

שמות אחיותיו של אבי שניספו בשואה: ויולט אלאלוף,  גלאדיס אלאלוף, קורדליה אלאלוף, לינדה אלאלוף, אוליביה אלאלוף. הן היו נערות צעירות לא נשואות.

אחות נוספת של אבי, השישית, דייזי אלאלוף, ניצלה בהיותה בישראל. היא עלתה בעלייה של "בני ברית" בשנת 1934.

אבא שלי, אלפרד אלאלוף, ברח מסלוניקי לאתונה. ביוזמת הרב, התארגנו ונשלחו לאתונה, יותר ממאה נערים וגברים צעירים, יהודים, אל משפחות יווניות לא יהודיות, שהחביאו אותם כל תקופת המלחמה בתוך בתיהן. אבא שלי גר אצל משפחת אצולה יוונית, סגור במרתף הבית, ניזון מקופסאות שימורים שאגר קודם לכן, כהכנה לשהייתו שם. בתמורה ל"אירוח", לימד את שני ילדי המשפחה אנגלית וצרפתית, שפות ששלט בהן. הוא התחזה למורה. על שולחן העבודה שלו, בבית המשפחה באתונה, הונחו ספרים רבים בשפה הגרמנית, זאת לשם הסוואה. פעמיים פקדו את הבית אנשי הגסטאפו לבדיקה, "ביקורים" אלה עברו בלא תקרית. אבא שלי ניחן במראה "ארי", חזות בהירה, מה שנקרא "ג'ינג'י", עובדה שהקלה עליו אז. השפה האנגלית היתה לו שפה ראשונה ומרכזית.

אחרי המלחמה, אבא שלי לא הגיע ישר לארץ-ישראל, הוא הצטרף אל משפחת אימו בלונדון, מאוחר יותר הגיע לארץ, הקים משפחה ועסק, בענף נכסי דלא ניידי שנקרא: "אדמת- ישראל"-אלאלוף. גם כשישב בארץ והשתלב בה, נהג תמיד לכתוב עברית באותיות אנגליות,  במיוחד נעזר בשיטה זו בעבודתו: בכתיבת תזכורות, בתיוק מסמכים. כשנצרך לדבר מול אנשים, ולעיתים כשנתבקש לשמש כעד מומחה בתחום עבודתו, בבית משפט, לדוגמה. בביתנו היו תמיד עיתונים באנגלית. בבית לא דיברו לדינו, כמו אצל רבים מיהודי סלוניקי, אבא שלט בשפה זו ודיבר בה עם מכריו. איתנו, הילדים, דיברו צרפתית. עם סבי, סבתי ובני משפחתה של אימי דיברנו איטלקית, הם נולדו וגדלו באי קורפו שביוון, שם היהודים דיברו איטלקית. סבתי שלטה בשפות – איטלקית ויוונית, אל השפה העברית לא הסתגלה. יוונית לא לימדו אותנו, הילדים, אבל בין הוריי וסבתי נשמעה השפה, בעיקר כשרצו שלא נבין. גם מהאי קורפו נלקחו מבני המשפחה לאושוויץ. אחותה של סבתי שרדה את המחנה בטראומה קשה שליוותה את המשפחה המורחבת. לאחר המלחמה התיישבה בעיר טריאסט, באיטליה, הגיעה לארץ רק לביקורי קרובים.

המשפחה, חסידת אומות עולם, שהחביאה את אבי, לא אותרה.

אני, דליס, קרויה על שם סבתא-רבתא שלי. אם-אמו של אבי.

אחותי קרויה על שם סבתי – וידה אלאלוף.

 

* * *

איתמר אמינוף

יום השואה תשע"ד, מהרהורי ליבי

בשנים האחרונות, עם התקדמות חקר השואה אל מחוזות חדשים ולצד העיסוק ההולך וגובר בה בקרב כלל חלקי החברה בישראל, ראוי להצביע על רידוד ושיטוח השיח הציבורי בהקשר אליה.

לצערי, רוב רובו של השיח כיום, מתמצה בזוועות השואה ובלקח שעלינו ללמוד ממנה. חשובה ככל שתהיה הידיעה על ההשמדה המאסיבית ועל זוועות הרייך השלישי, לוקה התמונה בחסר הולך וגובר של חיי היהודים באירופה ערב המלחמה. מיותר לציין, שחשוב לזכור ולהזכיר את מאורעות השואה ולהפיק ממנה את הלקחים הנדרשים לנו כעם. אך גודל האובדן והאבדון מתגמד, ללא הכרת התרבות הענפה שנגדעה, והכרת חיי היהודים לפני פרוץ המלחמה.

להוציא מעגלים של השיח האקדמי בישראל ומעגלים נוספים הולכים וקטנים, הולך ונשחק בהתמדה זיכרם של הקורבנות כאנשים בשר ודם, אשר חיו חיים מלאים ועשירים ערב השואה. משלחות הנוער לפולין עוסקות בכך מעט מדי, וכן השיח הציבורי לוקה בחוסר משווע בעניין. אין ספק כי המשלחות למחנות נושאות מסר חינוכי מן המעלה הראשונה, אך לצערי, בשנים האחרונות, נדמה כי חסרונות המפעל הזה, עולים על יתרונותיו, כשחלקים גדלים והולכים, של הנוער הישראלי נוהרים לשם בהמוניהם, ומעבר לידע אליו הם נחשפים אודות ההשמדה השיטתית, חסר הבסיס הנרחב להבנתה של אותה יהדות שנכחדה כלא היתה.

הדברים המובאים לעיל מתייחסים לכלל יהדות אירופה, אך ביתר שאת ליהדות מזרח אירופה, ובאופן מיוחד ליהדות פולין, כדגם מייצג של אותה תרבות יהודית ערב מלחמת העולם השנייה. ערב המלחמה חיו בפולין כ-3.5 מיליון יהודים, אשר היוו את היישוב היהודי הגדול ביותר באירופה. קיבוץ יהודי זה התאפיין באלף שנות היסטוריה יחידניות ובעושר תרבותי מן הגדולים שידע עמנו, אם לא הגדול שבהם. לא בכדי כינה ז'בוטינסקי את יהדות פולין – "עטרת היהדות העולמית", שכן משקלה הסגולי בקרב יהדות העולם אז היה מכריע. יהדות זו, על כל זרמיה, מייצגת נאמנה את כלל יהדות מזרח אירופה, והיתה ללא כל צל של ספק, החלק הוויטאלי והמשמעותי ביותר באותם ימים, בקרב העם היהודי כולו.

חיי היהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם התאפיינו ב"תור זהב" תרבותי שספק אם עוד היה כמותו בתולדותינו וספק אם יהיה כזה בעתיד הנראה לעין. מיגוון הזרמים הרעיוניים שאיפיינו אותו עצום מכפי הניתן לשער. היתה בקירבו יהדות אורתודוקסית תוססת שומרת תורה ומצוות, אשר נחלקה לאינספור זרמים, כשהעיקריים והבולטים שבהם היו החסידות, הליטאים – שהיו המשכה הישיר של היהדות הרבנית-התלמודית, ו"המזרחי".

אותם רבבות-רבבות ישראל, אשר הלכו אל מותם בגטאות, בבורות הירי ובתאי הגזים, מסרו את נפשם על קידוש השם באמת ובתמים! – ולא כמליצה. יהדות זו התאפיינה בלמדנות בבתי המדרש, בחיים מלאים ומשמעותיים ע"פ הקודים של "שולחן ערוך", והתגבשה בכל קהילותיה סביב בתי הכנסת שלה. כל "שטייטעל" של כמה אלפי יהודים היווה קהילה אוטונומית קטנה ותוססת, וכאלו היו אלפים, לצד יהדות עירונית עצומה בערים כמו וארשה, לודז', קראקוב, ועשרות ערים אחרות ברחבי פולין ואירופה כולה.

אחותה של היהדות האורתודוקסית היתה היהדות החילונית על מגוון זרמיה. החל מסוף המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ידעה יהדות פולין החילונית רנסנס תרבותי שהוא מן האדירים בתולדותינו. ספרות חול ענפה של ענקים כ-י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ואחרים. תיאטראות שהציגו ביידיש ובעברית בכל רחבי מזרח אירופה, מאות עיתונים יהודיים, ומגוון רעיוני פוליטי, שנחלק בין מפלגות פועלים סוציאליסטיות, תנועות נוער ציוניות כדוגמת "השומר הצעיר", בית"ר, גורדוניה, "החלוץ", "השומר הלאומי" וכיו"ב; מגוון ענק של תנועות לאומיות לא-ציוניות, שהגדולה והחשובה שבהן היתה "הבונד" הסוציאליסטית, אשר שאפה לקיים אוטונומיה תרבותית יהודית במזרח אירופה. אותו מגוון רעיוני-תרבותי אדיר היה מנת חלקה של יהדות אירופה כולה, כשעמוד האש ההולך לפני המחנה, היתה יהדות פולין העצומה. חצי מן המושמדים בשואה, כ-3 מיליונים, היו מקרב יהדות פולין – גברים, נשים וטף. אותו עושר ומגוון תרבותי, היו כמובן מנת חלקם של יהדות אוקראינה, ליטא, ביילורוסיה, רוסיה, הונגריה, רומניה, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה. חשוב לומר, שללא ההיכרות הבסיסית עם אורחות חייהם של היהודים באירופה כולה, ערב המלחמה, קשה יותר לתפוס את גודל האובדן ולהבין לעומק את המונח "שואה" בהווייתו המלאה.

אלף שנות תרבות יהודית ענפה ומסורגת נכחדו ובאו אל קיצן עם השתלטות החיה הנאצית על אירופה. אלף שנות תרבות, אשר השפיעו לא רק על העם היהודי כולו, אלא גם ולא פחות על התרבות הכללית בעולם שעד 1939. לצד זיכרון הזוועות שהתרחשו בגטאות, בבורות הירי ובמחנות הריכוז וההשמדה – אנו מצווים לא פחות לזכור ולהזכיר את אותה תרבות יחידנית, אשר באה אל קיצה המוחלט עם השואה. הערכים העומדים בבסיסה של יהדות זו, והיו יסוד מוסד בהוויתה – כמו למדנות, ערבות הדדית ועזרה לזולת, אהבת אדם ותיקון עולם – הינם נדבך מרכזי להבנת ולהנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים. ככל שנרבה לדבר בהם, לזכור ולהזכיר אותם, נזכה להבין עמוק יותר וטוב יותר את גודל האובדן, ואם נשכיל לקיים בקירבנו ולו מעט מצוואתם התרבותית-הרוחנית של הנספים, אולי אף נהיה ראויים יותר לזכרם.

 

מוקדש באהבה לכל משפחות סבי וסבתי אשר נספו בשואה, משפחות: מלברגר, אנגלנדר, גוונטשניידר, קלקו ונורמן הי"ד.

 

 

* * *

צא ולמד מי הם היודנראטים החדשים,

מי מממן אותם ולאן הולך הכסף שלהם?

פעילי שמאל מוּכרים בשמותיהם מציגים את השואה כיצאנית המצדיקה את הכיבוש

 בערב יום השואה הפיצו פעילי שמאל קיצוני סרטון בו מתוארת השואה כאישה בלבוש פרובוקטיבי הטוענת שבזכותה למדו היהודים לרכז פלסטינים במחנות השמדה, להטיל עליהם עונשים קולקטיביים ולבצע בהם פשעי מלחמה:

https://www.youtube.com/watch?v=flfUvPyLVZI

 רבים מהמעורבים בהפקת הסרטון הם פעילים בכמה מארגוני ה'קרן החדשה לישראל', שארגוניה פועלים לקידום החרם הבינלאומי על ישראל, ומפיצים את רעיונות הדה-לגיטימציה בעולם.

לפרטים נוספים, כתבה באתר 'מידה': http://goo.gl/HEamHm וכן –

http://mida.org.il/

 

 

* * *

נורית גוברין

מכתב בדבר יצחק שנהר

 

לאהוד שלום,

א. טוב עשית שחזרת ופירסמת את סיפורו של יצחק שנהר: "ימים" מתוך 'הגלגל', מאי 1945.

ב. בהזדמנות זו חשוב להזכיר ולזכור את יצחק שנהר, סופר חשוב, מעניין ובלתי שגרתי, שביצירות לא מעטות הקדים את זמנו.

ג. הסיפור לא כונס בשלושה כרכי כתביו וגם לא נרשם ברשימה הביבליוגרפית החלקית שצירף הלל ויס לספר בעריכתו: 'יצחק שנהר – מבחר מאמרי ביקורת על יצירותו', הוצאת עם עובד, תשל"ו/1976.

ד. בספר חשוב זה גם פרטים עליו, על יצירתו, והכותבים עליו. ספר זה הוא אחד מתוך הסידרה החשובה: "פני הספרות" סידרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עבריים, שהופיעו בזמנו ביוזמתה ובסיועה של קרן תל אביב לספרות ולאמנות. במסגרתה יצאו לאור למעלה מ-20 ספרים.

ה. אני לימדתי את סיפוריו בקורסים שלי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, כשחוג כזה היה עדיין קיים, וכן כתבתי על כמה מיצירותיו במחקרי, כגון: "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" בספרי 'מפתחות' (1978).

ובעניין נוסף:

א. על 'מעגלות' של דוד מלץ ופרשת התקבלותו נכתב הרבה מאוד. כגון, בספרה של שולה קשת (תלמידתי): 'המחתרת הנפשית. על ראשית הרומן הקיבוצי', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ה/1995. במיוחד בפרק התשיעי: "אופוזיציות סמויות וגלויות: מאורע מעגלות", וכן פרק על ההתקבלות ועל ברל כצנלסון.

ב. דוד מלץ קיבל את "פרס ברנר" בשנת תש"ה/1945 על אף ואולי בגלל הסערה שעורר ספרו בקיבוצים. השופטים היו: יהודה בורלא, ד. א. פרידמן, ואבי, ישראל כהן, שכתב את נימוקי חבר השופטים.

בברכה,

נורית גוברין

 

* * *

ארנון שמשוני

הערות לעניין יצחק שנברג – "ימים / מסיפורו של פליט"

סיפורו של יצחק שנברג (שנהר) "ימים / מסיפורו של פליט" (גיליון מס' 938) מחזיר גם את הילד כותב שורות אלה לגיליונות "הגלגל" שבשערם התנוסס פסיפס גלגל המזלות דבי-אלפא, ולשבועון "הבוקר לילדים" אשר נהג לדווח במסירות לקוראיו הצעירים על מוראות אירופה, בליווי איוריו של הצייר משה מטוסובסקי (סיסמת השבוע שהופיעה בשער גיליון 70, 21 לדצמבר 1944: "אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד..."  יסולח לי הכתיב המלא).

צדק עורך כתב העת הלילי בציינו כי שנהר "לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן" וכי "הסיפור המרגש הוא בדיוני," אך שמא לא בדיוני "לחלוטין".  

יצחק שנברג ומשפחתו היו, בשנות הפורענות 1918-1919, תושבי פרוסקורוב. בעיר זו נרצחו ב-15 לפברואר 1919, תוך שעות ספורות, כ-1,600 יהודים בידי חיילי הצבא האוקראיני בפיקודו העליון של האטמן סמיון פטליורה.

כחמש שנים לאחר מכן פירסמו פליטי פרוסקורוב וקרובי ההרוגים ספר "יזכור" להנצחת האסון (ניו-יורק, יידיש ועברית, 1924, 112 עמ'; תצלום השער מצורף). הספר כולל, בנוסף לתיאור הטבח, רשימה של (ציטוט) "הנהרגים על קדוש השם בעיר פרוסקורוב, למשפחותם, שנותיהם ושמותיהם על-פי סדר א-ב ביום ט"ו אדר א' תרע"ט" (ובכותרת האידית: "רשימה פון פראסקוראווער קדושים"). הרשימה תופסת 27 עמודים. בין שמות הנרצחים, חמישה הנושאים את שם משפחתו של יצחק שנהר, 'שיינבערג': בריינה חנה בת יעקב שיינבערג (39), שתי בנותיה חיה (18) ושרה (9), משה בן יהודה לייב שיינבערג (65) והנערה חיה בת משה שיינבערג (14). איני יודע אם כל אלה או חלקם היו קרוביו של יצחק שנברג-שנהר (הוריו, אחותו ואחיו עלו ארצה), אך ללא ספק הוא חווה מקרוב את נוראות התקופה האיומה ההיא בטרם הצליחה משפחתו להימלט  מאוקראינה (תחילה לפולין, אח"כ לא"י).

כמיליון פליטים יהודיים נמלטו מאוקראינה באותן שנים, מיעוטם לא"י. על פי אחד  האומדנים (מצורף חלק מהסקירה, "דבר", 3.5.1934) הגיע מיספר היישובים שנפגעו באותם פוגרומים ל-402, ומיספר ההרוגים לכ-200,000. סבתי, חוה שוורצמן ז"ל, בת 39, היתה אחת מהם; ראשה נכרת על ידי שני קוזקים שליחי פטליורה –  לעיני בתה חיוניה, דודתי, בחצר ביתם שבכפר אנאפרבקה, פלך קייב. (הנתון מצוי בסקירת "דבר" הנ"ל שנתוניה – "עד האות ו", לקוחים מ"מגילת הטבח" מאת א.ד. רוזנטל).

חיוניה, ואחותה הצעירה ממנה, אימי לוסיה – הוסתרו בלול תרנגולות למשך מיספר שבועות בעקבות רצח אימן. אביהן ישראל וחמשת אחיהן הסתתרו בנפרד. המשפחה נמלטה לבסוף מהכפר ובעקבות מסע נדודים עלה בידם, לאחר שני ניסיונות כושלים, לצלוח בהסתר את הדנייסטר מערבה. עדויותיהן של השתיים מתועדות. מסלול כמעט זהה עשו מאות אלפים כמותם. שנברג לא היה צריך לדמיון  מופלג לצורך כתיבת סיפורו על הפליט והבור. אין ספק שהכיר מקרוב סיפורים דומים וקשים אף יותר, שהרי פרוסקורוב הוכתה בגדול הפוגרומים דאז (בשואה נרצחו כל הנותרים שם ואלה שנוספו בינתיים; ס"ה למעלה מ-14,000 נפש).

"פרעות פטליורה" ליוו, ללא ספק, את יצחק שנברג לאורך חייו. יצירתו, כיצירת משוררים וסופרים אחרים בני העלייה השלישית, הושפעה מהן.  ספרו "בשר ודם" כולל שישה סיפורים המתרחשים על אדמת אוקראינה באותה עת. גם בספורו "מגילת תנחום" מצויים מרכיבים המקשרים את הגיבור, שעלה ארצה, למקורותיו האוקראינים ועוסקים בהשלכותיהם על השקפת עולמו וגורלו. לסיפור זה התייחס בשעתו עורך המכתב העיתי הלֵילִי במסגרת סקירה על ספרות העלייה השלישית ("יתומי מולדת ואדמה", אהוד בן עזר, "דבר", 12.10.1981). המוטיב האוקראיני ניכר משמה של הסקירה.

פרעות פטליורה גרמו, בנוסף לפגיעות בגוף ובחומר (מאות אלפי יתומים!)  לתחושות חוסר אונים, בושה, חרון והרגשות אשמה בקרב הניצולים וקרוביהם. זאת, למרות התופעה (שאולי נופחה קמעה) של התארגנות קבוצות להגנה עצמית בכמה מהמקומות (ר' ערך טרומפלדור).  לתחושות אלו היו השלכות מרחיקות לכת בארץ ובתפוצות, אף שלא תמיד עברו את סף ההכרה. אין ספק שהן השפיעו, משנות העשרים ואילך, בתחומי חיים שונים: על השקפות עולם פוליטיות, תפיסות חברתיות, היצירה האמנותית לענפיה, הגישה הביטחונית, היחס לשכנינו. מרכיב מרכזי באופייה של העלייה השלישית, נושא המצפה למחקר מעמיק.

רצח פטליורה בפריס בשנת 1926 ומשפט שוורצבארד בעקבותיו (וכן זיכויו המדהים של הרוצח היהודי "הנוקם") העמיקו את תודעת הנושא בארץ ובתפוצות, במיוחד באירופה.

באה השואה, וגרמה – בממדיה ובעוצמתה – לפרשה זו שתוסר מסדר היום הלאומי, כמעט תימוג ותיעלם. כמעט, לא כליל. היא חזרה וצצה פה ושם גם במהלך שנות השואה ואחריהן, כפי שהשתקף למשל בנאום הפתיחה של התובע, גדעון האוזנר, במשפט אייכמן:

"ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: 'בדמיך חיי!' (יחזקאל ט"ז, ו') מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים. אך בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר."

עשרה ימים לאחר מכן, בנאומו המשודר לאומה לרגל יום העצמאות ה-14, מציין ראש הממשלה, דוד בן- גוריון, את  "שני מאורעות השנה: הגילויים במדבר יהודה – ומשפט אייכמן." בדבריו על משפט אייכמן, איזכר ב.ג. שישה אסונות קודמים בתולדות עם-ישראל. ואלה היו דבריו: 

"לא היה זה טבח היהודים הראשון בתולדותינו; זכרנו את פטליורה, חמלניצקי, נושאי-הצלב, טביחות הדריינוס, טיטוס ונבוזראדן."

ביום הזיכרון לקורבנות השואה מן הראוי לזכור ולהזכיר את החזרה הכללית, את המכה שהקדימה בכעשרים שנה את המופע הראשי. הביצוע חודש, שוכלל והורחב. הפוגרומצ'יקים הוותיקים וצפיעיהם זכו בתואר חדש, "עוזריהם".

למרבה האירוניה, העיר פרוסקורוב זכתה, בשנת 1954, בשם חדש: חמלניצקי, להנצחתו  של הגיבור הלאומי האוקראיני.  זה שמה בעמלק עד עצם היום הזה.

והערת שוליים: "מגילת הטבח" מאת אליעזר דוד רוזנטל, אשר ח.נ. ביאליק נמנה על חבורת מוציאיה לאור ואף הקדים לה מבוא, התפרסמה בחלקה בלבד. שלושת הכרכים שהודפסו כוללים את שמות הקורבנות מן המקומות הפותחים באותיות א' עד ט' ועד בכלל. יתר הרשימות, הכוללות שמות הקרבנות במקומות י' עד ת', נותרו בכתב יד, לא פורסמו.

היש יודע אם/היכן ניתן לאתרן?

 

                                                                              

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שני, כ"ו באייר תשע"ד, 26 במאי 2014

 בשעה 19.30 בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

בערב ההשקה לא יימכרו ספרים!

 

* * *

תקוה וינשטוק

התחבר לחקלאות וראה את העולם

שמה של החקלאות הישראלית יצא מזמן ברחבי העולם. החקלאות שלנו היא לתפארת, מודרנית ומתחדשת בלי הרף, מקיימת ניסיונות בתיאוריה ומיישמת בפרקטיקה שכבר שיגרה מומחים  לחקלאות ישראלים לארצות רבות, גם ארצות ערב.

אחד משגרירי החקלאות הללו הוא המדריך החקלאי אורי אדלר, קרוב משפחה שלי – ואני גאה שמישהו משאריי עוסק באדמה ובגידוליה. תוך כדי עבודתו הגיע למדינות שבדרך כלל אין הישראלי המצוי מגיע אליהם. ממש כפי שמפרסם הצבא הבריטי: "ג'וין דה ארמי [דה נייווי?] אנד סי דה וורלד" ("הצטרף לצבא וראה עולם").

אורי, יליד 1955, גבר גבוה ומוצק שבעלומיו דמה לדליק ווליניץ שהיה מופיע עם כלבו טוליפ בשידורי הילדים בטלוויזיה (כדבריו: "לא פעם רדפו אחריי ילדים וביקשו חתימה אפילו שדליק קטן ממני בראש...")

הוא נולד בקריית ביאליק כשעדיין נקראה "יישוב עולי גרמניה". לשם עלתה משפחתו מגרמניה. סבו היה ראש הוועד של היישוב. לסבא היו דעות  סוציאליסטיות-קומוניסטיות ועם זאת דגל בציונות  ועלה לארץ. שבעת אחיו, למעט אחד, נספו בשואה.

אורי למד בתיכון מקצועי מיכשור ובקרה אבל אלה לא נראו לו כדרכו בחיים "עבדתי על מטוסים בין ארבע קירות ורציתי לצאת למרחב. איך שהוא קיננה בראשי החקלאות. אבא עסק בחקלאות בגרמניה. דודתי ניהלה משק חקלאי בצרפת..." – בניגוד לציפיות שילמד הנדסה, נרשם לפקולטה לחקלאות ברחובות. עשה תואר ראשון ושני והתלבט: "להמשיך באקדמיה ולעשות דוקטורט – או לצאת לשטח. חשבתי שחסר לי הצד המעשי בחקלאות..."

ראשית עבודתו היתה בתחנת ניסיונות חקלאית חדשה בנאות הכיכר, שסונפה לתחנת הניסיונות ערבה. האזור – המככב בסיפורי התנ"ך על "קיטור הארץ שעלה שם כקיטור הכבשן" – מאוד ייחודי. אזור מלחה בדרום ים המלח – מי תהום מלוחים הסמוכים לפני השטח, מעיינות מלוחים ואשלים. האזור הפחות קר בארץ, בלשון המעטה. בשירות מכון וולקני טיפח שם צוות גידולי עגבניות וכן מלונים בחממות. עד אז גידלו אותם בשטח פתוח. בשנות השישים של המאה שעברה שכנה במקום חוות בקר (כושי רימון...)ובשנות השבעים הוקם שם מושב נאות הכיכר וכן  עין תמר, המתמודדים עד היום עם המים והקרקע המלוחים.

אחר כך התגורר שנה עם משפחתו בקבוץ נערן בבקעת הירדן והמשיך במעלה אפרים, כחבר בצוות שערך ניסיונות בגידול ירקות ובעיקר טיפוח עגבניות בשירות מכון וולקני.

אחרי שבע שנים בבקעת הירדן יצא אורי לפיליפינים מטעם המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החקלאות. זה היה החו"ל הראשון שלו. הפלח מקריית ביאליק התחיל להסתובב בעולם. לפיליפינים יצא ב-1991, שנה אחר התפרצות הר הגעש פינטוב. שטחים גדולים בפיליפינים כוסו באפר וולקני, מעין טוף לבן. כפרים שלמים נעלמו מתחת למטרים של בוץ. גם הבירה מנילה טבעה בשכבות של בוץ. הוא צילם כנסיות שרק פעמוניהן בצבצו מתוך הבוץ. השפעת ההתפרצות נודעה כמעט בעולם כולו. גם בארץ נעשה יותר גשום.

המטרה היתה לשקם את התשתיות החקלאיות בפיליפינים. אבל התברר כי לא ניתן לשקמן בשיטות המסורתיות, מעבר מים בתעלות לא התאים לשיקום. אחרי הפיליפינים נשלח לאיי פיג'י שבאוקיינוס השקט. שליחות שהיתה במימון משרד החקלאות האמריקאי. שם עשה כארבע שנים עם משפחתו.

פיג'י הנה קבוצה של 400 איים (הרבה? בפיליפינים 8,000 איים...) חלקם וולקניים. מחצית האיים אינה מיושבת. שמונים אחוז מהתושבים חיים בשני איים מרכזיים. בבירה טובה מיליון נפש. אוכלוסיית האיים חצוייה בין שבטים מקומיים ובין הודים, אותם הביאו הבריטים ששלטו בפיג'י עד 1970. הם עוסקים בחקלאות, גידול צמחי שורש, אבוקדו וטפיוקה. צמח הטפיוקה נפוץ מאד באיים הטרופיים כמזון בסיסי, מבושל או אפוי. הוא יובא לארץ בימי הצנע כתחליף לתפוחי אדמה.

אלה איים מאושרים. החקלאות העיקרית שלהם הנה ליקוט פשוט. ליקוט של שרשים, פירות, בעיקר אגוזי קוקוס וכן פירות ים – מלפפוני ים, סרטנים. ודגים-שולים אותם בשעות השפל של הים. קיים גם דייג ימי בסירות.

התושבים כהי עור. הגברים לובשים חצאיות ארוכות הנכרכות למותניים. גם הנשיא לובש חצאית כזו, מחויטת. עד למאה ה-19 הם היו קניבלים. האדם האחרון שנאכל היה מיסיונר בריטי. הפעם ביקשה הממשלה סליחה ממשפחת הקורבן והזמינה אותה לאי. את  הנצרות קיבלו ממיסיונר שהגיע למקום כשבידיו תנ"ך, הספר הראשון שראה האי. הנצרות שלהם –בעיקר קתולית ומתודיסטית, מורכבת בעצם מהמסורות המקומיות בתוספת ישו. הכנסיות נעדרות פעמונים. במקום צלצול פעמונים הם מקישים במקלות על גזע עץ. אורי לא פגש יהודים באי אך בוודאי הם מצויים אי שם בפיג'י. יש ארץ ללא יהודים? אולי יש שם אפילו ישראלים.

יחסי פיג'י עם היהדות ומדינת ישראל מעניינים במיוחד. הפיג'יאנים הכירו את היהדות מהתנ"ך. אחד מרחובות סובה (בו שכנה שגרירות ישראל) נקרא "יוסקה", על שם יהודי בריטי, יוסקה גוסטב, שהגיע לאי בשלהי המאה התשע-עשרה והקים בו את תעשיית הסוכר. על שמו גם הר: "הבוהן של יוס'קה" (באנגלית) הנשקף על כל עיר הבירה. כשחזר לארץ גילה אורי כי הוריו בקריית ביאליק משחקים ברידג' עם קרובי משפחה של אותו יוסקה.

בשנות השמונים של המאה שעברה ביקר הנשיא הרצוג באיי האוקינוס השקט. הוא התרשם מאד מקבלת הפנים לה זכה בפיג'י והבטיח להקים בה שגרירות ישראלית. פיג'י מצביעה תמיד באו"ם לטובת ישראל ומשתתפת בכוח הבינלאומי בלבנון ובסיני. השגריר בפיג'י היה אמון על  תריסר מדינות בפאסיפיק, בהן האי טונגה. מלך טונגה, איש גדל מידות מאוד – "המלך הכי גדול של הממלכה הכי קטנה" – הגיע לישראל. עקב מימדיו לא הצליח להידחק בפתח של כנסיית הקבר.

לשגרירות השתייכה גם מיקרונזיה הזעירה, שבאחת ההצבעות באו"ם היתה –יחד עם ארצות הברית, להבדיל – המצביעה היחידה לטובתנו.

בפיג'י מקהלת נשים ששרה בעברית "הללויה" ועוד, ופותחת כל הופעה ב"הודו לאדוני כי טוב חסדו." את השירים למדו  מהשגריר שמואל מויאל, שכיהן באי לפני שהאדלרים הגיעו.

האקלים באי טרופי ולח – 4,000 (!) מ"מ גשם בשנה. אולם, המשפחה נהנתה שם מהחיים. לאה, אשת אורי, מורה במקצועה – לימדה באוניברסיטה המקומית ביולוגיה והיסטוריה. הבן והבת, תלמידי כיתות גימ"ל ודל"ת בישראל, ביקרו בבית הספר הבינלאומי, ובן הזקונים בן שנתיים וחצי – בגן. הם רכשו אנגלית כמעט כשפת אם, הכירו תרבויות ודתות. כששבו ארצה קיבלו הקלות של עולים חדשים. הקליטה היתה קשה לבן הקטן, שנכנס ישר לכיתה דל"ת. חבריו לא הבינו איך זה שהוא מדבר עברית אך אינו יודע קרוא וכתוב!

בסופי שבוע יצאו לסיורים מודרכים, וההורים – לפגישות, למשחקי ברידג' עם החברה האירופית ולטכס שתיית הקווה, המשקה הלאומי, משקה ההולך ומתאזרח גם בישראל. קווה אינו השם הלועזי של קפה כפי שאפשר לדמות, אלא אבקה של שורשים מיובשים שהושרתה במי מלח. המשקה נרקוטי במקצת ובכמה מדינות בעולם אסורה מכירתו. השתייה מהווה טכס שלם והיא חלק ממסורות הפסיפיק. מסובים ליד גזע עץ המשמש כלי קבול למשקה והוא מועבר בכוס מאיש לאיש. האוכל החגיגי מתבשל בתנור אדמה. מכינים בשר חזיר, עופות  תפוחי אדמה ושורשים, עוטפים אותם בעלי בננה ומכניסים למדורה שבה אבנים לוהטות. גם דגים מכינים כך.

אורי עבד עם משרד החקלאות הפיג'יאני בעיקר בהחדרת טפטפות ובניסויים בגידול פאפייה. לאחר פיג'י עבר לאוסטרליה מטעם חברת "נטפים". כמו כן הדריך במדינות המפרץ הפרסי, אבל על כך לא נספר בינתיים. בארץ הוא עוסק כיום בעיקר בהדרכה בגידולים אורגנים.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

 

 

* * *

מתי דוד

1. הסולחה בין עבאס לחמאס

בדרך לממשלת אחדות פתחאמס. פת"ח וחמאס ארגונים יריבים שותפים לאחדות המטרה נגד ישראל.

בימים אלה התבשרנו על מהלכים לפיוס בין הפת"ח לחמאס, במטרה להקמת ממשלת אחדות פתחאמס, לקראת בחירות אפשרויות. יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, אמר לאחרונה שהחמאס הוא חלק אינטגראלי מהעם הפלסטיני. כזכור בבחירות שהתקיימו בזמנו החמאס ניצח. הבחירות החדשות שהיו אמורות להתקיים בשנת 2012 לא התקיימו, גם כתוצאה מההשתלטות האלימה של החמאס בעזה נגד הפת"ח.

 

יריבות טקטית של אחדות אסטרטגית

מדובר בשתי הנהגות, המצויות ביריבות ובעימות פנימי מתמיד, למרות "הסכם הפיוס" הווירטואלי שנחתם בזמנו, ועתה בניסיון ממוחזר. מדובר בשני ארגונים, שתי הנהגות, שתי טריטוריות. האחת זו שבעזה נחשבת לדתית קיצונית. השנייה זו שברמאללה נחשבת לדתית מתונה.

בעזה קיימת "מדינת" חמאסטן בהנהגת החמאס ובראשה הנייה. ביהודה ובשומרון קיימת "מדינת" פתחלנד, בהנהגת הפת"ח ובראשו עבאס. האומנם עבאס (אבו מאזן) והחמאס בדרך לפיוס פלסטיני היסטורי?

החמאס מאמין ופועל נגד ישראל רק בדרך הטרור ו"ההתנגדות". ואילו הפת"ח מאמין ופועל גם בדרך המדינית.

בין שתי ההנהגות יש יריבות ומחלוקת טקטית, אך יש אחדות המטרה האסטרטגית, חיסולה של "הישות הציונית", על פי "תורת השלבים". גם החמאס וגם הפת"ח לא השיגו עדיין את מטרתם, לא בדרך המדינית ולא בדרך הטרור. ההכרעה איזו דרך עדיפה להשגת מטרתם תוכרע אולי על פי תוצאות הבחירות הצפויות שאולי יתקיימו. ההערכה היא שאם יתקיימו הבחירות החמאס ינצח בהן פעם שנייה, גם לנשיאות וגם לפרלמנט.

 

לאור הפיוס האפשרי כיצד על ישראל לנהוג?

השאלה העומדת על הפרק היא האם על ישראל לעשות ויתורים לאבו מאזן ולהמשיך במשא ומתן, בהנחה שהחמאס ישתלט על הרשות ברמאללה לאחר הבחירות?

לשאלות אלה ורבות נוספות, לאור כל כישלונות שיחות השלום במהלך עשרים השנים מאז אוסלו, אין תשובות משכנעות לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו מהאופוזיציה, ולאף אחד מהמתווכים ומהמדינאים בעולם, שלוחצים עלינו לוויתורים נוספים "למען השלום".

רוב מעצבי דעת הקהל, בארץ ובעולם, עדיין לא מוכנים להודות שאין סיכויי להסדר שלום ולקץ הסכסוך. הפלסטינים רוצים "צדק" ולא פשרה, מדינה וקץ הסכסוך. הם רוצים "צדק" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה. הם אומרים זאת בגלוי ובהתמדה, אבל אנחנו לא מקשיבים להם וחיים באופטימיות מגוייסת ומזוייפת במציאות מייאשת.

אם אמנם תהיה התפייסות ותוקם ממשלת אחדות בין הפת"ח לחמאס זה יהיה קץ למשא ומתן והשתלטות החמאס על הרשות ברמאללה. במסורת הערבית שוחטים כבש כשעורכים סולחה. מסקרן לדעת את מי ישחטו הפלסטינים בעקבות הסולחה.

 

2. ידיעות אחרונות – הון, שלטון, עיתון

המוסף הכלכלי של הארץ "דה מרקר", פירסם (9.4.14) תחקיר ביקורתי חריף על "ידיעות אחרונות" בדגש על בעליו המו"ל, ארנון מוזס. העיתונאים, אמיר טייג ונתי טוקר, שכתבו את המאמר, חשפו עובדות ופרשיות חמורות על מדיניות העריכה של העיתון ועל בעליו נוני מוזס.  עובדות שרוב קוראי העיתון בפרט, וצרכני התקשורת בכלל, לא יודעים עליהם, להערכתי.

 

"העיתון שמקל בעונשם של הנחקרים הכבדים"

זו כותרת המאמר שתוכנו מובא בתמצית בהמשך שמוכיח את החיבור והתלות בין ההון, השלטון והעיתון "ידיעות אחרונות".

אנשי ציבור ואנשי עסקים שנחקרו והורשעו קיבלו מהעיתון תמיכה ואהדה, באמצעות כותרות, כתבות ופרשנויות של הטיות לטובתם. המדובר בדני דנקנר, נוחי דנקנר, אהוד אולמרט, חיים רמון, עמרי שרון ואביגדור קלנר.

"ידיעות" ביקר ותקף בשיטתיות ובהתמדה את המשפטנים והפוליטיקאים שביקרו את המקורבים והמחוברים עם נוני מוזס. הכוונה לפרקליטות ולפרקליט המדינה משה לדור, לנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, למפקח על הבנקים, רוני חזקיה, לבנימין נתניהו ואהוד ברק.

"ידיעות" פועל בשיטתיות גלויה וסמויה כדי להשפיע על דעת הקהל לטובת מקורביו (העסקיים והפוליטיים) ולהשחיר את יריביו. דמויות פוליטיות מקורבות זוכות לאהבה מופגנת בעיתון (אולמרט, רמון) ואילו דמויות אחרות זוכות לביקורת ולהתעלמות, ללא האיזון וההגינות הנדרשים. לאחר שהגיבוי של העיתון לא עזר ואולמרט ורמון איבדו כוחם ותפקידם, נוני מוזס "בונה" דמויות חדשות כדי שידיחו את נתניהו. הכוונה לתמיכת העיתון בח"כ בנט (תומך בסגירת "ישראל היום" המתחרה ב"ידיעות") במשה כחלון ובאבי דיסקין, שכנראה ייכנסו לפוליטיקה נגד נתניהו.

שני עיתונאים תחקירנים ותיקים של "ידיעות", מוטי גילת וניר בכר, פרשו מהעיתון לאחר שהמו"ל מנע מהם לפרסם פרשיות שחיתות על הפוליטיקאים "המומלצים" של המו"ל מוזס.  מוטי גילת חשף הפרטים במשפט שניהל נגד העיתון. הוא פרש מ"ידיעות" לאחר שנים רבות ועובד כיום ב"ישראל היום".

נוני מוזס הבעלים והמו"ל של העיתון, מתערב אישית כדי להשפיע על התכנים ועל הכותרות. הוא קובע, באמצעות העורכים הכפופים לו, את מדיניות העריכה, כדי לשרת את מטרותיו העיסקיות והפוליטיות. הוא משתמש בעיתון למטרותיו העיסקיות והפוליטיות במלחמתו נגד "ישראל היום" ונגד בנימין נתניהו. זאת בניגוד לאתיקה שהמו"ל אינו מתערב בעריכה. מוזס מנהל דיאלוג יומיומי עם עורכיו כדי להבליט או לרכך ידיעות בהתאם לטעמיו.

"ידיעות" לא בוחל בשימוש בעיתון כדי לפגוע במתחרים ובמאיימים עליו. העיתון אינו רוצה לפגוע במוקדי הכוח האמיתיים במגזר העיסקי והפוליטי. הוא העדיף תמיד לעמוד לצידם של החזקים, במהלך מאבקם נגד אוכפי החוק בפרקליטות ובמשטרה. העיתון ייצג לרוב את האליתה הישנה כדי שלא תיפגע. לעיתון יש אג'נדה נגד העמדה לדין אנשי ציבור בגין עבירות מרמה והפרת אמונים.

לאחר ש"ישראל היום" שבר את המונופול והשליטה המוחלטת של "ידיעות" בשוק התקשורת, מוזס מנהל מלחמה ללא כפפות נגד המתחרה ונגד נתניהו הזוכה לגיבוי מהעיתון המתחרה. זו מלחמה כביכול "בשם הדמוקרטיה" שבפועל זו מלחמה כלכלית, במסווה שקרי של כביכול "מקצועית וערכית". "ידיעות" הצליח לגייס שישה חכ"ים שהגישו הצעת חוק לסגור את החינמון "ישראל היום". הם יזכו לגיבוי מידיעות.  "יש תמורה בעד האגרה...."

היחס המיוחד לטובת אולמרט בא לביטוי בשתי דרכים. מצד אחד האדרת שמו ומפלגתו קדימה, למרות כל הפרשיות. ומצד שני מתקפות בלתי פוסקות נגד הפרקליטות ומשה לדור, בעזרתו של רפי גינת שהיה עורך ידיעות (2005-2007) שכתב בין השאר:

"לא יכול להיות שפרקליט המדינה שיכור כוח יפיל ראש ממשלה בישראל."

רפי גינת ניסה לעזור לאולמרט גם לאחר שכבר לא היה עורך "ידיעות", הוא עשה זאת באמצעות תוכניתו "כלבוטק" ששודרה בערוץ 2 בשנת 2012.

גם בעיתון המודפס של "ידיעות" וגם באינטרנט באתר YNET – המדיניות היתה תמיד לטובתו של אולמרט. כשהיה משהו לטובתו זה הובלט.  כשהיה משהו לרעתו, זה נידחה למקום שולי ומוצנע בעמודים הפנימיים. כשאולמרט זוכה בפרשת מעטפות טלנסקי וראשונטורס – היתה חגיגה ופיצוץ של כותרות חיוביות לטובתו.  כשהוא הורשע ע"י השופט רוזן בגין קבלת שוחד היתה מאין דממה מאופקת.

"ידיעות" טיפח והאדיר את שמם של יאיר לפיד (שהמשיך לכתוב טור בעיתון גם אחרי שהכריז על מועמדותו) ושל ציפי לבני, במהלך הבחירות. "ידיעות" תמך באריק שרון, בחיים רמון, בציפי לבני וביאיר לפיד.

ח"כ שלי יחימוביץ על נחום ברנע הכוכב של "ידיעות אחרונות": "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של מושחתים. --- ברנע הוא סמל להשחתה של התקשורת" ("מקור ראשון" 13.6.08; 9.2.07)

דורון גלעזר (עיתונאי) "למו"ל 'ידיעות אחרונות' יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית."  ("דה מרקר" הארץ 21.1.08)

זכות הציבור לדעת מה קורה ב"ידיעות אחרונות"!

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

משה כהן

1. הנדון: היה מתווך הוגן?

מכובדי,

לפני תשעה חודשים שמחנו לקראת בואו של איש מרשים ונשוא פנים, רם מעלה, מאיר פנים ומלא רצון טוב לבוא לעזרתנו ולהשכין שלום באזורנו. סמוכים ובטוחים היינו שהאיש הוגן, חסר פניות וללא משוא פנים. מתווך הוגן במלוא מובן המילה, הלא הוא שר החוץ של ארה"ב.

אך כגודל הציפיות כן גודל האכזבה. אט-אט צפו ועלו נטיותיו העמוקות של ג'ון קרי שלא הצליח להעלים את עמדותיו האנטי ישראליות הנחרצות. שוב ושוב הטיל את האשמה לכישלון השיחות  על ישראל, ובעיקר על המשך הבנייה בהתנחלויות, כאילו לא הקפיאה ישראל לפני שנה את הבנייה ללא כול תמורה מהערבים. כאילו לא גרים בהתנחלויות אנשים חיים עם ריבוי טבעי הזקוקים למבנים חדשים.

כאילו לא נמשכת עד היום הזה ההסתה הערבית בקרב ילדים ונוער לרצח יהודים והחרבת מדינת ישראל, כאילו לא נמשך הטרור הערבי בכבישי הארץ (עיין ערך פציעתה של אדל ביטון בת השלוש, תקיפת יהודים בדרך להר הזיתים, יידוי אבנים על הר הבית), כאילו לא סירבו הערבים להכיר במדינה יהודית ולוותר על זכות השיבה של הפליטים. הסדרי ביטחון בכלל אינם באים בחשבון מבחינתם. והצעד האחרון של חיבור לחמאס הפנאטי והרצחני הוא "גולת הכותרת" של תעלולי הערבים.

ואחרי כל אלה, אין לג'ון קרי אף מילת תוכחה לערבים, אך יש לו גם יש דברי גנאי וקטרוג כלפי ישראל עם חזות קשה לעתיד. אם תיכשלנה השיחות, באשמת ישראל כמובן, צופה לנו קרי חזות קשה: דה-לגיטימציה בינלאומית חמורה, חרם, נידוי והפיכתנו ל"מדינת אפרטהייד". והכול באשמתו של בנימין נתניהו בלבד.

בדבריו האחרונים על ישראל כמדינת אפרטהייד הגדיש קרי את הסאה ואיבד את כול אמינותו והלגיטימציה שלו כמתווך הוגן, וחבל שכך. 

 

2. הנדון: התנצלות?

מכובדי,

טוב עשה נשיא המדינה שלנו שהתנצל בפני הערבים על ניקוב צמיגי מכוניותיהם. הוא גילה רגישות וכבוד לרגשות אזרחינו הערבים ודאג לטפח את הדו-קיום בין העמים.

אני מנסה להיזכר, האם התנצל נשיא המדינה שלנו כאשר נופצו מצבות ואישה יהודייה נרגמה בדרכה לבית העלמין בהר הזיתים ונמנע ממנה לבקר את קבר יקיריה? האם התנצל שמעון פרס כאשר מיידים הערבים אבנים ביהודים המבקרים בהר הבית, מקום מקדשנו? האם התנצל כאשר נפצעה אנושות הפעוטה אדל ביטון מאבנים ערביות על אם הדרך? והאם הביע את זעמו בבחינת "בושה וחרפה" כאשר נרצח תת-ניצב ברוך מזרחי לעיני משפחתו במכוניתו על אם הדרך?

אולי זיכרוני קצר או אולי בעיני שמעון פרס ניקוב צמיגים של ערבים חמור מרצח יהודים?

והוא איננו לבד, אלא אחד ממקהלה של מנהיגים נאורים.

ואל תטעו, איני בא להצדיק פעולות "תג מחיר" אלא רק להעמיד את הדברים בפרופורציה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

אהוד בן עזר

"שלוש אהבות"

הוצאת "אסטרולוג" 2000, אזל

 

פרק שניים-עשר

מה שאמר לה הגיניקולוג

 

במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.

היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פנומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: "ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור..." וגם "תרנגולים": "מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה... מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים..." המלצר הערבי ממועדון-הלילה "בכחוס" השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג'ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב"בכחוס". גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי..." כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.

בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: "אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר..."

כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. "אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי."

היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.

 "אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה..."

שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטיים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.

בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש"זבתא תרזה" באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו"זבתא" אמרה לו: "זי זאדיזם, זי זקאנדל!" – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.

המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגיליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.

לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: "בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות," ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל'ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכול ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הרשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהרבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.

 "יש לי גירוי מתמיד בפותי," ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגיניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, "חבר של זבא," היה בודק אותה – היה הכול מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.

בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: "דוקטור, השדיים שלי קטנים!" – אומר לה הרופא: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!" – "וְזי עוזר?" – "אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!"

החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר... היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה... הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.

 

לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע "רקס" הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. היתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.

היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה "טעמון" גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.

ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – נראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.

 "מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אַמֵכְנַזַיִים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי... ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

 

המשך יבוא

 

אזהרה: הרומאן אינו שייך לספרות העברית!

      

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* לסופר הנידח שלום רב, המאמר המעולה של יהודה דרורי מופיע גם ב"מחלקה ראשונה" אלא ששם יש לו הקדמה מאוד משמעותית שלא מופיעה בחב"ע 937:

"אין ספק שההתנגדות הקשה ביותר לכל ההסדרים הנ"ל תבוא מצד המנהיגות האסלמית העולמית והליגה הערבית – אלו המונעות זה 65 שנים כל הסדר בארצנו."

כאן קבור הכלב. כולם משחקים את המשחק כאילו אבו-מאזן ו"ממשלתו" חופשיים להחליט על גורלם כרצונם, כאשר האמת היא שהמנהיגות האסלאמית העולמית והליגה הערבית, משחקות במריונטה הנקראת אבו-מאזן ומכתיבות לו את דרישותיה. המנהיגות האסלאמית העולמית לעולם לא תוותר ולא תרשה לשום מוסלמי לוותר, על גרגיר אחד של אדמת פלסטין.

אלכס לכיש

 

* שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי אמר במפגש סגור בוושינגטון ביום שישי האחרון [25.4] כי אם ישראל לא תעשה שלום עם הפלסטינים בקרוב היא עלולה להפוך למדינת אפרטהייד כמו דרום אפריקה, כך מדווח הלילה אתר האינטרנט האמריקאי דיילי ביסט. מדובר בפעם הראשונה שבה גורם אמריקאי בכיר כל כך השתמש במונח הטעון "אפרטהייד" בהקשר של מדינת ישראל, ולו בהתייחסות לתרחיש עתידי. "פתרון שתי המדינות הוא האלטרנטיבה היחידה", אמר קרי לפי הקלטה שהגיעה לאתר האמריקאי. "מדינה אחת תהיה מדינת אפרטהייד עם אזרחים סוג ב' ותהרוס את יכולתה של ישראל להישאר מדינה יהודית. כשאתה רואה את המציאות הזו אתה מבין שאין מנוס מפתרון של שתי מדינות." ["הארץ" באינטרנט, 28.4].

אנחנו נלחמים על קיומנו במזרח התיכון ומול סכנות של שואה שנייה, הפעם גרעינית, וכמובן מול טרור פלסטיני [אלה "אזרחים סוג ב'"] – והאידיוט הזה רואה בהגנה על חיינו מפני טרור והשמדה – אפרטהייד!

 

* ראינו בעיתון מודעות יקרות ומאירות עיניים על לימודי אידיש באוניברסיטת תל אביב, אנחנו מניחים שהפרוייקט הזה בא להחליף את לימודי החוג לספרות עברית, שנסגר סופית בעיר העברית הראשונה.

 

* משה  גרנות: אהוד היקר, אני מסכים, כמובן, עימך בעניינו של נתן זך – אני חושב שהוא אדם נפוח, שונא ישראל. שמעתי אותו מרצה על כך שהוא מעדיף את גרמניה על ישראל; ויש לו שירים אינפנטיליים ממש, ועוד היו לו טענות כלפי גאון השירה העברית – נתן אלתרמן.

קראתי בעניין רב את דבריה של עדינה בר-אל על היהודי שכמעט גרם למותו של אביה, מתוך כוונה להציל את חייו. הרשימה הקצרה הזאת ניתבה אותי אל אחת התשובות (בוודאי יש רבות) על כך ששורדי מחנות הריכוז לא אהבו לדבר על עברם – התנאים המפלצתיים אליהם הם נקלעו, גרמו להם לא אחת לאבד צלם אנוש.

משה אביר מזכיר את הפוגרום הנורא ביאשי שאירע ביוני 1941 – מי שביצע את הרצח הנורא (כ-12,000 הרוגים במיתות משונות במשך שבוע!) היו הרומנים עצמם. הגרמנים עמדו מן הצד ונהנו ממראות הזוועה.

 

* משפט סנסציוני עומד להיפתח בחיפה. ראשי העיר, מהנדסי העיר ובוני אוניברסיטת חיפה באותה תקופה – יועמדו לדין על בניית המגדל המכוער-להבהיל של האוניברסיטה על קו הרכס של הכרמל – מגדל ששינה והרס לדורות את מראה ההר גם ממרחקים, ולא ייתכן שלא לוּוה בשערוריית שוחד לא פחות מסועפת מזו של הולילנד – כמו ש"לא יעלה על הדעת" [וזה טיעון משפטי הזוי ותקף-מאוד] שאהוד אולמרט לא ידע על תרומת שמואל דכנר ליוסי אולמרט.

עוד נודע כי כמו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לא תחול התיישנות על סעיפי התביעה הזו, כי המעשים האלה, שהשחיתו את נוף הכרמל לנצח, גרועים ומושחתים לא פחות ממה שעשו הנאצים ועוזריהם ליהודים בשואה. כדי להשלים את החקירה, צוותי המשטרה והפרקליטות מחפשים עתה איזה שמואל דכנר חיפאי חי, דמות מופת, שגם לא תקרוס לאחר המושב הראשון של החקירה הנגדית, ביודעה אולי כי לא תוכל לעמוד בה.

 

* בוקר טוב אודי, השבוע קראתי ספר חדש – "בן-גוריון בעשור האחרון לחייו" מאת ד"ר אברהם וולפנזון (שני השמות מוכרים היטב...)

 הספר יצא בהוצאה מצומצמת לתפוצה מדודה. זה לא רק ספר מרתק, זהו ספר חשוב! נראה לי שיש יותר מסיבה אחת שספר זה יהיה נחלת הכלל.

 אני ממליץ לקוראי המכתב העיתי "להשיג" ספר זה ולקרוא אותו, ואם דרישת הקוראים תשכנע את המחבר להרחיב את התפוצה – כן ייטב!

 בברכות,

 רון ביבר

 

* ברגע האחרון: לטקסי פרס ישראל ביום העצמאות החל בשבוע הבא יתווספו, בהמלצת הפרקליטות – שני פרסים על מפעל חיים בסוגה של אזרחות למופת והם יוענקו למלשינה שולה זקן ולמלשין שמואל דכנר ז"ל, שאותו ייצגו בני משפחתו.

מי ייתן וכל עם ישראל ילמד ללכת בדרכי שני הצדיקים הללו – החיה והמת, שהם כאבוקה של אור מוסרי החושף את הרפש של ראשי ממשלות וראשי עיריות ישראל, וראוי ללמד על השניים בשיעורי אזרחות בבתי הספר.

עוד נמסר כי מסכומי הפרסים ינוכו כספי השוחד שהשניים כבר קיבלו.

 

* איך זה שבלב יישובים ערביים צפופים בישראל נכתבות בלילות כתובות נאצה על מסגדים ומנוקבים צמיגי מכוניות (זה עושה קצת רעש, לא?) – ואין שמירה, וכולם ישנים, ואיש אינו נתפס? – אז אולי זו עבודה עצמית של פרובוקטורים ערביים היודעים כי חילול מסגד יוצר בישראל ובעולם מהומה תקשורתית גדולה פי כמה מחילול בית כנסת? מה, הערבים לא חושבים שצריך להתארגן ולשים בלילות שומר אחד או שניים? כמו ביישובים יהודיים? או שהערבים ממש נהנים מהפרובוקציות?

 

* "הממצאים המצביעים על קשר שלילי בין חשיפה לפורנו – למקרי אונס נותרים בעינם גם כאשר חוקרים מביאים בחשבון משתנים שעלולים להשפיע על קשר זה, כמו צריכת אלכוהול, צפיפות אוכלוסין, רמת אבטלה ושיעורי העוני. כיצד אם כן ניתן להסביר את הממצאים המפתיעים הללו, הסותרים את תחושת הבטן הרווחת? חוקרים מניחים, כי במקום לשמש כזרז לאלימות מינית, פורנוגרפיה מספקת פורקן לאגרסיות מיניות, לדחפים אלימים ואנטי־חברתיים, ובכך משמשת כתחליף לשימוש באלימות בפועל. כך או כך, המציאות והידע המצטברים אינם תומכים בהיסטריה הציבורית המתעוררת לעתים מזומנות סביב חלקה, לכאורה, של הפורנוגרפיה בעידוד אלימות מינית." ["הארץ" באינטרנט, 29.4].

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,606 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל