הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 גיליון מס' 889

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בכסלו תשע"ד, 7 בנובמבר 2013

עם צרופת ההזמנה לערב לכבוד צאת ספר שיריה החדש של המשוררת מיכל סנונית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש  (ביום השנה ה-69 למותה הטראגי). // עמוס גלבוע: "האמצעים המיוחדים". [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. תחיית ערכי היסוד. 2. צרור הערות 6.11.13. // רון וייס: "האינתיפאדה השלישית" באשמת המתנחלים. // נתן: דוקטור-לשם-כבוד – לאי-כבוד. // רות ירדני כץ: כולנו שופטים. // מתי דוד: גביגייט – GABYGATE  (על משקל פרשת ווטרגייט) – לשכת הרמטכ"ל הפכה למטה בחירות של אשכנזי לראשות הממשלה. // יהודה דרורי: השד העדתי הוא אישי לחלוטין. // יוסי אחימאיר: זיכרונות רמת-גניים: כדורגל עם יוני וביבי. [ציטוט]. // ברוך תירוש: לשאלת אי-הנקמה ברוצחי מתיישבי ומגיני  כפר עציון. // ג'ו מקיין: היהודים לעולם לא יילכו עוד כצאן לטבח. [ציטוט]. // רץ באינטרנט על פרס. // אסי דגני: על ספרו של עקיבא דביר (קונונוביץ) "אברהם, אברם, אברהם". // משה גרנות: שעמום מפוהק, על ספרה של אליס מונרו, כלת פרס נובל לשנת 2013, "חיים יקרים". // נעמן כהן: הסופר יוסל בירשטיין עולה מאוסטרליה לבנות את הארץ. // יצחק שויגר: ארגוני הפשיעה. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה. // ממקורות הש"י.
 

 

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל חַנָּה סֶנֶש

 (ביום השנה ה-69 למותה הטראגי)

 

הַחוֹל בִּשְׂדוֹת-יָם מְכַסֶּה עַל הַכֹּל כְּשֶהָרוּחַ נוֹשֵׂאת רֵיחַ מֶלַח

מִצְּחוֹר רַעֲמוֹת הַגַּלִּים הֶעָטִים כְּעֶדְרֵי רַמָּכִים אֶל הַחוֹף.

הַחוֹל מְכַסֶּה עַל הַכֹּל אַךְ הַזְּמַן בּוֹ לִבֵּנוּ הוֹלֵם וְהוֹמֶה לָךְ

אֵינוֹ מְכַסֶּה לָךְ אֶת מָה שֶאַף פַּעַם כָּאן שוּם שִכְחָה לֹא תִסְחֹף.

 

כִּי אֵין בָּעוֹלָם שוּם חֻקֵּי-הִתְיַשְּנוּת עַל זִכְרוֹן הַגְּבוּרָה וְהַיֹּפִי

שֶאַף כִּי נִרְאִים הֵם זָרִים זֶה לָזֶה –  כָּל אֶחָד מֵהֶם שָב וּמֻזְמָן

תָּמִיד אֶל הַלֵּב כְּאוֹתָהּ נַעֲרָה שֶדְּמוּתָהּ בָּנוּ לֹא בַּת-חֲלוֹף הִיא

כִּי אִם מְצִיאוּת שֶהָפְכָה אַגָּדָה שֶמִּזְּמַן כְּבָר נִצְּחָה אֶת הַזְּמַן.

 

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

 

                             *

הַקּוֹל שֶקָּרָא לָךְ מִתְּהוֹם הָאֵימָה וְצִוָּה בְּלִי מִלִּים כִּי תָבוֹאִי

יָדַע כִּי לִבֵּךְ שֶהוּא לֵב מְשוֹרֶרֶת לֹא חַת מִפְּנֵי כָּל סַכָּנָה.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים הַיּוֹם עַד הִשְתָּאוּת וּכְאֵב מוּל מוֹפְתֵךְ הַהֵרוֹאִי

שֶיֵּש בְּמַפְגִּיעַ שֶכּוֹחַ מַבְקִיע דַוְקָא מִשִּׂיאֵי הָעֶדְנָה.

 

שֶלֹּא רַק הַחוֹל וְהַיָּם וְרִשְרוּש שֶל הַמַּיִם וּבְרַק הַשָּמַיִם

כִּי אִם גַּם אוֹתוֹ הַצֵּרוּף בֵּין אוֹתָה נַעֲרָה עֲנֻגָּה כְּגִבְעוֹל

וּבֵין צְנִיחָתָהּ מִמְּרוֹמֵי הַמָּטוֹס בֵּין קַוֵּי הָאוֹיֵב לְעֵת לַיִל

צוֹבֵט אֶת הַלֵּב כְּמוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה הַמּוֹשִיט צַוָּארוֹ אֶל הָעֹל.

 

בַּבַּיִת קָרְאוּ לָךְ אָנִיקוֹ,

בָּאָרֶץ קָרְאוּ לָךְ חַנָּה,

אַךְ מִי שֶקָּרָא לָךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם הָיָה צַו הַקָּרְבָּן הָאָיֹם.

לָכֵן הַגַּפְרוּר שֶנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת וְרוּחֵךְ בּוֹ נִבְחָנָה

אֵינֶנּוּ אֻכָּל כְּמוֹ הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שֶל זִכְרֵךְ הַפּוֹעֵם עַד הַיּוֹם.

 

 

 

 

 

* * *

עמוס גלבוע

"האמצעים המיוחדים"

בסוף השבוע שעבר  פורסמו עוד עדויות מ"וועדת אגרנט", רובם של בכירי המודיעין, ובכך ככל הנראה אנו עומדים לפני סיום הפרסומים הללו בשנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים.  הקריאה בעדויות היא מרתקת. הייחוד שבהן הוא בכך שכל אלו שהעידו אמרו את אשר אמרו   בהניחם שדבריהם לא יראו אור, לפחות לא בחייהם. אלו עדויות  הניתנות למעשה בפני פורום שיפוטי סגור החוקר אותם שתי וערב. דברי העדים, אם לאמת ואם לשקר, הם אותנטיים. כל מה שפורסם בפומבי בשנים שלאחר מכן מטעמם, או מטעם מקורביהם, כבר אינו אותנטי, והוא בגדר שיפוץ שנועד לרומם ולשבח את פועלם  (בניגוד לעדותם בוועדה), או למזער את כישלונם ולהטיל רפש באחרים. 

מהאותנטיות של העדויות לא צריך כמובן למהר ולהסיק על טיב מסקנות הוועדה. ישנן טענות שיפוטיות רבות על התנהלות הוועדה, שאיני מומחה בהן, אך לפי מיטב שיפוטי  שני המחדלים הגדולים של מסקנות הוועדה היו אלו:

היא ניקתה כליל את הדרג המדיני, והיא הטילה את כובד  האשמה על המודיעין, והרבה פחות על הדרג המבצעי, שאשמתו במה שקרה במלחמת יום הכיפורים אינה נופלת לדעתי מאשמת המודיעין (בהכנת צה"ל למלחמה, בתפיסת הביטחון).

הוועדה הדיחה 4 אנשי מודיעין (בראשם ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא), שני קצינים מהדרג המבצעי (דדו והאלוף גונן) ואף אחד מהדרג המדיני (כמו גולדה ודיין).

כל המודחים כבר אינם בחיים, למעט אלי זעירא וקמ"ן פיקוד דרום, דויד גדליה. זעירא היה היחידי שמזה כ-20 שנה מנהל מאבק ציבורי חריף על מנת למזער את חלקו באשמת המחדל. לעג ההיסטוריה הוא שדווקא מאבקו האישי הבליט את חלקו של המודיעין במחדל יום הכיפורים, ועמעם וכמעט ביטל את חלקו של הדרג המבצעי. ובו בזמן הוא הביא לעלילת דם נגד הדרג המדיני  שהואשם, רחמנא ליצלן, בבגידה ובעשיית יד אחת עם קיסינג'ר  על מנת לאפשר לסאדאת לתקוף אותנו בטרם גויסו המילואים.

יש על כן עניין מיוחד בקריאת העדות של זעירא, ובראש ובראשונה קריאת העדות בישיבה החמישית והאחרונה. חובה, בעיקר לאנשי מודיעין, לקרוא אותה במלואה, ולא להסתפק בקטעי דברים מגמתיים בתקשורת.למרבה הבושה חברי הוועדה פשוט לא מאמינים לדברים בעדותו, אם להשתמש בלשון עדינה.

מכלל עדותו עולה נקודה מרכזית ומהותית, שאיפיינה את זעירא , אך גם רבים  אחרים בדרג המבצעי והמדיני, והיא מתמצית במילה אחת: יוהרה. זאת היוהרה של  "אני ואפסי עוד";  שהמצרים "הדפוקים" לא יעזו לפתוח במלחמה כי יחטפו; שאנחנו בראש הקדמה והם פרימיטיביים; שאיש לא יגיד לי מה לעשות; אני מבין יותר טוב מכולם; כבודי חשוב מן האמת.

יש בעדות קטע הממחיש יותר מכל את היוהרה ומחירה. זעירא התחבט קשות באם לפתוח את "האמצעים המיוחדים". מכל עבר דחקו בו בכירי האיסוף לעשות כך. הוא נשאל בוועדה: למה לא ניגשת לרמטכ"ל להתייעץ איתו? והוא ענה שכמפקד הוא אינו מעביר את האחריות, ולא רצה לכן להעבירה לרמטכ"ל; ראש אמ"ן אחראי לנושא ולא הרמטכ"ל!

כאן התפרץ עליו אחד מחברי הועדה, ורוח דבריו הייתה זאת: כאן מדובר בגורלה של מדינת ישראל העלולה להיות מותקפת ללא התרעה; כאן חשוב שהמדינה תקבל את מיטב השיפוט, אז אתה לא יכול לשתף בזה את הרמטכ"ל? "מה זה? זה לא ספורט, זה עניין של חיים ומוות."

כן, לדעתי רק מעטים בצמרת המודיעינית, הצבאית והמדינית, הבינו כי  מחירה של יוהרה, ועוד מטופשת, הוא שכול ובכי אמהות. לקח לכל הזמנים!

 

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5.11.13.

 

אהוד: אף שקראתי וכתבתי הרבה בנושא, לא ברור לי מהם אותם "האמצעים המיוחדים"? אשראף מרואן? גיוס המילואים? האופציה הגרעינית?

 

* * *

אורי הייטנר

1. תחיית ערכי היסוד

ההצלחה הגדולה ביותר של הפוסט ציונות, היא הוצאת שם רע, כמעט הוצאתם אל מחוץ לגדר הלגיטימיות, של שניים מאבני היסוד של הציונות – "שלילת הגולה" ו"כור ההיתוך". שני המונחים הציוניים האלה הושמצו לאורך שנים עד שהיו ללעג ולקלס. כל הלהג הפוסט קולוניאליסטי הועמס עליהם, תוך עיוות כוונתם והפרקטיקה שלהם כאחד. כל השגיאות של הציונות, והיו כאלה, הושלכו עליהם. טרנד הריאקציה כלפיהם, שהחל אצל ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים, היה לנחלת הכלל, כמעט לקונצנזוס. הם אינם פוליטיקלי קורקט.

שלילת הגולה הוצגה כניסיון ליצור עברי חדש, שזוף, שרירי וגברי, לוחם גס ואלים, הבז ליהודי הגלותי, ה"סבון" רחמנא לצלן, זה שהלך כצאן לטבח, החלשלוש, הנשי. כור ההיתוך הוצג כניסיון לכפות על העולים לארץ, הן ניצולי השואה מאירופה ובמיוחד העולים מארצות ערב, שטנץ של דמות הצבר, החילוני, האשכנזי, הקיבוצניק; באכזריות ומתוך חוסר התחשבות, תוך מחיקת תרבויות וכד'.

כך נוצר אנטי מיתוס כלפי שני המונחים הללו, מתוך רצון לקעקע את הציונות, שמושגים אלה הנם יסוד מוסד שלה. מן הראוי שנבחן את המושגים לאמִתם, ולא דרך הפריזמה העוינת של מחוללי האנטי מיתוס.

שלילת הגולה, היא האמירה, שמקומו של העם היהודי הוא במולדתו, בארץ ישראל. ומאחר והציונות היא תנועה המבוססת על הגשמה אישית, שלילת הגולה היא קריאה ליהודים לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל. שלילת הגולה היא תובנת החולי הלאומי של עם מפורד ומפוזר בין כל העמים והלשונות, שבשום מקום אינו בן בית, שבכל מקום הוא נדרש להוכיח את נאמנותו ואת הפטריוטיות שלו, אך לעולם לא יצליח להוכיחהּ באופן שירצה את סביבתו. שלילת הגולה היא המסר של "להיות עם חופשי בארצנו," ובלשון מגילת העצמאות - "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית," כלומר עם הלוקח אחריות מוחלטת על חייו.

כור ההיתוך, הוא התהליך שהופך את קיבוץ הגלויות ממעשה פיזי ודמוגרפי של העלאת המוני יהודים מתפוצות הגולה לארץ, למהלך תרבותי גדול, היוצר מבליל הלשונות והמסורות – אומה. היום, כאשר יש מי שמשאת נפשם היא לטפח מחדש את העדתיות הבדלנית ואת המגזריות המפוררת, והם מוציאים שדים עדתיים מן הבקבוק, מן הראוי היה ששוב תהיה לנו מנהיגות המכוונת לבניין אומה.

בהגשמת המהפכה הציונית נעשו שגיאות, אפילו שגיאות חמורות. גם בתהליכי שלילת הגולה וכור ההיתוך נעשו שגיאות. חלק מן השגיאות הן תוצר לוואי של ההכרח במרד אקטיבי במסורת הגולה, על מנת לאפשר את המהפכה התודעתית, שהיא תנאי הכרחי למהפכה המעשית.

היום, לאור ההצלחה הכבירה של המהפכה, ניתן לתקן את הטעויות. היתה זו טעות לבעוט במסורת היהודית שנוצרה בגולה, מתוך ניסיון להתחבר בקפיצת דרך לתקופות התנ"ך, למכבים ולבר כוכבא. זהו מעשה אנטי תרבותי, מאחר ותרבות לאומית נבנית נדבך על גבי נדבך, וויתור על אלפיים שנות תרבות יהודית, הנה חטא כלפי התרבות.

היתה זו טעות ליצור כור היתוך חילוני מדי, חדגוני מדי, שאינו מכיל בתוכו ואוסף אל קרבו את העושר האינסופי של התרבויות שנוצרו בתפוצות הגולה לאורך השנים. ההתחדשות היהודית בעשרים השנים האחרונות מתקנת את הטעויות הללו, ומחזירה ללב התרבות הישראלית את הניגון שזנחנו לשווא.

אולם הטעויות הללו זניחות לעומת החזון הגדול של שלילת הגולה והגלותיות ושל בניין אומה יהודית ריבונית במולדתו של העם היהודי; של קיבוץ גלויות תרבותי ורוחני וגיבושו של עם אחד. הטעויות ניתנות לתיקון, אך אין לשפוך את התינוק עם המים ולוותר על היסודות העמוקים ביותר של קיומנו כמדינה יהודית.

המנהיג המזוהה ביותר עם חזון שלילת הגולה ועם חזון כור ההיתוך, הוא דוד בן גוריון, מייסד המדינה וגדול המנהיגים בדורנו. במלאת ארבעים שנה למותו, מן הראוי שהחברה הישראלית תשוב לערכי היסוד הציוניים שעליהם הוא השתית את מדינת ישראל, תרענן אותם ותתאים אותם למאה ה-21. בימים אלה של התבוללות המונית ומהירה של יהדות הגולה, ערכים אלה אקטואליים וחיוניים יותר מאי פעם.

 

2. צרור הערות 6.11.13

* עופר עיני, בהודעת הפרישה שלו, לא התהדר ברזומה של שביתות ומאבקים. בניגוד לקודמו, עמיר פרץ, הוא מיעט מאוד בשביתות. אולם יש לו הישגים רבים להתהדר בהם, במבחן התוצאה. הוא השיג לציבור העובדים בישראל הישגים גדולים מאוד, חיזק את ההסתדרות, חיזק מאוד את העבודה המאורגנת. את כל אלה הוא השיג – לא למרות שמיעט בשביתות, אלא בזכות עובדה זו.

בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. זו היתה האסטרטגיה של עיני. לא להוכיח שהוא מנהל מאבקים, לא להיות לוחמני, אלא לדאוג באמת לטובת העובדים ולטובת המשק, מתוך הבנה שאין כל סתירה בין השניים. לעיתים הוא הלך על הסף, אך גם כאשר איים בשביתה ואמר עד כמה אינו רוצה בשביתה, האמנתי לו שהוא אכן יעשה הכול כדי להגיע להסדרים שימנעו שביתות. הוא יצר ברית עם התעשיינים והסכמות עם ראשי מממשלה ושרי אוצר. באמצעות הידברות ומו"מ הוא השיג הרבה יותר ממה שדמגוגים נוסח עמיר פרץ הצליחו להשיג בכיפופי ידיים ולעומתיות.

 

* הנהירה של יותר ויותר עובדים ומקומות עבודה לעבודה המאורגנת היא אחד מהישגיו הגדולים של עיני. עם זאת, איני מסכים עם הטענה ("כוח לעובדים", איתן כבל, זהבה גלאון) שעיני הפקיר את העובדים הלא מאורגנים. ראשית, עצם התארגנות העובדים נובעת מכך שעיני וההסתדרות הגיעו אליהם, נגעו בהם. אולם יש לזכור שאחד ממאבקיו החשובים והצודקים ביותר היה למען עובדי הקבלן (אף שבעבר ההסתדרות עצמה העסיקה עובדי קבלן רבים). על הנושא הזה, מכל הנושאים, הוא הוביל שביתה כללית במשק. כמי שרואה בשביתות את נשק יום הדין, שיש לשמור אותו רק למקרי קיצון, תמכתי בשביתה במקרה הזה, שהנו מאבק נגד העבדות בימינו.

 

* הטעות הגדולה של עיני, היתה היעדר אומץ, חרף כוחו הציבורי הרב, לצאת נגד הוועדים הגדולים, המונופוליסטיים, דוגמת ועדי הנמלים, שהינם תמונת הראי של הקפיטליזם החזירי: כוחניים, רעבתנים, חסרי בושה, חסרי רגישות לצרכי הכלל. בהתנהגות החסנית שלהם, הם מוציאים שם רע לעבודה המאורגנת ופוגעים קשות ברעיון.

 

* קשה שלא להעריך מנהיג הפורש מתוך אמירה שהוא חש שמיצה את התפקיד, שאינו יכול עוד למלא אותו באופן שהוא מאמין שיש למלא אותו, ובנימוק שהוא רוצה להקדיש זמן לזוגתו ולמשפחתו. והרי 8 שנים בתפקיד זו בהחלט תקופה מכובדת. אולם קשה לקבל זאת, כאשר רק לפני שנה וחצי עיני התמודד על התפקיד, תוך התחייבות להישאר קדנציה שלמה. אילו פרש שנה לפני סוף הקדנציה, ניתן היה לקבל זאת. אבל שנה וחצי אחרי הבחירות? זה לא מקובל.

 

* תוצאות המיצ"ב שוב הצביעו על הפערים העצומים, ההולכים וגדלים, בחינוך בישראל. כמה גאונים, כמה מדענים, אולי אף חתני פרס נובל, כמה מנהיגים, כמה גדולי תורה, הולכים לנו לאיבוד בשל הפערים הללו.

האתוס הקפיטליסטי מצהיר על "שיוויון ההזדמנויות" כאחד מעקרונותיו המרכזיים. לכאורה, יש לכולם תנאי פתיחה שווים, ומי שמוכשר ואמביציוזי יצליח. כמובן שזה שקר. הדוגמאות של "החלום האמריקאי" – בן-עניים שעלה לגדולה בזכות כישרונו, התמדתו ודבקותו במטרה, הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. יגאל אלון כתב פעם ש"שוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון". כלומר, בחברה המבוססת על פערים כלכליים, אין ולא יכול להיות שוויון הזדמנויות.

מה עושים? יש צורך במדיניות רווחה המגדירה כמטרה לאומית את חיסול העוני ואת צמצום הפערים הכלכליים. בחברה שהפערים הכלכליים בתוכה יהיו קטנים יותר, האי-שוויון בתוכה יהיה מינורי, הפער בחינוך יצטמצם באופן משמעותי, ולא באמצעות "קיצוץ החזקים לגובה הדשא" כמאמר הדמגוגיה האנטי סוציאלית, אלא באמצעות חיזוק החלשים.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים היא באמצעות החינוך עצמו. המדינה צריכה לקחת על עצמה כמשימה לאומית את חיסול העוני באמצעות החינוך. להשקיע השקעות משמעותיות במערכת החינוך באזורים החלשים. להציע שכר גבוה במיוחד למורים ולמנהלים שילכו לאזורים החלשים, כדי למשוך את המורים הטובים ביותר. לבצע תכניות התערבות ממוקדות בבתי ספר של אוכלוסיות חלשות.

היזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה.

 

* דבריי עד כה התייחסו לתוצאות העגומות של השוואת ההישגים האקדמיים של התלמידים. אך כדאי לזכור, שההישגים הללו אינם חזות הכל. החינוך לערכים חשוב לא פחות, אולי יותר.

 

* אני מזדהה בכל ליבי עם הביטוי "להקים בית בישראל," כאשר מדובר בחתונה. אין המדובר רק בעניין שבין בני הזוג, אלא יש כאן בפירוש התחברות לעם ישראל והקמת משפחה יהודית חדשה. יש כאן בפירוש הצטרפות אל שרשרת הדורות היהודית.

אני מאמין בחתונה יהודית. חתונה רק כהסכם משפטי אצל עורכי דין או בעירייה, היא בעיניי החמצה גדולה, החמצה של העיקר. זו החמצת האמירה של הזוג שהאחריות שהוא לוקח אינה רק לעצמו אלא אחריות לקהילה, לאומה. וזו החמצת האמירה של הקהילה ושל האומה לזוג, שהוא חלק ממנה.

חתונה יהודית, אינה בהכרח חתונה אורתודוכסית ברבנות. חתונה יהודית, היא חתונה המבוססת על החתונה היהודית המסורתית, אך מאחר ויש יותר מדרך אחת להיות יהודית, יש ליהודים יותר מדרך אחת להתחתן. כאשר בני הזוג, עם או בלי מנחה, חוצבים במקורות ישראל, לומדים יחד על האהבה והמשפחה ביהדות, לומדים טקסטים של ארון הספרים היהודי ישראלי לדורותיו ומעצבים טקס נישואין יהודי משמעותי, חתונתם הרבֵּה יותר יהודית, משל מי שהולך לרבנות כמצוות אנשים מלומדה, כדי לסמן "וי", כי "כך עושים כולם" או "כדי לְרָצוֹת את ההורים".

זוג הרוצה חתונה קרובה ככל הניתן למסורת, אך שוויונית, כיאה לימינו, ולא חתונה המתייחסת לאישה כאל "קניין בעלה" – שותף ליצירת יהדות בת זמננו (ולא אכנס כאן למחלוקת האם הכוונה כאן באמת לקניין במובן רכוש. די לי בכך שיש פרשנויות רציניות השוללות את התיאור הזה כדי שאאמץ אותן, אך מצד שני די לי בכך שהביטוי הזה קיים ויש סממנים מסוימים המאוששים את הגישה "הרכושנית", כדי שאעדיף חתונה יהודית מתחדשת, אחרת).

לא כל חתונה הלכתית היא בהכרח חתונה ברבנות. ולא כל חתונה יהודית היא בהכרח חתונה הלכתית.

יש לאפשר ברית זוגיות (ביטוי הרבה יותר יפה מ"נישואין אזרחיים"), לבטח למי שאינו יכול להתחתן ברבנות (כולל זוגות חד-מיניים) ואולי לכל הציבור. אני מאמין בחתונה יהודית מתוך בחירה ולא מתוך הכרח, תוצאה של חינוך והסברה ולא של חקיקה וכפייה. אני מאמין, שרוב עצום, מוחלט, של הנישאים יבחרו בחתונה יהודית. אני גם מאמין שהרוב יבחרו בחתונה אורתודוכסית ברבנות, ובלבד שהרבנים ישכילו להאיר פנים לציבור.

 

* 25 שנים, מידי חודש בחודשו, עורכות נשות הכותל תפילת ראש חודש ליד הכותל, שריד מקדשנו. 25 שנים של מסירות נפש יהודית, של דבקות יהודית. עצם ההתמדה, חרף הלעג והמשטמה שבהם הן נתקלות, מפריכה את הטענות שמדובר בפרובוקציה, ב"דווקאות".

האלימות המילולית (ולעתים אפילו פיזית) כלפי נשות הכותל, במקום הקדוש הזה, היא חילול השם. הצטערתי מאוד כאשר ראש ישיבות ההסדר של הציונות הדתית קרא לבנות האולפנות להצטרף להפגנה החרדית נגד נשות הכותל. שמחתי שהבנות לא שעו לקריאה ולא הצטרפו להפגנה. שמחתי על תגובות הנגד הרבות בקרב הציבור הדתי לאומי.

אני תומך בפשרה הנרקמת בנושא – הגדלת שטחי התפילה בכותל והקצאת שטח ל"עזרת ישראל", שבה יוכלו להתפלל גברים ונשים בצוותא. אני שמח שנשות הכותל גילו אחריות לאומית והן מוכנות לפשרה (אף שעדין לא נסגרו כל הפרטים). הנכונות הזו היא הוכחה נוספת לרצינותן. טוב שאין הן שועות לקריאת התנועה הרפורמית לדחות את הפשרה. התנועה הרפורמית טוענת שהכותל הוא רק האזור שבמשך אלפיים שנה העם היהודי ראה בו את הכותל, והיציאה אל מחוץ לשטח זה הופכת את המתפללים בו ליהודים סוג ב'. דבריהם מזכירים לי את מאמר המרגלים: "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם." אם המתפללים בעזרת ישראל יראו עצמם כיהודים סוג ב', הם יהיו יהודים סוג ב'. אם הם יתייחסו לעזרת ישראל כאל "כותל סוג ב'", כך הוא יהיה. אבל הפתרון שניתן הוא פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה. במקום משחק סכום אפס, מגדילים את הקופה כך שהכל יוכלו ליהנות ממנה.

חלק מנשות הכותל הן נשים אורתודוכסיות, שקשה להן הפשרה המחייבת אותן להתפלל יחדיו עם גברים. אולם אי אפשר ליהנות מכל העולמות. גם הן יכולות ללמוד ולהבין שההפרדה בין המגדרים היא שריד של שמרנות – בדיוק אותה שמרנות שבשמה מנסים לשלול מהן את זכותן להתפלל בכותל.

כל פשרה, מעצם טבעה, אינה אידיאל. אבל האחריות הלאומית מחייבת אותנו לפשרות.

 

* תלמידי כיתות י"ב בביה"ס "הר וגיא" בגליל העליון, רובם בני קיבוצים, ערכו סיור של יומיים בירושלים. הם ביקרו בכנסת, ביקרו בבית המשפט, נפגשו עם תלמידי ביה"ס הדתי ע"ש הרטמן, נפגשו עם גורמים המייצגים את מגוון הקולות והדעות בחברה הישראלית. הכל היה על מי מנוחות, עד ש... נפגשו עם נציגת נשות הכותל. פתאום, אותם חילונים בני חילונים, התלהמו כלפיה: "את פרובוקטורית... מה פתאום נשים מתעטפות בטלית!" וכו'. מה שמראה עד כמה מוטמעת בתוכנו שמרנות סקסיסטית בסיסית, המחייבת התמודדות חינוכית.

איך אני מסביר את התופעה? אני רואה בכך תוצאה של הריחוק מן היהדות בחברה החילונית. רבים בתוך החברה החילונית, רואים את היהדות כמה ששייך "להם", ל"יהודים האמיתיים". ולכן, ההתמודדות החינוכית עליה אני מדבר, היא חיבור הנוער ליהדות, על מנת שהנער יראה אותה כחלק מחייו, כשייכת לו, שהוא בן בית בתוכה ובעל בית עליה.

 

* ביום הזיכרון שעבר, הרמטכ"ל לא הניח את דגלון הרמטכ"ל, כמקובל, ליד קבר החלל האחרון, כיוון שהוא לא היה יהודי. הוא הניח את הדגלון על קבר החלל היהודי האחרון. היתה זו חרפה לאומית. אני מאמין לרמטכ"ל שהוא לא היה מודע לכך.

והנה, צה"ל החליט לשנות ממנהגו, כדי לא להיקלע שוב למבוכות כאלו. מעתה, תקבע מראש חלקה שבה יניח הרמטכ"ל את דגלו, ולא על קבר החלל האחרון.

מלכתחילה, יש בכך היגיון. אולם בסיטואציה הנוכחית ההחלטה הזו עלולה להתפרש ככניעה למי שיש לו בעיה עם הנחת הזר על קברם של חללים לא יהודים. וכדי למנוע אפילו מראית עין כזאת, ראוי היה לדבוק במתכונת הקיימת, ולהקפיד לעלות באמת על קברו של החלל האחרון.

 

* אין מנהיג ישראלי שאני נוטר לו טינה כמו לאהוד ברק. ברק, כראש ממשלה, יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו או אחריו, היה אובססיבי על סף טירוף בניסיונו להביא לנסיגה מהגולן; מעשה שמשמעותו סיכון של ממש לביטחון ישראל, צעד אנטי ציוני של עקירת חבל התיישבות יהודי ישראלי ובאופן אישי – חורבן מפעל החיים הנפלא של חבריי ושלי.

במו"מ עם הפלשתינאים ברק שבר את הקונסנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כאשר אימץ את עמדות ה"שמאל" הרדיקאלי, וניתץ את המוסכמות שהיו מקובלות על 95% מהציבור: ירושלים השלמה, בקעת הירדן ישראלית, אי חזרה לקווי 49'. גם כאשר ערפאת דחה את הצעותיו – במקום להבהיר שלפיכך הצעותיו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, הוא דבק בהן ואף זחל עמן לטאבה תוך שהוא מעביר ערב הבחירות לאנשיו הנחייה לוותר על כל מה שאפשר, העיקר להביא להסכם. וכאשר גם הצעות אלו נדחו בדם ואש ותמרות עשן, ודחלאן "המתון" הגדיר אותן "חרטא ברטא", ברק לא התבייש להופיע בטלוויזיה בתשדיר הבחירות האחרון, ולהסביר לציבור שהגענו אל סף השלום, הוא במרחק נגיעה ועלינו לצעוד עוד את הצעדים האחרונים ולכן יש לבחור בו לקדנציה נוספת כראש הממשלה.

אני מאמין, שאלמלא אהוד ברק, עד היום ישראל הייתה דבקה בעקרונות שהנחו את יצחק רבין, שתמך בפשרה טריטוריאלית סבירה, ולא בכניעה לתכתיב הפלשתינאי. אני מאמין, שאלמלא ברק, אפילו אהוד אולמרט לא היה סוטה מן הקו המדיני האחראי הזה. ברק טרף את כל הקלפים, שינה סדרי בראשית ויצר מציאות מדינית חדשה במזה"ת, שבה מי שעומד על הרבה פחות מהקווים האדומים של רבין (כוונתי לנתניהו) מוקע כ"סרבן" ו"קיצוני". הוא פגע באופן חמור, אולי אפילו בלתי הפיך, באינטרסים הלאומיים החיוניים של ישראל.

לנוכח "אהדתי" הרבה לאיש הזה, מן הסתם היה מצופה שאתייצב אוטומטית נגדו בעימות עם אשכנזי. אולם חוש הריח שלי הזהיר אותי כבר בשלב מוקדם מאוד, שבמקרה הזה מדובר במקרה חריג של רמטכ"ל החותר תחת הדרג המדיני הנבחר, במעשה אנטי דמוקרטי קיצוני.

מה שהבנתי וכתבתי כבר לפני כשלוש שנים, היום הוא נחלת הכלל (זולת אנשים המאמינים לבן כספית. כן, זה מוזר, אך משום מה יש עוד כמה אנשים כאלה) – אשכנזי חתר תחת ממשלתה הנבחרת של מדינת ישראל. לא היה כדבר הזה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. ולא צריך להיות אוהד של אהוד ברק, כדי להתייצב במקרה הזה לצד הדמוקרטיה. במקרה הזה, אהוד ברק מייצג את הדמוקרטיה ואשכנזי מייצג חונטה.

הביקורת שלי על אהוד ברק, חריפה ככל שתהיה, היא במסגרת המחלוקת בין עמדות לגיטימיות בדמוקרטיה הישראלית. איני בקיא בעמדותיו הפוליטיות של אשכנזי, אולם אני מפחד ממנו. הוא אדם מסוכן, שהדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו.

 

* לקסיקון המכבסה: פוטש = סטארט-אפ מטורף.

 

* כאשר מורסי צעק בבית המשפט במצרים "אני הנשיא החוקי", הוא לא שיקר. אכן, הוא הנשיא שנבחר בידי העם בבחירות חוקיות. אולם אילו היה נשאר בתפקידו, הוא לא היה הופך את מצרים לדמוקרטיה, אלא לתיאוקרטיה. ההפיכה שהפילה אותו, הצילה את מצרים מתאוקרטיה נוסח איראן. אולם שלא תהיינה אשליות – החלופה בשום אופן לא תהיה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה צבאית.

מבחינת האינטרס המערבי והישראלי, עדיפה דיקטטורה צבאית פרו מערבית ומחויבת לנספח הצבאי של חוזה השלום עם ישראל, על פני תיאוקרטיה של "האחים המוסלמים", שיוכרזו בה ימי שנאה לאמריקה, שבהם ההמונים יצרחו, בעידוד השלטון, "מוות לאמריקה". השאלה היא, האם אובמה רואה את התמונות מאיראן, לפני שהוא מחליט לעצור את הסיוע למצרים ודוחף אותה לזרועות פוטין ורוסיה.

 

* אני מתנגד לשחרור מחבלים, אך תומך בהעברת גופות מחבלים למשפחותיהם. יש לשים קץ לסחר המכוער בגופות. נכון שאנו רק צד אחד במשוואה, ובכל זאת עלינו ליזום, באופן חד צדדי, הפסקת המנהג המכוער הזה.

 

* נבחן רעיון לחקיקת חוק פרטי לשמעון ("איני עוסק בזה") פרס, שיאפשר לו לכהן קדנציה נוספת כנשיא המדינה. תגובת שמעון ("איני עוסק בזה") פרס: "איני עוסק בזה."

כנראה שפרס רואה בקדנציה נוספת, שתסתיים בגיל 98, קרש קפיצה להתמודדות עתידית על ראשות הממשלה.

 

* מזה שנים רבות אני עוסק במאיר אריאל. כתבתי מאמרים רבים עליו ועל שירתו, לימדתי את שיריו, הרציתי על כתיבתו, הובלתי ערבים על יצירתו, ניתחתי רבים משיריו. ולא פעם נשאלתי: מניין לך שזאת הייתה כוונתו? פגשת אותו? דיברת איתו?

לצערי, מעולם לא פגשתי אותו ולא החלפתי איתו מילה. הייתי שמח לשוחח איתו על שיריו, לשמוע את חוות דעתו על ניתוחיי.

אך התשובה שלי היא שאיני יודע שזאת היתה כוונתו. אני יודע מה אני מבין מהשיר. השיר, מרגע שנכתב, הוא נחלת הקוראים, והם יכולים למצוא בשירים דברים נפלאים שהכותב כלל לא היה מודע להם. ... ובלבד שהניתוח יהיה מעוגן בטקסט.

ומה דעתו של מאיר אריאל בנדון? "לא חשובה כוונת המשורר. חשובה כוונת השיר." במכתב תשובה לנער צעיר שפנה אליו בנושא עבודה שכתב לביה"ס, מאיר אריאל, שהשיב לכל שאלותיו, לא השיב לבקשתו להסביר מה עומד מאחורי אחד משיריו. "השיר הוא חי, עצמאי, חופשי, שכל אדם יכול למצוא בו דבר שלא עלה על דעת המחבר. המשורר הוא רק כלי להעברת השיר, הוצאתו לאור. כל השאר באחריות השומע."

המכתב הזה, תחת הכותרת "קיצור תולדות חיי", מופיע באסופה: "מאיר אריאל – כתבים", שהוציאה משפחתו לאחרונה. באסופה – כתבים שהמשפחה אספה במגירותיו, אחרי מותו. חלקם – טיוטות שאינן מעובדות, אינן מהוקצעות. יש מי שלא יאהבו זאת, אך אני ממש נהנה מההצצה המרתקת הזו לסדנת היוצר.

האסופה מסתיימת ברשימה הנקראת "מקורות ההשראה שלי". הדבר היפה היה שבראש הרשימה הוא הציג את אנשי התרבות, המוסיקה והרוח של קיבוצו, קיבוץ משמרות. ורק אח"כ אלתרמן, בוב דילן, ניסים אלוני וגרושו מרקס. ראיתי בכך סוג ענווה והכרת תודה למי שפתחו בפניו את הדלת לעולם התרבות והעלו אותו על מסילת היצירה. החולייה המקשרת בין אנשי משמרות ליוצרים הגדולים, היא שלום חנוך. יש כאן דבר מה יפה – שלום חנוך צעיר בשנים אחדות ממאיר אריאל, וברור שאריאל הוא זה שחנך אותו בראשית דרכו. מישהו אחר היה מתהולל בכך ש"הוא המציא" את שלום חנוך. מאיר אריאל, בענווה, מגדיר את שלום חנוך כאחד ממקורות ההשראה שלו.

 

* ביד הלשון. "אני המצאתי אותו," כתבה לי מישהי על אחד מראשי הרשויות שנבחרו בבחירות האחרונות, והיא תמכה במועמד הנגדי.

אוף, כמה אני סולד מהיוהרה והשחץ שבביטוי הזה. "המצאתי אותו" ולכן גם יש לי בעלות עליו. אלמלא אני "אני" הוא לא היה "הוא". ומעניין, שבמשפט הזה ההטעמה היא תמיד על המילה "אני", אלא מה?

בכל תפקידיי, תמיד הקפדתי ואני מקפיד לקדם צעירים, לפתוח בפניהם דלתות, לחנוך אותם. טיפחתי לא מעט כוחות צעירים. ומעולם – לא זו בלבד שלא אמרתי, גם לא חשבתי ש"המצאתי" אותם. הם מי שהם בזכות כישוריהם ובזכות עשייתם.

 

 

* * *

רון וייס

"האינתיפאדה השלישית" באשמת המתנחלים

סופר נידח שלום,

במאמרו "להיכן תיפנה ההתנגדות העממית" (גיליון מס' 887), עמוס גלבוע סבור שאנו מצויים כבר מזה זמן ב"אינתיפאדה השלישית" ביו"ש, והיא קרויה בפי הפלסטינים "ההתנגדות העממית". בכל המאמר מתעלם עמוס גלבוע מהטרור המתמשך של המתנחלים הכיפתיים-משיחיים – שכורתים עצי זית ומחבלים ברכוש פלסטיני. ההפקרה המוחלטת של הפלסטינים ע"י כוחות הביטחון של ישראל גורמת, לדעתי, לפעילויות אלימות של פלסטינים בודדים שאינם משתייכים לאירגוני ההתנגדות הפלסטיניים. אי בלימת פעולות הטרור של המתנחלים הכיפתיים-משיחיים עלולה לגרום לתבערה כללית.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: אכן זה ברור, האינתיפאדה השלישית פרצה או תפרוץ בגלל המתנחלים.

 

 

* * *

נתן: דוקטור-לשם-כבוד – לאי-כבוד

שלום אהוד,

מכון וויצמן מעניק היום [4.11] תואר לשם כבוד לדניאל בארנבוים, האיש שסירב להתראיין לכתבת גלי צה"ל דפנה ארד אך ורק בגלל מדי צה"ל...

האיש שלא מכבד את מדי צה"ל לא ראוי לכבוד ממדינת ישראל ובטח שלא ממכון וויצמן.

אשמח אם תפרסם זאת ב"חדשות בן עזר".

נתן

 

אהוד: כגודל חשיבותו של המשתין עלינו כן שפע הכיבודים שאנו מעניקים לו כדי להתרפס בפניו, ובייחוד אם חשיבותו היא בינלאומית, ובמקרה דנן – הדוקטור לשם כבוד הוא בדרך לקבלת פרס נובל לשלום כפרס על ליקוק תחת לגויים.

 

* * *

רות ירדני כץ

כולנו שופטים

כולנו מכירים את הסיטואציה הבאה. מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים. מגיעים, יושבים, שותים משהו, משוחחים על דברים שעומדים ברומו של עולם. מביעים דעה על הפוליטיקאים כמו למשל על מירי רגב שפעם היתה דוברת צה"ל ועכשיו היא חברת כנסת שהשתן עלה לה לראש, ורק לראות איך היא מתנהגת ומדברת לחץ הדם עולה מעלה מעלה, והיא לא היחידה.

מדברים גם על מפלגת ש"ס שזאת המפלגה המושחתת שקמה לנו ומי שעומד בראשה אריה דרעי החרדי-הספרדי. על יוקר המחייה ובוכים ובוכים ובדרך הביתה מחלקים ציונים למארחים.

 כולנו שופטים רק לא מקבלים שכר של שופטים. שופטים כל דבר ועניין, מחלקים ציונים ופוסקים. כל יום וכל היום אנחנו מחליטים מי בסדר, מי לא בסדר, מי יפה ומי מכוער. מי גנב, רמאי, שקרן  ותחמן. אין סוף לדוגמאות.

אז החלטתי שלכמה ימים ארד מכס השיפוט ואסתכל על כל דבר באופן חיובי.  

זה מה שקרה: ראיתי חדשות והנה מספרים לנו שרואה חשבון חשוב נתפס בשדה התעופה על כך שהביא ביגוד באלפי-דולרים. האיש הוא משה ליאון, דתי-חרדי שהורץ לראשות עיריית ירושלים על-ידי דרעי-וליברמן הצדיקים. הוא נתפס "על-חם" במכס. אז איך אפשר לחשוב חיובי? עוד דתי שיש לו אלוהים פרטי.

נכנסתי לחנות. המוכר ישב ומילא טוטו. חשבתי חיובי ואמרתי לעצמי שהוא בטח מבין בכדורגל והלוואי שיזכה. המתנתי בסבלנות והוא בשלו. ואז אמרתי: "הלו אפשר?" והוא הרים את ראשו והשיב: "תני לי רק לסיים למלא את הטופס."

 עזבתי.

המדפסת לא הדפיסה. הגיע טכנאי מה-זה חמוד שבישר שהמדפסת עדיין באחריות. איזו שמחה! הוא בדק, הקיש פה ושם ואחרי כמה דקות אמר שהמדפסת עובדת. הוא הלך והמדפסת לא עובדת. הוא חזר. הקיש פה ושם ואמר שהוא לוקח אותה למעבדה. לקח ואחרי יומיים חזר ואמר שעכשיו היא בסדר. הלך ולא היה בסדר. נורא רציתי להיות חיובית אבל כזה טמטום? המדפסת באחריות, תחליפו אותה וזהו! השעות שהטכנאי ביזבז עלו לחברה יותר ממה שהמדפסת שווה.

באוטובוס ישבה לידי אישה שלדעתי היא בשנות הארבעים, ששוחחה בשקט בנייד. היא דיברה בשקט אבל לצערי שמעתי ולא אהבתי מה ששמעתי.

"לא יקירי, אני לא יכולה הערב מפני שבעלי חוזר מוקדם. מה אתה אומר על מחר בצהריים באותו מקום?"

באותו רגע חזרתי לכס השופטת. 

 

 

* * *

מתי דוד

גביגייט – GABYGATE  (על משקל פרשת ווטרגייט) – לשכת הרמטכ"ל הפכה למטה בחירות של אשכנזי לראשות הממשלה

פרשת "מסמך הרפז" הפכה לתיבת פנדורה של גבי אשכנזי. פוטש מודרני, ללא טנקים והשתלטות על תחנת שידור, בניסיון כושל לערער יסוד דמוקרטי של כפיפות הצבא לדרג המדיני אזרחי. לשכת הרמטכ"ל של אשכנזי הפכה למטה חתרני מאורגן של תככים ומזימות לאיסוף מידע מכפיש נגד שר הביטחון אהוד ברק, נגד האלוף יואב גלנט ונגד אלוף נוסף, כל זאת בסיוע בועז הרפז ואנשי צבא בכירים נוספים.

הגילויים שהובאו ע"י איילה חסון בערוץ 1, בראיון המפתיע עם בועז הרפז, חשפו מידע מרשיע נגד אשכנזי שבו גילה בין השאר על רצונו של הרמטכ"ל להיות ראש הממשלה. מדהים היה לשמוע מהרפז, האיש והחבר הקרוב של אשכנזי, על קיומו של מטה שהוקם בהשתתפות קצינים, אזרחים עיתונאים (שמותיהם הוזכרו על-ידי הרפז) לשם הרצתו של אשכנזי לפוליטיקה ולראשות הממשלה. כל זאת עוד במהלך כהונתו כרמטכ"ל.

אשכנזי אינו יכול יותר להסתתר בשיטת "זכות השתיקה" ולטעון שהוא לא מעורה בפרשה, שהוא לא ידע מאומה, ושכל הפרשה זו רכילות ובדיות ושהוא "קורבן", על פי המאמרים של העיתונאי בן כספית.

התנהגותו של אשכנזי מעמידה באור מגוחך את הקמפיין לשמירת ערכי צה"ל, שהוא ניהל לכאורה, לאחר שהדיח מצה"ל שני קצינים בכירים ומוערכים, בגלל סיבות פחותות בהרבה מאלה שבהן הסתבך בעצמו עד הצוואר ולא פיטר את עצמו.

אשכנזי לא יכול להסתיר מהציבור את אישיותו הבעייתית, שיש בה פגמים חמורים והיעדר כישורים ויכולות מיוחדות, למרות שזכה להערכה מהתקשורת כמשקם צה"ל כביכול.  החלום שלו ושל החבורה שרצתה להמליך אותו כמנהיג מפלגת העבודה, בדרך לראשות הממשלה, חלף עם הקנוניה שנחשפה. הוא לא יזדקק יותר לתקופת צינון על פי החוק, אלא להקפאה עמוקה של היעלמות מהבמה הציבורית עם כתם ובושה, על גבול הפלילי.

 

אהוד: לדעתנו יואב גלנט קורץ מחומר שממנו באים ראשי ממשלה. הוא גם קצת דומה באופן פיסי לרבין, והוא אמנם לא נרצח כמוהו אבל עשו לו רצח אופי.

 

 

* * *

יהודה דרורי

השד העדתי הוא אישי לחלוטין

לנוכח התוכנית המגעילה, תוכנית המעלה חצאי עובדות בנושא ההפלייה כביכול כלפי ה"ספרדים" אשר שודרה לאחרונה בטלוויזיה. אני מחלק את אלו המסכימים איתה לארבע קבוצות:

אנשי עדות המזרח שלא הצליחו בחיים מסיבות שבדרך-כלל אנשים (גם אשכנזים) לא תמיד מצליחים.

אנשים שמוצאם מעדות המזרח עם רגשי נחיתות כלפי כל העולם כולל האשכנזים (שאותם הם מאשימים בכל בעיותיהם, כי זה מקובל...)

אנשים אשר חונכו מילדותם לשנוא את מי שאינו כמותם  בדומה לחינוך המוסלמי הקיצוני.

"דפוקים מקצוענים", כאלה הרצים בראש חוצות צועקים ומגזימים על אפלייה שאינה קיימת – ואף עושים לעצמם במה לבנות לעצמם נישה פוליטית.

אבי המנוח תמיד זכר לרעה את המימסד הספרדי בארץ-ישראל, שנלחם בו ובחבריו החלוצים ומנע מהם התקדמות ועבודה – אבל לא הטיל אשמה זו על העולים מצפון אפריקה ועיראק. (שישה מנכדיי הינם "חצי-חצי" והם ממש נהדרים).

הגורם העיקרי בארץ לאפלייה בקבלת עבודה, למשל, הוא לא המוצא אלא רמת החינוך של המועמד, ולצערנו מסורת של לימודים גבוהים לא היתה קיימת במרוקו או בעיראק.

אם כי אין ספק שבין האשכנזים קיימים עדיין כאלה המפלים לפי צבע העור – זו לא תופעה כלל ארצית, בייחוד לא ב-20 השנים האחרונות. מבט על הנמצאים כיום בכנסת, בממשלה, בראשי ארגונים וחברות וברשויות המקומיות – מצביע על השקר הזה של אפלייה עדתית.

לגבי אלה המצביעים על סילוקו של הנשיא קצב כאפלייה גזענית – שישאלו את הנשים שנאנסו על ידו אם הן חושבות כך, ויבדקו אם הן אשכנזיות אם לאו... וכדאי שיבדקו עם אולמרט אם הוא "ספרדי טהור" או רק מתחזה לאשכנזי...

 

אהוד: אצל עולי עיראק היתה מסורת של לימודים גבוהים אשר נקטעה עם עלייתם ארצה, ולקח להם שנים רבות להתאושש ולעלות שוב לצמרת ההשכלתית.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

זיכרונות רמת-גניים:

כדורגל עם יוני וביבי

בהגיעו לגיל 70, מעלה הכותב זכרונות על החיים היפים בשיכון הוותיקים ברמת-גן, שבה התגוררו כמה חברי כנסת, עיתונאים ואמנים, ובה בילו ילדי נתניהו בקיץ אחד במשך 10 ימים. 

לזכרו של חברי הבלתי-נשכח, השופט ארי זיו-אב ז"ל.

 

את השורות הבאות אני כותב בביתי השוכן בלב שיכון הוותיקים ברמת-גן. זה הבית שבו אני מתגורר בדיוק 60 שנה. 60 שנה מתוך 70 שנותיי. מעניין לדעת, כמה עוד אנשים בישראל גרים באותו בית, בפרק זמן כה ארוך? בית רמת-גני עם גינה, בסמוך לבית ספר עממי הנושא את שם רחובנו – "ניצנים", גן עדן בלב העיר. כך זה היה ב-1952, וכך זה גם ב-2013.

לבית הזה עברה משפחתי משהתחיל איכלוסו של השיכון, פרי יוזמתו של אברהם קריניצי, ראש עירנו המיתולוגי. הבית היה אחד משורת בתים ברחוב ניצנים שגרו בהם עיתונאים ידועים בזמנם: הרצל רוזנבלום ובנו משה ורדי, דוד לזר, תדי לויטה, אלחנן הורוביץ, משה רון, סביסלוצקי, יוסף נדבה, גרשון הנדל, אלכסנדר אלכסנדרוני, יעקב גרומן.

רחוב עיתונאים אחר בשיכון – רחוב טללים – התגדר בשמות של עיתונאים נוספים, ובהם: אריה דיסנצ'יק, נח מוזס, זלמן לוינברג, יוסף ויניצקי, שייקה אביעם, ואחרים. רחובות אחרים בשכונה היו מאוכלסים באמנים (נתן רפפורט, קוסו אלול), במורים, בפקידי עיריה בכירים, ובקציני משטרה רמי-דרגה (עמוס בן-גוריון, אפרים הופשטטר-אלרום – שנרצח בתורכיה). והיו בשיכון שלנו גם ח"כים: אלימלך רימלט, חיים לנדאו, יעקב מרידור, שמואל תמיר ויוחנן בדר. את זה האחרון אפשר היה לראות מדי יום שני בבוקר, חש רגלי כשתיקו בידו לתחנת האוטובוס, שיסיעו לתחנה המרכזית בתל-אביב ומשם באוטובוס לירושלים ולכנסת, וכך בחזרה ביום חמישי. כמוהו כאבי, שהיה עושה אותה דרך בדיוק, מדי יום שני, אל מקום עבודתו במערכת האנציקלופדיה העברית בירושלים. והיו בשיכון אנשי רוח שהבולט שבהם הוא המשורר אורי צבי גרינברג, וכן המשורר שלמה סקולסקי והסופר יצחק זיו-אב, שבנו ארי, לימים שופט השלום אהרן זיו-אב, חבר נעוריי הטוב ביותר, הלך לעולמו והוא בן 47 בלבד.

ראש העיר הראשון של רמת-גן חיפש דרך למשוך אל עיר הגנים ידוענים. כבר אז, לפני למעלה מ-60 שנה, הבין בשום-שכל, שהדרך להתחרות בשכנה הגדולה, תל-אביב, היא במיזם השכונה החדשה, תוך הענקת תנאים מפתים לאלה שייעתרו ל"פיתוי". באמצעות "השמות הגדולים" העוברים להתגורר ברמת גן, כך סבר, יגברו המוניטין של העיר. ואכן, בשנות החמישים, עם איכלוסו של שיכון הוותיקים חלה תנופה גדולה ברמת-גן, אז העיר הרביעית בגודלה, עוד טרם שאשדוד, ראשון-לציון וערים אחרות, היו למה שהן כיום מבחינת שטח ומיספרי אוכלוסין, כשהן משאירות את עירנו מאחור.

 

סדקים ויתושים

בשנת 1952 עדין נחשב האזור ל"סוף העולם". שכונה חדשה שרק הוחל באיכלוסה, מוקפת פרדסים. הבית שלנו היה בן קומה אחת עד שנת 1974. בית סטנדרטי, ככל בתי השיכון – אחת השכונות המתוכננות מראש, הן בתוכנית-אב והן באשר למתאכלסים בה. היו אלה בתים דו-משפחתיים, בסמוך לירקון,  שאז עדיין היה אפשר לשחות בו ואפילו לדוג דגים. פרדס חצץ בין ביתנו לבין גבעת נפוליאון. בקיץ היינו מוכי יתושים, בחורף סבלנו מבוץ ומרטיבות. יללות תנים ופעימות משאבה היו המוסיקה שליוותה את חיינו. התיכנון היה למופת. לא כן הביצוע. בתי השיכון סבלו מסדקים נוראיים, משום שמהנדסים לא התחשבו בתנאי הקרקע השחורה, הכבדה, שמתכווצת בחורף ומתרחבת בקיץ, או להיפך. הקבלן המבצע, כך סיפרו המבוגרים, דילל את המלט בהרבה חול, וכך הקורות והקירות לא עמדו בפני לחצי הקרקע הקשה. נושא שיחה שכיח בין המתיישבים באותם ימים היה הסדקים, השיפוצים, התיקונים, ההוצאות... כספם "הושקע" בקירות, בתיקונים חוזרים ונישנים. ולא רק הכסף – גם המרץ והכוח. כל שיפוץ לא פתר את הבעייה לחלוטין, אף גזל הרבה אנרגיות. עד היום, כעבור 60 שנה, סובל ביתנו מדפורמציה, הגם שנוספה לו קומה שנייה והוא חוזק בכלונסאות שהוחדרו עמוק לאדמה, דרך שכבת האדמה השחורה, הכבדה, עד הגיען לשכבת החול.

בגינות גידלו התושבים עצי פרי. בגינתנו צמחו זה לצד זה עץ שסק ועץ חבוש, עץ שזיף ועץ רימון, עץ אבוקדו ועץ קלמנטינות. פשוט לקטוף – ולאכול. עץ שזיפים צהובים של השכנים שלח ענפים לחצרנו. זללנו מענפיו שזיפים עסיסיים למכביר. למרות חולשתו הפיסית, אבא המנוח אהב מאוד לעבוד בגינה, להשקות, לעדור, לגזום, לשתול – עד שאימא נזפה בו... הוא אף שתל בגינה את צמח הבמבוק, שקיבל ממשתלת ידידו הטוב. עד היום גזעי הבמבוק הצהבהבים-ירוקים מתנשאים בגינתנו ומפארים אותה. אהבה זו לעבודת הגינה הוטבעה בי, בנו הצעיר. כאן בחצר הבית שלנו נערכה ב-1956 חגיגת הבר-מצווה שלי. שולחנות פוזרו בכל פינות החצר, וידידי המשפחה באו לחגוג עם ההורים המאושרים ועם חתן הבר-מצווה. אני זוכר ביניהם במיוחד את זלטה כצנלסון – אלמנת יוסף כצנלסון ז"ל, את נחמה ומרדכי אבניאל החיפאים, את רעיה וזלמן לוינברג השכנים, ועוד רבים ויקרים. הייתי מראשוני הילדים העולים לתורה בבית הכנסת השכונתי "שארית ישראל", בניהולו של הגבאי הבלתי נשכח ר' דב סגלוביץ ז"ל.

בשנות החמישים, כאשר יצאו ידידי המשפחה הירושלמים, צילה ופרופ' בנציון נתניהו, לטיול בספרד, הם פנו אל הוריי וביקשו להשאיר שניים מילדיהם, יוני וביבי, במשמורת אצל האחימאירים. אימא ואבא נענו בחיוב, ובמשך עשרה ימים היה הבית ברחוב ניצנים זירה ל"מהומת-אלהים", כאשר ארבעת הילדים, שני בני נתניהו ושני בני אחימאיר, לא פסקו מלהשתובב בתוכו, בחצר וברחוב הסמוך. אם הבית בקושי השתלטה על העניינים, כלומר על הילדים...

ראש הממשלה זוכר היטב ימים אלה. כאשר הגיע לניחום אבלים במות אימי בינואר 2006, הוא הילך הנה והנה בבית, נכנס לכל החדרים, וגם לרחוב יצא. הוא אף העיר, שהרחבה בקצה הרחוב, שבה שיחקנו ארבעתנו כדורגל, נשארה כשהיתה... בנציון נתניהו סיפר לי פעם בעצב, שיוני בכורו הגיע אלינו לבדו. הבית היה נעול והוא המתין בשתיקתו על המדרגות בכניסה. כך פגשה אותו אימי ומיהרה להכניסו הביתה פנימה.

כאן, בבית זה, התגורר אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, ובו חי את עשור חייו האחרון. בבית זה, שכיום הוא מוזיאון וארכיון לזכרו – "בית אבא" – הוא כתב, יצר והגה, כשהוא נהנה מן השקט האופף אותו, לבד מרעש ילדי בית-הספר העממי השכן לנו. כמה אהב את הילדים, כמה אהב להתבונן בהם בבואם ובצאתם בשערי בית הספר, ששכן בצריפים מכוסי אסבסט... מכאן יצא לטיולים רגליים בסביבה הקרובה שאותה אהב: הפרדס, הירקון ושבע טחנות, וכאן כתב מאמרים בגנות השחתת הנופים והטבע בסביבה הקרובה בפרט, וברחבי ישראל בכלל.

מבית זה יצא בערב שבועות תשכ"ב והלך ברגל אל בית בתו הבכורה ברמת-אביב. הוא לא זכה לשוב הביתה. בעודו משחק עם נכדתו, חש בליבו, הניח את הפעוטה בלול, ונפטר. בן 65 שנה היה. אימא חיה אחריו באותה דירה כמובן עוד 44 שנה וזכתה לאריכות ימים – בת 98 היתה בפטירתה.

 

חברותא ובדיחותא

בשנות רמת-גן של אבא היו נקבצים אל הבית, בעיקר בשבתות, אישי רוח ועיתונות, מהם שכנים ומהם ידידים מחוץ לשכונה, סבבו את בעל הבית ונהנו מחברתו. גם הוא נהנה מחברתם. זו היתה חברותא אמיתית, ללא פוליטיקאים. דיברו שם ספרות (גם ברוסית) ובדיחותא, וגם בענייני השעה הבוערים. אני הקטן הייתי מאזין לגדולים מן הצד, מנסה להבין על מה הם מדברים, או יוצא החוצה למשחקים עם חברים בני גילי בשכונה, וראש וראשון להם – אריק זיו-אב. שובב גדול היה חברי הבלתי-נשכח, הטוב שבחבריי מאז ומתמיד. הכיר את כל הבנות היפות, את מצעדי הפזמונים ואת החנויות ה"שוות". כמה הוא חסר לי. כמה חסרה לי שריקתו, המזמינה אותי לצאת החוצה להשתובב יחד עימו. על מרפסת ביתו הנאה – כמה מבתי השיכון, כמו בית זיו-אב בשדרת נרקיסים, היו חריגים בנוף ושונים מן הסטנדרט – או על מרפסת ביתי נהגנו, אריק ואני, לשחק משחק שהיה נפוץ אז בין הילדים בשיכון: כדור-מטבע. מטבעות ממדינות שונות (היינו אספני מטבעות) הונחו על הרצפה העקומה, והן נדחפו קדימה בבוהן על מנת לפגוע במטבע קטנה ששימשה מעין כדור, שאותו היה צריך לקלוע אל השער היריב. היה זה משחק שכונתי אופייני, ולפחות משחק שקט.

משחקים אחרים התנהלו ברחוב, גרמו לרעש ולזעם השכנים: סטאנגה, מסירות, מחניים, או שוטרים וגנבים. והיה גם כדורגל אמיתי. הלכנו לראות אותו במגרש הכוח, ששכן אז במקום שמתנשאים מעליו כיום מגדלי בורסת היהלומים. בצמוד לאותו מגרש כדורגל, ששימש גם את קבוצת בית"ר תל-אביב היתה בריכת השחייה "גלי גיל" הגדולה, שבה בילינו, ילדי רמת-גן, ימים רבים ומאושרים בעיתות הקיץ.

מהבית בניצנים 12 צעדתי יום יום אל לימודי בבית הספר "הגבעה" (כיום "גבעולים"), במעלה רחוב התקווה, ובתיכון – לבית הספר "אהל שם", כאשר עוד שכן בקצה רחוב הרצל, ליד בית "אואזיס". גן המלך דוד בלב רמת-גן, עם בריכת הדגים והעצים הרמים המצילים, היה מקום הבילוי בהפסקות.  מהשיכון גם הלכתי ברגל לפעולות בצופי רמת-גן, במועדון ששכן ליד "בית צבי", ולבקר חברה שגרה בקצה השני של העיר. אכן כן – הייתי בצופים, לא בבית"ר. הצופים – כאז כן עתה, היו החזקים ביותר בין תנועות הנוער בעירנו. בשכונה שלנו רק בודדים הלכו לבית"ר. זכורים לי הבית"רים עוזי לנדאו, האחים התאומים לבית קורלנד והבנות לבית הולצמן.

שכונת הוותיקים הרמת-גנית שינתה פניה ב-60 ויותר שנותיה. האוכלוסיה התחלפה, הבתים הסטנדרטיים נעקרו ברובם ואת מקומם תפסו וילות מפוארות. רק פה, רק שם, עדיין ניתן לראות כמה מבתיה הראשונים של שכונתנו שנותרו על כנם, מחכים להריסה. אין זה אומר, שהשיכון התקלקל. נהפוך הוא – השיכון היה והינו שכונה רמת-גנית יפהפיה ומבוקשת. כבר לא ב"סוף העולם", כי אם במרכזו. בתחומה נכללים מועדון ספורט, מועדון ספורט לנכים, מועדון כדורת, בית הצנחן וכמובן בית הספר התיכון "אהל שם" – שעבר לשם מרחוב הרצל שבלב רמת-גן, באיחור של שנה מבחינתי... יהלומנים, מאיזור הבורסה הלא-רחוקה, מבקשים לרכוש לעצמם בתים למגוריהם בשכונתנו. דומני שהביקוש עולה על ההיצע...עיתונאים, סופרים, חברי כנסת ושאר ידוענים מן הדור ההוא, אינם עוד בסביבה. ואני, שעודני גר באותו בית משפחתי, מוצא עצמי, עם תחלופת התושבים הטבעית, כאחד הוותיקים בשיכון הוותיקים. חלפו כבר 60 שנה מאז התנחלתי כילד בן 9 בשכונה שאז, ב-1952, נחשבה ל"סוף העולם" – והגעגועים לשיכון של פעם, לזמנים של פעם, לאנשים של פעם, גוברים ומשנקים.

את הבית שלי איני מתכוון להחליף. ביתי הרמת-גני בשיכון הוותיקים הוא גם מבצרי. בכל נימי נפשי אני קשור אליו. בו ידעתי ימי ילדות ובגרות נפלאים עם ההורים ואחי הבכור. בין כתליו ממש היכרתי את רעייתי, העולה החדשה מריגה שבלטביה, בו הקמתי את משפחתי ויחד גידלנו את שתי הבנות. כמה אני שמח לשוב אל הבית הזה, ביתי, ביתנו, בתום כל יום של עבודה, ומודה בלבי לאברהם קריניצי ז"ל, היזם הגדול, הבונה הגדול, המפתח הגדול של העיר והשכונה, שככה "סידר" למשפחתי ולי את החיים. החיים הטובים בשיכון הוותיקים.

 

פורסם לראשונה בגיליון "האומה", 191, אוגוסט 2013

 

 

* * *

ברוך תירוש

לשאלת אי-הנקמה ברוצחי מתיישבי ומגיני

 כפר עציון

לאהוד, שלום,

ברשותך אצרף בהמשך תגובה לשאלות שהעלית ב"מקורות הש"י של המכתב העיתי", חב"ע 888 – "מה היה עלול להיות גורל היישוב היהודי ב-48' – אילו נאלצנו להיכנע לערבים? – ואיך זה שעשרות אלפי ערבים נשארו אז לשבת בשלום ובביטחה בתוך גבולות ישראל הקטנה, שרק נוסדה, ואיש לא ניסה לרצוח אותם כנקמה על טבח גוש עציון?"

ובכן, האלוף יהושפט הרכבי, שהיה 'ביטחוניסט' מובהק במהלך שירותו הצבאי, הפך, יחד עם אחרים, לשוחר שלום מועד, תרתי משמעי, לאחר שהתפוטר מצה"ל ע"י בן גוריון, בעקבות מהומת 'ליל הברווזים'. באותה העת הוא החל את המגמה בחוגים רבים – לגימוד בר כוכבא ולהכפשתו בגרימת אסון לאומי באי הערכת כוחה של רומא, ובהתגרות הנואלת בה. 

בשלהי שנות ה-80, בהתכנסות מול מאות וותיקי ההגנה וצה"ל, הוא תיאר בציוריות את אסון מרד בר כוכבא, ובמיוחד את העובדה שעל בר כוכבא היה להבחין בכוחה של רומא, ולא לגרור את האומה להתאבדות מובהקת – אלא להתפשר ולחיות בשלווה בחסות רומא ותחת ציווייה.

בסיום דבריו, נשאלו שאלות מהקהל, ואני הקטן שאלתי אם דוד בן גוריון לא נהג בחוסר הבנה כמו בר כוכבא, כאשר לא התחשב בכוח ההרסני של ערביי הארץ, בגיבוי צבאות ערב ועויינות בריטניה, וגרר את הישוב היהודי למלחמת דמים, שגם יועציו חששו מתוצאותיה. האם לא היה מוטב אילו התפשר עם דרישות הערבים, והניח לישוב לחיות כמיעוט בחסותם?

יהושפט הרכבי חייך והשיב: "לא מתווכחים עם מנצחים."

כלומר על בר כוכבא היה לנצח.

באשר לשאלת אי-הנקמה ברוצחי מתיישבי ומגיני כפר עציון – הנושא מורכב ועלה בהרהורי וותיקים רבים שמצאו ניחומים בעובדה שהגיע 'יום נקם ושילם' לרוצחי היהודים סביב מוצא וירושלים, יפו-ת"א ופתח תקווה, צפת, עין זיתים, טבריה והעמק, וגם ל'זה שסגר את השער'.

ובאשר לרוצחי קהילת חברון ומגיני כפר עציון, שיירת הר הצופים, ושיירת יחיעם ויער חולדה, נתאזר בסובלנות ונתנחם בעלילות הנכבא הבלתי הפיכה שירדה עליהם בעקבות רשעותם.    

 

 

צילום: אנה פריש* * *

ביום שלישי כ"ג בכסלו 26.11.13 בשעה 20.00

בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

יתקיים ערב לכבוד צאת ספר שיריה החדש של המשוררת

מיכל סנונית 

"אני אומרת זאת מאהבה"

הוצאת מודן, 2013

על הספר – ניצה אורן

קריאת שירים – השחקנים: מיכל בת-אדם, אלכס אנסקי

שיחה עם הסופרת: יהודית רותם

מוסיקה ושירה – יסמין אבן – מלחינה וזמרת

מנחה – יצחק נוי

הכניסה חופשית

 

* * *

ג'ו מקיין

היהודים לעולם לא יילכו עוד כצאן לטבח

[אחיו של הסנאטור ג'ון מקיין, על היהודים וישראל]

התקשורת הבינלאומית דנה רבות בשאלה: "האם ישראל מסוגלת לשרוד לנוכח האיומים הקיומיים המתמשכים עליה מצד שכנותיה הערביות, הקרובות והרחוקות?"

התשובה החד-משמעית שלי היא: כן! זה קשור למשהו שהפלסטינים, הערבים, ואולי רוב האמריקאים אינם מבינים – היהודים לעולם לא יילכו עוד כצאן לטבח. לעולם לא. ואם העולם לא יבין זאת עכשיו, הוא יבין זאת אחרי שמיליוני ערבים ישלמו בחייהם. פשוט כך.

לאורך ההיסטוריה של המין האנושי, קבוצת בני-האדם שעברה את המיספר הגדול ביותר של התנכלויות – הם היהודים. לא רק בשואה של מלחמת העולם השנייה, אלא במשך אלפי שנים. הם היו באמת "העם הנבחר", רק במובן הטראגי של המושג.

סיפורי התנ"ך על שיעבוד היהודים במצריים הם לא רק סיפור, אלא היסטוריה. בשנת 70 לספירה, הרומאים, אשר שיעבדו את היהודים במשך זמן רב – ואפילו העריצו אותם כ"עליונים" ביחס לאחרים – עייפו מהדרישות שלהם לעצמאות, והחליטו על "פתרון" מוקדם לבעיית היהודים, ירושלים נהרסה כליל, בית-המקדש נחרב וההתנגדות היהודית נמחצה תחת גלגליה של מכונת מלחמה עיקשת (ראו מצדה). יהודי ארץ-ישראל הוגלו מארצם, וכך החלה תפוצת היהודים בכל רחבי העולם.

לאחר שמולדתם נהרסה ותרבותם נמחצה, הם חיפשו נואשות נקודות אחיזה בעולם עוין ומנוכר, בהן יוכלו לחיות בבטחה יחסית. ביטחון היה דבר שברירי, ולעיתים קרובות נתון לגחמותיהם של המארחים. המילים "אנטישמיות", "פוגרום", "גטו", הגיעו מהיחס הראשוני כלפי הקבוצה המונותיאיסטית הזו. באירופה הנוצרית, סובלנות היתה מושג לא יציב. היו מקרים בהם חיבקו את היהודים, אך לרוב זה הידרדר לאיבה, ואפילו רשעות. אין מדינה באירופה או במערב אסיה, שבשלב זה או אחר לא החליטה להשתלח בבני דת משה, לפעמים בגלל גחמה, לפעמים בגלל מניפולציה.

וינסטון צ'רצ'יל כינה את אדוארד הראשון "אחד המלכים הגדולים של אנגליה." בתקופת שלטונו, וויילס וקורנוול חברו אל הכתר הבריטי, וכבשו את סקוטלנד ואירלנד. הוא היה גם המלך הראשון באירופה שהקים ביורוקרטיה ניהולית יעילה באמת, פיקד על ממלכתו וקבע חוקים. אך גם אימץ את היהודים.

למעשה, אדוארד לא אימץ את היהודים כמו שהוא אימץ את כספם. רבים מיהודי אנגליה היו אנשים עשירים. כיוון שנאסר עליהם להיות בעלי קרקעות או רכוש, או להצטרף לאיגודים המקצועיים, לא נותר להם אלא לצבור כסף ולהחביא אותו במקומות מסתור. זאת, בהנחה שקשה יותר להפקיע מטמון כסף ומטבעות זהב, מאשר אדמה או חנות, אבל  אדוארד, שליט רב-תושייה, מצא דרך – הוא לווה מהם כספים כדי לממן את שאיפותיו הקיסריות באירופה, ובעיקר בצרפת. ההלוואות לא ניתנו בלב שלם, אבל איך אפשר לסרב למלך שלך? ואז, במקום להחזיר את החוב, אדוארד פשוט גירש את היהודים. לאחר זמן-מה, הוא קרא להם לחזור הביתה, לווה מהם סכומי-כסף נכבדים נוספים ואז גירש אותם שוב.

אנשים מכל רחבי העולם הגיעו לספרד של ימי הביניים – ערבים, יהודים ואירופים אחרים – והתקבלו בזרועות פתוחות. אוניברסיטת סלמנקה היתה אחד ממרכזי הלמידה הגדולים בעולם – חוקרים מכל העמים ומכל התחומים באו אליה כדי לחלוק ידע ורעיונות. אבל בשנת 1492, המלך פרדיננד והמלכה איזבלה שוכנעו על-ידי פונדמנטליסטים צדקניים להכריז על "טיהור". יהודים, ערבים ואלה שאינם נוצרים גורשו מספרד, ואלה שנשארו נשלחו למרתפי העינויים של האינקוויזיציה. "טיהור" זה הוליד את הקבוצה שנקראת מאז יהודים ספרדים – בניגוד לאשכנזים ממזרח אירופה. אבל גם במזרח אירופה, אלימות ואכזריות כלפי היהודים היו דבר שבשיגרה.

בנסיבות אלו החל זרם הגירה של יהודים לארצות-הברית. ולמרות הזילזול של האמריקנים 'האמריקאים' ביהודים, הם הגיעו כדי לתפוס את החלום האמריקאי בשתי ידיים, תרמו המון רעיונות חדשים בנושאים מגוונים, ואף הפכו להיות למיטב הרופאים ועורכי-הדין שלנו. חלק מסיפור ההצלחה של ארצות-הברית המודרנית, יונק מן הדם היהודי הזורם בעורקיה.

ואז התרחשה השואה. כליאה, סלקציה והשמדה שיטתית של מיליוני יהודים. דבר דומה ניסו לעשות מדינות אחרות ובזמנים אחרים, אבל מכונת הרצח הגרמנית הייתה משוכללת ומאורגנת יותר.

לפני כ-15 שנים, ביקרתי במחנה ההשמדה דכאו. נשארתי שם יום שלם, מנסה להבין איך זה יכול היה לקרות. נסעתי לשם במקרה דרך מינכן, הייתי סקרן לגבי המקום הזה. במהרה טבעתי בים הזוועות שקרו במקום הזה. כיצד יכול בן אנוש לעולל את זה לבני אדם אחרים, לשמוע את בכיים, תחנוניהם, כאבם, ולהמשיך לרצוח בלי להניד עפעף?

אני כבר לא תוהה. בזמנים מסויימים, במקומות מסויימים, כל קבוצת בני-אדם מסוגלת לבצע זוועות בבני-אדם אחרים, למעשה, גם בארצות-הברית לא הכל היה גן של ורדים. במשך תקופה ארוכה הוטלו על היהודים מכסות באוניברסיטאות ובבתי-הספר התיכוניים. רק קבוצת יהודים קטנה היתה יכולה להיות בבית ספר לרפואה או משפטים בעת ובעונה אחת. היהודים שימשו גם מטרה להשתלחות. כילד, אני זוכר בדיחות על יהודים ("למה ליהודים יש אף גדול?")

כעת, ליהודים יש שוב מולדת, מדינה ריבונית, מקום שהוא שלהם. וזה בדיוק העניין. זה לא משנה כמה פעמים גורמים רשמיים בארצות-הברית ובאירופה ינסו לרסן את ישראל – כאשר תתעורר שאלה קיומית, העם הזה יילחם כמו לביאה על חיי גוריה. הנחישות והמיומנות יותירו את כולנו פעורי פה.

רבים ישלמו על כך בחייהם, וסביר להניח שמרבית החללים יהיו מקרב תוקפיהם. אם להמר מי יהיו אלה שישרדו במערכה, הייתי בוודאי שם את כספי על הישראלים. כפי שאנו הרגנו את הקמיקאזים והוורמאכט במלחמת העולם השנייה, כך הישראלים יהרגו את התוקפים המתאבדים שלהם, עד שלא יישארו מהם  מספיק כדי להוות איום.

למרבה האירוניה, בעודנו מענישים את האחראים לזוועות ה-11 בספטמבר 2001, אנחנו מרסנים את הישראלים מפעולות תגמול דומות. זה כמובן לא אותו דבר – אנחנו זה אנחנו, והם זה הם. בעודנו מתאבלים על ה-11 בספטמבר, אנחנו נוטים לשכוח שבישראל יש 11 בספטמבר לפעמים כל יום.

לא משנה אם אתה פרו-ישראלי, או שאתה חושב שישראל היא הביריון של המזרח התיכון. כשהדברים יתקרבו לשואה חדשה, ישראל תכה בדורשי רעתה ללא רחם – עם או בלי הסכמה של ארצות-הברית ואירופה. היהודים לעולם לא יילכו עוד כצאן לטבח.


* ג'ו מקיין, יליד 1942, הוא עיתונאי ופובליציסט אמריקני. מקיין הוא אחיו של הסנאטור ג'ון מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות-הברית ב-2008. המאמר התפרסם ב-
Sun-Sentinel, היומון הנפוץ ביותר בפלורידה.

 

* * *

במלאת 50 שנה להופעת הרומאן הראשון שלו

"המחצבה" 1963

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים", 2013

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

 

אנחנו מקבלים בקשות למשלוח הספר אך לא נוכל למלא בקשה שלא צורף אליה תשלום, וכדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

 

 

 

 

* * *

רץ באינטרנט על פרס

 

"אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר, אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל."

משה שרת

 

"התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה."

גולדה מאיר

 

"אם היו מנסים למצוא אולם בו יהיה ניתן לכנס את כל אלה ששמעון פרס הוליכם שולל... לא היו מוצאים אולם גדול כדי להכילם."

אבא אבן

 

"לא חשבתי שפרס מתאים לתפקיד שר הביטחון משום שמעולם לא שירת בצה"ל, קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד, זו היתה טעות ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר."

יצחק רבין

 

 

* * *

אסי דגני

על ספרו של עקיבא דביר (קונונוביץ)

אברהם, אברם, אברהם,

הוצאת 'שיר קלף', ישראל תשע"ג (2013)

 

זהו ספר שיריו החמישי של עקיבא דביר (קונונוביץ), בו כלל מבחר מספריו הקודמים ושירים חדשים, בהוצאת "שיר קלף" תשע"ג 2013.

שם הספר "אברהם, אברם, אברהם", מרמז על רצונו של המחבר לחזור לשם הקודם של אבי האומה: הוא מוותר על ה-ה"א שהוספה לשמו של אבי האומה, אשר בכך הובטחה כל ארץ כנען  לאחוזת עולם לאברהם אבינו ולזרעו. הפסוקים מבראשית פרק יז, פסוקים 5 ו-8, מצוטטים בניקוד בעמוד השער של הספר. תוספת האות נובעת מפסוק 5: "והיה שמך אברהם, כי אב-המון גויים נתתיך."

הקונפליקט אשר נוצר בין אברהם ההולך מארצו וממולדתו "אל הארץ אשר אראך," ויורש אותה מיושביה במלחמות – חוזר על עצמו בימי יהושע כובש כנען, וחוזר על עצמו עם עליית ציון. הקונפליקט הזה מהווה מעמסה רוחנית על העם, לפי תחושת המשורר, המבקש לפרוק מעליו את הסמל עתיק היומין הזה.

כמסתבר מספר הספרים שלנו, ההבטחה שהארץ תהיה לאחוזת עולם לזרע אברהם מותנה, כידוע, במילוי חובות ומצוות מוסריות ודתיות אשר עם ישראל לא עמד בהן לאורך ההיסטוריה, ולכן חדלה ארץ כנען מלהיות אחוזתו אחרי שעמים זרים לאורך ההיסטוריה (פלשתים, סנחריב מלך בבל) תקפו, לעתים נסוגו, לעתים כבשו, ואף החריבו את בתי מקדשיו (טיטוס, אדריאנוס) וגם הגלו את חלקו מארצו לתקופות ממושכות (כורש מלך פרס התיר את השיבה ארצה ואת בניין הבית השני בציון בימי עזרא ונחמיה). התנ"ך אינו ספר היסטוריה, אבל ההיסטוריה הישראלית ידועה, ונלמדת גם מתוכנו.

המחבר עצמו עלה ארצה עם משפחתו ב-1969 מארגנטינה, וקשה לו להשלים עם הקונפליקט הזה של שיבות ציון. כיום, כיבוש הארץ מחדש, נוסח ספר יהושע, אינו לרוח הזמן, ותמונת חיילים השוברים לנער ערבי שתפסו את הזרוע במכות אבן איננה מתקבלת יפה, אם ננקוט לשון המעטה. כביכול הם מקיימים את מצוות ההנהגה "לשבור להם את העצמות." 

שיריו הפוליטיים מבטאים את נקיפות המצפון עקב המצב של כיבוש ושליטה עם עם אחר. עם אחר, אשר לא קיבל את הצעת החלוקה של ועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (פלשתינה), ופתח במלחמה להשליכנו הימה.

שואל המשורר: במה עדיפה זכותי על זכותו של האחר? כך אני מבין את הרצון לחזור ממצב של "אברהם" אל מצב של "אברם", למרות שגם אברם נלחם והתנחל בארץ.

מתוך שירים רבים בספר הנוגעים בלבטים הללו, אביא דוגמה משיר בעמ' 67 – 'אני שיכור ולא מיין': "הכנעני יושב / תחת גפנו, / הפריזי / תחת תאנתו, / היבוסי / תחת עץ רענן, /.../ משה / מכה בסלע, / מוסא / מוציא מים... [= הוא שואב המים וחוטב העצים שלנו].

ולאזכר כמה משירי הקונפליקט, שהם מהווים יותר ממחצית משקלו של הספר: מוחמד ואני (בעמ' 71), 1974 טבע דומם (עמ' 72), תמונה בשחור-לבן (עמ' 73), על אדמתם (עמ' 74), נר לרגלינו (עמ' 75), ו-הקיצה עמי (עמ' 69), שיר על הדמוגרפיה של היריב שמכוחה הם נאבקים נגדנו, וכוחה מאיים עלינו (ראו להלן מובאות מן השיר).

המשורר מתקיים, חי בארץ וכותב אודות הקונפליקט הקיומי של עם, הנובע מן המצב שאחרי ששת הימים שהוגדר בפי אפרים קישון בביטוי האירוני "סליחה שניצחנו"... היום נכתבת שירתם של 'יפי הנפש' מתוך המצב אשר על היפוכו לא נכתבים היום שירים; הרי ספרות השואה מלאה שירים ותיעוד של מה היה גורלנו אילו הם ניצחו אותנו.

מכאן נעבור למישור האישי בשורה מעניינת משיר בעמ' 23: "אבל אני הופך עצמי לאיש / לאט לאט /..." – במשך השנים והספרים שפירסם, ועבודת ההוראה שממנה יצא לגמלאות – הוא מתבגר ומגיע ל"גיל השלישי" (שֵׁם השיר). הוא חש עצמו חופשי מן הקונפליקט רק בביקור בדרום אפריקה: "אחרית הימים במלבורן", שם כולם הולכים יחדיו, מפוייסים, / ... אברם שותה עם יחידו, נזכר איך לְאִטּוֹ עקד ללא כאב אות זעירה / משמו כדי שגם בנו ישמעאל יצחק. / ידי עשו פורטות על הגיטרה, וישראל – / קולו נשמע חופשי מול הקניון עכשיו כשהוא רק יעקב. / ..."

כלומר שינוי השם הסמלי של אבות האומה שלנו, מאברם לאברהם, מיעקב לישראל הטיל מועקה על העם, הטיל חובה שקשה לשאתה – והמחבר מבטא רצון לפרוק מעמסה זו כדי להישמע שוב חופשי. עשו ויעקב השלימו והם מופיעים להנאת הציבור ולא מושמצים קבל עם ועולם. חזון אחרית הימים.

הוא גם משורר ירושלמי, כמה יודעים שבשם השיר בעמ' 60 – "זרזירים בצומת שטראוס והנביאים" טמונה תופעת טבע אורבנית נדירה, שזה כמה שנים בעונת החורף בירושלים היו מתאספים להקות זרזירים לשנת הלילה בין ענפי עץ עתיק ענק בצומת המדובר, ולשלשת היו מטילים בשנתם, שכן גם בשנתם העיכול נמשך והפרש נפרש וזו היתה מכסה את הרחוב וגורמת להחלקה של העוברים והשבים...

הזרזירים נודדים, כביכול הם עלו ירושלימה "מארץ מְצָרִים" [=מצרים] בהנהגת נבחרם כביכול [דמוי משה רבנו] שהובילם "לראש העץ," והם עדים "של הקולות והברקים [=של מעמד מתן תורה בהר סיני] שהפריחום / מן הענן [שאפף את ההר העשן]. / עם רם / צָמֵא לָרוּחַ."

זהו כמובן שיר אירוני על עם רוחני שכיום הוא עם הכוח, כמתואר בשיר שהוזכר לעיל 'הקיצה עמי' (69): "להם / רובה סער המשפחה / תול"ר של החמולה / טנק מרכבת העם / ... ורחם עד תום." ולעומתם "ולנו / אוי לנו / רק רובי סער / ותותחים ללא-רתע / ומסוקים / וטנקי מרכבה / ומטוסים / ונשק עד תום."

נמצא בספר גם שירי חלום, שירים על בינו לבינה ועל משאות הנפש לתיקון העולם. בשירים מוצגים הניגודים אלה לעומת אלה, מבלי להציע פתרונות לקונפליקט: זה נשאר לקורא.

 

אהוד: מה טוב שלפחות בביקורו של המשורר הארגנטיני בדרום-אפריקה הוא מצא את חזון אחרית הימים שמתגשם כידוע רק שם ולא כאן...

 

 

* * *

משה גרנות

שעמום מפוהק

על ספרה של אליס מונרו, כלת פרס נובל לשנת 2013, "חיים יקרים"

מאנגלית – אורטל אריכה, מחברות לספרות 2012, 268 עמ'

 

ב"חיים יקרים" 14 סיפורים, ושם הקובץ כולו כשמו של הסיפור האחרון. הרקע – קנדה (בעיקר קרה ומושלגת), התקופה: לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון יחיד נקבה, חלק מהגיבורים הגברים הם מה שמכנים היום – "שוביניסטים", שמאמינים כי תפקידה של האישה הוא להקים "חוף מבטחים" לבעל (הסיפור "חוף מבטחים"), אבל כמעט שאין למצוא בספר זה רמזים למאבק פמיניסטי. אדרבה, בֵּל, הגיבורה של הסיפור "רכבת", מוותרת, לגברים שנזקקים לשירותיהן של זונות, כי כך בנוי יצר האדם (עמ' 170). ולא רק זאת, הגיבורות בספר זה מבקשות קירבה של גברים, מוכנות לסקס מזדמן  (גרטה מהסיפור "להגיע ליפן"; הדוברת מהסיפור "אמנודסן"; לאה מהסיפור "לעזוב את מייוורלי" ועוד), אימה של הדוברת בסיפור "חצץ" היא לא רק זמינה לסקס עם שחקן מזדמן, אלא אף מודיעה בהתרסה לבעלה שהעובר שבבטנה איננו שלו, והיא עוברת לגור עם שתי בנותיה אצל השחקן בקרוון.

בסיפור "גאווה" הגיבורה אוניידה משתוקקת לגור עם הדובר ולטפל בו בחוליו, והוא מתחמק מכך בנימוקים חסרי הגיון וחסרי שחר. בסיפור "רכבת" מתגורר הגיבור ג'קסון עם בֵּל כמו "אח ואחות" במשך שנים רבות – עד שהקורא נרמז שהוא אימפוטנט. על קורי, גיבורה של סיפור באותו השם, מסופר שאימצה לעצמה מאהב נשוי ואב לילדים, והיתה אף מוכנה לשלם דמי סחיטה לאישה צעירה שחשפה את הרומן, ולא רק זאת, היא היתה מוכנה להמשיך לשלם גם לאחר שנודע לה כי עניין הסחיטה היה בעצם הסחת דעת משום רצונו של המאהב לצאת נשכר מהרומן מהצד. הדוברת בסיפור "דולי" מוכנה לוותר על בן זוגה, כשנודע לה שאהובה שלו מן העבר מגיעה אל ביתם.

כמתואר לעיל בתמצית – יש בספר הרבה סיטואציות שיכלו לברוא סיפורים מרתקים, דא עקא – הסופרת מצליחה לנתב את הכתיבה לשעמום מפוהק שמזמן לא נתקלתי בכשכמותו. אני סבור שהיא "מצליחה" לשעמם את הקורא בשפע המלל הלא רלוונטי שמופיע ברקעם של הדברים, עד כי הקורא מאבד את חוט המחשבה ואת הריכוז. היא כנראה החליטה לצפצף על אחד העקרונות הבסיסיים של היצירה האמנותית – עקרון אחדות העלילה.

אביא את הדוגמה הבולטת: הגיבור ג'קסון קופץ מרכבת (שם הסיפור – "רכבת") ומתארח אצל בֵּל, אישה מבוגרת ממנו ב-16 שנה. ביתה מט לנפול, וג'קסון משפץ את המקום, ומתגורר אצלה במשך שנים. הם נחשבים בעיני השכנים לאח ואחות, כי באמת אין ביניהם רמז לחיי אישות. כשמתגלה אצל בל גוש, הוא מסיע אותה לבית-חולים בטורונטו, ואחרי הניתוח היא מתוודה בפניו על כמעט גילוי עריות מצד אביה, שמתאבד בעקבות כך. בלי שום אזהרה מוקדמת, ג'קסון עובר לשמש מעין אב בית של בניין מגורים, ושם מזדמן לו לפגוש אישה מבוגרת, שהיתה פעם ארוסתו, ושעימה לא הצליח להוכיח את גבריותו. בהיותו בבניין הזה נודע לו שבל, בתו של כותב טור בעיתון, נפטרה. הכיצד?! הרי הוא סעד אותה בבית חולים – איך פתאום רק "נודע לו"?

לדעתי, רק סיפור אחד בנוי היטב, והוא עונה על הציפיות של הקורא להתרגש ולהתעניין – הלא הוא "אל מול אגם", בו הקורא מבין את מהלך העלילה בצורה שונה לחלוטין רק כשהוא מגיע אל הסיום. מדובר באישה מבוגרת שמאבדת את הזיכרון, ובעקבות כך היא הולכת לחפש רופא גריאטרי. בגלל בעיות הזיכרון היא עוברת "אודיסיאה" שלימה, עד שבסוף מסתבר לקורא שכל הקורות אותה אינן אלא הזיה במוחה ההולך ומתעמעם.

אני כבר התרגלתי לקרוא ספרים "מהפכניים", שמבקרים זריזים ממציאים להם "איזמים" כדי להצדיק את המוזרויות שלהם, אבל עם דבר אחד אינני מוכן להתפשר – סיפור חייב להיות קודם כול מעניין. התשוקה לשמוע/לקרוא סיפור נובעת מהכמיהה למעניין, ורק אחר כך אפשר לדון בכל השאר: סמלים, לשון פיגורטיבית מיוחדת, מסרים גלויים וסמויים. למה זה כך? משום שאנו בני תמותה, ואנו כמהים לכמה שיותר חוויות חיים, שאין סיכוי שבעולם שנצליח לצבור במכסת השנים שהוקצבה לנו. הסיפור המעניין מאפשר לנו לחוות חוויות חיים של אחרים מבלי לשאת בתוצאות. הגיבורים הם שנושאים בתוצאות, או שלא – ואנחנו נהנים לעמוד מן הצד ולצפות/לשמוע/לקרוא.

והספר שלפנינו? ובכן הוא פשוט משעמם, והזכייה של המחברת בפרס נובל לא הצליחה לחצוץ ביני לבין מסקנה מצערת זאת. ומדוע קראתיו מההתחלה עוד הסוף? ובכן, בענייני קריאת ספרים אני טיפוס אובססיבי למדיי.

 

 

* * *

המכללה האקדמית   מרכז הספר והספריות   משרד החינוך  קרן הספריות לילדי ישראל

לחינוך ע"ש דוד ילין         בישראל         ספריות בתי הספר   מיסודה של רחל ינאית בן-צבי

הזמנה לכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער

שיוקדש לנושא:

 ספרות הילדים בין ראליה לראליטי

סדר היום:

חלק א':

9:15 התכנסות

9:45 דברי פתיחה: רננה גרין-שוקרון

10:00 אהרן אפלפלד: מה בין ספרות לילדים לספרות למבוגרים?

10:30 נטע שפירא: "העבר מתנועע בתוך ההווה": מפגשים בין עבר והווה

בספרי ספריית פיג'מה.

11:00 דבורית שרגל: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?

12:30-12:00 הפסקה וכיבוד קל.

חלק ב':

12:30 טקס הענקת הפרס על שם אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר

בתחום ספרות הילדים והנוער

12:45 פרופ' עוזי שביט: בין סיפורת ראליסטית לסיפורת לא-ראליסטית

בספרות הנוער העכשווית

13:15  ד"ר גליה שנברג: מ"הנזל וגרטל" ל"משחקי הרעב": בין דיסטופיה

להטרוטופיה.

3:45  אור רייף-תגרי, רוני הס ונועה דוידור: קול הנוער.

הנחייה: רננה גרין-שוקרון

הכינוס יתקיים ביום שלישי, ל' בכסלו תשע"ד, 3.12.13

במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין,

רחוב המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

באולם התרבות על שם מאירהוף.

מהתחנה המרכזית ניתן לנסוע ברכבת הקלה עד לתחנת "החלוץ".

לבאים ברכב פרטי: ניתן לחנות חינם בחניון בהר הרצל ולנסוע ברכבת הקלה

עד לתחנת "החלוץ".

נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 26.11.13 בטלפון 02-6558179

או בדואר אלקטרוני: syeladim@dyellin.ac.il

 

 

* * *

נעמן כהן

הסופר יוסל בירשטיין עולה מאוסטרליה

לבנות את הארץ

לפני חודשים אחדים גיליתי בחיפוש מקרי בקטלוג הספרייה הלאומית בירושלים שיש בה פריט המתואר כמכתב של הסופר יוסל בירשטיין לאימי. הייתי סקרן לדעת מה כתוב במכתב, וכיצד בכלל הגיע לספרייה הלאומית. מאז חיפשתי הזדמנות לביקור בירושלים על מנת שאוכל לסור לספרייה הלאומית ולהשביע את סקרנותי. בשבוע שעבר הגעתי לשם.

בניין הספרייה הלאומית נמצא בקמפוס גבעת רם. מרחוק נראה הבניין כקובייה מרחפת. למרות השנים נשמר הבניין יפה מאוד ודומה שאין כלל טעם בתוכנית לבנות חדש במקומו. הגעתי לקומת הקרקע, חציתי את בית הקפה הקטן, והגעתי לארכיון. הספרן, בחור צעיר שישב בדלפק הקבלה, קיבל את בקשתי בסבר פנים יפות, ומיד הביא לי קלסר ובו המכתב המבוקש, ואפילו סירב לקחת כסף עבור הצילום.

ולפני הבאת המכתב הרקע לכתיבתו:

בשנת 1950 נכנס זוג חדש בשערי קיבוץ גבת – יוסל בירשטיין, ומרגנית אשתו. אליהם נלווה חברו של בירשטיין – יוסל ברגנר. הם ביקשו להתקבל לחברות בקיבוץ. למה לגבת? כי מכל המקומות בארץ בהם ביקר יוסל בירשטיין, הזכיר לו טעם המרק בחדר האוכל בגבת, את טעם המרק של עיירת הולדתו.

יוסל נולד בעיירה ביאלה-פודלסקה שבפולניה. למד ב"חדר" והיה חניך "השומר הצעיר". בגיל 17, לפני המלחמה, היגר לבדו לאוסטרליה. במשרדי ההגירה של "הייאס" בורשה פגש את חברו הצייר יוסל ברגנר, ואיתו יחד עשה את הדרך לאוסטרליה. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתו שניהם ארבע שנים באוהל אחד בצבא האוסטרלי. בינתיים, כל משפחתו נספתה בשואה. לאחר המלחמה, עסק באוסטרליה בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית, ויידיש.

את פני הבאים קיבל חיים גבתי – מרכז המשק. גבתי בחן בעיניו את יוסל בירשטיין, נתן בו מבט מאד אגריקולטורי ואמר: "יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה תהיה רועה צאן!"

"האמת," ענה לו יוסל, "ארבע עשרה שנה הייתי במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה..."

"ומה מקצועך אתה?" שאל גבתי את יוסל ברגנר.

"אני צייר," השיב ברגנר.

"צייר? אז תחזור לתל אביב..."

וכך נהיה יוסל בירשטיין לרועה צאן בגבת. מרגנית אשתו החלה מיד ללמד אנגלית בבית הספר. יוסל היה נוקד וסופר. פעם בשבוע היה מעביר חוג ספרות לחברים. נושא הלימוד היה "הטרגדיה השקספירית". בחוג השתתפו כ-15-20 חברים.

יוסל הביא עימו לקבוצה עוד נדוניה חשובה. הוא הביא פטיפון מאוסטרליה. הפטיפון של יוסל, החליף את הפטיפון שהביא אברהם "מפולין המדינה."

יוסל התחיל לכתוב ביידיש, אבל רצה לכתוב גם בעברית. הוא פנה לעזרתה של פניה ברגשטיין, ששכבה כבר רתוקה למיטתה. פניה תירגמה לו שיר שכתב, והשיר פורסם ביומן המשק ב-1950. השיר מספר על מכתב שהותירה לו אחותו:

"בזאת השנה \ מכולם נותרה יחידה \ איגרת שכתבה \ היא ביד השכנה מפקידה \ אח בארץ רחוקה \ אחותי איננה עוד \ רק האור בסדקי הלוחות \ יחפש עוד מרטיט \ בדירה השכנה הטובה אחר דמות אחותי."

אמנם הכתיבה ביידיש עוררה מקצת התנגדות בין החברים, אבל בכל זאת השיר ריגש. כמו יוסל, רוב החברים איבדו לא מכבר את הוריהם ומשפחתם באירופה, ובודאי העלו מיד אל שפתיהם את שורותיה המרגשות של פניה וזמזמו: "את עיניי אעצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום."

באוקטובר 1951, הקים יוסל בירשטיין עם חבורה של משוררים וסופרים מהגרים ניצולי שואה הכותבים יידיש את הקבוצה "יונג ישראל".

בפגישת היסוד של הקבוצה תיאר יוסל בירשטיין את החוויה של כתיבת יידיש בקיבוץ ישראלי במלים אלו:

"ביום שהגעתי לקיבוץ קיבלתי מכתב ממשורר יידיש ותיק שאמר לי: 'אתה גר עכשיו בקיבוץ – פארגעס ניט דארט אז דו ביסט א יידישער דיכטער' (אל תשכח שם שאתה משורר יידיש)."

הדברים הזכירו לבירשטיין את האזהרה של אביו, לפני שהיגר כנער מהעיירה בפולין לאוסטרליה. אביו אמר לו אז:

"זאלסט ניט פארגעסן אין דעם גויישן לאנד, אז דו ביסט א ייד." (אל תשכח בארץ הגויים שאתה יהודי).

 אף שבירשטיין היה מודע להבדל בין מצבו כיהודי באוסטרליה למצבו כסופר יידיש בקיבוץ הישראלי, האירוניה העצובה של ההשוואה לא נעלמה ממנו. הכותרת הדו-משמעית של הדברים שבירשטיין נשא בפגישה זו – "יידישער שרייבער אין קיבוץ" (סופר יידיש/יהודי בקיבוץ) – ממצה את המצב המוזר שבו מצאו את עצמם סופרי יידיש בישראל ב-1951. התואר "יידישער" משמעו גם יהודי וגם יידי (שהרי במזרח אירופה, להיות יהודי, פירושו של דבר היה לדבר יידיש). הקיבוץ, לעומת זאת, היה תופעה חדשה וייחודית לתרבות הציונית-הישראלית. איזה תפקיד, אם כן, יכול להיות ליידיש, לספרותה ולתרבותה בתוך הקיבוץ הישראלי? מה יעשה סופר יידיש שאינו מעוניין לנטוש את התרבות שהוא מרגיש שייך אליה במקומו החדש?

ב-1954 כתב יוסל ביומן: "הרחלה 505 נולדה בשריד והודות לאופייה וכבשיותה המתבלטת היתה למשכוכית בעדר. רכשנו אותה לעדר הצאן. יום אחד העדר רעה ליד שריד ולפנות ערב פנתה הרחלה בדרך הישנה לשריד... הרועה השרידי הראה לה את הדרך חזרה לגבת."

ב-1958 כתב יוסל ספר - רומן מחיי הקיבוץ. את הספר הקדיש לרעייתו מרגנית ולנוקדים ליפמן (שנקרא ע"י כולם ליטמן), משה ישראלי, ואריה ל. יוסל הודה להם על שלעיתים שיחררו אותו מעבודה למלאכת הכתיבה. הספר נכתב ביידיש ונקרא "אויף שמאָלע טראָטואַרן". שנה אחר כך תורגם לעברית: "מדרכות צרות." הספר עסק בחיי חברי הקיבוץ. בספר תוארו חיי החברים כמות שהם ולא כפי שאמורים היו להיות. תיאור חברי הקיבוץ על המדרכות הצרות של 60 ס"מ שהיו אז בגבת.

אנשי העט הפינסקאים היו נוהגים לתאר אחרת את המשק. בספר יש ביקורת מסוימת. אחד הגיבורים, חבר משק בשם כתריאל, יוצא נגד העסקונה בקיבוץ, נגד אותו טיפוס של חבר קיבוץ הטרוד רק בענייני הקיבוץ והאידיאלים הסוציאליסטיים: "רק אלה שעובדים במשך שנים תמימות ברפתות, במטבחים, בשדות, ואין להם פנאי לעסוק בשליחויות, בפוליטיקה ובאידיאולוגיות, עובדי עבודת הכפיים הם הקיבוצניקים האמיתיים," הוא אומר. "אנחנו מהווים את הקיבוץ."

הספר הרחיק לכת עוד יותר. אחד מגיבורי הרומן (החברים ידעו למי הכוונה במציאות), חבר קיבוץ בשם דניאל, הוא חבר נכה שהיה בכסא גלגלים ואף התקינו לו בקיבוץ מכונית קטנה. הוא לא היה יכול, בגלל מצבו הגופני, לספק את עונתה של אשתו, והוא, למרות הכאב הגדול, מסכים [כמה אצילי] לכך שתעשה את מעשה האהבה עם חבר שלהם – חבר הקיבוץ. הפינסקאים שהיו פוריטנים (בוודאי כלפי חוץ) לא אהבו בלשון המעטה את הסיפור.

גרשון ישראלי, הבן של פניה ברגשטיין המשוררת, היה מאד מאוכזב. הוא תקף את הספר: "אפילו אותם דברים 'פיקנטיים' כביכול, שבגללם קמה צעקה גדולה, אינם מצדיקים את הרעש שקם סביבם. 'המדרכות הצרות' יותר משהן מצויות בחיינו מצויות בגישתו ותפיסתו של המחבר... יוסל בירשטיין בספרו חטא לא רק לאמת הקיבוצית. אלא גם לאמת האישית של טיפוסיו. תהליכים חברתיים לא הוזכרו כלל. היכן ההגנה, ההעפלה, תקופת המדינה, מלחמת השחרור ועוד. המתעלם מהם מתעלם מהמציאות. היצירה סובלת מחוסר איזון בין תיאור הדמויות לסביבה החברתית."

כדי לבסס את החזון הציוני-סוציאליסטי של הקיבוץ הוקם סמינר רעיוני באפעל. ישבו שם טבנקין ואנשיו ולימדו את תורת "הקיבוץ המאוחד". חברים נשלחו לשם לשנה, שנתיים, ללימוד בתנאי פנימייה. כל כיתה י"ב נשלחה לקורס לשבועיים.

ליוסל בירשטיין הציעו ללכת וללמוד באפעל ובסמינר הקיבוצים ספרות ומרקסיזם. מרקסיזם הוא סירב ללמוד. אמרו לו שלא ניתן להפריד, אם לא מרקסיזם אז גם לא ספרות. הוא ויתר.

במארס 1952 חתמו שר החוץ משה שרת, והקנצלר הגרמני קוֹנרַד אַדֶנאוּאֶר, על הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. רבים שללו את ההסכם וטענו שהשילומים הם בבחינת תעודת זיכוי ומחילה לגרמנים על רצח של שישה מיליונים מבני העם היהודי שאין לו סליחה ומחילה. המחייבים ראו בשילומים חובה שעל הגרמנים למלא מחמת אשמתם ברצח זה. העיקרון השיתופי שבשמו הוקם הקיבוץ הועמד במבחן כאשר הוחל בהזרמת כספי השילומים מגרמניה לישראל.

בספטמבר 1956 החליטה מועצת "הקיבוץ המאוחד", שהתכנסה בקיבוץ כברי, כי חבר אשר יקבל פיצויים לרשותו, מוציא עצמו בזאת מכלל חברותו בקיבוץ. דין כספים אלה, כדין כל כסף או רכוש אשר חבר קיבוץ מקבל מכל מקור שהוא. עם זאת החליטה המועצה כי הכסף לא ישמש למטרות שוטפות אלא, למטרה ציבורית.

חלק מניצולי השואה התגלגלו לקיבוץ לא מרצון, אלא מכורח. רבים מחברי הקיבוצים מצאו עצמם ניצבים בפני מצב חדש: שוב אין הם חייבים להישאר במשק... מי שלא השלים עם ההחלטה ארז את מיטלטליו והסתלק. היו גם כאלו שמסיבות מצפוניות סירבו לקחת אפילו פרוטה אחת מהגרמנים.

הפינסקאים מייסדי הקיבוץ לא היו זכאים לפיצויים. הם עלו לפני השואה. הזכאים לשילומים היו ניצולי השואה שהצטרפו לקיבוץ לאחר המלחמה. הפינסקאים הקפידו על עקרונות הקיבוץ.

מרגנית בירשטיין, אשתו של יוסל, קיבלה כניצולת שואה פיצויים מגרמניה. מרגנית סירבה למסור אותם למשק: "אני שומרת את הכסף ללימודי בנותיי," טענה.

במשק איימו עליה שאם לא תמסור את הפיצויים לגבת יפעלו ע"פ התקנון וחברותה תבוטל. עוד קודם לכן ערערה מרגנית על עיקרי הקיבוץ – היא שמה אודם ועגילים. חייצֶ'ה מנהלת בית הספר חששה מהשפעתה הרעה על תלמידותיה והשעתה אותה לזמן מה מהוראת אנגלית בבית הספר. יוסף פינסקי (צעיר מראשי הפעילים בקיבוץ) אמר עליה אז: "מרגנית לא משלנו..."

 

על המכתב

והנה אני מגיע למכתב שמצאתי בארכיון יוסל בירשטיין בספרייה הלאומית בירושלים. מסתבר שבמסגרת הדיון בקיבוץ על הרחקת מרגנית ויוסל בירשטיין עקב אי מסירת כספי השילומים כתבה אימי ביומן המשק מכתב תמיכה בהם, שאליו היא צירפה מכתב שכתב לה יוסל שנים רבות לפני כן:

 

‏"ביתו של אדם"

‏ "את הקירבה בונים במשך שנים, הזרות נפערת בשניות מספר," – אומר צבי ארד כספרו "ביתו של אדם". הנה זה שקרה ליוסל ולמרגנית.

‏איך לא זכר להם הבית חסד נעורים? איך לא זכר משק גבת ליוסל את אהבתו הראשונה לקיבוץ, את תמימות הליכותיו עם אנשים ובעלי חיים, את חביבותו הכנה כלפי כל אדם באשר הוא אדם? איך לא זכר בית הספר וחברים למקצוע למרגנית שמונה שנות עמל ומסירות והתמדה?  ‏"אל תביאני לידי ניסיון" – התחנן פעם בשירתו הנשגבה מלך גיבור חכם ורודף צדק ונכשל. דמי השילומים המלוכלכים מגרמניה הכשילו כבר רבים מאיתנו. אני חוששת שהפעם הכשילו גם אותנו. מרגנית אמנם, שגתה והודתה בזה, אולם האם זה יותר גרוע מהרמת-יד על ילד חף מפשע ועל חבר? ואם, שם הסתפקנו בהבעת חרטה ובבקשת סליחה – מפני מה כל כך החמירו החברים הפעם? איך ניתן ליוסל ללכת מאתנו ובליבו עלבון צורב והרגשה שנעשה לו עוול?

‏הנה מכתב מפרי עטו ששמרתי איתי שנים, יקראו החברים ויוכחו – "הכצעקתה הבאה אלי עשו" – אולי עוד ניתן לתקן את המעוות?

ברכה לוין

גבת 5.7.50

 

*‏ ‏

שלום רב לך, ברכה,

מה אגיד ומה אספר, היה כדאי לבוא לת"א בכדי לשמוע את לייוויק, בשמעי את שיריו –
כל מעיי בקרבי נהפכו. הכרתי אותו אחר כך. ביליתי שם ארבעה ימים ונפגשתי עם כל הסופרים היהודיים. בשביעת רצון קיבלו את הידיעה שאני רועה-צאן בגבת. גם הסכימו לזאת. האם אני צריך את הסכמתם? העיקר שהלכתי והצטרפתי לחיי קיבוץ. כי אם יאמרו אנשים: סופרים יהודיים עומדים מהצד ולא עוזרים בבניית הארץ. מבזבזים את ימיהם בבתי קפה ומתעסקים בכל מיני שטויות, כל אחד לפי יכולתו ואפשרויותיו – אז יתחזקו ויתאמצו בלבבם ויענו: הביטו, הנה בא מאוסטרליה, ונכנס ישר לקיבוץ – טיפש שכמוהו. המילים האחרונות בשקט יוסיפו.

‏מה החדשות בבית? אין. אבל אני כן מוצא דבר חדש לפעמים. הנה למשל מצאתי היום במרעה שיר חדש. אינני עוד בטוח אם לגמרי חדש הוא, או יותר מזה אם יפה הוא מדי, ובגלל זה ארשום רק בית אחד.

 

‏אלע פעלדער קומען פון דערוויטנס 

‏און פון די בערג, ווי שעפס נאך שעפס געטריי

גייט מיך נאך א שווייגן צו פארשניידן

‏א בונד פון שטילקייט אויפדאסניי.

 

‏יוסל בירשטיין

 

כל השדות גולשים ממרחקים

ומן הגבעות, כמו כבשה אחר כבשה נאמנה

מלווה אותי שתיקה כדי לקטוף

צרור של דממה רעננה.

 

(על התרגום תודה לד"ר עדינה בר-אל)

 

סופו של עניין, מרגנית לקחה את כספי השילומים והיא ויוסל בירשטיין בעלה, עזבו את הקיבוץ. מרגנית ויוסל עברו להתגורר בטבעון, ואחר כך עברו לנצרת עילית, ואחר לירושלים. (ניצולי השואה שנשארו מסרו את הכסף לקיבוץ, ובו נבנתה בריכת השחייה).

את קטע המכתב הזה שמר יוסל בירשטיין כל השנים, וכך לאחר מותו הוא נכנס לעיזבונו והגיע לספרייה הלאומית.

בימים אלו כאשר נאווה סמל, אחותו של שלמה ארצי, מפרסמת ספר בשם "חתונה אוסטרלית" על בנה שירד לאוסטרליה, וניבה לניר מתנאה בעיתון "הארץ" שבתה ירדה לאוסטרליה, מעניין להיזכר שפעם היו גם יהודים שעלו לארץ מאוסטרליה במטרה לבנות את הארץ ולהתיישב בה.

 

החבר דודו אמיתי –ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה

והסיכוי להסכם עם הפת"ח

החבר דודו אמיתי מנבא (חב"ע 886) שלא יהיה הסכם עתידי עם הפלסטינים, (הכוונה עם הפת"ח, החמאס מפלגת הרוב בכלל לא בעניין) כי "המתנחלים ידאגו לטרפד אותו," "פרות הבשן מיהודה ושומרון" בלשונו המשתלחת, ומתלונן על אלו הסבורים שדווקא "הפלסטינים ידאגו לטרפד אותו."

לחיזוק עמדתו מציג החבר דודו אמיתי את תורת הקונספירציה לפיה אולמרט הודח לא בשל שחיתותו, אלא בשל הסכמתו לוויתורים למען השלום. בעקבות כך תוהה אורי הייטנר: "האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?" והוא ממשיך ושואל: "מה גרוע יותר, להיות רשע או טיפש?" ועונה: "טיפש, כי רשע עשוי לתקן את דרכיו" (חב"ע 887)

התשובה היא כמובן שהחבר דודו אמיתי אינו טיפש, שהרי פרנסתו תלויה בכך שיעלה, וישבח, ויהלל, ויפרכס את הערבים על רצונם בשלום, ("כזונות המפרכסות זו את זו," שבת דף לד א) אם ייצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית כמונעת את השלום, מיד תופסק עבודתו בגבעת חביבה, ותיגרע פרנסתו. אין ספק, החבר דודו אמיתי אינו טיפש כלל ועיקר.

כזכור למרות כל מאמציו לא הצליח החבר דודו אמיתי למצוא אפילו ערבי אחד מבין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, שאינו גזען. אין אפילו אחד מהם שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. ברגע שיימצא אחד כזה מן הסתם יגדל הסיכוי להגיע לשלום.

 

מכונת התעמולה הגרמנית –

עשיית דה הומניזציה מהיהודים והצלחתה הגדולה

ברשימה בשם זה סקרתי את מאבקה של גרמניה נגד ישראל והיהודים ואת הצלחתה (חב"ע 773)

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00773.php

והנה השבוע פרסם ד"ר גיא בכור מאמר דומה המפרט את הארגונים הגרמנים הנאבקים נגד ישראל והיהודים: "נשיקת אשת העכביש: כך מתנכלת גרמניה לישראל:

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2296

ד"ר בכור מציין בהומור שכדי לזכות בכספי הגרמנים הוא חשב להקים עמותה שתעסוק בהשפעת "הכיבוש" על העכבישים... אבל הוא ירד מזה כי אינו מבין בעכבישים, ובכן הנה משהו מנסיוני האישי.

פניתי לכל העמותות הגרמניות בבקשת תמיכה ל"עמותה להנצחת שואת יהודי ערב". כתבתי לכולן והסברתי כי דווקא גרמניה שבעברה ביצעה את "הפתרון הסופי" היא היא החייבת להיאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ונגד כל הגורמים הקוראים כיום לחיסול ישראל והשמדת היהודים.

למותר לציין כי שום ארגון גרמני לא נענה לבקשה. (ד"ר אנגלה טים, מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, אפילו לא טרחה לענות). מסתבר שהגזענות האנטי-יהודית לא מטרידה את הגרמנים מפני שהם פשוט תומכים בה.

כל הארגונים הגרמנים הפועלים בארץ פועלים למען ארגונים גזעניים שאינם מכירים בעצם קיומו של העם היהודי, שוללים את זכותו למדינה, ונאבקים לחיסול מדינת היהודים.

הגרמנים מזרימים סכומי עתק ופועלים ללא לאות עד שיגיעו ל"פתרון הסופי" לדידם כעת – החרבת מדינת היהודים.

 

המשוררת הגויה הראשונה – אלישבע

בדבריי על המשורר הארי זייטלבך – נתן זך ("על שירה עברית זהות יהודית ושנאת ישראל", חב"ע 886) כתבתי: "המהפכה הציונית הביאה לראשונה לתופעה חדשה. לראשונה גוי כותב שירה עברית."

ידידתי רחל קומלוש תיקנה אותי באמרה שזייטלבך-זך לא היה הראשון. המשוררת העברית הראשונה שהיתה גויה היא המשוררת אלישבע. אז הנה תיקון הטעות:

אלישבע הוא שם העט שנטלה לעצמהּ המשוררת יֶליזבֶטָה איוואנובה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי (1888-1949). היא נולדה בעיר ריאזן שברוסיה, בת לאיוואן ז'ירקוב, שהיה תחילה מורה בבית ספר עממי כפרי, ולאחר מכן סוחר ומוציא לאור, ולאם ממוצא אירי, ממשפחה אירית קתולית, שהתיישבה ברוסיה בתקופת מלחמות נפוליאון. אימהּ נפטרה כשהייתה בת שלוש. אלישבע חונכה בבית דודתה האנגלית במוסקבה, שם למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה וסיימה לימודיה ב-1910.

בשנת 1908, בהיותה בת עשרים, החלה להתעניין בלשונות העברית והיידיש, בהשפעת ידידיה היהודים, למדה יידיש ועברית, תרגמה מעברית לרוסית, וכעבור זמן מה החלה לכתוב שירים עבריים מקוריים. עניינה ביהדות הביא אותה במגע עם הסופר שמעון ביחובסקי, עימו התיידדה ואחר כך פיתחה קשר רומנטי, והשניים נישאו. היא לא התגיירה ונותרה נוצרייה בדתה (אף שכינוה "רות על גדות הוולגה").

שמעון ביחובסקי היה מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ידיד וחבר-נעורים של אורי ניסן גנסין ויוסף חיים ברנר. ביחובסקי הקים הוצאת ספרים בשם "נסיונות", עמל ללא לאות לקיומו של "המעורר" והפצתו ברוסיה, פירסם רשימות ומאמרי ביקורת ב"הזמן", ב"המעורר", ב"הדואר" וב"העולם" והוציא לאור את יצירותיה העבריות של אלישבע בשנים 1921-1930.

בשנת 1925 עלה הזוג לארץ ישראל. אלישבע פירסמה שירה בעברית, חלקה מקורית וחלקה מתורגמת מרוסית. היא גם תירגמה לרוסית יצירות של סופרים עבריים כמו גרשון שופמן, יוסף חיים ברנר ואחרים. "בסיפוריה בולטת השאיפה לספר על היסוד הנאצל שבחיים ולתאר את הטוב והמעולה שבאדם." פירסומה הביא לכך שאורגנו סביבה נשפים ספרותיים בארץ ובחו"ל, אך לדבריה, הם העיקו עליה ושעממו אותה.

בשנת 1932 יצאה עם בעלה לסיור ברוסיה, אך הוא נפטר בקישינוב (1932). לאחר מות בעלה חזרה לתל-אביב. היא נותרה עם ילדה בת 8, מרים, והתקשתה להתפרנס. אפילו לא הצליחה להתקבל לעבודה כספרנית ב"שער ציון" (לימים בית אריאלה). היא שקעה בעוני והתגוררה בצריף הדולף בימי החורף, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, חיי אלמנות, עוני ובדידות.

בעת מלחמת העולם השנייה התגייסה בתהּ, ולאחר שהתחתנה עם חייל בריטי, דני ליטל, התגוררה עמו באפריקה, וכך נותרה אלישבע בודדה לחלוטין.

בחורף 1949 החליטה לבקר אצל בתה יחידתה (מרים ליטל) באנגליה. ערב צאתה לאנגליה נסעה להתרפא בחמי טבריה כדי לרפא דלקת מפרקים שלקתה בה, ושם נפטרה. לאחר שאנשי חברה קדישא הערימו קשיים על קבורתה בטבריה, נקברה בבית הקברות כנרת ליד קבר המשוררת רחל.

אברהם ברוידס, מזכיר אגודת הסופרים, תיאר כיצד נתקיימו בה מילות שירה שלה:

"כאן אשב בין ים

ובין רקיע ואדמה,

כי גם הקץ הגיע.

כי מצאה נפשי מולדתהּ"      

מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, שייקה פייקוב וחוה אלברשטיין, ובוצעו על ידי זמרים כמו אלכסנדרה וחוה אלברשטיין.

 

אהבת הארץ

למרות עונייה הכבד וסבלה, לא הוציאה יליזבטה-אלישבע את דיבת הארץ רעה כפי שעושה זאת הארי זייטלבך-זך, המשורר העשיר שחייו סוגים בשושנים במובן החומרי אך הוא חסר מה שהגדיר גרשם שלום, "אהבת ישראל".

 

על פשעי מלחמה ועונשם – או אי עונשם,

ועל מצעד האיוולת של נתניהו

 אייזיק רוטנברג ניצל ממחנה ההשמדה סוביבור, הוא שרד את המרד, הצטרף לפרטיזנים ונלחם בגרמנים. בתום המלחמה עלה לארץ, וגורש ע"י הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. עם הקמת המדינה עלה לארץ, נלחם, ונפצע במלחמת השחרור. לאורך חייו עבד בבניין ובנה את הארץ. פשוטו כמשמעו.

בפסח 1994, בגיל 67, בעת שעסק בתיקון רצפה, והיה רכון על ברכיו, הגיחו שניים מהעובדים הערבים בבניין, הלמו בעורפו בגרזנים, ורצחו אותו.

תשע עשרה שנה אחרי הרצח החליטה הממשלה לשחרר את הרוצחים. כיום הם בני 37 ו-42, כל חייהם לפניהם. עם משכורת חודשית מממשלת חמאס.

בשחרור הקודם שוחרר אחד מהם, אבו מוסא סאלם עלי עטיה, ועתה שותפו. רוצח היהודי חזר למשפחתו ברצועת עזה, נישא על כתפיים, סימן וי בידיו, התקבל כגיבור ויחיה את שארית חייו באושר על כך שרצח יהודי, קשיש, פנסיונר, איתו עבד. שהרי מוחמד טען שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים...

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=35449

כידוע פושעי המלחמה הגרמניים כמעט שלא נענשו. רובם יצאו בלא כלום, והנה גם מדינת היהודים שקמה על מנת שלא יוכלו יותר לרצוח יהודים משום יהדותם, משחררת רוצחי יהודים.

 

אבא של מאזן מעודד טרור

אבא של מאזן מנהיג הפת"ח קיבל את הרוצחים המשוחררים בשמחה ובצהלות. תארו לכם מקרה הפוך בו היה בנימין נתניהו מקדם בצהלה רוצחי ערבים, איך היו מתקיפים אותו כאוייב השלום.

 

מחיקת הרשות השופטת – ביטול הפרדת הרשויות –

והסכנה לדמוקרטיה הישראלית

חנינא סגן כוהנים אמר ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו
חיים בלעו. (מסכת אבות ג'),  כלומר ללא מדינה אין ביטחון.

על בסיס העיקרון הזה כתב ההוגה האנגלי תומס הובס, ספר בעל למעלה משש מאות עמודים, "לוויתן".

לפי הובס קיימת בטבע מלחמת הכול בכול, לצורך זה יש לעשות "אמנה חברתית" שתבטיח את החיים. העם מפקיד את כל זכויותיו בידי הריבון כדי להשיג ביטחון. הריבון רשאי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות כאוות נפשו ללא התנגדות. הזכות היחידה שנשארת בידי העם היא הזכות לחיים, שכן לשם כך חתמו בני האדם על "האמנה החברתית".

אין מנוס מלהודות, במדינת ישראל רוצחים אינם נענשים על מעשיהם. (טרם נגענו בנושא הרוצחים היהודים שיתבעו ללא ספק שחרור דומה). פעם אחרי פעם מבטל הדרג המדיני את החלטות הרשות השיפוטית, ומשחרר מהכלא רוצחים.

הפרט הישראלי יודע שהמדינה איננה עומדת לו בנושא זה. החוזה, האמנה, בין הפרט למדינה מופר. ודוק: אם אין "מוראה של מלכות, איש את רעו חיים בלעו." במצב כזה אנשים יחלו לעשות דין צדק לעצמם.

מצב זה, של ביטול הרשות השיפוטית, אם יימשך, עשוי להביא סכנה גדולה ביותר להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

 

המו"מ עם הפת"ח מאבק על התודעה

בין מקרי האיוולת עליהם כתבה ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת" – שחרור המחבלים ע"י נתניהו היה תופס מקום של כבוד. שימו לב לנימוק: תמורת שחרור הרוצחים התחייב אבא של מאזן לא להביא לאו"ם הצעות החלטה נגד ישראל במשך תשעה חודשים. ובכן, מה חושב נתניהו יהיה לאחר מכן? אם על כל איום להביא לאו"ם הצעות החלטה אנטי-ישראליות נצטרך לשחרר רוצחים, מוטב לא להתאמץ בכלל להביאם לדין.

הטיעון שלא היה מנוס משחרור הרוצחים הוא טיעון סרק. כל המו"מ עם הפת"ח (החמאס לא בתמונה) הוא מאבק על התודעה. מי ייצא אשם באי השגת "השלום".

במאבק זה ישראל היתה יוצאת עם יתרון לו היתה משכילה להבדיל בין שחרור הורגי חיילים, לבין רוצחי אזרחים פושעי מלחמה (כגון רוצחי אייזיק רוטנברג). בהבדלה יש גם אלמנט מוסרי וגם פוליטי-תועלתי. כל העולם היה מבין את זה, ומקבל את זה.

    אני חוזר על מה שכבר כתבתי כאן ולצערי לא התקבל ע"י הממשלה.

 

קריטריונים לשחרור אסירים. בשחרור אסירים יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:

1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, כלומר ברצח אזרחים.

2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.

3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.

רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור והשגת השלום.

 

גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי

ביטולו של הניגוד בין הורגי חיילים לפושעי מלחמה – רוצחי אזרחים, ע"י נתניהו, מביא בהכרח להצגת כל הישראלים כרוצחים פושעי מלחמה. אין תימה אפוא שהגזען הערבי-מוסלמי ג'יבריל רג'וב (שהביע את רצונו להשמדת ישראל בפצצת אטום) משווה את המחבלים הרוצחים לבוגי יעלון וטוען שהוא רוצח. ומחרה ומחזיק אחריו תומכו – גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, בהכריזו כי "ליבי גם עם האסירים המשתחררים... הם נאבקו לשחרור עמם במאבק צודק."  (גם הימלר דיבר על הצדק בנאום בפני קציני אס-אס בפוזנן 1943 "ביצענו משימה קשה מתוך אהבה לעמנו").

 

הגזענות האנטי אשכנזית – המשך

עיתון "הארץ" ממשיך לתת במה לביטויי גזענות אנטי-אשכנזית. לאחר פרסום הפואזיה של שלמה חתוכה שבגין האשכנזים מקלל את ירושלים: "שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד." (שלמה חתוכה "ירושלים של מטה", "הארץ", מוסף תרבות וספרות 8.10.13. ראו חב"ע 884), בגיליון "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 1.11.13 מופיעה היצירה הפואטית: "מדינת אשכנז", כמובן אין מדובר בגרמניה (ספק אם המחבר יודע שאשכנז זו גרמניה). מדינת אשכנז של המחבר רועי חסן, בן 30, גר בחדרה, מתפרנס כטבח, שגם הוא בדומה לחנוכה, חבר בקבוצת "ערס פואטיקה" – היא: מדינת ישראל שהיא לפיו מדינת האשכנזים.

ההתחלה מרמזת לשורותיה של לאה גולדברג, אבל אין זו "ארץ אהבתי":

"בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בְּסַבּוֹן וְגַם אָז נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף."

מסקנת המשורר היא שכל התרבות של האשכנזים במדינת האשכנזים, פסולה:

"בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב ..."

כבר כתבתי על העובדה שהגזענות האנטי-אשכנזית נהפכת לגזענות אנטישמית-אנטי יהודית, והנה גם כאן. בדומה לגבלס ששרף ספרים, גם רועי חסן – הטבח מחדרה, שורף ספרים. הפעם את ספרי האשכנזים:

"לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ."

איך אמר היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם." 

אשכנזים היזהרו!

 

בשורה טובה

לאחר הדברים שכתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית בשירו של מואיז בן הראש המקלל את ביאליק זכיתי (ואיתי אהוד בן עזר) לתואר "צוררים" באתר הגזעני האנטי-אשכנזי: "המאבק המזרחי –  הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבת הארץ".

כעת אני שמח שכנראה מבושה הם מחקו לאחרונה את דבריהם הללו מאתרם.

 

אהוד: בתקופת מגוריו בטבעון עבד יוסל בירשטיין כפקיד בבנק לאומי. שם היה רואה את דודתי אסתר ראב, בבואה לסידור ענייניה בבנק. לדבריו הוא ניסה להתקרב אליה כדי להכירה, ביודעו מי היא, ואולם היא דחתה אותו בדרך לא עדינה, כאילו הוא מנסה "להתחיל" איתה. אכן, זה סיפור מאוד אופייני להתנהגותה של דודתי.

 

 

* * *

יצחק שויגר

ארגוני הפשיעה

 בעיתונות של השבוע האחרון הוקדשו כתבות למעמדם המיוחד של ראשי ארגוני הפשע בישראל. מן העיתון למדנו שהמשטרה יודעת עליהם הכול. מאזינים להם לטלפונים שלהם מפרסמים את תמונתם של ראשי הארגונים ויודעים את חלוקת השלל הכלכלי ביניהם. העיתון יודע לספר כי ארגון אחד מתעסק בהימורים  וגביית דמי חסות, השני בדמי חסות ארגון ואוסף את הזבל ואת בקבוקי הפלסטיק, שלישי עוסק בהימורים ובחשבוניות פיקטיביות, וכך הלאה. חלקם גם נאסרים לתקופות ארוכות ואנו האזרחים התמימים זוכים מדי פעם לראות אותם במלוא הדרם . לקבל דיווח שהם מרגישים טוב, שהחיילים שלהם דואגים להם ונאמנותם נשארה כשהיתה והם כולם נראים מדושני עונג עד שנדמה שתנאי בית הסוהר הישראלי הם משהו כמו תנאי מחיה של צימר בגליל – שזה בדרך כלל מחיר יקר, תמונת יפות בפרוספקט, ובמציאות מיטה צרה מעץ עם מזרון קשה וסדין שלא מכסה אותו כראוי, ארוחת בוקר מאולתרת מבושלת ביד רפתן בדימוס עם השכלה קולינרית בסיסית המבוססת על "הסמוך יהיה בסדר" הישראלי. רק שאצלנו זו נסיעה חד פעמית לחופשה ואצלם זה צריך להיות משהו מאורגן לשנים רבות.

כמו-כן יודע העיתון לספר ולמנות את שלל הנרצחים בשנים האחרונות מאותם ארגוני הפשע.

וכאן יש מקום לאזרחים לשאול את עצמם. האומנם?

אם הם ארגוני פשע, הם כמובן מעיקים על כוח המשטרה ועולים ממון רב לעקב אחריהם. הם כמובן מסכנים את הציבור התמים שנקלע מדי פעם לעין הסערה. וזה ידוע שבחילופי האש  בין הארגונים במשימות חיסול מתוכננות נהרגו כבר מיספר אזרחים תמימים.

אז כמובן שקיימת הדעה הכללית שטוב שהם הורגים אחד את השני וככה יש פחות פושעים. אבל לדעתי זה לא משרת את העניין. הרבה אזרחים נפגעים בטעות וגם הם כל הזמן מתרבים. אני זוכר שלפני שנים רבות היתה רשימת ה-11 של הפושעים הכבדים. כולנו אהבנו לקרוא עליהם בעיתונות שעשתה מהם  גיבורי תרבות ויש אפילו שאמרו אז שהיו כל מיני מאפיונרים ידועים ששמם נשמט מרשימת ה-11 וזה גרם להם להיעלב בצורה קשה, וכמות החיסולים עלתה עד שהם נכנסו לרשימה כמו שצריך. 

אז בתור אזרח מהשורה יש לי הצעה.

המדינה שלנו  הרי מתלבטת כל הזמן בתזרים המזומנים שצריך לכסות על כל המחדלים של ההנהגה הנבחרת שלנו. אז חלק הם מממנים מהמיסוי הפרוע על הרכב הפרטי. הרי זה ברור לכל שהאוצר שלנו עושה יד אחת עם חברות הביטוח ועם גנבי הרכב מהמרחב הפלסטיני. אילו רצו למנוע את הגנבות היו סוגרים את הכבישים בקלות. אבל הם לא רוצים. למה? כל שנה גונבים ארבעים אלף כלי רכב. רבותיי  זה לא  צחוק, אז אם ניקח מחיר ממוצע של רכב שנגנב  מחיר של מאה וחמישים אלף אז מרכיב המס הוא 75,000 שקלים. זה שלושה מיליארד שקל.  אז מה חברות הביטוח בוכות? לא ולא. האוצר מאפשר להם פרמיות מטורפות. רק תראו באיזה קלות חברות הביטוח מכריזות על רכב שנפגע בתאונה כ"טוטל  לוס" ומכריחים את הנהג המסכן לקנות רכב חדש. את הגרוטאה המדומה הם מוכרים בכסף רב וכולם מרוצים. חוץ מהנהג המסכן שהרכב הפרטי שלו, שלפעמים הוא ממש חיוני – הוא עדיין מותרות בישראל של 2013, וזה ממש בושה.

אותו דבר הם עושים עם הדירות. הקרקע שייכת לעם ישראל לא ככה? ככה כתוב בברית בין הבתרים שנחתמה עם אברהם אבינו. אז למה הם מוכרים לנו במחיר מטורף את מה ששייך לנו. ומי מוכר לנו – המנהיגים שלנו. בעזרת המיסוי המטורף ומחיר הקרקע הם מממנים, כמו עם הרכב, את המחדלים שלהם. אם היו נותנים את הקרקע בחינם לאזרחים וביחוד לזוגות צעירים ליוצאי צבא שאכלו חול שלוש שנים, ומשיתים עליהם רק את עלות הפיתוח, הרי מחיר הדירות היה יורד. אבל ממה יחיו פקידי האוצר? אז יכול שר האוצר הפוטוגני ללעוג לישראלים שעוברים לגור בברלין הקפואה. באמת שאין מה לקנא בהם שם בחורף. אבל למה לא לסדר להם דירות זולות בבאר שבע. מה חסרה שם קרקע?  

 אז תשאלו מה כל זה שייך לארגוני הפשע  בטח חשבתם שכחתי את ההתחלה. לא לא שכחתי.

אני מציע לעשות שנוי בדיסקט שלנו. בואו ונכיר בארגוני הפשע ובמנהיגים שלהם באופן רשמי. נתיר להם לעשות את מה שעושים היום. רק נחייב אותם במס הכנסה. תארו לכם שמדינת ישראל היתה נופלת על הראש ומחליטה להיטיב עם אזרחיה ולחייב את כולם בתשלום מס הכנסה. ועוד היו מחייבים את כולם בהצהרת הון ובדו"ח שנתי. זה ממש בלתי אפשרי שבארצות הברית של אמריקה, שאנו מייבאים ממנה מטוסים וטילים, אורחות חיים, בגדים ומאכלים, נוסעים לבקר שם וחלקנו משתקע שם – זה לא יאומן איך לא שמענו ששם ישנה חובת דיווח על כולם. ואיך הם מארגנים את זה? שלוש מאות מיליון אנשים יושבים כל שנה וממלאים דוחות ומשלמים מס. ומי שלא דיווח כראוי ולא שילם או אפילו טעה בחישובו בתום לב, חוטף קנס כזה שאפילו רואי החשבון שלו לא יודעים לחשב את התוצאה.

והנה אצלנו בקושי 6 מיליון אנשים, ועוד אצלנו יש חשבון זוגי, אז כמה דו"חות זה, מיליון דו"חות? זאת ממש בדיחה. למה זה לא הולך? למה שר האוצר הפוטוגני לא מחליט מהיום להיום שכולם מדווחים על המס. מה החשבון שלו? ישלו בטח סיבה נסתרת שאני איני יודע. 

תארו לכם איזה שמחה היתה פה. החרדים לא היו מקבלים קצבאות אם לא היו נותנים הצהרת מס. קצבאות ביטוח לאומי היו משלמות רק לאנשים חיים שדיווחו על הכנסתם. מי שלא מגיש דו"ח לא מקבל שקל קצבה. תיקנת את הברז? דרוש קבלה וצרף לדו"ח השנתי. עשרה אחוז שמוכר לך כהוצאה. גם המע"מ. פתאום היה משהו אחר. האוצר היה גובה יותר. ועוד פעם תגידו שוב פעם הוא שכח את ארגוני הפשע. לא שכחתי.

תארו לכם שנכיר בארגוני הפשע. האוצר היה אומר למר שלום דומרני או למר אברג'יל – אתה ראש ארגון. למה לא תשלם מס הכנסה. תגיש דו"ח שנתי. תשלם מס ארגון כמו שצריך. למה ההסתדרות ושאר הארגונים שנסרחים אחריה, יודעים לדרוש מס ארגון מכל בית דפוס קטן. למה העובדים של ארגוני הפשע לא ישלמו ביטוח לאומי. מה הם לא עובדים? תארו לכם שכל החיילים שלהם, שיורים ללא הבחנה ופוגעים באזרחים, היו מקבלים שיעורי קליעה למטרה כמו שצריך. ההוצאה הזו היתה הוצאה מוכרת וההוצאה להורג הייתה מסודרת כמו שצריך, ללא פגיעה באזרחים תמימים, הם היו פשוט פוגעים במטרה. אם היו שולחים את עיני מההסתדרות  בעקבות הארגונים, הם כולם היו חוזרים למוטב. הם לא היו מחזיקים מעמד. תראו מה הוא עשה לביבי.

ואז, אם ניתן להם יד חופשית, יהיה פחות נטל על המשטרה; הרי צריך להודות – המשטרה לא עושה שום דבר רציני, הם כל הזמן במעקבים ובהקלטות בצילומים ובדיונים. אין ממש מאסרים. עוצרים פה רק ראשי עיריות. זה מעניין אותם ואת הציבור, אבל ארגוני פשע? זה רק לעיקוב ולצילום. אז ככה יהיה למשטרה מספיק כוח אדם פנוי לעצור עוד ראשי עיריות ואולי מי יודע כמה רבנים או איזה באבות שמעלימים מס  עשרות שנים באין מפריע. למה ארצות הברית השחילה את אל קפונה הגדול דרך המס ואי אפשר לעשות אותו דבר לשלום דומרני מבאר שבע או לבבה סאלי מנתיבות?

אז מה היה לנו. לעצור גניבת מכוניות? לא כדאי לאוצר. להוזיל מחיר הדירות על ידי הורדת מחיר הקרקע? לא כדאי לאוצר. לחייב במס את כל האזרחים כולל ארגוני הפשע? לא כדאי לאוצר. אז בואו נטיל עליהם מס ארגון!

הוגש כחומר למחשבה מטעם הסתדרות העובדים בארץ ישראל.

 

 

 

* * *

בימים אלה יצא לאור

ספרה של נסיה שפרן

הסלע האדום, המסעות האסורים לפטרה

הוצאת יד בן צבי, ירושלים 2013, 516 עמ'

בעשרים שנותיה של המדינה נתפסה פטרה (הסלע האדום) בתודעה הישראלית כמקום המרוחק, המדברי, הנועז והמסוכן ביותר שאליו אפשר היה להגיע.

כשהם חמושים תודעה זו חצו חמישה עשר צעירים וצעירות את הגבול הירדני במטרה להגיע אל היעד הנכסף, אולם רק שלושה מהם חזרו.

נסיה שפרן, החוקרת זה שנים ארוכות את המסעות האסורים לפטרה, משרטטת בספר זה את לידתו ואת היווצרותו של מיתוס הסלע האדום בקרב בני דור הפלמ"ח, ואת אימוצו בידי בני הדור שבא אחריו, שתודעתו עוצבה גם בהקשר לפעולת התגמול של הצנחנים. המחברת אף מציבה את תופעת המסעות לפטרה על רצף מסורת המסעות הארץ ישראלי, שעוצבה במהלך מאה השנים האחרונות: החל בצמיחתו ובעיצובו הייחודי של אתוס הטיילות המקומי בתקופת היישוב, וכלה במסעות התרמילאים של העשורים האחרונים.

נסיה שפרן היא מחברת הספר 'שלום לך קומוניזם', ופרסמה מאמרים רבים על המסעות לפטרה ועל התרמילאות.

[דבר המפרסם]              

 

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

 

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

 

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה:

החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה

 

ירון סחיש: גם אלילי נעורים הם בני-אדם, בשר-ודם. שמו של פנחס שדה, שנפטר השבוע, נקשר בנשים רבות. חלק מאהבותיו תועדו בספריו, אחרות בראיונות אינספור שהעניק בשנים האחרונות, ראיונות שחשפו כל פרט מחייו, או בעצם כל פרט ששדה היה מעוניין לחשוף.

יהודית שדה, אשתו השנייה של שדה, היתה כניראה האדם הקרוב לו ביותר. השניים נפגשו ב-1962, נישאו לאחר זמן קצר, ונפרדו כעבור שבע שנים קשות, רזות ושמנות. לצד שעות קסם היו גם שעות רבות של השפלה ואכזריות, כאב וסבל לצד התמסרות, הערצה ואהבה גדולה. מערכת יחסים שכאילו העבירה למישור היומיומי את יצירתו של שדה.

הקשר ביניהם נמשך גם לאחר הגירושין, והיה לא פעם קרוב והדוק. שדה ניסה לא אחת לשכנעה לחזור לחיות איתו, והיא סירבה. גם בשעות הקשות של מחלתו, ימים ספורים לפני פטירתו, הזעיק שדה, המתקשה לנשום, את יהודית, אחות מוסמכת, כדי שתקל על ייסורי הנשימה. היא זו שהחליטה להעבירו להדסה עין-כרם, שם נפטר כעבור ימים אחדים.

יהודית שדה אינה אישה רגילה, או כפי שאמר לה פעם מישהו: "האומץ לחיות עם אדם כמו שדה ולהינשא לו, זה כבר מראה על ייחוד."

חשבתי על זה השבוע בדרך לתל-אביב, בליל גשם וסערה, כשנסעתי לפגוש אותה, קרוב לחצות, לאחר שסיימה משמרת-לילה של שמונה שעות במחלקה כירורגית ד' בבית-החולים אסותא. "אני אישה חזקה, אין לי בעייה להיפגש גם אחרי משמרת-לילה," אמרה יהודית.

מבית-החולים נסענו לביתה, בקומה השמינית בבניין על גבול נווה-שרת, צהלה.

עד ימיו האחרונים, קרוב לשלושים שנה מאז נפרדו רשמית, התעלם שדה מגירושיו מיהודית. כשקיבל לפני חודשים אחדים את פרס אקו"ם, ביקש מיהודית להתלוות אליו לטקס, הציגה בגאווה כ"אשתי", ואמר לה שהיא מכירה אותו טוב ממנו.

חייה של יהודית, 60, אישה מרשימה שרישומי יופייה עדיין ניכרים, לא היו קלים. היא עברה תהפוכות וטראגדיות אישיות, אך לא איבדה את שמחת החיים ואת האופטימיות. תפקידה של אשת סופר הוא תפקיד סיזיפי, מתיש ולעיתים אכזרי. לא פעם, גדולתו של יוצר עומדת ביחס ישר לקורבן שהאישה שלצידו מקריבה למענו. לרוב נושאות נשות סופרים ומשוררים את זכר בעליהן כצלב על גבן גם לאחר שהתאלמנו, ולא פעם הן מקדישות את שארית חייהן להנצחתם, לשימורם ולרימומם.

עד היום סירבה יהודית שדה להיחשף, אולי בשל חרדתו של פנחס פן תצא ותגלה את סיפור חייהם לתקשורת, לאחר גירושיהם. כעת, אחרי שתיקה בת שלושה עשורים, היא אינה מהססת להציג גם את הפינות האפלות ביותר בחייהה המשותפים עימו, ומבלי משים אולי, היא נוגעת בכוח הגדול שאיפיין את כתיבתו של שדה: הווידוי המוחלט שאינו מסתיר דבר, שאינו מהסס לגעת בשורשי הסבל והייסורים.

יהודית היא בת למשפחת סוחרים אמידים ורבנים ידועי-שם מקהילת משהד המיוחסת שבפרס. היא עלתה ארצה בגיל שבע-עשרה, בראשית שנות ה-50, כשליוותה את אחותה הצעירה, שהגיעה לכאן כדי להתחתן עם בן-משפחה שיועד לה זה מכבר. אביה, שהיא זוכרת אותו כאדם תמיר ומרשים, נפטר בהיותה ילדה, ואימה פירנסה את שבעת ילדיה מההון שהותיר.

 

יהודית שדה: כבר אז הייתי יוצאת-דופן במשפחתי. בתוך הבית, בפרס, שמרה משפחתנו על המצוות כמו נטורי קרתא, אבל כלפי חוץ התנהגנו כמוסלמים, כאנוסים. עליתי לבדי, כשכל משפחתי נישארה שם, ומאוחר יותר היגרה לארצות-הברית ולאיטליה. כשהגעתי ארצה נירשמתי לקורס אחיות בבילינסון, ולמרות שבקושי ידעתי עברית – לא למדתי קודם באולפן – הייתי תלמידה לא רעה.

 

ירון סחיש: לאחר שסיימה את לימודיה, עבדה יהודית בבילינסון והתגייסה לצבא כאחות ביישובי עולים. היא היתה לאחות היחידה בקריית גת, אז מעברת פחונים, ונישארה בנגב שמונה שנים. כשהכירה את פנחס שדה היתה אחות שכירה בקיבוץ חצרים. שדה עצמו תיאר לא פעם בכתביו את המיפגש הראשון ביניהם, איך החליט במבט ראשון שיהודית תהיה אשתו.

 

יהודית שדה: נפגשנו לראשונה ב-1962. הוא גר אז ברחוב זמנהוף 30 על הגג, בחדרון קטן עם מיטה. חברתי אילנה [זמר, לימים אשתו של הרב משה זמר] היתה מיודדת איתו, והתלוויתי אליה לביקור אצלו. לא ידעתי אז מיהו. הוא לא היה ידוע כמו היום. אני גם באתי ממנטאליות אחרת, של משפחת סוחרים, הייתי אז עולה די חדשה. כשאני נזכרת בילדותי, ניראה לי שחייתי כמו בעולם של אגדות. בית גדול, משרתים. יש בי געגועים עצומים, עד היום אני לא ממש מרגישה חלק מהחברה הישראלית. באותו ערב הוא אמר לי: "יהודית, את האישה עליה חלמתי כל חיי," ובעצם הציע לי נישואין. אחרי שבועיים הוא סחב אותי לרבנות.

 

ירון סחיש: מה משך אותך אליו?

 

יהודית שדה: זה היה משהו בתוכי. מעולם לא הבעתי את עצמי, אבל אהבתי אמנות, אהבתי יצירה. החלום שלי היה לחיות בקירבת אדם יוצר. בעל שהולך לעבודה למשרד וחוזר אחרי שמונה שעות הביתה, מעולם לא ניראה לי.

 

ירון סחיש: מה הוא מצא בך?

 

יהודית שדה: לא יודעת. הוא ידע לצלם אדם מבפנים. מאוחר יותר הוא אמר: "היית מהממת, מילאת את החדר באור."

הוא אהב את מיבנה עצמות הלחיים שלי, את עיניי, את החינוך שלי. לא פעם הוא אמר לי: "יש לך ערכים נאצלים."

אני אישה ישרה, הוא אהב את היושר שבי, את המרץ שלי, שעמד בניגוד בולט כל-כך לכבדות שלו. בשבילו יציאה מהבית היתה משהו שנעשה תוך קשיים. הוא אהב את הקלות שבה אני עושה דברים.

כשנפרדנו, בערב הראשון, הוא נתן לי את "החיים כמשל". קראתי את הספר והבנתי פחות או יותר עם מי יש לי עסק. הוא הרי כתב על הכול, היה נורא גלוי. אותי זה לא הרתיע. הייתי אמיצה כל חיי והייתי בטוחה שאצליח לעמוד מולו.

 

ירון סחיש: למה היתה חשובה לו חתונה ברבנות?

 

יהודית שדה: זה היה מהותי אצלו. אחד מעקרונותיו החשובים. הוא אמר: "לעולם לא אחיה עם אישה סתם ככה." הוא העניק משקל ענק לאשתו. לא פעם אמר לי שהוא לוקח את האישה שאיתה הוא נשוי ברצינות כזאת, שזה ממש בעייתי עבורו.

 

ירון סחיש: כבר ביום חתונתם נתקלה יהודית באחת מהתקפות הזעם והחרדה של שדה. זה היה יום גשם. אחותה וגיסה הגיעו מתל-אביב כדי להיות עדים בטקס ברבנות בבאר-שבע, וחברי חצרים הכינו מסיבה צנועה בערב.

 

יהודית שדה: היה לי שיער ארוך. לפני החתונה נכנסתי לספר בבאר-שבע, והוא החליט משום-מה לספר אותי קצר. פנחס הגיע מתל-אביב, וכשראה אותי בשיער קצר הוא נכנס לטירוף. זאת היתה פעם ראשונה ולא אחרונה שראיתי את זה. לא הבנתי וביקשתי: "פנחס, תסביר לי מה קרה? מה לא בסדר?"

הוא טען שאדם לא עושה דברים סתם כך. הוא אמר שזה כאילו שהייתי מורידה לעצמי את השדיים, או כמו גבר החותך לעצמו את הביצים.

היום אני מבינה יותר. הוא ראה זאת כאילו פגמתי בנשיות שלי ערב החתונה, ונכנס לפאניקה. הוא היה איש של פאראנויות ופאניקה. הוא לא הודה בזה, אבל הפאניקה היתה מעצם אקט החתונה. מאוחר יותר הסביר שזה לא פשוט להתחתן, שגם אנשים חזקים ממנו היו נכנסים לפאניקה. לילה שלם הוא היה בהיסטריה, לא נתן לי לישון ודיבר ודיבר ודיבר כל הלילה, כמו מתוך עולם של הזיות. זה היה השוק הראשון.

בבוקר החתונה הודיע לי: "תלכי לבטל את החתונה, היום אני לא מתחתן."

נאלצתי להודיע לחברי הקיבוץ על דחיית החתונה, ושילחתי את בני-משפחתי חזרה לתל-אביב. כמה שהייתי אמיצה, זה לא היה נעים. לקחתי מונית לבאר-שבע והודעתי לרבנות על דחיית החתונה, למחרת נסענו לרבנות, לקחנו שני עדים מהרחוב, והתחתנו.

 

ירון סחיש: הוריו לא היו בחתונה?

 

יהודית שדה: לא. הוריו היו כבר גרושים. אימו נפטרה לפני כמה שנים, בגיל שמונים וחמש, ואביו נפטר לפני חודש בבית-אבות, בגיל תשעים.

ביחסיו עם אימו היה משהו מסובך ומורכב מאוד, הוא אהב אותה אבל לא העריץ אותה. היא היתה אישה אומללה, תמיד ממורמרת ומבכה את גורלה במין בכניינות יידישאית כזאת, עם דמעות ובכי על החיים הקשים. כל משפחתה נרצחה בשואה. היא מעולם לא עשתה עם עצמה דבר, אבל אהבה אותו מאוד. הוא היה בן יחיד ולא היה קל לגדל אותו. הוא כתב על זה ב"החיים כמשל". היה ילד מוזר וקשה.

את אביו הוא שנא ולא ראה אותו שנים. האב ניסה אחרי שנים להתקרב אליו אבל לא הצליח. הוא שכב בבית-אבות גריאטרי, ופנחס העביר את הטיפול בו לידי אפוטרופוס. לפי סיפוריו, אביו היה טיפוס מוזר ואלים. כילד, פנחס ראה שינאה בבית גם כלפי האם וגם כלפיו. הוא דמה לאימו שתי טיפות מים, לכן כניראה האב הרגיש תיעוב כלפי שניהם, והעביר את שינאתו לאשתו גם כלפי בנו. פנחס סיפר שאביו ירק לו פעם במרק ואילץ אותו לשתות.

התריסים בבית היו תמיד חייבים להיות מוגפים. האב היה פקיד במישטרה ונהג להחביא את כספו מתחת לבלטות. לפי הסיפורים, מדובר כניראה בסכיזופרן ממש. כשנפטר הודיעו לפנחס, והוא וחברתו באו לבית הקברות, לבדם. לא היה אפילו מניין. את אימו הוא נהג לבקר, אבל כמו עם כל מי שחש עימו אינטימיות, הרגיש תמיד צורך להעליב אותה ולפגוע בה.

לאחר הנישואין נישארתי בקיבוץ. פנחס שדה, שפירסם עשרות רשימות וסיפורים בהמשכים בעיתון הילדים [והנוער] "הארץ שלנו" [בשם יריב אמציה] והתפרנס בדוחק רב, המשיך להתגורר בתל-אביב והיה מגיע מדי פעם, נישאר עימי שבוע וחוזר.

 

ירון סחיש: הוא נירשם לסידור-עבודה בקיבוץ?

 

יהודית שדה: מה פתאום? הוא הגיע בתור אורח. היה נישאר בחדר ולפעמים היה כותב. אז הוא כתב לראשונה את "מות אבימלך", כסיפור ל"הארץ שלנו". הוא כתב את זה בבת-אחת, בארבעים ושמונה שעות, בלי לישון. את דמות אימו של אבימלך, עם עצמות הלחיים והעיניים החומות, בנה על-פי דמותי. בבוקר הוא ביקש ממני לנסוע לבאר-שבע ולשלוח את הסיפור במונית לתל-אביב. בעיתון אמרו לו שזה לא סיפור לילדים, והוא הפך את זה מאוחר יותר לנובילה.

 

ירון סחיש: הוא נהג להראות לך את כתביו לפני הפירסום?

 

יהודית שדה: הייתי הקוראת הראשונה שלו. למרות שאני לא אשת ספרות, דעתי היתה מאוד חשובה לו. הוא ידע שאומר לו את האמת. כשקראתי את כתב-היד של "על מצבו של האדם", אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו "החיים כמשל", הוא קשה מאוד לקריאה ואכן לא הצליח כמו "החיים כמשל". הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומאנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי-דופן. שירה היתה משהו אחר, זה זרם אצלו בקלות.

 

ירון סחיש: בסלון ביתה של יהודית תלויים כמ הציורים ורישומים של שדה, בולט ביניהם ציור שמן גדול, בצבע כחול כהה.

 

יהודית שדה: כשפנחס היה מצייר הוא היה מקסים. זה נתן לו אושר אמיתי. הרי במקור הוא חשב להיות צייר. הכתיבה היתה קשה וסחטה אותו, אבל הוא היה יכול לצייר במשך עשרים וארבע שעות עם הבעת אושר על הפנים. מאוד שקט. מאוד נעים.

 

ירון סחיש: בסוף שנות ה-50 החל אבא חושי, ראש העירייה הכל-יכול של חיפה האדומה, לרפד את דרכם של סופרים ואמנים בעירו, בהציעו להם דירות מסובסדות במחירים קורצים. לשדה הובטחה דירה על הר הכרמל.

 

יהודית שדה: הוא נורא רצה שיהיה לנו בית. כל חייו חלם על מקום משלו. ראינו כבר את הדירה, זה היה בכיס שלנו, עם מפתח והכול, אני זוכרת אפילו את הכתובת, רחוב כורש. שם פרסי. פנחס שדה תמיד אמר: "אם אלכסנדר מוקדון יכול היה להתחתן עם פרסייה, גם אני יכול." הוא כמובן הישווה עצמו רק לגדולים ביותר.

על-כל-פנים, הדתיים גילו אז את "החיים כמשל", עוררו צעקות, והדירה נפלה. הוא לקח את שמואל תמיר כעורך-דין, אבל שום דבר לא יצא. זה היה סיפור קשה, הוא ידע שהוא צריך מקום לשבת בו. אבל בעיתון שילמו לו גרושים, והוא הבין שלא נגיע לדירה. שכרנו דירה בעין-כרם, ומאוחר יותר ברסקו, בירושלים. עבדתי אז בקופת-חולים. פנחס שדה המשיך לעבוד בתל-אביב, ואני בירושלים, והיינו מתראים בסופי-שבוע.

 

ירון סחיש: אולי החיים בנפרד היו סוד הנישואין?

 

יהודית שדה: זה היה בגלל הילדה. כשהיכרתי את שדה היתה לי כבר ילדה בת ארבע.

 

ירון סחיש: לפני כמה שנים סיפר לי חבר, שעבר את שדה המוקשים של הגורו מהרישי, השתחרר והשתקם, כי לפנחס שדה יש בת ששמה רזיה, שהוא פגש אותה בפגישות הכת בתל-השומר. כמי שקרא כל מילה ששדה כתב או אמר, ואת כל מה שנכתב ונאמר עליו, ביטלתי את הסיפור כאגדה.

 

יהודית שדה: הילדה היתה אהבת חיי. פנחס שדה ידע כמובן על הילדה כשהיכרנו, אבל לא היה יכול לסבול שאשתו תחלק את אהבתה עם מישהו אחר, אפילו אם זו בתה. בתחילה הילדה נישארה בקיבוץ, אבל לא יכולתי לעמוד בזה, וב-1963 הבאתי אותה לירושלים. הוא חסך כסף וקנה דירת חדר וחצי ברמת-גן [ברחוב יהונתן], והיתנה את המעבר בזה שהילדה חייבת להיות במוסד לילדים.

 

ירון סחיש: מה הטירוף הזה?

 

יהודית שדה: הוא לא רצה ילדים. אמר שהוא לא איש משפחה, "חי מבודד מהעולם, אבל זקוק למישהי אחת, שתהיה קרובה אליי," אישה שמקריבה ועושה בשבילו.

הוא טען שילדים צריכים לחיות במוסד ולא עם הוריהם, וציין שגם הוא גדל במוסד [בקיבוץ שריד], וזו היתה תקופה מאושרת עבורו.

נקרעתי. זה היה או לשלוח את הילדה למוסד או להיפרד, למרות שלא דובר על כך בפירוש, הוא הפעיל את כל כוח השיכנוע האדיר שלו, את כל האמצעים, ולא עמדתי בזה.

 

ירון סחיש: איך הוא חשב שתתמודדי עם זה? הוא לא חס על רגשותייך?

 

יהודית שדה: הוא לא חשב. רגשות של מישהו אחר מעולם לא עניינו אותו. הוא אמר: "לא צריך לדאוג לילדים, הרי כל העולם לפניהם."

שדה אהב את הילדה. נהג לשחק עימה, לצייר, לכתוב לה פתקאות. היא התייחסה אליו כאל אב, ורק שנים מאוחר יותר גילתה כי אינו אביה הביולוגי. הוא ביקש לאמץ אותה רשמית כבתו, אני סירבתי.

 

ירון סחיש: הבת, הזוכרת את הרגעים הקשים מנישואי אימה, לא הגיעה ללווייה. לאחר שעברו לרמת-גן, עבדה יהודית בבית-החולים בילינסון, ואחרי העבודה השתרכה באוטובוסים לבקר את בתה בפנימייה. כעבור שנתיים הוציאה את הילדה מהמוסד ונסעה איתה לכמה חודשים לטהרן, לבקר את משפחתה. כשחזרה, שכרה דירה מתחת לדירתו של שדה, וחיתה שם עם בתה.

 

יהודית שדה: הישארתי אותו חופשי וגרתי עם הילדה. בעצם, החיים התנהלו בין שתי דירות, שהפרידו ביניהן כמה מדרגות. אני עבדתי במשמרות-לילה באיכילוב במחלקת טיפול נמרץ. תמיד משמרות-לילה. הרדמתי את הילדה ויצאתי לעבודה. אלה היו חיים לא רגילים. שדה היה ער בלילות. היה מתעורר בארבע אחר-הצהריים, ובשעות האלה אסור היה לדבר. אם היה בא מישהו, לילדה היה אסור לצאת מהחדר.

 

ירון סחיש: שדה היה עוזר לפעמים בעבודות הבית? ספונג'ה, בישולים?

 

יהודית שדה: הוא לא עשה בחיים, יכול היה לחיות שנה בלי ספונג'ה. בשנים האחרונות הבחורות שבאו לבקרו בטח עשו גם ספונג'ה. הוא לא בישל בחיים. אכל מעט. לחם, גבינה, זיתים. אני הייתי בשלנית. הוא אהב עוגות. אהב את האוכל שלי. אם לפני-כן עוד אכל מדי פעם במסעדות, אחרי שהכיר אותי אמר שבגלל המאכלים שלי אין לו כבר שום חשק לאכול במקום אחר.

הוא לא היה אדם שקם בבוקר ונכנס לעבוד בחדר-העבודה. לפעמים הוא לא כתב כמה שנים. אבל היו המחשבות, הוא היה אז בעולם משלו. אסור היה לדבר בבית על שום דבר יומיומי. כל השיחות היו מוצארט, מוסיקה קלאסית, דברים רוחניים נעלים, על אנשים שעשו משהו בחייהם, שיצרו וסבלו. הסבל של האנשים, זה דבר שהוא היה יכול להזדהות איתו. הוא לא היה בעל השכלה מוסיקאלית, אבל כששמעתי איתו מוסיקה, יכולתי ממש לחוש אותה. אהב מאוד בני-נוער, כאלה שהיו להם אידאלים, שעוד לא התקלקלו בחיים, אבל גם כאן הוא אמר שרובם הופכים בגיל ארבעים למטומטמים והולכים לאיבוד. לפעמים היינו הולכים לסרטים. הוא אהב את פליני, לראות קומדיות, היה יכול לצחוק בקול רם בקולנוע.

 

ירון סחיש: היה לו בכלל חוש הומור?

 

יהודית שדה: לפעמים. הוא היה יכול לצחוק, להצחיק, להתחיל לרקוד, לדבר שטויות. גם כשקרא דברים מצחיקים היה פורץ בצחוק. יחד עם הדיכאונות שלו, הוא היה אדם עם שמחת חיים.

 

ירון סחיש: בשנים ההן הוא היה אדם בודד?

 

יהודית שדה: מה פתאום? היה לו קשר חזק עם בנימין תמוז ואברהם רימון מעיתון "הארץ". הוא אהב לדבר עם יעקב אשמן. אורפז היה מבקר, ניסים אלוני, יוסל ברגנר. היינו יוצאים להצגות של אלוני, יושבים לפעמים ב"קליפורניה" של אייבי נתן. אורי זוהר הגיע כמה פעמים, גדעון שמר הגיע הרבה. מרדכי הורוביץ, בעלה של נעמי שמר, היה חבר קרוב. עליו הוא אמר: "אם יש מישהו שאני יכול להרגיש לידו נחיתות אינטלקטואלית, זה מרדכי."

עם כל האנשים האלה הוא ניתק את הקשרים במשך השנים. היו באים חבר'ה ומשתוללים, והוא היה יוצא למסיבות שלהם. באותה תקופה החלו להגיע בחורות, אז גם הופיעה שרי, שמאוחר יותר התאבדה בקפיצה ממגדל בעיר העתיקה. כמה פעמים נסענו גם לבקר אותה בירושלים. הוא ניהל אז רומאן עם מישהי, סיפרו לי ואמרתי שאני יודעת.

 

ירון סחיש: זה מתיישב עם הערצתו את מוסד הנישואין?

 

יהודית שדה: דווקא כשהיינו נשואים הוא קיבל ביטחון ורצה לעורר בי קינאה. הוא אהב לעורר רושם של דון ז'ואן גדול, אבל היה חסר-ביטחון עם נשים ודי סבל מצורתו החיצונית. למרות שהיה לו ראש יפה, הוא חשב את עצמו למכוער. אני מטבעי לא קנאית, וידעתי שאני לא יכולה לסגור את פנחס שדה. היה בו משהו קשה שהכאיב, בעצם בלי כוונה רעה. היה מזמין בחורה דווקא לפני שיצאתי למשמרת בבית-חולים. אחר-כך היה רץ אליי לעבודה ובוכה, נופל ומחבק את רגליי, כמו כל האנשים האלימים, שאחר-כך יודעים לפייס כל-כך יפה בדיבורים.

 

ירון סחיש: היתה גם אלימות פיסית?

 

יהודית שדה: כמה פעמים. פעם היינו צריכים לצאת למסיבה בשגרירות הצרפתית. אני אהבתי להתלבש יפה, היתה לי נוכחות, משכתי תשומת-לב שעד היום אני מתפלאת עליה. לפנחס שדה היה חשוב מאוד איך איראה ומה אלבש. הוא היה רגיש מאוד לדברים האלה, שם לב לכל פרט, קטן כגדול – זה אחד הצדדים המקסימים שבו, לא היה אדיש וראה כל דבר. הוא שאל מה אלבש, וכיוון שלא רציתי להתחיל ויכוח, פתחתי את הארון ואמרתי: "אתה יודע מה, אתה תגיד."

הוא התנפל עליי, הפיל אותי על הארץ ותפס אותי בגרון. פתאום עצר. פשוט היו לו פחדים לבוא בקהל. התלבשתי, יצאנו. היה ערב מקסים.

גם אחרי שהתגרשנו היו לי פחדים. הוא איים כי אם יראה אותי עם גבר אחר, יהיה רצח. הוא החזיק אותי בשיחות של ארבע-חמש שעות בטלפון ובביקורים. ביום שהלכנו להתגרש הוא אמר: "מה אנחנו עושים, בואי נחזור הביתה." שנים אחרי זה אמר: "איך הפסדתי אותך, כשאני חושב איך עשיתי את זה לעצמי אני רוצה למרוט את שערותיי." הוא גם אמר: ""איך יכולת לחיות איתי? אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי."

הצטער שלא פינק את הילדה. הוא לא ידע לפנק. הילדה היתה מלאת חיים, ולמרות שאמר שהיא מקסימה, לא נתן לה לזוז בבית, היה מדכא אותה ואותי. הוא אמר שהוא אוהב, אבל לא הבנתי איך אדם שאוהב מסוגל לגרום סבל לקרובים לו. היו לו פחדים עמוקים, וכשהיה מדכא, היה מקבל ביטחון. היה עושה ממני עפר ואפר, מנמיך ומשפיל בטראנס של דיבורים, ואחר-כך מתעורר ורוצה להיות איתי. לא יכולתי לסבול את זה.

 

ירון סחיש: בעצם את פירנסת אותו, את עצמך ואת בתך.

 

יהודית שדה: כן. גדלתי בבית שהיה בו מכל טוב, אבל הייתי לארג'ית גם כשלא היה. לו לא היו דרישות חומריות. הוא הוציא על סיגריות, וכלכלת הבית היתה עליי. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממנו אגורה, אבל די סבלתי מהקמצנות החולנית שלו, אדם שלא היה מסוגל להוציא אגורה גם על עצמו. תבין, הוא היה יכול לחיות מ-500 שקל בחודש [שערכם ב-1994 היה כ-167 דולר}, הולך לשוק בשעה מאוחרת, כשהמחירים ירדו.

מעולם לא ביקשתי שיעבוד במשהו אחר. הייתי מוכנה לפרנס ושהוא יכתוב, לא ראיתי בזה בכלל קורבן. הציעו לו תמיד לכתוב לעיתונים. הוא עשה את זה לעיתים רחוקות, כשהיה דחוק. הוא היה יכול להיות עיתונאי נהדר, אבל אמר: "אני לא יכול למכור את עצמי בשביל כסף, זה ממש כמו זנות."

בשנים האחרונות הוא דווקא הצליח לחסוך כסף. אנתולוגיות שהוציא נמכרו היטב בחוץ-לארץ. לפני כמה חודשים ידע שאני במשבר, והופיע עם צ'ק של עשרת אלפים שקל ונתן לי.

 

ירון סחיש: מי היתה אשתו הראשונה?

 

יהודית שדה: שמה יעל, והם נישאו ב-1956 לתקופה של שלושה חודשים. היא לא הצליחה להתמודד איתו, התחתנה בשנית ולא רצתה לשמור על קשר. פעם פגשנו אותה ברחוב והיא אמרה לשדה, "שמעתי שהוצאת ספר." המילה "שמעתי" הספיקה לו כדי לנתק איתה כל קשר.

 

ירון סחיש: איך את מסבירה את משיכתן של הנשים אליו?

 

יהודית שדה: לא חושבת שנשים נמשכו אליו בתור גבר. הוא לא חיזר אף פעם. ההשתוללות שלו התחילה אחרי שנפרדנו, אז החלו לבוא אליו בחורות. הוא סיפר לי שלא היה מסתכל עליהן, דבר ראשון משכיב אותן ואחר-כך רצה להקיא, שילכו מהבית. הוא אהב את הפראות הזאת, את הכוח במגעים כאלה.

הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא-יציבות. הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו, ראה בזה מחמאה גדולה. דמות האישה האידאלית שלו היתה בלונדינית, יפה כמו מלאך, גבוהה. שרי [פיירשטיין] היתה יפה כמו מדונה, בחורה חריפה, מבריקה, אבל היה בה טירוף קשה, חיה בעולם של שדים. כך גם חבצלת [חבשוש]. הטירוף הזה משך אותו. הוא קרא לזה הפראות של תימן, של אנשי המידבר.

לחבצלת היו חיים מטורפים לגמרי עוד לפני שהכירה אותו, אבל הוא פירסם את מכתביה והעלה אותה למשהו שהיא לא היתה. זה שיגע לה את השכל לגמרי. עם שרי נמשך הקשר שנים. כשהגיעה לראשונה היתה בערך בת-גילי – הרי התחתנתי איתו בת עשרים וארבע, וניראיתי תמיד בעשר שנים צעירה יותר. היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד. הוא נעלב מזה. הוא הציע לה נישואים, והיא העדיפה להתאבד.

תקופת הנישואין שלו איתי היתה הפורייה בחייו מבחינת היצירה. הוא פירסם אז את המהדורה החדשה של "החיים כמשל" [בהוצאת "שוקן"], שהתקבל [עתה] לראשונה לאחר שנידחה [על-ידי אותה הוצאה] עשר שנים קודם-לכן, פירסם את "על מצבו של האדם" והכין לדפוס את "מות אבימלך" ואת ספר שיריו המרכזי, "ספר השירים".

 

ירון סחיש: למה נפרדתם, בעצם?

 

יהודית שדה: החלטתי לעזוב אותו בגלל הבת. לבדי, הייתי מחזיקה מעמד ומתמודדת איתו, אבל ראיתי שאני מאבדת אותה. כשנפרדנו היה לה קשה. היא איימה עליי שלא אעז להתחתן פעם נוספת.

באתי אליו ואמרתי: "אני לא רוצה ממך גרוש, אבל תן לי גט." ויתרתי לו גם על הדירה, וזה דבר שהוא זכר כל חייו. הוא סירב לגט והסכים רק אחרי שאיימתי עליו במשפטים, וגם כך חייתי שנה בלי גט. עזבתי את בילינסון ומכספי הפיצויים, עם משכנתא כבדה, קניתי את הדירה הזאת. שדה ניסה שנים להשפיע עליי שאחזור. שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. אחריו, כל מי שפגשתי היה תפל בעיניי.

 

ירון סחיש: היתה לך הרגשה שהקרבת עבורו קורבן?

 

יהודית שדה: קודם-כל הרגשתי שהבת שלי לא צריכה להיות קורבן. לגביי לא חשתי קורבן. באיזה שהוא מקום בהשקפת-עולמי הזדהיתי עם רעיונותיו של שדה, עם מחשבותיו. אני הרי אישה המפרנסת את עצמה וחיה בעצם כפמיניסטית, אבל אני לא חושבת שאישה ההולכת לחיים משותפים עם גבר מקריבה משהו. החיים שלנו היו משותפים, וכשהוא דיבר, זה היה גם משהו מתוכי, כאילו הייתי שותפה בדברים שהיו חבויים בתוכי, שרציתי לבטא בעצמי אבל לא הייתי מסוגלת, כי אין לי כוח ביטוי כשלו. זאת לא הקרבה. אני אישה שאוהבת יותר לתת מאשר לקבל. אני חושבת שהנתינה יפה יותר מהלקיחה.

כל חייו נאבק פנחס שדה כדי לשמור על חופש הפעולה שלו, חרד שמא מישהו ינהל את חייו. הוא הסביר לי את התקפות-הזעם שלו: ""גם גדולים ממני הצליחו לשבור. אני חייב להגן על עצמי ועל עולמי."

מאז התקפת הלב שעבר לפני כמה שנים, נחלש מאוד. סיפור אהבה נכזבת עם נערה צעירה, כמעט הביא להתמוטטותו. מאז שהודיע בשידור הטלוויזייה כי חלה בסרטן, הוצף בטלפונים, בהצעות וברעיונות לעזרה, לא פעם מידי תמהונים ומשונים. בזמן מחלתו, בעיקר בשנה האחרונה, הוקף שדה, על מיטת חוליו, בקבוצת חוזרים בתשובה, כת חסידית תמהונית שהציעה לו את מה שהרופאים כבר ידעו שהיה אבוד: ריפוי והחלמה.

הוא שנא חוזרים בתשובה, אבל דווקא בשנה האחרונה נתן שישתלטו על חייו. לא הבנתי למה כעסתי עליו בשנה הזאת, עכשיו אני מבינה. הוא התחיל פתאום להאמין ברבנים. לקחו אותו למישהי בשם ימימה ברמת-השרון. הוא הגיע אליה כל יום חמישי, מעולם לא ראה את פניה אבל אמר שהיא מדברת עם אלוהים, שהיא יודעת עליו הכול ושהרפואה אינה יודעת כלום.

הבחור החוזר בתשובה לקח אותו לאיזה רבי בירושלים, הרב אושר פריינד. פנחס שדה כבר גסס והרבי הזה אמר לו: "לפני שנה היית יותר חולה." הוא נתן שיטמטמו את מוחו והאמין בזה בכל כוחו. טען שצריך לחשוב בצורה חיובית, התעלם מהמחלה, ובאמת, בשנה האחרונה היה לו מרץ שלא היה לו בעבר. אנשים היו נחמדים אליו, וזה כבר לא היה אותו פנחס שדה שהיכרתי. כל האמונה הזאת בניסים היתה הרי חלק מעולמו.

 

ירון סחיש: הוא ראה עצמו כשליח אלוהים?

 

יהודית שדה: כן. הוא בפירוש חשב עצמו לשליח אלוהים, חשב עצמו לנביא, שאלוהים מנהל את חייו בהתאם לרצונו האלוהי. הוא ראה בדבריו שליחות, רצה שגם עוזרות בית יקראו את ספריו. התבטא לא פעם שיש בו חלק אלוהי, ושהזעם שלו הוא זעם אלוהי.

 

ירון סחיש: איך נודע לך על מחלתו?

 

יהודית שדה: זה סיפור מדהים, מזעזע. היה לו חבר, יהושע אלדר, חבר הנפש היחיד שלו, ששמר איתו על קשר כל ימי חייו. יהושע למד בבצלאל, גבר נאה שבחורות התמוטטו עליו, רצה להיות צייר, נכשל, והיה לארכיטקט בתל-אביב.

יהושע צלצל ואמר: "מצאו סרטן אצל פנחס ואנחנו מסתירים את זה ממנו."

אמרתי לו שלדעתי לפנחס שדה צריך להגיד את האמת. אולי יש לו מה להגיד דווקא במצב כזה.

המדהים הוא שיהושע, ששדה אהב אותו אהבת נפש, שבר חודש לאחר-מכן צלע, עשו לו צילום ומצאו אצלו גידול בריאה. ניתחו אותו והוא אמר: "אני חייב להיות בריא כדי לעזור לפנחס."

לפני חצי שנה הוא נפטר.

כשגילו לפנחס את האמת על מחלתו הוא שכב חודש עם הפנים לתקרה ולא זז. בתחילה לא ידעתי בדיוק מה מצבו והסברתי לו שיצטרך לעבור ניתוח. הוא השתולל. מאוחר יותר הבנתי שאין מה לנתח. הקרנות היו אולי מאריכות את חייו בכמה חודשים, אבל תוך סבל נוראי. הוא התחיל לקרוא [בנושא] והחליט שהוא לא עובר הקרנות ולא כימותיראפיה. לפני כשבוע הוא היה אצל חברתו בצהלה והרגיש חנק עם חום גבוה. במיון באיכילוב הוא הרגיש הלם ולא הסכים להתאשפז שם. עשיתי לו פיזיותיראפיה ואדים להקלת הנשימה. רחצתי וגילחתי אותו. הוא אמר: "הידיים הטובות של יהודית, מרגישים אותן."

כשראיתי שהוא עומד להיחנק בבית, הזמנתי את רובי, החוזר בתשובה, שהסיע אותו להדסה עין-כרם, אבל קודם-כל הכניס אותו בדרך לרבי, למרות מצבו. הרופאה שלו בהדסה אישפזה אותו מיד, עם חדר לבד. היא לא רצתה לשבור את אשליותיו, ונתנו לו מורפין וסטרואידים, שחיזקו אותו. פתאום הוא התחיל לדבר ונהיה עליז. נפרדנו בנשיקות, ואחרי שבוע הוא נפטר, מוות שקט מתוך שינה. לפני שנפרדנו הוא עוד הספיק לומר לי: "אולי אני אקנה בית עם אדמה. בית כפרי עם פרחים וגינה." זה היה חלומו...

 

ירון סחיש: מה נישאר בך מפנחס שדה?

 

יהודית שדה: בזמן הלווייה אמרה לי חברה כי פנחס שדה לא היה גבר שניתן היה לחבק אותו, להניח את הראש בחיקו. אבל בשעות הקשות הוא ידע לעודד. כשהיה נכנס לשיחה עם מישהו הוא היה בעל כוח מיוחד. חשת הקלה גדולה, עידוד, ויצאת אדם אחר.

הוא אמר: "לא חשוב כמה סבל אדם עובר, החיים קדושים. באנו לעולם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות ואיך לפעול."

הוא שנא אנשים שנהנים ומבלים, לנשים הנישאות לעשירים בצפון תל-אביב הוא קרא "פרות הבשן". כמה שהוא היה קשה, אכזרי ולפעמים סאדיסט – היה בו רוך, וסבל של אנשים דיבר אליו והוא היה יכול להזדהות איתו.

לעיתים עלה בי צער, שאם הייתי איתו בזמן מחלתו, הוא לא היה נופל לידי האנשים שהשתלטו עליו, לא היה נפטר ונקבר בודד וערירי כל-כך. היו לי רגעי שינאה לצד הערצה ואהבה. הוא היה הידיד היחידי שיכולתי להרים טלפון אליו ולהגיד איך אני מרגישה. החיים שלי עם פנחס שדה נתנו לי להבין את עצמי טוב יותר, הוא העניק לי כוחות פנימיים וחיזק אותם. עכשיו אני מרגישה בודדה בעולם.

 

*

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: השיחה "בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור – החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה" נדפסה במקומון "ירושלים" ב-4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה. היא מתפרסמת כאן [בספר] ברשותו האדיבה של ירון סחיש ובהסכמתה המלאה של יהודית שדה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* יהודה דרורי: אהוד, בהקשר לטענתו של  ברק טפר [גיליון 888]. קיבלתי מיספר טיעונים נגד התעודה הביומטרית וכולם כאחד לא מתייחסים לחשיבותה הרבה בתרומה לביטחון ולכלכלת המדינה, אלא לכך שמישהו חלילה יגנוב להם את תווי פניהם... ולמאגר וירטואלי שאליו אולי יצליחו לפרוץ... וזאת כאשר לכל בנק יש מאגר של מיליוני אזרחים, לחברת חשמל, לחברות הסלולריות, לבזק, ל"יס", ל"הוט", ולכל חברות כרטיסי האשראי – לא שמעתי מישהו מהמתנגדים פוחד מפריצה למאגרים אלו ששם ישנו מידע רב יותר על כל אזרח...

כמו שציינת, אהוד, אין כל ערך למערכת תעודות ללא מאגר... חבל שיש אנשים כל כך מוגבלים בחשיבתם, אבל כשזה מגיע לאפשרות לקבל דרכון ביומטרי – המקל עליך מאוד בחו"ל – הם ירוצו להשיג אותו מבלי לפחד מפריצה ל"מאגר"...

 

* ברכות למועמד לראשות הממשלה אביגדור ליברמן על זיכויו המלא גם במשפט ה"קטן" – והפעם מבלי שעד תביעה נעלם, איבד את זיכרונו או התאבד. זהו ניצחון גדול למלחמה בעולם הפשע של הפרקליטות!

 

* בהודעה חריפה שפרסמה אתמול, הֵצרה יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ', על הזיכוי ואמרה כי "ההפסד כולו של הציבור אשר נותר עם אדם מושחת בעמדת מפתח." יחימוביץ' הוסיפה כי "לא יתכן שאדם ששיבש חקירה מעבר לים, חקירה שהושקעו בה מיליונים, לא גילה לשום גורם שמקורבו, שאותו גם קידם, שיבש את אחת החקירות החשובות והיקרות בישראל. ממילא סעיף האישום נראה על פניו כמו טיפה בים אחרי פרשת חברות הקש, שבהן עד אחד נפטר בנסיבות מסתוריות, עד אחד התאבד ועדה נוספת איבדה את זיכרונה, חשבונות עלומים, חברים מפוקפקים ודמי ייעוץ מוזרים בפרשת האי היווני, כל אלה לא הבשילו לכדי הליך משפטי."

יחימוביץ' אמרה עוד כי שחיתות ציבורית "אינה נופלת מחומרתה של שחיתות פלילית וכאן מדובר באדם מושחת. אני קוראת ליועץ המשפטי לממשלה להורות לפרקליטות להגיש ערעור. אסור להשאיר פרשה כה חמורה בלא שנהפכה בה אבן על אבן ובמיוחד שעה שעל העובדות הקשות אין מחלוקת. טענותיו של ליברמן כי נטפלים אליו הם זעקת הקוזאק הנגזל. מי שעבר עינוי דין היו המשטרה, הפרקליטות, ובתי המשפט שבהם התעלל במשך שנים ארוכות ורדף את חוקריהם הטובים ביותר." ["הארץ" באינטרנט, 6.11.13]

 

* ראש העיר החדש הוא ביל דה־בלאזיו הביזארי – הניו יורקים עוד יתגעגעו לבלומברג...  כמו המצרים למובאראכ. זיכרו מה שאנו כותבים כאן. הפשע יחזור להשתולל ברחובות העיר.

 

* במצוות שר החינוך ח"כ הרב שי פירון אנחנו מציעים את עצמנו בתור מדריך רוחני לבתי ספר בישראל, גם בחינוך הממלכתי דתי. נוכל לקרוא עם התלמידות והתלמידים שירים מתוך ספרנו "50 שירי מתבגרים" וגם לדון עימם בספרינו "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי" ו"מסעותיי עם נשים" – ספרים שיכולים להשפיע על התלמידות והתלמידים לא פחות מביאליק ומרועי חסן. בכך נתרום להדרכה הרוחנית החילונית שלהם, זאת כאיזון להדרכה התורנית הרבנית ששר החינוך משפיע עליהם מתקציביו – אבל נבקש שקודם יְבטחו בכל בית-ספר את המורות מפני התעלפות בעת קריאתנו בכיתה, וכן שיהיה להן ניסיון בוגר כלשהו בתשמיש מיטה.

 

*

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

 

*

גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר

שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –

וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי

שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד

לְבָנָה –

כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע

שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ

בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי

שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִָּּתה

וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –

וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל

כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה

וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –

מְכַשֵּׁפָה!

 

*

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

 

[מתוך ספרו לנוער של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים"]

 

* מכובדי, הנדון: בריונות פרלמנטארית. שודר אתמול, 4 בנובמבר "בערוץ הכנסת", דיון על היתר עליית יהודים להר הבית. נחרדתי והתקוממתי נוכח התגובה הבוטה והבריונית של חברי הכנסת הערבים (טיבי, זחאלקה ואחרים) שפרצו בצעקות פרועות "אתם לא תעלו" והשתיקו את כולם. האם זה הכבוד שרוחשים חברי הכנסת האלה למדינת ישראל ולמוסדותיה? איך זה שמיעוט ערבי יכול להשתלט באלימות מילולית על בית הנבחרים שלנו ולהביע דעות אנטישמיות? האם אלה הפרטנרים שלנו לדו-קיום ולשלום? נורא ואיום. האם אין למדינת ישראל אמצעים לקרוא אותם לסדר? אכן כבד המחיר של הדמוקרטיה בכל מחיר.

בכבוד רב,

משה כהן

 ירושלים

 

* כמה יודעים כיום כי לימוד התנ"ך כמקצוע בבתי ספר החל רק עם התקופה הציונית? קודם לא היה קיים כלל מקצוע כזה – שבו לומדים את ספר הספרים כספר היסטורי לאומי של העם היהודי. ואכן עד היום אנחנו המקום היחיד בעולם שבו לומדים בבתי הספר את התנ"ך לא רק כמקצוע אלא גם בשפתו המקורית – עברית!

אבל יש סיכוי שבקרוב יבטלו את לימוד התנ"ך כי הוא כבר לא מעניין כמעט אף אחד. אולי רק אביגדור ליברמן קורא בו לפעמים.

 

* דובר ערבית: הכיתוב הנכון של שם הנשיא האמריקאי הנוכחי הוא בראכּ. דהיינו, יש לו שני שמות מוסלמיים: בראכּ וחוסיין. אין פלא, אביו הביולוגי היה מוסלמי שהאמין בקומוניזם, אימו הלבנה היתה קומוניסטית מוצהרת שונאת לבנים, ואביו המאמץ היה מוסלמי מאינדונזיה, שם בראכּ הצעיר הלך למדרסה. התשקורת כרגיל לא רוצה שתדעו, אז כתבו את שמו ברק, בכוונת מכוון.

 

* בשידור חי בטלוויזיה טען ח"כ יצחק בוז'י הרצוג כי אביו וסבו של ג'ון קרי היו קתולים ואין לשר החוץ האמריקאי בעברו שום מוצא יהודי.

בדקנו בוויקיפדיה: קרי גדל כקתולי, אולם סבו וסבתו מצד אביו, פריץ ואידה כהן, היו יהודים ילידי העיירה בניש בצ'כיה, אז בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1896 עברו בני הזוג לווינה, ובשנת 1900 החליטו לשנות את שמותיהם לפרדריק ואידה קרי (קרי הוא שם אירי במקור) ולהסתיר את שורשיהם היהודיים. לפי סיפור שמסופר במשפחה השם קרי נבחר באקראי, כאשר עיפרון שהטילו הסב וקרובי משפחתו על מפה בתוך אטלס נפל על מחוז קרי באירלנד. ב-1901 המירו את דתם לנצרות קתולית, ב-1905 היגרו לארצות הברית. הסב התאבד ב-1921 עקב הסתבכות עסקית.

עכשיו בקש סליחה, ח"כ הרצוג, מאותו חבר כנסת שפגעת בו בבורותך והצגת אותו כגְ'לובּ עם-הארץ חובש כיפה מ"הבית היהודי".

 

* מעניין שגורל דומה היה גם למריה יאנה רבלובה, שנולדה בפראג, גודלה כקתולית על ידי הוריה, שהמירו דתם מיהדות כדי לברוח מרדיפות. שמה הנוסף "מדליין" היה גירסה צרפתית ל"מדלנקה", כינוי צ'כי שסבתהּ נתנה לה. מדליין אולברייט אימצה את השם החדש כשלמדה בבית ספר שוויצרי.

רבים מקרוביה היהודיים בצ'כוסלובקיה של שרת החוץ האמריקאית נספו בשואה, ביניהם שלושה מסביה שנרצחו באושוויץ. למרות זאת היא אמרה שנודע לה על מוצאה היהודי רק בבגרותה. [מתוך ויקיפדיה].

אתם מאמינים לה?

איזה גורל! ממש כמו בתקופת האנוסים בספרד! וחסר רק שסבתא של קונדוליסה רייס היתה יהודייה אתיופית או קוצ'ינית!

לפחות במזכירת המדינה לשעבר הילארי קלינטון, המועמדת להיות הנשיא הבא של ארה"ב – לא דבק שמץ מוצא שחור או יהודי.

 

* האו"ם מעריך כי 9.3 מיליון מאזרחי סוריה, כ-40% מאוכלוסיית המדינה, זקוקים לסיוע הומניטרי אחרי יותר משנתיים וחצי של מלחמת אזרחים. נציבת האו"ם לעניינים הומניטריים, ואלרי אמוס, אמרה כי "המצב בסוריה ממשיך להידרדר במהירות" בדיווח לחברות מועצת הביטחון. לפי הערכות האו"ם, 6.5 מיליון מתוך 23 מיליון סורים נעקרו מבתיהם ושוהים במקלטים או מחנות זמניים בתוככי המדינה. בכל הנוגע להתפרצות הפוליו אמרה אמוס כי באזור דיר א-זור אובחנו בחודש האחרון 22 ילדים משותקים, 10 מהם בוודאות כתוצאה מהמחלה. מניין ההרוגים הרשמי במלחמת האזרחים הסורית נותר ללא שינוי, ונאמד בכ-115,000. ["הארץ" באינטרנט, 4.11.13].

 

* שני ראשי מפלגות בישראל קבעו פגישת הודייה ליד הכותל. האחד על שכבר יצא מהכלא והשני על שלא הוכנס אליו.

 

* לסופר הנידח, שלום רב, תגובה לאלי מייזליש "היום שבו יתברר לכולם שאין אלוהים" – מד"ר מיכה גודמן למדתי כי האדם אינו מסוגל להתגבר על תחושת פחד אחת, זו הנובעת מאי הוודאות. בכדי להתגבר על אובדן העשתונות הזה, יש אנשים הבונים לעצמם אלילים ומשתחווים להם, ויש אחרים, המאמינים באלוהיו של אברהם אבינו. אנו חיים היום בתקופה בה המדע מאשש מילה במילה את תיאור בריאת היקום המתוארת בחמשת הפסוקים הראשונים של חומש בראשית. זו ההוכחה הניצחת לקיומו של בורא העולם ולכך כי: משה אמת ותורתו אמת. 

בכבוד רב,

אלכס לכיש

 

אהוד: מי זה ד"ר מיכה גודמן? לאחרונה אני כבר לא כל כך בטוח שאני – אני, ורציתי להתייעץ איתו על כך.

 

* בימים אלה סיים אהוד בן עזר את כתיבת "והארץ תרעד", סאגה ארצישראלית המתרחשת בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט. בן עזר החל לכתוב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, כבר לפני כ-40 שנה, וחלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978.

הסאגה עתידה אולי להיות גולת הכותרת של יצירתו, שכמובן אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים – ולכן היא גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת", כי היא לא תעבור שום עריכה, לבד מזו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס.

ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה – תאריך שאיש בעיר פתח-תקווה היום אינו מציין אותו וכנראה גם לא זוכר, [גם לא את נכדו של החורש, מי שכתב אי-אלו ספרים היסטוריים ובידיוניים על המושבה].

 החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

נשים וגברים שנגעלו מ"מסעותיי עם נשים" של בן עזר – עלולים לחוש בחילה צניעותית עזה גם למקרא "והארץ תרעד".

 

* משלחת רמת דרג מהפרקליטויות ברוסיה ובבלורוס עתידה לבוא להשתלמות אצל התביעה הכללית ומערכת השפיטה בישראל, זאת לאור תוצאות המשפט המוצלח של האזרח הרוסי-לשעבר איווט ליברמן. את הוצאות המשלחת יממנו אוליגרכיים מרוסיה וממדינות בריה"מ לשעבר. הם ידונו גם באפשרות שהשר הזכאי, שינווט מעתה את ממשלת ישראל, יעמוד יום אחד בראשה, וידונו גם כיצד כל זה ישפיע על הטיפול המשפטי בחברות ייעוץ וקש – וזאת בהסתמכות על דברי הנביאים בתנ"ך.

 

* אהוד היקר, אלי מייזליש מייחל ליום שאנשים ייווכחו שאין אלוהים ("היום שבו יתברר לכולם שאין אלוהים", "חדשות בן עזר" 888). בזמנו פרסמתי ספר בשם "התנ"ך – כף החובה" (1986), בו תיארתי את חוסר ההיגיון שבאמונה המסתמכת על "כתבי הקודש", ואת גודש השקרים שכתבים אלה מלעיטים את המאמינים.

מילא שאמנון יצחק פרסם קלטת בה אני מופיע כשטן – זה מובן, ואפילו מתקבל על הדעת. כנ"ל לגבי תגובת ש"ס שדרשו במפגיע שיפטרו אותי ממשרתי כמפקח במשרד החינוך – גם זה מובן מאליו – אבל באותם ימים היה שר החינוך יצחק נבון המפא"יניק, והוא כינס ועדת הדחה, ועשו לי נו נו נו גדול. אז היה העולם קצת יותר שפוי – והיום?!

אין סיכוי להתפכחות האנשים מן האשליה שיש מי שמסדר את העולם ומנהל את ההיסטוריה. המצב  הולך מדחי אל דחי.

שלך,

משה גרנות

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל