הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 842 למוצאי חג השבועות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בסיון תשע"ג 16 במאי 2013

עם הצרופות: 1. עטיפת הרומאן החדש של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים". 2. עטיפת "מפת הַנַּכְּבַּה" מטעם ארגון "זוכרות" שניתן להשיגה בחנות של מוזיאון גוטמן לרגל התערוכה הפלסטינית הנערכת בו לזכר ה"נכבה" שהיא השואה שהמטנו על הפלסטינים ב-48'.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רַב-סֶרֶן בֹּעַז כּוֹתֵב מִכְתָּבִים לְסַמֶּלֶת רוּת. // ד"ר יואל רפל: שבועות – חג מתן תורה? // עמוס גלבוע: המעמידים את ההרתעה הישראלית במבחן. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: גורי וקדישאי: צעירים בני 90. // איליה בר-זאב: 1. ירוֹק מְשַׁכֵּר. 2. אדמונית החורש. // עמוס גורן: חוף מוכה סער. // אורי הייטנר: 1. רשמי מפגש עם חיים גורי. 2. בית הספר ללימודי השקר. // אלוני זמורה: שיח ירושלמי. // אלי ניסן: אשכול של פעם. // שלמה נקדימון: מודה ומברך בשם מקבלי הפרסים ותעודות ההוקרה מטעם נשיא המדינה וראש הממשלה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם.// מנשה שאול: גז ישראלי לטורקיה. [ציטוט]. // אלי מייזליש: הבה ונדייק במיספרים. // המושבניק נצר שמיר: הַקימו  קול צעקה והורידו את הטפילים  מעלינו! – מכתב ליאיר לפיד. // מתי דוד: האם הקיצוץ התקציבי יוביל לפיצוץ חברתי?  // אהוד בן עזר: "שלוש אהבות", פרק עשרים ושניים, "הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה. // ממקורות הש"י // אהוד בן עזר: רשימת הספרים לקראת שבוע הספר המתחיל ב-5 ביוני.

 

גיליון 842 הוא האחרון לפני שהמערכת יוצאת לפגרה עד סוף חודש מאי בערך, שבמהלכה ינקו הפועלים הסיניים הקטנים את צינורות האינטרנט שקיבלו כבר ממש הסתיידות עורקים [הצינורות] בגלל כמות השטויות העצומה שמועברת בהם.

 

* * *

יוסי גמזו

רַב-סֶרֶן בֹּעַז כּוֹתֵב מִכְתָּבִים לְסַמֶּלֶת רוּת

 

דֹּאַר צְבָאִי לֹא הַרְחֵק מִבֵּית-לֶחֶם, עֵת קְצִיר שְׂעֹרִים בִּשְׂדוֹתֶיהָ,

שֵרוּת מִבְצָעִי בְּסִיוָן לֹא נוֹרְמָלִי כְּשֶגֶּשֶם חָרְפִּי בְּהֶחְלֵט

מַקִּיש עַל גַּגּוֹ שֶל הַגִּ'יפּ כְּמוֹ קְלִידַת אֶצְבָּעוֹ שֶל פְּסַנְתְּרָן דֵּי צִיוִילִי          

שֶהוּא, בְּגִיּוּס מִלוּאִים כָּאן, מַרְבִּיץ מִין סְטָקָטוֹ מוּזָר בְּמַכְשִיר-

הַמּוֹרְס הַיָּשָן שֶמִּזְּמַן כְּבָר אֵינוֹ בְּשִמּוּש בְּשוּרוֹת חֵיל-הַקֶּשֶר

וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא חוֹזֵר וְנִדְרָש לוֹ כְּמוֹ הֵד הָרוּחוֹת בֵּין הָרֵי

מוֹאָב לַסִּפּוּר הָעַתִּיק עַל הַשִיקְסֶה הַהִיא שֶאָמְרָה לַחוֹתֶנֶת

שֶלָּהּ: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי."

 

רָכוּן עַל הַהֶגֶה בַּגִּ'יפּ הַמֻּצְלָף בְּאוֹתָהּ רֶקוֹנְקִיסְטָה שֶל חֹרֶף

רַב-סֶרֶן (מיל.) בֹּעַז כּוֹתֵב מִכְתָּבִים לְסַמֶּלֶת אַחַת וּשְמָהּ רוּת,

פְּקִידָה חֲמוּדָה בְּמַטֵּה-הָאֻגְדָּה בֵּין חַלְחוּל לְחֶבְרוֹן, לְמוּל רֶכֶס

הָרֶיהָ שֶל אֶרֶץ מוֹאָב הַנּוֹשֶמֶת קְדוּמִים בְּלֵילוֹ שֶל סִיוָן:

 

אֵין לִי הַרְבֵּה מָה לִכְתֹּב לָךְ מִלְּבַד הַדְּבָרִים שֶהַיָּד עוֹד חוֹשֶשֶת

לִ ת כְתֹּב וְהַלֵּב מִתְפַּלֵּא עַל עַצְמוֹ שֶעוֹד לֹא הִתְבַּגֵּר מֵהֶם כְּלָל,

עֲדַיִן אֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּלֵּילוֹת בְּמִקְרֶה שֶאֵינֶנִּי כּוֹנָן כָּאן

מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם הַפְרוֹיְדְיָאנִי הַהוּא

עַל הַגֹּרֶן הַהִיא

וְהַשְּאָר.

 

בִּפְרָט עַל הַשְּאָר: בַּצַּמּוֹת שֶלָּךְ, רוּתִי, עָמַד רֵיחַ טַל וְשִבֹּלֶת,

רֵיחַ שֶל קְצִיר שְׂעֹרִים וְכַדּוּר הַיָּרֵחַ הִזְכִּיר לִי שָם שָד.

אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם מִשְתַּטֶּה בֶּנְאָדָם בְּגִילִי וְהוֹפֵךְ גַּ'חְש רוֹמַנְטִי?

אֵיךְ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת מִתְחַפֶּשֶׂת לְפֶרֶק תָּנָ"ךְ?

 

בֵּינְתַּיִם אֲנַחְנוּ וְהֵם עוֹד טוֹבְלִים אֶת פִּתָּם וּפִתֵּנוּ בְּחֹמֶץ

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק ב' בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה שֶעַל שְמֵךְ, וְקוֹצְרִים,

רַק שֶהַפַּעַם קוֹצְרִים בְּמִקְלָע אוֹ רוֹבֵה הַ"תָּבוֹר" וְכָל בֹּקֶר

שִׂנְאָה מִסְתַּכֶּלֶת בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ

וְשוֹאֶלֶת:

הֲזֹאת נָעֳמִי?

 

שוּם פִּתְרוֹנוֹת הוֹקוּס-פּוֹקוּס עוֹד לֹא הֻמְצְאוּ וְכֻלָּנוּ עֲדַיִן

שְקוּעִים עַד צַוָּאר בְּמִלְכּוּד כַּף-הַקֶּלַע בְּלִי אוֹר בְּשוּם קְצֵה מִנְהָרה,

מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בְּפַטְרוֹל בִּסְבִיבוֹת מַחֲנֵה-הַפְּלִיטִים שֶל דָהֵישָה

הוֹדְפִים אֲבָנִים שֶל שַבַּאבּ טְרוּף-שִׂטְנָה הָרוֹגֵם אוֹתָם כְּמוֹ אֶת עָכָן,

בָּהּ-בַּשָּעָה מַטְעִימִים בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה הַזְּרוּקִים לְעֶבְרֵנוּ

כִּי אֵין כָּאן עִם מִי לְדַבֵּר וְאוֹיְבֵינוּ רוֹצִים אֶת כֻּלָּנוּ בַּיָּם.

אֲנִי, כַּיָּדוּעַ לָךְ, חֵרֶף הַרְבֵּה שֵרוּתֵי מִלּוּאִים שֶעָשִׂיתִי

שָנִים בַּשְּטָחִים (וַעֲדַיִן עוֹשֶׂה) בִּמְסִירוּת שֶל אֶזְרָח נֶאֱמָן,

בְּשוּם פֶּרֶק-זְמַן לֹא הָיִיתִי בְּעַד הַכִּבּוּש שֶמִּלְכֵּד אֶת כֻּלָּנוּ,

אַךְ כְּלָל לֹא הִשְלֵיתִּי עַצְמִי, לִשְנִיָּה, שֶשִּׂטְנַת יִשְמָעֵאל לְיִצְחָק

הֵחֵלָה עִם גַּל זֶה שֶל הִתְנַחְלֻיּוֹת וְתֶחְדַּל אִם כֻּלָּן תְּפֻנֶּינָה

(כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים הֲרֵי מָה שֶאֵרַע עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵיהֶן: בְּתַרְפָּ"ט

וְכָךְ בְּתַּרְצָ"ו וּבִפְלֹש הֲמוֹנֵי גְּדוּדֵיהֶם בְּתָשָ"ח לִגְבוּלֵינוּ)

אֶלָּא מִשּוּם שֶעִם כָּל הַסִּימְפַּתְיָה שֶיֵּש בִּי לְמִי שֶבָּנָה

בְּאַהֲבַת-הָאָרֶץ הַכֵּנָה שֶלּוֹ אֶת חֶבֶל-

מִתְנַחֲלֵינוּ בְּרֻבָּם שֶל הַשְּטָחִים מִחוּץ

לַקַּו הַיָּרֹק, אַךְ בְּלִי שוּם הֲבָנָה לַסְּצֶנַרְיוֹ הַגֵּאוֹ-פּוֹלִיטִי

שֶל מָה שֶקּוֹרֶה כָּאן בֵּינָם וּבֵינֵינוּ וְאֵיךְ הוֹפֵךְ פְּלוֹנְטֶר לִסְבַךְ –

אֵין לִי אֲפִלּוּ פְּרוֹמִיל שֶל סָפֵק שֶשְּׂכָרָהּ, אִם בִּכְלָל, שֶל תְּפִיסָה זוֹ

(תְפִיסָה תַרְתֵּי מַשְמָע: גַם מְדִינִית גַּם נַדְלָ"נִית)

בָּטֵל בְּשִשִּים מוּל נִזְקָהּ הַכּוֹסֵס בִּלְכִידוּת אֻמָּתֵנוּ שֶלָּנוּ

כִּנְחִיל שֶל טֶרְמִיטִים: הַקֶּרַע, הַשֶּסַע –  שֶהֵם, כְּמִלְחֶמֶת-אַחִים,

פִּסְגַּת חֲלוֹמָם הָרָטֹב שֶל שׂוֹנְאֵינוּ שֶרַק מַמְתִּינִים קִצְרֵי-רוּחַ

לְכָךְ שֶמְּלַאכְתָּם שֶל אוֹתָם "צַדִּיקֵי" חִיזְבַּאלְלַהּ וְחָמָאס תֵּעָשֶׂה  

בְּעֶצֶם יָדֵינוּ מִבְּלִי שֶנַּזְכִּיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְעַצְמֵנוּ

אֶת לֶקַח שִׂנְאַת-הַחִנָּם שֶחָרְבָה בּוֹ צִיּוֹן בִּימֵי בַּיִת שֵנִי.

 

זֹאת –  בְּנוֹסָף לָעֻבְדָּה הַהִיסְטוֹרִית שֶעֶצֶם דֻּגְמַת צְמִיחָתֵנוּ

בָּאָרֶץ הַזֹּאת מִיִּשּוּב כְּבוּש-מַנְדָּט לְיֵשוּת רִבּוֹנִית עַצְמָאִית

הִצְמִיחָה, כְּדֶרֶךְ אוֹתוֹ הַחִקּוּי-שֶמִּתּוֹךְ-הִתְחָרוּת שֶלִּמְדָּנוּ

אַחַד הָעָם הַטּוֹב וְהַזָּקֵן, גַּם אֶת כְּמִיהַת

שֹוֹנְאֵינוּ-דוֹדָנֵינוּ לְהֶגְמוֹנְיָה גֵאוֹגְרָפִית

וּסְטָטוּס לְאֻמִּי מִשֶּל עַצְמָם וְאֵין מוֹצָא

אַחֵר מִלְּבַד פְּשָרַת דּוּ-קִיּוּמָם שֶל שְנֵי עַמֵּינוּ

שיֵּאַלְּצוּ כָּאן לְוַתֵּר, בִּכְאֵב אַךְ בִּתְבוּנָה,

עַל שְתֵּי אוּטוֹפְּיוֹת-שָוְא מְשִיחִיּוֹת בְּלִי שוּם "יַחְלֹקוּ"

שֶל זֶה אוֹמֵר: "כֻּלָּהּ שֶלִּי" וְזֶה: "כֻּלָּה שֶלִּי".

כָּל זֶה חוֹזֵר וּמוֹכִיחַ כִּי אֵין, לֹא לָהֶם וְלֹא לָנוּ, בְּעֶצֶם,

דֶרֶךְ אַחֶרֶת  –  אִם אֵין רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ לָעַד –

אֶלָּא לִפְעֹל כָּאן לְדוּ-קִיּוּמָן בְּשָלוֹם זוֹ מוּל זוֹ שֶל שְתֵּי אֵלֶּה,

שְתֵּי יֵשֻיּוֹת שֶיִּבְנוּ מֵאוֹתָן אַבְנֵי-קֶלַע גְּשָרִים, לֹא חוֹמוֹת.

 

רוּתִי שֶלִּי, אֵין אֶצְלֵנוּ וְלוּא גַם שוֹחֵר-מִלְחָמוֹת אֶחָד, nada,

אַךְ אִיש לֹא יוּכַל לְהַבְטִיחַ כִּי זֹאת

תִּהְיֶה, יַלְדָּה קְטַנָּה, הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה.

גַם אִיש לֹא הִבְטִיחַ, שֶלֹּא כַּכָּתוּב בּוֹ בַּשִּיר הַיָּפֶה אַךְ הַלֹּא רֵאָלִיסְטִי

יוֹנָה, עֲלֵה-זַיִת וְשֶקֶט בַּבַּיִת וְשֶנִּזְרַע בַּאֲדָמָה דָגָן בִּמְקוֹם קְבָרִים

כִּי מִסְּבִיבֵנוּ הָאִסְלָאם הַפוּנְדָּמֶנְטָלִיסְטִי מַכְרִיז גְּלוּיוֹת עַל תָּכְנִיּוֹת הַהַשְמָדָה שֶלּוֹ

וְכָל הַפְּצָצִיפִיסְטִים עִם טִילֵי קָסָאם בָּלִיסְטִים קוֹרְאִים לִמְחִיקָתֵנוּ, בְּגִ'יהָאד, מִן הַמַּפָּה.

כָּכָה שֶאִם לֹא יֵרֵד גַּם לָהֶם וְגַם לָנוּ וְעוֹד בְּיָמֵינוּ

אוֹתוֹ הָאֲסִימוֹן הַמִּתְעַקֵּש מִזֶּה שָנִים

לְהִתָּקַע בֵּין שְתֵּי קִיצוֹנֻיּוֹת חוֹסְמוֹת כָּל דֶּרֶךְ

לְמַשֶּהוּ אַחֵר מִן הָאִינֶרְצִיָּה הַזֹּאת

נוֹסִיף כְּמוֹ בְּרִיצַת אָמוֹק שֶל מִתְאַבְּדִים לָדַעַת

הֵם וַאֲנַחְנוּ כָּאן לְהֵהָרֵג וְלַהֲרֹג.

 

בֵּינְתַיִם אֲנִי מְתַחְזֵק אֶת שִגְרַת אִמּוּנֵי הַפְּלוּגָה עִם הַחֶבְרֶה,

אוֹכֵל מָנוֹת שֶל קְרָב וְנֶאֱכַל גַּעֲגוּעִים

אֶל שְתֵּי הַצַּמּוֹת הַקְּלוּעוֹת שֶלָּךְ כְּמוֹ שְתֵּי חַלּוֹת שֶל שַבָּת, וְהָעֹרֶף

הַצַּח הַזֶּה שֶאֲנִי מֵת לִהְיוֹת אַלּוּף פִּקּוּד

הָעֹרֶף שֶלּוֹ וְלַחְלֹם שֶאִם אַתְּ וַאֲנִי עוֹד נִבְנֶה לָנוּ בַּיִת

עַל שְׂפַת הַר-הַגַּעַש שֶל שְׂדֵה-מְרִיבָה זֶה שֶקֵץ הַמִּלְחָמוֹת בּוֹ אֶת הָרֹעַ יַאֲבִיד

נַקְרִיא לִילָדֵינוּ בְּכָל מְאֹדֵנוּ מִתּוֹךְ מְגִלַּת רוּת אֶת הַיָּפֶה שֶבֵּין פְּסוּקֶיהָ:

"וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד אֶת יִשַי וְיִשַי אֶת דָּוִד..."

 

 

* * *

ד"ר יואל רפל

שבועות – חג מתן תורה?

מבין שלושת הרגלים, חג השבועות הוא יוצא דופן. זהו החג הקצר ביותר, יום אחד בלבד (בחו"ל יומיים); בספרות ההלכה כמעט שאינו נזכר, וב'שולחן ערוך' מוקדש לו סימן אחד קצר, ואף הוא כחלק מהלכות חג הפסח. ניתן לראות בו 'מיני חג'.

במקורות השונים ניתן למצוא שבעה שמות לחג: חג השבועות, חג הקציר, חג הביכורים, חג מתן תורה, עצרת, חג החמישים ויום הקהל.

מבין שבעה השמות, רק שלושה נזכרים בתורה: חג הקציר (שמות כג, טז),יום הביכורים (במדבר כג,טז), וחג השבועות (דברים טז,טז). שאר השמות ניתנו בתקופות מאוחרות, בעיקר בימי הבית השני ואחריו. עובדה מתמיהה היא, שהשם חג מתן תורה כלל אינו נזכר בתורה. מאליה עולה השאלה, מניין צץ ונדבק שם זה לחג השבועות?

זאת ועוד, כל אחד משלושת השמות שבתורה מציין את אחד ממאפייניו של החג. חג הקציר מציין את מהותו של החג, יום הביכורים מציין את אופי חגיגתו, חג השבועות מציין את אופן קביעת מועדו.

על ההבדלים בין שלושת הרגלים היו חסידים נוהגים לספר. בחג הסוכות הנמשך שבעה ימים אתה אוכל מה שאתה רוצה אך לא בכל מקום שאתה רוצה (אוכלים בסוכה), בפסח, הנמשך גם כן שבעה ימים,  אתה אוכל בכל מקום שאתה רוצה אך לא כל מה שאתה רוצה (כשר לפסח), בשבועות, הקצר ביותר, והנמשך יום אחד בלבד, אתה אוכל מה שאתה רוצה בכל מקום שאתה רוצה.

 

מהותו של החג

חג הקציר – מהותו של החג הוא היותו 'חג חקלאי'. השם 'חג הקציר' מבקש לציין את מועד הסיום של עונת קציר החיטה והשעורה בארץ ישראל. על פי התיאור המקראי (שמות לד,כב; דברים טז,י) כל זהותו של החג היא הצביון החקלאי, ללא כל התייחסות למאורע היסטורי כלשהו. בכך שונה חג השבועות מפסח וסוכות המשלבים, על פי התיאור המקראי, שני תכנים – חקלאי והיסטורי. שונות זאת בולטת יותר כאשר יודעים כי אין כל קשר בין חג הקציר וחג מתן תורה, ובשום מקום בתורה לא נמצא הקשר של החג עם מאורע היסטורי בכלל ומתן תורה בפרט. ועוד נשוב לכך.

יום הביכורים – לא חג הביכורים, כפי שהוא נקרא כעת. חגיגות הביכורים הגדולות המתקיימות לפני החג, בחג עצמו או לאחריו ביישובים חקלאיים שונים השכיחו את השם המקורי 'יום הביכורים'. "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט).מקובל לומר כי בשבועות מביאים ביכורים משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. אך לכך אין כל איזכור בתורה. הבאת הביכורים משבעת המינים היא מצווה בפני עצמה שהיו מקיימים אותה "מן העצרת (שבועות) ועד לחג (סוכות)." היו אף מקרים שהביאו ביכורים בימי חנוכה. הכיצד? הבאת הביכורים נקבעה בראש ובראשונה על פי זמן הבשלת פירות שבעת המינים. ההבשלה היתה משתנה על פי אזורי הארץ ומיני הפירות. כיוון שישנם הבדלים במועד ההבשלה ישנם הבדלים במועד הבאת הביכורים. הא בהא תליא.

זאת ועוד, ידוע שמעולם לא הביאו ביכורים לבית המקדש בחג השבועות עצמו אלא לאחריו, כיוון שברוב המקרים אין פירות שבעת המינים מבשילים לפני שבועות. נוכל להוסיף כי בקביעת מועד הבאת הביכורים היו מתחשבים גם בעובדי האדמה עצמם.

מדוע נקרא החג – יום הביכורים? מסיבה פשוטה ביותר. בחג השבועות היו מביאים לבית המקדש מנחת שתי לחם מביכורי החיטים. מטקס קטן וצנוע נבנה אירוע ששינה את כל אופיו של החג. ואולי טוב שכך. הטקס המתקיים ברוב עם נותן ביטוי לתחיית היישוב היהודי בארץ ישראל וחזרתם של יהודים לעבודת האדמה בארצם.

חג השבועות – אופן קביעת היום. מועד חג השבועות לא נזכר בתורה, וזאת בשונה לחלוטין מפסח וסוכות. ציון היום הוא בהקשר של יום חג בסיום 'ספירת העומר' – ביום החמישים. הספירה נמשכת ארבעים ותשעה ימים, שבעה שבועות מלאים, ובשעת ערב, יחסית מאוחרת, מתחיל היום החמישים שהוא 'חג השבועות'. מקור השם של החג הוא בשבעת השבועות.                                                       בספרות התנאים (מאה 2 לפה"ס – מאה 2 לספ') נזכר שם נוסף לחג – עצרת. השם הזה מוכר לנו מחג הסוכות שהיום האחרון שבו הוא 'שמיני עצרת'. חז"ל ראו אפוא בחג השבועות את היום האחרון לחג הפסח שנחוג חמישים יום קודם לכן.

 

מהו מקור השם –'חג מתן תורה'?

המעבר מחג הקציר לחג מתן תורה התרחש לאחר חורבן בית המקדש השני (70 לספ'). ראייה לכך היא שבספרי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ואף במשנה שהיא היצירה הגדולה והחשובה של דורות התנאים – בכל אלה אין אזכור ולו ברמז לקשר בין שבועות למתן תורה. המקור הקדום ביותר לכך הוא בדברי רבי אלעזר שחי במאה ה-2 לספ', והמובאים במסכת 'שבת' של התלמוד.

מכאן עולות שתי שאלות שאנסה לענות עליהן בקצרה. השאלה הראשונה – מדוע בתורה או במקור יהודי קדום אחר לא אוזכר הקשר בין חג השבועות לחג מתן תורה? בלשונו של בעל 'עקדת יצחק' (ר' יצחק עראמה): "למה לא פרשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן תורה האלוהית וקבלתה?"

השאלה השנייה – ממה נבע הצורך לשנות את אופי החג המקורי, שהיה בעל צביון טבעי-חקלאי – לחג בעל משמעות תיאולוגית?

 הקשר בין חג השבועות למתן תורה נזכר לראשונה בתלמוד ואף שם הוא שנוי במחלוקת. "בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו" (שבת פו,ע"ב). בעל 'עקדת יצחק' משיב שאכן קבלת התורה היתה במעמד הר-סיני ובתאריך הנכון של חג השבועות אלא שאין לייחד לכך תאריך מיוחד "לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים."

הרחיב על כך ר' יחיאל מיכל עפשטיין שבספרו 'ערוך השולחן' כותב כי "התורה לא זכרה עניין מתן תורה בשבועות" וכל כך למה? כיצד נמחק האירוע החשוב – "לפי שהתורה כשניתנה ניתנה לעולמי עולמים ואין לקבוע יום מיוחד בשביל זה בכל המועדים". משמעות הדברים, הקביעה כי חג השבועות הוא חג מתן תורה היא בפירוש קביעה העומדת בסתירה לכוונת התורה, שלא רצתה שייקבעו יום מיוחד עבורה. אם יש יום מיוחד, משמע בשאר הימים חשיבות התורה פחותה, וזהו בדיוק מה שלא רצתה התורה שיקרה.

בקביעת החג כיום מתן תורה אנו מתייחסים יותר לאירוע של מתן תורה ופחות, באופן טבעי, למהותו ולתוכנו של החג עצמו. על כן, כדברי אברבנאל "אין צורך לקדש יום כדי לזכור את התורה."

ממה נבע הצורך לשנות את אופי החג ומהותו? או, מדוע הפך החג, לחג מתן תורה? כיצד חג חקלאי – חג הקציר ויום הביכורים – הפך לחג היסטורי ותיאולוגי?

התשובה לכך נעוצה, בראש ובראשונה במפנה הכלכלי, בשוני הגדול בחיים היהודיים לאחר חורבן המקדש. עם של חקלאים עובדי אדמה, שהתקיימו וחיו שנים רבות מפרי אדמתם – מצא את עצמו ללא מקורות מחייה שהיה רגיל להם, ועל כן שינה במידה רבה את אורחות חייו. המרד הגדול והתחזקות שלטון רומי בארץ ישראל הביאו רבים לרדת מהארץ אל בבל ואל ארצות אגן הים התיכון. השתנה לחלוטין הנוף הטבעי והצמחי של הארץ ובעקבות זאת המבנה הכלכלי ומקור הפרנסה של היהודים שהמשיכו לחיות בה. הפגיעה בחיים החקלאיים היתה הסיבה הראשונה לשינוי מהותו של החג. אך היתה סיבה נוספת, שהתגלמה במפעלו הייחודי והחד-פעמי של רבי יוחנן בן-זכאי, שהוא לדעת הרב עדין שטיינזלץ – היהודי החשוב ביותר לאחר משה רבנו.

מה היה מפעלו? עיקרו היה מעבר החיים היהודיים מיסודות ה'תורה שבכתב' לחיים על פי 'תורה שבעל פה' (תושב"ע). אך יותר מכך, בעקבות כישלון המרד הגדול, מגבש רבי יוחנן בן-זכאי תפישה חדשה המעבירה את היהדות מדגש על חירות מדינית לדגש על חירות רוחנית, מדגש על עצמאות לאומית לדגש על עצמאות רוחנית, לימוד התורה.

כאשר לימוד התורה הוא ערך עליון יש לתת לעם יום שבו יוכלו לציין את הערך העליון החדש – זהו חג השבועות, המקבל תוכן חדש שאינו נזכר בתורה. ומכאן שהוא הופך ל'חג מתן תורה', החג המיוחד לערך העליון החדש.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

המעמידים את ההרתעה הישראלית במבחן

תקיפת הטילים האיראניים, על פי מקורות זרים, במחסנים שליד דמשק לפני כשבוע, התקבלה אצלנו  בביקורת לא מעטה. הרושם המתקבל היה שבעלי הביקורת מעדיפים שהטילים יפלו על בתי אזרחי המדינה מאשר שיתפוצצו במחסנים ליד דמשק ולא יגיעו לידי חיזבאללה.

מה אמרה הביקורת? היא קבעה שאנחנו נכנסים לריטואל הדומה לסיכולים הממוקדים בעזה, שמדובר בפעולה סיזיפית, שהעם הסורי יתאחד סביב אסד נגד ישראל, שהמורדים ייקחו הפסקה, שקיים סיכון של התלקחות אזורית; ושבכלל ישראל איבדה את ההרתעה, מכיוון שלמרות שתקפנו שיירת טילים בינואר, האיראנים והסורים לא הורתעו והמשיכו עכשיו במשלוח טילים לסוריה עבור חיזבאללה.

לדעתי אלו ביקורות מוטעות, המשקפות תפיסת עולם התוקפת כל מהלך צבאי ישראלי, והמעדיפה כמעט תמיד לא  "להרגיז" את האוייב  גם כשהסיכון ברור, ואם ניתן – גם לרצות את האויב.

 בהקשר לתקיפה, על פי מקורות זרים, ברצוני להדגיש את נושאי ההתרעה והמודיעין. ההרתעה אינה נרכשת במהלך אחד, אלא במיספר מהלכים עד שהיא משיגה את יעדה. וגם כאשר השיגה את יעדה והיריב מורתע, אין שום ביטחון שבמרוצת הזמן, בחילופי מנהיגים ומפקדים, כאשר משתנים הנסיבות ואף האינטרסים – ההרתעה לא תישחק.

ההרתעה שהישגנו מול חיזבאללה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הרתעה הנמשכת כבר כ-5 שנים, היא תוצר מובהק של מכות אוויריות ישראליות מהרגע הראשון של המלחמה. על מנת שההרתעה תהיה אמינה, היא חייבת לשדר כל הזמן ליריב שלושה דברים:

יש לי עוצמה המסוגלת לתת לך מכות רצח, אני נחוש להפעיל אותה, ויש לי מודיעין  מעולה שנמצא בתוך "חדר המיטות" שלך.

כל שלושת  המרכיבים הללו באו לידי ביטוי בפעולה האחרונה, על פי מקורות זרים.  המודיעין אינו הכול, אך הוא  הסטארטר של כל פעולה. בלעדיו הדרג המדיני המחליט מגשש כעיוור. דומני שכיום,  בעשור השני של שנת אלפיים, בעידן של דור ה-"Z", יש למודיעין תפקיד מפתח כמותו לא היה לו בעבר. הכוונה אינה למודיעין המעריך את התמונה האסטרטגית  (זה לא הצד החזק שלו, ואין לו על זה מונופול) אלא למודיעין המביא לפעולה שמייצרת מצבים אסטרטגיים. זה קורה בגלל השילוב המבצעי-טכנולוגי המרשים בין מודיעין לכוח מבצע עם חימוש מדוייק ותורת לחימה  מתאימה.

כי מה היה, לפי מקורות זרים?

לפני כשבועיים  שיגרה  איראן בחשאי רכבת אווירית גדולה לסוריה עם כמויות גדולות של טילים מדוייקים ארוכי טווח. ישראל הזהירה לאחרונה את סוריה ואיראן מפני העברת נשק מתקדם, מארבעה סוגים – לידי חיזבאללה שבלבנון, בעיקר בעקבות התקיפה בינואר. אך אלה לא שעו לאזהרות, והעמידו את ההרתעה הישראלית במבחן. אולי השתעשעו בתקווה שישראל לא תדע על כך, ותחשוש לתקוף באיזור עירוני.

הם והסורים הופתעו לחלוטין! הפעולה, לפי מקורות זרים, היתה מדודה, על פי מודיעין הכי מדוייק, בעיתוי טוב מאוד, בביצוע מעולה  שלא גרם לאבידות בנפש, ובהתנהגות מדינית נבונה, לא מתפארת, ולא מפטפטת, שזכתה ללגיטימיות בינלאומית ולשביעות רצון ממדינות ערביות.

האיראנים, הסורים וחיזבאללה מייללים, מפריחים איומים ודברי רהב; אולי יגיבו בטרור חו"ל כלשהו, אך בעיקר יצטרכו לשבת על המדוכה ולחשוב: האם להמשיך בעתיד לנסות ולהעביר חימוש מתקדם לחיזבאללה, ולהעמיד שוב במבחן את ההרתעה הישראלית?

זאת עשויה להיות  עבורם החלטה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. מה יחליטו?  כיצד תגיב ישראל אם הם יחליטו בסופו של יום לחצות את הקו האדום ולנסות שוב להעביר ללבנון נשק מתקדם?

התשובות מצויות כנראה בחיק האֵלים, ובחיקה של ממשלה ישראלית נחושה, אך שקולה וזהירה. וכמובן – מודיעין איכותי מתריע.

 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 13.5

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

גורי וקדישאי: צעירים בני 90

דור לוחמי המחתרות בטרם קום המדינה, דור חברי ה"הגנה", הפלמ"ח, האצ"ל ולח"י, סוגר שנתון תשיעי. דור מדלדל והולך, יורד מן הבמה. אלה מביניהם שעודם עימנו עד 120, שזכו לאריכות ימים, כבר חיים 65 שנה במדינה העצמאית, שלמען הקמתה לחמו – הן בגירוש הבריטים מהארץ, והן בהדיפת הפורעים והצבאות הערביים.

שניים מן הבולטים מבין הלוחמים דאז, שזכו לאריכות ימים, מציינים בימים אלה 90 שנה להולדתם: חיים גורי ויחיאל קדישאי. הראשון – חבר הפלמ"ח, בכיר משוררי ישראל כיום, שחתום בין השאר על שיר "הרעות" הקנוני-האלמותי, חברו בן כיתתו של יצחק רבין ז"ל. השני – איש בית"ר, האצ"ל ו"אלטלנה", שהיה יד ימינו של מנחם בגין ז"ל.

המאפיין את שניהם – מתינותם, הגינותם, נועם הליכותיהם, צניעותם, היכולת שלהם למצוא מסילות אל ליבות אנשי כל המחנות.

איש הפלמ"ח והמשורר חיים גורי היה מן הראשונים בשמאל, שקבע בפה מלא, ביושר, כי לא הרביזיוניסטים רצחו את חיים ארלוזורוב ז"ל ב-16 ביוני 1933 – לפני 80 שנה בדיוק. הוא כתב על כך ב"ספר המשוגע" שלו, בו הביא דברים מפי איש ה"הגנה" יצחק חנקין ז"ל, שישב בכלא עכו עם שני האסירים הערביים ושמע מהם ב-1938 וידוי ברור, כי הם שרצחו את המנהיג היהודי על שפת ימה של תל-אביב. גורי חוזר ואומר דעתו הברורה בשיחות פרטיות.

כעבור 15 שנה, ב-22 ביוני 1948, נרצח באותו מקום ממש אחד מנאשמי רצח ארלוזורוב: אברהם סטבסקי ז"ל, שכל חייו עסק בהצלת יהודים ובהעלאתם לארץ-ישראל. הפעם ידוע בוודאות מי היורים: הוא נהרג מאש חיילי צה"ל בהיותו על סיפון "אלטלנה".

יחיאל קדישאי שב ועלה ארצה על סיפון אניית האצ"ל. שב ועלה – כי כבר בגיל חודשיים עלה לראשונה עם הוריו ארצה. הוא נולד בפולין בשנה בה נולדה גם תנועת בית"ר, שאף היא תחגוג השנה 90 להיווסדה. יחיאל הוא ללא ספק בכיר חבריה. מילדות ספג את תורתו הלאומית, החינוכית והמוסרית, של ראש בית"ר, ופעל בהשראתו.

הוא כמעט יחיד בתוכנו שיכול לצטט בעל-פה שורות רבות משיריו-המנוניו של ז'בוטינסקי. גורי לעומתו יכול לצטט בעל-פה אין ספור שורות משירי נתן אלתרמן, כמובן, אבל גם משירי אורי צבי גרינברג!...

חשבון כבד יש לקדישאי עם אלה שטיבעו את ספינת העולים והנשק "אלטלנה", באמתלה כוזבת כי באה לחולל פוטש. מי כמוהו ידע את האמת – גם על הכוונה הטהורה של בגין וחבריו, גם על כוונת הזדון של בן-גוריון וחבריו. בעוד כמה ימים שוב יעלה עם חבריו אל קברות רעיו, חללי "אלטלנה". אין הוא נוטר ואין הוא מבקש נקמה. רק לזכור ולהזכיר את הנופלים מאש "התותח הקדוש" הוא מבקש.

לחיים גורי, איש ירושלים שנולד בתל-אביב, חתן פרס ישראל, ערכו חגיגה בפסטיבל השירה במטולה הצפונית. ליחיאל קדישאי התל-אביבי חגגו, איך לא, במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, שהוא היה בין הדוחפים להקמתו. מוסד ביאליק הוציא לאור זה עתה את הכרך השלישי של שירי ופזמוני חיים גורי, ואילו מרכז בגין מוציא לאור ביוגרפיה של יחיאל קדישאי.

את עיקר פירסומו קנה לו יחיאל החל בשנת 1964, עת נתמנה למזכיר סיעת תנועת החרות בכנסת. וכך סיפר בעצמו: "החלו הימים המלבבים והגדולים של קיום במחיצתו של מנחם בגין – זאת היתה הזכות שאינני יודע בזכות מה זכיתי בה."

בגין ידע גם ידע. גם כל מי שנזקק ליחיאל, כל מי בא עימו במגע, ידע. לא היה עוזר נאמן, מסור, יעיל, אנושי, נוח, זמין, לראש התנועה ולראש הממשלה – כיחיאל קדישאי, שנהפך מאז סמל ל"סיביל סרוונט" מושלם, הגם שנבחר כמובן כמשרת-אמון. לא היה ואין דובר נאמן ומוסמך של מהלכי בגין, מחשבותיו ודבריו – עד עצם היום הזה – מקדישאי.

שניהם, חיים גורי ויחיאל קדישאי, ספוגים תחושת אמונה מוחלטת בצדקת העם היהודי במאבקו למען ארצו וביטחונו. שניהם מבינים עם זאת את המציאות הדמוגרפית השוררת בשטח.

ואולם בעוד קדישאי לא חזר בו כהוא-זה מהדבקות בזכות הבלתי מעורערת של עם ישראל לארץ-ישראל משתי גדות הירדן, כשהוא דבק בתכנית האוטונומיה של מנחם בגין – גורי, מחותמי כרוז התנועה למען ארץ-ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, נאמן לדרכו המדינית של יצחק רבין. הוא סבור כיום, שאין מנוס מנסיגה ומהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל במסגרת הסכם שלום.

את חיים גורי ואת יחיאל קדישאי, שני הצעירים ברוחם, מברכים בימים אלה, ביום הגיעם ל-90, אנשי כל המחנות הפוליטיים. כולם נושאים שירה בלב, שימשיכו עוד שנים רבות להשרות מאישיותם, משנינותם, מאופטימיותם, כל אחד בדרכו, כל אחד באמונתו, על כל רבדי החברה בישראל.

 

 

* * *

איליה בר-זאב

1. ירוֹק מְשַׁכֵּר

שמורת מרון עם דני גספר, מכון אבשלום – 4/2013

 

לִרְווֹת גְּוָנִים שֶׁל יָרֹק –

שִׁכּוֹר בְּבֹקֶר קַר וְלֹא מִיַּיִן,זוֹהֵר בֵּין נִצְנוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ, רָחוּץ מִטִּפּוֹת גֶּשֶׁם אָבִיב בְּמוֹרְדוֹת הֶהָרִים, בִּ"כְבִישׁ הַמְּרִיבָה"

שֶׁלֹּא תַּמָּה.

כְּמוֹ הַקּוֹסֵם מֵאֶרֶץ עוּץ רָצִיתִי לְעוֹפֵף בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ בְּלֵב קוּרֵי הַחֲלוֹם, אֶל הָאַלּוֹן, הָאֶדֶר הַסּוּרִי,

לִטְבֹּל

בְּאַדְמוּמִיּוּת הָאֵלָה, לְהֵעָלֵם בְּעַנְפֵי

הָאֶשְׁחָר הַדָּהוּי.

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּמַעֲלֵה נַחַל כְּזִיב עִם "סָלָמַנְדְּרָה שְׁחֹרָה"

בִּמְנוּסָתָהּ מִמֵּי הַשְּׁפָכִים.

 

שֹׁד הַשְּׁמוּרָה הִתְנוֹסֵס עַל כָּל רֶכֶס מִזְדַּמֵּן –

חוֹמוֹת שֶׁל שְׁתִיקָה, סְלָעִים

פְּצוּעִים.

"עֵין הַזָּקֵן" פָּלַט עָדְפֵי מַיִם עֲיֵפִים בִּנְבִיעָה דַּלָּה

אֶל הָאָחוּ.

 

"זַלְזֶלֶת הַקְּנוֹקָנוֹת" הִסְתַּלְסְלָה כְּלַפֵּי מַטָּה בִּסְבַךְ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, לָבְשָׁה גָּוֶן לָבָן עָכוּר.

כְּבָר קַדְמוֹנִים חָשְׂפוּ אֶת פִּלְאֵי הַמָּזוֹר לַפְּצָעִים הַפְּתוּחִים,

לְאֵין הָאוֹנִים הַמִּתְמַשֵּׁךְ

מִדּוֹר אֶל דּוֹר.

 

2. אדמונית החורש*

שמורת מרון, עם דני גספר, מכון אבשלום – 4/2013

 

לוּ הָיִית נִשְׁמֶרֶת כָּרָאוּי, הָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָך

אַדְמוֹנִית שֶׁלִּי

כְּיַיִן חַי,

לוֹגֵם מֵהַגָּבִיעַ הַפָּעוּר בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת,

מִתְקַדֵּשׁ,

מַעֲמִיק בַּקַּרְקַע הַלַּחָה אֶל

שָׁרְשֵׁי הַפְּקָעוֹת.

בְּבוֹאִי אֵלַיִךְ מִדֵּי אֲבִיבִים עָלוּ הָאַגָּדוֹת וְסִפּוּרֵי עִקְּבוֹת רַגְלֵי הַדֹּב הַסּוּרִי

בְּסוּפַת הַשְּׁלָגִים,

הַמְּעָרוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ, נִפְלְאוֹת מַרְפֵּא בְּנֵי הָאֵלִים בַּקְּרָבוֹת

מִיָּם אֶל דָּם.

 

אַדְמוֹנִית נִכְחֶדֶת, נִכְנַס הַיַּיִן וְיָצָא הַסּוֹד,

זָכִית לְהִוָּלֵד, לִגְדֹּל בְּבֵית הִלֵּל,

חָמַקְתְּ מִבֵּית שַׁמַּאי.

 

עוֹד לֹא מְאֻחָר –

אֶלָּא מָה?  בְּתַרְגּוּם מְדֻיָּק

אַתְּ זָכָר.

 

   * צמח רב שנתי ממשפחת הנוריתיים, גדל בעיקר בשמורת מירון, בהר הילל  (Paeonia Mascula)

 

 

* * *

עמוס גורן

חוף מוכה סער

האור בקולנוע מוגרבי הודלק בקשיחות ועמירם מצמץ מול הקירות העירומים של האולם.  היה לו קשה לקבל את העובדה שהסרט "מעתה ועד עולם", הסרט הטוב ביותר שראה אי פעם, הגיע לידי סיום. קהל ההצגה היומית נגרר בחוסר חשק החוצה. עמירם יצא בין האחרונים, הולך בגו קצת נוקשה אחרי שראה את הסרט – שעתיים וחצי – משורה 1, כיסא 1.   הוא השתהה על הרחבה המוגבהת שמחוץ לכניסה הראשית, העטורה בשני פסלי קרטון גדולים של לורל והרדי, והביט אל הכיכר שנראתה לו פתאום מקום לא שייך.  בסיס צבא הקבע האמריקאי בהוואי ערב ההתקפה על פרל הארבור – המקום שבו מתרחש הסרט – היה קרוב לו עכשיו יותר מכיכר מוגרבי. הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב על טוראי פרואיט, החייל הטוב, המושלם, אוהב הצבא, שעמד על עקרונותיו מול קצין חסר אופי, ושילם בחייו.

עמירם  עמד להתגייס למחרת היום. הוא היה בן שבע עשרה וחצי ורצה לשרת ב"פגיון המעופף", אותה יחידת עילית צה"לית שסיפרו עליה שהיא אוסף של טיפוסים קשוחים, חלקם מאוד חזקים בגופם, מעין לגיון זרים ישראלי. היתה שעת אחר-צהריים מאוחרת  והוא החליט לעשות שני דברים לפני שיחזור הביתה לרמת-גן:  לשתות מילק-שייק אצל ויטמן ולהיכנס לים לשחייה אחרונה לפני לבישת המדים. הוא עמד וחכך בדעתו לאן לפנות: שמאלה לכיוון כיכר מגן דוד אל חנות הגלידה המפורסמת או ימינה אל החוף. נטייתו היתה לפנות שמאלה, לטשטש קצת  במשהו מתוק את הצער על מותו של טוראי פרואיט באש חבריו, ולדחות לאחר כך את הכניסה אל תוך הים בערב סחוף רוחות זה. ואולם כדי לסגל לעצמו הרגלים ספרטניים שידע כי  יהיו דרושים לו כבר למחרת היום, הכריח עמירם את עצמו לפנות דווקא ימינה ולצעוד במורד אלנבי אל החוף, על פני בתי מלון קטנים שיצא להם שם של מקומות מפוקפקים. מדי פעם הוציאה מישהי את ראשה מפתח של אחד מהם והציצה בבחור במבט שואל,  אך מבט אחד זה הספיק לה והיא נעלמה מיד.

הים הסתווי היה חסר מנוחה וכסוף. החוף נראה נטוש. לא רחוק משם קיפל מישהו כסאות נוח ואסף אותם לערימה. עמירם זיהה אותו: אהרון מהסנוקר של קולנוע "רמה". "אהרון הפושע," כך כינו אותו ברמת גן, העיר של שניהם, אך הוא לא היה פושע אלא רק אחד מאלה שעובדים לפעמים כאן, לפעמים שם ולפעמים אינם עובדים.  

אהרון התקרב לעמירם ושאל:

" מה העניינים?"

"אני מתגייס מחר."

"לאן אתה רוצה ללכת?"

"ל'פגיון המעופף'."

"'פגיון'? מה יש לך ב'פגיון'? לא יותר טוב לך פלוגת תובלה בבית נבאללה? תקבל רישיון על משאית."

במרכז עולמו של אהרון היו תמיד כלי רכב. הוא והחברים שלו מהסנוקר אהבו לגנוב מכוניות, לעשות סיבובים כל הלילה ולנטוש אותן ליד הירקון. כל מי שלא שירת כשהוא רכוב על משהו עם מנוע – נחשב בעיניהם בטלן. כשראה שעמירם  אינו מגיב על הצעתו, ניסה משהו אחר:

"תגיד שאתה רוצה להיות רץ אופנוע. תבוא לסנוקר עם אופנוע צבאי. תביא לנו סיבובים."

גם מזה עמירם לא התלהב. אהרון נפגע קצת, אמד את דמותו של הבחור במבט ספקני ופסק:

"'פגיון' זה לא בשבילך. שמה יש גברים. אתה אפילו עוד לא מתגלח." 

מילים אחרונות אלו פגעו בעמירם. לרגע שקל לענות לסנוקריסט בחריפות, אך חשב מה פרואיט היה עושה במקומו ולכן נשאר אדיש ורק הודיע שהוא יוצא לשחות מסביב לשובר הגלים ויחזור לחוף מעברו האחר.

אהרון הביט בו בחוסר אמון:

"אי אפשר," אמר, "תראה את הים."

"ראיתי את הים," השיב לו עמירם.

איש לא טבל בים, היו גלים תוקפניים והחול היה חלק מרטיבות עד מחצית רוחב החוף, כאילו הגלים רוצים להתקדם עד לטיילת.

הוא  ניגש אל קו המים, רק תחתונים לגופו, חש שהרוח הקרה מלפפת בחשק את גוו ומעלה עליו עור ברווז. הוא  רץ אל תוך המים הרדודים, חש את הנתזים הקרים על חזהו וכתפיו והטיל עצמו בקפיצת ראש אל תוך הגל הגדול הראשון. המים היו קרים הרבה יותר משציפה והוא היה צריך לא להתפתות לדחף להכות בהם במהירות ובפראות כדי לשכך את  הלפיתה הראשונית של הצינה. תנועות מדודות, קצובות, ונשימה סדורה מן הרגע הראשון – כך יראה לעצמו שיש לו  שליטה עצמית ודבקות במטרה, כי הרי זה מה שחשוב להם באמת, שם ב"פגיון", הרבה יותר  חשוב מכוח פיזי ומגודל השרירים – כך, לפחות, סיפרו לתיכוניסטים קודמיהם שכבר היו בצבא  והגיעו לחופשות כשהם רזים, שזופים, שרוטים ולא פעם גם חבושים. 

עמירם חתר היישר מערבה, מוציא את ראשו מעל למים לנשימה עם כל תנופת יד שלישית, פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל, ומתקדם דרך הגלים הבאים מן המערב. כשהגיע אל קצה השובר והמשיך מעבר לו אל הים הפתוח נראה  הים באמת חסר מנוח, ואור אחר הצהריים התחלף באור של בין השמשות. עמירם פנה ימינה וצפונה כדי לשחות במקביל לשובר לכל אורכו.  עכשיו חתר לא ישירות מול הגלים אלא בניצב להם, כשהם באים  מן המערב אל צד גופו השמאלי ורוצים לדחוף אותו אל סלעי הצד החיצוני של השובר. בכל פעם שהיה קרוב מדי אל הסלעים היה עליו לתקן כיוון ולמשוך שמאלה ומערבה כדי שאיזה גל גבוה במיוחד לא יזרוק אותו עליהם.

הגלים היכו בכוח על צידו החיצוני של השובר, נשברו שם והרימו מסכי מים לבנים שעלו גבוה, נעצרו להרף עין על רקע שמי העננים ההולכים ומתעבים ונפלו  בכל כובדם על הסלעים בקול הצלפה של מים פוגשים באבן. בכל פעם שהיה יכול להבחין בצדפות הצמודות אל האבנים הגדולות ידע כי הוא קרוב מדי וצריך להתרחק מיד מערבה.  קו השחייה שלו לא היה יכול להיות ישר ואחיד – בעצם הוא שחה בזיג זג כמו ספינת מפרש,  והיו גם שינויי גובה: רגע השקיע אותו הגל לצלילה קצרה ורגע הרים אותו עד שהיה יכול לראות  את  השובר המתמשך  הרחק קדימה ואת כל קטע הים עד רדינג, רצוף כולו קצף גלים  ומחותל ברסס מימי העולה אל על.  הוא היה לחוץ. זאת לא היתה בריכת "גלי גיל". 

השחייה התמשכה.  כל המאמץ הזה, כל הכאב הזה בכתפיים – ועדיין לא עבר, כך נראה לו, רבע מאורכו של קיר הסלעים חסר הסוף.  עלתה בו המחשבה לחזור לאחוריו אל הקצה הדרומי של קיר הסלעים ומשם לשוב אל החוף של אהרון "הפושע", אך לעמוד מול הלגלוג המבטל של הסנוקריסט לא היה לו חשק. ועוד גרוע מזה: הוא יגיע לבקו"ם עם ספק גדול בליבו אם יוכל לעמוד באימונים של ה"פגיון".  

אפשרות אחרת היתה להתקרב אל השובר ולנסות לעלות עליו במקום נוח כלשהו ולנוח קצת על הסלעים, אך זה היה כרוך בסיכון גדול מדי.  שובר הגלים היה בנוי משברי סלעים עצומים, פראיים, בעלי זוויות וזיזים, מוטלים זה על זה בלי סדר, כך שבשום מקום לא היתה באמת גישה נוחה אליהם, והמים המכים בהם  ברשעות שכזאת יכולים לפצח אותו עליהם כמו סרטן רך חסר ישע. הם גם מכוסים בחלקם צמחי ים חלקלקים כך שגם אם ישרוד ברגע המגע לא תהיה לו אפשרות להיאחז והוא יוטל בחזרה למים, ייפצע וייכנס לסיכון חמור יותר. בעצם אין טעם לכעוס על אהרון בגלל ההסתבכות הזאת, חשב עמירם. הסנוקריסט הוא בכלל לא הסיפור כאן. נראה שמה שבאמת גרם לו להיכנס לשחייה הזו הוא מה ששמע ברמת גן על סיסמת ה"פגיון": "החיים הם לא  הכרח. היעד כן." איש לא ראה את הסיסמה הזאת כתובה במקום כלשהו, אך הסיפורים עליה חזרו ונשמעו בחצר התיכון ועל הברזלים ב"עמק", מרכז העיר, בימי שישי.  הסיסמה היא שדירבנה אותו להציב לעצמו יעד מסוכן ולחתור אליו. וזאת עוד לפני שעבר שרשרת חיול. הוא רצה בזה. ראה בכך יתרון לעצמו מול הטירונים האחרים. 

מעליו, מקרוב, נשמעה צווחת שחף. עמירם הסיט ביד שמאל את בלורית השיער שהמים הדביקו אל פניו וזרק מבט כלפי מעלה. השחפים יצאו לחגוג, להציב את  חזותיהם מול הרוח הקרה, לשהות באוויר כאילו בלי תנועה ולסטות פתאום הצידה בצווחות חדווה תוך שהם חותכים דרך הרסס הרטוב שעולה מן הים. ואולי באו לראות מה עושה כאן האדם הבודד המיטלטל בתוך המים  בלי שום צורך ברור? לא – פסל עמירם את הרעיון –  עורבים אולי היו מתעניינים בו. את השחפים הוא לא מעניין.

הסטת הבלורית שברה לו את קצב  הנשימה ועכשיו היה צריך להתאמץ כדי להחזיר אותו לעצמו. אחת-שתיים-שלוש שאיפה מימין, אחת-שתיים-שלוש שאיפה משמאל. תנועות ידיו חזרו אמנם להיות  קצובות כמו שהיו כשנכנס לים – הוא תהה לפני כמה זמן בדיוק זה היה – אך בינתיים נחלש הגוף, והטלת הידיים קדימה אל תוך המים נעשתה פחות נמרצת, פחות מדויקת. מעל  שיאו של גל  הביט שמאלה למערב וראה שהשמש, המוחלשת בגלל הסערה, כבר הנמיכה לקראת שקיעה. היא התגלתה לרגע מתחת לשכבת עננים מעובה והניחה על הים, שנראה רותח עד לאופק, אור אופקי שפגע ישירות בסלעי השובר ושרטט בבירור כל  זיז שבהם.   הם מחכים לו, הזיזים האלה, ובינתיים מראים לו את עצמם, כפי שהאינקוויזיציה – לפי מה שקרא באנציקלופדיה "נעורים" –  היתה מראה לנחקרים שלה את מכשירי העינויים ומסבירה את עבודתם לפני שהפעילה אותם. 

יותר מדי סלעים הביאו הנה... מי זה האידיוט שהחליט בכלל לעשות חומת-ים כל כך ארוכה? בשביל מה בכלל היה צריך את השובר הזה ומה היה רע בסתם חוף ים? כמה טוב היה לו הכול היה פתוח והוא היה יכול לפנות עכשיו ימינה ולתפוס גלים עד החוף. היה קשה לו להעריך כמה מאורכו של קיר האבן כבר השאיר מאחוריו. הוא העריך שהוא נמצא פחות או יותר במחצית הדרך. לא לחשוב על זה. למחוק.  אסור לו לחשוב על  המרחק הכללי  כדי שלא ליפול שוב לתחושת חוסר האונים שפקדה אותו קודם, כששקל לחזור לאחור או לעלות על השובר. חייבים לחתוך את הדרך לקטעים קטנים יחסית ולחשוב רק עליהם.

עמירם  החליט לספור בכל פעם עד מאה תנועות יד משולשות ולחשוב רק על המיספר 100 כיעד. אך עד מהרה גילה שספירה כזאת היא משעממת וקשה להתרכז בה. הוא החליט על שיטה אחרת: שירה בלי קול. בכל פעם ישיר בלב שיר אחד מתחילתו ועד סופו וכל שיר יהיה קטע בפני עצמו, עם התחלה וסוף.

 

"הבו לנו סוסים, סוסים אבירים, 

הבו לנו סוסים, סוסים אבירים! 

ורובה על שכם, ותרמיל עם לחם

ועם כדורים."

 

כך התנגן לו בראשו שיר ראשון שהגיע מעצמו, בלי שבחר בו. הוא ראה לנגד עיניו את כל החבורה שלו מהצופים יושבת על ספסלי העץ ב"צריף" ביום שישי בערב, עיני כולם תלויות ביגאל המדריך, הקובע את סדר השירים, והם שרים להם שעתיים ברציפות לפני שהם קמים לרקוד קרקוביאק. ואיך ייראה הערב שלהם ביום שישי הקרוב אם הוא לא ייצא מן הים? הם ישמעו  בעיניים מושפלות את יגאל מסביר להם איך לזכור בשנים שיבואו את החבר שהחליט פתאום להיעלם להם.

ברור שגם בבית הספר ידברו על זה. ארציאלי, המנהל, יגיד ודאי: "הוא היה מאוד אינטיליגנטי," מילים שמשמעותן האמיתית היא: הוא לא הספיק לעשות כלום.

אך הצביעות הגדולה באמת תהיה, מן הסתם, ברחוב שלו, רחוב הרצל. שם השכנות הפולניות ילפתו את אימו, ילחצו רטיות רטובות על מצחה, יגידו "איזה אסון, איזה אסון," ובינן לבין עצמן יגידו אחר כך: "הצרות הכי גדולות זה הצרות שאנשים עושים לעצמם. מי ביקש ממנו להיכנס ככה לים? נכון, הוא היה תלמיד טוב, היה לו שכל, אבל בשכל צריך גם לדעת איך להשתמש. זה לא ככה..."  וגם בפולנית, אותה שפה מרובת צלילים שורקים, "שפת נחשים" כפי שכינה אותה אביו,  ידברו על "המקרה". 

גברת פשפיורקא, למשל, בעלת קפה "מעיין", לא תוכל שלא להצמיד ל"מקרה" את הפתגם הכי מעצבן  שלה:

"יאק בקוזה ניה סקקאואה – טו בנושקי ניה זממאואה".

אילו הכבשה לא היתה קופצת – היא לא היתה שוברת רגל.

כדי להפסיק לחשוב על רחוב הרצל הזכיר לעצמו עוד שירים של התנועה ושר אותם בליבו כשעל כל הברה הוא עושה תנועת חתירה אחת:

 

"פ-ר-שים קו-זא-קים

מ-גדו-די בוד-יו-נים-יו-נים

דו-ה-רים ל-קרב..."

 

מיהם הבודיונים האלה?  אולי שבטים פראיים... חבל שלא בירר את זה עם יגאל המדריך לפני שהסתבך עם הרעיון הנואל הזה של "שחיה האחרונה לפני הגיוס." עכשיו ייתכן  שכבר לא יידע לעולם. הכול תלוי עכשיו בקצב הנשימה: אחת-שתיים-שלוש שאיפה מימין, הוצאת אוויר  ארוכה אל תוך המים, אחת-שתיים-שלוש שאיפה משמאל, הוצאת אוויר ארוכה  אל תוך המים.  הכול מדוד. הכול ספור. אחיד. אך כוחם המתגבר של הגלים וכוחם הנחלש של השרירים הביאו אותו לעיתים תכופות יותר אל קרבתם המסוכנת של הסלעים, מה שחייב אותו שוב ושוב לעשות  מאמץ מיוחד להתרחק מהם, לשנות כיוון ולחתור זמן מה  מערבה, ישירות אל תוך הים. "ים זה דבר קשה," נזכר באימרתו של רמת גני אחד שהלך לחיל הים. כשהוא אמר זאת זה נשמע כמילים של מלח בחופשה שרוצה להרשים את הנערים היושבים על הברזלים, אבל עכשיו מתברר שהוא לא דיבר סתם.

 "תשנה נושא," אמר עמירם לעצמו והחליט לשחזר  סצנות מתוך "מעתה ועד עולם". לשם התחלה בחר ברגע שבו סמל בית המעצר פטסו שולף סכין קפיצית לאחר שמאג'יו, החייל האיטלקי הרגשן, היכה בעורפו בכיסא. מצבו של האיטלקי הרזה נראה אבוד מול פטסו צמא הדם, אך הסמל הקשוח מילטון וורדן מתערב לטובת פקודו קטן הגוף, שובר בקבוק ויוצר לעצמו נשק כדי להילחם בפטסו בעצמו. הוא עומד שם,  בתוך הבר בהוואי, איש-גבר מושלם, מחזיק בשבר הבקבוק בימינו, בשמאלו עושה תנועת הזמנה לשמן המרושע ואומר לו:

All right Fatso, you want to kill somebody? Come on!

ופטסו, המפלצת הרצחנית, מוריד את הסכין וזז הצידה. זה היה רגע! רגע של יופי וכבוד. עמירם אמר לעצמו שהוא עכשיו כמו וורדן, עושה משהו אמיץ כשהוא מטיל עצמו מול הגלים הרוצים לזרוק אותו על החודים המשוננים של הסלעים. איפה הגל שיצליח לעשות לו את זה? האם הוא עדיין רחוק בים או שהוא כבר כאן, בסביבה הקרובה?

גם בסרט היה גל מיוחד, אבל לא רצחני אלא מענג, גל מגן עדן – גל של האוקיינוס השקט המתגלגל לו אל החוף ושוטף בנגיעת עדנים  את וורדן ואת קארן הולמס, אשת מפקדו המייחלת  למין ולאהבה, כששניהם שוכבים על החול הרטוב בבגדי ים שחורים, מחובקים בעוצמה ומערבבים את נשמותיהם ואת גופם. וורדן וקארן רצו את המים כשותף שלישי לרגע הגדול שלהם. בשבילם המים היו טובים, אך לו, לעמירם, הם מתנכלים. "מים זדוניים," נזכר פתאום בצירוף מילים מפחיד זה. לא, אמר עמירם לעצמו, אל תשנא את המים. אסור לשנוא. אסור לחשוב שהמים רוצים לעשות רע. הם לא רוצים כלום. הם רק מים. כשהם אצלך בתוך כוס הם מקבלים את צורת הכוס. כשהם בתוך בקבוק הם מקבלים את צורת הבקבוק. ואם אתה ממלא לעצמך אמבטיה הם מקבלים בצייתנות את צורת האמבטיה.

הוא ראה את דמותו של אביו, איצ'ה הגדול והלבבי, חוזר לפנות ערב מן המשמרת  ב"עלית", עובר בשדה של חרציות גבוהות המגיעות עד חזהו  ונושא על  כתפו חבילת קרשים קשורה בחבל כדי להסיק בהם את הדוד שבאמבטיה.

עמירם ראה לנגד עיניו את האש המבוערת בתחתית דוד האמבטיה ואת האור  החי, הרוטט,   המתמלט מתוך החרך של הדלת הקטנה העשויה ברזל יציקה והוא מרצד, אדום, על אריחי החרסינה של הקיר. כמה טוב היה להשתופף עכשיו ליד התנור הזה בשעה שהמים החמים ממלאים את האמבטיה  ואז להחליק בזהירות אל תוכם ולהרגיל בהדרגה את הגוף, בעיקר את אברי המין, אל חומם החזק. תפסיק, אמר לעצמו, אל תחשוב על החום. זה רק מדגיש את קור המים שבתוכם אתה נמצא עכשיו. יותר טוב לך להיות חיובי אל  הקור. לחיות איתו בשלום, כמו  הקרפיון ששוחה באמבטיה בימי חמישי. הוא שוחה הלוך ושוב באיטיות אדישה, כולו חלקלק ונוצץ, שבע רצון מן המים כמו שהם, קרירים וטובים. 

 הקרפיון מלמד שהמים מארחים אותך. אתה לא שבוי במים. אתה מרחף בתוכם, משייט לך. מוכן להמשיך עוד ועוד. נולדת לשחות. אבל לקרפיון יש מים מתוקים וכאן  המליחות הכבדה,  המרירה, מגרדת בעיניים, באוזניים, באף, בפה ובגרון ומאיימת להעמיק אל תוך הראש, להתחבר מכמה כיוונים באיזו נקודה עמוק בפנים ואז – טשטוש, אובדן חושים ואין יותר שחיין.

עמירם מעולם לא זכר את מי הים כה מלוחים. אולי הגלים המסתערים עכשיו כאן מקורם באיזה מקום עמוק בים התיכון שבו יש יותר מלח? היה טוב לשים על הלשון משהו מתוק... האם ייצא לו לטעום עוד פעם אחת משהו מתוק? ואולי עשה טעות כשפנה אחרי הסרט ימינה לים ולא שמאלה אל ויטמן? ויטמן... כוס גבוהה של מילק שייק היתה יכולה למחוק את המליחות חסרת הרחמים. הוא התחיל  לשחזר בדמיונו את חנות הגלידה על כל פרטיה. היא לא היתה מקום יפה, החנות, ואור הפלואורסנט הלבן, שהציף את כל המקום, כאילו תוכנן להבליט זאת. הקירות היו מצופים עד למעלה מקומת אדם בחיקוי שיש זול, ולמעלה משם עד התקרה היו מסוידים בגוון מכוער במיוחד של ירוק רעל חלוש. הדלפקים, שהיו עשויים מאותו חיקוי שיש עצמו, כנראה כדי לחסוך בהוצאות, היו בנויים בצורת מרובע שבמרכזו, ליד שולחן של פורמייקה אפורה, ישב בעל המקום, ויטמן עצמו, ובדק ומשמש את שטרות הכסף שהמוכרות שלו העבירו לו כל העת. המוכרות המיוגעות, כעשר במספר, הורשו להחזיק בקופותיהן רק מטבעות, וכל שטר שקיבלו היו חייבות למסור לידו. הוא קירב את השטרות אל עיניו, בחן אם אינם מזוייפים ואפילו רחרח בהם. לאדון ויטמן היואצבעות גדולות ורכות, כמו נקניקיות שבושלו זמן רב מדי, ועל עורו החיוור-ורדרד, שהזכיר את בטנו של בעל חיים זקן שכבר איבד את הפיגמנטים שלו, היו כתמי זקנה חומים. הכתמים הללו היו גדולים כבר כשעמירם בא בפעם הראשונה לחנות, כילד בגן. עם השנים הלכו וגדלו עוד יותר ואולי יתחברו יום אחד וויטמן יהיה אדם כהה עור. המקום ובעלי המקום היו מכוערים, אלא שוויטמן לא נזקק ליופי. מכלי הגלידה שלו, ברזי הסודה ומערבלי המילק-שייק הכסופים, כעשרה במספר, הפיקו משקה ממכר, קר ומתוק. תמיד היה צריך לחכות שם בתור, בחוסר סבלנות, ולשמוע את קירקוש המערבל בתוך כוס הנירוסטה הגדולה ולראות את הנוזל המעובה, הנכסף, נשפך לנגד עיניך לכוס זכוכית עבה וגבוהה, ומוגש למישהו שהגיע לפניך. אך זה רק הגביר את התענוג, כשהרמת סוף סוף את הכוס המלאה שלך  ונגעת בשפתיך במשקה הנכסף שטעמו לא נשתנה עם השנים – זה היה סוד ההצלחה של המקום – וגם ידעת שנשאר עוד קצת מילק שייק בכוס הערבוב, וזכותך לדרוש אחר כך מן המוכרת לשפוך גם אותו כתוספת לכוס שלך. 

עמירם הבין שהמחשבות על ויטמן הן התפנקות שיכולה להפריע לו, להעיר בו רחמים עצמיים. מראש הגל הבא סקר את הים. אור השקיעה האופקי נעלם, ואור אחרי השקיעה – לא כתום ולא סגול אלא אפור עכור – התחיל גם הוא להיחלש במהירות.  פרטי הסלעים היטשטשו ושובר הגלים נראה עכשיו כמונוליט, כמו רכס הרים רחוק שגובהו אחיד ומדרונותיו אינם ניתנים להבחנה. הלוואי והיה זה רכס הרים, חשב עמירם, ולא מצבור סלעים מנוול שצריך להתרחק ממנו כל העת במאמץ כה מכאיב.

הוא שקל לעבור לסגנון שחייה אחר, חזה או גב, בניסיון להפעיל שרירים מעט שונים מאלה שנושאים בעיקר המעמסה של החתירה,  אך שינוי הסגנון היה מסוכן. שחיית גב תיתן הרפייה כלשהי  אך השליטה שלו על כיוון ההתקדמות תיחלש והוא עלול למצוא את עצמו מורם ונזרק על הסלעים בעוד פניו מופנות כלפי השמיים. ואשר לחזה – הוא עלול לבלוע מים, להשתעל ולהסתבך. כך שבינתיים המשיך בלי שינוי בחתירה:  אחת-שתיים-שלוש שאיפה מימין, אחת-שתיים-שלוש שאיפה משמאל. נכון שהחתירה שלו לא היתה עכשיו כה מדוייקת כפי שהיתה כשנכנס למים אחר הצהריים. היד המורמת שוב לא חלפה ממש ליד האוזן כפי שמחייב הסגנון, וגם האצבעות המתוחות כבר לא חדרו למים בשקט – אך עדיין זאת היתה חתירה.  תמשיך ככה, אמר לעצמו, הים בסדר איתך. כבר עשית איתו שלום. כבר הפסקת להשתוקק לחום מי האמבטיה ולמתיקות המילק שייק. לא צריך אותם. כמו שאתה כאן זה בסדר לך.  הים לא עושה לך רע. הוא לא אשם בכך שהוא חזק, שהוא רוצה ללכת עד  החוף והוא מתנגש במכשול ששמו לו כאן. אשם רק מי ששפך כאן שלא לצורך את מצבור הסלעים הזה שמפריע לים לעשות את עבודתו ולהגיע בחופשיות עד לחול. הים נותן לך את החופש שלך. הוא נותן לך אפילו להשתין בתוכו בחופשיות, מתי שאתה רוצה.  אין לו שום טענות. 

עמירם הבחין בכך שהוא משתין לעיתים קרובות יותר ככל שהשהות שלו בים מתארכת וזאת בלי ששתה. מים אמנם אינם חסרים כאן והגוף סופג אותם דרך העור, ובכל זאת – הוא חשש מכאבים בכיס השתן או באבר המין בגלל קור או דלקת כלשהי. התחתונים שלו הפכו  לסמרטוט ספוג מים שמכביד על תחתית הגוף והוא רצה להיפטר מהם,  אך ידע שתנועות ההסרה  יקטעו את קצב הנשימה ותנועת הידיים ויקרבו אותו שוב אל שובר הגלים. מוטב לו, בינתיים, להמשיך  כך.

הדמדומים הקצרים של הערב הסתווי נגמרו מהר. המים נראו שחורים לגמרי ורק קצף הגלים המלבין בתוך החושך סימן שהם עדיין נעים בחוסר מנוחה מאיים, ובתוכם מיטלטל שחיין בודד שאיש אינו רואה אותו, עכשיו גם אין רואים אותו השחפים שנעלמו. עמירם כבר לא היה מסוגל למחשבות מסודרות. רק קרעי מחשבות עברו בו בלי שליטה. חלקי משפטים מנותקים:  "הברנשים השונים המתרוצצים על פני הברודוויי," ביטויו של דיימון ראניון. אך איך קוראים לספר שקרא רק אתמול? ומה שמות הגיבורים?  הארי הסוס... כן, אך הוא לא הגיבור הראשי. אילו היה יכול לדפדף קצת בספר. אולי נגזר עליו שכבר לא יקרא  את הספרים החדשים של דיימון ראניון. אחרים יקראו, ייהנו, והוא לעולם לא יידע מה כתוב שם. צריך לנסות להיזכר בשם של המהמר המאוהב... אך מדוע מילים בצרפתית,  דווקא הן,  מוצאות לנכון להתגלגל לכאן דווקא עכשיו?

"Demain, de l'aube, a l'heure ou blanchi la campagne, je partirai…"

ויקטור הוגו.  אך המשך השיר נעלם עכשיו לגמרי, על אף שבהוראת המורה לצרפתית למדו אותו היטב בעל פה ושנה שלמה דיקלמה אותו כל הכיתה במקהלה מתחילתו ועד סופו. במקום המשך השיר  צצו  מילים לא קשורות:

 "עורף שמן!"

בקולו של פסח זליגסון, המורה להתעמלות האשמאי, האומר מילים אלו וחוזר עליהן בשקשוק שפתיים בחצר התיכון "אהל שם" בעוד הוא תופס, כמנהגו  כשאין מורה אחר בשטח,  בעורפו של איזה ילד מאחת הכיתות הנמוכות ומטלטל אותו כפי שמטלטלים כלבלב. זליגסון נמוג ובמקומו הופיע איזה צירוף צלילים לא מובן: "אבישילה",  מין הדבקה לא הגיונית של הברות שהתפרקו וחוברו מחדש.

עמירם הבין שגופו נעשה סחוט מעבר ליכולתו לתפקד נכונה, ומאחר שהמוח גם הוא חלק מן הגוף הוא מתעתע בו. אה, "אביא שי לה", הבין פתאום, זו חצי שורה מתוך שיר. הוא חייב להתרכז, להיאחז במילה טובה, ברורה. מילה אחת שתחזק אותו.  "יודיקה". הנה משהו טוב.  כך קרא ליהודית פריד היפה, שבה היה מאוהב כבר שלוש שנים וחצי, מאז גיל ארבע עשרה.

אז, בתחילת התיכון,  הופיעה ברמת גן ילדה מסוג אחר, אירופי.  שיער מתולתל, ואולי גלי, עיני חתול, גוף גמיש ורגליים ארוכות וחטובות. בשיעורים היה מסתכל עליה. הוא לא היה היחיד, אך כנראה הביט בה יותר מאחרים ולא פעם תוך איבוד ריכוז בשיעור. באולם ההתעמלות, עם הריח הקבוע של מזרוני ההתעמלות הישנים שעליהם עשו גלגול דורות של תלמידים, היה מבטו צמוד לירכיה היוצאות ממכנסי ההתעמלות הכחולים הכהים עם הגומי.  הוא לא העז לדבר אליה אבל לפני שיעור התעמלות אחד הקדים  לרדת לאולם, מצא את שקית הבגדים שלה והשאיר לה פתק בכיס של המכנסיים הכחולים שהיו בתוך השקית. לא היתה תגובה,  אך מאחר שלא היתה תגובה, גם לא שלילית, המשיך לכתוב לה עוד פתקים. 

לפעמים היתה באה לבית הספר עם אופניים. על פי רוב היתה חוזרת הביתה דרך רחוב יהלו"ם לכיוון "כופר הישוב", כדי להגיע הביתה לרחוב ארלוזורוב, מול "גן הקופים", אך לעתים נדירות היתה נוסעת במורד הרא"ה, אולי לקנות משהו ב"עמק". בירידה לא היתה צריכה לדווש והיא פשוט ישבה על האופניים בלי תנועה,  מביטה ישר קדימה, כשילדים ונערים עמוסי ילקוטים מביטים בה מן המדרכות, מפסיקים לרגע את העיסוקים הכרוכים בהליכה הביתה, כמו העפת כובעים זה לזה, זריקת ילקוטים, או סתם התגרויות שנגמרות בחניקות ובנפילות על המדרכה.

רגליה של הנערה היו יצירת מופת והזמן הטוב ביותר לראותן היה בשעת הקפיצה לגובה של הבנות בשיעור התעמלות. הרבה איבודי כדור בשעת משחק "מחניים הגדול" של הבנים היה אפשר לזקוף לזכות פזילותיהם של השחקנים אל הקופצות לגובה. בשעות הצהריים היה עמירם  זורק את הילקוט בבית ויוצא לכיוון הבית שלה, עובר את המרחק מביתו ברחוב הרצל,  מעל קפה "מעיין", לאורך הרצל, העמק, ביאליק והעלייה התלולה לגן הקופים עד לעמדת התצפית שתפס מול הבית שלה. הדרך הארוכה נראתה לו כאילו אינה  מצריכה כלל זמן ומתרחשת באיזה סרט שמכונת הקרנה מטורפת תולשת תוך שניות מעטות. אז עוד לא הבין  בדיוק למה הוא עושה את זה, אבל גם לא התעכב לחקור בעניין. באזור הבית התמקם מאחורי שיחים עלובים כלשהם במגרש  שממול וחיכה לראות אותה באה או יוצאת. כנראה שהיא ישבה הרבה בבית, או שהתזמון שלו לא היה מוצלח במיוחד – הוא לא ראה אותה. אחרי  מארבים מתסכלים רבים הבין שאין  מנוס והוא חייב לעלות במדרגות ולדפוק על הדלת. אך הוא התמהמה. הוא אמר לעצמו שכדאי עוד לחכות, ואם יספור מאחת עד מאה היא בטח תופיע. לאחר מכן החליט שבתוך שלוש ספירות מאה היא תופיע,  אך גם אז היא לא הופיעה. הוא היה  חייב  לצאת מבין השיחים ולחצות את הרחוב.

עמירם נכנס אל חדר המדרגות והתחיל לטפס קומה אחרי קומה עד לדירת פריד בקומה העליונה.  הוא דפק על הדלת בעוד ראשו ריק מכל רעיון מה אומר לה כשתפתח.  הדלת נפתחה, אך לא יהודית היתה שם אלא  גברת  בתסרוקת בלונדית מאוד מסודרת, חלוק בית פרחוני עצום וסנדלים עם קישוטים מעט מוזהבים.

היא הסתכלה אליו מלמעלה למטה וחיכתה למוצא פיו.

"יהודית..."  מלמל, חנוק כולו ממבוכה.

"יודיקה לא פה," אמרה האישה וסגרה את הדלת.

מאותו רגע נעלם השם יהודית מתודעתו,  ובינו לבינו היה  משתמש ב"יודיקה". זה היה השם הסודי, האינטימי שבו פנה אליה בשעה שפינטז עליה. המחשבות הטובות והארוכות ביותר עליה  היו לו ליד הירקון, שם עשה לעצמו מקום התבודדות בתוך סבך של קנים גבוהים ושם היה יכול ללטף  ארוכות את אברו ולדמיין איך הוא מפשיט אותה, מלטף אותה ארוכות במומחיות – באמת לא ידע מה  המומחיות הזו והיה צריך להמציא אותה בעצמו –  והיא נענית לכול ומתלטפת בחזרה כחתולה עד שבסופו של דבר הוא בועל אותה, עושה אותה לשלו ומאריך בזה עוד ועוד ועוד.  וכך – המשיך לדמיין ב"קרחת היער" שבין הקנים – הוא גורם לה לאהוב רק אותו ולהפסיק לדבר עם הבריונים המגודלים מן השמינית, המתמלאים פראות בכל פעם שהיא בסביבתם ומתחילים מיד להיאבק זה עם זה, לחנוק זה את זה, ליפול לפותים יחד אל חול החצר ולקום בסופו של דבר אדומים, מנופחים, מעופרים וחבולים ולפזול לצדדים כדי לראות אם היא עוד שם. 

חתירה. יד אחרי יד. מתוך המים התחנן אליה: יודיקה –  תהיי איתי. רק זאת משאלתי:  להיות עוד פעם קרוב אלייך. לא לנגוע, אפילו לא להכביד במבטים. רק להריח את ריח הזיעה העדינה והחמימה שלך אחרי אימון הקפיצה לגובה של הבנות... הזיעה שלך, הבושם הטוב ביותר בעולם. רק להיות בתוך אותו אוויר שבו נמצא גוף הנערה הגמיש והזקוף שלך, גמיש  כמו ענף של עץ חושחש צעיר כשעושים ממנו קשת בל"ג בעומר. תסתכלי עליי עכשיו. תגידי לי לא להפסיק לשחות. תגידי לי שאני שוחה טוב, שאני עושה נכון את התנועות. הנה, אני מדגים לך, יודיקה. אני מרים את הזרוע ישר ליד האוזן ואז מוריד קדימה  ומכניס  את האצבעות למים כשכף היד מתוחה ומיושרת. נכון שזה בסדר ככה? נכון שאת מרוצה ממני? תוציאי אותי מכאן, יודיקה. רק את יכולה.  את הדרך החוצה מן המבוך. אני שוחה  רק אלייך, יודיקה. 

הצלפות הגלים על הסלעים נשמעו חלשות יותר, סימן שקצה השובר כבר אינו רחוק. גם הארובה של רדינג,  שאליה הציץ מגבו של גל, נראתה קרובה יותר. ואולי תחינתו אל אהובתו התקבלה והמחשבות עליה עזרו לו לעבור את הקטע האחרון. בקרוב יהיה  מותר לו להפסיק לסגוד לים העריץ ולהתחיל להאמין שעוד ייצא מכלא המים הזה ויזכה לחיכוך המבורך של חול מתחת לכפות רגליו. נניח שיודיקה שוחה לידו עירומה והם ייצאו מן המים יחד. בתחתית גופו, בתוך התחתונים, חש שמשהו קורה. אברו נעשה כבד. כבד וחם. עד מהרה היה המטיל שלו ניצב בזווית ישרה אל גופו והצביע הישר כלפי קרקעית הים כמו פריסקופ הפוך. עמירם הבין:  זאת היתה האחיזה שלו בחיים. הדבר האחרון לפני שהכול נגמר. זה לא היה עניין של שרירים אלא של מסר מכוח אחר,  מרצון החיים עצמו.  ולו היית טובע? שאל את עצמו, האם גם בתור גווייה היה עומד לך ככה? ממזר אחד, דיבר בחיבה חברית אל אברו-חברו, אם אני אמות יצטרכו להרוג אותך בנפרד...

קצה השובר, על אף שעכשיו היה צפוי, הגיע במפתיע.

מעבר לו נפתח בבת אחת מראה  העיר הלילית כשכל ריבועי אורותיה דולקים. עמירם  ידע שמאחורי הריבועים האלה אנשים יושבים לאכול ארוחת ערב, מניחים על השולחן צלחות עם אוכל חם, שותים קפה חם, אולי תה חם, ואינם יודעים שמישהו מביט אל חלונם מתוך הים הסוער.

עכשיו היתה הסערה לעזר לעמירם, מפני שגליה רצו חופשיים עד החוף בלי חומה  ובלי סלעים משוננים. הוא  התקדם ישירות מזרחה והתאפק שלא להוריד את רגליו לפני שיהיה בטוח שיחוש קרקעית. עכשיו היה צריך להיזהר מתנועות פתאומיות ומהתכווצות שרירים שתסכן אותו דווקא כאשר הוא כבר בסוף המסע. הוא המשיך לשחות בקצב מדוד עד שבהונות רגליו נגעו בחול, ואז, ברגע המגע, הרגיש שפניו משתנים. האם הוא בוכה? היה לו קשה לקבוע כשהפנים רטובים.  בצעדים כושלים, עם כמה מעידות על ברכיו בשל תשישות רגליו, ובגלל גלי החוף הדוחפים אותו מגבו, הגיע אל קו המים ונפל ארצה מלוא קומתו. ביד ימין הוריד את התחתונים מגופו השיכור מעצם היותו בחיים, תחב את אברו הקשה-הקפיצי אל תוך שכבה של שברי צדפים  שהסערה טחנה וזרקה אל מחוץ למים, ראה מתחת לעפעפיו הסגורים את עורפה היפהפה של יודיקה ואת שערה הדבשי הפורץ ממנו, ובעודו משמיע חצי צחוק ניצחון וחצי גניחה משחררת – חש שעונג  בלתי נשלט רץ בתוך אברו, אוחז בכל גופו, כמעט מתיך את מוחו ואת מוח עצמותיו וגורם לו לירות מנה גדושה של זרע לוהט היישר אל תוך החוף של תל אביב.

 

* * *

אורי הייטנר

1. רשמי מפגש עם חיים גורי

שירתי היום כנהגו של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. בכך זכיתי לקיים מאמר חז"ל בפרקי אבות: "הווי מתאבק בעפר רגליהם [של חכמים] ושותה בצמא את דבריהם."

וקודם לכן נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם היתה גבוהה.

גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

ובני שיחו?

כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל "מנגד". זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו "איש ונבו לו על ארץ רבה," היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא."

ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים.  

"יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?" שאל גורי.

לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: "אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו?"

מייאש, לא? אז זהו, שכן ולא. כן, כי זה באמת מדכא. אבל כאופטימיסט חשוך מרפא, אני תמיד מבכר לראות את חצי הכוס המלאה – העובדה, שבמשך שעה וחצי בני הנוער ישבו מרותקים, פעורי פה, ושתו בצמא את דבריו. כיאה לחג מתן תורה – ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע. הם הריעו לו ממושכות, רצו להצטלם בחברתו ולאחר מכן דיברו ביניהם עד כמה היה מרתק.

ייאמר לזכותו של גורי שהוא יודע להלך קסם על בני נוער הצעירים מנכדותיו, אך לא פחות מכך על הנערות והנערים שישבו מוקסמים מאדם המבוגר מסביהם. וכשאני רואה אותם כל כך סקרנים, כל כך מתעניינים, כה צמאי דעת – אני אופטימי.

 

2. בית הספר ללימודי השקר

ברחבי הארץ קמו בשנים האחרונות בתי ספר דו-לשוניים, כלומר המיועדים לדוברי עברית וערבית, ולמעשה – דו-לאומיים. אין לי ספק שההורים השולחים את ילדיהם לבתי הספר הללו ומרבית המורים והמייסדים שלהם, הנם אידיאליסטים שוחרי טוב, השואפים לקרב בין העמים על מנת לקדם את השלום בארץ. זו בהחלט מטרה ראויה ביותר.

יתר על כן, ככל הידוע לי, רמת החינוך בבתי הספר הללו גבוהה, יש בהם הרבה חינוך יצירתי והומניסטי, מורים מצוינים ואכפתניקים המנחילים לתלמידיהם ערכים של אכפתיות, מעורבות בחברה, מחויבות לסביבה ועוד.

אבל אני לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה.

למה? אני נגד שלום? נגד אחוות עמים?

השלום והאחווה הם ערכים נעלים, ששומה עלינו לרדוף אחריהם ולחתור להגשמתם. אולם אחוות עמים, כשמה כן היא – אחווה בין עמים. אני נגד ערבוב בין עמים ויצירת שקשוקה חסרת שורשים ומלאכותית. אני רוצה שילדיי יקבלו חינוך יהודי, לאומי, ציוני, שורשי, שיחזק את זיקתם לעמם, למולדתם ולתרבותם. אני בהחלט בעד מפגש עם ערביי ישראל, אך מפגש הבא מתוך היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, מתוך חיבור אמיתי לשורשים של עמנו ומתוך אמונה בצדקת הציונות. איני מאמין בשלום מתוך התבטלות.

די בכך כדי שלא אראה בבתי הספר הדו לאומיים מוסדות חינוך ראויים לחינוך ילדיי, אך זו אינה הסיבה היחידה, אפילו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי, שבעיניי הוא יסוד המשחית את התרבות האנושית.

לפני שבועות אחדים, פנתה אליי מורה, שאותה אני מאוד מעריך ומכבד, המחנכת באחד מבתי הספר הדו-לשוניים, והציעה לי להרצות בבית הספר בו היא מלמדת על הנראטיב הציוני. זוג עיניים ממאנות להאמין נפערו מולי לנוכח תשובתי הבלתי צפויה, שאיני יכול להרצות על הנראטיב הציוני כיוון שאיני מכיר מושג כזה, אבל אשמח מאוד להרצות על האמת.

"אמת?!?!" נשאלתי. "יש דבר כזה אמת?! אתה יודע מה האמת?!" –והרי בפוסט מודרניזם האקסיומה היחידה היא שאין דבר כזה אמת. יש רק נראטיבים. כל אחד והאמת שלו. הרלטיביזם, בתרגום מילולי – יחסיות, גורס שאין אמת אובייקטיבית, אלא נקודות ראות שונות, יחסיות, סובייקטיביות, בעיני המתבונן. הרלטיביזם ההיסטורי טוען שאין אמת היסטורית, אלא נראטיבים, סִיפֵּרִים המייצגים את נקודת הראות התרבותית והפוליטית של מספרי הסיפור ההיסטורי.

אני יודע מה האמת? לא לגמרי. אני יודע שיש אמת, ויש לחתור לחקר האמת, ויש להתקרב עוד ועוד להכרת האמת, גם אם תמיד יחסרו לנו פרטים כדי להכיר את התמונה במלוא אֲמִתָה. אולם הגישה השוללת אפריורי את קיומה של האמת, שוללת גם את קיומו של השקר. אם אין אמת אלא רק נראטיבים, גם אין שקר כי כל שקר אינו אלא נראטיב לגיטימי. וזו המדמנה המטפחת שקרים נוראים, שהבולט בהם הוא הכחשת השואה.

אם אין אמת אלא רק נראטיבים היסטוריים, ואין היררכיה בין הנראטיבים וכולם לגיטימיים, הרי השואה היא בסך הכול נראטיב אחד, לצורך העניין נכנה אותו "הנראטיב הציוני", וגם הטענה שלא היתה שואה ואינה אלא תעמולה ציונית שנועדה לחולל שואה, כלומר נכבה לפלשתינאים, גם היא נראטיב. זה נראטיב אחד, זה נראטיב שני, שניהם לגיטימיים. אמת?! יש דבר כזה אמת?!

גם תיאוריות הקונספירציה על רצח רבין אינן שקרים אלא נראטיבים לגיטימיים בדיוק כמו הנראטיב "הממסדי". זה לא שקר שהשב"כ רצח את רבין כדי להסית נגד הימין, זה לא שקר שגורמי שמאל שלחו שב"כניקים לרצוח את רבין כיוון שעמד לבטל את אוסלו, זה לא שקר שפרס אחראי לרצח כי רצה לרשת את מקומו של רבין. אלה בסך הכול נראטיבים לגיטימיים, שהרי כל אחד והאמת שלו ולמי יש זכות לקבוע מהי האמת? אמת?! יש בכלל דבר כזה?!

כשאין אמת ושקר אין מוסר. כשאין אמת ושקר, מותר לשקר. כשאין אמת ושקר, אין חינוך. חינוך לכך שאין אמת ושקר, הוא חינוך לשקר, הנותן לגיטימציה לשקר. אם אין אמת ושקר אלא נראטיבים לגיטימיים, יש שוויון ערכי בין אמת ושקר. אבל למעשה, בתרבות הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית, אין שוויון בין אמת ושקר, כי אם העדפה מתקנת לשקר.

על פי הגישה הזאת, יש הנראטיב ההגמוני, של השלטון (בתנאי שמדובר בשלטון מערבי), שהוא נראטיב כוחני, מדכא, סותם פיות. ולכן, יש לתת עדיפות מתקנת לנראטיב המושתק, המודחק, המודר. וכך תלמידים הלומדים שבסכסוך הישראלי ערבי, יש נראטיב ציוני שהוא הנראטיב ההגמוני הכוחני, והנראטיב הפלשתינאי שעד כה היה מושתק ומדוכא, ברור עם איזה נראטיב תהיה הזדהותם. וכך, בשם השוויון כביכול בין הנראטיבים, יש עדיפות מובנית לשקר על האמת.

נכבה – פירושה אסון. אין ספק שלפלשתינאים היה אסון במלחמת העצמאות, היתה להם נכבה. זוהי נכבה תוצרת עצמית. הם, ששללו את המפעל הציוני מיומו הראשון ולחמו נגדו בכל דרך אמצעי. הם, שהתנגדו לנוכחות יהודית בארץ-ישראל, הם שדחו כל פשרה, הם, שלמחרת החלטת החלוקה שנתנה להם מדינה עצמאית בארץ-ישראל המערבית, שכללה גם את יפו, את לוד ורמלה וחלקים רבים מן הנגב והגליל– התנפלו על היישוב היהודי על מנת להשמידו. מדינות ערב, שיום לאחר הכרזת המדינה פלשו אליה מכל עבר על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם – הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם.

התנועה הציונית והיישוב היהודי קיבלו בשמחה רבה את תוכנית החלוקה, אף שנתנה לנו מדינה בלתי אפשרית מבחינה טריטוריאלית. היישוב היהודי חגג כל הלילה במחולות בכל רחבי הארץ, את קבלת ההחלטה. אלמלא התוקפנות הערבית, אילו הערבים קיבלו את ההצעה, היה שלום בארץ, לא היתה מלחמה, לא היה ההרג הנורא, לא היו פליטים.

ואם כעבור חצי שנה, כאשר ניסיונם של הערבים למנוע את הקמת המדינה נכשל, הם היו משלימים עם מציאות ההקמה ונענים ליד שהושטה לעברם בהכרזת העצמאות, הייתה נמנעת הפלישה והמלחמה הקשה הזאת על כל מוראותיה ותוצאותיה.

זה לא "נראטיב ציוני". זאת אמת לאמיתה. לעומת זאת, הסיפור על הקולוניאליזם הציוני המערבי שפלש למדינה הפלשתינאית וביצע טיהור אתני אכזרי של תושביה השורשיים, אינו נראטיב לגיטימי, אלא שקר וכזב.

בית ספר המחנך ברוח הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, הוא בית ספר המחנך לְשֶׁקֶר. לא זו בלבד שלעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה, אלא אנסה לשכנע כל הורה להימנע משליחת ילדיו לבית ספר כזה.

 

 

* * *

אלוני זמורה

שיח ירושלמי

הגעתי בשעה היעודה, למלון "דן כרמל" שבשדרות הנשיא שעל הר הכרמל. שר החינוך והתרבות יצחק נבון כבר המתין לבואי באכסדרה המרווחת של בית המלון הצופה על מפרץ חיפה.

השר יצחק נבון הגיע מירושלים לחיפה, להיפגש עם מנהלי בתי הספר התיכוניים במחוז. מטרתו הייתה לשכנע את המנהלים לקבל על עצמם ביצועה של תוכנית חינוכית עליה  הכרזנו. תוכנית שיש בה מעורבות ומחויבות חברתית של  בני הנוער לקהילה בה הם חיים.

הרעיון היה מבורך, אולם לא כל המנהלים היו משוכנעים שבני הנוער ייאותו לנדב מזמנם החופשי, על מנת לחזק את "החוליות החלשות שבחברה."

התהליך התמקד בשלושה מ"מים, מודעות, מעורבות ומחויבות. בקיצור "תוכנית מחויבות אישית," שתחייב את בני הנוער לנדב ארבע שעות שבועיות, למען החברה. בבחינת "הנוער מקבל והוא צריך ללמוד גם לתת." הוצעה לתלמידים רשימת פעילויות כגון: עזרה לקשישים, סיוע לניצולי שואה, סיוע בבתי אבות, תמיכה בתלמידים שמתקשים בלימודים, הדרכה בתנועות נוער, סיוע ב"מגן דוד אדום", ובבתי חולים, בשירותי הכבאות ועוד נושאים לבחירתם.

  כמפקח מחוזי לחינוך חברתי, הייתי מאמין גדול בבני הנוער:

"אם מציבים בפניהם אתגרים אמתיים, הם לעולם לא יכזיבו."

אולם, כאמור, לא כל המנהלים האמינו שבני הנוער יפנימו את הרעיונות ויבצעו את המטלות וטענו:

"מה נעשה אם קבוצות גדולות יסרבו, או יתחמקו מהעשייה החברתית, נאלץ לעמוד בפני בעיות משמעת, שלא נוכל להתמודד איתן."

התעורר הצורך באישיות בעלת סמכות מוסרית ופורמאלית, שתתמודד עם הדילמה שהמנהלים הציבו, ושגם תוכל לכפות את התוכנית. מי טוב יותר, משר החינוך והתרבות, בכבודו ובעצמו, שייפגש עם הציבור הנכבד ו"יכפה עליהם הר כגיגית," כפי שאמר רב אבדימי בר חמא שנתן את ההסבר הבא: "כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: 'אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח א).

הערכתי מאוד את אישיותו של יצחק נבון, שהיה ברוך כישרון בעבודתו רבת השנים, כמזכירו האישי של דוד בן גוריון, ואת יכולתו לעמוד מול קהל, לשתפו במחשבותיו ולהפעילו.

ידענו, שללא תמיכת המנהלים ואמונתם בבני הנוער, לא נצליח ליישם את התוכנית.

השר נבון נכנס למכוניתי ושאלתו הראשונה היתה:

"מי אתה רבי יהודי?"

"אני ירושלמי," עניתי, משום שידע את תפקידי הרשמי.

"אתה ירושלמי, ירושלמי?" המשיך לשאול.

"כן", עניתי.

"אתה נולדת בירושלים?" המשיך לדחוק בי.

מאחר וכבר יכולתי לנחש את המשך השיחה עניתי ב"כן".

"וגם אבא שלך נולד בירושלים?" המשיך לשאול.

"גם אבא שלי נולד בירושלים". עניתי.

"אז כמה דורת אתה בירושלים?" שאל בחוסר סבלנות.

"יהודי, שואלים אותו שאלה עונה בשאלה," אמרתי לו: "כמה דורות אתה בירושלים?"

"הו, אני הרבה דורות," ענה בנימת ניצחון.

"כמה?" העזתי לשאול.

"אני אחד עשר דורות בירושלים. ואתה?" שאל בנימה מזלזלת.

  צריך להבין, שירושלמים אמיתיים אינם מתהדרים בממונם. הם מתהדרים במיספר הדורות שמשפחתם חיה בעיר ירושלים. זהו עבורם הייחוס האמיתי.

"אני, עשרים וחמישה דורות בירושלים," אמרתי לו ללא התרסה.

הוא סובב את ראשו אלי והעיף בי מבט כמו בתלמידו הסורר, עד שכמעט עצרתי את מכוניתי. ונזף בי:

"יש לך הוכחות, יש לך הוכחות?" חזר ואמר.

"לא רק שיש לי הוכחות, אלא שסב סבך חתום בכתב 'שליחות דרבנן' אצל סב סבי. וראש משפחתי עזב את העיר זמורה שבספרד ארבע שנים לפני הגירוש, בשנת 1488, והגיע לארץ ישראל." הוספתי.

מרגע זה שררה דממה מעיקה בינינו. למזלי הטוב כבר הגענו לשערי בית ספר "ליאו בק", שם התקיימה הפגישה עם המנהלים.

למותר לציין שהפגישה הצליחה למעלה מן המשוער. קסמו האישי של השר יצחק נבון, יכולתו לשתף בהגיגיו את קהל המנהלים המכובד, ולומר להם ששיתוף בני הנוער בצרכים של הקהילה הבוגרת הוא צורך אמיתי.

תוכנית "מחויבות אישית", יצאה ממחוז חיפה ובמרוצת השנים הקיפה את כל בתי הספר התיכוניים בכל הארץ. עד היום התוכנית פעילה בקרב בני הנוער המשמשים דוגמה ומופת במעורבותם החברתית.

ביחס לשיח הירושלמי, הרגשתי צורך לכתוב למחרת היום מכתב אישי לשר החינוך והתרבות ולחברי הירושלמי היקר. למכתב צירפתי צילומים של תעודות קלף עתיקות המעידות על שורשי משפחתי מימי הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה), שהיה מורו של האר"י הקדוש. כילד עזב הוא את העיר זמורה שבספרד ארבע שנים לפני הגירוש, והגיע לארץ ישראל.

 

 

* * *

אלי ניסן

אשכול של פעם

תגובה לרשימתו של אורי הייטנר על מכתבו של אשכול (שלא נשלח) אל עמוס קינן:

בעקבות רשימתו של אורי הייטנר על מכתבו של אשכול (שלא נשלח) אל עמוס קינן (חב"ע 841) נתעורר בי הצורך להזכיר כמה עובדות, שלא נודעו בשעתן, על תגובותיו ומחשבותיו הראשונות  של לוי אשכול ז"ל על הפתרון המדיני הרצוי בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים ובכלל זה, בעיית הפליטים הערבים.

בשנים 1966-1967 הייתי דובר משרד הביטחון כאשר אשכול כיהן כראש המשלה ושר הביטחון. לאחר מינויו של משה דיין לכהונת שר הביטחון, בשלהי "תקופת ההמתנה", המשכתי בעבודתי כדובר בלשכת ראש הממשלה עד סוף 1967 ועל כן זכורות לי היטב השיחות הלא רשמיות שהתנהלו בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה.

אשכול הוצף בימים הראשונים בהצעות שונות, שבאו דווקא מעוזריו ומקורביו הפוליטיים. יגאל ידין ז"ל, ששימש בתקופת המלחמה כיועצו של אשכול לעניני ביטחון, חזר וטען בקול כי זה הזמן לטלפן לחוסיין ולהציע למלך המובס והחבול הסכם שלום כנגד החזרת השטחים שנכבשו מידי ירדן.

אשכול השיב, כי חוסיין הוא אחרון המנהיגים הערבים המסוגלים באותה עת לעשות שלום עם ישראל. תגובתו היתה בנוסח נחכה ונראה אם הוא מסוגל לשלוט במה שנשאר לו. באותה עת היו "נכבדים" ביהודה ושומרון שכינו את חוסיין בלעג "ראש עירית עמאן."

כחודש לאחר סיום המלחמה הגיש יגאל אלון ז"ל את תוכניתו הידועה (תוכנית אלון), שהיתה, לדעתי ולדעת רבים, התכנית השלמה הנועזת והמרחיקה ראות מכל ההצעות והתוכניות, שהועלו מאז ועד עתה.

אילו נתקבלה התכנית בשלמותה – ובעיקר, אילו הוגשמה ואלמלא חובלה על ידי שלטון הליכוד אחרי 1977 –  יתכן מאוד שהיינו חיים כיום במציאות אחרת סביבנו.

תוכנית אלון עלתה בקנה אחד עם מחשבותיו של אשכול לגבי בעיית הפליטים, משום שהיא התוותה גבולות דמוגרפיים יחד עם ראיה אסטרטגית של גבולות בוטחון. אין ספק שאשכול היה נחרץ בדעתו (וכך היה גם אלון), כי הפתרון היחיד האפשרי לבעיית הפליטים מצוי מחוץ לגבולות ישראל, לא רק מחוץ לקו הירוק אלא גם מחוץ לגבולות הקבע העתידיים. יתר על כן, גם אשכול וגם אלון לא התעלמו מבעיית הפליטים הערבים והם ודנו באפשרויות שונות ליישוב הפליטים הערבים בסיני ובעבר הירדן, כמובן, במסגרת הסכם שלום כולל.

אבל התגובה הערבית לא איחרה לבוא. ב-1 בספטמבר 1967 התכנסה כזכור ועידת הפסגה הערבית בחרטום, בירת סודן (ועידת חרטום) שהחליטה, פה אחד, על שלושת הלאווים הידועים – לא מו"מ עם ישראל, לא הכרה בישראל ולא הסכם שלום עם ישראל.

ה"כן" היחיד היה עמידה על "זכות השיבה" של הפליטים לאדמת פלסטין כולה. ומה השתנה מאז בחשיבה הערבית (וה"פלסטינית") מלבד הטקטיקה והמלל? אכן כן, הרטוריקה הערבית כיום מתוחכמת יותר. יש בה הכול – מלחמה ושלום, הכרה, לכאורה, ואי הכרה ובעיית "הפליטים" לעולם עומדת.

 

 

* * *

שלמה נקדימון

מודה ומברך בשם מקבלי הפרסים ותעודות ההוקרה מטעם נשיא המדינה וראש הממשלה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שהלכו לעולמם

 

נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, הנשיא החמישי יצחק נבון, מ"מ יו"ר הכנסת יצחק הרצוג, שר החקלאות יאיר שמיר, משפחות הנשיא חיים הרצוג וראש הממשלה דוד בן-גוריון, עמיתיי לפרסים ולתעודות ההוקרה, יושב ראש ועדת שופטי הפרס פרופ' אריה נאור וחברי הוועדה, מכובדי כולכם.

אבקש לצעוד בנתיב שסללו חכמי ישראל בסוף המאה השנייה, בהופעת בכורה בישיבת כרם דיבנה המיתולוגית. כנאמר, "פתחו בכבוד אכסניה ודרשו." כל אחד מהם דיבר בכבוד האכסניה והשמיע חידוש תורה. אני מברך אכסניה נעלה זו, משכן נשיאי ישראל, ומאחל לנשיא שנים רבות, בריאות ופעילות, משולבות וחופפות. אנו מעלים היום את זכרם של נשיא המדינה השישי, חיים הרצוג ושל ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן- גוריון. בעת שבן-גוריון הנהיג את מדינת ישראל לקראת עצמאותה ובמלחמה עליה, הרצוג היה משולב עמוק במסכת זו. קטעים בפרקי הרצוג נרשמו על ידי בן-גוריון ביומן המלחמה. הנשיא החמישי יבל"א היה גם הוא באורגי המסכת. עם שלושתם זכיתי להיוועד מקרוב. 

על ספרו של מיכאל בר זהר המתעד את סיפור חייו של הנשיא עד להיכנסו למשכן הזה, רשמת לי, אדוני הנשיא: "לשלמה, שיחד נשמנו אותה היסטוריה ונשארנו ידידים. שמעון."

אתה, אדוני הנשיא, היית בעושי ההיסטוריה, ואני, משחרית ימי כעיתונאי, סיקרתי היסטוריה בהתהוותה ותיעדתי את  עברה. אני מודה לך מאוד, אדוני הנשיא, על עדותך האישית.

היסטוריה, אמר ידידי ההיסטוריון הדגול צבי יעבץ זכרונו לברכה, היסטוריה זה לא מה שקרה אלא מה שידוע לנו עליה. הוא צדק. כי היסטוריה לעולם פורצת גבולות, וגילויים חדשים לבקרים אף מגבים אך גם משנים את הידועים לנו. היא גם מעלה ומורידה אישים,  ואכן, דמותו של ראש הממשלה הראשון בן-גוריון, הולכת ומתעצמת ככל שהשנים חולפות. האזנתי, כבוד הנשיא וראש הממשלה בקשב רב לדבריכם על הנשיא הרצוג ועל ראש הממשלה בן-גוריון, ויכולתי להוסיף עליהם, אך מחוגי השעון לנגד עיניי. עקב זאת, אעבור לפן אישי.

אני מבקש לומר מילה לגברת הרצוג. ב-11 במרס 1948, כאשר שימשת כעוזרת ראשית לפרופ' אהרון קציר בעת הנחת היסודות לחיל המדע, היית קרבן לפיגוע חבלני קשה בבניין המוסדות הלאומיים. אישך הטרי חיים, עסק בהגשת עזרה ראשונה וכך זיהה אותך כאשר היית שרועה על הרצפה, פצועה, הוא לא ידע שהיית בבניין. ברגע חרדתי זה, כאשר זיהית אותו, התפשט חיוך של אושר על פנייך, אותו היטבת לתאר במלים האלה: "...קיבלתי מכה נוראה, שכבתי על הרצפה על סף עלפון, אבל אמרתי לעצמי בעלי בבניין ועליי להחזיק מעמד כדי שאדע אם הוא בחיים." כל חייכם המשותפים, היית לו עזר כנגדו, לא לעומתו אלא עימו. אישיותך תמיד קרנה וקורנת.

אני רוצה לברך בתוכנו שניים מאורחיי, מגיבורי חיבורי על הרצוג. תמר אשל, שצקלונה עשיר במעש, תחגוג בקרוב 94 אביבים. תמר, צאצאית לבית ניל"י, עמדת בראש המטה המיוחד שמשימתו היתה לרגל את ועדת האו"ם, אונסקו"פ, שהגיעה לארץ כדי להכין את ההמלצות להחלטת החלוקה ב-29 בנובמבר. הרצוג, ראש מחלקת הביטחון בסוכנות היהודית, הופקד על תיאום וניהול מערכת השליטה באונסקו"פ, ואליו הבאת את קציר יבולך. המלאכה שעשית, תמר, הייתה נפלאה.

ועמנו באורחים מייק לנדשוט, קצין מודיעין בצבא הבריטי, שיחסם הנפשע של הבריטים לעולי יציאת אירופה הביא אותך, מייק, להכרה כי הצדק נמצא בצד היהודי. באת אל הרצוג וביקשת לעבור אל הצד שלנו. נידבת הרבה ידע, הבאת אמל"ח נדרש, היית בין מקימי חיל התותחנים ואף הומלצת לאות הצטיינות במלחמת העצמאות. בדיוק היום אף מלאו 65 שנים להתגייסותך הרשמית לכוחותינו. מייק לנדשוט, היום סרן (מיל.) מיכאל אמיר, יהודי כדת וכדין, אב למשפחה וסב לנכדים, כולם בישראל. שלשום חגגנו בצוותא את יום הולדתך ה-90.

לך אורה, לך תמר, לך מיכאל, תודה מקרב לב, עד מאה ועשרים.  

זה גם הרגע והמעמד הנאות, להמשיך ולהשתבח במתנת חיי, זהבה, אישיות בזכות עצמה, משפטנית שיצרה תקדימים, רעייה ושותפה, אם אהובה וסבתא נפלאה לארבעת נכדינו, נטע, מיטל, עילי ונבו, הנמצאים כאן איתנו.  

אבקש לסיים בדברי תודה בשמי, בשם מקבלי הפרסים ותעודות ההוקרה ובשם הקהל הנפלא הזה, לנשיא פרס המארח, ולוועדת שופטי הפרס בראשותו של פרופ' אריה נאור. והרי נאמר, יש שופטים, שופטי פרסים, בירושלים.

חג שבועות שמח לכל בית ישראל.

 

* * *

לקראת שבוע הספר תתקיים הקרנת בכורה חגיגית של הסרט

"קול מילה אמא"

חייו ויצירתו של יצחק אוורבוך אורפז

סרטו של עמרי ליאור

ההקרנה תתקיים בסינמטק תל אביב,

 ביום שני ה-3 ליוני 2013 משעה 19:00

בתוכנית: 19:00-19:30 התכנסות

19:30-19:45 דברי פתיחה  אברהם ב. יהושע

19:45-20:45 הקרנת הסרט "קול מילה אמא"

20:45-21:00 יצחק אוורבוך אורפז יענה לשאלות הקהל

כרטיסים בקופת הסינימטק, רח' שפרינצק 2 תל אביב.

מחיר הכרטיס 35 שקל. ניתן להזמין בטל' 03-6060800

 

אהוד בן עזר: כמי שראה כבר את הסרט אני ממליץ עליו בכל לב כי הוא מצייר דיוקן יוצא מן הכלל של יצחק ושל עולמו הפנימי – שבמרכזו עומדת עד היום דמות אימו. זהו מסמך-לדורות של הספרות העברית – המנציח את אחד מגדולי יוצריה, שבסרט הזה הוא גם "מציג" את עצמו בצורה מפליאה!

 

* * *

אלי מייזליש

הבה ונדייק במיספרים

[לגבי הערתו של אהוד בן עזר בסוף מאמרי בגיליון הקודם]

בכוונה לא הזכרתי במאמרי ["הבהלה הדמוגרפית המדומה" חב"ע 841] את מצב ערביי ישראל בכפרים הערבים לאורך כביש 6 ממודיעין ועד פרדס חנה [צומת עירון] וההסבר יגיע, כי הסיפור של הכפרים הערבים במשולש בעיקר, וההתרחבות שלהם, אינו רלוונטי כלל למאמרי שעוסק בעיקר בערביי הגדה.

אבל הבה ונדייק במספרים.

לגבי גידול במספר ערביי ישראל יש פיקוח צמוד של משרד הפנים על כל לידה וכל כל פטירה, ובישראל הערבים אינם יכולים לשטות בנו והם אינם עוסקים כלל בנושא הדמוגרפי כי זה לא מעניין אותם. אדרבא הם מאוד-מאוד חוששים שמא בבוא העת יתנחל עליהם המופתי הירושלמי ויאלץ אותם להיות חמאסניקים; הנתונים במשרד הפנים כאן הם כספר פתוח.

אני מדבר בעיקר על מספרים מדוייקים של בני אדם ולא על כמה וילות הם בונים ולאיזה גובה וכמה צריחי מסגדים יש שם. הפחד המדומה הוא ממספר הערבים בשטחים בעיקר שטייטלבאום מביא מהשרוול, כי כיום אין לנו שום שליטה על המקלדת של איזה פקיד ערבי ב'לשכה המרכזית לסטטיסטיקה' ברמאללה שמנפחים מספרים עבור האו"ם ואירופה בגלל הדולרים. ומהדולרים האלה הם חיים, ולא מאיזה מפעל 'אינטל' או 'טבע' או 'ישקר' [שנמכר תמורת 21 מיליארד ש"ח] שאפילו אם כל ערבי במשולש יאכל כל בוקר 5 כבשים לעולם לא יוכלו לבנות מפעל כזה.

אבל טייטלבאום מתכוון בעיקר לערביי הגדה ועזה ששם אין פיקוח ומשם הוא יכול להמציא סיפורים, אבל לא כאן.

 אבל גם לשיטתך ממראה עיניים בנסיעה ממודיעין ועד  אום-אל-פאחם הסיפור פשוט, כי בקטע של כביש 6 ממודיעין ועד כפר קאסם, אין אף כפר ערבי וזה לא סיפור, אבל גם אפילו מכפר קאסם ועד קצה כביש 6 יש בסה"כ 10 כפרים וכפר קרע הוא הכפר הערבי הצפוני ביותר בכביש 6.

הנה הרשימה המלאה [והמפחידה לכאורה] של הכפרים אחד אחר השני  – ולא כצעקתה:  כפר קאסם: 20,000 תושבים. כפר ברא: 3,000. ג'לג'וליה: 9,000. טירה: 25,000. קלנסוואה: 20,000. ביר א-סעכא: 6,000. ג'ת: 10,000 בקע אל-גרביה: 25,000. מויסר [מצר]: 2,000. כפר קרע: 20,000.

סה"כ: 140 אלף, פחות מנתניה בלבד.

התמונה ממראה עיניים במכונית בכביש 6 נחשפה רק בגלל שהתחלנו לנסוע בכביש 6, ולפתע 'התגלתה' בפנינו ארץ חדשה שלא ידענו על קיומה, כאשר נחתם ב-49' הסכם שביתת-הנשק עם ירדן, וסופחו לישראל מיספר כפרים ערבים בגלל מסילת הברזל וכביש ואדי ערה כדי לקיים קשר תחבורה רציף בין הדרום לצפון.

הגידול בעשרת הכפרים הערבים ליד כביש 6 אינו חורג מהגידול בשאר הריכוזים הערבים כמו בגליל או בערים המשותפות; עכו, חיפה, יפו, רמלה ולוד שבשישים השנים האחרונות לא שינו במאומה את המאזן הדמוגרפי שעמד גם בתש"ט על כ-20% ערבים – אז כ-160 אלף ערבים מול 600 אלף יהודים, וכך היום:1,600,000  ערבים מול 6 מיליון יהודים. שום דבר באחוזים לא השתנה.

מה שכן השתנה, זה שיפור גרנדיוזי בארכיטקטורה האוריינטלית; במקום מבני אבן פשוטים ועלובים או אפילו חושות מקש – לווילות בני 3 קומות צבעוניות ומנקרות עיניים [למי שחולף במכונית], אבל שני דברים עקרוניים חייבים לזכור:

ההתפשטות היא למראית עין, כי היא מפוזרת וכל כפר ערבי למעשה מוקף שרשרת יישובים יהודים שעוצרת אותם מההתפשטות [אפילו שבישוב ישראלי יש פחות אנשים ופחות וילות 3 קומות, שטח השיפוט הוא הקובע ותמיד יהיה פי כמה משטח שיפוט ערבי מולו.

ההתיישבות היהודית אולי אינה מנקרת עיניים אבל במקום וילות בכל אזור יש אזורי תעשייה ענקיים ומודרניים עתירי טכנולוגיה עתידנית, ובנוסף לא רק שמיספר היישובים הוא פי חמישה ושישה אלא שאין שום השוואה בין התכולה המוסדית בין שני המגזרים. מרבית היישובים היהודים מאורגנים במועצות חזקות [אזוריות] ואזורי תעשייה, כמו למשל איזור תעשייה קיסריה המאכלס כעשרת אלפים עובדים בהיי-טק ובטכנולוגיות מתקדמות – שאפילו בעוד 50 שנה לא יקימו הערבים בצד שלהם תעשייה כזו, וזה ההבדל.

כך גם כביש ועדי ערה המלא עם כפרים ערבים, גם הוא המפלט האחרון לטיעון כי הכפרים הערבים מלאים עם וילות 3 קומות. אלו 10 כפרים בסה"כ של ואדי ערה: ממחלף עירון ועד צומת מגידו כ-20 ק"מ: ערערה עארה מנסורה עין א-סהלה אום איל פאחם אגבריה עין איברהים מוסמוס מושיריפה ביאדה.

זהו ואדי ערה האיום והמפחיד: כולו 10 כפרים. וערבים אלה אינם מבינים כיום ולא הבינו אף פעם וכנראה לעולם לא יבינו שאין ביכולתם להתחרות בנו בהגדרת המטרה, כפי שאנו מגדירים את חיינו כאן כציונות על כל ההשלכות הבאות ממנה כמו למשל שיבת ציון מתמדת.

אין ספק כי הבעייה הערבית היא יותר מגיבנת על הגב של עם ישראל, ואולי זה משא כבד ומעייף. אבל ככל שעוברת יותר שנה ועוד שנה מאז שאברהם שפירא יצא עם סוסתו להגן על פ"ת [כפי שמסופר בספרך "ג'דע"], כבר לא צריכים סוסות לבנות ורובה ציד על השכם, הדת"קים בנבטים ועד כמה שדות תעופה הם המענה הציוני לנבוט ולשברייה של הערבים.

ועוד: בין שנבין או לא, השינוי האורבני עובר כיום על המדינה הוא שם המשחק, כשהורסים בניינים בני 4 קומות של 'עמידר' מלפני 50 שנה ובמקומם צצים מגרדי שחקים של 16 או 26 קומות, וכשנוסעים בכבישים ועוברים ממחלף אחד לשני ושפע המכוניות החדשות הטסות עליהם, והשאיפה של כל זוג צעיר להגיע ל-4-5 חדרים ולא לדירת חדר כמו אז, זה הסיפור. וגם 50 אלף שבאים לרוץ מרתון.

ועוד: ישראל היא כיום עבור ערביי המדינה כמו אמריקה לדור השני או השלישי של המהגרים היהודים מהשטטל או לודז'. וכפי שהתבוללו שם ב-100 השנים האחרונות כ-5 מיליון יהודים, כך יתערו ערבים רבים בישראל החילונית למרות שלהם יש את חנין זועבי, אז לנו יש את הרבי מסטמר.

 

* * *

נצר שמיר

הַקימו  קול צעקה והורידו את הטפילים מעלינו!

מכתב ליאיר לפיד:

שמי נצר שמיר, בן 69, חקלאי מזה 30 שנה ממושב בנגב המערבי. ‏קודם כל אני רוצה לבקש ממך שלא תיכנע. שתהיה נאמן לדרכך. אנחנו, כל הבוחרים בך, עומדים מאחוריך ומקוים שלא תיכנע, גם אם זה אומר שנשב באופוזיציה. (אם תעשה את זה מתוך העקרונות לשמם נבחרת, הציבור שבחר בך יעריך את זה).

‏ועכשיו לעניין שלשמו אני כותב לך, בשנה האחרונה הממסד החרדי החליט כי על כל פרדס מניב יש לשים משגיח כשרות אישי. אבל לא אחד אלא שלושה! בבית האריזה של המושב שלנו יושבים מאז תחילת העונה 3 משגיחים, כל אחד במכונית הממוזגת שלו... ותפקידם – לשים חותמת על הפרי הנקטף – חותמת כשרות של העדה החרדית... והמשכורת שלהם מגיעה כמובן מכיסם של החקלאים. ‏

לצערי לא די בכך כי בחודש האחרון החליטו אותם משגיחים כי פרדס הלימונים אותו שתלתי לפני כיותר משלוש שנים, הוא כולו עורלה ופסלו לי במחי יד כ-10 טון של לימון. העניין הוא שאני מחזיק ברשותי היתר מהרבנות הראשית כי הפרי כשר. מסתבר שלחרדים זה לא מספיק – ‏וכך, בכל יום, אני "‏זוכה" ‏לראות אותם מגיעים אל בית האריזה שלנו, יושבים ברכב כל היום, ומחכים לסיום המיון כדי להחתים את החותמת של הרבנות החרדית. ‏עזות המצח והחוצפה אליה הגיע הציבור הזה, בשמו של אלוהים, אותו הם מביישים (כי אתה ואני יודעים שאין להם מונופול על היהדות) עוברת כל פעם גבול חדש, ואנחנו כאן פשוט אובדי עצות.

האמת, אני מיואש, כי ככל שעוברות השנים המצב רק מחמיר. ואין מי ששומע ואין מי שיכול לעצור את זה. וראש הממשלה שלי, בסוף, בוחר בהם ולא בי. איך אמרת? "‏הכול הפוך!"

זהו, הלוואי שתקרא את המכתב הזה. בקשתי היא שמישהו יבוא לראות במו עיניו את מה שאני רואה כל יום. שמישהו ישים לזה סוף. אם לא נעצור אותם, בעוד מיספר שנים, יהיו פקחים על כל שכונה, על כל קיבוץ ומושב ועל כל גן ילדים בית ספר ומועדון נוער. חייבים לעצור את ההשתלטות הזו. נמאס לי להיות פראייר! ‏מצידי שלא ילכו לצבא. רק שילכו לעבוד – אולי יבינו מה זה להוציא לחם מהארץ. ‏שיצאו לפרנס את משפחתם, במקום לפקח עליי, אני יודע לייצר פירות גם בלעדיהם.

‏בתודה ובהצלחה בדרכך, שהיא בעצם הדרך של כולנו.

נצר שמיר

‏מושב שדה ניצן 

 

* * *

מתי דוד

האם הקיצוץ התקציבי יוביל לפיצוץ חברתי?

הציפיות מלפיד הפוליטיקאי והאכזבות מלפיד המיניסטריאלי

למרות המחלוקות והביקורות כלפי התקציב וכלפי יאיר לפיד, המושמעות הן מצד תומכיו המאוכזבים והן מצד יריביו הפוליטים, ישנן שלש מוסכמות, המקובלות על רוב הציבור:

מה שרואים מכאן (מהאופוזיציה) לא רואים משם (מהממשלה).

שינויים בכלכלה מתרחשים רק בתהליכים, ללא ניסים וקיצורי דרך.

קיימת הסכמה מקיר לקיר בצורך ההכרחי לבצע קיצוצים בתקציב.

 

פוליטיקה ריאלית מול פוליטיקה וירטואלית

ההבטחות של כל המפלגות במסעות בחירות אינן ניתנות למימוש בהיותן בשלטון

המציאות הפוליטית של כל המפלגות במדינות הדמוקרטיות מוכיחה שהבטחות של אידיאולוגיות שנאמרו במהלך תעמולת הבחירות לא ניתנות למימוש, בגלל האילוצים להתחשב ולהתפשר עם שותפים קואליציוניים, עם לחצים ציבורים פנימיים וחיצוניים ועם נתונים כלכליים ביטחוניים ומדיניים. שום "פוליטיקה חדשה" לא מסוגלת לשנות נתונים של הפוליטיקה הריאלית הישנה. הביקורת בהקשר זה היא נכונה כלפי כל המפלגות, כולל את "יש עתיד".  מסתבר שלא ניתן לברוא פוליטיקה חדשה, רצויה ואידיאלית, במקום זו המצויה, הריאלית. פוליטיקה משמעותה מיצוי פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות – במשטרים דמוקרטים המבוססים על קואליציות.

 

האנטומיה של מאוכזבי יאיר לפיד

תומכי לפיד המאוכזבים ממנו מפגינים חוסר נכונות לומר לעצמם את האמת, ולהכיר במציאות הריאלית – שאין דבר כזה הקרוי "פוליטיקה חדשה".  תומכי לפיד המאוכזבים ממנו הם אנשים טובים אבל תמימים שהאמינו שיזכו לתמורה והתחשבות כלכלית בהם, כאנשי מעמד הביניים, עבור תמיכתם הפוליטית בו. בתמימותם הרבה הם האמינו שלפיד הוא "משיח הגאולה" של "הפוליטיקה החדשה", שיפתור להם את כל הבעיות של מעמד הביניים.  ההתנפלות שלהם על לפיד יש בה נאיביות ילדותית.  הם נפלו קורבן לתעמולה של "יש עתיד" שהפיקה אופטימיות מגויסת (מזויפת) של תעשיית אשליות לטובתם. הם לא הבינו שניצחון בבחירות אינו מבטיח ניצחון בכלכלה – שיש לה כללים אחרים. לפיד נפל קורבן לרטוריקה של עצמו, ואילו הם נפלו קורבן של "יש עתיד". בעיני המאוכזבים, לפיד הפך לקבלן ממשלתי (בפועל אחראי) או לחילופין לכזבן חברתי הרסני. הם האמינו שהוא מסוגל לשנות את המדינה ולהמציא "פוליטיקה חדשה" – עבורה זו טרגדיה של אכזבה אישית ופוליטית.

 

כלכלה מול פוליטיקה: סיסמאות, אשליות, תוצאות

כאשר הכלכלה מצויה בעימות עם הפוליטיקה – הכלכלה לרוב מנצחת. שרי אוצר וממשלות אפשר להחליף מיד לאחר תוצאות הבחירות או כתוצאה ממשבר והרכבת ממשלה חודשה עוד לפני הבחירות. ואולם שינויים כלכליים לא ניתן לשנות לטובה, במקביל ובצמוד לחילופי ממשלות ושרי אוצר. שינויים כלכליים מתרחשים בתהליכים מתמשכים של זמן רב (לפחות שנתיים), ולא בקיצורי דרך או בניסים. כל שינוי כלכלי מתבצע בתהליכי זמן ארוכים. הפוליטיקה יוצרת סיסמאות ואשליות. הכלכלה יוצרת עובדות שהפוליטיקה מימין ומשמאל נאלצת להתפשר איתן.

קייימת אשלייה אצל רבים בתוכנו (אותו דבר בכל הדמוקרטיות) לפיה החלפת שר אוצר וממשלה, יכולים להוביל מיידית לשיפור מצבו הכלכלי של הפרט (או למנוע הרעה במצבו). אנשים מצביעים בבחירות עבור אשלייה זו ותומכים במפלגות אופוזיציה או במפלגות חדשות כמו "יש עתיד", המשווקות סיסמאות אל אשליה זו. 

"באנו לשנות!" היתה סיסמה של יאיר לפיד. מה שקורה בפועל הוא שתוך זמן קצר לאחר השינוי הפוליטי (לפיד ניצח, בנט ניצח, הליכוד הפסיד) – באה האכזבה, ותוך זמן סביר, בדרך כלל – מפילים בבחירות הבאות גם את המפלגות שהבטיחו שינויים ונכשלו. תהליכים אלה קרו בפועל ביוון, בספרד ובכל ארצות מזרח אירופה שהשתחררו מהקומוניזם.

 

* * *

מנשה שאול

גז ישראלי לטורקיה

טורקיה צופה אל העתיד, ליום שבו גז ישראלי משדות לוויתן ותנין בים התיכון יזרום ישירות בצנרת לחופיה. טורקיה היא עשירה במים אך ענייה בגז ובנפט, והיא תלוייה במידה רבה באספקת הגז מאיראן ומרוסיה, בעוד שגז מישראל ישחרר אותה ממגבלותיהן של שתי מדינות אלו. חברת זורלו הטורקית מנהלת משא ומתן עם ישראל זה מיספר חודשים על מנת להכשיר את הקרקע להעברת הגז הישראלי לטורקיה. מגעים אלה הקדימו את התיווך האמריקני בין אנקרה לירושלים. מעל לכל ספק,לגז יש תפקיד בשיקוליה של אנקרה לפעול למען סיום המשבר עם ישראל.

 

האם יש מוצא למשבר במצרים?

אמיל נח'ל, אחד הבכירים לשעבר ב-CIA וחוקר ב"אוניברסיטת ניו-מקסיקו" קובע חד-משמעית כי שלטון "האחים המוסלמים" במצרים נכשל כישלון חרוץ והוא גורם אכזבה גדולה להמוני המצרים שבחרו בו.

הוא נכשל ביישום הדמוקרטיה, השוויון והדו-קיום בין מרכיבי הקשת הפוליטית. כישלונו מתבטא בין היתר בכך שאינו סובל את חוש ההומור של הקומיקאי באסים יוסף. החוקר מתייחס גם לעריצות השלטון וליחסו האכזרי למתנגדיו החילוניים, לנשים, לקופטים ולאלפי השופטים.

החוקר מתעב את החוקה שחיברו איסלאמיסטים קנאים, מבלי לשתף ליברלים ונשים והוא מציע לנשיא המצרי מוחמד מורסי דרך לתיקון המצב המתבססת על חמישה צעדים:

ביטול החוקה המבישה והחלפתה בחוקה שתייצג את כל הזרמים הפוליטיים.

שיתופם של החילונים, הצעירים, הקופטים והנשים בניהול המדינה ויישום תוכנית לאומית הקוראת לסובלנות ודו-קיום בין כל הקבוצות.

קיום בחירות חופשיות למועצת העם ומניעת הפיכתם למונופול של "האחים המוסלמים" והסלפים.

הקמתה של קרן פיננסית שתכשיר מובטלים ותסייע להם למצוא תעסוקה.

קיום מפגשים ואסיפות שייקראו אליהן כל הקבוצות הפוליטיות והעדתיות, אנשי עסקים, מנהלי בנקים, ראשי המגזר התיירותי, האקדמאים, על מנת לדון בעתידה של מצרים ולהציע תוכניות לקידום הכלכלה.

השאלה היא באיזו מידה מוכנים "האחים המוסלמים" ליישם רפורמה כזו. לפי הנתונים הקיימים, הסיכוי שהם אומנם יקבלו תוכנית כזו שואף לאפס. זאת משום שהם רואים את עצמם כשליטים בשם האל, ולפיכך – מושלמים מכל הבחינות.

לאחרונה, מנהיגה הרוחני של תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד בדיע, ניסח  עמדה זו בהכריזו כי "אנו 'האחים המוסלמים' – הננו המהפכנים האמיתיים!"888

 

חששן של מדינות המפרץ

בעקבות רעידת האדמה בעוצמה של 7.7 בסולם ריכטר שפקדה את מזרחה של איראן במחצית אפריל 2013, מיהרו שלטונות איראן להודיע כי הכור הגרעיני בבושהר לא נפגע. מטרת ההודעה היתה להרגיע את מדינות המפרץ המודאגות מן הכור הגרעיני בגלל קרבתו למדינות המפרץ.

מועצת מדינות-המפרץ קיימה ישיבת חירום שאליה הוזמנו מומחים לאסונות טבע, על מנת לדון בסכנות הכור האיראני. המועצה פנתה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בבקשה לבדוק את מצבו של הכור בבושהאר ואת הסכנות הצפויות ממנו.

לאחרונה יצא לאור באיחוד מדינות המפרץ ספר בשם "כור בושהאר הגרעיני – סיוט הקרינה במקרה של רעידת אדמה." הספר טוען כי הכור מיושן וכי יסודותיו אינם תקינים. מחבר הספר ח'אלד אלטורקי מזהיר מפני אסון שיפגע במדינות המפרץ בגלל קִרבתם לכור.

 

להיות סופר ערבי זוהי טרגדיה

"מאז שהחלטתי להיות סופר בשנת 1986 ועד היום הזה מנקרת בראשי השאלה למי מועילה הכתיבה בעולם כמו שלנו," כך פותח הסופר המצרי אברהים פרגלי את מאמרו ("אלשרק אלאווסט" 13.4.13) וממשיך: "בחברה הערבית הספרות אינה יכולה להאכיל את המושכים בקולמוס בשר ואפילו לא לחם. החברה הערבית רואה בסופרים אנשים מוזרים הקונים ספרים במקום בגדים, תימהונים המסתפקים בכתיבה כיעד לחייהם. זאת חברה שאינה מעריכה לא את הסופר ולא את הספר."

להיות סופר בעולם הערבי היא בחירה טרגית, אך זוהי טרגדיה כדאית, משום שבסופו של דבר החברה הערבית מוכרחה להשתנות למשהו טוב יותר. זאת הודות לקולות יוצאי הדופן של הסופרים וצידודם בערכים האנושיים ובהיגיון הצרוף. הספרות מצילה את העמים מן הבערות ומן ההליכה בתלם עדר-הכבשים."

 

מקומות ראשונים בהשמנה

יש מדד שבו תופסים הערבים מקום גבוה מאוד. כך כותב הסופר הלבנוני ג'יהאד אלח'זין ("אלחיאת" 13.4.12). ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי והצמיחה השייך לאו"ם אינו מתייחס הפעם לדמוקרטיה או לתוחלת החיים או לרמת החיים, אלא להשמנה. לפי הנתונים שמפרסם הארגון בימים אלה, הערבים תופסים ארבעה מבין עשרת המקומות הראשונים מבין העמים בתחום זה. בראש הטבלה מככב מחוז שאמו בארה"ב, לאחריו תוקילאו, תונגה, ערב הסעודית, ארה"ב, נסיכויות המפרץ, מצרים, כוויית וניו-זילנד.

המגזין הרפואי הבריטי LANCET מפרסם כתבה על נזקי ההשמנה שכותרתו: "ההשמנה הורגת יותר מן הרעב!" הכתבה מתבססת על מחקר שנערך ב-187 מדינות ושכלל 650 מיליון בני אדם. מבין 10 המדינות הנמצאות בראש הטבלה של המדינות הסובלות מסוכרת, נמצאות 5 מדינות ערביות: סעודיה, בחריין, קטר, כוויית ודוביי. שתי המדינות הערביות שבתחתית טבלה זו הן תימן וסודן.

אלח'זין חותם את מאמרו בשאלה: "האם לא די לנו בתחלואי 'האביב הערבי' ההזוי?"

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 244

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שלוש אהבות

רומאן

הספר  יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

 

פרק עשרים ושניים

"הוא גדול..." אחרון על קברו עם עליזה

 

עדיין הייתי מגוייס ובאתי להלווייה של חנניה מהרמה הסורית במדי מילואים מיוזעים ועם תמ"ק עוזי. עליזה חבשה כובע-קש שחור גדול והרכיבה משקפי-שמש אופטיות כהות. אלמלא שערה האדום לא מיד הייתי מכיר אותה. האמת, בא לי עליה, אפילו זקנה ושמנה, הייתי מורעב עוד מלפני המלחמה, היתה לי זיקפה של ממש בלווייה, אבל היא –

 "לא חשבתי אחרת," לחשה לי בארס, "אנשים כמוך תמיד נישארים בחיים! רק חנניה שילם את המחיר, בדם... רצה להוכיח לכם את עצמו... והרי יכלו להפציץ את כל גבעת התחמושת המחורבנת הזאת למוחרת בבוקר מן האוויר, לרכך אותם, לרסס אותם, לרסק אותם, כמו ג'וקים... בשביל מה נהרגו בלילה כל החבר'ה האלה? מדוע דווקא גורלם של הטובים ביותר ליהרג ראשונה..."

ועיניה רשפו קללה לעברי כאילו עדיין היא עומדת מעליי בליל הקרמפוס, מזכרת-עוון לכל חטאיי, וכאילו לא חלפו שנים מאז נפגשנו לאחרונה. היא לא סלחה לי, וזה גירה אותי עוד יותר. מקרוב גם נדף ממנה אותו ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, זכור מהעבר, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף.

 "ושתדע לך שאף-פעם לא שכבתי איתו. חיי-המין שלו היו מורעלים בנמרודה, המסכן. והרי כל העתיד שלו היה לפניו. עשיתי לו כאן שתי תערוכות שמנים בבית-האמנים שמה זה הצליחו. אתה אפילו לא הגבת על ההזמנה."

 "אל תקנאי בנמרודה, איך שלא היתה מתחתנת, איתו או עם איתן – היא היתה עכשיו אלמנה..." תקעתי מבט של זיון בעיני עליזה ופתאום שמעתי מישהו לוחש לה: "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..."

וזה הייתי אני.

 "איך אתה לא מתבייש? מתאים לך לעבוד את השטן!" הדמעות על חנניה זלגו על לחייה מתחת למשקפי-השמש. "ובכלל, אני עכשיו כבר לא גרה לבד."

 

אבל כשהחלו המלווים להתפזר שבה להלך לצידי ואמרה בקול נמרץ, שהיה בו עדיין השביב הייקי של אימה תרזה: "אין כל בעייה שאני אקפיץ אותך לתחנה המרכזית."

הכול היה אז חדש בירושלים של ששת הימים. העיר המזרחית. מעברי-הגבול המאולתרים, המלאים אבק. ערבים שעדיין מתקשים להסתגל, יהודים שכבר קונים אצלם בזול ומרוקנים את דוכני סחורתם. עליזה, שלא הסירה את הכובע גם בשעת הנהיגה בפולקסוואגן הכתומה שלה, ערכה לי סיור בעיר ועל קו התפר שהיה הגבול. פה ושם טעינו והיא פירססה וחזרה, ושוב אמרה, בדמעות:

 "מדוע הטובים נהרגים ראשונה? נכון, מי שנישאר בחיים אחרי המלחמה הנוראה הזאת יחזור הביתה ותיכף ירצה לעשות לאשתו עוד ילד. מה יהיה? עכשיו אני פוחדת..."

 "לא מג'וקים?" ניסיתי להתבדח, וזה נשמע די טיפשי.

 "לא. מרוצחים. ממשיחי-שקר... קור בעצמות גם באמצע הקיץ. ירושלים עכשיו תשתגע. היא במטאמורפוזיס מקאמרית לקאקאפונית. וכל הדם שנשפך. כמו כריתת הקליטוריז. תשתגע. זה כל כך מכוער. שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה קודם..."

אחר-כך הוסיפה: "ושתדע לך שחנניה עקב אחריך כל השנים וידע עליך כל דבר ודבר, בטח גם מאורעות שאתה עצמך שכחת אותם כליל. הוא כאילו המשיך לחיות את חייו גם דרכך, גם אצלי..."

ועוד אמרה ששנים רבות לפני המלחמה, שאיחדה עתה את ירושלים, גילה אביה ופיענח צרור של תעודות עות'מניות עתיקות שהגיעו אליו בדרכים עקלקלות. אם תתפרסמנה – תתרחש רעידת-אדמה פוליטית בנושא הבעלות על קרקעות בירושלים ובייחוד במקומות הקדושים בעיר העתיקה ובסביבותיה, שחלקן ניקנו לפני שנים רבות על-ידי כת תמהונית מארצות-הברית הדוגלת ברעיונות משיחיים נוצריים מטורפים הקשורים בתחיית ישו, שתתרחש לדבריהם בחג הפסחא של סוף האלף השני לספירה. לאחר מות אביה היא שומרת מכל מישמר על התעודות הללו בכספת שבדירתה.

פתאום מצאנו את עצמנו במרום איזו חורשה, בכביש ריק, משקיפים על הגבעות העגולות של הרי יהודה בואכה ים המלח. באוויר וברדיו הזדמזמו מילות השיר החדש של נעמי שמר: "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים..."

ולי דווקא היתה הרגשה בתולית, אופטימית, של התחלה חדשה ומרתקת. נפרצו הגבולות והשתחררנו מתחושת המצור.

עליזה עזבה בשתיקה את מושבה ליד ההגה ועברה לשבת על ברכיי, גבה אליי, איזה שת שמן! כבדה כארגז-תחמושת, מרימה חצאית, מפשילה תחתונים, אינה מסירה את כובע-הקש השחור ששורט את מצחי, תומכת רגליה בעוזי שלי על רצפת המכונית הקטנה, צפוף... ואצלי הצטבר מטען גדול עוד מלפני הגיוס (כאמור היתה תקופה של יובש) והתעבה בחלומות ליליים בשק-השינה בין שמירה לשמירה בג'וחאדאד, ללא פורקן, וגם יותר טוב שהייתי מתרחץ תחילה... הקפתי בידיי את בטנה מלפנים וחיפשתי את הכפתורון העגלגל, הבולט כאבר-מין בטבור שלה, ואני כמלח העורג על מגדלור עתיק בשעת הסערה... ("הוא... הוא... אל תחפש אותו... עברתי ניתוח... קילע קטן... בקע בפופיק... הוא...") – התנשפה עליי בקריאת-הקרב הנוסטאלגית שלה... ונכנסה בה שם מלמטה איזה טונה זרע של כל המלחמה, וההתאפקות, בלי שום אוננות, פרימו דל פרימו, מה זה נהנתה... המכונית הכתומה כמעט נשברה... "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – וכשסיימנו הגביהה עליזה תחתונים, הנמיכה חצאית, חזרה למושב הנהג בלי לסובב עצמה כלפיי ובלי שום נשיקה כאילו רק מילאתי בה דלק מאחור... הורידה אותי ליד התחנה המרכזית בירושלים וזו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

 "אם הכנסת אותי להריון, ממזר מסריח שכמוך, אקרא לילד חנניה."

 "מצידי תקראי לו ששת."

 

את אורנה לא הזכירה אף לא במילה אחת, ואני לא שאלתי.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מבקרים בבית הקברות הישן של תל-אביב ברחוב טרומפלדור מדווחים לנו על תופעה מאוד מוזרה – נחום גוטמן אינו חדל להתהפך בקברו ויש חשש שהמצבה תתבקע וגם נשמעות משם צעקות נוראות. ממש חיבוט הקבר! – האם מישהו יכול להסביר את התופעה? ומדוע דווקא עכשיו? הייתכן כי מפני שנותנים במוזיאון, הקרוי על שמו – במה לשקרים פלסטיניים?

 

* הסופרת רוני הלפרן: "ברוב הטקסטים האלה את אומרת לעצמך – ואיפה הדגדגן בכל הסיפור הזה? אנחנו מדברים על מילת נשים באפריקה, אבל על מילת הנשים שפרויד עשה או על מילת הנשים שמסך הייצוגים התרבותי עושה אנחנו לא מדברים. אם אין נוכחות לדגדגן, זאת מילת נשים. את בכלל לא מבינה איך את צריכה לגמור, את מבינה איך הוא צריך לגמור; את צריכה לגמור כשהוא גומר, בתור הדבר המשלים. רוב הנשים לא יכולות לגמור אם הדגדגן לא בעסק – איפה זה בטקסטים? אני רוצה לראות את זה. זה גוף שאין בכלל הבנה איך הוא בנוי ומה הוא רוצה. כל מה שאני יודעת על עצמי, על הגוף שלי והמיניות שלי, זה באיזה אופן הוא צריך להיות תשובה לצורך הגבר."

שאלה: למה נשים לא יודעות מה נשים רוצות?

"אין לנשים שום מושג מה מביא אותן לגמירה כי השאלה הזאת יוצאת ממקום של כוח. צריך הרבה אדנות כדי לנסח את השאלה הזאת ואין לנו את זה, אנחנו רק נותנות שירותים וממלאות צרכים. אז בגוף המיני זה לספק צורך גברי מובהק, שאלפי טקסטים ניסחו בשבילנו. כשאישה מגיעה לגבר הפרטי שלה זה אחרי שעשתה משא ומתן עם אלפי גברים בטקסטים ספרותיים, קולנועיים וטלוויזיוניים."

["הארץ" באינטרנט, 14.5]

 

עצה: בהנחה, שלא מלו אותך – אז כשאתם עומדים לגמור, פשוט אל תתעצלי ושפשפי ביד את הדגדגן שלך בתור כוח עזר – ואז לא יהיה לך צורך לבוא בטענות לגברים ולפרויד!

 

*  סיפור של צ'יזבאטים: "ישראל - הענייה ביותר בעולם המפותח! –שיעור העוני בישראל, המוגדר על ידי הארגון כשיעור מקבלי ההכנסות שמשכורתם קטנה ממחצית ההכנסה החציונית במדינה, גדול יותר מאשר במדינות כמו טורקיה, מקסיקו, צ'ילה, ספרד ופולין, וגבוה מ-20%, נכון לשנת 2010. מאז 1995 העוני בישראל זינק מ-14% ל-21%, לפי דו"ח ה-OECD! ["הארץ" באינטרנט, 14.5].  והכותרת השקרית והמטומטמת:

יעור העוני בישראל – הגבוה ביותר מבין הכלכלות המפותחות!"

ועל כגון דא נאמר: כּוּלּו כּיזֶבּ!

 

* סופר נידח שלום, המזרחן הימני מרדכי קידר דוחה בשחצנות את הצעת השלום של הליגה הערבית ("תתקשרו כשתהיו מוכנים" – גיליון מס' 841) ומציע למדינות ערב להתקשר אלינו כשיהיו מוכנים מכל הבחינות. אני מצפה שמרדכי קידר יציע עכשיו לבטל את הסכמי השלום עם מצרים וירדן משום שהם אינם ממלאים את אמות המידה שקבע והם עדיין לא מוכנים באמת לשלום עם ישראל. ראוי שקידר יפנים שאנחנו לא עושים טובה לאף אחד בחתירתנו להרחיב את מעגל השלום. אנו עושים טובה רק לעצמנו.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: רון וייס, הלוואי שהיה לך אחוז אחד של הכרת המציאות במזרח התיכון מאלה שיש ל"מזרחן הימני" מרדכי קידר. זה הגורל של אלה הרואים נכוחה את המציאות, אנשים כמונו – אשר אתה ושכמותך מדביקים לנו את הכינויים "ימנים" ואף גרוע מכך – "פאשיסטים". יופי, חברים! תמשיכו באידיוטיזם המוסרי שלכם!

 

* העם הסורי האמיץ מושיט ידו לשלום לממשלת תל-אביב בתנאי שישראל תרד מהגולן, תסיר את ההתנחלויות בכל רחבי פלסטין כולל ירושלים, ותאמץ את זכות השיבה – כולל זו של משפחת בשאר אסד ל"דרום-סוריה", זה אסד שהוא בה-בעת גם "פלסטיני" כמו ש"פלסטיני" הוא ד"ר אחמד למשפחת טיבי הדמשקאית, ועד רבבות "פלסטינים" צאצאי התושבים-לשעבר של "דרום-סוריה" שהיא "פלסטין"!

 

* מדי פעם אנחנו שואלים את עצמנו איך הסופרים והסופרות החשובים ורבי המכר, בארץ ובעולם – מסוגלים לקרוא שוב ושוב את ההגהות של הרומאנים בני מאות העמודים שלהם מבלי להשתעמם? – ונדמה לנו שהתשובה היא שרק סופרים נידחים כמונו קוראים שוב ושוב את הגהות הרומאנים שלהם, ובמקרה אולי גם נהנים כל פעם מחדש, ואילו הסופרים החשובים ורבי המכר כלל לא קוראים פעם שנייה את מאות העמודים שהם מייצרים – אלא משאירים את המלאכה לסנדקים כמנחם פרי, ולעורכות ולמגיהות של ספריהם מטעם ההוצאה, שכמובן מתייחסות אליהם בחרדת קודש אבל גם דואגות לצניעות ולעברית ה"נכונה".

 

* השאלות שלא נשאלו לגבי עלויות הטיסה של נתניהו ורעייתו ללונדון: מיטה ב-500.000 שקל? בסכום זה אפשר לקנות 100 מטות כפולות מתכוננות. / טיסה ללונדון 300.000$? בסכום זה טסים ללונדון ובחזרה 600 נוסעים! / אפשר לפרק 20 מושבים ובמקומם להכניס מיטה הכי טובה, להבריג את רגליה לרצפה, להוסיף מחיצה מתפרקת בעלות שהיא עשירית ממה שדופקים את גאוני משרד ראש הממשלה. / העלות למטוס בטיסה מיוחדת ללונדון לזוג + אנשי הביטחון + כמה כתבים, היא ג'כ עשירית ממה ששולם. / מי "עושה קופה" על חשבון משרד ראש הממשלה?

אבא גוריון

ירושלים

 

* לאור הביקורת הצודקת על התנהלותה ובזבוזיה ועלותה לציבור של  משפחת "המלוכה" – משפחת נתניהו – נבצר מבינתי כיצד אף אחד מערוצי התקשורת לא מפרסם את ההוצאות הגרנדיוזית של שמעון פרס נשיא המדינה. בכמה עלו ההוצאות מאז נכנס לתפקידו? אני מציעה לבדוק מה קורה בחצר הביזנטית– Original  שבכלל מיותרת ואפשר לחסלה.

נעמי בן צבי גרינבלט

הוד השרון

 

* אהוד: יש לנו ראש ממשלה אחד – ולאחר שראש ממשלה אחד כבר נרצח בידי חרא אחד מבני-עמנו, וזאת אולי גם בגלל כשל אבטחה – דומה שאיש אינו רשאי להעביר ביקורת על סידורי האבטחה והביטחון של מעונו, דירותיו, נסיעותיו ומלונותיו – של ראש הממשלה המייצג אותנו, וניתנה האמת להיאמר – מייצג לא רע.

לכן החיטוט בהוצאותיו מעורר בנו בחילה ודומה כי רובו נובע מצביעות מפלגתית צרופה ומרדיפת פרסומת של הבוחשים בקלחת.

נכון, יש לו כנראה בעייה עם אשתו. על כך ניתן לומר רק משפט אחד – "אין מה לקנא בו!" – וצריך להפסיק לבחוש בקלחת הזו כי אולי הוא די מסכן גם ככה!

 

* ובאשר לפרס, הגיע באמת הזמן להרוס את משכן נשיאי ישראל ולבנות לנשיאים אוהל ליד הצריף של בית הנשיא-לשעבר ב"יד יצחק בן צבי" ברחביה, וכדאי גם להביא לשם פרה כדי שפרס יוכל לחלוב אותה (כמו כשהיה רפתן בקיבוץ אלומות) – בשעה שבאים שגרירים להציג את כתבי האמנתם – כפי שהיה נוהג פעם לצאת לשדה סופר מפורסם חבר קיבוץ כשהיו באים מהתקשורת או מהפוליטיקה לבקר אותו ולשמוע מפיו בעברית ובאנגלית נהדרות – הצהרות שיש בהן בשורה לישראל ולאנושות גם יחד.

 

* חדש מהשכנים הנפלאים שלנו מצפון, ומה היה צפוי לנו אילו הם כבשו אותנו – סעודה לבנונית! "בכמה סרטונים שפורסמו לאחרונה נראים לוחמים הנאמנים למשטרו של אסד, משפילים מורדים שנתפסו, הורגים אותם ומתעללים בגופותיהם. בנוסף, בימים האחרונים התעוררה סערה בעקבות פרסום סרטון שבו נראה מפקד בצבא המורדים, שנראה אוכל לב או ריאה של חייל בצבא סוריה. הסרטון מלבה עתה את חילוקי הדעות בין התומכים למתנגדים בתמיכה במורדים. בגלל מלחמת התעמולה התקשורתית במלחמה, הרצופה בשקרים ובהכפשות הדדיות בין הממשלה לבין המורדים, עלו ספקות באשר לאותנטיות של הסרטון, ואולם אלה הופרכו בשעה שהתוקף המופיע בסרט, חאלד אל-חמד, הודה שהתעלל בגופה של חייל בגלל רצון לנקמה. 'מצאתי בטלפון הסלולרי שלו סרטון שבו צולמו אם ושתי בנותיה בעירום מלא, בשעה שהחייל משפיל אותן,' אמר חמד, שהודה כי נגס בריאה של החייל." [גארדיין וניו-יורק טיימס מצוטטים באתר האינטרנט של "הארץ", 14.5].

 

* אבל האבטיחים העונה – יוצאים מן הכלל!

 

 

* * *

גיליון 842 הוא האחרון לפני שהמערכת יוצאת לפגרה עד סוף חודש מאי בערך, שבמהלכה ינקו הפועלים הסיניים הקטנים את צינורות האינטרנט שקיבלו כבר ממש הסתיידות עורקים [הצינורות] בגלל כמות השטויות העצומה שמועברת בהם.

 

אנא, אל תשלחו לנו דואר חדש עד לסוף מאי, ראשית יוני – עם התחדש המכתב העיתי! – ובינתיים תוכלו לחזור ולקרוא בגיליונות הקודמים!

 

 

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים

לקראת שבוע הספר המתחיל ב-5 ביוני

 

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

 

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

 

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל המופלאה בעריכת ישראל הר – נמצאים באתרי הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

                        

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,500 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,070 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,445 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל