הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 814

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בשבט תשע"ג 7 בפברואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זַ'בּוֹטִינְסְקִי מִתְבַּיֵּש... // אליהו הכהן: מיכאל [גרינשפון] שלי. // עמוס גלבוע: כל הכבוד לדרג הישראלי המחליט, למודיעין ולדרג המבצע! [ציטוט]. // יורם וולמן: שליחות. // אלישע פורת: ארץ הצהריים הלילית... לזיכרו של ע. הלל. // רביבה בן-זאב:  בקשר למאמר של ד"ר דרור אידר. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ל"ג). 2. מי הפיל את פיל? // ד"ר אברהם וולפנזון: אשרי המבדיל בין נמלה לפיל, תגובה קצרה לאורי הייטנר. // יהודה דרורי: להכניס הגיון במיבנה הממשלה ובמיספר השרים. // ד"ר גיא בכור: האלכימאי: על זורעי החרדות בתקשורת הישראלית [ציטוט חשוב מאוד למצביעי מר"צ ולקוראי "הארץ",  הגיע מהאינטרנט]. // אמיר בוגן: היוצר התיעודי ניר טויב הלך לעולמו. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש שבט: "כלניות תמיד תפרחנה". 2. אלהמברה. // משה גרנות: שני גברים "שפוטים", על ספרו של הרי בר-שלום  "סוף מסע הפרפרים". // נתי מלאכי: פילם נואר. // משה כהן: הנדון: מזעזע. // אודי מנור: שלוש הערות על המצב. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 28. איתן סוּזוּקִי. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

זַ'בּוֹטִינְסְקִי מִתְבַּיֵּש...

 

בַּלַּיְלָה, לְאַחַר אִמּוּן בֵּיתָ"ר יְרוּשָלַיִם

עַל פְּנֵי מִגְרַש שְכוּנַת בַּיִת וָגַן,

כְּשֶבָּרְחוֹבוֹת כְּבָר לֹא נִשְמַע שוּם קוֹל דִּשְדּוּש רַגְלַיִם

וְלֹא קִטְעֵי שִׂיחוֹת וְלַהֲגָן,

 

יָצְאָה מִתּוֹךְ קִבְרָה הַפַּנְתֵּאוֹנִי בְּהַר הֶרְצְל

כְּמוֹ רוּחַ-רְפָאִים בַּמַּחֲזוֹת,

רוּחוֹ שֶל מֵת בְּלֵב נִכְלָם ("לֵב" בְּרוּסִית זֶה "סֶרְצֶה",

רוּסִית הִיא שְׂפַת-אִמָּהּ שֶל רוּחַ זֹאת).

 

וְכָךְ, בְּהַגִּיעָה אֶל הַמִּגְרָש נְעוּל הַשַּעַר

שֶבִּשְכוּנַת בַּיִת וָגַן הַנָּ"ל,

עָמְדָה רוּחַ-הַמֵּת וּבְחֶרְפָּה גְדוֹלָה וְצַעַר

דִּבְּרָה, שְטוּפָה בְּדֶמַע וּבְטַל.

 

"אֲנִי," אָמְרָה הָרוּחַ כְּשֶחָלְפָה לָהּ לְצִדֵּנוּ,

"רוּחוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי, רֹאש בֵּיתָ"ר,

וּכְשֶאָזְנַי שוֹמְעוֹת אֵיךְ לֹא מְעַט מֵאוֹהֲדֵינוּ

שוֹפְכִים פֹּה שְטוּפֵי-מוֹחַ מִין מָטָר

 

שֶל נְאָצוֹת גִּזְעָנִיּוֹת לְנֹכַח שְנֵי צֶ'צֶ'נִים

בְּשֶל דָּתָם הַמֻּסְלְמִית בִּלְבַד,

אֲנִי זוֹעֵק בְּלֵב מָלֵא בְּזַעַם, כִּי אֵינֶנִּי

יָכוֹל לִשְתֹּק עַל כָּךְ וּבַד בְּבַד

 

נֶחְלָץ כָּעֵת בְּלַיְלָה זֶה מִדּוּמִיַּת-הַמָּוֶת

שֶבָּהּ אֲנִי אָפוּף שָנִים רַבּוֹת

לוֹמַר כָּאן, מוּל מִגְרַש-הָאִמּוּנִים, שֶאֶת הָעָוֶל

הַזֶּה אִיש לֹא יַצְלִיחַ לְכַבּוֹת

 

לֹא בְּקוֹמְבִּינוֹת-הַשְתָּקָה וְלֹא בְּדֶטֶרְגֶּנְטִים

שֶל מִכְבְּסוֹת-מִלִּים בָּהֶן חוֹבֵש

סִגְנוֹן פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטִי חַף מִסֶּנְטִימֶנְטִים

כָּל פַאשְלָה בְּשִטַּת נִקּוּי יָבֵש.

 

וְחָש אֲנִי חוֹבָה לְהַזְכִּירְכֶם בְּאֹרַח קְלִינִי

כִּי גֹעַל-נֶפֶש זֶה שֶל גִּזְעָנִים וַהֲמוֹנָם

מַתְאִים לַ"הִיטְלֶר יוּגְנְד" וּמִילִיצְיוֹת מוּסוֹלִינִי

שֶכָּךְ גִּדְּפוּ אֶת יְהוּדֵי אֵירוֹפָּה בִּזְמַנָּם.

 

אַךְ בְּצֵאתוֹ מִתּוֹךְ בִּיבֵי הָרֶפֶש הַפָנָטִי

שֶל מִי שֶמִּתְיַמְּרִים לִשְמֹר עַל טֹהַר שֵם בֵּיתָ"ר

זֶה כֶּתֶם שֶל קָלוֹן וְטֵרוּף-דַּעַת פְּסִיכוֹפָּטִי

עַל שְמִי, עַל שֵם תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר וְכָל מָה שֶנּוֹתַר

 

אִם עוֹד נוֹתַר כַּיּוֹם שָׂרִיד מִמּוֹרַשְתּוֹ שֶל זַ'בּוֹ

שֶכָּל פְּרוֹסְטְיָק אֶת מְקוֹמוֹ שוֹאֵף כָּאן לְאַיֵּש

כִּי נֹכַח גִּלּוּיֵי שִׂנְאַת-זָרִים כָּזֹאת, שֶרַבּוּ

אֲנִי, אֲבִי תְנוּעָה זוֹ, זַ'בּוֹטִינְסְקִי,

מִתְבַּיֵּש...

 

* * *

אליהו הכהן

מיכאל שלי

"רק מי ששיכל את הטוב ברעיו / אותנו יוכל להבין" – ח. חפר

בשבוע שעבר ליווינו למנוחת עולמים את מיכאל (מיקי) גרינשפון, ידיד נפש וחבר נאמן, אחד הבנים היפים שגדלו תחת שמי הארץ הזאת שכה אהב.

מיום שהכרתיו שבה את ליבי. מאז חלפו עשרות שנים של ידידות אמיצה, שלה היו שותפים כל בני משפחותינו עד דור שלישי. משנה לשנה נפעמנו לגלות בו שוב ושוב אנושיות שופעת ורעות אמת שעמדה בכל מבחני הזמן. את כל אלה ליווה תמיד חוש הומור נפלא שהנעים כל מפגש איתו.

במרוצת השנים בילינו יחד אלפי שעות בשיחות שבהן נוכחנו כל פעם מחדש שקיימת זהות מלאה בנושאים הקרובים ללבנו: פרשיות מתולדות היישוב, גילויים מוקדמים של חקר הארץ, סיפורים על יוצרי הזמר העברי, מלחינים ומחברים, שאותם הכיר היטב, ועל פנינים ביבליופילים שנזדמנו לידינו.

ראיתי בו נפש תאומה. יצאנו לטיולים רבים שערכנו ביחידות ועם בנות הזוג, שוטטנו יחד בחו"ל בחנויות של ספרים עתיקים בקצווי עיירות נידחות, לאיתור ספרי מסעות נדירים בארץ ישראל מן המאות שעברו, ושמחנו על כל גילוי של ספר בלתי מוכר. לכל טיול כזה יצאנו וחזרנו כבני משפחה אחת ולא דבק רבב ביחסינו.

בעבודת יומו היה מיקי איש פעלים רב תושייה, תעשיין ויזם. יחד עם אחיו שרי, יבדל לחיים ארוכים, הוא ניהל אחרי מות אביו בשנת 1966 את המפעל המשפחתי רב השנים "חלילית", בית החרושת הראשון בארץ לייצור חליליות וכלי נגינה. כנכדו של סבא נחום גרינשפון, אחד מחרשי המתכת הראשונים בארץ שניהל את מחלקת היציקה במפעלו של שטיין בנוה צדק, בורך מיקי בתבונת כפיים נדירה. ללא הכשרה טכנית פורמלית ידע לפתח מתקנים ומכונות במפעלו שבאור יהודה.

הוא הכיר כל מנגנון ותהליך, ירד לפרטים ולא הסתפק בעבודה מאחורי שולחן המנהל. אל מפעל הייצור שלו, שרוב מוצריו נועדו לייצוא, בא לעבודה בסרבל כחול, ובעת הצורך רכן אל כל מכונה ובעשר אצבעותיו תיקן כל תקלה שנקרתה לו.

מעורבותו רבת השנים בתחזוקה ובפיתוח של העסק המשפחתי גזלה את כל שעות יומו. כל אלה לא מנעו ממנו להיות איש ספר וצליל מן המעלה הראשונה. היה שוחר נלהב של חקר הארץ ויישובה. בביתו ריכז ספרייה עשירה של ספרי מסעות, סקרי משלחות חקר, מפות, ציורים  ואלבומי תצלומים של נופים שאינם עוד. היה בר סמכא מאין כמוהו לתקופת השלטון המנדטורי.

יותר מכל היה מיקי בקי ומעורה בחיי המוזיקה בארץ. הכיר אישית את מלחיני הארץ הוותיקים והחדשים, שהיו חבריו של אביו, את מנצחי המקהלות והתזמורות, את הנגנים, את המורים הפרטיים למוזיקה ואת מורי הזמרה בבתי הספר, את הקונסרבטוריונים השונים ואת צוותי ההוראה שלהם. ידען מופלג היה במוזיקה קלאסית, זיהה כל יצירה עם שמיעת צלילים בודדים ממנה.

מיקי הצניע את ייחוסו המכובד. מצד אימו היה בן דוד ראשון של יהודי מנוחין ואחותו הפסנתרנית חפצי בה. מצד אביו, בן דודו הוא הפרופ' מיכאל גרין, מגדולי המתמטיקאים בעולם, שעל הישגיו זכה בתואר Lucasian Professor  שהוענק מאז המאה ה-17 לשמונה עשר מדענים בלבד, ביניהם אייזיק ניוטון וסטיבן הוקינג.

מאז שנות בחרותו ביקר כמעט בכל הצגות "הבימה", "אהל", ו"המטאטא", וזכר היטב את העלילות ואת השירים שהושרו בהן. אלכסנדר פן היה שכנו לבית ברחוב המגיד, ואת המריבות הקולניות שלו עם חנה רובינה לא החמיץ. אהב לחקות את קולו של פן קורא משיריו, ובביתו שמורה תמונה שקיבל בילדותו מפן עם הקדשה.

כיליד תל אביב (1933), בנם של המורה והמלחין פואה גרינשפון ואשתו ורה, אחות במקצועה, היה מיקי מקורב אל משפחות ראשוני תל אביב, ובעיקר אל כל מורי הגימנסיה "הרצליה" ומנהליה. על הווי הלימודים בגימנסיה יכול היה לספר שעות. היה לו מצבור בלתי נדלה של אנקדוטות על מורים ומחנכים, מנהלים ושמשים. הרבה לתאר את בוגרצ'וב התקיף, את סוורדלוב מדריך הטיולים, את המורה המעולה אך הקפדן לאין שיעור – ברוך בן יהודה ואת הסופר דוד שמעוני כבד השמיעה, שתלמידיו ידעו לנצל היטב מגבלה זו.

בהתכנסויות של ידידיו הרבים, היה מצליח כל פעם מחדש לשלוף ספונטנית אפיזודה בלתי מוכרת, ורעמי הצחוק שבקעו מדירתו נשמעו עד למרחוק.

מוקף חברים היה כל ימיו, ואהוב על כולם.

את חיי המשפחה שלו חלק עם ימימה אשתו, בת לשושלת בן קיקי עמוקת השורשים מטבריה. יחדיו גידלו ארבעה ילדים, נועם, מירי, חגי ופועה, ואחד עשר נכדים לתפארת. לפני שנים אספו בני המשפחה אל ביתם את הַאן, פליט מוויטנאם וגידלו אותו שנים רבות כבן מאומץ עד שחזר לארצו. למרות עיסוקיו הרבים נטל מיקי על עצמו להכין את האן למבחני הבגרות בהיסטוריה יהודית. התוצאה – האן הפליט ידע לספר על  משה הס יותר מכל תלמיד ישראלי מצוי.

מיקי התנסה בחייו בשרשרת ארוכה של מפגעי בריאות, וידע לשאת את שנגזר עליו באופטימיות מדבקת. לא תינה בפני ידידיו את כאביו ואת סבלו, המשיך להתנהל בחוש ההומור הגרינשפונאי שלו כמימים ימימה, ורק התעניין בשלומם של אחרים, ובמה יוכל לסייע.

כשנפצעתי לפני 6 שנים בתאונת דרכים והובלתי לסורוקה בחצות הלילה מעורפל חושים, השכימו מיקי וימימה והגיעו לבית החולים בבאר שבע עם שחר כדי לראות במה יוכלו לעזור.

כעבור ימים אחדים, כשמצבי החמיר ללא תקווה, ודליה רעייתי הייתה אובדת עצות, היה זה מיקי שחיפש דרך בעזרת ידידים להעבירני בדחיפות לחדר הטראומה בתל השומר, פעולה שבסופו של דבר הצילה את חיי.

מחווה זו לא אשכח לעולם. נראה כאילו עליו נכתב השיר "לתת את הנשמה ואת הלב".

ביום הבחירות, 22.1.2013, ערכה לו המשפחה מסיבת יום הולדת חגיגית למלאת לו שמונים שנה. מכל רחבי הארץ התקבצו ובאו בני המשפחה, קרובים וידידים, שהעלו זיכרונות בכתב ובעל פה.

מרותק לכיסא גלגלים, נפרד מיקי בתום החגיגה מכל חבריו, בפנים קורנות ובתחושת אושר אין קץ.

ימים אחדים לאחר מכן שקע בתרדמת, ומוקף על-ידי בני משפחתו נאסף אל עמיו.

 אני מכיר ספרי משל ושנינה רבים, חדשים וישנים, שלנו ושל אומות העולם, שבהם מצויים פתגמים ומימרות על ידידות וחברות. למרות כל מאמציי, לא הצלחתי לאתר בהם עד כה מימרה אחת קולעת, שתיטיב לבטא את חווית החברות הבלתי נשכחת, עם רעי כאח לי, מיכאל.

 

* * *

עמוס גלבוע

כל הכבוד לדרג הישראלי המחליט, למודיעין ולדרג המבצע!

כל סוף השבוע עסקו אצלנו בתקיפה הישראלית (לפי מקורות לא ישראליים) בסוריה, ובהשלכותיה.

אבל, מה היה והיכן היה? על כך רווחו כמה גירסאות. האחת, שישראל תקפה שיירה שהובילה מסוריה ללבנון (לחיזבאללה) טילי נ"מ  רוסיים מתקדמים ביותר מסוג  ס.א-17, ואולי חימוש מאוד מתקדם אחר, ומקום תקיפתה היה בקרבת הגבול הסורי-לבנוני.  סוריה וחיזבאללה הכחישו נמרצות את הגירסה הזו וצרחו שלא היה בכלל דבר כזה.

גירסה שנייה קבעה כי התקיפה היתה על מכון מחקר מדעי סורי בקרבת דמשק. זאת הגירסה הרשמית הסורית. בתלונתה בפני האו"ם קבעה סוריה כי מטוסים ישראלים הפציצו את המתקן הזה בסיוע של "המורדים", וכי למעשה ישראל היא הכוח המניע את כל פעולות הטרור של המורדים הטרוריסטים. 

ביום שבת האחרון הטלוויזיה הסורית הראתה תמונות של מבנה חרב ולידו כלי רכב שרופים וטענה שזהו המקום שמטוסי ישראל הפציצו. באופן טבעי אימצה איראן את הגירסה הזו ופתחה באיומים, וגם הליגה הערבית (זאת שישנם כמה אצלנו ש"מתים" לנהל אתה מו"מ על ההסדר המדיני) – מיהרה לגנות את ישראל על "התקיפה הברוטאלית". וכמובן גם מרבית התקשורת הישראלית  על שלל ידעניה ופרשניה –  אימצה את הגירסה הזו וקבעה שזאת לראשונה שישראל מתערבת במלחמת האזרחים בסוריה.

הגירסה השלישית קובעת כי שתי הגירסאות נכונות, וכי ישראל תקפה את השיירה וגם את המכון. ועוד גירסת מישנה (אבסורדית לדעתי) טוענת שהשיירה שהופצצה היתה בתוך מחנה המכון! התקשורת העולמית והישראלית  אימצו בחיבה את הגירסאות הללו.

אז מה באמת קרה? איזו גירסה היא הנכונה?

אין לי  שום מידע  אמין, אך השכל הישר מניע אותי  (וטעות לעולם חוזרת!) להעריך כי מה שקרה הוא שישראל תקפה שיירה, לפי גירסה א', ולא תקפה שום מכון מחקר ליד דמשק, וכל הסיפורים על תקיפת המכון על-ידי ישראל הם עורבא פרח, פרי בית היוצר לשקרים של משטר בשאר אסד.

למשטר הזה, שמטוסיו מפציצים יום יום את ערי סוריה והופכים אותן לגלי חורבות, והוא טוען שהכול מעשה יד "הטרוריסטים" –  היה את כל העניין "לפברק" תקיפה ישראלית ולנסות על ידי כך לשפר את מעמדו  במלחמת האזרחים . אילו באמת הותקף המתקן על-ידי  ישראל, כי אז ההיגיון מחייב שבצד התלונה של סוריה לאו"ם, היא היתה מבקשת שמשקיפי או"מ יבואו לאמת את התלונה. היא לא עשתה זאת. התמונות שהפיצה הטלוויזיה הסורית הן בדיחה מצחיקה, שמזכירה את צילום הקוף האיראני ששוגר כביכול לחלל, וכש"חזר", ראו צילום של קוף אחר!

לישראל אין שום עניין לתקוף מתקן  ליד דמשק  שאין לו כל חשיבות אסטרטגית יוצאת דופן בהקשר לנשק הכימי הסורי, ועוד להיות באמת מעורבת במלחמת האזרחים הלבנונית. אבל, יש לה אינטרס  ביטחוני מהמעלה הראשונה  למנוע מחיזבאללה לרכוש יכולות צבאיות שיש בהן כדי לפגוע ולסכן את חופש הפעולה האווירי של ישראל בשמי לבנון, או להקנות לחיזבאללה יכולות הרס ארוכות טווח ומדוייקות. ישראל אמרה זאת בעבר, והציבה לכך "קו אדום". היא לא הציבה קווים אדומים לכל עשרות אלפי הרקטות  שזרמו מסוריה ללבנון (פרי הבאושים המרכזי של תוצאות מלחמת לבנון השנייה) כי לא היה  כל טעם לכך.

עכשיו, לפי מקורות לא ישראליים, סוריה וחיזבאללה העמידו במבחן את הנחישות הישראלית לעמוד מאחורי "הקו האדום" שהציבה. וישראל עמדה במבחן, תקפה והשמידה. זאת הרתעה במיטבה. אז בשם כל המקורות האלו, מגיע כל הכבוד לדרג הישראלי המחליט, למודיעין ולדרג המבצע!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 4.2.13.

 

* * *

יורם וולמן

שליחות

היתה שם שמש אחרת. גם השלג היה שונה. תושבי המקום החדשים חשו בכך מיד כשהגיעו לשם אולי מפני שהם עצמם באו מהרים אחרים, משמשות אחרות ומשלגים עבים וסמיכים יותר.

 

פתאום, באמצע דצמבר, נדם ליבו של אפרים אפשטיין.

כשהשמועה על מותו פשטה בבניין ההנהלה של הבנק, החליט יוסף הלחמי שלמחרת הלווייה יפנה למנהל הכללי של הבנק ויכתוב לו ישר ולעניין, שהוא, יוסף הלחמי, הינו האדם המתאים ביותר להתמנות למשרת המבקר הארצי של הבנק במקומו של הנפטר. הוא לא ראה מועמד אחר מתאים.

למחרת בשעה ארבע ושלושים אחרי הצהרים, הגשם פסק לרגע, והאבלים הזדרזו לסיים את ההספדים. כל הזרים הונחו כבר על הקבר הרענן. כשכולם עזבו את בית הקברות וחזרו לבתיהם, שב יוסף הלחמי למשרד.

כשהדליק את האור במנורה שעל שולחנו היסס אם לכתוב את המכתב בכתב ידו המסודר, עליו זכה במחמאת המחנכת בכיתה ה' אך גם בגיחוך התלמידים – "איזה ילדה". הוא פנה אל מכונת הכתיבה החדשה שבפינת השולחן ותקתק בה במהירות ובהתרגשות. כמה פעמים שלף בזעם את הדפים מתוכה, כידר אותם בכפות ידיו וזרק אותם לפח. שלושה בדצמבר, אלף תשע מאות חמישים ותשע. הוא, יוסף הלחמי, המנהל מזה חמש שנים את מחלקת הסליקה בהנהלת הבנק בתל אביב ברחוב הירקון מספר חמישים ושלוש, מבקש להיפגש בהקדם עם כבוד המנהל הכללי של הבנק מר אברהם גולני כדי לדון בבקשתו להתמנות... אך לא, לא, לא, הוא לא יפנה אל המנהל הכללי עכשיו, לא כל כך סמוך למותו של אפשטיין, שלא יחשבו... אבל עוד שבוע, כן בעוד שבוע, לא יותר, הוא ימסור את המכתב למזכירה של גולני ובינתיים ילחש את מחשבותיו על אוזנו של עציוני, סגנו של המנהל הכללי, בפגישה כאילו אקראית איתו בקפיטריה של הבנק. הוא לא יציע את עצמו לתפקיד שחשק בו אלא יעלה רעיונות לשיפור עבודת מחלקת הביקורת. הסגן בוודאי ידבר עם המנהל הכללי שיבין את כוונתו. אחר כך ימתין הלחמי להזמנה. ליבו דהר.

כשסיים לכתוב את טיוטת המכתב הראשונה, נעל אותה במגירת השולחן והדליק את כל האורות בחדר. כל הצללים נעלמו וגם הספקות. הוא נשם נשימה עמוקה מאוד וחזר והתרווח בכיסאו, כפות ידיו שלובות על עורפו, ועקבי נעליו נשענים על קצה השולחן. עברו רגעים אחדים,  ולמרות שמזכירתו הנאמנה דפנה, אחייניתו של המנכ"ל, אמרה לו בתום ההלוויה שלא תוכל לבוא אליו הערב, קם מכיסאו והציץ בחדרה הסמוך. אחר כך חזר אל שולחן הכתיבה ומבטו נדד בחדר. פני שני הוריו הצעירים ניבטו אליו מהתמונה הישנה הכהה ששלחה לו בת דודתו מקנדה. "ליוסי בן אחותי יש ראש של מיניסטר" – דודתו הייתה מתגאה בו. דודתו הפולנייה. הוא חייך אליהם.

  

שלשום, אחרי שנעל את עצמו באחד התאים בשירותים בקומה שבה עבד, נכנסו לשם שני עובדים בכירים ממחלקת המחקר. כשהטילו את מימיהם לאסלות וגם אחר כך, כשפנו אל הכיורים, דיברו ביניהם: "אומרים שיוסי הלחמי התחיל לעשות נפשות לעצמו שגולני ימנה אותו למבקר הכללי במקום אפי המנוח ... מה אגיד לך, הבחור הזה ידרוך על גוויות..."

"נכון," ענה השני, "והוא לא היה כזה לא ביסודי ולא בתיכון. למדנו יחד, הוא היה תמיד בסדר כזה, יוסי כזה, נקי כזה, חביב המורות כזה, מביא את האוכל מהבית בשקית, לא רודף אחרי הבנות ולא פוצע את הברכיים  במשחקי הבנים, ובתיכון היה מה שנקרא בחור טוב, רציני לאללה בלימודים, תמיד נותן לך להעתיק את שיעורי הבית, אתה יודע..."

"כן, אני מבין," אמר הראשון, "הייתי איתו בצבא ..."

והשני המשיך: "רציני כזה אבל לא בולט ותמיד תמיד היה בצל של אחיו הגדול גבי, הפייטר מהמאה ואחת והצנחנים... היחסים ביניהם לא היו מי יודע מה... אתה יודע, זה היה אפילו בעיתון, שברגע האחרון אריק שרון מנע ממנו להגיע לפטרה... אין מה להשוות, פיוזים קצרים אבל פייטר רציני היה אחיו..."

והשני אמר: "אני מכיר את יוסי עוד מהסדיר, סתם פקיד של השליש... כבר שם הוא היה כזה. בסדר... ידעת ששמו היה ברויטמן... עכשיו זה יעאני הלחמי, נהיה מנהל גדול, הבחור... טוב, עם משפחה עם ייחוס כזה, עם אח כזה מפורסם. נכון שהם לא היו כל-כך ביחסים... זה לא פלא... אבל, אתה יודע, הוא זאב בודד כזה, אני לא מכיר חבר אחד טוב שלו..."

"שמע, שמע," אמר הראשון, "מקורות בהנהלה לחשו לי שהם רוצים  שהלחמי..." – יותר לא שמע כי קולו של הדובר נחלש ועוד שנייה הדלת נטרקה אחריהם.

   "נבלות," מלמלו שפתיו של הלחמי.

                

יוסף הלחמי קם מכיסא המנהלים שלו והביט מערבה. ממרומי הקומה הרביעית נפרש הים לפניו ומתחתיו. צבע הים היה אפור פלדה ומבין העננים האפורים בצבץ פה ושם פס ורוד עז של שקיעה. כשפתח את החלון ריח עז של ים הגיע לנחיריו, כמו שהריח בפעם הראשונה בחייו, בקיץ, כשמלאו לו שבע שנים בסיום כיתה א'. אותו יום בבוקר נסע עם אביו, אימו ואחיו הגדול מירושלים לבלות בתל אביב.

הם נסעו בכירכרה רתומה לסוסים וירדו אל חוף הים שבקצה רחוב אלנבי. על החול הזהוב, נגסו בקלחי התירס החם שנשלפו מהמים מעלי האדים שבדוד, ליקקו גלידה מהגביע ואסקימו לימון ויוסי השתדל ללמוד לשחות בים כמו גבי אחיו הגדול, שהיה אלוף בית הספר בריצה. אחרי הצהרים נסעו לבקר בגן החיות ליד גן הדסה. בשביל ליוסי היה זה יום קסום, ממש מכושף.

כשהחלה שנת הלימודים החדשה בכיתה ב', ביום ראשון אחרי שבת, הודיעה המורה שהנהלת בית הספר החליטה שממחר תלמידים אחדים יעברו ללמוד בבית הספר אחר, חדש, מעט רחוק יותר, שזה עתה נחנך. "אתם תהיו החלוצים הקטנים שלנו,", ניחמה אותם המורה. יוסף היה אחד מהם. הוא לא שמע את כל דבריה. מיד קם ממקומו ורתם את הילקוט לכתפיו, לקח את שקית האוכל והלך אל הדלת. כמה תלמידים פרצו בצחוק. הוא פנה אליהם מופתע ומבויש אך הדמעות טישטשו אותם. המורה הושיטה ידיה אליו ועצרה אותו ברכות. היא שלפה ממחטה מכיסה, ניגבה את דמעותיו ושלחה אותו בחזרה אל שולחן הכתיבה. עד שנשמע הצלצול הגואל ללכת הביתה, לא שמע דבר ולא כתב דבר במחברתו. מדי פעם חש ברעד שעבר בו.

הוא עיסה את לחייו ורקותיו בכפות ידיו וחזר להביט בים. שנים אחרי התקרית ההיא בבית הספר נשבע שיותר דבר כזה לא יקרה לו, שאף אחד אחר לא יכתיב לו את דרכו. ועכשיו, ההזדמנות של חייו ממש לפתחו. יוסף הלחמי – המבקר הכללי של הבנק. כך יהיה כתוב בשלט על דלת המשרד. ורק בן עשרים וחמש, הנה החול הזהוב, הנה הים והשמיים הכחולים והנה הסנדלים. כל כך ישראלי. מדינה צעירה וכולם רצים כאן קדימה וגם הוא ירוץ, אך הוא ירוץ מהר מכולם ויגיע לפניהם. שוב היפנה מבטו אל תמונת הוריו.

 

יומיים אחר כך עלה מהקומה הרביעית לקומה החמישית בבניין ההנהלה. דלת חדרו של אפשטיין המנוח היתה סגורה. הוא עבר על פניה הלוך ושוב כמה פעמים. המסדרון היה ריק וכשלחץ בקלות על ידית הדלת והיא נפתחה פתח אותה יותר והציץ פנימה. לא היה שם איש. בבת אחת קפץ פנימה ובמהירות סגר את הדלת מאחוריו. אחר כך פסע בזהירות וקול צעדיו נבלע בשטיח העבה. את שולחן הכתיבה הוא יזיז שמאלה אל עבר החלון הגדול ומשם יוכל להסתכל על הים, ואת הספה בעלת הריפוד האדום הוא יסובב כך שגבה של הספה ייראה למי שנכנס פנימה, ולשם, לפינה הרחוקה, יעביר את המקרר הקטן ובו המשקאות האלכוהוליים. על הקיר יתלה את תמונתו של הרצל ומתחתיה כמה תעודות שלו ואיזו תמונה אישית שלו מהצבא... הוא עוד יראה.

ביום ראשון אחרי שבת עלה יוסף לפגישה המיוחלת. הוא נקש בדלת ונכנס. לאיש המבוגר שהתרומם מעט בכבדות מביכה בכיסאו מעברו השני של שולחן המנהלים הגדול, היתה לחיצת יד ידידותית וחזקה. צווארון החולצה שלו היה מופשל בקפידה מעל צווארון המקטורן. הוא לא ענב עניבה. רעמת שערו האפור הקיפה את ראשו העגול והקרח ברובו. פניו המוכרים כל כך בציבור היו עייפים אך עיניו בורקות ומפיקות יושרה. מאחוריו על הקיר היה תלוי דיוקן גדול של דויד בן גוריון.  

"תראה, יוסי," אמר אברהם גולני, תוך שהוא מדפדף בתיקו האישי של יוסף, "קראתי את המכתב שלך. אני עוקב אחריך מאז שהצטרפת לבנק שלנו ובמיוחד מאז שהתמנית למנהל מחלקת הסליקה כאן. אתה יודע שאני חתום על המינוי שלך? יפה מאוד. אין ספק, יש לך הישגים יפים."

הוא עצר לרגע וגמא מכוס התה שעל שולחנו. "עציוני סיפר לי על הרעיונות שלך והבאתי את בקשתך לישיבת ההנהלה של הבנק." הוא פסק לרגע. יוסי פכר את אצבעותיו והרגע נראה לו ארוך מאוד. המנהל המשיך: "ואני שמח לבשר לך שההנהלה החליטה לקדם אותך בדרגה ובתפקיד וממליצה מאוד..." הוא כח בגרונו, "שתנהל סניף חדש שלנו במקום שבאמת אנו צריכים בו אנשים צעירים, מוכשרים, משכילים ורציניים כמוך, וזו תהא חלוציות לשמה. אתה תהיה החלוץ של הבנק, ברוח חזונו של ראש הממשלה שלנו. בקיצור, אני מתכוון, יוסי, שתקבל לידך להקים," הוא נקש באצבעו על השולחן, "ולנהל," שוב נקש באצבעו, "להקים ולנהל את סניף הבנק החדש של הבנק בדימונה."  

החיוך הקל על פניו של יוסף נעלם. הוא הסמיק. 

"דימונה! דימונה?" הוא נטה מעט קדימה לעבר המנהל ומיד נסוג. "מה פתאום, מה פתאום דימונה... איך הגעתם לזה... אבל..." החל יוסף לומר ופסק. הוא לא היה יכול להמשיך.

גולני הביט בו במבט חד. יוסף שתק. 

"תראה," אמר גולני שמבחינתו העניין נסגר, "סע לשם, כן, סע לדימונה. נספק לך דירה וכל מה שצריך, תגייס לך אנשים מתאימים, תלמד אותם, תראה להם מה זה 'צבר', ובכך תלך בעקבות הוריך המורים החלוצים, וזו תהיה ההזדמנות שלך להקים משהו חדש, מהמסד... שב שם שנה שנתיים ואחרי זה... אחרי זה נחזיר אותך ארצה..." הוא חייך.

"ודפנה? איך אראה אותה? אנחנו יוצאים ברצינות..." ניסה יוסף שוב אך קולו נחנק.

"אדבר איתה שתיסע איתך ותהיה המזכירה הראשית של הבנק," ניחם אותו המנכ"ל. "כמובן שמשכורתך תעלה ותוכל לחזור הביתה בסוף השבוע ואנו נשלם את הנסיעות. חשוב על זה, חשוב על זה ברצינות."

יוסף צנח בכיסאו ונד בראשו.

 

הגשם ירד בקילוח דק מאז השעה שתיים בצהרים ופסק לפני השעה חמש. הערב ירד במהירות והיה קר מאוד. זה עתה חזר יוסף לדירתו החדשה מביקור קצר אצל משפחת עולים שהגיעה ממרוקו לדימונה לפני שבועיים והזמינה אותו להדליק איתה נרות חנוכה. יוסף עמד ליד החלון וראה שבהרבה בתים הדליקו כבר את החנוכיות. כשפתח לרגע קט את החלון  שמע שירה של ילדים בוקעת מבית סמוך. הוא הבעיר את הלהבה בתנור הנפט הגדול וחום נעים התפשט בחדר. אחר כך פנה מהחלון ועמד סמוך לתנור כשידיו פשוטות מעל הלהבה. מדי פעם שפשף את זרועותיו בכפות ידיו החמות. הלילה היה שקט מאוד, ובשעה עשר פנה אל חדר השינה הקטן כדי להציע את מיטתו. הוא הניח בקבוק גומי מלא מים חמים בין המצעים. מחר תבוא דפנה לבלות איתו את סוף השבוע. הוא קיווה שהאוטובוס של "אגד" לא יאחר או ייתקע בדרך.

יוסף נרדם מיד. השמיים היו לפתע אדומים כמו הארמונות הענקיים הבנויים מאבן אדומה בתוך צלע הר אדום. הוא ראה אותן ממרומי הגבעה שעליה טיפס בקושי רב. השיחים הקוצניים חדרו דרך מכנסיו הארוכים וגרמו לברכיו לדמם מעט אך הוא היטיב את התרמיל על גבו והמשיך לטפס. השלג שהחל לרדת, כשיצא מהבית, נערם לאיטו וליווה אותו כל הדרך אל הגבול. הוא הסתכל בשלג וראה בברור את עקבותיו. לפתע הבחין בעוד עקבות עמוקות ובהן שקועות נעלים שחורות, מעליהן מכנסיים בצבע זית, וכשהרים את ראשו ראה את אחיו הגדול, הלוחם הגיבור מהצנחנים, מחייך ומדבר אליו אך הוא לא הבין דבר. אחיו נעלם. כשהיה מרוחק כמאה מטרים מהגבול וקרוב כל כך אל הארמונות האדומים, משאת נפשו, שמע משק כנפיים מעליו: הנשר שחג  מעליו, קרוב אליו, החזיק עצם שחור במקורו הגדול והתכוון לנחות ממש עליו.

יוסף נבהל, שלף את הסכין מהתרמיל והחל לרוץ אך מעד וקם ורץ ושוב ומעד וקם ואז שמע יריות קרובות אליו. החיילים התקרבו וירו באוויר נור צבעוני להאיר את דרכם. יוסף הבחין בברור איך הכאפיות האדומות שלהם סוגרות עליו. היריות נמשכו עוד זמן רב והוא התעורר בבעתה כשזיעה מכסה את מצחו. אז הבין שמישהו דופק בדלת. כשקם בקושי מהמיטה היה  נדמה לו ששמע את דפנה קוראת לו.

חורף 2012

 

* * *

אלישע פורת

ארץ הצהריים הלילית...

לזיכרו של ע. הלל

עם צאת מהדורת כל השירים של ע.הלל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.

אחרית דבר חיים גורי. ציור העטיפה מיכאל קובנר.

 

בראשון במאי 1954, יצאנו חניכי השוה"צ מקן עין-החורש לעצרת גדולה ברמת-גן. נו כרגיל, קריאת שירים וריקודים ודקלומים וכמובן – מסכת ענקית שהכינו איתנו מורינו האהובים חנוך ויהודית ברטוב. אהבנו את המסכת וגם הקהל שנאסף באולם אהב אותה, אפילו שבסוף המופע קפץ על הבמה איזה בחור שובב מרמת-גן, וקרא בהתלהבות עצומה את שירו של אלכסנדר פן "תן לי חבר את ידך המיובלת" או אולי היה זה "הוא היה אדם פשוט", כבר אינני זוכר לדיוקו.

בתום המופע הסתבר שיש לנו בעיה קשה. נהג הטיולית לא הסכים לקחת יותר מ-50 נוסעים, ממש כמו שכתוב ברישיון-הנהיגה שלו, אף לא אחד יותר! הוא לא נבהל מאיומיו של ראש-הקן ולא התרצה לתחנוניו. חמישים בדיוק ולא יותר. ראש-הקן פנה אלינו חבורת הבוגרים, בקשנו לרדת מהטיולית והבטיח לנו שיסדר לנו הסעה הביתה, אפילו מתחת לאדמה...

כמובן שהוא שכח או לא הצליח או השד יודע מה, שום הסעה לא הגיעה, ואנחנו – חמשתנו – יצאנו למסע לילי בלתי נשכח, מרמת-גן לעין-החורש בליל שבת בחודש מאי, שהיה כמאמר השיר "יפה יותר מכל המאיים שילדה אי-פעם אמא אדמה..."

איכשהו הצלחנו לעצור טרמפים עד  משטרת כפר-סבא, אך שם נתקענו. השוטרים הנחמדים השקו אותנו בתה חם וכיבדונו בלחם וריבה, והבטיחו לקחתנו למשטרת בית-ליד מיד עם אור ראשון... אבל היינו צעירים ואופטימיים ומלאי השראת חג, והחלטנו לצאת לדרך ברגל ויהיה מה. זה היה מצעד לילי שלא אשכח לעולם. שייטנו בתוך מנהרה ריחנית ומשכרת של פריחת ההדרים, הרוח היבשה החמסינית ייבשה את הזיעה ואנחנו הפלגנו בכביש כפר-סבא בית-ליד, כאילו לא שלושים קילומטרים מפרכים לפנינו, אלא שלושים צעדי-ריקוד על איזו רחבה מופלאה.

ע. הלל ליווה אותנו כל הדרך! – התחלנו כמובן "בסיבוב כפר-סבא" המרגש ועברנו כסדרם כמעט את כל שירי "ארץ הצהריים" שכל-כך אהבנו. נפלה עלינו לפתע השראה פואטית קסומה, שקיצרה את דרכנו והעיפה אותנו לבית-ליד, כאילו הונעלנו בסנדלי קסם, ולא בסנדלים החדשים של הסנדלרית של הקיבוץ. כולל הקריצות הזימתיות-כביכול ב"זבח הבשרים לבשרים", ו"שירה לעיני נערה" – שאחרי הכול היינו ארבעה בנים ובת אחת, שידעה את כל שיריו בעל-פה! ואכן היללנו את השמיים באותו הלילה, ממש כמו שכתב ע. הלל בשירו "הללו שמי כוכב".

כמה היינו רוצים לשבת על מכונית-המשא מהשיר הנוגע ללב "על מכונית-משא דודג' בכביש חיפה-תל-אביב"! והרי ממש על הכביש הזה צעדנו! שחים תחת חופת ההדרים המלבינה, ומסוממים מניחוחה. אבל מכונית-המשא לא הגיעה. וכביש חיפה-תל-אביב, המכונה היום "כביש 4", נותר ביתמותו, שהיתה לרגע גם יתמותנו, נשכחים מהורינו מראש-הקן האדיש וממיטותינו שהמתינו לנו במוסד שבקיבוץ.

אל משטרת בית-ליד הגענו שפופים ועייפים. השוטרים שוב גילו אדיבות למופת. השמש כבר כמעט עלתה, והם הציעו לנו תה חם ותנומה קלה על ספסלי העץ שבתחנה. אבל אנחנו התאוששנו ויצאנו שוב לכביש, עם "כיתה בארץ" ועם "דבר החיילים האפורים" ועם שירי זיכרון מצמררים חודרים נוספים.

וכאילו נזרקה נבואה מעטו של ע. הלל, ומגרוננו, ששרו את מקצב שירי-הזיכרון הנוקבים שלו, עצרה לידנו משאית ממושב רשפון ועליה כשני מניינים של אבלים שנסעו לקיבוץ בית-אלפא או עין-חרוד, לשבעה לזיכרם של שני החללים הצעירים עודד וגמייסטר ושושנה הר-ציון, שנפלו מידי הבדואים במדבר יהודה.

אזכיר כאן את ידידיי ששילבו ידיים ושפכו את נשמתם אל שירי ע. הלל בלילה ההוא: אבשלום ונורית, גדי ועודד ואני המחרה אחריהם. האם גם הם זוכרים עדיין את הלילה ההוא?

שנים על שנים אני זוכר את הלילה ההוא. את המנגינה הקסומה של שירי ע. הלל שעליה צלחנו את הכביש הלילי. ואת סיומה הטראגי והדראמטי, כשהתאמתה לפתע הוויית האבל של שירי-הזיכרון המופלאים שלו. וגם כיניתי בשם את הצליחה הפואטית ההיא: "ארץ הצהריים הלילית..."

 

 

* * *

רביבה בן-זאב

בקשר למאמר של ד"ר דרור אידר

 בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל, שאולץ על ידי נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה באמצעות שליחו למזרח התיכון האדון מיטשל, הכריז על כורחו ב"בר אילן": "שתי מדינות לשני עמים."

אמנם הוא צירף להצהרתו שורה של הסתייגויות  שמערערות את היכולת לממשה, אך עדיין זוכרים ומזכירים לו את ההצהרה הזו כנקודת פתיחה למו"מ עם נציגי העם שהמציא את עצמו: "העם הפלסטיני". 

על נתניהו היה לאזור אומץ ולהכריז בדיעבד שהדברים נאמרו תחת לחצי הבית הלבן  ומחשש לקרע עם ארה"ב. במקום להבהיר קבל עם ועולם שנאלץ  להתבטא בניגוד מוחלט לתפיסתו הפוליטית ולאמונתו, כפי שפירסם בעבר בספריו, התבצר נתניהו בשתיקתו שפירושה רפיון ממלכתי מקומם.  

מצביעי המחנה הלאומי לא שכחו,  ובבחירות הביעו את מורת רוחם והעדיפו לתת את קולם ל'בית היהודי'. עדיין לא מאוחר להחזיר את גאוות מדינת ישראל ובעיקר את האמת ההיסטורית כפי שכתב והזכיר לכולנו ד"ר דרור אידר במאמר החשוב שפורסם ב"חדשות בן עזר" 813.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ל"ג)

הגשר היהודי

המו"מ הקואליציוני המתקיים בימים אלה, שסוגיית "השוויון בנטל" (איני אוהב את ההגדרה הזאת, אך אני משתמש במונח הנפוץ) עומדת במרכזו, מציבה אתגר בפני "הבית היהודי"  – הכרעה ברורה מיהם בעלי הברית האמיתיים של הציונות הדתית ומהי דרכה בחברה הישראלית במאה ה-21? האם בעלי הברית שלהם הִינָם אחיהם לנשק, השותפים למפעל הציוני, לבניין הארץ, לקיומה של המדינה והגנתה, אף שאינם שותפים להם באמונתם הדתית, באורח חייהם ההלכתי ובלימוד התורה? – או החרדים, השותפים להם באמונה, בקבלת עולה של הלכה ובלימוד תורה, אך אינם ציונים, אינם תורמים לכלכלת המדינה ומשתמטים מהשירות בצה"ל ומהגנת המדינה.

זו אינה דילמה פשוטה כלל ועיקר. החזון של הציונות הדתית הוא החיבור בין הציונות לדת, בין תורה לעבודה, בין ספרא לסייפא. הציונות הדתית אינה רואה כל סיבה לוותר על המדינה והשירות בצה"ל בשם הדת ולימוד התורה, אך בשום אופן אינה מוותרת על הדת ולימוד התורה בשם הציונות. תפיסתה ואורחותיה שונות הן מן הדרך החרדית והן מדרכה של הציונות החילונית.

הציונות הדתית ראתה מתפקידה להיות הגשר בין המחנות. אך תפיסת הגשר אינה רק אמצעי תיווך וגישור בין חילונים וחרדים, אלא גם השפעה – קירוב החילונים לדת וקירוב החרדים למדינה.

לאמיתו של דבר, החלוקה הדיכוטומית לחילונים, דתיים וחרדים – אם פעם היתה נכונה, ודאי שמזמן אבד עליה כלח. יש ציבור רחב מאוד המגדיר עצמו מסורתי. בין החילונים – רבים הנוטלים חלק במהפכת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, שותפים בלימוד תורה וביצירה תרבותית יהודית משמעותית, ולעומתם חילונים רבים הולכים ומתרחקים מן היהדות, הולכים ומטפחים את הבורות והעם-ארצות ומאמצים גישה יותר ויותר אנטי דתית.

בחברה הדתית-לאומית פועלים שני זרמים הפוכים – הזרם המתחרדל, הפונדמנטליסטי, המתבטל בפני החרדים, המאמץ גישה פוסט-ציונית, המתנכר לחברה, למדינה, למודרנה ובעיקר לציבור החילוני – ולצידו זרם החותר ליתר שילוב עם החברה כולה, ליתר ציונות, ליתר מעורבות, להשתלבות עם המודרנה – בעיקר בכל הקשור למעמד האישה, להבנת הצורך בהתאמת ההלכה לייעוד הלאומי (סוגיית הגיור, למשל); זרם המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

וגם הציבור החרדי מתחלק בין זרם החותר להשתלבות בחברה, בעבודה, בהשכלה, בשירות לאומי ואף צבאי – לזרם שמרני המקדש את ההסתגרות, ההיבדלות וההשתמטות. וגם החלוקה הזאת היא סכמטית ואינה מתארת את הגיוון הרב, ההולך וגדל, של תפיסות החיים היהודיות בחברה הישראלית.

במציאות המורכבת הזו, אתגר הגשר של "הבית היהודי" קשה הרבה יותר. ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, למשל, היא הזדמנות אדירה לציונות הדתית למצוא בעלי ברית החולקים השקפת עולם דומה, המחויבת להעמקת צביונה היהודי של הציונות ושל מדינת ישראל. מצד שני, אותם בעלי ברית אינם ניגשים לשיח עם הציונות הדתית מעמדה של בּוּרוּת ונחיתות ואינם מקבלים כמובן מאליו ש"ככה זה", "זאת היהדות", "זאת המסורת" – אלא נוצר שיח של שווים, המחייב את הדתיים לבחון מחדש את עצמם, את עמדותיהם את ביטחונם העצמי. אתגר הגשר, מחייב את הציונות הדתית, לצד יצירת חיבור אמיתי עם זרם ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, לא להפנות עורף למגזר החרדי ולהושיט יד לאותו חלק בתוכו, החותר ליתר מעורבות והשתלבות, בחברה, בכלכלה ובצבא.

"הבית היהודי" ליכד, לראשונה אחרי שנים רבות, את הזרמים השונים בתוך הציונות הדתית במסגרת פוליטית מאוחדת. אולם הוא חייב לבחור ולהחליט מה הזרם הדומיננטי בתוכו; הזרם המתחרד או הזרם הפתוח לחברה.

המו"מ הקואליציוני והדיון הציבורי בנושא השוויון בנטל, אינו מאפשר ל"בית היהודי" להתחמק מהכרעה או לדחות אותה. עליו להבהיר האם הוא נותן ידו לחילול השם של השתמטות מהגנה על המדינה בשם לימוד התורה, או דווקא מתוך תפיסה דתית, אמונית תורנית הוא שולל עקרונית את התופעה.

אין זו בחירה בין ברית פוליטית עם "יש עתיד" לברית פוליטית עם ש"ס. מדובר בבחירה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית של הציונות הדתית בדרכה.

נפתלי בנט קיבל מן הציבור אשראי להוביל את הקו המתון והציוני, עמו הוא מזוהה. לפחות עד עתה, מאז הבחירות, אני שמח לראות שהוא דבק בדרך זו ומחויב לה. אין ספק, שדרך זו תחשוף אותו ללחצים של הגורמים השמרניים בציונות הדתית ולעימותים עם רבנים. יש לקוות, שהוא ייהנה מרוח גבית מצד הציבור החילוני, ולא למסע דה-לגיטימציה, שיש המנסים להוביל נגדו.

 

השמאל החדש

חשבתם ש"עוצמה לישראל" היא הקצה של הימין? שמימין לה ניצב רק תהום? טעיתם.

ערב הבחירות, תקף האתר "הקול היהודי" בשצף קצף את פשרנותה של "עוצמה לישראל".

על מה יצא קצפם?

עיקר הכעס הופנה כלפי תלמידיו של "הרב כהנא הי"ד" שנטשו את דרכו. כזכור, כהנא הטיף לגירוש הערבים מן הארץ והציע חוקי גזע א-לה נירנברג, דוגמת מאסר ממושך לגוי שיקיים יחסי מין עם יהודייה וכד'. כהנא ותנועתו נפסלו מהתמודדות בבחירות, בעקבות קבלת התיקון לחוק הבחירות, האוסר על הסתה גזענית. לאחר שנים רבות ניסו תלמידיו לחזור לכנסת, תוך הימנעות משגיאות שעלולות לפסול אותן.

וכך, שומו שמים, תלמידי כהנא רצים ברשימה הקוראת לשוויון לערביי ישראל. הרי המסר של "עוצמה לישראל" הוא דרישה מן הערבים לשוויון בחובות כתנאי לשוויון בחובות. משמעות הדבר, אליבא ד"הקול היהודי", תמיכה ברעיון של זכויות לגויים בארץ ישראל, שזו כפירה בעיקר עיקרי תורתו של כהנא.

וזה עוד כלום. "עוצמה לישראל" דורשים העדפה ליוצאי צבא במכרזים ובקבלה לעבודה. והרי, כותב האתר, יש הרבה יהודים טובים שאינם משרתים בצה"ל. ולעומת זאת, יש דרוזים ובדואים המשרתים בצה"ל ומשמעות הדרישה הזאת היא העדפת גויים על יהודים בארץ-ישראל!

באמת, ססססססססססססססמולנים מניאקים ה"עוצמה לישראל" האלה.

 

הצבעה עדרית

בשירם של "הגשש החיוור" "אף אחד לא קם" (מילים: יוסי בנאי), מובעת משאלה לכך שהארץ תשקוט "אם לא ארבעים שנה אז ארבעים יום" ופולי נכנס ביבבה "אפילו על שבועיים היינו מתפשרים."

מאז "עמוד ענן" חלפו יותר משבועיים, יותר מארבעים יום וגם יותר מחודשיים והגבול שקט. אמנם השקט נפיץ, ועלול להתערער בעוד יום, שבוע, חודש או שנה. ואולי הוא יישמר לאורך זמן, כפי שגבול לבנון שקט בזכות מלחמת לבנון השנייה כבר שש שנים וחצי, אחרי 40 שנות טרור?

ימים יגידו. דבר אחד בטוח – אלו החודשיים וחצי השקטים ביותר, וליתר דיוק אלה החודשיים וחצי השקטים הראשונים, מאז פרוץ מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השנייה") בספטמבר 2000. כל ההודנות והתהאדיות החזיקו מעמד פחות משעה. מבצע "עופרת יצוקה" הוריד את גובה הלהבות, אך לא שם קץ למטווח הטילים על אזרחי הדרום. ההתנתקות, שאמורה היתה להסיר את הגורם לטרור מעזה, הביאה להתגברות רבתי, חסרת תקדים, של הירי. רק מבצע "עמוד ענן" הביא לשקט, לפחות לאורך חודשיים וחצי, בגבול עזה. אפשר לחלק את החיים בגבול עזה לשניים – לפני ואחרי "עמוד ענן".

מבצע "עמוד ענן" נהנה מקונסנזוס רחב מאוד בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית בישראל. קונסנזוס רחב, אך לא מלא. מי שהפרה את ההסכמה הלאומית הרחבה היתה מרצ.

ואיזו רשימה, לדעתכם, ניצחה בבחירות בקיבוצי "השומר הצעיר" בעוטף עזה? מר"צ, כמובן. למה? ככה! זו אינה הצבעה רציונלית, אלא אמוציונלית. אין זו הצבעה מן הראש, אלא מן הבטן. זוהי התגלמות ההצבעה השבטית, אם נרצה להיות עדינים ולא לומר הצבעה עדרית.

 

סכנה לדמוקרטיה

העיתונים מספרים לנו על כוונתו של גבי אשכנזי להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. מה שעלול לעכב בעדו, הן התפתחויות החקירה הפלילית נגדו, בפרשת הרפז.

אולם הסוגייה אינה רק פלילית, אלא בראש ובראשונה ציבורית. רמטכ"ל שלא כיבד את הדרג המדיני שמעליו וחתר תחתיו, אינו ראוי להנהגה פוליטית בחברה דמוקרטית. יש לו עוד הרבה מאוד מה ללמוד ולהפנים, בדרכי הדמוקרטיה ואורחותיה.

 

2. מי הפיל את פיל?

(תגובה ל"מירוץ הלפיד, מהגל עד הייגל", חב"ע 4.2.13)

רשימתו של אברהם וולפנזון אודות ועדת פיל וההחמצה הגדולה, כביכול, של דחייתה בידי התנועה הציונית, רצופה אי דיוקים המעוותים את התמונה מן הקצה אל הקצה.

על פי התמונה שמצייר וולפנזון, בן גוריון הגיע ב-1934 למסקנה שצפויה שואה ליהודי אירופה ורק הקמתה של מדינה עכשיו, בכל גבול שהוא, תמנע זאת. לכן, הוא תמך בתוכנית החלוקה של ועדת פיל. אלא שעמדתו נדחתה, בשל התנגדות קואליציה, שכללה את ברל כצנלסון, אוסישקין, גולדה, הרבנים הראשיים ותנועת ז'בוטינסקי. מאחר ועמדתו נדחתה, לא קמה המדינה, לא נמנעה השואה ורק אחרי השואה הוא הצליח בדוחק להביא את התנועה הציונית להסכים עם תוכנית החלוקה ערב הקמת המדינה.

העובדות שונות בתכלית מן התמונה שמצייר וולפנזון. אכן, ב"ג וויצמן תמכו בתכנית פיל והאישים הנ"ל התנגדו לה. אך החלטת הקונגרס הציוני ה-כ' לא הייתה דחייה מלאה של המלצות הוועדה. החלטת הקונגרס קבעה שההצעה כמו שהיא אינה קבילה, אך הסמיך את הוועד הפועל הציוני לנהל מו"מ על יישומה ועל פרטיה. היתה זו הצעתם של ב"ג וויצמן, שהצליחו לגבש רוב להחלטה, שמשמעותה היא נכונות עקרונית לתכנית החלוקה, אך התנגדות לתוכנית בגבולות שהציעה הוועדה. בסופו של דבר, מה שהפיל את תכנית ועדת פיל לא היתה החלטת הקונגרס הציוני, אלא סירובם של הערבים להקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא (מה שלמעשה לא השתנה עד היום).

מה היו גבולות החלוקה על פי ועדת פיל? כיוון שוולפנזון מצטט את שאלתה של גולדה, כיצד תביט בעיני ילדה ותסביר לו את הוויתור על שכם, חברון ובית לחם, יכול הקורא שאינו בקיא בפרטים לחשוב, שהגבולות בהן מדובר, הם "הקו הירוק" – ולא היא.

בגבולות 49' ("הקו הירוק") – 78% משטח א"י המערבי (א"י המערבית, אגב, היא רק כרבע משטח א"י המנדטורית) הם שטח מדינת ישראל. על פי המלצות ועדת פיל, רק 17% משטחי א"י המערבית יועדו למדינה היהודית: הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף עד באר טוביה. כל שאר השטחים – יהודה ושומרון, הנגב כולו, מישור החוף הדרומי, השפלה וכו' – הם חלק מן המדינה הערבית. גם ירושלים (כולה, גם המערבית), לוד, רמלה ויפו – הן מחוץ למדינה היהודית – שטח בינלאומי. אגב, הוועדה המליצה גם על טרנספר הדדי – חילופי אוכלוסין, שבו היו עוברים כמה אלפי יהודים לשטח המדינה היהודית וכרבע מיליון ערבים לשטח המדינה הערבית. על פי ההצעה, הערים המעורבות שבשטח המדינה היהודית – חיפה, טבריה וצפת תהיינה בעלות מעמד מיוחד, בפיקוח בינלאומי.

כאמור, מי שדחו את ההצעה היו הערבים ולכן היא ירדה מן הפרק. ההתנגדות של הרוב בקונגרס הציוני נבע מהטענה שגודל המדינה המוצעת לא יאפשר את קליטת יהודי העולם. גם התומכים ובהם ב"ג לא חלקו על הערכה זו, אולם הם העריכו שהמפה הזו היא נקודת המוצא, והמדינה תרחיב את גבולותיה בעתיד (כפי שאכן קרה במלחמת העצמאות, שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם). כאמור, בסופו של דבר התקבלה פשרה בין התומכים והשוללים.

אי דיוק נוסף של וולפנזון – הוא כתב ש-14 שנים אחרי שנדחתה עמדתו של ב"ג בזכות החלוקה, הוא בקושי הצליח להשיג רוב דחוק להכרזת העצמאות, ומכאן ניתן להסיק שהוא התקשה להשיג רוב לתמיכה בתוכנית החלוקה של האו"ם. אולם התמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם היתה רחבה מאוד, והתנועה הציונית ניהלה מאבק דיפלומטי נחוש למען קבלת ההחלטה באו"ם. הקושי של ב"ג היה להשיג את הרוב להכרזת המדינה עם סיום המנדט, כחצי שנה אחרי החלטת החלוקה, לא בשל החלוקה, אלא בשל החשש מפני תבוסה במלחמה עם מדינות ערב שעמדו לפלוש למדינה ביום הקמתה ובשל הלחץ הבינלאומי ובעיקר האמריקאי הכבד שלא להכריז על המדינה.

והטעות האחרונה – צ'אק הייגל אינו עומד להיות מזכיר המדינה האמריקאי ולא יעמוד בראש הסטייט דיפרטמנט, כפי שכתב וולפנזון, אלא הוא מיועד לתפקיד שר ההגנה האמריקאי. מזכיר המדינה הוא ג'ון קרי.

 

 

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

אשרי המבדיל בין נמלה לפיל

תגובה קצרה לאורי הייטנר

אפתח בדברי תודה והודייה: אורי הייטנר טרח ומצא טעות אחת בדברַיי: הייגל עתיד לעמוד בראש הפנטאגון, ולא הסטייט דפרטמנט. מאחר שלא עליי האחריות למינוי מזכירי ההגנה או המדינה של ארה"ב – לא גרמה הטעות שלי נזק ממשי, ובעזרת עינו החדה של אורי הייטנר אתקן את הטעות בהזדמנות נאותה.

לעומת זאת לא הבחין הייטנר בעניין העיקרי: הוויכוח בין גולדה לבן-גוריון בשאלת ההצבעה בעד או נגד הצעת-החלוקה. בעניין זה שאלתי את שני האישים, ופירסמתי במקומות שונים את תשובותיהם:

בשנת 1975 שאלתי את גולדה כיצד היא רואה עכשיו את הוויכוח עם ב.ג. [לפי הפרטיכל של ישיבת סיעת העבודה בציריך בשנת 1937, לקביעת עמדת הסיעה לגבי הצעתו של בן גוריון לקבל את המלצות פיל ולהקים במהירות מדינה]. שיחתי עם גולדה התפרסמה בחוברת "על מדינת ישראל וארץ ישראל"' בהוצאת בית ברל 1990. קיבלתי את אישורה לנכונות הדברים, בהם השיב ב.ג. במלים הבאות: "גולדה, עד שתצטרכי להשיב לבנך למה ויתרנו על עיר זו או אחרת, שהיא ממילא מאוכלסת כיום בצפיפות באוכלוסייה לא יהודית, תצטרכי לענות על השאלה – מדוע לא הסתפקת אפילו במדינה קטנטונת, שהיתה מאפשרת לפתוח את שערי הארץ לעלייה חופשית, להציל מאות אלפי יהודים ולהקים צבא עצמאי, שיגן על חיי יהודים ויילחם באנטישמיות?"

גולדה אישרה את נכונות הדברים הללו, שהבאתי כתמצית התשובה של ב.ג. לטענותיה נגד המלצתו לקבל את המלצות פיל, והשיבה לשאלתי במלים הבאות: "עכשיו? כמובן, אחרי השואה, אחרי מלחמת העולם השנייה, ברור שהוא, בן-גוריון, צדק. אבל אני מאושרת, שלא בגללי זה נכשל..."

בשבועון "מבט חדש" מיום 20.4.1966, עמוד 4, פירסמתי ראיון מיוחד עם דוד בן גוריון, בפרוס חג העצמאות. השאלה הראשונה שהצגתי לב.ג. היתה: "...אילו היתה קיימת מדינה יהודית כהמלצות ועדת-פיל... בתקופת מלחמת העולם השנייה – האם נראה לך שהיה בכך כדי לשנות גורל השואה, או ממדיה?"

בן גוריון השיב: "נראה לי שאילו הוקמה המדינה היהודית בשנת 1937 לפי הצעת הוועדה המלכותית, והיינו בימי מלחמת העולם השנייה עם עצמאי – היתה השואה נמנעת, כי היינו מעבירים יהודי פולין וגרמניה ושאר ארצות מזרח אירופה, אם לא כולם, הרי בלי ספק רובם, וייתכן שהיטלר לא היה מבצע כלל מעשה-הרצח כאשר בוצע..."

דומני, שעדותם של גולדה ובן-גוריון משיבה על טענתו של הייטנר.

בתגובה על דבריי בנושא זה כתב ההיסטוריון פרופ' יהושע אריאלי: "...התחזית של בן גוריון בעניין השואה מסבירה את להיטותו לתוכנית פיל.."

במכתבו לבנו עמוס כתב בן גוריון מלונדון ב-5.10.1937: "...השאלה היא זו: האם בלי חלוקה נקבל יותר?... נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה; לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים, נקים משק יהודי רב-ענפים, חקלאי, חרשתי וימי. נארגן כוח-הגנה משוכלל, צבא מובחר – אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם."

במחקרם המאלף על דיוני מפא"י בשנה האחרונה למנדט הבריטי – מבואות ותעודות – שיצא לאור בשני כרכים בכותרת "עכשיו או לעולם לא" בהוצאת "עיינות", כותבים העורכים [פרופ' מאיר אביזוהר והחוקר אבי בראלי], בין היתר, כי "האישים בני העלייה השנייה שהיססו, כמו דוד רמז, יוסף שפרינצק ואליעזר קפלן... נראה להם כהסתכנות לא מחושבת שבן-גוריון מוליך אליה... ומושך אחריו לתהום האבדון את כל מה שנבנה בארץ... זמן-מה לפני ההכרעה יצאו שפרינצק וקפלן לפריס להתייעצות עם ראש ממשלת צרפת לשעבר, המנהיג הסוציאליסטי הבכיר לאון בלום. [הוא] שמע את היסוסיהם, והפתיע את האישים הארץ-ישראליים באומרו כי לדעתו בן-גוריון צודק, והסיטואציה היא: 'עכשיו, או לעולם לא...' – עצה דומה הגיעה מכיוון בלתי-צפוי אחר: חיים וייצמן, המנהיג הקשיש, הנודע במתינותו וזהירותו, ששהה אז בארצות הברית, ביקש משרתוק להעביר לחברי מנהלת-העם את דעתו השקולה, כי יש להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט, ולא לדחות צעד זה, שמא הוא יוחמץ. אף על פי כן הצביעו נציגי האגף המתון של מפא"י במנהלת העם, קפלן ורמז, נגד ההכרזה המיידית על העצמאות.." [עמוד 483].

"ההכרעה [במנהלת העם] נפלה על חודו של קול: שישה בעד, ארבעה נגד. בין המתנגדים היו שני חברי מפא"י: אליעזר קפלן ודוד רמז." [עמוד 484].

זהו רק חלק קטן מן המסמכים שברשותי – שבהסתמך עליהם כתבתי את מאמרי. צָדַקְתִּי בעניין "הפיל" [ועדת פיל]. ואשר לנמלה – אני מודה שטעיתי בשמו של התיק שיימסר בממשלה החדשה של אובמה להייגל. תודה על התיקון!

 

 

* * *

יהודה דרורי

להכניס הגיון במיבנה הממשלה ובמספר השרים

יאיר לפיד העלה בצדק את האבסורד שבמיספר השרים בממשלה – דבר אשר אינו נובע חלילה מניסיון לייעול פעילות הממשלה אלא מכניעה ללחצים קואליציוניים... לא מעט נאמר ונכתב מאז קום המדינה בנושא זה, כאשר הכותבים מדגישים צד זה או אחר של הנושא, וכאשר אף אחד לא מעלה בעצם נתונים אשר יסבירו ויתנו איזה שהוא היגיון תפעולי למיבנה הממשלה ולמיספר השרים שצריכים להיות בה.

מיבנה הממשלה ומיספר שריה חייבים לתת מענה לשליטה פרטנית על כל הפונקציות החשובות העומדות על סדר היום הלאומי של המדינה – מהבחינה המדינית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית. חשוב לפיכך לסכם, שהממשלה פועלת ב-4 מישורים עיקריים: תחומי חוץ וביטחון; תחומי כספים וכלכלה; תחום שירותים ציבוריים ; ותחום החברה והרווחה.

אם כי נראה ש-19 שרים יספיקו לראש-הממשלה לשליטה על הפונקציות העיקריות במדינה, הרי שייתכן שראש הממשלה יחליט (בגלל אילוצים קואליציוניים או מעשיים) למנות לעצמו  4 סגנים, (שהם שרי-על) כאשר כל אחד מהם יהיה ממונה על אחד התחומים הנ"ל (ויחד עם ראש הממשלה, הם יהוו את הקבינט המצומצם), ואז נראה ממשלה של 23 שרים (ו-4 סגני שרים) + ראש הממשלה.

להלן אני מעלה פה מתווה למיבנה ממשלה ומספר שריה כפי שיפורט להלן:

סגן רה"מ אמון על תחום חוץ וביטחון (ממונה אישית גם על קהילת המודיעין ועל האסטרטגיה): שר ביטחון – שר החוץ – השר לביטחון פנים (+ סגן שר להגנת העורף) – שר להסברה (פנים וחוץ).

סגן רה"מ אמון על תחום כספים וכלכלה (ממונה אישית גם על נושאי התיכנון הכלכלי) : שר אוצר (אחריות להכנת תקציב המדינה, לתקציבים, למיסוי ולשוק ההון, אגף לקשרים בינלאומיים ורשות ההשקעות) – שר לשירותי מדינה (משרד חדש אשר בו יכללו פונקציות מהאוצר ומשרדים אחרים כגון: שכר והסכמי עבודה, המינהל שיפור שירותי ציבור, מינהל הרכב הממשלתי, נציב שירות המדינה, מינהל מיבני הממשלה, לשכת הפרסום הממשלתית והמדפיס הממשלתי), שר המסחר, התעשייה והחקלאות (+ סגן שר לתיירות) – שר התשתיות, המים והאנרגיה. 

סגן רה"מ אמון על תחום השירותים הציבוריים (שיהיה ממונה אישית על ייעול המשק והטיפול בעובדים זרים), שר התחבורה – שר הפנים (סגן שר לדתות ומיעוטים) – שר להגנת הסביבה – שר הבינוי והשיכון (כולל מינהל מקרקעי ישראל) – שר למדע וטכנולוגיות (+ סגן שר לתקשורת ומיחשוב).

סגן רה"מ אמון על תחום החברה והרווחה (יהיה גם הממונה אישית על המוסד לביטוח הלאומי): שר החינוך – שר העבודה והרווחה – שר הבריאות – שר תרבות ספורט ופנאי – שר עלייה הקליטה והתפוצות.

שר המשפטים (כ"ישות עצמאית").

מבט מעמיק יותר למתווה המוצע פה, מראה כיסוי מלא של שרים לכל השטחים החשובים במדינה, כאשר מבחינה מנהלית המיבנה אינו מסובך. מה שיותר חשוב הוא לתקן את החוק כך שמספר המשרדים יהיה קבוע, ושראש הממשלה יורשה למנות כמחצית משריו שלא מתוך חברי הכנסת. כמו-כן, אלו מחברי הכנסת שימונו לשרים יתפטרו מהכנסת, כדי למסד הפרדה בין הגוף המחוקק ובין הגוף המבצע.

ברור לי שאראה תגובות ציניות למאמר הזה, ואנשים רדודים יאשימו אותי כתומך כביכול בבזבוז משאבים... ויהיו אפילו "חכמים" שישאלו מדוע בממשלת שוויץ יש רק 12 שרים ומדוע אנחנו צריכים כפול מכך...

התשובה הסתמית היא: כי אנחנו לא שוויץ...

התשובה המעשית יותר היא שכנראה למדינה ללא אויבים, שכ-200 שנה לא חוותה מלחמות, אין אותן בעיות שיש לנו. אני מוכן להתחלף איתם בכל עת, ואז אסכים בחפץ לב שיהיו לנו רק 12 שרים.

 

* * *

ד"ר גיא בכור

האלכימאי: על זורעי החרדות בתקשורת הישראלית

[ציטוט מהאינטרנט]

אלכימיה היתה מעין-מדע עתיק ואפל, שביקש להמיר מתכות פשוטות לזהב, או לבצע המרות מסתוריות בחומר ובנפש. באמצעות נוסחאות כימיות מוזרות, פרי רוחו של האלכימאי, בקבוקים, מבחנות ותהליכי זיקוק מוזרים, הוא ביקש  ליצור מהות מאגית, שתבצע את השינויים האלה, ואשר כונתה "אבן הפילוסופים". הישות המאגית הזו לא נמצאה עד היום.

במעבדה שלו ביקש האלכימאי במודע לחקות את אקט הבריאה, כשאלוהים נתפס על ידו כאלכימאי הראשון, ולשם כך ביקש האלכימאי להגיע אל בסיס האנושות והחומר. לשם כך הוא נצמד לטקסטים קדומים ומסתוריים, שאחד מהם, "לוח הברקת (Tabula Smaragdina)  (1614)  – נחשב כמי שנכתב בידי האל היווני הרמס, שליח האלים ואל המדע בעצמו.

ישנם תרגומים רבים (מלטינית) של הלוח, אחד מהם של אייזיק ניוטון, ובמרכזו סעיף 2 המסתורי: "מה שהוא למטה, הוא כמו זה שלמעלה, ומה שהוא למעלה, הוא כמו זה שלמטה, כדי לבצע את הנס של השלם."

האלכימאי השתמש בשפת קודים מיוחדת ומסתורית, כדי להסתיר את הגילויים "האלוהיים" שלו, כיצד לשנות את האנושות ואת החומר, קודים שהתבססו על שמות כוכבים, צבעים ובעלי חיים, ובעיקרה היתה זו שפה שביקשה לחבר בין אמונות תפלות לבין מדע, תוך ניסיון לאתגר את המציאות.

הניסיון הזה נכשל, אך זה לא מנע מגדולי המדענים ליפול בפח הזה, שכולו היה מיסטיקה חסרת תוחלת, כמו למשל אייזיק ניוטון, גוטפריד לייבניץ או אפילו הפסיכולוג השוויצי יונג. הניסיון לשנות את המציאות, את הכימיה ואת הפיזיקה נכשל, האלכימיה, שבעצמה היתה מקושרת גם לשנאת יהודים, שקעה עם הזמן, והמרקחות המוזרות והדוחות, שרקחו המאמינים בה ככל שעלה על דעתם, נעלמו גם הן עם השנים.

אלא שהאלכימיה, מסתבר, לא עברה מן העולם, ומכל המקומות היא התגלגלה דווקא לישראל, שם היא חיה כל יום מחדש אצל אלכימאים עבריים, הרוקחים כל יום מרקחות מפוקפקות משל עצמם, בנסיון לשנות את ה- DNA הישראלי, והם עושים זאת באמצעות הטלת אימה. ומהי אימה בלועזית אם לא "טרור". פרשנים, עיתונאים (ולכן גם ח"כים בהתהוות), מלומדי חרדה, זורעי פאניקה, וידעוני תורת הפחד.

 

1. כמו אחיהם האלכימאים מימי הביניים גם הם מחפשים את המרכיב הקמאי, העמוק ביותר, בנפש הישראלים, כדי להטיל עליהם אימה, והם מצאו אותו: הגטו, הבידוד, הפחד הפיזי מהשמדה, למרות שהישראלי לא יודה בכך. גנטיקה שעוצבה על ידי מאות שנים של בידוד והשמדה, בוודאי במאה העשרים, התקבעה בנפש היהודית כאיום הקשה מכולם, ולכן על הנקודה הזו ילחץ ברוע האלכימאי התקשורן הישראלי. להציג כל התרחשות כשואה חדשה-בפוטנציה, שבה אנו חסרי אונים. זו יכולה להיות השמדה אישית, השמדה לאומית, כלכלית או תרבותית, אך כדי שהאלכימיה תצליח זה חייב להיות איום בהשמדה. גורלנו, כמי שנמצאים (רק כרגע, לפי האלכימיה) למעלה, זהה לגורל אבותינו המושמדים, הנמצאים למטה, וההיפך. אבן הפילוסופים.

ברוב מוחלט של המקרים מדובר בהמצאות או בהגזמות של האלכימאי התקשורתן, מן תרקחות ירוקות ומבעבעות, שלא נמצא בשום אומה בריאה בעולם, אך הדברים מתפרסמים, מטילים אימה, וגורמים לנפילה במוראל הלאומי, מה שממלא את האלכימאי התקשורתן קורת רוח, שכן זו ריאקציה כימית, המעידה שהצליח.

 

2. האלכימאי הסדיסט – זן נפוץ במדיה הישראלית, שבו ההפחדה גורמת לאלכימאי עונג אישי: מפצצת המימן של סדאם חוסיין (זו היתה פעם כותרת ראשית בתקשורת הישראלית) ועד לנשק הכימי הסורי ולפצצת הגרעין האיראנית, הזוכה אצלנו לחיים תקשורתיים פוריים, כולל דיאגרמות ותיאור פלסטי של ההשמדה, שעוד תבוא. הבנקים קורסים, "חלון ההזדמנויות" נסגר, הטרור מקיף אותנו, ג'יני "האחים המוסלמים" יוצא מן הבקבוק, הברברים בשערינו, ואנחנו אבודים. הגיבורים הנערצים של אלכימאי הזה לקוחים תמיד מגיהינום ההשמדה המומצא, כמו צ'אבס, אחמדינג'אד, ארדואן, אבו מאזן, ח'אלד משעל ובאחרונה מוחמד מורסי. היו לו ימים יפים עם סדאם, ערפאת וקדאפי.

פרשנות מטילת אימה תמיד תעלה למעלה בדרגת החשיבות התקשורתית, מה שהופך את הכותב לחשוב יותר, ולכן סדיזם בישראל – מתגמל.

 

3. האלכימאי המפלגתי – זה שבעוד ארבע שנים ימצא את דרכו לכיסא הנוח בכנסת, כמובן למפלגות מסוימות מאוד, הופך את הטלת האימה בתרקחות התקשורתיות שלו לקריירה. הכלכלה קורסת, כולם מקיפים אותנו כדי להשמיד אותנו, ואנחנו מחוסלים, ולכן הוא נחוץ. ככל שרמת הטלת האימה עולה, כך סיכוייו להיקלט בכנסת הבאה טובים יותר. וככל שיצליח בתחתונים, ברפש ובחרדה, כך יצליח בעליונים, בפוליטיקה העתידית. לכך יש להוסיף את האלכימאי האידיאולוגי, הגואל, זה שמאיר את עינינו כמה אנחנו אבודים, ואם רק נעבור ונצביע לאלכימיה שלו, נינצל. כך הוצגו העברת רמת הגולן לסוריה (או מה שנשאר ממנה) כחובה קיומית לישראל, וערפאת ואבו מאזן כמושיעים.

 

4.  האלכימאי "גואל" המדיה – ככל שמצבה של "התקשורת" הישראלית קורס, כך רמת הטלת האימה גוברת, שכן האלכימאי יודע שישראלי ממוצע מתמכר לנוסחאות האימה שלו, חייב אותן, ולכן יוצר תלות בכלי התקשורת המקומיים. אין כמו כותרת ראשית בבוקר עם ניחוח נפל"ם, ואין כמו מהדורת חדשות טלוויזיונית, המוכתמת בדם צפרדע וזנב כריש, כנהוג במקומותינו, אי שם ממעבדות האלכימיה של הנפש החבוטה.

 

5. האלכימאי חובב הפלסטינים – ז'אנר אהוב במיוחד על רוקחי הנוסחאות האפלות והמרקחות המוזרות. "הפלסטינים", אותה הזייה אלכימאית בעצמה, תמיד פעילה: או שהיא יוצאת לאינתיפאדה שלישית (ואחר כך רביעית וחמישית?) ואם המרקחת הזו נכשלה ולא התגשמה, אז לאינתיפאדה "רכה", כדברי אחד האלכימאים, ואם גם זה נופל, אז איזו תוכנית סתרים פלסטינית אחרת, דרך האו"ם, או אולי ועדות מסתוריות, מאחזים, וכמובן אבן הפילוסופים של "הדה-לגיטימציה". ואם כל זה לא קורה, אבוי, תמיד אפשר לרקוח איזה סרט מחליא לאוסקר, היישר ממעבדות האלכימיה, ולצאת איתו אפופי תהילה של שנאה עצמית מסביב לעולם. זה תמיד יעבוד –  מבאשיר ועד לבופור, מהביטחוניסטים האלכימאים, ועד –

ראש תמסח ונוצת עורב.

עור דרקון ושן הזאב,

מלתעות כריש רעב,

שפוטם בבשר אנוש,

יד חנוט ושורש רוש,

כיס מרה של פר ערוף,

כבד של יהודי חצוף,

עלעלים של לענה,

קטוף לילות בלי לבנה,

חוטם של טורקי שמן.

(המכשפה השלישית, מאקבת', שייקספיר)

המוזר הוא שהאלכימאי יודע טוב יותר מן הפלסטינים מה הם מתכוונים לעולל לנו, הוא הרי נתן להם "מצלמות" וברוב המקרים התרחישים האלה כלל לא עולים על דעתם, אבל בקוראם את האלכימאי, הנבואה בסופו של דבר מגשימה את עצמה, או שלא. ככה זה באלכימיה, אין כללים, אין גם תוצאות. אבל "סרט" אלכימאי לאוסקר – יש תמיד.

ועידת הפסגה של האלכימאים: חַחַחַ אבו מאזן תכף משמיד אתכם, כמו שערפאת זמם בשעתו; לא, האו"ם ישמיד אתכם, ואם לא הוא, אז חיזבאללה; ואם נסראללה עסוק קצת בשחיטת סונים, אז איראן; בעצם חמאס טוב ממנו, הם מומחים בלזרוק אנשים מן הקומה החמישית; הם יחזירו אתכם לגטו, ויבצעו פרעות; ומי טוב בפרעות אם לא בשאר אלאסד, שעכשיו זומם להכות בכם, על ההריגה, שלא לדבר על אובמה, שגם הוא שואף בעצם להכות בכם, שר ההגנה החדש שלו כבר יראה לכם, אוי כמה שהם שונאים אתכם; ולכן אתם אבודים, אבל – לא לפני שהמחאה החברתית תחסל אתכם, או אולי הקוטג', ואם לא הקוטג' – השחיתות שלכם, ואם לא השחיתות אז כמובן ערביי ישראל; או אולי היובש בישראל (שיחזור, אל תדאגו) או אולי האלימות? הפלילי? הבנקים? המיסים? בכל מקרה, אתם אבודים. ואם כל אלה ייכשלו, אז תמיד יישארו לנו הקוליפורמים בחומוס.

אז הצטרפו כולכם אל מחול האימה של ישראל, וריקדו ביחד עם האלכימאים התקשורתנים, הפרשנים, העיתונאים והלבורנטים של הטרור המחשבתי – קיפצו קדימה, אחורה, נענעו את האגן, והבינו: זו הזייה, עבודת מאגיה שחורה, שבה כולנו שחקנים.

 

6. האלכימאי הכלכלי – זו כבר "סוגה עילית": הכלכלה שלנו קורסת, הכול אבוד, אנחנו מחוסלים, ולמה לתת לנתונים הפיזיים להפריע? שהכלכלה הישראלית במצב מצוין לעומת כל מדינות המערב, שאחוז האבטלה כאן חצי מב"איחוד האירופי", שכבר בקרוב יתחיל הגז להזרים כספים אדירים למדינה, והשקל ירד שוב ל- 3.6 שקלים לדולר אחד, שמרוב אינפלציה אמריקנית אלכימאית, הדולר הופך בעצמו למטבע זבל? זו האלכימיה של התקשורת הממוסדת בישראל: ידיעה חיובית למשק תוסתר או תוחבא, ידיעה מאיימת לעומת זאת תפרוש את כנפיה השחורות מעל הבמה הראשית, בצחוק מקפיא דם.

 

7. האלכימאי היצירתי במיוחד– אפילו בין רוקחי השטויות יש יצירתיים מאוד, כך שאם אין שום אפשרות להשיג משהו, בכל זאת הם ישיגו אותו בדמיונם מטיל האימה. באחד מאתרי "החדשות" בישראל יש כותרת זה חודשים על "המרד הבדואי הגדול" בנגב, שאחר מתברר שזו הפנייה לאיזה ספר בדוי של פלוני; אלה שנהנים לחזור על השקרים המזרח תיכוניים כמוצאי שלל רב: איזה מטוס חמקן איראני, שמתברר שהוא בדיוני בעצמו (מפיברגלאס); קופים מומצאים הנשלחים לחלל מומצא, העצמת הצד הערבי והדגשת כוחו, כדי להטיל עלינו אימה, ניפוח אימרות מתגרות (שכולן מעידות על חוסר ביטחון ודאגה ערבית דווקא) של נסראללה ודומיו; הרי אתר אינטרנט "חדשותי" ישראלי חייב להיפתח עם כותרת ראשית מקפיאת דם, אחרת אין הוא אתר חדשות ישראלי הראוי לשמו, ועוד ועוד. אין גבול ליצירתיות ולהטלת הטרור על אזרחינו האומללים, שהתקשורת שלהם היא אלכימיה ומאגיה שחורה.

 

8. האלכימאי המעתיקן – כלל ידוע באלכימיה, שאם חוזרים על משהו הרבה פעמים, בסוף הוא נקלט, ולכן האלכימאים נוטים להחדיר מונחים שקריים כדי לתאר אותנו, למשל ישראל היא "אפרטהייד" (מונח שמעטים בעולם בכלל יודעים מה הוא, אך האלכימאים שלנו מכירים אותו טוב), ולחזור עליהם שוב ושוב. איך עובדת השיטה? הם משמיצים את ישראל, חוזרים על זה אינסוף פעמים, כך מעבירים זאת לתקשורת הזרה, שחלקה עוד יושב כאן, ואלה כבר הופכים זאת לעובדה. כך הנבואה האלכימאית לכאורה מגשימה את עצמה. כך בדיוק נולד הביטוי "שתי מדינות לשני עמים", על ידי אלכימאים ישראלים, אך עם השנים נשמט "שני עמים", ונשאר "פתרון שתי המדינות". אם אנחנו נרד מן הפתרון הזה ללא פחד, הוא פשוט לא יהיה.

עוד נוסחאות ממרתפי האינקוויזיציה והאלכימיה: "שלום", "תהליך מדיני", "דה-לגיטימציה", "מזרח תיכון חדש", "שלום כלכלי", "סוף הסכסוך", "שובר שוויון", "מבוגר אחראי" (בדרך כלל הלבורנט העייף של מעבדת האלכימיה), "גזענות", "כל אזרחיה", "רצועת בטחון" "הדרת נשים" או "צונאמי מדיני". וודו, עבודת אלילים, זנב עכביש ורגל קרפדה; אבל זה עובד.

 

9.  האלכימאי הטורקי – לחובבי המתקתקוּת של Turkish delights או בשם אלכימאי יותר, "תקשורת רחת לוקום" – לפיה כל קשקוש של אותו ארדואן יוצג כהכרזת מלחמה על ישראל, וכל התפדחות של שר החוץ התימהוני שלו, כמלחמת עולם לכיווננו. הצבא הטורקי דופק בדלת, ואנחנו מחוסלים, מבלי להבין שהמציאות היא הפוכה לחלוטין: מתוך לחץ מדברים טורקים אלה, מתוך מצוקה וצער/ הז'אנר הזה יכול היה לשמש קינוח דביק לסעודת האלכימיה התפלה שלנו, אך בכל זאת עלינו לאבחן עוד קצת את האלכימאי, בסעיף הבא, והאחרון:

 

10.  מאיפה זה בא, ולמה תופעה חולה כזו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם? מנבכי הנפש של האלכימאי התקשורתן הישראלי באות הפחדות האימה האלה, משום שהיחיד שפועל באמת מתוך תחושה של מצוקה ואימה – זה הוא. במילים אחרות, אותם אלכימאים שמבקשים להטיל עלינו טרור, הם האומללים ביותר; חיים במעבדות מנטליות מעופשות, מוקפים בים חרדותיהם ומצוקות הנפש שלהם, והדרך היחידה עבורם להתנער מהן קצת היא להפיל אותן עלינו.

מתוך שנאה פועלים אותם אלכימאים, שעכשיו אנחנו מבינים שהיא לא רק שנאה עצמית כלפי החברה שלהם אלא פשוט שנאה אישית. לא הם המבקשים לכלוא אותנו ב"גטו", אלא הם עצמם לכודים בתוך הגטו האישי שלהם. הביטו בהם – באלכימאים התקשורתיים בעליבותם, בזורעי הפאניקה לדורותיהם, ובמבשרי החרדה והשלילה, אפיינו וזהו אותם, והבינו שרק את בשורת אומללותם הם נושאים על גבם.

לנו, האנשים הבריאים, אין צורך במעבדות אלכימיה מפוברקות ומעלות עובש וקורי עכביש של הנפש. ולכן, יואילו אלכימאים תקשורתיים אלה, ויחזרו אל מעבדותיהם, עם נוסחאות האלכימיה שלהם. הסחורה שהם מציעים לנו, שתישאר אצלם למטה, במרתפי האופל של האלכימיה. לנו, אלה שלמעלה, אין בה צורך. תודה.

 

* * *

אמיר בוגן

היוצר התיעודי ניר טויב הלך לעולמו

פורסם ב-YNET, 5.2.13

הבמאי והמפיק הדוקומנטרי ניר טויב הלך לעולמו בגיל 48 לאחר מאבק בן ארבע שנים במחלת הסרטן, אותו תיעד במצלמה עד ליומו האחרון. הוא התפרסם בעיקר בזכות סרטיו על מערכת הביטחון - "ממלכת הסוד", "תמוז" ו"תדע כל אם".      

אבדה גדולה לקולנוע הישראלי: הבמאי והמפיק הדוקומנטרי ניר טויב הלך לעולמו אמש (יום שני) לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן. בן 48 היה במותו. טויב, שנודע בעיקר זכות סרטיו על מערכת הביטחון הישראלית - "ממלכת הסוד", "תמוז", ו"תדע כל אם" – הותיר מאחוריו אישה, גלית ליבר-טויב, ושלושה ילדים, וכן מורשת קולנועית עשירה, ועל פי רבים שנויה במחלוקת.

 טויב עלה לכותרות לאחרונה כשיצא למאבק במערכות הביטחון לקראת השלמת סרטו "ממלכת הסוד" העוסק בסודות הגרעין הישראלים. למרות פסילתו על ידי הצנזורה הצבאית, יצא הבמאי למאבק משפטי והצליח להביא את הסרט השנוי במחלוקת למסך. מאבק זה התנהל לאחר גילוי המחלה, אך טויב סירב להרפות ולחם על חופש היצירה שלו. לאורך ארבע השנים בהן היה חולה, עבד טויב על פרויקטים נוספים – בהם צילומי "בחרת בחיים", המתעד את מאבקו בסרטן.

"הוא היה צלול ונלחם אריה כמו אריה עד הסוף," מספרת מוריה מויאל, מפיקה-בפועל לצד טויב, "הוא סירב להפסיק לעבוד והיה פעיל. הוא היה בטוח שהוא ינצח את המחלה, ולחם בה באומץ, וכך היה גם בכל הנוגע ליצירה שלו. הוא נלחם המון למען היצירה הדוקומנטרית. ב'ממלכת הסוד' פסלו לנו המון קטעים. ניר נאבק, ורוב הדברים הצליחו. הוא האמין שינצח ושצריך להוציא החוצה את האמת, והיה לו האומץ לעשות את זה. הוא היה יוצר עם נשמה."

לצד "ממלכת הסוד", "תדע כל אם" שעוסק בלוחמי צה"ל, ו"תמוז" שמגולל את סיפור הפצצת הכור העיראקי, חתום טויב על שורה ארוכה של סרטים כבמאי ומפיק, ביניהם "מונדיאל – סיפור אהבה", "גורל", "סיפור באופסייד", "החווה הסינית – רשומון", "האחים יונה", "החץ", "ארון הקודש", "המספרה של מימי", "מונדיאל בשפרעם", ו"המחסום". בשנים האחרונות עבד על יצירת הסרט "אהרנוסונים" העוסק בקורות משפחת אהרונסון. טויב הוא נצר לשושלת זו.

"פורום היוצרים הדוקומנטריים מרכין ראש ומבכה את מותו של ניר טויב, יוצר ולוחם עיקש למען היצירה המקורית בישראל. אנו משתתפים בצער המשפחה," ספד לו יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אורי רוזנווקס. הלווייתו של טויב נערכה ביום שלישי, 5.2, בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא.

 

אהוד: מלי טויב-אהרונסון, אימו של ניר, היתה עימנו בעין-גדי בתקופת הנח"ל ונשמר עימה קשר במשך שנים רבות, והיא גם פירסמה לא פעם דברים במכתב העיתי. את ניר היכרתי לפני שנים רבות, כאשר משרד ההפקות שלו שכן במרתף הבניין שבו גרנו ברחוב הקליר 20 בתל-אביב. לפני כשנה או יותר הוא ערך עימי כאן בביתי ראיון מצולם לסרט הדוקומנטרי שהכין, "אהרנסונים", והיו לו הרבה סקופים בנושא. אני סיפרנו על קשריהם של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג עם דודי ברוך רַאבּ בן עזר, שהיה מנהל העבודות החקלאיות בחווה של אהרן אהרנסון בעתלית. אני מאוד מקווה שהסרט הזה הגיע לשלב של גמר ויוכל להיות מוצג גם לאחר מות יוצרו, ואם טרם נסתיימה הכנתו, ראוי היה לדאוג להשלמתו מהחומרים שכבר נצטברו.

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש שבט: "כלניות תמיד תפרחנה"

צמח חודש שבט תשע"ג – לפי ד"ר שרה'לה אורן, מנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים – הוא הכלנית. כבודה של השקדייה שמור לה תמיד בט"ו בשבט אבל לא עצים בלבד, גם פרחים  פורחים בחודש זה.

סיפור הכלנית שייך למיתולוגיה הרומית של פרשות האהבהבים בין האלים והאלות. הרוח המערבית, זפיר, התאהב בנימפה (פייה המגינה על נחלים, הרים ונהרות) אנמון. רעייתו של זפיר, אלת הפרחים כלוריס, זעמה וגרמה למותו. אלת האהבה ונוס החזירה את זפיר זמנית לחיים בדמות  פרח אדום בשם אנמון הפורח בעונת הגשמים ונעלם בסופה.

מוטיב ההופעה וההעלמות מופיע גם במיתולוגיות קדומות יותר. במיתולוגיה היונית – בסיפור על האל אדוניס, שטיפות דמו יצרו את פרח הדמומית האדום. אפרודיטה אלת האהבה לא ויתרה על אדוניס והתחננה לזאוס אבי האלים שישיב אותו לחיים. זאוס נעתר בתנאי שאחרי שישה חודשים יחזור  אדוניס לשאול. דומה לזה מות התמוז בפולחן השומרי ומות נעמן, אל הפריון והשפע הכנעני. הנביא יחזקאל (ח,י"ד)  אומר: "ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז." וישעיהו הנביא  מקונן "כי שכחת אלוהי ישעך... על כן תטעי נעמנים וזמורת זר תזרענו."

לכלנית, שהיא ממשפחת הנוריתיים, פרחים גדולים יחסית (3-10 ס"מ). אורך חייהם כעשרה ימים. בבוקר נפתחים עלי הכותרת של הכלנית והם נסגרים בערב, על מנת להגן על האבקנים והצלקות מהרטיבות. עלי הכותרת נסגרים גם בימי סגריר. בתקופת הפריחה מתארך הגבעול של הפרח וגדל המרחק בינו לבין "צווארון" העלים הירוקים העוטף אותו כמין צווארון. כשהפרח מזדקן נוצרת בבסיס של עלי הכותרת טבעת נטולת גוון, צבעה האדום של  הכלנית דוהה, מנגנון הסגירה והפתיחה נפגם, והפרח פתוח בכל מזג אוויר.

המיבנה הרחב של פרח הכלנית ואבקניו הרבים מתאימים למאביקים גדולים יחסית. בעיקר לחיפושית "זבלית פרחים" המצטיינת בקליטת צבע אדום. החיפושיות מוצאות בכלניות משטח רחב ונוח, שפע חלבון באבקנים ואף מסתור מקור וגשם בין עלי הכותרת הנסגרים.

הכלנית הנה דוגמא לחוכמתו של הטבע. היא מצוידת במנגנון המפריד בין זמני ההבשלה של האבקנים (החלק הזכרי של הפרח) לבין זמני ההבשלה של הצלקות הנקביות. כך נמנעת האבקה עצמית של הפרח. גרגירי האבקה הזכריים אינם מפרים את הביציות של אותו צמח ולא יוצרים מעין "נישואי קרובים וגילוי עריות..."

ראשונות להבשלה – הצלקות השחורות. במשך שניים-שלושה ימים הן קולטות גרגרי אבקה מפרחים אחרים. בהדרגה מבשילים גם האבקנים. הפרי מכיל מאות זרעים ודומה לכדור צמר: לכל זרע עטיפה צמרית הנפוצה ברוח. בסתיו נובט הזרע ובאדמה מתפתחת פקעת קטנה הפורחת  אחרי שנתיים-שלוש.

קיימים 120 מיני כלנית. בארץ מופיעה רק הכלנית המצויה, הנפוצה בארצות הים התיכון. הכלנית המצויה, צמח רב שנתי (גיאופיט) מצויה בכל חלקי ישראל, כולל שולי המדבר, פרט לשטחי חולות וביצות. בצפון פורחות גם כלניות כחולות, סגולות ורודות ולבנות. מגוון הצבעים נקבע בחוקי תורשה.

ייתכן כי שורשי שמו של פרח יפה זה נעוצים ב "כלה" או "כלוניתא", כלה קטנה, ואולי ב"כליל" שפירושו כתר. בלטינית נקראת הכלנית אנמון קורונריא (אנמון מלכותי) ובערבית שאקיק אל נעמן.

הכלניות כמעט שזכו למעמד פוליטי. נתן אלתרמן כתב על סבתא היורדת עם נכדתה לקטוף כלניות ונזכרת בפרחים שקטפה בנעוריה. משה וילנסקי הלחין את השיר ושושנה דמארי ביצעה אותו לראשונה. אלתרמן חיבר שיר טבע רומנטי יפהפה אולם השנה היתה 1947, בריטניה הציבה בארץ את הדיביזיה המוטסת השישית, שחייליה חבשו כומתות אדומות – ו"כלניות" הפך לשיר מחאה נגד המנדט הבריטי.

בשיר קוטפות הסבתא והנכדה כלניות כאוות נפשן. כולם קטפו את פרחי הטבע היפים לקישוט הבתים ואף לצורכי מסחר, וחלקות הכלניות נידלדלו. החברה להגנת הטבע הובילה מסע חינוכי שתייג את הכלנית ו-264 צמחים אחרים – כצמח מוגן והצילה אותה מהכחדה.

 

2. אלהמברה

בניין אלהמברה בשדרות ירושלים ביפו זכור לתל-אביבים רבים, בעיקר ליותר ותיקים, עוד מתקופת "קזבלן" הראשון. עתה נפתחת באלהמברה תערוכה היסטורית ארכיטקטונית של המבנה המרשים הזה ובעצם של כל  שדרות ירושלים.

בתערוכה שורת צילומים מאז שנת 1915, שחלקם מוקרנים לראשונה. שדרות ירושלים – אז שדרות ג'מאל פשה – כבר נסללו, אך משני עבריהם נראים רק פרדסי הדרים. הבית הראשון בשדרה הוקם ב-1932. את השדרה הארוכה, המגיעה עד בת ים, תיכנן המהנדס נחום וילבושביץ. הוא נטע בה עצי דקל שהובאו ממקווה ישראל.

ב-1917, עם הכיבוש הבריטי, הוחלף ג'מאל פשה בקינג ג'ורג', וב-1948 נקבע השם הנוכחי: שדרות ירושלים.

השדרה היתה רחובה הראשי של יפו. בצילומים משנת  1930 נראים בה בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, המסגד, הדואר הראשי, הטאבו ומשרדי הממשל המנדטורי. בשדרה התגוררו עשירי העיר ונכבדיה – שופטים, עורכי דין ורופאים, והתמקמו בתי מרקחת ובתי ספר. בצילום מתקופה קרובה יותר לימינו נראה בית העירייה ומימין טרנספורמטור החשמל הגדול שנותץ רק אשתקד.

ב-1937 זכתה השדרה לבניין מרשים ביותר – אלהמברה. כנען, בעל קרקע בשדרה, ביקש מהאדריכל אליאס חורי להקים בית קולנוע גדול ומפואר. חורי תיכנן מבנה בסגנון ארט-דקו, ישר קווים, מחופה בשיש שחור ולבן שיובא מאיטליה ובלגיה, ובו אולם מרכזי בן 1,200 מושבים. האולם נחשב לנאה ולמשוכלל ביותר במזרח התיכון. אותיות ניאון רשמו במאונך את שמו האנגלי "אלהמברה". [דומני שבאותה שנה עדיין לא היו אורות ניאון. – אב"ע]. בערבית נקרא "אל חמרה" – האדום. באולם שלטו גווני האדום: כסאות מרופדים בקטיפה אדומה, וילונות אדומים, מסך אדום, והתקרה והבמה בגווני אדמה. הפתיחה התקיימה ב-1937 בטכס מרשים. בצילומים נראים נכבדי יפו, נציגי השלטונות הבריטים, נציגים מתל אביב ו...עגלות חנטור, כלי הרכב התקופתי. שלוש קומות הבית כוסו בדיוקן ענק של אום כולתום ושיריה הדהדו  באולם, אך מלכת הזמר הערבי לא הופיעה בו, והכרזה היתה פרסומת לסרטה "התקווה".

    הסינמה הוחכר לאיש עסקים בשם נבולסי שקיים בו גם אירועים, תחרות איגרוף בין אלופי מצרים ואלופי יפו, כנס פרדסנים ערבים ויהודים. ליד אלהמברה הקים כנען קולנוע קיץ "פארוק", על שם מלך מצרים, ושניהם הוקפו בגינה ובמזרקה. מלבדם היו בשדרה עוד שני בתי קולנוע: "נאביל" – לימים "צליל", עכשיו תיאטרון "גשר", שהיה קולנוע מפואר שמעליו מסעדת פאר "אל נאצר" (הניצחון") שהתחבבה על הבריטים, וממול "רשיד" (קולנוע נוגה) כיום מועדון התיאטרון היפואי. בבית נבולסי התקיים מועדון יהודי, ועקיבא וייס תכנן שם את אחוזת בית.

כל הפעילות פסקה כמובן עם מלחמת השחרור. יפו היתה תחת ממשל צבאי ואלהמברה נעשה בית הממשל הצבאי. בצילום משנת 1948 נראים  שדרות ירושלים כעיר רפאים, ליד אלהמברה ונביל אין נפש חיה פרט לחייל צה"ל בודד המדווש על אופניים.

אבל החיים התחדשו. הממשל הצבאי החכיר את אלהמברה והוא הפך לקולנוע "יפאור". הוקרנו בו בעיקר סרטים הודיים וסרטים מצרים שהתאימו גם לאוכלסייה הערבית. התושבים  החדשים, רובם עולים מבולגריה, אהבו להצטלם ליד המזרקה בחזית "יפאור". בתערוכה מופיע צילום משפחתי ליד המזרקה – אימא, אבא חייל ושני ילדים (כלבים טרם נכנסו לאופנה). הקולנוע שימש גם להופעות מוסיקליות, לכנסים והרצאות. בינואר 1949 נערך בו כנס בחירות המוני של מפא"י, וראש הממשלה בן גוריון נאם כשעתיים. התקיימה פה גם ועידת המפלגה הקומוניסטית בראשות מיקוניס.

ב-1963 חזרה עטרת  אלהמברה ליושנה. האמרגן גיורא גודיק חיפש אולם גדול להפקת המחזמר "גברתי הנאווה". המו"מ שניהל עם "הבימה" כשל, ויורם קניוק, אז המנהל האמנותי של התיאטרון, הציע את אלהמברה. גודיק צחק: "מי יבוא ליפו?" – אך השתכנע ובלי לחסוך באמצעים הקים מחדש את האולם המפואר. בכורת "גברתי הנאווה" זכתה להצלחה מסחררת. תוך שלושה החודשים הראשונים כבר הגיע מיספר ההצגות למאה. על במת אלהמברה עלו בין היתר "כנר על הגג", "איי לייק מייק", "המלך ואני" והשיא – "קזבלן", פרי עטו של יגאל מוסינזון: 606 (!) הופעות, וזכויות שנמכרו בחו"ל. מעניין לכמה הצגות יגיע "קזבלן" המתחדש עתה. [אני זוכר שאת "גבירתי הנאווה" ראינו באולם "הבימה" ולא ביפו. – אב"ע].

מחזות זמר היוו חידוש בארץ הקודש וגודיק עבד עם מיטב האמנים, מרבקה רז עד אריק לביא, מחנה מרון עד שייקה אופיר, ובראש וראשונה כמובן יהורם גאון. הוא פעל בגדול. באחד המחזות, עם גדי יגיל, צריך היה להופיע קטר. גודיק  לא היסס, פרץ קיר בבניין והעלה על הבמה קטר אמיתי. לאורך כל שנות השישים נהרו המונים ליפו ובשדרות ירושלים פרחו בתי הקפה והמסעדות.

עשר שנים היה גודיק המלך הלא מוכתר של התיאטרון. בראשית שנות השבעים החלה הנפילה. "נפלנו ברגע שבמדינה נמכרו רבע מיליון מקלטי טלוויזיה והמרקע הקרין מחזות זמר," טען האמרגן. ב-1963, בעקבות שורת הפקות כושלות, נסגר התיאטרון. בעליו הוכרז כפושט רגל ונמלט לגרמניה. בנו פרע את חובותיו. עתה ניטש ויכוח  – לקרוא או לא לקרוא רחוב בשם גודיק.

לאחר מכן, במשך עשרות שנים, הדרדרה אלהמברה לאתר מסחרי מוזנח, מעלה עובש. ב-2008 רכש את המבנה ארגון הסיינטולוגיה הבינלאומי, הדוגל לדברי נציגיו בזכויות האדם ושיפור חייו, ופעיל בארץ בעיקר בלוחמה בסמים במגזר הערבי. האדריכלים אייל זיו ויאיר מטלון שמרו בקפדנות על עקרונות הארט דקו. כל הפריטים, כולל התקרה ההדורה, הכרכובים, החלונות המרובעים והעגולים –  שוחזרו במדוייק. דלת הכניסה היא הדלת המקורית.

מדהים גם הגג המשופץ, המשקיף על פנורמה עד לכנסיה הרוסית באבו כביר ועד לאצטדיון בלומפילד, על הבתים הנושנים, שיכוני "הרכבת", המסגדים, הכנסיות ובתי הכנסת. גובל באלהמברה בית כנסת אשכנזי עם מקווה, ובמרחק – בית הכנסת הבולגרי של הרב, שהיה טס מדי שבת על וספה לתחרויות של מכבי יפו. עיר מעניינת, יפו. חדש וישן, האוריינט לצד אירופה.

המרכז הארצי של הסיינטולוגיה בישראל נחנך חגיגית – פתיחה שלישית של אלהמברה מאז היווסדה. המרכז יזם את התערוכה ההיסטורית של הבניין, אותה אוצר ערן ליטוין. הכניסה חינם. פתוח, תוך תיאום, ליחידים ולקבוצות. בשני ובחמישי סיורים מודרכים. אירחה אותי באתר אנתיאה וקס-ורדי, מורת דרך וחוקרת מובהקת של יפו.

 

* * *

משה גרנות

שני גברים "שפוטים"

על ספרו של הרי בר-שלום "סוף מסע הפרפרים"

ספריית פועלים, 2012, 175 עמ'

במרכזה של הנובלה "סוף מסע הפרפרים" שני גברים, אב ובנו, שנטשו אותם נשותיהם, והם שרויים באבל מתמשך, הם "שפוטים" של נשותיהם הנעלמות, ולשום אישה אחרת אין סיכוי שתמלא את החלל של אלו שנטשו אותם.

הבן, הלא הוא אדי שחורי (נגרסקו לפני שעיברת את שמו), מוזמן על-ידי דודניתו דיאנה להגיע לבוקרשט כדי לפגוש את אביו (הנוצרי) יוג'ין, הגוסס מסרטן הלבלב, אותו לא ראה מזה שלושים שנה. מסתבר שאימו של אדי, קלרה, קלריסה, נטשה את אביו ועלתה לארץ ישראל עם בנה שהיה באותם ימים כבן שמונה. יוג'ין, כאמור, סוגד לזיכרה של רעייתו הנוטשת עד יום מותו, וכל ביתו מוצף בתמונותיה, אבל לפני שיעזוב את העולם הזה הוא מבקש לפגוש את אדי, בנו יחידו, שלא היה בקשר עמו מאז שהוא ואימו עזבו את רומניה.

לאורך כל הספר מסופר על כך שרונה, אישתו של אדי גם כן נטשה אותו, ונסעה ממנו על מנת לא לחזור, והוא שומר לה אמונים למרות שבסתר ליבו הוא יודע שלא יראה אותה שוב לעולם. אדי הוא אדריכל שהתפרנס ממקצועו זה עד שהחליט לנסוע להודו, בה שהה מיספר שנים. שם הוא פגש את רונה ב"בית חם", מקום שנרקומנים מנסים להתנקות מהסמים. אחר כך פגש בה במנזר שעל ההימליה, שם הוא משתדל להצילה מההתמכרות המבהילה. כעבור מחצית השנה שהיו יחד, היא שוב נעלמת, שוקעת אל הסם ונתפסת גונבת ממזקקת אופיום. אדי מצליח לשחרר אותה, גומל אותה מהסמים ומחזיר אותה ארצה. אימו מתנגדת שבנה יישא לאישה נרקומנית-לשעבר, אבל לאחר שזו נהרגת בתאונה, אדי נושא את רונה לאישה. רונה מצליחה מאוד בעבודתה בחברת היי-טק, ומגיעה לדרגת סמנכ"ל. לעומתה, אדי איננו מצליח לחזור לעסוק באדריכלות, והוא נאלץ לעבוד בגננות. מסתבר שגם מהבחינה הזאת דומה גורלו של אדי לזה של אביו – גם הוא היה מיועד ללמוד בסמינר (לכמרים), ובסוף נעשה גנן של עיריית בוקרשט. צריך לציין שלמרות התנקותה של רונה מהסמים, היו לה כל פעם התפרצויות זעם בלתי נשלטות. באחת מהן, בליל החתונה, היא עושה סצינת קנאה נוראה כלפי חברה שלה וכלפי אדי, היא זורקת עליו חפצים, והוא נפצע בידו. בבית חולים תופרים את ידו בחיפזון,  כדי שיספיקו לחופה, ומאז נשארה לו "אצבע משולשת". הוא לא מתקן את המעוות הזה כדי לא למחוק את העוול של אישתו כלפיו.

לימים רונה חולה מאוד, ונאלצים לכרות לה את השחלות. לאחר מלחמת לבנון השנייה, בה מופגז כל אזור חיפה, רונה שוקעת בדיכאון, שבסופו היא מתפטרת מעבודתה ונוטשת את בעלה ואת הארץ.

הנסיעה של אדי לרומניה מתרחשת כשנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כלומר, ב-2007. דודניתו דיאנה, הנוהגת באדי בנדיבות גדולה – משלמת עבור כרטיסי הטיסה, עבור ההסעות בבוקרשט והארוחות במסעדות המפוארות – מטיחה בו ובאימו האשמות על שנטשו איש המעלה כמו יוג'ין. בהמשך היא מראה כלפי אדי וכלפי גורלו המון אמפתיה, ויש רגעים שהקורא חש שהיא אפילו מחזרת אחריו, ואולי גם מנסה (ללא הצלחה) לפתות אותו. היא משתובבת עימו, ואפילו מתפשטת משמלתה ונשארת בבגד ים, כביכול כדי לתפוס שמש בקיץ הקצר של רומניה (ראו עמ' 136-134). דיאנה עורכת לאדי סיורים בשדרות הענקיות של בוקרשט, במוזיאונים, באוניברסיטה, בבניין אתנה לקונצרטים, בכיכר המהפכה, שם מרדו בצ'אושסקו, ושם גם נהרג אביה, בבניין הצבא ובצ'ישמיג'יו, הפארק היפה של בוקרשט. לאחר מות אביה של דיאנה, יוג'ין טיפל בה במסירות כמו אב. היא בעלת תואר דוקטור, עובדת באקדמיה, ועוסקת בין השאר בתרגום ובדיבוב. בביקור בצ'ישמיג'יו, נזכר אדי שבהיותו בן שמונה ביקר הוא עם הוריו בפארק הזה, והוריו רבו על מישהי בשם פרסקיבה. מאוחר יותר נודע לאדי מאסתריקה, חברתה של אימה, וגם יריבתה – באשר שתיהן היו מאוהבות ביוג'ין – שליוג'ין הייתה פרשה עם אישה בשם פרסקיבה בהיותו בבית הבראה בהרים, וקלרה, אישתו לא סלחה לו, לקחה את בנה ועלתה לארץ.

דיאנה מצהירה שהיא בהריון, והיא מהתלת באדי באשר למקורו. מסתבר שהיה לה ארוס בשם לוסיאן, שנטש אותה למען בתו של פרופסור אמריקאי שהבטיח לו מעמד באקדמיה אם יישא את בתו. אלא שהיא איננה הרה ממנו, אלא מתרומת זרע, כי  היא איננה סומכת על יושרתם של הגברים.

כל הגיבורים בבוקרשט מתוארים כאנשים נדיבים ואצילים, כך דיאנה, שמממנת את ביקורו של אדי בבוקרשט, ושמוכנה לוותר על חלקה בירושה למענו, כך יוג'ין בעל הנפש הפיוטית, שמסדיר את הירושה לבנו, זה שמעולם לא התעניין בו, וכך אסתריקה, היהודייה שהיתה אהובתו של יוג'ין, וויתרה למען חברתה, קלרה, ומעולם לא נישאה מאז. יחד עם זאת, ברקע מתוארות הזוועות שערכו הרומנים ביהודים בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר רומניה היתה בעלת ברית של גרמניה: אבא של אסתריקה ואבא של קלרה נרצחו באכזריות, וגופותיהם נתלו על ווים (בוודאי הכוונה לפוגרום בוקרשט הנורא שערכו הלגיונרים ביהודים בינואר 1941).

רק לקראת סוף הספר (עמ' 166) נרמז לראשונה שבעצם מסיבת הפרידה שערכו לרונה עטורת הפרחים, לא היתה אלא הלוויה, ובהמשך, בציטוט המכתבים שאדי כותב לאישתו האהובה הנעלמת, מוזכרת תפילה לעילוי נשמתה (עמ' 168). מסתבר אם כן כי העמדתו של אדי כבעל אוהב הנטוש על ידי אישה אוהבת – איננה אלא הכחשה גורפת לנטישה הסופית של כל בן-תמותה.

שמו של הספר הוא "סוף מסע הפרפרים", ולא בכדי: הפרפרים מופיעים לאורך כל הספר. בהיותו של אדי בן שמונה, כאמור, ביקר הוא והוריו בפארק צ'ישמיג'יו, והוא רדף אחרי פרפר ונעלם להוריו (עמ' 54). באחד הטיולים של דיאנה ואדי בכיכר האוניברסיטה, אדי נשדד על ידי נוכלים וגנגסטרים, נכלא בבית נטוש מחוץ לבוקרשט כדי שאלה יוכלו להשתמש בכרטיס האשראי שלו (שהיה מוגבל למגינת ליבם), ועל המיטה חורקת מכוסה בשמיכה בלה הוא חולם שהוא רץ אחרי רונה, והיא הופכת לפרפר מונרך (עמ' 117). פרפר מונרך הוא פרפר ענק שעורך מסע של אלפי קילומטרים מקנדה למקסיקו, ושם הם מתים ברבבותיהם. כשרונה ראתה את התוכנית על פרפרים אלה בטלוויזיה היא בכתה על כך שכל המסע שלהם נועד כדי שימותו (עמ' 161-160). אדי מרמז שאלה תולדותיה של רונה, ובעצם של כל אדם. כשהוא מתאר את מסיבת הפרידה (הלווייה?) מרונה, הוא מתאר את הקהל הרב שהתאסף כאילו היו פרפרי מונרך (עמ' 165), ובטיסה חזרה לישראל, שהוא קורע את המכתבים שכתב לה, והוא הוזה כאילו פתיתי הנייר מתעופפים כמו פרפרים אל השמיים (עמ' 172; ראו גם עמ' 57).

כמעט לכל אורכו בנוי הספר מהרצאה ריאליסטית, והקורא איננו מרגיש כמעט את ההבלחות הסוריאליסטיות הכרוכות במחשבות-הזיות-חלומות של אדי. למרות ההיפתחות המאוחרת של הקורא אל מחוזות לא ריאליים, נשאלות מספר שאלות:

מדוע תטרח דיאנה להביא על חשבונה לרומניה  את אדי הדלפון, והרי הוא אמור לקחת חלק לא מבוטל של הירושה מיוג'ין שהגיע לה בדין. לא ברור כיצד רונה הנרקומנית, בעלת ההתפרצויות הבלתי נשלטות, הופכת להיות סמנכ"לית מוערכת בחברת היי-טק. לא ברור איך אדי שנשדד על ידי הנוכלים הגנגסטרים, ונלקחו ממנו הדרכון וכרטיסי הטיסה חזרה לארץ – איך לא הייתה שום תקלה בחזרתו ארצה.

הספר בנוי בתבונה גדולה, וככל שהוא מתקרב אל סופו הוא מרגש יותר ויותר, והקורא חש את  המעורבות הגדולה  של המספר אל הדמויות והאירועים. ספר יפה ומרתק, ומקווה שימצא נתיבים אל ליבם של הקוראים.

 

 

* * *

נתי מלאכי

פילם נואר *

 

אני רוצה להיות כמו האיש השקט

נוסע שעובר בגשם

מסתיר  מתחת למעיל ארוך

תת מקלע מיטרה **

להשתיק  טובים שמעצבנים

עם שפם דקיק שמתמתח כעורב שחור 

ואיזו פאם פאטל

לברבר עם העשן הכחלחל

בבר של ריקי

1952

 

לקול פיצפוץ של נורת

ניאון בודדה

 

ברונסון

קול.

 

 

* סרט אפל הקשור לסגנון קולנועי המקושר לרוב לסרטי פשע  דוגמה מובהקת לסגנון    "הנץ ממלטה" בבימויו של ג'ון יוסטון ומשוחק על-ידי המפרי בוגראט, 1941. רוב סרטי הפילם נואר מצולמים בשחור לבן, ומי שרוצה המחשה/המלצה ספרותית לסגנון, קראו את הספר  "חורף בליסבון " של אנטוניו מוניוס מולינה. 

 

** תת מקלע מתוצרת איטלקית עם מחסנית עגולה ששימשה לרוב את הגנגסטרים בשנות ה-50.

 

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: מזעזע

מכובדי,

האנשים הנאורים במקומותינו מזדעזעים חדשות לבקרים עד עמקי נשמתם, ובצדק, מכול גילוי של "גזענות" כלפי ערבים, כגון כרזות נגד שחקני כדורגל מוסלמים, וכתבות נאצה על מסגדים.

אבל יש לי חדשות עבור האנשים יפי הנפש האוהבים להזדעזע. יש סיבות נוספות שבגללן יכול אדם נאור להזדעזע. למשל רצח של משפחה צעירה, משפחת פוגל, בת 5 נפשות באיתמר, רצח שמונה תלמידים בישיבת מרכז הרב בירושלים, הנפת דגלי פלסטין וקריאות נגד המדינה בקמפוסים האוניברסיטאיים, יידוי אבנים בעולים לבית העלמין בהר הזיתים, רצח אב ובנו הקטן, פלמר, על ידי תקיפת מכוניתם על הכביש, רצח ילדים יהודים בטולוז שבצרפת על ידי ערבי, קריאות גנאי נגד שחקני כדורגל ישראלים בחו"ל, התלהמות נגד שחקני כדורסל ישראלים בטורקיה, הפגנות פרועות נגד הופעות תרבותיות של מוסדות ישראלים בחו"ל, כגון תיאטרון "הבימה", להקת המחול "בת שבע", התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הסתה אנטי ישראלית בבתי הספר במגזר הערבי ובמדינות ערב, הסתה אנטי ישראלית בקמפוסים אקדמיים בחו"ל, וכיו"ב.

תופעות אלו אינן מזעזעות? אפשר לעבור עליהן לסדר היום?

קיצורו של דבר, אם לוקחים את "הגזענות" הישראלית בהקשר הכולל, ולא מזדעזעים זעזוע סלקטיבי רק מהמעשים של הישראלים, אלא לוקחים בחשבון גם את הגזענות הערבית, הופך מצבנו המוסרי פחות מזעזע.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

אודי מנור

שלוש הערות על המצב

א.

אתמול התמזל מזלי ובין הכנת מרק חורפי לבין הכנת סלט, קלטתי בחצי אוזן את תחילת 'האייטם' התקשורתי על המצב במזרח הרחוק, שתפס חלק משמעותי בתוכנית הטלוויזיה הרצינית ביותר לדעתי, 'לונדון וקירשנבאום'.

במשך דקות ארוכות ליווה כתב חדשות החוץ, נדב אייל אם אני זוכר טוב, תמונות וצילומים מהנעשה במזרח הרחוק בתחום המדיני-ביטחוני. כן, מודה ומתבייש שיש משהו מנחם בלראות צרות של אחרים. צרות גדולות למדי, עם אוניות מלחמה גדולות למדי, עם איומים מפורשים מדי, ובסבך אינטרסים צולבים למדי.

בתחילת ה"אייטם" ניסה אייל להסביר את סבך היחסים הרגיש שבין הסינים לווייטנאמים, ובין הסינים לסינגפורים ולטיוואנים, ושוב היפנים וגם הקוריאנים, ועוד ועוד. עשרות סכסוכים או עילות לסכסוכים, חלקם על זכויות דיג, חלקם על טריטוריות, חלקם על מדפים ימיים שמתחתם מיליארדי חביות של נפט. וברקע כמובן ארה"ב, שמנסה לשמור על הפוטנציאל הנפיץ של הסכסוכים הללו על אש נמוכה או בלי אש בכלל, גם מתוך המסורת הקבועה של מדיניות החוץ האמריקנית (להפחית סכסוכים צבאיים בעולם) וגם מאינטרסים כלכליים: מלחמה במזרח הרחוק פירושה מיתון עולמי שיחסל את המאמצים האמריקניים הלא מאוד מוצלחים גם ככה, לצאת מהמיתון המקומי.

 כן, צחקתי בקול גדול כשקירשנבאום שאל "מה כל כך מטריד אותם בטריטוריות הללו?"

ומדוע צחקתי? כי רק איש שמאל מהסוג שצמח כאן מאז 1967 יכול להעלות שאלה כזו בטון מזלזל כזה, שהרי מאבק על טריטוריה הוא עניין של פרימיטיביים למיניהם, אנשים שעדיין מחזיקים בתפיסות לאומיות מיושנות, שלא לדבר על מתנחלים.

 

ב.

כמה שעות קודם לכן, שלח אליי חבר טוב מאמר שהופיע ב"הארץ" מאת האנתרופולוג איש אונ' תל אביב, פרופ' דן יאיר. נו, אתם כבר מבינים את הקשר בין ההערה הזו על המצב, לבין זו הקודמת. מסתבר שהעיתון הזה, למרות כל מה שנאמר עליו, ובדין נאמר עליו, עדיין עושה את מלאכתו נאמנה, למשל, כשהוא מארח מאמרי דיעה המנוגדים לחלוטין לרוח הקירשנבאומית הנזכרת לעיל. והנה פסקת הסיום של פרופ' יאיר:

"המבחן הסוציולוגי של האביב הערבי, אם כן, הוא לא מי ישלוט במדינה – מובארק או מורסי, אסד או מתנגדיו. המבחן הוא בשאלה האם ישתנה המיבנה השלטוני כך שלא נראה עוד מדינה שבבעלותה השליטה הבלבדית על אמצעי האלימות. אם תיעלם המדינה המרכזית, שהכרנו ב-60 השנים האחרונות במצרים ובסוריה, יש לצפות גם לנסיגה בהתנהלות הרגשית של האוכלוסייה החיה בה. מראות הלינץ' וחגיגות הדמים ביוטיוב משקפים כבר עתה מבנה שחוזר לשורשיו. אם לא תתאושש המדינה הערבית המרכזית, יחזיר האביב את הערבים לחורפם המפחיד של ימי השבט, החמולה והחרב."

 פסקת הסיום הזו אומרת הכול, אבל גם מה שמופיע לפני זה חשוב לכשעצמו בכלל ובפרט ביחס לרוח הקבועה של האכסנייה הזו: זלזול בלאומיות, ניגוח המדינה באשר היא, ובאופן ספציפי יותר: אנטי-ציונות. כפי שמיטיב להגדיר זאת הייטנר: ישראל היום תמיד בעד נתניהו. ידיעות אחרונות תמיד נגדו. הארץ תמיד נגד המדינה. והנה מאמר דיעה בשבח מדינת הלאום. אותה מדינת לאום שבמזרח הרחוק (וגם במזרח התיכון וגם במזרח אירופה וגם במערבה) עסוקה בלשמור על האינטרסים שלה.

 

ג.

ומעניין לעניין בערך באותו עניין: בשבוע שעבר היה לי הכבוד להיות ולו לרגע חלק מ"הסצינה התל אביבית". הצעה שלי לכנס בנושא "היברידיות כאן ועכשיו: שפה, תרבות וזהות ישראלית" התקבלה, וכך זכיתי לקחת חלק בפאנל שכותרתו היתה "זהות ישראלית עכשווית וזהות יהודית בינלאומית".

ההרצאה שלי העלתה מאוב אישים שכוחים כמו אייב קאהאן, לואי מילר וברל לוקר, אנשים שלפני שניים-שלושה דורות בערך התמודדו בין השאר עם תפקידה של היידיש בתחייה הלאומית היהודית (מי שישלח לי בקשה למייל שלי: udimanor@gmail.com – אשמח לשלוח אליו תמורת 25 ש"ח את ספרי "עיתון למען האנושות" – המתאר את הפוליטיקה של העיתון "פארווערטס" בעשרים שנותיו הראשונות).

אבל ההרצאה המעניינת באמת היתה הרצאתו של ד"ר עפרי אילני מהאונ' העברית, שברוב אמנות וחן תיאר את התופעה הפנטסטית שעד אז רק שמעתי שמועות אודותיה: נהירתם של מאות אלפי ישראלים לקונסוליות האירופאיות השונות, במאמץ להשיג דרכון אירופי שיאפשר להם להרגיש בטוחים יותר, זאת בשל תחושתם שמדינת הלאום שהקימו הוריהם וסביהם, כבר לא ראויה ולא בטוחה. ד"ר אילני, כאיש אקדמיה ראוי, תיאר את התופעה בריחוק אקדמי ראוי, ועוד הוסיף עליה מחשבות אודות מעמדה הנחות של העברית ביחס לשפות כמו גרמנית, צרפתית וכמובן אנגלית, מעמד נחות בעיניהם של מחפשי הדרכונים למיניהם, ועוד יותר בעיני אלו ש"עשו את זה", והצליחו למצוא מקום תחת השמש הנאה של אוניברסיטה מערבית כזו או אחרת, בברלין, מינכן, פריז, וכמובן בוסטון, ניו יורק ולוס-אנג'לס.

ואני חשבתי כל הזמן על הגלגל הארור הזה של ההיסטוריה. איך זה שמאה שנה אחרי שיהודים החלו להבין שללא מדינת לאום משלהם סיכויי הקיום האישי, הציבורי והתרבותי שלהם קלושים, הבנה שהביאה אותם לעימותים חזיתיים וחריפים עם אחיהם שכבר לפני מאה שנה העדיפו את החידלון היהודי הציבורי והתרבותי לטובת הצלת גופם הפרטי – הנה שוב, במציאות של מדינת לאום יהודית מוצלחת למדי, ועל רקע התגברות ההבנה בעולם ובאזור שלמרות הכול מדינת הלאום היא הכלי הסביר ביותר לשמירה על אינטרסים אישיים וציבוריים ותרבותיים – הנה חוזרים טובי בנינו ובנותינו לנוהג היהודי הישן והרע: לברוח, כמו אותו עכבר, אל המחילה. מי ייתן וימחלו לי העכברים.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

 

28. איתן סוּזוּקִי

 

 איתן סוּזוּקִי היה משוגע לאופנועים אך צעיר מדי להוציא רישיון נהיגה.

"חוק מטופש." היה אומר בכעס, "אם יש לך רישיון, אתה יכול לעלות על אופנוע גם כשאתה בן שמונים, אבל אם חסרים לך חודשים אחדים – אז לא!"

"ואם היה, יש לך במה לקנות?" שואלים חברים.

"אל תדאגו, פַּאפַּא טובע בכסף. חוץ מזה, רק ממתנות הבר-מצווה שמושקעות בבנק אני יכול לקנות אפילו מכונית יד-שנייה!"

 

*

פעם בשבוע, בערב, נהג איתן סוזוקי ללכת לפינה השדרות שבה מתכנסים האופנוענים. עובר בין האופנועים ומלטף אותם בעיניו כאילו היו סוסות-מירוץ אצילות. עדר נהדר! – סוּזוּקִי הִיפֶּר סְפּוֹרְטְס, שהחמוקיים שלו (שלה?) חלקים ואירו-דינאמיים כמו חיה גדולה שאפשר לרבוץ עליה ולנשק אותה ואחר-כך להדהיר אותה ב-110, 150, 200 קמ"ש, ולחתוך את האוויר כמו מטוס.

הוֹנְדָה, גם היא יפאנית, צנועה יותר ורזה, אבל חזקה מאוד. יָאוָוה ישנה, של אספנים, אבל עוד כוחה במותניה להראות למכונות החדשות את כוחה. סוּזוּקִי דִי אַר יפהפייה, בֶּנֶלִינִי איטלקייה. סָגִיבָה אֵלֶפַאנְט. מוֹטוֹ גוֹזִי. סַאן-יַאנְג. גוֹזִי. דוּקַאטִי. טְרִיוּמְף. ובצד שתי ענתיקות – הַרְלִי דֵייוִוידְסוֹן כבד, שמספרים כי על כאלה רכבו שוטרי-תנועה בריטיים בשנת תרפּ"ה-פּוּ ורשמו רַפּוֹרְטִים לנהגים, כמו למשל – שלא הוציאו יד שמאל מחלון האוטו, לאותת בפנייה ימינה (יד מושטת ישרה) ושמאלה (יד מושטת עולה ויורדת). ליד ההרלי עומד גם נוֹרְטוֹן אחד, שניהם סוסי-קרבות ותיקים שעדיין כוחם במותניהם, נודפים ריח שמן-מכונות ובנזין ומושב עור סדוק ומתכת ישנה, לא יפים, ללא חמוקיים ומגיני-רוח, רואים את השלד שלהם כמו צרעות גדולות שבנויות סביב מיכל הדלק הכרסתני – אבל גבריים-לאללה, נותנים לך ביטחון כמו מהסרטים.

 

*

איתן סוזוקי היה נער נמוך, כפוף מעט, כתף אחת שלו קצת מורמת. פניו לא נאים במיוחד, סוסיים, ומלאי חטטים. בטרם מלאו לו שש-עשרה כבר קנה חליפת-עור של אופנוען, מגפי-עור, קסדה, משקפיים, מגיני מותניים וכפפות-עור. הוא נהג להסתובב בפינת השדרה, בהליכה מתנודדת כשל רכב-מירוצים, בין האופנועים הגדולים, לחקור אחר מחיריהם, כעומד לרכוש אחד מהם.

מכוסה מכף-רגל עד ראש בלבוש אופנוען ניראה כמו גַ'אבַּר, כחבר במיסדר אבירים חבויים בחליפות-שיריון, שאין רואים כלל מה הם בפנים.

 

*

כאשר שמע אביו לראשונה על רצונו לקנות אופנוע, אמר לו:

"אין צורך. אני בעצמי אהרוג אותך קודם!"

"מה איתך אבא? אני מדבר רק על איזה טוּס-טוּס של דִיַאלִים או פִּיַאג'וֹ, עם הילוכים אוטומאטיים, מנוע חמישים סמ"ק, מקסימום עושה שבעים קמ"ש, לבוא אHתו לבית-ספר. מה כבר יכול לקרות לי מזה?"

ולאימו הוסיף נימוק משכנע:

"גם ככה בנות בקושי מסתכלות עליי! אני אשם שיצאתי כזה?"

 

*

לאחר שבועות של ויכוחים הסכימו ההורים שיוציא רישיון לאופנוע עד 50 סמ"ק. חודשיים לאחר יום הולדתו השישה-עשר קנה פיאג'ו, מודל 86, כזה שעליו מותר להרכיב מאחור נוסע נוסף, שלא כמו בדגמים החדשים שיצאו מ-87 והלאה. הוא התחיל לבוא עליו לבית-הספר, מגניב פריטים כמו מגפי-העור, הכפפות או מעיל-העור, עם התלבושת האחידה. הבנים קינאו בו והיו ממששים את הפיאג'ו ואת ציוד-הלוואי, אבל אף אחת מן הבנות לא הסכימה לרכב מאחור, בדרך חזרה מבית-הספר  או בכל הזדמנות אחרת.

 

*

פעם בשבוע, בערב, היה איתן סוזוקי מופיע עם הפיאג'ו שלו בפינת השדרות אך מצניע אותו מיד בכניסה, כמי שמתבייש לבוא בחברה טובה עם בחורה לא-נחשבת, מכוערת. נהג להסתובב דווקא רגלי, לבוש במלוא ציודו, כעוטה שיריון מימי-הביניים. מתקרב אל סוסות הסוזוקי הגדלות, בעלות המנועים בני מאות הסמ"ק, נוגע בהן בחשאי ומלטף את חלקיהן המעוגלים, המשגעים, כאילו היו חמוקיים ואחוריים של נקבות.

"עוד שנה אני מתחיל לעבוד על קבלת רישיון של מעל חמישים סמ"ק. ביום שאהיה בן שמונה-עשרה – אני עולה על סוזוקי אמיתי, שאקנה בכל הכסף שחסכתי לי, ושלא יהיו לכם אשליות, אני לא מתכוון לאיזה סוזוקי אֶקְס טִי אֶס קטנה – אלא לסוזוקי הִיפֶּר סְפּוֹרְטְס או לסוזוקי דִי אַר!"

"אין צורך. אני בעצמי אהרוג אותך לפני שארשה לך לעלות על אחת המפלצות האלה!"

"די אבא עם החוכמות האלה. זה לא יעזור לכם."

"ומה עם רישיון נהיגה במכונית? אתה עוד מעט בן שבע-עשרה!"

"לא מעניין אותי!"

"לא מעניין? אולי יותר יעניין אותך לשמוע שאם תוותר – תקבל ממני מכונית במתנה! שנה שלמה קודם שמותר לך לקבל רישיון על המפלצות האלה!"

"השתגעת? מה אתה משחד את הילד בכסף? אתה לא יכול להפעיל עליו את הסמכות שלך ולהוציא לו מהראש את הטירוף של הסוזוקי?"

"עדיף לי שיתרוצץ בכבישים כשהוא בתוך מכונית עם פח מלמעלה וברזל מלפנים ומאחור – מאשר ידהר על אופנוע במאה חמישים, מאתיים קמ"ש, כאשר כל טעות היא קטלנית! את מבינה?" – ולאיתן: "מה איכפת לך, איתן? מלהוציא בינתיים רישיון נהיגה במכונית לא ייצא לך שום נזק, תאמין לי!"

 

*

איתן סוזוקי הוציא רישיון-נהיגה במכונית. בן שבע-עשרה וחודשיים קיבל פורד פיאסטה יד-שנייה, מודל 85, והתחיל לבוא בה לבית-הספר. הבנים קינאו בו ולחצו על הוריהם לאפשר גם להם להוציא רישיון נהיגה במכונית. הוא נעשה פופולארי. אפילו בנות התחילו לנסוע איתו, וזאת למרות ש –

א. איתן סוזוקי המשיך ללבוש את מדי האופנוען, חוץ מהקסדה שהיתה זרוקה במושב האחורי.

ב. הוא נהג במהירות, קורע את האוויר כיושב על סוזוקי הִיפֶּר סְפּוֹרְטס, ולא בפורד פיאסטה יד-שנייה מסכנה.

 

*

וליל שישי אחד, כשחזרו החבר'ה במכונית ממסיבה, ואיתן סוזוקי נהג...

 

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* כשאנחנו מתבוננים בבניין קומות משתפץ במסגרת תמ"א 38, שכל חלקו התחתון חפירה ענקית עמוקה להפליא, כנראה לשם חניון, ובולטים בה העמודים הערומים והחלודים של יסודות שלד הבטון המזויין – אנחנו חוששים שאו-טו-טו נראה בטלוויזיה לא רק קריסת בתים במפולת בטבעון אלא גם בתל-אביב.

 

* כשראיתי בטלוויזיה את יאיר לפיד מנגן בגיטרה נזכרתי בסיפור התנכ"י על דויד המנגן לפני המלך שאול ובסופו של דבר יורש אותו.

מיספר הצעירים שהפכו לחברי כנסת מזכיר לי את נבואת הזעם והחורבן של ישעיה בפרק ג', פסוקים 4-5  – "ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו ירהבו – הנער בזקן והנקלה בנכבד." 

צפיתי, כמו רבים אחרים, בטקס ההשבעה של חברי הכנסת במשכן הכנסת. לצערי, החווייה אינה מלבבת ואינה משדרת כבוד – לא לכנסת, ולא למדינת ישראל. צורת הישיבה של רבים שם מזכירה את הנדרש מאיתנו בליל הסדר – הסבה שמאלה או ימינה ולאו דווקא לפי הנטייה הפוליטית. מעטים יושבים זקופים וספק עד כמה מקשיבים לנאמר מעל לדוכן. לִחשושים מפה לאוזן – כאילו הם יושבים על ספסל בפארק. חלקם לבושים בחוסר טעם – אך למה נתלונן? האם לחברי הכנסת יש כללי התנהגות ולבוש? ההתרשמות שלי – צפיתי במסיבת קוקטייל טיפוסית ישראלית – ולא אתפלא אם מישהו יגיע לכנסת גם בסנדלי אצבע.

בברכה ובתקוה לימים טובים,

 אלכס סופרון

 

אהוד: אני דווקא חושב שזוהי כנסת חדשה צעירה-יחסית ומעוררת תקווה, בתנאי שאהוד ברק ימשיך להיות חבר ממשלה ושר ביטחון במינוי אישי גם מבלי היותו חבר כנסת, וכן שללפיד לא יעלה השתן לראש!

 

* מדריך למשקיע הנבוך: קְנֵה מניות של "שפע ימים", חברה המסתמכת על דברים המיוחסים לרבי מלובביץ' לפיהם יש יהלומים בקישון, ומתכוונת לחפש אחריהם. אין כל חשש כי פגעי טבע או טילים של החיזבאללה יפריעו לחיפושים בנחל הזורם בשחור מימיו, שכידוע היהלומים נוצרים מזיהום ומספקולציות, ובקישון הרדוד גם לא נשקפת סכנה לאסדות קידוח גז ונפט ישראליות כמו בים התיכון. עוד נמסר לנו כי בקרוב תונפק חברה חדשה בשם "נפשות מתות" שתחפש זהב בבתי הקברות ובחשבונות הבנק של כל באבא מיוצאי מרוקו והדומים לו, גם אשכנזים, העושים נפלאות ליהודים פרימיטיביים וצוברים מהם זהב.

 

* שלח לנו יוסף רוט-רותם: "לקראת בואו של אובמה לארץ: בכ"ח בנובמבר 1947, ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם, פירסמה סוכנות הביון של ארה"ב, ה-CIA הערכת מודיעין בזו הלשון: '...הלחימה בפלשתינה תגבר ככל שהערבים יתאמו את מאמצי המלחמה שלהם. היהודים יאלצו לסגת מנקודות מבודדות, ומשיגָררו למלחמת התשה הם יובסו בהדרגה... היהודים לא יצליחו לשרוד יותר משנתיים...'"

 

* גם אם היו משלמים לנו לא היינו מנשקים את בר רפאלי כמו בפרסומת ל"סופר בול" – כי לדעתנו היא לא כל כך יפה וסקסית, וגם הולכת ומשמינה ובעוד שנים אחדות היא תיראה כמו בובולינה ים-תיכונית.

 

אם תהיה לנו ברירה אחת ויחידה בין הוצאה להורג בכיסא חשמלי לבין קריאת ספרה האחרון של ג'יי. קיי. רולינג "כיסא פנוי", נשקול את האופציה של קריאת הספר.

 

* יש אנשים שמטלפנים אלינו בדיוק בהישמע הפיפסים של חדשות השעה, וכך פעם אחר פעם. ואנחנו מבקשים, רק אחרי תחזית מזג האוויר, כי לשם עידכון המכתב העיתי עלינו להיות עם היד על הדופק – והאוזן על החדשות, ולא לחכות שעה שלימה למהדורה הבאה.

 

* באביב הקרוב יבקר אובמה בישראל, ברשות הפלסטינית ובירדן. הוא לא יבקר את בן-בריתם הנאמן של האמריקאים, שאותו הוא זרק לכלבים – את חוסני מובאראכ הזקן והחולה, המאושפז כאסיר בבית-החולים של בית-הכלא בקהיר; אובמה גם לא יבקר במדינות כמו עיראק, סוריה, לבנון, תימן, טוניס, לוב ומרוקו – כי כמעט בכל אחת מהן יש סיכוי סביר שירצחו אותו ושתפרוצנה בעקבות ביקורו מהומות דמים – בהן ייהרגו עשרות ומאות מוסלמים, קופטים וסתם נוצרים ומיעוטים אחרים, למעט יהודים, שכמעט אינם נמצאים כבר בארצות האיסלאם.

בפתח הקדנציה הראשונה שלו ביקר אובמה בקהיר ודיבר שם שטויות למכביר, ליקק את התחת לערבים בספחו את האיסלאם ל"היסטוריה האמריקאית המפוארת" – ובמקביל החרים אז את ישראל, הבונה במזרח ירושלים, ושכידוע היא האשמה בכל הסמטוכה שבמזרח התיכון, ובכלל – היא רק נוסדה כפיתרון לפליטי השואה, או משהו מטומטם אחר שאמר על ההיסטוריה שלנו.

 עכשיו, אם אובמה רוצה לבקר באיזור ולפגוש מוסלמים מבלי לסכן את חייו, אין לו ברירה אלא לפגוש את ערביי ישראל (חנין זועבי ואחמד טיבי, למשל, וגם סייד קשוע) ואת שתי בנות-חסותה של ישראל, שלא היו מתקיימות בלעדיה –  הרשות הפלסטינית וירדן, שגם היא אחת ממדינות פלסטין.

אבל הוא לא מספיק חכם להבין זאת –

כי הוא עדיין שבוי בקונצפציה שהמפתח לפתרון במזרח התיכון הוא הסכם שלום בין ישראל לבין שלטונות המוקטעה ברמאללה (שרק בזכותנו טרם הופלו בידי החמאס) –

ולנו יש גם תחושה רעה שצמרת המימשל החדשה שהוא מגבש לא תהסס לזרוק אותנו לכלבים כאשר איראן תתקרב לייצור הפצצה הגרעינית.

 

* הארץ מלאה כנסים כמים לים מכסים ואתם בטח שואלים את עצמכם איך זה שדווקא שמו של הסופר הנידח אינו מופיע כמרצה באף אחד מן הכנסים הספרותיים והתרבותיים החשובים האלה? ובכן התשובה פשוטה – אנחנו לא הוזמנו לאף אחד מהם, לא כמשתתפים ואף לא כקהל פאסיבי. וטוב שכך. אין לנו עצבים ושעות מיותרות לשמוע דיבורים. אבל אנחנו נשתתף רק בערב אחד, לזיכרו של המו"ל יוסי אלקוני ז"ל, בפתח-תקווה, ב-11.2 בבית יד לבנים, בערב.

 

* העיתון "דה מארקר" [כותרת רק באנגלית] של "הארץ" מיום 4.2.13 מלא כולו שיר הלל בעקבות "המודל הנורדי מנצח"  ש"כולו יושרה, חריצות, יעילות" – לעומת המדינה המפגרת והמושחתת ישראל. בדומה לכך היו דבריו של העורך גיא רולניק, בתוכנית הבוקר ב"קול ישראל" מאותו יום.

אך מוזר כי בכל הפטפטת על מדינות עצובות אלה, בעלות החורף הארוך, הדפרסיה והשיכרות, מדינות ששיעור ההתאבדויות בהן הוא מן הגבוהים בעולם – לא נזכר כי נורווגיה, למשל, שהיא בזכות הנפט הימי שלה מן העשירות בעולם – תגיע בעוד שנים לא רבות לרוב מוסלמי, שמבלעדי רבבות פועליו ועובדיו הפשוטים – אין לה קיום; ומוטב ליהודים להקדים ולעזוב ארצות מאושרות ועצובות אלה בטרם המוסלמים הסקנדינביים, אלה הוויקינגים החדשים בעלי דת מוחמד, שגם נשותיהם הבלונדיות עוטות רעלה – יגרשו אותם.

 

* במקביל לתביעתה של ענת קם מעיתון "הארץ" לקבלת פיצויים בסך שני מיליון שקל על שחשפו את שמה כמקור לגניבת המידע מצה"ל – אנחנו מציעים שהעיתון ימליץ על העיתונאי החמקמק אורי בלאו, שקיבל ממנה את החומר הגנוב – לקבל את פרס  ישראל לעיתונאות.

 

* הבו לנו את שם השחקנית המופלאה שמשחקת את האישה בתשדיר הפרסומת הקצר של "נגב קרמיקה" כשהיא טופפת על עקביה הגבוהים בין הסלעים בנגב ומלמדת בקולה החותך והמקסים, שיש בו אפילו גוון אירוטי-למזוכיסטים: "אַמְרוּ 'לְנֶגֶב!' – לא 'לַנֶגֶב'! יש לנו חנות 'נגב' על יד הבית!" – אנחנו מנבאים לה עתידות, אלא אם כבר החמצנו תפקידים קודמים שלה. בשניות האחדות שבהן הופיעה – היתה יותר עוצמה מאשר בסידרה ישראלית משעממת שלימה.

 

* ערוץ 1 החל לשדר את תוכניות "המסעדה הגדולה" עם באסם זועמוט ז"ל, הבלתי נשכח, ועוד צוות מופלא של שחקנים יהודים וערבים, באחת הסדרות המוצלחות ביותר של הטלוויזיה הישראלית, (1985-1988).

הצפייה החוזרת, לאחר שנים, מתרפקת על מה שהיה יכול להיות השלום שלא היה, ואלו חיים משותפים היו יכולים להיות בארץ – אילו יהודים וערבים לא היו מתכתשים אלה עם אלה ללא הרף, אלא מגשימים את המיטב שבהם בכל תחום ותחום.

מצד שני, הסדרה, שברובה היתה בבימויו של אנטואן סלאח ז"ל, (שבסוף ימיו ירד לאוסטרליה), נראית היום קצת עממית מדי ומלאכותית מבחינת המשחק והקצב. מין תזכורת לימים של תום, שמעולם לא היו.

 

* רם פרומן על מחיר השיוויון בנטל: "כל עוד החילונים יגשו למשימת השוויון בנטל תוך ביטול עצמי ועם מקסימום התחשבות בציבור החרדי, ההשפעות ארוכות הטווח של המהלך הזה יהיו הרות אסון לציבור החילוני. החילוניות הישראלית חלשה ורעועה היום. העובדה שהחרדים מסתגרים בגיטאות מקילה עליהם לשרוד ללא התחדשות תרבותית. האם החברה החילונית מסוגלת להוציא את החרדים מהגיטאות מבלי לסכן את ערכיה? בעיניי, שוויון בנטל יוכל להתבצע רק אם במקביל תכיר החברה החילונית בעובדה שגם לה יש ערכים וצרכים, ושדווקא במצב שבו פותחים את השערים חייבים החילונים לעמוד עליהם עוד יותר בתוקף. שוויון בין גברים לנשים הוא בעיניי ערך נעלה יותר משוויון בנטל עם החרדים, ולא אסכים להקריב אותו. כך גם זכותו של החילוני לשלוט במידת הדת שאליה הוא נחשף ולהימנע מחשיפה כפוייה של תכנים דתיים. לצערי כל הדוברים בעניין השוויון בנטל מתעלמים מהצורך התרבותי הזה או אפילו עוינים אותו. כל עוד לא תשתנה התפישה הזאת, עדיף בעיני כבר לוותר על השוויון בנטל. אנחנו לא יכולים להרשות אותו לעצמנו."

ד"ר פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני, וממובילי המאבק החילוני ברמת אביב.

["הארץ, 6.2.13].

 

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל