גיליון מס' 790

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א בכסלו תשע"ג, 15 בנובמבר 2012

עם צרופת הספינה "קרנרו".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תֵן לַדְּמָמָה. // עמוס גלבוע: קללת בלעם של אילנה דיין. [ציטוט]. // משה גרנות: אהבה שלא קלקלה את השורה, על ספרו של דן מירון, "מפה לאוזן – שיחות ומחשבות על אמנות המונולוג של שלום עליכם". // אלישע פורת: אוניות געגועיי. // יואל נץ: מי קדם למי? כְּמִיהָה, מ. לרמונטוב; מיכָאילוֹ פֶּטְרֶנְקוֹ.  //  אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (י'). 2. דילמת הגבול השקט. 3. האם ישראל אחראית להסלמה? // אודי מנור: בתגובה לתגובה. // אלי מייזליש: רומן אחרי 50 שנה, סיפור. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות ארה"ב, נובמבר 2012, החוכמה שלאחר מעשה. [ציטוט]. // יוסי שדה: האמת של שיח' עבדאללה – איך משכנעים? // נעמן כהן: אחמד טיבי והספין התקשורתי. // יש לי געגועים לַקְלִיט, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: אולמר הצלם העיוור ובתו גילי [נוסח מתוקן]. // סופר נידח: ים של פירות בע"מ ב"גוצ'ה" עסקית בצהריים. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! – 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. 5. זיווית הבליינית. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ט. נחום, קום התגייס לגדוד העברי!  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תֵן לַדְּמָמָה

תֵן לַדְּמָמָה לְנַגֵּן, לָעֵשֶׂב לְאַוֵּש, לָאֶבֶן הָעֲיֵפָה

לִצְנֹחַ

בְּחֵיק הָאֲגַמִּים הַמַּרְעִידִים אַדְווֹת עֶרְגָּה

בִּפְרֹט בָּהֶם, כְּאֶצְבָּעוֹת אוֹהֵב בְּגֵו אִשָּה,

הָרוּחַ שֶכֻּלָּהּ

לִטּוּף גְּלִיסַנְדּוֹ.

אֱלֹהִים

הָיָה צָעִיר מְאֹד וַדַּאי

כְּשֶבְּרָאָם אַט-אַט מִכַּוָּנוֹת טוֹבוֹת שֶל תְּכֵלֶת,

מֵשִיט פְּרוּסוֹת אִיִּים, כְּדוּגִיּוֹת-נְיָר, עַל פְּנֵי

שְתִיקוֹת הָאִזְמָרַגְדּ

שֶל הָאוֹקְיָנוֹס.

פְּנַאי, פְּנַאי מָתֹק, נוֹהֵר לְהִתְבַּזְבֵּז. מֶשִי כָּחֹל.

וְהַשֶּמֶש, שֶהָיְתָה

אִמָּא שֶלְּךָ, כָּל הַשָּנִים, וְאַתָּה

פָּשוּט לֹא יָדַעְתָּ.

תֵן לֶהָרִים אֶת אֲשֶר לֶהָרִים, לְשַחֲפֵי הַמִּפְרָץ אֶת מַשַּק הַצְּעָקָה,

לְשוּנִיּוֹת הַדִּמְדּוּמִים אֶת כָּל הַמְּאֹד, אֶת כָּל נִכְאַב-הַיֹּפִי, הַשּוֹתֵת, הַמִּתְיַפֵּחַ.

אַחְרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, שַוֵּה בְּנַפְשְךָ:

כַּמָּה אַתָּה עָשׂוּי לָתֵת לָהֶם, אִם בִּכְלָל –

וְכַמָּה,

כַּמָּה אַתָּה לוֹקֵחַ.

* * *

עמוס גלבוע

קללת בלעם של אילנה דיין

השנאה  בתקשורת לביבי, וגם לברק, והכמיהה לאליל תורן– עברה אצלנו, לדעתי, את הגבול האנושי הסביר. להלן דוגמית בת שלוש דוגמאות מהשבוע החולף.

פרשן מדיני ותיק ובכיר, חסיד נלהב של אולמרט, וזאת זכותו המלאה, מופיע בתוכנית טלוויזיה. הוא מעריך שכמו ב-1992, כאשר יצחק שמיר הפסיד בבחירות לרבין בגלל הקרע שיצר עם הנשיא בוש האב, כך הקרקע בשלה עתה להפסד של ביבי, ולחזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים. זאת הערכה היכולה להיות נכונה או לא נכונה. ואז, כאשר מטיחים בו שאולמרט לא עשה כמעט כלום בנושא הגרעין האיראני, וביבי דווקא עשה, הוא אומר פעמיים ואולי שלוש את הדברים הבאים, לערך: אבל ביבי לא הצליח לבלום את האיראנים! עובדה, בזמנו, ולא בזמן אולמרט, האיראנים כמעט הגיעו לנשק גרעיני, כמעט הגיעו לקו האדום ששירטט ביבי!

אתה שומע ולא מאמין למשמע אוזניך. ביבי אשם שהאיראנים עומדים לרכוש יכולת גרעינית! הוא לא עשה די כדי למנוע זאת. כמעט חשבתי שעוד מעט הוא יואשם  באסון "סנדי". האבסורד בדברים  מתעצם עוד יותר כשזוכרים שאותו פרשן ועיתונו פתחו במלחמת חורמה נגד כוונת ביבי  וברק להתכונן לאפשרות של תקיפה עצמאית נגד מתקני הגרעין באיראן.

או פרשן בכיר מאוד בטלוויזיה  מאשים במאמרו את ביבי בפחדנות המובנית באישיותו והמונעת ממנו לעשות את המעשה הנכון: לעזוב את השטחים ולהיפטר מקללת "הכיבוש". דומני שרבים יכולים להסכים לגישה הזאת, תוך ויכוח על הפרטים. אבל,  כדי להמחיש ולשכנע בדרך ההפחדה, בא הפרשן ומביא את "הדוגמה" ההיסטורית הטובה ביותר, לדעתו, לשפיכות הדמים  במדינה שהעדיפה שטחים על פני לכידות פנימית. ומי הדוגמה? לבנון! וכך נאמר שם: "הימין גבר שם על השמאל ולבנון סיפחה את השטחים המאוכלסים מוסלמים, שיעים, סונים–  הלך עליה. לבנון התפארה בשטחיה אך גזרה על עצמה אבדון."

לקרוא ולא להאמין. לא עיוות היסטוריה, אלא  המצאה היסטורית חדשה.  כל מילה נוספת על התיאור ההיסטורי האבסורדי היא מיותרת. 

או "תשדיר השירות" שעשתה תוכנית "עובדה" לאהוד אולמרט. נתנה לו לדבר חופשי, בתאורה יפה, כאשר דמותו ממלאת את המסך. ביבי וברק הוצגו בתאורה עמומה, ודמות המראיינת היא זאת  שמלאה את המסך. והשניים, בקושי יכלו לדבר מול שטף השאלות שהוטחו בפניהם כאילו היו  גדיים מול נמר טורף.

אלא שכאן קרה, לפחות לי ואני יודע שגם לצופים אחרים, דבר מוזר. קרה כאן מקרה הקוסם בלעם שנקרא לקלל את בני ישראל ונמצא מברך. כי מה ראינו כאן? מצד אחד, ככל שאולמרט דיבר כך ראינו לפנינו ראש ממשלה לשעבר שאינו יודע לשים מחסום לפיו, מדבר בחופשיות על מבצעי מוסד, משתבח בשיקול דעתו המבצעית. לרגע ניתן היה לחשוב שלפנינו ניצבת גברת "M" השולחת את ידידנו ג'ימס בונד לשליחויות עלומות, ושבעברה היתה ראש השלוחה של "המוסד הבריטי" בהונקונג. לרגע ניתן היה לשכוח, ומה שהתוכנית  אכן טרחה להשכיח,  שראש הממשלה לשעבר גרר את עם ישראל למלחמה, וזכה לדברי ביקורת חריפים ביותר על שיקול דעתו מטעם ועדת חקירה ממלכתית.

ומהצד השני, דווקא ביבי הופיע בצורה מכובדת, ממלכתית,  שקול, ובקלילות מדהימה הדף את ההפרעות הבלתי פוסקות לדבריו. גם ברק הפגין בדרכו את הדבר שהופך אותו כיום, לדעתי, למתאים  למשרת שר ביטחון בישראל: כובד הניסיון הביטחוני, שיקול הדעת והבנת המציאות המורכבת.

גם ביבי וגם ברק  ראויים להרבה דברי ביקורת. אבל, כאשר השנאה  הופכת שחור ללבן,  סופה יהיה כסופה של קללת בלעם.

נדפס לראשונה ב"מעריב" מיום 12.11.12.

* * *

משה גרנות

אהבה שלא קלקלה את השורה

על ספרו של דן מירון, "מפה לאוזן – שיחות ומחשבות על אמנות המונולוג של שלום עליכם", אפיק, 2012, 528 עמ'

הקורא בספר רחב יריעה זה של דן מירון אינו יכול שלא לתת את דעתו על האהבה המובעת בכל פסקה ופסקה שבו אל הסופר היידי הגאוני שלום עליכם. תנא דמסייע לאהבה-הערצה זאת מביא דן מירון את אורי צבי גרינברג, המשורר, שזכה בחלק נכבד בתוך הכתיבה והעריכה הענפות שלו (בעיקר "אקדמות לאצ"ג" (2002) ועריכה מדעית של כל כתביו ב-18 כרכים 1990 ואילך), וכך הוא מצטט מפיו: "הסופר שלום עליכם – גאון עולם! לו היה חי, הייתי הולך רגלי לקצה העולם ונושק את כפות רגליו. רק את דון קישוט אפשר להשוות אליו... אחריו קשה לכתוב." (עמ' 9). בהמשך הספר מוכיח המחבר עד כמה ראויה אהבה-הערצה זאת לסופר המהולל.

הספר דן בחמישה מונולוגים של שלום עליכם, סוגה הנחשבת בעיני המחבר לעילית של יצירתו, ואלה הם: "הקדרה" (1901), "נשרף" (1903), "יוסף" (1905), "שפרינצה" (המונולוג השישי של טביה החולב – 1907), ו"עצה" (1904). הסיפורים מובאים בתרגומו של דן מירון, ולאחריהם מופיע ניתוח ופרשנות. יש כאן מפגש פורה מאין כמוהו בין דן מירון הקורא המאוהב בכתיבתו של שלום עליכם, ובין דן מירון בעל הידע שאין לו מתחרה בלשון ובספרות היידית, ובין דן מירון חוקר הספרות והפרשן בעל השם העולמי  – התוצאה היא ספר יסודי ומעמיק שכולו רצוף אהבה.

היתה בי זחיחות הדעת שאני "שוחה" ביצירתו של שלום עליכם, ואינני זקוק למדריך או מציל – בנעוריי, כשטרם אימצתי לי את השפה העברית, קראתי את סיפורי שלום עליכם במקור, ומאוחר יותר, בצעירותי פרסמתי ניתוחים ופרשנות על סיפוריו (הומור וסאטירה, עריכה ביאור ומבואות בידי משה גרנות, עם עובד 1974, עמ' 73-67; משה גרנות, מערכי שיעור בספרות עברית וכללית לחטיבת הביניים, אור-עם 1982, עמ' 126-91), שבדרך הטבע אילצו אותי, אז וגם אחר-כך, לקרוא לא מעט ספרות בנדון, וכמובן, גם מספריו של דן מירון עצמו (שלום עליכם – פרקי מסה, 1970, ומאוחר יותר - הרופא המדומה, 1995, הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם, 2004), והנה, הקריאה ב"מפה לאוזן" פתחה בפניי נתיבים אל יצירתו הנפלאה של שלום עליכם, נתיבים שצריך להודות ביושר שהיו עבורי חדשים לחלוטין.

בסיפור "הקדרה", למשל, מסופר על מוכרת עופות ענייה בשם ינטה שבאה לשאול שאלת רב בעניין קדרתה היחידה שייתכן כי נטרפה. ינטה מרבה לספר לרב על תלאותיה, על בעלה שנפטר בצעירותו, כנראה משחפת, על בנה החולני, על שכנתה ועל נושאים רבים אחרים שכביכול אין להם שום קשר למטרה שלשמה היא הגיעה אל הרב. הקורא המצוי מתוודע אל שני הקולות שבכתבי שלום עליכם מן המין הזה: הקול הקומי – הלהג הפרטני שלא שייך לעניין, המנטרות החוזרות על עצמן משום "השכל הבלתי תרבותי" של הגיבור המתוודה (מונח שמביא דן מירון בשמו של קולרידג' – עמ' 40), שאיננו יודע לסנן בין עיקר לטפל; וכמובן, הקול הטראגי – שהרי מבעד לקומיות מתפרשת יריעת חיים קשה להחריד של יהודי תחום המושב. הספר שלנו פותח צוהר אל קול שלישי: קול הזעם – שהרי ינטה שלנו מביעה,  בעקיפין, את כעסה על מעמדה הנחות כאישה בהוויה היהודית במזרח אירופה, כאשר הגברים נחשבים לבני סמכא (רב, רופא, למדן), ואילו הנשים מפרנסות אותם בדם ויזע. הגברים שבמונולוג של ינטה הם חדלי אישים, כסילים וחסרי יכולת לשרוד ללא הנשים, ובתוכם הרב המנסה להקשיב לדבריה. יש פה זעם עצור (!) על כך שהאישה היא שפחה חרופה, גם אם מרצון, ואילו הגברים הם טפילים.

זאת ועוד, הפרשנות של דן מירון מוכיחה שדווקא הדיבור שלא לעניין, אותו דיבור של "השכל הבלתי תרבותי", דווקא הוא העיקר, ולא השאלה שכביכול לשמה הגיעה ינטה לבית הרב: הרי האישה יכלה להבין מעצמה שקדרה, שהיה בה מרק עוף, ושנפלו בה טיפות חלב, הוטרפה, וכי היא יכלה לקנות לעצמה קדירה חדשה, שהרי היא אשת חיל ומצליחה לנווט בשוק האכזר של החיים – ובכן לא זו היתה מטרת בואה אל הרב, אלא רצונה המוסתר היטב לדעת מהאינסטנציה הדתית העליונה בעיירה – האם בנה החולה (שעניינו מקביל לעניין הקדרה שנטרפה בכך שהוא לא לגמרי "כשר", שהרי הוא קורא ספרים חיצוניים...) – הבן שהוא תכליתה היחידה של חייה – גורלו יהיה כגורלו של אביו שנפטר בגיל צעיר. הרב (הסמכות הדתית, גבר!) אינו עומד בשטף הדיבור שלה ומתעלף.

בסיפור "נשרף" יש מונולוג של בעל חנות מהעיר בוהוסלאו, שחנותו וכל רכושו עלו באש כאשר הוא גופא התארח אצל אחותו שאירשה את בתה. הנשרף, שהקורא איננו יודע את שמו, נוסע בדרכים ומספר את סיפורו בפני נוסעים יהודים ברכבת ("קהל שבוי"), למרות שבעקבות חקירת חברת הביטוח והמשטרה (החושדות בו שהוא גרם לשריפה) נאסר עליו לצאת מהעיר. גם הוא, כמו ינטה, מביא גודש פרטים טריוויאליים, שלכאורה אינם שייכים לעניין. הקורא בין השורות חושד כמו חברת הביטוח והמשטרה שהוא עצמו גרם לשריפה, בין השאר, כי הוא כבר נשרף פעם, וגם אז נעדר מביתו. התחושה המיידית היא שמדובר ביהודי נכלולי המוכן לסכן את כל העיירה בשריפה העלולה להתפשט לשאר הבתים והחנויות, וכל זאת על מנת להציל את עסקיו הכושלים באמצעות רמיית חברת הביטוח.

הספר שלנו מלמד אותנו כי שלום עליכם איננו שופט את גיבוריו, כפי שעשו סופרים ומשוררים בני דורו בעלי אוריינטציה הומניסטית, סוציאליסטית, ציונית – הוא גם איננו שופט את הנשרף, כי בתנאים הנוראים שבהם חיו יהודי תחום המושב (פוגרומים, עלילות דם, גירוש מהכפרים, אנטישמיות של השלטונות) – זה ממש נס שהם בכלל הצליחו לצוף על פני המים, ומעשי רמייה ושוחד – שחייבים לתת לאנשי שררה – הם מעין הכרח לא יגונה.

הווידוי בסיפור "יוסף" הוא של יהודי צעיר ואמיד, שכולו פסאדה: מתלבש בסמוקינג שלושה חלקים, מצהיר שנשים חושקות בו בגלל יופיו ומצהיר שאצלו הכסף כמו זבל. הוא היה נשוי בעל כורחו – כי אחיו של הצעירה, שעימה היו לו עניינים, איים שישפוך עליו חומצה אם חס וחלילה אחותו תתאבד אם הוא ינטוש אותה. ב"הווה" הוא גרוש, ומביע הסתייגות מלהתחייב שנית – מה עוד, שכאמור, הוא בחור יפה ונשים ושדכנים מחזרים אחריו. והנה, להוותו, הוא מתאהב בבחורה ענייה יפיפייה, שעובדת במסעדה הביתית שמנהלת אימה. הוא מרחרח אצל האם ואצל הבת, ומסתבר לו שהיא מאוהבת בצעיר בשם יוסף. יוסף הוא מהפכן, אוראטור מחונן, שגורם לצעירה להביט בו בהערצה אדירה. הגיבור שלנו משתדל להתערב בתוך חבורת המהפכנים הצעירים שנוהגים לאכול בזול במסעדה של האם והבת, ובסופו של דבר, הם נענים לו ומרשים לו להגיע ל"דיסקוסיה", בה יוסף נואם, ביער הרחק מהעיר, בפני אלפי מאזינים מהופנטים. הגיבור שלנו מקנא ביוסף, ומייחל בליבו למותו של זה, אלא שבשיחה של הגיבור עם יוסף מתברר לו כי יוסף איננו מעוניין בבחורה, ואם לה יש רגש כלפי הגיבור שלנו – אין ליוסף שום התנגדות להגיד לדבק טוב. הקנאה הופכת לאהבה עזה, אלא שיוסף נתפס למלכות, ונידון כנראה למוות. אז, ברגע הכי לא מתאים, מוצא הגיבור שלנו את ההזדמנות להציע את עצמו כחתן לבת הנסערת. מובן שהוא יוצא מעל פניה בבושת פנים. האם והבת נעלמות, והגיבור שלנו מחפש אחריהן ללא הצלחה.

הספר שלנו עורך השוואה נפלאה בין גיבורנו ובין איוואן מתוך "האחים קרמאזוב" של פיודור דוסטוייבסקי: כמו איוואן, גם הגיבור שלנו רצה במות יריבו, הגם שלא רצח אותו בעצמו, ועצם הרצון הזה גורם לו לייסורי מצפון המזמנים לו חלומות על יוסף כשסימן כחול על צווארו, זכר לחבל שנכרך שם.

יחד עם זה, צריך לציין שדן מירון מציע גם פירוש נוסף, שממש לא התקבל על דעתי, שכביכול הגיבור שלנו הוא מעין שתול של המשטרה החשאית של הצאר, מתחקה אחרי יוסף באסיפה הסודית ובדירתו בעליית הגג כדי לדווח על הממונים עליו. בעקבות המסירה – יוסף נעצר ונשפט למוות בתלייה, והחיזור אחרי הבת לא היה אלא אליבי למעשהו הנפשע. אולי בגלל קוצר המשיג שלי – אני לא מצאתי לכך סימוכין בסיפור, וגם, לדעתי, פירוש כזה סותר את הטענה (הנכונה!) של דן מירון ששלום עליכם איננו שופט את גיבוריו.

הפרק הרחב ביותר והמעשיר מכולם הוא הפרק על המונולוג השישי של טביה החולב – "שפרינצה" (עמ' 369-221), והדיון שבעקבות המונולוג עוסק בעצם בכל הספר שזכה לתרגום חדש מאת דן מירון ( שלום עליכם, טביה החולב השלם, תרגם מיידיש דן מירון, כתר, 2009). מלבד הפרטים המעניינים כשלעצמם על הרקע ההיסטורי, הרקע הספרותי, דרך חיבורם של המונולוגים, והדיוק בהבנת הנימים הדקות ביותר של שפת היידיש – מופיעות בפרק תובנות חדשות בכל הנוגע לקסמו של הגיבור ודיבורו. טביה, לדעת דן מירון, איננו האיש המלבב שכולנו כקוראים התמוגגנו מדבריו ומחוכמתו. בעיני דן מירון (והוא מביא ראיות למכביר) הוא בן זמנו ותקופתו הבינוני למדיי, הוא נעדר אנטנות לגבי כל מה שקורה סביבו: הוא לא מבין מה לייזר-וולף הקצב סח, ואיננו תופס שמוטל החייט מבקש לשדך את עצמו לבתו, ולא כמקובל, בא בשמו של אדם אחר. הוא איננו מבין את הנוהג החדש "להתאהב", איננו תופס במועד מה קורה בין ארונצ'יק, בן המיליונרית הפוחז, ובין שפרינצה בתו, ואיננו פועל כשהוא רואה את בתו השתקנית דועכת; כמו שהביא לביתו את ארונצ'יק שהמיט עליו אסון, כך הוא הביא את פפרל המהפכן שמועיד לבתו חיי אומללות ופרידה עולמית ממשפחתה. הוא איננו חש כיצד הוא מביא את הצרות על עצמו. הוא אמנם מצטט מקורות, אך לא צריך להיות למדן גדול כדי להבין שאלה ציטוטים מפוברקים עם "תרגומים" מופרכים, ובעצם מדובר בבור כפרי, עם חלומות זעיר בורגניים. דן מירון מתייג אותו גם כמיסוג'ין (שונא נשים – עמ' 281-279) – ואינני בטוח שזה נכון – הוא אמנם מתנשא על נשים, ומתפאר תדיר שהוא איננו חלש ורפה-שכל כמו אישה, אבל איננו שונא אותן. בעיני דן מירון דווקא טביה עצמו הוא בעל תכונות סטריאוטיפיות נשיות – הוא מרבה בשיחה ("תשעה קבין..."), עיסוקו בחלב, והוא מעורב במטבחיהן של המבשלות והמשרתות. דווקא משום הסממנים "הנשיים" האלה מנסה טביה להוכיח "גבריות", והוא עושה זאת בדרך היהודית – ציטוט מקורות, שהרי בחברה היהודית המסורתית רק גברים למדו את "האותיות הקטנות".

ובכן, מהו סוד קסמו של טביה אליבא דדן מירון? קסמו הוא ביכולת המרשימה, שהעניק לו שלום עליכם, לספר סיפור. הפרסונה שלום עליכם הוא עבור טביה כמו פסיכולוג מטפל בימינו – הוא היחיד שיכול לקבל את כל כישלונותיו, משוגותיו ופגמיו – ללא שיפוט, דבר זה לא היה מסתייע אילו סיפר את סיפורו לרב למדן, להומניסט, לציוני או לבעל דעות סוציאליסטיות – אלה היו מגנים אותו על סירוסי הפסוקים, על החלומות הזעיר-בורגניים שלו, על כישלונותיו כאב וכאדם. לא זאת דרכו של שלום עליכם עם בחיר גיבוריו, טביה. יש ביניהם כאילו מעין משא ומתן של תן וקח: טביה מוכר לשלום עליכם סיפור, ואילו שלום עליכם הופך את טביה למפורסם, מה שיגרום ליותר מיהודי יהופץ לקנות ממנו תוצרת חלב, ואולי אף יתחלק עימו בשכר הסופרים (עמ' 328).

המונולוג האחרון בספר "עצה" אינני בנוי בתבנית של ארבעת המונולוגים הקודמים – יש בו רקע, מובאות בו מחשבותיו והכנותיו של הסופר (הפרסונה שלום עליכם) לקראת בואו של גיבור המונולוג, ובסוף הסיפור יש אפילו חילופי דברים בין השניים ברפליקות קצרצרות. הסיפור הוא מעין מונולוג דיאלוגי (עמ' 374). ובכן, גיבור הסיפור הוא אברך צעיר שמסרב לנדב את שמו, את שם עיירתו ואת שם קרוביו, כי הוא חושד בסופר שיעשה מזה מטעמים ספרותיים להוותו ולבושתו. הוא יתום ממשפחה טובה, שנאלץ להשתדך לבתו של גביר, נובוריש בור וגס רוח. האברך חש במשפחה הזאת כמו בבור שומן: מצד אחד, הוא לא צריך לעבוד, וכל העיירה חולקת לו כבוד בהיותו חתן הגביר – עד כאן "השומן", ואילו "הבור" טמון ביחס המתנכר של חמיו וחמותו כלפיו, בתחושה שעשו עמו מקח טעות – אי אפשר להכשיר אותו למסחר, וגם בר-אוריין גדול איננו, ועיקר העיקרים – הוא לא העמיד ולדות עם בתם היחידה, שבוודאי באה לעולם לאחר  תקופה ארוכה של ערירות. הצרה הכי גדולה היא בכך שבתם, אישתו, נתקפת היסטריה מכל אשר יאמר, ועל מנת לטפל בה, מיד מזמינים את הדוקטור הצעיר, בנו של חייט רכלן, שגורם לה בעצם נוכחותו שיאורו עיניה. האברך שונא את הדוקטור ואת חותניו, ואיננו מסוגל להבין כיצד זה שאישתו מאירה פנים לרופא, ולא לו. כל הקורה בבית גולש אל הרחוב בעיירה, כי אביו החייט של הדוקטור דואג שלא יחסר ליושבי הקרנות המידע הנחוץ. האברך היה מתגרש ממנה, אלא שלאחר הגט ברור שנועדו לו חיי עוני כי הוא יתום ללא משפחה תומכת, וגם חסר יכולת לפרנס את עצמו (הנוהג שבעל סוחט את אישתו כלכלית כדי שהיא תזכה בגט המיוחל – הוא כנראה תוצרת ישראל החדשה, וגם האברך וגם שלום עליכם לא היו מודעים לו). עם הדילמה הזאת הוא פונה לשלום עליכם לעצה. מדוע לסופר, ולא לרב, למשל? משום שהסופר נחשב במילייה של האימפריה הצארית לאינסטנציה הכי מכובדת בעיני הציבור המורגל בדיכוי מחשבתי מפלצתי של השלטונות.

דן מירון מלמד אותנו שהסיפור מגלה את ערוותה של הספרותיות, שבמפורש אין לה תשובה לדילמות הקשות של החיים. הפרסונה שלום עליכם מופיעה בסיפור בצורה מגוחכת לחלוטין: בתחילה הוא בטוח שהאברך הוא גרפומן שמתכוון לקרוא לפניו את יצירתו המשמימה, שהיא בוודאי חיקוי לחיקוי. שלום עליכם, אפילו מדמיין את הנוסח של הכתיבה הגרפומנית הזאת, והנה, מסתבר שכל מחשבותיו והגנותיו היו לשווא, האברך מבקש עצה, ולא הגיש כתב-יד לחוות דעת. שלום עליכם נכנע לטיעוניו של האברך, ואיננו יודע להציע הצעה מקורית משל עצמו, ובסופו של דבר הוא יוצא מהכלים ונוהג באורח שלו באלימות.

החיים, אם כן, שוב מסובכים מדי מכדי שיתאימו לאיזו אידיאולוגיה (דתית, הומניסטית, ציונית), ושלום עליכם ממשיך לא לשפוט את גיבוריו על מעידותיהם, טיפשותם, ואפילו נכלוליהם. אידיאולוגיה יכולה רק לסבך יותר את החיים שהם מסובכים גם כך.

ובכן, לשם מה הגיע אותו אברך אל הסופר – הוא הרי המומחה הכי גדול לחייו שנקלעו למצב של אין מוצא? מסתבר שכמו התרנגולנית מ"הקדרה", הוא לא זקוק לעצה של הסופר, או לפסק דינו – הוא זקוק לעידוד, לאוזן שומעת, ואילו הסופר מתואר כמי שאיננו מסוגל להעניק מחווה זאת, כפי שהרב ב"הקדרה" לא העניק לאישה מסכנה את הסעד האמיתי שהיא היתה זקוקה לו.

באמצעות ידע חובק עולם שבו התברך דן מירון הוא מנתח את כל דקויות הלשון, את כל סגולות המונולוג. הוא מפענח את מדרש השמות המאוד מתוחכם של שלום עליכם ( עמ' 294-287 – להבדיל, למשל, מהענקת השמות האגרסיבית של עגנון לגיבוריו). דן מירון גם מוצא קווים משותפים לגאוני ספרות אחרים כמו קפקא, עגנון, יעקב שבתאי (369-366). ברור שדגש מיוחד שם דן מירון על ההומור של שלום עליכם, בהיעזרו בעיקר בתיאוריה של זיגמונד פרויד על הצחוק (עמ' 347, 351, 415, 421, 422, 423, 449), אף כי מוזר בעיניי שדן מירון לא מזכיר שני הוגי דעות אחרים, בוודאי לא פחותים מפרויד, שהביעו דעתם על סודות של הצחוק, הלא הם עמנואל קאנט והנרי ברגסון ( בתרגום עברי, כדלקמן: עמנואל קאנט, ביקורת כוח השיפוט, תרגמו והעירו ש"ה ברגמן – נ' רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1961; הנרי ברגסון, הצחוק, תרגם י' לוי, ראובן מס, 1962, עמ' 8, 47-11, 74). הדיאלוגים שבין טביה לליזר וולף ממש מבקשים את הבחנתו הנכונה של קאנט, ואילו מנטרות של הדוברים במונולוגים, גודש הדיבור וסירוס הפסוקים – ראויים בהחלט לעיון באמצעות הבחנתו של ברגסון. אני מניח שההתעלמות היא מכוונת, אך לא ברור לי מדוע.

ב"מפה לאוזן" ימצא הקורא מיזוג נדיר של ידע מופלג בנימים הכי דקות של שפת היידיש ובספרותה, בבקיאות חובקת עולם של חקר הספרות העברית והכללית ובאהבה עמוקה למושא הדיון, הפרשנות והמחקר – יצירתו הגאונית של שלום עליכם – כל אלה יחד הופכים את "מפה לאוזן" לאושיה בקריית הספר שלנו.

* * *

ברכותינו לכוחות צה"ל וליישובי עוטף עזה הקרובים והרחוקים העומדים במערכה הקשה! הַכּוּ! הַכּוּ בכל מקום שבו כלי נשק נאגרים ומכוּונים להרוג אותנו!

* * *

אלישע פורת

אוניות געגועיי

לאחרונה נתקפתי בפרץ געגועים לא מוסבר לאוניות געגועיי. כלומר לאוניות המיתולוגיות של ילדותי בעין-החורש. ה"'קַרְנָרו" האגדית, ה"שַׁמְפּוֹלְיוֹן" המסתורית וה"אַדְרִיָה" הנשכחת. לפתע אני מוצא את עצמי יושב ליד המחשב ומחטט עד-כאב בקרבי האינטרנט, כדי לגלות את סיפורן החבוי של אוניות געגועיי. ואפילו מצאתי עצמי טורח, ככפוי בידי זיכרונות עריצים, מעלה את ערכי האוניות הללו לוויקיפדיה העברית!

עם ה"קרנרו" כבר שריתי בעבר. בספרי הנשכח "ציפור הסבך הכחולה" 1996, כינסתי נובלה שאיש לא טרח לקרוא, בשם "נפילה". הבאתי שם למקוטעין, ומתוך התרגשות רבה, את סיפורם של יוסף חיים בְּרֶנֶר הרצוח, ושל אבי ז"ל, אליהו פורת, בעת מותו החטוף. הכול התבלבל אצלי בנובלה ההיא. זיכרונות ארץ ישראל עם סיפורי הוותיקים של קיבוצנו. ענקי תנועת הפועלים עם בחורי "השומר הצעיר". סיפחתי אל חבורתו של ברנר את חברינו בעלי הכינויים הפולניים, פוּלוּ וקוּבָּה, אֶלְקֶה ואַדַשׁ. ומצד שני חיברתי לסיפור פטירתו של אבי, דמויות מלוות של ברנר, שנזכרו בסיפורי בני דורו. והזירה, זירת ההתרחשות הקונקרטית של הנובלה, גם היא התחלפה בתדירות רבה בין אדמת החול של יפו, זירת הרצח האכזרי של ברנר ובני חבורתו, לבין הסיפון של ה'קרנרו' בעת עגינתה בחיפה או ביפו. כבר בעת כתיבת הסיפור חשתי בקשר הרגשי המוזר המחברני אל האוניה האיטלקית ההיא. התרגשותי היתה כל כך חזקה עד שהייתי מוכרח לכתוב גם שיר בשם "נפילה".

אבל מאז שנת 1996, שנת כתיבת הסיפור, העולם התהפך. האינטרנט לא רק שמקרב רחוקים ובולל בין תקופות רחוקות, אלא שלפתע הוא מעלה על מסך המחשב שלי את ה'קרנרו' האמיתית! – צילום נושן שלה, בשחור-לבן, צורב את עיניי בהבהובו. הנה התרנים, הנה הארובות, הנה המנופים להרמת המשאות. אני נזכר בהגדרה שלה שמצאתי ברשת, אונייה מעורבת לנוסעים ומשא. הנה הסיפונים הנה חלונות תאי הנוסעים. ההצצה במפרטי האונייה, הנמצאים לכל דורש בלחיצת אצבע בלבד, מעלה בי הרגשה לא נוחה של הצצה ממש לתוך האינטימיות של האונייה, שאינה אלא האינטימיות של הוריי ושל ותיקינו. הנה כאן רקדו כשיכורים על הסיפון. שיכורי נעורים, שיכורי אהבה, שיכורי תאווה. ובקצה הסיפון אני מזהה אפילו את ערימות הַחִיבֵּל, אלה גלילי החבלים והכבלים, שבסתרם הגשימו זוגות נאהבים את אהבת הפתע שניצתה בהם. אהבת-מסע קצרה, לא מחייבת אבל בוערת.

לא מזמן שלח לי ידיד את ספרו האוטוביוגרפי, כפי שסיפרו לסופרת צללים מכרה. סיפור הולדתו החפוזה על סיפון האונייה, בעת הפלגתה ממרסיי לחיפה, לא הפתיעני. משום מה כבר ידעתי לפני כן על סיפורים כאלה. הוא מספר שם על המשיכה הפתאומית בין הוריו הצעירים, על ריקוד מטרף חושים ועל התייחדותם בצל החיבל. שם יחמתו אימו, שם חיבלתו, שם עשאו אביו. הוא ממשיך ומספר איך מיד עם רדתם מהאונייה הלכו איש לדרכו ואישה לדרכה. ורק משהוברר לאימו שהתעברה בליל השיכרון ההיא, חזרו הוריו ונפגשו להליך נישואין כמעט פיקטיבי, קצר ומכאיב, ושבו ונפרדו. גם זיכרונות כאלה שקועים באוניות געגועיי.

ואז אני לא מתאפק ומשווה בין האוניות שהביאו את הוריי לביצות של עמק חפר, ובין הגעתי אני. הם באו בהפלגות, באוניות הנוסעים הללו, ממרסיי או מטרייסט או מקונסטנצה. ואני הגעתי באוטובוס משוריין הנהוג בידי גרשון הנהג. מפתח תקווה, מבית היולדות בילינסון, לא מאירופה. כמו שחרזה לי פעם אמי ז"ל: מובל בסל מתחת לספסל... הייתי תינוק חולני וצרחן בן פחות משבוע, כשהפלגתי אל ים געגועיי באוטובוס המשוריין. נקישות הקליעים של פורעי קקון הארורה הקישו על הדפנות המשוריינות של האוטובוס. לפעמים אני שומע אותן מקישות בחלומותיי. בלי ה'צליף' ובלי ה'תך' שלמדתי לאבחן בצבא בבגרותי. אמי ז"ל בוודאי שלא יכלה להבחין במקורות הירי. די לה שחיפתה במו גופה על התינוק "המובל בסל שמתחת לספסל."

אני יודע שגעגועיי אל אוניות חלומותיי הם מסימני ההזדקנות המובהקים. אבל אין בכוחי לעצרם או לדחותם. הם צרים עליי ממש. הנה עוד פרט שלא פרטת במפרט הטכני של ה"קרנרו". הנה עוד אישיות מוכרת שהגיעה ארצה ב"שמפוליון" ולא ציינת אותה. הנה העולים הרבים שבאו ב"אדריה" מחכים בקוצר רוח שתספר את סיפורם. כאילו יש משהו בסיפורן של אוניות הנוסעים הטרופות הללו, כדי להחזירני אל מקורות הווייתי אל מקורות ילדותי, אל הוריי הצעירים שבטרם הולדתי. אל הקיבוץ הקטן שלהם בעמק חפר שהולידוני אל תוכו, ובכך הניחו טבעת ברזל מחוסמת על צווארי. טבעת שגם אם ארצה לא אוכל להסירה מצווארי. טבעת ברזל כל כך נוקשה שבקושי מתירה לי לצרף את האוטובוס המשוריין אל צי געגועיי.

אוניות הנוסעים החוצות היום את הים התיכון שונות לגמרי. חלקן הן מעבורות ממש, שכלי רכב רבים מוסעים בבטנן. וחלקן הן אוניות פאר לתיור ולבילוי, שמראן המתוק מושך את הלב. רק לעלות בהן ולהיבלע בעולם המותרות שלהן. חלוצים צעירים לא מפליגים בהן עוד. ואל ארץ ישראל עולים היום במטוסים. האם אפשר לרקוד במטוסים? האם אפשר להתהלך בהם שיכורי אהבה קצרה או חולי תאווה? האם החיבלים שם עוברים? מסופקני.

אולי משום כך גם אינם הופכים האווירונים הרועשים הללו לעופות געגועים. גם אין להם שמות משלהם. ובוודאי לא שמות צבעוניים כמו ה"קרנרו", אותו מפרצון הסמוך לנמל טרייסט. או כמו ה"שמפוליון", על שמו של הגאון הצרפתי שפענח בצעירותו את כתב החרטומים. או כמו ה"אדריה" הנשכחת, הקרויה על שמו של הים האדריאטי. עד כדי כך השתנה העולם מאז 1996, שאני לא מאמין שהייתי חוזר ומתרפק על ה"קרנרו" כמו שהתרפקתי בנובלה "נפילה" הנשכחת שלי. הים אינו אותו הים, צי הגעגועים אינו אותו הצי, וערימות החִיבֵּל שעל הסיפונים סולקו זה מכבר. רק אני כנראה נשארתי אותו "העולל המובל בסל המונח מתחת לספסל," מכושף בידי אוניות געגועיי.

* * *

יואל נץ

מי קדם למי?

מיכאיל יוּרְיֶבִיץ' לרמונטוב (1814-1841) נמנה על ענקי המשוררים הרוסיים (ר' למשל, באמצעות האתר http://benezer.notlong.com בגיליון מס' 329, את "שיר ערש של קוזקים" – אחת מיצירותיו שתורגמו לעברית בידי הח"מ). המשורר האמין כי הוא צאצא לשושלת לרמונט בסקוטלנד, שאחד המפורסמים בהם היה תומס לרמונט, זמר עממי, משורר ומנבא עתידות שחי במאה ה-14. שם זה נקבע לדורות אחרי שהמלך מלקולם ה-3 העניק בשנת 1057 למייסד השושלת, כאות הצטיינות על שירותו הצבאי, את האזור "לרמונט". אחד מבני השושלת, ג'ורג' לרמונט ששנת הולדתו חלה בסביבות 1596, שירת בדרגת סגן בצבא הפולני, נפל בשבי הצאר הרוסי בשנת 1613, המיר את דתו לפרבוסלבית, היה אז ליורי לרמונטוב ושירת בצבא הרוסי עד אשר נפל במצור על סמולנסק בשנת 1634.  

השיר "כמיהה", דלהלן, מבטא את זיקתו ואת הערצתו של המשורר לאבותיו הסקוטים, וביחוד לתומס לרמונט, המשורר והזמר. "הנֶבֶל הסקוטי" שבבית הרביעי אינו אלא מטפורה להשראה פואטית...

המשורר האוקראיני מיכאילו פֶּטְרֶנְקוֹ (1817-1862) חיבר שיר שהיה לאהוב על האוקראינים מאז, והוא מרגש אותם עד עצם היום הזה. והנה, הרעיון הגלום בפתיחת השיר דומה להפליא לזה שב"כמיהה" של לרמונטוב... התעוררה בליבי תהייה: איזה מבין שני השירים נכתב ראשון? שהרי שני המשוררים שוררו במקביל באותן השנים עצמן! לבסוף ביקשתי מן המשוררת המחוננת בשפה הרוסית היושבת עימנו, אילנה ארד, שהיא אורים ותומים שלי בעניינים שכאלה – שתפתור לי את הקושייה. ואכן, למדתי ממנה ש"כמיהה" חוברה בשנת 1832, בעוד השיר של פטרנקו ראה אור לראשונה בחרקוב שבאוקראינה בשנת 1841. נראה אם כן בעליל, שלרמונטוב היה הראשון. תודה, אילנה!

כְּמִיהָה / מ. לרמונטוב

תרגום מרוסית: יואל נץ

מַדּוּעַ אֵינֶנִּי צִפּוֹר כָּעוֹרֵב

        שֶׁבָּרוֹם מֵעָלַי מִתְעוֹפֵף?

הַלְוַאי גַּם אֲנִי מְעוֹפֵף וּמְחוֹלֵל,

       וְאַךְ דְּרוֹר בִּמְרוֹמִים מְהַלֵּל!

כִּי אָז מַעֲרָבָה פָּנִיתִי לִדְאוֹת;

       שָׁם אֶרְאֶה בִּפְרִיחַת שְׂדוֹת אָבוֹת.

שָׂם טִירָה הֲרוּסָה מַשְׁקִיפָה עַל הַגַּיְא,

       וּטְמוּנִים בָּהּ עַצְמוֹת אֲבוֹתַי.

עַל קִיר מָט לִפֹּל אֶרְאֶה סֵמֶל עַתִּיק

       לְצַד סַיִף חָלוּד בְּנַרְתִּיק.

וְאֶהְיֶה לְיָדָם מִתְעוֹפֵף לִי וְחַג,

       וּבְאֶבְרָה מְנַעֵר הָאָבָק;

בַּנֵּבֶל הַסְּקוֹטִי מַקִּישׁ בְּמֵיתָר,

       וּצְלִילוֹ מְהַדְהֵד עַל הָהָר.

וּבְאֵין לוֹ שׁוֹמֵעַ מִלְּבַד הַמְּחוֹלֵל,

       אַט גּוֹוֵעַ הַצְּלִיל וְאוֹזֵל.

בִּכְדִי הַתִּקְוָה, הַחֲלוֹם הַתָּמִים

      מוּל חֻקֵּי הַגּוֹרָל הַסּוּמִים.

בֵּינִי לַמְּכוֹרָה, מִנִּי אָז עַד עוֹלָם,

      יַפְרִידוּנוּ יַבֶּשֶׁת וְיָם.

צֶאֱצָא אַחֲרוֹן, בֵּן לְשֶׁבֶט שַׂגִּיא

      פֹּה נוֹבֵל וְהוֹלֵךְ בִּשְׁלָגִים.

נוֹלַדְתִּי כָּאן, אַךְ נַפְשִׁי תְּעוֹפֵף...

      הוֹ, מַדּוּעַ אֵינֶנִּי עוֹרֵב?

מיכָאילוֹ פֶּטְרֶנְקוֹ

תרגום מאוקראינית: יואל נץ

הִרְהוּר בִּי עוֹלֶה עֵת אַבִּיט לָרָקִיעַ:

מַדּוּעַ לֹא בָּז אֲנִי, עוּף לֹא אַגְבִּיהַּ,

מַדּוּעַ הָאֵל לֹא חַנַּנִי כָּנָף?

כִּי אָז אֶעֱקֹר וְאַמְרִיא לַמֶּרְחָף(1).

מֵעַל הֶעָנָן וְהַרְחֵק מִן הַהֶבֶל

שׁוֹאֵל מַעֲגָן לִי, מִפְלָט מִן הַסֵּבֶל

אֵצֶל כּוֹכְבַיָּא וּבְחָסוּת הַחַמָּה,

וּבְאוֹרָם הַמַּזְהִיר מְבַקֵּשׁ נֶחָמָה.

מִנִּי נֹעַר דָּחוּי, לֹא רָצוּי, נְטוּל-עֵרֶךְ,

שְׂכִיר-יוֹם צַעֲרִי, נָע-וְנָד לְלֹא דֶּרֶךְ,

יֶלֶד זָר לַגּוֹרָל, לִבְנֵי-צֶלֶם – נָכְרִי:

וְכִי מִי זֶה יֹאהַב יַלְדֵיהֶם שֶׁל זָרִים?

יָדִיד לִי מַחְסוֹר, צֵל חִיּוּךְ לֹא יָדַעְתִּי;

אִם רַע לִי וּמַר לִי – לַחֶלֶד אַחַת הִיא.

בִּכְאֵב הַמּוֹשֵׁל בְּכִפָּה בִּי אֵדַע:

לִי שְׁמֵי הַמָּרוֹם – מְכוֹרָה יְעוּדָה.

וּבְשָׁעָה שֶׁהַדְּוַי בְּיֶתֶר שְׂאֵת יִתְלַקֵּחַ –

אַבִּיט לַשָּׁמַיִם, רוּחִי לְשַּׂמֵחַ!

הַהִרְהוּר יַעֲלִים גּוֹרָלוֹ שֶׁל יָתוֹם:

יְזַנֵּק אֵלֵי עַל וְיִדְאֶה בַּמָּרוֹם.

לוּ כְּנֶשֶׁר אֲנִי בִּמְרוֹמִים קַל-כְּנָפַיִם

כִּי אָז אֶעֱקֹר, אֶתְגַפֵּף לְעֲיֵפָה עִם

נָוִי הֶחָדָשׁ שֶׁיָּאִיר לִי פָּנִים,

וְאֶטְבַע מֵעַל עָב לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים!

(1)  מֶרְחָף – מרחב לרחף בו.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (י')

על העיוורון

מנהיגת מרצ זהבה גלאון התארחה במוסף הבחירות של הערוץ הראשון ונשאלה לדעתה על ההסלמה בגבול עזה והתגובה הישראלית הרצויה.

גלאון יצאה בתוקף נגד כל פעולה צבאית ברצועת עזה והציעה פתרון קסם – לדבר עם חמאס, בעקיפין או ישירות, על הפסקת אש ארוכת טווח.

אינני שולל עקרונית שיחות עם חמאס. אם הדבר ישרת את האינטרס הישראלי, אין לי התנגדות למו"מ גם עם השטן בכבודו ובעצמו.

הבעייה בדבריה של גלאון אינה ברמה העקרונית, אלא ברמה הפרגמטית. על מה בדיוק אפשר לנהל מו"מ עם חמאס? על הפסקת אש הדדית? הרי אנו תמיד מוכנים להפסקת אש. אילו גם הם רצו בהפסקת אש, כל שהיה עליהם לעשות הוא להפסיק את האש. הם אינם מפסיקים את האש, כיוון שהאינטרס שלהם הוא המשך הטרור. אז למה שיפסיקו במו"מ? תמורת מה?

תמורת שטח? הרי הם קיבלו את כל השטח, עד המילימטר האחרון? תמורת עקירת יישובים? הרי הם קיבלו את רצועת עזה "נקיה מיהודים". תמורת הפסקת המצור? הרי הם יודעים היטב שאין מצור אלא זאת רק תעמולה. מי כמוהם מודעים למאות משאיות האספקה העוברות מידי יום מישראל לרצועת עזה, גם במהלך ה"סבבים".  אז מה מרצ מתכוונת להציע להם תמורת הפסקת האש?

אלה דברי הבל ורעות רוח. והם כל כך אופייניים למרצ. מפלגת השמאל האוטומטי. מהו האוטומט – חוסר חשיבה. הם לעולם לא יפתיעו. תמיד ניתן לדעת מראש מה תהיה דעתם. יורים עלינו? אסור לנו להפעיל כוח. למה? ככה. פעולה נרחבת בעזה? הם יתנגדו ויפגינו. חיסול ראשי חמאס? הם ימחו בכל כוחם. סגירת הגבול ומניעת מעבר סחורות? הם יציגו זאת כ"הרעבת הנצורים". דובוני לא לא. מה כן? מה הם מציעים? איזו הצעה קונסטרוקטיבית? אה, כן. לנהל עם חמאס מו"מ על הפסקת אש.

איזה עיוורון!

מה שהדאיג אותי יותר מכל בראיון עם גלאון, היה השבחים שהיא חלקה לנתניהו וברק על מדיניותם כלפי התוקפנות מעזה. גלאון, האופוזיציה העמוקה והקשה ביותר לממשלה ובעיקר לראש הממשלה ושר הביטחון, התוקפת אותם השכם והערב, שיבחה אותם על כך שלאורך ארבע שנות כהונתם הם שמרו על איפוק וריסון עצמי בגבול עזה.

יכולת האיפוק והריסון העצמי חשובה, אולם במבחן התוצאה, האיפוק והריסון שחקו את ההרתעה הישראלית והובילו למצב שמאות אלפי ישראלים נמצאים בממ"דים לאורך "סבבים" שתדירותם עולה ומשך ה"רגיעה" (כלומר ירי מופחת על אזרחי הדרום) ביניהם יורדת.

ואם נתניהו וברק מקבלים צל"ש מזהבה גלאון על תפקודם בענייני ביטחון, כדאי שיבדקו היכן טעו.

                                         להוציא את צה"ל לפגרה

שלי יחימוביץ', להבדיל מזהבה גלאון, מפוכחת. ברור לה שאין מנוס מפעולה מקיפה וקשה נגד חמאס בעזה, כדי להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. אלא שהיא מציעה לדחות זאת לאחרי הבחירות.

מרגע שנקבע מועד הבחירות, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. אולי נוציא גם את צה"ל לפגרה?

איני רוצה להיתמם. ברור שבתקופת בחירות גם ההחלטות הביטחוניות וגם העמדות הביטחוניות מושפעות משיקולים אלקטורליים. אולם איני חושב שכאזרחים עלינו לתת לכך לגיטימציה. הרי ההסלמה בגבול עזה נובעת מן ההנחה של הפלשתינאים שישראל לא תגיב בחומרה, בשל רצונו של נתניהו במצג של שקט יחסי לקראת הבחירות.

הבחירות לא תתקיימנה בשבוע הבא. הן תתקיימנה בעוד למעלה מחודשיים. האם סבורה שלי יחימוביץ' שתושבי הדרום יכולים להיות תחת מתקפת טרור עוד למעלה מחודשיים? הרי ברור שמסר של הבלגה עד אחרי הבחירות, יביא בהכרח להסלמה רבתי עד הבחירות.

יחימוביץ' רוצה לקיים את הבחירות במגרש החברתי כלכלי ולא במגרש הביטחוני מדיני. בכך אני מסכים אִיתה. אולם לא במחיר פגיעה מהותית בביטחון המדינה ואזרחיה.

אחדות של אחריות

ניתן להוציא את סוגיית הטרור הפלשתינאי מעזה אל מחוץ למערכת הבחירות. אני שומע מעל גלי האתר את דוברי הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה, "קדימה", יאיר לפיד, הבית היהודי – כולם מבינים שאין מנוס מפעולה רחבה להגנת תושבי הדרום. לכן, על כל המפלגות הללו לגלות אחריות ולהגיע יחד להסכמה על תמיכה בממשלה ובצה"ל, בביצוע פעולה רחבת היקף במועד האפשרי הקרוב ביותר.

בלוק חוסם

על פי כל הסימנים, אולמרט מאותת במרץ על שיבתו לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על ראשות הממשלה.

אני סומך על אזרחי ישראל שלא יבחרו בו לראשות הממשלה. ואם אני טועה?

על הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה והבית היהודי להקים עוד טרם הבחירות בלוק חוסם למניעת הקמת קואליציה בראשות אולמרט, גם אם מפלגתו תקבל את מספר הקולות הגדול ביותר. עליהן להתחייב גם לא לשבת אתו באותה ממשלה.

לא בכדי השמטתי מן הרשימה את ש"ס ויאיר לפיד. הרי יאיר לפיד סיגל לעצמו תשובה מתחמקת מכל שאלה בנוגע לאולמרט: "איני יכול להשיב. הוא היה חברו הטוב של אבא שלי." ממש נימוק של מנהיג לאומי, מדוע לתת יד לשחיתות ציבורית בישראל. ובוודאי שאי אפשר לצרף את מפלגתו של דרעי לבלוק חוסם נגד נתניהו... את מרצ איני מזכיר כיוון שבכל מקרה, אין מצב שיחברו לבלוק חוסם יחד עם הליכוד. עם זאת, יש לשבח את עמדתה העקרונית של מרצ נגד חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים.

אם המפלגות שציינתי תעשנה את הצעד הזה, תהיה זו תרומה גדולה מאוד ליצירת נורמות שלטוניות בישראל והגדרות ברורות של טוב ורע.

2. דילמת הגבול השקט

מזה קרוב ל-39 שנים, הגבול בין ישראל לסוריה הוא השקט בגבולות ישראל. כן, הוא שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן, כולל הגבול עם מצרים בימי מובארק. הוא שקט יותר מגבולנו המערבי, הגבול עם הים. הגולן הוא האזור השלו ביותר בישראל. הוא שלֵו, לאורך השנים, יותר מכל אזורי העורף הישראלי. גם בתקופות הקשות ביותר של הטרור, הוא לא הגיע לכאן. התקופה היחידה שגם הגולן נפגע היתה מלחמת לבנון השנייה, אולם אז נורו טילים על כל האזורים שמחדרה צפונה, ובאופן יחסי "יצאנו בזול".

מה גרם לשקט הזה? הרי משטר אסד לדורותיו הוא אויב מר וקשה של ישראל, בעל אידיאולוגיה קשוחה מאוד לפיה ארץ ישראל היא חלק מסוריה הגדולה. התשובה לכך היא מילה אחת – הרתעה.

ההרתעה נובעת מעוצמתו של צה"ל ומהעובדה שישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מדמשק. היא נובעת בראש ובראשונה מהטראומה הגדולה של משטר אסד – מלחמת יום הכיפורים.

הניצחון הישראלי הגדול במלחמת ששת הימים לא הרתיע את מדינות ערב. זמן קצר לאחר המלחמה פרצה מלחמת ההתשה, בכל הגזרות, וכעבור שש שנים – מלחמת יום הכיפורים. דווקא מלחמת יום הכיפורים, חרף המחדל המודיעיני הנורא והדבקות בקונספציה השגויה שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד, וחרף חוסר המוכנות של צה"ל; דווקא היא חוללה את השינוי התודעתי בקרב הערבים. העובדה שמלחמה, שבה הופתעה ישראל באופן שאינו ניתן לשחזור, הסתיימה במהרה בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקאהיר, הביאה את מדינות ערב לתובנה שאין ביכולתם לנצח את ישראל במלחמה כוללת.

הדבר הביא את הערבים לשינוי אסטרטגי מהותי. כובד המשקל של המאבק בישראל הוסט ממלחמה כוללת למלחמה בעצימות נמוכה – טרור, התשה, ירי טילים, אינתיפאדות וקמפיין דה-לגיטימציה נגד ישראל. שינוי נוסף הוא חתירה לנשק השמדה המוני (איראן, עיראק, סוריה, לוב). השינוי במצרים היה הפְּנִיָה של סאדאת להסכם שלום עם ישראל (תוך שהוא מתהדר בתמונות ניצחון שמחקו את חרפת התבוסה בששת הימים – צליחת התעלה והעובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר כוחות מצריים עדיין נמצאים בסיני).

השינוי אצל הסורים היה מעבר לאסטרטגיה של חתירה לאיזון אסטרטגי עם ישראל, בטרם יחזרו למלחמה. עד אז, הגבול עם ישראל יישאר שקט, ללא פרובוקציות שעלולות להסלים למלחמה שתסכן את המשטר בסוריה. השקט היה טוטאלי.

טראומה סורית נוספת היא תבוסתה הצורבת בקרב האווירי במלחמת שלום הגליל, בו איבדה 100 מטוסים, בלי להפיל מטוס ישראלי אחד.

הגבול השקט הוא נכס אדיר עבורנו – תושבי הגולן. הוא עמד בצלו של איום מדיני כבד, סכנת הנסיגה מהגולן, בעיקר לאורך שנות ה-90. הוא אִיפשר לנו בנייה בביטחה והשקט של קהילה לתפארת, הוא אִיפשר צמיחה דמוגרפית מרשימה בעשור האחרון, הוא אִיפשר תיירות משגשגת, המובילה בישראל. הגבול השקט היה גם נכס הסברתי במאבק על הגולן – הציבור הישראלי הבין שבמקרה הטוב מוצע לו שלום קר תמורת נסיגה מהגולן, כאשר המציאות היא של שלום קר כשהגולן בידינו. אם כן, למה לסכן את המצב הזה בהרפתקה מדינית, שעלולה להתברר כהרפתקה מטורפת?

האם האידיליה הזאת עומדת להשתנות?

אני רואה מספר תרחישים אפשריים שעלולים לגרום לשינוי המצב:

נפילת שלטון אסד והחלפתו בשלטון אחר, מיליטנטי יותר, אסלאמיסטי.

התפוררות סוריה לגורמים והקמת מינִי מדינות, שאחת מהן או יותר, שתהיינה בשכנות עם ישראל, תהיה מעוניינת בהסלמה.

היחלשות השלטון המרכזי בסוריה וחוסר יכולת לאכוף שקט לאורך הגבול, כפי שהיה עד כה.

רצון של אסד לחמם את הגבול כדי להסיח את הדעת מן המשבר הפנימי, או כאמצעי ייאוש של "תמות נפשי עִם..." כדי להיכנס להיסטוריה כמי שנאבק באויב הציוני ולא רק טבח בבני עמו.

התמקמות גורמי הג'יהאד העולמי – אל-קעאדה, ארגונים סלאפים וכו' לאורך הגבול והפיכתו לגבול של טרור.

איני יודע להעריך את מידת ההיתכנות של התרחישים הללו, אולם אני סבור שעלינו להיערך למציאות חדשה, של אזור הסובל מפיגועים, חדירות, ירי טילים וכו'. גם אם הסבירות לכך נמוכה, עלינו להיות ערוכים לכך.

עלינו לבחון את היערכותנו מבחינת חיי היום יום, החוסן הקהילתי והחברתי של יישובינו, היכולת להמשיך בתנופת הצמיחה הדמוגרפית, האטרקטיביות התיירותית שלנו ועוד. 

כמו כן, עלינו לחשוב מה המסר הפוליטי שלנו בתרחיש זה. למשל – האם אנו תובעים למנוע כל מצב של התשה וטרור, גם במחיר מלחמה כוללת?

כל התרחישים שתיארתי אפשריים, וייתכן מאוד שאף אחד מהם לא יתממש. נכון להיום, איננו נמצאים באף אחד מן התרחישים הללו. נכון להיום, מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה לפי ההערכות קרוב ל-40,000 קרבנות, מתרחשת במלוא עוצמתה ולהערכתי – סיומה אינו קרוב. נכון להיום, ישראל היא מחוץ למשחק הזה. העובדה שריקושטים הגיעו אלינו, אינה נובעת מאף תרחיש מן הסוג הזה.

המלחמה בסוריה אינה מלחמתנו. אין זו מלחמה בין דיקטטור ללוחמי חירות, בין שלטון עוין לישראל לשוחרי שלום עם ישראל, בין טובים לרעים, בין צדיקים לרשעים. זו מלחמה בין רשעים לרשעים. עלינו לעשות כל מאמץ לא להיגרר למלחמה הזאת.

אירועי הימים האחרונים יוצרים דילמה. מצד אחד, חשוב מאוד שלא נרגיל את הסורים ואת עצמנו למציאות שפגזים נופלים בישראל ללא תגובה. על צה"ל להגן על ריבונות ישראל ועל שלומם של אזרחי ישראל, להגיב ולהרתיע מפני פגיעה בהם. מצד שני, אסור לנו לשקוע בבוץ הסורי, שהרבה יותר קל להיכנס אליו, שלא בטובתנו, מאשר להיחלץ ממנו, אחרי שנתבוסס בו.

איך מוצאים את האיזון הנכון בדילמה הזאת? יתכן שיֶרִי הרתעתי כפי שנעשה השבוע, הוא מסר מידתי וראוי. מצד שני, הצהרות כמו "מעכשיו כל כדור יענה בתגובה" עלול להיות טיפוס על עץ גבוה, שיסבך אותנו במלחמה לא לנו.

יש לקוות שהגורמים המדיניים והצבאיים ינהגו בקרירות ואיתנות, ללא התלהמות, ולא בתגובתיות אוטומטית, כיוון שמדובר במצב שונה מהמצבים המוכרים לנו של ירי מכוון על ישראל. דיבורים ששמעתי השבוע, כמו "גם בעזה זה התחיל ככה וכיוון שלא הגבנו בעוצמה ראויה המצב הדרדר למצבו הנוכחי" – אינם רלוונטיים למצב בגבול סוריה. בגבול עזה נורים טילים מכוונים על אזרחי ישראל. בגבול סוריה נופלים שבבים ממלחמת אזרחים שאינה קשורה אלינו.

מה הסבירות לכך שאחד מהתרחישים המאיימים שציינתי אכן יתממש? איני יודע. תחושתי היא שההרתעה הישראלית תמשיך להבטיח גבול שקט, אך עלינו להיערך גם לאפשרויות אחרות.

בדבר אחד אני סמוך ובטוח – בחוסנה של הקהילה הגולנית וביכולתה לעמוד איתן בכל מצב.

3. האם ישראל אחראית להסלמה?

בתגובה על מאמרי "רֶת קָה" כתב אהוד בן עזר [גיליון 789]: "סוף-סוף הבנתי את המצב, לדעתך נתניהו הוא האשם בטרור הפלסטיני מעזה, המשתק חלק ניכר מדרום הארץ והופך אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו."

ניתן להגדיר תגובה זו כהגזמה המקלקלת את השורה, מעוותת את דבריי ומעבירה מסר כאילו אסור למתוח ביקורת על נתניהו (שמא הוא הגיע למעלתו של אולמרט, שאסור לבקרו?) או אולי, בכלל אין מקום בישראל לביקורת עצמית, לחשבון נפש.

האשם בטרור הפלשתינאי מעזה הם הפלשתינאים בעזה, שמלחמתם נגד קיומה של ישראל היא תורתם והטרור נגד אזרחי ישראל הוא אומנותם.

אך כבר אמר משה דיין בהספד לרועי רוטברג (1956): "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?"

אמת זו תקפה גם בימינו. איבתם של הפלשתינאים לישראל היא אקסיומה. בהתייחס לאיבה זו כאל נתון בלתי משתנה, השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם הנתון.

 מדינת ישראל אחראית לשלומם של אזרחיה; ומנהיגיה – במעשה ובמחדל, מחזקים ומחלישים חליפות את כושר ההרתעה של ישראל. נתניהו, בהתהדרות הבחירות שלו על השקט בגבול ועל כך שאין ידו קלה על ההדק, פגע בהרתעה, כיוון שהוא יצר תובנה אצל האויב, שלפחות בתקופה שעד הבחירות הוא לא יגיב בחומרה. ומכאן ההסלמה של השבועות האחרונים.

עד כה, לפחות, התובנה של האוייב מוכיחה את עצמה. הם נוכחים שישראל אינה מגיבה בעוצמה ואינה מכה בהם, אלא מחליפה את החתירה לניצחון בחתירה להפסקת אש מהירה ככל האפשר. וכאשר הם מזהים חולשה, הם מנצלים אותה.

החולשה, כמעט על סף שיתוק, שישראל מפגינה, "משתקת חלק ניכר מדרום הארץ והופכת אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו."

* * *

אודי מנור: בתגובה לתגובה

בתגובה לדבריו של אורי היטנר שנכתבו בתגובה לדבריו של אהוד בן עזר: דבריו של הייטנר אודות תפקידה של הממשלה בכלל ודבריו של נתניהו בהקשר האקטואלי הגיוניים ומשכנעים. מה שמצער הוא הפסקנות שלו אודות האקסיומה בעניין העמדה הפלסטינית (ושוב, לא פלשתינאית, אלא פלסטינית). אין ספק שהנהגת החמאס עונה על ההגדרה הנזכרת. אבל הטענה הגורפת לגבי כל הפלסטינים לדורותיהם לא רק שהיא לא עולה בקנה אחד עם השכל הישר (אחרים היו אומרים שזו טענה גזענית באשר היא מטילה על ציבור שלם, על עם שלם, קו אופי קולקטיבי ובלתי הפיך הנובע לכאורה ממהותו הנצחית), אלא שהיא חסרת שחר מבחינה היסטורית. כתבתי על כך ספר, כדאי לקרוא. "לעשות שלום עם הפלסטינים", הוצאת כרמל. והספר מתאר רק פרשייה אחת חשובה המפריכה את התיזה הרוויזיוניסטית המזיקה הזו, ועל פרשיות נוספות מימי ראשית הישוב ועד ימינו אפשר לקרוא בספרים אחרים של הלל כהן למשל ובעיתונים כמובן.

השורה התחתונה היא בערך זו: למרות שהאווירה ברחוב הפלסטיני היא עויינת לציונות ולריבונות היהודית בארץ ישראל, "בין השורות" ניתן למצוא הבדלים חשובים בין פוליטיקות מנוגדות של פלסטינים. אבו מאזן הוא לא איסמעיל הנייה, כפי שאחרי 1967 הפרו-ירדניסטים כמו השייח ג'עברי ואליאס פרייג' לא היו נאיף קוואסמה או ג'ורג' חבש, וכפי שב-1936 הנששיבים לא היו חוסיינים. העובדה ששכנינו הפלסטינים אינם נוהגים בנו בדיבור או במעשה כפי שהבלגים נוהגים בהולנדים ולהפך, נכונה, אבל מי שכמו הייטנר מודד ובצדק את הדברים מנקודת המבט של קיום וביטחון היהודים קודם כל, ומי שסבור שנתניהו או ראשי ממשלות אחרים בישראל עשו טעויות (או מעשים נכונים) הרי הוא בחזקת מסכים-מראש שניתן להפעיל קו מדיניות כזה או אחר. ואם יש קווי מדיניות שונים ואם יש שוני בקרב הפלסטינים, הרי שעצם טענת 'האקסיומה' נופלת מאליה. ומכאן שאת הדיון במעשיו הנכונים או בטעויותיו של נתניהו (או כל ראש ממשלה אחר) יש לעשות על יסוד הסכמה שיש מרחב תמרון. לא אקסיומות יש לנו אלא פוליטיקה.

אהוד: כבר עייפתי מלתקן את המילה הארכאית, פּלשתינאים [גם אני נולדתי בתקופת המנדט בתור פּלשׂתינאי, בפּלשׂתיין], ולהחליפה במילה המדוייקת לשימוש כיום – פלסטינים, פַלַַסְטִין. יש כותבים, דוגמת אורי הייטנר, שאפילו לא מרשים לי לתקן לְפלסטינים בכל מקום בכתיבתם במכתב העיתי. עלינו לחזור ולהסביר לעולם כי פַּלֶשׂתַיין איננה פלסטין, וכי אין מילה כזו, פלשתינאי בפ"א רפה. פַּלֵשׂתַיין הוא השם הלועזי של ארץ ישראל, של הצהרת בלפור ושל תקופת המנדט הבריטי. שמה הלועזי של הארץ עוד מלפני היות בה ערבים. ואילו פלסטין היא חזון המדינה של אותם ערבים הרואים עצמם פלסטינים שחלקם הגדול אבותיהם הגיעו לכאן, לדרום-סוריה – מכל קצוות המזרח התיכון; פלסטין הא היא חזון של מדינה ללא יהודים, מדינה שתבוא על מקומה של ישראל. מדינה של טרור כמו רצועת עזה כיום.

הפלסטינים של היום עושים בכוונה שימוש כפול כאילו שתי אלה, פלשתיין ופלסטין – הן מילה אחת, שם אחד, וזאת כדי ליצור רושם שזוהי אותה ארץ, ארצם – מתקופת הפלישתים!

* * *

אלי מייזליש

רומן אחרי 50 שנה

סיפור

הם נפגשו באקראי אחרי 50 שנה שלא ראו זה את זו. אולי בשל עזיבתה ללונדון לאחר שהוא סרב להינשא לה. מדי פעם היה נפגש עם קרובי משפחתה פה ושם באירועים. באחרונה נודע לו באחד מאירועים אלה כי בעלה העשיר נפטר וההלוויה היתה בירושלים ליד משפחתו.

היה זה בלובי של מלון הילטון בתל-אביב של שבת אחר הצהריים. היא ישבה לבדה ובהתה בים הכוחל והרגוע כאילו היא ממתינה לספן הבודד על סירת מפרש אי-שם באופק. אבל לא היתה סירה ולא מפרש, רק ים דומם למוות ללא אוושת גל בודד נוגע בחול.888

הוא היה עם המשפחה המורחבת לבלות עם גלידה ועוגת תפוחים שאהב. וכשלא היה לו ספק שזאת היא, קם ללא התנצלות ונעמד מולה עם חצי חיוך ומבט: "זוכרת? זה אני."

ומיד עלה על שפתיה אותו חיוך אלכסוני שהיה מעצבן אותו כאילו מזייפת תענוג. אבל היא זו שפתחה בעברית עם עגה לונדונית: "זה אתה?"

והתיישב. 

ומיד החלה כמו אז בסדרת חקירות: זו המשפחה שלך? זו אשתך? אלה הילדים שלך?

"כן." ענה בשקט לכל שאלה. "כן. כן. כן."

"טוב," אמרה, "אז אני לא רוצה להפריע."

כאילו באמת לא רצתה. באותו רגע בחש רטט חשמלי על ירכיה כמו אותו ערב אחרון על החול בשפת הים. רטט מיוחד שלא חזר מאז. אותו רטט שלא פסק מאז הנסיעה הראשונה בשברולט הכחול וידו שזחלה חרש מתחת חצאית הקלוֹש הפרחונית שתמיד לבשה. שאל אותה אם היא לבד, וכשהיא ענתה שמהרגע שהיא התאלמנה היא לבד, שאל אם יש לה חדר.

"לא," אמרה, "יש לי סוויטה."

"אז בואי נעלה."

"והמשפחה?"

לא ענה והיא קמה. צועדת מעכסת ממש כמו אז.

במעלית, ידעה כי היא שוב תגייס אותו לסדרת חקירות על שלא קיבלה מעולם מענה לסירובו להינשא לה. הרי אהבתו אליה לא ידעה גבול, וכל נשיקה או מה שיותר מזה העידו על איתנות אהבתו הבוערת כאש.

"למה?" שאלה, לפני שהמעלית נפתחה בקומה השמינית, "למה? מה אין בי שחיפשת ולא מצאת? מעולם לא אמרת לי. עזבת וזהו."

וכשפתח את הפה התעלם מהחקירות ושאל: "ממה הוא נפטר?"

"מהלב," ענתה. "נשבר לו הלב כשהבן היחיד שלנו עזב ליפן והתחתן עם יפנית. הוא סילק אותו מהירושה ולא הזיז לו. עכשיו אני שוב לבד."

"בואי נשב," הזיז שוב את הנושא והתיישב בספה והביט בה מלמטה, "שבי," פקד. והיא התיישבה אבל תפסה מרחק. המרחק לא מנע ממנו להשיט את ידו אל מקור העצה הרעה בין ירכיה אבל מעל המכנסיים השחורות והצמודות. הניסיון שלה לפזול אל בין רגליו כי מה לך איש זקן כרגע הרי אתה יותר משבעים לא? תיגע, אז תדעי למה אני מתכוון ומשך את ידיה בכוח, אבל היא כמו תמיד התנגדה רק רגע ונגעה. "לא תקבל כלום אם לא תגלה את הסוד," חזרה עם נחרצות של זקנה בת שבעים.

ואז החליט לגלות את הסוד, ואמר: "חשבתי כי להתחתן לא מספיקה אהבה, צריך גם בת שיח. בן אדם שיקשיב. את מעולם לא הקשבת. חשבת שאם יש לאבא שלך יש כסף את תגידי ותגידי ותגידי כאילו גם אני העוזרת בית שלך. לא שמת לב? לא חשבתי בכלל לגלות לך מה אני באמת חושב עלייך. הרי לא היה שום קשר בין הדברים. אני נמשכתי בעיקר לראות אותך רוקדת סולו בחדר שלי ערומה לפני או אחרי. וחשבת כי זה יעשה אותי לבעלך. כיום, אני מרצה באוניברסיטה ואנשים חשובים מקשיבים לי. את לא רצית להקשיב, רק לדבר, אז התחתנתי עם מי שהקשיבה לי. הצרה היא שהיא לא יודעת לרקוד עם בגדים ובלי בגדים."

ואז החלה בלי מוסיקה להתנועע כמו אז.

כשירדו במעלית, שאלה אותו: "מה תגיד אשתך?"

"זו השנייה," אמר. "והיא לא שואלת. היא יודעת שאסור לשאול."

"אז מתי נפגש?" שאלה.

"מחר," ענה.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות ארה"ב, נובמבר 2012

החוכמה שלאחר מעשה

כמו שקל לנחש את תוצאות הטוטו במוצאי שבת, כך גם בבחירות. היום כולם חכמים. לא אסתיר שתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב היו אכזבה עבורי, אבל הן לא היו בגדר הפתעה. אם הייתה הפתעה אמיתית במערכת הבחירות הנוכחית, היא היתה בתוצאות הבחירות לסנאט. כאן הכישלון של הרפובליקנים היה ממש דרמטי. ממצב בו הניצחון היה כמעט "בכיס" הם יצאו עם "ביצה על הפנים". הם לא רק נכשלו בשבירת הרוב הדמוקרטי, הם אבדו שני מושבים קריטיים והגדילו את הרוב הדמוקרטי. הכול בגלל התבטאויות אידיוטיות של המועמדים שלהם.

 אשאיר לאחרים את הדיונים למה התוצאות היו כפי שהיו, ולמה התחזיות, שלא מעט מהן היו יותר מסתם תחזיות, התבדו. המומחים ו"המיימינים" עוסקים בזה שעות נוספות בימים אלה. יש להם תשובות לכל דבר, כמו שהיו להם בעבר תשובות לכל דבר, והניתוחים וההסברים שלהם לא יהיו יותר נכונים ממה שהם היו בעבר.

 בכל זאת, פטור בלא כלום אי-אפשר. הייתי מציע לדמוקרטים החוגגים היום את "קץ המפלגה הרפובליקנית" לא להתלהב יותר מדי. את אותו הדבר הם אמרו ב-2008 ואז באה התבוסה בבחירות הביניים של 2010 וטפחה להם על הפנים. ההצבעה הפעם הייתה בראש ובראשונה הצבעה אישית עבור אובמה. היא לא שיקפה העדפה של הדמוקרטים על הרפובליקנים. היא נבעה מהסגידה, הגובלת בפולחן אישיות, לאובמה. ב-2010 מועמדותו של אובמה לא היתה על הפרק, וזה ניכר בתוצאות. ללא יוצא מן הכלל, בכל המדינות "המתנדנדות" בהן אובמה זכה בסופו של דבר הפעם, למשלחות המייצגות את המדינות בבית הנבחרים נבחר רוב רפובליקני גדול. אובמה לא "ירוץ" ב-2016. ללא מועמד בעל כריזמה דומה לזו של אובמה הכול יהיה פתוח.   

עם הבחירות מאחורינו, השאלה עכשיו היא מה הלאה. הבחירות היו משאל-עם על תקופת כהונתו הראשונה של אובמה. כשבאים לשפוט את תקופת כהונתו הראשונה של אובמה אפשר לעשות זאת משתי נקודות מבט: האופטימיסטים רואים בהישגיו של אובמה בתקופת כהונתו הראשונה את הטוב ביותר שניתן היה להשיג. הפסימיסטים חוששים שזה אכן כך. שתי נקודות המבט מנוגדות בתכלית, אבל הן מובילות לאותה מסקנה – בתקופת כהונתו השנייה של אובמה לא יהיה שינוי לטובה. 

למעשה יש הרבה סיבות להאמין שתהיה הרעה, אבל על-מנת שלא להקדים את המאוחר, בשלב הזה מגיע לאובמה ליהנות מהספק. את הצלחתו בבחירות אובמה יכול לראות בצדק כמנדט להמשיך באותה דרך, ואין לו לפיכך שום סיבה לשנות משהו במדיניותו. בארה"ב מקובלת הגישה של לא מתווכחים עם הצלחה, וכן לא מתקנים את מה שעובד.

בפרספקטיבה היסטורית סיכוייו של אובמה אינם נראים ורודים. לאורך כל המאה ה-20 מיעוט מבין הנשיאים שזכו לתקופת כהונה שנייה אכן זכה להישג ממשי כלשהו בתקופת כהונתו השנייה. החל בווילסון, שב-1919 נכשל במאמציו להביא להצטרפות ארה"ב לחבר הלאומים, וכלה בניסיון הכושל של בוש הבן ב-2005 לעשות רפורמה בביטוח הלאומי. הכישלון הבולט ביותר היה של רוזוולט שניסה, ב-1937, לשנות את הרכב בית המשפט העליון. זה היה אחרי שהוא נבחר לתקופת כהונה שנייה ב-Land Slide ונהנה מרוב מוחלט בשני בתי הקונגרס. החריגים היו הנשיא המנוח רונאלד רייגן (1989-1981), שהעביר רפורמה בחוקי מס הכנסה, וביל קלינטון (2001-1993), שהצליח לסגור את הגרעון בתקציב. תקופות הכהונה השניות "התברכו" בסקנדלים ושערוריות. קלינטון היה על סף הדחה. הסקנדל הבולט ביותר הייתה פרשת ווטרגייט (1974-1972) שבעקבותיה ריצ'ארד ניקסון נאלץ להתפטר. גם עכשיו, בקושי גמרו את ספירת הקולות וכבר מתחילה לבצבץ איזו שערוריה הקשורה לראש ה-CIA ולאיזה גנרל נוסף. זה סיפור מוזר ביותר ולמרות שכרגע לא ברור אם זה בכלל נוגע לאובמה עצמו, אף אחד לא יודע לאן זה יוביל.

 בתקופת הכהונה השנייה הנשיא שולט פחות בלוחות הזמנים. למעשה הזמן עובד נגדו, משום שמאחורי הקלעים כבר מתחיל "מאבק הירושה" – מי "ירוץ" ב-2016. לא חסרים מועמדים. מהשנה השלישית זה הופך להיות רשמי. זו נקודת הזמן בה הנשיא מגלה שהוא לא כל יכול ושאפשר להסתדר בלעדיו. 

הקדנציה הראשונה של אובמה התאפיינה באי-עשיה ובנוכחות פאסיבית. סגנון הפעולה של אובמה בא לידי ביטוי במושג מנהיגות מאחור. למעט רפורמת הבריאות השנוייה במחלוקת, אובמה לא נקט בשום יוזמת חקיקה ממשית. הבטחות שהוא פיזר ביד נדיבה במהלך מסע הבחירות של 2008 נותרו בגדר הבטחות. הבחירות של 2012 לא הביאו לבית-הלבן אובמה חדש. זה עדיין אותו אובמה, אדם המעדיף עימותים על פני חיפוש אחרי מכנה משותף – אדם שעיקר כוחו ברטוריקה. תקופת כהונה שלישית איננה על הפרק, ואובמה יכול לאמץ ללא כל חשש את אימרתו של לואי ה-14 – אחרי המבול, מאחר ובכל מקרה, החשבון יוגש למפלגה הדמוקרטית ולמי שייצג אותה ב-2016. כמו שהמועמד ג'ון מקיין והרפובליקנים שילמו ב-2008 על המישגים של בוש. בחירות הביניים של 2014 תהיינה אינדיקציה לאן הרוח נושבת.

 תוצאות הבחירות לא שינו את הבעיות שאובמה ניצב בפניהן: בעיות שלפתרונן נדרשת יותר מרטוריקה גרידא. מצב הכלכלה עדיין בכי רע, וממדי האבטלה חסרי תקדים. התרגילים הקוסמטיים של משרד העבודה בסטטיסטיקה החודשית של מספרי המובטלים אינם עוזרים למי שאין לו עבודה. מצב הכלכלה מתואר בתקשורת באמצעות מטאפורה של מצוק פיננסי – ממנו היא צפויה ליפול אם לא יינקטו בצעדים דרסטיים. אובמה לא נראה כמי שמתרגש במיוחד מן המצב. אדרבא, הרושם הוא שאובמה וקהל החסידים מצפים לחזרה על הנס עליו מסופר בברית החדשה, שכאשר אנשים רצו להשליך את ישו מהר הקפיצה הוא עבר בתוכם בשלום וילך לדרכו וירד אל כפר נחום ושם הוא נשא תפילה (הבשורה ע"פ לוקאס, פרק 4, פסוקים 29-31).

 שנת התקציב הנוכחית (2012) נסגרה ב-30 בספטמבר עם גרעון של יותר מ-1.1 טריליון דולר. לאובמה יש עכשיו הכבוד המפוקפק של ארבע שנים רצופות שבכל אחת מהן הגרעון היה מעל 1.1 טריליון דולר. בקצב הזה, החוב הלאומי, העומד היום על למעלה מ-16 טריליון דולר, יעבור בקלות את ה-20 טריליון כשתקופת כהונתו של אובמה תסתיים. את אובמה זה לא מטריד. אדרבא, כאשר הוא נשאל לפני מיספר שבועות בראיון שהוא נתן לרשת הטלוויזיה ABC אם "חוב של 16 טריליון דולר לא מטריד אותו?" – תשובתו של אובמה למראיין היתה "לא, כי הרבית עכשיו נמוכה." ריבית נמוכה? זאת שאלה טובה אם אובמה יודע כמה זה אחוז אחד מטריליון. יש לי מכר בלוס אנג'לס, אדם בעל IQ של 170 (לדבריו). הוא עדיין מנסה לשכנע אותי שרק מטומטמים מצביעים עבור הרפובליקנים.

מה בכל זאת אובמה מציע לעשות על מנת לפתור את זה? הוא חוזר שוב על הסיסמא השחוקה של "העלאת המס על העשירים." הוא עדיין לא הפנים שהרטוריקה של מערכת הבחירות איננה האמצעי היעיל ביותר לפתרון בעיות כלכליות. ע"פ ההערכות האופטימיות ביותר של משרד התקציבים של הקונגרס, העלאת המס על "המיליונרים והמיליארדרים" המוצעת ע"י אובמה תביא להכנסות של כ-80 מיליארד דולר. זה לא יספיק לכסות אפילו את הגרעון של חודש אחד. מה הוא יעשה באחד עשר החודשים הנותרים?  

 אנלוגיות היסטוריות הן דבר מסוכן משתי סיבות. ראשית, עם כל הרצון להיות אובייקטיבי, אדם לא יכול להימנע מ-Cherry Picking (בחירה סלקטיבית של הדוגמאות). שנית, ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה.

בכל זאת קשה להימנע מהשוואה בין אובמה לבין גורבצ'וב, ה"צאר" האחרון של האימפריה הסובייטית. בגורלו של גורבצ'וב עלה ל"נצח" על דעיכת האימפריה הרוסית והפיכתה למעצמה סוג ב'. זה אולי לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. האם גורל דומה צפוי לארה"ב תחת אובמה? אצל אובמה קשה לדעת מה הוא באמת רוצה, אבל שאלה יותר קשה היא האם התהליך הוא בלתי הפיך.

לרוסיה יש היום פוטין המנסה להחזיר את השעון אחורה. ימים יגידו אם הוא יצליח. ספק אם בקונסטלציה הפוליטית של ארה"ב יכול לצמוח מישהו כמו פוטין.  

בקיצור, באשר לעתיד - יותר שאלות מתשובות. תיאור מצויין של המצב מצוי בפסוק הפותח את ספר בראשית –  והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום; ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. אובמה איננו אלוהים אבל הוא וקהל החסידים יאמצו את ההשוואה בשתי ידיים.

ד"ר ישראל בר-ניר: "בחירות ארה"ב, נובמבר 2012, החוכמה שלאחר מעשה", מגזין המזרח התיכון, 14 בנובמבר 2012.

* * *

משה כהן

הנדון: כבר היינו שם

מכובדי,

תזכורת לכל האנשים הצעירים אבירי השלום, עם הדחף שאינו בר כיבוש לחזור לגבולות 1967:

חברים, כבר היינו שם. אבא אבן רודף השלום הגדיר את גבולות 1967 "גבולות אשוויץ", ולא בכדי.

בראשית שנות המדינה הייתי עלם חמודות  וחייל בצה"ל, ועודני זוכר את המצב.

 דעו לכם, שלום לא היה, הערבים לא ספרו אותנו ממטר, לא היו מוכנים לדבר איתנו והטילו עלינו חרם פוליטי  וכלכלי, והסגר ימי. 

מעמד בינלאומי לא היה, ספגנו גינויים באו"ם על ימין ועל שמאל ומדינות המערב, לרבות ארה"ב הטילו עלינו אמברגו נשק.

גם ביטחון לא היה. הטרור  השתולל בכול חבלי הארץ, בדרום, במרכז ובצפון. הפיגועים היו קשים וכואבים (טבח נוסעי האוטובוס במעלה עקרבים, למשל). צפון המדינה היה נתון להפגזות סוריות.

 לזה  מוביל "התהליך המדיני".

חבריי הצעירים, הלזה אתם מתגעגעים? השתגעתם?

האמינו לי, מצבנו היום טוב מאז עשרות מונים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אזרח ותיק

* * *

יוסי שדה

האמת של שיח' עבדאללה – איך משכנעים?

זכור לך ודאי שבסיפורי ניו יורק, דיימון ראניון שם בפי הפושעים כינוי לאקדח – "משכנע".

אל קפונה, מנהיג כנופיות שפעל בשיקאגו בשנות העשרים, אמר, שהוא נוכח לדעת, שאפשר לשכנע אנשים במילים, ואפשר לשכנע אנשים במילים כשאקדח מכוון לראשם.

מניסיוני, אמר אל הגדול, הרי הדרך השנייה, זאת עם האקדח, היא יותר אפקטיבית, יותר משכנעת.

גם ב-GODFATHER, שמענו את מרלון ברנדו אומר את המשפט MAKE HIM AN OFFER HE CAN NOT REFUSE

לאמר – הצע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה. הצעה מנומסת, כשאקדח ענק מונח על השולחן.

אני מנסה לאמר, שיש אקט קומוניקטיבי, פעולה או תנועה או מילה, שיגרמו לאנשים לעשות מעשה, כאילו מרצונם – בעוד שבאמת – השליטה ברצונם ניטלה מהם...

אחרי כל דברי התיאוריה האלה, אקח אותך, לא לאל קפונה, אלא לירושלים של שנות השישים. לחנות נעלי ילדים. אספר לך על חנות נעלי הילדים, ההיא, שכבשה את השוק, והותירה את כל המתחרים אובדי עצות.

במה כוחה של אותה חנות?

אולי המחיר, אתה אומר? – פשוט יותר זול מכל אחד אחר!

לא, לא נכון.

המחיר דווקא הרבה יותר יקר מאשר בחנויות אחרות.

אבל, אתה אומר, המגוון, הדוגמאות, טיב הסחורה, אלה עושים את ההבדל.

לא, חביבי, לא נכון– אלה אותן הנעליים שמוכרים בחנויות השכנות, מאותו בית חרושת.

אבל, אתה אומר, נותנים שם לילדים מתנות עם כל קנייה.

ובכן, לא! לא נותנים.

אז מה הסיפור? איך אדון כהן, הפך, בלי להשקיע בפרסום, לחנות המצליחה ביותר לנעלי ילדים?

הנה הגימיק!

מדי פעם, כשאם מסורה הביאה את הבן יקיר לחנות, ואמרה –  המידה שלו זה 35. – אדון כהן, הבעלים, ענה, המידה שלו זה לא מעניין אותי. לא על זה אני דואג!

לא, שאלה האם המודאגת, אז מה?

אני דואג שלא יהיה לך ילד צולע!

למה, שאלה האם המבוהלת.

אוה, היה אומר כהן, יש נעל שתהיה טובה לילד, ויש נעל שתעשה אותו לצולע לכל החיים.

את רוצה שהילד שלך יהיה צולע? אני, אמר כהן, ראיתי שילדים התחילו לצלוע, כי לבשו נעליים לא טובות להם! ולקחו אותם לניתוחים!

אוי, אמרה האם המבוהלת, אז איך אציל את הבן שלי?

אוה, אמר – ראשית כל אני צריך לראות איך הילד הולך, ורק אז אתן לו נעליים שישמרו על הבריאות שלו.

הילד מיד עמד על רגליו, והלך, לפי פקודת כהן, הלוך וחזור בחנות הנעליים.

כהן הסתכל במבט חודר, ואמר לילד, "עוד פעם, לאט לאט, אני צריך להסתכל!"

הילד ציית – מה יעשה? הלך הלוך וחזור.

כהן גירד בראשו, הביט ברגלי הילד במבט מהורהר, ואמר, אהא! יש לי בדיוק את הסוג של הנעליים בשביל הילד. הן קצת יותר יקרות, אבל – הבריאות של הילד זה הכי חשוב, לא?

הוא הביא קופסת קרטון, שלף מתוכה, בזהירות, זוג נעליים, ואמר – נו, בוא נראה!

כשהנעליים עליו, התהלך הילד הלוך וחזור בחנות, לפי בקשת אדון כהן.

איך אתה מרגיש בנעליים? שאל.

בסדר, ענה הילד, ששמע על האיום בצליעה לכל החיים.

וכהן נענע בראשו – בטח שבסדר! בטח!

לפעמים, היה כהן אומר – נעליים כאלה לא מוכר לך! לא מתאימות לילד שלך – ניקח אחרות!  וזה הגדיל את האמון בשיפוטו.

האם המבוהלת, אך אסירת התודה, שילמה, והודתה לכהן על שהציל את הילד.

הלכה הביתה, וסיפרה לכל השכנות על המומחה, שלא מוכר נעליים אלא אם הוא רואה איך הילד הולך. מזל, שהגעתי לאחד שלא מוכר סתם נעליים!

לא חלף זמן רב, והשמועה פשטה בכל ירושלים – משכונה לשכונה – לא לקנות סתם נעליים, שאולי יגרמו לילד נזק נורא. יש מקום שמוכרים נעליים ששומרות על הרגליים של הילד מאסון, רחמנא ליצלן!

כמובן, שאימהות, שבריאות ילדיהן יקרה להן – ואין, כידוע, אימהות אחרות – לא חלמו לקנות נעליים אצל אחרים. אימהות עזבו את חנות הנעליים הישנה, ששם קנו הן והוריהן נעלי ילדים, ועברו לחנות של כהן.

בשלב מסוים, גם בעלי חנויות נעליים מתחרות, הביאו את ילדיהם לקנות בחנות הזאת – כי, מי יודע, אולי זה נכון? בריאות קודמת לפרנסה, לא?!

עם הזמן, התחילו חנויות נעליים לילדים, שהתעוררו מההלם הראשון, לדקלם אותו טקסט –  לאמר – אני לא מוכר סתם נעליים, אני רוצה לראות איך הילד הולך!

ברוב המקרים – ולמרות שהמחיר בחנויות אחרות היה יותר זול – זה לא עזר. האימהות לא האמינו לבעלי החנויות האחרות. הן אמרו, הוא, כהן, מסתכל על הילד, איך שהוא הולך, ותייכף, תייכף, מתאים לו נעליים! השני, בקונקורנציה, מסתכל – אבל הוא לא מבין כלום. סתם מסתכל!

יום אחד, אחרי שנים, כהן סגר את החנות, אולי עזב את הארץ. האימהות חזרו לקנות נעליים אצל מתחריו, במחיר סביר.

שמעתי אותן מתגעגעות אליו, ואומרות – האמת, אנשים מבינים כמו כהן, אין כבר היום. אין!

אתה כמובן מחכה לתגובת אבא שלי לעניין. סיפרתי לאבא על החנות, והאיש, והמחירים.

אבא צחק ואמר לי – היה רופא בבגדד, כמו כהן של הנעליים, השם שלו שיח' עבדאללה, רופא הכי טוב. הוא היה לוחש על המכה, והמכה, או המחלה, או הכאב – היה נעלם. גם אלה שנשארו עם הכאב, לא העזו להודות בכך.

פלא. שווה כל מחיר!

לוחשים אחרים, ניסו לחקות אותו, את הרופא הנפלא, אבל לא ידעו את הלחש הנכון.

מה הוא לוחש? מהן מילות הקסם שמרפאות אנשים?

בערוב ימיו, כשתש כוחו, גילה שיח' עבדאללה את סודו.

אתה שואל, וכך גם שאלו אנשים, מהן מילות הלחש של שיח' עבדאללה?

אני אגלה, לך את הלחש.  אומר אותו קודם בערבית. שיח' עבדאללה אמר – טאב-טאב, מה טאב – מה לאזם.

ובתרגום לאחינו מהעדות – אם תבריא – טוב! ואם לא תבריא – אז לא צריך!

אבל – זה לא עבד.

השאלה היא, אמר אבא, לא המילים מה שלוחשים, אלא מי הוא הלוחש.

יא אבני, אמר, אם אתה לא מאמין לרופא, אל תלך לרופא.

ואם אתה לא מאמין למוכר נעליים- יותר טוב תלך יחף!

וסלאמה עליכום!!!

* * *

נעמן כהן

אחמד טיבי והספין התקשורתי

ח"כ ד"ר אחמד טיבי מסיעת רע"מ תע"ל, המייצגת את תנועת "האחים המוסלמים" בכנסת, אוחז באידיאולוגיה איסלמו-נאצית מבית מדרשם של "האחים המוסלמים", אבל, כפוליטיקאי ערמומי הוא רקח ספין תקשורתי כדי לשנות את השיח לקראת הבחירות, משיח חברתי לשיח פוליטי. טיבי ארגן ראיון עם ראש הרשות הפלשתינאית  – אבא של מאזן, בהכתיבו בקפדנות את הסצנריו של הראיון. הכותרת: אבא של מאזן אמר, כי אינו חושב לחזור לצפת, וכי צפת לדידו היא ישראל, ופלסטין היא בגבולות 67'.

העיתונאי כזונה

כעיתונאי מקצועי, חייב היה המראיין אודי סגל, לשאול את אבא של מאזן את השאלות הבאות:

1. האם אתה בעד פתרון שתי המדינות, מדינה יהודית, ומדינה ערבית?

2. האם אתה מוותר על זכות השיבה של הפליטים הערבים וצאצאיהם?

ברור שאבא של מאזן היה עונה בשלילה. הוא הרי אינו מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית – מדינת העם היהודי, מפני שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, והוא אינו מוכן לוותר על זכות השיבה.

אודי סגל לא שאל את השאלות הללו, מפני שאם היה שואל, לא היה מוזמן לרמאללה לקיים את הראיון. אודי סגל חייב היה לדקלם את הטקסט שהכתיב לו אחמד טיבי. אין ספק מבחינת זו יוכל סגל לתפקד היטב כפוליטיקאי.

התעמולה המקיאבליסטית של פעיל השמאל הקיצוני – אהוד אולמרט

מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרק 15) קובע שפוליטיקאי אינו יכול להיות טוב, ישר, ונאמן, (הוא ייפול אם הוא כזה) לכן עליו ליצור לעצמו דימוי שהוא כזה. ככל שישקר טוב יותר, יחשבו שהוא דובר אמת.

כמקיאבליסט מומחה, עט מיד פעיל השמאל הקיצוני אהוד אולמרט על דבריו של אבא של מאזן, ופתח בהתקפה על נתניהו. בעקבות דברי אבא של מאזן, אמר אולמרט, כי "יש עם מי לדבר, ויש על מה לדבר, במטרה לפתור את סכסוך הדמים." "לצערנו," אמר אולמרט, "מאז חילופי השלטון בישראל הוקפא המשא ומתן עם הפלסטינים ונעשה ניסיון להוכיח לציבור בישראל כי 'אין פרטנר' בצד הפלסטיני." במקום זאת, נתניהו נקט "צעדים שיש בהם לחזק את החמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית, ולהחליש את הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס – רשות שדוגלת באי אלימות ובמשא ומתן לשלום."

אולמרט הוסיף שבמשא ומתן שניהל "הוסכם כי שאלת הפליטים תיפתר במסגרת יוזמת השלום הערבית וכי אין בכוונת הפלסטינים לפעול לשינוי אופייה של מדינת ישראל על-ידי חזרה של פליטים לישראל תוך מימוש זכות השיבה."

טעותו של נתניהו

מנהיג מתוחכם היה מעביר מיד את הכדור לצד השני. על נתניהו היה לברך את אבא של מאזן על שוויתר על זכות השיבה, ולהזמין אותו על סמך זה למו"מ מיידי. נתניהו לא ניצל את ההנחתה לעברו וחבל.

מדוע כל הדיון היה מיותר ואין כל טעם במו"מ עם הרשות הפלישתינאית? אבא של מאזן מיהר כמובן מיד להכחיש שהוא ויתר על זכות השיבה, אבל זה לא מנע מרבים אחרים ללכת בעקבות אולמרט ולהתקיף את נתניהו.  צפורה בז'וז'וביץ (ציפי לבני), וגולדה שמיפיצקי (זהבה גלאון) גם הן האשימו מיד את נתניהו בהכשלת השלום. עיתון "הארץ" קרא במאמר המערכת 5.11.12 "כן לעבאס ("מנהיג אמיץ ופרגמטי)." אבל דווקא עיתון "הארץ" הוא שפירסם מיד אחר כך את הנימוק הטוב ביותר מדוע אין כל שחר למו"מ עם ראש הרשות הפלשתינאית, ומדוע לא יכול להיות תוקף כלשהו להסכם עימו. הנה הדברים מפי זוהיר אנדראוס, הערבי-נוצרי, הגזען האנטי יהודי:

"על הישראלים לדעת וגם להפנים, כי עבאס הוא לכל היותר 'ראש המועצה המקומית של המוקטעה הכבושה', דבריו אינם מייצגים את הלוך הרוח בקרב הפלסטינים בגדה, ברצועה, ובתוך מה שקרוי הקו הירוק, וכמובן גם לא את ששת מיליון הפליטים. לכן, מיסטר עבאס, אנא אל תדבר בשמנו. אנחנו מתביישים בך ובעמדותיך. אם יש בך עדיין זיקה כלשהי לעם הפלסטיני, אזור עוז, התפטר והודע על פירוק הרשות, קבלן המשנה של הכיבוש הישראלי. תן לעם להיאבק בדרכים שהוא יבחר כדי להשיג את זכויותיו, המעוגנות בהחלטות האו"ם. גם אם לך לא נמאס, העם מאס בך. קום ולך, די לבושות." (עבאס, נמאסת, "הארץ" 9.11.12):

מר אנדראוס, אנחנו הפנמנו, השאלה אם "עיתון הארץ" וכתביו, הפנימו גם הם?

הטיעון המוזר של אולמרט

מטרתו של אולמרט, בקפצו על הספין מבית מדרשו של טיבי, היתה להשכיח את משפטו הפלילי, ולהציג אותו כדמות פוליטית אחראית, המבינה את המציאות. והנה, בהמשך לערעור הפרקליטות על זיכויו של אולמרט, ובלי קשר ל"מעטפות טלנסקי", עולה התמיהה, האם לאהוד אולמרט יש בכלל הבנה למה שקורה סביבו? 

במשך ארבע שנים נסעו אולמרט ובני משפחתו לחו"ל חינם אין כסף. טענתו במשפט היתה, שהוא לא  ידע על כך דבר. לכן אין מנוס מלשאול את השאלה: האם אדם שאינו יודע שהוא ומשפחתו נוסעים ארבע שנים בחינם, יכול להיות בעל כישורי הבנה מספיקים לתפקד כראש ממשלה, וכי ראש ממשלה לא אמור לדעת ולהבין את מה שקורה סביבו?

* * *

יש לי געגועים לַקְלִיט

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי געגועים לַקְלִיט שֶׁלָך

בלועזית דגדגן

שהוא כמו בן אדם קטן

גמד חצוף

מאונן אותך

ומתאונן

שכל הרכבות עוברות דרכו פנימה

ומשאירות אותו עומד

בחוץ בתחנה

לבד

עזוּב

וַלח –

כך אמר לָך העקב

של מגף הזמש הימני שלָך

כאשר ישבת בקפה

וכופפת אותו בכיסא פנימה

עד אשר נגע

בַּכּוּס

ולא הפסיק לשפשף את הַקְלִיט

הלחוץ שלָך

מבעד מכנסי הג'ינס

בעוד רגלֵך השמאלית פשוטה החוצה

ואת מקלידה

על השולחן למעלה

את הגיגייך

כדי לשלוח לי במייל

את השיר הזה

* * *

תקוה וינשטוק

אולמר הצלם העיוור ובתו גילי

[נוסח מתוקן, עקב שיבושים שחלו בפרסום הנוסח הקודם]

לא הכרתי את דוד אולמר ז"ל שנפטר השנה אך מהסיפורים ששמעתי אודותיו מצטיירת דמות לא רגילה, אפילו מופלאה. אולמר נולד ב-1932 בקרשלדיין, כפר קטן בדרום מזרח הונגריה למשפחה עשירה, בעלת היסטוריה מיוחדת. גרה (Gere), סבו מצד אימו, דור שביעי בכפר, היה יהודי מתבולל ששירת כמפקד הטכני של אוניית הדגל של אוסטרו-הונגריה. על האונייה פיקד האדמירל הורטי, לימים ה"עוצר" של הונגריה, והשניים התיידדו מאוד. הסב נעשה בעל אחוזה גדולה, היו לו שדות, בית מרזח, נפחיה ואף מכון לייבוש צמחי מרפא. סבו מצד אביו היה יהודי שומר מצוות בעל כלבו לכלי בית בעיירה אחרת. המשפחה התגוררה בבית רחב ידיים.

כן, היו גם יהודים שחיו כך. אביו של דוד היה סוחר ממולח, בעל כלבו בכפר שהציע מגוון מוצרים לרבות כלי נשק – לא היה מקובל שיהודי יורשה למכור נשק.

לילד דוד היתה אומנת אוסטרית. יום לאחר האנשלוס ב-1938 הודיעה שהיא נאצית והתפטרה אבל הוא הספיק לרכוש ממנה את השפה הגרמנית. אחרי האנשלוס נסגר בית-הספר היהודי בו למד קצת עברית, ודוד עבר לבית ספר פרוטסטנטי. מילדות גילה כישורים טכניים, ירושה מסבו ומאימו:  על פי דרישת אביה, האם זכתה במכונת תפירה אחרי שהצליחה לפרקה ולהרכיבה. אצל שכן, צלם חובב, עשה צעדים ראשונים  בעולם הצילום.

פרצה מלחמת העולם השנייה. חלק מיהודי הכפר, ביניהם דוד אולמר, אימו, סבו וסבתו גרה – נותרו בחיים הודות לקסטנר, אבל הם היו בשתי הרכבות שלא הצליחו לצאת מהאזור הנאצי והועברו לעבודות כפייה במנזר הקתולי הייליגן קרויץ, לא רחוק מווינה, שם היו עבדים לנזירים במשך יותר משנה. אביו נשלח עוד קודם עם פלוגות העבודה לאוקראינה ומשם נשלח במצעד המוות המפורסם ברגל למחנה הנורא מאוטהאוזן, שם הגיע למצב קרוב למוות ממנו הצילו אותו הצבא האמריקאי והצלב האדום.

ב-1945, בשלהי המלחמה, החליטו עובדי הכפייה שהיו במכלאה עם דוד, אימו, סבו וסבתו לברוח מהמחנה. ידעו שהצבא הסובייטי עומד להגיע והיהודים במחנה יחוסלו לפני כן. באותו זמן חגג דוד במחנה את בר המצווה שלו. עשו לו תפילין מחבלי קשירה והסבתא השיגה לו בגניבה סלק סוכר כמתנה. אף שכמעט לא זכה לאוכל במחנה, היה דוד מאוד חזק. הוא נתן לכל הקבוצה לטפס על "סולם הגנבים" שיצר מידיו, איפשר לכולם לברוח ונשאר אחרון בחדר כשנכנסו לחדר חיילי ה-ס.ס. דוד התחבא מהר מתחת למיטה. כבר היה חושך וחיילי ס.ס. לא הבחינו בו, הפטירו: "החזירים עזבו!" והסתלקו.

הוא מיהר להצטרף למשפחה וכולם ברחו ליערות, הסתתרו ימים אחדים וחזרו הביתה. דוד, אימו סבו וסבתו ניצלו. הם  שבו  לביתם שנבזז במלחמה וחיכו לאות חיים מהאב. חודשים אחרי השחרור חזר גם הוא הביתה. כשיצא ממטהאוזן הוא היה מוזלמן מחוסר הכרה, וחייו ניצלו, כאמור, הודות לצלב האדום.

כשבאו הקומוניסטים האשימו אותו בקפיטליזם – כדי לשרוד גידל תירס, פעולה שנחשבה לאנטי קומוניסטית, מחוץ למסגרת הקולחוז. הסב נאסר וכמעט הוצא להורג. הוא שוחרר אחרי שסבתא שיחדה את השומרים.

המשפחה עברה לבודפשט, דוד הצטרף לקומסומול ובמקביל לשומר הצעיר. כשקמה מדינת ישראל והפעולה הציונית נאסרה בהונגריה, הכריע לצד הציונות וירד למחתרת של השומר הצעיר. הוא הצטרף לקבוצה שברחה – בשוחד... לסלובקיה ומשם, במדי צופים אוסטריים שקיבלו בהשאלה, ניסו לעבור לאוסטריה. הבחורים לא ידעו גרמנית והתחפשו לחרשים אילמים. אולמר וידידו הטוב, שדיברו גרמנית כאילו היתה זו שפת אם, טענו שזו  קבוצה של חרשים אילמים שעברו בטעות את הגבול. כך נכנסו לאוסטריה, עברו – שוב בשוחד – מהצד הקומוניסטי של העיר לצד המערבי. וינה היתה מחולקת כמו ברלין.

לארץ הגיעו באונייה מאיטליה. השנה היתה 1949 והם היו מהעולים ה"לגאליים" הראשונים של המדינה. החבורה הקימה את קיבוץ דביר בנגב.

"אבא היה פקק אנושי," מספרת גילי, בתו היחידה של דוד אולמר. "הוא היה איש חזק, רחב כתפיים – בסיני הרים ג'יפ ששקע בחול." הודות לכושרו הטכני עבד במקצועת רבים – נפחות, זגגות, מסגרות, בנאות, גילוף אמנותי, ונשלח מטעם הקיבוץ ללמוד הנדסת מזון. היה מזכיר חוץ, עבד ברפת ופרה שברה את צלעותיו. היה גם בשלן, "שף". כצלם חובב עוד מנעוריו תיעד בצילום את הקמת הקיבוץ. לפני כן תיעד את הבריחה מהונגריה במצלמה שהבריח. 

באמצע שנות החמישים עזב לתל אביב ועד שהתעוור, בשנת 1972, היה צלם מוביל. צילם  מגוון אירועי תרבות, כולל אופנה. היה הצלם של "הבימה" והסרטים ההוליוודיים שצולמו בארץ ואף  הקים את בית  הספר הראשון לצילום בישראל ואת מגמת הצילום הראשונה בבית ספר תיכון. בלי תעודת בגרות הרצה על צילום באוניברסיטה. הוא היה מהחלוצים שבצלמי העיתונות המספרים סיפור בתמונות והביא המון סקופים בעיתונות.

בין היתר נקלע לעין גב כשטנקים ישראלים נתקעו בשטח הסורי. מבין שמתרחש אירוע גדול, הזעיק את כתב "מעריב", עלה עימו על  סירת מרוץ, רץ לחוף ותוך הסתכנות צילם את המתרחש.

למחרת השריפה בבית "צים" בתל אביב, בטרם כובתה הבערה כליל, צילם את הדוגמנית שעמד לצלם על רקע השריפה בנצלו את המשטרה והסקרנים שהגיעו לכאורה רק לרגל תצוגת דוגמנות. כשסופיה לורן בקרה בארץ זחל מתחת לשולחן כדי לצלם את רגליה כי הן נחשבו ליפות בעולם...

דוד אולמר התחתן עם יעל, חברה בקן הנוער העובד בשכונת בורוכוב, שצורף לקיבוץ יראון, דמות ראויה כשלעצמה.

"בקיבוץ חיפשו מישהו עם בגרות טובה," מספרת יעל אולמר, "ונשלחתי לסמינר 'אורנים' ללמוד הוראה. חזרתי לקיבוץ יראון להקים בית ספר. הכיתה הבכורה מנתה רק חמישה ילדים  וחיפשתי ילדים במעברות שילמדו בבית הספר. מצאנו להם משפחות מאמצות בקיבוץ. אחת הילדות, מעיראק, נשארה בקיבוץ. כשהתקרבו לגיל התיכון נשלחתי שוב לאוניברסיטה. הייתי גם כתבת של עיתון הקיבוץ. כשעיתון "למרחב" ערך תחרות של תכשיטים מחומרי טבע,  שלחתי למערכת תכשיט שעשיתי בליווי הסבר מדויק. דוד קיבל את התכשיט מהמערכת והתבקש לצלם אותו לעיתון, וזאת עוד לפני שנפגשנו בכלל. ערב אחד אחרי הלימודים באוניברסיטה  נפגשתי בבית חברים עם הצלם אולמר. המארח ביקש ממנו לתת לי טרמפ. כך זה התחיל..."

הסוכנות הציעה ליעל  שליחות לדרום אמריקה: להיות מורה בבית ספר יהודי באורגוואי. היא לימדה ודוד צילם. היה לו הסכם עם נתן דונביץ, עורך מוסף 'הארץ'. "תמיד היה נכון להסתכן כדי להביא חומר," אומרת יעל. "סיירנו בכל חופשה, הגענו לשבע מדינות בדרום אמריקה וחקרנו את בני האינקה. למעשה פתחנו את תנועת התרמילאים... פרצה מלחמת ששת הימים, חזרנו לארץ עם אלפי צילומים בשק ריק של סוכר ששוגר כעזרה ליבשת מטעם האו"ם. עם הצילומים הסתובבנו ברחבי ישראל והדרכנו המון תרמילאים לעתיד. דוד הדריך גם חוגי צילום בישובים שהצגנו בהם."

היתה גם אכזבה קשה. "כשחזרתי התברר שאין לי זכויות במשרד החינוך כי לא ביקשתי חופשה ללא תשלום," מספרת אולמר."כקיבוצניקית תמימה לא חשבתי שהסוכנות היהודית וממשלת ישראל הם שני דברים שונים. אחרי שנה אומללה בבית ספר תעשייתי לנוער שנזרק מכל מסגרת, איבדתי את הקול לחלוטין."

למזלה נתקלה במודעה שמחפשים בעלי ניסיון בחינוך קיבוצי לפרויקט חינוכי שבא להוכיח כי תלמידים יכולים להצליח אם יקבלו צ'אנס במסגרת חינוכית טובה. היא ריכזה קשר עם פנימיות ופתוח חומרי למידה מתאימים עבורם והמידע נחקר על ידי הפרופסור שניהל את הפרוייקט. בתפקיד אחר באוניברסיטה, עוד לפני עידן המיחשוב, המציאה שיטה לדעת היכן לומד כל קורס ומה הוא לומד בכל שעה. המידע התקבל מקוביות לגו על בסיס של לוחות בעלי בליטות. צבעי הקוביות וחיבורן בקומות איפשרו לרכז מידע במבט אחד. האוניברסיטה העניקה לה פרס לעובד מצטיין.

ואז זה קרה. אולמר עמד על שולי כביש והמכונית ירדה מהכביש. הטמבון (פגוש) ריסק את רגלו ומיד התעוור. הוא היה בן 40. חודשיים שכב בבית חולים. עמדו לפניו שתי ברירות: להתאבד או להתעשת. אולי היה יכול לצלם בסטודיו אך זה לא נראה לו כאמנות. במהירות  החליט לעשות הסבה מקצועית מוחלטת ולהיות טכנאי קול. מתחום המראות עבר לתחום הצלילים. נעזר במקל נסע ללונדון ללמוד טכנאות קול,  בלי לדעת אנגלית מדוברת – את האנגלית הדרושה לצילום ידע פרפקט.

הוא סיים בהצטיינות, שב לארץ והמשפחה החלה לחסוך על מנת להקים בדירה אולפן הקלטה. את האולפן תיכנן  אולמר עצמו.  אף שלא היה אדריכל וסבל מעיוורון ידע לתכנן כל פרט. האולפן נבנה חדר בתוך חדר, מצופה עד לתקרה בצמר ובזכוכית. הוא עצמו היה גם טכנאי הקול. עם כלב נחייה ("הכלב היה כמו ילדה שנייה במשפחה," מעירה בתו) הלך לבנק, לדואר, לכל מקום. תחילה הקליט עבור ספריית העיוורים, עבר לקלטות הדרכה לשיפור עצמי וללמוד שפות. הכין ל"נתיב" קלטות ללמוד עברית שהארגון הבריח מעבר למסך הברזל. הוא החל לעסוק בהקלטות-סתר לתוכנית כלבוטק בטלוויזיה. עובד מתחזה היה מגיע לאולפן, דוד היה מרכיב על גופו מכשיר סמוי ומלמדו להפעילו. כשהמתחזה היה חוזר לדוד להחזיר את הציוד - הוא העתיק את ההקלטות ממכשיר מקצועי לסטנדרטי לשם השמעה בתוכנית. דוד שמש גם עד מומחה בבית המשפט. הוא אמור היה לבדוק שהקלטה ששימשה כחומר ראייה לא "בושלה",  קלטות הסתר שניקה מהם רעשים נקשרו למשפטים נודעים. הוא עבד שעות רבות במשטרה וזמן כפול עבד בבית כדי לאפשר האזנה להקלטות. מאד אהב את העבודה. היא שימשה תחליף ליצר העיתונאי שלו.

אומר עו"ד יורם שילה, לשעבר מנהל אולפן ההקלטות בבית חינוך עיוורים: "מדוד  למדתי איך להפעיל את האולפן בבית החינוך. בכל בעייה ידעתי שיש לי תמיכה בלתי מוגבלת ממנו. בסיועו יכולתי להקים ספרייה מוקלטת בבית החינוך – מאות ספרים, מאמרים ולקטי עיתונות וכ-500 קוראים. ויעל אולמר  הדריכה  אותי בהקמת המרכזייה הפדגוגית  בבית החינוך."

אולמר נאחז בחיים בכל עוז. בתו זוכרת כי אבא היה יוצא איתה לטייל לים כשהיא בת שלוש או ארבע קשורה לחבל ארוך, שיוכל למשוך אותה מהמים במקרה חירום. כשגדלה נסעו לטיול שורשים. ארבעים שנה לא היה בהונגריה – והוא, העיוור, הדריך אותה בכל הטיול. זיכרונו היה פנומנלי. הוא ידע בע"פ מאתיים מספרי טלפון. כשאשתו הסיעה אותו בחוצות תל אביב ידע תמיד לכוון: "פני שמאלה... כעת ימינה..."

אולמר עסק בהקלטות משנת 1974 עד לרגע שעבר תאונת דרכים שנייה, ביולי 2001 הלך בלווית כלבת הנחייה לתא המכתבים שלו  בסניף הדואר בזמנהוף – ונדרס במעבר החצייה. מאז לא היה מסוגל ללכת באופן עצמאי ולווה על ידי בן משפחה או מטפל. ב-29 ביולי השנה, בגיל שמונים וחצי, אחר חודשיים באיכילוב ובמרכז רפואי רעות, נפטר האיש שהיה אופטימיסט מושבע, מלא אומץ, לא עשה הנחות לעצמו ומעולם לא נואש.

הבת גילי

הקשר של גילי, בת 35, בתם של דוד ויעל אולמר, עם רוסיה – החל כשלמדה אמנות פלסטית בתיכון "תלמה ילין" בגבעתיים. שם התיידדה עם זויה, עולה חדשה שהגיעה לכיתה ישר מאוקראינה. גילי עזרה לה בעברית וזויה פתחה בפניה את עולם הספרים הרוסי ואת תרגומיו לעברית. גילי נתמלאה סקרנות, התחברה עם קבוצה של יוצאי רוסיה ובאה למסיבות שלהם. בסיום התיכון נסעו לטיול בקייב. ברבות הימים זויה צרקסקי התקדמה באמנות והפכה לציירת ופסלת מפורסמת.  

בגיל 20 החליטה גילי לנסוע לרוסיה מטעם פרויקט "עמיתים" – פרויקט משותף לסוכנות היהודית ולג'וינט, שנועד לחזק את הקשר בין קהילות יהודיות בעולם – ולהיות בין היתר מורה לעברית בקהילה. "התנדבנו שם בכל מיני תחומים." הרצתה בעברית קלה על תולדות האמנות בבית ספר יהודי. ממש כשם שאימה יצאה בשעתה מטעם הסוכנות לאורוגואי. פרויקט "עמיתים" נועד לשמונה חודשים. "חזרתי ארצה, עבדתי וחסכתי כסף ואז נסעתי לרוסיה ללמוד רוסית. אספתי קצת כסף לסמסטר אחד," מספרת גילי. היא למדה בסנט-פטרבורג שברוסיה.  בסנט פטרבורג התנדבה למועדון סטודנטים יהודיים "הלל". סטודנט שסיים לימודים בעיצוב בובות ביקר במועדון, ראה שאני מפסלת והציע שאלמד בפקולטה לתיאטרון בובות. הרעיון קסם לגילי והיא נרשמה ל"אקדמיה הממלכתית לאמנויות התיאטרון של סנט-פטרבורג," לחוג לעיצוב ובנייה לתיאטרון בובות. עוד בשליחות באוקראינה הכירה את בן גילה, ארנסט קוזין, בעלה לעתיד. אך רק כשלמדה בסנט פטרבורג הפכו לזוג.

לאריק רקע יחיד במינו. אביו, עיתונאי ועורך עיתונים אוקראיני, התחבר תמיד ליהודים אף שאין שום יהודי במשפחתו. האנטישמיות של החברה שמסביבו ושל רוסיה כולה הציקה לו. הוא חש מעין שליחות לעזור לעם היהודי. בפרסטרויקה בראשית שנות התשעים יסד עיתון יהודי בשם "א" ALEF, שהיה בזמנו העיתון היהודי הגדול ביותר בברית המועצות. בעיתונים אחרים, מאוחר יותר, פירסם סדרת מאמרים שנלחמו באנטישמיות ואף חשף אנשי שלטון שהתחברו לנאצים. יצחק רבין המנוח הכיר אותו והזמינו לכנסי העיתונות הבינלאומיים שאירגן בירושלים והוא התאהב עוד יותר ביהודים ובישראל. כשהוזמן לישראל בשנית לקח עמו את בנו אריק.

"ממש באותם תאריכים שאריק הכיר לראשונה את הארץ אני למדתי להכיר את קייב עיר מולדתו," מספרת גילי. כשחזר לאוקראינה החליט ללמוד עברית ואביו הפנה אותו לבית הספר מטעם משרד החינוך הישראלי, שבו הורתה גילי.  הוא לקח כמה שיעורים בעברית ב"אולפן אלף" – הרמה הראשונה של האולפן. תוך שנתיים-שלוש לימד שירים עבריים  בליווי גיטרה באותו בית ספר. "שנינו לימדנו שם עברית, אני באמצעות תיאטרון בובות לילדים."

אריק סיים ללמוד רפואה באוניברסיטה של דונייצק. הוא כלל לא היה מעוניין ברפואה ושנא כל שיעור אך אביו, ואימו הפסנתרנית,  דחפו אותו לכך. ההורים למדו באותה כיתה בבית הספר וכבר בגיל 14 ידעו כי יינשאו, והחליטו שאם ייוולד להם בן, יהיה רופא. נולד בן וקראו לו ארנסט על שם צ'ה גווארה שהיה רופא, ולמעשה נקרא אריק.

גילי עשתה תואר ראשון בבניית בובות תיאטרון  ותפאורה. עבדה שנתיים וחצי על התואר השני. בסך הכול למדה ברוסיה שש שנים. מתוכן – חצי שנה רוסית, וחמש וחצי שנים על שני התארים.  שנתיים היו היא ואריק בהתכתבות רחוקה. "ואז בשנת 2000 הוא בא לבקר אותי בסט פטרבורג. הוא עבד שנתיים כרופא בדונייצק, מסע של יממה וחצי ברכבת לסנט פטרבורג. כעבור חצי שנה חזר לבקר. באותה שנה נפגע אבא בתאונה השנייה ונקראתי לשוב לארץ והפסדתי סמסטר של למודים." ב-2003, אחרי הכרות של שש שנים וחיים משותפים של שנה – נישאו השניים בנישואין אזרחיים.

גילי ובעלה חזרה ארצה ב-2005. ההורים בנו להם דירת חדר מעל לדירתם. עם שתי חברות פתחה גילי אולמר קוזין סטודיו לעיצוב וייצור בובות, תלבושות ותפאורה לתיאטרון ולקולנוע בשם "מרבה ידיים". שלושה זוגות ידיים עובדים בסטודיו. בובות יפות מבד ספוג, מעיסת נייר, מקלקר, אך לדבריה "אנחנו גרועות בלעמוד על המקח." מאז שבה ארצה מלימודיה בחו"ל היא מלמדת ייצור בובות בסמינר לוינסקי,  במרכז לתיאטרון בובות בחולון ובאופן פרטי. השאלה היתה מה יעשה אריק. "הוא לא רוצה לעבוד כרופא," מספרת רעייתו, "לא רוצה להיות מורה, ללמד אינו אוהב. הוא אוהב לנגן בגיטרה אבל לא עד כדי כך שיתאמן שמונה שעות ביום. עוד ברוסיה הבין ששפות ותרגום הם משאת נפשו. בפטרבורג התמקד אריק בתרגומים מרוסית, אנגלית, ספרדית ואף מעברית, לטלוויזיה ולאנשים פרטיים. באופן מופלא, יום אחרי שהגיעו ארצה, התחיל לתרגם לערוץ הרוסי בטלוויזיה שלנו סרטים באנגלית, ספרדית, אוקראינית וגם עברית. הוא עוסק בשטח הקרוב לליבו, לימד סינית בבתי ספר, שימש עוזר מחקר לפרופסורים לסינית, עבד במכון סרוואנטס ומסיים עתה תואר שני בסינית עתיקה בפקולטה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה של תל אביב. תוך כדי לימוד התחיל לעבוד במכון קונפוציוס.

* * *

סופר נידח

ים של פירות בע"מ ב"גוצ'ה" עסקית בצהריים

המלצרית הבלונדית היפה סתיו לא הפסיקה להחליף לנו מפיות במשך כל שעת הארוחה וגם הביאה קערית מים עם פלח לימון ומטליות קינוח ריחניות ושוב ושוב שאלה אם הכול בסדר ולא חדלה לנקות סביב, וגם את השולחן ממנה למנה.

המסתורית לקחה עסקית שכללה מרק פרי-ים עשיור ומנה של סרטנים מבושלים בסיר שחור גדול + קערית גדולה של צ'יפס טרי עם רוטב, 65 שקלים + 12 שקלים למנה הראשונה ולספרייט. אנחנו לקחנו רק צלחת אובאלית ענקית אחת של פיש & צ'יפס, 55 שקלים + 20 לשליש כוס סטלה מהחבית במסגרת העסקית. ולמנה אחרונה קרם ברולה עם שתי כפיות, 31 שקלים. יחד עם 4 שקלים לאבטחה – 187 שקלים שעליהם הוספנו טיפ של 20 שקלים.

את שתי המנות חיסלה המיסתורית מהר יותר משאנחנו הצלחנו להתגבר על הצלחת הענקית שלנו. פיסות הדג היו מטוגנות היטב אבל הדג עצמו היה רך מדי לטעמנו. אנחנו נזכרים לעיתים בערגה בפיש & צ'יפס באנגליה, שם היה אפשר להחזיק את הפיש בקצהו כמו לביבה גדולה או קרש – והוא פריך ולא יתכופף. הוגש גם לחם שחור טרי מצויין עם חמאה וזיתים אמיתיים, ירוק ושחור. בתחתית הקרם ברולה לא מצאנו את הנקודות השחורות הזערוריות של הווניל, כנהוג, אבל הקרם עצמו היה טעים, ברולה בקליפה למעלה וקר בקרם למטה.

"גוצ'ה פירות ים וכו'", דיזנגוף 171 פינת בן גוריון. פעם זה היה קפה "ורד", בקומה העליונה היתה יושבת, לפני יותר מחמישים שנה, הסופרת היפהפייה רחל איתן וכותבת את "ברקיע החמישי" שלה; שמה גם ריאיינו את בועז עברון ל"אין שאננים בציון";  שמה גם חיכינו לבחורה שאהבנו; ובמרפסת הסגורה למטה, על שדרות קק"ל, היה יושב בשבתות לפני-הצהריים שרגא נצר בראש אנשי "הגוש" שלו ויחד מסדרים את העניינים במפא"י כדי שבן גוריון, הגר מרחק בתים לא רבים בשדרות לכיוון הים, יוכל לישון בשקט.

* * *

אילנה אבן טוב-ישראלי

הקול הפנימי – מסע אישי דרך קריאה וכתיבה  [בהוצאת ספרי "עיתון 77"]

הקול הפנימי הוא ספר "מסע", העוסק בטיפוח הקריאה והכתיבה. המסע נוגע במקורות הכתיבה, ב"מה" שהוא מעבר למילים, המתהווה ומתפתח דרך תהליך של קשב ודיאלוג לצורה מילולית אסתטית. קולה האישי של המחברת נשזר במאֲרג הטקסטים הספרותיים עמם נפגש הקורא. המפגש עם הטקסט, שהוא מרכזי במסע, מאפשר לקורא לחוות ניסיון נפשי צורני ייחודי, שבכוחו לעורר את עולמו הפנימי ואת כלי ביטויו, וליצור גירוי לכתיבה האישית שלו.

כל פרק בספר יוצר דיאלוג עם טקסטים בשירה ובפרוזה בנושא הפרק. בכל פרק יש שפע הצעות לכתיבה, המובאות בסיום הפרק, ומכוונות לכל גיל. הספר מביא תיעוד אותנטי של תהליכי יצירה, המתהווים במפגש, והדגמות מעבודות המשתתפים בו.

הספר מיועד לכותבי שירה ופרוזה ולכל מי שמוכן להתנסות בתהליך הקריאה והכתיבה

כדרך להרחבת המודעות והעשרת אופן התבוננותו. כמו כן הוא מיועד למנחים בכתיבה, למורים לספרות, לאנשי חינוך ולמטפלים באמנות, המבקשים לשלב את הקריאה והכתיבה היצירתית בעבודתם.

הקול הפנימי הוא המשך לספריה הקודמים של המחברת בנושא: המקום הסודי שלי – כתיבה יוצרת עם ילדים [עם עובד], ותנו לי לדבר – כתיבה יצירתית עם נוער יוצא אתיופיה [תג].

אילנה אבן טוב-ישראלי – ילידת תל אביב. בוגרת האוניברסיטה העברית בספרות עברית ואנגלית, מוסמכת אוניברסיטת חיפה בתכניות לימודים והדרכת מורים בחוג לחינוך. מ-1978 מנחה מפגשים בכתיבה יצירתית בבתי ספר בחיפה, במכללת 'אורנים', בשלוחת אוניברסיטת 'לסלי' מבוסטון, בהשתלמויות מורים באוניברסיטת חיפה, ובבית הספר לעובדי חינוך והוראה בחיפה.  הנחתה פרויקט בכתיבה עם נוער יוצא אתיופיה. פרסמה מאמרים בנושא הקריאה והכתיבה בכתבי עת, והרצתה בנושא זה ברחבי הארץ ובאוניברסיטת ניו יורק.

זהו ספרה התשיעי של המחברת. כתיבתה הספרותית נוגעת בכמה תחומים: שירה לילדים, שירה למבוגרים וכתיבה עיונית. זכתה בפרס "זאב" לספרות ילדים, ובפרס יצירה בספרות מטעם קרן תרבות חיפה, בקרן רבינוביץ, קרן עמו"ס ובמענק משרד החינוך.

ספרי עיתון 77  ת"ד 51208 תל אביב, 67137.

הפצה: בית עלים, רחוב קרל נטר 3  תל אביב, 03-5663616

לפרטים: אילנה אבן טוב-ישראל, דוא"ל: ilanatov@gmail.com

 [דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

5. זיווית הבליינית

זיווית אומרת שאף-אחד לא מבין אותה כשהיא אומרת שהחיים הם סידרה של הפסקות משעממות ומיותרות בין בילוי לבילוי. כבר מיום ראשון בבוקר היא חושבת על יום שישי בערב:

אם ירשו לה ללכת ל"דנסיטי", הדיסקוטק בגן-העיר.

אם גם ההורים של החברות שלה ירשו להן ללכת, זאת אומרת – לשכור יחד מונית, כדי להגיע לשם.

אם תהיה לה חולצה מתאימה, כזאת שהקורקבן, זאת אומרת – הטבור, בחוץ, וגם המותניים.

ואם תהיה לה חולצה כזאת – האם ירשו לה לצאת בה או יגידו שזאת חולצה יותר מדי פרובוקטיבית, זאת אומרת – מגרה, ובכלל לא בטוח להסתובב כך בלילה בעיר, כי זה מזמין צרות לבנות צעירות.

*

ביום ראשון בחרו בה לוועד כיתה. מה פתאום? מה היא צריכה את זה? לדאוג למסיבות סוף-שבוע עייפות עם חומוס עייף ופיתות עייפות וחמוצים עייפים וקסטות עייפות ומערכות-הגברה עייפות ושכנים עייפים שרוצים לישון ונקניקיות עייפות שנשארו מל"ג בעומר ובנים עייפים שלא בא להם לרקוד עוד מגן-חובה ובנות עייפות שחושבות כל הזמן שבטח יותר שמח במקום אחר, מה שנכון.

*

אותו יום היה דיון בכיתה. "אני חושבת," הצהירה זיווית, "שהמסיבות בבתים בימי שישי זה כבר לא IN. צריך להחליט שהולכים במאורגן לדיסקוטק."

"זה המוני – "

"וצפוף – "

"את סתם בליינית, זיווית – "

"וזה לא פֵייר. כשהולכים לדיסקוטק אין בזה שום גיבוש חברתי."

זיווית: "מצידי אתם יכולים להתגבש מול הטלוויזיה, כל אחד עם השמרטַפִי שלו או אם בין הפאפי והמאמי שבכלל כבר לא יוצאים מן הבית בגלל הפחד מפני הגנבים או מפני שעוד מעט הם כבר מתגרשים. פֵחְסְס... חיים של לטאות... של לוּזֶרִים... של לִיַזארְדִים..."

היא מדברת, וכפות-רגליה תחת השולחן, מרקדות.

*

למחרת, ביום שני, התפטרה זיווית מוועד הכיתה ושיכנעה את ערה, אלה וניבה לעבוד על ההורים שלהן לקראת יום שישי.

*

ביום שלישי נפגשו, בשיעור התעמלות נשים נגד בריחת הסידן מן העצמות, האימהות של ערה, אלה, זיווית וניבה. הן הִשוו לחצים מבית, החליטו הפעם לעשות חזית אחת – ולעבוד על הבנות שלהן שלא תלכנה לדיסקוטק ביום שישי. זה רחוק מדי, יקר, מסוכן ומאוחר.

*

ביום רביעי לא לקחה זיווית את הסנדוויץ' לבית-הספר. כשחזרה אמרה לה אימה: "שוב שכחת? את לגמרי טוּשׁ-טוּשׁ בבוקר!"

"לא שכחתי."

"שבי ותאכלי."

"אני כבר לא צריכה לאכול. בשביל מה? מלשבת בבית לא מוציאים קלוריות."

ריקדדה עד לחדרה ונטרקה שם בהסתגרות מחאה.

*

ביום חמישי: "שוב לא לקחת את הסנדוויץ'?"

"אני בכלל לא רעבה. איך את אומרת, אימא, שקוראים לזה? אני חושבת שנהייתי אַנוֹרֶקְסִית נֶרְזוֹזִית."

"נֶרווֹזִית?!"

"שיהיה."

"את לא עושה עליי רושם."

*

בצהרי יום שישי, אחרי צום של יומיים וחצי (מחוץ לפלאפל בהפסקה ובחזרה מבית הספר) נכנעה אימה של זיווית. מיד היו שלושה טלפונים לערה, לאלה ולניבה, ואחרי שנפרץ הסכר, גם האימהות שלהן נכנעו.

*

בליל שישי, בעשר ושלושים, שפכה המונית את ארבעתן בכניסה לגן-העיר. החולצה הלבנה של זיווית היתה בסדר גמור, שבעה סנטימטר גבוה מהחצאית, מגלה בטן שחומה ורזה. את שערותיה אספה בכיסוי-בד תימני רקום שקיבלה מתנה מסבתהּ, צבעוני ומקורי מאוד. רק נעליים לקחה ספורט פשוטות, אף אחת לא הולכת על עקבים, למרות שזה הרבה יותר יפה.

קנו כרטיסים. היו איזה מאה ילדים בחוץ ומאה מחכים להיכנס ל"דנסיטי". רעש, אבל בלי סיגריות. בלי סכינים, ואנשי הביטחון של גן-העיר מסתובבים בשטח. הארבע עמדו בתור. פספוס אחד עם קשקשים בשערות נתקע בזיווית מלפנים, בקושי מגיע לה לחזה.

נכנסו. היו איזה מאתיים באולם. מוסיקה רועשת, אורות, חשוך, צפוף, מקום משגע, הכול כמו שצריך. תק, תק-תק, תק – – – תק, תק-תק, תק – – –

מתפתלים. קופצים. נעשה חם, וזיווית, שהרגישה קצת סחרחורת מימי הצום, החליטה לצאת להתאוורר. עמדה בתור עם עוד איזה מאה. הגישה יד ימין ביציאה שהסדרן יסמן עליה x בעט פוספור, כמו שמסמנים כבשים לגז, שתוכל להיכנס בחזרה.

עכשיו היו איזה מאתיים בתור בחוץ ושלוש מאות בפנים, וכל האיזור היה מפוצץ. מי לא היה שם? – מה לא היה שם? קיוסק. ואת הקולה כבר גמרה קודם בפנים, כי לא מרשים לצאת עם הכוס החוצה. עמדה בתור להיכנס. שמה את גב יד ימין תחת המנורה בכניסה, שהסדרן יראה את ה-x. רקדה קצת. תק, תק-תק, תק – – –

חם וצפוף, ממש סחרחורת, היו איזה חמש מאות בפנים, ופחדה שלא יספיק לה הכסף לעוד שתייה. עמדה שוב בתור לצאת, פספוס אחד עם פצעי בגרות, ג'ינג'י, נדחק לה מאחורנית, האף שלו הגיע למותניים שלה. סימנו לה x על ה-x. עכשיו היו איזה שלוש מאות בתור להיכנס, מאתיים בתור לצאת, ועד שש מאות מסתובבים בחוץ ומזמזמים כמו כוורת של דבורים.

זיווית התאוששה, עמדה וריקדדה כל הזמן וגם רצתה לחזור פנימה פעם שנייה, אבל ערה, אלה וניבה קיבלו מצב-רוח, לכן פילסו ארבעתן דרך נגד הזרם בין שמונה מאות אחרים, לקחו בשארית הכסף שלהן מונית וחזרו הביתה.

*

הערה: הדיסקוטק "דנסיטי" בגן-העיר, שנוסד על חללה של מסעדת מזון-מהיר גדולה, נסגר כבר לפני שנים רבות, ולאחר גלגולים שעבר המקום, בקומת הקרקע של "גן העיר" בתל-אביב, נמצא שם היום הסניף הגדול של רשת "עדן טבע מארקט". בשעתו, לפני כתיבת הסיפור, ירדנו בגפנו בליל שישי לדיסקוטק וזכינו לחותמת על כף ידנו וגם לחוש מקרוב התלהבות קופצנית מאוד של נערות מתבגרות המבליטות את דדיהן הקטנים.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו אלה, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה שהרי אין מדובר בסופר קאנוני, מאלה ששמם בלבד מוכר כל טקסט "חשוב" ומשעמם.

* * *

רחל. משוררת.

מופע ספרות ושירה מיצירת רחל.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: ענת עצמון, דורית פרקש, האחים צנחני, איציק גבאי, הילה די קאסטרו, ד"ר אורי מילשטיין ועוד

"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה", כתבה רחל. מה שהיא סיפרה "רק על עצמה" הפך לביטוי של דורות שלמים. בארבעים שנות חייה הקצרים יצרה רחל שירה שהיא חלק מחיי כל ישראלי. בעברית שלה, הצלולה מרוב פשטות, קסמה לזמרים ורבים משיריה הולחנו. בהם: "ואולי לא היו הדברים מעולם", "שם הרי גולן", "לא שרתי לך ארצי", "קטן הוא ודל הוא חדרי" ועוד.

בחייה הקצרים ידעה אהבה ללא מענה, ונתקלה ביחס קשוח מצד החלוצים בישראל. מתוך צערה נולדו שירים בלתי נשכחים כמו: "התשמע קולי", "גן נעול", "פגישה חצי פגישה", "לך ועליך" "בגני נטעתיך" ועוד רבים.

במופע יגישו זמרים ושחקנים טעימות מיצירתה ויועלה סיפור חייה המרתק.

תיאטרון צוותא, אבן גבירול 30, תל אביב

יום שלישי, כ' בכסלו תשע"ג, 4-12-2012, בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא טלפון 03-6950156

(מחיר הכרטיס: 90 ₪ למקבלי הודעה זו בהנחה מיוחדת: 50 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד 708)

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק י"ט.

נחום, קום התגייס לגדוד העברי! 

ב-1917, לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים, חזרתי ל"בצלאל", כי חידשו את הלימודים. הייתי כבן תשע-עשרה. התעורר עניין הגיוס לגדוד העברי. ב"בצלאל" היתה אווירה קשה מאוד נגד הצבאיות, אווירה טולסטויאנית. כנגד המתנדבים טענו שהם מוקסמים מן הצבא הבריטי ורוצים לחקות את הבריטים. המתנגדים אמרו שהם חפצים בסוציאליזם אמיתי, שאינו נזקק למיליטאריזם. ואילו מצד הסמינריסטים, תלמידי בית המדרש למורים, שהתגוררו בשכונת זכרון-משה, הרגשנו יחס של בוז כלפינו, ה"בצלאלים", משום שראו בנו מתנכרים לרעיון הגדוד העברי.

מתל-אביב לירושלים שלחו את מנהיגי הפועלים כדי שיעשו תעמולה להתגייסות לגדודים העבריים. נתקיימו מפגשים בבית-ספר למל ובסמינר למורים. יצחק בן-צבי, אשר העיד על עצמו שהוא אנטי-מיליטאריסט, אמר כי יצירת הגדוד העברי היא מומנט לאומי שיכול להעלות אותנו מן השפל של שנות גלותנו.

האולם היה תמיד מלא מפה לפה. ישבנו על הספסלים והרצפה, עמדנו בדלתות, כי האולם היה צר מהכיל את כולנו. זכור לי נאום אחד של זלמן רובשוב [לימים שז"ר]. הוא דיבר בפאתוס עצום, בהרמת ידיים, המעיל מתנפנף משני צדדיו, המשקפיים קופצים על פניו מרוב התרגשות, והנאומים שלו היו ארוכים, מלאי פאתוס, בעברית טובה שהורגש בה האקצנט הרוסי.

לידו עמדה אשתו, רחל כצנלסון, והיתה במגע בכתפו משתדלת להרגיע אותו, כדי שיֵרד לטונים יותר נמוכים. הוא היה זורק מבט לעברה, ידיו עוד נשארו באוויר, ומיד היה ממשיך בפאתוס העצום, המלהיב, אשר כמוהו לא שמעתי עד לאותה שעה. בעיניי היה פרוטוטיפ של נביא. לא כל כך בהגיון כמו ברגש ובהתלהבות הכובשים את הלב. חשבתי לעצמי – הושע היה מדבר כך.

פתאום נשארו ידיו תלויות באוויר, וכאילו חדל לנשום. רק עיניו מביטות לצדדים מתוך רצון עצום לשכנע את הזולת. רחל העמידה לו כיסא מתחת לברכיו, והוא התיישב, עטף את עיניו בכף-ידו, דמם כמה רגעים, קם, התיישר, והמשיך לנאום, ועתה היה קולו בדרגה נמוכה יותר.

קהל הצופים עמד כמוקסם וחיכה להמשך נאומו, אשר הפעם נבע לא ברוב ריגשה כי אם  מתוך שיכנוע הגיוני ונבון. עלינו להתנדב לגדוד העברי למרות שכולנו איננו מיליטאריסטים.

אני עמדתי קרוב אל גבו כשהוא הפסיק את נאומו, והשתדלתי לנתח את דמותו של אדם זה. לראשונה בחיי נפגשתי במשהו שנמתן לנואם צביון כמי שנלחץ להגיד נבואות.

באותו לילה שכבתי לישון עם אחד מחבריי, תלמיד "בצלאל" בשם רוזוב, שלימים נסע לאמריקה ונישאר שם. תמיד ישנו שניים-שניים במיטה. ופתאום נוכחתי לדעת שלמרות נשימתו השקטה, חברי אינו ישן. בהנעת שפתיים איטית אמר לי:

"הנאום הזה! אני מחר מתנדב."

אמרתי לו: "אחי ואני כבר התנדבנו. עוד לפני הנאום."

בגדוד העברי מעטים היו זוגות האחים. בין המעטים האלה היו אחי יעקב ואני.

מיספר גדול של תלמידים התנדבו לגדוד לאחר הנאום הזה, והפרופיסור שץ הבין שבית-הספר לציור "בצלאל" צריך עתה להיסגר ולחכות לגמר המלחמה. הוא ניסה לשכנע אותנו, שאמנים צריכים לעמוד מחוץ לצבאיות, שהם נולדו להיות דבּרים באמנותם ולא פעילים בנשקם, ואולם כמעט כל התלמידים מ"בצלאל" התנדבו לגדוד העברי, ובית-הספר התרוקן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חברת דגמ"ח [דיכוי גברות מחפשות חטאים] מציעה שירותיה לפוליטיקאים ולמועמדים למשרות ציבוריות בחקירות לעומק של הנשים שאותן פגשו/נטשו בחייהם ושהן חיות עדיין ועלולות להפלילם, ודגמ"ח מציעה גם את חיסולן השקט של אלה שקרוב לוודאי שתפללנה אותם, לחסל עוד בטרם עוררה עדותן עניין בציבור.

* מה שלום מובאראכ? השלום עם מצרים מת במסגרת החגיגות לכהונה השנייה של אובמה.

* "הרב ריק ג'ייקובס, שהחל לשמש כמנהיג הרפורמים לפני חצי שנה, טוען שהמחלוקות בענייני דת ומדינה, בהם מאסרה של יו"ר ארגון נשות הכותל, ענת הופמן, שנעצרה לאחר שהתעטפה בטלית ושרה ברחבת הכותל, גורמות לכך ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם." ["הארץ" באינטרנט, 13.11]

הוא צודק במאה אחוז. הגיע הזמן שיהדות העולם, בייחוד יהדות ארה"ב, תתנה כל סיועה ותמיכה בישראל בשיחרור המדינה מהשיעבוד לאורתודוקסיה הישראלית, שבחלקה היא גם  פאראזיטית ומושחתת, כמו במונופול הכשרות שהוא אחת הסיבות העיקריות ליוקר מוצרי המזון בישראל, וכן כספי התמיכה בישיבות הניתנים לפי תעשייה של זיופים, שלא לדבר על כל שאר הנושאים הקבועים שאינם מאפשרים ליהודים חופש דת בישראל.

* בהמשך לדברינו על המו"ל ירון גולן ז"ל בגיליון שעבר ברצוננו להעיר שהכמות הגדולה של הכותרים שהוציא לאור על חשבונו לסופרים שידעו את הפרטצ'יות שלו, רק מעידה על המצב הקשה של הסופרים בישראל, שרובם מממנים את הדפסת ספריהם, וחלקם נופלים בפח של מו"לים לא מקצועיים!

כותב לנו אחד הסופרים, שחרף האיכות הגבוהה של כתיבתו לא זכה להיחשב אצלנו סופר "חשוב": "באשר לירון גולן ז"ל – הוא באמת היה רשלן כרוני, וכל ספר שהוצאתי אצלו גרם לי למפח נפש, אבל הוא היה המו"ל היחיד שהיה מוכן להוציא ספרים שלי על חשבונו – ספרים שלא היה להם סיכוי גדול להימכר בשוק."

* הפתגם  הבידואי אומר: "חיכיתי ארבעים שנה לנקמה ואמרתי מוקדם מדי." שואפות הנקם הישראליות אומרות: "חיכיתי שלושים ותשע שנים לנקום בו, והייתי מחכה עוד שלושים ותשע שנים – לולא בדיוק עכשיו הוא נכנס לפוליטיקה בעיתוי המוצלח ביותר מבחינתי כדי להרוס אותו! כן, כך אני גם מחנכת את הנכדות שלי! – בגלל הצלקות שזוכר עד היום הכּוּס שלי!"

* כל מי שהחזיקה בידיה פעם זין של פוליטיקאי חשוב, ובייחוד בביצים, כאילו החזיקה את גורל המדינה בידיה.

* ראש הממשלה הבאה שלי יחימוביץ תזמין את העיתונאית אילנה דיין להיות שר הביטחון בממשלתה וזאת כדי לקרב מהר ככל האפשר את מדינת ישראל אלי תהום.

* ראש הממשלה הבאה שלי יחימוביץ תצייר בסתיו בפני עצרת או"ם את הפצצה החברתית של ישראל ואת נקודת האל-חזור של עוצמת הסוציאל-דמוקראטיה בארץ –  שהיא הנושא הישראלי וגם האיזורי החשוב ביותר לעתיד העולם. שלי גם תשתדל לרסן את ההעוויות הלא-נעימות של פניה בשעה שהיא מדברת, מפני שהן כאילו לועגות לה-עצמה.

* עכשיו זה ברור שהסירחון המתפשט והולך בפרשת פטראוס-ברודוול נובע מפעולותיה הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים, והיעדר הסכם שלום, באשמתה – והן שחתרו תחת המוראל של חיילי וחיילות ארה"ב המיוחמים שהיו תחת פיקודו, והִקשו עליו שלא לנהל רומאנים מן הצד בלילות הארוכים שבהם כיבה את הנייד שלו והיה לו חופש מאשתו אבל לעשות ביד היה מתחת לכבודו הגנרלי!"

וישנן בפרשה גם שתי ערביות אמריקאיות יפהפיות: ג'ייל קלי ואחותה התאומה, שתיהן ממשפחת מהגרים מלבנון, וקרוב לוודאי שהן נשלחו על ידי המוסד הישראלי כי להפיל בפח גנרלים אמריקאיים חרמניים!

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,445 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל