הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 786

17 שנים לרצח רבין

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בחשון תשע"ג, 1 בנובמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אין מציאות אחרת. // ...עוד נתגעגע לרבין. // ...הפגישה עם רבין. // ...עקדת יצחק. // ...רקוויאם לרבין. // יוסי גמזו: שְבַע עֶשְׂרֵה שָנָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק רַבִּין. // אלישע פורת: 1. דו"ח אגרנט לא ישיב לתחייה אף נופל. 2. תַכְריכֵי נְיָיר. // עמוס גלבוע: חטא היוהרה. // יצחק אוורבוך-אורפז: אנטשל. [הסיפור נדפס לראשונה במוסף "דבר" לערב ראש השנה תשנ"ו, 24.9.95, ולא נכלל עד כה בשום ספר של יצחק אוורבך-אורפז]. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ו'). 2. בחירות בצל ההסלמה (ו/או להיפך). // מ. גנן: "ספר הזיכרון לעזה צבי". // יהודה דרורי: להתווכח עם רבין? // יוסי שדה: גנב עם רישיון. // משה גרנות: עבודה קשה, על ספרו של מייקל אונדאטיה "הפצוע האנגלי". // תקוה וינשטוק: 1. בית התנ"ך. 2. צמח החודש: אשל הפרקים. // רביבה בן זאב: כל דיכפין וכל דיצריך ייתי ויתפקד. // אלי מייזליש: שוד הפוליטיקה בידי עיתונאים. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! – 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. 3. דפי כוכבא. // אילן שחורי: מסע הצלב בדרכי שלום של הקיסר וילהלם השני בארץ-ישראל, השבוע לפני 114 שנים. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ט"ו. צמיחת ה"בצלאלים". // אודי מנור: סליחה, "טעינו"? // איזו התאמת צבעים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

אין מציאות אחרת

 

[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 1995]

[נדפס במלואו, עם הסיפא, בשם "לתמוך ברבין במאה אחוז" ב"דבר", 8 בפברואר 1995]

 

אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.

עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאיסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.

טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המישטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.

מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.

זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.

 [חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדיעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.]

 

* * *

 

בתגובה על פירסום דבריי ב"ידיעות אחרונות" קיבלתי מכתב פלסתר ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך", עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח מכתב זה מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים, אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטירור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דימוקראטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של ידידי הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.

 

 

 

* * *

עוד נתגעגע לרבין

[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995]

 

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

 

 

*

בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.

 

 

* * *

הפגישה עם רבין

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

 

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

 

                                         אהוד בן עזר

 

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטמפפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכל כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.

 

[פרק מתוך היומן, יולי 1995]

 

 

 

* * *

"קיבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, נכדו של שלמה טנאי, 25 ביולי 1995]

 

 

 

* * *

עקדת יצחק

[נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995, וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]

ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כניראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.

ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההווייה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.

 

 

תל-אביב                                                                                                        אהוד בן עזר

 

   

       * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

נכתב 29 בנובמבר 1995

 

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

 

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

 

הרקוויאם נדחה מפרסום בכל הבמות העיתונאיות והספרותיות בישראל, ולכן הודפס לראשונה רק בספר השירים של אהוד בן עזר, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" בהוצאת אסטרולוג, 2005.

 

 

* * *

יוסי גמזו

שְבַע עֶשְׂרֵה שָנָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק רַבִּין

 

בִּתְחִלַּת הַשָּבוּע צִיְּנוּ כָּאן אַלְפֵי אֶזְרָחִים אֶת חֶרְפַּת רֶצַח רַבִּין

וּכְּכָל הָעוֹמְדִים כָּל שָנָה וְשָנָה לְזִכְרוֹ בַּכִּכָּר הַקְּרוּיָה

כְּבָר שְבַע עֶשְׂרֵה שָנָה עַל שְמוֹ עוֹלָה תְחוּשָה מָרָה בִּי

כִּי הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶבְּלִי הֶפְסֵק כַּיּוֹם שְרוּיָה

בְּאַלִּימוּת פְּרוּעָה, אִם בְּמֶרְחַץ-דָּמִים פָטָאלִי

בְּכָל כְּבִישֵי אַרְצֵנוּ בָּם לַמָּוֶת יֵש שִלְטוֹן

אוֹ בִּרְצִיחַת נָשִים יוֹמִית בִּידֵי בֶּן-זוּג בְּרוּטָאלִי

אוֹ בִּסְגִירוֹת חֶשְבּוֹן בֵּין שְלַל כְּנֻפְיוֹת עוֹלָם תַּחְתּוֹן

אוֹ בִּדְקִירוֹת שִגְרָתִיּוֹת בַּפַּאבִּים שֶכָּל לַיְלָה

גוֹבֶה בָּהֶן הַאַלְכּוֹהוֹל שֶבּוֹ דוֹפְקִים כָּאן רֹאש

אֶת מַס-הַטֶּבַח בְּאֻמָּה סוּמָה זוֹ שֶלֹּא דַי לָהּ

בִּגְרָאד יָרוּי מֵעַזָּה אוֹ בְּפִגּוּעִים בְּיוֹ"ש –

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת, שֶבָּהּ מִפְלַס-הַקֶּטֶל קְרִיטִי

וְרַף-זִילוּת-חַיֵּי-אֱנוֹש בְּכָל פִּנָּה נִכָּר

גַּם בַּמִּישוֹר הַחֶבְרָתִי וְלֹא רַק בַּפּוֹלִיטִי

כְּלוּם לֹא לָמְדָה מֵאָז אוֹתוֹ הָרֶצַח בַּכִּכָּר.

 

כִּי בְּלִי בִּעוּר הָאַלִּימוּת בְּעֹז שֶיְּפַצֵּחַ

אֶת חֹק הַגּ'וּנְגֶּל הַמַּרְחִיב יוֹם-יוֹם אֶת מְמַדָּיו,

בְּלִי הַצֵּרוּף הַבִּלְעָדִי הַזֶּה, הַמְּנַצֵּחַ

שֶבּוֹ לִבּוֹ וְגַם מוֹחוֹ שֶל עַם חוֹבְרִים יַחְדָּיו

לְהֵחָלְצוּת-חֵרוּם מוּל כָּל הִתְקַרְנְפוּת נוֹסֶפֶת

בָּהּ אֵין לוֹ לָאֶזְרָח יוֹתֵר כָּל בִּטָּחוֹן אִישִי

בַּבַּיִת וּבָרְחוֹב לְמוּל עֵינֵינוּ כָּאן נֶחְשֶׂפֶת

קְרִיסַת חֲלוֹם כֻּלָּנוּ עַל חֶבְרָה שֶל עַם חָפְשִי,

חָפְשִי מֵחֲרָדָה שֶכְּמוֹ בְּכָל אֶזְרָח מַתְרָה בִּי

שֶאִם חָלִילָה לֹא נָקוּם בַּזְּמַן וְנִתְעוֹרֵר

לְהַסָּקַת הַלֶּקַח הֶעָמֹק שֶל רֶצַח רַבִּין –

בִּמְקוֹם לִהְיוֹת אֻמָּה אַחַת נַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר

מֵחֹסֶר חֹסֶן לְאֻמִּי וְהֵעָדֵר כָּל כּוֹחַ

לְהִתְעַמֵּת עִם שֶפַע אֶתְגָּרָיו שֶל הֶעָתִיד

וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר לָנוּ בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק הַהִיא, שֶצִּיּוּנָהּ מַפְקִיד

אֶת מוֹרַשְתּוֹ, שֶתְּקֵפוּתָהּ כַּיּוֹם כָּל-כָּךְ מוּכַחַת

כָּעֵת, כְּשֶנִּשְלָמוֹת כָּאן שְבַע עֶשְׂרֵה שְנוֹת-בִּלְעָדָיו

לְמַצְדִּיקֵי דַּרְכּוֹ וּלְמִתְנַגְּדֵיהֶם גַּם יַחַד

אִם חֲפֵצֵי חַיִּים אֲנַחְנוּ וְחַיִּים יַחְדָּיו. 

 

 

 

* * *

אלישע פורת

דו"ח אגרנט לא ישיב לתחייה אף נופל

במלאת עשרים שנה למלחמה הארורה ההיא, בשנת 1993, כתבתי את שיר הזיכרון "תכריכי נייר". כתבתי אותו לזכרו של חבר, שעיה כהן ז"ל, איש גבת, שנפל עם חבריו במרומי תל חזיקה שברמת הגולן. דו"ח אגרנט היה אז חסוי ונסתר לחלוטין, ואיים כפצצה מתקתקת, להתפוצץ בפניהם של האשמים האמיתיים במלחמה. סברנו בטעות שכל הסודות חבויים בו, שיהיה בו איזשהו הסבר, אפילו רחוק ומאולץ, למה הוקרבו אלפי הנופלים. שתהיה איזו תקווה שלא יישנו עוד מלחמות ארורות כאלה.

האבסורד המכאיב הזה, שבו דפים קרים מנייר, חסויים וסודיים, אמורים לכסות את זכר הנופלים, כתכריכים של נייר – כיוון את ידי הכותבת בשעת כתיבת השיר.

חשבתי אז על הצער הכבד של האימהות, איך בלילות הקור של החורפים שעברו מאז 1973, לא הספיקו הדפים אפילו לכסות באורח מדומה לחלוטין, את יקיריהן שנפלו. חשבתי אז על התקווה שמפכה בלבבות של הגנרלים והמדינאים, שמא יחלץ אותם הדו"ח הנוראי הזה, מחרפת הדורות שעטו בשל המלחמה. וחשבתי גם על חוסר התקווה ואובדן האמונה של משפחות הנופלים.

והנה לאחרונה שוב הושלך הדו"ח המאיים הזה לפתחנו. שוב הוא משתולל בראש חוצות. הפעם, כביכול, ללא המסתורין ללא הסודות וללא החסייה. כביכול חשיפתו יש בה כדי לחיות את המתים. אני קורא בשיר, ואני מרגיש איך הדו"ח הזה, הסמל של רשעות מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה, איך הוא ממש רודף אחריי.

רודף אחרינו כציבור, רודף אחרינו כמי שמנסים להשתחרר מהלם הקרב הממושך, שנפלנו אז אל תוכו. כאילו לא חלפו מאז 40 שנה. כאילו לא נכתבו מאות ספרים אלפי שירים עשרות רומנים – שבכולם ניסו כותביהם להשכיח את כאבם ולהשכיך אותו, ולא עלה בידם וגם לא יעלה בידם. כי דו"ח אגרנט החסוי, אפילו שנפתח לאחרונה, באיחור טראגי, לא ישיב לחיים אפילו נופל אחד מקהל נופלי מלחמת יום הכיפורים.

יהא השיר הזה נר לזכרם של אלה, שקצר כוח דפי הדו"ח מלהביא נחמה לאוהביהם.

 

 

* * *

אלישע פורת

תַכְריכֵי נְיָיר

לזכר שעיה כהן

 

עֶשְׂרִים שָׁנָה חָלְפוּ

מִלֵיל הַמַּאֲרָב הָהוּא

שֶׁלֹא נָפַל לְתוֹךְ הַשִּׁכְחָה.

בַּמִּדְרוֹן הַקִּדְמִי שֶׁל הַתֵּל

נָחַת עֲרָפֶל שֶׁל מָוֶת

שֶׁנָסֹג לְאִטּוֹ עִם אוֹר רִאשׁוֹן.

הֵם יָרְדוּ מֵהַזַּחְלָ"ם רַק לְרֶגַע:

לְהַשְׁתִּין;

וְלִפְתֹחַ קֻפְסַת שִׁמּוּרִים.

נָכוֹן,הֵם טָעוּ, אֲבָל

יוֹתֵר מִדַּי שָׁעוֹת הֵם לָחֲמוּ

וְרַגְלֵיהֶם רוּתְכוּ לְרִצְפַּת הַפְּלָדָה.

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

אֲנִי רוֹכֵן עֲלֵיהֶם

וְעוֹטֵף אוֹתָם בַּדַּפִּים

הָרַחוּמִים וְחַנּוּנִים,

שֶׁאֲנִי עוֹקֵר וְתוֹלֵשׁ

מִדוּ"חַ אַגְרַנַט הָחָסוּי.

 

סתיו 1993

 

* * *

עמוס גלבוע

חטא היוהרה

לפני  כעשרים שנה קמו אצלנו "היסטוריונים חדשים", שערערו על חלק ניכר מ"הנראטיב" הציוני, וקיבלו חלק ניכר מה"נראטיב" הפלסטיני-ערבי. טיעונם המרכזי היה – אנחנו מסתמכים על חומר ארכיוני שהיה חסוי. אנחנו ההיסטוריונים האמיתיים! בחלוף שנים, אחד מהם איזן ותיקן את מחקריו, והיו אחרים שעזבו את הארץ והצטרפו לשונאי ישראל והציונות.

נדמה לי שלאחרונה קמים לנו "היסטוריונים חדשים" בהקשר למלחמת יום הכיפורים. האחרון שבהם הוא ד"ר יגאל קיפניס, שסיפרו "1973 – הדרך למלחמה", הפך על-ידי חלק מהתקשורת לאורים ותומים חדשים.  הספר מנחיל לקורא את הדברים הבאים: בפברואר 1973 יצא סאדאת ביוזמת שלום מדהימה וחשאית בתיווכו של קיסינג'ר, אז שר החוץ האמריקאי;  גולדה מאיר ודיין, שניהלו את המו"מ החשאי הזה, דחו את היוזמה המצרית, ובכך הביאו עלינו את מלחמת יום הכיפורים; השניים  הנבזים הללו  הסתירו את דבר השיחות הללו מצמרת צה"ל ומראשי קהילת המודיעין; קיסינג'ר גם ביקש מדיין שאם הערבים יתקפו את ישראל, אז בשעתיים הראשונות של התקיפה צה"ל לא יעשה כלום! אילו ראש אמ"ן, אלי זעירא, היה יודע על השיחות החשאיות, לבטח הוא היה מעריך שהמלחמה בשער; ובכלל אלי זעירא היה "בסדר", הפעיל את "המקורות המיוחדים", ואילו אשראף מרואן אכן היה סוכן כפול, ועוד כהנה דברים שליליים עליו.

ההיסטוריון הפרופסור אורי בר יוסף כתב ביקורת מנומקת קשה על הספר, וכמה אנשי מודיעין עמדו על הטעויות שבו. בתגובה יצא קיפניס בביקורת חריפה ביותר על "הביקורת", וטען  שהוא יודע יותר טוב מכולם מה קרה, כי הוא מסתמך על חומר ארכיוני ייחודי, שהוא היסטוריון אמיתי חדש, שבר יוסף הוא היסטוריון ישן שאינו מבין במידע החדש.

מכיוון שאני קצת בקיא במודיעין, אני רוצה לעמוד בתחומו על שתי נקודות עקרוניות. הראשונה היא הזהירות והספקנות המחקרית. חומר ארכיוני הוא דבר מעולה, אבל חייבים תמיד לזכור כמה דברים יסודיים. ראשית המידע "אינו מדבר  תמיד בעד עצמו." הוא נתון תמיד לפרשנות, לסילוף ולעיוות. דוגמא חיה לכך ראו  לאחרונה קוראי העיתון בכתבה של בן דרור ימיני כיצד עיתון "הארץ" לוקח עובדות של סקר ונותן להם פרשנות מעוותת המתאימה לתפיסת עולמו.

שנית, מול כל מידע התואם את תפיסת הכותב, נמצא מידע הסותר אותו, או שמעלה תפיסה אחרת. המחקר האובייקטיבי חייב להתמודד עם כל סוגי המידע.

שלישית, גם למידע  אמין ביותר, שלכאורה מדבר בעד עצמו, יש תוחלת חיים קצרה ביותר, ופעמים הוא בכלל מתברר כבלון ניסוי. כל כתב פוליטי "מתחיל" מכיר את התופעה הזאת, כאשר ה"סקופ" שלו מתברר במהרה כקשקוש.

רביעית, חייבים להפנים שגם כשנדמה לנו שכל המידע בידינו, הרי לאמיתו של דבר יש בידינו רק מזער ממנו.

 אבל, אחד מהדברים החמורים ביותר בעיניי הוא שכותב הספר, כמו אחרים, קובע קביעות אולטימטיביות בנושא אשראף מרואן, בלי שראה במו עיניו את הדיווחים הרבים שלו! הוא לבטח קרא מה שאחרים כתבו, כאשר גם הללו לא ראו כלום! זה מחקר רציני?

והנקודה השנייה היא היהירות והשחצנות של "אני ואפסי עוד" . לומר ליוסי לנגוצקי  שאני המחבר בקיא ממך בתחומי עבודתך ("האמצעים המיוחדים") לקראת מלחמת יום הכיפורים, דומה  בעיני לאותו  ילד הקטן האומר לאביו כי הוא הקטן ילמדו לעשות ילדים.

או לבוא ולהגיד לצביקה זמיר כי הוא, המחבר, בקיא ממנו בנושא  אשראף מרואן?  לעמוד על שלך– כן! אבל קצת ענווה וצניעות, למען השם!

והרי חטא היוהרה  הוא זה ,שבין השאר, הביא לנו את אסון מלחמת יום הכיפורים ב-1973, והוא אורב לפתחינו כל הזמן.

 אז, היסטוריה "חדשה", אובייקטיבית, בלתי יהירה, ספקנית  וזהירה, לזה אנו זקוקים בשנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים.

 

 

 

 

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

אַנְטְשֶל*

 

[נדפס לראשונה במוסף "דבר" לערב ראש השנה תשנ"ו, 24.9.95,

ולא נכלל עד כה בשום ספר של יצחק אוורבך-אורפז].

 

"חד-קרן.

אתה יודע את האבנים.

אתה יודע את המים.

בוא

אקח אותך מכאן

אל הקולות

של אֶסְטֶרְמָדוּרָה.**"

כמה מילים צריך לברור כדי לא לומר את המילה שתיקה.

שתיקת האבנים.

שתיקת המים.

אמר פול לאנטשל.

בוא אקח אותך – אמר פול לאנטשל – בוא אקח אותך אל

שתיקת הקולות

של אסטרמדורה.

 

אבל אנטשל צחק. אנטשל לעס את המילה אסטרמדורה. אנשל אמר שאסטרמדורה מצלצל יפה. אם למות אז אסטרמדורה. אפילו הקולות – אסטרמדורה אסטרמדורה – קולות הלחישה של העוברים בשדה.

 

צעיפי המים בסינה לוחשים אסטרמדורה.

בסוף קפץ.

אנטשל קפץ.

פול נשאר על החוף.

 

*

הסינה. אסטרמדורה. צעיפי מים.

מגוחך להטביע את עצמך בירקון. אין שום שתיקה במילה הזאת.

עם המכתב ביד (או בכיס הפנימי של הז'אקט. קיץ. חורף.

מה אתה יודע

על המימסד

הקרוי עונות השנה)

יותר נוח לשוטט באסטרמדורה שעל גדות הירקון.

אתה הנמען

אומר אנטשל לפול.

שנשאר עומד על הגדה. והמכתב בידו.

 

*

הלילה, אחרי החלום הנורא, שמעתי את הקולות של אסטרמדורה לוחשים

מה את יודע על שתיקת האבנים.

מה אתה יודע על שתיקת המים.

צלאן לא שאל.

צלאן לא השאיר נמען.

 

*

אבל אנטשל.

 

*

כריכת הספר בסגול-חום של דם קרוש.

צלאן לא אהב את מילה דם. את המראה.

צלאן הקפיד לגזוז את ציפורניו ולענוב עניבה.

אנטשל, שבעים קילומטר משם, תשעים דקות נסיעה ברכבת קיטור, מביט בפליאה איך מי הגשם במרזב (והקרח המפשיר) נופלים על אבן. והופכים לאבן. מתחת לכל מרזב בעיר הקטנה, עיר לוויין לאסטרמדורה, מונחת אבן. והמים נקווים באבן, טיפה טיפה.

והופכים לאבן.

 

*

אנטשל בטוח. הוא ימצא את אימו יושבת על אחת האבנים. הוא השאיר אותה שם. קולה מגיע אליי מאסטרמדורה

עלענד ווי א שטיין

זיץ איך מיר און ויין

הלילה שמעתי את קולה. ביקשתי שתחזיר לי את מקל ההליכה. מקל ההליכה עם ראש ציפור. שנפלה לרגלי.

בחלום היא שרה משהו. אבל הקול הוא קול אימי. היתה מין אפלולית, חומה, כמו ערפל. עוטפת. לא משהו שאפשר לנגוע.

 

*

קמתי נפחד מאוד.

חשבתי שאני עדיין בחלום. אימי שאלה אם הדרך היתה טובה. רציתי לשאול ואיך את? וכי לא השארתי אותך על האבן? ואיפה האבן?

אבל שכחתי את המילים.

קמתי מבועת וקראתי למילים

מים

אבנים

שתיקה

אימי

אדמה.

אלה המילים. ניסיתי אחרות. לא היו אחרות.

 

*

הדלקתי אור. שתיתי מים. לקחתי חצי כדור "אוניסוֹם". התעוררתי באחת-עשרה. ניתקתי את הטלפון וישבתי לכתוב את המכתב.

אסטרמדורה עיר יפה, הגם קצת מנומנמת. הבתים נראים כמו מצחי אנשים שהשמש רוחצת.

ואין בה אנשים.

אסטרמדורה היא עיר מתחת לעיר.

 

*

בהלווייה של משה זינגר ראיתי צעיפי מים, כמו הסינה אחרי שבלעה את צלאן. שאלתי אם לא איחרתי.

אחרי שכולם הלכו נשארתי לבד עם המצבות. השמיים יבשו כמו שק, די הבנתי את הציפורים שעקרו משם. לא היתה שם אפילו אחת. חבילות אדם, קפוטות מתעופפות, פשטו על השדה כמו "השדה לעורבים" של ואן גוך. כמו חבל המתים על קו הרקיע בסצנה החותמת את "החותם השביעי". אישה אחת, הצביעה בכיוון הסככה, והלכה בכיוון הפוך, שנראה לי כמוליך על עבי היער, הלילה. יצאתי, בלי שום הבנה חדשה. אפילו מילה אחת לא נוספה אל החמש ההן. והלא יש מילים הקולטות את הריק כמו ספוג. סינה. אסטרמדורה.

 

*

השתיקות של משה. מרתקות. מפחידות. באמצע שיחה טלפונית. לא שתיקות, שתיקה. לא בדידות, שתיקה. אל תדבר אליי. אל תלך ממני. מי הסינה גמרו לכסות על צלאן. נגובים חלקים ומדויקים. כמו ציפורניים גזוזות. כמו עניבה  של ערב.

כמו אסטרמדורה.

 

*

אדי המים עולים מאסטרמדורה ומכסים את הכיכר. אנטשל מכפתר את הז'אקט שלו, ראשו נטוי קדימה. מוחה את האדים ממצחו וחוצה את הכיכר. פיו טוחן קאשיו, בניסיון למלא את הריק. בקצה עינו קולט מכונית נוגחת את המכונית שלו, בניסיון להידחק לחנייה הצרה. אנטשל צועק. אנטשל רץ ומתקרב וצועק. אנטשל שולף את אקדח הברטה שלו ודורך. כשנפתח החלון ונשלף ראש הנער חבוש אוזניות ווקמן ושואל בתמימות, רועמת ביופייה, מקסימה בשקט הבלתי מופרע שלו "למה אתה צועק" – אנטשל לוטף את פניו של הבחור ויורה בו למוות. אין לכזה מקום באסטרמדורה. ימים רבים יישא עליו את הסריטות והמעיכות והפנס המנופץ. כתובת הקעקע על גופו הלבן הבתולי של צלאן, יסביר לשוטר. השוטר מרשה לעצמו בכי מתון. ממילא כבר השקט נקווה עלינו כמו מים, אומר אנטשל, נשען על כובעו של השוטר.

בגן, חבוקים כמו שני דבילים, צחקו ובכו כל הלילה.

אני פה השוטר, אמר השוטר לשוטר אחר שהגיח מן החושך לעשות סדר.

זכור את השקט, אמר אנטשל לשוטר, כשחצו אותם המים.

 

*

אתה רואה אדם עובר

באסטרמדורה

תשעים אחוז מים ומתחזה למוצק.

 

רואה. עובר. מתחזה.

הכוח הזה

לעשות פְּעָלִים בתוך המים.

 

*

ועוד משהו נוזלי.

עשיתי לי את ארץ-ישראל סניף לאסטרמדורה. לגעגוים יש ריח, לגעגועיה של אימי ריח של פצעים בעץ. ריח שרף.

אני בדרך תלפיות ידעתי ראשית אהבה.

הרחק משם, אימי, עמדה אז בחלון ושרה שירים לאסטרמדורה. כמו אנטילופה, פיזרה את ריחה על הדרכים לאסטרמדורה.

מאז אני בדרכים.

 

הערות המלביה"ד:

* אנטשל – פאול צֵלָאן, יליד צ'רנוביץ', (1920-1970), הוא פאול אַנצֶ'ל. השם בלידתו היה

Pessach Antschel .

** אֶסְטֶרְמָדוּרָה, חבל ארץ במערב ספרד, על גבול פורטוגל. יש לו חלק בהיסטוריה של מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-1939. השם הזה מוזכר בשיר של פאול צלאן, ששורותיו מרכיבות כנראה את השורות הראשונות בפואימה של יצחק אוורבוך-אורפז.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ו')

 

שקט הוא רפש

"אינך מנהל מאבק חסר סיכוי?" נשאל השר מיקי איתן בראיון לגל"צ.

"אני מנהל מאבק צודק," השיב איתן.

מיקי איתן ידע שהוא מנהל מאבק חסר סיכוי. הוא ידע שחברי ועידת הליכוד יתאחדו סביב מנהיג מפלגתם ערב הבחירות ולא יעלו על דעתם לפגוע בו, בכוחו ובתדמיתו. הוא ידע שעמדתו אינה פופולרית ולא תוסיף לו פופולריות. אבל הוא מאמין בדרכו ונאבק עליה, כפי שעשה תמיד. מיקי איתן מוכשר, כריזמטי וביצועיסט, יכול היה לפני שנים רבות להיות בצמרת המובילה של הליכוד, אך הוא מעולם לא היסס לנקוט בעמדות בלתי פופולריות, לדבוק באמת שבה הוא מאמין, מתוך נכונות לשלם את המחיר. ואכן, השורה השנייה והשלישית בהנהגת הליכוד היתה ותהיה תקרת הברזל שלו.

בשיר בית"ר, פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי, המנונה של תנועת בית"ר והמנונו של הליכוד, מופיעה השורה האלמותית "שקט הוא רפש." מיקי איתן הוא התגלמות המושג הזה. הפעם, כבמקרים אחרים, אין הוא היחיד שעמדתו שונה מהזרם, אולם הוא היחיד המוכן לשחות נגד הזרם ולשלם את המחיר. הבית בו מופיעה השורה הזאת נפתח במילים: "תגר על כל מעצור ומיצר." יש שינודו למיקי איתן ויראו בו פרד עקשן ההולך עם הראש בקיר. אני מלא הערכה אליו, כמי שאינו חושש לקרוא תגר, על כל מעצור ומיצר.

קראתי את דברי הפרשנות המנבאים את היחלשות הליכוד ו"ישראל ביתנו" בעקבות ההחלטה לרוץ יחד, ולא השתכנעתי. אני מעריך שהאיחוד בין המפלגות לכל הפחות ישמור על כוחן המשותף, יבטיח את היות הליכוד המפלגה הגדולה ביותר ויקטין מאוד את כושר המיקוח והסחיטה של השותפות הקואליציוניות. מבחינה פוליטית, אין ספק שמדובר בצעד נבון.

תפקידה של מפלגה פוליטית לשקול שיקולים פוליטיים, בוודאי ערב בחירות, כדי לחזק את כוחה ואת יכולתה לקדם את רעיונותיה. אבל תפקידה של מפלגה גם לשמור על זהותה, על צביונה. החיבור עם "ישראל ביתנו" לא יהפוך את הליכוד למפלגה ניצית יותר, כיוון שבניגוד לדימוי הציבורי, דרכה המדינית של "ישראל ביתנו" מתונה ופשרנית יותר, אף שהיא עטופה בעור של זאב. אולם עמדותיה של "ישראל ביתנו" בענייני פנים, מרחיקות מאוד את הליכוד מן המסורת הליברלית שבה עוצבה בידי ז'בוטינסקי ובגין. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בנוגע ליחס לערבים. גישת האזרחות המותנית של ליברמן, רחוקה מאוד מ"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני" של ז'בוטינסקי וממאבקו של בגין נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הוא הדין בגישתה של "ישראל ביתנו" לעקרונות שלטון החוק ועליונות המשפט. "פיינשמקרים" – מכנה ליברמן בלעג את הליכודניקים הדבקים בדרכם ההיסטורית.

מיקי איתן אינו מתבייש להיות "פיינשמקר". הוא מאמין שזהו ההדר הבית"רי עליו גדל. ועל כך הוא מנהל מאבק הירואי, כנגד כל הסיכויים. על כך הוא ראוי לכל שבח. אילו הייתי ליכודניק, הייתי בוחר בו בפריימריס ללא היסוס.

 

תרגיל בתרגום

"הארץ" עושה כל מאמץ להציג את ישראל כמדינה גזענית ואת אזרחיה כגזעניים, גם באמצעות "סקרים" הזויים – עלבון לאינטליגנציה של הקוראים.

ישראל אינה מדינה גזענית. הישראלים אינם גזענים. אבל יש בישראל גזענות. יש גזענות כלפי ערבים, כלפי מהגרים זרים, כלפי עולי אתיופיה, כלפי חרדים, כלפי מתנחלים. ויש גזענות כלפי "רוסים", כלומר כלפי ישראלים יוצאי חבר העמים.

השד הגזעני הרוסופובי יוצא שוב ושוב מן הבקבוק, ככלי לסנוט ביוצא חבר העמים שהצליח יותר מאחרים בחיים הפוליטיים, אביגדור ליברמן. מי הוא הרוסון הזה ש"ישתלט" לנו על המדינה? הרי "הרוסים" הם כידוע מאפיה וזונות, ומה להם ולפוליטיקה הישראלית.

ליברמן עלה לארץ בגיל עשרים. הוא ישראלי כבר 34 שנים. אבל אצל הגזענים האלה הוא יהיה תמיד "רוסי". זו לא רק גזענות. זאת גם כפירה בציונות. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי – מדינתם של כל היהודים באשר הם. כל יהודי העולה לישראל הוא מיד אזרח ישראלי, שווה זכויות וחובות. מדינת ישראל קמה כמדינה של עולים חדשים. ראש הממשלה הראשון שנולד בישראל נכנס לתפקידו 26 שנים אחרי הקמת המדינה, ואחרי תום תפקידו חלפו עוד 15 שנים עד ששוב נבחר יליד הארץ לראשות הממשלה. מתוך 9 נשיאי ישראל, רק שניים הנם ילידי הארץ.

אבל רוח גזענית רעה מנשבת בשנים האחרונות בישראל, והיא מתמקדת ביוצא חבר העמים שהעז להתקדם ולהצליח בפוליטיקה הישראלית, ומה שגרוע יותר – בצד הלא נכון. מזה שנים רבות נערך קמפיין גזעני נגד "הרוסי" הזה, אותו מובילים נאורים כמו יוסי שריד, עקיבא ("איווט ינק את הבולשביזם הסובייטי... ליברמן נשלח אל נתניהו כדי לממש את החזון הלניניסטי, שככל שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר.") אלדר וגדעון לוי. וכך כתב ב"הארץ" בראשית השבוע אמיר אורן: "הנתון המצמרר מכל גלוי לעין ... מתווה עלילת הסרט מתבקש מאליו: נער מהגר מברית המועצות, ממלכת המפלגה הקומוניסטית והק-ג-ב, מטפס בשקדנות במעלות הפוליטיקה, ומתיישב לבסוף בלשכת ראש הממשלה, עם תחנת ביניים במשרד הביטחון. את השאר ישלים הדמיון."

לפני שנים רבות, עשיתי תרגיל לחניכיי: קראתי להם מאמר מסוים, ושאלתי אותם מהיכן הם מעריכים שלקחתי אותו. כולם היו בטוחים שהוצאתי אותו מפרסומים של תנועת "כך", ושאני מעביר להם עוד פעולה על סכנת הכהניזם והגזענות. ואכן, עסקתי בסכנת הגזענות, אך הפעם לא בסכנת הכהניזם. קראתי להם מאמר מתוך העיתון "כותרת ראשית", שבו בכל מקום שהופיעה המילה "חרדי" החלפתי אותה ב"ערבי".

אני מציע לקחת את המאמר הזה, ולדמיין לעצמנו באיזה עיתון ובאיזו שפה הייתה מוצגת כך "השתלטותו" של מהגר יהודי על השלטון.

 

מסע הצלב של "הארץ"

מזה זמן רב עורך עיתון "הארץ" מסע צלב נגד שלי יחימוביץ'. מצד אחד, איש הימין הכלכלי הקיצוני נחמיה שטרסלר תוקף אותה שוב ושוב בארסיות על עמדותיה הסוציאל דמוקרטיות. ומצד שני, מערכת העיתון ורבים מכותביה, ובראשם כמובן גדעון לוי ויוסי שריד, סונטים בה על שהיא מחללת את טוהר עמדות המחנה – מבחינה מדינית היא אינה "שמאלנית" דיה, וגרוע יותר, היא מתנגדת לשיח השנאה נגד המתנחלים, מתנגדת לחרמות על המתנחלים, תומכת באוניברסיטה באריאל ובסיורי תלמידים לחברון.

בשבוע שעבר השווה כתב העיתון ברק רביד בין התבטאויותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' לאלו של בנימין נתניהו, ומסקנתו היתה שאין ביניהם כמעט הבדלים. ומאחר ונתניהו הוא כידוע רע מוחלט, המסקנה ברורה. הכתבה הזו נמרחה על פני כמעט עמוד שלם בכותרת ענק, והפולו-אפ היה במאמר המערכת ערב שבת, תחת הכותרת "תואמת נתניהו". בין השאר נכתב שם: "יו"ר המפלגה שראשיה חתמו על הסכם אוסלו, אימצה כמה מעמדות המפתח של המנהיג שלא חסך מאמץ כדי להכשיל את מימוש ההסכם הזה."

מי שחתם על הסכם אוסלו היה יצחק רבין. הלוואי ושלי יחימוביץ' הייתה דבקה בדרכו של רבין – התנגדות לחזרה לקווי 67', התנגדות לחלוקת ירושלים, עמידה על שליטת ישראל על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," והשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל בלי רעיון העוועים של "חילופי שטחים". למרבה הצער, יחימוביץ' לא אימצה את דרך רבין אלא את דרך ברק. מאחר וברק נחשב למילה גסה במפלגת העבודה, היא מגדירה את הדרך "מתווה קלינטון". אבל את "הארץ" זה לא מספק. הרי הפלשתינאים דחו את המתווה הזה, ולכן המתווה הזה אינו ותרני מספיק.

מה הן עמדותיו של נתניהו ששלי יחימוביץ' אימצה? "תמיכתה בתביעה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית." אוי ואבוי. מנהיגת המפלגה שהקימה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" תובעת במסגרת הסכם שלום, הכרה של הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה היהודית. הרי מאחר והגורם האחד והיחיד לסכסוך הוא סירובם של הפלשתינאים להכיר בזכות זו – הכרתם בה היא סיום הסכסוך.

בניגוד לטענת "הארץ", שלי יחימוביץ' לא הציבה את ההכרה הזאת כתנאי למו"מ. היא תובעת מו"מ ללא תנאים מוקדמים. מכאן נובעת העמדה האחרת, שבעטייה היא מוצגת כ"תואמת נתניהו" – סירובה להקפיא את הבניה בהתנחלויות במהלך השיחות על הסדר הקבע. מסיבה זו, "הארץ" מגנה אותה כ"יו"ר המפלגה שראשיה חתמו על הסכם אוסלו, אימצה כמה מעמדות המפתח של מנהיג שלא חסך מאמץ כדי להכשיל את מימוש ההסכם הזה."

מעניין – רבין ופרס, שחתמו על הסכם אוסלו, מעולם לא הסכימו להפסיק את הבנייה בהתנחלויות בעת המו"מ. גם לא אהוד ברק, לא שרון ולא אולמרט. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את ההתנחלויות, לא בעת המו"מ אלא כדי שבתמורה יפתח המו"מ, היה דווקא נתניהו. כידוע, לא היה בכך כדי לרצות את הסרבנות הפלשתינאית, והם לא חידשו את המו"מ.

מדי יום מופיעים ב"הארץ" מיספר מאמרים נגד יחימוביץ'. לצד אותו מאמר מערכת, מופיע מאמר של גדעון לוי, מאמר ארסי, שטוף שנאה כלפי מדינת ישראל וסלידה מן הישראלים, שנפתח במילים: "נעים מאוד, אנחנו גזענים ואנחנו חיים באפרטהייד."

וכך הוא כתב במאמר: "המערכת הפוליטית יודעת את נפש בהמתה. לכן נקלענו עכשיו למרוץ המטורף הזה אחרי הימין, שנמצא בסחרורו; יאיר לפיד מתחרה בשלי יחימוביץ' מי יותר ימין."

ובאותו עמוד, רחל נאמן כותבת על "הקפיטליזם של יחימוביץ'". במאמר הזה היא מציגה את יחימוביץ' כמשתפת פעולה עם דיכוי העבדים הפלשתינאים, "כאחרון הקפיטליסטים שאותם היא מבקרת. ... מסתתרת עמדה אדנותית. לפיה רק זכויות עובדי הקבלן הישראלים חשובות ואילו הפרטת הזכויות האנושיות הנעשית מעבר לגדר אינה מענייננו. כי אפשר וראוי לנהל מאבק נחרץ ובלתי מתפשר בקפיטליזם הדורסני בעוד הוא מעורבב ומרושת בקולוניאליזם דורסני, שכל אזרח בישראל שותף לו, בכוח או בפועל. ... אי אפשר לכונן משטר החותר לשוויון ולחלוקת משאבים צודקת יותר ולהגנה על כבוד האדם בחברה העוסקת בפרקטיקה של כיבוש שעקרונותיה הם חוקי אפרטהייד." בלה בלה בלה. אגב, שמתם לב שקצת נמאס ל"הארץ" לכתוב רק על "אקיבוש" ולאחרונה הם יותר ויותר כותבים, במצח נחושה, על ה"אפרטהייד"?

כעבור יומיים, מאמר המערכת של "הארץ" מגנה את שלי יחימוביץ' על שאינה מצהירה שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שאם לא כן: "יידע הציבור שכל קול שהוא נותן ל'עבודה', הוא קול לממשלת 'הליכוד ביתנו'."

ואם נדמה ש"הארץ" ממליץ, בדבריו אלה, לתמוך במרצ, המפלגה היחידה שהתחייבה לא להצטרף לממשלת נתניהו, כדאי לזכור שבבחירות הקודמות מאמר המערכת של "הארץ" קרא להעניש את מרצ על כך שתמכה במבצע "עופרת יצוקה" בימיה הראשונים.

אגב, "הארץ" אינו לבד במסע הצלב הזה. לפני שבועות אחדים כתב ב"הארץ" יוסי שריד מאמר נגד יחימוביץ' תחת הכותרת "בנעלי גולדה", שהרי גולדה כידוע רצחה שלושת אלפים חיילים, על פי הנראטיב של שריד, ולכן השוואה לגולדה חמורה אף יותר מהשוואה לנתניהו.

החרה החזיק אחריו נחום ברנע, שהשתלח ללא רסן ביחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "ימי גולדה החדשים". וכך הוא כתב בין השאר: "תגידו מה שתגידו על אישיותה של יושבת הראש שלי יחימוביץ' – על רשעותה הטבעית [הדהוד ל"רעה רעה רעה" של רן רהב. א.ה.], על יחסה המעוות לנשים בפוליטיקה, על האופורטוניזם שלה בנושאים מדיניים, על אדישותה לגורלם של חברי מפלגתה ביישובי עוטף עזה."

אגב, אני מקווה שיש אמת בדבריו של ברנע, לפיהם שלי יחימוביץ' פועלת נגד בחירתו של יריב אופנהיימר ומכנה אותו "פיגוע אלקטורלי".

קשה להם עם שלי יחימוביץ', ששמטה מתחת רגליהם את שיח אקיבוש.

 

מכתש רמון

כאשר יעשה שאול מופז את חשבון נפשו, יקלל את היום הארור בחייו, היום בו ניצח בפריימריס ב"קדימה". הוא ניצח בקרב על הזכות לדפוק את המסמר האחרון בארון הקבורה של המפלגה הזאת, שכבר היתה בחזקת בר מינן. אלמלא ניצח, עד היום היה יכול להתבשם בתענוג ה"אמרנו לכם". הרי אפילו ציפי לבני, ממנה ירש את ארון הקבורה של "קדימה", נשבת אחרי חצי שנה בלבד מחוץ ל"קדימה" לתקווה הלבנה של "המחנה".

 

"קדימה" לא מתה בגלל מופז ולא בגלל ציפי לבני, אלא כיוון שמלכתחילה היתה בלוף. הוגה רעיון "קדימה" – רעיון "המפץ הגדול", היה חיים רמון. רמון, איש הקצה היוני של מפלגת העבודה, נואש מהיכולת לקדם את עמדותיו, שאינן זוכות לתמיכת רוב הבוחרים. הוא נואש מדרכו המקורית – ברית בין "השמאל" לבין החרדים בכלל וש"ס של דרעי בפרט, ששיאה היה התרגיל המסריח. הוא הגיע למסקנה ש"התיקו המשתק", לא יאפשר לו ולחבריו לקדם את רעיון הנסיגה לקווי 49'. הוא הגה רעיון מבריק – ליצור מפלגת "שמאל" מדיני קיצוני, להעמיד בראשה דמויות כריזמטיות ולכנות אותה מפלגת "מרכז".

המשבר בליכוד בעקבות ההתנתקות, שפגע ביכולת של שרון למשול, היה חלון ההזדמנויות למימוש הרעיון של רמון, שאמור היה לרסק לרסיסים ולצמיתות את "הפוליטיקה הישנה" של תיקו בין הגושים עם רוב מסוים לגוש הימין, להרוס את הליכוד ואת מפלגת העבודה, וליצור מפלגה שתקרא מפלגת מרכז אך תהיה תואמת מרצ, ותגשים סוף סוף את חזונו.

שרון העניק את הכריזמה ואת האלקטורליות, אף שלא היתה לו כל כוונה לאמץ את דרכו המדינית של רמון. עם נפילתו לתרדמת, אהוד אולמרט זכה מן ההפקר, ונהנה משולי אדרת הכריזמה של שרון. "קדימה" בראשותו ניצחה בבחירות, בתמיכת רבים ממצביעי הליכוד ומפלגת העבודה. אולמרט וציפי לבני אימצו את דרכו המדינית של חיים רמון וניסו ליישם אותה, אלא שאבו מאזן ואבו עלא הבריזו להם ולא קיבלו את הצעותיהם. בבחירות הקודמות, "המרכז" כבר היה ל"ציפי או ביבי", כראש מחנה "מרכז שמאל" כפי שכונה המחנה שאימץ את דרכה של מרצ.

שקר – אין לו רגליים. הבלוף הנקרא "קדימה" מיצה את עצמו. ספק אם "קדימה" תעבור את אחוז החסימה. מהחזון של רמון בקושי נשאר מכתש. חיים רמון, בינתיים, מנסה להקים מפלגת ... "מרכז" חדשה.

 

2. בחירות בצל ההסלמה (ו/או להיפך)

אחד המסרים המרכזיים בקמפיין הבחירות של נתניהו, הוא השקט הביטחוני והעובדה שאין לו יד על ההדק ולא יָצא למלחמות מיותרות; ברמז לאולמרט, שהמלחמות שאליהן יצא, בתמיכה נלהבת של נתניהו – היו מיותרות, כביכול.

גם הצד השני שומע את הדיבורים, ומבין שנתניהו יימנע מצעדים שמנוגדים למסרי הקמפיין. לכן, נתניהו לא יגיב בחריפות על ירי טילים.

את תוצאת הקמפיין משלמים תושבי עוטף עזה.

 

 

* * *

מ. גנן

"ספר הזיכרון לעזה צבי"

 בהפצת "ספר הזיכרון לעזה צבי" (ז"ל)  יוחל, אי"ה,  בימים הקרובים ביותר: בטרם מלאות שנה לפטירתה של עזה צבי ז"ל, ביום 18.11.12.

בספר ארבעה ריאיונות עם עזה צבי, שירים מפרי עטה, זיכרונות חברים, ועוד שפע חומרים  לא ידועים עד כה.

המחזה [גיליון 785] שעל גילויו כותב בספר אלישע פורת, איחר מלהיכלל בספר הזיכרון, אך מעצם טבעו  הוא שייך יותר לפרסום שייצא לאור בהוצאת "אבן חושן" בידי מר עוזי אגסי מאשר לספר זיכרון.  ספר זה, ככל שנודע מפי המו"ל, בשלבים מוקדמים של עריכה.

המחזה, ככל שניתן לדון בו בטרם יצא לאור, הושפע כנראה מהרומן המפורסם בכל העולם של פרנץ מולנר "מחניים", המתאר שני מחנות של נערים הנלחמים ביניהם על מגרש משחקים. בעולמה של עזקה  הדברים עוטים  אצטלא אופטימית  ומפוייסת – שלא כמו בספר המקורי של מולנר.

בעריכת ספר הזיכרון עזרו רבים, בהם שמעון שלוש שהִפנה את תשומת לב העורך, כבר בראשית העבודה, למאמרים רבים משל עזה צבי, ועוד חוקרים אשר שמותיהם כולם מוזכרים בסיפא לספר במסגרת מתן התודות: אהרון שבתאי, פרופ' אריאל הירשפלד, הלית ישורון ורבים אחרים. הספר מופיע  בהוצאת "עיתון 77", שעובדיה  השקיעו מרצונם וידע שבידיהם להעלאת קרנו ורמתו של הספר. בספר תמונות של הנפשות המשתתפות – עזקה, שדה, וולך, זלדה, וחברים אחדים המביאים מסותיהם ודיווח על מסעותיהם עם עזקה.

הספר נערך שלא למטרות מסחריות. אוהדים, מתעניינים, חברים יוכלו לפנות למו"ל ולעורך ולקבל עותק  כבקשתם – אפשר תמורת השתתפות צנועה בהוצאות הספר לאור... (כל עוד מלאי  הספר בעינו. הודפס מיספר עותקים מעט).

בכבוד רב, 

מ. גנן

עורך "ספר הזיכרון לעזה צבי"

הוצאת עיתון 77

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

להתווכח עם רבין?

אי-אפשר להתווכח עם יצחק רבין ז"ל, הוא נרצח ואינו יכול לענות למבקריו. מצד שני מותר בהחלט לחלוק על פעילותו ל"הסדרי השלום", בייחוד שעבר כבר מספיק זמן בו נוכח העם היושב בציון כי פני ה"צד השני" אינם לשלום. אבל, האם זו חוכמה גדולה להיות צודקים בדיעבד? והאם מישהו שאל: אולי רבין עצמו היה מודע מראש לכישלון אוסלו? האם המתנגדים גם זוכרים את לחצי אירופה, האו"ם וארה"ב, אשר כפו על רבין להגיע להסדר עם הפלסטינים? האם רבין היה יכול להתעלם מהם? – אלו הינם טיעונים שיש להביא בחשבון בכל "ויכוח" עם רבין, אף כי במבחן התוצאה לא נגרם נזק מהסכמי אוסלו. לכן אם "מורשת רבין" פירושה: "כמיהה לשלום", הרי שניתן לקבלה, אבל לא את הסכמי אוסלו עצמם.

 

מה רוצים הפלסטינים

כיום ברור לכל כי פני הפלסטינים אינם לכל הסדר שהוא חוץ משליטה מלאה על כל ארץ ישראל, או לפחות למדינה דו-לאומית בה הם ירכשו רוב בהמשך הזמן ויביאו לכאן מאות אלפי "פליטים"... – כיום אנו כבר יודעים לבטח שכל שהאסלאם רואה בנו כופרים שיש להשמידם או לסלקם מ"אדמת הקודש" המוסלמית... כיום אנו יודעים שאין בכוונתם להתפשר על גבולות והם דורשים "ניקוי יסודי" ("יודנריין") של יהודים ביהודה ושומרון... ברור לנו שאין בכוונתם להתפשר בנושא הפליטים ובנושא הפיצויים... גם אין אצלם כל גוף מוכר וחזק שיכול לדבר בשמם! לפיכך אין ספק כי כל הסכם עם הפלסטינים, כולל הסכמי אוסלו, נדון מלכתחילה לכישלון.

האם רבין ידע והבין כל זאת מלכתחילה? אני מוכרח לומר שאני חושד שהוא היה מודע לכל ה"מחסומים" הפלסטיניים הנ"ל ולכן היה מוכן ללכת כל-כך-רחוק בהסכמי אוסלו, ושוב, כי הוא ידע שמהבחינה הפלסטינית, לא יהיה ניתן בידם לממש אותם!

לפיכך אני נותן את אותו הקרדיט גם לשמעון פרס, לאהוד ברק וליצחק שמיר, שגם הם עשו הסכמים עם הפלסטינים בהנחה די ברורה מראש שכל הסכם לא יכובד... אפילו אהוד אולמרט, שאינו טיפש, העביר לאבו-מאזן הצעות מרחיקות לכת שלא זכו אפילו לתגובה...

 

פתרון האוטונומיות

כיום גם האמריקאים וגם האירופאים מבינים שלא יכול להיות הסכם שלום בין מדינת-ישראל לפלסטינים וכי "2 מדינות ל-2 עמים" הינה סיסמה שדופה ושחוקה ללא כל סיכוי ליישומה. אריאל שרון לא רק שהבין זאת, הוא החל לפעול להסדר היחיד שיכול לפעול: אוטונומיות מקומיות: אוטונומיה לעזה, אוטונומיה לג'נין וצפון השומרון (לכן יזם את ההתנתקויות באזורים אלו!), לאחר מכן, אוטונומיה לשכם ולמרכז השומרון, אוטונומיה לאזור חברון, ואוטונומיה לאזור רמאללה (כולל כפרי מזרח-ירושלים).

אגב, הפעילות למימוש תוכנית זו נמשכת על ידי ממשלת ישראל בפרופיל נמוך בהסכמה אמריקאית ואירופאית כאשר ממשלתנו נצמדת רשמית, לפתרון החסר כל סיכוי של "2 מדינות ל-2 עמים." (מה שגורם לרשות הפלסטינית להימנע מכל פגישה עם ההנהגה הישראלית לדיון בנושא).

 

הטעות של יצחק רבין

יצחק רבין היה אישיות מאוד מוערכת ע"י מנהיגים בכל העולם, עוד לפני הסכמי אוסלו, קשה לי להניח שהוא לא למד או שלא ידע על חוקי האסלאם ביחס ליהודים ולארץ ישראל. הוא גם ידע שהפלסטינים פועלים לפי ציוויי הדת המוסלמית הקשוחה מאז ומתמיד, ולכן מנהיגם הגדול היה המופתי הירושלמי. אני, בלימודיי האקדמאיים בשנות השישים בארה"ב, השתתפתי ב-4 קורסים שונים בנושא זה (לכן יצאתי מהארץ מפאי"ניק וחזרתי כחסיד של גנדי).

אני לא אומר שרבין היה צריך להימנע מפגישות ומשיחות עם הפלסטינים, אבל אני מניח שהסכמי אוסלו נחתמו על ידו בידיעה ברורה שיכשלו. אלא שהוא לא היה יכול לומר זאת!

מצד שני הוא היה צריך לפחות לדאוג שמנגנון ההסברה של ממשלתו – יוריד את הציפיות לשלום בציבור הישראלי, וגם יבהיר לתושבי-ישראל (ולמנהיגים בעולם), מה הצד השני באמת חושב ומאמין ומה כוונותיו... (אינתיפדה) – וזאת מבלי לזמזם את "שיר השלום". זו היתה טעותו הגדולה, ולכן גם רוב העם, עם הזמן, עבר לצד הימני של המרחב הפוליטי הישראלי –  הצד שאינו מאמין ב"שלום הפלסטיני".

 

 

* * *

יוסי שדה

גנב עם רישיון

 אני מחלק את תפישת העולם שלי לגבי גנבה לשני חלקים –

 החלק הראשון – עד שפגשתי את יענקל.

החלק השני – אחרי שפגשתי אותו.

כלומר, עד שפגשתי את יענקל, חשבתי שגנבה היא גנבה היא גנבה.

אחרי שפגשתי אותו, הבנתי שיש דרגות –

יש גנבה נסבלת,

אחריה, גנבה לא רצויה,

ואחריה, גנבה שהיא פשע חמור מאין כמוהו.

לא כל גניבה, הסביר לי יענקל, זה אותו דבר. תלוי ממי גונבים!

שמעתי רוכל בשוק באנגליה, שאמר –

I NEVER WAS IN JAIL AND I NEVER WANT TO GO BACK THERE!

לאמור –

אף פעם לא הייתי בבית הסוהר, ואני גם לא רוצה לחזור לשם!

אז הנה הסיפור –

כשהייתי יועץ משפטי של מלון גדול בתל אביב, נקראתי להשתתף בדיון שבו נכחו נציגי הנהלת המלון, נציגי ועד עובדי המלון ונציגי ההסתדרות.

הנושא – פיטורים של עובד ללא פיצויים.

אז, כמו שאומרים אצלנו, מה קרה?

מתברר, שהמפוטר התקבל לעבודה כמלצר, ועבד למעלה משנה. ואז, ועד העובדים החליט לפטר אותו, וסילק אותו מיידית מהעבודה.

קמה מהומה.

הועד אמר להנהלה – "לא רק יעוף – גם לא יקבל פיצויים – או שנשבות!"

מה היו נימוקי הוועד?

האיש גנב.

איך גנב, מתי גנב? אוה! קיבלתי דברי הסבר מיענקל, יושב ראש הוועד במלון. מלצר, הסביר יענקל, שמקבל טיפ, לא יכול לשמור את הטיפ לעצמו. בחדר האוכל קיימת קופת טיפים – וכל הטיפים נכנסים לאותה קופה. המלצר חייב לרשום בתיק מיוחד כמה היה הטיפ, ולשים אותו בקופת הטיפים.

בתום יום העבודה, או המשמרת, המלצר מביא את התיק ואת הקופה למלצר הראשי. הסכום שבקופה מתחלק בהתאם למפתח אחוזים מסויים. העליון מעל תחתון, זהו סוד המנגנון!

כמובן שמלצר חדש נבחן על ידי הוועד – שמא יגנוב מקופת הטיפים, וקיימת מערכת מאוד משומנת של בקרה.

"איך יודעים, הוועד," שאלתי את יענקל, "הרי הטיפים הם במזומן!"

יענקל הסביר לי שהדבר פשוט. קיימים שני מיבחנים. מבחן ראשון – האם קיימת התאמה מלאה בין הסכומים שהמלצר רשם ובין סכום המזומן שבקופה?

"הבנתי," אמרתי ליענקל, "אם אין התאמה – ברור שגנב."

ראש הוועד צחק. "לא, חביבי, לא. אם קיימת התאמה מלאה, זה סימן שהאיש גנב! אסור שתיהיה התאמה!"

"איך זה?" שאלתי.

"ניסיון החיים מלמד," אמר לי יענקל, "שאף פעם אין התאמה מלאה בין הסכום שנרשם לבין הסכום בפועל. כך זה בחיים! אבל מי שגונב לא יודע את זה, והוא מסדר שהרישומים יתאימו לסכום שבפועל. אצלו תמיד הקופה מאוזנת, ובחיים האמיתיים זה לא כך!"

"והמבחן השני?" שאלתי.

"המבחן השני הוא עוד יותר מדויק. היה אורח במלון, נקרא לו כהן, עשיר מופלג, שעבר לגור בסוויטה במלון באופן קבוע. הוא נתן טיפ קבוע לכל שירות – אם הזמין כוס מים, או הזמין עשרים אורחים לארוחה בסוויטה שלו – הוא נתן אותו טיפ. עכשיו, אם המלצר הביא טיפ שונה מהסכום הקבוע, סימן שהוא גונב, ולא נותן את הטיפים שקיבל מאורחים אחרים במלואם. עם כהן, הטיפ זה מדע מדויק!"

"יפה," אמרתי, "ומה קרה?"

"קרה שהתחלנו לחשוד, כי הקופה במשמרת של הגנב היתה תמיד מאוזנת. הוא גם הביא סכומים שונים מכהן, שבשבילנו היה נקודת הביקורת המוחלטת ומדע מדויק נטו. מה עשינו? שמנו לו מארב. שתלנו אורח בחדר האוכל, שנתן טיפ גדול – והוא הביא רק חצי, ורשם חצי, ושתלנו אורח בחדר במלון, וגם כאן הגיע רק חלק מהטיפ.

"הבאנו את הבחור לחדר הוועד, הוצאנו לו מהכיס את הכסף – וכמובן – סיפרנו לו מה עשינו – והוא הודה.

"אמרנו לו להסתלק ולא לחזור, והוא הסתלק. אבל הסתלק להסתדרות, וטען שהתנכלנו לו, ושהוא לא גנב, ושהוא פחד ולכן הודה.

"ההסתדרות, שהיתה אז אירגון חזק מאוד דרשה לקיים ועדת בירור בנוכחות כל הצדדים – "

 וכך הגעתי גם אני לישיבת ועדת הבירור.

קם נציג ההסתדרות, שמצא את עצמו בעימות עם אנשי הוועד, וטען שהוועד זה לא משטרה, שתופסת גנבים.

קם נציג ההנהלה, ואמר שהוא יקבל כל החלטה שהפורום יגיע אליה.

ואז קם יענקל, יושב ראש הוועד, ונשא נאום בלתי נשכח. הוא הסביר, שיושר וניקיון כפיים חשובים בכל עבודה שהיא, וביחוד במקום שבו יש כסף מזומן שעובר מיד ליד. עובד במלון היא משרת אמון, כמו בממשלה! "עובד במלון שלנו," כך אמר, "המלון שלנו! – יש לו שלוש אפשרויות לגנוב. הוא יכול לגנוב מאורח במלון, למשל שעון שאורח שכח בחדר. קורה. הוא יכול לגנוב מהמלון עצמו, למשל אוכל, מגבות, סדינים, סכו"ם. קורה. והוא יכול לגנוב מהחברים שלו לעבודה, מקופת הטיפים – וזה אסור שיקרה! – הגניבה מהסוג השלישי היא החמורה ביותר! – כי האורח, הרי בטח עשיר, וישכח ת'שעון. המלון – יודע שיש בלאי, מגבות, סדינים וסכו"ם, וזו גם הוצאה מוכרת, ויורדת ממס הכנסה. לכן, אם היינו מגלים שהוא גנב רק מאורח, או מהמלון, היינו סולחים לו. לא נורא. אבל – לגנוב מחברים לעבודה – זה לא! לא!! אנחנו לא מוכנים לעבוד עם גנבים ! אנחנו אנשים ישרים!"

כך, כאמור, גיליתי שיש גניבות מסוגים שונים, וחשוב להבחין ממי גונבים. צריך להקפיד, לא לגנוב מחברים.

כמובן שהוועד גבר על ההסתדרות, שהסכימה, שאסור לגנוב מחברים, והאיש פוטר.

כשסיפרתי את הסיפור לאבא שלי, אמר לי – "עכשיו, שפיטרו אותו, בטח יילך יעבוד במנשלה – שמה, במנשלה, הגנבים הכי גדולים, ואם יתפסו אותו גונב – מה יגיד?  יגיד, מה, לא בשביל זה באתי לעבוד במנשלה? איך אמר ספירו אגניו – למה, שינו את החוקים, וגם פה, פתאום, אסור לגנובבב!? דבר כזה עושים בלי להודיע?"

 

 

* * *

משה גרנות

עבודה קשה

על ספרו של מייקל אונדאטיה "הפצוע האנגלי"

מאנגלית – דן דאור, ידיעות אחרונות, 1997, 292 עמ'

אני מודה שניסיתי לקרוא את "הפצוע האנגלי" מיספר פעמים, והרמתי ידיים אחרי כשלושים עמודים – הספר כתוב בנימה פיוטית כשהעלילה מעורפלת במכוון, והקורא אובד עצות בחותרו להבין את מהלכה ואת מסריה. עניינים שוליים כתובים בפירוט מקצועי ממש (איך מרכיבים פצצות על שמותיהן (!), ואיך מנטרלים אותן, ההיסטוריה של מחקר המידבר הלובי, כולל מסעותיו של כנבוזי הפרסי על פי "ההיסטוריות" של הרודוטס, סוגי כלי הנשק והקליעים המתאימים להם, מחזות הזמר של ברודוויי, הישגי הרנסנס באיטליה, שמות הצמחים בלטינית, מספר הפצצות שנפלו על לונדון ב-1940 , פירוט דגמיהן, שלבי ההתפוצצות, שלבי הניטרול, עבודת הנמלים של החבלנים בנאפולי שהגרמנים השאירו בה אלפי מוקשים וגוויות תלויות ממולכדות וכו' וכו'; ראו לדוגמה תיאור מפורט של פירוק פצצה בעמ' 209-204) – הכול בבהירות מקסימאלית, אבל כשמתוארת העלילה העיקרית – יש ערפול מכוון, קפיצה מעניין לעניין, ולעיתים הקורא צריך לקרוא מיספר עמודים ברצף כדי להבין במי מדובר, מה הוא אומר, חושב, הוזה, מתכוון... ומדוע.

ובכן, החלטתי שאני מתעקש לקרוא את הרומן הזה מתחילתו ועד סופו, כי הרי מדובר ביצירה שזכתה בפרס יוקרתי באנגליה, והסרט שהופק על פיו זכה בתשעה פרסי אוסקר, ולא ייתכן שלאחר שצלחתי את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס הבלתי אפשרי, שלא אצליח לקרוא רומן עטור תהילה זה. כאמור, שינסתי מותניי (קלישאה, מה לעשות?), ובקשיים לא מבוטלים הצלחתי לסיים אותו.

העלילה (אני מודה שאינני בטוח שהבנתי אותה לעומקה) מספרת על שלושה גברים ואישה צעירה הנועדים יחדיו בשלהי מלחמת העולם השנייה (1945) בווילה סאן ג'ירולאמו בטוסקנה שבאיטליה, כשלושים קילומטרים מפירנצה. הווילה, שנבנתה במאה החמש-עשרה, שימשה לפני המלחמה כמנזר, הגרמנים הקימו בה מטה, וכשהם נסוגו, והווילה הופגזה, הם דאגו למקש מקומות שונים בפנים ובחצר. זמן מה שימשה הווילה כבית חולים לפצועי המלחמה של בעלות הברית, ולאחר זמן היא ננטשה. בווילה נשארה האחות האנה (ילידת קנדה, בת 21) והפצוע האנגלי, גבר שנכווה בכל גופו בעת התרסקות מטוס במדבר סהרה. הבדווים הצילו אותו כי הוא מומחה לכלי נשק, העבירו אותו למחנה אנגלי, משם עבר דרך טוניס לאיטליה ושוכן בבית החולים שבווילה. כשבית החולים התפנה מהמקום, האנה התעקשה שאין להזיז את הפצוע, וכי עליה להישאר עימו.

אל הווילה מגיע גבר מבוגר  בן 45 בשם דיוויד קרווג'ו, שמסתבר כי הוא חברו של פטריק, אביה של האנה. הוא היה גנב עוד בקנדה. באיטליה הוא עבד בשירות הריגול של בעלות הברית, והתמחה בגניבה ממוסדות גרמניים. הוא נתפס, עונה, ואגודלי ידיו נקטעו. הגרמנים (או האיטלקים הפשיסטים) משחררים אותו כדי לעקוב אחריו מגיע אל מפעיליו, אבל הוא מתחמק מהם, וכשנודע לו כי האנה נמצאת בווילה, הוא חובר אליה, וצורך אצלה מורפיום כדי להקל על כאביו.

הגבר השלישי החובר לווילה הוא קיפ, זה כינויו של סגן קירפאל סינג, סיקהי בעל טורבן מפנג'אב שבהודו, שהתגייס לצבא הבריטי במקום אחיו שסירב לשתף פעולה עם הבריטים, ולכן נכלא. אנחנו יודעים שקיפ הוא חבלן מומחה שעבר התמחות אצל לורד משונה בשם סאפוק, מזכירתו – העלמה הזקנה מורדֶן, ונהגו הנאמן. שלושתם נהרגים ב-1941 תוך ניסיון של סאפוק לפרק פצצה גרמנית חכמה. קיפ הגיע לווילה כדי לפרק מוקשים ופצצות, ועמו חבלן נוסף בשם הארדי, שנהרג בעבודתו המסוכנת.

על האנה אנחנו יודעים שהגיעה לסיציליה עם הצבא הקנדי ב-1943, והייתה עדה למראות זוועה של פצועי הקרבות שמתו בזה אחר זה. היא מפילה את הוולד שבבטנה משום שאביו נהרג בקרב. מסתבר שגם פטריק, אביה, נהרג בקרב, ועמיתיו נטשו אותו פצוע וחרוך בתוך שובך יונים, שם גווע למוות בחברת יונים וחולדות.

עיקר תשומת הלב של הספר מופנית אל הפצוע האנגלי שצפוי לו מוות מפציעתו הקשה. האנה מטפלת בו, רוחצת אותו, מושחת את גופו ומזריקה לו מורפיום. למרות שהוא חרוך בכל גופו, הפצוע האנגלי מדבר בלי סוף – עשרות עמודים הוא מספר על כל דבר שבעולם, אבל דבר אחד הוא איננו זוכר –  מי הוא ואיך קוראים לו. אם היתה לו דסקית, היא בוודאי נלקחה על ידי הבדווים שהצילו אותו, כי עבורם היא קמע.

קשה מאוד לדעת אם הדברים המיוחסים לפצוע האנגלי נאמרים על ידו, או שמא הם הרהורים וזיכרונות, אבל אלה מאכלסים את רוב עמודי הספר. הפצוע האנגלי מספר על מסעותיו במדבר הלובי בחברת חוקרי מדבר ומתעדיו. הוא מספר על פרשיית אהבים אסורה בינו ובין קתרין, אישתו הטרייה של ג'פרי קליפטון העשיר בעל המטוס הפרטי המבקש להצטרף אל חוקרי המדבר (בהמשך נודע לקורא שהנ"ל ואישתו היו מרגלים אנגלים). הוא מספר על תאונת מטוס, שבה ג'פרי נהרג, ואילו אישתו נפצעה. הוא הולך ברגל שלושה ימים כדי להזעיק עזרה, אלא שהחיילים האנגלים, בהם הוא פוגש לאחר תלאות במדבר, אינם מאמינים לו ואף אוסרים אותו.

הפצוע מתאר במפורט את המסעות של החוקרים במדבר, את חופשותיהם בקהיר, תוך שהוא נוקב בשמותיהם של עשרות מקומות קיימים ואבודים. מסתבר שאין תחום שהפצוע האנגלי איננו בקי בו – כבר ציינתי שהוא מומחה גדול לכלי נשק ותחמושת, הוא בקי באמנות הרנסנס, בקורות הריאקציה של סוונארולה, בהיסטוריה האירופית, בקי גדול בכתבי הרודוטס (קטע מתוך "ההיסטוריות" של הרודוטס, בו מתואר כיצד המאהב של מלך לידיה הורג אותו ונושא את המלכה מקביל לפרשיית האהבים של הפצוע עם קתארין). הוא בקי במחזות זמר של ברודוויי, יודע שמות לטיניים של צמחים שהאנה מגדלת בגינה. הוא יודע את שמו של בעל הווילה מהמאה ה-15, ומי תרגם את הומרוס לאיטלקית...

רק מה? הוא איננו זוכר את שמו!

קצת הגיון צריך להיות גם בכתיבה פנטסטית – איך לא נאמר בספר שהאנה, קיפ וקרווג'ו לא תמהו כלל על התופעה האבסורדית הזאת שהאיש זוכר הכול, חוץ משמו? בסופו של דבר, קרווג'ו מנחש שמדובר בלדישלאוש דה אלמאשי, אציל הונגרי שריגל למען רומל (עמ' 161, 243)! – כפתור ופרח! הרי כל זב חוטם יכול להבחין במבטא של הונגרי המדבר אנגלית, ולא רק מדבר, אלא ממש מפליג בדיבורים, ואיך זה  ששני הקנדים (האנה וקרווג'ו) לא נתנו דעתם על כך מיד?

האנה מעריצה את חוכמתו וידיעותיו של הפצוע, אבל מתנה אהבים דווקא עם קיפ באוהלו שמחוץ לווילה.

 

כשנודע לקיפ שהארי טרומן, נשיא ארצות הברית הפיל פצצות אטומיות על הירושימה ונגסאקי, הוא נתקף בטירוף ומבקש להרוג את הפצוע משום שהוא  אנגלי (!) – וכל הצרות באו על הודו ועל אסיה משום שהאירופים והאמריקאים למדו את מנהגיהם מהאנגלים השנואים. קיפ מצהיר שאחיו, ששונא אנגלים, ונמנע מלהתגייס לצבא בריטניה, צדק: "הלבנים" לא היו מעוללים כזאת השמדה בעם 'לבן'." (עמ' 274 ואילך). אבל, במקום מוקדם יותר בספר (עמ' 210) קיפ מודה שהיפנים, האסיאתים (לא אנגלים) מתנהגים כמו חיות כלפי הסיקהים.

הפצוע (שכמובן, איננו אנגלי!) מוכן לקבל מקיפ כדור בראש, כי הרי הוא בלאו הכי שכיב מרע, אבל קיפ זורק את הרובה, מתפטר מכל סממן צבאי או אנגלי, ובורח מהווילה באופנוע שעליו הגיע אליה. מסופר עליו שנפל מגשר לנהר, אלא שבהמשך מסופר שהוא משמש כרופא בהודו, נשוי ואב לשני ילדים. יש גם רמז שהוא נשא לאישה את האנה.

הספר גדוש בציטטות מהומרוס, הרודוטוס, טולסטוי, קיפלינג, לורנץ הארט, ג'ורג' גרשווין ורבים אחרים שאיננו טורח לציין את שמותיהם. כן מוזכרים בספר עשרות שמות של אישים שמשום מה הסופר מניח שהקורא צריך להכיר (ראו לדוגמה עמ' 236). אבל עיקר העיקרים הוא שהסופר מתעלל בקורא, שעל הרוב איננו מסוגל לעקוב אחרי רצף האירועים, המחשבות וההזיות, וכאמור, דווקא דברים שוליים מסופרים כסדר ובפירוט מייגע.

יש בספר  שתי סיטואציות בעלות ערך סמלי במיוחד: הראשונה – האנה מטפלת בגינה שליד הווילה, ומניחה של פסל של ישו (המקום הרי שימש כמנזר) בתפקיד של דחליל; השנייה – הפצוע (הבקי בכל דבר בעולם!) מספר לדיוויד קרווג'ו הקנדי שהצייר קרווג'ו צייר את דוד (כשמו של גיבורנו) מחזיק את ראשו של גלית, ועל הקורא מוטלת החובה לטרוח לפרש מהי "כוונת המשורר".

לא ייתכן שכל העולם טועה בהללו את הספר, ורק אני צודק, אבל אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן, ובמקרה דנן השקעתי עבודה קשה בקריאה, ואינני מרגיש איזה ערך מוסף.

 

אהוד: לא קראתי את הספר אבל ראיתי את הסרט המרתק, שאת עלילתו  המתוחכמת שלוּ מתוך הרומאן, ובהצלחה רבה, וזה כנראה האציל על הספר, שאחרת אולי לא היינו שומעים עליו.  

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

1. בית התנ"ך

"בארץ ישראל קם העם היהודי ... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" – כך פתח דוד בן גוריון את ההכרזה על מגילת העצמאות.

ההכרזה ההיסטורית התקיימה בשדרות  רוטשילד 16 בבית שהקדיש ראש העירייה מאיר דיזנגוף לעיריית תל אביב. בשנת  1978 שיחזרה העירייה את הקומה הראשונה בבית, בו נשא בן גוריון את דברו, והוקם בה "היכל העצמאות" המנוהל  בידי מוזיאון ארץ ישראל. שתי הקומות העליונות  נועדו ל"בית התנ"ך", מוזיאון לאמנות התנ"ך ומרכז ללימודי התנ"ך – עדות לקשר שבין התנ"ך לבין תקומת ישראל.

את עמותת "בית התנ"ך" הקימה "החברה לחקר המקרא" הקיימת מאז 1942. החברה ובית התנ"ך הם מעין עמותת-אם ועמותת-בת, עובדות בשיתוף פעולה ויוזמות יחד אירועים,  "האם" פעילה בירושלים ו"הבת" בתל אביב.

ההנחה של "בית התנ'ך" היא כי ספר הספרים שהעניק לעולם  את התפישה המונותאיסטית והיתווה לעם ישראל את דרכו  הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל. הרבה הודות לתנ"ך הצלחנו להשתמר כעם: קהילה הקוראת ארבע פעמים בשבוע את פרשת השבוע  – ב"ימי השוק" ובבוקר ובמנחה של שבת – נשארה קהילה יהודית היודעת מתי חגיה ומועדיה. (אגב, העם היהודי הוא היחיד שהעניק שמות לא רק לשנים, לחודשים ולימים אלא גם לשבועות: אלה נקראים על שם פרשת השבוע).

מה נותר מכל העמים סביבנו? האדומים, המואבים, העמונים והעממים האחרים  נעלמו ללא זכר. אין פלשתים ואין פיניקים.  המצרים של ימינו אינם צאצאי המצרים הקדמונים והיוונים אינם היוונים של פעם. אנחנו נשארנו. והודות לתנ"ך הגענו לרנסנס, ללידה מחדש גם בתחום הלשון. העברית, המבוססת על התנ"ך, היא אולי המכנה המשותף שלנו שאין עליו עוררין. העברית היא שפת הדיבור של כולם, מיוצאי רוסיה עד לעולי אתיופיה. כמה מאלפי הלשונות שרווחו בעולם נשארו לשונות חיות?

בית התנ"ך  פועל  בארבעה מעגלים: הרצאות בתנ"ך, סיורים בארץ התנ"ך, פרסים לתלמידים העושים עבודת גמר בתנ"ך והוצאת ספרים על התנ"ך.

עיקר הפעילות הן ההרצאות הקבועות בתנ"ך והטיולים באתרי המקרא. "הגישה שלנו: לימודי תנ"ך על הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי והארכיאולוגי שלו," אומר דני אופיר, מנהל בית התנ"ך. "נאמר למשל 'ויבוא יעקב שלם עיר שכם.' (בראשית ל"ג "יח). בגולה פירשו: יעקב בא בריא ושלם לשכם. אך אנו בארץ יודעים כי בכניסה לשכם ישנו כפר ערבי בשם שלם, אליו הגיע יעקב לפני שנכנס לשכם. העורבים שהביאו לחם ובשר לאליהו הנביא (מלכים א,י"ז ד) אינם ציפרים אלא תושבי העיר עורב. איננו  מזיזים גם פסיק בתנ"ך אבל אנו לומדים אותו לעומק יחד עם מקצועות העזר." הסיורים של בית התנ"ך נערכים ארבע פעמים בשנה. כבר נערכו 24  סיורים כאלה – ביניהם בנחלות של שבטי ישראל, בגולן היהודי, בשומרון המכיל אתרי תנ"ך רבים וכמובן בירושלים.

בית התנ"ך מעניק פרסים לתלמידים העושים עבודת גמר בתנ"ך במקום בחינת בגרות – השנה חלק 16 פרסים, וכן מלגות קטנות לסטודנטים לתנ"ך. לקראת יום העצמאות מעמיד הבית את הספרייה והארכיון שלו לרשות התלמידים הניגשים לחידון התנ"ך לנוער. חברי "נחת" ("נוער חובב תנ"ך") מתכוננים כאן  לחידון. חתן התנ"ך העולמי לנוער לפני שלוש שנים היה חבר "נחת". לאחרונה הוציא הבית את ספרה של בלהה הלפרין "תולדות החברה לחקר המקרא", ואשתקד את ספרו של דני אופיר  "דודי אלחנן בן ישי", זיכרונות אבישי בן צרויה. הבית משמש גם מוזיאון פתוח וברפרטואר שלו 800 תערוכות אמנות. בית התנ"ך כולל גם את "מדרשת דיזנגוף" ועורך אזכרה שנתית לבני הזוג דיזנגוף בבית הקברות וכן הוציא ארבעה ספרים לזכר דיזנגוף.

 אלא שלכל ההיצע הזה יש מעט מאד דורשים. כמאתיים  איש סך הכול משלמים דמי חבר לבית התנ"ך. אלה מקבלים ארבע פעמים בשנה עלון אירועים ויכולים לבחור ולהיבחר. אבל גם בתוספת הלא-חברים המשתתפים בהרצאות ובסיורים, המיספר זעום מאוד. מנהל הבית מייחס זאת לנטייה הכללית: הפקולטות לתנ"ך התרוקנו. הפקולטה למקרא באוניברסיטת תל אביב נסגרה למעשה, והלימודים עברו למחלקות אחרות, בעיקר לפקולטה לספרות.

אופיר, שלמד בשעתו באוניברסיטה העברית תנ"ך והיסטוריה והתמחה בבית הראשון והשני, זוכר כמאתיים תלמידי תנ"ך בירושלים. כיום, כאשר מיספר תושבי המדינה גדל לאין ערוך, ספק אם מצויים מאתיים תלמידי תנ"ך בכל האוניברסיטאות גם יחד. קרנם של מדעי הרוח ירדה לשפל המדרגה. את מקומם של הלימודים ההומאניים וההשכלה הכללית תפשו מקצועות של תכל'ס ובראשם ההייטק. שלא כבשנים הראשונות לעצמאות, הצבור הרחב מתנתק מהתנ"ך ולא מעטים סבורים כי "התנ"ך נגמר כבר מזמן." הוא רלוונטי כיום  בעיקר לחוגי המפד"ל: החילונים אינם מגלים בו עניין רב והחרדים חוששים מביקורת המקרא. בבתי הספר קוצצו שעות לימוד התנ"ך וכיום זה מקצוע ארכאי הנלמד בלית ברירה לבחינת הבגרות, ולאחריה מתנערים ממנו. מה שנחשב לאחד  המקצועות החשובים והאהובים ביותר בבית הספר – הפך לטקסטים בשפה בלתי מובנת, החורגים מההקשר ההיסטורי, החווייתי והתרבותי. ואם קודם היו שירת דבורה ונבואות ישעיהו שגורים בפי התלמידים, שלמדו בדרך זו גם את הלשון העברית – כיום הלימוד בעל פה הוא "חזרה אוטומטית על משפטים שאין מאחריה תובנה," כאילו שינון בעל-פה מפריע להתמצאות בחומר.

כדי להחיות את אהבת המקרא דרושים מורים מצויינים, אך המורים לתנ"ך אינם מקבלים כיום כל הכשרה מיוחדת למקצוע. סיורים בארץ התנ"ך מסוגלים לקרב לבבות לספר הספרים. "הייתי מחנך כיתה י"א," מספר אופיר, שמאחוריו שנים רבות של הוראת תנ"ך, "התלמידים הביעו שאט נפש מהתנ"ך והתקשו ללמוד לבחינת הבגרות במקצוע. שיכנעתי את  הנהלת בית הספר שאסייר עם הכיתה יומיים בירושלים ובארץ בנימין. עם ספר התנ"ך ביד ביקרנו בבריכה בגבעון, בעמק איילון, בהר הבית ועוד. אחרי הסיור התחילו כולם ללמוד תנ"ך בשיגעון ועמדו בבחינה."

פנים צעירות לא רואים בבית התנ"ך. לדעת אופיר, אנשים מתחת לגיל חמישים עושים כל השבוע לביתם. ביומם הפנוי – שבת – בית התנ"ך סגור. מי שעיתותיהם בידיהם הם  הגימלאים,  והללו פוקדים את הבית. אופיר מביא דוגמא מהגנאולוגיה, שגם בה הוא עוסק: "עד גיל חמישים אנשים אינם מתעניינים בדרך כלל בתולדות משפחתם. ההתעניינות מתחילה רק בגיל מאוחר יותר."

אך יש  לציין כי מיעוט המבקרים נגרם לא מעט משום עליבותו של הבית. מלכתחילה הוסכם על כניסה משותפת להיכל (העצמאות) ולמוזיאון (בית התנ"ך). אולם, היות שההיכל סגור בערבים, ובית התנ"ך פועל גם בערב, נכנסו לבית התנ"ך מגישה צדדית בחצר ועלו לאולמות בגרם מדרגות מאולתר. המדרגות הפכו מזמן לסכנת נפשות. לא מעטים חששו ואף לא יכלו להשתמש בהן. בעוד שהיכל העצמאות זכה לקהל, כולל כיתות תלמידים, איש לא  ערך ביקור במוזיאון בית התנ"ך בעל המראה המסליד, ששעות הפתיחה שלו אינן ברורות. רוב תושבי העיר, ודאי הצעירים, אינם יודעים כלל שקיים בית התנ"ך. זה שנים שבית התנ"ך הוא מעין חי-מת – ולא גסס לחלוטין הודות למאמציו ולעקשנותו של אופיר, מנהל הבית מזה 15 שנה, העושה את עבודתו בהתנדבות מלאה.

סוף סוף, אחרי עשרות שנים של עזובה, זוכה עתה בית דיזנגוף, שהוקם ב-1909, לשיפוץ. העבודות אמורות להימשך שלוש שנים (במקרה הטוב...) – בינתיים עבר בית התנ"ך לבית דוד בן גוריון בשדרות בן גוריון. משכן צנוע אך הדור לעומת האכסניה הקורסת. העמותה ממשיכה, ולאחרונה אף חתמה הסכם עם אוניברסיטת בר אילן על מחקרים ואירועים משותפים. בחודש מאי הקרוב יתקיים כנס ארצי על מחקרים בתנ"ך. בית התנ"ך ממשיך במשימותיו אינו מוותר ובבוקר השישי לנובמבר מתחיל בעונה חדשה, ומבטיחים שהסיורים אף יתרחבו. 

 

 2. צמח החודש: אשל הפרקים

מלחה, היינו חבל ארץ עתיר מלח, אינה מהווה בדרך כלל בית גידול הולם לצמחייה, ובכל זאת גם בה נראים צמחים. אלה נקראים הלופיטים (בלטינית  הלו – מלח, פיטוס – צמח ).הם  התפתחו בצורה המאפשרת להם לעמוד ברמות גבוהות של מלח. המלחה ליד אילת למשל, מצמיחה  שיחים.

לכל האשלים בארץ צורת שיח, להוציא אשל הפרקים ממשפחת האשליים; הוא אינו שיח אלא עץ רחב גזע המתנשא לגובה של עד 15 מטר. בזכות עמידתם בתנאים קשים ובזכות נופם המצל, נוטעים את אשלי הפרקים – הם גדלים  גם באדמה יבשה – כשוברי רוח בין שדות, למניעת נדידה של חולות, ואף להקטנת שיעור המלחים בקרקע. קורות עשויות מאשל הפרקים  משמשות לבניין. בחפירות ארכיאולוגיות במצדה, למשל, התגלה שהסוללה בנויה מעצים וענפים של אשל. כשמסילת הברזל בין רפיח לאל עריש כוסתה מעת לעת בחול הציע אפרים הראובני , היועץ הבוטני של ממשלת המנדט בשנות העשרים, לטעת ייחורי אשל לצידי המסילה. האשלים ניטעו ואכן מנעו את כיסוי המסילה בחול.

בעולם מוכרים כתשעים מיני אשל המצויים באזורים ממוזגים, אזורים סובטרופיים ובמדבריות ערב וצפון אמריקה. האשל הועבר גם ליבשות אחרות כגון אוסטרליה. שם הוא מכונה "אתל", ודאי מתוך זיקה לשם העברי. בערבית שמו אתיל.

בארץ מצויים 15 מינים של שיחי אשל ולצדם העץ, אשל הפרקים. ענפי האשל הזה דקים ומחולקים לפרקים-פרקים, ומכאן שמו. בקצות הענפים מופיעה בקיץ ובסתיו שפעת פרחים,  הפרחים מסודרים בדמות שיבולת ("שיבולית" בשפת המדע). פירות האשל נראים כחרוטים אדומים מחודדים והם נפוצים ברוח.

האשל מותאם לאדמת מלחה בעיקר עקב הצמצום של שטח פני העלים, שהם בעצם קשקשים. הדבר שומר על הצמח מהתאדות ומעביר את ההטמעה (הפוטוסינתזה) לגבעולים הירוקים. גם הפיוניות, "הפיות" של הצמח, מוגנות מהחום ומהרוח המגבירים את ההתאדות, ואלו מערכת השורשים שלו מעמיקה לחדור על מנת להגיע למים. על הענפים הקטנים של האשל מצויות בלוטות מיוחדות הקולטות מהקרקע את המים עם המלח. המלח מתפרש על פני הענפים וסופג לחות מהאוויר, בעיקר בלילה. וסביב העץ נוצרת תמיסת מלח המפריעה לנביטת צמחים מתחרים. בהעדר מלח מפריש אשל הפרקים תמיסת סידן היוצרת על ענפיו שכבת גיר.

בחודש זה, חודש חשוון, קוראים את פרשת "לך לך": "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך." (בראשית י"ב, י"א). ואברהם הולך  עם משפחתו לארץ היעודה. הוא רועה צאן ונודד ממקום למקום; אבל במקום אחד נשאר לפרק זמן יותר קבוע: "ויטע אשל בבאר שבע... ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים." (בראשית כ"א ל"ג).

חז"ל נדרשו לעניין הנטיעה והאשל התרחב אצלם לפרדס: "אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים... רב יהודה ורבי נחמיה, חד אמר פרדס וחד אמר פונדק... רבי יהודה אמר אשל – פרדס."

ובבראשית רבה שולבה הכנסת האורחים שאיפיינה את אברהם עם האמונה החדשה: נאמר כי אברהם כינס את אורחיו  תחת עץ האשל  ואחר שהתכבדו בסעודה היה מפיץ את תורת האל ומלמדם להודות: "ברוך אל עולם שאכלנו משלו."

תודות לשרה'לה אורן אוצרת הגן הבוטני ב"נאות קדומים" ולאוריה אורן, יועץ בוטני.

 

3. המנה הטובה ביקום

כרזה על חנות בשיפוצים ברחוב קרליבך:

"הפתיחה בקרוב.

סלט -ביצה-יותר חציל

המנה הטובה ביותר ביקום."

אכן הצניעות במיטבה. לא הטובה ביותר בתל אביב, לא הטובה ביותר בארץ וגם לא במזרח הקרוב. ביקום!

 

* * *

רביבה בן זאב

כל דיכפין וכל דיצריך ייתי ויתפקד

כמו בתחרות מירוץ, ואפילו מבלי לייחל מי יגיע ראשון לקו הגמר, אצים רצים 'פוליטיקאים לרגע'  עם ובלי רקורד אישי כלשהו (תמיד אפשר לשכתב c.v. ולהתפאר במילים נבובות), ופורצים בסערה תקשורתית לעבר הדלתות הפתוחות לרווחה כדי להתפקד למפלגות שזה עתה יצאו מהתנור עם הבטחות מרקיעות שחקים. 

מעניין איפה היו עד כה כל המוצלחים הללו ואיך החמצנו אותם  ואת יכולתם להגיע לשלום המיוחל, לשפר את מצבנו הלאומי, לרכוש דירה במחיר סביר, לזכות במקום עבודה קבוע,  ובכלל, ליהנות מהחיים... איך איפשרנו לעצמנו להחמיץ אותם בעוד שאחרים, לטענתם, כשלו במשימה הכבדה?

 גם מפלגה שהשתקמה באורח פלא, מבטיחה סוציאל דמוקרטיה כנוסחת פלא, כמילת קסם לשיקום הכלכלה, לדאגה לעובדים, לביטחון, למשפחות עובדות ש"אינן יכולות לגמור את החודש," ובכלל: רק בואו להתפקד ועתיד המדינה ישתפר פלאים. וואו!

 העומדים בראש הפלא הפוליטי הזה מתבשמים בעצם התופעה, מדושני עונג מהתנפחות הבלון של מפלגתם, מלאי חשיבות עצמית להתפקע, מוכנים ומזומנים להמריא ולנחות היישר לכהונת ראש ממשלת ישראל. שרק ניתן להם הזדמנות... האם הם מסוגלים ויכולים למלא את התפקיד הכבד הזה?!  מה זה חשוב? העיקר לשכנע בוחרים נבערים בהבטחות אידאולוגיות ריקות מתוכן ו/או באתנן פוליטי.  וכבר היו דברים מעולם:

 יצחק רבין שכינה בשעתו את התעלול הפוליטי של שמעון פרס כ"תרגיל מסריח", בעצמו שיחד  את שני חכמי "צומת" גונן שגב ואלכס גולדפרב שנבחרו לכנסת על גבו של רפול האידאולוג הלאומי (!) – כדי שיצביעו  בעד אוסלו ב'.  כך הוכרע עתידנו הלאומי ללא כל קשר עם ציפיות הבוחרים שנתנו את קולם למצע האידאולוגי החד משמעי אחרי מסע בחירות אינטנסיבי והבטחות לשמור על ארץ ישראל. רפול ראה ולא התערב. יכול היה להטיל וטו על המעשה הזה כמי שעמד בראש המפלגה, ובחר לשתוק באופן תמוה. לימים, דוקטור גונן שגב, רופא ילדים בהשכלתו, הושב אחר כבוד בכלא על שסחר בסמים. ואילו החשמלטור גולדפרב מאשדוד, שקיבל מיצובישי בתמורה לזיגזוגו , נצמד לפואד בן אליעזר וישב מעדנות בקירבתו  באחד מחדרי הכנסת. הוא גם הכריז שלעולם לא יחזור לחשמלאות.  באמת! איזו אבידה.  נכון, למה לו לעבוד קשה כחשמלאי אם מיקומו בכנסת ישראל הבטיח לו לעולמי עולמים הכנסה כספית נאה וקבועה הכוללת הטבות שהאזרח הפשוט רק יכול לחלום עליהם.

 אותו רפול שהתנגד ל'הסכם אוסלו', נבחר לכנסת וזכה בשבעה מנדטים שהעניקו לו הבוחרים שהאמינו למוצא פיו, ו-הופ!  עם היכנסו למשכן, הודיע לציבור שנמלך בדעתו ושהוא בעד השלום! כך ניסה להצדיק את תאוותו להזדחל למפלגתו של רבין, שמצע מפלגתו היה שונה בתכלית לשלו. רק הודות להתנגדותו הנמרצת של יוסי שריד למהלך הזה, נותרה "צומת" באופוזיציה.

מסע הבחירות הזה שנחת במפתיע בימים אלה, החל לספק לעיתונים, שעד כה נאבקים על עתידם הכלכלי – שפע אפשרויות על מה לכתוב: מילים מילים מילים, השערות, פרשנויות  ותילי תילים של חדשות שמופרכות (או לא) כדקה אחרי שמופיע כוכב חדש שהתפקד בזה הרגע. סקרים מפה וסקרים משם. בכל יום מעלים את ציפי לבני מהריסות פעילותה הפוליטית הרופסת כיו"ר 'קדימה', ולמחרת "מזכים" את אולמרט בעודו ממתין למשפט הקריטי שמחכה לו. שוב הסקרים על דרעי שפולש לציבור המשתאה ושוב סקרים אחרים הקוברים ח"כים אחרים.

 בנושא חשוב אחד טרם דנה התקשורת: מדוע חכם כלשהו שנבחר כתוצאה מקוניוקטורה פוליטית וזכה להתפרנס יפה מאוד כח"כ, עד סוף ימיו – ייהנה מהכנסות כלכליות שאינן עומדות בקנה אחד עם הכנסה ממוצעת שמקבל עובד פלבאי, שאולי אף עולה ביכולותיו ובהשכלתו עליו ועל כמה וכמה מהח"כים המופלאים שמשרתים בכנסת ישראל.

 עצתי לבוחר, שלא יתפתה למהר ולהשתכנע ממצע זה או אחר, ובוודאי שייזהר מלהאמין למפרע  למה שמשמיעים באוזניו אלה שכל כך רוצים להיבחר.

השאלה שצריכה להישאל ולהתעקש עליה כעל חוזה משפטי, תהיה: אתם שמבטיחים לנו את הישועה, פרטו עכשיו כיצד תוכלו לממש את הבטחותיכם?! איך בדיוק תביאו את השלום  עם הפלסטינים? איך ומניין תקחו את המימון לביטחון, לחינוך, לרווחה, לעלייה, ולעתיד בטוח לעם היהודי בארץ ישראל? ואיך תוכלו לשנות את הרעה החולה הון-שלטון? בבקשה: הסבירו לנו בפירוט איך תצליחו לבצע את כל זה – כדי שנאמין לכם.

 ואנא, אל תטמטמו אותנו במילים ריקות כמו: "הכסף שנשפך להתנחלויות הוא על חשבון הצעירים, הסטודנטים והמשפחות הנאבקות על קיומן. להזכירכם: פירוק/גירוש גוש קטיף עלה לאוצר מדינת ישראל למעלה מעשרה מיליארד!  כן!  למעלה מעשרה מיליארד!

עכשיו שבו בשקט וחישבו כמה אפשר היה להקל על הציבור כולו בסכום האגדי הזה.

 חומר למחשבה.

 

 

* * *

אלי מייזליש

1. שוד הפוליטיקה בידי עיתונאים

בראש מפלגת העבודה עומדת העיתונאית והשדרנית שלי יחימוביץ, לידה עוד אחד דניאל בן-סימון ומהערב עוד אחת מהברנז'ה מירב מיכאלי, ובראש "עתיד" עומד עיתונאי ושדרן טלוויזיה בשם יאיר לפיד ולידו עוד עיתונאי בשם עפר שלח, במרצ השתלט זה מזמן העיתונאי ניצן הורביץ, כך גם במפד"ל עם אורי אורבך וגם באגודה היה האייכלר, תופעה שאינה מוכרת בשום מדינה דמוקרטית בעולם – שאנשי תקשורת מנסים לעלות לראש הפירמידה בכוח היותם מפורסמים, אבל שנכשלו בכוחם להשפיע באמצעות טורים קבועים או ראיונות כביכול, כאשר התשובה אינה מעניינת וקוטעים אותה "זמננו תם..." – ורק השאלה הבוטה והמעליבה עניינה אותם.

האמנם הצטרפותם של אלה או רצונם של אלה להשליט את דעותיהם מעל הדוכן משדרג את הרמה הפוליטית בארץ? או מרדד אותה לקרקע.

אם נבחן את מעמדם הקודם כעיתונאים, ואפילו מוכשרים, ונניח כי לכל אחד מהם היתה אג'נדה פוליטית כמו שיש לכל אדם, ובמשך שנים לא ראו את האג'נדה שלהם מיושמת, מידת התיסכול שלהם היא הרי בלתי נסבלת. אומר העיתונאי לעצמו כך: שנה אחר שנה: חמש, עשר, חמש-עשרה שנים אני מפמפם לציבור את דעותיי [כמובן דרך הצגת שאלות או מאמר] ושום דבר לא זז. שום דבר. אז מה עושים? מה לעזאזל אני יכול לעשות מה שלא עשיתי. אז מה עושים?

שודדים את הפוליטיקה – ככה: אז יש לי רעיון כמו ההוא בסרטים: if you can't bit them join them – קרי: אם אינך יכול לנצח אותם תחבור אליהם. אז התחברתי. הקמתי מפלגה ושמה לפיד או עתיד או דובק וניקח עוד עיתונאי מתוסכל כמוני ו'רק כך' נוכל להשפיע.

האמנם ככה, מר לפיד או מר שלח? או שלא. מפני שאם לא הצלחתם במשך עשר או חמש-עשרה שנים עם עיתון שמופץ במאות אלפים בסופי שבוע, איך תעשו זאת עם ערוץ הכנסת (אחוז וחצי רייטיניג)? איך?  אז שודדים את הפוליטיקה. הרי הרעיון שעומד מאחורי כל שוד (רציני כמו שוד בנק), אומר השודד ככה: הרי אם אני שודד מיליון דולר, כמה זה כבר מחשבונה של גברת בוזגלו? כמה? אולי חצי שקל. אבל ביחד מכל הדנקנרים ושאר המיליונרים זה לא פוגע בגברת. ככה התנצל האופנוען.

אבל שוד זה שוד אמר לו החוקר ושלח אותו לכלא.

הסבה מקצועית מתקשורת לפוליטיקה היא שוד ציבורי, ואל תאמר לי כי זו מדינה דמוקרטית. מעבר לשוד הציבור, זו מעשה נלעג, זו יריקה בפרצופו של העיתון ושל ציבור שהיה נאמן לעיתון ב-5 ש"ח ליום.

 

2. מיקי איתן הולך בְּקֶרִי (בוועידת הליכוד)

(ה' אומר לבני ישראל בספר ויקרא בערך ככה: 'תהיו ילדים טובים...'  – ככה, אל תלכו עימי בקרי).

יש מעט צופי טלוויזיה שראו את מיקי איתן רץ בוועידת הליכוד עם נייר ועט בידו ומנסה להחתים 370 חברי מרכז נגד הצבעה גלויה. מה אומר הח"כ ד"ל (דברים לבטלה), "אם תהיה הצבעה חשאית, רוב חברי המרכז יסכלו את האיחוד עם ליברמן...". לדבריו, רק בקלפי הם לא משקרים אבל בפומבי כולם משקרים (כי מפחדים מנתניהו). ככה, יוכל איתן להכניס 'שוס' לנתניהו בחסות החשאיות.

 אז שמע מיקי איתן: אולי אותם ה-370 שהצלחת להחתים מרחמים עליך ובקלפי היו מצביעים "כן" לאיחוד? נכון? הרי ממילא בפריימריז אתה הולך הביתה. ככה זה קורה למי שהולך בְּקֶרִי עם נתניהו – לא?  

 

כנ"ל למי שראה ביום ג' "פוליטיקה", ראה אחד בשם מרגלית, חבר מפלגת העבודה אומר ש"שלי יחימוביץ מתמודדת על תפקיד 'ראש הממשלה', ואם לא יהיה איחוד עם ליברמן היא תנצח את נתניהו..."

אלה שני אנשים, זה איתן מימין כביכול וזה מרגלית משמאל כביכול, שמדברים בהתלהבות אלוהית שהמוסר בגרונם, וכל האחרים מושחתים.

הצרה היא עם אנשים כאלה, כי מה שמריץ אותם זה לא מוסר ולא בטיח, זה תסכול, ולצורך זה הם מגייסים את האלוהות השמיימית לצידם, ולך תוכיח להם כי אין אלוהים בכלל.

 

אהוד: אלה חבורת פוליטיקאים, עיתונאים וסתם פטפטנים, שמאמינים לסקרים חדשים לבקרים ומחרתיים הם עצמם יישכחו, אפילו כחלון ולבני, שאולי לא יעברו את אחוז החסימה. לפי המצב כיום אנחנו נצביע עבור אהוד ברק כדי שימשיך להיות שר הביטחון בקואליציה יציבה, וחס ושלום שמוכת שגעון גדלות, העיתונאית שלי יחימוביץ, אנטיפאטית וחסרת ניסיון – תהיה ראש ממשלה.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

 

3. דפי כוכבא

 

דפי כוכבא נערה שמנמונת, בהירת שיער, נמוכה, בעלת כתפיים רחבות ובטן של מכלית קטנה. בבריכה היא מתביישת להסיר את חלוק-הרחצה או החולצה העליונה, ומבקשת לא פעם מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, כי נדמה לי שכולם בוחנים לראות איך היא בבגד-ים, ורק מחכים לרגע שאפשר יהיה ללעוג לה על צורתה: פיראמידת פּוּלקֶעס, קופסת בטן, וחזה שצומח שטוח ואינו מתעגל כמו שרואים אצל הכוכבות בסרטים ועל שפת הים.

דווקא יש לה עור משגע, שחום-זהוב וחלק עם פלומות שיער צהבהב פה ושם, בפיאות ותחת הזרוע. חיוך מתוק, קצת מבוייש, אבל גם מלאכי, עם קריצה שובבה בעיניים. קול צלול ועמוק, בעל היגוי עברי מדוייק, כך שממש תענוג לשמוע אותה מדברת. כאילו כל בועת-אוויר של דיבור שהיא מוציאה מפיה נוצקת קודם בפנים על-ידי מי שברא את השפה העברית, וכאילו כל מילה נאמרת אצלה בפעם הראשונה, בלתי משומשת ועוד לא סדוקה.

דפי למדה מעט פיתוח קול, אהבה לשיר שירי-עם וגם אריות מתוך אופרות של מוצארט ואחרות, אבל לא לקחה את עצמה ברצינות בתור זמרת. "מה לי, עם גוף כמו שלי, יש בכלל מה לעשות על הבמה?"

 

*

יום אחד אמרה לדפי תמרה, המורה שלה לפיתוח קולו: "דפי, מחפשים נערת מקהלה לסרט ישראלי חדש ושאלו אותי אם אני מכירה מישהי מתאימה. חשבתי להמליץ עלייך."

"מה פתאום? הלוא אין מספיק מקום על הפילם בשביל אחת כמוני!"

"Don't underestimate yourself!" – הפצירה בה תמרה. "בסרט ישראלי יכול להופיע כל אחד, וככה זה גם באמת נראה!"

"תודה רבה שאתה מעודדת אותי כל כך!"

"רציתי רק להסיר ממך את הפחדים."

 

*

המפיק התקשר טלפונית, ואימהּ של דפי קיבלה את השיחה.

"רוצים אותך לסרט ישראלי, דפי!" קידמה אותה בשובה מבית-הספר.

"ביג דיל!"

"מה ביג דיל? אנשים היו נותנים אני-לא-יודעת-מה בשביל להופיע בסרט ישראלי!"

"בסיידר. אני אופיע ו אהיה כוכבת מפורסמת ואחלק חתימות למעריצים מופרעים."

 

*

דפי דחתה מיום-ליום את בואה למיבחני-הבד של הסרט הישראלי החדש "יום המקק", וכאשר הגיעה לבסוף, התברר שיש כבר עשרים נערות-מקהלה מתאימות לשישה התפקידים של הופעת-המקהלה הקצרה בסרט.

אבל בדיוק באותו אחר-צהריים התברר למפיקים ולבמאי כי השחקנית – צרלינה טרשים, שהיתה אמורה לגלם בסרט את התפקיד הראשי של כרמלה צירלין, זו הנערה הצחקנית שנופלת טרף לאיש-המקק ומתחילה להתמקק בעצמה עד שהמדען הראשי של משרד הבריאות מציל אותה – צרלינה זו נראית בצילום כמו גבינה רכה עם פנים של מתה משיעמום.

"מה דעתכם שננסה את הטמבלית השמנה שעומדת שם על יד הקוֹלִיסוֹת?" הציע אחד המפיקים. "אתם זוכרים איך לסרט 'אני מטאטא', שגרף קופות במשך חצי שנה, מצאנו דביל אמיתי, שמן, מכוער, עם אף כמו זין מסולסל של ברווז, ועיניים פזלניות? נו, ואני צריך לספר לכם איך ממלא היום אולמות האפס הזה, זיוי זיוידזון, שאנחנו בנינו אותו, ושנשאר, שלא תבינו אותי לא נכון – אידיוט כמו שהיה!"

דפי כל-כך התרגזה, שראתה לפתע כוכבים, כאילו מישהו הוריד לה מהלומה על המצח. "שמעתי שאתם מחפשים איזו אידיוטית שמנה, אז למה שלא תנסו אותי?"

והיא עמדה מול המצלמה, לראשונה בחייה, ונתנה להם את "גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק, בלי ליווי, אבל בחיוניות חופשית ושובבה, שהיא מעודה לא ידעה שמצוייה בה, והם, המפיקים והבמאי, נכבשו לה מיד.

"בראבו! יופי! יופי! בראבו! אפילו נשנה קצת את התפקיד של כרמלה, והעיקר שניקח את פצצת-הצחוק הזאת לפִיצֶ'ר שלנו!"

 

*

"מה זה את מבלה שם ימים על הסֵט?" שאלו בבית את דפי. "עוד לא גמרו את הסצינה עם המקהלה? כתוב בכל העיתונים שהעכביש אוכל את הזמרות כבר בהתחלת הסרט?"

"המקק, לא העכביש."

"לפחות את לא מופיעה שם בעירום?"

"אימא, בשבי לשיר לא צריך להתפשט."

 

*

"יום המקק" הפך, בתוך שלושה שבועות, ללהיט של הקולנוע הישראלי, נס כלכלי שמתרחש רק אחת לחמש ולפעמים לשבע שנים, וזאת בעיקר בזכות דפנה מרשמלובסקי, שאימצו לה בסרט את השם – דפי כוכבא.

הקטע שבו היא רוקדת, בבגד-ים ברזילאי, בזרועות איש המקק, ושרה, ולאט-לאט מתמקקת איתו – נעשה בבת-אחת כה קלאסי שנותנים אותו ברצף הקטעים מתוך סרטים שפותח את תוכנית הקולנוע של הטלוויזיה, "מסך ראשון". גם הביקורת יצאה מגדרה: "פצצת צחוק!" – "ציפי שביט החדשה!" – "וודי אלן הישראלית!" – "תקוות הקולנוע המקורי!" – "סוף-סוף עירום נועז שאינו מביך, בסרט משלנו!"

בבית, בבית-הספר, בכל מקום קמה סביבה מהומה שלמה. תחילה איש לא ידע שהיא הולכת לעשות תפקיד נועז, ומשנעשתה כוכבת, כבר לא העז איש להעביר עליה ביקורת. ילדים ברחוב היו עוצרים אותה כדי לקבל חתימות. בעיתונים כתבו עליה. הפוסטר של הסרט התנוסס על שלטי החוצות. כתבי-נוער עמדו בתור כדי לראיין אותה. משרד המפיקים הוצף במכתבים עבורה. כאשר זכה "איש המקק" בפרס הסרט המוזר בפסטיבל בְּרַאטִיסְלַאבָה, נסעה גם דפי עם המפיקים והפכה לחביבת התקשורת בסלובקיה.

היו שמועות שמחתימים אותה על חוזה עם חברת סרטי וולט דיסני, לתפקיד בַּאבַּאיַאגָה באגדת החורף הטראנסילבאנית "תְקע את המכשף בשלג העמוק", אבל דפי כוכבא דחתה את כל הצעות המפתות, ולא הסכימה לשחוק בסרט נוסף.

 

*

חלפה שנה. דפי כוכבא נשכחה ועימה נשכח גם "יום המקק". בבריכה היא עדיין מבקשת מחברות להסתיר אותה עד שתקפוץ למים, וכששואלות אותה מדוע הפסיקה לשחק בסרטים, היא עונה:

"אני לא שחקנית ולא רוצה להיות שחקנית. בסך-הכול רציתי להוכיח לכמה מֵל-שׁוֹבִינִיסְט פְּיגְס שגם שמניה מטומטמת יכולה לגרוף קופות ולהצליח."

 

* * *

אילן שחורי

מסע הצלב בדרכי שלום של הקיסר וילהלם השני בארץ-ישראל, השבוע לפני 114 שנים

השבוע לפני 114 שנים התחולל בארץ ישראל של סוף המאה ה-19 אירוע דרמטי, רב רושם, שהשפעתו ניכרה עוד שנים רבות. לארץ הקודש הגיע "מלך העולם" באותה תקופה, הקיסר וילהלם השני. הקיסר החשוב נחת ב-25 באוקטובר 1898, בספינה הקיסרית "הוהנצולרן", במזח קטן שנבנה לכבודו בחיפה. לאחר שהמשלחת הגיעה מקונסטנטינופול, החל בארץ ישראל, מה שמכונה כיום במחקרים החדשים "מסע צלב בדרכי שלום", בעיקר כדי להביע נוכחות ולתקוע  כף רגל גרמנית בארץ, בטרה סנטה.

רשמית הגיעו הקיסר ורעייתו הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, כדי לעלות לרגל לירושלים, לחנוך את הכנסייה הלותרנית בירושלים, הסמוכה לכנסיית הקבר, "כנסיית הגואל", וגם להכריז על כמה כנסיות חדשות כמו "אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים" ודורמיסיון הגרמנית קתולית בהר ציון. אולם היו לו גם מטרות נוספות. בין היתר לחזק ולהעריך את חברי הכת הטמפלרית הגרמנית שהחלו להקים סידרת מושבות בארץ ישראל. בשל התרומה הכספית הנדיבה, החליטו אלו אף להקים מושבה חדשה על שם הקיסר, היא וילהלמה, כיום בני עטרות. מטרה שולית בעיניו של הקיסר, אך חשובה מאין כמוה לתנועה הציונית, היתה כמובן מפגשיו עם  בנימין זאב הרצל. תחילה מפגש מקרי במקווה ישראל ולאחר מכן, במחנה הקיסרי בירושלים, כיום שטח בית ספר אורט ברחוב הנביאים.

העיתונות היהודית בירושלים, יצאה מגדרה במהלך הביקור. על הדיווח המיוחד שנכתב בעיתון "חבצלת" בעריכתו של דב פרומקין, אפשר לקרוא על ידי לחיצה בלינק הזה:

http://www.jnul.huji.ac.il/dl/newspapers/havazelet/html/havazelet-18981030.htm

דיווח מסוג שונה היה גם בעיתון "הצפירה", בעריכתו באותם ימים של נחום סוקולוב.  לחיצה על הלינק הבא תוביל לצפייה בעיתון:

http://www.jnul.huji.ac.il/dl/newspapers/hazefirah/html/hazefirah-18981027.htm

 

הקיסר הגרמני החשוב סייר בראשית ביקורו בחיפה, שם נלקח למושבה גרמנית על הכרמל, כרמלהיים, כדי שיביט על המפרץ היפה, ובדיוק שם הוקם ב-1910, בטקס מרשים, אובליסק נאה לכבוד הקיסר ורעייתו.

לאחר יומיים המשיך הקיסר ליפו. טקס רב רושם, התקיים לכבודו הזוג המלכותי ברחוב בוסטרוס, וּוילהלם ואוגוסטה ויקטוריה עברו בשער הכבוד. שני לילות עשה הזוג המלכותי במושבה הגרמנית ביפו (לשעבר המושבה האמריקאית). הקיסר עצמו לן במלון פראנק, ביתו המפואר של הברון פון יוסטינוב (סבו של השחקן פיטר יוסטינוב), והצוות הקיסרי הבכיר לן במלון "ירושלים" הסמוך. הברון יוסטינוב ניסה לנצל את בואו של הקיסר כדי להניח אבן פינה לכנסיה לותרנית שביקש להקים באדמתו, אולם וויכוח עם עמיתיו הטמפלרים בשכונה מנע זאת. הכנסייה הוקמה כמה שנים מאוחר יותר, לא מעט בתרומתו הכספית של הקיסר.  בביתו של הקונסול הגרמני, במושבה הטמפלרית של יפו, התקיימה קבלת פנים המונית לחברי קהילת הטמפלרים בארץ ישראל. הקיסר עצמו עמד על מרפסת הבית, וההמון הטמפלרי הריע לו. כיום  בית הקונסול משוחזר וגרים בו הכומר הסקנדינבי לותרני  והמנהל האדמיניסטרטיבי של כנסיית עמנואל הלותרנית הסמוכה.

מהמושבה הגרמנית, יצאה פמליית הקיסר בדרך מיוחדת שהוכשרה לכבודו, לכיוון ירושלים, ובדרך (בצומת חולון של היום) התקיימה לכבודו קבלת פנים חגיגית של תלמידי מקווה ישראל. בנימין זאב הרצל ודוד וולפסון, הקדימו ובאו למקום לחכות לקיסר, וכשזה שהגיע, הגיב מעל סוסו באמירת שלום למנהיג הציוני. וולפסון הזדרז לצלם את השניים אך פיספס ובתמונה ניראה הקיסר ורק כף רגלו של הרצל. מאוחר יותר צילם וולפסון את הרצל על גג מלון קמיניץ והוסיף את הרצל לתמונה שהופצה לכל חלקי התנועה הציונית.

משם המשיכה פמליה לירושלים לאחר  חניית לילה קצרה באיזור שער הגיא.

ביום שבת י"ג בחשוון, 29 באוקטובר, בשעה 11:00 – נכנסה שיירת הקיסר בשערי ירושלים, לביקור היסטורי שנמשך  שבוע, עד ה-4 בנובמבר. לכבוד הכניסה הדרמטית שופצה והוכשרה כנסיה מיוחדת שתתאים לסוסו של הקיסר, ועל ידי כך נפגע במקצת החפיר הסמוך. הביקור בירושלים היה כמובן גולת הכותרת במסעו החשוב של הקיסר. אירוע יוצא-דופן בשגרה הרדומה של העיר, חגיגה בלתי פוסקת שבסופה חזרה העיר לשגרה. הביקור זכה לתיעוד ולסיקור חסרי תקדים: צלמים מן הארץ והעולם ליוו את הביקור, העיתונות המקומית דיווחה על המסע, ועיתונים זרים אף הקדישו קריקטורות בנושא הביקור.

ביום שישי החולף נפתחה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכה מיוחדת המוקדשת לביקור הקיסר בעיר הקודש. התערוכה החדשה מוצגת באולם הצלבני במוזאון, ועוסקת  בביקור הקיסר בירושלים מנקודת מבט תקשורתית-עיתונאית מקומית ובינלאומית. היא מבוססת על הדיווחים העיתונאיים הרבים שעסקו בצורה אינטנסיבית באירוע, ומנסה לבחון איך הפך הביקור לשם דבר נוכח העיסוק הבלתי פוסק אודותיו בעיתונות המקומית והבינלאומית. בתערוכה מוצגים ההיבטים השונים הקשורים בביקור – ההכנות לביקור, מהלך המסע, האירועים הרשמיים שנערכו – כמו חנוכת הכנסייה והביקור בהר הבית, קבלת הפנים, הביקורים במוסדות השונים, ואבני פינה שהונחו בנוכחותו.

בעיקר מנסה התערוכה להבין מה גרם לעיר ירושלים ולתקשורת בארץ ישראל לצאת מגדרה לקראת ביקור הקיסר וילהלם השני? לצד אלה מוצגת העיר המתעוררת לקראת הביקור וההשלכות האורבניות הנובעות ממנו. באמצעות צילומים מרהיבים נגלה לעיני המבקר המפגש המיוחד בין מזרח למערב, השפע הנדיר שהציף את ירושלים הצנועה של אותם ימים וההתלהבות הגורפת של העיר בהכנות יוצאות-הדופן ובמהלך הביקור.

אחרי שבוע של שיכרון חושים התעוררו שאלות, שחלקן לא נפתרו עד היום, הנוגעות לקשר בין מהות הביקור לאופן בו הוצג, מי הרוויח מהביקור ומי הפסיד, ובעיקר, מה מהביקור נשאר כמורשת לעיר?

במוזיאון מגדל דוד פתחו גם עמוד פייסבוק מיוחד, כביכול  עם יציאתו לדרך של הקיסר, רעייתו ופמלייתם – ובו מתוארות מדי יום חוויותיהם מאז יציאתם למסע. הפוסטים שמעלה הקיסר, מתעדכנים על מסלול המסע, המקומות בהם הוא נמצא, חוויות ורשמים לצד צילומים יפיפיים. הוא לא חוסך מאיתנו את תלאות הדרך לצד אנקדוטות אקזוטיות.

עדכונים שוטפים על התערוכה ניתן למצוא גם בעמוד הפייסבוק של המוזיאון. חומרי התערוכה הם עיתונים מקוריים, בשפה העברית ובשפות אחרות, צילומים שצולמו בעת הביקור ו"כתבות פרשנות" שנערכו על ידי אוצרת התערוכה. כל אלה מוצגים למבקר בצורה של עיתונים וירטואליים-דינמיים, והצופה מוזמן לדפדף בהם. כל עיתון  מוקדש לנושא אחר הקשור בביקור הקיסר ומעוצב בצורה שונה. לצד אלה מוצגת סדרה של תמונות ענק המוקרנות ממצלמות אופייניות לתקופה, והמבקר יכול להיכנס באמצעות המצלמה אל תוך התמונה, לשוטט בה ולדלות מידע בנושאים מתאימים המעניינים אותו.

גם הרצל נוכח בתערוכה – כמי שנפגש עם הקיסר תיעוד הפגישה מהווה מוקד נוסף הקשור לאופן הדיווח של אקטואליה, הפעם בשימוש מניפולטיבי-צילומי שנעשה במהלך הביקור. לבסוף המבקרים בתערוכה מוזמנים להתארח באוהל הקיסר, המעוצב כסלון מזרחי, להצטלם ולשתף את חבריהם בחוויה באמצעות הפייסבוק.

לעיתון המיוחד, בסגנון של פעם, שהפיקו במוזיאון מגדל דוד, הפעם במקום קטלוג, לחצו כאן.

http://www.mytour-il.co.il/files/kesar-wilhelm/newspaper.pdf

 

מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי.

http://www.mytour-il.co.il

ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע  על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:  ilan777@gmail.com

או באמצעות לחיצה על הלינק הבא:

http://members.viplus.com/LandingPage,d98fe8f7-8604-408a-9781-e91499a21894,88.aspx

 

 

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

 

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

 

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

 

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

 

פרק ט"ו.

צמיחת ה"בצלאלים"

 

מדי יום הייתי חולף על פני חצר ששני אריות-אבן יושבים על עמודי שערה. דרכם הייתי מקצר את דרכי לבית-הספר "בצלאל". עובד ליד המרתף, שלפתחו היה מדי בוקר חכם יוסף חולב את שתי עיזיו המזוקנות: הן היו מפנות אליי את ראשיהן בעוברי, כאילו הכירו אותי.

לרוחבו של הרחוב היו מפוזרות כמה אבנים גדולות. בימי גשמים ושיטפונות היינו מדלגים עליהן, מאבן לאבן, כדי לא לטבוע בוץ. היינו משהים עצמנו ומביטים באיזה חן וזריזות היה מנהל הסמינר למורים, דוד ילין, מציב עליהן את נעליו המחוטבות והמצוחצחות, ועובר בבוץ ביבשה.

כאן היינו רואים את יקירי ירושלים של אותה תקופה, אלה שנתנו דמות וחידשו את רוחה ומנהגיה של העיר. כאן היתה המספרה, שֶׁבָּהּ ראינו את אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, בא לטפל בזקנו הקטן. הוא היה אדם מצומק, שתקן ורציני, שגילֵם בהופעתו את חיי ירושלים החדשה, לא רק בתחום חידושיו בלשון העברית החיה. הוא הוציא עיתון יומי ראשון בירושלים.

וכאן היה בית-קפה ערבי, שהעמיד כסאותיו לרוחבו של הכביש. החמורים והגמלים היו עוברים בזריזות מוקיונית בין היושבים על השרפרפים, כשהם מניעים ראשיהם ועיניהם היפות ימינה ושמאלה, כאומרים תודה. המלצר היה הולך אחריהם, כאילו מתכוון לשרתם לפי הצורך.

כאן היה צועד מורי הפרופיסור שץ, מבליט חזה רחב, משלח לפניו זקן סמיך עטור סודר-משי, שהיה מגדיל את נפחו פי כמה, חרב דמשקאית בחגורתו, ותרבוש אדום או כובע-שעם אנגלי לראשו.

למראהו היו הערבים קמים משרפרפיהם, מזיזים את הנרגילות, ומפַנים לו מעבר ביראת- כבוד. ואני הייתי צועד אחריו לבטח בשביל שנתפנה. הייתי התלמיד היחיד ב"בצלאל" שדיבר ערבית, ולפעמים שימשתי לו מתורגמן במשרדי הממשלה התורכית. למראה דמותו, השופעת טוב-לב וביטחון עצמי – היו פני היהודים מאירים. ידעו כי הוא מגינם ודוברם.

בצד ימין היתה מאפייה. העוברים והשבים היו נעצרים ונושמים בהנאה את ריח הפיתות הטריות. וכשבא הרעב לארץ, חיילים תורכיים, יחפים, בלויים, מזי-רעב, היו עומדים כאן, מזילים ריר ומעוררים רחמים.

מאחורי המאפייה רבצו סלעים אפורים על פני כל המגרש הגדול והמגודר. דשא ירוק סמיך ריפד אותם. במקום שהיו שבילים, היה הדשא סמיך כשטיח עתיק. השבילים והשמיים היו נפלאים, גדושים, מעלים בזיכרון שברי פסוקים מן התנ"ך. כזאת היתה ירושלים.

משם ימינה עמד צריף, בו גר כומר שדיבר רוסית, גרמנית ועברית. הוא הבטיח לנו כי הציונות תצליח כל עוד יהיו בינינו צמחונים רבים, נלך יחפים בסנדלינו, ונשמור על ניקיון הגוף והנשמה. הוא היה עודר בזריזות בין שתילי תפוחי-האדמה שגידל ליד חלונו – בקצב מתאים לצלילי גרמופון שהשמיע את ה"אגדה" של ויניאבסקי. והצלילים התפשטו ונכנסו אל בין רגבי האדמה, בין עלי עצי התות, והתאחו באופן מופלא עם הנוף.

ובאותה סימטה, שהיתה מגודרת משני צדדיה בכתלים של אבנים גדולות, הייתי רואה מדי פעם את יצחק בן-צבי הגבוה והצנום, מצעיד רגליים ארוכות, ולידו, מתוך הרמה ראש וגילוי פרופיל נמרץ –  צועד חברו בן-גוריון הנמוך ממנו בקומתו. סימטה זו הוליכה לבית-הדפוס, שבו הדפיסו שבועון ירקרק בשם "האחדות". הם היו מורידים רגליהם על חודי האבנים הפזורות בדרך, הולכים במרץ, מדברים ונבלעים בנוף עצי-הזית.

בסופה של אותה סימטה, במקום שיצאה לדרך הרחבה, הייתי רואה את ברנר בטיולֵי הערב שלו: מזוקן, בעל לחיים גדולות, היה מביט ימינה, לעבר ההרים, ושמאלה, לעבר "בצלאל", ומסכם לעצמו בפעם האלף:

מה יפה היא ירושלים העזובה.

 

*

היינו ערב-רב של תלמידים בבית-הספר לאמנות "בצלאל". חבורה משונה. הפרופיסור שץ אסף אותנו מכל חלקי תבל: רוסיה על פלכיה השונים ופולין, אוסטריה והונגריה, סרביה ובולגריה, ליטא, גרמניה, רומניה, יוון, אמריקה, תימן, ירושלים, תל-אביב.

לא בהיסח-הדעת מניתי את שמות שתי הערים אחרי הארצות. כי בין היישוב בירושלים לבין היישוב בתל-אביב היה מרחק רב באותם הימים, מרחק של מנהגים ותפיסות ומושגים, מלבד המרחק של נסיעת לילה שלם בעגלת דיליג'נס מיטלטלת.

אפשר שהרשימה הזאת היתה משברת את האוזן יותר, לוּ מניתי שמות של כפרים, עיירות וערים שמהם באו תלמידי "בצלאל". ואולי הייתי מיטיב לעשות אילו קראתי בשמות המאכלים השונים שהיינו משיחים בהם. והייתי עוד מגדיל עשות אילו היית מצרף את השירים שהיינו שרים בשעות העבודה. לא היתה לנו שפה משותפת. לא כולם דיברו עברית.

ואפילו דמותו המקסימה של הפרופיסור שץ לא עמדה לנו לאחותנו. הוא היה לנו מורה ומדריך, חבר ואב. ומאחר ששמע כמה שפות, ניסה למצוא למעננו, כדי להקל עלינו את הדיבור, מכנה משותף לריבוי השפות שבפינו. וכך הצליח לעשות עקומות וירטואוזיות בבליל השפות והכנHע בפיו את כולן, הכריחן לקבל את נטיית הפועל של שפת-עבר: "פּשולתי – פשולת – פשולתְ – פשול" (פשול, ברוסית הלך) – ועדיין לא הצליח לגשר על הבדלי לשונותינו.

אמנם, האישיות הבולטת היתה דמותו של הפרופיסור שץ, אך כוח גדול ורענן, שפתח לפניי באמת את דלתות העולם הגדול, היו התלמידים עצמם. תלמידים שבאו מכל קצווי העולם, לא במיספר רב, כל אחד ייצג באופיו ארץ אחרת, ותנאי חיים אחרים.

היתה לי הרגשה שאני ביניהם כאפרוח שיצא מביצה חמימה, בשעה שהם ראו עולמות אחרים, ורובם הגדול כבר לחם למען אידיאות אנושיות מסויימות, דיברו על סוציאליזם ורצו לתקן את העולם. אלא שהעברית לא היתה שגורה בפיהם, והיו דוברים רוסית, גרמנית, אנגלית וקצת יידיש. שירים שונים שהיינו שרים בשעת הציור – הם שליכדו אותנו, ומובן שמצאנו עצמנו מאוחדים אל מול נופה של ירושלים.

הם קראו ספרות רוסית, והיה להם הֶשְׁקֵף על החיים ועל הספרות, הרבה יותר רחב משלי, או משלנו: הגימנזיסטים מתל-אביב. אנחנו, חניכי בתי-הספר כאן בארץ, היינו מצומצמים מאוד, מבחינת תפיסת הספרות העולמית, לעומתם – שקראו את טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב.

בשבילי הם היו מטווה אחר לגמרי. והרבה מושגים, בעיקר במובן החברתי, נפתחו לפניי, ויחד עם הקסם שהיה לי בלימודי-הציור – הרגשתי שהעולם הוא הרבה יותר רחב ומורכב מכפי שחשבתי, ומכיל לא רק את עשרות הבתים הראשונים ובניין גימנסיה "הרצליה", שעמדו בין גבעות-החול באחוזת-בית. ועם זאת הרגשתי שאני לעומתם עומד ומתבונן מתוך נקודת-ראייה צדדית ומיוחדת – יותר ארצישראלית, יותר משלנו.

הם באו מאירופה עם השפעות האימפרסיוניזם, ודיברו על השתחררות מן הטכניקה – ואילו אני הייתי יוצא-דופן ביניהם, כשניסיתי לצייר בדקדקנות, תוך אהבת פירוט. אני אהבתי את שץ, שהיה אישיות דראמאטית, רומנטית, ותבע לצייר בסגנון קלאסי לגמרי, אף שגם הוא היה מאוהב באווירה האוריינטאלית. הם כבר ראו תערוכות והיה להם מושג מהאמנות הקלאסית ורצון רב לחדשנות. ידעו על שאיפות ציוניות יותר ממני. לבסוף נכנסתי גם אני לאווירה שלהם. מפיהם למדתי להבין שיש לצייר את האור ואת האפקטים הקונטראסטיים ואת המומנטים החזקים שאנו רואים בהווי המזרחי. ומהם למדתי ללגלג על הציירים היהודים של אותה תקופה, שציירו את הכותל המערבי, יהודים קבצנים, מסכנים, וחשבו שתמונות אלה הן הגורם לציונות ולאהבת ארץ-ישראל.

הייתי כמעט היחיד ביניהם שדיבר עברית, וגם ידעתי קצת ערבית. בערבים ראיתי באמת את המחשת התנ"ך, בתנועות הרחבות שלהם, בקמטי בגדיהם הרחבים, הצטיירו לנגד עיניי הדמויות התנ"כיות. רוח זו נשבה בין ה"בצלאלים" והיתה הגישה של כל החברותא. היא התבטאה בלגלוג על ההומור המקובל להיחשב כהומור יהודי, שלום-עלייכמי, גלותי. כך באמת הרגשנו אז. וזו היתה לי פעם ראשונה שפסעתי באותו כיווּן, בדרך שלמען ההבנה נקרא לה ישראלית, באותו אופי שנשאו כל ציוריי אחר כך.

 

*

ב"בצלאל" לא היו ספסלים בשורות-שורות, כמו במחלקות הגימנסיה, או בסמינר למורים. כל בחור שהכניס עצמו בפתח המקומר של אולם-הציור, בין שהיה מרכין ראשו, כדי להיכנס בו, ובין שהיה טופח על כיסי בגדיו הנפוחים, כדי שיוכל להעביר עצמו בין המזוזות – היה עולם אחר ונשא עימו אווירה אחרת משל חבריו. הם באו מארצות שונות, מתרבויות זרות, ולמודי ניסיון חיים. אני, הצעיר שבחבורה, הייתי זמן ממושך "המקומי" היחיד.

 

*

זכורה לי היטב דמותו של התלמיד יוסף לוין, אשר בא עם השקפת-עולם ציורית רחבה הרבה יותר מאשר היתה במסגרת הלימודים לציור שב"בצלאל". במקום לבוא לשיעורים היה מטייל עם ארגז הצבעים וכיסא מתקפל קטן, יושב בשמש ומצייר את הנופים של סביבות "בצלאל". פניו היו תמיד שזופים. עם חיוך רחב על הפנים, חיוך של אדם שמצא את מבוקשו. אבל, היות ולא נכנס למסגרת של בית הספר – היה קונפליקט בלתי פוסק בינו ובין הפרופיסור שץ, על שהיה משתמט משעות הציור במחלקה.

היינו רואים את לוין חוזר עם ערב כשהוא מטלטל שתי תמונות שמן טריות, כצייד המביא את צידו מן השדה. הוא היה משתמט מן השיעורים בבית-הספר, הכריז על עצמו כתלמיד חופשי, והיה מרחיק לכת יחידי בהרי ירושלים. בעל עיניים בוהות מבעד למשקפיים עבים, וחיוך נבוך על פניו. הוא היה אומר:

"אינני חושש להימצא יחידי בין ההרים, חוץ מהמשקפיים אין מה לקחת ממני."

לוין היה מציב את תמונותיו על גדרי-האבנים שבצד הדרך, כדי שניראה אותן, והצמיד את חיוכו אל פנינו. פַלחים שחזרו לכפריהם, תימנים שמיהרו לתפילת-מנחה, היו נעצרים ומסתכלים בהן. אנחנו עמדנו מולן בהרגשה של מעמד. ראינו בו, ביוסף, את האחד, ההולך בצעד בטוח. תמונותיו היו גודש של צבעים ואור על סלעים שוממים.

תצוגות אלה של תמונותיו על גדרות ירושלים, כשרוח ההרים משיבה את העבאיות הערביות, את הפיאות התימניות ואת העננים המואדמים שבשמיים, ו"התלמיד החופשי" אדום-השיער עומד בענווה של בוצר, שהביא מלוא הסל – נחרתו בליבותינו ככיבוש ראשון חשוב בשדה האמנות הישראלית.

הוא, למעשה, גילה בפנינו את ההבדל הגדול שבין עצם המואר באור חלון לבין עצם המואר בשמש. ובאופן כזה הוא פרץ לבינינו והביא תחושות שבית-הספר "בצלאל" – קירותיו סגורים וצפופים, בה בשעה שבעולם, בציור החדש – הכוונה לוַאן-גוך – העולם הוא אחר מכפי שלימדונו בבית-הספר.

אני חושב לאבידה גדולה את אובדן תמונותיו של יוסף לוין. כנראה, לא ניראה אותן לעולם. אני בטוח, שאילו היה נשאר בחיים, או אילו עבודותיו היו נמצאות, היינו רואים בו גאון ציירים שיכולנו להתברך בו. אך בימי מלחמת העולם, תחת נגישות הצבא העותומני, הוא אבד, ויש אומרים כי מת בבית חולי-רוח בירושלים. אנחנו היינו אז במידבר מצרים, בגדוד העברי.

 

*

והיה יעקובי, שאותו אהבתי מאוד. הוא היה חברי לחדר. שרנו יחד במקהלה. הוא טינור – אני אלט. תמיד עמדתי לידו, כי כשהיה שר היה פותח את פיו, ומשום-מה היה מסיט הצידה את שפתו התחתונה. עיניו הנבונות היו מביטות בי בתרעומת על שאני מסתכל בו – אך פניו הערים, ומצחו הצעיר, שהיה מעלה קמטים כשהיה מרים את קולו – היו נחמדים ורציניים. המנצח על מקהלת בית-הספר היה מרחיק אותי מעליו – אך תמיד שבתי וצצתי לעמוד לי חברי.

יום אחד, לאחר ביקור בעיר העתיקה בירושלים, יעקובי צייר תרנגול קופץ על תרנגולת. הפרופיסור שץ אמר לו:

"זה כל מה שראית בעיר העתיקה? בסביבות הכותל המערבי? אנחנו באנו לירושלים ופתחנו את בית-הספר הזה, כדי לגלות את השורשים העתיקים שלנו. ואתה מצייר תרנגול קופץ על תרנגולת! האם אתה יודע שאנחנו מוסד לאומי? שהקמנו את 'בצלאל' כדי לחדש את האמנות היהודית התנ"כית ההיסטורית, ואנחנו רוצים ליצור תחושה לאומית בארץ האבות. ואתה, במקום לבוא לבית-הספר ולצייר את המודלים, את התימנים – אתה מצייר תרנגול אדום על תרנגולת לבנה!"

יעקובי ענה לו:

"אני רוצה לצייר כל מה שאני מרגיש וכל שאני רואה. ולא מתחשב בדולארים ששולחים לנו ל'בצלאל'!"

שץ התרגז ואמר לו:

"האם אתה יודע שהמטבח שלכם, של התלמידים, מוחזק בתרומות שאני מקבל מאמריקה? ובגדים אלה, שעליך – בגדים אלה אני נתתי לך!"

בתגובה על זאת, יעקובי הסיר את מעיל הקורדרוי הישן, קרע מעליו את החולצה, הוציא את עצמו מתוך המכנסיים, השליך את הקסקט לרגלי הפרופיסור, וכך, ערום, פנה לאחור, וצעד בגאווה אל מול פתח הגג השטוח של "בצלאל", אשר עליו התרחש המחזה. הפרופיסור התכופף, הרים את המעיל ולבש אותו, במחווה מאוד תיאטראלית.

זו היתה דימונסטראציה ראשונה שראיתי בחיי, על רקע של אמנות חופשית ואישית.

 

יעקובי נסע לאמריקה, ואנחנו איננו יודעים עליו שום דבר. אילו היה מצייר ודאי היינו יודעים עליו. אהבתי מאוד את תמונותיו.

 

*

והיה אחד רבולוציונר אדום-שיער שנתפש לציונות, אורי צבעוני. חם-מזג וללא פשרות. בגללו החזירו לנמל אודיסה את האונייה שהפליגה כבר, משום שהוא שר על הסיפון את "התקווה", למרות האיסור מטעם המלכות. השוטר הרוסי הוליך את הבחור יש לבית-האסורים, שם "ישב" עד שאוסישקין הצליח לשחררו ולאחר שהטיף לו מוסר – שלחו ארצה. כשאך נכנס לאולם הציור, קראו:

"הנה בא בייליס!"

ונשאר שמו בייליס.

קשרי-ידידות חזקים, מלאי ביקורת עצמית, נתקשרו בינינו. לאחר שנים, כשהתחלתי לכתוב, הייתי פונה תמיד לדמותו כדי לדעת באיזו מידה הייתי אמיתי.

 

*

והיה אחד שברח מ"תפיסה" בסיביר, משם הביא את ההרגל לשאת עימו את כל מיטלטליו תמיד, בתוך כיסי מעיל-החורף הנצחי שלו.

והיה אחד בעל זקן, אישה, שני ילדים ועניבת-אמנים גדולה של חזהו.

ואחד עיתונאי מרוסיה, אשר בעמדו בפתח היה חוסם את החדר באופן הרמטי בפני האור והאוויר.

ואחד שברח מ"ישיבה" בלי רשות ההורים, וכל שעות הציור היה מפזם דף של גמרא.

ואחד מבולגריה, אפור-עיניים ואלים, שמתוך ההתלהבות שבציור היה מנגב את כל המכחולים במטפחת, במגבת או בחולצה לא שלו. היה לו חיוך, שפתח את כל הלבבות – "מפתח-גנבים" שיכול לפתוח כל מנעול. כתמי הצבעים שעל חולצותיי הלבנות, שהבאתי מבית-סבתא, לא הרגיזוני – כי ראיתי נגדי את חיוכיו של הבולגרי.

ואחד מסלוניקי, אשר לא מצא שפה משותפת עם ה"רוסים", שלא ידעו עברית ויהדות, שדיברו על סוציאליזם והיו מקניטים אותו. כדי לשכך את כעסו היה פונה למזרח ומתפלל. – "על מה אתה מתפלל?" – שאלוהו. – "שיבוא כבר המשיח." – היה עונה.

ואחד בעל ראש מתולתל, שצץ מתוך חולצה פתוחה. עלה מרוסיה. אנחנו קראנו לו דון פדרו. הוא היה מתמיד בעבודתו בקרן-זווית אפלה של האולם – ופתאום היה משמיע קול צעקה, כאילו נדקר במחט, זה היה קורה כשלא שם את הצבע הנכון במקום הנכון. הוא היה מפליא לצייר, ואלמלא סופו המר, ודאי שהיה בין גדולי הציירים היהודים מהאסכולה הפאריזאית.

ואחד מניו-יורק, שעזב את המקצוע של גוזר-בגדי-גברים, והתחיל לצייר. בעל חיוך לבבי ועיניים שהזכירו נרות-שבת. הוא הצמיח בינינו מין הומור חדש, שהיה נוגד את תפישת ההומור הרוסית, שמדגישה את הניגודים, ואילו שלו היתה מחבבת את המשותף.

ותלמידה אחת יפהפייה, שהלכה בשערות מסופרות כבחור – והיתה ראשונה לאופנה זו בכל המזרח-התיכון – וקראנו לה "חד גדיא".

מובן, שלא מניתי את כולם, לא מניתי את בחורי המחזור שקדם לנו. על בני המחזור ההוא שמענו סיפורים ואגדות כעל דור נפילים. עתה לא יקשה לתאר אלו ניגודים או גשרי-הבנה היו מתוחים בתוך אווירת אולם-הציור. באווירה זו היה הפרופיסור שץ עובר מאדם לאדם, עם כל אחד השתדל לדבר בשפתו, לקרב את הדברים להבנתו. אך היו גם אי-הבנות והתנגשויות עם הפרופיסור. היו גם שביתות. הציירים הם עם קשה.

כל האינדיבידואים האלה, שנקראו "בצלאלים", ישבו יום-יום על גבי ארגזים והיו מציירים. היו פוגשים אותם בהרים, בעמקים, ובסימטאות. איש-איש חיפש את עצמו וקשר את עצמו עם הארץ. נוצר ביניהם מכנה-משותף של צורות, אור וצבעים. הם היו מהלכים בארץ, בערים ובמושבות, והיו בלתי-מובנים – בלתי-מובנים עד כדי כך, שאפילו מוסדות "בצלאל", שנשארו קיימים עד ימינו אלה, לא טרחו להשאיר זכר או אוסף קטן של תמונות, שצוירו אז בידי אותם "בצלאלים". היכן תמונותיו של יוסף לוין? ואיה תמונותיו של מרובנה, הוא מערבי ז"ל, הוא דון פדרו? ופסליו של בנימין אוראל?

מיספר ניכר של ציירים, ראשיתם היתה ב"בצלאל": פלדי, ראובן, הלוי, ליף, קסטל, סטימצקי, שטרייכמן, שטרנשוס, סטרק-אביבית, אגדתי, ליטווינובסקי, תג'ר וחד-גדיא. ואחרים הלכו לעולמם בעודם צעירים, אך הם בעלי-שם: מנחם שמי, אבני, והפסל בן-צבי, המורים בן-דוד, גור-אריה ושור, זיכרונם לברכה.

 

*

ל"בצלאל" יצאו מוניטין, על שום שתלמידיו היו מלאי מרץ ושמחה. הם לא היו "סמינריסטים", זאת אומרת, ענווי-רוח, או בקיצור – "בטלנים". ל"בצלאל" יצא מוניטין על שהמנורה הגדולה, שעמדה על הגג המשונן כחומה, היתה נדלקת כל ערב שבת ושימחה את הלבבות. על שהיו מסיבות על הגג, וקהל המוזמנים היה מתפרקד על השטיחים הפרושים עליו, ומפצח שקדים. על הטיולים בלילות-ירח ברכיבה על חמורים, סוסים וגמלים למוצא, לארז-הרצל, לוואדי-קלט וליריחו. על שהודות לגרמופון של הפרופיסור שץ, רחובות ירושלים, אני חושב, שמעו לראשונה שירים של ויניאבסקי, מוצרט, קטעים מבטהובן.

היינו מטיילים ברחובות, הולכים ומזמרים, והיה אז ספורט, מנהג – כל אחד בוחר לו פח ריק ומתחיל לרקוע בפח ולרוץ אחריו. וכשהיינו מגלגלים בלילות פחים ריקים בסימטאות העיר העתיקה, הכול היו מפנים ראש לראות מי הם הבחורים האלה; "קוואסים", אלה שומרי-ראש של הקונסולים, בעלי שרווּלים רקומים, היו יוצאים מבוהלים מן החצרות; נזירות פראבוסלאביות הציצו מבין הסורגים, וסוחרים שמנים פתחו אשנבים. "חוכמה" גדולה לא היתה במעשה זה, אך זה נתן הדים. ידעו שיש צעירים, והצעירים הרגישו על ידי כך – איך לומר? – הפגת הזרוּת שבמקום, השתלטות על נוף זר.

החברה של "בצלאל" היתה מגוּונת. היא ריכזה את האינטליגנציה בגלוי, ואת האוהדים מבין הדתיים – בצנעה. עסקנים, רופאים, חברי דגניה שלמדו סתתות, ברנר, צמח, בן-צבי, בן-גוריון, זרובבל, מיכאל הלפרין ואחרים.

אך לאמיתו של דבר חיו ה"בצאלים" חיים מיוחדים משלהם, בלתי-מובנים לאנשי ירושלים, הם היו בעלי טרמינולוגיה מיוחדת משלהם, שהיתה שאובה ממלאכת הציור, וידעו לשבץ אותה להווי המיוחד של ירושלים דאז, והודות לספרייה לספרי אמנות שהקים הפרופיסור שץ על גג "בצלאל" – ספרייה אמנותית ראשונה בארץ הם היו מפוכחי-עיניים גם לגבי האמנות המודרנית.

סימטאות ירושלים, בתי-הקפה האפלים, הפחחים העובדים בכוכיהם לאור הגחלים – היו כהדגמות של תמונות רמבראנדט. חומות ירושלים המשוננות – הדגמות לחיתוכי-עץ פרימיטיביים. סלעי ירושלים שהתקמרו כמו חיות-בראשית מאובנות – היו כהדגמות של תנועה אילמת וחזקה, כזו שראינו בתמונות ואן-גוך. הערבייה הנוצרייה, שגרנו בביתה, היתה חוזרת מעבודתה בבית הנזירות הרוסיות, עטופה בבגדי-הבד השחורים, רק מחצית פניה ניבטת מהם – היתה כדמות אל-גרקואית. למראה כל הדברים האלה, היו ה"בצלאלים" מבינים זה את זה ללא דיבור, מין שפה של מהלכים בעולם שהוא הדגמות של תמונות.

היינו יושבים על כורסאות קטנות, שעמדו על מרצפת החדר, שמתחתיה נשם בקרירות בור המים. היינו יושבים כפסלים אטרוסקיים מאיר-פנים, לוגמים מן הקפה שהגישה לנו בעלת-הבית ושתי בנותיה – ורואים את העולם באור של ימי אברהם אבינו.

יהדות ירושלים לא היתה כזו שידענו מתוך הספרות – מנדלי ושלום-עליכם. אלא יהודים הונגריים, ילידי טבריה וצפת, מגודלי-גוף וּורודים כפורטרטים של רובנס. יהודים בוכריים במלבושים צבעוניים, כציוריו של באקסט. תימנים בכותנות-בד לבנות, בעלי עיניים תמימות ופיאות מסולסלות – בעומדם ליד צריפי-הפחים הנמוכים שלהם הם ניראו גבוהי-קומה, כמו דמויות ג'יוטי מול הארמונות, גבוהים כארמונות עצמם.

למה אני מספר דברים אלה? – כדי להראות באיזו קרקע היכו שורש הציירים בארץ. כדי לומר כי לא היינו יבוא של אמנות לארץ. כי היינו תחילתה של צמיחה מקומית.

 

*

לעיתים היינו יושבים, כמה תלמידים, ומציירים את שדה הקוצים, לא רחוק מפתחו של המנזר הארמני. שדה-הקוצים, שהיה זרוע סלעים שטוחים, שכאילו נמסו בחום השמש, התמשך וירד לעמק המצלבה. נזירים כבדי-משקל, לבושי שחורים וחבושים כובעים גבוהים, היו צועדים בסימטאות ומתניעים במרץ את חלוקיהם הארוכים.

מאותה זמנים למדנו, אנו הציירים, לצייר לא רק את סימטאות הכותל המערבי, כפי שהיה מקובל בשנים שקדמו לנו, כי אם את הנוף הסובב, הפרוע והקודר של ירושלים. שעות רבות של התבודדות עברו בציור, כשאנו יושבים יחד. נפלא היה להתבודד בעבודה כשאתה נתון בין חברים.

כשהגיעה שעת הצהריים היינו יוצאים לשדה, אוספים עשבי-בר שידענו כי הם טובים למאכל, וצועדים אל המטבח שלנו. במטבח המקומר היה החבר התורן מבשל מרק-ירקות בתוספת תפוחי-אדמה ואנו היינו מקישים בכפות בצלחות-הפח, ומקשיבים לקולו המסתלסל והדק של שכננו, יחיה התימני, שגר בחדר סמוך וכתב מזוזות; אוכלים את המרק הצמחוני בתוספת חצי כיכר לחם חם, ממשיכים בוויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד – על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו, המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו.

 

כל יום שישי היו התלמידים ומוריהם יוצאים לצייר בנוף. מתפזרים בין הסלעים ועובדים. לפני כולנו היה נוף אחד. מדי פעם היינו מציצים זה לציורו של זה. כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו.

האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה, בניגוד למקובל, שלפיו צריך מרכז התמונה להיות עצם אחד: בית מלבין, למשל, או עץ מאפיל. הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו.

והנוף הסובב העניק לנו עניין ושוני מלוא חופניים. חוץ מן התחושות ההיסטוריות שמרגיש כל העולה לירושלים. עצי הזית, הסלעים המרוסקים והפזורים עוד מיום פרצם מתוך לוע-האדמה, השבילים והבתים, והאנשים מסביב, והנשים הערביות הנושאות ירקות לשוקי העיר העתיקה ולחצרות מנזרים. כל תלמיד ראה לפי דרכו, אך כולנו יחד, בתוך הנוף הזה, היינו משהו שהיה "אנחנו".

השמש היתה קופחת על הראש, ואחר-כך עברה אל הכתפיים ואל הגב. נעלמו השפות השונות ופסקו הפזמונים השונים. הכול כיוונו ליבם ועצמם אל מה שלפניהם.

ועם גמר היום היינו משעינים את התמונות על גדרות האבנים משני עברי הדרך, ורואים מה הקציר שקצרנו במשותף. אותה שעה כבר היו הערביות חוזרות ממכירת הירקות בעיר. היו נעצרות מתנשמות, שזופות וזרות, ומסתכלות בתערוכת תמונות זו, ראשונה בהרי ירושלים. והתהייה בעיניהן גילתה לנו, כי רואות הן את הקשר שבין כתמי הצבע שעל הבד לבין המראה אשר לפניהן.

עוד זמן רב לאחר ששבנו לחדרינו היו המעילים שלנו, מעילי חוץ-לארץ, המרופדים בצמר-גפן, שומרים בתוכם את חום השמש שספגנו. והעיניים היו ממצמצות ובורקות מרוב האור שקלטנו בחוץ. האף האדים כעגבנייה. וחיוך אחד ליכד את כולנו. המאחד היה דבר-מה שהוא סודו האישי של כל אחד – וכולנו שותפים לו.

ומשם ומאז, מאותם ימים בירושלים, למדתי, כי אופיו המיוחד של נוף שומר בתוכו מכנה-משותף. כאשר הכול רואים דבר שיש רצון לתת לו ביטוי משום שהוא מעניין ויפה, משום שהוא שלנו, משום שאנחנו שלו – נוצר המכנה-המשותף.

ובעצם גם בציור שלי יש כוונה מסויימת, אבל בה לא אני עצמי אשם, אלא כל אותה החברותא של תלמידי "בצלאל" הראשונים. ראינו בכל דבר את התנ"ך. היינו ציונים באמת. רצינו לרענן חושים שנתקהו, להגיע דרך התנ"ך לשורשיות עמוקה יותר מאשר בחיי העיירה והגולה. לא ציירנו את הכותל המערבי ולא את מקבצי הנדבות, לא את רחל ליד הבאר ולא יהודים מעופפים בשמיים, אלא ציירנו סלעים, משעולים, עצי-זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים; את קמטי הבגדים הרחבים, שמבחוץ אפשר רק לנחש מה טמון בפנים, את התנועות הפאתטיות של איש המזרח; רצינו לרדת לשורשי המזרח, שהתנ"ך צמח ממנו.

היינו חבורה מגוונת מאוד, לא רק טולסטואים וצמחונים וטבעונים ואנשים שהולכים יחפים ברחובות! – היו גם כמה בחורים דתיים, שרצו ללמוד ציור כדי לקשט מזוזות או ברכות ראש-שנה – ומה שאיחד את כולנו היה משא הנפש להתבסם ממראות נוף פראיים, להעניק שובע לעין, ובנופים שלנו יש שובע, יש יסודות פאתטיים חזקים.

אחר מלחמת העולם באה כבר שיכבה אחרת של ציירים, ששורשיהם לא היו בארץ, שציירו את המושבה הגרמנית ואת גגות תל-אביב ועצי איקליפטוס שאינם מתקשרים לנוף, שלא ינקו מהתנ"ך, מהמזרח, מהשורשיות של הנוף הארצישראלי.

 

המשך יבוא

 

* * *

אודי מנור

סליחה, "טעינו"?

גדעון לוי במהלך שגרתי של צדקנות יהירה, מפנה את האצבע המאשימה חזרה כלפי אלו שהעזו למתוח ביקורת על 'טעויות' לכאורה שעשה הוא – זאת במקום להביט במראה ולהודות שאכן החברה הישראלית נגועה בגזענות. שעל זה כבר אמרו חכמינו ז"ל: 'הפוסל – במומו פוסל.' בהתנשאות זחוחה ואופיינית הוא "מניח אתגר לפתחם של מי שלא מוטרדים מתוצאות הסקר," כאילו שישנם כאלו. וכמו השדונים באגדות ימי הביניים הוא קובע תנאי בלתי ניתן להשגה: "הביאו לנו סקר אמין שהחברה הישראלית אינה כזאת," כלומר "גזענית", ואז, רק אז, יהיה כאן "תיקון אמיתי".

ממה נפשו של מי שהכתיר עצמו ונוהג כבעל מונופול על האמת, על המוסר, על השפיות, על הנאורות, על זכות הציבור לדעת וחשוב מכול, על השלום?

האם ישנה חברה דמוקרטית אחת בעולם שסקר עמדות כלפי מיעוטים, שונים, זרים, מיוחדים וכן הלאה לא יעלה שהיא מכילה גם אנשים שאינם סובלים מיעוטים, שונים, זרים, מיוחדים וכן הלאה? התנאי שמציב לוי מבטיח שלנצח יוכלו הוא ויורשיו להלין על  "הגזענות הישראלית".

האם פירוש הדבר משיכת כתפיים אדישה? בוודאי שלא. האם מישהו ממבקריו של לוי רמז לכך? לא ולא. אין שחר למה שמשתמע מדבריו של  לוי, לפיהם מבקריו שתקפו אותו על הכותרת הראשית שניסח לפיה רוב הישראלים תומכים באפרטהייד, אינם מוטרדים מתוצאות הסקר. עיון במאמרי הביקורת שתקפו את המניפולציה המכוערת (אך השגרתית) שלו, יעלה כי אין ולו פובליציסט אחד שאיננו מוטרד למשל מהעובדה ששליש מהנשאלים מתנגדים להשתתפות של ערבים בבחירות לכנסת. אדרבא: כולם ללא יוצא מהכלל כתבו במפורש שממצאי הסקר חייבים להטריד את כל מי שהחברה הישראלית יקרה לליבו.

והנה פה קבור הכלב. צדקנותו המוסרנית של גדעון לוי, המופיעה לאחר שעיתונו שוב מצא עצמו נאלץ להתנצל על שקרים שהוא מוכר בעברית ובאנגלית, זאת על סמך עבודה עיתונאית מניפולטיבית – לא מרשלנות אלא בכוונת מכוון – שהרי יש כאן שיטה והיא מתקיימת כבר עשרות שנים – נובעת ככל הנראה מהאפשרות שהחברה הישראלית אינה יקרה לליבו של גדעון לוי, כפי שהיא איננה יקרה לליבם של כמה וכמה מעמיתיו.

כפי שהדברים נראים מהצטברות המקרים של מניפולציות על נתונים בעייתיים מלכתחילה (סקרי עמדות הם עניין מפוקפק כידוע), או על אירועים של ממש הזוכים לסקירה מעוותת מעל דפי "הארץ" – אין מנוס מהמסקנה שעבור לוי החברה הישראלית היא שק אגרוף באמצעותו הוא מפגין בקרב "נאורי" העולם את צדקנותו הטהורה. מה יכול להיות המקור לתפיסה כזו? ייתכן שעצם יומרתם המחוצפת של יהודים-ציונים לצאת מהגיטו, להפשיל שרוולים ולבנות אומה דמוקרטית ומשגשגת, בניגוד לכל הציפיות, ובהצלחה בולטת על רקע כישלונם המתמשך והשיטתי של שכניהם לעשות את אותו הדבר בתנאים נוחים פי כמה.

כן, ולמען הסר ספק, החברה הישראלית, שאנשים רבים וטובים בנו כאן, היא 'חברה בעומס יתר' כפי שהיטיבו להגדיר זאת ליסק והורוביץ לפני יותר מ-20 שנה. זו חברה עתירת עיוותים, כתמים, פערים, אלימות וכן הלאה. הדברים ידועים. אלא שהדרך להתמודד עם הבעיות הללו היא דרך האמת האמפטית, ולא הדרך של "הביקורתיות" המניפולטיבית, המעידה יותר על ריקנותם של הנוקטים בה, מאשר על מלאותה המורכבת של המציאות אותה היא מתיימרת לתאר.

 

* * *

אהוד בן עזר: אני מצביע עבור אהוד ברק כדי שימשיך להיות שר-הביטחון בממשלתו הבאה של ביבי. ברק בא מתחום המעשה הביטחוני והוא לא עיתונאי פטפטן חסר ניסיון. מדינת ישראל זקוקה לו.

 

 

* * *

איזו התאמת צבעים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ראיתי בחורה עם שיער שחור

שכל קצותיו למעלה

היו שיירי צבע בלונד בהיר

פוסעת בשדרה עם

כלב שחור שכל אחוריו

ורגליו מאחור היו

בצבע בלונד בהיר

איזו התאמת צבעים

רק שהיתה לה כתובת

קעקע

ולכלב לא.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מזה זמן רב לא קראנו דברים מטומטמים ומורעלים כל כך כמו אלה של נשיאת "בצלאל" החדשה, אווה אילוז, שאינה יודעת כנראה אפילו לכתוב עברית, ומאמריה מתורגמים על-ידי מרב שמבן, כמו המאמר ב"הארץ" מיום 26.10.12, בשם "מי יגן על דרייפוס ערבי?" – האישה החצופה הזו, אילוז, שביססה לה לאחרונה, מאפס-מקום-קודם-אצלנו – מעמד חשוב-לכאורה בקהילייה האינטלקטואלית-לכאורה, הגדושה שנאת ישראל, בעיתון "הארץ" והמשובטים שלו – היא אישה שאינה מבינה את ישראל, שאינה יודעת כנראה הרבה על אודותיה ועל אופייה ועל טיבה, לבד מדבר אחד – להשמיץ ברשעות סנסציונית שגם תתקבל יפה על דעת הגויים!

"לאמיתו של דבר, גם לא היינו יכולים לדמיין את הסיפור הזה ["פרשת דרייפוס" לערבי ישראלי] קורה ליהודי שהואשם שלא בצדק." המשטינה כותבת. "בחברה הישראלית, יהודי המואשם שלא בצדק לא יכול לגרום ל'פרשת דרייפוס', משום שמרבית הפוליטיקאים חסרים את המצפון המוסרי שעשוי להניע אותם לפעול נגד הרווח הפוליטי והאינטרס האישי. עבור רובם, המלחמה על אמת וצדק נשמעת כרעיון נאיבי וחסר תוחלת ולא כציווי מובן מאליו. זאת גם משום שנדיר שאזרחי ישראל, כקבוצה, יפעלו על פי צו מצפונם וזעמם. אזרחי ישראל למדו את האמנות המורכבת של השלמה עם מה שלא ניתן להשלים עימו." (שם, "מי יגן על דרייפוס ערבי", תחת כותרת-העל "הקצה חומר למחשבה", 26.10).

כן, המשטינה הזו, הרואה אותנו כחברה גזענית אנטישמית ושוביניסטית, כמו רוקמי העלילה על דרייפוס – היא נשיאת "בצלאל" של בוריס שץ! ומאמריה, הנכתבים בצרפתית, מתורגמים במהדורה האנגלית של העיתון כדי להוציא את דיבתנו רעה בכל העולם!

איך זה ייתכן? איך קן תרעלה כמוה הופך לחלק מהמימסד שלנו? הרי אם יש ריקבון, מתן במות ותפקידים מכובדים למי שכותב מאמרי ארס ובורות שכאלה על אודותינו – הוא-הוא הריקבון!

לעשות אנאלוגיה חצופה בין משפט דרייפוס לבין ישראל של היום, כאשר אנחנו לדעתה שייכים לא לצד היהודי אלא לצד הצרפתי האנטישמי – שהאשים את הקצין היהודי על לא עוול בכפו!!!

 

* כמה נחמד שאתה פליטוניסט פופולארי ויכול להגיד דברים מטומטמים והקהל עדיין ממשיך לנשק לך את התחת: "אולי יש גם עצי זית [עתיקים] שיראו את מדינת היהודים נחרבת בפעם השלישית. תוקפי המוסקים וכורתי הזיתים מיהודה ושומרון עובדים על זה. עוד יש סיכוי, לא להתייאש." [מאיר שלו, "ידיעות אחרונות", 26.10].

נהדר. פשוט נהדר. תמשיכו ליהנות מהטור של נביא השקר. הוא הרי בקיא בתנ"ך.

 

* מעניין אם צירופו של הדמגוג העדתי שלמה מעוז לרשימת "הליכוד ביתנו" יוסיף או יגרע ממנה קולות? יש לשער שאם הוא ימונה לשר האוצר, הציבור עוד יתגעגע לשטייניץ ה"לבן".

 

* למי יש כוח לאנשים אחרים?

 

* הסיווג הביטחוני של ליברמן – מענה מיהודה דרורי לאהוד: בתגובה למאמרי "מי מפחד מאביגדור ליברמן" [גיליון 785] הוספת בסוף המאמר את המשפט הבא: "אני מפחד מאביגדור ליברמן. באחד הראיונות עימו, ששודר לאחרונה מחדש באחד מערוצי הטלוויזיה, שמעתי אותו אומר שהוא היה מעוניין להיות שר הביטחון. והשאלה שלי – האם יש לו הסיווג הביטחוני המתאים לדעת את הסודות הצבאיים הכמוסים ביותר של מדינת ישראל?" – תגובה זו הראתה לי את הבעיה העיקרית של ליברמן, גזענות של אנשים טובים כמוך אשר רואים באביגדור ליברמן איזה זר שיש לחשוד בו בגלל היותו עולה מרוסיה ולא "אחד משלנו" שנולד בארץ... הוא בארץ יותר מ-30 שנה! הוא היה מיספר שנים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ישב בישיבות הכי סודיות אצל ראש הממשלה, כיהן כשר התחבורה, כיהן כשר התשתיות וב-4 השנים האחרונות היה שר החוץ – אז אתה חושב שיש במדינה סודות שאינם ידועים לו? אני לא מפחד ממנו כשר ביטחון, להפך הגיע הזמן שמישהו קשוח יבוא לשם להשליט סדר ולמנוע את הבזבוזים הנוראיים המכבידים על תקציב המדינה, והעיקר... ידאג לקיים את חוק השירות הלאומי לכולם!

 

* בזמן האחרון גילינו בעצמנו חולשה מסויימת. אם רק המיסתורית מפנה לנו את הטלוויזיה לקראת חצות – אנחנו נהנים לשטוף את העיניים בתוכנית של גרשון סיינפלד, נדמה לנו לפעמים שהיא מעין המשך לקומדיות ההוויי היהודי באידיש, שעליהן אנחנו יודעים רק מפי השמועה.

 

* רון וייס: נעמן כהן מחפש ערבי-מוסלמי שיגנה/יסתייג מדברי הנביא מוחמד (הכתובים בקוראן) הקורא להרוג יהודים. נעמן כהן, בדומה למוסלמים, אינו מסתייג מדברים בלתי מוסריים הכתובים בתורה ובספרי ההלכה היהודית. עד היום הוא לא גינה את הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון בעמי כנען. נעמן כהן לא גינה את הגותם של רבנים מגדולי ישראל לפיה: "אדם אתם – רק היהודי הוא אדם, ואין הגוי אדם." על פי הרמב"ם, אין היתר להרוג גוי, אך מי שהורג גוי – אין דינו מוות, אין הוא עובר על "לא תרצח." נעמן כהן, ברוב צביעתו, מתעלם מדברים אלה. יותר נוח לתקוף את המוסלמים.

אהוד: נעמן כהן אינו תוקף את הקוראן ולא את התנ"ך – בהקשרם ההיסטורי. הוא תוקף את אמנת החמאס המעניקה בימינו תוקף לרצח יהודים בשם הפסוקים העתיקים שהיא מצטטת מן הקוראן. וכמה טוב שלאנשים כמוך יש תמיד כמה קיצונים יהודיים, כדי לאזן את המשוואה, כאילו הקיצוניות היהודית מטרתה לחסל את הערבים והמוסלמים ממש כשם שהקיצוניות המוסלמית מטרתה לחסל את היהודים והישראלים! איזה איזון נפלא יש תמיד לאנשים כמוך החיים בגן-עדן של טיפשים!

 

* קיבלנו את חוברת נובמבר-דצמבר של מוזיאון תל-אביב לאמנות. פגשנו שם שמות של ציירים ושל תערוכות רבות מתוצרת הארץ, חלק ידועים, חלק לא ידועים, חלקם בעינינו מאחזי-עיניים המתפרסמים בזכות הקונצים שלהם, באווירה אמנותית עכשווית האומרת כי לשרלטנים הכול מותר. לא פגשנו בחוברת תערוכה רטרוספקטיבית של צייר ישראלי בעל שיעור קומה כמו דוד שריר, למשל, וזאת כאשר אמנים שהם חמש דרגות מתחתיו, מוצגים במוזיאון.

 

* רצינו לברר – האם יש אפשרות לקבל מילגה מהמחלקה לפוליטיקה ומימשל של אוניברסיטת בן גוריון בנגב לשם כתיבת מחקר היסטורי חדש שיוכיח כי מייסדי פתח-תקווה בשנת 1878 היו סוחרי-עבדים מהונגריה? – וגם, איך זה שכאשר למדנו לפני חמישים שנה ויותר באוניברסיטה העברית בירושלים לא היו בה שום מחלקות לפוליטיקה ולמימשל אלא רק חוג רציני, מיושן ומפגר כמובן, למדעי המדינה?

 

* לשם מה הבחירות? מספיקים הסקרים, יאיר לפיד עם  20 מנדאטים, משה כחלון עם 20 מנדאטים, אריה דרעי עם 20 מנדאטים, משה קצב עם 20 מנדאטים, אלי ישי עם 20 מנדאטים, שלי יחימוביץ עם 30 מנדאטים,  אהוד אולמרט עם 20 מנדאטים,  ציפי לבני עם 20 מנדאטים.  אביגדור ליברמן עם 20 מנדאטים. בנימין נתניהו עם 30 מנדאטים. רפי איתן עם 20 מנדאטים, שמעון פרס עם 20 מנדאטים, חרדים ודתיים 10 עם מנדאטים. ערבים עם 10 מנדאטים. "ישראל היום" עם 20 מנדאטים, ד"ר שקשוקה עם 10 מנדאטים. "קדימה" עם 3 מנדאטים. "העצמאות" לא עוברת את אחוז החסימה. ס"ה 293 חברי כנסת.

 

* גמרתי לגזור את כל הדמויות לרומאנים שלי," אמר הסופר החשוב, "ואני לא יודע מה לעשות עם כל הקרטון שנשאר."

 

* תודה לאהוד בן עזר על הדברים המעניינים המובאים בעיתון. פנינה עמית.

 

* * *

אמיר מילשטיין: טריו טוקאן עם ארמנדינו

ב"זאפה" ב-27.11.12

Dear friends and family,

I would like to invite you all to an exciting concert featuring Brazilian jazz Trio Tucan together with Brazilian mandolin virtuoso, Armandinho. After many years of collaboration, Tucan and Armandinho will be releasing  a new album together. This special CD release concert will be at the Zappa Club in Tel Aviv on Tuesday, November 27.

For more information and tickets orders:

http://www.zappa-club.co.il/%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95-%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%98%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%9F-%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%99%D7%9C-/27_11_2012/22_00

I hope to see you all there, and if you can't make it, please feel free to help us promote this concert and forward this email to all your friends.

Best regards,

Amir Milstein

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,434 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל