הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 783

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בחשון תשע"ג, 22 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "אל נא תגידי לי שלום", דרכה האחרונה של אסתר גמליאלית (1919-2012). // "יחסי ישראל-אמריקה – השאלה הקיומית" – דודו אמיתי, אהוד בן עזר. // אמיר אורן: רשת בלי מסננת, סיפור המוזר על המחקר שלא היה –  על ישראל שלא תהיה. תומך חיזבאללה, המפרסם הגיגיו באתר זניח, גרם לקוראיו – לראש אמ"ן לשעבר – להאמין שהסי-איי-אי חיבר מסמך שמעריך כי ב-2022 תחדל ישראל להתקיים. [ציטוט]. // עוז אלמוג: 1. בת-מצווש מאממת.

2. תואר אקדמי במכירת חיסול. // נפתלי בנט, קצין מילואים בסיירת מטכ"ל, מכתב פתוח ליזהר אשדות. [ציטוט]. // יוסי גמזו: נוֹרְמָה, פוֹרְמָה וּפְּלַטְפוֹרְמָה. // ניצן הורביץ: הפעם הראשונה שלי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. סילוף שכזה, שכלי ונפשי. 2. רבין ודת "הקו הירוק". 3. יומן בחירות (ג'). // יצחק שויגר: שד המדינה. // מרדכי קידר: חיזבאללה במיזבללה. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: סיבה למסיבה. // ד"ר ישראל בר-ניר: ObamaCare  ביטוח בריאות לאנשים בריאים. [ציטוט]. // מריאן בֶּלֶנְקִי: קדימה אל האפרטהייד! תרגום מרוסית: יואל נץ. // מתי דוד: האם דרעי הוא תקוות השמאל להגיע לשלטון ולשלום? // מרגלית מתתיהו: ליל חורף. // את הראיון עם פנחס שדה ערכה יפה ברלוביץ. // רות אלמוג: בקשר ללוצקי ולביל"ויים. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ב. אני עולה לירושלים.  // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

 

* * *

אליהו הכהן

"אל נא תגידי לי שלום"

דרכה האחרונה של אסתר גמליאלית (1919-2012)

רוח סתווית קלה נשבה על הארץ העייפה בצהרי יום חמישי, עת הובאה למנוחת עולמים אסתר גמליאלית, ותיקת זמרות הארץ, שנפטרה בגיל 93.

קברה נכרה לצד קבר בעלה "אביר השומרים" אביגדור יוסיפון ב"קברות השומרים" בשיך אבריק, בית קברות נסתר בפאתי בית שערים, שמובילים אליו לא דרך לא שביל. כמאה איש, בני משפחה וחברים, הגיעו כדי לחלוק כבוד אחרון לזקנת השבט, המוהיקנית האחרונה של זמרת הישוב.

בעשר אצבעותיה ובמיתרי קולה סללה אסתר גמליאלית, במקור ג'מאל, את דרכה אל הבמה. היא החלה כנערה רקדנית בסטודיו של רינה ניקובה, ובשנת 1937 הפתיעה את שוחרי הזמר העברי כשזכתה בפרס הראשון בתחרות זמר פומבית, מין "כוכב נולד" של שנות השלושים, שנחשבת לאחת מתחרויות הזמר הראשונות שנערכו בארץ. מאז היתה בבת עיניהם של משוררים ומלחינים, שהוקירו את קולה ואת סגנון שירתה והעניקו לה זכות ראשונים בביצועם של כמה מפניני הזמר שחיברו.

אלתרמן ראה לנגד עיניו את דמותה כשחיבר את שירו "אביגיל" ("ליל גליל") על הרועה המחפשת את אהובה בהרי הגליל, ומרדכי זעירא הלחין לקולה ה"חלילי" מנגינה שמהדהדים בה צלילי המזרח. המשורר יעקב רימון חיבר עבורה את שירו "הרועה בגליל" שאותו הלחין משה וילנסקי לסרט של קרן היסוד. את הפזמון הנודע "הטנדר נוסע", שבו קנתה תהילה ופרסום רב, חיבר יעקב אורלנד למענה; ומשה וילנסקי, המלווה הקבוע שלה באותם ימים, עיצב את הלחן בהתאמה לקולה ולסגנון שירתה, שאותם היטיב להכיר. המופעים המשותפים שלה עם וילנסקי ברחבי הארץ כללו שלושה מרכיבי זמר:  שירי תימן (ביניהם "אני צמא", "ידידי די"), אחריהם שירי ילדים (ביניהם "אל המעיין" ו"רועה קטן") ולסיום – משירי הארץ: "למרחקים" ("אני גדליה רבע איש"), "אל תפחדי תמר", "שושנת תימן".

ארבע שנים הופיעה גמליאלית כשחקנית וזמרת על במת התיאטרון הסטירי "המטאטא" (1937-1941). השיר "אביגיל" היה מזמור הפרידה שלה מבימת התיאטרון. אחר כך נטלה פסק זמן, נישאה ופרשה בעקבות אהבתה לחיי כפר שלווים ופסטוראליים. תחילה במושב בית עובד ואחר כך ברמת ישי שבעמק, שבו התגוררה למעלה מיובל שנים. בשנות הארבעים יצאה מפעם לפעם לסיבובי הופעות עם המלחין נחום נרדי. באולפני הרדיו ובאולפני חברת התקליטים הארץ ישראלית "קול ציון" בנתניה, שקדמה ל"הד ארצי", הקליטה אחדים משיריו בליווי הווירטואוזי שלו: "מעפילים" ("רוח ותורן רם"), "הודי חמודי", "אזכור היה אז ליל" ("אל נא תגידי לי שלום"), "לילה בגלבוע".

עשרות שירים הקליטה בשירות השידור הארץ-ישראלי בשנות המנדט ובראשית ימי המדינה. מן ההקלטות המוקדמות הישנות והשחוקות האלה, ששיני הזמן נגסו בהן, עלו צלילי קולה הייחודי וקסם זמרתה שזיכו אותה בתואר "הזמיר הארץ ישראלי". כשביקשתי לשדר אותן לפני למעלה מיובל שנים בתוכניות הרדיו "יין ישן נושן", צריך הייתי לנהל קרב נואש עם הטכנאים כדי שיאפשרו לי להשמיען. ספק אם תקליטים אלה קיימים עדיין בארכיוני הרדיו.

כשביקשה באמצע שנות הארבעים לחדש את הרפרטואר המוזיקלי שלה, פנתה אל מרדכי זעירא וביקשה ממנו שיר. "יש לי שיר עבורך: שני שושנים" – השיב לה זעירא, "אך הוא עדיין אינו גמור. אורלנד חיבר ארבעה בתים, אך אני כתבתי לחן לפזמון חוזר אחרי כל בית, ואני מצפה לקבל מאורלנד את השלמת המילים לפזמון." מאוחר יותר סיפרה לי: "זעירא השמיע לי את השיר והוקסמתי ממנו. הוצאתי מכיסי שתיים וחצי לירות פלשתינאיות, הנחתי על שולחנו וביקשתי שייתן לי את השיר כפי שהוא, והוא נתן לי."

כך קרה שגמליאלית הייתה הזמרת הראשונה ששרה את "שני שושנים" בנוסח החביב והמוכר, ה"בלתי מושלם" כפי שקיבלה אותו מזעירא, עם הפזמון החוזר ללא מילים: "אה, הה, אה הה הה", וכך הוא מושר עד היום. לאהבתה את השיר נתנה ביטוי בכך שרקמה על בד שני שושנים, אחד לבן אחד אדום, הקיפה אותם ברקמה של מילות השיר ותלתה במסגרת על קיר חדרה, כדי שיעמדו תמיד לנגד עיניה.

ידי זהב היו לה לאסתר. בביתנו תלוי שעון קיר עם לוח שעות פרחוני רקום מעשה ידיה וכן כרית יפהפייה שרקמה לנו ביד אמן. על אלה שומרים אנו כמזכרת יקרה ממנה ואשרינו שזכינו בה.

מן הזמר העברי לא נפרדה עד נשימתה האחרונה. ביתה נשם צלילים. "היא שרה בכל עת, במטבח ובמרפסת," – סיפרה בהערצה נכדתה אֵלָה.

מאז נטע בה בשנות ילדות את האהבה לזמרת הארץ המלחין דוד מערבי ("גינה לי חביבה", "שירה הנוער"), המורה שלה לזמרה בבית הספר העממי "גאולה" בתל אביב, לא חדלה לשיר. מבית הספר היתה יוצאת בשיר על השפתיים אל המדרכות של העיר תל אביב. על כן שרה לימים על בימת "המטאטא" בהתרגשות ובהזדהות מוחלטת את "שיר הילד ניסים" של אלתרמן ולברי: "איפה אני צמחתי, יא חביב? על מדרכות של אימא תל אביב. איפה אני גדלתי בעולם? בין מוגרבי ובין רציף הים... ועד היום יוצא לבי אל הפנס של מוגרבי."

בשנות השמונים לחייה, המשיכה להתארח במופעים במוזיאון תל אביב, וב"צוותא" וקצרה תשואות ממושכות. היא הפליאה את שומעיה כששרה בדייקנות את מילות כל הבתים של כל השירים מבלי שהטקסט עמד מול עיניה, ומבלי ששיבשה אף מילה או תו צליל.

טכס הלוויה הצנוע התנהל בדממה וברוגע, ומעמד הקבורה הלם את אופייה והליכותיה של הזמרת עדינת הנפש בחייה כבמותה. פרט לאחייניתה עדנה גורן, לא נראה בקהל המלווים אף לא אחד מעולם הבימה והזמר הישראליים, שעל במותיו דרך כוכבה באמצע שנות השלושים והרטיט לבבות. היא נטמנה בצל עצי אלון מוקפת בבני משפחתה האהובים, בנה הבכור בועז, בנותיה איילת וענת, נכדיה וניניה. כשנסתם הגולל על קברה, הם נפרדו ממנה בשירה ספונטנית של השיר האהוב עליה "אל נא תגידי לי שלום," והצטרפו אליהם בשירה חרישית כל הסובבים אותם. גם הרב שאמר על קברה את תפילת "אל מלא רחמים", לא עשה זאת ברום קול.

בית הקברות של שיך אבריק יכול לשמש מעתה כאתר לימוד של פרקים בתולדות הזמר העברי, ובעיקר שירת השומרים. "אדמה אדמתי" ו"פעם ועוד" הם רק שניים משירי שיך אבריק שנכתבו על אלכסנדר זייד, שירי חבורת הרועים ("למידבר שאנו") שהתיישבה ליד שיך אבריק, "שירת השומר" (שנהר-זעירא) ששרה אסתר גמליאלית בהופעותיה: "הולם צעדי בדמי הליל, אי שם הרחק שועל מיילל." בסמוך לקברה של גמליאלית ניצבת מצבתם של יואש ויצחק, שני השומרים שנפלו ליד יקנעם במאורעות תרצ"ו. פרשת הנצחתם היא סיפור מרתק שתועד בשירו של דוד שמעוני "בהר אפרים ביקנעם" וזכה לשני לחנים, של זעירא ושל יהודה שרת.

אסתר גמליאלית המנוחה תיזכר כמי שעיצבה סגנון של שירה תמה, תמימה ונטולת מניירות בזמרת הארץ. עם לכתה מאיתנו, נסתם גם הגולל על דור שלם של זמרי תקופת היישוב, סוללי הדרך לפזמונאות הישראלית של ימינו.

 

 

* * *

"יחסי ישראל-אמריקה – השאלה הקיומית"

אהוד,

מדובר על טור חדש של אלוף (מיל.) שלמה גזית ב"קפה דה-מרקר". הנה הכתובת: http://cafe.themarker.com/post/2750339/

חדשות היום (http://www.iba.org.il/bet/?entity=879053&type=1)  – בדבר פנייה של ראשי הכנסיות הפרוטסטנטיות לקונגרס לשקול שוב את הסיוע לישראל עקב התנהלותה הקשה בשטחים (כלומר: הכיבוש), הן עדות תומכת שקשה להתעלם ממנה בדבר אמינות דבריו של האלוף גזית, אמינות אותה הטלת בספק בהערתך על פרסום זה. כדאי לקחת את הדברים ברצינות שמא "השטח" בכ"ז מתחיל לבעור תחת רגלינו.

שלום שלום

דודו אמיתי

גבעת עדה, 18.10

 

 

דודו,

ה"טור" של גזית כבר הוכיח את אי אמינותו בפרסום הקודם על ערביי ישראל. ראה הערותיו של עוז אלמוג בעקבותיו, וגם בפרסום הנוכחי אין ציון מדוייק של המקור ומי עומד מאחורי הדברים [כך שלא אוכל לפרסם את דבריו].

אהוד בן עזר

תל-אביב, 18.10

 

 

אהוד,

יש משהו בחשדותיך לגבי הדו"ח הזה ומהמקור הבא שדן בכך (אינני מוסמך להעיד על הסולידיות של אתר זה) עולה חשד שמדובר בניסיון להפליל את ממשל אובמה באנטי-ישראליות כחלק מהקמפיין של רומני. ההערה בסוף חושפת טפח ומכסה טפחיים לגבי מקור אפשרי.

http://www.foreignpolicyjournal.com/2012/08/28/us-preparing-for-a-post-israel-middle-east/

לשיקולך,

דודו אמיתי

18.10

 

* * *

אמיר אורן

רשת בלי מסננת

סיפור המוזר על המחקר שלא היה –

 על ישראל שלא תהיה

תומך חיזבאללה, המפרסם הגיגיו באתר זניח, גרם לקוראיו – לראש אמ"ן לשעבר – להאמין שהסי-איי-אי חיבר מסמך שמעריך כי ב-2022 תחדל ישראל להתקיים

[מתוך עיתון "הארץ", 19.10.12]

שלמה גזית, בן 86, הוא אדם מנוסה בהלכות מחקר, צבא ומינהל מאז השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל. הוא כתב מאמרים, היה ראש לשכתו של משה דיין, עמד בראש אמ"ן-מחקר במלחמת ששת הימים, היה ראש אמ"ן כולו בחמש השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הקים את מנגנון תיאום הפעולות בשטחים, ניהל אוניברסיטה ועוד ועוד. האלוף בדימוס גזית אינו נוהג לצרף את שמו לענייני סרק.

לפני שבוע נפל גזית בפח. נכון יותר, עלה ברשת – ונפל לתוך אחד החורים בה, בור בגודל של בולען. גזית האמין לתומו לדיווח שקרא, שלפי החתימה שהתנוססה בראשו חובר על ידי דוקטור פרנקלין למב. "האם ארצות הברית מתכוננת למזרח תיכון שלאחר ישראל?" הציג למב שאלה שהיא תשובה. השאלה מהדהדת גם ממשפט מחץ המיוחס להנרי קיסינג'ר, שגזית מצטט ללא פקפוק: "בתוך עשר שנים, עד 2022, תחדל ישראל להתקיים."

ב-28 באוגוסט, באתר "Foreign Policy Journal", הביא למב גילוי מרעיש: קהילת המודיעין האמריקאית יזמה חיבור מסמך המחזיק 82 עמודים, שמסקנתו היא שהאינטרס הלאומי האמריקאי עומד בסתירה יסודית עם קיומה של ישראל כמדינה ציונית. "המחברים מסיקים שישראל היא כרגע האיום הגדול ביותר על האינטרסים הלאומיים האמריקאיים, משום שצביונה ופעולותיה מסכלים יחסים תקינים בין ארה"ב לבין מדינות ערביות ומוסלמיות."

לנוחות קוראיו הסביר למב מהי קהילת המודיעין האמריקאית. הוא מנה את 16 הגופים הצבאיים והאזרחיים המאוגדים בה וציין שתקציבה השנתי הוא כ-70 מיליארד דולר. במבט צופה פני עתיד העריך למב שידידי ישראל בקונגרס ובמכוני חשיבה, אנשי הימין הרפובליקאי, יתקפו הן את ממצאי המחקר והן את הנשיא, ברק אובמה.

בזכות שקדנותו של למב התוודעו הקוראים לסדרת קביעות נוקבות מטעם המודיעין האמריקאי. ביניהן: "אין תקומה לישראל יותר מאשר למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שאיתו קיימה ישראל יחסים עד לסוף שנות ה-80"; ישראל מרגלת בארה"ב ומתערבת בענייניה הפנימיים; אסור למשלם המסים האמריקאי להמשיך במימון "תשתית הכיבוש וההפרדה"; וכך הלאה גינויים ושיקוצים שהפיקו 16 הסוכנויות ו-70 המיליארדים.

 

תוספת "ג'ורנל"

הסופר הבריטי אוולין וו, בתיאורו נוטף החומצה "סקופ", התווה את שלושת פרקי חייו של הישג עיתונאי ייחודי, המשאיר את המתחרים אחוזי הקנאה בפיגור שלעולם לא ידביקו: ראשית, סקופ, למחרת, עדיין סקופ, ולבסוף, איך זה שעדיין סקופ.

וו כתב על שנות ה-30, אבל בה במידה היה ביכולתו לספר על ההווה, ובמיוחד על תקשורת המתקראת חברתית – בלוגים, ציוצים ושאר מחרחרי שמועות ומסרסרי אגדות.

הסקופ של למב פשט ברשת כמגיפה - כך הגיע לגזית כחודש וחצי לאחר פרסומו – אבל שום עיתון רציני לא פירסם אותו – "Foreign Policy" נחשב כתב עת ואתר מהימן, יריב זריז ל-"Foreign Affairs"  הוותיק והממסדי. אבל למב לא פרסם ב –"Foreign Policy"- האתר שאירח אותו נושא לכאורה שם זה, אבל קריאה שטחית פחות מגלה את הסיומת "ג'ורנל". כוונה להטעות? חלילה, ייזהר הקורא. אתר זניח, המפרסם תועמלנים ותימהונים.

המחקר הסודי של למב לא רק לא היה; הוא גם אינו יכול להיות. הוא אינו מנוסח בסגנונם של קציני מחקר. איש לא ישתטה להסמיך גוף ממלכתי לשרבט הגיגים על סופה הקרוב של מדינה ידידותית, חיה וקיימת, לוחמת ויש אומרים גם מוכנה להשתמש בנשק יום הדין כדי לסכל השמדה. ודאי ששום מנהל שפוי של סוכנות ביון לא יעשה כזאת לאדונו הפוליטי ערב בחירות.

בשולי הדיווח העירה מערכת "Foreign Policy Journal" – בהסכמת למב, כי המחבר האלמוני משתייך ל"יחידת מחקר של הסי-איי-אי". ניחוש הגיוני יותר הוא שמישהו כתב חיבור, אחד מרבבות, ושלח בדואר למודיעין, עם העתק לאובמה. מועמד סביר: דוקטור פרנקלין למב, תושב ביירות, אוהד חיזבאללה, מנהל עמותה להנצחת קורבנות הטבח בסברה ושתילה. בת זוגו ההרה נהרגה ב-1983 בפיגוע בשגרירות האמריקאית בביירות, שם ביקרה לצורך קידום עניינם של ניצולי הטבח. את הפיגוע ביצעו האיראנים וחיזבאללה, אבל למב אינו מאשים אותם. מלאי ההאשמות שלו מופנה כולו נגד ישראל ונגד ארגונים לבנוניים המסתייגים מחיזבאללה.

 

תנו לי יומיים-שלושה

המסמך המדומה מגוחך כל כך, מופרך כל כך, עד שלמחרת נזעק גזית לתקן את עצמו. הוא כתב כי "במקביל" להפצת טורו ניסה "לברר מי עומדים מאחורי הפרסום" של למב. בירור במקביל, וליתר דיוק לאחר מעשה, הוא מעשה ראוי, אך טוב ממנו בירור מקדים. "לא נמצאה הוכחה כי מחקר כזה אכן קיים, ואם כן – כי זה אכן תוכנו. 'Foreign Policy Journal' מוכר ככתב עת דיגיטלי, אשר רבים מחברי המערכת שלו הם ערבים שעמדותיהם אנטי ישראליות. מכאן שמאוד אפשרי כי סיפור המחקר איננו אלא מסע השמצה ולוחמה פסיכולוגית נגד ישראל."

קוראים מישראל שהזדרזו לפנות ללמב, עוד קודם לתיקון של גזית, קיבלו ממנו תגובה מבולבלת: "בוקר טוב... עומד לצאת לדמשק... תנו לי יומיים-שלושה ואשלח לכם עדכונים (שאקבל מוושינגטון) על מסמך הסי-איי-אי."

ארבעה-חמישה ימים אחר כך, העדכונים טרם הגיעו.

אז אין כל כך סי-איי-אי וקהילת מודיעין ו-16 סוכנויות, אבל מה עם התחזית השחורה של קיסינג'ר? אם שר החוץ בדימוס, אשף הדיפלומטיה, יהודי שישראל יקרה לו, מעריך שהיא תחדל להתקיים בתוך עשור, יש לכך משמעות, לא?

איש ממפיצי הציטטה מקיסינג'ר לא טרח לבדוק את אמיתותה. ג'סי לפורין, הדוברת במשרדו של קיסינג'ר, היתה השבוע אסירת תודה כאשר סוף-סוף פנו אליה והעניקו לה הזדמנות לספר מה שהבוס הסמיך אותה לומר בשמו: "בדייה מוחלטת." פיברוק, פשוטו כמשמעו.

לסיפור נפילתם של אנשים רציניים (וגם אחרים) ברשת של למב יש היבט חיובי אחד: הוא ממחיש את ההבדל בין אמצעי תקשורת מקצועיים – לחובבים, בין מי שמחויבים לוודא, לבדוק ולהצליב טרם פרסום – לבין מי שמסתפקים במיחזור. גם אם לא יהיה בהבדל זה די להציל את העיתונות הישנה, זאת שבאמת עשויה שלא להתקיים בעוד עשור, הוא יוכל לשמש טיוטה להספד עליה.

 

אהוד:  אנחנו אמנם לא "עיתונות ישנה" אלא חדשה ואינטרנטית – אבל אותנו הנוכלים האלה לא הפילו בפח!

 

 

* * *

בהקשר המתאים, על רקע תמונות הזוועה של הטרור הפלסטיני, השיר של אלונה קמחי ויזהר אשדות נשמע דווקא לא רע ואפילו אקטואלי:

http://www.youtube.com/watch?v=SzkpL8zCnbk

 

 

* * *

עוז אלמוג

1. בת-מצווש מאממת

המודעה שלהלן, שהתפרסמה באתר "גרופון", היא בעיני תמצית מזוככת של השפל המוסרי שאליו התדרדרה החברה הישראלית:

"נסיכה ל-24 שעות! יום חלומי לבת מצווה הכולל ספר מקצועי צמוד + מאפרת + סטייליסטית + צלם סטילס + וידאו + אלבום תמונות (בוק) מפואר, אלבום ברכות, הגדלת תמונה והדפסתה על קאפה בגודל חצי גיליון - ב-1,988 ₪ בלבד במקום 4,000 ₪.פעם ההכנות לבת מצווה סבבו סביב האולם, האוכל והמוזמנים. היום, בעידן ה'בת מצווש', היום המיוחד הזה סובב כולו סביב החוגגת הצעירה. הגרופון של היום מקנה לכם אפשרות לשדרג את בת המצווה של הקטנה, ולהעניק לה יום מלכותי במיוחד שכולל צילום ב-2 לוקיישנים שונים!"

אז לפני שאתם מתלוננים על מורים, בתי ספר ויוקר מחייה, תשאלו את עצמכם עד כמה אתם משתפים פעולה – בעקיפין או במישרין, במעשה או בשתיקה – בפולחן הנתעב הזה ודומיו, שמשתקף גם במסרים מז'אנר ה"מאממת!!!" – המתפרסמים בפייסבוק מדי יום.

 

2. תואר אקדמי במכירת חיסול

יום אחד השקר הזה יתפוצץ לכולנו בפנים: השקר המוסכם ש"ההשכלה-הגבוהה" באמת גבוהה. אני מוכן להודות בפומבי במה שרוב הקולגות שלי מדחיקים: אנחנו כבר מזמן לא מעניקים השכלה, אלא בעיקר מוכרים תארים – תארים "במכירת חיסול". אולי לא ידעתם, אבל אפשר היום בנקל לקבל תואר ראשון, ובמידה מסוימת גם שני, בלי להיכנס יום אחד לספרייה, בלי לקרוא אנגלית, בלי לדעת כללי כתיבה בסיסיים בעברית, ועם נוכחות דלילה עד סמלית בשיעורים (זה נכון בעיקר ל"מדעים הרכים").

כיצד הגענו עד הלום? התשובה מורכבת וארוכה. בינתיים אפשר להזכיר ארבע סיבות חשובות: א. הקריסה מתחילה כבר בבתי הספר. אנחנו נאלצים לקבל לאוניברסיטאות ולמכללות אלפי בוגרי תיכון ללא ידע בסיסי, עצלים, עילגים, ונטולי סקרנות וחדוות לימוד (כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל). כיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, כולנו נאלצים להנמיך ציפיות ולנסות לסגור פערים לפני שאנחנו מלמדים משהו חדש.

ב. השאיפה (המוצדקת מההיבט הערכי) להפוך את התואר האקדמי להמוני, לצד התחרות הכלכלית הפרועה בין המוסדות להשכלה גבוהה, מורידות את רף הדרישות לשאול תחתיות. כשהסטודנט הופך ללקוח, המטרה היא בעיקר להשביע את רצונו/ה. התהליך הזה קורה בכל העולם בהבדל אחד: ברוב הארצות המובילות "אליטיזם" היא לא מילה גסה. לכן בקצה הפירמידה יש עדיין מוסדות לימוד יוקרתיים שמסננים מועמדים בקפדנות ו"קורעים לתלמידיהם את התחת." בישראל זה כמעט ולא קיים.

ג. קמו לנו מתחרים חזקים – בעיקר מהאגף הדיגיטלי. בעבר, כדי ללמוד נזקקת למורה משכיל ומיומן וכמובן לספרים. היום רוב המידע נגיש לציבור הרחב בקליק. יש לכך השפעה עצומה על תדמית האקדמיה ועל המוטיבציה להשקיע בפעולות אינטלקטואליות מעשירות, כגון קריאה, שינון ועיבוד-מידע. כאשר שוק ההעתקות ומכירת עבודות-הסמינר פורח בגלוי, גם אין צורך מעשי להתאמץ. יתר על כן, לאחרונה הופיעו מוסדות לימוד והכשרה פרטיים, שמציעים חלופה לא אקדמית, אבל ממוקדת, מלהיבה ומעשית יותר להכשרה מקצועית. המגמה הזאת רק תלך ותתחזק. 

ד. הצעירים בימינו הם באמת "זן אחר" ומערכת ההשכלה, שהתעצבה במאה הקודמת, אינה מותאמת עוד לצרכים ולמאפיינים הייחודיים שלהם. ההרצאה הפרונטאלית משעממת אותם (בצדק) והם מעדיפים לימוד קבלני (על משקל עבודה קבלנית) ואינדיווידואלי על פני "החתמת שעון נוכחות". בלית ברירה הם מרכיבים את מערכת השעות שלהם בעיקר על בסיס שיקולי נוחות, קרי: העדפה למועדים נוחים ול"קורסים בהנחה" (עם מינימום חובות). המגמה הזאת הרסנית, בין השאר משום שהיא הופכת את המרצים המעניינים והאכפתיים (אלה שלא מוכנים להתפשר) לבלתי רלוונטיים. למעלה מזה, בשל עלויות מחייה ופנאי גבוהות, רוב הסטודנטים נאלצים לעבוד שעות רבות בזמן הלימודים ולהשקיע מינימום זמן ואנרגיה בתואר. פעם למדו ועבדו; היום הסדר התהפך: עובדים ולומדים.

השאלה מה יקרה קודם: קריסה של המערכת, שתאלץ את כולם לבנות משהו חדש ובריא, או שינויים מאולתרים "תוך כדי תנועה". אני מהמר על האפשרות הראשונה. "המנייה" שנקראת "תואר אקדמי" תתרסק בעתיד הלא רחוק והמשבר יצוף במלוא חומרתו.

 ובינתיים, בכל שנה חדשה, הבאסה בלב רק גדלה.

 

* * *

נפתלי בנט, קצין מילואים בסיירת מטכ"ל

מכתב פתוח ליזהר אשדות

יזהר, שלום.

שמי נפתלי. אנחנו לא מכירים. בעצם אולי אתה חושב שאתה מכיר אותי, מיד נגיע לזה. היום מלאו 18 שנים לנפילתו של נחשון וקסמן ז"ל. נחשון נרצח מכדור בראשו מטווח אפס בעת פריצה של סיירת מטכ"ל על מנת לחלצו מדירת שביו בביר נבאללה. אני לא אשכח את התפילות שנשאנו לשחרורו, את תחושת האחדות והגורל המשותף לחייל, ללוחם, לילד שלנו שהיה בידיהם של חיות האדם מהחמאס. את תחושת הגאווה שהיתה לי לחברים מסיירת מטכ"ל שיצאו למשימה שכולה ערבות הדדית ואהבת האדם כדי להציל אח שלהם, שמעולם לא פגשו.

שמעתי היום לראשונה את השיר שלך "עניין של הרגל". קראתי על אנשים רגילים, בני אדם שהפכו לרוצחים, אטומים, אכזריים, ליבם גס ועורם עבה. שמעתי את השיר, ורק אחרי ששמעתי הבנתי שאתה מדבר על החברים שלי לנשק. על הילדים שלנו, על חיילי צה"ל. שמעתי שוב. שיר לא רע, קצב טוב. לא בטוח אולי היה תופס אם לא המסר המזעזע.

מה קרה לך, חבר תיסלם יקר. האיש הרומנטי ששר "לראות אותה היום", האיש הלוחם בשחיתות ששר "פרצופה של המדינה". מה איבדת שם בדרך? מה איבדנו שם בדרך?

אתמול נפלו טילים בדרום הארץ, שמטרתם להרוג ילדים, חלקם כבר הרגו, עניין של הרגל. מחר יפלו עוד. במקום אחר בעולם מכינים אנשים שמעולם לא פגשנו ואין לנו דבר איתם, כולל לא גבול משותף, פצצה גרעינית שמטרתה לזרוע הרג של מאות אלפים. ואנחנו חיים עם זה, עניין של הרגל.

לפני שבוע פוצצו קבוצה של אנשי שמאל אנטי ישראליים הופעה של הגבעתרון בגרמניה. בגרמניה. זה עבר בשקט, זה הרי הגיוני, עניין של הרגל.

ועוד לא דיברנו על רב"ט נתנאל יהלומי ז"ל, שנהרג בגבול מצרים כשהגיע לתת סיוע לפליטים סודניים. גם הוא הרי אכזר לפי סולם הערכים שלך, יזהר. עניין של הרגל.

אני לא בטוח שאתה מכיר את סולם הערכים, הרעות, טוהר הנשק וההקרבה למען העם שלנו, כולל למענך, כפי שאני מכיר. אתה יודע מה, אולי עדיף שלא תכיר. אולי עדיף שתוכל לשבת לכתוב בשקט שירים שטניים נגד אלה המצילים את חייך יום יום.

דבר אחד אני יכול להבטיח לך – הפרצוף שלך, למזלנו, הוא לא "פרצופה של המדינה".

נפתלי בנט

קצין (מיל') בסיירת מטכ"ל.

 

אהוד: נפתלי בנט, אתה תמים. אתה לא מבין שכדי להתקבל וגם לשמור על מעמדך בחבורת החארייתים שבידי חלק מהם מופקדות התקשורת, התרבות, הספרות והאמנות של ישראל – צריך לכתוב שירים כמו זה של אלונה קמחי ויזהר אשדות ולדחוף אותם דווקא לגלי צה"ל? וכאשר הם כותבים כך, אזיי אחת מן השתיים – או שהם טיפשים שמאמינים לכל דבר רע שנאמר על ישראל, כמו למשל שקלטה את העולה החדשה אלונה קמחי ואיפשרה לה להיות סופרת ופזמונאית עברית שמשתינה עליה – או שהם אנשים מנוולים שבכוונה כותבים כך למען הכיסוי התקשורתי האוהד, המתבטא גם במכירות ובכרטיסים להופעות.

 

 

* * *

יוסי גמזו

נוֹרְמָה, פוֹרְמָה וּפְּלַטְפוֹרְמָה

 

לִפְנֵי שְבוּעַיִם סָח כְּבוֹד הַשּוֹפֵט אַמְנוֹן סְטְרַשְנוֹב

וּבֵין אַנְשֵי-מַצְפּוּן רַבִּים חָזַר עַל כָּךְ בְּתֹּקֶף

נִצָּב דָּוִד מַנְצוּר  אֱמֶת בְּסִיסִית זוֹ, שֶלָּרֹב

נוֹטִים לְהַשְכִּיחָהּ וּמִסְתַּכְּלִים בָּהּ עַל הָעֹקֶם

כָּל הָאָוַנְטוּרִיסְטִים שֶרַק ווֹלְווֹ וְכִסֵּא

שְקוּלִים בְּעֵינֵיהֶם וְלֹא מִמְשָל תַּקִּין וְיֹשֶר

וְשֶטּוֹרְחִים לִמְכֹּר לָנוּ כַּיּוֹם, לְמַעֲשֶׂה,

קֻפּוֹת-שְרָצִים מְכֻבָּסוֹת עַל תֶּקֶן שֶל גְּלָאט כֹּשֶר... 

 

וּמָה אוֹמְרִים לָנוּ אוֹתָם אִישִים? אוֹמְרִים בְּרוּרוֹת

דְּבָרִים כְּדָרְבוֹנוֹת עַל עֶצֶם הַהֶבְדֵּל הַקְּרִיטִי

בֵּין נוֹרְמָה מִשְפָּטִית  וְנוֹרְמָה אֵתִית, שְתֵּי גְּזָרוֹת

שֶכְּלָל אֵינָן זֵהוֹת בְּעוֹלָמֵנוּ הַפּוֹלִיטִי

אֲבָל שֶכָּל אֶזְרָח מֻדְאָג, שֶטֹּהַר הַשִּלְטוֹן

יָקָר לוֹ מְחֻיָּב לִזְכֹּר שֶלִּמְדִינָה מוֹרָאלִית

לֹא דַי בְּמַנְהִיגִים שֶאֵין בִּשְחִיתוּתָם קָלוֹן

מִבְּחִינָתוֹ שֶל חֹק פְּלִילִי, שֶהִיא בְּחִינָה פוֹרְמָאלִית

אֶלָּא שֶיֵּש לוֹ זְכוּת לָעָם הַזֶּה לִתְבֹּעַ כִּי

לֹא רַק מִצַּד הַחֹק רַק אַנְשֵי יֹשֶר יְנַוְּטוּהוּ

כִּי אִם גַּם מִן הַצַּד הַמּוּסָרִי וְהָעֶרְכִּי

שָשּוּם הִתְחַכְּמֻיּוֹת מִשְפָּטִיּוֹת לֹא יְעַוְּתּוּהוּ.

 

פִּתְאֹם אַתָּה רוֹאֶה בָּעִתּוֹנוּת אוֹ עַל אֶקְרַן-

הַטֶּלֶוִיזְיָה אֵיךְ מִכְבֶּסֶת-הַמִּלִּים חוֹגֶגֶת 

וְאֵיךְ מֵדִיחַ-הַכֵּלִים חוֹבֵר לָהּ בְּהַדְרָן 

וְכָל הַשְּמוּץ יוֹצֵא רָחוּץ וְהַיָּשְרָה נִלְעֶגֶת 

וּקְנָאקֶרִים וְהָאקֶרִים שֶל הוֹנָאָה אִירוֹנִית

שֶל דַּעַת הַקָּהָל חֲסַר הַדַּעַת, הַסּוֹבֵל 

מִזִּכָּרוֹן קָצָר וּמִנָאִיבִיּוּת מוֹרוֹנִית

שֶכָּל דּוֹבֵר בֶּן גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג נִצֵּל 

לְאִינְטֶרֶס אֶלֶקְטוֹרָאלִי כְּבָר עוֹשִׂים מֵיק-אַפּ כָּאן 

שֶל חַארְטָה יַחְ"צָנִית לְתַדְמִיתָם הַמְּפֻקְפֶּקֶת

שֶל תַּחְמָנִים וְחַכְמָנִים שֶטְּרֶמְפּ תּוֹפְסִים בְּחַאפּ כָּאן

עַל כָּל מוֹשָב שֶבְּעֶגְלַת הַקַּאם-בֶּק הַחוֹרֶקֶת

וְכָל מִי שֶסָּרַח פִּתְאֹם הוֹפֵךְ צַדִּיק-הַדּוֹר

 וְכָל מִי שֶפִשֵּל וְשֶבִּשֵּל בַּנְקְרוֹט וּפְיַאסְקוֹ

מֻצָּג כָּאן כְּמוֹשִיעַ-הָאֻמָּה וּמָטָדוֹר

שֶאֶת הַשּוֹר שֶל כָּל קְשָיֵינוּ בְּקַרְנָיו תָּפַס כֹּה 

בְּאֹמֶץ מְדִינִי, וְז'וּלִיקִים מִפְלַגְתִּיִּים

שֶלֹּא שָעוּ אַף פַּעַם לְסִבְלָן שֶל שְכוּנוֹת-עֹנִי

לְפֶתַע נַעֲשִׂים לָנוּ כָּל-כָּךְ "חֶבְרָתִיִּים"

לִקְרַאת קְרָבוֹת הַפְּרַיְמֶרִיס שֶזֶּה מַמָּש סַרְדּוֹנִי.

 

וְאָז אַתָּה שוֹאֵל אֶת עַצְמְך בְּרֹב דִּכְדּוּךְ

אֵיךְ עַם שֶלֹּא מַבְחִין מֵרֹב דִּיסְלֶקְסִיָּה פָּתֵטִית

בֵּין יֹשֶר וּבֵין כֹּשֶר לְהַסְווֹת אֶת הַלִּכְלוּךְ,

בֵּין נוֹרְמָה מִשְפָּטִית גְּרוֹטֶסְקִית וּבֵין נוֹרְמָה אֵתִית

אֵינוֹ קוֹלֵט שֶלֹּא רַק שֶהַמֶּלֶךְ הוּא עֵירֹם

וְעֵירֻמּוֹ רָחוֹק מִלִּהְיוֹת אֶסְתֵּטִי –  אֶלָּא

שֶאִם לֹא יִזְדָּעֵק, כְּמוֹ אֵצֶל אַנְדֶּרְסֶן, פִּתְאֹם

הַיֶּלֶד הָאַמִּיץ שֶקְּרִיאָתוֹ כָּאן תִּצְטַלְצֵל לָהּ

בְּדֶנֶמַרְק שֶלָּנוּ שֶתָּבִין וְתִתְחַלְחֵל

שֶאֶת הַלֹּא יָשָר כַּיּוֹם כָּל אִיש עוֹשֶׂה בְּלִי בֹּשֶת

וּבַיָּמִים הָאֵלֶּה מֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל                                                                     

וְאָנוּ בְּצָרוֹת כִּי אֵין כָּאן קוּנְצִים – אוֹ שֶ אוֹ שֶ:

אוֹ שֶנַּנְהִיג פֹּה יֹשֶר שֶבּוֹ כָּל מַנְהִיג נִבְדָּק

מֵעַל לַכֹּל בְּנוֹרְמָה מוּסָרִית-עֶרְכִּית  אֶצְלֵנוּ

אוֹ שֶמֵּרֹב שְחִיתוּת נִשְקַע כֻּלָּנוּ בְּבַרְדָּק

שֶבּוֹ נִהְיֶה דוֹמִים לַמִּשְטָרִים שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ.

 

כִּי אִם רוֹצִים אֲנַחְנוּ מְדִינָה שֶהִיא בְּפוֹרְמָה

שֶל רַף מִמְשָל מוֹרָאלִי וְשֶל חֹסֶן חֶבְרָתִי

צָרִיךְ שֶנּוֹרְמָה אֵתִית תָּעֳדַף עַל פְּנֵי כָּל נוֹרְמָה

חֻקִּית וּמִשְפָּטִית כִּי הַמֵּקֵל בַּדִּין –  מַחְטִיא

אֶת אֵלֶּה שֶמִּמֵּילָא יִקְפְּצוּ עַל כָּל פְּלַטְפוֹרְמָה

שֶבָּהּ נִקְנֶה כְּדַאינִיק בָּאֶתְנָן הַמִּפְלַגְתִּי.

 

לָכֵן, לְאוֹר הַפְּרַיְמֶרִיס, צָרִיךְ כַּיּוֹם לִשְאֹל פֹּה

אֶת כָּל מְטַשְטְשָיו שֶל הַהֶבְדֵּל הַזֶּה אֶצְלֵנוּ

אִם עַם שֶלִּבְכִירָיו מֻתָּר לִגְנֹב וְגַם לִמְעֹל פֹּה

וְגַם לְהִבָּחֵר אַחַר כָּל זֹאת לִמְשֹל עָלֵינוּ 

רַק מִשּוּם כָּךְ שֶהַשּוֹפְטִים אֵינָם מוֹצְאִים קָלוֹן

בִּשְרָצֵיהֶם (מָה שֶהָאֵתִיקָה מוֹצֵאת כָּהֹגֶן),

אִם עַם כָּזֶה אֵינוֹ תוֹפֵס לְאֵיזֶה מִין מִדְרוֹן

הוּא מִדַּרְדֵּר וּסְפִינָתוֹ נִסְחֶפֶת בְּאֵין עֹגֶן.

 

כִּי עַם שֶאֵין לוֹ עֹגֶן מוּסָרִי וְאֵין מוֹשְלָיו

נוֹתְנִים לוֹ דֻגְמָה אֵתִית אַךְ מְטַהֲרִים כָּל שֶרֶץ

בְּנִמּוּקִים פוֹרְמָאלִיִּים שֶל חֹק, שֶמֵאֵלָיו 

מוּבָן כִּי הוּא לָקוּי, אֵיךְ יַעֲמֹד סוֹפְסוֹף בַּפֶּרֶץ

מוּל כָּל הַסְּעָרוֹת הַמְּאַיְּמוֹת עָלָיו לִסְעֹר

תּוֹךְ זְמַן קָצָר מְאֹד, אִם מַחֲנֵהוּ לֹא טָהוֹר?

 

בְּסֵפֶר שוֹפְטִים, פֶּרֶק ה', בֵּין פְּסוּקִים

רַבִּים שֶלְּשוּם אִיש כַּיוֹם אֵינָם גּוֹרְמִים תַּרְעֹמֶת

כָּתוּב בְּרוּרוֹת: "מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים"

אַךְ לֹא כָּתוּב כִּי הַמְּחוֹקְקִים יָרְדוּ לְעֹמֶק 

מִדַּת הַסַּכָּנָה לְפַרְצוּפָהּ הַמּוּסָרִי 

שֶל מְדִינָה שֶאֵין פּוֹסְלִים בָּהּ אֶת כַּשְרוּת מוֹשְלֶיהָ

לָשוּב, גַּם אִם סָרְחוּ, אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

אִם אֵין בִּשְחִיתוּתָם קָלוֹן כְּפִי שֶהַחֹק קוֹבֵעַ

 

אוֹ כְּמוֹ שֶכְּבָר אָמַר אַדְמוֹ"ר אֶחָד עַל אִיש בָּכִיר

שֶאֱמוּנִים הֵפִיר וְתַבְשִילִים רַבִּים הִקְדִּיח

אַךְ לֹא הֻפְלַל פוֹרְמָאלִית בְּקָלוֹן שֶיַּעֲכִיר

אֶת סִכּוּיָיו לַחְזֹר לַמֶּמְשָלָה וּלְהַצְלִיחַ 

בַּעֲשִׁיַּת הַחֹק לִצְחוֹק, שֶכֵּן בְּכָל מְחִיר

כְּבָר מַכְשִירִים אוֹתוֹ תוֹמְכָיו וְּמְטַיְּחִים בְּטִיחַ

אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין נוֹרְמָה צִבּוּרִית וּקְנֵה-מִדַּת-

פוֹרְמָאלִיּוּת הַחֹק שֶיִּשּׂוּמָהּ אֵינוֹ מַבְטִיחַ

שוּם טֹהַר שִלְטוֹנִי –  וְכֹה אָמַר אוֹתוֹ אִיש-דָּת

עַל הַחְלָטַת בֵּית-הַמִּשְפָּט: "כָּשֵר – אֲבָל מַסְרִיחַ..."

 

 

 

* * *

ניצן הורביץ

הפעם הראשונה שלי

 אני זוכר בדיוק את התאריך, כי זה היה יום ההולדת שלי. 24 בפברואר 2009 – השבעת הכנסת. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי שם. באתי למצודת הבטון הזו הרבה פעמים קודם. כעיתונאי, שדרן, פעיל חברתי, נציג של ארגוני זכויות אדם... במהלך השנים גם עמדתי שעות ארוכות בהפגנות מרות מול הכנסת, ומול בניינים אחרים בהמשך רחוב קפלן: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד ראש הממשלה...

אבל הפעם זה לא היה ביקור ולא הייתי אורח. לא הייתי צריך להצטייד באישור כניסה ולעבור את בדיקות הביטחון. וגם לא נשאתי שלט או דגל. הפעם זה היה היום הראשון שלי כחבר כנסת, נבחר ציבור.

אז איך זה היה? הלוואי והייתי יכול להימנע משימוש בהטיות השורש ר.ג.ש, אבל זה בדיוק מה שהיה: התרגשות עצומה. בלי קלישאות, בלי ציניות. התרגשות עצומה.

בפתח הבניין חילקו את הסיכה המסורתית עם הפרח לענידה על הדש. שני ח"כים חרדים שנכנסו לפניי, הזעיפו פנים ודחו בתוקף את הסיכה. אחותי שבאה לאירוע במיוחד מחו"ל, הביטה במחזה בפליאה. כשאני חושב על זה עכשיו, זה בעצם היה המפגש הפרלמנטרי הראשון שלי עם הסיעות החרדיות, סוג של אות לבאות.

בפתח המליאה, המשפחה התפצלה: ההורים, האחות וגיסי עלו ליציע האורחים, ואילו בן-זוגי נכנס עימי לאולם המליאה, וישב בשורה האחורית יחד עם בני ובנות הזוג של שאר חברי הכנסת. הנה, כבר עשינו היסטוריה קטנה.

הרמתי ראש וראיתי את קורות הבטון העצומות התלויות מהתקרה. ח"כ לשעבר, בדחן ידוע, ראה אותי מסתכל, ואמר: נו, אם אחת כזו תיפול, זה יהיה מצויין... הבטתי סביב על כל יריבינו הפוליטיים וצחקתי, אך לפתע נזכרתי שהוא איש ימין ותיק, ומבטו ממוקד דווקא בספסלים שלנו... 

וזה עוד מאפיין בולט של הכנסת, שנתקלתי בו פעמים אינספור בשנים הבאות: הפער הגדול בין המחנות ותפיסות העולם. במהלך הקדנציה, כאשר נבחרתי ליו"ר ועדה בכנסת, ועדת עובדים זרים, והקמתי את השדולה לפלורליזם ולשיוויון אזרחי, והובלתי את שדולת התרבות, השדולה למאבק בהומופוביה, והשדולה החברתית-סביבתית, ראיתי עד כמה חיוני וייחודי הקול שלנו בסביבה העוינת הזו. ומה שמופיע אח"כ בעיתון - זה כבר בכלל סיפור אחר...

שלוש דפיקות פטיש. את הישיבה הראשונה פתח, כנהוג, נשיא המדינה. לצידו היו"ר הזמני: ותיק חברי הכנסת שאינו מכהן כשר. זה היה ח"כ מיכאל איתן, שחיבבתי כבר קודם, ובמהלך הקדנציה למדתי להעריך עוד יותר. מיקי הוא ימני מזן שכמעט נכחד בכנסת הזו: ליברל, דמוקרט, אדם הגון. במהלך השנים הסוערות שלאחר מכן, הוא ועוד כמה אנשי ליכוד הגונים, זכו לכינוי המזלזל "פיינשמקרים", מפי ליברמן ומרעיו, כי היו מהבודדים שהעזו לצאת נגד חוקי "הנאמנות" למיניהם. אני מקווה שאני לא מזיק לו במפלגתו, כשאני כותב את הדברים האלה.

"מתחייב אני," הכרזתי כשקראו בשמי, ולא העליתי בדעתי את תהומות השנאה אליהן תגיע הכנסת החגיגית הזו. עד מהרה באו ימים מרים, עגומים מאין כמותם, בכנסת שהתבררה כחשוכה וקשה מכל הכנסות. הרוח הרעה שיצאה ממנה עברה על פני הארץ כולה: גזענות, השפלה, אפלייה – אתיופים, נשים, ערבים, הומואים, פליטים...

יחד עם זהבה ואילן וג'ומס כמובן, לחמנו שם, אנשי מרצ, כמעט לבדנו במסע השיסוי וההסתה, מערכה ארסית, פאשיסטית – אני מצטער, זו המילה – נגד ארגוני זכויות האדם, התקשורת, התרבות והאקדמיה.

מפלגת העבודה בכלל ישבה בממשלה, קדימה ישבה במזנון. זו, מן הסתם, גם תהיה חלוקת העבודה בכנסת הבאה. כמה שמעתי, ועוד אשמע כל כך הרבה בבחירות האלה, את המילים "אתם מעולים, אבל אתם מפלגה קטנה." כן, אנחנו מפלגה קטנה שעושה ונלחמת יותר מכל המפלגות "הגדולות" שהתבררו כבועות סבון, רכיכות חסרות עמוד שידרה.

לאחר אחד הנאומים שלי, נדמה לי שזה היה בעקבות הרצח בבר-נוער, קיבלתי מכתב מפרופסור חיפאי שהביע חשש לבריאותי. אתה מאבד את הקול, אמר לי, הם לא שווים את העצבים שלך. לאחר עימות קשה במליאה, במערכה שהובלנו מול ההסתה נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני הזכויות, כאשר על הפרק עמדו ההצעות של פאינה קירשנבאום ודני דנון להקים ועדות חקירה לשמאל, הפרופסור שב וכתב לי: שמור על עצמך. כשאני מסתכל בנאום הזה היום, אני יכול להבין מדוע חשש.

לאחר כמה ימים, הגיע מכתב אחר, הפעם לכתובת הפרטית שלי. כתוב בכתב יד עקמומי. איום מפורש ברצח. המשטרה נכנסה לתמונה, והוצמד לי מאבטח. לא סיפרתי על כך לאיש. זמן מה לאחר מכן, השתתפתי בהפגנה נגד הגזענות. אבא שלי, שצעד לידי, לחש לי באוזן שבחור גברתן הולך אחריי ונועץ בי מבטים חשודים. זה מאבטח מהכנסת, הרגעתי אותו. לא סיפרתי לו מדוע יש לי מאבטח.

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה... אני בא הנה מהאוהלים שקמו בגלל שבמדינה הזו שולטת חזירות, אדוני היו"ר לא יתכן שמאות אלפי ישראלים לא יכולים להתחתן בארצם, אדוני היו"ר הממשלה הזו מרסקת את מערכת המשפט ומוכרת את המדינה לעסקני המתנחלים, אדוני היו"ר האם ידעת שבישראל כאשר אישה עולה לאוטובוס מקדימה יורקים עליה ומכנים אותה פרוצה? אדוני היו"ר, לישראל מגיעה הנהגה אחרת.

אז זהו, נגמר. איך מסכמים שנים של פעילות כל כך אינטנסיבית? איך סוקרים עשרות חוקים ומאבקים? את ה-כ-ל תוכלו למצוא באתר שלי. בהפגנות הגדולות בכיכרות ובעימותים הסוערים במליאה תוכלו לצפות בערוץ היו-טיוב. את הרקורד המדוייק שלי בכנסת תמצאו בטבלת המעקב המעולה של "כנסת פתוחה".

הסיכום שלי הוא זה: אני רוצה להמשיך. אני מבקש את אמונכם ותמיכתכם בהתמודדות שלי לרשימת מרצ לכנסת הבאה. אני מאמין שהבחירה בי תגדיל את מרצ, ותאפשר להכניס חברי כנסת נוספים לרשימה. כי צריך מרצ גדולה וחזקה בכנסת הבאה. רוצים לעזור לי? תתקשרו, תכתבו, תשכנעו, תשריינו לעצמכם את ה-5 בנובמבר בערב למפגש תומכים ופעילים, ובעיקר בואו להצביע.

שלכם,

 ניצן

 

* * *

אורי הייטנר

1. סילוף שכזה, שכלי ונפשי

"איננו נלחמים בעד זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לנו. היא זכות טבעית וצודקת, היא זכות קיימת שאינה ניתנת לערעור. אנחנו נלחמים בעד מימושה בפועל של הזכות הזאת. בעד שיבתם של מיליוני הפליטים הפלשתינאים."

כך פתח מייסד עמותת "זוכרות", איתן ברנשטיין, את דבריו, ברב שיח שהתקיים בינואר שנה זו במוזיאון הצילום בתל-חי.

מסתבר, אם כן, שאנשי "זוכרות" מבינים משהו בענייני זכויות טבעיות. האם מקובלת עליהם גם אותה זכות טבעית, המצויה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"?

הייתי בר הפלוגתא של ברנשטיין באותו רב שיח.

"האם יש זכות קיום למדינה יהודית?" שאלתי אותו.

"אין זכות קיום למדינה ליהודים בלבד," הוא השיב.

"מדינה ליהודים בלבד," כך הוא מכנה את המדינה ש-1/5 מאזרחיה הם ערבים, הנהנים משוויון זכויות אזרחי מלא. "מדינה ליהודים בלבד" – לא היה כמעט משפט באותו ערב, שבו הוא לא חזר עד לזרא על מנטרת השקר הזה. שוב ושוב ניסיתי לחלץ ממנו "הן" רפוי, לשאלה האם יש זכות קיום למדינה לאום יהודית. אפילו בעינויים לא הייתי מחלץ ממנו אמירה כזאת.

זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית, המוכרת ככזאת בידי החוק הבינלאומי. לדעת אנשי "זוכרות", זכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם ועם. כמעט. זולת עם אחד – העם היהודי. העם היהודי הוא העם היחיד בעולם, אליבא דאנשי "זוכרות", שאין לו זכות לקיים מדינת לאום ריבונית. למה? יש לכך תשובה אחת ויחידה. קוראים לה – אוטואנטישמיות. אנטישמיות עצמית.

לאחר לחצים כבדים, הסכמתי להשתתף באותו רב שיח. היה זה לאחר שבהתערבותי, כמה מוסדות חינוך בגליל העליון סגרו את שעריהם בפני עמותת "זוכרות", ששכרה את המקום לסדנה בת שישה מפגשים, כארבעים שעות. מסתבר, שמי שהשכירו להם את המקום, לא היו מודעים למה שעומד מאחורי השם התמים "זוכרות". הרי זה נשמע כמו שם של סדנה העוסקת באלצהיימר ומיגדר. הסדנאות הללו הן ללא תשלום. כסף, כנראה, אינו בעייה אצלם. יש מי שמממן אותם. כך פועל המיסיון האנטי ציוני. סדנאות בחינם – עשרות שעות של שטיפת מוח, לתמימים הנלכדים ברשת.

הסערה שפעילותי עוררה באזור, היתה הגורם לזימון הרב שיח. לא רציתי להשתתף בערב. "אסור לך להפקיר את הבמה, אתה חייב להשתתף," לחצו עליי ולבסוף שכנעו אותי. לאחר מעשה, התחרטתי על שברגע של חולשה נתתי את הסכמתי. אמנם, המשוב שקיבלתי מהקהל שנכח באירוע, באותו ערב וימים רבים לאחר מכן, מצדיק לכאורה את החלטתי להשתתף. אולם חשתי, שבעצם השתתפותי נתתי לגיטימציה למי שאינו לגיטימי, באירוע המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג, כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

את הפלמ"ח הציג נציג "זוכרות" בדיון, ככנופיה של רוצחים, אנסים ושודדים, שביצעה באכזריות את הטיהור האתני שעליו החליט בן גוריון. למי שמתפלא מדוע הרביתי לכתוב בחודשים האחרונים על החובה הלאומית לשאת את מורשת הפלמ"ח, שאחרוני חבריו מסתלקים מאתנו בשיבה טובה, הסיבה לכך היא הערב הזה. הבנתי שיש צורך במתקפת אמת מול מתקפת השקר הזאת.

שקר נוסף של אותה חבורה, הוא "הציונות הקולוניאליסטית", על פי ההגדרה במבוא לספר "אומרים ישנה ארץ", בהוצאת "זוכרות", שעליו כתב ערן שחר את כתבתו "סיור בהיסטוריה אחרת".

מהו קולוניאליזם? ויקיפדיה: "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה".

מהי המעצמה הציונית באירופה שהשתלטה על הטריטוריה במזה"ת ונישלה את תושביה?

המעצמה האירופית הציונית, היתה הגלות בה היה מפוזר העם היהודי לאורך דורות, חסר עצמאות, חסר ריבונות, נרדף ולבסוף כמעט מושמד. הציונות גאלה את העם היהודי מהסבל והעוול האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכן הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית. ההתנגדות לציונות והמלחמה בה, היא מלחמה בהתגלמות הטוב והצודק.

היום מתנהל בעולם קמפיין אנטישמי של דה-לגיטימציה למדינת ישראל וזכות קיומה, שיריית הפתיחה שלו הייתה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, ספטמבר 2001. הקמפיין הזה מובל בידי השילוש הבלתי קדוש: השמאל הרדיקאלי, האסלאם הג'יהאדיסטי והימין הנאו נאצי. חוד החנית של הקואליציה הזאת, היא ישראלים יהודים, מן הסוג של אנשי "זוכרות".

מי שהיטיב להגדיר את אנשי "זוכרות", 70 שנה לפני הקמת ארגונם, אך גם אז היו בתוכנו  "זוכרות" אלו או אחרות, הוא מורנו ורבנו ברל כצנלסון. בהפגנת 1 במאי 1936, התייחס ברל לתופעה. שלושה ימים לאחר מכן, הוא פרסם את נאומו ב"דבר". וכך הוא אמר:

"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט."

 

2. רבין ודת "הקו הירוק"

לצד שלוש הדתות המונותאיסטיות, פועלת בישראל דת נוספת, דת פגאנית – דת "הקו הירוק". דת, שמאמיניה וכוהניה מטיפים לחזרת ישראל לקווי 49'. כל הצרות של ישראל, מאמינים בני הדת, נובעות מ"אקיבוש" (או "הכיבוש" כפי שהם נוהגים לאיית זאת בטעות) והמזור לכל מכאובינו – נסיגה לקווי 49'. נסיגה – עד המילימטר האחרון או ב"חילופי שטחים" זהים, שעל תמורת שעל. ואם לא ניסוג לקווי 49', תתגשמנה עלינו כל נבואות הזעם של הנביא ישעיהו (ליבוביץ').

יש לדת הזאת קדושה. בראש ובראשונה – קדושת "הקו הירוק". יש לדת הזאת גם יום קדוש – 4.6.67.

ויש לדת הזאת גם מרטיר – יצחק רבין. מאמיני הדת מאמינים, שיצחק רבין הוא האיש שנשלח בידי ההשגחה העליונה להחזיר את ישראל לגבולות 49', וכיוון שהוא נרצח, אקיבוש נמשך.

אבל הוא, רבין, לא ידע שהוא כזה. להיפך, עד יומו האחרון, התנגד רבין בכל תוקף לרעיונותיה של הדת הזאת. "לא נחזור לקו הירוק" – זו היתה ליבת תפיסתו הטריטוריאלית. זאת הייתה התשתית לתפיסת השלום, תפיסת הסדר הקבע שהוא דגל בה ושאותה ניסה ליישם בתהליך אוסלו.

ומי היטיב להגדיר זאת טוב יותר מרבין עצמו? בנאומו האחרון בכנסת, נאומו הפרוגרמטי בדיון על אישור הסכם אוסלו ב', חודש ימים טרם הירצחו, ב-5 באוקטובר 1995, פרש רבין את עקרונות הסדר הקבע אותם הוביל. אמנם העובדות הללו אינן מתיישבות עם ספרי הקודש של דת "הקו הירוק", אך אני, כופר שכמותי, מאמין יותר לכתוב ב"דברי הכנסת".

 

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

אלה דברי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה לא ציטוט של "הימין המשיחי הסיפוחיסטי ההזוי". זה היה יצחק רבין. אלו היו עיקרי אמונתו. אלה לא דברים שאמר רבין הנץ, מנהיג הזרם המרכזי במפלגת העבודה, ראש האופוזיציה לפרס במפלגה. אלה דברים של רבין של אחרי אוסלו. אלה דברים של יצחק רבין שנרצח. זה היה הקו שלו. אין זה ציטוט מקרי, סלקטיבי – זאת הצגת תכניתו להסדר הקבע.

הצגת ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" כ"השתלטות המשיחיזם של הרב קוק" היא טיעון א-היסטורי מובהק. תנועת העבודה, כביטוי מובהק לדרכה, מחקה את "הקו הירוק", בתפיסת הפשרה הטריטוריאלית שלה. תוכנית אלון לא התקבלה בידי ממשלות המערך ובידי מפלגת העבודה, כי היתה יונית (!) מדי. אבל ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה התיישבו על פי עקרונות תוכנית אלון ומחקו את "הקו הירוק". אפילו מפ"ם, המרכיב היוני ביותר במערך, שלימים היה לאחד ממרכיבי מרצ, שלל את "הקו הירוק". בכל המערכת הפוליטית, בשנים שאחרי ששת הימים, רק רק"ח (המפלגה הקומוניסטית החדשה – היום חד"ש) ואורי אבנרי קידשו את "הקו הירוק".

מטיפי דת "הקו הירוק", טוענים שבניגוד לגבולותיה הנוכחיים של ישראל, "הקו הירוק" הוא גבול של לגיטימיות בינלאומית. אין זה נכון. אין זה קו של לגיטימיות בינלאומית. זהו הקו אליו הגיעה מדינת ישראל במלחמת העצמאות. העולם הכיר דה-פקטו ב"קו הירוק" רק אחרי מלחמת ששת הימים. לפני מלחמת ששת הימים, אפילו ארה"ב לחצה על ישראל לוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, כלומר לנסיגה מ"הקו הירוק".

"הקו הירוק" הוא הקו של סירובה של ישראל לסגת לקווי החלוקה, ושל סיפוח השטחים ששחררה בתש"ח מחוץ לגבולות החלוקה ויישובם ביהודים. התנועה הציונית ומדינת ישראל קיבלו את החלוקה, כיוון שהברירה היתה הקמת מדינה בחלק מארץ-ישראל, או אי הקמת מדינה, וציפייה שאי פעם תהיה הזדמנות חוזרת. בצדק ובחוכמה, הרוב הגדול ביישוב העדיף ציפור אחת ביד. לא היה זה ויתור על מה שהיה בידינו.

אולם התנועה הציונית לא התנכרה לזכותנו על ארץ-ישראל. המסמך הציוני החשוב ביותר, שלצערי לא מלמדים אותו בבתי הספר (כשאני מלמד אותו במכינות קדם צבאיות, אני פוגש חניכים שלא נתקלו בו מעולם), הוא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות היא מניפסט הנפתח במילים "בארץ-ישראל קם העם היהודי" ועיקרו – זכות העם היהודי על ארץ ישראל, כהצדקת קיומה של מדינת ישראל. משפט ההכרזה על המדינה הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." הזכות הטבעית היא הזכות למדינת לאום ריבונית כמו כל עם (ונגד הזכות הזאת נלחמים הערבים עד היום, נגדה מתנהל קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, נגדה פועלים הפוסט-ציונים בתוכנו ואלה הנאבקים לביטול יהדותה של המדינה תחת השם השקרי "מדינת כל אזרחיה"). הזכות ההיסטורית, היא זכותנו על ארץ ישראל. בלי הזכות הזאת, אנו פולשים קולוניאליסטים, לא ליהודה ושומרון, אלא לכל מקום בארץ.

אם נקרא את נאומיהם של ויצמן, בן-גוריון ושרת לפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה, ניווכח שהטיעון המרכזי שלהם לא היה הביטחון, לא האנטישמיות ולא השואה, אף שהיה זה מיד לאחר השואה. הטיעון המרכזי שהוצג לאומות, היה זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. זאת הלגיטימציה של המדינה; זאת גם הלגיטימציה הבינלאומית של הקמתה.

הנכונות לקבל את החלוקה היתה מוצדקת. אילו הערבים קיבלו אותה, המדינה היתה קמה בגבולות החלוקה. משהם לא קיבלו אותה ויצאו למלחמה – שטחי ארץ-ישראל שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה סופחו ויושבו, היו לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך. תזכורת – מדובר ביפו, בלוד, ברמלה, בגליל המערבי, בחלקים רחבים של הנגב, במערב ירושלים.

אילו הערבים קיבלו את גבולות "הקו הירוק", קווי שביתת הנשק, והשלימו עם קיומה של ישראל, זה היה גבולה של ישראל עד היום. בשל סרבנותם, המשך לסרבנותם לחלוקה – משהם לא קיבלו אותה והמשיכו בתוקפנותם שהובילה למלחמת המגן, מלחמת ששת הימים, כל שטחי ארץ-ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים, ראויים לסיפוח ולהתיישבות בדיוק כמו השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות, למרות שאף מדינה בעולם לא הכירה בכך.

אני תומך בפשרה טריטוריאלית. הסיבה היחידה לתמיכתי בוויתור על חלק מן השטחים, היא דמוגרפית. למרות שהמציאות הדמוגרפית הרבה טובה יותר מנבואות הזעם של נביאי דת "הקו הירוק", אני עדין סבור שלמעט ערביי ירושלים, רצוי ששאר הפלשתינאים לא יהיו חלק מן המדינה, ולכן אני מוכן לוויתור כואב על שטחים באארץ-ישראל. אך בשום אופן אין מקום לכל ויתור על שטחים שאינם מהווים איום דמוגרפי. זאת תפיסתה הציונית של תנועת העבודה, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית. בכל ההצגות של תוכנית אלון, שכאמור – לא התקבלה כיוון שהנִצים במפלגת העבודה ראו בה תכנית פשרנית מדי, פסקת הפתיחה קובעת שזכותנו על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי של רעיון הפשרה. כלומר, יש לנו זכות על כל ארץ ישראל, יש לנו זכות להחזיק בשטחים ששוחררו במלחמת מגן מידי התוקפן ואין לתת לתוקפן פרס על תוקפנותו. ומתוך נקודת מוצא זאת, אנו מוכנים לוותר על חלקים מארצנו, בתנאים מסויימים ומסיבות מסויימות. אך בשום אופן איננו מוכנים לנסיגה לקווי 49'.

זאת גם היתה דרכו של רבין, עד נשמת אפו האחרונה. זאת היתה השקפתו בוורסיה היונית ביותר שלו – ורסיית אוסלו. זאת היתה השקפתה של מפלגת העבודה, עד ימי אהוד ברק, שברגל גסה עקף משמאל את מרצ (יש לזכור, בבחירות 99' יוסי שריד עמד על כך שוועידת מרצ תדחה את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה קריאה לפשרה בירושלים, ועמדתו התקבלה). ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים".

מה הוביל את ברק לוויתור הזה? אני מניח שהיה כאן גם שיקול של אגו – להיות האיש שיביא את השלום. היה זה גם לקח אוסלו – ההבנה שהסדרי ביניים משאירים את הסכסוך ומגבירים את הטרור, ומוטב אחת ולתמיד להגיע להסכם שלום, סוף הסכסוך, סוף התביעות. לשם כך הציע ברק נסיגה מלאה. אבל הסיבה העיקרית, להערכתי, היא ההבנה שאין לנו פרטנר לפשרה טריטוריאלית וההנחה שלשלום יש תג מחיר, שברגע שישראל תהיה מוכנה לשלם אותו, יבוא השלום. ותג המחיר הזה הוא נסיגה ל"קו הירוק" (עם אי אלו "חילופי שטחים" – רעיון עוועים כשלעצמו).

המציאות הוכיחה את ההיפך – הצעתו של ברק נדחתה על הסף בידי ערפאת; נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, בגל הטרור הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אהוד אולמרט אימץ את דרכו של ברק ושב והציע אותה, כולל פתח לוויתור בנושא טענת "זכות" השיבה, וגם הצעתו נדחתה על הסף.

אז מה הדבקות האווילית הזאת ב"קו הירוק"? מה הקדושה הזאת בקו הזה; קו בלתי אפשרי מבחינה ביטחונית, שאילו ישראל הייתה מופתעת ממנו במלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, היא לא היתה מחזיקה מעמד 24 שעות?

הקדושה של הקו הירוק, היא קדושה של כלום, של הבל. והפיכת רבין למרטיר של הדת הזאת, היא עיוות דרכו והשקפתו של רבין. לקראת יום השנה לרצח ראש הממשלה, נשמע שוב ושוב את כוהני דת "הקו הירוק" נשבעים בשמו של רבין. כדאי שנדע ונזכור, שזאת שבועת שקר.

 

3. יומן בחירות (ג')

 

מיהו דתי?

נניח, רק נניח, שחטאו של אריה דרעי היה, בל אחטא בשפתיי, אכילת שרימפס במסעדת טריפה, רחמנא לצלן. האם יש סיכוי כלשהו שהוא היה עומד בראש ש"ס (או משתלב בטרויקה של הנהגת ש"ס, כפי שמוגדר המהלך באופן שישפיל פחות את אלי ישי)?

ודאי שלא. הרי ש"ס היא מפלגה דתית ולא יעלה על הדעת שבראשה יעמוד אדם שאינו דתי. יהודי דתי הוא אדם ירא שמיים, המקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומשתדל לחיות על פי תרי"ג מצוות. אם הוא אכל מזון שאינו כשר ודאי שאינו דתי, לכן ודאי שאינו יכול להיות רב וודאי שאינו יכול להנהיג ציבור דתי.

אל דאגה. אריה דרעי לא אכל שרימפס. הוא רק לקח שוחד והפר אמונים.

האם יכול להיות ש"מרן" הפסיד את השיעור בו נלמד "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט)?

העמדת עבריינים פליליים בהנהגה הציבורית היא פגיעה קשה באמות המידה של הציבוריות הישראלית, שראויה למנהיגים ישרים, הגונים ונקיי כפיים. אולם במקרה של ש"ס נוספת על הפגיעה בטוהר המידות, פגיעה נוספת – חילול השם.

 

מילא את חובו לחברה

אל מול הביקורת המוטחת בשיבתו של דרעי להנהגה הציבורית, נשמעת הטענה ש"האיש כבר מילא את חובו לחברה." אכן, האיש מילא את חובו – הוא נענש וריצה את עונשו. לכן, הוא היום אדם חופשי ואין הוא נדרש להיענש עוד.

אין משמעות הדבר, שהאיש ראוי להנהגה ציבורית. האם נסכים שעבריין משוחרר יהיה המורה או מנהל בית הספר של ילדינו? גם הוא מילא את חובו לחברה.

אריה דרעי נענש ומילא את חובו לחברה. אין זאת סיבה שעכשיו החברה תיענש בכך שעבריין מורשע ינהיג אותה.

 

עיתון הבית

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שחשף את פרשיות דרעי, לפני למעלה מעשרים שנה, באמצעות העיתונאי החוקר מרדכי גילת. בנחישות רבה, באומץ לב, ללא מורא וללא משוא פנים, גילת לא ויתר, חקר, חשף, לא השאיר אבן על אבן. ועיתונו, "ידיעות אחרונות", העניק לו גיבוי מוחלט. העיתון עמד מול לחצים אדירים של תשלובת הון שלטון – ועמד בהם בגבורה, בלי להתכופף, בלי למצמץ. היתה זו אחת השעות היפות של העיתונות בישראל.

והנה, היום העיתון "ידיעות אחרונות" מקבל את פניו של דרעי בברכה ובשמחה, כקבל פני בנים אהובים. אירוע ההשקה של קמפיין החזרה של דרעי, היה ראיון ענק ומפרגן של אמירה לם ב"7 ימים" וברוח אותו ראיון ממשיך העיתון לפרוס שטיח אדום בפני אריה דרעי, בדרכו אל לב הקונסנזוס.

מה קרה ל"ידיעות אחרונות"? העיתון היה לעיתון הבית של אהוד אולמרט. קבלת הפנים האוהדת לאריה דרעי נועדה לרפד את מימוש זכות השיבה של אולמרט.

 

המחליף של כחלון

הליכוד מחפש יורש לכחלון ולמה שהוא מייצג, אנו קוראים את פרשני העיתונים. בינתיים, ממקום אחר נמצא לכחלון מחליף ראוי.

יום לאחר הודעתו של כחלון על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הודיע יעקב פרי על הצטרפותו אליהם. עם פרישתו של מי שהצליח לפרק את אחד המוקדים המרכזיים של הג'ונגל החזירי – שוק הסלולר, הצטרף אחד הסמלים של הג'ונגל הזה.

אין מחלוקת בישראל בין מצדדי הכלכלה החופשית למתנגדיה. יש מחלוקת על מדינת הרווחה, על הפרטת השירות הציבורי, אך כל חלקי הציבוריות הישראלית, גם מצדדי הסוציאל דמוקרטיה, הסולידריות החברתית ומדינת הרווחה, דוגלים בשוק חופשי.

המחלוקת היא בין שוק תחרותי, המבוסס על שוויון הזדמנויות אמיתי, המחייב רגולציה חזקה שתבטיח תחרות הוגנת, שפירותיה יניעו צמיחה לטובת כלל אזרחי ישראל, לבין שוק פרוע, חזירי, שבו כל דאלים גבר וקומץ חזקים מנצחים ולוקחים את כל הקופה; שבו החזק טורף את החלש, שבו מעטים קובעים את היעדר כללי המשחק. השוק הפרוע, הדרוויניסטי, יוצר מציאות הפוכה לרעיונות התחרות החופשית וההוגנת; מייצרים כלכלה מונופוליסטית, קרטליסטית, בלתי יצרנית, בלתי יעילה, מדכאת צמיחה, סוחטת את לשד הכלכלה. כלכלת השוק הפרוע היא הגורם למשבר העולמי, אך מחולליה הם היחידים שאינם משלמים את מחירו.

הבנקאות הישראלית היא דוגמה לכלכלה כזאת ויעקב פרי הוא אחד מראשיה. עד לרפורמה של כחלון, שוק הסלולר היה כזה, ויעקב פרי היה אחד מראשיו.

וכאשר למחרת עזיבתו של האיש המסמל את המאבק בכלכלה הטייקוניסטית, מצטרף אחד מסמליה, יש מקום לדאגה.

הטייקוניזם – קלקלת השוק הדרוויניסטי, היה אחד ממוקדי הביקורת של המחאה החברתית. יאיר לפיד, קודם כעיתונאי ואח"כ כפוליטיקאי, ניסה למצב את עצמו כשופרה של המחאה. זכורה לרע הכותרת הפופוליסטית של מאמרו, שהיה לכותרת הראשית של עיתונו, בשיאה של מחאת קיץ 2011 – "מרד העבדים". והנה, התגלה פרצופו האמתי של יאיר לפיד, כאשר הפך את מפלגתו למפלגת מרד הטייקונים.

איפה הכסף? שאל יאיר לפיד, ויצא למסע חיפושים. הנה, הוא מצא את מבוקשו.

 

מילה טובה על יאיר לפיד

לצד הביקורת החריפה על יאיר לפיד, אני רואה לנכון לשבח אותו על שבחר להשיק את קמפיין הבחירות שלו באריאל ולהציג דווקא שם את מצעו המדיני.

אריאל הייתה לסמל החרם על ההתיישבות ביהודה ושומרון – הניסיון להטיל חרם אמנים על היכל התרבות בעיר והמאבק נגד ההכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה השמינית של ישראל.

איני יודע מה המצע המדיני שלפיד יציג בעיר, אך בעצם הבחירה הזאת הוא מנער את חוצנו מה"שמאל" הקיצוני ומשיח השנאה שהוא מייצג. זו אמירה חשובה הראויה לשבח.

 

הצעיר האחראי

בכנס שדרות לחברה, שנערך לפני קרוב לשנה, הוקדש מושב מרכזי לדיון במחאת קיץ 2011. מול הדוברים במושב, התמקמה חבורת בריונים, חמושים במגפונים, שניסו לפוצץ את המושב בהפרעה מתמשכת ובאלימות מילולית בוטה. הביריונות הגיעה לשיאה, כאשר איציק שמולי, ממנהיגי המחאה, עלה לדבר. חבורת הביריונים הפעילה את המגפונים בכל העוצמה, בגידופים אישיים נגד שמוליק, אותו הם כינו "משת"פ של נתניהו". הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים.

בראש חבורת הביריונים עמד צעיר מעונב וחמום מוח. הוא התקרב בצעדים מאיימים אל הבמה, ולתדהמתו, מנחת המושב, מנהיגת ארגון העובדים הסוציאלים אתי פרץ, הזמינה אותו לומר את דבריו מעל הבמה. מסתבר שהאיש הוא עו"ד ברק כהן, פעיל מרכזי של המחאה. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד, המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה.

איציק שמולי, לעומתו, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.

בקו הרצף של מובילי המחאה, ברק כהן ואיציק שמולי הם שני הקצוות. ברק כהן הוא הפנים המכוערות של מחאה. איציק שמולי בלט מראשיתה של המחאה כצעיר האחראי. ברק כהן הוא המחאה מן הסוג של התלהמות והקצנה, של חסימת כבישים, של מיצג הגיליוטינה, של הפגנות פרועות, של הפרת חוק, של פיצוץ ישיבת מועצת עיריית ת"א, של הניסיון להפוך את משה סילמן למופת, של "כולנו יפה אדרעי", של היגררות למחוזות השמאל הרדיקאלי, של סירוב לשיר את "התקווה" בהפגנות. איציק שמולי הוא המחאה הבוגרת, האחראית, הממלכתית, הקונסטרוקטיבית, שאינה מחפשת להחריב עדי היסוד עולם ישן אלא מאמינה בתיקון עולם ומחויבת לו. שמולי שונה גם מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.

הצטרפותו של איציק שמולי לחיים הפוליטיים והחלטתו להתמודד על מקום ברשימת מפלגת העבודה, היא בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית. הוא הצטרף לפוליטיקה יום אחרי יעקב פרי, כסמל לנחישות להוביל מאבק פרלמנטרי נגד הכלכלה הדרוויניסטית שפרי מייצג.

אני מאחל לאיציק שמולי הצלחה.

 

מפלגת הישראלי המכוער

לפני כשנתיים התפרסם בקול תרועה רמה מניפסט של "השמאל הלאומי". שמחתי מאוד על כך – הגיע הזמן לשמאל לאומי, לנוכח המדרון החלקלק של חלקים מן השמאל הישראלי אל העבר הלא לאומי ואף האנטי לאומי.

קראתי את המניפסט, והוא גרם לי לאכזבה עמוקה. מה שאִפיין אותו יותר מכל הוא שפת ביבים, התלהמות ובעיקר – שנאה. חלקו הראשון – ביטויים מתלהמים כלפי תופעות הקיימות בשמאל שאף אני סולד מהם, כמו השתמטות, נהנתנות, בריחה מסולידריות לאומי. יכולתי להזדהות עם התוכן, אף שמאוד לא אהבתי את הסגנון הנמוך. אולם היה זה רק המבוא לטרקלין של המניפסט – מניפסט של שנאה והסתה כלפי המתנחלים. ומרגע זה, "השמאל הלאומי", שלא היה שמאל ולא היה לאומי, היה למפלגת השנאה למתנחלים. בראש המפלגה הזאת, בראש המסיתים, עמד עו"ד אלדד יניב. עו"ד יניב ניסה למצב את מפלגתו כ"דבר הבא" של השמאל הישראלי, כשובר השוויון, כפלטפורמה להפיכתו למנהיג.

כשהחלה המחאה החברתית, "השמאל הלאומי" עשה הסבה מהירה וניסה לתפוס טרמפ על המחאה, אך ראשיה היו נבונים דיים כדי לנפנף אותו לכל הרוחות.

יניב הבין שמיזם "השמאל הלאומי" נחל כישלון, והוא פנה לדרך חדשה, והקים את מפלגת "ארץ חדשה", שמה שמאפיין אותה הוא פוליטיקה ישנה של שנאה והסתה. הוא מוביל קמפיין של הסתה אישית, רוויה רכילות רעה, נגד נתניהו.

עו"ד יניב הוא הסטריאוטיפ של הבדיחות על עורכי הדין. אלדד יניב הוא התגלמות הישראלי המכוער. "ארץ חדשה" – מפלגת הישראלי המכוער.

 

* * *

יצחק שויגר

שד המדינה

בעירנו היתה בלנית אחת, שוועסטר דבוישה שמה, אחותו של הגביר המנוח של העיר שהלך לעולמו בטרם עת והותיר אותה ללא כלום. ידה בכול ויד כל בה. רווקה, אך לא תמה, שהרפתקאותיה המיניות, שיוחסו לה, הרטיטו לב רבים מגברברי העיר. אדומת שיער ואופי היתה הגברת. חזה היה מגודל לתלפיות, מעוטר בפטמות מזדקרות שבלטו בכל עת שטון דיבורה היה עולה מכל סיבה שהיא. מן הסתם כל מכריה נהנו לראות את מגדליה מפריחים ומעלים ציץ והיו מרגיזים אותה בכל עת.

שוועסטר דבוישה, ש"ד בקיצור, היתה במרכז העניינים. היתה יושבת כל היום במקווה הטהרה ובבית המרחץ הציבורי ששכנו תחת גג אחד והיתה מקרצפת גבן של הנשים שחפצו בשירותיה ומשגיחה בה בעת גם על טבילתן של החפצות בטהרה, שהטבילה תהיה כדין ותומתן של הנשים לא תיפגע. ביד רמה ובקול גבוה, היתה מפקחת על כל הנשים, אלו הטובלות במקווה הטהרה ואלו שהיו משכשכות באמבטיות הקטנות  ומפקירות את גופן לחמימות ולאדים שהיו בבית המרחץ ומסתובבות עירומות וחושפות את גופן ומלהטטות ומצקצקות בלשונן את כל חדשות העיר.

לפעמים היו מניחות גופן על העקדה, היא בימת השיש האפור שהיתה במרכזו של האולם העגול של בית המרחץ ומפקירות גופן לנפלאותיה של ש"ד. ואם עד כה לא חלבה מהם שוועסעטר דבוישה את כל המידע הרכילותי החם של העיר, הרי שתחת ידיה הוציאה מהם כל מה שרצתה לדעת. היו הנשים נאנקות ומרכלות ועם כל "או וי" שהוציאו מפיהן, היו מוסרות מידע מדויק – למי יש כסף ולמי אין. מי שוכב עם מי ועם מי כדאי ועם מי לא כדאי. ומדי פעם היתה ש"ד עוברת לחלקו השני של המבנה ואז כולן היו שומעים את צעקותיה על הטובלות ועל אלו שעושות עצמן כטובלות. קרצוף גבן של הנשים עוד הוסיף כהנה וכהנה, שהרי סגור ליבן של הנשים נפתח כמעיין המתגבר שעה שהן שוכבות פרקדן כל בטנן על גבי לוח השיש המחומם שבבית המרחץ והבלנית עומדת עליהם ושופכת דלי מלא מים חמים ומסבנת את גופן בליפה טבעית וחודרת לכל תא שבגבן הדווי. או אז היו נפתחים שערי טומאה וכל הרכילות הזדונית שעולה בדעתן של הנשים היו מתערבבות בגניחות של הנאה. ש"ד היתה קולטת את הכול כעביט של שופכין ועושה שמות ברכילות שנפלה לידה. היא ידעה היטב מי מתעסק עם מי. מי רימה את מי. מי בוגד ומי אומר שבוגד אבל אשתו היא הבוגדנית. מי לוקח שלמונים וכמה. מי רוצה מה ולמה.

עמדה זאת נתנה כוח רב בידה של ש"ד. כי  יש ומי מהן לא תמיד רצתה ממש לטבול ורק רצתה פתק שטבלה, או יש מי שאמרה לבעלה שהלכה למקווה ולא באה, אלא הלכה למקום אחר והפתק של הבלנית והאישור, שימש אליבי. ש"ד הייתה מוכנה ומזומנה לכל דבר. רצית, שאגיד שטבלת? שלמי כמה מעות למשפחה נזקקת והעדות מזומנה. אישור טבילה כדין? הכנסת כלה? אין בעייה. ארנקה התפוח, שהיה תמיד מלא שטרות, העיד כמאה עדים כי עסקיה רבים. אבל גם אלו הנזקקים לתרומה ולצדקה הקיפוה בחיבה. ולא אחת נראתה מסתודדת עם  נזקקים שיצאו ממנה שמחים וטובי לב. לרבים מהם שמה בכיסם מיספר שטרות כדי שיקנו בהם אוכל לשבת, ולאחרים  מתנה ראויה להכנסת כלה, וגם היתה משאילה לכלות את תכשיטיה כדי שהכלה תוכל לענוד אותם ביום החתונה ולפאר את מעמד החופה. 

לעת ערב, לאחר יום העבודה, היו הגברים מחזרים אחרי ש"ד, שהייתה נוהגת לשבת בחנות הבירה הגדולה שהיתה קרובה לבית המרחץ. תוך שהיא לוגמת בירה וגורסת בוטנים ונאנחת על כאבי גבה בתום יום של קרצופים. שם היתה מחליפה דעות עם הגברים שבמעגל שהקיפו אותה לשמוע את מוצא פיה ואולי גם להרגיזה ולראות את תפארת ציציה. או אז היתה בשיאה. כל ענייני העיר עלו על שולחנה של ש"ד. לכל דבר היה לה מידע כזה או אחר וגם דעה. שם המליכה מלכים והפילה מנהלי מחלקות, וקהל מעריציה היה יושב סביבה ושומע בצמא את דבריה ואת הסבריה, איך כל העולם בכיסה. אם שוועסטר דבוישה אמרה משהו על מישהו, כך אמרו, הרי  זו, אמת לאמיתה, כי, או שמעה את זה מאחת הנשים שעברו תחת ידה בבית המרחץ, או מאחד הגברים שישב סביבה בחנות הבירה. או ראתה במו עיניה או בחשה במו ידיה. דבר אחד היה ברור לכולם.  אין דבר שקרה בעירנו הקטנה  שש"ד לא היתה מעורבת בו או לא ידעה עליו.

והנה נפל דבר בעיר. מחלקת הבריאות של העיריה פסקה כי בית המרחץ הישן אינו ראוי עוד לשימוש. התשתית הישנה החלה להתפרק והמים היו מציפים מדי פעם את המערכת הישנה והסדוקה. גם במחלקת הדת לא אהבו את המבנה הישן. ריבוי החוזרים בתשובה גרם לתורים  וחלק גדול מן הטובלים בכוח ויתרו על התענוג המפוקפק של טבילה במקווה הישן, שגם גרם למחשבות זימה שעלו במוחם של הגברים, בשל הקיר הדק שהפריד בין מחלקת הגברים והנשים והסמיכות למקווה. עוד נוספו על כך צעקותיה של ש"ד הדדנית, על הטובלות, שערבלו את מוחם של הגברים. ורבו תלונותיהם של צדקני העיר להפריד בין המקווה ובין בית המרחץ ואף לבנות מבנה חדש לכל אחד מהם.

החלטה ברוח זאת הובאה לדיון במועצת העיר ושם נתקבלה ההחלטה ללא התנגדויות ואף פורסמה תחרות רבת משתפים בהם השתתפו טובי האדריכלים, ובית המרחץ העירוני והמקווה לבשו צורה מפוארת, ואף השרטוטים שזכו בתחרות פורסמו ברבים ושימחו את לב כל  התושבים.

רק שוועסטר דבוישה לא אהבה את התוכנית. בניית המבנה החדש, ולא כל שכן הפרדת המקווה מבית המרחץ, הייתה בפירוש התרסה והודעה על קץ שלטונה. המבנה המפואר המתוכנן היה הורס את האינטימיות שביחסיה עם הנשים ופוגע באפשרותה לשלוט על הטובלות.

כאן המקום לספר על ראשי המטיפים בשער. הראשון ראש מחלקת הבריאות. איש כביר כוח גבוה ורחב מצח, בראשו רעמת שיער מתולתל, שחור כפחם, שהצהיר לא אחת בפני כל מאמיניו כי עירנו צריכה להתבייש במה שיש לנו עתה. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולשטוף את גופנו במקום הישן והמכוער הזה. החרה אחריו ראש המועצה הדתית. איש כחוש, בלונדי עם עיניים כחולות, שזהרו באור יקרות כאשר דיבר על טבילה במקווה. שחזר על מילותיו של ראש מחלקת הבריאות. אם כי עטף אותן כיאות, למייצגי דעת האלוהים, במילים חסודות יותר, שקשרו את יפי המקווה המיועד לקום עם תומתן של הנשים וחזרתם בתשובה של הגברים, וההבטחה שהטבילה היא השלב הראשון לעלייה של גן עדן ומן הראוי שתיעשה במקום ראוי ולא ישן ומכוער כמו המקווה הישן, המט ליפול. וגם לבעיית ההצצות של גברברי העיר התייחס, שידוע לו שהם יושבים שעות ארוכות בבית המרחץ מול פתח המעבר למקווה ומציצים לנשים, ושזה חילול השם; בעייה  שתיפתר אחת לתמיד עם הפרדת המבנה.

כאן המקום  גם להוסיף כי שני ראשי המחלקות נשאו ליבם למשרה רמה יותר שהיא משרתו של ראש העיר, שהודיע כי לא יתמודד בבחירות הקרובות שעמדו כבר בשער. שני אלו הודיעו שאם אמנם ראש העיר האהוב על כולם וגם עליהם, לא יעמיד עצמו לבחירה, הם רואים עצמם כמועמדים לרשת אותו. בניית בית המרחץ והמקווה  שעמדו על הפרק היו הזדמנות של פז להתחיל את מערכת הבחירות. שני המועמדים לא החמיצו את תרנגולת הזהב שהושמה בצלחתם והפכו ודשו בבניית המבנים עד אין קץ.

העניין המרכזי שדנו בו, לבד מן התקציב המנופח, היה מיקומם של המבנים. האם לבנות אותם רחוקים  זה מזה, מרחק מאות מטרים. באופן שמי שיטבול במקווה לא יזקק לבית המרחץ שבשל המרחק הרב ימנע בעדו לעבור, עטוף אמנם במגבת, מאחד למשנהו, כפי שהיה נהוג במבנה הישן. או לבנות מבנה מפואר תחת אותה קורת גג לחלקו לשניים עם מחיצה ביניהם, באופן שניתן יהיה לעבור מאגף לאגף באין מפריע, גם לנשים וגם לגברים כפי שקיים במבנה הישן ועם הסדרים ראויים כנגד המציצים לנשים, שלא כמו במבנה הישן.

לאחר ויכוח שהיה בין התושבים בקרנות הרחוב ולאחר שהדבר נידון במועצת העיר הוחלט פה אחד לאשר את התוכנית ולבנות את שני המבנים כשהם רחוקים זה מזה. העניין ירד מסדר היום הציבורי. העיתונות ורכלני בתי הקפה הפסיקו לדון במחלוקת הרת הגורל הזאת והתחילה העבודה האמיתית. פורסמו מכרזים לרכישת מגרשים נבחרו אדריכלים וקבלנים נרכשו חומרי גלם ותקציב העיריה כבר כלל את ההשקעות העתידיות במבנים.

כל רכלני העיר ולקוחותיה של שוועסטר דבוישה נשאו עיניים אליה. מה תעשה? אם תושלם התוכנית תיאלץ זו, אם תרצה לשמור על משרתה, לבחור באחד מהם במקווה או בבית המרחץ. הגם שהיא מילאה פיה מים ולא הביעה דעתה היו ברור לכולם שהיא נושאת את פניה לשינוי התוכנית, דבר שלא היה נראה מעשי שכן תוכנית העיר ואישור המועצה והתקציב ומכרזים שיצאו ונאה שהמעשה עשוי והיא מה יכולה היא בכוחותיה הדלים לשנות? היה ברור לכולם, שביצוע התוכנית מחסל אחת ולתמיד את מעמדה הבכיר של שוועסטר דבוישה בעיר.

יום אחד הופיעו בקרן רחוב, בקצה אחד המגרשים הגדולים הפנויים שהיו בעיר, דחפור ומשאיות ועגלות כשהם נושאים עימם חומרי בנייה – שקי מלט, ברזלים, ועימם פועלים, שערמו את הכול בקרן המגרש. בקצה המגרש ממש ליד המדרכה, העמידו שלט גדול ובו מפורטת ומצויינת תכלית המיבנה. וכך נאמר בו "פה יוקם מיבנה רב מפלסי רב תכליתי  לצרכי הציבור בלבד, שיכלול  מרכז חנויות,  אולם כנסים,  בית כנסת, מרפאות וכן מיבנה מפואר לבית המרחץ ובצידו מקווה טהרה."

העיר געשה. איך וכיצד זה נעשה? תוכנית קטנה לשני מבנים שנפרדים של מקווה טהרה ובית מרחץ צימחה מפלצת רב תכליתית קניון אולם כנסים? ויודע ח"ן בדקו ומצאו כי המקווה ובית המרחץ ישכנו ביחד ורק קיר דק יפריד ביניהם ואף כניסה תהיה בין זה לזה. וליצני העיר עוד הוסיפו שבוודאי יתקינו חורי הצצה ראויים ומספיקים למחלקת הנשים כדי שהגברים המציצים לא יצטרכו להטות גבם באופן מסוכן כדי לשפר את ההצצה, כפי שהיה עליהם לעשות במבנה הישן.

כל העיניים נישאו לשוועסטר דבוישה. כיצד זה נעשה? מיד הוגשו תלונות לפרקליטות העיריה. יש לחקור את שוועסטר דבוישה. היא יודעת בדיוק מה קרה. איך זה יכול להיות? בטח מישהו שילם שוחד. הרי היתה תוכנית אחת והנה בונים תוכנית אחרת! הקבלנים ועושי דברם מילאו פיהם מים. זה לא מענייננו. אנו בונים מה שהזמינו. תבררו אצל המזמינים ועד שלא תבררו, לא נפסיק לבנות ומכיוון שאנו בונים מהר, הרי  תוך מיספר חודשים בעבודה מאומצת, המבנה יעמוד על תילו וכולכם תוכלו ליהנות מהמקווה ומבית המרחץ ומשאר המיבנה, שהוא כמובן  נבנה כולו לצרכי ציבור ולהנאתו. במועצת העיר רבו  הקולות לזמנה לעדות ולהבטיח לה אף חיסיון על עדותה ואף להכריז עליה כעדת מדינה, בעלת חיסיון ובלבד שתודיע ותספר לרבים, כיצד נהפכה החלטה של מועצת העיר לאסקופה נדרסת.

שני המועמדים לראשות העיריה מנהל מחלקת הבריאות ומנהל מחלקת הדת שדרשו ברבים לבנות מבנים נפרדים, מילאו פיהם מים.

השבועות נקפו והמיבנה התחיל לקרום קיר וחלונות וחדי עין אף הבחינו בגידול נוסף. דדיה של שוועסטר דבוישה התחילו לגדול אף הם. ופטמותיה המעטירות, שיצאו להם מוניטין ומשכו עין רבים, התחילו לכהות ולגדול ואף בטנה התחילה לתפוח. בתוך חודשים ספורים הושלם המיבנה, ואף הריונה של שוועסטר דבוישה הושלם כיאות ובמועד. ליצני העיר התחילו בניחושים על זהות האב. מישהו הדליף ידיעה בעיר כי המועמדים המובילים לשאת בכתר האב המאושר הם מנהל מחלקת הבריאות או מתחרהו לראשות העיר, מנהל מחלקת הדת, ששניהם בחשו כיאות בהקמת המבנים הנפרדים והם ממלאים את פיהם בכל הנוגע לשינוי התוכניות והקמת המבנה המאוחד. ועוד הוסיפו ליצני העיר פה תהיה המלאכה קלה, לא נצטרך להזמין את שוועסטר דבוישה לעדות, שהרי העובר היילוד הוא יהיה עד המדינה. אם יהיה מקורזל ושחור שיער, הוא פרי ביטנו של מנהל מחלקת הבריאות ואם חלילה יהיה בלונדי עם עיניים כחולות זוהרות, הרי הוא פרי בטנו של מנהל מחלקת הדת, שגילגל עיניו לשמיים ונהג כנראה כאחד האדם ולא עמד עליו יצרו.

שוועסטר דבוישה האזינה ברב קשב לרכילות והודיעה למקורביה: את הלידה אעבור בעיר אחרת.

כשהגיעה שעתה, אספה את המזוודה הקטנה שהכינה מבעוד מועד ונסעה לעיר הקרובה לקראת הלידה המתוכננת. איש לא יודע מה קרה שם ומה נולד לה. ליצני העיר מציינים שמבטנה יצא תינוק ולו שני ראשים האחד בלונדי והשני מקורזל. לא עד יצא, אלא שד.  

מאז נעלמה שוועסטר דבוישה ולא חזרה לעיר. המבנה המפואר הושלם אך לא נמסר למזמינים והוא עומד בשיממונו. חקירות פרקליטי העיריה נמשכות עד אין קץ. כיצד נהפכה החלטת העיריה וכיצד ירדו לטמיון כספי ציבור לבניית מבנה מיותר. בני  העיר המשיכו להסתופף במבנה הישן והשתמש בשירותיו. עם היעלמה של ש"ד פחתו גם הלקוחות.  בית המרחץ נסגר בשל מיעוט המשתמשים. ובחלק הישן של המקווה המט ליפול המשיכו להשתמש, מקצתן כלות חסודות ומקצתן נשים בוגרות שומרות נידה. באגף הגברים המצב יותר קשה. כשאין למי להציץ גם טבילה כבר פחות מעניינת.       

 

* * *

מרדכי קידר

חיזבאללה במיזבללה

באוגוסט 2006 הסתיימה מלחמת לבנון השנייה אחרי 33 ימים של מתקפה ישראלית שהביאה למותם של 1,300 לבנונים, רובם לוחמי חיזבאללה, להרס תשתיות ובתים, ולהימלטותם של חצי מיליון פליטים מדְרום לבנון. למרות זאת, הפכה התעמולה של חיזבאללה את התבוסה לניצחון, ומנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, הצליח לשרוד. זאת, בזכות אי-ויתורו על שני חיילי צה"ל החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר הי"ד, ובזכות עקשנותו שלא להסכים לפירוק נשקו של חיזבאללה, בתירוץ שנשק זה נועד למלחמה באוייב הציוני ולשחרור האדמות הכבושות.

חיזבאללה הפך לארגון האהוד ביותר בעולם הערבי, שכן הוא לכאורה הצליח במקום שכל צבאות ערב נכשלו, ונסראללה הפך גיבור האומה הערבית בשל עוז רוחו ודבקותו במטרה. העולם הערבי התעלם מהיותו של חיזבאללה ארגון שיעי, בעוד שהרוב הגדול של העולם הערבי הוא סוני, ושחיזבאללה הוא היד הארוכה של איראן. ההערצה הערבית לנסראללה ב-2006 הרקיעה שחקים.

למרות שיוניפי"ל תוגבר והמנדט שלו הורחב בעקבות החלטת מועצת הביטחון 1701, הגבול בין לבנון וסוריה נשאר פתוח לרווחה, וטילים, נשק ותחמושת, זרמו דרכו באין מפריע מאיראן לסוריה ומשם ללבנון. חיזבאללה חייב לאיראן ולסוריה את קיומו, לאחר שאלו שיקמו וחיזקו אותו במבצע מתואם. לולא חאפז ובשאר אסד, והאימאמים ח'ומיני וחמינאי, היתה העדה השיעית בלבנון נותרת שולית ומוזנחת, עם המיליציה המזדקנת שלה – אמל.

 

"כמה ישראלים יש בדמשק?"

מאז שפרצו ההפגנות נגד בשאר אסד במארס 2011, הביעו דוברי חיזבאללה תמיכה בלתי מסוייגת בשלטון הסורי, שכן ליבם נמצא עם השלטון בדמשק ולא עם ההמונים בני הרוב הסוני, החפצים לסלקו. ביוני 2011 הגיעו הידיעות הראשונות על הגעתם של אנשי חיזבאללה, בעיקר צלפים, לסוריה כדי להשתתף בדיכוי ההפגנות שהיו אז לא אלימות.

במשך 2012 התרבו הידיעות על "לבנונים" אכזריים במיוחד הנלחמים לצד צבא אסד, על קבורה חשאית של הרוגים לבנוניים סמוך לגבול עם סוריה, על איסור שהטיל חיזבאללה על משפחות חלליו שנהרגו בסוריה להתאבל בפומבי, ועל שבויים לבנוניים הנמצאים בידי הצבא הסורי החופשי. אך חיזבאללה בדרך כלל לא התייחס לידיעות אלה, וכשהתייחס – הכחיש.

התקשורת הערבית לא שתקה. זו עסקה בהרחבה במעורבותו של חיזבאללה בסוריה, במיוחד לאחר שלפני כמה שבועות פורסם כי הצבא הסורי החופשי נושא ונותן עם חיזבאללה על שחרורם כמה עשרות של לוחמי חיזבאללה שנפלו בשבי הצבא הסורי החופשי. לעולם הערבי התברר כי חיזבאללה, גיבור 2006, הפך לרוצח ערבים, למחסל מוסלמים, לאויבם של הסונים. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ומחוץ לה, בעיקר בסעודיה ובאמירויות, לגלגו על הטענה השגורה בפי דוברי הארגון, כי הנשק שלהם מיועד למלחמה בישראל, וכי הארגון מחויב לג'יהאד רק נגד הציונים. "כמה ישראלים יש בדמשק? כמה ציונים יש בחומס?" שאלו.

ארגון המתקרא "התאחדות האינטלקטואלים הערביים" שבראשו עומד פלסטיני בשם עאמר אלעזם, פרסם בימים האחרונים הודעה שבה קרא לנסראללה להוציא מיד מסוריה את כוחותיו, ובמיוחד את 1,500 הלוחמים של חיזבאללה השומרים לטענתו על הנשיא אסד. להלן נוסח ההודעה (תוספותיי בסוגרים, מ"ק):

"אנו, שהאמנו ותמכנו בך במלחמת יולי 2006, חשים בוז עז ולגלוג גדול כלפיך נוכח הסתבכותך המגונה עם שותפך לשפך הדם הסורי. העדתיות השיעית הבזויה שבקרבך התגברה על הערביות המזויפת שלך. בעבר דמיינו כי השיעים בלבנון הם הקרובים ביותר לאחיהם הערבים הסונים – היסטורית, תרבותית, לאומית ודתית. אך הטורבן שעל ראשך מיוצר בקום (שבאיראן, עיר האיותאללה) ולכן אתה משת"פ של האיראנים בשפך הדם הסורי. חלקך בחיסול פוליטיקאים ואינטלקטואלים לבנוניים רבים (כדוגמת רפיק אלחרירי) והחלק שאתה ממלא בדיכוי המרד הסורי מבשרים על תום תקופתך, ואתה ראוי להישפט כמי שביצע פשעי מלחמה נגד הערביות והאנושות. אנו מבטיחים לך שנפתח מרכזים דתיים שיעיים גדולים שבהם יתאבלו עליך אלפי אנשים לאחר שתחוסל יחד עם הכנופייה שכירת החרב שלך. אנו קוראים לך להציל את שארית הכבוד הערבי המחולל, לפני שהמקלע הבוגדני שלך (הנשק של חיזבאללה, שאמור היה להילחם רק נגד הציונים) יתאבד בדממה, בפח האשפה הקרוב."

אלא שהביקורת על חיזבאללה אינה באה כיום רק מצד הארגון הנ"ל, אלא ממרבית הארגונים והדוברים בעולם הערבי, כולל שיעים ואחרים בלבנון. מאז ומתמיד היו בלבנון שיעים שמתחו ביקורת נוקבת על הברית בין חיזבאללה הערבי ובין האיראנים, שהיתה מכוונת נגד ערבים סונים ונוצרים. אך ביקורתם הודחקה לשוליים בעקבות "ניצחון" חיזבאללה על ישראל ב-2006.

נסראללה חייב כיום לתמוך באסד בגלל תמיכתם ארוכת השנים של הנשיאים אסד בחיזבאללה, וכן בגלל תמיכתו בלב ובנפש של הפטרון האיראני של חיזבאללה במשטר אסד. בדיון שהתקיים השבוע בתחנת הרדיו של הבי.בי.סי. טען הדובר בשם חיזבאללה כי אם יש לוחמים של הארגון בסוריה, תפקידם מצטמצם להגנה על גבול לבנון מפני "טרוריסטים" המאיימים על אזרחי לבנון. בתגובה, איים דובר הצבא הסורי החופשי כי לאחר שיחסלו את אסד וכנופייתו, 23 מיליוני סורים יבואו חשבון עם כנופיית חיזבאללה ויחסלו את נסראללה, אפילו אם ימשיך להסתתר כעכבר בבונקר שלו בדאחיה, הפרבר הדרומי, השיעי, של ביירות.

איום זה ומצבו המתנדנד של בשאר אסד מציגים את נסראללה כאיש שהימר על הסוס הלא נכון. כי כאשר ייפול אסד, יהפוך נסראללה לאישיות בלתי רצויה, ויוכרח להסתלק מלבנון כדי שלא יחוסל.

 

השלכות אזוריות

ללא ספק, כאשר ייפול משטר הדמים של אסד, יתערער מאוד מעמדו של חיזבאללה, וכך ייקטעו באבחת חרב הזרוע הסורית והלבנונית של התמנון האיראני. הדבר עשוי להכניס את השכבה השלטת באיראן לסכסוכים פנימיים בשאלה מי אחראי להימור האיראני על אסד ומי אחראי לנטישתו ולנפילתו. סכסוך כזה עלול לערער את הלכידות הפנימית של משטר האיותאללה ולקרב את קיצו.

שאלה חשובה היא האם האיראנים יקבלו את הנפילה הכפולה הזו של אסד וחיזבאללה כגזירה משמיים, או יפעלו נחרצות נגד מתנגדי אסד. יש באפשרותם כיום להעביר לסוריה כוחות צבא גדולים – כולל דיוויזיות משוריינות – דרך עיראק, שכן הם שולטים על המתרחש בה באופן כמעט מוחלט, וזאת גם לידיעת הבית הלבן. מעבר הכוחות האיראניים יהיה כמובן על פי הזמנה רשמית וחוקית לחלוטין של ממשלות עיראק וסוריה. האם טורקיה תתערב במצב כזה ותתקוף את הכוחות האיראנים הזורמים לסוריה דרך עיראק? האם ארה"ב או ברית נאט"ו תפעלנה? מה תעשה ישראל כדי למנוע התייצבות של צבא איראן מול הגולן, ואיך יגיב העולם להזרמת כוחות איראניים לסוריה, אם תכריז איראן כי יש בידיה פצצה גרעינית?

על העולם בכלל, וישראל בפרט, להתייחס גם למצב בירדן. זאת, משום שבשנה האחרונה, מאז שיצאו ממנה כוחות נאט"ו, הפכה עיראק, הגובלת בירדן ממזרח, חברת כבוד בקואליציה האיראנית. צבא איראן הנכנס לעיראק בהסכמת ממשלתה יכול להגיע בקלות ובמהירות לא רק לסוריה, אלא גם לירדן, ולאיים גם על סעודיה ועל ישראל.

בשל האפשרות, גם אם קלושה, שתסריט כזה יתרחש, על ישראל לדחות בתקיפות כל הצעה לסגת מבקעת הירדן, שכן היא האזור היחיד שבו ישראל יכולה לעצור כל כוח זר, איראני או עיראקי, שירצה לפגוע בישראל ממזרח. כוח צבאי משמעותי שיצליח לחצות את בקעת הירדן ממזרח למערב, עלול להביא את המלחמה הבאה אל רחובות תל-אביב. די לנו להביט בתצלומי רחובותיהן של חומס, דמשק וחלבּ – ומה שעושה בהן חיזבאללה לסורים, הוא יעשה לישראלים בתל-אביב, ואפילו בשיינקין.

את מי שחושב כי תסריט זה הוא דמיוני ובלתי אפשרי, יש לשאול: האם לפני שנתיים חשב מישהו על נפילתם של חוסני מובארק במצרים, מועמר קד'אפי בלוב, זין אלעבדין בן עלי בתוניסיה, עלי עבדאללה סאלח בתימן, ואולי גם בשאר אסד בסוריה?

די שקואליציה של איראן, אסד וחיזבאללה, חמושה בנשק גרעיני וחסרת מעצורים מוסריים, לא תעשה גם לאחרים את מה שהם עושים לסורים – על העולם לוודא שזו תיכנס במהירות האפשרית למזבלה של ההיסטוריה.

 

 המאמר מפורסם במגזין "מראה" 216 וכן בעיתון "מקור ראשון".

 

 

* * *

משה כהן: הנדון: סיבה למסיבה

מכובדי,

קיבלנו את הבשורה המרנינה שמוצג בתיאטרון "הבימה" מחזה על הרופא העזתי ששלוש בנותיו נהרגו במבצע "עופרת יצוקה". איזו הזדמנות פז להלקאה עצמית הכול כך חביבה עלינו!

ואני תוהה מתי יכתוב מישהו מחזה על המשפחה השלמה שנהרגה בירושלים בפיגוע התופת במסעדת "סבארו". אך מחזה כזה יהיה כנראה משעמם מדי.

אם אין סיבה להלקאה עצמית, אין סיבה למסיבה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

ObamaCare   ביטוח בריאות לאנשים בריאים

הגושפנקא החוקתית שניתנה ע"י בית המשפט העליון לרפורמה במערכת הבריאות של ארה"ב שיזם אובמה, העבירה את הוויכוח על הנושא למערכת הבחירות לנשיאות. הרפובליקנים רואים בביטול הרפורמה יעד מרכזי, והם בונים על אי שביעות הרצון בציבור מהחוק כגורם שיסייע להם במערכת הבחירות.

הנושא הוא גדול, ולכן יוקדש לו מאמר נפרד בסדרת הסקירות החודשיות של מערכת הבחירות שאני מביא כאן. יש הרבה מאוד אי הבנות בנושא, גם אצל אנשים החיים כאן. אשתדל לסלק לפחות חלק מאי ההבנות האלה. גילוי נאות, כ"קליינט" של מערכת הבריאות כאן אינני אובייקטיבי והאינטרס האישי שלי משפיע על דעותיי.

 

א. ההיבט הפוליטי הפרדוקס

 מבלי להתייחס כאן לרפורמה עצמה (זה יבוא בקטעים הבאים בהם אדון בהיבטים הכלכליים והבריאותיים של הרפורמה), אין מחלוקת על כך שהצלחתו של אובמה להעביר את חוק ביטוח הבריאות היתה הישג חסר תקדים. כמעט כל הנשיאים, מימיו של רוזוולט, ניסו להעביר חוק כזה ונכשלו. חלק אפילו לא ניסה. הפרדוקס הוא שלמרות גודל ההישג אף אחד לא מדבר על זה. ניתן היה לצפות שזה יהיה המוטיב המרכזי בתעמולת הבחירות של הדמוקרטים, שהם יעלו אותו על נס בכל הזדמנות. למרבה הפלא – בצד הדמוקרטי שוררת דממה כמעט מוחלטת. בוועידת המפלגה הדמוקרטית בחודש שעבר היה נאום של צוציקית בת 30 שעדיין לא סיימה את לימודיה באוניברסיטה, נאום בו היא שרה שירי הלל לאובמה שגאל את נשות ארה"ב באמצעות אספקה חופשית של אמצעי מניעה והזכות לבצע הפלות על חשבון משלם המסים. מעבר לזה הנושא בכלל לא הוזכר בוועידה.

בזמן שעבר מאז, כולל בעימות הישיר בין אובמה ורומני, הנושא כמעט ולא עולה, למעט פה ושם תגובות בשפה רפה של הדמוקרטים על התקפות של הרפובליקנים. הבעיה של אובמה היא שחוגים רחבים בציבור אינם רואים את ההישג הזה כ"הישג". אדרבא, בקרב חוגים רחבים (בין 60% ל 70% מהציבור לפי כל המשאלים) יש אי שביעות רצון עצומה מהחוק הזה. יתרה מזאת, ה"הישג" הזה עומד בסתירה להתחייבות אחרת של אובמה – ההתחייבות לא להעלות מיסים לבעלי הכנסות בינוניות ונמוכות. פסיקת בית המשפט העליון שדחתה את ההשגות על חוקתיות הרפורמה, הכניסה "מוקש" בכך שהגדירה באופן חד משמעי את חובת התשלום עבור הביטוח כ"מס". זה מס שמוטל ללא אבחנה על כל האוכלוסייה, ובהתחשב ביכולת, הפגיעה העיקרית היא דווקא באוכלוסיות החלשות, אלו שאובמה הבטיח לא לפגוע בהן. טענה מהסוג "תראו איזה הישג, אפילו בית המשפט העליון אישר אותו, אם כי הוא עשה את זה מהסיבות הלא נכונות," לא נשמעת משכנעת במיוחד. עדיף לפיכך לשתוק.

 אובמה נמצא במצב המזכיר את הבדיחה על הילד שמביא הביתה תעודת סוף השנה בה כל הציונים הם בלתי מספיק. חשבון, תנ"ך, ספרות, גיאוגרפיה, ככה זה נמשך בכל המקצועות עד שמגיעים לזמרה, כאן הציון הוא טוב מאוד. כשהאב רואה את הציון בזמרה, הוא מניף את ידו ומחטיף לבנו סטירת לחי מצלצלת. הבן נדהם – "דווקא על מה שאני מצטיין אתה מעניש אותי?"

האב משיב – "עם ציונים כאלה יש לך חוצפה לשיר?"

הרפובליקנים גם הם לא מרבים לדבר על הנושא. הבעייה שלהם היא שכרגע הם אינם מסוגלים להציע אלטרנטיבה. לבטל את ObamaCare נשמע טוב כסיסמת בחירות אבל כאשר עולה השאלה מה אתם מציעים במקום? אין להם תשובה מוכנה. יש התייחסות לנושא ברמה של המדינות. כמה מהמועמדים במרוצים לסנאט ולבית הנבחרים בונים את המאבק שלהם על נושא הבריאות, אבל לאלה יש מעט מאוד השפעה מעשית על המדיניות. ברמה הנשיאותית גם הרפובליקנים מעדיפים לא לגעת בנושא.

נושא שאין חולקים על חשיבותו לציבור, נושא שאין חולקים על היותו גולת הכותרת של ביצועיו של הנשיא המכהן, נושא שיכול לשנות את פני החברה האמריקאית באופן דרסטי, כמעט ולא מוזכר במערכת הבחירות. לך תבין מה קורה פה.

 

ב.  ההיבט הכלכלי – כמה זול זה "זול"?

אם אתם חושבים שביטוח בריאות הוא יקר היום, חכו לראות כמה הוא יעלה כאשר הוא יינתן בחינם. בדבריו אלה של פרשן פוליטי בשם ג'ורג' וויל (George Will) הכותב בוושינגטון פוסט, ניתן למצות את המשמעות הכלכלית של ObamaCare – דבריו של ג'ורג' וויל נאמרו לפני אישורה של רפורמת הבריאות בקונגרס, אבל תחזיתו התגלתה כריאלית.

 ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בקונגרס באותה עת, הבטיחה לציבור – אחרי שנעביר את החוק, נוכל לגלות לכם מה יש בו. החוק אמור להיכנס לביצוע בשלבים, מרביתם רק אחרי הבחירות של 2012. יש סעיפים שייכנסו לתוקף במהלך שנת 2013 ויש סעיפים שביצועם נדחה לשנת 2014, ואפילו למועד יותר מאוחר. עם יישומו של כל סעיף של החוק הציבור לומד מחדש למה בדיוק ננסי פלוסי התכוונה, וההתנגדות לחוק רק גוברת.

 החיים באמריקה מלאים סתירות. לאמריקאי הממוצע יש גישה בריאה לעסקים, ואין אמריקאי שלא ידקלם את האמרה "אין ארוחות צהרים בחינם" – (there's no such thing as a free lunch).  – עם זאת, אם היו נותנים לי סנט אחד על כל אדם שמאמין שבמסגרת ObamaCare  הוא ייהנה מביטוח בריאות בחינם, הייתי מיליונר. ברומא, בעת העתיקה, היה נהוג לומר – ההמונים רוצים שירמו אותם (Vulgus Vult Decipi) –  – הרבה לא השתנה מאז.

הכינוי הרשמי של רפורמת מערכת הבריאות ObamaCare בארה"ב הוא The Affordable Care Act  בתרגום חופשי – החוק להבטחת כיסוי [בריאות] במחיר שכל אחד יכול לעמוד בו. אצל רבים וטובים בציבור יש ערבוב מושגים והם רואים ב Affordable מילה נרדפת (synonym) ל"חינם". ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, הצהירה בתוכנית הטלוויזיה היוקרתית "פגוש את העיתונות" מיום 1 ביולי 2012 'כל אחד' יקבל יותר וישלם פחות במסגרת חוק הבריאות –

everybody will get more and pay less under the health care law.

הסיסמא שלם פחות ותקבל יותר היא טריק מסחרי למשיכת קונים תמימים שרואים אותו בהרבה מרכזי קניות. למרות שכל אחד יודע שאין דבר כזה, תמיד יש פראיירים שמתפתים. אנשים גם קונים כרטיסי הגרלה בלוטו בידיעה ברורה שהסיכוי לזכות הוא אינפיניטיסימאלי.

לצורך הדיון נפריד בין ההשלכות הכלכליות של ObamaCare ברמה הלאומית לבין אלו שברמת הפרט.

המוטיב המרכזי בין נפלאות ObamaCare היא העובדה שהתוכנית מבטיחה כיסוי לכל. עם יישום הרפורמה, כך גורס הקו הרשמי, לא יוותרו בארה"ב אנשים שאינם מבוטחים. בהערכה גסה משמעות הדבר היא הרחבת מעגל המבוטחים שיכלול כ-50 מיליון אנשים שאין להם היום ביטוח מסיבה זאת אחרת. לא כאן המקום לדון בשאלות כמו האם באמת יש בארה"ב 50 מיליון בלתי מבוטחים או שהמספר הנכון הוא "רק" 30 מיליון, כמה מבין אלה שאין להם ביטוח היום נמצאים במצב הזה מחוסר ברירה וכמה מרצון, וכמה מביניהם הם שוהים בלתי חוקיים שמלכתחילה אינם זכאים לביטוח. אחזור לנקודה הזאת להלן. למעשה זה בכלל לא רלוונטי, כי כל מספר שעליו יסוכם – שאלת המפתח תישאר איך ישלמו עבור זה? מאיפה יבוא הכסף ועל חשבון מה.

הרחבה מאסיבית כזאת של מעגל המבוטחים לא יכולה שלא לגרום לזעזוע במערכת הכלכלית. בין אלפי העמודים עליהם מודפס החוק אין כמעט שום התייחסות לצד הזה של הרפורמה. אובמה בטוח שלא יהיה כל קושי למצוא את המימון שיידרש לשלם עבור הרפורמה (העלאת המס על מיליונרים וביליונרים...) – ושהוא יוכל לעשות את זה תוך הקטנת הגרעון. זה, בנוסח קצת שונה, ה"נס הכלכלי" עליו דברה ננסי פלוסי ב"פגוש את העיתונות" – תוציא יותר ותהיה חייב פחות. חבל שלחברות כרטיסי האשראי אין תוכנית כזאת.

יקצר המצע מלדון כאן בכל ההשלכות הפיננסיות של הרפורמה. אסתפק בדוגמאות ספורות. היום בתי החולים חייבים לקבל בחדרי החרום כל מי שנזקק, ללא הגבלות. ישנה קרן מיוחדת של בערך 20 מיליארד דולר על מנת לכסות את ההוצאות הנגרמות לבתי החולים בשל טיפול בחולים שאינם מבוטחים. מאחר שבעקבות הרפורמה לכולם יהיה ביטוח, הקרן הזאת תיסגר כי לא יהיה בה צורך. אבל זה לא מדויק. אוכלוסיית הלא מבוטחים כוללת בין 10 ל-15 מיליון שוהים בלתי חוקיים שהרפורמה לא תחול עליהם. בתי החולים יהיו חייבים לקבל אנשים כאלה גם בעתיד, מי ישלם עבור זה?

ביצוע הרפורמה יחייב גיוס נרחב של כוח אדם למס הכנסה. העלות השנתית, ע"פ ההערכות השמרניות ביותר, תגיע לכ-250 מיליון דולר בשנה. את שירותי הבריאות למבוטחים החדשים יהיה קצת קשה לספק באמצעות פקידי מס הכנסה. לשם כך דרושים רופאים ואחיות.

כבר היום שורר מחסור חמור ברופאים, בעיקר רופאי משפחה, ובאחיות. יהיה גם צורך להוסיף בתי החולים כדי שיהיה היכן לטפל בכל המבוטחים החדשים. בשלב הזה ההתייחסות התקציבית היחידה בחוק הרפורמה היא רק למס הכנסה – בהנחה שהקונגרס יאשר את התוספת הנדרשת.

ברמה האינדיבידואלית חלה הרעה משמעותית לגבי מרבית הציבור. שכירים שמבוטחים במסגרת מקומות העבודה עדיין לא מרגישים את הפגיעה. לגבי אלה שעובדים בחברות גדולות עם איגוד מקצועי חזק לא חל שינוי למעט אולי עלייה לא משמעותית של הפרמיות.

אבל המצב שונה עבור מרבית ציבור המבוטחים. הפרמיות שגובות חברות הביטוח עלו באופן משמעותי כי הוטל מס על יצרני הציוד הרפואי, דבר שגרר עליית מחירים. מעבידים קטנים אינם שוכרים עובדים חדשים כדי לא לעבור את המיספר של 50 מועסקים (הסף שמעבר לו המעביד חייב לבטח את עובדיו). מעבידים המעסיקים הרבה עובדים ברמה של שכר מינימום מקטינים את מיספר שעות העבודה לפחות מ-30 בשבוע – גם כן על מנת להימנע מחובת הביטוח. ישנם כאלה שמעדיפים לשלם את הקנס במקום לרכוש ביטוח לעובדים כי זה יותר זול. בסה"כ מנקודת מבטו של הפרט, החינם הוא לא חינם והזול הוא לא כל כך זול.

 

ג.  ההיבט הבריאותי   Health sharing

 הסיסמא חלוקת העושר (Wealth sharing) היא מוטיב חוזר בפילוסופיה הכלכלית של אובמה. הבסיס לגישה הזאת הוא הרעיון הסוציאליסטי שעל המצליחים לשתף בהצלחתם את אלה שלא כל כך הצליחו. בגרסתה הקיצונית זאת גישה השוללת את זכותו של הפרט לבעלות על רכושו ואת זכותו ליהנות מפרי עמלו מעבר למה שנדרש להבטחת קיומו. הרעיון של החברה הקיבוצית – כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, מבטא עיקרון דומה. אימי ז"ל, כששמעה את זה, נהגה לומר "זה עיקרון יוצא מן הכלל בתנאי שאני אקבע מה היא היכולת ומה הם הצרכים שלי." הרומן של הוריי עם הקיבוץ לא נמשך הרבה זמן. עם הטבע האנושי כפי שהוא, המציאות היא שכל אחד מנסה לתת מה שפחות ולקבל מה שיותר.

תוכנית ObamaCare היא ביסודה הרחבה של הגישה הזאת לתחום הבריאות. אף אחד מתומכי הרפורמה לא יודה בכך, ובהחלט ייתכן שזאת לא הייתה הכוונה, אבל זאת התוצאה. הדמוקרטים השקיעו הרבה מאמצים להסתיר את העובדה שעיקר המימון של ObamaCare יבוא על חשבון MediCare – ביטוח הבריאות של אוכלוסיית הקשישים, אבל המרצע יצא מן השק. כשהתברר לדמוקרטים שלא ניתן להסתיר את העובדה שבמסגרת תוכנית ObamaCare כ-620 מיליארד דולר יקוצצו מ- MediCare על מנת לממן את הרפורמה. אובמה ניסה למכור לציבור שהקיצוץ הוא לא קיצוץ, ושהסכום יבוא מ"חיסכון בבזבוז ובהוצאות מיותרות". חיסכון בבזבוז בגוף ממשלתי, נו באמת.

מה זה בדיוק "הוצאות מיותרות"? ניקח לדוגמא אדם בגילי הזקוק להחלפת ירך (hip replacement)  – זו לא בעיה של חיים או מוות. לפי אובמה "צריך לבדוק אם אי אפשר להסתפק במשככי כאבים במקום ניתוח," ואם באמת הגיעו מים עד נפש אולי אפשר גם כיסא גלגלים. מי יחליט? אובמה מינה מועצת "מומחים" מיוחדת בת 15 חברים, רובם ככולם עסקנים ופוליטיקאים –  – An Independent Payment Advisory Board שתקבע בכל מקרה אם הטיפול מיותר או לא. הצורך הרפואי הוא רק אחד מתוך שורה של גורמים בשיקולי הוועדה הזאת, זה במקרה הטוב. באנגליה או בקנדה, שאת שירותי הבריאות שלהן מרבים לצטט כאן כמודל לחיקוי, הגיל הקובע הוא 57 – מעבר לגיל הזה החלפת ירך היא מותרות ומי שזקוק לה צריך לעשות זאת על חשבונו.

 כמעט מיד אחרי שהרפורמה אושרה בקונגרס MediCare קיצץ את התגמול של קרדיולוגים ואונקולוגים ב-50%. ישנם מקרים של אנשים צעירים הסובלים ממחלות לב ו/או מסרטן, אבל ככלל אלו מחלות המופיעות בגילים מבוגרים. אני לא בטוח שהזכות לקבל אמצעי מניעה חינם כתחליף תספק את אוכלוסיית הקשישים.

בשבועות האחרונים יצאה גזרה חדשה מטעם MediCare – בתי חולים יחויבו בקנסות גבוהים על אשפוז חוזר של לקוחות – חולה ששוחרר מבית החולים ונאלץ לשוב לבית החולים תוך פחות מ-30 יום, בית החולים ייענש. במבט ראשון זה נראה כצעד חיובי שנועד להבטיח שחולים לא ישוחררו מוקדם מדי. בפועל המצב קצת שונה. יש לחץ עצום על בתי החולים לשחרר את החולים מה שיותר מהר (כ"לקוח מתמיד" של מערכת הבריאות כאן אני מכיר את הנושא מקרוב). אם נסתכל על דוגמא פשוטה, אדם שלקה בהתקף לב מוחזק בבית החולים בדרך כלל ימים ספורים, לעתים רחוקות יותר משבוע. התקפים חוזרים הם תופעה שכיחה, אבל הטבע לא ממתין עם שעון סטופר ומחכה ש"תקופת ההמתנה" של 30 יום תעבור.

אם קוראים את התקנה החדשה כלשונה המשמעות היא שלאנשים הסובלים מבעיות לב יש "הקצבה" – הם רשאים לעבור התקף לב לא יותר מאשר פעם ב-30 יום. על חריגה מהמכסה הם ייקנסו (לא הם ישירות, בית החולים).

לאן הולכים הכספים ה"נחסכים"? את השאלה הזאת כדאי להפנות לאותה צעירה שנשאה את הנאום המרכזי בוועידת המפלגה הדמוקרטית. היא, שבקושי מלאו לה 30 שנה זקוקה ל-3,000 דולר למימון אמצעי המניעה שלה במהלך קריירה סטודנטיאלית של ארבע שנים.

 

שתי הערות לסיום. במסגרת תעמולת הבחירות הדמוקרטים המציאו את המושג "מלחמה נגד הנשים" כשהם מתמקדים בנושא ההפלות. לא כאן המקום להיכנס לוויכוח על האספקטים המוסריים של הפלות, אבל למעט מקרים חריגים, הריון איננו מחלה. שימוש בכספי הציבור לכסות פרוצדורות רפואיות שאינן נובעות מצורך רפואי פוגע בציבור רחב של אנשים הנזקקים לטיפול מסיבות רפואיות. זה תופס לגבי הפלות ולגבי אמצעי מניעה כאחד. בד בבד אובמה העלה את הגיל בו נשים זכאות לסריקות לבדיקת סרטן השד מ-40 ל-50. מעניין לדעת כמה מבין תומכותיו הנלהבות של אובמה מודע לתוספת הסיכון הזאת.

הערה שנייה – אף פעם לא זילזלתי ביכולתן ובכישוריהן של נשים, ותמיד האמנתי שהן אינן נופלות מגברים. אבל אם אספקה חופשית של אמצעי מניעה זה כל מה שנדרש על מנת לרכוש את הנאמנות הפוליטית שלהן, אז כנראה שטעיתי.

 

נדפס לראשונה: ד"ר ישראל בר-ניר, "מגזין המזרח התיכון", 20 באוקטובר 2012.

 

 

* * *

מריאן בֶּלֶנְקִי

קדימה אל האפרטהייד!

תרגום מרוסית: יואל נץ

 

(ראו הוזהרתם: בל יתייחס נא, חלילה, הקורא אל הרשימה כפשוטה; מריאן בלנקי נוקט בסגנון של סאטירה קיצונית, פרועה ומוגזמת להביך, ומוליך את הפרובוקציה אד אבסורדום. המתרגם)

 

הבוקר בישראל מתחיל בחדשות. והחדשות מתחילות בסיפור כיצד הערבים הרגו מישהו, אנסו, גנבו משהו, הפגיזו את שטחנו, התנפלו על מישהו. כל אדם נורמלי שומע זאת וחושב: "אלוהים, מתי יבוא לזה סוף!"

אלא שעל כך אפשר רק לחלום.

אי אפשר לגרש את כולם – דעת הקהל לא תרשה. אז מה עושים? האם אין מוצא מן המצב?

מצב ללא מוצא – הוא מצב, בו המוצא ממנו, הפשוט והמובן מאליו, לא מוצא חן בעינינו.

אפרטהייד (apartheid) בתרגום מן הבּוּרִית הוא "קיום בנפרד". הרעיון הוא פשוט: אם אנשים בני גזעים ותרבויות שונים לא יכולים לחיות חיי דו קיום, הם צריכים לחיות בנפרד. אנחנו והערבים לא יכולים לחיות ביחד. נכון יותר, הם לא רוצים לחיות איתנו. הם רוצים להרוג את כולנו. אם כן, המוצא היחיד הוא – להיפרד.

בימי האפרטהייד נמנתה דרום אפריקה על המתקדמות שבארצות העולם. בדיוק שם בוצעה השתלת הלב הראשונה. בדרא"פ פיתחו באורח עצמאי נשק גרעיני, וויתרו עליו בהמשך. אחת הבעיות העיקריות של דרא"פ בימי האפרטהייד הארור היתה ההגירה הבלתי לגלית אליה של בני אפריקה. אל ארץ האפרטהייד הארור נהרו בני אדם מכל ארצות אפריקה. רמת החיים של האוכלוסייה השחורה בימי האפרטהייד הארור היתה גבוהה מזו שבארצות השכנות כמה וכמה מונים. כיום, בעידן הדמוקרטיה ושלטון השחורים, תופסת דרא"פ את המקום הראשון בעולם במיספר הפשעים החמורים רוויי הדם – רציחות, מעשי אונס, מעשי שוד. הלבנים בורחים משם. כל בית הפך למצודה מבוצרת. למשל, זימבבואה. כל עוד המתיישבים הארורים שלטו בקרקע, הם האכילו את כל האוכלוסייה. אבל הנה בא תור הדמוקרטיה. את חלקם של המתיישבים הרגו, והנותרים נסעו משם. כתוצאה מכך זימבבואה היא אחת הארצות העניות בתבל. אבטלה של 95%.

אבל נשוב נא אל מקומותינו שלנו. הדמוקרטיה לא יכולה לשמש כאמצעי אוניברסלי לפתרון כל הבעיות כשם שלא קיימת תרופה נגד כל המחלות. הדמוקרטים הראשיים מלמדים את כולם הלכות בדמוקרטיה; רק שהם עצמם ערכו ציד באינדיאנים כמו היו אלה כלבים שוטים. שורה של ארגונים אינדיאניים והיסטוריונים בארה"ב טוענים, שמניין האינדיאנים הצטמצם משנת 1500 ועד 1900 – מ-15 מיליון עד ל-237 אלף. זה פי 2,5 יותר ממספר היהודים שנספו בשואה. אבל אין זה נאה לדבר על כך. האח הגדול אוסר.

אבות הדמוקרטיה האמריקאית – ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון ואחרים היו בעלי עבדים למאותיהם.

הדמוקרטיה בתנאים שלנו אינה ישימה. לא יכול להתקיים שוויון בין רוצחים לבין קורבנותיהם. אנחנו נוטעים יערות והם מציתים. אנחנו בונים והם הורסים. אנחנו מסקלים אבנים והם סוקלים אותנו בהן. אנחנו תופרים והם קורעים. אנחנו בוכים והם צוחקים. אנחנו אוהבים והם שונאים. אנחנו מרפאים אותם והם הורגים בנו. אנחנו מציעים שלום והם בוחרים במלחמה.

אם כן, הנה אפרטהייד נוסח ישראל: היישובים הערביים מוקפים חוטי תיל עם מגדלים ומכונות-ירייה. היציאה חופשית. אבל רק בכיוון אחד – אל נמל התעופה ובליווי מזויין. בלי זכות שיבה. להוריד טביעות אצבעות, שלא יעלה הרעיון בראשו של מי לשוב בשם שונה. היציאה לעבודה בישראל – בליווי מזויין. אזור התעשייה מוקף גדר תיל עם מכונות ירייה. ושכל העולם יצרח בשל היעדר דמוקרטיה. הדמוקרטיה היא למען בני אדם ולא עבור חיות פרא, העולזים למראה דם אנוש.

הדמוקרטיה הינה זכותי שלא לחיות בסמוך לשכן אשר גונב את חפציי, מטנף בסמוך לדלתי, מצית את ביתי, משחית את נפש ילדיי, משתדל להרוג אותי ולנכס לעצמו את מגוריי ואת רכושי. ותוך כך הוא סוחט ממני כספים, דורש לעצמו תשומת לב יתרה, משתמש במים ובחשמל שלי ולא משלם עבורם. דמוקרטיה – משמעה זכותי לדרוש מן השלטונות את בידודו היעיל של שכן שכזה, שלא אראה אותו ולא אשמע אותו. עדיף לבזבז כסף על השמירה עליהם, מאשר על לוויות ילדינו.

אם אין הם יכולים לחיות כמו בני אדם, מה שהם מוכיחים מדי יום ביומו, שיחיו כמו חיות פרא מעבר לסוגר. עד אשר ילמדו פרק בהתנהגות אנושית.

כיום זה נראה כמו חלום שווא נפלא. אבל, הלוא, כחלום שווא נפלא היו גם מילותיו של הרצל על מדינת היהודים לפני מאה שנה.

אם תרצו אין זו אגדה.

יחי האפרטהייד! הלאה הדמוקרטיה!

מריאן בלנקי

ישראל

 

* * *

אהוד מכובדי, ראה נא הקישור הרצ"ב ושקול אם ראוי להביאו לידיעת מנויי חב"ע. תמהני אם ניתן לראות בסרטון זה סנונית ראשונה לתחילת המיאוס מהקנאות האסלאמית בבריטניה?

בברכה,

רם סואן

http://www.youtube.com/watch?v=1un4Ol8kL3g&feature=colike

 

* * *

מתי דוד

האם דרעי הוא תקוות השמאל

להגיע לשלטון ולשלום?

על רקע חזרתו של אריה דרעי לצמרת ש"ס, לאחר השנים שבהן ישב בכלא, בגין שחיתות ושוחד, הדבר מעורר מחדש תקוות אצל כל הגופים הפוליטיים, המתנגדים לנתניהו, שבאמצעותו של דרעי יש סיכויי להעביר את השלטון מימון לשמאל, ומקיפאון מדיני להסכם שלום עם הפלסטינים.

ואולם בטרם שתקווה אפשרית זו אולי תתממש, אם בכלל, חובה לחשוף מידע חשוב וחדש מספרו של העיתונאי מוטי גילת, "קללת דרעי", בכל הקשור לפעילותו של ראש הממשלה יצחק רבין, למניעת העמדתו של דרעי שר הפנים בממשלתו למשפט – למען "הצלת השלום".

 

התוכנית של רבין להצלת דרעי המושחת למען "הצלת השלום"

רבין הפעיל לחץ כבד ישיר וגלוי על היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, כדי להניא אותו מהגשת כתב אישום, כולל גם הסעיפים הקלים. רבין זעם על שר המשפטים, דוד ליבאי, על יוסף חריש ועל הפרקליטות, שלא נענו ולא נכנעו לתביעתו. רבין סירב לפטר את דרעי, למרות כל הגילויים, עד אשר הוא נאלץ לעשות זאת בהתערבות הבג"צ. רבין הפך למגן אנושי לטובת דרעי המושחת, ונגד שלטון החוק, מנימוקים פוליטים פסולים.

מעורבותו של רבין בהליך פלילי, כדי לנסות להגן על שר מושחת בממשלתו, היה מעשה חמור, גם אם הדבר היה "למען השלום".  רבין ניצל לרעה את מעמדו וכוחו כדי לנסות לחלץ שר מושחת שהיה עבריין סידרתי – מלהעמידו למשפט, כדי למנוע זעזוע ממשלתי שימנע את המשך "תהליך השלום".

מעורבות זו של רבין ראויה לביקורת ולהוקעה, למרות שעברו מאז שנים רבות, תוך כבוד והערכה ללא הסתייגויות ליושרו ולהגינותו של אדם חף מכל שחיתות ברמה האישית והיעדר יצר שלטוני לשמו, אלא רק בגלל דבקות ואמונה בתהליך המדיני למען השלום, ואי רצונו שהוא ייפסק בגלל משפטו של דרעי.

נשאלת השאלה האם על כל שחיתות ופשעים יכסה השלום?

 

חזון השלטון למען השלום, בתמורה לחיסיון לשחיתות

לגילויים אלה מספרו של גילת יש השלכות פוליטיות אקטואליות מיידיות.  זאת על רקע הבחירות הקרובות, ועל סמך חזרתו של דרעי להנהגת ש"ס, לאחר שהוא "שילם את חובו לחברה," בגין הרשעתו וישיבתו בכלא.

גם כיום כמו בעבר, ישנם עיתונאים, פוליטיקאים ומשפטנים, המקווים שדרעי וש"ס יצליחו להשיג בבחירות הקרובות מספר מנדטים שיאפשרו להעביר השלטון מימין לשמאל.

 

הצביעות וכפל הלשון והמוסר של משווקי אשליות השלום

רבים מקרב קבוצה מאוד מסויימת של עיתונאים, פרופסורים ופוליטיקאים, השייכים למחנה השלום של השמאל – מבקרים היום בצדק בתקיפות ובאינטנסיביות רבה את שרי הממשלה ותומכיה בכנסת, בגלל מעורבותם להפעלת לחצים על רשויות שלטונות החוק. ואולם, אותם האנשים שתקו והתעלמו בזמנו מהלחצים הישירים של רבין על אנשי שלטונות החוק, כדי למנוע מהם להעמיד את אריה דרעי למשפט. הכול כמובן אך ורק ל"מען השלום". כל אלה שתוקפים היום את נבחרי הציבור בפוליטיזציה של מערכת המשפט, נתנו בזמנו גיבוי וחיפוי לרבין בניסיונו למנוע העמדתו של דרעי למשפט, ל"מען השלום".

אנשים אלה שמטיפים לערכים ולעקרונות של שמירה על מדינת חוק, מינהל תקין, יושר והגינות – נהגו בדיוק הפוך בתקופת פרשת דרעי.  ראוי לזכור ולהזכיר זאת לכולם בימים אלה בסמיכות לבחירות, ולקראת חידוש המשא ומתן האפשרי עם הפלסטינים.

                        

* * *

מרגלית מתתיהו

ליל חורף

החורף נחת בסערה. הגשם ירד ללא הפסקה. הכבישים המוצפים חסמו את עורקי התנועה של תל-אביב. מן הרדיו בקע קולו של השדר שאמר: "מה קרה?  בסך הכול, גשם יורד על גוש דן והעיר תל אביב כמעט נסחפת."  

אנשים רצו מתחת למטריות שהתקפלו מן הרוח המשטה.

נסיעתה חזרה הביתה מיום עבודה ארכה כשעה.

צלילי מוסיקה קלאסית נעימה נשפכו לחלל המכונית והיו ניגוד גמור לסופת הרעמים והגשם שהיכו בזעם.

הגיעה הביתה. פשטה את מעילה, הניחה את התיק הרטוב ופתחה את המטריה לייבוש.  השעה חמש. ערב חדש, דן מרגלית ברקע... הכינה לה כוס קפה ועוגייה.

יום עבודה עמוס מאחוריה. הניחה את גופה על הכורסה הרכה, התכרבלה... לגמה מן הקפה והקשיבה לחדשות. עייפות נחתה עליה. לאט נעצמו עיניה לנמנום, המרקע המשיך לטפטף באוזניה מלים וצלילים... עד שנכבשה על ידי השינה.

צלצול טלפון הקפיץ אותה מן הכורסה. לא האמינה לעיניה כשראתה שהשעה היתה כמעט תשע ושלושים. הגשם עדיין נשפך על העיר ללא הרף.

 הוא היה על הקו.

 מזה מיספר שבועות לא שמעה את קולו. יחסיהם היו תקועים. מאז אותו ערב שבו החליטו לקחת פסק זמן, לא התקשר.     

ולפתע הצלצול הזה. הוא נשמע מוטרד. בקולו שמעה רכות כלשהי ונימה של בקשה.

שאלה מה קורה איתו. הוא ענה עניינית. אמר שנתקע, מכוניתו שקועה בתוך השיטפון, המים הזורמים חדרו למנוע ואינו יכול להניע אותה והוא זקוק מאוד לעזרתה. הוא חונה בין רחוב הירקון ושדרות נורדאו ליד, מלון גרנד ביץ'... 

מה עושים? ככה, פתאום קריאה לעזרה. כאילו לא ניתק ביניהם הקשר. כאילו רק אתמול עוד לחש לה מילות אהבה. הכול חזר אליה. הגעגועים, הצורך לשמוע את קולו... געגועים לאותם רגעים בהם שכחו את כל הסובב אותם, והיו רק שניהם ואהבתם... עד שנסדקו היחסים...    

קבעו להיפגש בשעה עשר ליד "הבימה".

 

האנשים הלכו ברחוב כפופים, נאבקים מול הרוח הדוחפת אותם לאחור.   

היא חנתה במקום שיכול היה לזהות את מכוניתה.

הוא הגיע בשעה עשר ושלושים. כרגיל – מאחר. לא השתנה דבר.

נכנס למכוניתה, הביט בה בחיוך, באותו חיוך שהמיס אותה תמיד, רכן אליה לנשקה...  "תודה," אמר לה.

והיא עדיין לא שיחררה את המעצורים...

השתיקה המוזרה ביניהם ארכה כמה דקות. הוא שאל לשלומה. היא ניסתה להרגיע את דאגתו למכונית.

נסעו אל המקום בו חנתה מכוניתו. הוא נשם לרווחה – היא שם עדיין, לא גררו אותה, חונה בפתח המלון, רטובה בתוך הלילה קר.

היא קרבה את חרטום מכוניתה אל מכוניתו. זרם חשמל עבר בין שתיהן. מעגל קסמים מוזר החל להסתובב בתוך הרוח הקרה.

היא לחצה על דוושת הדלק, מאלצת את מנוע מכוניתה להזרים אנרגיה.

מכוניתו עקשנית, לא קיבלה את החום המוצע. הניסיונות עלו בתוהו.

השעה אחת עשרה ושלושים. השאירו את המכונית התקועה לחסדי הלילה...

נסעו לחפש תחנת דלק וספריי מייבש פלטינות.

 

רחובות תל-אביב היו ריקים.  אורות הפנסים השתקפו בהבהקים על הכביש, נסעו ברחוב אבן- גבירול ודיזנגוף.

מוזר לנסוע ברחוב החשמונאים ללא  פקקים, ללא עצירה. 

רחוב החשמונאים ... דירתו שם... נהגה להגיע אליו אחרי יום עבודה ולהישאר...

תחנת הדלק ברחוב יגאל אלון היתה סגורה. חזרו שוב למרכז העיר. נסעו לאורך הטיילת. הים נראה כמו גוש שחור מאיים, סוער. הגשם לאור הפנסים נראה נאבק ושוצף. לא מזמן היתה כאן ממלכת הקיץ.

תחנת דלק הדולפינריום סגורה. שוב חזרו אל מכוניתו. אולי תתרצה. דבר לא נע.

השעה שתים עשרה ורבע.

 הוא ניסה עדיין להתניע. עקשנותו וסבלנותו היו ראויים להערצה. הזיז חוט לצד ימין, ייבש בסמרטוט חוט בצד שמאל, לחש מילים אל תוך המנוע.

 רגלה נחה כל הזמן על דוושת הדלק של מכוניתה, מזרימה אנרגיה. הניחה לדקות את ראשה על גב המושב. מדי פעם הציצה על הנעשה בחוץ. נערות ונערים חצו את הרחוב בעליצות נעורים.

גבר שחזותו נערית יצא מפתח מלון "גרנד ביץ'" התקרב למכוניתה. שאל אם הוא יכול לעזור. כמובן שלא. זו היתה שאלת נימוסין בלבד.  הוא חזר למלון. כעבור עשר דקות הגיח שוב וחיוך על פניו. "נו?" – שאל, "עוד לא הצלחתם? אולי תזמינו גרר?"

השעה כמעט רבע לאחת.

הוא עדיין ניסה להתניע ללא ליאות... הציע לצאת לסיבוב נוסף במכוניתה כדי לחפש ספריי מייבש. שוב ניתקו את כל החיבורים וסגרו את הכנפיים של שתי המכוניות.

נוסעים.  הגשם ממשיך לרדת, טוב שהמכונית שלה לא משתעלת... רק מגבי השמשה נראו עייפים. הגיעו לרחוב נחמני שנוגע בשדרות רוטשילד, ואחר לאחד העם, חלפו  ליד קרל נטר... הבתים הישנים, נבלעו בערפל הלילה.

שקט ברחובות הקטנים של תל אביב הוותיקה. העצים נטפו מים, המרזבים נהמו בקול זרימה שנחתה מראש גגות אל דרך פתחים שנפערו כמו פיות שוצפים אל המדרכה. תל-אביב של לילה חורפי.

השעה כמעט שתיים אחר חצות. חזרו אל המכונית המושבתת. אותו הגבר יצא שוב מפתח המלון ואמר: "זרוק את המכונית לים ותקנה חדשה."

ניידת משטרה עברה באיטיות, עיני השוטר סקרו אותם. אחר כך נסעו הלאה.

מאי-שם התקרבה מכונית פרטית, בתוכה זוג צעיר, נכנסו לחניון המלון.

כעבור מיספר דקות צעדו לעבר הכניסה של המלון. היא בשמלת כלה לבנה, בוהקת ומרשרשת, עקביה טופפו בין טיפות הגשם, מרימה בעדינות את קצה שובלה, מנסה להדביק את צעדיו המהירים של בן זוגה. הוא בחליפת ערב, מושיט את ידו להחזיק בידה שלא תמעד. היא נתמכת. חתן כלה צועדים לעבר חייהם.

נבלעו בפתח המלון. אולי אהבה גדולה ביניהם, אולי פשרות גורל, אולי... 

התעוררו בה זיכרונות... מה קרה בין נקודת ההתחלה ועד לפסיק של היום... החיוך של אז, הציפיות, הניסיון והכאב, האהבה.

 שמעה אותו מטלפן לחברת גרר. השעה שתיים ורבע אחר חצות.

אוטובוס תיירים ענק הגיח, ניסה לחנות בחזית המלון. שתי המכוניות שלהם חסמו את מקום החנייה.  נהג האוטובוס תימרן בזהירות. 

לאחר שסיים את שיחת הטלפון, התקרב לחלון מכוניתה.   

 "מה עם חברת הגרר?" שאלה.

 "יש לחכות כשעה וחצי," ענה.

היא הניחה שוב את ראשה על מסעד המושב.

הוא ביקש ממנה להמשיך ללחוץ על דוושת הדלק.  היא בעיניים עצומות – לוחצת...  האם האנרגיה שלה תעזור?  הוא בעקשנות מנסה להניע...

 

 השעה כמעט רבע לשלוש. קולות שיחה חדרו לאוזניה. פקחה את עיניה.

קבוצת אנשים יצאה מפתח המלון ופנתה לעבר האוטובוס. בידיהם תיקים ומזוודות. נעו באיטיות, פיזרו את השינה מעיניהם. פניהן של הנשים הצעירות כבר היו מאופרות. לאן? טיול בארץ? לשדה התעופה?

היא השתוקקה תמיד לצאת איתו למסע, יחדיו.

  השעה שלוש לפנות בוקר.

היא הביטה בו מתוך המכונית ועקבה אחר תנועותיו. זיכרון תנועות גופו מעל גופה הציף אותה בחום. אהבה כל כך להביט בפניו כשהוא נע בתוכה. 

 לפתע אחזה את המכונית טלטלה של התעוררות.  ראתה את החיוך הרחב שעלה על פניו.

 המנוע החל להשמיע קולות חיים. הוא סימן לה באצבעו שמשהו טוב קרה.

 החיוך המסויים נתן ברק בעיניו. ברק המוכר לה מרגעים אחרים.

המתינו. המנוע המשיך להתחמם. המכונית חזרה לחיים. העקשנות השתלמה.

הוא ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הציע שיסעו למוסך, וישאירו שם את המכנית. היא תיסע אחריו.

הוא החנה את המכונית בפתח המוסך והצטרף אל מכוניתה.

איזו הקלה. מבטיהם נפגשו.

רעב פתאומי תקף אותם. נסעו לטאבון ברחוב קרליבך, השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. אישה צעירה ונאה עמדה מאחורי הדלפק, לבדה. מדברת עברית עילגת  במיבטא רוסי. הזמינו דברי מאפה ממולאים בגבינה מלוחה. וקינחו בהנאה עם עוגת אוכמניות ותפוחים מטובלת בטעם ווניל.

 משאיות החלו לפרק סחורה בשוק.  נצנוצי שחר ראשונים החלו לבצבץ.

היו בדרך לביתו. סיבוב אחרון ברחובות תל-אביב בליל חורף סוער.

 הגיעו. הוא פישפש בכיסיו בחיפוש אחר מפתחות הדירה. 

לרגע נעצרה נשימתה. האם שכח אותם בתוך המכונית? לא.

 השעה ארבע ורבע. האם לעלות לדירתו?  האם לנסוע הביתה?     

בעוד כשלוש שעות עליה להתכונן ליום עבודה חדש.  

המחשבות החמות הגיחו כאורחות לא קרואות כמו הגשם השוטף.

הוא הביט בה בעיניו היפות והעייפות.

היא נענתה לנשיקתו הרטובה.

 

 

* * *

את הראיון עם פנחס שדה ערכה יפה ברלוביץ

אודי יקר,

את הראיון עם פנחס שדה [מצוטט מ"הארץ שלנו" בגיליון 782] ערכתי – אני. לא נעים להשוויץ, אבל אני המצאתי את רן הספרן [ב"הארץ שלנו"], וכמובן לא חתמתי את שמי עליו, כי הכוונה היתה לבנות מעין אשלייה כי אכן ילד בשם רן הספרן כותב מדור זה. רן היה אמור להיות ילד אוהב ספרים (לא תולעת ספרים), שמשמש גם ספרן בספריית בית ספר, וגם מספר לחבריו ולחברותיו על ספרים חדשים שקרא, פגישות שלו עם סופרי ילדים, ובכלל בעיות שמעסיקות אותו ברומה של ספרות.

 במשך שנה ויותר כתבתי את המדור והוא הופיע כאמור בעילום שמי. והנה לימים נסענו לסן פרנציסקו לשנתיים, וכשחזרתי מצאתי את "רן הספרן" חתום על ידי רבקה מגן. שמחתי שרבקה מגן כותבת את המדור, אבל לא הבנתי מדוע היא חותמת בשמה עליו, ובכלל, היא כתבה רק ביקורת ספרים, ולא שיחקה את הקונספט של דמות הילד אוהב הספרים. בקיצור, הגיע הזמן לצאת מן הארון, ואני מודיעה קבל עם ועדה כי רן הספרן הוא אני.

בתודה ובברכה,

יפה

 

אהוד: בעבודה של יעל נצר על פנחס שדה לא נזכרה רבקה מגן כמי שעשוייה היתה לערוך עימו את הראיון ב"הארץ שלנו", אלא המראיין היה בחזקת בלתי ידוע, ואפילו חשבנו, יעל ואני, שאולי פנחס שדה ראיין את עצמו, שזה בהחלט מתאים לו.

לפני הפרסום במכתב העיתי בדקתי את "רן הספרן" באמצעות הגוגול, ומצאתי שם כתוב כי את המדור הזה ב"הארץ שלנו" כתבה רבקה מגן, ולפי זה תיקנתי את המידע על דעתי, לא על דעת יעל נצר.

עכשיו בא התיקון שלך ומסביר את הכול ומתברר שהוא גם יותר מדוייק ממה שמוצאים בחיפוש בגוגול, וכדאי לתקן זאת גם שם.

 

 

* * *

רות אלמוג: בקשר ללוצקי ולביל"ויים

אהוד שלום,

בקשר ללוצקי: היתה לנו אחות בית ספר ששמה היה לוצקי ובעלה היה עו"ד אמסטר – איש ספר ורוויזיוניסט. נדמה לי שלבתם קראו נילי, אבל יכול להיות שזיכרוני בוגד בי, ועכשיו שאני חושבת על כך, שמה היה כנראה, אביה. הם לא גרו ברחוב בילו. אולי בהרצל או באחד העם. יכול להיות שנילי קשורה לאחות לוצקי. היא שימשה אחות בבית הספר כארבעים שנה, אם איני טועה.

לילה טוב

רות אלמוג

 

עוד דבר, הביל"ויים שבאו לראשון לציון אחרי מקווה ישראל ביקשו שם עבודה ובדרך כלל היו מבוזים על ידי הגבירים ובעלי האדמות שיסדו את ראשון. כמו בפתח תקווה, הערבים היו פועלים זולים יותר, ואחר כך באו התימנים שהיו זולים עוד יותר מן הערבים, לבונטין גייס את הכספים לקניית האדמות יחד עם  עוד עשירים מיפו. בסופו של דבר הביל"ויים התיישבו בגדרה בסיועו של יחיאל מיכל פינס.

 

 

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

 

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

 

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

 

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

 

פרק י"ב.

אני עולה לירושלים

 

זכורה לי דמותו של פרופיסור שץ כשהיה צועד ברחוב היחידי, ברחוב הרצל בתל-אביב, כשהיא תופסת את כל רוחב הרחוב ממדרכה למדרכה. לא רק בגלל קולו הצלול, והליכתו האיתנה, כי אם בגלל עבאיית המשי הצחה והרחבה, שהיתה מתנפנפת ברוח, וכובע ההלמט הלבן הקמור, עם כפתור בראשו. ובצל הכובע היו מתנוצצים המשקפיים, ובין שפתיו מעלָה עשן נצחי המקטרת שלו. ופני היו נסגרים על ידי זקן מעוגל מאוזן לאוזן.

הוא היה צועד לא על המדרכה, כי אם באמצע הרחוב. וחיוכו היה מסביר לכל צד. ראיתי לפניי אדם, שמצא את מקומו בעולם הזה, ויודע מה הוא רוצה.

בתקופת שלטון התורכים בארץ, ובייחוד בשנות המלחמה העולמית הראשונה, היו ליישוב היהודי בארץ חיים רעים וקשים. היתה עריצות, רדיפת בצע, וללא משפט. היישוב היה עלוב, ותלוי בחסדי שלטון עויין.

הפרופיסור בוריס שץ, הפסל, מייסד "בצלאל", היה אישיות מרכזית בחיים הציבוריים בארץ. היתה לו גישה מיוחדת למושלים העריצים. "לפראים אלה יש להלהיב את הדמיון," – היה אומר, ושחוק כשל תינוק מתפשט על לחייו הוורודות. והוא, כאמן, ידע הרבה דרכים. ראשית, את גופו הוא, את עצמו, קישט בהרבה אביזרים עושי רושם: זקן ושפם, שערות ארוכות גולשות מראשו, עבאייה של משי על גופו השגיא, כאפיית משי על ראשו, וחרב דמשקאית על חגורתו, והליכה בטוחה בחזה בולט.

 

כשהיה הפרופיסור שץ בא לביתנו, הוא היה ידיד טוב של אבא – הייתי מוצא את כובע-השעם שלו על השולחן בחדר-האוכל, את עבאיית המשי על הספה, את השוט על הכיסא ואת האקדח על שולחן-הכתיבה, ואילו הוא עצמו, שמעתי את קולו הרם עולה מחדר-אבי, מעוטר בגלי צחוק שצחק אבא, שקישטו את השיחה כמו עלי החסה סביב הדג המטוגן. אבי תמיד שמח לפגישות אלה. בצילום שבידי מאותה תקופה רואים את אבא יושב על כיסא, ופרופיסור שץ ניצב מאחוריו ומחבק אותו.

ואם בא הפרופיסור שץ, ידענו, כי סדרי הבית משתנים – אבא ואורחו יוצאים ליום שלם להיפגש עם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, גרזובסקי, ספיר, טהון – כל אלה שמות אנשים ולא שמות רחובות, כפי שיחשוב ודאי הקורא כיום. וּודאי שיסתובבו ברחובות נווה-שלום ונווה-צדק כל היום. עד צאת הדיליג'נס האחרון מיפו לירושלים.

 

*

יום אחד בא הפרופיסור שץ, ראה את הציורים שעשיתי אצל אירה יאן, ואמר לאמא:

"שיעזוב את הגימנסיה, ויבוא אלינו ל'בצלאל'."

בזכותו הצלחתי לשכנע את אבא להעביר אותי מ"הרצליה" ל"בצלאל" בירושלים. כך עזבתי את הספרוּת ואת עולמה, בביתו של אבא, ולא הצטערתי. כי הייתי עֵד לייסורי הכתיבה שהיו לאבא ולבני דורו: כשהיה יושב ימים ולילות לאור מנורת הנפט, יושב וכותב, ומתחבט, וזה היה מראה שהטיל עליי פחד. בני דורו של אבא לא כתבו בשטף, כי אם במאמצים עצומים. הם התחבטו בקשיי השפה העברית, בכדי לבטא מה שכל כך קל ונהיר היום. הקדרות שבה הם היו תמיד שרויים הטילה עליי אימה.

 

וכך, בשנת 1912, ואני נער כבן ארבע-עשרה, עליתי לירושלים. וכשנכנסתי ל"בצלאל" נידמה לי שנפתח לפניי עולם גדול וחדש. זו לא היתה המסגרת של הגימנסיה, על תלמידיה ומוריה הרבים, ושל רחוב הרצל ו"אחוזת-בית" על אזרחיה, שהיכרנו כל אחד מהם בשמו ובמעשיו.

 

המשך יבוא

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

  

* שנו רבותינו ואמרו: אין דומה פושע דתי לפושע שאינו דתי. שפושע דתי, גם אם פשע, נשפט ונענש, עדיין זכאי הוא ודרעי הוא, ואילו "פושע" חילוני, גם אם פשע-כביכול, נשפט, ויצא זכאי – חייב הוא, אולמרט הוא, לדראון עולם, כי חוקי החצר הנכלוליים של הרב עובדיה יוסף חזקים הם, ספרדיים הם – מחוקי התורה.

 

* אגב, הרב עובדיה יוסף אינו "ספרדי", הוא "עיראקי", וכידוע יהודי בבל לא יצאו בגלות ספרד אלא גרו בבבל מאות שנים לפני ששבטי הערבים של מוחמד כבשו אותה והפכו לבעליה, ולכן אי אפשר לכנותם "ספרדים".

לעומת זאת מרבית חסידיו הנלהבים והצייתנים של הרב עובדיה יוסף – הם יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, הם אכן "ספרדים" ולא "עיראקים", וכך הם גם דור שני ושלישי בארץ. מה שגם מראה גם על הבדלי התרבויות בין יוצאי שתי הגלויות "המזרחיות" השונות האלה. ובייחוד כיצד "עיראקי" אחד, שהוא קצת עילג לשון בעברית – עושה כישוף ומושך אחריו מאות אלפי "מרוקאים".

 

* עמי פופר, שמרצה עונש מאסר בגין רצח שבעה פלסטינים, הועבר היום בבוקר (שני, 15.10) מכלא מעשיהו לכלא איילון בשל התנכלויות לנשיא לשעבר משה קצב, המרצה את מאסרו באגף של פופר. בחודשים האחרונים, מאז עזב ח"כ לשעבר שלמה בניזרי את האגף התורני בכלא מעשיהו, התחזק כוחו של עמי פופר באגף, וזה ניצל את המצב כדי "לסגור חשבונות" עם הנשיא לשעבר, שמשתכן בתא הסמוך לזה של פופר, ולהטריד אותו. האירוע המשמעותי ביותר התרחש בערב ראש השנה כאשר קצב ישב עם שאר האסירים בשולחן החג, ופופר הורה לו לקום מהשולחן ולשבת בשולחן נפרד. מאז אותה תקרית, נאלץ קצב לאכול לבדו בשולחן צדדי ובנפרד משאר האסירים. ["הארץ" 16.10].

אם אלה הם תנאי כליאתו של נשיא ישראל לשעבר (אפילו הוא זנאי) – יחד עם רוצח שנידון לשבעה מאסרי עולם – כי אז הנשיא-לשעבר ראוי לחנינה, ומיד! [פורסם לראשונה בגיליון 282]

תגובתה של איילה זמרוני: קצב היה צריך לחשוב על מה שצפוי לו לפני שהוא הטריד, התעלל ואנס; בעיקר בשל היותו ראש עיר, שר ונשיא. שנים הוא פגע בנשים וכולם שתקו. אבל כשפגעו בקצב מיד סילקו את המטריד. האם אתה, הטוען כי "קצב ראוי לחנינה, ומיד!" חשבת לרגע על הנאנסות? האם עלה בדעתך לשאול קודם-כול את דעתן של הנשים שהוא פגע בהן בלי רחם, פגיעה איומה שכנראה לעולם לא תירפא. סליחה, אך אף שאתה אדם סופר-אינטליגנטי, ההצעה הזאת היא שיא השפל.

 אהוד: העובדה שקצב "אנס" [אחת המתלוננות אף באה אליו לחדרו בבית המלון בירושלים כדי להיאנס שם בשנית] אינה מצדיקה לזרוק אותו, בבית הסוהר, לחסדי רוצח חצוף [וכנראה  גם "חוזר בתשובה", כמנהגם המשתלם של פושעים ורוצחים אחרים במדינת ישראל] – לחסדי פושע שנידון לשבעה מאסרי עולם על רצח שבעה בני-אדם!

לדעתי תגובתך הנקמנית היא-היא שיא של שפל. שהרי לגישתך היה אפשר לזרוק את קצב ישר לגוב אריות כדי שיטרפוהו.

 

* סליחה, מי זה העיתונאי מיקי רוזנטל? שמלוא כל הארץ כבודו עם החלטתו להצטרף למפלגת העבודה? אנחנו מעולם לא שמענו את שמו.

ומהי רשימת ההישגים שלו?

 

* מה זה שאין מספיק שריפות בשלהי הקיץ הזה? האפסו מציתים מן הארץ ומיערותיה שרובם ניטע בידי הכובשים היהודים?

 

* אם כל המפורסמים המודיעים על הצטרפותם למפלגת העבודה גם יצביעו עבורה, יש סיכוי שהיא תקבל עוד מנדט אחד בבחירות לכנסת הבאה, ואולי גם זה לא.

לנו נראה שאינטרס הלאומי מחייב להצביע עבור רשימתו של מי שעמד בראש מפלגת העבודה עד שנמאסה עליו – שר הביטחון אהוד ברק.

 

* עם ביקורו של שונא-ישראל בן ה-84 היהודי-האמריקאי נועם חומסקי בעזה – לאות הזדהות עם "המצור" המוטל עליה, אנחנו ממליצים לו שני דברים:

הראשון, להתאכסן במלון הפאר החדש לחוף הים בעזה, שסרטון על אודותיו הופץ לאחרונה באינטרנט (וגם אצלנו). שם הוא יוכל לאכול, להשתין וגם לחרבן – במנותק מן העם הפלסטיני הסובל.

ודבר שני, לבקש שירשו לו ללחוץ על ההדק או הכפתור במשלוח טיל או פצמ"ר מהרצועה לעבר יישוב ישראלי בדרום שגרים בו נשים וילדים קטנים יהודיים – כשם שאדוארד סעיד נתכבד בשעתו בזריקת אבן מגבול דרום-לבנון  לעבר ישראל.

אכן, לא פסו חארות מן הארץ. מעניין מה דעת עמוס עוז ודוד גרוסמן על כך? לא קראנו על כך טור של אידיוטיזם מוסרי בעמוד הראשון ובאותיות קידוש לבנה ב"הארץ".

 

* קראנו בשעתו בשקיקה רבה את הספר הביוגראפי שכתב יאיר לפיד בשם אביו יוסף-טומי לפיד, "זיכרונות לאחר מותי", ספר מצויין שגם מבטא תקופה שלימה – דרך החיים הפרטיים האמיתיים של אדם אחד. קראנו גם את הפתיח של יאיר לפיד ל"טור הפרידה" שלו בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" [19.10]:

"זה הטור האחרון שלי. כתבתי את המשפט הקודם לפני למעלה  משעתיים ומאז אני בוהה בו. לפני 20 דקות התחלתי פתאום לבכות. כתיבת הטור הזה היא מי שאני. הכתיבה היא הדרך שבה הגדרתי את עצמי לעצמי במשך כל חיי הבוגרים. ואין לי שום מושג איך זה להיות אדם שאינו כותב טור."

ובכן לנו, שבדרך-כלל היינו מדלגים על הטור השבועי של יאיר לפיד כי אין בנו רמה מחשבתית מספקת כדי להתמודד עם ההגיגים העמוקים שהביע בו – תהפוך מעתה קריאת העיתון קלה יותר כי יתפרסמו בו פחות דברים שאפשר בנקל לוותר על קריאתם, כמו גם הטור של הפילוסוף-הזמר שלמה ארצי.

 

* שר החוץ ליברמן פירסם הודעה בה השתלח באשטון ובעמיתיה באירופה. "עדיף שהאיחוד האירופי יתמקד כרגע בבעיות שמתעוררות בין עמים ולאומים שונים על אדמת אירופה," אמר ליברמן בהודעה שפירסם, "לאחר פתרונן המוצלח של אותן בעיות נשמח לשמוע הצעות מהאיחוד האירופי לפתרון הבעיות עם הפלסטינים." ["הארץ", 21.10]

לא נעים לומר אבל ליברמן צודק. "שרת החוץ" של האיחוד האירופי מבינה כנראה כל כך טוב בענייני המזרח התיכון – עד שהיא סבורה כי בניית 800 דירות בשכונת גילה שבירושלים, בשטח הריבוני של מדינת ישראל – תפריע ל"תהליך השלום" באיזורנו! הנה לפניכם עוד שיא של טמטום וצביעות מצד אירופה המערבית, ההולכת ומתאסלמת, בעוד המזרח התיכון בוער באש מלחמות אזרחים וניצחון האיסלאם הקיצוני – סוני ושיעי כאחד!

אגב, אשטון החמיצה את ההזדמנות להאשים אותנו גם בפיגוע הטרור הקטלני ביום שישי האחרון בביירות, שממש ניכרת בו טביעת אצבעות ישראלית!

יש להניח כי ליברמן יהיה גם שר החוץ הבא של ישראל, וכי החקירה של הפרקליטות בענייניו תתחדש רק לקראת הבחירות של 2017 או 2018!

למרבה הצער, גם במצבו ובמעמדו הנוכחי, ליברמן הוא עדיין שר-חוץ מתאים יותר מהמרצה המעופף פרופ' שלמה בן-עמי, שכאשר, בתור שר החוץ מטעם "העבודה" – מילא גם את תפקיד השר לביטחון פנים – זרק לכלבים את פקודיו במשטרה והתנער מכל גיבוי ואחריות להם, וזאת כאשר שונאי ישראל האשימו אותם-אותנו בפרוץ האינתיפאדה השנייה ובהרג ה"קדושים" [הפורעים] הערביים, שאילו לא עצרו אותם היו עולים בשליחות שלום פלסטינית מוואדי ערה על חדרה!

 

* זיכרו את התחזית שלנו: צפויות אכזבות גדולות מאוד למשקיעים בשוק הגז הישראלי. הם חילקו את עור הדוב עוד בטרם צדו אותו. הגז ממצרים פסק וכנראה לא יתחדש. הגז מול חופי אשקלון והדרום הולך ואוזל. התחזיות לגבי הגז מול חופיה הצפוניים של ישראל, החל מחדרה – היו כנראה מוגזמות למדיי; וגם אם וכאשר יוחל בהפקת גז מהאסדות, בעוד שנים אחדות, די בשלושה-ארבעה מל"טים איראניים נושאי חומר נפץ, שיישלחו מטעם החיזבאללה מערבה-דרומה – כדי לחולל שריפת ענק באסדות הקידוח וההפקה הישראליות.

ושלא לדבר על העלויות של הבטחת האסדות: "לטענתו [של משרד הביטחון] – לחיל הים, כתוצאה מאבטחת מתקני הפקת הגז והקידוחים – עלויות האבטחה נאמדות בכ-3 מיליארד שקלים." [דה מארקר, 21.10]. ומה על התוספת לחיל האוויר ולמערכות ההגנה שהוא מקיים על שמי ישראל?

מכל זה יובן שאין כמעט סיכוי להניע את המכוניות החשמליות בישראל בחשמל נקי שיופק מגז ישראלי נקי – ולכן הזיהום שייגרם מייצור החשמל מפחם ומדלק רגיל – אולי לא יהיה שונה בהרבה בכמותו מהזיהום הנגרם משריפת הבנזין במכוניות כיום. ראו הוזהרתם. הפעילו את השכל הישר שלכם, את הקומון סנס, שפעם היה שם של משחה נגד ג'וקים. 

 

 

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

 

לא הספקתי לעבור יותר ממאה רגל, כאשר מישהו תפס פתאום את כתפי. נבהלתי מהמגע הפתאומי והסתובבתי לאחור, רועדת. זה היה נער קטן, נמוך ממני, מלוכלך למראה. הוא היה ודאי צעיר ממני. הוא עמד מולי, חולצתו קרועה, מכנסיו תולות כשק על גופו, והביט בי כשבעיניו ברק של ניצחון, כאילו הוא לועג לי.

"היי, את... מה עשית עם החייל הזה?" שאל בלגלוג.

"שום דבר!" עניתי בלהט.

"שום דבר, הה!" הוא צחק צחוק מכוער, ואז הוסיף בנימה ארסית, "אני ראיתי הכול!"

"אתה לא ראית שום דבר, ממזר!" קראתי, אבל חשש התגנב אל ליבי. המשכתי לדבר בקול רגוע יותר. "באמת... לא קרה שום דבר."

הוא ניסה לשלוח את ידו בין רגליי.

"זונה קטנה שכמוך! אל תשקרי לי! את נדפקת על הדשא, אני ראיתי אותך!"

הוא היה מרוגז. ידו המשיכה לחטט בין רגליי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בשקט.

לא היה טעם להמשיך ולהכחיש את מה שקרה.

"מה אני רוצה?" הוא נלחץ אליי כעת, מלגלג. "אני רוצה לדפוק אותך, כמובן! זה מה שאני רוצה!"

דחפתי אותו ממני וצרחתי:

"הסתלק ממני! פרחח! פושע!"

לפתע, סטר לי על פניי, בחוזקה, סטירה שהיממה אותי.

"אני אראה לך, זונה שכמוך! שלא תעזי לדחוף אותי שוב, זונה! את אוהבת להידפק עם חיילים! את חושבת שאת יכולה לדחוף אותי ממך? אני אספר את הכול לאימא שלך! אני יודע בדיוק מי הם הורייך!"

הסתובבתי וניסיתי לברוח ממנו, אבל הוא, קטן ממני כפי שהיה, השיג אותי מיד, תפס אותי בזרועי ורצה לסטור לי שנית.

נכנעתי. קולי היה מלא ייאוש.

"בסדר... בסדר... בוא נגמור עם זה!"

הלכנו אל בין השיחים, לצד השביל, והוא השכיב אותי, הפשיל את שמלתי ועלה עליי מיד.

"חיכיתי כל אחר הצהריים, לעזאזל, כדי למצוא מישהי שתהיה שווה דפיקה," מלמל הזיין הקטן הזה.

"איך יכולת לראות אותי?" שאלתי בסקרנות. "לא ראיתי אף אחד בשטח."

"אני התחבאתי מאחורי שיח כאשר החייל דפק אותך... ככה..."

היא לו אבר קטן ודק, אבל הוא ידע להשתמש בו היטב, ואני תהיתי מדוע בכלל סירבתי לו, כיוון שאברו היה קטן ודק, קיוויתי כי יצליח להחדיר אותו לתוכי עד סופו, דבר שהחייל לא הצליח לעשות.

אחזתי את אברו הקטן בידי וכיוונתי אותו בדיוק מול החור, שפתחו היה עדיין רטוב מזרעו של החייל. בעזרת לחלוחית זו, ואולי בזכותו של החייל שפילס את הדרך באברו הגדול, היה פתאום אברו של הזיין הקטן בתוכי, כמעט עד מחציתו. אני נדחפתי כלפיו והנעתי את אגני, ובפעם הראשונה... תבורך מריה הקדושה... היה בתוכי אבר גברי שלם, עד סופו. שכחתי לרגע כי אותו אבר היה שייך לילד בן גילי!

עדיין חשתי כאב, אבל הייתי גאה בעצמי מכדי לומר דבר. הילד הקטן אהב את המעשה, ודפק אותי בהדיפות קצרות וקצובות. כמו שעון מתקתק.

לקח לו הרבה זמן לגמור, וכאשר סיים הסתלק משם בריצה. בלי להתייחס אליי בכלל. אני עצמי קמתי ומיהרתי בריצה מהירה הביתה.

 

זה היה יום שבת בערב, והוריי הלכו אל הפונדק כדי ללגום כוס בירה. אחיי היו כבר שקועים בשינה עמוקה. אני מיהרתי אל המטבח, שם היתה מיטתו של מר ארקהארד, הוא היה עדיין ער וקרא לי לגשת אליו.

כאשר ניגשתי אל המיטה מיהר ומשך את ידי אל מתחת לשמיכה, ועד מהרה הרגשתי את אברו הגדול גדל ומתקשה למגע ידי. כיוון שנהג לישון ללא בגדים, יכולתי למשש ולעסות את אם כדוריו הגדולים, המכוסים שיער מסולסל.

[אלה אינם שני הכדורים הקשורים בחוט שהגיבורה של "50 גוונים של אפור" הכניסה לחור שלה בפקודת מאהבהּ הסדיסט מר אפור, גריי, שהוא כיום חלומן הרטוב של רבות מנשות תל-אביב ודומותיה, המשכילות. – אב"ע].

עד מהרה הייתי אני עצמי מיוחמת ונרגשת, לוהטת בכל גופי.

"אז מה, את רוצה להידפק?" לחש אליי.

לא רציתי שייגע בי באצבעותיו, כיוון שהייתי ממש רטובה בין רגליי. החייל, ואחריו אותו ממזר קטן, השאירו עליי את ברכת זרגיהם.

"לא," מלמלתי, "לא הלילה."

המשכתי ללטף אותו וקיוויתי כי בעזרת עבודת היד יגמור וירפה ממני. אבל הוא ניסה להכניס את ידו מתחת לבגדיי, וכאשר נרתעתי ממנו הוא שאל בלחישה:

"מה קורה איתך הלילה?"

"אני חוששת שאחיי יתעוררו. עלינו להיות זהירים!"

אבל עבודת היד על אברו הגדול גרמה לי להתייחם שוב. ואחר רגע לא התנגדתי כאשר משך אותי אל המיטה ונתן לי לרכב על זרגו הלוהט. אני חיככתי את עצמי כנגד אותו עמוד בשר חם, פועם, נוקשה ועטור שיער, ושכחתי לגמרי את הרטיבות בין רגליי.

מר ארקהרד לא הרגיש ברטיבות. הא היה מיוחם עד כדי טירוף, ושוב מלמל באוזניי מילות חיבה וגמר בפראות כה רבה, עד שכל גופי רעד בתשוקה.

הוא הרטיב את גופי עד כדי כך, שכל הלילה חשתי ברטיבות על גופי.

זה היה אחד הימים שאותם אזכור ואנצור כל ימיי.

 

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 61-65.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,428 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל