הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 754

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתמוז תשע"ב, 25 ביוני 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: סופר נידח: המבקר הוזמן לארה"ב לקרקף את האחראים  לשריפות-הענק בקולורדו ובניו-מקסיקו! // יוסף דוריאל: הדברים שמרגיזים שוב ושוב. // ד"ר גיא בכור: תפיסת העבר של שלום עם משטרים ערביים – אינה אפשרית עוד. [ציטוט]. //  דינה להרס: כישוריו הפסיכולוגיים-בפרוטה של גיא בכור. // יעקב מלינוביץ: משה ברק איננו. // יוסי גמזו: הָזוּי וַחֲסַר-שַחַר. // נגה מרון: תודה לד"ר משה גרנות שהאיר את עיניי. // אורי הייטנר: יוכי ברנדס בעקבות חז"ל. // י"ז: הערה לגיליון 753. // יהודה דרורי: 1. היכן כשל המבקר? 2.  זו לא מחאה – זו אלימות אנרכיסטית. // אורי הייטנר: 1. נאבקים נגד עצמם. 2. פרצופה של המחאה. // עדינה בר-אל: חוויות של נוברת בספריות ובארכיונים. // מנשה שאול: פצע שטרם הגליד. [ציטוט]. // משה גרנות: זה ספר ביכורים, זה?! על ספרו של עוזי זק "מכאן ולא מכאן". // אלישע פורת: מאיר דהאן הפסל שנשכח. //  מאיר דהאן: עוף החול. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שישי: כמעט נהרג בקטטה עם ערב-מלאלחה.  // "חייל ישראלי ימני תקף מהגר מאפריקה וגנב לו את ארוחת-הצהריים..." // ממקורות הש"י.

 

 


 

* * *

סופר נידח

המבקר הוזמן לארה"ב לקרקף את האחראים לשריפות-הענק בקולורדו ובניו-מקסיקו!

ארה"ב תזמין את הסוּפֵּר-טנקר-אדמירל-הצי-השופט-בדימוס-המומחה-לכיבוי-שריפות-הישראלי-מבקר-המדינה לחקור את פרשת כישלון מטוסי הכיבוי והציוד המיושן בארה"ב – זאת בעקבות שריפות הענק בקולורדו ובניו-מקסיקו, שלעומתן השריפה בכרמל נראית כקומזיץ תמים של נערים דרוזיים שעישנו נרגילה ולא השתינו בזמן על הגחלים!

אובמה חתם על צו שיזרז רכישת שמונה מטוסי כיבוי, אולם הם ייכנסו לשימוש רק בעוד חודשים אחדים.

טענות בקולורדו: "ציוד מיושן גרם להתפשטות השריפה!"

ואיפה מטוס הסופר-טנקר האמריקאי הענק של ביבי? האם הוא עדיין מוחבא בשדה התעופה ליד כביש הסרגל בעמק יזרעאל?

 

* * *

עם היוודע התוצאות הסופיות של הבחירות לנשיאות מצרים, שבהן זכה מועמד "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי – נערכה מסיבה צנועה בלשכתו של נשיא ארה"ב בעל החינוך המוסלמי, ברק חוסיין אובמה, לציין את הצלחת מדיניותו שמטרתה חיסול כוחה והשפעתה של ארה"ב בעולם, ובעולם המוסלמי בפרט – מדיניות שסמלה הבולט היה תקיעת הסכין בגבו של נשיא מצרים חוסני מובאראכ, ומתן האות לתחילת התפוררותה של מצרים ונפילתה בידי האיסלאם הקיצוני תוך מלחמת אזרחים שמי יודע איך ומתי תסתיים!

 

 

* * *

יוסף דוריאל

הדברים שמרגיזים שוב ושוב

לטעות – זה אנושי. ואני מתייחס בכבוד הראוי לכל מי שטועה בתום לב. בספר "ללמוד מהחיים" אף תיארתי איך טעות כזו הצילה את חיי במלחמת תש"ח. לא כן הדבר כשקברניטי העם החכם בעולם (עם שיא הזוכים בפרסי נובל!) חוזרים על טעויות פרימיטיביות שהשכל הישר לא מסוגל לסבול.

רמת הידע לה נזקקתי למחקר ולתיכנון בסקטור היצרני התבררה כמיותרת לפעילות בתחומי האסטרטגיה של המדינה. כאן נתקלתי בבעיות שלפתרונן דרוש רק שכל ישר, ברמה שלא עולה על מה שקיבלתי כילד בבית אבי, שלמרות היותו תעשיין גדול ומצליח – אף פעם לא סיים בית ספר תיכון. אינני זוכר מתי ראיתי שכל ישר דומה אצל קברניטי המדינה, שפיתחו נוגדנים מיוחדים להגנה מפניו, גם מול עובדות חד-משמעיות הצריכות להיות מובנות לכל.

 

"מחדל מודיעיני" – כתירוץ לכישלון

ערב מלחמת יום הכיפורים היה מודיעין מדוייק על מה שעומד לקרות. אלא שמי שהיו אמורים לשקול את המידע שהגיע אליהם התייחסו אליו כנתון סטטיסטי של "אחוזי סבירות" המשמש בחברות הביטוח עם הרבה מבוטחים לחישוב תעריפיהן. הם לא ידעו שנתון כזה אינו רלוונטי לתכנון אסטרטגי של "מבוטח אחד", בו השאלה צריכה להיות – לא "מה הסבירות" אלא – "מה יקרה אם". ועל ה"אם" הזה אף אחד לא רצה לחשוב, ולנסות למנוע אותו על ידי אולטימאטום שידרוש מהמצרים להרחיק את מערכי הטילים מהתעלה – כפי שהתחייבו בהסכם הפסקת האש.

גם בשערוריית "מבי מרמרה" שמענו על כשל מודיעיני אך זה תוקן מעצמו, מיד עם תחילת הפעולה – כשניסיון העלייה על האונייה בסולם נתקל בהתנגדות אלימה, וזה חייב לעבור מיד לדרך פעולה של סילוק הכוח האלים מהסיפון לפני שהנחיתו עליו לוחמים ששתי ידיהם אוחזות בחבל והטרוריסטים יכלו להלום בהם במוטות הברזל ללא כל הפרעה. אף אחד לא הפריע למפקדי המבצע לשנות מיד את דרך הפעולה ולנקות את הסיפון באמצעים שעמדו לרשותם, לפני הנחתת הלוחמים. כך היו מונעים את הפציעות הקשות והמשפילות של לוחמי השייטת ואף את הריגת הטרוריסטים שנתקלו בהם. כל מה שהיה דרוש זה שכל ישר, והוא לא נמצא.

 

הפקרת הגבול עם שטח ההפקר של סיני

שנים של גבול פרוץ, עם הברחות סמים, מחבלים וזונות, לא הספיקו להבהיר את הצורך בגדר ביטחון לאורכו. גם כשהתברר שמרחבי סיני הופכים לפלטפורמה לוגיסטית של ארגוני הטרור בעזה. וגם אז לא נעשתה שום פעולה רצינית לבידוד רצועת עזה מסיני, תוך ניסיון להסביר את חיוניות הדבר למצרים ולעולם, למען שמירת השלום. בתקופה שהפקרות זו חגגה התמלאה ישראל במסתננים מוסלמים אפריקאים שקרנות עלומות מימנו את הזרמתם. עם קצת שכל ישר היה אפשר להבין שזהו אמצעי לוחמה דמוגרפית נגד ישראל, ובעוד מועד להפסיק לשחק ב"נאורות פוליטית" של קיום אמנה לקליטת פליטים שממשלה חסרת אחריות חתמה עליה מבלי לחשוב כיצד היא תנוצל נגד מדינת היהודים. למטיפי המוסר הזרים על הסירוב לקלוט פליטים ממדינות עוינות צריך להזכיר כיצד ארצותיהם סירבו להכניס את הפליטים היהודיים שניסו להימלט ממכונת הרצח הנאצית. ומי שלא זוכר – שיקרא את הפרוטוקולים של ועידת אוויאן ואת סיפורי האוניות "סנט לואיס" ו"סטרומה".

 

התקפת הטילים החדשה מעזה

לא צריך להיות מומחה מודיעין כדי להבין את המניע לתוקפנות הרצחנית החדשה (שדרך אגב, נעזרת בשידורי ישראל לשיפור טיווח הטילים). אפשר להניח שכסף איראני רב נשפך להסטת תשומת הלב מהזוועות בסוריה – ל"מעשי זוועה" של ישראל ברצועת עזה, ומה שחסר להם זה עוד "עופרת יצוקה" אחת. אף אחד לא מבין שכדי להפסיק את המשחק הזה, הכולל "הפסקות אש" המוכתבות על ידם לפי נוחיותם, צריך ליצור מצב בלתי נסבל לשליטי עזה אם ימשיכו בו. את זה לא משיגים על ידי סיקולים ממוקדים, שעם כל היותם צודקים – מספקים להם עילה לחידוש האש. לא כאן המקום לפרט במה אפשר לאיים ואיך להפעיל את האיום באמצעים העומדים לרשותנו, אחרי שיפורסם אולטימאטום חריף שיופץ ויוסבר לכל העולם, עם דרישה להעמיד למשפט את המתנקשים באזרחי ישראל. רק כך תושג הרתעה קבועה, ובמיוחד – אחרי שתוצא לפועל, להדגמה חד-פעמית. או שמא קברניטינו עוד לא למדו איך להשתמש בכלי הזה?

 

פסטיבל השריפה בכרמל

סוף-סוף פורסם דו"ח מבקר המדינה על אסון השריפה, בליווי הפסטיבל התקשורתי, שהאפיל על כמה אמיתות פשוטות שהיו ברורות עוד לפני כיבוי השריפה.

מדינה שחיה שנים תחת סכנת התקפות על העורף האזרחי לא השכילה, למרות תרגילים חוזרים ונשנים, לקבוע נוהל פיקוד מיידי על אזור אסון, ובראש וראשונה – מינוי מפקד מוסכם מראש לכל כוחות ההצלה, של כעין "אלוף פיקוד אזור אסון". בכל תחום גיאוגרפי אפשר להכשיר קצין משטרה בכיר המכיר את כוחות ההצלה שיוכלו לעמוד לרשותו, וגם מוכר על ידם – למילוי תפקיד כזה. להכרה בכלל אלמנטארי כזה בתורת הניהול לא צריך דו"ח עב-כרס של מבקר המדינה. גם הידיעה ששירותי הכבאות שלנו היו ברמת העולם השלישי לא היתה סוד (ולגילוי נאות: ראיתי את חוסר המקצועיות והמוכנות שלהם בשריפה שפרצה בבניין בו גרתי). מה שלא הוזכר במילה אחת זה – כיצד מטפלים במכת ההצתות החבלניות, שזו על הכרמל הביאה לאסון העורף הגדול ביותר שידענו. הייתי מצפה שהצתות אלו יזכו לתשומת לב לא פחותה מהצתת שטיח של מסגד. או שמא המציתים הועמדו אצלנו מעל "שלטון החוק", העסוק יותר במלחמות פרסטיז'ה על זכותו להרוס בתי יהודים שאיננו אוהב?

 

וחזרה למשפט שלמה – בהריסת חמישה בתים בבית-אל

קנאי זכויות הפלסטינים החליטו לא לנוח ולא לשקוט עד שייעשה צדק עם בעלי הקרקע העלומים עליה נבנו חמישה בתים בבית-אל. אם אכן יימצאו שם בעלי קרקע פרטיים חוקיים, הם כאילו זכו בפיס: אדמת טרשים נטושה הפכה לקרקע לבנייה, ששווה הון, ללא כל מאמץ מצידם ואף ללא תשלום היטלי השבחה. הפיצוי הכספי שיגיע להם יהיה כמתנה משמיים, ובא הצדק על סיפוקו המלא. אבל לא כך מבינים הקנאים את הצדק: הם דורשים להחזיר את הקרקע לשווי של אפס, בבחינת "גם לי וגם לך לא יהיה". ובשביל זה עוד תשלם המדינה סכומי עתק – להריסת הבתים ובנייתם מחדש במקום אחר. כוהני "שלטון החוק" לא  מבינים את זה? או שמא צריך להזמין את שלמה המלך שיוציא מחדש את פסק הדין המפורסם שלו?

 

 

 

* * *

באבל על מותו

 של עו"ד גבריאל (גבי) המאירי בן ה-93

אוהב העברית והמקרא

שהמשיך לקיים בביתו פעילות תרבותית

לתפארת חרף מגבלותיו הגופניות

תנחומים לבנותיו, לחתניו, לנכדים ולנינים

 

 

* * *

ד"ר גיא בכור

תפיסת העבר של שלום עם משטרים ערביים – אינה אפשרית עוד

תהליך האפגניסטאניזציה של העולם הערבי החל כבר לפני כעשור, עם התפרקותן של לבנון ושל עיראק, ולאחר מכן של הרשות הפלסטינית – למיליציות, שבטים ועדות, וזאת במקביל לסומליה ולתימן.

בלבנון הפכה מיליציה, היא חיזבאללה, לבעלת הבית במדינה. לבנון היא כיום מיליציה שיש לה מדינה. אך התהליך קיבל קידום אדיר עם מה שכונה במשאלת לב נוראה "האביב הערבי".

יתר המדינות הערביות מתפרקות בתהליך הזה ונעלמות, וזהויות מקומיות עולות במקומן, בדרך כלל בצורה של מיליציות אלימות ומחומשות. לא רק המדינה הערבית נעלמת אלא גם המוסדות שלה, תהליך שעובר על המרחב הערבי כולו, והופך אותו לאפגניסטן במתכונת מקומית. הלאומיות יורדת, ובמקומה עולות המיליציות.

סוריה כבר אינה קיימת כמדינה, ובסופן של שנות לחימה ארוכות היא בעצמה צפויה להתפצל לקנטונים עדתיים, שביניהן חוגג ארגון אלקאעדה.

הרשות הפלסטינית ממשיכה להתפורר, במצרים המדינה נופלת, על מוסדותיה, ובמקומם עולה הצבא, הקיים כבר ככוח בפני עצמו, או תנועות אסלאמיות קיצוניות. במצרים אין עוד פרלמנט, אין חוקה, ואף תפקיד הנשיא מאויים בחוסר לגיטימציה מצד גורמים רבים בחברה.

תהליך ההתפוררות בולט בלוב, שהיתה מדינה יציבה בעבר, וכיום היא מורכבת מעשרות מיליציות אסלאמיות, שאחת נלחמת בשנייה. לאחרונה אף חטפה אחת המיליציות את נמל התעופה הבינלאומי של טריפולי, עד לקבלת תנאיה. לוב בעצמה כבר התפרקה לשתי "מדינות" עויינות זו לזו, טריפוליטניה במערב וקירנאיקה במזרח.

כך מתרחש גם באלג'יריה, שהחלקים הברברים שלה נפרמים ובמרוקו.

סיני, פעם מעוז מצרי יציב, הפך כבר לממלכת אלקאעדה, ים-סוף הוא ים אלקאעדה, סודאן כבר התפרקה לשתי מדינות, והשלישית, דרפור בדרך, שלא לדבר על עיראק, שחבל כורדיסטאן שלה כבר עצמאי כמעט לגמרי, וקנטון סוני, סלאח א-דין, הולך ומוקם לנגד העיניים. מובן שבעיראק פועלות מיליציות מחומשות רבות, ויעידו על כך פיגועי המתאבדים שהם עניין שבשגרה שם.

ישראל מוצאת את עצמה מוקפת בארגונים אסלאמיים המחומשים עד לצווארם. פעם היא היתה מוקפת במדינות, אך כיום בארגונים ריבוניים. מצפון – חיזבאללה, מצפון מזרח – סוריה המפוררת, מדרום מערב – חמאס וייתר ארגוני הטרור הפלסטיניים, ממזרח – הרשות הפלסטינית שבעצמה היא ארגון, ואשר פועלים בה כבר שורה של מיליציות אסלאמיות או מיליציות חמולתיות מחומשות, ומדרום – מדבר סיני על הטרור שבו, שחלקו מגיע בכלל מלוב או מסעודיה. רק ממלכת ירדן עודנה יציבה, אך גם שם מתחילה היציבות להיפרם.

משמעות הדבר מבחינת ישראל שתפיסת העבר של שלום עם משטרים – אינה אפשרית עוד. מה הטעם להגיע לסיכום עם "הרשות הפלסטינית" או עם "משטר אסד", שמחר יוחלפו במיליציה אסלאמית כלשהי, ולא יתקיימו עוד? הרי הסכם לא עושים עבור שנה-שנתיים אלא בשביל מאה שנים, ורק טיפש יגיע להסכמים עם משטרים זמניים על הנייר. הלקח ההיסטורי מוכיח שכל שטח שישראל פינתה למען "השלום", נתפס בידי ארגוני טרור. כך אירע עם סיני, עם דרום לבנון, עם רצועת עזה ועם חלקים מיו"ש, מה שאומר שישראל היתה היציבות. אנחנו והעולם כולו רואים את הטרור הארגוני שמקבלת ישראל מסיני ומרצועת עזה. פעם היה שם שלטון ישראלי. יותר מכך, עצם המושג של "משטר" ערבי ספק אם הוא קיים עוד. במילים אחרות, נוסחת "שלום תמורת שטחים" – המבוססת על משטר ערבי חזק וערבויות, ועל התחייבות ארוכת שנים ליציבות ולסדר, אינה קיימת עוד.

דווקא הבלקאניזציה ואפקט אפגניסטן הערבי מקל מאוד על ישראל בעולם, ומוריד ממנה לחץ, ובצדק. כולם רואים ברחבי העולם את האנרכיה במרחב הערבי, כך שעמדתה הרשמית של ישראל כנגד ויתורים טריטוריאליים נוספים, שנעשים ללא תוחלת – מובנת, הגיונית ומתקבלת על שדרות רחבות יותר ויותר בדעת הקהל העולמית.

(פורסם בידיעות אחרונות, 21.6.12)

 

 

 

 

* * *

דינה להרס

כישוריו הפסיכולוגיים-בפרוטה של גיא בכור

לגיא בכור קשה לעכל שיש יהודים בארה"ב שמבקרים את מדיניות ממשלת ישראל, כמו ג'י סטריט, אך תומכים נלהבים בפרויקט הציוני. הביקורת הזו כ"כ מקוממת אותו שהוא גייס את כישוריו הפסיכולוגיים בפרוטה וטוען כי התחרות והקנאה להצלחת ישראל מניעה אותם [ממש אותלו-פוליטי לעניים].

נהפוך הוא, האהבה לישראל היא המעוררת אותם למאבק על דמותה המוסרית  הנמצאת בשפל כתוצאה מהכיבוש הממושך בשטחים, ההתנחלויות והפקעת אדמות של חקלאים פלסטינים. ההצעה שלו לסיורי "תגלית" למבוגרים צריכה לכלול סיור בחברון, בסוסיא, בבילעין ובמחסומים והייתי מציעה גם לבכור להצטרף.  

אגב, "תגלית" היא יוזמה של יוסי ביילין.

 

אהוד: תודה לך, דינה, סוף-סוף אני מבין מדוע אנחנו מדינה ש"דמותה המוסרית נמצאת בשפל".

 

 

* * *

משה ברק איננו

אהוד שלום,

רציתי לעדכן אותך שמשה ברק הלך לעולמו שלשום [יום שלישי, 19.6] בגיל 87. הלוויתו נערכה היום [חמישי] אחר הצהריים בקיבוץ גבת בנוכחות משפחתו, חברי הקבוץ וידידים רבים.

ביקשתי מבתו, סמדר ברק, להעביר אליי עותק של דברי הפרידה שנשאה. כשאקבל אשלח לך את העותק לפרסום.

בברכה,

יעקב מלינוביץ

 

אהוד: משה ברק היה משתתף קבוע במכתב העיתי במשך שנים רבות וקולו יחסר לנו מאוד. היה לו מדור קבוע של חידושי לשון, ואם לא מיהרנו לפרסם את האחרון ששלח, היה מתרעם ומזכיר לנו! הוא גם הצטער על כך שהאקדמיה ללשון העברית לא קיבלה את מרבית חידושיו.

סוג אחר של כתיבתו היה זיכרונות ורשימות מרתקים בנושאים היסטוריים על פני תקופה של עשרות שנים שהוא היה להן עד. זכורה סידרה מרתקת שכתב ופירסם אצלנו על תקופתו בפלמ"ח, ובה סיפר דברים מרתקים שלא נמצאים במקורות אחרים.

משה ברק יחסר לנו ולמכתב העיתי. אנחנו נתנו כל השנים במה לדברים החד-פעמיים שכתב, ושאילולא פירסם אותם אצלנו אולי לא היו מתפרסמים בשום מקום, אף כי לפני שנים אחדות גם הוציא ספר שבו כלל רבים מזיכרונותיו.

יהי זיכרו ברוך.

 

* * *

יוסי גמזו

הָזוּי וַחֲסַר-שַחַר

 

כְּבָר לְמַעְלָה מִשָּבוּעַ שֶמּוּל כָּל הָאַחְרָאִים

לַשְּׂרֵפָה שֶבַּכַּרְמֶל, שֶהֵם כֻּלָּם צְחוֹרִים מִצַּחַר

וְדוּ"חוֹ שֶל מְבַקֵּר-הַמְּדִינָה אוֹתָם מַרְעִים

שֶהֲרֵי לְדִבְרֵיהֶם הוּא גַם הָזוּי גַּם חֲסַר-שַחַר, –

 

כְּבָר לְמַעְלָה מִשָּבוּעַ שֶאוֹתוֹ חֲלוֹם הָזוּי

שָב לִפְקֹד אוֹתִי כָּל לַיְלָה וְאֵינוֹ נוֹתֵן מָנוֹחַ

כִּי בַּלַּיְלָה אֵין שוּם שַחַר וְהַחֹשֶךְ הַבָּזוּי

מְאַפְשֵר לַחֲלוֹמוֹת הַהֲזוּיִים שֶלִּי לִפְרֹחַ.

 

וְהִנֵּה, בַּחֲלוֹמִי עוֹלִים לְפֶתַע, כְּמוֹ מֵאוֹב,

אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה יִשְׂרְאֵלִים שֶכְּבָר אֵינָם פֹּה

אֶלָּא רַק בִּתְהוֹם הָאֵבֶל הַנּוֹרָא וְהַמַּכְאוֹב

בְּלִבּוֹת יַקִּירֵיהֶם שֶלֹּא יַגְלִידוּ לְעוֹלָם פֹּה.

 

וְאוֹתָם הָאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה שֶבִּשְבִילָם

שֶל בְּנֵיהֶם וְהוֹרֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם וּבְנֵי-זוּגָם כָּאן

הֵם לֹא מֵתוּ, הֵם חַיִּים מְאֹד, חַיִּים בִּיגוֹן שְכוֹלָם,

יַתְמוּתָם, אַלְמְנוּתָם וְחֶסְרוֹנָם בֵּין בְּנֵי חוּגָם כָּאן, –

 

כֵּן, אוֹתָם הָאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה שֶשּוּם שְׂרֵפָה

לֹא תוּכַל לִסְפֹּת עַד אֵפֶר אֶת זִכְרָם הַחַי עֲדַיִן

בְּלִבּוֹ שֶל עַם שָלֵם שֶדַּעֲתוֹ לֹא נִטְרְפָה

וְשֶנּוֹרְמוֹת שֶל מוּסָר בְּסִיסִי מַנְחוֹת אוֹתוֹ בֵּינְתַיִם

 

זוֹעֲקִים בַּחֲלוֹמִי לְלֹא מִלִּים אֲבָל בְּכוֹחַ

שֶל שְתִיקָה כָּל-כָּךְ רוֹעֶמֶת שֶאֶת פִּיהָ אֵין לִסְתֹּם

כִּי מֻשַּג הָאַחְרָיוּת אֵינוֹ מַרְשֶה לָנוּ לִשְכֹּחַ

שֶלַּהַצְלָחוֹת אָבוֹת רַבִּים אַךְ כָּל מֶחְדָּל – יָתוֹם.

 

וְשֶיֵּש בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד מִכָּאן

מְדִינָה שֶכְּשֶקּוֹרֵית בָּהּ קָטַסְטְרוֹפָה קוֹלוֹסָלִית

כִּי שוּם פֶּגַע שֶהֻתְרַע עָלָיו אַף פַּעַם לֹא תֻקַּן

וְאֵין שַׂר אֲשֶר יִטֹּל בָּהּ אַחְרָיוּת מִינִיסְטֶרְיָלִית

 

יֵש מִנְהָג, שֶשּוּם גּוֹרֵם מִמּוֹבִילֵי אוֹתָהּ פָדִיחָה

לֹא לוֹקֵחַ אַחְרָיוּת וְכַמּוּבָן שֶלֹּא יָזוּז

מִכִּסְּאוֹ, שֶשּוּם סַמְכוּת אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ לֹא הִדִּיחָה

וְאֵלָיו בְּדֶבֶק פְּלַסְטִי הוּא מֻדְבָּק מֵאָה עַכּוּז...

 

וְקוֹבְרִים שָם בָּמְּדִינָה הָרְחוֹקָה הַהִיא כָּל פַּעַם

שֶאָסוֹן בָּהּ מִתְרַחֵש בִּגְלַל זִלְזוּל אוֹ הַזְנָחָה

לֹא רַק קָרְבְּנוֹת מֶחְדָּל שֶאֵין לוֹ כָּל צִדּוּק וָטַעַם

אֶלָּא גַם אֶת הַבִּקֹּרֶת שֶעָלָיו כְּבָר נִמְתְּחָה.

 

אֵיךְ קוֹבְרִים? קוֹבְרִים בְּוַעֲדוֹת בְּדִיקָה רֶטְרוֹאַקְטִיבִית

שֶהַדּוּ"חַ שֶלָּהֶן מַמָּש נִבְלָע בַּמַּאֲבָק

בֵּין גּוֹרְמֵי אוֹתוֹ הַבְּרוֹךְ שֶיָּשְרָתָם הִיא כֹּה פִיקְטִיבִית

שֶרַק זֶה מַפְלִיל אֶת זֶה וְהַדּוּ"חוֹת צוֹבְרִים אָבָק.

 

וּבְחֶלֶם זוֹ צוֹמַחַת לָהּ אִי-מוּכָנוּת הָעֹרֶף

בְּמִדָּה כֹּה מְסֻכֶּנֶת שֶאָסוֹן חָדָש מֻבְטָח

כָּל שָעָה, אִם בָּאָבִיב, בַּסְּתָיו, בַּקַּיִץ אוֹ בַּחֹרֶף,

אַךְ פָּטֶנְט אֶחָד מוּכָן תָּמִיד: טִיּוּחַ הַכַּסְתָּ"ח...         

 

וְרַק קֹמֶץ פְרַאיֶרִים וְתִמְהוֹנִים תְּמִימִים כָּמוֹנוּ

מְעֵזִים לִפְצוֹת שָם פֶּה בְּאֹמֶץ-לֵב לֹא יְאֻמַּן

שֶהַטְּרֶנְד הַהַרְסָנִי הַזֶּה לְגַמְרֵי לֹא נָבוֹן הוּא

וּבְעֶצֶם –  הָאָסוֹן הַבָּא הוּא רַק עִנְיָן שֶל זְמַן.

 

כֵּן, אוֹמְרִים הֵם, אִם עַל פְיַאסְקוֹ מַר שֶבּוֹ נִכְוִים כֻּלָּנוּ

אֵין לֹא דִין וָעֹנֶש, אִם לְהִתְבַּטֵּא בְּטוֹן עָדִין,

הֲרֵי מַשֶּהוּ רָקוּב מְאֹד בְּדֶנֶמַרְק שֶלָּנוּ

כְּשֶעַל מוֹת עֶשְׂרוֹת אָדָם אִיש לֹא נוֹתֵן כָּאן אֶת הַדִּין.

 

אֲבָל כָּל זֶה, כָּאָמוּר, קוֹרֶה בְּאֶרֶץ מְרֻחֶקֶת

וּבִזְמַן רָחוֹק מְאֹד מִתְּקוּפָתֵנוּ הַיָּפָה

שֶכֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לִטְמֹן בָּהּ רֹאש בַּחוֹל בְּשֶקֶט

בְּלִי לַחְשֹש כְּלָל מִשּוּם רַעַש-אֲדָמָה אוֹ מִשְּׂרֵפָה

 

אוֹ מִפֶּרֶץ כִּימִיקָלִים רְעִילִים בְּלֵב עָרֵינוּ

בִּזְוָעָה שֶתִּתְפּוֹצֵץ לָנוּ לְפֶתַע בַּפַּרְצוּף,

כִּי שֶלֹּא כְּמוֹ בַּמְּדִינָה הַהִיא – אֶצְלֵנוּ, כָּל בְּכִירֵינוּ

לְעוֹלָם לֹא מִתְחַמְּקִים מִשּוּם אַשְמָה, הֵם נֹפֶת-צוּף...

 

הֵם נוֹתְנִים לָעָם דֻּגְמָה מוֹפְתִית בְּכָל שָעָה שֶל כֹּשֶר

עַל הַקֶּשֶר הֶהָדוּק בֵּין אַחְרָיוּת וּבֵין סַמְכוּת

וְלַנֹּעַר הֵם מַרְאִים מִפְגָּן שֶל הֲגִינוּת וָיֹשֶר

כָּך שֶיֵּש לוֹ כְּבָר מִמִּי לִלְמֹד שִעוּר בְּאֶזְרָחוּת.

 

בְּקִצּוּר, רַק בַּמְּדִינָה הָרְחוֹקָה שוֹפֵךְ בְּכוֹחַ

כָּל גּוֹרֵם אֶת בֹּץ-הַפְלוֹפּ עַל זוּלָתוֹ, אַךְ אִם לִבְחֹן

מָה אֶצְלֵנוּ –  אָז הַכֹּל שָנֶל 5, מַמָּש נִיחוֹחַ

שֶאֶפְשָר לְהֵחָנֵק סוֹפְסוֹף מֵרֹב הַסֵּרָחוֹן...

 

* * *

חידוש מרענן בהפגנות האלימות של הביריונים למען "צדק חברתי לכול" במוצ"ש האחרון בתל אביב – בעוד הפלסטינים ממטירים מרצועת עזה טילי גראד וסקאד על אזרחי דרום הארץ וכולאים אותם בבתיהם, מניפים ערבים ישראליים (שחלקם רואים עצמם פלסטינים) כרזות ושלטי חד"ש ומר"צ ברחובות תל-אביב בדרישה שכמו לאחיהם היהודים המתפרעים ושוברי חלונות הבנקים – תובטח גם להם דירה עם ארבעה כיווני אוויר בלב תל-אביב!

ומי מממן את הפרובוקציות האנטי-ישראליות האלה? כולל הסרט שהבחורה המצליחה להיות מוכה, דפני ליף, עושה, לדבריה, על עצמה?

אזרחי תל-אביב ואזרחי ישראל, אתם לא רואים שמישהו מתעתע בכם באמצעות פרובוקציות יזומות והיסטריות נגד החוק? נגדכם? אולי גם ממומנות בכסף זר?

ותודה לכוחות המשטרה והביטחון, שבין שאר המטלות הקשות בימי הקיץ החמים – הם פועלים בנחרצות להגן על החיים בישראל לא רק ביישובי עוטף עזה אלא גם ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב, וזאת בצל נחילי השמצות דמגוגיות שמפנה כלפיהם התקשורת האידיוטית בישראל! 

 

* * *

נגה מרון

תודה לד"ר משה גרנות שהאיר את עיניי

הספר "מלכים ג'"  כיכב זמן רב ברשימת רבי המכר, וכמה מחברותיי גם המליצו עליו בחום, אולם כשניסיתי לקרוא בו הפסקתי לאחר עמודים ספורים, אך בכל זאת מדי פעם ניסיתי שוב לקרוא בו, ללא הצלחה.

לא התאמצתי אז להסביר לעצמי מדוע דוחה אותי ספר שרבים גמרו עליו את ההלל, ושיערתי שזה עניין של טעם וריח שעליו כידוע אין להתווכח.

רק היום הוקל לי לאחר שהניתוח המקצועי המדוקדק של ד"ר גרנות [גיליון 753] הבהיר לי את  פשר סלידתי.

בתודה,

נגה מרון

 

אהוד: אסור ללגלג על סופרות פמיניסיטיות שכותבות מחדש את התנ"ך כמו "פאקשן" של דביליות – כי מי אנחנו לעומתן?

 

* * *

אורי הייטנר: יוכי ברנדס בעקבות חז"ל

בתגובה למאמר של משה גרנות "היסטוריה מתוקנת": כפי שציין גרנות, יוכי ברנדס "תיקנה" בספרה "מלכים ג'" את הסיפור המקראי, לפיו מיכל נענשה ולא היה לה ולד, ואילו בספרה היא העמידה לה ולד.

בכך, הלכה יוכי ברנדס בעקבות חז"ל. ר' חסדא מציין שהכתוב הוא "לא היה לה ולד עד יום מותה," ודורש שביום מותה נולד לה ילד: "מאי דכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, א"ר חסדא עד יום מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה." (סנהדרין כ"א).

בכך הוא מחבר אותה אסוציאטיבית לרחל אמנו, שמתה בלדתה את בנימין. ואכן, בבראשית רבה, כאשר מסופר על מותה רחל, אומר המדרש: "שלוש הן שנתקשו בשעת לדתן, רחל ואשת פנחס ומיכל בת שאול" (ב"ר פ"ר).

 

 

* * *

י"ז: הערה לגיליון 753

שלום רב לך אהוד,

לא בגלל הכתיבה המיגדרית אין צורך לטרוח ולקרוא את הספר "מלכים ג'" של הגברת הנ"ל. בעלי ידע בספרות ובכתיבה וכן בהבנת הנקרא (וכן גם החתום מטה) קראו והביעו דיעה שכמוהו כרומן למשרתות דרגה ג' – הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת התוכן. ועוד מתפלאים שרשתות שיווק הספרים מוכרות ארבעה בלירה!

בברכה,

י"ז

 

אהוד: היום סופרים כמוני הננו עפר תחת כפות רגליה של הגברת הנ"ל ודומותיה, וצריכים אנחנו לשלם למו"ל עשרות אלפי שקלים כדי שיוציא לאור רומאן חדש שלנו, בעוד אשר הגברת מככבת ברשימת רבות-המכר כל פעם מחדש. זו אחת הסיבות שחדלתי לפרסם ספרים חדשים או הדפסות חדשות של כותרים קודמים – מחוץ למסגרת המכתב העיתי, ובהמשכים, ואני חוסך הרבה כסף בכך שאינני משקיע בהדפסת ספרים חדשים שלי.

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. היכן כשל המבקר

דו"ח השריפה בכרמל של מבקר המדינה לא זיעזע וגם לא יזעזע את אמות הסיפים כפי שרמזו בשעתו לתקשורת אנשים ממשרדו. ייתכן שאנשים אלו הם שהכשילו את המבקר במגלומניה שלהם השואפת לעשות פה מהפכות ענק בסדרי השלטון.

השריפה בכרמל היתה אסון טבע שאפילו אם כוחות הכיבוי שלנו היו במצב אופטימלי ספק אם היו יכולים לכבותה. ראינו בשנים האחרונות שרפות ענק כגון אלו בארה"ב ובאוסטרליה – במקומות שם ישנה היערכות מקסימלית לשרפות, וראינו שם שהשרפות כבו רק כאשר הרוח העזה שככה...

המבקר לכן לא היה צריך לחקור את השריפה בכרמל כאירוע לכשעצמו אלא כסינדרום... המבקר גם לא היה צריך לחקור את האירוע הטראגי של שריפת האוטובוס עם צוערי השב"ס. (אירוע זה אמנם הושפע מהשריפה אולם נגרם כנראה מכשל בפיקוד המשטרה ושב"ס והיה צריך להיחקר בנפרד ע"י ועדה מקצועית). מה שכן היה חשוב לחקור כתוצאה מהשריפה בכרמל, מבחינת הביקורת, זהו האנטומיה של כישלון המדינה להעמיד במשך השנים מערך כיבוי אמין ומודרני .

היציאה הבומבסטית של המבקר נגד אלי ישי ושטייניץ התבררה כבלון אוויר. נכון, לישי ולשטייניץ היה חלק כלשהו בכשל של המדינה להקים מערך כיבוי ראוי, אבל כולם הבינו שזה לא רק הם, שזה נמשך כבר עשרות שנים על-ידי שרי אוצר ושרי פנים רבים – ושותפים לכשלים גם ראשי ההסתדרות וראשי ועדי העובדים של הכבאים.

לפיכך אם המבקר וצוותו היו מעריכים אל נכון את הנושא הלוהט הזה שנפל בחיקם, הם היו מבינים שעליהם לחקור את הכשל במערך הכבאות לדורותיו, ולציין את כל אלו שאחראים למצב – וזאת מכיוון  שמרבית האזרחים פשוט לא קנו את הקביעה שרק ישי ושטייניץ אחראים כביכול למצב עגום אשר את קיומו הם מכירים מאז קום המדינה...

מי שיכול וחייב לפעול כיום בנושא, אף מבלי אפילו להתייחס לדו"ח המבקר, הוא ראש הממשלה – לכן חשוב מאוד שיקים מיד צוות על-מקצועי, שיבנה מחדש את מערך הכיבוי במדינה , כמערך חירום צבאי/משטרתי יחד עם מד"א (וללא ועדי עובדים...) כדי שבבוא העת נהיה בהכנה אופטימלית לכל מצב חירום שיפול עלינו.

 

2. זו לא מחאה – זו אלימות אנרכיסטית

על מה שראינו בסוף השבוע, כתבתי פה לפני כחודש, נבואה? לאו דווקא! לי  זה היה ברור כי לאחרונה, מפלגות השמאל במדינה מתוסכלות מאפסותן הפוליטית ומהקואליציה הרחבה והחזקה של בנימין נתניהו, ברור שינסו להוציא את אנשיהם לרחובות כדי ליצור מצגת של כוח. הם ינסו לרכב על ההצלחה של תנועת המחאה של הקיץ הקודם ולא יהססו אפילו לפנות לקיצוניות.

את הקיצוניות והאלימות הזו מפלגות השמאל לא יקבלו בהכרח מחברי תנועות הנוער וגם לא מחברי מפלגתם אלא מאנרכיסטים מקצוענים ומחבורות בטלנים, יושבי בארים ברובם, שיחד עם ידידותיהן השמאלניות המקשקשות סיסמאות ריקות מתוכן – הם, הם אלו שישתלטו על המחאה וינסו להראות לכולנו שהם מסוגלים לעשות משהו... שיש להתחשב בהם... שהם למעשה המחאה... וזה מה שהם ניסו לעשות בסוף השבוע האחרון.

 

נא לקרוא שוב את  הקטע ממאמרי מלפני כחודש:

תקוות החבורה השמאלנית/אנרכיסטית היא: שההפגנות יתגברו ויתחזקו עד כדי "פיצוצים" של אלימות! הם מקווים שבכך הם יכסו על אפסותם בכנסת (רק כ-10%) ויגרמו לדמוראליזציה של הממשלה ושל הקואליציה הימנית המרכיבה אותה. בסיכום, אין כל ספק, שהרעיון שלהם מבוסס על האמונה, שככל שאתה קטן ועלוב, עליך לעשות רעש גדול יותר. מהלך כזה יהיה נדון לכישלון ללא תמיכת התקשורת. אבל כמו שכולנו יודעים – התקשורת היא ברובה שמאלנית...

 

לפיכך ביום-יומיים הבאים הדגש של אנשי התקשורת השמאלניים יהיה על "אכזריות המשטרה" ולא על הוואנדליזם והפרות החוק של המפגינים... האנרכיסטים ימלאו עכשיו את מסדרונות בתי המשפט בצעקות, ומיספר עורכי-דין מלוקקים יסבירו לנו את העוול שעושים פה ל"מפגינים תמימים"...

בקיצור, תתכוננו לעוד סופי שבוע דומים ואני מקווה שצעירים נורמאליים יעשו הפגנות שכנגד ויזרקו מתל-אביב את כנופיית האנרכיסטים המביאים אלימות לרחובותינו.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. נאבקים נגד עצמם

אחד המאבקים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה, בפרספקטיבה של למעלה מעשור מאז סיומו, הוא המאבק על הגולן. לא זו בלבד שהגולן נשאר ישראלי, ואין הוא היום אתר למרחץ דמים המוני, מה שמלמד על כך שמטרותיו הושגו – קשה שלא לייחס את העובדה הזאת למאבק הציבורי המוצלח. יצחק רבין החליט על משאל עם במקרה של נסיגה מהגולן, והבאים אחריו התחייבו לכבד את ההחלטה הזאת. וכמי שקראו את הסקרים, כל הסקרים, הם הבינו שצפוי להם כישלון במשאל העם, והם עצרו רגע אחד לפני תהום הכניעה הסופית לתכתיב של אסד. הם ראו את הסטיקרים "העם עם הגולן" על המכוניות, שהציפו את כבישי הארץ; הם ראו את כרזות המרפסות ברחובות הערים ואת הכתובות על עגלות חציר באזורים החקלאיים – שצבעו את הארץ בגולן. הם ראו את רבבות המפגינים בצמתים ואת מאות האלפים בכיכר רבין. הם ראו את רבע המיליון שעלו להזדהות עם שובתי הרעב בגמלא. בדמוקרטיה, יש גבול ליכולתו של השלטון ללכת נגד רצון העם.

הייתי בין מובילי המאבק על הגולן, ולאורך שנותיו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אני יכול להעיד ממקור ראשון, על האסטרטגיה של המאבק, שהובילה לניצחון. "העם עם הגולן" – זו לא היתה רק סיסמה, אלא אסטרטגיה. הנחת היסוד של המאבק, היתה מאבק עממי דמוקרטי, שיגייס את תמיכת ההמונים. הנחנו שהציבור הישראלי מחולק לשלושה חלקים: חלק אחד, בכל מקרה יתמוך בנו. חלק שני, בכל מקרה יתנגד לנו. החלק השלישי – מתנדנד. ידענו, שהחלק המתנדנד הוא לשון המאזניים שיכריע במאבק הציבורי. לכן, עלינו לרכוש את לבו.

לפיכך, קבענו כללים ברורים למאבק – להימנע ממה שירתיע וירחיק את הציבור המתלבט ולהשקיע את מאמצינו בגיוסו. לכן, נמנענו מכל הפרת חוק, מכל אלימות, מכל ונדליזם, מכל חסימת כבישים, מאמירות קיצוניות ומתלהמות. מצאנו דרכים יצירתיות לבטא נחישות וחוסר פשרות, בדרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לשיקול הטקטי – הסוג הזה של המאבק גם התאים לנו, לאופי של תושבי הגולן.

זה לא היה קל. קשה לתאר את תחושות הזעם והתסכול לנוכח הניסיון, לעתים האובססיבי, של הממשלות לסגת מהגולן. היה זה שבר של הערכים והאמונות עליהם התחנכנו ובהם אנו מאמינים ואותם אנו מגשימים בחיינו זה עשרות שנים. היה זה איום ממשי על עצם קיומנו – על מפעל החיים שבנינו בעשר אצבעותינו. היה זה איום בעקירתנו מבתינו, חורבן קהילותינו, אובדן חלומותינו. קל מאוד היה לגלוש לביטוי אותנטי של הזעם, באלימות והפרת חוק. אילו נהגנו כך, היינו משחקים לידי יריבינו וסביר להניח שבמקום שבו אני חי ומגדל את ילדיי, היום סורים היו טובחים בסורים.

ניהול מאבק דמוקרטי ומכובד כפי שניהלנו, חייב מנהיגות חזקה, שידעה לעמוד בפרץ ולא לתת לקיצונים להכתיב את הדרך; מנהיגות שידעה לנשוך שפתיים, לספור עד עשר, לשמור על עצבי ברזל ולהשאיר ליריב לעשות את כל הטעויות. כך ניצחנו.

המאבק החברתי בקיץ 2011 הזכיר לי את המאבק שלנו – מאבק מכובד, בלתי אלים, לא מתלהם. למעט אי אלו מעידות, היה זה מופת של מאבק דמוקרטי. ככזה, הוא הצליח לגייס את הציבור הרחב, באחוזי תמיכה אדירים ובהשתתפות פעילה של מאות אלפי אזרחים. גיוס ההמונים לאורך זמן והשתתפותם הפעילה בעוד ועוד הפגנות וצעדות, הפך את המאבק לכוח ציבורי ופוליטי אדיר, שהרתיע את הממשלה והביא להישגים משמעותיים. המשך המאבק בדרך זו, עשוי להניב תוצאות משמעותיות ולשנות את פני החברה הישראלית.

והנה, כמו פרה הבועטת בכד החלב המתמלא, כך ראשי המאבק החברתי פועלים היום להרוס את ההישגים של שנת המאבק הראשונה. עצביהם של ראשי המאבק לא עמדו להם, אולי הם הוסתו בידי גורמים רדיקאליים שדחפו אותם לפינה הקיצונית. מאבק מתלהם ואלים, ירחיק את הציבור והוא נדון לכישלון. מאבק המבוסס על פריעת חוק, אלימות, ונדליזם, חסימת כבישים – הוא מתכון בדוק לתבוסה. אין לי ספק שראש הממשלה חוכך ידיו בהנאה, לנוכח המראות מתל-אביב במוצאי שבת. אין ספק, שהפגנה שקטה של 300,000 איש, כפי שהייתה אשתקד, מאיימת עליו אלף מונים.

אני תומך בכל ליבי במאבק למען מדינת רווחה וצדק חברתי. נטלתי חלק במאבק אשתקד; השתתפתי בהפגנות בקריית שמונה ובראש פינה, נאמתי בהפגנה בקצרין, פעלתי במאהל המחאה בקריית שמונה, כתבתי מאמרי תמיכה במאבק. ברור שלא אהיה חלק ממאבק אלים ובלתי דמוקרטי. איני רוצה לדבר בלשון עבר ולומר לראשי המאבק: איבדתם אותי. אבל אם לא תתעשתו ואם תסחפו לכיוון האלים, לא רק אותי תאבדו, אלא את הציבור הישראלי.

 

2. פרצופה של המחאה

בכנס שדרות לחברה, שנערך בדצמבר במכללת ספיר, נערך מושב מעניין תחת הכותרת "משדרות רוטשילד לשדרות", שעסק במחאה, ומה הלאה. הנחתה את המושב מנהיגת איגוד העו"סים אתי פרץ, ונטלו בו חלק חברי כנסת (אילן גילאון, הרב גפני, אורי אורבך ורחל אדטו), עיתונאים ושנים ממנהיגי המאבק החברתי.

ברגע שהח"כים החלו לדבר, חבורת בריונים, חמושה במגפונים מחרישי אוזניים, ניסתה לפוצץ את המושב, בצעקות רמות. הרי ח"כים הם הממסד השנוא, שיש להילחם בו. איני מדבר על קריאות ביניים. איני מדבר על 2-3 דקות של הפגנת מחאה. אני מדבר בפירוש על ניסיון להשתיק, על אלימות מילולית, על ניסיון לפוצץ, שנמשך שעה ארוכה. היה זה מחזה מחריד – במקום שבו נבחרי ציבור אינם יכולים לדבר, אין דמוקרטיה.

מנהיג הביריונים היה בחור מעונב שצרח בקולי קולות במגפון, והתקרב בתנועות מאיימות לעבר הבמה. לתדהמתו הרבה, המנחה הזמינה אותו להצטרף לפאנל. מרגע זה המהומה שככה, למעט אי אלו התפרצויות.

הנאומים המעניינים ביותר במושב הזה היו של מנהיגי המחאה. הראשון בהם היה איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. כשהוא החל לדבר, חבורת הביריונים שוב הפעילה את המגפונים, בגידופים אישיים נגדו, שהוא משת"פ של נתניהו וכו'. הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים. אולם הקהל היסה אותם, רצה להקשיב לשמולי. שמולי, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. אחריו דיבר אחד ממנהיגי מאהל נורדאו, סטאז'ר בבית החולים "ברזילי", ישי סקאלי. אף הוא דיבר ברוח דבריו של איציק שמולי. אף הוא הציג תפיסה בוגרת ואחראית, סיפר על פעילות העומק הקהילתית והחינוכית של "קהילת נורדאו" מאז פירוק המאהל. סיפר על הופעותיו בפני ועדת טרכטנברג. ישי מתח ביקורת נוקבת ומנומקת על מדיניותה החברתית-כלכלית של הממשלה. גם הוא דיבר במתינות, ברהיטות, והפגין ידע, הבנה ושליטה בתכנים עליהם דיבר, והרשים כמנהיג רציני ואחראי.

אחריו ניתנה רשות הדיבור למעונב שהתפרץ אל הבמה. מסתבר שמדובר בעו"ד ברק כהן. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה. במאמר שכתבתי לסיכום הכנס, הגדרתי אותו כפנים המכוערות של המאבק החברתי.

הדמות הדומיננטית, לפחות בתמונות בכלי התקשורת, בהפגנה האלימה והסוערת במוצ"ש בת"א, היה ברק כהן, שנראה מתלהם במגפון וסופג אגרוף באפו. בראיון עימו לערוץ השני ביום ראשון, הוא הביע סיפוק רב מן ההפגנה האלימה, והתגאה שסוף-סוף נפרץ מחסום הפחד מפני המשטר. הוא הצהיר שהמפגינים לא ביקשו ולא יבקשו מן המשטר (לא מן המשטרה – מן המשטר) רישיון להפגין, אלא הם יתנו לעצמם את הרישיון, כיוון שהם אנשים חופשיים. הם יתעלמו מן המגבלות של המשטרה, ויקבעו בעצמם את תנאי ההפגנות. דבריו של ברק כהן הם מתכון לאנרכיה, לחורבן הדמוקרטיה.

מראשית המחאה, היו אנשים, מסוגו של האנרכיסט הנ"ל, שניסו להסיט את המאבק לאפיק של אלימות, הפרת חוק ואנרכיה. חרף חוסר ניסיונם, ראשי המאבק הצליחו לחסום אותם. המאבק היה דמוקרטי לעילא ולעילא ולכן הוא הצליח לרכז סביבו את הציבור הישראלי באופן חסר תקדים – שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, שוב ושוב, הצליחה המחאה להוציא לרחובות רבבות ומאות אלפים. בדמוקרטיה, יש משמעות אדירה למספרים – למספרים ברחוב ולמספרים בסקרים. שום דבר אינו מרתיע את ההנהגה הפוליטית ומשפיע עליה יותר מהמספרים הנ"ל. ואכן, המחאה הביאה את הממשלה להקים את ועדת טרכטנברג, ולאמץ את מסקנותיה המנוגדות לאידיאולוגיה הנאו ליברלית, הקפיטליסטית שלה, והמבטאות את דרך מדינת הרווחה. אין די בכך, ויש צורך חיוני בהמשך המאבק כדי שמה שהוחלט ייושם, וכדי שוועדת טרכטנברג לא תהיה סוף פסוק בשינוי המיוחל, אלא רק תחילת הדרך.

הצלחת המאבק אשתקד, הייתה תוצאה ישירה של כישלונם של אנשים מסוגו של ברק כהן להוביל אותה. כך כתבה סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, במאמרה ב"הארץ", ערב ראש השנה, "שנה חדשה, חברה חדשה." סתיו תיארה את הלחצים והלעג של מי שמנסים לדחוף אותה ואת חבריה לסוג אחר של מאבק: "בעצרת הגדולה בכיכר המדינה – היכל שמלות היוקרה – לא נסדקה זגוגית אחת. הם לא מסכנים. מסכנים אמִתיים פועלים באלימות. כמו בכיכר תחריר, כמו בלוב. מצוקה אמיתית לא תסתפק בצעדות. מה פתאום 'העם דורש צדק חברתי'? – רוצים בית! תהיו קשים, פקדו עלינו, שירפו צמיגים! חסלו את הבנקים! מוטטו מגדלי עסקים! הפכו את המדינה!" שפיר תיארה את הקהילה שנוצרה במאהלים, שחיברה את "המפונקים", אנשי מעמד הביניים יחד עם מחוסרי הדיור והעניים, שעד לאותה מחאה לא היה ביניהם כל חיבור. היא תיארה אסיפה שעסקה במה יקרה כשיבואו לפנות את מחוסרי הדיור שנשארו באוהלים. "'אל תפלו למלכודות שלהם', צעק גבר רחב כתפיים באפוד צבאי קרוע. 'הם רוצים דם. הם רוצים לראות אותנו הולכים מכות, ברבריים. כמו כלבים. אל תתנו להם את זה. זה לא אנחנו.' מחיאות כפיים סוערות. 'הם יכולים לפנות את האוהלים,' אמר כשהוא רועד מזעם, 'אבל הם לא ייקחו לנו את הרוח.' חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שהתחלנו, וברור שהמחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע, אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן, שאותו אנחנו מבקשים להחליף." וברמז הן לטרמפיסטים המנסים להטות את המאבק לאג'נדות הפוליטיות שלהם, והן למבקריהם עם תיאוריות הקונספירציה על היותם כלי בשירות אג'נדה אחרת, כתבה שפיר: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם, מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: קורת גג. שירותי בריאות מערכת חינוך שוויונית. רווחה."

"השנה החדשה" היא השנה הזאת. אז מה קרה? מה השתבש? מדוע המחאה פנתה לכיוון כה מסוכן, כה בלתי ראוי, כה חסר תוחלת, כה מועד לכישלון ולפורענות, כה שונה מהמאבק אשתקד?

סיבה אחת לכך היתה טעותם של ראשי המחאה, שיצאו נגד ועדת טרכטנברג והמלצותיה. בכך, הם הפכו את הצלחתם הגדולה לכישלון, לכאורה, ויצרו את התחושה חסרת השחר, שדבר לא הושג, ואין מנוס ממאבק מסוג אחר עם מנהיגים מסוג אחר.

סיבה שנייה היא התפקיד המכוער שמילאה התקשורת הישראלית. התקשורת נשלטת בידי המשפחות החזקות במשק, הנהנות העיקריות מן הסדר שנגדו יצאה המחאה, והאינטרס שלה הוא להשתיק את המאבק. בקיץ שעבר, כאשר המאבק הציף את המדינה וזכה לאהדה רבתי, שיקולי הרייטינג חייבו את התקשורת לתת לה רוח גבית. אולם ברגע שהמחאה שככה במעט, החלה התקשורת ללעוג לה, ויצרה את הטרנד של כישלונה, ושל היותה אפיזודה חולפת. הטרנד הזה, שאט אט החל לחלחל עד שעלול היה להיות נבואה המגשימה את עצמה, גרם לתסכול ועודד אנשים מסוגו של ברק כהן לדחוף לכיוון השלילי המסוכן.

הסיבה השלישית היא מאבקי הכוח והאגו בהנהגת המאבק, שגרמו לרצון של כל גורם להתבלט, ואין דרך להתבלט כמו הקצנה. אל הוואקום המנהיגותי הזה נשאבו טיפוסים מסוגו של העו"ד המעונב.

כמי שתומך במאבק החברתי ומאמין בו, אני רואה בדאגה רבה את ההתפתחות הזאת. כמי שתומך במאבק ורוצה בהצלחתו, ברור לי שאם המחאה תעלה על הנתיב המסוכן שבא לידי ביטוי במוצ"ש, היא תנחל כישלון חרוץ ותדרדר את הדמוקרטיה הישראלית למקומות מאוד בלתי רצויים. כעת, השאלה החשובה ביותר שעל הפרק היא מה תהיה דמותה של המחאה? האם דמותה תהיה פרצופו של עו"ד ברק כהן, או פרצוף דמוקרטי, אחראי, בוגר, המחפש את טובתה של מדינת ישראל, של החברה הישראלית. יש לקוות, שהאנשים שהנהיגו את המאבק אשתקד, דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי, ישי סקאלי ואחרים, גם אלה מביניהם שנסחפו בסופשבוע למחוזות בלתי רצויים, יחדשו את שיתוף הפעולה ביניהם, יעצרו את ההתדרדרות, יחסמו את דרכם של הגורמים המיליטנטיים, האנרכיסטיים המסוכנים הללו, וישיבו את המאבק לנתיבו.

 

אהוד: אתה טועה. קרא את מאמרו של יהודה דרורי. דווקא משום המיעוט של התומכים במאבק ל"צדק חברתי", יש לשער שכבר אין בכוחו להוציא מאות אלפים להפגנות, ולכן הוא יתמקד הקיץ בהפגנות אלימות ומעוטות משתתפים כמו במוצ"ש האחרון, הפגנות שמאחוריהן עומדים, מסתתרים ומסייעים גופים שלא טובת ישראל עומדת בראש מעייניהם, ואולי הם אפילו רוצים לפורר אותה ולהפיל את משטרהּ. אל תהיה תמים, במצב השורר סביבנו כיום – במצרים, בסוריה, באיראן, בדרום לבנון וברצועת עזה – הפגנות "הצדק החברתי" המיותרות, בסיוע חד"ש ומר"צ – עלולות להיראות כתקיעת סכין בגב העם בישראל, אבל העם אינו טיפש והוא לא יתמוך בהן חרף כל הדמגוגיה שתופסת גם תמימים בעלי כוונות טובות כמוך!

 

 

* * *

עדינה בר-אל

חוויות של נוברת בספריות ובארכיונים

בשבוע שעבר השתתפתי באירוע לכבוד פרישה לגמלאות של ארכיונאית ותיקה. האירוע הזה הזכיר לי, שיש באמתחתי כמה אנקדוטות מארכיונים וספריות. והרי שלוש מהן:

 

אנקדוטה א' – מי עזר לי במציאת חומר?

באחד מימי הקיץ הלוהטים נסעתי לוורשה לצורך מציאת חומר על עיתוני-ילדים יהודיים שראו אור בפולין. הדבר היה בחודש אוגוסט. לפני הנסיעה ביררתי אם האוניברסיטה פתוחה בחודשי הקיץ ונאמר לי שכן. אולם כשהגעתי לאוניברסיטה היא היתה שוממת לגמרי. הסתבר, שבניגוד למידע שניתן לי, אכן הם בחופשת קיץ. מה עושים? לשווא טסתי הנה? לשווא בזבזתי כסף על כרטיס טיסה?

הסתובבתי כה וכה בין הבניינים והגעתי לבניין הספרייה. בחוץ ישבו על ספסל שלוש מנקות ופטפטו בפולנית. כאן המקום להזכירכם מה שכתבתי בעבר בעיתון נכבד זה משהו על ידיעת השפות שלי – הוריי דיברו ביניהם פולנית כדי שלא אבין, אבל אני הבנתי, אך מעולם לא הוצאתי מפי משפט בשפה זו. (ראו חב"ע גיליון 635)

ונחזור להווה, לאוגוסט החם ההוא בוורשה. אני עומדת ליד שלוש המנקות. ומה קורה כשמוכרחים? מנסים. פתחתי את פי והסברתי להם בפולנית הרצוצה שלי, שבאתי מישראל לחפש חומר, ואני חייבת לראות את הקטלוג של האוניברסיטה. ואז אמרה לי אחת המנקות (בפולנית, אלא מה. אבל הבנתי, כי הוריי וכו'...): "תבואי ביום שני בבוקר. תהיה פה המנהלת של הקטלוג, ותדברי איתה."

ואכן כך עשיתי. הגעתי ביום שני בבוקר, האוניברסיטה עדיין שוממת, אבל בחדר הקטלוג היתה אישה אחת – אכן, מנהלת הקטלוג. הפעם דיברנו באנגלית. סיפרתי לה מה מבוקשי. היא הקלידה משהו על המחשב, והמדפסת פלטה רשימה עם תשעים (!) כותרים של עיתונים יהודיים לילדים ולנוער בעברית, ביידיש ובפולנית.

אני ממש נדהמתי. זה היה בתחילת המחקר שלי, וזה היה עבורי אוצר בלום. אמנם אחר-כך הסתבר לי שהיו הרבה יותר עיתונים, אבל הרשימה הזו שימשה לי אז, באותו חודש בפולין, אמצעי לחפש חומר בספרייה הלאומית של וורשה. (ועל הספרייה הזו – באנקדוטה הבאה).

מסקנה? גם מנקה באוניברסיטה יכולה לספק מפתח לחומר חשוב ורב ערך. ועוד מסקנה – לא להסס לדבר בשפה זרה, גם אם היא לא "יושבת" פרפקט בפיכם.

 

אנקדוטה ב' – מה קרה לאחר מותו של פילסוצקי?

קורפוס המחקר שלי כלל מעל 600 גיליונות לצורך ניתוח תוכן. לאחר מאמצים רבים איתרתי וצילמתי כמעט את כולם,  אולם שלושה-ארבעה גיליונות חסרו לי. ביניהם היה גיליון אחד ביידיש משנת 1935. דווקא גיליון זה היה חשוב לי, כיוון שהוא יצא לאור מיד לאחר מותו של פילסוצקי, ורציתי לדעת מה כתבו עליו בעיתון הילדים הבונדיסטי ביידיש. בקיצור, מצאתי את הגיליון בספרייה הלאומית בוורשה. אבל הספרנים לא הרשו לי לצלם אותו. מדוע? כיוון שאם יש להם רק עותק אחד של גיליון מסוים, הם שמים עליו חותמת "ארכיב", ולא מאשרים לשים אותו על מכונת הזירוקס לצילום. מה לעשות? אי אפשר להתחכם. באותו זמן היתה עמי בתי הדס, כי ניצלנו את שהותי בפולין גם לביקור "שורשים". לפיכך ביקשתי מהדס להעתיק את תוכן החוברת, ועוד כמה פרטים חשובים. וכך בתי המקסימה ישבה והעתיקה מילים ביידיש, שלא היה לה כל מושג מהן.

מסקנה? לפעמים אתה מגיע לאוצר, אבל הדרך לא סוגה בשושנים. ועוד מסקנה? לכאורה הפולנים היו במקרה זה קשוחים מדי, אולם למעשה ההתנהגות שלהם מוכיחה, שהם שומרים היטב על החומר. וכאן המקום לספר שיש בספרייה הלאומית בוורשה חומר רב בנושא היהודים. הפולנים אספו פרסומים יהודיים שונים – ספרים, עיתונים, גלויות, אגרות ברכה לשנה טובה, כרזות ועוד. הם משקיעים מאמצים בשימורו של החומר ובמפתוח שלו.

 

אנקדוטה ג' – איפה הארכיון?

הפעם התפאורה שונה. לא פולין אלא ארגנטינה. ומעשה שהיה כך היה. נסעתי לארגנטינה לחפש חומר על סופרים ומשוררים ביידיש לילדים. ואכן מצאתי שם חומר רב. (בין השאר – על ליטמאן שהקדים את ע. הלל בסיפורים על הדוד שמחה. ראו חב"ע גיליון  593).

אולם דבר אחד תיסכל אותי. חיפשתי חומר על משורר בשם שמואל צסלר, שהיה גם מורה ומנהל בית ספר, ולא מצאתי. ביום שישי אחד לפנות ערב הוזמנתי על ידי אישה יהודייה לבית כנסת. באותו בית כנסת לא היתה הפרדה בין גברים לנשים. ישבתי שם ליד אדם מבוגר. הוא החל לשוחח איתי ושאל אותי למעשיי בארגנטינה. סיפרתי לו שאני מחפשת חומר על סופרים ומשוררים לילדים ביידיש. ואז הוא אמר לי: "גיסי היה משורר ביידיש. שמו היה שמואל צסלר."

כמעט צנחתי מספסל-העץ מרוב הפתעה ושמחה. ואז הוא הוסיף וסיפר לי, שהבת של שמואל צסלר חיה בארץ, בראשון לציון. ויותר מכך: היא העבירה את הארכיון של אביה לאוניברסיטה בארץ!

נו, תארו לעצמכם: אני טסתי לארגנטינה כדי לחפש את הארכיון שלו, ולבסוף זה בכלל בארץ, כל כך קרוב אליי.

מסקנה? לפעמים מחפשים משהו במרחקים והוא נמצא "מתחת לאף". מצד שני – אם לא נוסעים רחוק, לא יודעים להעריך מה שיש לנו בבית. ומסקנה נוספת? אף פעם לא מזיק לבקר בבית-כנסת.

 

* * *

מנשה שאול

פצע שטרם הגליד

מאות ספרים פורסמו בעולם הערבי אודות מלחמת ששת הימים והתבוסה המרה שנחלו בה צבאות ערב.

חסניין הייכל, יועצו של ג'מאל עבד אלנאצר, הוא שהמציא לתבוסה את התואר "נכְּסה" – מעין מעידה או כישלון שניתן להתאושש ממנו. זאת על מנת להפחית את האפקט של הגלולה המרה. גם השנה, במלאת 45 שנה למלחמה, פורסמו בעיתונות הערבית מאות מאמרים, רובם בגנות נאצר שיזם את המלחמה וגרם לתבוסה האיומה ולכיבוש שטחים בשלוש מדינות ערביות. מובאים כאן קטעים ממאמר, אחד מיני רבים, מאת עבדאללה תורכמני, סופר סורי הגולה בתוניסיה ("אלקודס אלערבי" 29.5.2012).

"עבר רק עשור מתבוסתן של גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה, ושתי מדינות אלו ריפאו את גאוותן הפצועה ועשו נפלאות בשיקום עצמן עד שהפכו לשתי ענקיות בכלכלה העולמית. ואילו הערבים אחרי ארבעה עשורים וחצי עדיין שקועים במשקעי התבוסה ההיא. השאלה היא כיצד הצליחו ישראל הקטנה ואוכלוסייתה המצומצמת להגשים את חלומותיה, בעוד ששכניה הערביים נכשלים בהגשמת שאיפותיהם, למרות האוצרות, השטחים והאוכלוסייה המרובה שיש להם?"

בשלב זה מונה הסופר את יתרונותיה של ישראל, כגון שבע האוניברסיטאות בעלות המוניטין העולמי ומדעניה שזכו בפרסי נובל ומכוני המחקר המדעי שיש לה, ומגיע למסקנה כי "תוכניות הקידמה והשגשוג בעולם הערבי זקוקות לחידוש ולהתאמה מהירה לתמורות ולחידושים באיזור ובעולם בכלל. אנו זקוקים למימוש הדמוקרטיה וחופש הדעה, ומעל לכל – אנו זקוקים להשיב לאדם הערבי את כבודו ואת ערכו."

 

מי רוצה להילחם?

חאזם סאעיה הוא הוגה דעות לבנוני פרגמטי שגלה ללונדון בגלל הנוכחות הסורית בארצו. בספריו על המזרח התיכון הוא קורא לדו-קיום בשלום בין ישראל, ומציע לערבים להכיר בשואה, מתוך הנחה כי בכך אפשר לגרום לאהדה לעניין הפלסטיני. במאמר במלאת 45 שנה למלחמת ששת הימים ("אלחיאת", 5.6.12) הוא רומז לכך שהזמן נוקף והערבים אינם ששים אלי קרב ואינם מתלהבים ממלחמה נגד ישראל:

"ב-1948 כל שבע מדינות ערב (שהיו קיימות אז) השתתפו במלחמה נגד ישראל. ב-1967 רק שלוש מדינות השתתפו במלחמה – מצרים, סוריה וירדן (שלא מרצון). במלחמת לבנון הראשונה, רק אש"ף השתתף במלחמה. בימים אלה, במקום לנופף בסיסמאות שחרור של אלקודס ויפו, הדעת נותנת שעל הלבנונים לטפל בסכסוך העדתי בטריפולי בין הר מוחסן ושער התבאנה." (הכוונה לסכסוך העקוב מדם בין העלווים התומכים במשטר בסוריה לבין הסונים המתנגדים לו. המשטר הסורי עם תופי המלחמה נגד העם, אך הקהילה הבינלאומית מסתפקת במחאה." (עיתון אלבאיין - הנסיכויות 21.6.2012).

 

אנטישמיות חיה ובועטת

ג'יהאד פאדל, פובליציסט לבנוני, כותב במאמרו "ההתנהגות היהודית היא הסיבה לאנטישמיות" (ב"אלראיד" הקטרי, 7.5.2012) את הדברים הבאים (באדיבות ממר"י):

"האם היהודים הם האחראים לפני זולתם, להתפשטותה הישנה והחדשה של שנאת העמים כלפיהם, כאשר האחרונים בעמים אלה בעידן הנוכחי הם הפלסטינים והערבים? קרוב לוודאי שכן. כלומר, את מה שמכונה אנטישמיות – שנאת היהודים עד כדי איבה חזקה כלפיהם – עוררו היהודים לפני זולתם. התנהגותם בחוסר מוסריות מופרז כלפי העמים האלה מולידה מיד תגובה שעלולה להגיע עד כדי [מעשה] טיפשי, פשע, דבר מגונה ודברים מסוג זה שהנאציזם עשה להם, כאשר דחף אלפים מהם לתנורי השמדה המונית. היטלר לא עשה מה שעשה בשל סטייה נפשית, אלא ביסודו של דבר בשל תכונה השולטת באישיות היהודית, ההופכת את היטמעותה בחברות שבהן היא מתגוררת לעניין קשה מאוד, והופכת את מציצת הדם של העמים האלה לעניין פשוט מאוד שאינו כרוך בייסורי מצפון. העיקר הוא היהודי והאינטרסים שלו, ואילו האחרים, או 'הגויים' בשפתם, קרוב לוודאי שאינם מגיעים לדרגת האדם והאנושות, ומותר להתייחס אליהם על בסיס [הנחה] זו."

 

מה עושים הסלפים

ערוץ הטלוויזיה המצרי "אלפרעין" שידר קטע שבו נראה איסלאמיסט קנאי מזוקן מתוניסיה כשהוא מתכונן לשחוט צעיר כי שתה אלכוהול בניגוד להלכה המוסלמית. הרשתות החברתיות במצרים ובמדינות אחרות הפיצו את הקטע המצולם, כשבאותה עת שודרו ידיעות כי איסלאמיסטים סלפים שרפו חנויות למכירת אלכוהול ובתי מרזח בעיר ג'נדובה, כ-250 ק"מ מצפון מערב לבירה תוניס.

אלקודס אלערבי" (9.6.2012) מסר כי משרד החוץ התוניסאי מחה נגד ערוץ הטלוויזיה המצרי באומרו כי אירועים כאלה נוגדים את ערכיו של העם התוניסאי. ואומנם יש לציין כי שלטונות תוניסיה מודאגים מהשפעת האיסלאמיסטים שעלו לשלטון על התיירות הנחשבת לאחד המקורות העיקריים של הכנסות המדינה.

 

מה הביא האביב הערבי?

עוזר מזכיר הליגה הערבית וראש המגזר הכלכלי בליגה מי אלתוייג'י הודיע כי הכלכלה הערבית הפסידה בבורסה בשנת 2011 בענפי התיירות והמסחר 56 מיליארדי דולר, וכי המשך אי-היציבות בשנה הנוכחית יעלה את ההפסדים ל-120 מיליארד דולר. הידרדרות זו פירושה אסון כלכלי. עוד הוסיף הדובר כי השפעת המאורעות פגעה באורח בלתי ישיר גם במדינות ערב שלא היו בהן תהליכים של שינוי המשטר. יש לציין כי מדינות כמו מצרים, תוניסיה, תימן, לוב וסוריה סבלו מכלכלה מידרדרת עוד לפני אירועי ה"אביב". הסיכויים להחזיר למדינות ערב את מיליארדי הדולרים של המשקיעים אינם מעודדים, היות שהשקעות מוצאות את דרכן למדינות יציבות. ("אלוופד" המצרי, 9.6.2012).

 

ברית נאט"ו למדינות המפרץ

במאמר המערכת מה-3.6.2012 של העיתון "אלביאן" היוצא לאור באיחוד האמירויות נכתב כי:

 "קיים קונסנזוס בינלאומי ביחס לחשיבותו של איזור המפרץ הערבי (הפרסי) לביטחון וליציבות בעולם. באיזור זה אגורים 40 אחוז מרזרבות הגז ו-56 אחוז מרזרבות הנפט העולמיים. מדינות המפרץ אינן מסוגלות להגן על האזור הזה בכוחות עצמן, והן זקוקות לבריתות הגנה עם כוחות בינלאומיים, נוכח האיומים על בטחון המפרץ. הכרחי אפוא לייסד ברית הגנה משותפת ויותר אפקטיבית עם המעצמות הגדולות וגם עם ברית נאט"ו. ברית נאט"ו למדינות המפרץ חיונית להגנת מדינות אלו בשל שלוש סיבות:

 מדינות המפרץ אינן מסוגלות להתגונן מפני איומים מן האזור.

חשיבות האזור ליציבות הבינלאומית מחייבת את המעצמות הגדולות ליטול חלק בהגנת האזור.

בזמן האחרון מתחוללת הסלמה באיומים על יציבות האזור, ובמיוחד האיום לחסום את מיצרי הורמוז.

אין בברית כזו פגיעה בריבונותן של מדינות המפרץ. עובדה היא כי מדינות אירופה נשענות על ברית הגנה עם ארה"ב. גם יפן, קוריאה הדרומית והפיליפינים סומכות על ארה"ב בהגנה על ריבונותן."

 

רעידת אדמה באלחולה

אדוניס, משורר סורי גולה, כתב לאחרונה את הדברים הבאים:

"האירוע בעיירת אלחולה בסוריה הוא רעידת אדמה אנושית ומוסרית. זוהי הוכחה חותכת שאין ערך לאדם על אדמה שבה גדל האדם התרבותי הראשון. זהו אחד המעשים בשרשרת המעשים המתועבים המוכיחים כי תאוות השלטון היא הציר המרכזי בהיסטוריה הפוליטית של הערבים מימי קדם ועד ימינו. יהיו אשר יהיו תוצאות החקירה, ויהיו אשר יהיו מבצעי הפשע הנורא, עובדה היא כי הפשע בוצע על אדמה סורית, בידיים סוריות, וכי הקורבנות הם סורים. לכן, האחריות היא אחריות סורית. במקרה זה המשטר הסורי יישא באחריות הלאומית והמוסרית, כי הוא האחראי על הגנת אזרחיו. ההתחמקות מאחריות זו פירושה התרוקנות המשטר מערכיו ומהיבטיו החברתיים והאנושיים, והצבתו במכניזם של חמס ועושק. ניצחון האלימות בחברה פירושו הידרדרות התבונה, החירות וחיי האדם."

 

כן למיליונרים, לא לעניים

במאמרו ("אלח'ליג" של איחוד האמירויות, 30.5.2012), כותב עאטף אלג'מרי את הדברים הבאים"

"לפני כארבע שנים השתתפתי בדיוני ועידה שהתקיימה בסיני שנושאה 'ביטחונה של מצרים ופיתוחה של סיניי. אחד המשתתפים סיפר כי בצד הישראלי של גבול סיני רואים חלקת אדמה ירוקה ומניבה יבול חקלאי, ואילו בצד המצרי של סיני יש מדבר צחיח שצבעו צהוב. למדנו כי הישראלים זורעים את אדמתם ומשקים אותה במי תהום הנמצאים בשני הצדדים. אך המצרים אינם מנצלים את מי התהום כדי להוריק את אדמתם. זוהי דוגמה אחת מיני רבות המעידה כי איננו יודעים איך לנצל את אוצרות הטבע, וכי אנו מגלים מחדל בחשיבה, בתכנון ובקבלת החלטות. יהיה על נשיא מצרים הנבחר להתמודד עם האתגר של שיקום ובנייה של המדינה. זה יהיה הקריטריון להצלחתו: להילחם בעוני הפוגע ב-40 אחוז מן האוכלוסייה."

הכותב מביא דוגמה לשחיתות הפושה במצרים:

"הוועדה לאנרגיה גרעינית של האו"ם הגישה למצרים מענק למדענים במצרים כדי לעודד ייצור של חומרי הדברה חקלאית שיחסוך לקופת המדינה, כי זו מייבאת חומרי הדברה, בעוד שקיימת אפשרות לייצר אותם במצרים ואפילו לייצא חלק מן התוצרת. הוועדה הייתה אפילו מוכנה לממן את הקמתו של מפעל לשם כך. ואכן, הושלמו המחקרים ונעשו הכנות להקמת המפעל. אך זה עוכב על ידי השלטונות, היות שהסוחרים המייבאים את חומרי ההדברה עלולים להפסיד מיליונים כתוצאה מהפסקת הייבוא."

 

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 202

 

 

* * *

משה גרנות

זה ספר ביכורים, זה?!

על ספרו של עוזי זק "מכאן ולא מכאן"

הוצאת אפיק, 2012, 396 עמ'

 

אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן שיודע להבחין בכל התחבולות הספרותיות של כותבי הרומנים, ובוודאי בכל ה"שטיקים" שהם נוקטים במודע ושלא במודע, ואני מודה שהספר הזה הפתיע אותי מהרבה בחינות:

מתחילת הספר, ולכל אורכו, יש רמזים אינספור באשר לסיום המחוייב של הספר, ואני מודה, כאמור, שלמרות זאת לא חזיתי אותו מראש כלל.

זאת ועוד, בספר יש סצינות מצחיקות עד דמעות, וקשה להעלות על הדעת עד ממש לסופו עד כמה המסר שלו הוא רציני ויורד חדרי בטן.

הספר מתאר את ההוויה הישראלית בתחילת שנות השישים של המאה שעברה – הבקיאות שהסופר חושף לגבי כל תחומי החיים באותה הוויה (סרטים, תוכניות הרדיו, הזמר העברי, להיטים מהעולם, ההווייה פוליטית, המצב האורבני של תל-אביב, בתי הקולנוע, הגלידריות, דוכני הפלאפל, אישים וכו' וכו') – בקיאות ממש מדהימה! כיוון שב-1961 (השנה בה מתרחשת עלילת הספר, ראו עמ' 297) הייתי כבר איש בוגר, הריני מעיד שכל פרט המתואר בספר מושתת על עובדות כהווייתן. ונשאלת השאלה אם מדובר בזיכרון פנומנלי של הסופר, או במחקר מעמיק, או שמא בשניהם.

הגיבור הראשי ברומן הוא ארי פלד, נער בן שש-עשרה, יתום מאם, שקפצה אל מותה מגג הקומה השלישית. אביו הוא ניצול שואה העוסק בסחר בינלאומי בעתיקות, איש המבקש בכוח לשכוח את העבר ולהביט רק אל העתיד. הוא משנה את שמו מגיאורג פלדנברג לגד פלד, ומציג עצמו כמי שכביכול נלחם במלחמת השחרור במסגרת הפלמ"ח. למרות שארי הגיע לארץ בן שנה – הוא מתנהג וחושב כמו צבר תל-אביב טיפוסי: היה חבר בתנועת נוער, והפך להיות נער סלוני, בז לזקנים גלותיים, לדוברי יידיש (הוא עצמו מטבל את דבריו ביידיש עסיסית), רוחש בוז ענק לאלה שנספו בשואה ולא נלחמו על חייהם, מתנשא על "הפרענקים" ועל "התימענקיות" (ראו עמ' 10, 11, 20, 33, 88, 103, 118, 130-126, 137, 280). כרוב חבריו הוא תלמיד תחמן, שמחפש דרכים להשתמט  מהשקעה בלימודים. כמו רוב חבריו הוא "שפוט" של המדינה ומעריץ את מנהיגיה שהם, לדעתו, שונים מאה ושמונים מעלות מהמנהיגים הגלותיים.

לארי יש "שריטה" – נצמד למוחו נער בשם ליאון, בנו הבכור של גיאורג פלדנברג  – הלא הוא גד פלד המתחדש במולדת. נער זה נספה "שָם" כשהיה בן שש-עשרה. מסתבר שארי הוא תרגום שמו של הנער המת (ליאון – אריה), וכך למעשה הוא מנציח אותו. ליאון הוא דמות הפוכה לחלוטין מארי: הוא איננו מבין איך אפשר לבוז לתרבות היידיש המפוארת. השמדת שפה היא בעיניו מעשה פראי, שיצטערו עליו כעבור שנים. ליאון לועג לעברות השמות – גד פלד, אביו, לא הפך לאדם אחר עם שינוי השם – הוא נשאר סוחר גלותי, שרק מדבר כמו פלמ"חניק. הוא מראה שהמנהיגים הישראלים אינם טובים מאלה של הגלות – אלה ואלה ערקו ברגעים הנוראים של עם ישראל; מנחם בגין, למשל, ברח לפי דבריו עם משפחתו מפולין – רגע לפני האסון הגדול – ולא הזהיר את עשרות אלפי מעריציו שם מפני הסכנה הנוראה. ארי מתפעל מבגין, ואילו ליאון רואה בו דמגוג וקומדיאנט. ליאון איננו מתפעל מההוויה הישראלית החדשה, שלדעתו היא פרימיטיבית. חושב שקורבנם של הצנחנים במלחמת העולם השנייה, וביניהם – חנה סנש – היה קורבן שווא, ומי ששלח אותם נהג בטמטום. ארי וחבריו לועגים להומואים ונרתעים מהם. ליאון מזכיר לו שהתנכלות להומואים היתה דרכם של הנאצים, וכן, בהחלט יכול להיות שיקומו פאשיסטים ישראליים. ליאון מנבא נבואות שחורות למדינת ישראל: בעוד חמישים שנה (כלומר, בימינו!) הדתיים יהיו הרוב, ו"הישראלים" יצטרכו לשלם יותר מיסים כדי לפרנס אותם (ראו עמ' 314-313). ברור שמדובר בנבואה בדיעבד, אבל זה נסלח – כי הרי המנבא הוא בר-מינן!

דמות נוספת שאישיותה מנוגדת לזו של ארי היא בת שכבתו – רונית. היא לא מסכימה עם ארי שצריך להקריב למען המדינה ולמען הכלל. לדעתה, המדינה צריכה לשרת את האזרח, ולא להיפך. מוסרי מאוד, לדעתה, לשאוף לאושר הפרטי, ולשם כך היא מוכנה אפילו לגור מחוץ למדינה. היא מעריצה את איין ראנד ואת ספריה, ומטילה ספק בנכונות בניהם של המנהיגים להקריב עצמם למען המולדת. לדעתה, אלה נפלו במערכות ישראל בכמעין עקידה. ארי ממש מזדעזע מדעותיה, אך הוא נמשך אליה בכבלי קסם, מושפע ממנה, ובגלל התערבותו של ליאון במחשבותיו – הקשרים ביניהם הולכים ונפרמים.

גם בריאן (שמואל) אפשטיין הוא נגטיב של ארי. בריאן הוא בן של קרובי משפחה של אימא. הוא הגיע לארץ לשבועיים, ומתרועע עם ארי ועם חבריו במקומות הבילוי המקובלים שלהם (מונטנה, ויטמן וכו'). ארי מתפלץ כשנודע לו שהקרוב הזה הוא הומו שמחפש פארטנרים בגן העצמאות, אך הוא וחבריו נהנים מנדבנותו, שהרי כל ההזמנות בגלידריות הן על חשבונו. בריאן מתכוון להיות אימפרסריו של ארבעה שמענדריקים שגם מלחינים, גם מנגנים וגם שרים, והוא מתכוון להפוך אותם לאטרקציה תוך שלוש-ארבע שנים. הקורא נרמז שמדובר בארבעת המופלאים מליברפול – הביטלס – אבל ארי וחבריו מציעים לו לוותר עליהם וללמוד מהזמר העברי, שזכה לתהילת עולם, בו המילים מתחברות על ידי אלתרמן, הלחן על ידי וילנסקי, והזמרת היא שושנה דמארי. בריאן מוכיח לארי שמשפט אייכמן הוא בעצם הצגה, ולא משפט, כי מדינה איננה חוטפת אנשים כמו מאפיה, ואיננה שופטת אדם על פשעים שביצע מחוץ לטריטוריה של המדינה, ולא על פי חוק רטרואקטיבי. הדברים אינם משכנעים את ארי, אך נותנים לו חומר למחשבה (עמ' 236-214, 250-245).

לאם המנוחה של ארי יש בן דוד בשם דוֹד שמחה, והסופר עיצב את דמותו לתלפיות – מדובר בדמות גלותית יידישאית אולטימטיבית, דון ז'ואן דה לה שמַאטֶה, וגם מעין מנחם מנדל שכל עסק שידיו נוגעות בו  – דינו להיכשל. יחד עם זאת, יכולת השרידות שלו מדהימה: הוא מתעסק עם בתו של ראש העיר, ומוכן להתנצר למענה, אבל נאלץ לברוח לאודסה, ומשם לפלסטינה. כאן הוא מתעסק עם בעלת הבית שלו, שהיא בת-דוד של מוסינזון, מנהל הגימנסיה, בה למד. במלחמת העולם הראשונה הוא מתעתמן ומתגייס לצבא הטורקי. הוא נעשה שליש של גנרל גרמני שמתאבד לאחר התבוסה. שמחה מסגיר עצמו לאנגלים והופך לשבוי. משה שרת, שהיה חברו בגימנסיה, משחרר אותו, והוא  נעשה עוזר של ז'בוטינסקי. הוא מפתה קטינה מוסלמית, וכמעט נהרג על ידי משפחתה. הוא שוב בורח – הפעם מלווה פצוע לבית חולים בצרפת, שם הוא פוגש בלוֹנְדָה, ונוסע עמה לדרום אפריקה. כל עסק שפתח שם – נכשל. גם שם הוא מסתבך עם קטינה – הפעם כושית, וזה לא רק חטא כלפי המשפחה, אלא גם כלפי חוקי האפרטהייד. הוא בורח לפלסטינה, ומחפש נואשות אחרי מגרש שקנה בעודו בדרום אפריקה. כשסוף סוף נמצאו הניירות המוכיחות את בעלותו על המגרש – דורשים ממנו מיסים שלא שילם על מגרש זה במשך שנים – סכום העולה על ערך המגרש וכו' וכו' (ראו עמ' 161-149, 214-194, 254). הדמות מגוחכת להפליא והסופר מצליח להעמידה חיה בפני הקורא. הרי טעימה:

"דוד שמחה הוא אַן אלטער קאקער קירח, קטנטן שכמעט חוטף מכה בתחת כשהוא יורד מהמדרכה לכביש. הלחץ דם זה הדבר היחיד שגבוה אצלו. הוא קצת קסוקר, אבל מאחורי המשקפיים העבים שלו מציצות עיניים ממזריות. יש לו חצי חיוך נכלולי בקצה הפה והוא חנוט בחליפה לבנה גדולה ומלאה כתמים. המכנסיים ארוכים מדי, מגיעים כמעט לצוואר וקשורים בחגורת עור ישנה. על הגרון 'דג מלוח' ממלחמת קרים, עניבה שתלויה עליו פתוח, כמו לאסו של יד הנפץ, וגם בחורף הפנים שלו אדומות ומזיעות. הוא חצי מגולח, חושב שלא בריא להתגלח כל יום, כי זה מקלקל את העור. הבידור הכמעט קבוע שלו זה קופת חולים. 'הם עוד לא מכירים את שמחה,' הוא אומר על עצמו, 'עליי קופת חולים לא יעשו קפיטל. אני, לפני שהרופאים שלהם יהרגו אותי, אני את הקישקעס אוציא להם,' – והוא באמת מוציא." (עמ' 35).

הסופר מפליא לעצב גם דמויות שוליות כמו בלקין שמטפל בסוסיתא שלו כאילו היתה מרצדס; כמו אודי הדון-ז'ואן, בן כיתתו של ארי, שמנסה לחקות בלבושו את ג'יימס דין ואת אלוויס פרסלי, ומתפאר בכיבושים המדומים שלו אצל בנות (עמ' 55-51, 58); כמו מוסי בעל הקיוסק הקרימינל, כמו ויטמן הג'ינג'י השומר תשע שעות על הקופה בגלידריה שלו בלי ללכת להשתין (עמ' 257-255), כמו עו"ד שיין שיוצא לטיולים בערבים כדי להציץ לנשים מתפשטות (עמ' 96-95), כמו יוסקה שיין המומחה לספרות בזכות אביו שהיה תלמיד כאשר דוקטור שאול טשרניחובסקי בדק אותו. כאן יש קטע שגרם לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים, וכיוון שאין טעם לסכם את הקטע הנפלא הזה – אזכיר רק היכן יוכל הקורא למוצאו – עמ' 51-49.

הזכרתי צחוק, ובאמת הספר רווי בהומור. קודם כול, בשל הסגנון שארי וחבריו משתמשים בו. הרי טעימה:

"פעם אחת, לא להאמין, הראיתי לליאון [ליאון, כאמור, הוא הבן המת שהתנחל במוח של ארי] על הגג שמלה אחת, שברכה וייס אמרה לי... שכדאי לי להסתכל על השמלה חזק, כדי שיתפתח לי טעם טוב בענייני מוֹדָה. היא לחשה לי שזאת שמלה לוקסוס 'הוט קוטור' אוריגינל של לולה בר, שאבא אומר שבזכותה אפילו פולה בן-גוריון נראית מרחוק, בלילה חשוך, מהצד, ובהשוואה לגולדה ובֶּבָּה, טיפה פחות מכוערת." (עמ' 28).

ושנית, בשל התיאורים הפרטניים המעלים חיוך, ולו רק משום הגודש שבהם (לפי הגדרתו הקולעת של אנרי ברגסון). כך הוא מתאר, למשל, את התור בקופת חולים:

"... מצאתי על הספסלים בתור בזמנהוף את כל הבכיינים כמו מצעד הפרוטות והדמעות של ארגון אילנשיל פוליו... הם הראשונים, הפרוטקציונרים הממהרים. פקידים גדולים בהסתדרות, בלשכת המס, בקופת הפנסיה... שאם לא יתקבלו לפני כולם בתור, יקרה אסון, הם יפסידו חלוקת תה, והסנדוויץ' לא ירד להם טוב בגרון. אחרי הפרוטקציונרים, צולעים פנימה הזקנים, שהתיישבו בתור כבר בשש בבוקר, כחלק מהרונדל הקבוע: דואר, בנק, קופת חולים, בית מרקחת... אחריהם – עולם הילד... נשים עם ילד, או שבבית מחכה ילד, או שעומדת ללדת ילד, או שרוצות ללדת ילד, או שלא יכולות ללדת ילד, או שיכולות ללדת ילד ולא רוצות, או שלא יכולות... בין לבין מסתערים על הדלת בפזצט"א כל אלה עם 'סליחה, אני רק שאלה'... בזריזות אתלטית מתפלחים בדלת שנפתחת לשנייה, נכנסים מודאגים לחצי דקה, רק לשאלה, ונרגעים אצל שמוקלר [הרופא] חצי שעה..." (עמ' 74; ראו גם שיטות ההתפלחות בתור לקולנוע – עמ' 348-345).

התיאור של התנהגות כוכב כדורגל בשיא ובשפל הוא ממש מלאכת מחשבת, אך מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 142-141).

עוד דוגמאות?

תיאור הסלון של דוד שמחה הגדוש ב"סכוירע"  - בסחורה (עמ' 38-37); תיאור חבריו של ארי המתכבדים בגלידות ב"מונטנה" (עמ' 47);  תיאור יפהפה של מסיבת בר-מצווה של רועי-מנדל בנם של אסתר ושרגא גרינר הקרתנים (עמ' 181-163), תיאור הביקור של ארי ודוד שמחה במופע של דז'יגן שומכר (עמ' 187-164); תיאורה של פולה המעירה את בן-גוריון בקונצרט כדי שיראה ששרת נרדם (עמ' 234); תיאור הנאום הבחירות של מנחם בגין, ותיאור השיחות בין הקהל השבוי בקסמו של האוראטור הגדול, ובעיקר בין "הגורילות" השומרות עליו מפני השמאלנים. אלה מבקשים לדעת מתי ידבר גם 'מורנו', שכן בגין חוזר ומזכיר בנאומיו את 'מורנו' (זאב ז'בוטינסקי), שלפי שמו הוא בוודאי מזרחי 'משלנו' ( עמ' 293-275); תיאור כישלונה של פסיה פרלשטיין למצוא את בנה משום ששינה את שמו ממונדק פרלשטיין לעוז בן-זמרה, לאישתו קוראים עתה רעואלה, ולילדיהם – סהרון, זהרון ותקומה'לה (עמ' 319-318)

היכולת של הסופר לדבר בלשונו המיוחדת של כל גיבור מעוררת השתאות, ולא רק בלשונם של הגיבורים המרכזיים מדובר, כמו ארי, ליאון, דוד שמחה, גד פלד, אלא גם של גיבורים שוליים (ראו דוגמאות בעמ' 20, 33, 226-223, 236).

הספר גדוש בסצינות קומיות וברפליקות מצחיקות (עמ' 73-67, 140, 153 ועוד), וחלקן ידועות מהווי הבדיחות והחידוד (עמ' 76, 94, 109-108, 143, 144, 145, 213), אך הן נסלחות כי הן נבלעות במבנים קומיים משעשעים.

כן, ויש בספר גם קטעים מכמירי לב, כמו תיאור הערצתם של התלמידים, התחמנים בדרך כלל, למורם בן-ציון אבירן, שנשאר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, אישתו נטשה אותו, ובנו היחיד נפל במלחמת השחרור. האיש אידיאליסט ציוני, והתלמידים מזדהים עם השקפותיו ועם הערצתו לשאול טשרניחובסקי, והקורא איננו יכול שלא להתרגש בתיאור יחסם של התלמידים כלפי מורם החולה ההולך למות (עמ' 311-300).

סוף הספר מפתיע ביותר, ולמרות שמשובצים לכל אורכו רמזים על סוף זה (כולל משמעות שמו של הגיבור הדובר) – הוא הולם בקורא כמכת ברק. ברור שלא יהיה הוגן לרמוז יותר מכך ברשימה זאת.

מדובר ביוצר בעל כישרון ספרותי יוצא מן הכלל, וממש מפליא שבעטיפה הפנימית מצוין שזהו ספר הביכורים שלו. זה ספר ביכורים, זה?!

 

 

* * *

אלישע פורת

מאיר דהאן הפסל שנשכח

מאיר דהאן היה חידה בחייו, ויותר מכך אחר מותו. הפַּסל המבטיח שם קץ לחייו לפני למעלה מ-50 שנה ומקום קבורתו לא נודע.

בשבת חורפית אחת, חמימה ודבשית, נסעתי עם ידידים לבקר במשכן לאמנות בעין חרוד. היה זה לפני כמה שנים, הכלניות הסגולות פרחו בשיגעון בצידי כביש הסרגל, הרדיו השתפך בשירי המגילה של איציק מאנגר, ורציתי שהשבת תימשך לעולם.

כשהגענו למשכן התערוכה כבר נפתחה, וישבתי להירגע אצל פינת הקפה הקטנה. המדשאה הזעירה שבחצר היתה נבולה, וגושי מתכת ועץ היו זרוקים בה בערבוביה. בעוד אני בוחש בכוס הקפה ראיתי שהגרוטאות מוכרות לי. התקרבתי אליהן, הפכתי אחת בידי ונדהמתי. זה היה פסל עץ, מתוח ודקיק, של הפסל מאיר דהאן ז"ל.

התמלאתי כעס. הותרתי את כוס הקפה על הדלפק ויצאתי נרגז לחפש את האוצרת. התכוונתי ממש לצרוח: "מה זה? איך אפשר? ככה להזניח את פסליו של האמן?"

למרבה המזל היא לא נמצאה. נאלצתי להירגע, אבל לא השלמתי עם העוול. כל הדרך חזרה הלאיתי את ידידיי במכונית בסיפורי המבולבל על תקוות האמנות בארץ, הפסל הצעיר שנכונו לו גדולות ונצורות, מאיר דהאן מעין הוד.

למחרת ניסחתי מכתב חריף לאוצרת המשכן בעין חרוד. דרשתי ממנה לשקם מיד את הפסלים, שאם לא כן אצא לעיתונות עם מכתב מאשים ונשכני. לא די שהמשכן לא הקצה לפסל הכישרוני את הפינה הראויה לו, אלא גם התעלל בשארית פסליו.

ויקיפדיה העברית עדיין לא הייתה קיימת ולא יכולתי לשחזר את סיפורו של דהאן בקלות ובלחיצת כפתור. נאלצתי להידרש למחברותיי הישנות, לקרעי ניירותיי ולזיכרון שיותר מדי מלחמות שחקו אותו. כן, נער הייתי כשפגשתיו לראשונה, על ספסל במרומי גבעת עין הוד, איש פלאי שואף להמריא.

בקיץ הרחוק ההוא עברתי אימוני נחיתה בחוף עתלית, ובמקום לנסוע לחיפה לבזבז את שעות החופש הקצרות, שעוּן על הברזלים של קולנוע 'ארמון', העדפתי לעלות רגלית לסיור בעין הוד, כפר האמנים שזה עתה נוסד.

התמזלה לי שעת שקיעה קיצית נהדרת. ברחבה שלפני בית הוועד, על ספסל שהוצב לא מכבר, ישב איש צעיר, מתוח ודקיק, פרש את ידיו אל הים, ונראה כאילו הוא נמשך להתמזג בשקיעה. מראהו שחום, עיניו ענקיות, וכשהביט אליי לשנייה קצרה לא ראה אותי אלא את מה שמעבר לי.

התיישבתי לידו וניסיתי לקשור איתו שיחה קצרה. זה לא הלך. הוא לא הקשיב. אולי הרתיעו אותו המדים והנשק? אינני יודע. הוא דיבר אל עצמו. בעצם, שוחח עם עצמו. הקשבתי לדברים. זה היה רצף של בקשות והבטחות בעברית לא ברורה.

המראה שלו הפליא אותי ומשך בי. איש כל כך מתוח לא ראיתי עד אז. למתח של איבריו נוספה דקיקות עדינה ושברירית, עד שתהיתי איך הוא ממשיך לשבת על הספסל ואינו נשבר לרסיסים.

היה זה הפסל מאיר דהאן, השנה הייתה 1958, שנה לפני התאבדותו, אבל כל אלה נודעו לי רק כמה שנים מאוחר יותר. כשהתחיל להחשיך נפרדתי ממנו, שומר את השעה המופלאה בזיכרוני. החורש הסמיך של הכרמל, הלובן של בתי עין הוד הנבנית, 'שקיעת הפטל' שמעל מבצר עתלית. האיש הפלאי שמרותק אל הספסל אך שואף להמריא ממנו, וחייל תמים מ'גולני' שבולע את המראות. ירדתי במורד הכביש אל בסיס חיל הים שבעתלית.

לימים חיברתי פרט לפרט, תאריך לתאריך וסיפור לסיפור, והבאתי את תקציר חייו בוויקיפדיה העברית: מאיר דהאן (1936-1960), פסל, צייר ומשורר ישראלי. נולד בתל-אביב, התייתם מאביו בגיל צעיר. האב היה טבח על אוניית הצי הבריטי 'ארינפורה' שטורפדה וטובעה בעת מלחמת העולם השנייה בהפלגה בין אלכסנדריה שבמצרים למלטה הנצורה. בהר הרצל מצויה מצבה משותפת לטבועי הצי הבריטי, שעשויה כעין מתווה אונייה ובריכת זיכרון מנצנצת במימיה. מאיר התגלגל במוסדות חינוך שונים ובקיבוצים ועוד מילדותו התבלט כישרונו בציור ובפיסול.

איזה גורל אכזר. לפני זמן ביקרתי עם נכדיי בהר הרצל בבית העלמין הצבאי. האנדרטה של הספינה 'ארינפורה' וטבועיה מוכרת לכל המבקרים שם. 140 חיילים ארצישראליים טבעו בה. גם מאיר דהאן, שהתייתם אז, הוא מהקרבנות המאוחרים של מלחמת העולם השנייה. כמה מוזר היה לקשור את דמותו לגוש הבטון שבהר הרצל ולבריכת המים. סיפרתי בהתרגשות את סיפור הפגישה בעין הוד לנכדים. הם לא הבינו למה אני מתרגש. באמת היתה בו איזו יתמות נוגה, שם על הספסל מול הכרמל.

דהאן הגיע עם חברת נוער לקיבוץ גבים שבנגב המערבי ושהה שם עד שנת 1956. הוא עבר לכפר האמנים הצעיר עין הוד, והיה מראשוני האמנים שהתיישבו במקום. הוא היה תלמידו של הפסל רוּדִי לֵהמַן, שאהבו וטיפחו, וגם כתב עליו מספד גדול ומרגש כשמלאה שנה למותו.

דהאן שהה גם תקופת לימודים קצרה בפריז. הוא התאבד בחורף 1960. פסליו וציוריו הועברו לידי הכפר עין הוד ולידי המשפחה. פסלים משלו נמצאים במשכן לאמנות בכפר, בבית גרטרוד קראוס, במוזיאון חיפה ואצל אנשים פרטיים. יצירותיו שבמוסדות מוצגות לקהל.

במלאת שנה למותו, באביב 1961, יצא לזכרו גיליון מיוחד של מוסף הספרות 'משא' של היומון 'למרחב'. המשוררת רינה שָׁנִי הקדישה שירים אחדים לזכרו, וכן בא שם מספדו של רודי להמן.

 

אהבה עם אם הכת

בסוף שנות השמונים החלטתי להקדיש חודשים אחדים לכתיבת ביוגרפיה מקוצרת של מאיר דהאן. אבל זה היה סיפור גדול: מלא בדמיון, אמנות, יצרים, מחלה ומוות. לכאורה, מה היה כבר לספר על צעיר בן 24 שנקטעו חייו?

ביקרתי שוב בעין הוד. שום דבר לא נותר מהזירה המופזת של הערב ההוא בקיץ אימון הנחיתה שלי בחוף עתלית. הכפר נבנה, התמלא בספסלים ובגלריות, ותקוות הפיסול הישראלי, מאיר דהאן הדקיק והמתוח, נשכח לחלוטין. נעזרתי מאוד באורה להב-שאלתיאל, האמנית הוותיקה מהכפר. היא זוכרת ונוצרת באהבה את ימיו הקצרים של דהאן. פניתי גם למשורר משה בן שאול ז"ל, שהיה איתו בנח"ל ובקיבוץ גבים, אך נחלתי אכזבה.

מאיר היה פרח תימהוני בגינה של בעלי מלאכה ויהודים פשוטים. קראתי בחרדת קודש את דו"חות המשטרה והוועד המקומי על ההתאבדות. האנורקסיה איימה על גופו השביר אך גם וו התלייה. נהגו בו בגסות לאחר מותו, והוא נקבר מחוץ לגדר באחד מבתי הקברות של חיפה. לא ייאמן: מקום קבורתו לא נמצא עד היום.

על כל אלה רציתי לכתוב סיפור גדול ולהביא בצדו את תמונתה של המשוררת שאהבה אותו, היפהפייה רינה שני. ליד תמונתה רציתי לתת גם את שני שיריה שנדפסו במוסף 'משא' במלאת שנה למותו. בחדֵרה, עירהּ, הוקם אולם תרבות נאה לזכרה בידי בני משפחתה. כן, זו אותה הַרֵיין שֵׁיין, מלכת הקומונות המסתוריות ואם הכת שנרדפה בארץ, יצאה להודו ונפטרה שם מצהבת נגיפית. הרבה הייתי נותן כדי לדעת מה היה ביניהם. אך כתיבתי לא נסתייעה.

כמה שנים מאוחר יותר נמצאה בת משפחתו של דהאן, גברת נכבדה ומשכילה, שהחלה בכתיבת ספר גדול על תולדות משפחתה. קיוויתי שהיא תצליח במקום שבו אני נכשלתי. הגברת הירושלמית שהתה שנים רבות מחייה בארצות הברית, והייתה משוכנעת שתוכל לכל הקשיים. העברתי לה בנדיבות תמימה את כל החומרים שנאספו בידי, אך היא נעלמה וספרה כנראה לא הושלם ולא נדפס. הסתפקתי בסיפור קצר על חייו ומותו של מאיר דהאן בשם 'מרדף שווא', שכינסתי בספרי 'מחיקת עוונות' (זמורה ביתן, 1991).

לא הייתי שב אליו ואל חידת חייו ומותו, אלמלא אמונתי בכוחה של העיתונות. אני בטוח שבין הקוראים יש מי שיודע היכן מצוי קברו של מאיר דהאן. אני בטוח שבין קוראי הדברים יש מי שיודע על פסלים נחבאים שלו. ואני בטוח שמי שיקרא את הסיפור ויבקר בעין הוד יסור לגלריה של האמנית אורה להב-שאלתיאל וישמע ממנה נוספות על חייו ומותו של הפסל הצעיר והמבטיח.

אחרית דבר. תלונתי הרגוזה מלפני שנים על הזנחת פסליו טופלה. האוצרת של המשכן בעין חרוד, גליה בר אור, שיקמה באהבה ובכבוד את פסליו של דהאן. מי ששותה היום קפה אל מול הגינה הקטנה יכול לחזות בקווים המתוחים להפליא והדקיקים עד להישבר, ביתמות הנוגה שמרחפת עליהם. גם בארכיון עין הוד שמורים שרידי עבודותיו, ספרים שאייר ועוד. מה שהחל כחזיון מיסטי של חייל צעיר בסוף שנות החמישים התגלגל לסיפור על מי שיכול היה לצמוח לאחד מגדולי הפסלים בישראל, והיום – אפילו מקום קבורתו לא נודע.

 

* * *

מאיר דהאן

עוף החול

 

עופפי, עוף החול,

נראה כי עייפת מאושרך.

נגני עוף חלום,

לעונים זה עוניך, עוף חלום.

דברי, בת חלום,

ידעתי כי עייפת, בת חלום.

נומי, בת חלום,

זה אושרך, בת חלום.

סערי בשנתך, עוף חלום,

כי החי נחצב בחלום.

נגני בשנתך, עוף בת חלום,

כי זה חגך, בת חלום.

את חיה במותך וחיה בחלום.

דברי באצילותך, בת חלום,

נראה כי עייפת, בת חלום.

נשמי, עוף בת חלום,

יומך תם, בת חלום,

דברי, עוף בת חלום,

זה חי בחלום.

נגני, עוף חלום,

זה בן בחלום.

עופפי, עוף בת חלום.

מתים מהלכים על כנען,

עוף בת חלום.

 

השיר נדפס גם בירחון הספרותי הצרפתי  L'VIIוהובא במדורו של בנימין גלאי ב"מעריב" מיום 2 בפברואר 1962.

המאמר הזה פורסם במוסף "שבת", של "מקור ראשון" מיום 22.6.12.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

 

פרק שישי

כמעט נהרג בקטטה עם ערב-מלאלחה

 

בוקר יום ראשון. אברהם רוכב על חמורו במשעול העובר בין חלקות חיטה ירוקה, בדרך מיהוד לפתח-תקוה. סביב, לכל מלוא העין, אין במרחבים דבר מלבד אוהלים משחירים של בידואים, הפזורים פה ושם, וקצת שדות ובוסתנים ליד כפרי הערבים. הוא רעב. בבוקר אכל רק פרוסת לחם יבש ושתה כוס תה קלוש.

האדמה מצמיחה עשבי-בר פורחים. צבעיה אפור, חום וצהוב. לפעמים אדמת חמרה אדמדמה או גבעות חול בהיר ורך, בצבע זהוב, שאברהם נהג להתרוצץ יחף על גביהן ולהשתובב עם חבריו. משעול השדות יורד אל ואדי צר ששטפונות החורף חרצו באדמת השדות. בהמשך מתפתל המשעול בין משוכות צבר, מטפס על גבעות רכות, שבקיץ ניגר עליהן החול ברוח קלה, בפיכפוך חרישי.

מדי פעם שולח הנער את ידו לאחור ודוקר קלות בקצה הנבוט את שיפולי גבו של החמור, לזרז אותו. ואולם החמור עקשן. פוסע לאיטו בצעד קצוב שיוצר תחושה של פעילות עסקנית שמתמזגת בנענוע אוזניו. הוא אינו מתחשב בקריאות הזירוז של הנער, שרוחו כבר קצרה לחזור למושבה החדשה מהביקור שעשה בבית הוריו ביהוד.

אברהם מהרהר בתקופת הזמן שעבר מאז החליטו הביאליסטוקאים לגור בפתח-תקוה, ליד שדותיהם. הם הקימו רחוב ראשון במושבה המתחדשת – רחוב חובבי-ציון קראו אותו, על שם האגודה "חובבי-ציון" באודיסה, ששולחת מדי פעם מעט כסף למושבה.

מיכאל, שהבריא ממחלתו, עבר לפתח-תקוה עם רבקה אשתו וילדיו הקטנים, והקים בית ברחוב חובבי-ציון, על האדמה שקנה האב. אברהם גר שם עם אחיו ומשפחתו במשך ימי השבוע, ורק לשבתות ולימי חג הוא חוזר אל בית ההורים שנשארו ביהוד.

שני האחים עובדים קשה מבוקר עד ערב, אך הכסף כמעט אזל. צורכי מזון הם לוקחים בחנות בהקפה – עד שתבשיל החיטה, תיקצר ותגיע לגורן המושבה. מקום הגורן בתחילת רחוב חובבי-ציון, צעדים אחדים מן הבאר. אם היבול יכזיב, רע ומר יהיה. על בגדים חדשים ושאר מותרות אין כלל מה לחשוב. שני האחים חוסכים מפיהם כדי לשלוח מדי יום שישי מעט מזון להוריהם הזקנים. שלשום כמעט שלא היה לנער מה להביא להוריו. במשך השבת השתדל כל אחד להסתיר מן השאר את צערו על המחסור. אברהם ניסה לא לחשוב איזה תבשילים הוגשו באותן קדרות בטוקמאטק. רק החמור מרוצה. עכשיו עונת ה"רביע", מרעה האביב, הוא לוחך עשב כאוות נפשו, ושבע.

 

"אימשי, יאללה! אימשי יא-חמאר של בלעם הרשע!" – מגיע אברהם למושבה הקטנה, שרוב בתיה עומדים בראשית בניינם. הוא מתפלא לראות כי ברחוב אין נפש חיה. רק אישה אחת נקרית על דרכו, והוא שואל אותה:

 "מה קרה, איפה כולם?"

 "הבידואים ערב-מלאלחה עלו עם העדר על שדה החיטה במערב. כל האיכרים עם הערבים שלהם יצאו להילחם באלו של מלאלחה. אברמ'ל, לאן אתה רץ? אני אספר לאבא ולאמא! – רק למבוגרים מותר ללכת לשם!"

אך אברהם אינו שומע לה. הוא עוזב את החמור באמצע הרחוב ורץ, נבוט בידו, להשתתף בקרב.

 

וכזהו מצב הקטטה בשעה שאברהם עומד להצטרף למחנה הפתח-תקוואים: תחילה נסוגים הבידואים עם עדרם משדה החיטה לעבר הכפר הערבי חירייה; האיכרים אינם מסתפקים בהרחקת העדר שחיבל בשדותיהם אלא רוצים לתפוס את הבקר של הבידואים, להביאו למושבה, לגבות תמורת שיחרורו תשלום נזק מידי הבעלים וכך ללמדם כי יבול שדותיהם של היהודים אינו הפקר.

שמש האביב חזקה מאוד, אך עדיין לא לוהטת. כחול השמיים שקוף, ללא ענן. צבע החיטה ירוק דשן, לאחר שרוותה גשמי חורף. ליד ואדי אל-עסל, משיגים הפתח-תקוואים את הבידואים, ובלא חישובי כוחות של רבים מול מעטים – תוקפים אותם; אך מספר הבידואים גדול מהם פי חמישה לערך.

 

עוד מרחוק שומע הנער את צעקות הבידואים: "עליהום! ילען דינכום יא יאהוד! ולאד אל-מייתה!" כלומר, ארורה דתכם, יהודים, בני-מוות, פחדנים.

בידי האיכרים אין נשק חם. רק בידי יודה נמצא אקדח, שאירעה בו תקלה וחדל לירות. וכך, תוך כדי ההתקפה הופכים האיכרים למתגוננים, ושוקלים נסיגה זהירה חזרה לגבולות המושבה. פתאום נופל האקדח מידיו של יודה, שעה שהוא מנסה לתקנו. הוא מתכופף להרימו, ואחריו מתכופף גם שומר ערבי של המושבה, שהצטרף לקטטה לצד האיכרים. אחד מבני ערב-מלאלחה מנצל את שעת-הכושר ובמכת אלה על ראש השומר הערבי מפיל אותו ארצה. הלה נותר שרוע ללא-תנועה, כמת.

הידיעה שבידי היהודים לא נשאר נשק חם והם מתכוננים לסגת, מעודדת את הבידואים להסתער עליהם בקריאות "עליהום! עליהום!" – כשמאחור מסלסלות נשות השבט את קולן בצריחות גרוניות, להלהיב את הלוחמים.

מול הבידואים נשאר אחד האיכרים, איש אמיץ ושמו רב אלתר. בשנותיה הראשונות של פתח-תקוה היה אחד מן "הירקונים" – אותה קבוצה שהתיישבה על גדת הירקון, ושחלקה מת בקדחת ובמחלות אחרות, והיתר התפזרו לכל עבר. הוא היחיד שחזר לגור בפתח-תקוה המתחדשת. עתה הוא מנופף במקלו לכל עבר, לבלום את הבידואים ולאפשר לחבריו נסיגה מסודרת.

 

ברגע זה מגיע אברהם לזירת הקטטה, שכיום בנויה עליה קרית מטלון. מה, אלה ירמסו את החיטה ובגללם נפסיד הכל? – צריך ללמד אותם לקח! – הוא אינו שם לב לאנשי המושבה הנסוגים, אלא רואה רק את רב אלתר עומד יחידי ומחליף מהלומות במקל על ימין ועל שמאל. מיד הוא ממהר לעזרתו ומכה לצידו בנבוט. מעוצמת המכה על כתף אחד הבידואים נשבר הנבוט – וידיו של אברהם נשארות ריקות. הוא מבחין כי אלתר עייף ופצוע, ונראה שכוחותיו עוזבים אותו. בהחלטה מהירה חוטף אברהם את המקל מידו וממשיך לנופפו ולהכות בו.

מרוב התלהבות אין הנער מבחין בכך ששאר הפתח-תקוואים כבר התרחקו, גם אינו שומע את אלתר, שקורא לו לחזור עימו למושבה. איש מהנסוגים אינו חש בהיעדרו של הנער, ואחר רגעים אחדים הוא מוצא עצמו בשדה מוקף מכל צד בידואים זועמים, שאחד מהם מכוון לעומתו רובה.

נשמעת ירייה. אברהם חש צריבה עזה בזרועו השמאלית וכעבור רגע מתמוטט ונופל על גבו. נפילת הנער מגבירה את התלהבות המתנפלים. הם מתקרבים אליו. מאחור נשמעות צריחות ויללות-נקם של הנשים. הבידואי שירה טוען פעם נוספת את הרובה מצד פי הקנה באבקת-שריפה ובברד. לאיטו הוא מלכסן אותו מול פני הנער המוטל בתוך מרבד צמחי האביב.

 "אידבח אל-יאהודי!" קוראות הנשים.

היללות, שחט את היהודי! – מפחידות את הנער יותר מקנה-הרובה המכוון אליו. הכל נשכח עתה. גם הרעב. רק פרצוף בידואי עטור תלתלים שחורים, פרועים, ועיניים בורקות בפראות.

זה הסוף?

נשמעת ירייה...

בבת-אחת יורדת עליו חשיכה. האם עודנו חי? – זוהי עבאייה, אדרת-שיער בידואית שחורה ורחבה, שמוטלת עליו ומכסה אותו. ריח חריף של צמר גמלים ועשן חודר לאפו והוא מתעטש. רגע לפני הירייה יצא בידואי זקן ומכובד ממעגל הגברים שמקיף את הנער, היטה את הרובה כלפי מעלה – והאש נורתה לשמיים. הזקן שהטיל על אברהם את העבאייה שלו כפורש עליו את חסותו, פונה לנוכחים ואומר:

 "אחיי, בני שבטי, אל תראו את גבורתכם מול נער יחידי בשדה! הנער האמיץ הזה נלחם בנו במקל בלבד! ומה יצמח לנו אם נהרוג אותו? הלא אין כפרה לדם אלא בדם! – והיהודים – הלא ראיתם, הם היו מעטים מאיתנו, בלי נשק, ובכל זאת לא היססו להתנפל עלינו!"

בקרב הבידואים נשמע ריטון התנגדות לדבריו, לכן ממשיך הזקן ואומר: "איני צריך לספר לכם איזה נזק עלולים לגרום לנו קונסול רוסיה, קונסול אוסטריה וקונסול צרפת, שהיהודים האלה הם נתיניהם – אם יאשימו אותנו ברצח הנער?"

השפעת דבריו האחרונים ניכרת הפעם היטב על השומעים. הוא פונה עתה אל הנער, מסיר מעליו את העבאייה, ופוקד עליו:

 "קום!"

אברהם קם, מחזיק את ידו השמאלית בימנית, הבריאה, מתבונן בשיח' בעיניים כחולות בעלות מבט חודר, תקיף ובלא פחד.

 "מה שמך?"

 "אברהם שפירא."

 "בן מי אתה, איברהים?"

 "יצחק-צבי שפירא, מיהוד."

 "לא שמעתי עליו. ומי יש לך במלאבס?"

 "אחי הגדול, מיכל, מיכאל."

 "את שם אחיך שמעתי, איברהים! – איברהים אחו-מיכו, איסמללה עליכ! – ברכת האל עליך – אתה ג'דע! גיבור! מהיום והלאה אימצתי אותך לבני, וכל מי שיגע בך לרעה, ויפיל שערה משערות ראשך – כאילו פגע בי, ונקמתי תרדוף אותו! ועתה חזור למלאבס, איברהים-מיכו, ואללה יטאוול עומרכ! – אלוהים יאריך את ימיך!"

הנער, שכבר דובר ערבית, וגם יודע את נימוסי המקומיים, משיב בברכה המקובלת: "אללה יתפט'כ! – אלוהים ישמרך בחיים!" ופונה והולך מזרחה.

עד מהרה הוא פוגש מולו את בני-מושבתו הדואגים לו, ובראשם את השומר הראשי של פתח-תקוה, סנדר חדד, שחזר מיפו ומיד יצא בראש אנשיו לחפש אחריו. את זרועו הפצועה חבש אברהם בידו הבריאה, בכנף חולצתו. סנדר מפציר בו לספר איך נפצע וכיצד ניצל. הנער נענה לו ברצון, ומקשט מעט את מעשה גבורתו כדי להתגאות שנשאר יחידי בשדה-המערכה.

 

*

בערב, על משכבו, עדיין חש הנער צריבה בזרועו הפגועה, ומהרהר בקורות היום: הפעם ניצחו הבידואים. אין ברירה, יש לחיות איתם גם בעתיד. גורל המושבה תלוי ביחסים עימם. צריך ללמד אותם לקח. לדעת להכות ולדעת לספוג מכות, כמו שאומר סנדר חדד. אבל אולי אפשר גם ללמוד מהם? – חיי ניתנו לי במתנה מידי השיח' הבידואי של ערב-מלאלחה. הם נזהרו לא להסתבך עם המושבה ברצח, בגלל המנהג של נקמת הדם, שהם בטוחים שגם אנחנו ננהג על פיו. עלי לדעת את שפתם ומנהגיהם. איברהים אחו-מיכו, קרא לי השיח'. שם טוב? מעורר כבוד? האם אהיה יום אחד שיח' איברהים אחו-מיכו המפורסם ממלאבס? המנהיג של המושבה?

הרעב מציק לו. הוא עדיין בגיל ההתבגרות, וגם הערב לא נמצאו למאכל בבית אחיו אלא דייסת בורגול ועדשים בבצל וחמיצת עלי חמציץ מן השדה.

 

*

בבוקר יוצא אברהם לעזור לאחיו בעבודה. פציעתו אינה חמורה, תישאר אמנם צלקת, אך בידו הימנית הוא יכול להועיל.

אותה שעה כה מציק הרעב לשני ההורים הזקנים, עד שהם קמים והולכים מביתם שביהוד, מבוססים ברגל שעות בחול העמוק, אולי יימצא משהו לאכול אצל בנם בפתח-תקוה. בבואם לבית שברחוב חובבי-ציון הם מוצאים רק את רבקה עם נכדיהם הקטנים, שרגא-פייבל החולני ואחותו. המזווה כמעט ריק, ולא עוד אלא שרבקה מספרת בבכי שמיכאל ואברהם יצאו אף הם הבוקר רעבים לעבודה. גם על ההתנפלות היא מספרת, ובראותה את חיוורונם של הזקנים, היא מוחלת על כבודה, הולכת לחנווני, ומתחננת לפניו בדמעות שיקיף לה עוד מעט מצרכים כדי להאכיל את הורי בעלה הרעבים.

 "אינך צריכה לבקש פעמיים," הוא אומר לה. "הלא אברמ'ל רק אתמול ניצל בנס!"

 

המשך יבוא

 

 

 

 

* * *

"חייל ישראלי ימני תקף מהגר מאפריקה

וגנב לו את ארוחת-הצהריים..."

 

בחור ישראלי צעיר מטייל בפריז ומסתובב בגן-החיות. הוא רואה ילדה קטנה נשענת אל תוך הכלוב של האריה. לפתע, האריה תופס אותה בשרוול החולצה ומנסה למשוך אותה פנימה במטרה לטרוף אותה, מול עיניהם של ההורים המבועתים. הבחור הישראלי רץ לכלוב ונותן לאריה מכה חזקה על האף. האריה מייבב מכאב, עוזב את הילדה, ומתרחק מהגדר. הבחור הישראלי מוסר את הילדה להורים שלה, שמודים לו מכל הלב.

עיתונאי שנכח במקום ניגש אליו ואומר לו: "אדוני, זה היה הדבר הכי אבירי ואמיץ שראיתי בחיי."

הבחור עונה, "זה היה שום דבר, באמת! האריה היה מאחורי סורג ובריח. אני פשוט ראיתי את הילדה הקטנה בסכנה ובלי לחשוב עשיתי את מה שנראה לי לנכון."

העיתונאי אומר: "אני חייב לפרסם את הסיפור הזה. מחר הסיפור יהיה בעמוד הראשון של העיתון. בוא, ספר לי מה ומי אתה."

עונה לו הישראלי: "סיימתי לשרת בצה"ל ובאתי לראות פה משחק של ביתר ירושלים."

ואז הם נפרדים לדרכם.

למחרת הישראלי קונה את העיתון, ורואה את הכותרת בעמוד הראשון:

"חייל ישראלי ימני תקף מהגר מאפריקה וגנב לו את ארוחת-הצהריים..."

 

המלביה"ד: יהודה דרורי

 

 

* * *

הענקת פרס שרייבמן לאורי הלוי

ביום חמישי 28.6.12 בשעה 20:00 בבית הסופר בתל-אביב, יוענק פרס שרייבמן לאורי הלוי על ספרו "מסעות במקום" בהוצאת קשב לשירה. הפרס באדיבות ד"ר לימור שריר שרייבמן, רופאה וסופרת, לשעבר מלכת יופי, עיתונאית, ועוד. היא תעניק אותו לאורי הלוי, אדריכל ומשורר, שסיפור חייו יכול למלא דפיו של ספר מרתק. להלן קישור לאירוע:

 

http://www.hebrew-writers.org/calander.asp?catalogid=267

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* תושבי היישובים בעוטף עזה הגישו למבקר המדינה תלונה נגד ראש הממשלה ושר הביטחון על שאינם משקיעים די כספים במיגון המיבנים באיזור, ובהוספת סוללות של "כיפת ברזל". לאחר הדו"ח הבא של מבקר המדינה, אם עוד יספיק בקדנציה הנמוגה שלו – צפוייה לעלות על רקע זה שאלת הדחתם של ראש הממשלה ושר הביטחון.

 

* ארגון הזונות  הגדול בתל-אביב והסביבה צפוי להגיש תלונה למבקר המדינה נגד ראש הממשלה בתפקידו כשר הבריאות על כך שהמדינה לא השקיעה די כספים בחינוך שלהן בילדותן כדי שלא תידרדרנה לזנות. צפוייה הדחה של ליצמן ונתניהו על רקע הדו"ח הבא של מבקר המדינה, אם עוד יספיק בקדנציה הנמוגה שלו.

 

* כמיליון ויותר עולים מרוסיה עומדים לגדוש את כיכר רבין בהפגנת ענק תחת הסיסמה "מפונקים, לכו לעבוד ולגור גם באשדוד, ואז לא יישאר אף אחד מכם ללא דיור!" ו"כל הכבוד לממשלת ישראל שאיפשרה למיליון ויותר עולי רוסיה לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית שאין עוד כמוה בעולם!"

 

* לאחר שדו"ח אדמירל הצי מבקר המדינה לא הטיל אשמה ואחריות על המציתים-בפועל של יערות ישראל לדורותיהם – ניתן בזה אור ירוק, כלומר – אדום, לכל מציתי היערות בעבר, בהווה ובעתיד – להמשיך במלאכתם החשובה ביתר שאת, וזאת מאחר שמעתה נקבע כי אין עליהם שום אחריות וכי האחריות כולה היא על ממשלת ישראל, ושר האוצר בראשה.

 

* בדיחה ישנה: איפה ברוסיה יש הכי הרבה לחם? – בקציצות!

בדיחה חדשה: איפה בישראל יש הכי הרבה מים? – בגביעי גבינת קוטג' 5% של "תנובה".

וממתי החלה התופעה של מהילת הקוטג' במים? – מאז החלו לפני שנה וחצי ההפגנות של מחיר הקוטג' והצדק החברתי, בעידוד התקשורת המטומטמת,­ וכך נאלצו יצרניות הקוטג' להוריד את מחירו בשקל לערך ולהוסיף מים בהתאם. מאחר ולדברי ולמעשי המנהיגה הפרובוקטיבית דפני ליף עתידה מחאת האוהלים להתחדש, יש לשער שגם הקיץ לא תעזנה המחלבות הגדולות להעלות את המחיר, ולכן תוספת המים לגביע הקוטג' תהיה בהתאם ועוד מעט יהיה אפשר לשתות את הקוטג' כמו את משקה היוגורט בבקבוקים, והכול בזכות מנהיגי "מחאת הקוטג'"!

 

* נודע כי ברגע האחרון הסכים אדמירל הצי מבקר המדינה להוציא מהדו"ח שלו על השריפה בכרמל את הסופר א"ב יהושע, מחבר הסיפור הקלאסי הנהדר והידוע על שריפת היערות, "מול היערות" – כאחראי גם הוא לשריפה בכך שסיפק ידע למציתים (צבירת "פחיות נפט" בפינות היער) .

 

* הידיעות על מציאת שרידיה של האונייה "אלטלנה" במעמקי הים מול חופי יפו מעלות שוב את השאלה אם לא הגיע הזמן להציב מול מקום נחיתתה בחוף תל-אביב – גלעד שבו ייחרתו שמות חללי אצ"ל והפלמ"ח, שהרגו אלה את אלה בקרבות מלחמת האזרחים הקצרה שהתנהלה על קביעת ריבונותה האחת והיחידה של ממשלת ישראל, של הממשלה הראשונה בתולדות המדינה, זו שאצ"ל בראשותו של בגין ערער על סמכותה.

 

* משטרת חיפה עצרה אדם תימהוני שהסתובב ערום ברחובות העיר, על חזהו מלפנים תלוי שלט "המלך ערום!" ועל גבו שלט מוזר עוד יותר – "טיפש רודף כבוד!"

 

* מה שלום מובאראכ המת? לאחר שכבר הספדנו אותו בגיליון הקודם, יש לנו הרגשה שממשיכים להחזיק בו כמת-חי בגלל החשש מטקס קבורתו. אם תהיה לו הלווייה פומבית, עלול ההמון לחטוף את גופתו, להתעלל בה ולשרוף אותה כשם ששרפו את שגרירות ישראל בקהיר.

 

* אנחנו מבקשים לדעת אם יש קשר בין שובה הפרובוקטיבי והמתוקשר-היטב של המנהיגה הפוטוגנית של המחאה האלימה, דפני ליף – לשדרות רוטשילד-תח'ריר בהפגנה נגד ממשלת ישראל ובשבירת חלונות הבנקים באבן-גבירול– לבין הקרן לישראל חדשה (והסרט שדפני עצמה עושה על המחאה) – יש קשר או לא יש?

אולי עכשיו, לאחר שהצליחה להיפגע במאבק הפינוי עם המשטרה ולדרוש להתאשפז בבית-חולים, ייערך גם טקס תקשורתי רב-רושם שבו תוכתר דפני ליף בתור ז'אן ד'ארק הישראלית, ותמונתה תצויין על גבי בולי המדינה, כמו בצרפת. כי לא בכל דור קמה לעם גיבורה מניפולטיבית מיוחצ"נת וגורמת נזק שכזו – המשתמשת גם במחלתה כנשק!

 

* משבר בענף התיירות היוצאת! מאות אלפי ישראלים עניים ביטלו את טיסותיהם לכל רחבי העולם, הקיץ, כדי לעודד את "פעילי המחאה החברתית" לשבור את חלונות הבנקים שלהם! מאות סוכני נסיעות עומדים בשל כך בפני פשיטת רגל!

 

* בכנס גסטרונומים אשכנזיים שנערך בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד הוחלט להוציא את הפשטידות, כל הפשטידות למיניהן – מהתפריט של הישראלים. לסועדים שיישארו רעבים יוצע לכרסם קרקרים דוגמת "קרקר זהב" של "אוסם", שנעים לכרסם אותו ולמלא בפירוריו המומלחים-קלות את הפה לאחר שנאסרה סוף-סוף אכילת הפשטידות הנוראיות.

 

* מעתה אין ביריונים בשפה המכובסת של התקשורת הישראלית, יש רק "פעילי מחאה חברתית" – הזוכים לכיסוי תקשורתי רב ואוהד פי כמה מהיחס אל מה שמתרחש בדרום הארץ ובמצרים! 

 

* מי מממן ומתזמן את הבאתם של "נציגי המחאה העולמית" מאט רנר מארה"ב, גולנרה אייטובה מרוסיה ומיגל אראנה קטאניה מספרד – לתל-אביב, ואת הקצאת שני עמודים במוסף "דה מארקר" עם תמונותיהם תחת הכותרת "כשהכוח הדמוקרטי יהיה באמת בידי הציבור – הכול ייראה אחרת!" – פקחו עיניים ואו כיצד עובדים עליכם ומי שופך כספים כדי לפגוע בנו, בישראל! – ומי השוטים הבאים ללמד אותנו כיצד צריכה להיות הדמוקרטיה בישראל!

 

* דובר השוטרים האלימים וצמאי הדם של משטרת תל-אביב מודה: "חלונות הבנקים ברחוב אבן גבירול נשברו שלשום בלילה באשמת השוטרים שלנו – שזרקו עליהם את פעילי המחאה החברתית בתקווה שייהרגו מעוצם החבטות! אל השוטרים המכים באכזריות חייתית הצטרפו המפגינים היהודים משכונת שפירא, שלא הבינו בדיוק אם עליהם להכות את הבריונים המפגינים או את השוטרים המכים אותם!" – מכל מקום, הרבה מפגינים הדומים לחיות-קיץ נראו במוצ"ש בטלוויזיה הישראלית.

 

* אתמול אחר-הצהריים התקיים בבית הסופר בתל-אביב מפגש הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל, המאוגדים בסומליו"ן, שבראשו עומדים כיום הסופרת והחוקרת ד"ר עדינה בר-אל והסופר דוד בן-קיקי, והכול בהתנדבות ועל כך מגיעה להם תודה גדולה.

המפגש הוקדש להומור הישראלי, ומי שלא בא – הפסיד שעתיים אדירות. פתח ושיעשע יהודה אטלס, אחריו הצחיק יורם טהרלב, והשיא היה הופעתו של פוצ'ו, שבמשך כשלושת רבעי שעה השכיב את הקהל ארצה מרוב פרצי הצחוק. האיש הוא אוצר, הוא הסטנדאפיסט הפלמ"חניק הראשון וגם האבא של כל ה'זאנר שאין מי שיתחרה בו, בייחוד עכשיו, ששייקה אופיר ודן בן-אמוץ כבר אינם עימנו. אנחנו מקווים לקבל אחדים מהטקסטים שפוצ'ו השמיע, לפרסום אצלנו. סגרה את המופע אורה מורג בתיאור תלאותיה של אישה לא-דתייה הנשואה לדתי, שהולכת לים במקום למקווה. למרבה הצער דני קרמן, שהיה אמור אף הוא להרצות בכנס, חלה קצת ולא היה יכול לבוא.

בהזדמנות זו אנחנו פונים לכל מי שכותבת וכותב לילדים ונוער וטרם הצטרף לסומליו"ן, ליצור קשר איתנו דרך האי-מייל של המכתב העיתי ולהיכלל ברשימת התפוצה, ואנחנו פונים גם לכל אלה שכבר חברים בסומליו"ן אך אינם מקבלים את ההודעות וההזמנות שלנו – לפנות גם כן אלינו ולספק לנו את כתובת הא-מייל המעודכנת שלהם.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,392 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל