הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 745

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בסיון תשע"ב, 24 במאי 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְפִלָּה לְנִשְמַת הִלָּה. // זאב בן-יוסף: סין כמופת למִמשל יעיל. // ד"ר יואל רפל: דוד מלך ישראל חי וקיים – ומתהלך – בירושלים. // נירה תובל: סִפּוּר עַל מַלְכוּת וְעַל רוּת. // עמוס גלבוע: שני ניירות עמדה בנושא הגרעין האיראני. [ציטוט]. // מתי דוד: עדיף תיקון הקפיטליזם מאשר החלום על סוציאליזם – אזהרה ועצה מכישלונם של פאפנדראו וסאפטרו. // יהודה דרורי: אירו-ביזיון. // אלי מייזליש: שלום לך עקיבא אלדר. // שוש ויג: היכן הייתם ארבעים שנה?  // עליזה שנהר: "סיפור חיים", ספרה של נורית גוברין על אהרן מגד. // עזרא דלומי: יום חרְדַ"לַיים. // תקוה וינשטוק: סך הכול עשרים אחוז מרחובות העיר תל-אביב, וכן על עמנואל זמיר בן-כיתתה במושבה. // מנחם בן: תכירו את החותן המשובח של מאיה ערד. [ציטוט]. // נגה מרון: איפכא מסתברא. [הבהרה]. // מכתבו של הרצל חקק לאהרון ידלין. //  אהוד בן עזר: ברנר והערבים. אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר [לא נכלל בספר המקורי]. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

תְפִלָּה לְנִשְמַת הִלָּה

במלאות שלושים למות קצינת צה"ל הִלָּה בְּצַלְאֵלִי ז"ל

באסון קריסת מגדל-התאוּרה בהר הרצל

 

יֵש לִפְעָמִים שֶמִּתְגַּלָּה סָבִיב לַשֶּמֶש

אוֹ לַיָּרֵחַ, כַּחֲלוֹם שֶנֶּחֱזֶה,

הִלָּה שֶל אוֹר שֶבָּהּ כְּאִלּוּ מִתְגַּשֶּמֶת

אֵיזוֹ קְדוּשָה שֶלֹּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.

 

וְיֵש לְפֶתַע שֶפְּלִיאָה גְדוֹלָה פּוֹגֶשֶת

הִלָּה כָּזֹאת גַּם בִּבְרוּאֵי בָּשָׂר וָדָם

וְהִיא אוּלַי אֵינָה נִרְאֵית אֲבָל מֻרְגֶּשֶת

רַק בַּיְקָרִים וּבַנְּדִירִים בִּבְנֵי-אָדָם.

 

הִלָּה, הִקְרַנְתּ לָנוּ הִלָּה שֶל חֵן וָכוֹחַ

רַק זְמַן קָצָר כָּל-כָּךְ אֲבָל כָּל-כָּךְ מֵאִיר

שֶאִי אֶפְשָר אוֹתוֹ בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת אוֹר פָּנַיִךְ הַנּוֹהֵר וְהַבָּהִיר.

 

*

לָמָּה אֲנַחְנוּ מְכַלִּים בְּמוֹ יָדֵינוּ

לֹא בִּשְׂדוֹת-קְרָב כִּי אִם בִּשְׂדוֹת קַלּוּת-הָרֹאש

אֶת הַיָּפִים וְהַטּוֹבִים שֶבִּילָדֵינוּ

וּבִמְאֻחָר מִדַּי זוֹכְרִים תְּשוּבוֹת לִדְרֹש?

 

לָמָּה צָרִיךְ כָּאן לְשַלֵּם עַל כָּל אִוֶּלֶת

בְּמַס נוֹרָא שֶל שְכוֹל וְזַעַם וּנְכָאִים

מִבְּלִי לִתְפֹּס שֶאֵין יָקָר יוֹתֵר בַּחֶלֶד

מִקְּדוּשָתָם הַלֹּא-נִשְנֵית שֶל הַחַיִּים?

 

הִלָּה, הִקְרַנְתּ לָנוּ הִלָּה שֶל חֵן וָכוֹחַ

רַק זְמַן קָצָר כָּל-כָּךְ אֲבָל כָּל-כָּךְ מֵאִיר

שֶאִי אֶפְשָר אוֹתוֹ בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת אוֹר פָּנַיִךְ הַנּוֹהֵר וְהַבָּהִיר.

 

*

אֵין לֵב שָלֵם כְּמוֹ לֵב שָבוּר, אַךְ הָאֱמֶת הִיא

שֶהַשְּלֵמוּת הַזֹּאת שוֹתֶתֶת כִּפְצָעִים.

מִי שֶאוֹמֵר "גָּדוֹל מֵהַחַיִּים" הוּא פֶּתִי

כִּי אֵין דָּבָר גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים.

 

אֲבָל בְּעֹמֶק הַיָּגוֹן שֶלֵּב גּוֹדֵעַ

טְמוּנִים שָרְשֵי הַזִּכָּרוֹן שֶהֵד קוֹלָם

הוֹמֶה בַּלֵּב הַזֶּה תָמִיד כִּי הוּא יוֹדֵעַ

שֶיֵּש מֵתִים שֶלֹּא יָמוּתוּ לְעוֹלָם.

 

הִלָּה, הִקְרַנְתּ לָנוּ הִלָּה שֶל חֵן וָכוֹחַ

רַק זְמַן קָצָר כָּל-כָּךְ אֲבָל כָּל-כָּךְ מֵאִיר

שֶאִי אֶפְשָר אוֹתוֹ בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת אוֹר פָּנַיִךְ הַנּוֹהֵר וְהַבָּהִיר.

 

 

* * *

זאב בן-יוסף

סין כמופת למִמשל יעיל

המִמשל הטוטליטרי-קפיטליסטי של סין שהצליח תוך עשור להרים כלכלה נחותה וחברה נחשלת לרמת מעצמת-על כלכלית ולהעלות את רמת החיים של רבים מתושביה - מעלה תְהִיות האם לא ראוי לאמץ שיטה דומה גם בישראל

כבר ביום שובי מסיור מהמם בסין קידמו את פני הכותרות שעזבתי מאחורי עם נסיעתי, על הצורך בשינוי שיטת המִמשל בישראל שיביא מזור מלא לכל בעיותינו. רק שכרגיל אצלנו, הבעייה היא להגיע להסכמה בדבר שיטת המִמשל הרצויה כאן. ולאחר שאתה מסייר בסין וחוטף את המהלומה של הכרת הפיתוח המואץ המדהים המתנהל שם, שונה לחלוטין מכל מה שאנו מציירים לעצמנו, אתה בהחלט יכול לשאול את עצמך – מדוע בעצם לא נאמץ שיטת ממשל כמו זו של מעצמת-העל החדשה הזו, או לפחות דומה לה, כדי לאפשר למִמשל שלנו לא רק לגבש תכנון יעיל לטווח ארוך אלא גם לבצע אותו –  מה שנבצר עד כה מכל הממשלות בישראל, מחמת השיטה הקואליציונית המאפשרת למפלגות קטנות להוות "לשון מאזניים" המשבשת את היכולת למשול כהלכה.

סין היא באמת לא מה שחשבתם. חל בה שינוי תהומי מאז המהפך השלטוני שחל בשנת 1980 על ידי דנג שיאופינג, שהצליח להעלות את רמת החיים של הסינים בערים ובכפרים, גם באזורים הפריפריאליים ביותר. הוא נמנע מלגנות את מאו ומורשתו הקומוניסטית האבסולוטית אשר בלמה יכולת פיתוח ברמה של הדמוקרטיות המערביות, אך למעשה שינה את דרכו של מאו בצורה משמעותית. דנג פתח במדיניות של רפורמות כלכליות ופתיחות בסין ("גייגה קייפאנג") שהחלה לשנות את מבנה הבעלות הריכוזי על הקרקעות באזורים הכפריים, ולאחר מכן צמצמה את השליטה הממשלתית בכלכלה בכלל ובתעשייה בפרט. הוא קבע "אזורים כלכליים מיוחדים", שבהם משקיעים זרים יוכלו לפעול ללא הגבלות ממשלתיות משמעותיות, שהפכו למעשה לאזורי כלכלה קפיטליסטים מלאים. בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד בשנה-שנתיים שחלפו, הביאה מדיניות זו לפיתוח כלכלי אדיר ולקידומם של מיליוני תושבים סיניים, למרות שהטוטליטאריות עדיין שולטת ברמה. 

רק כדוגמא: הו ג'ינטאו, העומד בראש הרפובליקה העממית של סין, הודיע שהוא איננו רואה עצמו כראש המדינה אלא כמנהל כללי של מפעל גדול. זה מזכיר לי את ניר ברקת, ראש העיר ירושלים, הנוהג להתבטא ממש במילים אלה. שניהם רואים את עיסוקם לאור עקרון WIN-WIN, לפיו במלחמה העסקית לא חייבים להיות מנצחים הגוברים על המפסידים, אלא שאפשר ורצוי להביא למצב בו כל הצדדים מרוויחים ומנצחים, בדיוק כמו בעסק כלכלי מצליח. התוצאות הטובות אינן מאחרות לבוא, גם בסין וגם בבירת ישראל שזה עתה מלאו 45 שנים לאיחודה. 

ואכן מי שמסייר היום בסין חוטף מהלומה נוכח הסדר והדיוק המופתי על כל צעד ושעל. אתה יכול לעזוב חפץ במקום ציבורי ואיש לא יעלה על דעתו לגעת בו גם לאחר זמן ארוך.

סדר ודיוק מופתיים בתחבורה הציבורית – אוטובוסים, חשמליות, רכבות ומטוסים. אתה עד לתשתית של רשת תחבורה מודרנית מהירה להדהים, מדוייקת ודייקנית, המקצרת מאוד את המרחקים העצומים ממרכזי ערים לפריפריה, עם רכבות-קליע הטסות במהירות 310 קמ"ש על גשרי ענק ומִנהרות החוצים הרים נישאים וערוצים עמוקים.

השפע והיופי האסתטי למהדרין ניכרים בכל פינה. פארקים מטופחים נרחבים זרועים בכל מקום, בהם מתעמלים המוני תושבים, רוקדים ושרים מידי בוקר. שדרות פרחוניות מטופחות נמתחות לאורך מאות קילומטרים, עם שיחים ועצים גזומים למשעי. בכל מקום נראים מנקי רחובות השכם בבוקר, בגנים עובדים רבים בדילול עשבים שוטים וגיזום. המונים רוקדים בכיכרות מידי ערב. במרכזי הערים מתנשאים מכל עבר מתנשאים גורדי שחקים ענקיים, מתהדרים בארכיטקטורה ובכמות המתחרים בניו יורק ולונדון, ועוד המון מגדלי ענק מצויים בבנייה. התאורה הצבעונית בלילות נדמית כפנטזיה מבית היוצר של דיסני והוליבוד.

מגדלי דירות ענקיים מוקמים בפרברי הערים והכפרים, אליהם מגיעים מי שגרו בשכונות עוני במרכזי הערים הנמחקות מעל האדמה ברגע שתושביהן עברו לגור באותם מגדלי הדירות שנבנו למענם, כאשר סביבם פארקים מטופחים, גני ילדים, בתי ספר מרכולים וקניונים שהקמתם מסתיימת עוד לפני האִכלוס. במקום אותן שכונות עוני שנמחקו מהיסוד מוקמים מגדלי משרדים בהם מתנהלת פעילות עסקית אדירה.

משיחות עם המדריכים המקומיים וסתם אזרחים מתברר שהאזרח העובד כשכיר פטור מתשלום מיסים וכל צרכיו בחינוך, רפואה ומגורים ניתנים לו חינם. המִמשל המקומי דואג גם לעיסוקי הפנאי של תושביו. מדריכים בריקוד, זמרה ונגינה, התעמלות וספורט נשלחים בבקרים ובערבים לכיכרות ולפארקים, בהם המוני תושבים מבלים את זמנם עד השעה 11 בלילה. יש גם חיי לילה צבעוניים עם מועדונים ואולמות המציעים הופעות מסורתיות ומודרניות מרשימות ובתי תה המציעים בידור מסורתי גם הם.

אין שם כמעט אלימות, מאחר שמוטלים עונשים כבדים על כל עבירה - פעוטה כגדולה. למרות שחוקי התנועה הם רק המלצה ועל אף שבצמתים ובדרכים הנהיגה נראית לנו בלתי אפשרית והמון רכב דו-גלגלי ממלא את שולי הדרכים – בכל זאת התנועה זורמת כהלכה, נוסעים במהירות נמוכה וכמעט אין תאונות.

כל הפיתוח המודרני הזה המתנהל בסין, דווקא האיץ את החינוך למורשת הסינית המפוארת, החל מגיל אפס, מה שגורם לגאווה לאומית ולתחושת סיפוק עמוקה שאין לה תקדים בהיסטוריה הסינית. שכן לצד גורדי השחקים עודם נטועים שרידי ההיסטוריה המפוארת בדמות פגודות עץ עתיקות, ארמונות מלכותיים וקברים מפוארים, גנים סלעיים מסורתיים, חומות ומִבנים מימי הביניים ונופים מרהיבים. סין מצליחה להתמודד עם הרצון לשמר את עברה ובאותו זמן גם לספק את שאיפת תושביה לחיים נוחים ומודרניים.

עם זאת צריך להודות שיש שם הגבלה על זכויות הפרט. כך למשל הידקה לאחרונה ממשלת סין את הפיקוח על רשתות הטלוויזיה המקומיות והרחיבה את המגבלות על שידורן של תוכניות זרות ואף תקשורת אינטרנט, בניסיון לרסן השפעות זרות שליליות. המשטר הסיני חושש כי "כוחות זרים עוינים" מנסים "למַעֲרֵב" את סין ולפלג אותה באמצעות השפעה תרבותית ויש ניסיון לאכוף מחדש את הערכים הסוציאליסטים למול הקריאות לקדם בסין ערכים אוניברסאליים כמו חופש הביטוי, שנתפש בעיני השלטון כ"רעיון מערבי". אולם עם ההצלחה אי אפשר להתווכח ונראה שממשלת סין מצליחה לגרום לתושב הממוצע לחוש שהוא יכול להשיג לעצמו יותר ממה שיכול היה בעבר.

יש לא מעטים בינינו הסבורים שיש יותר מדי חופש דמוקרטי בישראל ושצריך מִשטר דיקטטורי גם אצלנו כדי שאפשר יהיה להכניס סדר ומִשטר בבלגן הישראלי החוגג הרצוף אִלתורים וכיבוי שריפות, במקום תכנון וביצוע מסודר ומדוייק שעשויים למנוע פריצתן של השריפות הללו.

ההשקפה הליבראלית שלי גורמת לי להירתע מדיקטטורה נוסח סין בישראל. זה – לא, אם תשאלו אותי. אבל מאידך מאוד רצוי היה להעניק יותר סמכויות לרשות המבצעת ולמנוע מהרשות המחוקקת והרשות השופטת לבלום אותה, וגם להבטיח שמשך כהונתה לא יפחת מחמש שנים. במקביל צריך לאפשר תחרות חופשית במשק ולצמצם מעורבות ממשלתית עד למינימום הכרחי.

איך לבצע זאת בפועל ומהי בדיוק שיטת המִמשל הרצוייה בישראל? התשובה לכך ארוכה, מורכבת וראוייה למאמר נפרד נוסף.

 

כותב המאמר, זאב בן-יוסף, הוא יו"ר המטה לתכנון אִסטרטגי במועצת ירושלים רבתי, עוסק בתִכנון, ביקורת, פובליציסטיקה, עריכת כתבי עת והסברה מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

 

 

* * *

ד"ר יואל רפל

דוד מלך ישראל חי וקיים – ומתהלך – בירושלים

"מקום  אחד יש בירושלים , שאני הולך לשם פעם אחת בשנה בחג השבועות, וזה קברו של דוד המלך, לפי שדוד המלך חביב עלי מכל היהודים שבעולם.

מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות עם גולית הפלישתי ועם שאר כל הרשעים, ואף  היהודים, להבדיל בוודאי היו מטרידים אותו הרבה, אף-על-פי-כן היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים – מלך זה היאך לא אוהב אותו.

ובכן נוהג אני כל שנה בחג השבועות בבוקר לילך על קברו וכשאני הולך אצל דוד איני טועם כלום ואפילו לא טיפה של קקאו, כדי שלא אתגאה על העניים והאביונים שעומדים כל הלילה ואומרים תיקון. ואני לובש את כותנתי הנאה סרוגת פסים אדומים שלבשתי ביום חתונתי וכן את בגדי הטובים כמו שראוי לאדם שהולך אצל מלך."[ש.י. עגנון,"תמול שלשום"].

מה פשרו של הקשר בין דוד המלך לחג השבועות [עצרת]? אמרו חכמים: 'דוד נולד בעצרת ונפטר מן העולם בעצרת,' בשישה בסיוון זמן מתן תורתנו. משום כך קוראים בחג זה את מגילת רות ש"זכתה ויצא ממנה דוד המלך."

מנהגם של יהודים לבוא ולהתפלל ולבקר בקבר דוד בהר ציון ואף להדליק ק"ן נרות לציון 150 מזמורי תהילים מחזיר אותנו לתקופת המקרא ולימי מלכותו של דוד [1004-965 לפנה"ס] בירושלים. "וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ...וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד... וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד...בן שלושים שנה במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה, שבע שנים וששה חודשים. ובירושלים מלך שלושים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה."[שמואל ב', פרק ה'].

היכן היא אותה מצודת ציון, שדוד לכדה מידי היבוסים? היכן היה ארמונו של מלך ישראל? מה התוואי של חומת העיר והיכן התנשאו מגדליה? כיצד חיו וממה התפרנסו תושבי העיר בימים ההם? בשאלות אלו ועוד רבות אחרות מתחבטים החוקרים זה מאה ושמונים שנה, ועד היום אין תשובה מוחלטת.

ארכיאולוגים, חוקרי מקרא והיסטוריונים הרבו לכתוב על כך, וככל שנמצאו תשובות , נמצאו גם תשובות לדחותן. בכל זאת, רוחו של דוד המלך מרחפת על ירושלים והיא משרה מייחודה על כל באי העיר.

 

עיר דוד

ביקור בגבעת עיר דוד, הגרעין הראשוני של ירושלים, מזמן חוויה חד-פעמית להיכרות עם עברה ותולדותיה של בירת ישראל. הגבעה, שהיתה בשנים האחרונות לאחד מאתרי הטיול הפופולאריים והמעניינים ביותר בישראל, מוקפת משלוש עבריה בגיאיות ומעבר להם, הר-הבית – מצפון, הר הזיתים – ממזרח, הר-ציון – ממערב ורכס ארמון הנציב – מדרום; אלה מעידים כי 'ירושלים הרים סביב לה'.

דוד המלך, שראשית מלכותו בחברון, הוא שהעלה לעיר את ארון הברית ושיכן במקום את בירתו הרוחנית והמדינית של עם ישראל. הביקור ב'עיר דוד' מספק אפשרות להכיר את צורת החיים שהתנהלה במקום בתקופה המקראית. שטח G היה קריית השלטון ובולטת בו 'מצודת ציון' שנלכדה על ידי דוד המלך ואנשיו. במהלך הסיור מתוודע המבקר ל 'בית אחיאל' על שם כתובת שנתגלתה בו והוא דוגמה אופיינית ל 'בית ארבעת המרחבים' שאיפיין את צורת המגורים באותם ימים. חווייה נוספת מזומנת למבקר בביקור ב'פייר וורן' וממנו בהמשך אל מערכת אספקת המים של העיר. תחילתה של מערכת זו ב'מעיין הגיחון' שהיה ללא ספק סיבה ראשונית לייסודה של העיר במיקום זה. חלק נוסף בסיור הוא בטיילת העליונה הנמשכת לאורך תוואי החומה המזרחית של עיר דוד. מי שמבקש לראות ולחוות הנאה מהביקור, ראוי שייפנה לעצמו לפחות 4-5 שעות. 

  

נדודי קבר דוד

בטרם נעזוב את עיר דוד ונעלה אל הר-ציון הנמצא ממעל לה, ואשר בו "קבר דוד", מצווים אנו בפתרון תעלומת הפסוק: "וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד" (מלכים א ב י). אם נקבר דוד בעירו, כיצד נדד אל הר ציון? ויותר מכך, היכן הוא קברו של דוד בעיר דוד?

בשאלות אלו התחבטו החוקרים, שהרי הנוסח "ויקבר בעיר דוד" חוזר כמה וכמה פעמים במקרא, ועל-כן, אם מקובל הזיהוי של עיר דוד במדרון ההר היורד לקדרון, הרי שם יש לחפש את קבר דוד. ומה יעלה בגורלה של אותה אמונה עממית, המביאה יהודים מעריצי דמות מלכם להר ציון? על כך לא נתנו החוקרים את דעתם. ואולי טוב הוא, שהרי השערתם המפריכה אמונה ומנהג הופרכה אף היא.

אחת הנקודות הבולטות על פני השטח במדרון עיר דוד, הם משטחי סלע-הר לבנים, ששימשו בתקופה הרומית מחצבות אבנים לשם בניית העיר. בינות למשטחים נתגלו לפני עשרות שנים כוכי קבורה עתיקים, שמשום סגנונם יש לשייכם לתקופת המקרא. הארכיאולוג הצרפתי ר' וייל, שניסה למצוא פתרון לתעלומת קבר דוד, הציע לראות בכוכים אלה, המרשימים בצורתם ובגודלם, את קברות דוד המלך ושאר מלכי יהודה. ואולי הנקודה היהודית המעשית בנושא זה היא שאת חפירותיו של וייל מימן הבארון רוטשילד.

המסורת העממית, ובעיקר הנוצרית, לא השלימה עם העובדה שקברי דוד נעלמו. במשך תקופה ארוכה, אפשר לומר עד ראשית ימי הביניים, זוהה קבר דוד בבית לחם, זאת על-פי הפסוק בברית החדשה: "עיר דוד שנקראה בית-לחם." הרצון הנוצרי להרבות בקדושתה של בית-לחם הביא לידי כך שהנוסע מבורדו שביקר בארץ בשנת 333 לסה"נ, כותב, לאחר שהוא מזכיר את קבר רחל: "שני מילין משם לצד שמאל- בית לחם...לא רחוק משם ברדתך אל המערה עצמה יש מצבות של יחזקאל, אסף, איוב, ישי, דוד ושלמה, ששמותיהם רשומים באותיות עברית על הקיר."

שלוש מאות חמישים שנה לאחר מכן, בשנת 670, מבקר בארץ הנוסע ארקולפוס הכותב על קבר דוד בבית לחם:"ועליו מצבה של אבנים, בלי כל קישוט ועליה דולקת תמיד מנורה. קבר זה נמצא בתוך כנסייה בנויה מחוץ לחומת העיר בית-לחם, בבקעה סמוכה בצידה הצפוני."

ואולם בטרם נעלה להר-ציון, למקום קברו של דוד, ראוי שנעיין בדבריו של יוסף בן-מתתיהו המספר לנו על אוצרות יקר של כסף, זהב ותכשיטים, שנמצאו במערת קברות דוד ומלכי יהודה. בספרו על פרשת המצור, שצר אנטיוכוס בן דמטריוס על ירושלים ומאמציו של יוחנן הורקנוס כדי לשחדו מביא יוסף בן מתתיהו (פלוויוס) את הסיפור "פתח הורקנוס את קברו של דוד המלך, שהיה העשיר ביותר בין המלכים, והוציא משם יותר משלושת אלפים ככרים, בשלוש מאות מהם הוא פייס את אנטיוכוס להסיר את המצור, ובשאר הוא התחיל לקבץ חיל שכירים. והיה הראשון בין היהודים למעשה זה."

 

הר-ציון

מסורת רבת שנים קושרת את מצבת הקבר, הגדולה והמוארכת, הנמצאת בהר ציון, עם קבר דוד המלך. זיהוי מוקדם של המקום נמצא בספרו של הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי הכותב בשנת 985: "ואנשי הספר [יהודים ונוצרים] אומרים שקבר דוד נמצא בציון." אך זיהוי זה, שעליו מערערים חוקרים ומלומדים, נעשה אף הוא כ-1900 שנה לאחר מותו של דוד המלך. כל מי שמבקש לבוא, לראות להתפלל ולבקש אין לו אלא לשים פעמיו להר ציון, להיכנס מבעד לסבך הקשתות של החצר החיצונית, לעלות במדרגות ולעבור בדלתות הרבות המקשרות את החדרים מקומרי התקרה של הבניין הבנוי למעלה, והריהו לפני "קבר דוד".

עדות מפליגה ורבת חשיבות על קבר דוד מביא הנוסע היהודי ר' בנימין מטודילה, שביקר בארץ בשנת 1170 לערך, בתקופת השלטון הצלבני: " וסביב ירושלים הרים גדולים, ובהר ציון קברי בית דוד וקברי מלכים אשר קמו אחריו."

מזמנו של ר' בנימין מטודילה ואילך מזכירים נוסעים יהודים ונוצרים את קברות מלכות בית דוד בהר ציון.

בשנת 1215 כותב ר' מנחם החברוני באיגרת מירושלים "ועל הר ציון קברי מלכות בית דוד." בשנות העשרים של המאה השש עשרה [1521-1523] מבקר ומסייר בארץ ר' משה באסולה הכותב כי: "בהר ציון יש מקום לכמרים בתואר הקונוויטי של איטליה. ומחובר לו בית סגור עם דלת ברזל, אומרים ששם קבורים דוד ושלמה ע"ה."

במשך מאות בשנים היה הר ציון בשלטון המוסלמים, שאף בנו מסגד גדול ומנעו יהודים מלבקר בקבר דוד. חלק ההר נשמר בבעלותם של הנוצרים שקידשו אותו משום אמונתם, כי "הקנקולום", אותו חדר של הסעודה האחרונה שעשה ישו בערב פסח, נמצא במקום זה. וראה זה פלא: "חדר הסעודה האחרונה" נמצא בקומתו השנייה של הבניין שבו נמצא 'קבר דוד'.

 

שער ציון – שער דוד

שער ציון נקרא בפי הערבים באב אל נבי-דאוד, כלומר שער הנביא דוד, על-שם קבר דוד הנמצא בקרבתו. בימי הביניים כונה שער זה באב חרת אל-יהוד, כלומר: שער הרובע היהודי, וזאת משום שהשער הוא הקרוב ביותר לרובע היהודי.

השער הנוכחי, שדרכו פרצו עשרים ושניים מלוחמי הפלמ"ח בניסיונם לסייע לנצורי הרובע היהודי במלחמת השחרור, נבנה בשנים 1540-1541. בשער, הבנוי קשת בעלת חוד נמוך, יש חרכי ירי ומעליהם קשת הבנויה בדגם של כריות ממלוכיות, שעליהן דסקיות פרחוניות תורכיות. מתוך הכרת מבנהו של השער אפשר להסיק, כי בסיס צידי השער הוא ממלוכי, ואילו חלקיו העליונים הם מימי התורכים.

 

מצודת דוד בשער העיר

רבותינו היו מספרים: "דוד יצא לו מוניטין בעולם. ומהו המוניטין שלו? מקל ותרמיל – מכאן, ומגדל – מכאן." ומהו אותו "מגדל", שעליו נאמר "כמגדל דוד צווארך, בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו, כל שלטי הגיבורים"?

מגדל גבוה מזדקר מעל חומת ירושלים, נשקף הוא יפה על כל סביבתו וניכר הוא במראהו לכל הקרב אל החומה מכיוון מערב. המגדל נתן את שם מלך ישראל לבניין כולו הנקרא 'מצודת דוד', שהיא מבצר גאה וזקוף מוקף חפיר, ומוגן מכל עבר בחומות גבוהות. האם היה דוד המלך במקום הזה? אפשר שכן אפשר שלא, אפשר שאהב לטייל בסביבתה הקרובה אל עירו אפשר שישב כל הזמן בארמונו בעירו שמנתה שלושת אלפים תושבים. לקורא התמה על השם 'מצודת דוד' במרחק מ'עיר דוד' נשיב כי שם זה מקובל כבר מן התקופה הביזנטית ומקורו בדברי יוסף בן-מתתיהו שייחס את בניית החומה באזור זה לדוד ולבנו שלמה המלך. האבנים הגדולות והמסותתות אינן מימי דוד המלך, אלא מימיו של מלך אחר, המזוהה עם בניית המקדש, הורדוס, שמלך במאה הראשונה לפני הספירה (39-4 לפנה"ס). אלף שנים מפרידות בין המלך שעל שמו המצודה למלך שאכן בנה אותה.

שלושה מגדלים בנה הורדוס ורק אחד 'מגדל פצאל' נשאר על מקומו. המגדל על שם היפיקוס, אחיו של הורדוס, והמגדל על שם מרים אשתו – נהרסו ואינם. מסורת חדשה, שאף היא בת מאות שנים, יצרו המוסלמים, שהצמידו  את שמו של דוד למגדל הדרום-מערבי של המצודה המחודשת, מגדל המתנשא למרחוק ואשר צריח – 'מינארט' – מתנשא בראשו. המסגד הבנוי במגדל נקרא בפיהם 'מחראב דאוד' – גומחת התפילה של דוד, על שום אמונתם כי במקום הזה היה נוהג דוד להתפלל.

 

רחוב, מלון וכוס קפה

נשקפים הם זה לזה 'מגדל דוד' ו 'מלון המלך דוד' הנקרא אף הוא על שם מלך ישראל. אולי במקרה, בעת שנטייל בעיר, נעלה ברחוב המלך דוד ונפגוש את אותו ירושלמי זקן עליו סיפר לי ידידי הסופר הירושלמי יהודה האזרחי ז"ל. וכך כתב את הסיפור בספרו 'ירושלים-עסקי קודש כרגיל'.

 "אני מכיר איש זקן בירושלים שבכל בוקר הוא מוזג לעצמו שני ספלי קפה. מדוע הקפה הזה? שאלתי אותו פעם. ומדוע לא? השיב לי, כדרכו, בשאלה. אני אוהב לשתות קפה בבוקר וזה נותן לי מרץ לכל היום. כן, כמובן, אמרתי, אבל מדוע אתה מוזג שני ספלים בבת-אחת? ומדוע לא? השיב לי כלאחר יד. אחד – לי, והשני מוכן לדוד המלך, אם יבוא. הוא הרהר מעט כלפי עצמו, והוסיף בצניעות: או, אם לא דוד בכבודו ובעצמו, אולי בנו. מסתמא התכוון למשיח בן דוד שיבוא אלינו ויביא גאולה לעולם, היום, מחר, או מחרתיים – או באחרית הימים."  

 

* * *

נירה תובל

סִפּוּר עַל מַלְכוּת וְעַל רוּת

 

עַל עָרְפָּה וַחֲמָתָהּ צָעֲדָה רוּת

נְחוּשָׁה הָיְתָה, וְעַל דִּגְלָהּ חָרוּת

סֵמֶל שֶׁלֹּא יָדְעָה עֲדַיִן מַהוּ

 

מִיהוּ הַמַּלְאָךְ שֶׁכִּוֵּן אֶת רְצוֹנָהּ?

וְיָדַע כִּי הַכַּלָּה הָאַלְמָנָה

נוֹשֵׂאת בְּעָרְקֶיהָ דָּם מַלְכוּתִי

 

רוּת כִּנְּסָה רַגְלֶיהָ הֲנָאוֹת

בֵּין שִׁבֳּלִים וַאֲלֻמּוֹת  

וְלִבָּהּ הָיָה נוֹעָז, פָּנֶיהָ אֶל בֹּעַז

 

מִיהוּ הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּדַע כִּי נָעֳמִי

תֹּאחֵז בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ נֶכֶד חֲלוֹמִי

וְאַחַר כָּךְ יִשַׁי וְאָז דָּוִד?

 

רוּת נָשְׂאָה פָּנֶיהָ הַנָּאוֹת וְאָז

נָשַׁק לָהּ חֲתָנָהּ בֹּעַז

מִישֶׁהוּ אֶת גַּרְעִינִי הַשִּׁבֳּלִים טָחַן וְלָשׁ

קֶרֶן פָּז מֵהַשָּׁמַיִם צִיְּרָה מְשֻׁלָּשׁ

וְעוֹד אֶחָד עָלָה מֵהָאֲדָמָה

סֵמֶל שָּׁלוֹם וְאַחַר כָּךְ מִלְחָמָה

עַל דִּגְלָהּ שֶׁל רוּת הָיָה חָרוּת

מָגֵן דָּוִד וְהִיא לָחֲשָׁה, מִכָּל הָעוֹלָם בָּחַרְתָּ אוֹתִי

עַל שְׂפָתֶיהָ דְּבַשׁ נִגָּר וּבִירֵכֶיהָ זֶרַע מַלְכוּתִי. 

 

* * *

עמוס גלבוע

שני ניירות עמדה בנושא הגרעין האיראני

בימים אלו פורסמו שני ניירות עמדה חשובים בנושא הגרעין האיראני וישראל. האחד הוא נייר של מכון "ראנד" האמריקאי, והשני הוא של פרופסור יחזקאל דרור שיצא  מטעם "מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים" באוניברסיטת בר-אילן. הניתוח והמסקנות של שני הניירות שונים כמעט לחלוטין, ועל כן יש בהם עניין מיוחד.

מכון "ראנד" הידוע מייעץ מזה שנים לפנטגון, וכוחו המקצועי הוא בחקר ביצועים, ניתוח מערכות ומחקרים סטטיסטיים. נקודת המוצא של המחקר הנוכחי שלו היא כי איראן תהיה בעלת יכולת גרעינית, ויש להשלים עם המצב הזה. לכן, המחקר מתנגד לכל ניסיון ישראלי או אמריקאי לתקוף את מתקני הגרעין האיראני, כי תקיפה כזאת רק תגדיל את הנחישות האיראנית לייצר נשק גרעיני; האהדה של משטרי האזור לאיראן רק תגדל, ותכביד על ארה"ב לבלום את איראן. המחקר ממליץ למימשל האמריקאי לא רק שלא לנסות ולתקוף את מתקני הגרעין האיראני, אלא ללחוץ חזק על ישראל, תוך ניצול קולות "הביטחוניסטים"-לשעבר של ישראל, על מנת להמחיש לה את הסכנות שבתקיפה. והמלצה נוספת של המחקר לממשל האמריקאי: לחזק את היכולת הצבאית והמודיעינית של ישראל להתכונן לעתיד שבו יהיה לאיראן נשק גרעיני. המחקר תולה תקווה שאולי משטר  איראני עתידי, דמוקרטי יותר או תחת הנהגה מתונה יותר, יפחית את העוינות  האיראנית כלפי ישראל ואת דימוי האיום האיראני בישראל.

במילים פשוטות, מכון "ראנד", היושב בקליפורניה הרחוקה, אומר לעם היושב בציון את הדברים הבאים: אל תשליכו יהבכם על ארה"ב. היא תוכל לחיות עם איראן גרעינית, אין עליה שום איום ישיר. אתם תחיו עם זה ותצטרכו לסמוך על הציוד האמריקאי ועל הסיכוי שאיראן גרעינית תהפך להיות מתונה ודמוקרטית.

פרופסור דרור, מגדולי הוגי הדעות שקמו לנו בתחום מימשל ומדיניות, יוצא בנייר שלו בהמלצה שהיא בבחינת ציווי: אם לא תהיה דרך אחרת למנוע מאיראן נשק גרעיני (דיפלומטיה, סנקציות, פעולה אמריקאית), וכל עוד הדבר אפשרי, על ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראני תוך שילוב ההתקפה ביוזמה ישראלית רצינית לשלום מזרח תיכוני מקיף. ניתוחו המנומק של פרופסור דרור  מביא אותו למסקנה כי  קיום נשק גרעיני בידי איראן מהווה סכנה חמורה ביותר לישראל– למרות כל אמצעי ההגנה שלה, למרות ההרתעה האולטימטיבית שלה, למרות כל הסיוע הרב שתקבל מארה"ב (כפי שמציע מחקר "ראנד"!).

מדוע? לפי ניתוחו של פרופסור דרור יש אפשרות ממשית, גם אם בהסתברות קטנה מאוד, של שימוש איראני בנשק גרעיני נגד ישראל. למשל  בעת מהפכה פנימית עלולים שליטי איראן לתקוף  את ישראל מתוך כוונה של "תמות נפשי עם הציונים"; וקיימת האפשרות של פגיעה גרעינית בישראל בידי שליח מארגון טרור, או שיגור בטעות. זאת ועוד; ישראל תכנס לעידן של איומי גרעין עמומים שיכבלו ידיה ויחלישו אותה בהדרגה ורק יחריפו את הסכסוך הישראלי-ערבי; תהיינה  השלכות כלכליות וחברתיות על ישראל החיה בצל איום גרעיני; וברור  שהמזרח התיכון הבלתי-יציב ייכנס  למרוץ לרכישת נשק גרעיני, מה שיכפיל את הסכנות לישראל.

אז  האם ישראל יכולה לסמוך על העתיד בו תצטרך לחיות  בצל איומי גרעין איראני? האם ישראל  יכולה לנקוט בגישה אופטימית שבסוף ארה"ב תתקוף? האם מי שלא סומך על ההנהגה הנוכחית שתדע לנווט כהלכה את המדינה בדילמות האיומות הכרוכות באי ודאות קשה – יכול להצביע על תחליפים?

אדרבא שיצביע!

 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 21.5.12

 

* * *

מתי דוד

עדיף תיקון הקפיטליזם מאשר החלום על סוציאליזם – אזהרה ועצה מכישלונם של פאפנדראו וסאפטרו

לכל מובילי המחאה החברתית, ותומכיהם באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה, זו תזכורת מכישלונם של שני ראשי ממשלה סוציאליסטים ביוון ובספרד. שני מנהיגים שניהלו בארצם מדיניות סוציאלית אידיאלית שגרמה לתוצאה קטסטרופלית. המשבר הכלכלי והפיננסי, המתעצם ומתפשט ברוב מדינות אירופה, בנוסף ליוון וספרד, גרם עד כה לתוצאות חמורות מיידיות ולהשלכות עתידיות.

ראשית, התגברות האבטלה בהיקפים גדולים במדינות רבות.

שנית, מדינות שאינן מסוגלות לשלם חובותיהן, על סף פשיטות רגל.

שלישית, נפילת ערכו ויציבותו של גוש מטבע האירו האירופאי והשלכותיו.

רביעית, משברים פוליטיים שגרמו לנפילות עשר ממשלות ולזעזועים חברתיים.

המשברים והתפטרויות הממשלות הובילו לקיומן של בחירות חדשות שהעלו ממשלות חדשות, שגם הן לא מסוגלות לפתור את הבעיות, בניגוד לציפיות של אלה שתמכו בהן.  בכמה מדינות הוקמו ממשלות של טכנוקרטים, בהסכמת המפלגות הדמוקרטיות, כפתרון זמני. כך קרה באיטליה. מסתבר שהסדר העולמי החדש מכופף תהליכים דמוקרטים. אף אחד ממנהיגי השמאל (ביוון ובספרד) וממנהיגי הימין (באיטליה, בספרד, בפורטוגל ובצרפת) לא היה מסוגל לבצע את הרפורמות הכואבות הנדרשות, כתוצאה מהמשבר.

בכלכלה שינויים מתרחשים בתהליכים ולא בהחלפת ממשלות. בכלכלה אין קפיצות דרך וקיצורי דרך. כל שינוי כלכלי מתבצע רק בתהליכים לאורך זמן.  קיימת אשליה אצל רבים, לפיה ניתן לפתור כל משברי כלכלי על ידי החלפת שר אוצר, ראש ממשלה וממשלה. אנשים מאמינים ששינויים אלה, מובילים מיידית לשיפור מצבו הכלכלי של הפרט. שינויים אמיתיים מתרחשים בתהליכים ארוכים ולא החלפת ממשלות.

אנשים נאיביים סבורים שבכוחם לקבוע את תוצאות הבחירות, והם מצביעים עבור אשליות כאלה ותומכים באופוזיציות המשווקות אשליות כאלה. ואולם, לאחר זמן קצר, לאחר שהתרחש השינוי הפוליטי, באה האכזבה, וההמונים שגרמו לשינוי נוכחים לדעת שה"מושיעים" שהבטיחו את השינוי, אינם מסוגלים לממש את הסיסמאות וההבטחות בנוסח הפופוליסטי: "הצביעו עבורנו כי הפתרון בידינו" זה מזכיר את הסיסמה: "עולם ישן נחריבה, עולם חדש נקימה". [הנוסח הנכון הוא "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". – אב"ע].

בספרד התקיימו בחירות בעקבות המשבר הכלכלי ונפילת הממשלה הסוציאליסטית, הימין ניצח. השמאל הפסיד. ואולם עתה תיאלץ הממשלה הימנית לבצע את הרפורמות הכואבות, שממשלת השמאל לא היתה יכולה ומוכנה לבצע, מאחר שהיא היתה האשמה למשבר שקרה.

ביוון היתה ממשלת טכנוקרטים שנפלה בלחץ ההפגנות הסוערות שהובילו לבחירות חדשות, להתפוררות ולאובדן שליטה.  בקרוב ייערכו שוב בחירות, חוסר יציבות ואנרכיה שלטונית.

בצרפת ניצח המועמד הסוציאליסטי שהבטיח לחזור למדיניות סוציאליסטית שבוודאות לא יוכל לממשה.

כשכלכלה ופוליטיקה מתנגשים, הכלכלה מנצחת תמיד. הכישלונות של רוב הממשלות האירופאיות הם אות אזהרה לכל מובילי המחאה החברתית שלנו.

 

אהוד: אתה שוכח את הניצחונות הגדולים של המחאה החברתית שלנו. הנה הטייקון דנקנר כמעט מתמוטט ועימו אלפי מקומות עבודה ואולי גם בנקים, קרנות וחברות ביטוח שבהם מושקעים כספי הפנסיה של הציבור. הנה עיתונאי "מעריב" לדוגמה, שתמכו במחאה החברתית, יישארו עוד מעט בלי עיתון ובלי טייקון שיכסה את הפסדיו.

הנה ה"שופרסל" הולך ומתכווץ, הולך ומפסיד בזכות המחאה החברתית, ועוד מעט יתברר שמרבית המחירים ב"שופרסל" ובשאר הרשתות – לא רק שעלו אלא הוכפלו מאז החלה ה"מחאה"!

והנה ה"ריכוזיות המנוולת והנצלנית" במשק מתפוררת, ועימה גם הנכונות של משקיעים מחו"ל לקחת חלק בכלכלת מדינה שדפני ליף וסתיו שפיר מנווטות אותה ברמת שכלן ובצווחות הדמגוגיות שלהן, ולצידן עדת גברים מתחלפים שהם לא יותר חכמים מהן, וכולם כאחת רודפי פרסום. אבל מאז "המחאה החברתית" – הולך ועולה מדי חודש מיספר המובטלים בישראל!

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

אירו-ביזיון

במאמר הזה, שכתבתי לפני כ-3 שנים (ושלא פורסם) – עמד להופיע כנציגנו באירויזיון הראל סקעת. כתבתי אז ששלחנו אותו לקו-האש הראשון של המדינה לשיר שיר יפה מול חומות השינאה, הקינאה והאנטישמיות של אירופה. אמנם לא כולנו חשבנו שזה השיר הכי טוב, אבל,לפי מרבית המומחים האירופאים לשיר שלו היה סיכוי להגיע גבוה ואפילו  לזכות. (הוא הגיע למקום ה-14...)

טענתי אז שאין  לו כל סיכוי מול הקליקות האירופאיות! אין לו סיכוי  נגד הצבעת מדינות חבר העמים (רוסיה וכל כנופיית המדינות שמסביבה, מאוקראינה וגאורגיה ועד אזרביג'אן, מולדבה ובלרוס, ולטביה,  וכו' וכו'). הוא לא יצליח לשבור את הקליקה הבלקנית, שרק עכשיו יצאה מביצת הפרימיטיביות הפוליטית, בראשות סרביה וקרואטיה, מונטנגרו, בוסניה-הרצגובינה, סלובניה ומקדוניה, המצביעות אחת למען השנייה ולא חשוב כמה מחורבן הוא השיר.

שלוש המדינות הבלטיות פועלות כמובן לפי העיקרון של אחת למען השלוש והשלוש למען האחת (וגם לא שוכחות את אימא רוסיה ואבא גרמניה). חמשת הסקנדינביות הנאורות-כביכול, גם הן מפגינות את הניטרליות הידועה לשמצה שלהן וכולן שומרות על "סולידריות צפונית" מגעילה (וגם פה, יהיה השיר מכוער ככל שיהיה).

המיעוטים המוסלמיים המפחידים בגרמניה, צרפת, ספרד, בלגיה, דנמרק ושבדיה – יצביעו רק לשיר של מדינה מוסלמית כטורקיה או אלבניה, וכבר הזכרנו את אותה סולידריות חולנית ומשונה ששרדה בגוש הקומוניסטי לשעבר במזרח-אירופה (בינן לבין עצמן, ועם הצבעה של עבד נרצע ל"אימא רוסיה"...)

אסור לנו לשכוח את אפקט ההצבעה למדינות שכנות, (או בעלות שפה משותפת) כמו בין ספרד לפורטוגל, צרפת, שוויץ ובלגיה, קפריסין למען יוון ויוון למען קפריסין, אנגליה תומכת במלטה, ואז מלטה תמיד למען אנגליה, בקיצור: לא היה להראל כל סיכוי לנצח מלכתחילה.

פעם, לפני כ-30 שנה, היתה קצת הגינות באירוויזיון וניסו לבחור לפי הפופולריות של השיר עצמו, היום אירופה הפכה לשוק עם פי-שניים מדינות שרובן אינן בדיוק מפותחות מבחינה תרבותית אובייקטיבית, והפוליטיקה כיום משדרת משם בקביעות אי הגינות בסיסית בכל שטח, בייחוד כלפי ישראל.

אם היינו רוצים לדאוג שההופעה של ישראל בתחרות תהיה לטובת יחסי הציבור של מדינת ישראל, היינו צריכים לשלוח את מקהלת הסתדרות הגננות שתשיר את "התקווה" עם הרבה דגלי כחול-לבן ברקע. הדבר אולי לא היה זוכה במקום טוב אבל לבטח היה נראה מכובד יותר ליחצ"ני משרד החוץ.

 

 

* * *

אלי מייזליש

שלום לך עקיבא אלדר

מצ"ב מכתב למערכת, בין שיתפרסם מחר או מחרתיים ובין שלאו, הנני בכל זאת מצרף אותו כאן למטה, אבל!!לא בדין זה עסקינן, אלא במשהו אחר שלא הגבתי במכתב, וזה המיחזור שאתה עושה, ובשימוש יתר עד קיא של ממש במילה "הצעתם לשלום..." [של הפלסטינים] והנני מעתיק ממנו ככתבו וכלשונו את המשפט כולו להלן:" היום הפלסטינים וכל מדינות ערב מקבלים את עקרונותיה של אותה החלטה, שהכירה במדינה יהודית. על שולחן האו"ם ובפני ממשלת ישראל מונחת הצעתם לשלום ונורמליזציה בגבולות..."

אני רוצה ממך שתגיד לי: האם אתה חושב כי אני כל כך מטומטם? וכי לא למדתי שש שנים מזרחנות? וכי איני מכיר כל טריק וטריק מלוכלך אחד יותר מקודמו, שהם דוחפים לנו לאף? אתה באמת חושב כי זה 'עובד עלי' זה שאתה מביא פירכות מופרכות לעילא על "היום! [רק היום?] מקבלים הפלסטינים את עקרונותיה של אותה החלטה ..." – ודע לך ששמה – החלטה 181 לגבולות החלוקה וירושלים בינלאומית – ככה? לאותה החלטה אתה והם מתכוונים? או שאתה מתכוון לגבולות 67' – והרי זה תרתי דסתרי, לא?

במילים לא מוסתרות, פשוט מאוד, זה נסיגה לקווי 67' כולל ירושלים. ואמור לי מי חוץ ממך ופרופסר זנד ושאר הקומוניסטים מסכימים לנסיגה זו? הרי התיזה הקומוניסטית גורסת הקמת 'פלסטין' וביטול חוק השבות – לא? ושאבו-מאזן יאשר עלייה ארצה של יהודים? או שאינך מבין כי הדיבורים שלך רק מקרבים את הרס המדינה היהודית מבפנים ללא רובה או אקדח וללא צבאות ערב בכלל.

ואם אינך מבין זאת אז תתחיל היום להבין. ולשם קינוח הנה המכתב לעורך שלך:

 

   לכבוד מדור מכתבים – הארץ,   [22.5.2012]

 

הנדון:

תגובה על מאמרו של עקיבא אלדר "הזכות לשדוד אדמות" [21.5.2012]

 

Hands up!

עקיבא אלדר משתמש בביטוי "שוד" לתאר בניית בית בשטחים על קרקע פלסטינית פרטית; "שוד אדמותיהם של פלסטינים..." או "הם מיישמים את זכות השדידה..." כך גם הכותרת של המאמר: "הזכות לשדוד אדמות" מנגנת על אותו מיתר.

הסיפור דנן הוא הרי נקודתית על פינוי או הריסת כמה בניינים בשכונת האולפנא בבית-אל, וכי אין אנו עוסקים בבניית עשרות אלפי בתים במאות התנחלויות במשך יותר מארבעים שנה? והנה שלושה או שישה בתים מעיבים על מצב רוחו של הציבור; כן שוד לא שוד. האם באמת הרס של שישה בתים יתחיל לסמל את אובדן הדרך של עשרות אלפי משפחות? ככה ניתן יהיה לעצור את הסחף הבלתי נדלה של המעיין המתגבר של עיבוי ההתנחלויות מדור לדור? הרי מי שהיה רק בביקור אחד לפני 20 שנה או רק 10 שנים באחת ההתנחלויות הוותיקות, שדמו אז לשיכון "עמידר" מוזנח, רואה לפניו כיום יישובים ענקיים עם אלפי בתים, מרכזי קניות, בתי ספר, גנים ציבוריים כמו כל עיר חדשה בארץ.

הקורא התמים בחו"ל של המהדורה האנגלית מדמה לעצמו כי יש כאן עסק עם שודדי המערב הפרוע וכמה קאבויים נושאי אקדחים הממחזרים את מופע האימים של ג'סי ג'יימס וכולו שדות ומרחבים אינסופיים ורכבות מעלות עשן באופק, ושודד העובר מקרון לקרון ובורח עם ילקוט עור מלא תכשיטים או זהב – האם לזה התכוון המחבר כשהוא אומר: "זה שוד!" – hands up! – ?

 

* * *

שוש ויג

היכן הייתם ארבעים שנה?

תגובה למאמרה של פרופ' זיוה שמיר "מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית

החברה נגועה במחלת ה"שסעת" כך פתחה פרופ' זיוה שמיר את מאמרה שפורסם לאחרונה מעל שתי במות  האחת בכתב העת "כיוונים חדשים" [גיליון 26, יוני 2012, הוצאת ההסתדרות הציונית],  ובאחרונה בכתב עת האינטרנטי של אהוד בן עזר.

בפתח הדברים מכריזה פרופ' זיוה שמיר : "שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית  ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם  חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית). איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות,  ולהחזירו למסלול חיים תקין?"

כעת כשהיא פרופ' אמריטוס מטעם האוניברסיטה הכי גדולה בישראל, אוניברסיטת תל אביב, היא משמיעה את קולה ואף מנגחת את מקום העסקתה האחרון. במאמרה זה היא מפרטת את מצבה העגום של האקדמיה שבחרה לבגוד בלימודי מדעי הרוח וסוגדת למדעים המדוייקים.

ואני שואלת את פרופ' זיוה שמיר ואת כל אנשי האקדמיה במהלך העשורים האחרונים – מדוע הגענו למחלה הזו? בבואה להאשים אחרים פרופ' זיוה שמיר עומדת מחוץ לאקדמיה שהיתה עד לפני מספר שנים מקום משכנה ובית תלמודה. אני מפנה אצבע מאשימה אל אותם פרופסורים ואנשי רוח מן האקדמיה, שהחל משנות השישים ועד לימינו אלה ייבשו את האקדמיה ובמיוחד את חוגי מדעי הרוח. ייבוש הביצות התרחש באקדמיה בשלהי המאה העשרים כשהתוצאות במאה העשרים ואחת. הם, גדולי הרוח, לא טיפחו ולא הצמיחו את דור ההמשך. 

כשפרופ' זיוה שמיר מתלוננת על מצבה העגום של האקדמיה, שעד לפני כמה שנים היא נמנתה על חברי הסגל האקדמי וכן שימשה בתפקידי מפתח בתוכה – ניכר שהיא גם נושאת באחריות למצב אליו כולנו הגענו. כעת, כשאין מי שילמד את תרבות העבר הקרוב שלנו בתחום הספרותי, ביאליק אלתרמן ואף אלה החיים עדיין בינינו כמו זך, יש לנו להאשים רק את מי שהיה מופקד על צור מחצבתנו. הגענו למצב אבסורדי בו פרופסורים מתנדבים ללמד קורסים אקדמיים כי לא הצערנו את האקדמיה ולא טיפחנו את דור העתיד. סגידת הדור הנוכחי לפופוליזם זול היא תוצאה של חוסר הנהגה גם בתחום האקדמי. ייבוש הביצות התרחש באקדמיה תוך שיתוף פעולה והתעלמות של מי שלימד באקדמיה. זה נשמע בלתי הוגן לצעוק כעת כשפרופ' זיוה שמיר מחוץ לאקדמיה. נוח כעת ליידות אבנים אל מעוז התרבות העכשווית.

האקדמיה משקפת את מה שקרה לנו בשנים האחרונות גם בתחומים אחרים, אולי אנו לוקים בשסעת, אך אנו לוקים גם בעודף אהבה עצמית. כל אחד דואג לדלת אמותיו. אני מאשימה פרופסורים במדעי הרוח משנות השבעים של המאה העשרים עד לימינו שלא טרחו לטפח סטודנטים מוכשרים ולהצמיח את דור ההמשך, הם עסקו בשחיטת "פרות קדושות". האקדמיה העדיפה ליצור עניין סביב נושאים שהם רדיקלים ואף לצאת כנגד המדינה אותה הם משרתים. חופש הביטוי האקדמי הוביל את המרצים לנרקיסיזם הזה שבו הם מטפחים את דעותיהם  ואינם בוראים את הקרקע עליה יצמחו המלומדים החדשים.

פרופ' זיוה שמיר ודומיה הלכו באקדמיה הנגועה כארבעים שנה ולא הרימו את עיניהם מניירות העמדה שלהם כדי לעורר  את הקהילה המדעית לחשוב על העתיד, מדי פעם הם השמיעו את קולם אך אף פעם לא הצליחו להשפיע על מגמות בחברה ובתרבות כי היו עסוקים בעיקר בשמירה על מקומם. עיבוי מעמדו של הפרט בתוך האקדמיה ואי יכולתו לראות מעבר להתפתחותו האישית הובילה גם לבריחת מוחות מן האקדמיה. לא השכלנו לשמור על דור העתיד כאן בינינו וחלק מן החוקרים הגדולים של הספרות העברית אינם כאן בארץ ישראל אלא באוניברסיטאות מעבר לים. במו ידינו חיללנו את בית המדרש. נטישת בית המדרש כפי שמתארת פרופ' זיוה שמיר התרחשה באקדמיה היא בעצמה נידתה את הרוחניות מתוכה. כשבאוניברסיטת בר אילן עדיין מקיימים את החוג לספרות זה מלמד על היעדר תכנים בקרב החברה החילונית, שבוחרת לסגוד לשבר ולפריצות. נראה, שלא היה לפרופ' הנכבדה אומץ לומר את הדברים בכזו בוטות לפני כעשור, בהיותה משקיפה על השינויים הללו. חבל, שכעת כשהיא מעבר לשערי האקדמיה ואינה מחויבת למתרחש בתוכה היא מנסה לצעוק גוואלד.

צודקת שמיר בטענה שלה על הנתק בין הסופרים המשוררים והעם אך יש להפנות את האצבע המאשימה כלפי המדינה ומוסדותיה וכן, גם כלפי האקדמיה שנטשה את הסופרים והמשוררים במאה העשרים ואחת. לפנינו אחת מן התקופות העלובות ביותר באשר למקומה של הספרות בחיינו. ספרים רבים מתפרסמים היום חדשות לבקרים ואין זה מסמן שפע ואיכות, כל מי שמפרסם היום ספר מכריז על עצמו סופר ומי שמפרסם שיר מכריז על עצמו שהוא משורר, כל מי שמחשבו פלט מספר שורות בצורת שיר יצא אל הרחוב כשהוא משורר. האקדמיה ובמיוחד החוג לספרות מנותק מן הציבור וחושש להביע את דעתו באשר לזילות הספרות. פורנוגרפיה חדרה לאקדמיה בדלת הראשית כי חוקרי ספרות ואנשי אקדמיה עוסקים בספסרות פוליטית. בעיתונות היומית כותבים מאמרים נחשקים חלק מחוקרים בעלי תפיסה רדיקלית שדוחים את מקומה של המדינה והחברה.

לא יעלה על הדעת שמדינה תקיא מתוכה את התרבות שלה,  אני מסכימה עם פרופ' זיוה שמיר ואיני מוכנה לקבל את גישתה המתייפייפת. לא נוכל להיפטר מן השסעת, היא קיימת בינינו ובתוכנו. צריך ללמד אותנו כעם סובלנות וסבלנות. יש להדריך ולכוון, ועדיין לא מאוחר.

היכן הייתם ארבעים שנה? האם הלכתם במדבר בארץ לא זרועה?

 

אהוד: מניסיוני כסופר נידח אני יכול להעיד שאף שעברו כבר כחמישים שנה מאז פורסם הרומאן הראשון שלי, "המחצבה" (1963), ואף שמאז פירסמתי עוד כארבעים ספרים, איש באקדמיה לא הבחין עד כה בקיומי כסופר, לא התייחס לכתיבתי, לא הזמין אותי כסופר אורח, לא כתב אפילו ספר מחקר אחד על ספריי, לא העניק לי פרופסורה בשנות האינפלציה – ולא ידע את כתובתי אלא אם כן היה צריך לי לצורך חומרים על דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שארכיונה ברשותי. במשך כל השנים הללו לא הפסיקו בחוגים האקדמאיים האלה לסגוד לסופרים אחרים בני-דורי וצעירים ממני, וחשבו כנראה שהם ימשכו אליהם את קהל הסטודנטים בזכותם עדכנותם, ובזכות הטינופת האנטי-ציונית שחלק מהמרצים מאכילים בה את הסטודנטים שלהם, והנה מתברר שגם הריצה המטורפת רק אחר ספריהם החדשים של החשובים, וגם הטינופת האנטי-ציונית – לא עזרו – והיום אין כמעט תלמידים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות הגדולות, שצברו יוקרה כה רבה בעבר.

 

 

* * *

עליזה שנהר

"סיפור חיים"

על נורית גוברין, אהרון מגד: חסד החיים, דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי, הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ב, 2011

למען הגילוי הנאות, מתי מגד ז"ל, אחיו של אהרון מגד, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, היה ידידי במשך שנים רבות. כיוון שכך, שמעתי מפיו רבות על המשפחה, בית ההורים, היחסים בין האחים ובכלל זה הקנאה והשונות. מתי הכריזמטי היה אדם יצרי ויצירתי, בועט במוסכמות, אוהב נשים ושתייה, פראי, בוהמיין, נועז.

את המשקעים בין אהרון מגד לאחיו מתי מגד מתאר איל, בנו של אהרון: "כשאנחנו נועדים יחד נמצאים איתנו גם אבותינו, אהרון ומתי, אם נרצה או לא נרצה, אנחנו אפופים במשקעים הקיימים ביניהם: הקנאה של מתי באבי על הצלחתו הספרותית, אבי ה'הולך בתלם' ולעומתו מתי הסורר, פורע הסדר; וכמובן, בחשכת המרתף, הפרשה החצי מיתולוגית שרדפה אותם, על האהבה לאותה אישה – סיפור שבמרכזו ניצבת אימי, ושעל פי כל העדויות שהצטברו אכן היו לו רגליים אבל לא היה לו גוף, ובמשך השנים התנפח לממדים אגדיים." (עמ' 134).

למותר לציין, כי את עיקרי הסיפור שמעתי מפי מתי – כיצד, כאשר היה עצור כפלמ"חניק בלטרון, הגיעו אהרון ואידה (בת השש-עשרה) לבקר את מתי (בן התשע-עשרה). שם חודשה ההיכרות בין אהרון ואידה שהובילה לרומן אסור (אהרון היה נשוי באותה עת) ולבגידה במתי.  אייל העיד, כי "הפרשה" לא רק ליוותה את הוריו כל השנים אלא גם אותו – "כל חיי הצעירים ליווה אותי צילום של אבי המפורסם – לעולם לא הייתי בזכות עצמי כאחד האדם – גם צילו של דודי לא הרפה ממני." (שם).

את אהרון מגד איני מכירה אישית על אף שהיה לי הכבוד לכהן כחברה בוועדת השיפוט אשר העניקה לו, בשנת 2003, את פרס ישראל בספרות.

כשקראתי את ספרה החדש של נורית גוברין "חסד החיים – דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי", הבינותי, כי לשני האחים היתה פרשנות שונה לחלוטין לעובדות השונות הקשורות ביחסי המשפחה וביחסי האחים וכי, כדברי נורית גוברין – "מכיוון שאהרון מגד שייך למשפחה כותבת," לא מעט מפרשות חייו תוארו מזוויות ראייה שונות. כל אחד מבני המשפחה ו"האמת" שלו. כל אחד ופרשנותו לעובדות.

נוצרו זוויות ראייה כפולות ומכופלות. נוצר "רשומון" של פרשות שונות בתולדות המשפחה." (עמ' 13).

ויפה עשתה נורית גוברין כאשר נמנעה מפישור בין הגרסאות השונות של בני משפחת מגד והעמידה במרכז ספרה את אהרון מגד ויצירתו תוך הצגת הפרטים המרכזיים של חייו והפניות לעדויות בני המשפחה (האישה – הסופרת אידה צורית, הבן – הסופר אייל מגד והאח – הסופר מתי מגד) בראיונות שונים שהתפרסמו בתקשורת.

בצניעות מצהירה נורית גוברין, כי ספרה אינו אלא מתווה ראשון למונוגרפיה מקיפה על אהרון מגד, שטרם נכתבה. ספרה מבוסס, בעיקר, על חומרים גלויים שנתפרסמו, על אף שחלקים רבים מצויים בכתבי עת נדחים ונדירים. מונוגרפיה חייבת להתבסס על חומרים ארכיוניים, שטרם פורסמו, בצד עדויות שונות נוספות.

המתווה שיצרה, מצהירה נורית גוברין, נועד לשמש פיגום למונוגרפיה מקיפה אשר תיכתב בעתיד והיא אף מברכת כל מי שיבוא להשלים את המלאכה.

וברור, כי כל ביוגרף יוצר ביוגרפיה שונה, מהיבטים שונים והתייחסות שונה, כאשר היוצר עצמו, שאודותיו נכתבת הביוגרפיה, מותאם הן לכותב והן לזמנו.

במתווה שכתבה נורית גוברין תוארו, לפיכך, היסודות אשר בונים את הביוגרפיה הגלויה של אהרון מגד על רקע המשפחה, בית ההורים, עיירות הולדתם, האווירה במשפחה בטרם העלייה לארץ ישראל ובארץ ישראל. היא מתארת את שלבי חייו השונים של אהרון מגד עד פרסום ספרו הראשון "רוח ימים" (1950), עזיבת הקיבוץ, המעבר לתל-אביב והפיכתו לאחד הסופרים הפוריים בספרות העברית ובד בבד גם עורך ספרותי יצירתי, שידע לטפח יוצרים צעירים ותרם לעיצוב החיים הספרותיים הישראליים.

מבין הפרקים המעניינים בספר השונים מצאתי עניין מיוחד בפרק הקרוי "יש יום והיא תתגלה" – אהרון מגד וחנה סנש.

חנה סנש בחרה, כזכור, להצטרף כחברה לקיבוץ שדות ים (1941), לאחר שלמדה שנתיים בבית הספר לבנות בנהלל. ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, הצטרפה לחבורת צנחנים, צנחה ביוגוסלביה וכאשר חצתה את הגבול להונגריה נתפסה. היא עונתה בבית הכלא בבודפשט והוצאה להורג באשמת ריגול ובגידה ב"מולדת" (שהרי היתה הונגריה) ב- 7.11.43 כשהיא בת 23.

חנה סנש הפכה למיתוס שנתיים לאחר מותה. ב- 1946 יצא לאור ספר מפי עטה ובו שירים שכתבה ויומן, שני מחזות ומכתבים. על ספר זה גדלו והתחנכו דורות של תלמידים ישראליים ומהדורותיו חזרו ונדפסו. חנה סנש הפכה לדמות מיתית של גבורה והקרבה, שעליה אף אני התחנכתי, בבית חינוך לילדי עובדים ה' בחיפה.

נורית גוברין מספרת על חוברת לזכרה שערך אהרון מגד. היא מציינת, כי הספר (בעריכת משה ברסלבסקי) והחוברת יצרו את המיתוס של חנה סנש וכי לאחר שנוצר היה לאהרון מגד (חבר קיבוץ שדות ים לשעבר) חלק חשוב בפיתוחו, בביסוסו ובהאדרתו ברבים. רשימה שפירסם לזכרה ב-1946 "קווים לדמותה", המהללת את דמותה ואישיותה, תרמה אף היא ליצירת המיתוס ולביסוסו.

אהרון מגד אף כתב שני מחזות על חנה סנש – "הסנה הבוער. מחזה זיכרון לחנה סנש" (1954) ו"חנה סנש" (הוצג בהבימה ב-1958). גם מחזות אלו תרמו להעמקת מיתוס חנה סנש.

מעניין היה לקרוא, כי אהרון מגד הסתייג מכמה מניסוחיה של גוברין בנושא זה וניסה להמעיט את חלקו ביצירת "המיתוס": "לא היתה אפותיאוזה או גלוריפיקציה של חנה סנש. היא נתפסה כדמות מציאותית בת זמננו, 'גיבורה', אמנם, המעוררת כבוד, אהבה אפילו הערצה, אבל לא למעלה מזה, עד כדי אגדה." וכן: "'מיתוס' כפי גם שאת מציינת, היא 'אגדה', כלומר דברים המיוחסים לאדם, או מסופרים עליו, שהם ספק אמת ספק דמיון עממי. הדברים שסופרו על חנה סנש, כולם אמת, קרו במציאות, שום דבר בהם אינו דמיון." (עמ' 122).

גוברין מציינת, כי בהמשך מכתבו אליה המעיט מגד את חלקו ביצירת המיתוס: "את קושרת לי כתרים שאינם מגיעים לי כלל, ואין לי כל רצון להתקשט בנוצות שאינן שלי... לי לא היה חלק בכך... אני רק כתבתי את החוברת ואת שני המחזות ואין לומר ש'שני מחזות אלה ... חיזקו והעמיקו את מיתוס חנה סנש'." (שם).

גוברין מציינת, כי דעתה, כפי שגם הביעה אותה בפני מגד, שונה. אותו "רק" של אהרון מגד, שערך את החוברת, כתב לזכרה של חנה סנש את הרשימה ואת שני מחזות (השני, "חנה סנש", זכה להצלחה רבה והופיע בדפוס במהדורות שונות) – כל אלו מעידים, לדעתה, על תפקידו המכריע ביצירת המיתוס ובביסוסו בציבור הישראלי.

כאישה פמיניסטית מצאתי, כאמור, עניין רב בדברים אלו.  דעתה, למשל, של ד"ר רותי גליק, שחקרה את פרשת חייה של חנה סנש ואת הפיכתה לסמל לאומי של גבורה ואף של שוויון בין המינים היא, שחנה סנש היתה צעירה בודדה, אכולת אכזבות וביקורתית כלפי החברה הישראלית שכל כך רצתה להיות חלק ממנה. יומנה המצונזר מעיד על משאלתה של החברה הישראלית הצעירה ליצור דמות מופת, גיבורה צעירה, יפה ובתולה, בת למשפחה בורגנית ואינטלקטואלית, ההופכת לקורבן העדה.

היומן המלא, שלא מילא אחר משאלה זו, מצביע על תסכוליה של חנה סנש, אשר נתקלה בשדות ים ביחס גברי מצוי ומשפיל. על אף שלמדה בנהלל היא כותבת, כי הוצבה לעבוד במכבסה והיא איננה מוכנה לבצע עבודה זאת בלבד ולהיות מנוצלת. היא היתה משוכנעת, כי לא נועדה לעבודה זו וכי כישוריה אינם מנוצלים כהלכה.

הנערה הנועזת, שעזבה למרות התנגדות אימה את ביתה והגיעה כמהגרת בודדה לארץ לא הצליחה אפוא לממש את שאיפותיה.

ד"ר רותי גליק סבורה, כי אחת הסיבות שבעטיין התנדבה חנה סנש לצאת לשליחות לאירופה היתה תחושתה כזרה, אכזבתה מן המציאות החברתית ותסכוליה. השליחות היתה אמורה לממש את יכולותיה ולהשתחרר מן המועקה של היותה אישה בחברה גברית בעלת נורמות גבריות, שאינן מאפשרות לנשים להתפתח על פי רצונן.

האם הסתייג אהרון מגד מתפקידו המשמעותי ביצירת מיתוס חנה סנש משום שהבין, ברוב השנים, כי המהגרת המתוסכלת והמאוכזבת מצאה פתרון למצוקותיה האישיות והחברתיות באמצעות התנדבותה לצבא הבריטי?

האם חזר בו מראיית חנה סנש כאישה אגדית, נביאה, סמל הרואי לגבורה ולהקרבה?

גוברין מצטטת את שיר ההלל שכתב אהרון מגד לזכר חנה סנש – "באה אלינו ממרחקים לא ידענום, מגלות זרה, מניכר תמוה, מה הקרקע ממנו ינקה, מה המעיין ממנו שאבה – כל תעצומות נפשה?" היא משמשת דוגמה ל"גילוי מוקד האושר האישי-הלאומי האחד" ודמות מופת שנשארה זכה, "לא דבק בה כלל מאבק התנועה בכל גלגוליה."  בעיקר מפעמת בה תחושת ה"יעוד" הדומה לזו של "נביאינו הקדומים" (עמ' 126).

היא אף חוליה מקשרת בהיסטוריה היהודית של דור מקדשי השם: "בבוא הרגע קפצה אל המוקד ללא מורא כשם שקפצו יהודים וקדשו את השם בברכם את אלוהים." (עמ' 127).

מגד אף מסתייג מ"הסופרלטיב" שקשרה גוברין לרשימתו "קוים לדמותה" וטען ש"הרשימה כתובה בפרוזה פשוטה מתוך כוונה להבין את האישיות הזאת, ולכן גם מוגזם לומר שהיא סללה את הדרך ליצירת המיתוס ולביסוסו." (עמ' 122). גוברין מעירה בצדק, כי למרות ההסתייגות היא סבורה, כי אופייה הספרותי של הרשימה לזכרה, תוך העצמת אישיותה של הגיבורה הנערצת מן העבר, סללו את הדרך ליצירת המיתוס ולביסוסו ודעתה מקובלת עליי מאוד. 

 

הואיל ולא ניתן להתייחס לכל פרקי הספר המעניין אתייחס בקצרה לפרק שעניינו "קשיי התאקלמות: ביקורת הקיבוץ מתוכו 1949-1950."

עניינו שלושה סיפורים שנכתבו לאחר שובו של מגד משליחות בארצות הברית לקיבוץ שדות ים ולא נכללו בקבצים "רוח ימים" ו"ישראל חברים".

סיפורים אלו עוסקים בחוויית השיבה לישראל ולקיבוץ, לקשיי ההתאקלמות לאחר השהות בארצות הברית, תוך ביקורת סלחנית להוויה הקיבוצית.

ההומור והאירוניה, אשר מצויים במרבית יצירותיו של מגד, מופיעים גם ברשימה הפרודית שפרסם בעלון הקבוצה (מרץ 1949) – "אישורון".

עניינה של הרשימה הוא בגלגולה של שמועה שגויה, שהצליחה להתעצם, לסכסך בין החברים, להרעיל את האווירה הדחוסה בקיבוץ הקטן והצדקני, שבו בוחנים כל העת החברים את התנהלות חבריהם.  החברה זיוה, שחזרה מן העיר הביאה אישרון, ועל אף שאיש אינו יודע מה פשר המילה, הביקורות המרושעות והארסיות פושטות במהרה, שהרי זיוה העזה להפר את כללי השוויון והיא פועלת כנגדה שוויוניות והחלוציות.

מעבר להומור שבסיפור, המצביע על יכולתו של מגד להקצין תיאורים קומיים ואף ארסיים, מסתתרת ביקורת נוקבת על הרכילות הקיבוצית.

ועם התברר הטעות, שהרי זיוה אמרה "הבאתי - מחוש גרון! אידיוטים ! ומזה – יצא כל עניין האיושרון", מתחילה להתגלגל בקיבוץ שמועה זדונית חדשה – "אומרים שאהרון עומד להביא פוניטון לקיבוץ."

גוברין משערת, כי בבדיחה האישית, שבה משורבב שמו של הכותב, מתחשבן אהרון עם הקיבוץ אשר ממנו נפגע לאחר שובו מארצות הברית ומבהירה, כי לדעתה ההומורסקה "החברתית" היא, למעשה "נקמתו" האישית.

בפרק נידונים גם הסיפורים "נדבה" ו"מות האביב". האחרון מסיים את התקופה הראשונה בחייו של אהרון מגד וכן גם ביצירתו.

נכון שואלת נורית גוברין בראשית ספרה, האם הביוגרפיה היא "סיפור חיים", אשר הביוגרף מספר וסביבו הוא טווה את מהלך חייו ויצירתו של מושא כתיבתו? הרי כדי שהביוגרפיה תמשוך את לב הקוראים, תהיה מעוצבת ומגובשת, מן ההכרח לארגן את העובדות בהתאם ל"סיפור" שמספר הביוגרף. היא מקשה ושואלת, האם, אכן, קיים "סיפור" כזה?

האם חיי אדם הם "סיפור", או שמא שילוב של מקריות, מזל, גורל ואופי על רקע היסטורי, חברתי וביוגרפי? ברור, כי ביוגרפים שונים של אותה אישיות יספרו "סיפור חיים שונה" ובכל אחד מן הסיפורים יהיה שמץ של מלאכותיות. "סיפור חיים", מבהירה גוברין, הוא, למעשה, פרי התפיסה של הכותב, קונסטרוקציה מלאכותית שמסביבה הוא מארגן את הפרטים, בהתאם למדיניות הבחירה וההשמטה של "סיפור" של אוטוביוגרפיה הוא, לדבריה, עוד יותר "סיפור מסיפור", קל וחומר רומן אוטוביוגרפי ואף "ראיון" שנותן סופר הוא, למעשה, "סיפור" שהוא פרי דמיונם של המראיין והמרואיין. לאחר שנוצר "הסיפור" הוא הופך למציאות ונעשה חלק מן הזיכרון האישי והקולקטיבי.

הצדק, כמובן, איתה. לכן במתווה המעניין שהתוותה היא מתייחסת בכבוד רב לראיונות הרבים שנערכו עם אהרון מגד, לדברים שכתבו בני המשפחה זה על זה, לתשובות ולהערות של מגד לשאלותיה ולפרקים ששלחה אליו לקריאה. כך, שילוב התייחסותו של היוצר לדבריה של החוקרת תורם לכתיבתה של הביוגרפיה והדבר, כמובן, אפשרי רק כאשר נכתבת הביוגרפיה בחייו של היוצר.

 

רשימת הביקורת של עליזה שנהר פורסמה לראשונה בכתב-העת "כיוונים חדשים" שבעריכת אלי אייל וליפשה בן ש"ך (וכאן, ברשותם), חוברת 26, יוני 2012. 

  

 

* * *

עזרא דלומי

יום חרְדַ"לַיים

יום ירושלים הוא חג של החרד"לים (חרדים לאומיים). אלפי צעירים חרד"ליים גודשים את העיר והם מגיעים באופן המזכיר את גיוסנו כנערים לעצרות האחד במאי. ברחוב קינג ג'ורג' החסום, סמוך למקום עבודתי, הקימו במה גדולה לכבוד יום ירושלים. במה מיוחדת עבור הנשים. את הבמה לגברים הקימו 200 מטר דרומה משם, מול בית הכנסת הגדול. כיום, גם ביום ירושלים – שאיש לא יודע, כנראה, איזה תוכן לצקת לתוכו –  מתחייבת הפרדה. וכך, לקראת תחילת ההופעות, האיץ הכרוז בבנים "להתקדם הלאה למקום המיועד לבנים". את מי שהתעכב הוא הזהיר בקריאה: "חייבים לשמור על קדושת המקום." (מה קדוש ברחוב קינג ג'ורג'?)

יום ירושלים הוא חג של החרד"לים (חרדים לאומיים). הם הרוב המוחלט. אלפי צעירים חרד"ליים גודשים את העיר והם מגיעים באופן המזכיר את גיוסנו כנערים לעצרות האחד במאי. מרחוק הם נראים כמו בני עקיבא של פעם – חולצות לבנות, כיפות סרוגות, פשטות. אבל ההפרדה המגדרית, הרטוריקה הלאומנית והסמלים החיצוניים – למשל, הציציות מחוץ למכנסיים, עד לגובה הברכיים – מלמדות על דבר אחר.     

לאחר שהופרדו הכוחות, עלו הזמרים בזה אחר זה על הבמה למופע פופ חסידי. פופ הוא פופ הוא פופ. הרבה רעש, קצב ושורות קצרות, פשטניות, החוזרות על עצמן. הזמרים והלהקות, גברים בלבד, גמרו את "הסשן" על במת הבנות ועברו לבנים. לא היה צורך בהסעה. בסגנון הפופי הזה אלוהים ("השם", בפיהם) הוא הכוכב הראשי. סופר-סטאר. אלוהים כסחבק, כמושא לחיזור. לרגע חשבתי שאפשר לקחת שיר של אייל גולן או מושיק עפיה (או של זמר לועזי כלשהו) ובמקום שמופיעה אישה, או נערה, או אהובה ("אחכה לך", "אייחל לך", "מאמין בך") לשתול את המילה "השם", וזה יישמע די אותו דבר. גלובליזציה, הלא כן? וגם אם לא בדיוק, קשה להרגיש בהבדל, כי הסאונד ממילא קורע את עור התוף.

קריאות העידוד של הכרוז כאן מאוד מזכירות את הכרוז של מכבי ביד-אליהו: "קדימה", "לא שומעים אתכם", "לקפוץ, לקפוץ, לרקוד לרקוד", "הופ, הופ, הופ", "מה השקט הזה", "ד-י-פ-נ-ס, ה-ג-נ-ה!!!"

 לפני שעזבתי שאלתי מישהי, בבדיחות הדעת, אם מה שמציינים פה זה "יום הגאווה".

היא הופתעה: "זה יום ירושלים, 45 שנה לששת הימים, יום איחוד העיר, איזה יום גאווה?"

"יום הגאווה על איחוד ירושלים," עניתי לה, כדי לצאת בסדר איתה.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

סך הכול עשרים אחוז מרחובות העיר

מדריך הרחובות "תל אביב-יפו" (כתב וערך יחיעם פדן) מציין בעיר כאלפיים רחובות (כולל כיכרות, גנים וכדומה). המהדורה האחרונה של המדריך הופיעה ב-2005. מאז, אומר דובר העירייה, נוספו שמות של תשעים רחובות. כיום מונה העיר 2200 רחובות,. חישבתי ומצאתי כי  952 רחובות  מכונים על שמות אישים. כל היתר נקראים על צמחים, יישובים, ספרים ועוד. כמה מהאישים הללו הם גברים וכמה נשים? גברים – 867. ונשים – לא יאומן, ממש חרפה: 48 (ארבעים ושמונה...)

זה כל מה שוועדות השמות לדורותיהן  בעיר העברית הקצו למין היפה ובמקרה  הזה למין החלש, חלש מאוד.

קצר המצע מלהשתרע על הגברים שזכו לרחובות. אבל את הנשים נפרט. די פשוט. סך הכול מספרן פחות מחמישים והן בטלות בשישים.

האות א' קומפקטית ביותר: 116 גברים – ו-6 נשים. זה השיא של שמות נשים על רחוב והוא לא יחזור יותר. הנשים הן הסופרת הפולנייה אליזה אוז'שקובה אוהדת העם היהודי והסופרת האנגלייה ג'ורג'  אליוט – שם העט של  מרי אן אוונס, מחברת "דניאל דירונדה", הרומן הראשון המציג התחבטות ציונית. הפסלת חנה אורלוף, ילידת אוקרינה שהתפרסמה ברחבי עולם ורבים מפסליה מוצגים בארץ. שתי נשים הוצנחו מהתנ"ך: אביטל, מנשי דוד המלך (דווקא היא ולא בת שבע) ואסתר המלכה. ויש גם מדרגות אנדרומדה, על שם הנסיכה המיתולוגית שנקשרה לסלע בחוף יפו.

באות ב' 90 רחובות בעלי שמות גבריים ו-4-5 בעלי שמות נשיים: בת יפתח האומללה. ברוריה אשת רבי מאיר, האישה היחידה בתלמוד כולו הנחשבת לתלמידת חכמים.  רחוב מוקדש לשחקנית היהודייה אליזבט ברגנר, שביקורה בתל אביב עורר התרגשות, ורחוב למשוררת בת מרים כלת פרס ישראל. אפשר אולי להוסיף  את "בת חן", שם קיבוצי לח"ן, חיל הנשים.

הלאה. ב-ג' שלוש נשים: מטילדה גז מטוניס, שהיתה חברת כנסת ברפ"י וב"עבודה". רבקה גובר "אם הבנים" וחייקה גרוסמן הח"כית הפרטיזנית. הפרופורציה: שלוש נשים, 44 גברים.

באות ד' 27 גברים ואשה אחת – דבורה הנביאה שרת המלחמה. [דבורה הנביאה היה רחוב מצפון לבית העירייה הישן, שבו גרה תקופת זמן אסתר ראב ושמו שם על הבניין לוח זיכרון לשמה. לימים שינו את שמו וכיום הוא נקרא רחוב זלמן שניאור! – אב"ע].

באות ה' 58 גברים ושום אישה לרפואה. אמנם מופיעה "הדסה" אבל אין זו אישה מסוימת אלא הסתדרות הנשים הציוניות בארה"ב.

גם באות ו' שממה נשית. [בשעתו פורסם כי קורא רחוב בעיר על שם המשוררת החשובה יונה וולך! מה קרה לו? – אב"ע]

באות ז' 28 גברים, מופיעות סוף-סוף ארבע נשים: המשוררת זלדה [כמובן יש לה קשר עמוק לתל-אביב, שבה חיתה שנים רבות, לא כמו אסתר ראב, ששמה וקשר לעיר נשכחו! – אב"ע], העיתונאית חנה זמר עורכת דבר" (שניהם שמות חדשים לרחובות), רבקה זיו, שנים רבות נשיאת ויצ"ו העולמית ונלי זק"ש שזכתה בנובל על אפו ועל חמתו של חברה לפרס ש"י עגנון.

באות ח' 19 גברים וגם לא בת חוה אחת.

כנ"ל ב-ט'. 

באות י', 46 גברים ושתי נשים, כל כך הרבה: יעל התנ"כית ששיספה את סיסרא ויהודית  שליוותה בכל את בעלה השר משה מונטיפיורי.

ב-כ' בת יחידה: ח"כית הליכוד בת שבע כצנלסון.

וב-ל' מופיעה המשוררת לאה גולדברג וכן צביה לובטקין, ממפקדי מרד גטו ורשה וממייסדי קבוץ לוחמי הגטאות.

הפרינציפ כבר ברור: מה שיותר גברים ומה שפחות נשים.

ב-מ' ישנה כמובן גולדה מאיר (רק זה חסר שלא תזכה לרחוב!) ומרים החשמונאית שנרצחה בידי המלך  הורדוס  באלימות משפחתית. ואניטה מילר כהן.

נ' – 24 גברים, שוב ריק מנשים.

אבל באות סמ"ך הפתעה: שלוש נשים זכו לרחובות: הצנחנית-המשוררת חנה סנש, הנרייטה סולד ממייסדות "הדסה" והאחראית לעליית הנוער, וכן הח"כית טובה סנהדראי, נציגת האישה הדתית לאומית.

 ב-ע' – אישה יוק.

ב-פ' מופיעות פועה המיילדת (שפרה לא זכתה לרחוב), שושנה פרסיץ מו"לית "מסדה", ברכה פולד לוחמת הפלמ"ח שנורתה בידי הבריטים, ודמות פחות ידועה: ד"ר רות פלד, בתו של ארתור רופין, רופאת ילדים בפרברים. הפרופורציה: ארבע נשים על 57 גברים.

ב-צ' קיימת רק צינה, כיכר על שם רעייתו של ראש העיר הדומיננטי מאיר דיזנגוף.

ב-ק' 42 גברים ואת כבוד המין היפה מצילות  אסתר רחל קמינסקה, אם תיאטרון היידיש ברוסיה, והמרקידה גורית קדמן.

ב-ר' הנשים בפרוספריטי: רות המואבייה, חנה רובינא, רחל המשוררת וחביבה רייק הפרטיזנית.

ב-ש' מופיעה שולמית משיר השירים. הרחוב הזה יחד עם הרחובות הסמוכים לו – רות, אסתר ויעל – יוצר ריבוע נשיי ליד רחוב המלך שלמה בעל אלף הנשים. גם שלומציון המלכה מולכת על רחוב.

את רשימת הרחובות "הנשיים" סוגרת ציונה תג'ר, מהציירות הראשונות של ישראל.

סך הכול 41 רחובות על שמות נשים. חלק הארי נשי תנ"ך, ואחריהן נשי ממלכת הרוח –  ספרות, שירה, עיתונאות ( 1) ציור (1) פיסול (1), ריקוד (1) ומשחק. ישנן כמה פוליטיקאיות ונשים בשירות הציבור. גם לוחמות. אבל הכול במספרים מיניאטוריים.

אל ה-41 נוספות שבע נשים מרחובות על שם זוגות נשואים, לרוב זוגות של בוני אחוזת  בית ותל אביב: "רחוב אבא ושרה"  – בני הזוג נאמן. "רחוב לאה ודוד" – בני הזוג איזמוז'יק. "רחוב רחל ושמואל" – הזוג אידלסון. רחוב חנה ומרדכי ויסר, מייסד ראינוע "עדן". רחוב שלמה ורבקה אבולעפיה. רחוב פסיה ויעקב פרלשטין ו"רחוב מניה וישראל" – בני הזוג שוחט, שניהם מראשי "בר גיורא" ו"השומר". סך הכול בעיר העברית הראשונה 48 רחובות על שמות נשים.

בתל אביב גם רחובות מזוגיות אחרת, למשל אבות ובנים: רחוב גליקסברג מוקדש לאב שמעון הלוי גליקסברג, מראשי הרבנים ברוסיה, ולבן הצייר חיים גליקסברג, ממייסדי אגודת הציירים והפסלים.

רחוב מוזס יהודה ונח, אף הם אב ובנו, ממייסדי "ידיעות אחרונות".

וכמו כן רחוב האחים מסלאויטה, בעלי דפוס  בעיר זו שבאוקראינה, שהדפיסו מהדורה נודעת של התלמוד. רחוב מרזוק ועזר, על שם ד"ר משה מרזוק והמהנדס בכור שמואל עזר שנידונו למות במצרים על פרשת "עסק הביש". רחוב חיים ואלישע – חיים לנסקי (נפטר במחנה הסגר סובייטי) ואלישע רודן, מבכירי המשוררים היהודיים בברית המועצות שכתבו עברית חרף רדיפות השלטון. וכן "רחוב האחיות", לזכר שתי האחיות הרחמניות נחמה צדק ומרתה פינק שנרצחו במאורעות תרצ"ו בדרכן לעבודתן בבית החולים הממשלתי ביפו.

944 שמות האישים מהווים קרוב למחצית שמות הרחובות בעיר. 48  הנשים שעל שמותיהן  רחובות מהוות איפה בקושי עשרים אחוז מכלל האישים, וגם זה בלי לכלול את הרחובות על שמות ספרים, בדרך כלל ספרים תורניים, המרמזים על שמות מחבריהם, כולם גברים. מכל תולדות עם ישראל ומכל ההיסטוריה העולמית זה מיספר הנשים הראויות להיקרא על שם רחוב!

ולא שכל הגברים שזכו לרחוב הם השמנא והסלתא. מככבים  ברחובות גם  אחיעזר נשיא שבט דן (מי מכיר, מי יודע?), איתיאל מספר משלי, ולמואל – נחשו מיהו (מלך משא), והיכן לכל הרוחות, השתרעה ממלכתו. וקיים רחוב קדמיאל, מן הלוויים שחזרו מבבל, ורחוב צורישדי, אביו של שלומיאל נשיא מטה שמעון – אכן רחוב בעל שם שלומיאלי. כבוד כולם במקומם מונח אך נראה שמאגר השמות הגבריים מהגרניטורה הראשונה הסתיים, ונותני השמות פנו לגרניטורה השנייה אבל המשיכו להיצמד לשמות גבריים כאילו אין נשים בעולם.

בלקסיקון תל אביב-יפו נאמר כי מיספר ניכר של רחובות, בעיקר בשכונות על גבול יפו, נקראו בשמות זמניים שנלקחו לרוב מרישום שבטי ישראל. אולם גם לשמות זמניים ניתן למצוא בקצת רצון טוב מלאי של שמות נשיים, מה גם שידוע שהזמני אצלנו מאריך ימים יותר מהקבוע. בין חברי ועדת השמות יש נשים – לא פעם עמדו נשים בראש הועדה – אך כנראה שלא עמדו בלחצים למיניהם ולא הצליחו להרבות ברחובות על שמות  אחיותיהן למין.

התנ"ך למשל, מאכלס שלל נשים הרבה יותר מעניינות מקמואל האלמוני נשיא שבט אפרים: מחוה אם כל חי דרך האימהות שרה-רבקה-רחל-לאה; ומה באשר לחנה אם שמואל והאישה החכמה מתקוע ומלכת שבא שהעניקה קופים למלך שלמה ומרים הנביאה שהעזה להתריס מול אחיה  וחולדה הנביאה ובנות צלפחד שעתרו לבג"ץ העברי הראשון, ועוד ועוד, ולא נמנה את רחב מוכרת המזונות...)

ואם נצא מדפי התנ"ך, מה עם דונה גרציה מזרע האנוסים? למה זכה לרחוב המלחין היהודי -איטלקי שלמה די רוסי  (נפטר 1628) ואילו רחל מורפוגו, המשוררת היהודייה-איטלקיה, לא זכתה? משום היותה אישה? וכשמדובר במשוררות, מה בדבר אלזה לסקר שילר? ומה באשר לרחוב על שם אסתר ראב, המשוררת הארץ ישראלית  הראשונה, שאחיינה, אהוד בן עזר, דורש בכל עיתון שלו להקדיש לה רחוב? ומרים ברנשטין כהן השחקנית-הסופרת, ואנדה עמיר המשוררת תושבת תל אביב? ונחמה פוחצ'בסקי, מהסופרות הראשונות בארץ, ודבורה ברון וחמדה בן יהודה, אולי העיתונאית הראשונה בעברית?  וד"ר נחמה ליבוביץ שהפיצה את ידיעת התנ"ך? וגרטרוד סטין, הסופרת היהודית-אמריקנית? והשחקניות היהודיות-צרפתיות שרה ברנר ורשל? ורחל ינאית? ורחל שז"ר? וחנה מייזל מייסדת בתי הספר החקלאיים? ורחה פראייר שהצילה ילדים מהשואה? וג'ניה אורבוך אדריכלית כיכר דיזנגוף? וגרטרוד קראוס ושרה לוי תנאי המחוללות, ודבורה ברטונוב הרקדנית הקומיקאית? ונעמי שמר, ברכה צפירה, שושנה דמארי ויפה ירקוני – אמנם הן הלכו לעולמן לפני שנים לא רבות ברם שנתיים אחר מותו של אדם אפשר כבר לכנות רחוב בשמו.

ואומות העולם מלאות נשים – למן המדענית  מריה קירי, והארי ביצ'ר סטו מחברת "אוהל הדוד טום", עד פלורנס נייטינגל  האחות הרחמנייה ועד אלינור רוזבלט. רחובות העיר לא יספיקו לכל הנשים  הראויות.

מה לומר, רשימת הנשים ששמותיהן נחקקו בשלטי הרחובות יכלה להיות מצחיקה אלמלא היתה עצובה ומייאשת. אחרי כל מאבקי הסופרז'יסטיות, הפמיניסטיות והמגדריסטיות – אנחנו עוד במצב עלוב כזה.

 

גם סבתא ראויה, פניה חיסין

 רחוב חיים חיסין הוא  אחד הרחובות שליד "הבימה". ד"ר חיים חיסין היה הרופא האגדי על החמור בתל אביב הקטנה.

חיים פילון, צעיר נכדיו של חיים חיסין, הקרוי בשמו, ביקש תיקון: לא רק רחוב על שם סבא חיסין אלא גם על שם רעייתו פניה (פנינה). פילון נולד אמנם אחרי ששניהם הלכו לעולמם אך הוא בקי בתולדותיהם.

"סבתא הייתה ציונית מובהקת," אומר הנכד. "כשהם הכירו רצה סבא להגר לאמריקה  והיתה זו סבתא ששיכנעה אותו להצטרף לתנועת ביל"ו ולעלות לארץ ישראל."

העירייה נענתה לבקשה וכיום זה רחוב פניה וד"ר חיים חיסין.

           

רחובות על שמות חברים לכיתה, עמנואל זמיר

תוך  כדי עיון בשמות הרחובות של תל אביב-יפו נתקלתי ברחוב עמנואל זמיר. ידעתי שקיים רחוב על שמו בפתח תקווה והנה גם תל אביב הנציחה אותו.

עם עמנואל למדתי משנתי הראשונה ועד האחרונה בגימנסיה אחד העם בפתח תקווה. כיתה אל"ף לא היתה שם אז, ואחר הכנה מזורזת נכנסנו, שלושה ילדים, ישר לכיתה ב'. עמנואל היה הבן היחיד בקבוצה וכבר כשלמד את האותיות בלט בכתיבתו.

אני זוכרת את דירתם  בקומה השנייה ברחוב חובבי ציון. דירה דמויית מלון. היה בה מסדרון ארוך מלא דלתות לאין ספור חדרים, חדר לכל ילד או שניים. אביו, זלמן פישצנר, מראשוני פתח תקווה, פרדסן ודומני גם מעקלער (מתווך דירות), התחתן מיספר פעמים והמשפחה היתה ברוכת ילדים. בכל כיתה בגימנסיה היה תמיד איזה פישצנר. בכיתתנו למד מלבד עמנואל גם ישעיהו, בן  אחותו ובן גילו של עמנואל.

כל השנים היה עמנואל המשורר של הכיתה והמשורר של הגימנסיה כולה. בעיקר חיבר שירי אהבה ושירי מולדת ועל כל שיר רשם לא רק את היום בו חובר אלא גם את השעה, לרוב שעת לילה. הא ניחן גם בכישרון מוסיקלי והלחין את שיריו. עוד בגימנסיה ניגן בתזמורת של פתח תקווה, למד במדרשה למוסיקה, בסמינר למורים בבית הכרם ובאוניברסיטה  בירושלים. עמנואל, ששינה את שם משפחתו הבלתי נסבל – לזמיר, היה קצין החינוך הראשון של הנח"ל ומחבר המנון הנח"ל. חיבר והלחין שירים לישובים רבים בארץ. בין שיריו "ערב שח", "מגדים", ו"אל אדמות לכיש", והקים חוגים לשירה בציבור שמשכו מאות ילדים ומבוגרים.

הוא נהרג בתאונת דרכים ב-1962 בדרך למסיבת הסיום בבית הספר הריאלי בחיפה, שבו תרם בתחומו. בן 37 היה במותו. חמישים שנה חלפו מאז ושיריו מושרים ונרקדים עד היום וחלק מחוגי הזמר שהקים עדיין פועלים.

למד אתנו בכיתה יצחק פוחס. על שם אביו דוד פוחס יש רחוב בפתח תקווה, ובהסבר על השם נאמר כי הוא אב שכול. האב, דוד פוחס, ממתגייסי הגדוד העברי, היה פרדסן וממייסדי בנק  להלוואות. הוא ערב לנזקקים וכמעט איבד את ביתו משום כך.

הבן, יצחק, כתב שירים יפים בסתר. הוא נפל בליווי השיירה הראשונה לגוש עציון בדצמבר 1947 בטרם מלאו לו 22 שנה.

ובכפר סבא נקרא רחוב בשם נחום שושני, בן הכיתה. יום יום דיווש על אופניו מכפר סבא, שטרם היה בה בית ספר תיכון, לגימנסיה בפתח תקווה, יחד עם עוד כמה כפר-סבאים שלמדו בכיתתנו. נחומ'לה, כפי שכונה, ג'ינג'י חסון, גבה קומה, פעיל מגיל צעיר בהגנת המולדת, היה תלמיד מצטיין, נבון וישר, ולמעשה ראש הכיתה. הוא קורץ מהחומר ממנו באים מנהיגים אך לא הספיק. נחום שושני נפל בפעולת בפעולה צבאית בדרך לירושלים ויש אומרים כי מבצע נחשון נקרא על שמו.

יהיה זכרכם ברוך, חבריי שהלכו מאיתנו בדמי ימיהם.

 

 

* * *

מנחם בן

תכירו את החותן המשובח של מאיה ערד

תוכן הבלוג של מנחם בן מן ה-17/05/12 (ציטוט)

"יבגני אונייגין", הרומן בחרוזים של פושקין מן המאה ה-19, שאברהם שלונסקי הפליא לתרגמו, מופיע עכשיו בתרגום חדש ומפתיע בטיבו של יואל נץ, החותן של מאיה ערד, ואביו של בעלה, פרופ' רְוִיאֵל נץ.  עכשיו כבר ברור ממי באה למשפחה הזאת אהבת החרוז הגדולה.

 

לפני שאגיד מילה על תרגומו החדש של יואל נץ לרומן בחרוזים של פושקין, "יבגני אונייגין" (הוצאת גוונים) , יצירת המופת הקלאסית של הספרות הרוסית, אגיד משהו על שושלת היוחסין של המתרגם: יואל נץ הוא אביו של פרופ' רויאל נץ, פרופ' לבלשנות [צ.ל.: ללימודים קלאסיים – י.נ.] באוניברסיטת סטאנפורד, שהוא בעלה של הסופרת מאיה ערד, משפחה שהייתי קורא לה משפחת שומרי החותם של החרוז, משום שכל אחד מן השלושה עסק ועוסק במקצועיות מרשימה באמנות הספרותית הכמעט דחויה בימינו, הקרויה חרוז. מאיה ערד פירסמה כזכור בשעתו את רב-המכר הישראלי שלה, "מקום אחר ועיר זרה", שכל-כולו רומן בחרוזים ישראלי, מקביל ל"יבגני אונייגין": אותה מתכונת חרוז, אותה מתכונת בית, אותה מתכונת מיקצב, אותו נוסח עלילה קליל, שובבי, וירטואוזי (גם אם עלילתה של ערד מספרת סיפור אחר לגמרי). מאיה ערד גם פירסמה יחד עם בעלה הפרופסור ספר מסות בשם "מקום הטעם", הקורא בין השאר לשיבה אל החרוז, והוא עצמו, רויאל נץ, הוציא בצעירותו ספר שירה מחורז. עכשיו כשאנחנו מתוודעים לתרגומו של האבא (עם הקדמה ואחרית דבר של הבן [ההקדמה של האבא – י.נ.]) אנחנו יכולים להבין כי יואל נץ הוא המקור, ממנו באה אהבת החרוז לבנו ולכלתו.

וצריך לומר מיד: תרגומו המחורז החדש של יואל נץ ל"יבגני אונייגין" הוא תרגום טוב מאוד, מפתיע לטובה ברהיטותו ובאוזן המוזיקלית שלו, בעיקר מצד מי שעד עכשיו לא שמענו את שמו, והנה מתגלה לעינינו מקצוען, שתרגומו קריא למען האמת הרבה יותר מתרגומו הווירטואוזי של שלונסקי , גם אם מענג פחות. מי שרוצה באמת לעקוב אחרי נפתולי העלילה בכלל, יוכל לעשות את זה אך ורק על פי תרגומו של יואל נץ, גם אם תרגומו של שלונסקי איכשהו נוצץ יותר ונעלץ יותר איכשהו.

בואו נשווה למשל בין כמה שורות  בתרגומו של שלונסקי ל"יבגני אונייגין" (באחת הגירסאות המוקדמות של התרגום שעבר כמה וכמה גילגולים) לבין אותן שורות בתרגומו של יואל נץ, אנחנו יכולים להתרשם מן ההבדל. שלונסקי מתרגם:

 

פְּקִיד אֱמוּנִים היה אָבִיהוּ

והתפרנס מן החובות

בְּכָל שנה מִשְׁתִּים הִפְלִיא הוא

וַיְכַל כַּסְפֵּהוּ וַיִשְׁבּוֹת

 

שימו לב לקצב הקליל והמושלם, לחרוזים המצויינים  ("אביהו" /"הפליא הוא", "ישבות" /  חובות") ולהתנסחויות המבדחות: "התפרנס מן החובות". ומיד מצטיירת לעינינו דמותו המשעשעת של האיש ההולל וחסר האחריות שהיה אביו של יבגני אונייגין, שימש כפקיד ממשלתי, וביזבז את כל כספו על מסיבות, עד שנאלץ "להתפרנס מן החובות". הנאת הקורא מושלמת. והנה לעומת זאת, אותן שורות פושיקיניות בתרגומו הטוב של יואל נץ:

 

אָבִיו שֵׁרֵת בְּתוֹם וּבְקֶשֶׁב;

צבר חובות, חי על הסף.

כל שְׁלִישׁ שנה זימֵן הוא נֶשֶׁף -

בַּסּוף ירד מנכסיו.

 

גם זה טוב מאוד, ואף מובן יותר, בשים לב לעברית העכשווית יותר, ועם זאת, העליצות איננה מדבקת כמו בתרגומו של שלונסקי. ואולי עוד דוגמא. ראשית, פושקין בתרגום שלונסקי (אני שוב מצטט מן הזיכרון). הפעם לעג על אונייגין שידע קצת מכל דבר והשוויץ בהשכלתו המדומה:

 

כולנו איכשהו מָלֵאנוּ

מכל תורה מעט מזעיר

בהשכלה הרי אצלנו

לא ייפלא להתפאר.

 

והנה , לעומת זאת, אותן שורות בתרגומו של נץ:

 

כולנו קצת למדנו לקח:

לקרוא, לחשוב וּלמַלֵּל.

חינוך ראוי, לא ייפלא – כאן

נפוץ דיו, תודה לאל.

 

אין ספק, תרגומו של שלונסקי במקרה זה שוטף יותר, קיצבי יותר, מבדח יותר, אבל עדיין, נץ שומר על רמה.

 

בואו נבחן גם את שורות הפתיחה של "יבגני אונייגין", שבהן מקטר יבגני על החובה שהוטלה עליו לסעוד את דודו בחוליו. הנה תחילה השורות בתרגומו של שלונסקי (אני עדיין מצטט מן הזיכרון מאותה גירסת תרגום שלונסקית מוקדמת, שאיננה תחת ידי):

 

דודי מן המהדרין הִינֵהוּ

ואך נפל אֱלֵי מִשְׁכָּב

אָכָף עָלַי כי אכבדהו

ואף עשה בשכל רב.

זה מעשהו לדוגמא הוא

אך אל עליון שיעמום נורא הוא

בלי הפוגות יומם וָלֵיל

בִּידוּעַ חולי לטפל.

מה מגונה גניבת הדעת:

לִשְׁכִיב מֵרַע הַרְנֵן לֵבָב,

תַּקֵּן הַכָּר לִמְרָאשׁוֹתָיו,

סַמֵּי מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד,

להיאנח ולחשוב:

'תיפַּח נא רוחךָ, סוף סוף'.

 

והנה אותן שורות בתרגומו של יואל נץ:

 

דודי חסיד שׁוּבָה ונחת;

אל מר חוליו עת הִתְווַדַּע,

דורש כבוד ולב גם יחד –

על כך ראוי הוא לתודה.

אכן, אכן, ירבו כמוהו,

אבל אֵלִי, עולם של תוהו

הוא, לשרתו יומם וָלֵיל:

השיעמום מי ימלל?

הלא ניבזוּת ,שיפלוּת וְרוע

לשעשע בר-מינן,

להיטיבו שכיבת-פרקדן,

לסעדו תרופה לבלוע,

ולהחניק בי בה בעת:

"מתי יקח אותךָ השֵׁד!"

 

הפגם הטכני היחיד שאני מוצא כאן בשורות הפתיחה של יואל נץ הוא שבירת השורה: "אבל אלי, עולם של תוהו / הוא, לשרתו יומם וליל". לא טוב לעשות את הפסיחה (כלומר, שבירת השורה) בין "תוהו" ל"הוא". זה נשמע מאולץ מדי, ופוגע בהחלט בשטף הקריאה. וזהו פגם חוזר ונישנה בתרגומו של נץ, שאיננו מחשיב דיו את טבעיות הנקודה שבה צריך להפסיק את השורה ולעבור לשורה הבאה (הנה עוד דוגמא לפגם זה, מתוך חרוז אחר  בתרגומו: "גמרו עליו את ההלל: כי / חכם , אף אם קפדן, אונייגין". שבירת השורה אחרי ה"כי" מסרבלת את הקריאה ופוגעת בשטף המוזיקלי הטבעי).

פרט לפגם הקטן הזה, קטן באמת, הכל יפה למדי – ואפילו מפליא לפעמים באיכותו –  בתרגומו החדש של נץ. גילוי אמיתי של כישרון שלא היכרנו. לכן הברכה והתודה. בסך הכל, תענוג אמיתי לקרוא את יבגני אונייגין בתרגומו של יואל נץ. ובשים לב גם לרוח הדור, שאיננו קורא שירה בכלל, ובוודאי לא שירת חרוז, זהו אף מעשה גיבורי על פי דרכו. תארו לכם: לתרגם לעברית רומן שלם בחרוזים, אלפי חרוזים,  בדור שאינו קורא חרוזים כאלה בכלל. על זה נאמר: כל הכבוד. או בעברית-רוסית מתבקשת: כל הַכָּווֹדְקָה.

 

מתוך ה"תגובות":

יואל נץ , 18/05/12

חן-חן על מילות השבח... וכדי להביא גאולה לעולם – מפליא, אבל לא כל מה שמגעגע כמו ברווז והמתנהל כמו ברווז הוא ברווז: מאיה ערד (ד"ר לבלשנות) ורויאל נץ (פרופ' ללימודים קלסיים) קנו להם שם שנים רבות לפני שאני הקטן, בשלב מאוחר זה של פרישתי לגמלאות, פסעתי בחרדת קודש אל תוך תחומי קריית-ספר, אחרי שאת מרבית שנות חיי הפעילים הקדשתי למחקר ופיתוח ולהוראה בתחומי הצילום והדפוס, כתבתי רק מאמרים מקצועיים ורשמתי שורה של פטנטים שאבד עליהם הכלח בעידן המחשב.

שתי מגמות הדריכוני ב"מעשה הגיבורי": 1. לנסות ולחלץ את היצירה מרוח החיבוק של המשורר הווירטואוז שלונסקי, ולנסות להשיבו לרוחו של פושקין. אכן, מענג מאוד לקרוא את התרגום של שלונסקי כשם שמענג לקרוא את יצירותיו של שלונסקי המשורר. 2. לנסות וליצוק את היצירה האלמותית לעברית של לשון ימינו.

ועוד משהו חן-חן גם עבור הביקורת הצודקת על סופי שורה אחדים. עם זאת – בין אלפי החרוזים שבתרגומו של יואל נץ לא יימצא אף לא חרוז דקדוקי אחד בדומה ל"הינהו / אכבדהו."

 

אהוד: ראוי למבקר ידען כמנחם בן להתייחס גם לתרגומו של אברהם לוינסון ל"יבגני אונייגין", תרגום בכריכת בד תכולה בפורמאט גדול, שגורלו היה שעמד בצל התרגום של שלונסקי, אף כי קדם לו שנים אחדות.

ובאשר לספר המסות "מקום הטעם", של שני החוקרים-המשוררים-החרזניים – הם אפילו לא ידעו בספרם שהיתה משוררת בשם אסתר ראב שהקדימה את זמנה וכתבה ב"חרוז לבן". ואינני בטוח שהם כל כך בקיאים בשירה העברית שעליה כתבו בספרם המחקרי.

 

 

* * *

נגה מרון

איפכא מסתברא

לאחר שפורסמה הרשימה שלי "אבוי למקופחים" בגיליון הקודם, פנו אלי קוראים בתדהמה: "את, שאף פעם לא טענת שאת מקופחת, מה קרה לך שפתאום את מתלוננת?"

מסתבר שטעיתי כשלא ציינתי את העובדה שאני מגיבה על שיר שפורסם בח.ב.ע. שבוע קודם לכן. שיר שכותרתו "מכתב לוועדת הפרס", בו מתחננת הכותבת שיעניקו לה סוף סוף פרס כלשהו. למעשה תגובתי התייחסה גם לתלונות שנשמעות לא פעם גם מפי אנשי ציבור, כאילו החברה הישראלית מקפחת אותם בגלל מוצאם המזרחי. לכן מצאתי לנכון להעיד שאין כל הצדקה לתחושת הקיפוח הזאת.

לא בדקתי אם פורסם אי פעם מחקר אקדמי מוסמך שערך השוואה בין המשאבים  שהשקיעה מדינת ישראל בחינוכם של  בני עדות המזרח לעומת אלה שהושקעו  בחינוך  כלל ילדי  ישראל מאז קום המדינה. אינני סוציולוגית, אבל במשך כארבעים שנה, מאז תחילת העלייה הגדולה מארצות ערב, הייתי עדה למאמצים הכבירים שהשקיעה המדינה דלת האמצעים בקידום מואץ  של תלמידים שמוצאם מארצות אלה.

"טעוני טיפוח" קראו להם אז, אך משמעותו החיובית של המושג הפכה משום מה לכינוי גנאי עד כדי הכאה על חטא. זאת על אף העובדה שלמוסדות חינוך ביישובי פיתוח ובשולי הערים הגדולות הוזרמו משאבים גדולים פי כמה מאלה שקיבלו בתי ספר של בני הוותיקים בארץ. הם זכו לתכניות לימודים עתירות אמצעי המחשה, הדרכה וליווי צמוד למורים, השתלמויות, חוגי העשרה ויום  חינוך ארוך, פרסי חינוך, הטבות שכר מיוחדות למורים בעיירות פיתוח ועוד ועוד. בתפקידי במערכת החינוך ביקרתי  בבתי ספר  בכל הארץ והתקנאתי בחדשנות ובכל הטוב שהעניקה המדינה לפריפריה, ללא ספק על חשבון  אלה שלא נכללו במעמד שמעניק טיפוח יתר.

כירושלמית מלידה אני זוכרת את משפחות עשירי העיר – ולירו, מוסאיוף, קוקייה, אבולעפיה, סיטון, אלישר, בני האצולה הספרדית העשירה, שבזמנו הביטו בנו, האשכנזים,  מלמעלה למטה. אך מאז  הותכנו כולנו בכור ההיתוך הרותח כאן כבר שישים וארבע שנים. כמה מצער להיווכח שיש מי שתולה במוצאו המזרחי את אכזבתו על שלא נמצא ראוי לפרס.  

 

אהוד: הפעם היחידה, דומני, שנערכה עבודה מחקרית שכללה ספר שלי, "המחצבה" – היתה מחקר על שלושה סופרים יוצאי עיראק: סמי מיכאל, שמעון בלס ואהוד בן עָזָר. כאשר סמי מיכאל הסב את תשומת לב החוקרת לכך שבן עזר לא נולד בעיראק, נתבטלה העבודה באותה מתכונת. אני כמובן התנצלתי בפני החוקרת על כך שאינני מזרחי, למרות שסבי יהודה ראב בן עזר היה תלמידו של השומר הפלאי דאוד אבו-יוסף מבגדאד בשנת 1879 בפתח-תקווה.

 

* * *

מכתבו של הרצל חקק לאהרון ידלין

לכבוד 

מר אהרון ידלין

יו"ר חבר הנאמנים

פרס ראש הממשלה

 נכבדי

שלום רב,

הנדון:  השגות על תקנון פרס ראש הממשלה

 הוועד המנהל של אגודת הסופרים העברים התכנס ודן בנושא פרס ראש הממשלה. הועלו השגות באשר למידת הצדק בחלוקת הפרסים. הטענה נגד קבלת הפרס פעם שנייה ושלישית לאחר רוטציה של שבע שנים. על דלתות הפרס מתדפקים חברים רבים, והנוהג לאפשר ל"חזקים" לקבל את הפרס פעם שנייה ושלישית מעורר תרעומת רבה ותחושות של התמרמרות מצד יוצרים רבים, העומדים כעניים בפתח. אנו מבקשים לכנס את חבר הנאמנים ולשנות את התקנון, כדי שהצדק ייראה וגם ייעשה: מי שזכה בפרס ראש הממשלה לא יזכה בו בשנית. יש להרחיב את מעגל הסופרים, שיוכלו להתפנות ליצירה.

אנו מבקשים לתת העדפה בפרס לכותבי ספרות יפה ולא לכותבי מסות ומאמרי מחקר. הגיעו אלינו תלונות על כך, שהפרס הוענק בכמה מקרים לעיתונאים ולכותבי ספרי תחקירים, וכדאי לבדוק טענה זו. אנו מדגישים ושבים לעיקר: מטרתו המקורית של הפרס – לסייע למשוררים ולסופרים. נשמח, אם תוסיפו שתי מלגות לחוקרים ולמבקרים.

 בברכה,

הרצל חקק

יו"ר אגודת הסופרים העבריים

 

 

* * *

במלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

 

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

 

פרק זה אינו נכלל בספר המקורי "ברנר והערבים" אלא נכתב ופורסם במועד מאוחד יותר ויש בו חזרות על הפרק הקודם שנדפס בספר. הפרק פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל יש להניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן.

 

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

 

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

 

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

 

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

 

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

 

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב18- בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה75- לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

 

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

 

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא ניבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

 

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

 

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976: "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

 

*

 

שמעון קושניר, ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים:

 

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו אם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

 

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

 

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

 

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

 

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

 

*

 

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

 

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

 

 

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

 

א.נ.

 

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

 

                                                                               בכבוד רב

 

                                                                               אסתר ראב

 

*

 

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בהוצאתה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* בנות ישראל הצנועות, כשאתן הולכות עם חברים שלכן להזדיין במקומות רחוקים, נטושים, מסריחים, חשוכים – אנא שימו לב היטב אם אין עוקבים אחריכן. כי אם העוקבים יגיעו אליכן, הבחורים שלכן מיד יברחו ואילו אתן – גורלכן להיאנס באין לכן מושיע ומזעיק לעזרה.

אם המצב כל-כך קשה, אולי יותר טוב שתאוננו לבד או שתבקשו מההורים שלכן רשות להכניס את החבר לחדר השינה שלהם ולסגור את הדלת כדי להזדיין שם באין מפריע, ותסבירו להם שזה בכל מקרה יותר טוב מאונס בחוץ, ומוטב שבת ישראל הצנועה תאבד את בתוליה בבית הוריה ולא בכפייה. ואם ההורים ימאנו להכניס את החבר, כדאי לבדוק מדוע. אולי הוא בכלל לא מתאים לך כבן-זוג – אלא עד לרגע שהאנס מופיע?

 

* ביום ראשון, שבועות, 27.5, תוגש תוכנית מיוחדת על שירה עם קובי מידן, עם דגש על משוררים הקוראים משיריהם. בין השאר, הם בחרו את אחד משיריה היפים של אסתר ראב. התוכנית תשודר בגלי צה"ל בין שתיים לארבע.

 

* לאחר שמכר אותנו למוסלמים, שאצלם התחנך בנעוריו ואולי הוא עדיין מושפע מהם, יש לקוות שאובמה ייכשל בניסיונו לזכות בכהונה שנייה לנשיאות ארה"ב, אף כי איננו יודעים אם מיט רומני יהיה טוב ממנו, בעיקר כלפינו. בינתיים יש לסמוך על קשרינו עם הצבא האמריקאי, ועם הקונגרס, שבו יש לנו רוב של אוהדים.

 

* בניגוד לידיעות על כך שהיכל התרבות המחודש ייקרא על שם צ'ארלס ברונפמן, שתרומתו בסך 10 מיליון דולר תבטל את שמו המקורי "מאן אודיטוריום" ע"ש התורם הראשון פרדריק מאן – וזאת, כנהוג אולי במאפיה – תמורת תשלום קטן של 300,000 דולרים בלבד – למשפחת מאן, שנמצאת כנראה בצרות כלכליות ולכן הסכימה – נודע כי משפחת הגנגסטר האמריקאי מאיר לנסקי (במקור – סוחובליאנסקי, מגרודנו) תעלה תרומה עוד יותר גדולה מהברונפמנים, ש-10 מיליון הדולרים שלהם יוחזרו להם – וזאת תמורת קריאת היכל התרבות פושט היד על שמם של מאיר לנסקי וחבריו הטובים מהמאפיה היהודית בארה"ב, כמו הגנגסטר בנימין "באגסי" סיגל. במקביל מתנהלים מגעים גם עם תורמים יהודיים עשירים בעלי רשתות של בתי-זונות בגרמניה, ואם לא יהיה צורך בכספיהם להיכל, הם יממנו את השיפוץ וההרחבה של הכנסת בירושלים, וזו תיקרא על שמם – כנסת המכניסות בגרמניה. ומספרים כי בזכות האקוסטיקה הגאונית החדשה – יתאים ההיכל המשופץ גם לחרשים ולמסופלסי אוזניים, וכי באמצעות ההגברות האלקטרוניות יהיה אפשר לשמוע בו באיכות של חוליו אגלסיאס מהתחת. זיכרו את דברינו כאן כאשר הקטסטרופה בהיכל תתגשם!

 

* בזקנתו לנסקי סיכם את פעילותו במאפיה במשפט המפורסם: "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות."

 

* חיים פיירברג: קראתי בעיון את כתבתה/מאמרה של פרופ' זיווה שמיר במגזין 'כיוונים חדשים' שפירסמת בגיליון 744. פרופ' שמיר גוזרת גזירה שווה בין האקדמאים 'הגרועים' לדעתה, האוחזים בפוליטיקה כקרדום לחפור בו באקדמיה, לבין עורך הניו-יורק טיימס בשנת 1943, אותו האשימה בפרסום דברי הבל שתמציתם, האשמת היהודים באסונם.

 הניו-יורק טיימס מעולם לא יצא בכותרת המרושעת המאשימה את היהודים באסונם במלחמת העולם השנייה. מדובר בפרודיה על יחס מדינות אירופה כלפי היהודים ומדינת ישראל סביב סוגיית הפלסטינים ופלסטין שנכתבה ופורסמה בשנת 2006. הנה הלינק לפירסום:

http://urbanlegends.about.com/gi/dynamic/offsite.htm?site=http://thepeoplescube.com/red/viewtopic.php%3Ft=797

 

* יש לנו פיגור מסויים במשלוח קובצי הספרים והחוברות שאותם אנחנו מציעים מדי גיליון. בקשתנו שלוחה אפוא לאותם נמענים שביקשו וטרם נענו, לפנות אלינו שוב אך לציין לא יותר מארבעה קבצים בפעם אחת, ולעשות זאת בהפרשי זמן, שאז ייקל עלינו להיענות לבקשותיהם.

 

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול. אלה היודעים מי הסופר, לאחר ששלחו לו באמצעותנו סכומים, מתבקשים לא להעביר את המידע הלאה. הוא עצמו מודה לכולם מעומק הלב כי היינו לו לעזר בתקופה קשה. הסכומים ממשיכים להגיע ואנחנו משתדלים לענות אישית לכל שולח.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,367 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,048 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,227 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל