הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 728

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשע"ב,  26 במרס 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com  מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: דרור אֵידָר: על נהרות טולוּז. [ציטוט]. // יוסף דוריאל: גם ישראל אשמה בפשע הנוראי בטולוז. // מכתב מרגש שכתבה חוה סנדלר, אשת ואם הנרצחים בטולוז הי"ד. // יעקב זמיר: ערב מרוקאי (דיאלנה). // יוסי גמזו: מִלְחֶמֶת הַדִּיאַבְּרוֹכִים... // מרדכי קידר: מנפלאות "דת השלום" באפריקה. [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: רְגָעִים אַחֲרוֹנִים. // משה גרנות: על "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" מאת ג'רום ק' ג'רום, (כולל אחרית דבר ומסלולי טיול בעקבות השלושה), תרגם והעיר – דני קרמן. // אורי הייטנר: 1. זכות הציבור לדעת את האמת. 2. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.3.12. // קורא נידח: הטקס האלילי-ממש הכרוך ב"נסיעה לפולין". // עוז אלמוג: 1. דור המושׁלמים. 2. סוף העיתונות.  // אהוד בן עזר: ברכות לליטמן מור, יליד 1917, זְקן משתתפיו של המכתב העיתי –  ליום הולדתו ה-95! // נעמן כהן: ענייני השעה. // רות ירדני כץ: עד 101 וחצי. //  יוסי שדה: האימפריה חוזרת. // יואל נץ: מכתבה של טטיאנה אל אוניגין. // אלי מייזליש: מרוץ בין שני תהליכים,  האחד הרסני והשני הבונה [הכול בשביל חופן דולרים]. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ב. "ארורים הרכים האוהבים", ברנר והשאלה הערבית. 1. מלחמת דמים בעד פלשתינא. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

* * *

דרור אֵידָר

על נהרות טולוז

פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (23.3.2012)

הפיגוע בצרפת החזיר את השאלות הנצחיות: האם ארץ ישראל היא 'מקלט בטוח' ליהודי העולם או שמדובר בביטוי לאומי יהודי? האם מדובר בפתרון פרקטי או בהגשמת הרעיון של שיבת ציון מן הגלות?

הפיגוע הנורא בצרפת השיב לדיון הציבורי את השאלה הנצחית, מדוע יהודי העולם אינם עולים ארצה. מדוע עולה השאלה לאחר פיגועי טרור – המקבילות המודרניות לפוגרומים? אולי קשור הדבר לאתוס הבסיסי של הציונות כתנועה מודרנית: ארץ ישראל כ"מקלט בטוח" ליהודי העולם. אכן, רוב העולים בתקופות השונות הגיעו בשל מצוקה – אנטישמיות, מצוקות כלכליות, חברתיות וכן הלאה.

אפילו את העלייה הראשונה התרגלנו לסמן בתאריך 1882, לאחר "סופות בנגב", שם הקוד לפוגרומים ("סופות") שאירעו ביהודים בדרום ("נגב") רוסיה בעידוד השלטונות. האמת היא שהעלייה הראשונה החלה עוד בסוף שנות השישים של המאה ה-19 עם עלייתם של יהודים הונגרים במטרה לייסד פה יישוב עצמאי. הם לא הגיעו ארצה בשל פוגרומים או אנטישמיות, אלא משום שהושפעו מאביב העמים ומההתעוררות הלאומית בהונגריה. כעשור לאחר מכן הצליחו להגשים את חזונם בייסוד אֵם המושבות, פתח תקווה [1878].

זו נקודה חשובה – היכן קו הגבול שממנו מתחילים תולדות היישוב החדש בא"י: האם בהתיישבות שנבעה ממצוקות אנטישמיות ופוגרומים או בהתיישבות ממניעים ציוניים. גם אם הציונות לא הוקמה עדיין, רעיון שיבת ציון חי ונשם בקרבנו אלפיים שנה. במובנים ידועים אֵם המושבות אכן היתה "פתח תקווה" בכך שהבקיעה לתוך התודעה היהודית הרדומה מחשבות מדיניות. בן גוריון הבין זאת ומתח קו בן 70 שנה שחיבר בין ייסוד פתח תקווה להקמת מדינת ישראל. 

היחס בין עלייה מטעמים ציוניים, דתיים, או לאומיים לבין עלייה מטעמי מצוקה קשור בוויכוח הישן אודות החזון הציוני: האם רק "מקלט בטוח" או שמא יותר מזה, נאמר "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"? האם הקשר בינינו הוא רק "ברית גורל" במונחי הרב סולובייצ'יק, או שמא גם "ברית ייעוד"?

ובכל זאת, מדוע לא מגיעים הנה יהודי העולם? כשהעליתי את השאלה, נעניתי: "אצלנו יותר טוב?" ועוד: "כאילו שאצלנו בטוח יותר."

הנה חומר למחשבה: משחר קיומנו התקיימו שני צדדים בזהותנו כיהודים או כמי שמשתייכים לקולקטיב ששמו 'ישראל': הקיום הדתי והקיום הלאומי, אלוהים ומלכות, שמיים וארץ. קודש וחול – הבשורה שביקשנו להביא לעולם הייתה בניסיון לחבר בין הקטבים. פעמים רבות זה לא ממש הצליח; פעמים מועטות כן.

הגלות נמצאת איתנו מראשית צעדיו של העברי הראשון, שנאמר לו "לֵךְ לֵךָ". ההליכה האברהמית שנשאנו בצרורנו הנקוב לכל מקום, היתה הליכה מעבר למגבלות החשיבה והאמונות של התקופות השונות שבהן שרינו עם אלוהים ועם אנשים ויכולנו להם. ההליכה – הליכה פיזית, הליכה רוחנית, אינטלקטואלית ודתית – היא החותם העמוק של זהותנו, ממש כמו ברית הבשר, שהיא ברית המילה. לא רק הברית עם אבר ההולדה – כלומר עם העתיד הפיזי, הביולוגי של האומה – אלא ברית עם המילה המדוברת, האמונה בכוחה של המילה לברוא עולם, לשנות את האדם והמציאות, "לנטוע שמים ולִיסוֹד ארץ" (ישעיהו נא), כלומר ברית עם העתיד הרוחני והאינטלקטואלי שלנו כאומה. הבשר והרוח כרוכים אצלנו עם ההליכה, כלומר עם התנועה.

האתוס היהודי העתיק הביא בכנפיו מתחילתו גלות. אברהם עולה לארץ ומיד גולה למצרים מפני מצוקת הרעב. נכדו יעקב גולה לחרן, ממצוקת  ה"פוגרום" שעלול לבצע בו אחיו האדום. כשהוא חוזר לארץ, נופל עליו צערו של יוסף שנמכר לעבד ולאחר כעשרים שנה הוא יורד עם משפחתו למצרים ונשאר שם. גלות וגאולה כרוכים אצלנו וכמו יעקב והמלאך, הם נאבקים זה בזה "עד עלות השחר", כלומר: לנֶצח.

עוד בתקופת הבית הראשון התקיימו קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. החורבנות לימדו אותנו לחרפתנו לחיות בלי ארץ. חיינו רק עם השפה העתיקה, הספרים, המנהגים והטקסים, עם ברית הבשר וברית המילה – כלומר עם האלוהים. חיינו רק עם הממד הדתי, שהיה כזכור מחצית בלבד מזהותנו הקדומה. המחצית השנייה – הארץ – הפכה מושא חלומות, מקום דתי, השראה לקינות, מקור צליינות. לאורך שנותיה, הבינו מנהיגים מעמיקי חזון את הכישלון שבגלות, את האנומליה – לא רק אנומליה לאומית אלא אף דתית; הדת, כלומר התרבות היהודית, קיבלה סממנים גלותיים ככל שהתרחקה מהמקור הממלכתי, מחיים בריאים על אדמת אבות. "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ, גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' את עלבון הבית העלוב," כתב בהמיית רוחו במאה הי"ח הרב חיים בן עטר.

 במאתיים השנים האחרונות התהפך הגלגל ההיסטורי והאידיאי: החלטנו לשוב הביתה. באופן לא מפתיע מבחינה דיאלקטית, השיבה ארצה השילה מעלינו את הממד הדתי. כדי לחזור אל המחצית האבודה של זהותנו – הארץ, סילק (בעצם: הדחיק) העם היהודי את המחצית האחרת – האלוהים, הדת ואופני הקיום הקשורים בה.

העם היהודי למד ברובו הגדול לחיות כאילו "בלי אלוהים", נכון יותר – ללא הממד הדתי שהיה דומיננטי אלפי שנים. האלוהים – כלומר הממד הדתי – היה בעצם עילת הקיום של עמנו. בגלות, זאת היתה הזהות היהודית האולטימטיבית. קיום יהודי בלי אלוהים נמשל להתאבדות קולקטיבית. והנה בכל זאת הצלחנו בעת החדשה להעמיד קיום יהודי שהשאלה הדתית שבו הפכה לכאורה עניין פרטי, שאלה שבין האדם לעצמו.

אני נוגע בסוגיה הפסיכו-היסטורית הזאת, משום שלטעמי היא נוגעת ישירות לסוגית הגלות: בצד השאלה, כיצד מוסיפה הגלות להתקיים גם לאחר הקמת המדינה היהודית העצמאית – צריך להציב  את השאלה, כיצד מתקיים העם היהודי, בלי מה שהיה עילת קיומו ועוגן הזהות החזק ביותר שלו במשך אלפי שנים: האלוהים. אפשר לענות על כל שאלה בנפרד, אבל אז ידמה הדבר לניתוח אישיות רק על פי החלק המוּדע שבה או רק על פי הלא-מודע שלה. היו פעמים בהיסטוריה שהאלוהים היה המוּדע של העם וארץ ישראל הייתה הלא מודע, ופעמים שהיוצרות התהפכו.

הפרדוכס ההיסטורי החריף הוא שדווקא הקמתה של ישראל חיזקה את הגלות. יהודי העולם ברובם הגדול מרגישים חופשיים לשבת בארצות העולם ולעסוק בחייהם שם ביתר שאת משום שיש להם מעין תעודת ביטוח. עמוק בתוכם, (כמעט) כולם יודעים שברגע שיהיה רע, הם יוכלו לעלות ארצה. שלא בטובתנו, מדינת ישראל הפכה לברירת-מחדל עבור רבים בתוכנו; לא עניין הקשור בזהות הכי עמוקה שלנו כעם, אלא מין תוכנית חירום שיש להפעיל עם כיסא המפלט.

 

 

* * *

יוסף דוריאל

גם ישראל אשמה בפשע הנוראי בטולוז

קברניטי ישראל שהזדהו כתלמידי ז'בוטינסקי נושאים באחריות – יותר מאחרים – למחדל הצמחת מפלצת האסלאמיזם הרצחני, ללא ניסיון למגר את מקורותיו. זה לא היה קורה – לו פעלו בנאמנות לתורת ז'בוטינסקי המקורית.

נוסחת ז'בוטינסקי למיגור האנטישמיות היתה פשוטה: להוכיח לעולם שהסתה נגד יהודים – זה עסק לא משתלם. את זה לא יכלו לעשות יהודים המפוזרים כמיעוטים חסרי כוח בעולם, אך זה מה שצריך לדרוש ממדינה יהודית ריבונית. כי ריבונות איננה רק פריווילגיה לזכות בכיבודים ממלכתיים אלא – גם חובה להגן עליה מפגיעות במעמדה מבחוץ ומבפנים. אי מילוי חובה זו מזמין פגיעות חמורות בביטחון הלאומי עצמו, ורק לאחרונה ראינו כיצד סלחנות לפגיעה בדגל ישראל במצרים הובילה תוך זמן קצר לסכנת חיים של צוות מאבטחי שגרירות ישראל בקהיר.

כהוכחה שאינני כותב דברים אלה כ"חכם בלילה" – המסיק לקחים רק אחרי שקורה אסון – אוכל להזכיר את מה שכתבתי בעיתון חודשיים לפני התקפת ה-"9/11" של הרוצחים-מתאבדים על מרכזי הכוח באמריקה: התמקדות תקציבי הביטחון של ארה"ב על הגנה מטילים בין-יבשתיים (מ"אימפריית הרשע" שהפסיקה להתקיים) גילתה עיוורון לקו הייצור בו מכינים לה את ההתקפות הקטלניות הבאות. וקו ייצור זה, לנשק המסוכן שנועד נגדם, כמו נגדנו, היה – בהסתה שהפיצו מטיפים אסלאמיים, לדור שלם של צעירים מיוחמים, בהבטחה שיזכו ל-72 בתולות בגן העדן תמורת רצח נוצרים ויהודים.

אם אפשר היה לסלוח לאמריקאים על האדישות לסכנה, שנבעה מריחוק מקורותיה, אי-אפשר היה לסלוח לקברניטי ישראל שהייצור הקטלני התנהל ממש "מתחת לאפם", ואף זכה לעזרתם במתן אפשרויות שידור למסע ההסתה הגלוי של פעילי הסוס הטרויאני שהוכנס לישראל תחת התואר המכובד של "פרטנר לשלום". שליחי הסוס הטרויאני גם לא חששו להוכיח את התעצמותם – בהתקפות חוזרות ומחמירות של רוצחים-מתאבדים על אזרחי ישראל.

 בכלים של כעין-מדינה שניתנו להם, הם הצליחו להחדיר בתפוצה עולמית ועד למוסדות האו"ם את ארס השנאה לישראל וליהודים, שנקלט יפה בחוגים רחבים, ויצר אווירה של חנק ודה-לגיטימציה סביב מדינת היהודים, כשכל עלילת דם מאומצת מיד ללא ביקורת. כך מגייסים גם בקלות, באווירה של סולידריות מוסלמית, מופרעים מוסלמים מכל העולם, כולל מבין ערביי ישראל, המוכנים להפוך לשאהידים שיזכו במצוות רצח יהודים בכל הזדמנות, גם במחיר חייהם. ולאלה מתחבר גם הגיס החמישי היהודי - נושא הגנים של התרפסות כפייתית בפני האוייב.  באין תגובה התקפית מול תופעה זו – היא הולכת ושוחקת את מעמד ישראל בעולם. המלחמה בה, בכלים של מדינה דמוקרטית, אפשרית רק על ידי חקיקה שתסיר ממסע ההסתה את הכיסוי של "זכות חופש הדיבור" ותאפשר הבאת המסיתים לדין, כפי שהובאו המסיתים הנאציים במשפטי נירנברג בשנת 1945, שראשיהם הוצאו להורג בתלייה.

מאז תחילת שנות האלפיים, ניסיתי עם ידידי דוד (תא"ל מיל') הגואל, וחברים נוספים מוותיקי מלחמת העצמאות לשכנע חברי כנסת, כולל היו"ר וראש הממשלה הנוכחי, לפעול למען חקיקת הגנה לישראל, שתיצור מצב חוקי המתאים למדינה במלחמה, כשבראש חוקים אלה – חוק למניעת הסתה נגד העם היהודי ומדינתו. הטיוטה לחוק זה מובאת להלן:

 

הצעה לחקיקה שתילחם בהסתה נגד העם היהודי

החוק הישראלי לאיסור הסתה יחול על כל מי שמפיץ דברי הסתה או מממן הסתה נגד העם היהודי ו/או מדינתו – בכל מקום בעולם.

כדברי הסתה ייחשבו: עידוד לפגיעה פיזית ביהודים; עידוד לחרם על יהודים, מוסדות תרבות, מדע ועסקים של יהודים; שלילת זכות היהודים על ארץ-ישראל; השוואת יהודים לחיות בזויות; עלילות דם על יהודים; וכן – הפצת שקרים שפוגעים בכבוד העם היהודי, כולל הכחשת השואה והכחשת תוקף החלטת חבר הלאומים על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

כל הסכם להסגרת פושעים בין ישראל למדינות אחרות יכלול סעיף הקובע חובת הסגרה לישראל של מואשמים לפי חוק זה.

כוחות הביטחון של ישראל יוסמכו לפעול נגד פושעים כנ"ל שימצאו מקלט בארצות שיסרבו להסגירם לפי חוק זה.

 

דברי הסבר

רצח והשמדה של יהודים, החל מפרעות ימי הביניים ועד לשואה של המאה העשרים, התאפשרו רק לאחר מסע של הסתה ארסית נגד היהודים כבני אדם וכעם. חיסול השלטון הנאצי בגרמניה והשלטון הבולשביקי ברוסיה לא חיסל את ההסתה, הממשיכה ומניבה רציחות של יהודים ואף איום על קיומה של מדינת היהודים. הבושה להזדהות עם שנאת היהודים שהפיצו הנאצים המובסים – הביאה את מחרחרי השנאה להסתתר תחת המסווה של "התנגדות לציונות", שהיא – התנגדות לקיום המדינה היהודית, ושלא במוצהר – חיסול היהודים שקיומם תלוי בקיום מדינתם. אלפי היהודים שנרצחו לאחר השואה, ובמיוחד – קורבנות הטרור הערבי – לא היו נרצחים אלמלא ההסתה החובקת עולם, המעודדת פשע זה.

לפני קום המדינה לא היתה ליהודים אפשרות להילחם בהסתה, ולכן, למדו להשלים עימה, גם כשהתגלתה ככתובת על הקיר לפני השואה. כיום, כשמדינת ישראל העצמאית לא נלחמת בהסתה, היא מפקירה את הביטחון הלאומי לסכנות התוקפנות שהסתה זו מביאה ועוד תביא, כל עוד היא מתנהלת ללא עונש. יוזף גבלס – שר ההסתה של היטלר – ידע איזה עונש מצפה לו על מעשיו והתאבד מיד עם מפלת גרמניה הנאצית. ממשיכי דרכו של היום לא חוששים משום עונש, ולהיפך – הסתה "אנטי-ציונית" היא עבורם כרטיס כניסה לחוגים המתגמלים אותם יפה.

מצב זה חייב להיפסק. והוא ייפסק כשהמסיתים יבינו שמדינת העם היהודי לא תרשה להחיות מחדש את האווירה הבינלאומית שאיפשרה את השואה.  כיום, ישנו כבר לעניין זה פסק דין תקדימי של בית הדין הבינלאומי לענישת האשמים ברציחות ההמוניות ברואנדה, שקבע במפורש: המסיתים לרצח אשמים באותה מידה כמו הרוצחים עצמם.  בהתאם לכך, יוצג החוק החדש בעולם – כמחייב ענישה במידה שווה לזו שחלה על ממשיכי דרכם של הנאצים שהודברו במלחמת העולם השנייה.

התוצאה המיידית של פרסום החוק המוצע תהייה – בהפסקת זרם המסיתים המקצועיים המגיעים מהעולם לעשות מהומות בישראל (תחת התואר המכובד של "פעילי שלום" או – "מגיני זכויות האדם"), כשידעו שבביקורת הגבולות מחכה להם רשימה של דרושים לחקירה. ואם החקירה תוכיח את מעורבותם בהסתה בארץ מוצאם – יועמדו למשפט וישאו בעונש לפי חוק זה.

 

מוגש כהצעה לחוק הראשון ביוזמת חקיקת הגנה לישראל של פורום ותיקי מלחמת העצמאות.

 

והערה לסיכום: אם יש יהודי שיכול להתנגד לחוק כזה – מוטב שיחפש את עתידו בגטו מתאים בגולה, במקום במדינת ישראל העצמאית.

 

 

* * *

מכתב מרגש שכתבה חוה סנדלר

אשת ואם הנרצחים בטולוז הי"ד

ב"ה

אור ליום ו' עש"ק לסדר "ונפש כי תקריב קרבן," ערב ראש חודש ניסן, ה'תשע"ב

ליבי שבור. אינני מסוגלת לדבר. אין כל דרך שבה אוכל להביע את הכאב הגדול על הירצחם של בעלי היקר הרב יונתן ובניי ארי׳ וגבריאל ה' ייקום דמם יחד עם הילדה מרים מונסונגו, בתו של הרב יעקב ורעייתו מונסונגו, המנהל המסור של 'אוצר התורה'. הלוואי ואיש לא ייאלץ לחוות אי-פעם כאב וסבל שכאלה.

אך כה רבים מכם אהוביי, אחיי ואחיותיי בצרפת וברחבי העולם, שואלים ורוצים לדעת מה תוכלו לעשות למעני, למען ליאורה, ולמען נשמותיהם היקרות של בן-זוגי, ושל ילדינו ה' יקום דמם, ואני מרגישה שאני מוכרחה לענות לכם כמה מילים.

חייו של בעלי היו מוקדשים להוראת התורה. עברנו בחזרה לארץ מולדתו כדי לעזור לצעירים ללמוד על יופייה של התורה. הוא היה באמת ובתמים איש טוב ואוהב ומעניק ולא-אנוכי. הוא לא היה רגיש לכל ברואיו של הקב"ה, תמיד מחפש דרכים לגלות את טוב הזולת. הוא ואני גידלנו ביחד את ארי׳ וגבריאל כדי ללכת בדרכי התורה. מי יכול היה לדעת עד כמה קצרה תהיה שהותם עימי עלי אדמות ועד כמה קצר הזמן בו אוכל להיות עימם כאן, כאימא?

אינני יודעת כיצד אני או הוריו ואחותו של יונתן נמצא תנחומים וכוח, אך אני יודעת שדרכי האלוקים טובות הן וכי הוא ימצא את הדרך לתת לנו את הכוח להמשיך הלאה. אני יודעת שנשמותיהם הקדושות תהיינה עימנו לעד ואני יודעת שבקרוב מאוד יגיע הזמן שבו נתאחד עמם, בעת ביאת המשיח.

אני מאמינה בכל ליבי בדברי הפסוק ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. אני מודה לבורא העולם על הזכות לגדל את ילדיי ולהיות שותפה של בעלי, וברור שעכשיו בורא העולם רצה לקחתם אליו השמיימה, למקום בו יהיה להם טוב יותר.

אנא, כל אלה מביניכם אשר מבקשים להביא נחמה למשפחתנו ונחת לנשמות היקרות שלי – המשיכו את חייהם. קשה לי מאוד לכתוב זאת, אך אני מרגישה שאני מוכרחה לומר לכם את אשר בוער בליבי: הורים, אנא נשקו את ילדיכם. אנא אמרו להם כמה אתם אוהבים אותם וכמה יקרה ללבכם המשאלה שהם יהיו נציגי תורת ה' יראי אלוקים ואוהבי אדם. אנא הוסיפו שיעור תורה לחייכם, ויהא הדבר עם משפחתכם, ידידיכם או לבדכם. אנא עזרו לאדם אחר שאולי קשה לו לעשות זאת לבדו. אנא הדליקו נרות שבת קודש בכל יום שישי, 2 דקות לפני זמן הדלקת הנרות.

חג הפסח מתקרב. אנא, הזמינו בפסח הזה עוד אדם לביתכם, מישהו שאולי אחרת לא יהיה לו סדר פסח, כדי לחגוג את חג החירות. יחד עם דמעותינו וזכר עבדותנו במצרים לפני שנים כה רבות, בעודנו מספרים כיצד בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כולנו נכריז בקול רם וברור: הקב"ה מצילנו מידם.

איש לא יכבה את רוחו של עם ישראל ואת הקשר שלו לתורה ולמצוות. יהי רצון שמעתה ואילך נחווה רק שמחות. אני שולחת מקרב לב תנחומים למשפחת מונסונגו על בתם היקרה, מרים ה' יקום דמה, ומתפללת לשלומו של הנער אהרון בן לאה שנפצע בפיגוע.

תודה על תמיכתכם ואהבתכם.

חוה סנדלר

 

* * *

יעקב זמיר

ערב מרוקאי (דיאלנה) *

[שלום רב לך אהוד,

אני מסכים עם כל מה שפורסם בעיתון [גיליון 727] בעניין אוה אילוז. לדעתי זה מלמד על רגשי נחיתות גנטיים חרותים עמוק מאוד בנפשה של הכותבת דברים כאלה, וגם על חוסר הבנה של המציאות וגם על חוסר של דברים נוספים. והלא ניתן לדבר היום על מה שהיה אז בהומור (שכמובן אין לגברת הנ"ל). אני מצרף  מיספר שורות שכתבתין אחרי שנוכחתי בערב של ברית יוצאי מרוקו לפני כמה זמן. זה אקטואלי גם להיום.

בברכה תודה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות].

 

נהניתי ביותר מן הערב של אמש [נכתב ב-2.10.2007] שנערך ב"צוותא" על ידי ברית יוצאי מרוקו בישראל. באמת ערב תרבותי מאוד. למה אם כן, אומרים שלמרוקאים אין תרבות? הנה משוררים וסופרים אנשי ספר וסיפורים לרוב וגם מנהלים במאים זמרים ואנשי אקדמיה, חוקרים ומורים. ציונים מדורי דורות.

הוא שאמרתי, שהאשכנזים הם שהמציאו את הסיפור של מרוקאי סכין ועוד. עובדה שהשומר בשער בדק ולא מצא על אף אחד שום נשק קר.

בכל זאת הייתי מלא פליאה לעצמי מכל המופע הזה ומה שנגלה בו לעיניי. אני יודע שהמרוקאיות יפות סקסיות ומלאות חן. חמות מזג וטובות לב ומראה. נשות משפחה לתפארת בשלניות ושופעות מכל טוב שברא אלוהים לעשות בעולמו. אבל משוררות!?

מה למרוקאיות ולשירה? והלא זה שמור מאז ומתמיד למעונגות והעשירות של רמת אביב ודיירות שינקין ההולכות עם שמלות רחבות שיער פזור בלי נעליים ועם תכשיט מחרס על הצוואר קשור בשרוך מעור. מתכוננות לחד הורות ומוציאות ספרי שירה בכסף של אבא, ואימהותיהן  מתגאות לאמור בכל הזדמנות שהבנות שלהן משוררות ונשות רוח.

והנה הפתעה. מרוקאית גזעית (וגם יפה כרגיל) יושבת לה קוממיות על הבמה ובידה סִפרָה  עם שירים שיצאו מן הלב הקודח היושב אי שם בירכתי צפון.  גם יפה וגם משוררת. זה באמת צירוף לא כל כך מצוי במקומותינו. מחמם את הלב.

וכל הציוניסטאנים האלה שבאו לארץ האבות בנעוריהם ובעור שיניהם שרדו  את הקשיים שלה, עמלו ועבדו עד שאחרי שנים הבשיל בהם האומץ לשבת ולכתוב ולבטא את אשר בליבם פנימה. והרבה יש בליבם החם. והדברים נאמרים ונכתבים סוף סוף ומעשירים ומהנים את הקורא בעושרם  שלא יתואר ליופי ולייחוד.

ולמרות הטענות  הרבות על קיפוח עם ובלי מרכאות, הנה הגיעו למדרגות גבוהות ונישאות ומכובדות. שלא לדבר על זה שרוב ראשי המועצות והערים בישראל הם ממוצא מרוקאי. וגם לא על כך שראשי הוועדים החשובים הם מיוצאי המגרב. (אומרים שאם מתקבל מרוקאי לעבודה בתור עובד יחיד הוא אינו מתחיל לעבוד עד שלא יתקבל מישהו נוסף כדי שיבחרו ועד שהוא יעמוד בראשו).  התפעלתי מאוד גם מן היכולת הזו לחדור בהתמדה לעולמות התרבות על כל רבדיה. אמנות ספרות  מחקר קולנוע בימוי עיצוב ועוד.

אלא שלמרות ההישגים הזעם לא פג. הוא גם לא יפוג. כי זה הפך למין טעם החיים במידה מסויימת. את הקיפוח יזכרו וגם יזכרו. גם אני זוכר את שלי ולא אשכחנו. המושאים הם השונים. למשל עניין הדי די טי. העדה העיראקית למשל שמחה מאוד על שאיבקו אותה בדי די טי ופטרו אותה מן הכינים ששרצו בבגדי אנשיה. אנשי צפון אפריקה ראו בזה עלבון עד סוף כל הדורות. ואמרו – לא היו לנו שום כינים וגם אם היו לא היתה לאשכנזים הזכות לקחת אותם מאיתנו כך ללא רשות ועם חדירה כזו לרשות הפרט ממש לתוך בתי השחי שלנו. ושח לי חבר המקורב לספירות העליונות – שהיתה הצעה שהכול יחזור בגלגול הבא אבל בלי האיבוק ב-די די טי. והוועד העולמי של יוצאי מרוקו התנגד. "על מה נתלונן אחר כך?" (לדעתי די יהיה אם יזכירו את נתיבות אופקים חצור ושדרות ובנותיהן)

לרגעים נדמה לי שהאולם היה מלא באנשים שלא ממקומותינו בכלל. איך זה לא שמענו שום צלצולי טלפונים סלולריים? אמרתי הנה המרוקאים הם באמת אנשי תרבות. מלעיז אחד טען  שלא.  לדבריו המרוקאים לא יודעים עדיין מה זה טלפון סלולארי והם חיים  כאילו במדבריות של הרי האטלס שם התקשורת בתופי טם טם. אבל גם תופים  לא נשמעו  במשך כל הערב. איך ייתכן כדבר הזה? הנה יושבים שועי הארץ בהיכל התרבות של תל אביב ואין רגע או חצי רגע שלא יצלצל טלפון כלשהו. משחקים אותה משל היו גדולי עולם שכל רגע עלולים לטלפן להם כדי לבקש את הקוד הסודי להפעלת הפצצה האטומית..  

יתרה מזה – גם לא שמעתי קשקושים של הקהל שישב בשקט והקשיב. נכון שהמראיין היה מעולה ושפע חוכמה וידע וריתק את הקהל, אבל גם במופעים של העיראקים יש מי שמרתק הקהל. ושם האנשים ובעיקר הנשים לא מפסיקות לטרטר ולזמזם אפילו לרגע אחד. הן מחליפות ביניהן מרשמים של ריבת שזיפים האחת אומרת קילו על קילו והשנייה מתעקשת שזה יותר מדי ויספיק קילו על שבע מאות גרם סוכר. עד שקצתי בכל הדבר הזה והוקרתי את רגלי מן המופעים האלה בגלל התנהגות הקהל הבבלי הקדוש.

האם באמת מתורבתים אנשי העדה המרוקאית עד כדי כך? נראה שכן.

וכמה חופנים של יופי נתן הקדוש ברוך הוא לנשותיהם של אלה, אפילו המנחָה נראתה כל כך נשית ועסיסית. ובאשר למראיין: חשבתי כמה חבל שלא הוקלט הערב הזה  בסרט וידאו שיכול היה לשמש בהחלט מעין מדריך איך לראיין. עם עריכה נכונה (CUTTING) ומניעת הברבריאדה של המרואיינים, האלה שבאים עם רשימה שמית כחצי ספר הטלפונים כדי להודות לזה ולאחר... ועוד.

תודה למארגנים ולכל אלה שלקחו חלק בהפקת הערב המוצלח הזה, ותודה מיוחדת לאיציק קינן על ההזמנה.

בברכה

יעקב זמיר

 

(*) דיאלנה – "אונדזער".  אחינו בני אשכנז, שהם עובדי עבודה זרה ואוכלים טריפה, המציאו בזמנו את המונח "אונדזער" כלומר  "שלנו". וזה כדי להבדיל ולהפלות את דורשי העבודה בלשכה של ההסתדרות בימים ההם ולתת את ה"סידור" רק לאנשיהם ולקפח את האחרים. לימים התפקחו המרוקאים ואימצו לעצמם את  המקבילית ויצא "דיאלנה". אמנם ללא התוכן המקורי של ההפלייה אך כך גם הם על המפה.

 

 

* * *

יוסי גמזו

מִלְחֶמֶת הַדִּיאַבְּרוֹכִים...

 

מלחמת הדיאדוכים התנהלה בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה שהותיר אחריו המצביא המיתולוגי המפורסם לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס. היחסים הטובים בין הדיאדוכים לא האריכו ימים. עד מהרה פרץ עימוּת פנימי ביניהם כשהם מוּנָעִים על ידי אינטרסים אישיים שהצליחו לקרוע את האימפריה לגזרים. בימינו נהוג לכנות מאבק חריף על השלטון המתחולל בין יורשים כ'מלחמת דיאדוכים'."

(מתוך ספר ההשוואות ההיסטוריות "כאז כן עתה" העומד לראות אור בעתיד)

 

עַל מִלְחֲמוֹת הַדִּיאָדוֹכִים שֶאֵרְעוּ שָם

בִּשְנַת הַשְּלוֹש מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְעוֹד שָלוֹש

לִפְנֵי סְפִירַת הַגְּרֶגוֹרְיָאנִים, כְּשֶקָּרְעוּ שָם

זֶה מִידֵי זֶה כְּכָל שֶרַק יָכְלוּ לִתְלֹש

כְּלַהֲקַת עֵיטִים כָּל נֵתַח טֵרִיטוֹרְיָה

מִמַּמְלַכְתּוֹ שֶל אָלֶכְּסַנְדֵּר הַגָּדוֹל

לוֹמֵד כָּל יֶלֶד בְּתוֹר פֶּרֶק בְּהִיסְטוֹרְיָה

שֶהָאִירוֹנְיָה בָּהּ אֵינָה רוֹצָה לַחְדֹּל

גַּם בְּיָמֵינוּ וְאֶצְלֵנוּ כְּשֶהִדְגִּימָה

בִּפְנֵי הָעָם כֻּלּוֹ, סְפִּין אַחַר סְפִּין, סְחוֹר-סְחוֹר

מִזֶּה זְמַן רָב הַמַּפְלֵגָה שֶשְּמָהּ קָדִימָה

הַמִּתְקַדֶּמֶת בְּפוּל גָּאז רַק לְאָחוֹר.

 

וּמֵאַחַר שֶבְּדִיּוּק מָחָר תִּפְרֹץ בָּהּ

מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג בְּעֹז

הַמִּתְיַמֵּר כָּאן כִּבְיָכוֹל גּוֹרָל לַחְרֹץ בָּהּ

אַף כִּי בְּעֶצֶם אֶת אוֹתוֹ הַקָּרָקוֹז

נִתָּן הָיָה לִצְפּוֹת מֵרֹאש וְלֹא בְּלִי צַעַר

תּוֹךְ אִבְחוּנָהּ שֶל דִּיאַגְנוֹזָה אָפְיָנִית

לְכָל יֵשוּת פּוֹלִיטִית בָּהּ גָלוּי הַפַּעַר

בֵּין הַיֻּמְרוֹת וְהַבִּצָּה הַטּוֹבְעָנִית

בָּהּ הַבְטָחוֹת לִנְקֹט פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת

מִן הַנָּהוּג שוֹקְעוֹת מַהֵר מְאֹד בַּבֹּץ

שֶל אֵגוֹ טְרִיפִּים וּטְוִיַּת קְנוּנְיוֹת עוֹכֶרֶת

כָּל שֻתָּפוּת אִידֵיאִית שֶסּוֹפָהּ לִרְבֹּץ

עַל גְּחוֹנָן שֶל כָּל קַטְנוּנֻיּוֹת הַכַּאסַח

שֶכְּבָר הָפְכוּ שָם לְרֶפֶּרְטוּאָר תְּמִידִי

כְּשֶאַהֲדַת צִבּוּר הַבּוֹחֲרִים כְּבָר פַּסָּה

זֶה כְּבָר מִקְּרַב הַהַכָּשוֹת הַהֲדָדִי

וּשְחִיתֻיּוֹת נִהוּל כּוֹשֵל בְּמוֹסְדוֹתֶיהָ

גוֹרְמוֹת מִזְּמַן לִרְעִידוֹת הָאֲדָמָה

שֶסֻּלַּם דִּיכְטֶר מְצָרֵף לִגְנֻיּוֹתֶיהָ

וְשֶמּוֹפָז עַל זְמַן שָאוּל, כְּמִקְדָּמָה,

נֶחְפָּז לִזְקֹף כְּנֶגֶד כָּל טִעוּן פְּרִינְצִיפִּי

שֶל פְּשִיטַת רֶגֶל כָּל פְּרִינְצִיפּ בָּהּ מָאֳשָם

כָּל הַקּוֹרֵא תִגָּר עַל בְּכוֹרָתָהּ שֶל צִיפִּי

לְאוֹר הַפְיַאסְקוֹ שֶשְּלָשְתָּם תּוֹרְמִים לוֹ שָם.

 

כָּךְ שֶלַּמְרוֹת סִסְמוֹת הַטֹּהַר שֶהִרְעִימָה

מִפְלֶגֶת-בִּיש זֹאת לִפְנֵי זְמַן כְּלָל לֹא אָרֹךְ

הִיא בְּפֵרוּש אֵינָה שוֹעֶטֶת כָּאן קָדִימָה

כִּי אִם בְּפּוּל גָּאז נְיוּטְרָל עַז מִבְּרוֹךְ לִבְּרוֹךְ.

 

כִּי כְּשֶּגַּלֵּי שִׂטְנָה אִישִית גּוֹאִים בְּדֹכִי

מַחְרִיש אָזְנַיִם שֶכָּזֶה מִדַּרְדְּרוֹת

כִּמְעַט תָּמִיד כָּל מִלְחֲמוֹת הַדִּיאַבְּרוֹכִים

לִתְהוֹם הַהֶרֶס הָעַצְמִי וְהַבַּנְקְרוֹט.

 

 

* * *

מרדכי קידר

מנפלאות "דת השלום" באפריקה

עד שבא האיסלאם לעולם, היו שבטי ערב מסוכסכים זה עם זה במלחמות אינסופיות, שנמשכו מאות שנים וגבו מיספר גדול של חללים. כשהאיסלאם הופיע ברבע הראשון של המאה השביעית לספירה, הוא אמור היה להיות בסיס חדש, דתי, להגדרת הפרט והקבוצה, מוקד הזדהות רעיוני מאחד, שיחליף את ההזדהות השבטית המפלגת ששבטי חצי האי ערב סבלו ממנה. הטרגדיה של האיסלאם היא כישלונו במשימה חשובה זו. העמים והשבטים האיסלאמיים נותרו מפולגים, מסוכסכים זה עם זה ונאבקים זה בזה, כאילו ששכחו את האמירה המפורשת בקוראן (פרק 3 פסוק 103): "היצמדו כולכם לדת אללה ואל תתפרדו."

החמור הוא שלאורך ההיסטוריה שימש האיסלאם גם שמן על מדורת הסכסוכים הפנימיים, שכן פעמים רבות תירצו צדדי סכסוכים פנים-איסלאמיים את המאבק ביניהם כסכסוך למען האיסלאם, וכג'יהאד שהכריזו זה על זה.

 

"עבד" – המילה בערבית לשחור עור

הקולוניאליזם האירופי הותיר מאחוריו בכל אפריקה מדינות הטרוגניות, שכל אחת מהן היא צירוף של שבטים שונים זה מזה, וחלקם עוינים זה לזה. לכן מרבית מדינות אפריקה נגועות מזה שנים רבות בסכסוכים אלימים המותירים מאחוריהם אלפים רבים של הרוגים ופצועים. מקרים של רצח עם – כמו בביאפרה בסוף שנות ה-60' וברואנדה ב-1994 – הם התוצאה הישירה של הסכסוכים הבין-שבטיים בתוך מדינות אפריקה. במקרים שצד אחד של הסכסוך הוא מוסלמי וצד אחר הוא נוצרי או אנימיסטי (עובד אלילים), מצטרף לסיבות למלחמה האלמנט הדתי, והוא הופך את הסכסוך לג'יהאד מקודש, המצדיק את מעשי הטבח ההמוניים.

הסכסוכים הבין-שבטיים, הנושאים גוון בין-דתי, גרמו לשליטים מוסלמיים להתנהג בחייתיות ממש: אדי אמין, שליטה המוסלמי של אוגנדה בין השנים 1971 ל-1979, חיסל בדם קר כחצי מיליון מאזרחי המדינה. את חלקם הוא השליך לאגם ויקטוריה, כמאכל לתנינים השורצים בו. בימים אלה מסתובב ברשת סרט על רוצח המונים אוגנדי אחר, ג'וזף קוני, שגייס ילדים, חימש אותם והפך אותם לרוצחי המונים חסרי לב ומצפון.

במשך המחצית השנייה של המאה ה-20, התנהלה בסודאן מלחמת השמדה נוראה בין הצפון הערבי-מוסלמי לדרום הנוצרי-אנימיסטי. מלחמה זו הפילה כשני מיליון הרוגים, והסתיימה בהסכם שהביא ביולי 2011 לחלוקת סודן לשתי מדינות – צפונית שהיא ערבית מוסלמית, ודרומית בעלת אוכלוסייה נוצרית ואנימיסטית.

מאז 2003 מתנהל בחבל דארפור שבסודן רצח עם, שבו מיליציות ערביות מוסלמיות מקורבות לשלטון הסודני – מחסלות בשיטתיות שבטים אפריקניים  שהם דווקא מוסלמים, שורפות את כפריהם, שוחטות את גבריהם והופכות את נשיהם לשפחות חרופות. עד היום כחצי מיליון איש חוסלו בקרבות, בשריפות וברעב שהיכה את אוכלוסיית דארפור, שמיליונים מבניה אולצו לברוח ללוב, לצ'אד ולניז'ר. ביסוד סכסוך זה עומדת סברה עממית השוררת בקרב מוסלמים ערביים, שמוסלמים שאינם ערביים אינם מוסלמים אמיתיים, אלא מוסלמים סוג ב' המעמידים פני מוסלמים, ולכן דמם מותר.

חשוב לציין כי בערבית המילה לאיש שחור-עור היא "עבּד", עבד, וסוחרי העבדים הגדולים ביותר שמכרו אפריקנים לעבדות באמריקה היו ערבים. ראייה זו של בני אפריקה הופכת אותם לטרף קל ולגיטימי, וכדי לא להיחשב עבדים, רבים מהם התאסלמו לאורך כל ההיסטוריה. זוהי אחת הסיבות שמוסלמים ערביים אינם רואים בהם מוסלמים אמיתיים, למרות שבמדינות שמדרום לסהארה – צ'אד, ניז'ר, מאלי ומאוריטניה – יש רוב מוסלמי

 

עריפת ראשי המתנגדים

במאבקים על דארפור מופיעים ארגונים בעלי צביון איסלאמי ג'יהאדיסטי כמו "ג'מאעת אנסאר אלסונה אלמוחמדיה" – "קבוצת תומכי מסורת מוחמד", "ג'מעיית אלכיתאב ואלסונה אלח'יריה" – "אגודת הצדקה של הקוראן והמסורת", "הסלפיון" – "העבר המפואר"; והטקסטים שמפזרים ארגונים אלה מזכירים את הטקסטים של אוסמה בן-לאדן ואיימן אלזוואהירי, מנהיגי אלקאעידה. חשוב לציין כי במהלך שנות ה-90' של המאה הקודמת היו לאלקאעידה בסיסים בסודאן. מבסיסים אלה יצאו באוגוסט 1988 הפיגועים נגד השגרירויות האמריקניות בניירובי בירת קניה ודאר-א-סלאם בירת טנזניה, שהפילו יותר מ-200 הרוגים.

בשנים שבהן היתה לאלקאעידה נוכחות בסודאן, טיפלו אנשי הארגון בעיתונאים, בפוליטיקאים ובאחרים, שהתנגדו לארגון אלקאעידה ולנוכחותו על אדמת סודאן, בדרכם המקובלת: באמצעות עריפת ראשיהם.

בסודאן שלט במהלך כמה שנים בשנות ה-90' חכם דת מוסלמי, חסן אלתוראבי, אשר קרבתו לשליט, אלבשיר, איפשרה לו להחיל על סודאן את חוקי השריעה המוסלמית: אלכוהול נשפך לארץ בראש חוצות, בתי קולנוע נסגרו, וכללי לבוש קיצוניים נכפו על הנשים. הסכמת סודאן לנוכחות של אלקאעידה בשטחה היתה על רקע זה.

בניגריה, מחצית מ-160 מיליון תושביה הם מוסלמים ומחציתה האחרת – נוצרים. בקרב המוסלמים פועלת בשנים האחרונות מיליציה קיצונית הנקראת "בוקו חראם" ("המערב אסור") שמטרתה לסלק מקרב האוכלוסייה את כל השפעותיה של תרבות המערב ולהחיל את השריעה האיסלאמית כחוק המדינה. בחלק ממדינות המחוז בחלקה הצפוני, המוסלמי, של ניגריה, מיושמת השריעה האיסלאמית, ולכן אסור למכור בהם משקאות אלכוהוליים, ונשים נענשות בעונשי גוף קשים ואף במוות בכל פעם שהן נחשדות בחטאים נגד האיסלאם. עד היום נהרגו בניגריה אלפי אזרחים בהתנגשויות בין מוסלמים ובין נוצרים, על רקע סכסוכים דתיים.

 

בלי בג"ץ ובלי "בצלם"

סומליה משמשת במהלך 20 השנים האחרונות זירה למלחמות שבטים עקובות מדם. המלחמה הביאה למעורבות של גורמי טרור בינלאומיים נוסח אלקאעידה, כשהמיליציה האיסלאמית העיקרית היא "איחוד בתי הדין האיסלאמיים" הנתמכת במיליציה טרוריסטית, "שבאב אלת'ורה" – "צעירי המהפכה". מיליציות אלו אינן בוחלות בשום אמצעי נגד אויביהן, ומבצעות בהם מעשי טבח המוניים. התשתיות האזרחיות והכלכליות של סומליה הרוסות ומרבית האוכלוסייה סובלת מחרפת רעב, עובדה שבעיני המיליציות המוסלמיות אינה ממש חשובה. בשנים האחרונות התערבה אתיופיה (הנוצרית) בהשפעת ארה"ב (הנוצרית) בסומליה (המוסלמית), והתערבות זו הגבירה את המרכיב הדתי במערכת השיקולים והטיעונים של המיליציות המוסלמיות בסומליה.

מצב המלחמה והיעדר השלטון בסומליה החזירו את קרן אפריקה מאות שנים אחורנית, אל טרור שודדי הים: אלפי מוסלמים סומליים מוצאים את פרנסתם בשוד אוניות בים הערבי ובאוקיאנוס ההודי, ובמיוחד אהובות עליהם מכליות נפט, בשל גודלן, מחירן, והמטען היקר שהן נושאות. שודדי הים אינם בוחלים גם ביאכטות של תיירים, שכן אנשיהן הם בעלי אמצעים ולכן יעדיפו לשלם כופר במקום להתנגד לחוטפיהם.

נחישותן של מדינות אירופה הביאה לחיסול כמעט מלא של תופעת שודדי הים. בלב ים אין בתי משפט וארגוני זכויות אדם: מאבטחי אוניות יורים בסירות השודדים כדי להרוג, ללא אזהרה ובלי משפט. העולם המתורבת הצליח למגר תופעה ימי-ביניימית זו, רק היות שבמלחמתו בה לא כבל את עצמו במגבלות הנובעות מרעיונות מודרניים כמו "זכויות אדם" ו"פרוצדורה משפטית". העולם הבין כי שודדי ים הוציאו את עצמם מהאנושות המודרנית, ולכן אין הם זכאים להגנות שהאנושות המודרנית מעניקה גם לפושעים. חשוב לציין כי איראן, כמו אירופה, ראתה בשודדי הים סכנה לכלכלתה, ולכן שיתפה פעולה עם "הכופרים" האירופים בעניין זה.

בקניה השכנה, כעשירית מהאוכלוסייה היא איסלאמית, וגם בה יש נוכחות של ארגוני טרור בינלאומיים. זכור לרעה הפיגוע הכפול ב-2002 נגד מלון "פרדייז", שבו נהרגו שלושה נופשים ישראלים ו-13 עובדים מקומיים, וניסיון להפיל מטוס של ארקיע, שאילו הצליח, היה גורם למספר גדול של הרוגים ישראלים.

במדינות צפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה, לוב ותוניסיה – פועל ארגון "אלקאעידה של ארצות המגרב", אשר מדי פעם חוטף ורוצח תיירים ואנשי מקצוע כמו מהנדסים המגיעים לארצות אלה כתיירים או כבעלי תפקידים. במקביל, נוהגים קיצוניים איסלאמיים להתנכל למתנדבים אירופיים – רופאים, אחים ואחיות, הפועלים בדרך כלל במרפאות שמקים ארגון הבריאות העולמי – שכן האפריקנים המוסלמיים רואים בהם סוג של מיסיון מוסווה וחשאי, ולכן גם מסוכן.

בגאנה כשישית מן האוכלוסייה היא מוסלמית, וגם בקרבה פועלים תועמלנים סעודיים המסיתים את אחיהם המוסלמים נגד שלטונות המדינה.

מדי כמה שנים מתרחש במדינות בעלות אוכלוסייה איסלאמית באפריקה אירוע בעל מאפיינים דומים: טלוויזיה מוצבת ברחוב, בדרך כלל בחזית מסעדה, כדי למשוך אליה לקוחות, ומאות אנשים מצטופפים סביבה כדי לצפות בסרט או במשחק כדורגל. ואז מתבצע נגדם פיגוע רצחני, כדי להרתיע את האוכלוסייה מלהביט באמצעי הלא מוסרי הנקרא טלוויזיה. אירועים מסוג כזה התרחשו בסומליה ובניגריה.

עניין אפריקני אחר ה"מושך אש" מצד מוסלמים הוא הכישוף. שבטים אפריקניים רבים מאמינים בכוחם של מאגיה, רוחות, שדים ורפאים, ומשקיעים תשומת לב רבה בטקסים הכוללים מרכיבים של גירוש שדים על ידי מכשפים. אך על פי האיסלאם, אין למכשף זכות לחיות, ובכל פעם שמוסלמים נתקלים באירוע הכולל מרכיב של מאגיה, חלקם יוצאים מגדרם, ופועלים באלימות נגד המכשפים והמאמינים בהם

 

בין הווהאביזם והצוּפיות

ההקצנה האיסלאמית המקיפה את מדינות אפריקה בעשרים השנה האחרונות היא התוצאה הישירה של ההטפה האיסלאמית המגיעה מסעודיה בשלוש דרכים עיקריות:

מנהיגים מקומיים לומדים במדרסות בסעודיה ושבים לארצותיהם כדי להעביר את האוכלוסייה לאיסלאם הווהאבי, הקיצוני;

מדריכים סעודיים העוברים בארצות אפריקה ומעבירים את בניה לזרם הווהאבי הקיצוני של האיסלאם;

מסגדים, ספריות, תחנות רדיו, אתרי אינטרנט, ארגוני סיוע ומדרסות שסעודיה מקימה ומממנת, משמשים מרכזים להפצת האיסלאם הווהאבי.

המצוקה הכלכלית השוררת במרבית מדינות אפריקה הופכת את אוכלוסי המדינות הללו לטרף קל ל"דעווה" הממומנת בפטרו-דולרים של סעודיה ומדינות המפרץ. מסגדים המוקמים בכסף סעודי ומפעילים רמקולים במרחב הציבורי, יוצרים מתח בין-דתי עקב התחושה שהמוסלמים משתלטים על המדינה. חומר מודפס ומוקלט המחולק חינם לאנשים ברחוב יוצר בקרב לא-מוסלמים תחושה שהם קורבן לתעמולה מוסלמית, שבדרך כלל היא זרה ברוחה ובאופייה לתרבות הפלורליסטית של אפריקה.

מאפיין בעייתי נוסף הקיים באפריקה הוא התפוצה הרחבה של איסלאם צופי, המבוסס על תפיסות רוחניות ומיסטיות, לא פוליטיות ולא ג'יהאדיסטיות. האיסלאם הצופי רגוע ואינו עוסק בדרך כלל בענייני העולם הזה, והוא מתאים לאווירה הספיריטואלית הקיימת בחלקים שונים של אפריקה. בסודן נמצאת תנועת המהדי, שגם היא בעלת מאפיינים רוחניים מיסטיים. האיסלאם הווהאבי רואה בכיתות הצופיות סוג של כפירה, והמתח בין חסידי הווהאביזם ובין חסידי הצופיות עולה מדי פעם אל פני השטח בצורת מאבק בין הווהאביזם האלים המיובא מסעודיה ובין הצופיות השלווה והרוחנית שמקורה יותר מקומי.

 

מים ושאר ירקות

אירועי השנה האחרונה, הנקראים "האביב הערבי", הוסיפו גם הם שמן על המדורה האיסלאמית של אפריקה: קד'אפי קיבל "תוספת" אפריקנית בצורת שכירי חרב שהגיעו מצ'אד, ניז'ר וסודאן במאבקו במתנגדיו. רבים מהם נתפסו, וצבע עורם הסגיר כי אינם לוביים אלא זרים, לא מוסלמים, שבאו ללוב כדי לרצוח מוסלמים. במקביל, התברר כי בסכסוך בתוך לוב קיים גם מרכיב אתני: בין מתנגדיו של קד'אפי היו שבטים בֶּרבֶּרים, אזרחי לוב. מעורבות זו של אפריקנים במתרחש בין ערבים מוסלמים לא מסייעת להרגעת האווירה בין ערבים מוסלמיים לבין אפריקנים שאינם מוסלמים.

גם במרוקו קיים מתח רב בין הערבים, השולטים, ובין הברברים האפריקנים, הנשלטים. הבֶּרבֶּרים נחשדים בקביעות בהיותם בלתי נאמנים למדינה ולאיסלאם שנכפה עליהם, ולכן מעמדם במדינה בעייתי למדיי. תופעה דומה קיימת באלג'יריה, והיא מקור למתחים בין הצפון הערבי תושב הערים ובין הפריפריה המדברית, הבדווית והברברית.

גם מצרים, מדינה אפריקנית חשובה, נוטלת חלק במשברים האפריקניים בתקופה האחרונה: מיליוני אפריקנים נמלטו אליה מהמלחמות ומהרעב בסודאן, באריתריאה, בסומליה ובמדינות אפריקניות אחרות. הרעת המצב הכלכלי במצרים בעקבות אירועי שנת 2011 דוחפת רבים מהם לחיי פשע ולניסיונות להגר לישראל דרך סיני. הבדווים מנצלים אותם באופן מחפיר, מסחיטת כספים ועד קצירת איברים.

המצוקה הכלכלית במזרח אפריקה מעודדת את ממשלות המדינות להשקיע במיזמים כלכליים – בחקלאות, בתיירות ובתעשייה – הצורכים מים, והן פועלות לניצול מי הגשמים היורדים בתחומן. מים אלה, שזרמו בעבר למקורות הנילוס, נשאבים עתה במדינות קרן אפריקה. לכן זרימת המים בנילוס יורדת, וסודאן (על שני חלקיה) ומצרים, הנמצאות במורד הנהר, מקבלות כמות קטנה יותר של מים. גם איכותם נמוכה יותר, בשל היעדר תשתיות טיפול בשפכים לאורך מסלול הנילוס.

הדבר מעלה את הלחץ בקרב המצרים והסודאנים, והם משקיעים מאמצים למנוע את עצירת המים בקרן אפריקה. המתח בעניין זה בין המדינות הולך ומתעצם, וגם הוא אינו מוסיף לרגיעה בין מצרים וסודאן הערביות-מוסלמיות, לבין מדינות מזרח אפריקה, בעלות האוכלוסייה האפריקנית שחלקה מוסלמית, העומדות על זכותן לנצל את מימיהן.

העובדה שבמצרים זכו "האחים המוסלמים" והסלפים בשני שלישים ממושבי הפרלמנט מהווה איום על מדינות אפריקה החוששות מהתגברות של מגמות איסלאמיסטיות גם אצלן, וממעורבות גוברת של מצרים האיסלאמיסטית בנעשה בתוך גבולותיהן.

לסיכום: אוכלוסיית אפריקה נמצאת בשורה ארוכה של סכסוכים פנימיים על רקע שבטי, שהמרכיב האיסלאמי והאתני שבהם חשוב, ולפעמים קריטי. כסף סעודי, תעמולה ווהאבית, נוכחות של ארגוני טרור, ותפוצה רחבה של נשק (שחלקו נעלם ממחסני הנשק של צבא לוב בעקבות נפילת קד'אפי), אינם מוסיפים רגיעה ליחסים בין קבוצות האוכלוסייה באפריקה, ומגמות ההתפתחויות אינן לעבר רגיעה.

 

* מאמר זה מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 191.

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

רְגָעִים אַחֲרוֹנִים

 

הַנֶּפֶשׁ חָלְצָה עַצְמָהּ  מִכָּל צְעִיפֶיהָ.

בַּחוּץ יְבָבַת הָרוּחַ.

בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית קוֹרֵא הַתַּרְנְגוֹל

מִתַּחַת לְיָרֵחַ עָגֹל.

 

כִּנּוֹרוֹ שֶׁל אֲחִי מִשְׁתּוֹלֵל

מִמַּעַל מִתְנַצְּחִים הַבָּרָק וְהָרַעַם.

אָחִי מְנַסֶּה לִכְבֹּשׁ נְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת

מִתְכּוֹנֵן לִצְלֹחַ אֶל

עוֹלָם אַחֵר.

 

 

* * *

משה גרנות / ספרים מן העבר

ההומור אינו משתבח עם הזמן

על "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)"

 מאת ג'רום ק' ג'רום

(כולל אחרית דבר ומסלולי טיול בעקבות השלושה),

תרגם והעיר – דני קרמן, הוצאת אריה ניר, 368 עמ'

דני קרמן, אנגלופיל מוצהר, טוען ב"אחרית דבר" של הספר כי "שלושה בסירה אחת" הוא אבן דרך בספרות ההומור, והוא הספר הכי מצחיק שנכתב אי-פעם. אני, הסבור שהומור טוב הוא פסגת היצירה הספרותית, ובעקבות כך הנני צרכן אובססיבי של הומור – מודיע בזה שלאורך קריאת כל הספר לא עלה על שפתיי חיוך אפילו פעם אחת. מסתבר שטרגדיות אינן מתיישנות לעולם (ראו – אנטיגונה, מדיאה, פדרה, המלך ליר וכו'), ואילו ההומור, מתיישן במהרה משום שהוא תלוי זמן, מקום ולשון.

הספר מספר את הרפתקאותיהם של ג'ורג', האריס וג'רום עצמו היוצאים לשוט על התמזה – שלושה שייטים שלומיאלים, שאליהם מתלווה הכלב מונמורֶסני. השלושה הם היפוכונדרים, וכל מחלה שהם שומעים עליה, או קוראים עליה, הם משוכנעים שהיא פגעה בהם.

ובכן, מה אמור להצחיק בספר?

אמורה להצחיק העובדה שהשלושה החליטו לקום בשש וחצי, וקמו בתשע; שנכנסו למבוך של המפטון קורט, ולא הצליחו לצאת ממנו; שג'ורג' מביא  בנג'ו, כי כך מקובל על השייטים – הוא מנגן עליו, למרות שאיננו יודע, והכלב האומלל מגיב לנגינתו ביללות;  שג'רום נופל אל תוך המים הקרים, וטוען שירד לשחות; שנאלצים לאכול בשר קר ללא חרדל; שמתפלנטרים בפתיחתה של קופסת שימורי אננס; שמכינים נזיד אירי מכל הבא ליד שמכאיב לבני המעיים, והכלב מוסיף את תרומתו לנזיד – עכבר מת; על כך שהאריס נלחם בלהקת ברבורים, ומסתבר שזה היה רק חלום; על כך שהאריס השתיין, שר שירים שאמורים להצחיק, אך הוא איננו זוכר את המילים; על כך שהם מאבדים את המשוטים ונאלצים להיות נגררים; על כך שהם מאזינים לבלדה גרמנית עצובה, והם בטוחים שהיא מצחיקה; על כך שתכונתו העיקרית של הדייג היא לשקר ולהגזים באשר להצלחות ציד הדגים; על כך שהשתדלו לעמוד בפוזה יפה כדי שיצלמו אותם, ובדיוק ברגע הצילום הם נפלו למים. כמובן, מתוארת בספר מסכת ארוכה של תקלות שקורות להם משום חוסר המיומנות שלהם.

הספר מביא גם מספר אנקדוטות שאמורות להצחיק, כגון שג'רום הביא פעם גבינה לחבר, וזאת כל כך הסריחה, שהנוסעים ברכבת ברחו, וכך עשה גם הסוס שהיה אמור להביא את המטען, ואילו אישתו של אותו חבר עזבה את הבית והלכה לגור במלון – כשקברו את הגבינה באדמה – המתים ברחו מהקברים; או הסיפור על אביו של ג'ורג' וחברו שהשתכרו כהוגן, והלכו לישון יחד במיטה אחת. כל אחד מהם חשב שאיש זר פלש אל מיטתם; או סיפורו של מטפס הרים שהיה מוכן לשלם כל הון שבעולם עבור כוס בירה, וברגע שמצא קיוסק, ובו בירה – הקים שערורייה שבעל הקיוסק הפקיע מחירים.

הספר מתאר גם את הרפתקאותיו של הכלב מונמורנסי: הוא הורג תרנגולות וחתולים, עד שחתול אמיץ מהפנט אותו במבט; הוא מאושר כאשר הוא יכול להתקוטט עם שאר הכלבים; הוא עוין את הקומקום הרותח, נובח עליו ונושך אותו – אחר-כך, משום הכוויה והכאב, הוא בורח ממנו ביללה.

כיוון שהתמזה עוברת דרך אתרים היסטוריים, המחבר מתעכב על סיפורים ואנקדוטות על המקומות השונים: מסופרים תולדות העיר קינגסטון, כנסיית ולטון שם תערוכה של מחסומים שהיו שמים בפיותיהן של נשים; אוטלנדס פארק שהיה בחזקתו של הנרי השמיני, מסופר על פגישתו של הנרי השמיני עם אן בולן, אותה הוציא להורג לאחר אלף ימים, ובעקבות כך החרים את טירת משפחתה ושיכן בה את אישתו החדשה – אן מקליב; מוזכרים הברונים שלחצו על המלך ג'ון לחתום על המגנה קרטה (בשנת 1215); מוזכר הרוזן גודווין שהואשם ברצח אחיו של המלך אדוארד המאמין (שנת 1306), הרוזן פלש לאנגליה, ואדוארד נאלץ להיכנע לו; מוזכר הכפר דוצ'ט הכומן זיכרונות מימי ויליאם הכובש; ויליאם הכובש מוזכר גם כגוזל האחוזה במרלו; מוזכר המנזר בישם, שם היכתה ליידי הולי את הילד שלה למוות; הארמון בפונינג, שם התגוררה אליזבט הראשונה; האתר ברדינג, מקומם של המלכים הסקסוניים במאה התשיעית; אחוזת מייפלדרוהם מהמאה ה 16, שם התאכסן אלכסנדר פופ; וילינגפורד – שם בילה הנרי השמיני את ירח הדבש עם קתרין הווארד, אותה ערף כעבור זמן בעוון בגידה; הָעיר לי, שלראש העיר שלה היו 197 צאצאים ועוד ועוד. לא כל הקביעות הגיאוגרפיות וההיסטוריות מקובלות על המתרגם, והוא מעיר כל פעם שהוא תופס את ג'רום ג'רום בטעות.

בספר זה האמור להצחיק יש לא מעט קטעים מעוררי פלצות, כגון גוויה של כלב במים שהשייטים היו אמורים לשתות מהם, או גוויה של אישה שאיבדה עצמה לדעת משום שאהובה זנח אותה עם פרי בטנה, ומשפחתה התנכרה לה.

הספר מלא וגדוש בהרפתקאות ובמידע בתחומים רבים ומגוונים, וברובו הוא בהחלט מעורר עניין, אבל הזמן שעבר מאז התחבר (1889) לא היטיב עם ההומור שבו, וזה, לצערם של הכותבים והקוראים גם יחד – הוא גורלם של רוב היצירות הומוריסטיות.

 

אהוד: אף שעבר כבר זמן מאז קראתי לאחרונה את התרגום העברי הראשון של הספר, הספיקה אפילו רשימת האיזכורים שלך ממנו ברשימתך להצחיק אותי היטב.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. זכות הציבור לדעת את האמת

בערב יום השואה 2008, סערה הארץ, בעקבות שידור הפרק השני בסדרת התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז "מוסר השילומים", שעסק בוועידת התביעות. בסרט, הוצג הארגון היהודי, הפועל לקבלת פיצויים מגרמניה והשבת רכוש ליורשי קורבנות השואה, כארגון מושחת העושק את הקורבנות וגוזל את כספיהם. הסרט, שלא בכדי שודר בשעה הרגישה ביותר ביום הרגיש ביותר בשנה בערוץ עתיר הרייטינג ביותר בשעת פריימטיים, עורר סערה רבתי.

והנה, השבוע קראתי ידיעה בתחתית ע' 15 ב"הארץ", תחת הכותרת "אורלי וילנאי וגיא מרוז התנצלו ויפצו את ועידת התביעות." בהתנצלות נאמר, בין השאר: "אנו סבורים כי ועידת התביעות תרמה תרומה מכריעה לסיוע לניצולי שואה." השניים משבחים את פועלה של הוועידה ומתנצלים על שלא הביאו את כל התמונה ולא שיקפו את כל הפרטים כפי שהיה צורך להביאם. 

איזה אחוז מן הצופים שנחשפו לכתבה, שבדיעבד מסתבר שהיה בה כדי לשון הרע, נחשף להתנצלות? אחוז אחד? חצי אחוז? עשירית האחוז? ואיזה אחוז ממי שצפו בתכנית כולה ושמעו את כתבות הפולו-אפ בימים ובשבועות שלאחר מכן, קרא את הכתבה אודות ההתנצלות במלואה?

 כך זה בדרך כלל. חשיפה בקול תרועה רמה ולעומתה התנצלות בקול ענות חלושה, אם לא בקול דממה דקה. אפשר להבין זאת – את מי מעניין שדברים עובדים כיאות? אם ועידת התביעות עושה את תפקידה נאמנה, אין בכך כל עניין, כפי שאין כל עניין בכך שהשכן מלמטה, האיש החביב וישר הדרך, קם בבוקר והולך לעבודה ובערב חוזר לביתו. זה מצ'עמם. גניבה, שוד, אונס, שוחד, שחיתות – הם החריג ולכן הם המעניינים. ולכן, החשיפה הסנסציונית מעניינת את הציבור, אבל אם מתברר שאינה נכונה, זה כבר לא מעניין. ככה זה. אך מי שנפגע מן הדיבה – נפגע קשות, איבד את שמו הטוב, לעתים חייו נהרסו. ספק אם התנצלות תתקן את הנזק, ולבטח – התנצלות שאיש, כמעט, אינו מבחין בה.

 אני מציע לחזור, לאור פרשת ועידת התביעות, לדיון על התיקון לחוק לשון הרע. לא התקיים דיון ציבורי על הצעת החוק, שמגביהה את תקרת הפיצויים האפשריים על הוצאת לשון הרע, על פי שיקול דעתו של השופט. לא התקיים דיון ציבורי, כיוון שהצעת החוק זכתה לכותרת השקרית "החוק לסתימת פיות" ובמקום דיון על לשון הרע והצורך להתמודד עם הרעה החולה הזאת, השיח התקשורתי קיטלג אותו כחלק מ"הגל העכור של החקיקה האנטי דמוקרטית" כביכול, בהיסטריה המלאכותית שנופחה כאן לפני חודשים אחדים.

 אבל החוק הזה נועד להתמודד עם תופעה קשה – הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת לפגוע בשמו הטוב של אדם, בלי לבדוק לעומק את אמתות הדברים. החוק אינו עוסק בהשמעת דעות ולא באמירת אמת, אלא בהתמודדות עם תופעת לשון הרע. לכאורה, אין בחוק הזה צורך, כיוון שכבר היום יש חקיקה נגד לשון הרע, והוכחה לכך היא ההתנצלות של מרוז ווילנאי, בפשרה על פי הצעת השופט ומתוך הבנתם שהם יפגעו קשה יותר אם ימנעו מפשרה, מאחר והם עומדים להפסיד במשפט. מצד שני, עצם פרסום הכתבה והפרסום הזניח של ההתנצלות, מעידים על כך שהחקיקה הקיימת אינה מספיקה ואינה מרתיעה. 

הבעיה בהצעת החוק, היא שהיא מתמקדת בפיצוי הכספי, אך כבר אמרו חכמים שטוב שם משמן טוב. מי שנפגע מהוצאת דיבה, יעדיף ששמו יטוהר מאשר שיקבל כך וכך שקלים. זה גם האינטרס הציבורי. 

יש צורך בשינויי חקיקה, אך לא בכיוון של הגדלת סכום הפיצויים, אלא בכיוון של תיקון העוול. למשל, אילו החוק היה מחייב את הערוץ השני ואת מרוז ווילנאי לשדר בערב יום השואה הקרוב כתבה באותה שעה ובאותה מתכונת, בה הם יציגו את טעויותיהם, יבהירו את הפער בין האמת לבין כתבתם ויסבירו מדוע נהגו כפי שנהגו, היה בכך פיצוי הולם על העוול שנעשה.

לכאורה, המחלוקת סביב חוקי לשון הרע, היא בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של אדם לשמו הטוב. למעשה, אין סתירה בין השניים. תחקיר החושף את האמת ובשם האמת פוגע בשמו הטוב של אדם, הוא תחקיר ראוי. כנראה שהנפגע לא היה ראוי לשמו הטוב. אולם תחקיר שקרי, אינו מממש את זכות הציבור לדעת, כי זכותו של הציבור היא לדעת את האמת.

 חקיקה נגד לשון הרע אינה פוגעת בחופש העיתונות. מי שפוגע בחופש העיתונות, הוא העיתונאי המועל בתפקידו; זה שנוהג ברשלנות, בחוסר אחריות ובחוסר הגינות ואינו מתאמץ להגיע לחקר האמת ולהביא אותה לידיעת הציבור. קל יותר להכפיש.

 

2. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.3.12

* אריה דרעי היה מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. בגיל 24 היה המנכ"ל הכל-יכול של ש"ס, המפלגה החדשה שהובילה מהפכה בפוליטיקה ובחברה הישראלית. לאחר שהדיח את הרב פרץ, עמד בראש המפלגה. בגיל 29 היה השר הצעיר ביותר בתולדות המדינה, שר הפנים הכל-יכול, מנכ"ל המדינה. הוא נחשב לגאון, בעל מגע קסם, שכל מה שבא במגע איתו הופך לזהב. הוא היה לחרדי הראשון והמזרחי הראשון שסומן כראש ממשלה עתידי. הכריזמה נשפכה ממנו, והוא היה מושא הערצה לפוליטיקאים, לרבנים, לעיתונאים ולציבור. הוא היה אהוד בחוגי ימין ושמאל, חילונים ודתיים. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה והקדיש לו גיליון שלם של "העולם הזה", גיליון משתפך מרוב הערצה.

וערב שבת אחד, בקיץ 1990, כשהאיש בשיא תהילתו, הופיע תחקיר ענק ב"ידיעות אחרונות", שבו חשף העיתונאי החוקר מוטי גילת מעשי שחיתות קשים של האיש. חלף שבוע – עוד תחקיר. ועוד תחקיר ועוד ועוד. שנים רבות מזמז דרעי את החקירה ואת ההליכים נגדו, כולל שמירה על זכות השתיקה כאחרון העבריינים, כולל הפעלת כל אמצעי שניתן לדמיין כדי להיחלץ מעונש, והתבכיין על עינוי הדין שנעשה לו לאורך שנים, בניסיון לתפור לו תיק. בין השאר, הוא ניסה למנות מטעמו, תוך שימוש בכוחו הפוליטי האגדי, יועץ משפטי שיחלץ אותו מעונש. הוא כמעט הצליח בכך, כאשר ראש הממשלה נתניהו (בקדנציה הראשונה שלו) ושר המשפטים צחי הנגבי (עוד בטרם הורשע בפלילים, אך כשכבר היה זכאי סדרתי) מינו את רוני בראון תמורת חברון, הצדיק מ"קדימה", ליועץ המשפטי לממשלה; תעלול שחיתות שהביקורת הציבורית החריפה הביאה לסיום בתוך 24 שעות. חלק מתעלוליו של דרעי, היה ניהול מלחמת עולם נגד מוטי גילת. מוטי גילת לא נשבר ודבק בשליחותו העיתונאית עד תום, עד שדרעי הורשע ונכנס לכלא.

היום, כאשר דרעי מאותת לכיוון חזרה לחיים הפוליטיים, ואחד המריצים אותו הוא נשיא המדינה (!), תחת הסלוגן ש"מילא את חובו לחברה", אותה קלישאה שמאחוריה מסתתרת גם ציפי לבני שעטפה את עצמה במעטפת של עבריינים מורשעים ש"מילאו את חובם לחברה" (הנגבי, עמרי שרון, חיים רמון), חשוב שהציבור יזכור באיזה עבריין מסוכן מדובר.

מסתבר שגם אחרי כמעט חצי יובל, נחישותו של מוטי גילת לא נחלשה, והוא יוצא למלחמה. בימים אלה עומד לצאת לאור ספרו "קללת דרעי", שבו הוא מגולל את הפרשה וחושף פרטים חדשים אודותיה.

היום מוטי גילת הוא בעל טור ב"ישראל היום", המשלב תחקירנות ופובליציסטיקה. אני חלוק על עמדותיו של גילת, כמו תמיכתו הבלתי מסויגת באקטיביזם השיפוטי שאני רואה בו פגיעה בדמוקרטיה, הערצתו חסרת הביקורת את נשיאי בית המשפט העליון בדימוס ברק ובייניש, קבלת גישתו של ברק ש"הכל שפיט", המשפטיזציה והפליליזציה של החיים הציבוריים בישראל ובעיקר – נטייתו לעשות דה-לגיטימציה לכל ביקורת על בית המשפט העליון.

אולם למרות המחלוקת, אני מעריך מאוד את גילת – אחד העיתונאים הטובים והאמיצים בישראל, המנהל מלחמת חורמה בשחיתות; באומץ, בנחישות ובדבקות, לאורך שנים. גדול מפעליו העיתונאים, הוא מאבקו באחד האנשים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, אם לא ה... – אריה דרעי.

במגזין "שישבת" של "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו. לצד הפרק, רשימה קצרה שבה הוא מזכיר את קיצור תולדות הפרשה. "האיש שהיה הראשון להוביל את המרד בשלטון החוק התנהל כמכונת פשע משומנת שלא היכרנו לפני כן. הוא קיבל שוחד באופן סדרתי, ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים עם חשדות לסחיטה, בישול עדויות, ארגון קמפיינים שקריים – והמדהים מכל: התעללות נפשית אכזרית, קורעת לב, באימהּּ המאמצת של יפה דרעי בניו יורק. המטרה קידשה את כל האמצעים. ... מדובר בתמנון, ולא בעוד איש ציבור שסרח. הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים זה שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי אמנם לא המציא את השחיתות השלטונית, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא פשוט הרג את הבושה. הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת מפנה בתרבות השלטונית בארץ. דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה, השר הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה; הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על הליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה – כלומר לבחור לעצמו את התובע הראשי; הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום."

הפרק שפורסם, מתאר את ניסיונו הבוטה של ראש הממשלה רבין למנוע את העמדתו לדין של השר המקורב לו, ועל הפעלת לחץ כבד על היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, כדי להניא אותו מהגשת כתב אישום. בראיון לגילת, לצורך כתיבת הספר, מגולל חריש, לראשונה, את מערכת הלחצים שהפעיל עליו רבין. "אני לא רוצה שתעמיד לדין את דרעי ... מה, אין עוד גנבים במדינה? אין פושעים? למה נטפלתם דווקא אליו?" רבין ניסה לגרום למחיקת כל סעיפי כתב האישום, כולל הקלים שבהם. ולאחר שהוגש כתב האישום, זעם על שר המשפטים ליבאי, על היועץ המשפטי, על פרקליטת המדינה וסירב לפטר את דרעי, עד שבג"ץ אילץ אותו לעשות כן.

גם היום, 18 שנים אחרי רצח ראש הממשלה, עדין יש צורך באומץ לב עיתונאי כדי לכתוב דברים שעלולים לסדוק את הילת הקדושה של רבין. ועל כך, ראוי גילת לשבח.

יצחק רבין היה אדם ישר וחף לחלוטין משחיתות ברמה האישית. מה גרם לו להפוך למגן אנושי של דרעי? האם רק העובדה שדרעי הילך עליו, גם עליו, קסם? קשה לי להאמין. הסיבה היא פוליטית – ש"ס היתה לשון המאזנים של ממשלתו. דרעי היה שובר השוויון בין המחנות. סביר להניח שלא יצר שלטון לשמו דחף את רבין לתמיכה בדרעי, אלא דבקותו בתהליך המדיני שהוביל, ואי רצונו שהפרשה הזאת תעצור אותו בדישו. אך בלי קשר לתמיכה או להתנגדות לדרכו המדינית של רבין, המעשה הזה פסול מעיקרו. מתן גיבוי לשר מושחת וניסיון בוטה להתערב בהליך פלילי נגדו, הוא מעשה חמור ומושחת, שראוי להוקעה. גם אם הדבר נעשה "למען השלום".

במשך שנים התגולל הפוליטיקאי הצדקן לשעבר והעיתונאי הצדקן של ההווה יוסי שריד ביצחק שמיר, על כך שאמר פעם ש"למען א"י מותר לשקר." שמיר, אחד המנהיגים ישרי הדרך ונקיי הכפיים ביותר שידענו, אמר בגילוי לב את הדברים הללו וזכה לקיתונות של רותחין. לא שמעתי מהצדקן אמירות מסוג זה על הגיבוי של רבין לדרעי, "למען השלום".

 

* שקריו של שמיר למען א"י, הם שקרים מן הסוג המתואר בכתבה גדולה של רונן ברגמן במוסף "7 ימים" על חיסולו של הארכי טרוריסט אבו ג'יהאד לפני 24 שנים. ברגמן מספר שכאשר נשאל שמיר על הפעולה, למחרת ביצועה, הוא השיב שהוא שמע עליה ברדיו.

עד היום ישראל הרשמית טרם הודתה בחיסולו של רב המרצחים, אולם במשך השנים דלפו בארץ ובעיקר בחו"ל עוד ועוד פרטים שהשלימו את התמונה של אחד המבצעים המורכבים שביצעה ישראל במלחמתה בטרור, במרחק רב מגבולה – בתוניס; מבצע משולב של אמ"ן, המוסד, שב"כ, שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. ראש הממשלה היה באותם ימים יצחק שמיר, שר הביטחון – יצחק רבין, הרמטכ"ל – דן שומרון, סגן הרמטכ"ל – אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל – בוגי יעלון.

הכתבה מתארת את מעלליו של אבו ג'יהאד מפיקוד על מאות "פידאין" כבר בראשית שנות ה-50 כנער בן 17, ואת מעשי הטרור הקשים שהוביל, כמו הטבח במלון "סבוי", הטבח בכביש החוף – אחד ממעשי הטרור הקשים בתולדות המדינה, טבח מקרר התופת בכיכר ציון ועוד. ברגמן מתאר מגה פיגוע בת"א שתיכנן אבו ג'יהאד אחרי הגירוש לתוניס, מעין 11 בספטמבר ישראלי, שגורמי המודיעין הישראלי הצליחו לסכל ולוחמי השייטת טיבעו את האונייה עם המחבלים שעשו דרכם לחופי ישראל.

המצוד הישראלי על אבו ג'יהאד ארך שנים רבות. זמן קצר לאחר שיאסר ערפאת ואבו ג'יהאד הקימו את פת"ח ועוד בטרם ביצע הארגון את הפיגוע הראשון, הציע בכיר המוסד רפי איתן לחסל את השניים, "כשהקומקום עוד קטן." "אם היו מקשיבים לי אז," אומר איתן בצדק, "הייתי יכול לחסוך הרבה כאב לב וצער מכולנו." איתן הציע זאת ב-1964. אחרי 1965 החלו גורמי המודיעין הישראלי לנסות להתנקש בחיי השניים. ב-1970 נתנה גולדה מאיר, ראש הממשלה, את ההוראה הרשמית לסגור חשבון עם אבו ג'יהאד. 18 שנות פיגועים ועשרות או מאות ישראלים הרוגים חלפו עד שידו של צה"ל השיגה את האיש.

הפעולה היא מופת של יצירתיות, דמיון ותעוזה ושל שיתוף פעולה בין גורמי מודיעין וביטחון שונים. גישה זו עדיפה על הגישה המקובלת בעשור האחרון – חיסולים באמצעות מטוסים. חיסולים בפעולות קומנדו נועזות גם חוסכים בפגיעה בחפים מפשע, וגם מגדילים את ההרתעה ואת הרושם על האויב. "יש אפקט שונה לחלוטין להפצצה מהאוויר ... לעומת פגיעה נקודתית, נקייה, כמו ירייה בראש ... אנחנו נגיע לכל אחד ואחד מכם אישית."

האם אבדו לנו התעוזה והיצירתיות למבצעים מעין אלה? אולי זאת הסיבה למחדל הכבד – העובדה שצה"ל לא הגיע לגלעד שליט במשך למעלה מחמש שנים, לחלץ אותו משביו, מה שגרם לשחרור ההמוני של מחבלים ורוצחים, שרבים מהם כבר חזרו לעסוק בטרור נגד ישראל.

אחד הגילויים המעניינים בכתבה, אולם גילוי המסויג בייחוס למקורות פלשתינאיים, היא שמפקד הסיירת בוגי יעלון באופן אישי ירה את הירייה האחרונה באבו ג'יהאד.

בדרך כלל ברגמן הוא עיתונאי קפדן ודייקן, אבל הפעם יש לו נפילה. הוא כותב שבקיץ 1967 יאסר ערפאת, מייסד פת"ח, היה כבר יו"ר אש"ף. טעות, ראש אש"ף היה עדיין אחמד שוקיירי. ערפאת נבחר לתפקיד בראשית 1969.

 

* הכתבה על חיסול אבו ג'יהאד הופיעה בגיליון ענק, בן שני חלקים, של מגזין "7 ימים". למה הוציא העיתון גיליון כזה? אין בכך כל היגיון עיתונאי, אלא עסקי נטו. אנו נמצאים בשיאן של הקניות לחג, והגיליון הענק הוא בעיקר גיליון של פרסומות – רוב עמודי המגזין ובמיוחד עמודי הכרומו, הם עמודי פרסומות.

למעט הכתבה של ברגמן, מרבית המגזין הוא ברמה של כתבת חשיפה "מאממת" על גירושיה של נועה תשבי וכתבה על אשת הרמטכ"ל גנץ.

במגזין מופיעים גם הטורים הקבועים, ובהם הטור של יאיר לפיד. בדרך כלל איני קורא את הטור המשעמם של לפיד ואם אני מתחיל לקרוא, לרוב אני נוטש אותו אחרי פסקה או שתיים. איני סובל את הקלישאתיות שלו, את הרדידות שלו, את נטייתו לומר את המובן מאליו ולהציג זאת כאיזו חכמה אלוהית שנחתה עליו.

אבל הפעם הכותרת "צו ראשון" והתוכן – מכתב לבנו שקיבל צו ראשון, סיקרנה אותי, כיוון שגם הבן שלי קיבל השבוע צו ראשון. כן, גם המאמר הזה קלישאתי וגם בו לא חורג לפיד מהמובן מאליו וגם בו המובן מאליו מוצג כחוכמה שתשעה קבין ממנה נטל לפיד. ובכל זאת... הזדהיתי עם הדברים, כמו הציטוטים הבאים:

 "אתה לא עושה טובה, זה לא ויתור, לא מגיע לך שום דבר מיוחד. אתה תלך לצבא, ליאורי, מפני שזוהי חובתך, ומפני שאנחנו אנשים שאינם מסתלקים מפני האחריות. איני יכול לומר לך איך להרגיש, אבל נדמה לי שראיתי עליך, בזמן שישבת וקראת את המכתב הראשון בחייך ששלח אליך עם, שאתה מבין שנכנסת עכשיו למועדון האקסקלוסיבי של אנשים שהמדינה תלויה בהם. אם כל זה נשמע לך ברור מאליו ואתה לא מבין למה צריך לעשות מזה כזה עניין, אז אני שמח, כי זה אומר שהחינוך שלך הצליח. בכל ימי חייך, בני, לא תעשה דבר חשוב יותר מאשר לשרת את מולדתך. זה יהפוך אותך לאדם טוב יותר, ושלם יותר, ואתה צריך להכיר תודה על כך שניתנה לך ההזדמנות. אחד הדברים המכוערים ביותר שקרו לנו בעשור האחרון הוא שההשתמטות הפכה לאופנתית. יכול להיות שזה היה בלתי נמנע. כשהמדינה משחררת מיוזמתה מאות אלפי אנשים, תמיד יהיו כאלה שיגידו 'מה אני, פראייר?' וישחררו גם את עצמם בשלל טיעונים אידיאולוגיים מופרכים. אל תאמין להם, ליאורי, הם רק מנצלים את ההזדמנות, מפני שהם חלשים ואנוכיים, ומרוכזים רק בעצמם ... אינך צריך להיכנס איתם לוויכוח, או להוכיח שהם טועים. המדים על גופך יוכיחו כבר בעצמם שאתה אדם טוב מהם. אלא שאנשים טובים, בני, זוכרים תמיד שלא מגיע להם פרס על היותם טובים. אתה עומד להתגייס לצה"ל, כי אתה אזרח במדינה שעוד לא סיימה להילחם על קיומה, ואדם טוב אינו עומד מנגד כשהוא רואה מולו מאבק צודק."

לא הסגנון שלי, אבל אני מזדהה עם כל מילה, כאזרח וכאב לבן שקיבל צו ראשון.

 

* אחת הרעות החולות של תרבות הערוץ השני, היא העיתונאים המראיינים איש את רעהו בקדימונים הדדיים. העיתונות הכתובה די נקייה מהרעה הזאת. אולם היום, ב"סופשבוע" של "מעריב", הופיע ראיון ענק הנמרח על פני 8 עמודים, עם הפרשן הרב-תחומי של העיתון בן כספית. העילה היא סדרת תחקירים בערוץ השני על תיאוריות קונספירציה בתולדות המדינה, אולם הנושא הזה מיצה עצמו בבוקסה קטנה בתחתית אחד העמודים. הראיון כולו הוא במה נוספת לכספית להשמעת דעותיו, אותן דעות שהוא משמיע בטורו השבועי ובמאמרי הפרשנות שלו בגיליונות החול, ועיקרן – התגוללות בנתניהו וברק. החלטה תמוהה של העיתון, שלאחרונה חוזר להיות יותר ויותר איכותי.

 

* מדור התרבות והספרות של "הארץ", הקדיש את שני עמודיו הראשונים למסאי, הפובליציסט ומבקר הספרות שלמה גרודזנסקי, במלאת 40 שנה למותו. העיתון מביא לקט מכתבים שכתב גרודזנסקי למשפחתו בביקור שערך במדינת ישראל החדשה ב-1949, ביקור שבעקבותיו החליט לעלות עם משפחתו ארצה.

המכתבים יפים ומרגשים, בעברית יפה. ומה שבולט בהם במיוחד הוא הלהט והפאתוס הציוני. וכאשר המוסף הספרותי של "הארץ" (!) בעריכת בני ציפר (!!!) עושה כזה כבוד לציונות, זאת כבר חגיגה. הנה, ציטוטים לדוגמה, שראוי לחזור ולקרוא אותם, כיוון שהפעם הבא שנפגוש כמותם ב"הארץ" עלולה להיות בעוד זמן רב:

 

"אתמול דמעתי מעט. ראשית, צבעי הכחול-לבן, הדגל הרשמי של צי הסוחר, הכתובות בעברית. ... הוא הצביע על הדגל עם המגן דוד והוסיף: 'אנחנו צריכים לבנות ארץ טובה, טובה'. הו, הדמעות, הדמעות, הדמעות. אילו רק יכולתי לבכות בקול רם, ללא מבוכה. ... מצב רוחי היה מרומם בנסיעה ראשונה ארוכה זו בטריטוריה של מדינת ישראל. בתקופה זו של השנה, הארץ יפה ומבטיחה כל כך. כשאתה נוסע דרך הכפרים היהודיים אתה מרגיש בבית."

על ההחלטה שהתבשלה בו לעלות לארץ: "אני חש יותר ויותר שעלינו לעשות את הצעד הגדול. ישנם כמובן רגעים של ספק, כשאני תוהה שמא אנחנו זקנים מדי ורגילים מדי לשיגרת חיינו מכדי לעשות את הצעד התהומי. אבל רוב הזמן ... אינני מסוגל להבין איך אפשר לחשוב שנוכל לחיות בכל מקום אחר."

אין זו התאהבות עיוורת המסתירה מעיני המאהב את חסרונותיה של המדינה הצעירה. "רמת החיים כאן גבוהה מדי – המדינה חיה מעבר ליכולתה באופן קטסטרופלי, בעיות כלכליות מכל המינים והסוגים הן הכרח המציאות, הסכנה של מעשי איבה מחודשים היא אפשרות יומיומית. ועדיין אני מרגיש: זה המקום."

והנה, השוס הגדול, התכוננו: "כשאתה מגיע לעמק חפר ולשומרון [הכוונה לשומרון הישן – צפון השרון א.ה.] אתה מתחיל להיות מודע לממדים הצרים של רצועת קרקע זו שבין הים לבין הגבול עם עבר הירדן (שהוא עמוק למדי בצד זה של הנהר הירדן). רוחב הרצועה אינו עולה על 15 ק"מ, אך לעין העירומה ביום סתווי בהיר היא נראית צרה עוד יותר. נדמה שאפשר לגעת בהרים הכחולים במשולש הערבי. ש. העיר: 'יום אחד נצטרך לעשות סוף לאבסורד הזה.' אתה מסכים איתו בהכנעה, ומזדעזע לפירוש המלים."

הלו, זה "הארץ"? מישהו נרדם שם בשמירה.

 

* "בסופשבוע" מופיעה כתבה גדולה על חתן פרס ישראל נחום היימן, ראיון מריר מאוד של המוסיקאי הדגול הזה, שמצבו הכלכלי התדרדר לכדי חרפת עוני. כתבה עצובה, עצובה מאוד. מתחתיה – דירג העיתון את 25 היפים בשיריו. איני חסיד של הדירוגים הללו, אך אני חסיד גדול של הזכרת השירים הללו, ואני נהנה לקרוא ולהיזכר בהם (ולתסכולי העמוק, בחנתי את בני בן ה-13 והוא הכיר בקושי 2-3 מהשירים, שהנם מאבות המזון של הזמר העברי). ו... אופס. טעות מביכה ברשימה. ליד כל שיר נכתב שם התמלילן ושמו של המבצע. ליד השיר "זמר לבני ליאור" של נתן יונתן, נכתב שהמבצע הוא שלמה ארצי ואף מופיעה תמונה שלו. אלא ששלמה ארצי שר את השיר בלחנו שלו ולא בלחנו של היימן. את השיר בלחנו של היימן שרה חוה אלברשטיין.

 

 

 

* * *

קורא נידח

הטקס האלילי-ממש הכרוך ב"נסיעה לפולין"

יהודה דרורי מעלה טיעון לוגי נאה בעניין בחינות הבגרות [גיליון 727], ברם הבחינות הן הסימפטום ולא ה"מחלה". הדיון באחרונה בבחינות הבגרות אינו אלא פופוליזם מטופש, כפי שהוכח מיד לאחר שנהגו הגיגי ההבל בנדון;  הדיון בבחינות עצמן נמשך זמן רב, ומשנה לשנה הבעיה הולכת ומחריפה. אם לפני כשלושים שנה שאלתי עצמי בסוף הסמסטר הראשון בטכניון על מה, לכל הרוחות, ביזבזנו את ארבע השנים בתיכון וזה המעט שלמדנו—הרי שהיום אני רואה את ה"חומר המועבר" לילדיי ואני נחרד ממש.

מיטיב מר דרורי לתאר את ביטול הזמן המשווע בכיתות י"א-י"ב, אך עליו להוסיף לכך גם את הטקס האלילי ממש הכרוך ב"נסיעה לפולין", המשעבד את המערכת ומבטל זמן יקר מפז כבר מכיתה י' (שלא לדבר על ממון, ואכמ"ל). והאווירה השוררת בי"ב, אז מושקע זמן יפה בטקסים, אירועים וכל כיוצא בהללו יוזמות לחגיגת סיום הנערות של זאטוטינו. הנוער היום מסיים תיכון עם ידיעה לקויה כמעט בכל התחומים; ביטול הבחינות לא יעלה ולא יוריד בעניין זה. עד שמערכת החינוך (או מה שנותר ממנה) לא תחזור לעסוק בהוראה בעלת ערך ותחדל מבזבוז זמן ומשאבים, ימשיכו תלמידינו לעבור בפס הייצור הלקוי הזה ולצאת בסוף תריסר שנים נכים מבחינת הידע, ריקים מערכים, חסרי הבנה בשיטות לימוד וטכניקות בסיסיות, ומעל לכל – בעלי השקפה מעוותת על חינוך בכלל ובית-הספר בפרט.

את המטען הרע הזה הם יעבירו לילדיהם; נגע זה אנו חשים כבר מזה זמן, ואת פירותיו הבאושים נגיש לדור הבא.

 

* * *

עוז אלמוג

1. דור המושׁלָמים

אחת מחברות הפייסבוק שלי פרסמה תמונה של בנה הקט והצמידה סטטוס בנוסח הבא:

"ממש היום, לפני 8 שנים בדיוק, פגשתי אותך בפעם הראשונה. זה היה ביום שישי, בשעה 14:36, כשהגחת לאוויר העולם והונחת בזרועותיי רפה ותשוש, נקי וטהור ומושלם. באותו מבט אוהב שהסתכלתי עליך אז אני מתבוננת בך גם היום, אחרי שמונה שנים שבהן אתה מלמד אותי להיות אימא שלך."

הסטטוס הזה קיבל 582 לייקים ועוד 264 תגובות משתפכות בנוסח "כמה שאתם חמודים ביחד," "מתוק הילד," "מתוק, דומה לך."

לכאורה דבר שגרתי ונפלא – ברכת יום הולדת של אימא אוהבת לבנה החמוד. אבל הטקסט הזה, האופייני מאוד לתקופתנו, הוא בעיני ביטוי סמלי לצמר גפן מתוק ודביק שעוטף ילדים ומצמיח את דור "המושלמים". זאת אהבת הורים מוחצנת, שיוצרת הרבה בעיות התנהגות, ובראשן נרקיסיזם צעיר המכרסם בנו.

אני משער שרוב הקוראים לא יסכימו לדבריי ואפילו יגנו אותי על חוסר רגישות והגזמה. רבים אחרים פשוט לא יבינו על מה המהומה. רק מעטים מבינים מה צורם בדברי האם, וזו אולי הבעיה...

 

2. סוף העיתונות

אני מרואיין כמעט מדי שבוע אודות מגוון רחב של נושאים הקשורים לחברה הישראלית. לרוב אני אוהב את הראיונות הללו, משלוש סיבות: ראשית, אני מאמין שאסור למדען להסתגר במגדל השן – בוודאי למדען חברה. אם אני מסוגל להאיר תופעות מזוויות מעניינות ולקלף לאנשים חלק מקליפת המציאות, הסוציולוגיה שלי מקבלת ערך מוסף.

שנית, לא אחת אני למד באמצעות הראיונות על תופעות ישראליות חדשות שלא הכרתי קודם, או שלא הייתי ער לממדיהן. התקשורת מעדכנת אותי במידע שהיא אוספת ואני משיב לה בעדכונים משלי. זה חליפין פורה לשני הצדדים.

שלישית, ראיונות הם עבורי קצת כמו "סטנד-אפ סוציולוגי". אני אוהב את האתגר ש"בהיתקלות" ורואה בזה מבחן אמיתי לרמה מקצועית. תשובות טובות על שאלות סוציולוגיות חדשות, בזמן אמת וללא הכנה מוקדמת – הן אתגר אינטלקטואלי ומקצועי השומר על ערנות.

אבל באחרונה אני פחות ופחות נהנה מהראיונות הללו ומוצא עצמי לא אחת מהרהר: "בשביל מה אני צריך את זה?"

הסיבה היא פרופיל המראיינים. אני לא הראשון שציין כי הכתב של פעם כבר כמעט ולא קיים. למעשה רוב הכתבים הפועלים היום בעיתונות אינם עיתונאים, אלא תחקירנים לא מיומנים – עובדי קבלן המועסקים תקופה קצרה (במקרים רבים הם עצמם פורשים לעבודה אחרת). כשאתה מרואיין על ידי אנשים רדודים, נעדרי תשתית ידע, חסרי יכולת התבטאות ומה שיותר חמור: חסרי סקרנות ועניין אמיתי בדברים שעליהם התבקשו לכתוב – יוצא לך החשק. החשק יוצא כי התוצאה דלוחה.

פתאום אתה נוכח שבזבזת את זמנך. דיברת בהתלהבות שעה שלמה, ריתקת בעיקר את עצמך, ומזה הופיעו בכתבה שני משפטים, הכי פחות חשובים, ובשגיאות ניסוח שמוציאות אותך עילג וקשקשן. כשנוכחתי שזה הולך ונעשה שכיח התחלתי לבקש מהכתבים שישלחו לי את הראיון המוקלד להגהה. רבים עושים את זה בשמחה, מה רע? יש להם עורך ביניים שחוסך להם עבודה. כך מצאתי את עצמי לא רק תורם רעיונות לראיונות אלא גם מבטל זמן יקר בעריכה לעיתונות. אבל מה שיותר גרוע, רמת ההבנה והניסוח של הכתבים כל כך נמוכה, שלמעשה אני כבר לא עורך אלא ממש משכתב.

במצב זה, מה הטעם להתראיין? עדיף כבר לכתוב בעצמי. אבל אם לכתוב בעצמי, למה בבמה שלהם? בשביל זה יש לי את דף הפייסבוק ואת החברים הווירטואלים שלי (וגם את ידידי אהוד בן עזר). מי שרוצה להבין עד כמה קרוב סופה של העיתונות המסורתית, חייב להאזין פעם לראיונות הטלפוניים שעומדים מאחורי הכתבות המתפרסמות בעיתונות, ולקרוא את התוצאות בטיוטה הראשונה – לא אחרי העריכה של המרואיינים המתוסכלים.

 

אהוד: הניסיון שלי, בן יותר מחמישים שנה בתור מרואיין, הוא – שכאשר אני מוציא ספר חדש הזקוק לחשיפה, אני כמעט לא מעניין אף אחד גם אם אני מוכן להודות שהתעללתי באשתי וכי האמת על מוצאי היא שאני ממזר של טאוויל והביל פי ראסו כליל מפג'ה.

מצד שני, כאשר התקשורת זקוקה לי לצרכים שלה, למשל הכנת כתבה על נחל הירקון, או על אנשים שמנים שהספורט היחיד שלהם הוא מנוחה, או על התנגדותי לחוק הספר העברי, או על אסתר ראב – מיד פונים אליי ומקווים שייוושעו מסיפוריי.

לאחרונה אני מבקש שישלחו לי במייל את השאלות, ואני כותב בעצמי את התשובות, עורך ברמה שלי את הראיון איתי ושולח חזרה במייל. כך כולם שמחים. המראיין שעשיתי את עבודתו, ואני שחסכתי זמן וגם לא סולפתי, אלא אם פשוט חתכו חלק מתשובותיי.

לגבי ראיונות חיים ברדיו ובטלוויזיה אין לי בעיות, בייחוד אם הם משודרים בזמן אמת ואז אי אפשר לסלף אותי ו"לתקן" אותי בשגיאות הנובעות מבורות המראיינים, ולי זה דווקא נחמד לתפוס אותם בו-במקום בבורותם.

לגבי תוכניות מוקלטות וערוכות מראש בטלוויזיה, לאחרונה אני מסרב כי כבר קרה לי שצוות גדול ביזבז לי כמעט יום צילומים שלם בביתי ולבסוף נשארו שם ממני בסידרה בקושי שתיים וחצי דקות שוליות.

אחת הסיבות שחדלתי לכתוב לעיתון "הארץ" היא לא רק החרם-למעשה שהם מטילים על דיעותיי אלא שבשנים האחרונות יש להם עורכים ועורכות לא מיומנים, זאת בלשון המעטה, רובם בעלי השקפת עולם שוקניסטית פרו-פלסטינית, שמקוצר דעתם הם מסלפים בעריכה דברים שכתבתי עד כדי כך שלעיתים משמעותם הפוכה, או שהם פשוט דוחים את דבריי כבלתי ראויים לפירסום.

אם אינני טועה זו היתה בשעתו הסיבה שאמנון רובינשטיין חדל לשגר אליהם את מאמריו. זה כמו שילד בכיתה בי"ת יתקן את החיבור של המורה שלו.

זו גם המציאות הפובליציסטית שבגינה הקמתי את המכתב העיתי, אשר לשמחתי השפעתו הולכת וגדלה מגיליון לגיליון.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ברכות לליטמן מור, יליד 1917,

זְקן משתתפיו של המכתב העיתי

 ליום הולדתו ה-95!

מלחמתך על החיים ופרשת חייך המופלאה והארוכה הן חלק מפואר מתשובתו של העם היהודי להשמדת חלקו בידי היטלר ימ"ש!

בשנת תשס"ה, 2005, ליטמן מור [שנולד ב-22.3.1917] הוציא לאור את ספר זיכרונותיו "המלחמה על החיים". זהו סיפורו של כימאי מזון, מוסמך לבריאות הציבור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ממקימי שירות המזון במשרד הבריאות ומנהלו לשעבר של השירות. ליטמן מור היה אחד מראשוני המחתרת פ.פ.או. בגטו וילנה ופרטיזן לוחם בעירות נארוץ בביאלורוסיה. בספרו הוא מתאר את חוויותיו האישיות, החל מילדותו בעיירה דוד הורודוק בתחום המושב בבלורוס, האנטישמיות בפולין בשנות ה-30 של המאה ה-20, "גטו הספסלים" בתקופת לימודיו באוניברסיטה בווילנה –  ודרך קורותיו כלוחם בגטו וילנה ובפרטיזנים, ועד עלייתו ארצה באוגוסט 1946, וזאת לאחר שגם לקח חלק במפעל "הבריחה" של עלייה ב' במחנות העקורים באירופה. ליטמן מור היה היחיד מלוחמי גטו וילנה, שזכה והאריך ימים לראות את הנוסח החדש של ההצגה "גטו" של יהושע סובול בתיאטרון הקאמרי, ואף אישר את עיקרי הדברים המסופרים במחזה.

קוראי "חדשות בן עזר" התוודעו בגיליונות 690, 691 ו-692 להרצאתו של ליטמן מור על תולדות עיירת הולדתו דוד הורודוק ועל החיים בה לפני השואה. זוהי הרצאה מרתקת שיש בה הרחבה לגבי הפרקים הראשונים של ספרו, ואשר את נוסחה המלא שלח לנו בקובץ וורד עברי – והוא בן 94.

שבתי וקראתי עתה בספרו, שאותו שלח לי בשעתו, ולא יכולתי להינתק מפרשת החיים המתוארת בו, בייחוד הפרקים על תקופת המלחמה, על גיטו וילנה ואצל הפרטיזנים ביערות. וגם הביקור הראשון והנורא שלו, אחר המלחמה, בבית משפחתו הריק בדוד הורודוק, שכל יהודיהָ ובהם בני משפחתו – נרצחו על ידי המקומיים. וכיצד הוא מוצא-מקבל בסניף הדואר צרור של מכתבים מבני משפחה רחוקים, גם מארה"ב, וחלקם כבר הושמדו באירופה, וזוהי "המשפחה" שלו!

ויש קטעים בלתי-נשכחים בספר, שמוסיפים זוויות ראייה חדשות לראייתנו את המלחמה ואת השואה.

 

"במבט לאחור," כותב ליטמן מור ב"המלחמה על החיים", "אני מנסה להבין אם לא להצדיק את המדיניות של הסובייטים בזמן המלחמה. הם ולא רק הם, אלא גם בעלות-הברית, עשו את כל המאמצים שלא לתת למלחמה צביון של מלחמת היהודים נגד היטלר. לדעתי, העובדה שבנות-הברית לא הפציצו את אושוויץ ואת מחנות הריכוז לא נבעה ממגבלות צבאיות, אלא מטעם זה בדיוק.

"התעמולה הנאצית עשתה הכול כדי לשכנע את העולם שהמלחמה נכפתה על גרמניה על ידי הקפיטליזם הבינלאומי היהודי כמו גם על ידי הקומוניזם שהיהודים הם אבן הפינה שלו. ובכל זאת, הרי בעלות-הברית יכלו להצניח כרוזים כדי להזהיר את כל משתפי הפעולה באירופה, שכל מי שייתן יד לרצוח יהודים יישא לאחר המלחמה באחריות אישית.

"רק מי שהיה שם יכול להבין איזה עידוד זה היה נותן לאלה שנגזר עליהם להירצח או אלה שנדרשו מהם כוחות על-אנושיים להמשיך ללחום ולשרוד.

"אני זוכר שבאחד הלילות ב-1943 עברו מטוסי סיור סובייטיים מעל וילנה לכיוון פרוסיה, רצינו, ממש התפללנו – שהם יפציצו את הגטו שלנו. אז הבנתי על בשרי את המשמעות של הפסוק 'תמות נפשי עם פלישתים'." [שם, עמ' 110].

 

בשנים האחרונות התברכנו בסרטים דוקומנטאריים ישראליים מעולים, וראוי היה שייעשה סרט תיעודי שכזה גם על ליטמן מור בעל האישיות המלבבת והסיפורים המרתקים, וזאת כל עוד הוא בכוחו. יש חומר ארכיוני רב בארגון של יוצאי דוד הורודוק בישראל וגם תיעוד בסרטים. זה חשוב לא פחות מתוכניות הבישול האינסופיות בטלוויזיה הישראלית.

 

[דברים שנאמרו במסיבה לכבוד יום הולדתו ה-95 של ליטמן מור, בשבת 24.3]

 

 

 

* * *

נעמן כהן

ענייני השעה

סרקוזי והגזענות הערבית-מוסלמית

לאחר חיסולו של הרוצח "השהיד" מוחמד מורח, אמר נשיא צרפת ניקולא סרקוזי: "נעניש את כל מי שיביע הזדהות עם מעשיו." ומיד אחר כך: "לאמונה המוסלמית אין קשר למעשיו של האיש הזה." עם סתירה לוגית כזו אין לו כלל סיכוי להצליח במאבקו. הכישלון מובטח.

 

אפרטהייד

בימים בהם "נחגג" ברחבי העולם שבוע האפרטהייד הישראלי כדאי לזכור את האפרטהייד האמיתי הנהוג אצל הערבים-המוסלמים. תמונה אחת שווה אלף מילים.

http://www.kr8.co.il/BRPortalStorage/a/11/98/52-EfjzZPkOi5.jpg

 

הגזענות הערבית-מוסלמית של סייד קשוע

הסופר הערבי-מוסלמי סייד קשוע כתב בטורו הקבוע בעיתון "הארץ" רשימה העוסקת ביחסי יהודים ערבים. לדבריו: בניגוד ליהודים "אנחנו (הערבים) לא גזענים..." (סייד קשוע, "למה זה לא עובד?" מוסף ה"ארץ" 12.3.12)

http://www.haaretz.co.il/magazine/sayed/1.1663273

מכיוון שכך ולאור העובדה שגם מוחמד חוסיין – המופתי מטעם הפת"ח הצטרף לקריאה להשמדת היהודים הקופים והחזירים:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

שלחנו לו מכתב ובו ביקשנו שבהמשך לדבריו אנו פונים אליו לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שיֵצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, לדעתו הם גזענות ולא מופת מוסרי. כתבנו לו שרק הצהרה כזו מפיו תהיה אפקטיבית במאבק נגד הגזענות, וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. שתיקה כהודאה דמיא.

(לפני ששלחנו בדואר את המכתב כתבנו אותו כתגובה לטורו של קשוע שפורסם באתר עיתון "הארץ". למותר לציין שמכתב התגובה צונזר ולא פורסם).

לצערנו הרב סייד קשוע מסרב לראות בדברי מוחמד האלו גזענות שהוא מגנה, ומכך המסקנה שהוא רואה בהם מופת מוסרי. נקווה שישנה דעתו ויודיענו על כך.

 

הגזענות הערבית-מוסלמית של נדאל עותמאן

עו"ד נדאל עותמאן העומד בראש "המטה למאבק בגזענות בישראל" פרסם דו"ח על הגזענות בארץ. היות ולדידו של נדאל אין כלל גזענות ערבית-מוסלמית אלא רק גזענות יהודית, שלחנו לו את אותו המכתב ששלחנו לסייד קשוע. למרבה הצער גם נדאל עותמאן מסרב לראות בדברי מוחמד התובעים את השמדת היהודים במצע החמאס גזענות, ומכך המסקנה שהוא רואה בהם מופת מוסרי. נקווה שגם הוא ישנה דעתו ויודיענו על כך.

למרות מאמצינו טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. (אפילו לא בין ערביי גבעת חביבה של השוה"צ) אנחנו מסרבים להאמין שאין כזה בנמצא. אם אתם מכירים אחד כזה אנא ספרו לנו.

 

רונה קינן והשאהידים הערבים-מוסלמים – ההיפוך ההיסטורי

הזמרת והמוזיקאית רונה קינן השתתפה בכנס סולידריות שקיימו פעילות שמאל יחד עם נשים ערבית-פלסטיניות לרגל יום האישה הבינלאומי בכפר בית-אומר. במהלך האירוע נשמעו בנאומים רבים קריאות עידוד ל'התנגדות' האלימה שתביא ל'כיבוש פלסטין'. עם פתיחת העצרת התבקשו פעילות השמאל, יחד עם שאר הקהל, לעמוד דום לשירת ההימנון הפלסטיני. כעבור דקות אחדות התבקש הקהל לשוב ולעמוד על רגליו, הפעם לדקת דומייה לזכר ההרוגים ה"שאהידים" בעזה בפעולות צה"ל. קינן, יחד עם אחרים, עמדה דום לזכר ה"שאהידים".

רונה בתגובה אמרה שהוזמנה לכנס לנשים יהודיות וערביות שמטרתו להביע תמיכה ביוזמות אזרחיות. ולטענתה לא עמדה דום לזכר השאהידים (מן הסתם לא הבינה ערבית כאשר נקראה לקום) "נכחתי במקום, שרתי את שני השירים שבאתי לשיר, פגשתי נשים מקסימות משני הצדדים וחזרתי הביתה." חבל רק שהנשים ה"מקסימות" את רונה אינן רואות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים (כולל אותה עצמה) גזענות.

בין אם באמת הזדהתה רונה קינן עם ה"שאהידים" ובין אם היא סתם "אידיוטית שימושית", מאוד מעניינת הדרך ההיסטורית שעשתה רונה קינן. עמוס קינן אביהּ היה חבר לח"י, בוגר פעולת דיר יאסין וטרוריסט כושל בניסיונו לרצוח את שר התחבורה דוד צבי פנקס. רונה – בתו, נהנית תמיד לשיר בעקבות אביהּ את השיר "חיילים אלמונים" שחיבר הפשיסט המטורף יאיר שטרן. בשיר שנכתב כהמנון האצ"ל, וששטרן סחב איתו אחר כך ללח"י, כתב שטרן  שחלומו הוא "למות למען ארצנו", והנה הזמרת משתתפת בטקס המעלה על נס את חלומם של ערבים וערביות מוסלמים למות כשאהידים למען עמם.

 

יום האדמה –  לפי אללה כל גבולות א"י שייכים רק לישראל

ב-30 במרץ יחגגו הערבים-המוסלמים ותומכיהם בעולם את יום האדמה. לפי הצפוי יבואו אלפים רבים מירדן, סוריה, לבנון, ושטחי הרשות והחמאס להפגין ולהסתער על גדרות הגבול.

ביום בו הערבים נלחמים על כל שעל אדמה כדאי לזכור כי מוחמד נביאם טען כי אללה –  (אלוהים הערבי-מוסלמי) אלוהיו, אמר לו, כי כל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן, שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 137), והוא ממשיך ומזהיר את עם ישראל לבל ייסוגו אפילו משעל אדמה "פן תלכו לאבדון". (סורה 5 פסוק 21).

 

הטעות של דני איילון – אמור "יהודה ושומרון" ולא "הגדה המערבית"

סגן שר החוץ דני אילון יצא בסרט הסברה שכותרתו – האמת אודות "הגדה המערבית". בסרט מנסה להסביר אילון שהגדה המערבית לפי החוק הבינלאומי אינה שטח כבוש אלא שטח במחלוקת.

http://www.youtube.com/watch?v=XGYxLWUKwWo

המינוח שדני אילון היה צריך להשתמש בו הוא לא "הגדה המערבית", אלא "יהודה ושומרון". יש להחדיר לדעת הקהל הבינלאומית את המונח האמיתי והנכון: "יהודה ושומרון".

http://en.wikipedia.org/wiki/Judea_and_Samaria_Area

דני אילון היה צריך להסביר שהמינוח "גדה מערבית" אינו נכון גיאוגרפית ופוליטית. גיאוגרפית גם רצועת עזה נמצאת בגדה המערבית. המונח "גדה מערבית" ניתן ע"י מדינת עבר הירדן לאחר הכיבוש של שטחי יהודה ושומרון וסיפוחם לממלכת עבר הירדן ב-1948. (כיבוש שהוכר רק ע"י אנגליה ופקיסטן). לאחר כיבוש שטחי יהודה ושומרון שהיו מבחינת העבר ירדניים בגדה המערבית של הירדן, החליט עבדאללה מלך "עבר הירדן" ששלט על העם ה"עבר ירדני", לשנות את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו ל"עם הירדני". ב-1967, לאחר סילוק הכיבוש הירדני מיהודה ושומרון היא "הגדה המערבית", וויתור ירדן לאש"ף על ייצוג תושבי "הגדה המערבית" – סירבו הירדנים לשנות מחדש את שם מדינתם ולחזור לשמם המקורי – "מדינת עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני". ההגדרה של הפלשתינאים לשטח היא "פלשתין הצפונית" שכן מהשימוש בשם "הגדה המערבית" נובע הכרה בזכות "העבר ירדנים" לשטח שהרי השם רלבנטי רק לגביהם.

דני אילון מעתה אמור אמור "יהודה ושומרון" ולא "הגדה המערבית".

 

פואד בן אליעזר סוכן זר?

בקטע שפורסם מתוך ספר הזיכרונות של הנשיא המצרי המודח, מגלה מובארק כי שילם לשר התשתיות לשעבר בן-אליעזר 25 אלף דולר בחודש עבור שירותי ייעוץ  "מנהיגים ערביים רבים נהגו להעסיק יועצים פוליטיים ישראלים ויהודים."

בן-אליעזר כיהן בתקופה המוזכרת כשר התשתיות, ומכהן כיום כח"כ מן המניין מטעם סיעת העבודה.

לדברי מובארק "מנהיגים ערביים רבים נהגו להעסיק יועצים פוליטיים ישראלים ויהודים." לדוגמה, מלך מרוקו המנוח חסן השני, העסיק יועץ יהודי בשם אנדרה אזולאי, שנשאר בתפקידו גם אחרי שעלה לשלטון בנו של המלך חסן, מוחמד השישי.

בן-אליעזר הכחיש נחרצות את הפרסום. "אני לא יודע אם מה שכתוב בעיתון אכן יתפרסם בספר. אני רוצה לראות קודם מה כתוב בספר. בכל מקרה מדובר בקשקוש מקושקש ובבדיחה לא רצינית. אני מסרב להתרגש ממנה."

ובכל זאת נשאלת השאלה האם קשור התשלום לעסקי הגז המצרי שהגיע לישראל. האם קיבל פואד שלמונים כדמי תיווך? ואולי הדברים חמורים יותר ויש לערב בעניין את המלמ"ב?

יש להמשיך ולחקור את העניין.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-292281-00.html

 

 

* * *

רות ירדני כץ

עד 101 וחצי

 סוף סוף היא מתה. סוף סוף. היא כל-כך רצתה לעזוב את העולם ולא הצליחה. כל יום היה מיותר, כל יום היא ייחלה שזה יגמר. "כמה קשה למות," אמרה לי.

בת 101 וחצי סוף סוף זה קרה. היא מתה. מאה שלמה היא חיה, מאה שנות אירועים ענקיים היא עברה. שתי מלחמות עולם, הקמת המדינה, כל המלחמות שנלחמה ישראל ונלחמו בה. אישה היסטורית. אביה היה סוחר עתיקות ובגלל עיסוקו המשפחה נדדה והתגוררה באלכסנדריה, בחאלב, בביירות וגם בארץ, שפה יש להם משפחה גדולה. אביה, שהיה איש אמיד, יום אחד נשדד ונרצח. בני-המשפחה, ללא האב, חזרו לירושלים. היא נישאה לקרוב משפחה, לבן של משפחה ירושלמית ידועה ומבוססת, היא לא עבדה מעולם מפני שלא היתה צריכה לעבוד. בן אחד נולד להם. בעלה היה איש אמיד שבנוסף למקצועו כעורך-דין בנה בניינים בירושלים. הוא נפטר בגיל נורמלי, והשאיר לה, לבנה ולנכדיו הרבה נכסים. עד שמתה היתה בעלת הבית שלנו. ממנה שכרנו את הדירה שבה אנחנו גרים כבר 10 שנים. אבל מי שמנהל את העניינים זה בנה.

וכך התנהלו הדברים. החלטנו לעזוב את הרובע היהודי שבו גרנו 23 שנים. הרובע כבר לא היה מה שהיה. כמעט בבת אחת השתלטו עליו חרדים עשירים שרצו וביקשו להיות קרובים לאלוהים. אמריקאים וצרפתים שבלי בושה ועם הרבה חוצפה שינו את פני הרובע מקצה לקצה. הרבה משפחות דתיות-מסורתיות, חובשי כיפות סרוגות, ואיתם משפחות חילוניות, אמרו – עד כאן, ועזבו. גם אנחנו. ההחלטה היתה להשכיר את הדירה ברובע ולשכור דירה. הרבה דירות ובתים ראינו, עד שיום אחד מצאתי מודעה בעיתון המקומי על דירה להשכרה לטווח ארוך. הבן קיבל אותנו והראה לנו את הכניסה המרשימה. העלה אותנו לדירה והנוף עוצר נשימה, הגודל והחללים  מעוררי התפעלות. ארמון. ארמון אמיתי, אבל חורבה. דירה מוזנחת שבא לבכות, אבל הפוטנציאל אדיר. 

הבן אמר לנו: "זה מה שיש. שתדעו, אני עשיר, קמצן ועצל. בגלל שמצב הדירה ירוד, אני מציע לכם אותה בשכר-דירה נמוך." והוא הוסיף עוד משהו: "אם תשכרו את הדירה, אל תשגעו אותי אם הברז דולף או יש סתימה בצנרת."

ניהלנו משא ומתן ותוך שעה סגרנו עיסקה. שכרנו את הארמון בתנאי החשוב ביותר שהוא שלנו עד הסוף באותם תנאים. הבן שהיה מרוצה מאוד מהעיסקה, כי לא הצליח להשכיר את הדירה במשך חודשים בגלל מצבה, דבר ראשון ביקש להכיר לנו את אימו, שגרה למטה בדירה מפוארת.

 הכרנו אותה כשהיתה בת 91, ומיד נוצר קשר בינה לבינינו. היא באה אלינו והזמינה אותנו אליה, והכרנו את נכדיה, חברותיה, באי-ביתה – וכל מי שנכנס אליה היא הכריחה לשתות כוס מיץ תפוזים שבזה הרגע סחטה העוזרת הנאמנה. אישה נמרצת, דעתנית, שתלטנית ומנהלת השכונה. כל בוקר יצאה לרחוב וראתה מה לא בסדר ומיד טילפנה לרשויות ודרשה: לנקות את הרחוב כי הוא מלוכלך, לתקן את הכביש כי יש חור, להוציא את הזבל כי יומיים לא פינו אותו. היא דאגה שמחמוד הגנן, שהמציא לעצמו את השם חמוד, יטפל בשושנים שבכניסה לביתה, שהפיצו ריחות משכרים כשפרחו, ולגינתה עם עצי הפרי. כאשר העצים הניבו את פריים היא פקדה על חמוד  לקטוף אותם, לשים בשקיות, וכל מי שבא לבקרה בשמחה נתנה לו או לה שקית מלאה בפירות. כל ראש שנה עץ הרימונים שלה היה עמוס לעייפה, והיא שלחה אלינו את חמוד עם  שקית גדולה ובתוכה רימונים.

היא לא נחה ולא שקטה. היה לה עיסוק חשוב – לנהל את כולם.

בגיל 95 החלו הצרות הפיזיות. הגוף החל להתדרדר. כאבי ראש עזים פקדו אותה, רגליה התנפחו, ההליכה כבר לא מה שהיתה, היא כבר לא יכלה לעלות אלינו ולהינות מארוחה טובה וכוס יין לבן יבש.

יום אחד היא אמרה: "תראי באיזה עולם אנחנו חיים. בעולם של שנאה, מלחמות, מיליונים רעבים ומתים מרעב, ברוב מדינות העולם שולטים מנהיגים אכזרים. למה? הרי כולנו כאן תיירים. כל אלה שמביאים חורבן והרס גם הם ימותו יום אחד, אף אחד לא יקבל מכתב חתום מאלוהים שהוא יחיה לנצח."

בגיל 100 חגגנו לה יום-הולדת. מכונת הגוף התקלקלה מאוד. אבל הראש עדיין עבד, היא הכירה כל אחד. זכרה היטב את הארוחות שבן-זוגי בישל והיא נהנתה מכל תבשיל, מכל מנה. מהפינוקים.

ביום הולדתה היא אמרה: "זהו. אינני רוצה עוד ימי הולדת, מספיק לי. ראיתי ושמעתי יותר מדי. אלוהים לא מכיר אותי ולא מתעניין בי. עובדה, הוא פסח עליי. אני עדיין פה, ולא רוצה להיות פה." 

עשר שנים ליווינו אותה בטוב וברע ובגיל 101 וחצי, בשבת בבוקר, היא מתה בדירתה. 

אני אתגעגע לטלפונים הבהולים שלה, לבקשותיה, לשושנים הריחניים והיפים שאי-אפשר למצוא בשום חנות פרחים, לרימונים ולנדיבותה. 

 

* * *

יוסי שדה

האימפריה חוזרת

אני רוצה לקחת אתכם שוב לאנגליה, לשיעור בהיסטוריה אנגלית.

אם אספר לך על מלחמת מאה השנים, או על היריבות בין בית פלנטג'נט לבית וינדזור – אשעמם אתכם.

אני רוצה להציג לפניכם תיאוריה דראמטית על האימפריה הבריטית – עלייתה ונפילתה.

רגע ההארה שלי היה בחודש מרץ 1979. עמדתי, מול מלון וסטמורלנד בלונדון, על יד LORDS CRICKET GROUNDS, מחכה בתור למונית שתיקח אותי לבתי המקדש לבגדים מתוצרת ישראל שנמכרו  באוקספורד סטריט. פתיתי שלג ירדו רכות על ראשי, והקור נשך וצבט.

חודש מרץ אופייני בלונדון.

הגעתי יומיים קודם מתל אביב, ושם, כמו היום, זרחה השמש הים תיכונית, ואנשים הלכו בשרוול קצר, מחייכים אל נערות שאז הלכו עדיין על אותה מדרכה, בלי שרוולים בכלל.

אני מודה שכעסתי – איך זה שבחודש מרץ יורד שלג, ולמה כל כך קר? כמעט חזרתי למלון, לאמבטיה, הסקה מרכזית  וג'ין אנד טוניק – ואז לפתע – הבנתי את עלייתה ונפילתה של האימפריה הבריטית.

אמרתי בקול רם "אהההא!" והאנשים המופתעים בתור, אינגלים מנומסים, העמידו פנים שאני משתעל או מחמחם, וגם הם השמיעו שיעול או שניים, כדי לא לתת לי הרגשה שהם לא חברותיים.

ואתם שואלים – נו,  יוסי, התיאוריה!

אז ככה. לפני מאתיים או שלוש מאות שנה, היה אותו מזג אוויר באנגליה. אנשים התעוררו בחודש מרץ, אפריל ומאי, ומצאו את עצמם במזג אוויר חורפי, גשום ערפילי – צובט ונושך. היה קר. מאוד.

אבל, אנשים שהגיעו לאנגליה מארצות אחרות, סיפרו לאנגלים שבארצות אחרות, חם במרץ, שמש נהדרת זורחת באפריל, וניתן לשכב על שפת הים ולהשתזף במאי. גם, הם הוסיפו מלח לפצעים – גם בינואר ובפברואר אנשים יושבים בבתי קפה, ב-FAR EAST, בחוץ, ומתחממים להם להנאתם במבשרת ציון.

ככל שהידיעה הגיעה ליותר אנגלים, גאה גל זעם מהעם למנהיגות בתביעה – הבה נכבוש ארצות חמות!

והם כבשו! וכך קמה האימפריה!

הבריטים, פליטי הקור בבית, השתלטו על אוסטרליה ואמריקה, הניפו את דגלם באפריקה, צירפו את הודו לרשימת ארצות האימפריה ולקהילת העמים הבריטיים. שים לב – רק ארצות חמות!

הם היו מוכנים ללכת לכל מקום שבו זרחה השמש – והם אמרו – השמש לעולם אינה שוקעת על הדגל הבריטי. האמת? מה שהיה חשוב להם זה לא הדגל – זו השמש! הם היו מוכנים לחרף את נפשם בכיבוש עוד ארצות שמש – כי, בברירה בין ליהנות מהשמש – ואולי למות בקרב – הם העדיפו למות – רק לא לחזור למזג האוויר הלונדוני של מרץ. מי רוצה להסתובב בחודש אפריל בשלג בסוויס קוטג' וסנט ג'והנס ווד?

אני יודע, שאתם שואלים בלב, בנימוס – אז למה הם כבשו, חוץ מהודו ואוגנדה – את קנדה, מקום קר, מושלג וצובט?

אוה! – קנדה היא טעות ניווט – זה קרה ליותר מגנרל אחד אצלנו. אחד, במקרה לא משלנו, אפילו אמר פעם "מלטה יוק!"

בשוונג של כיבוש ארצות הברית, הצבא לא שם לב שהוא ממשיך צפונה, לקנדה, אבל כשהגיע לאלסקה, הבין את הטעות – ועצר מיד. טעות, טעה, טעינו. מה – רק הגששים?

עכשיו אתם אומרים – תוכיח!

בבקשה, בבקשה. הדבר הכי נורמאלי הוא לכבוש ארצות שכנות. אבל – כמו בתיאוריה!! – האנגלים מעולם לא כבשו את הארצות השכנות – כי שם קר. הם לא נגעו בשוודיה, לא הציצו להולנד, ואמרו טפו! חולירע! – כששאלו אותם על נורבגיה ודניה. קור, גשם ושלג היה להם בבית, בחינם.

כך במשך מאות שנים, היו מושבות אנגליות מעבר לים – אנגלים שנולדו בהתנחלויות בהודו ובסינגפור דיברו אנגלית בלבד, וחיו ומתו במושבות. הם היו אנגלים – אבל עם מזג אוויר אחר.  כמו שאנחנו שרנו לשנה הבאה בירושלים הבנויה, וישבנו בבבל, שם בכינו – אך ישבנו – הם שרו לשנה הבאה בלונדון החמה, ונישארו בדלהי ובלהור ובבנגלור ובבורניאו ובבורמה ובצריפין – הלוא היא סרפנד. אנגליה לא תברח.

ומולדת? אפשר לקנות בהיתרו ובדובר קופסאות שימורים שכתוב עליהן LONDON FOG – יעני, ערפל לונדוני – אתה פותח בצהריים קופסא, מריח עמוק – ומחשיב את זה הרחת צהריים. ריח ילדות, ריח דבק ואורן.

יפה, אתם אומרים, אם כך – איפה האימפריה היום, למה התפרקה לחתיכות? מה עם תיאוריית מזג האוויר הנ"ל? השתנה מזג האוויר במנצ'סטר? אם לא – אז מה גרם לאימפריה להתכווץ בכביסה?

איך היה אומר שרלוק הולמס לעוזר שלו, לווטסון–

ELEMENTARY!, חביבי, ELEMENTARY!

בתחילת המאה העשרים, בערך בשנות השלושים והארבעים, חדרה המצאה מעניינת לאנגליה – ההסקה המרכזית.

כל דיק, ג'והן והארי גילו, שבשביל שיהיה להם חם, לא צריך לצאת מהבית, ולעבור את התעלה.

האינגלי יכול לשבת בשקט ב-DATCHET ROAD שב-OLD WINDSOR ופשוט ללחוץ על הכפתור. איך הם אומרים –  NO SWEAT. לא לטרוח.

כך התכווצה, ואחר כך התפוררה,  האימפריה. האנגלים לא היו זקוקים לחו"ל – היה להם כפתור, כשנוגעים – מחמם – סוגרים – מפסיק! אין יותר טוב מזה. אויס בורניאו, כלאסנא סינגפור!

מעניין, שרק חומרים מתכווצים בקור ומתפשטים בחום. אבל האנגלים – להפך! אם קר להם – הם מתפשטים למדינות אחרות!! ואם חם להם – הם מתכווצים, ואיתם האימפריה. 

הרבה מחקרים אנתרופולוגיים עוסקים בתיאוריית הצורך – נדידת העמים, מרחב המחייה, אזורי הציד – אז גם הצורך בחום הוא חלק מהתיאוריה. יש חיות שנודדות ממקום למקום, בגלל מזג האוויר. אם  קר לך ואתה זקוק לחום – תהיה מוכן  לשלם כל מחיר כדי להשיג את מבוקשך. מצד שני – אם לא קר לך – מה יש לך לחפש בבורניאו? השתגעת?

אבא שלי היה נוסע בחורף לחמי טבריה בשביל לחמם את הרומטיזם שלו. הוא היה אומר, בקיץ – "אחד מה שלא קר לו – למה ינסע לחינם? לא חבל יתעייף?"

אז כך גם האינגלים!

עכשיו, שלב המסקנות – איך מסדרים שהאימפריה הבריטית תחזור לשיר את השיר:  RULE BRITANIA?

פשוט, ELEMENTARY WATSON ELEMENTARY.

תן לי את השילטון באנגליה לעשר שנים.

אני עושה חוק – שאסור להשתמש בהסקה מרכזית.

מי שישתמש, נתיז את גולגלתו במקום הרגיל – THE TOWER OF LONDON.

עשר שנים, עשר שנים – ורבותי, האימפריה – כמו ההיסטוריה – חוזרת.

התביעה לחום תעלה מהעם האנגלי, למעלה, למנהיגות, כמימים ימימה. האנגלים יתגייסו שוב בהמוניהם לצבא הבריטי, למדינות החום!

אולי, אפילו, הם יחזרו לכאן, הבריטים, ל-MIDDLE EAST לחפש חום ושמש – וכמובן – לתה של FIVE O'CLOCK.

הפעם, כדאי להיזהר, ולא לחזור על הטעות שעשינו בפעם שעברה, שהרשינו להם לצאת מפלסטינה.

מה רע לכם להסתובב עם פספורט בריטי?

 

* * *

ברכת פרידה להדסה וולמן הנאמנה

שבמשך כשלושים שנה

את ערכת את התוכנית לספרות

של ימי שישי בערב ב"קול ישראל"

ועכשיו עם פרישתך לגימלאות

אחרי כארבעים שנה ברדיו

יהיה לך זמן לקרוא ספרים

להנאתך בלבד

וגם לצייר!

 

 

* * *

יואל נץ: מכתבה של טטיאנה אל אוניגין

שלום אהוד יקר,

אני מודה לך מאוד על שהקצית מקום בגיליון מס' 726 לטובת "דבר המפרסם" לרגל יציאתו לאור של התרגום שלי ל"יבגני אוניגין" מאת א. פושקין, ועל כך, שצירפת כנספח את ציור עטיפת הספר לגיליון שקדם לו.

"יבגני אוניגין" הוא כידוע לכול יצירת מופת מן החשובות בעולם הספרות, וידוע גם, כי שוחריה, קוראי העברית מאוחדים בדעתם – ואני הקטן, דעתי כדעתם – כי התרגום הקנוני של אברהם שלונסקי ל"יבגני אוניגין" הוא פאר התרגום של יצירה כלשהי מן הרוסית לעברית, ודבר לא ישנה מוסכמה זו. חרף זאת, ראויה גם ראויה יצירת האלמוות הזו של א. פושקין כי תזכה לתרגום חדש, אחרי שחלפו מאז שנת 1966, מועד, בו ראתה אור הגירסה האחרונה של תרגום שלונסקי – קרוב לחמישים שנות תסיסה והתחדשות בחייה של הלשון העברית. הנחתי על-כן לתומי, כי תרגומו החדש של הרומן בחרוזים לא יישאר בגדר אפיזודה חולפת.

והנה, עברו כבר שבועות לא מעטים מאז הופעתו של התרגום החדש וכל נמעני "ההודעה לעיתונות" של הוצאת "גוונים" ממלאים פיהם מים ונמנעים מלהשמיע התייחסות מטוב ועד רע. עובדה זו דווקא מחמיאה לי במובן זה, שהרי, אילו היה בנמצא דופי בעבודת התרגום שלי – חזקה על מי מן המבקרים שהיו עושים ממנה זה מכבר חוכא ואטלולא. אבל, בל אחטא בשפתיי – ייתכן ודרוש זמן רב יותר כדי לגבש ביקורת ראויה ומקצועית. עד אז, ברשותך, אקבל את עצתו של ספר משלי: "יהללך זר ולא פיך,", ולא: "יהללך זר, וָלא? – פיך!"

הנה, צימוק נבחר מיצירתו של פושקין בתרגומו החדש:

 

מכתבה של טטיאנה אל אוניגין

 

הִנֵּה כִּי כֵן – אֲנִי כּוֹתֶבֶת.

מָה עוֹד אוֹסִיף וַאֲדַבֵּר?

יִשְׁפֹּט לְחֶסֶד אוֹ לְשֵׁבֶט,

אוֹ בּוּז יָחוּשׁ כְּלַפַּי קוֹדֵר.

לוּ בְּמִקְצָת יִנְצֹר בַּלֵּב אֶת

מְנַת גּוֹרָלִי הָאֻמְלָלָה –

יִרְחֹש לִי קֹרֶט מְחִילָה.

תְּחִלָּה דָּבַקְתִּי בִּשְׂפַת אֵלֶם,

הוּא לֹא יָדַע עַל הַבּוּשָׁה,

לֹא שִׂעָרֲהּ, לֹא נִחֲשָׁהּ...

לוּ אַךְ הָיְתָה לִי הַתּוֹחֶלֶת

לִרְאוֹת אוֹתוֹ בְּלֵב נִכְמָר;

לִשְׁמֹעַ – עֵת יָסוּר לַכְּפָר,

וְלוּ אַחַת מִדֵּי שָׁבוּעַ – 

דְּבָרִים מִפִּיו, וְלוּ לוֹמַר

מִלָּה אַחַת לוֹ; וּלְאַחַר

מִכֵּן לָדֹם בְּגַעְגּוּעַ

עַד לַבִּקּוּר הַבָּא; אֲבָל

כְּפָרֵנוּ הוּא פִּנָּה נִדַּחַת;

אַף אִם מִסּוּר לְכָאן נִגְעַל –

שְׂמֵחִים לוֹ כָּאן בְּחֹם וּבְנַחַת.

הָה, עַל שׁוּם מָה אֵלֵינוּ סָר?

שֶׁאִם לֹא כֵן, כְּלָל לֹא יָדַעְתִּי

אֶלָּא מְנוּחָה, שַׁלְוָה שֶׁל כְּפָר;

וְכָל רִגְּשָׁה שֶׁהִיא, אַחַת הִיא;

בִּכְאֵב הַנֶּפֶשׁ לֹא שָׁקַעְתִּי;

וְעִם הַזְּמַן (בִּי, כָּךְ מוּטָב!)

הָיִיתִי לִי בּוֹרֶרֶת רֵעַ –

נֶאֱמָנָה לוֹ לְמַפְרֵעַ,

וְאֵם אוֹהֶבֶת לִילָדָיו.

 

לֹא! אֵין אַחֵר בְּזֶה הַחֶלֶד,

שֶׁנִּשְׁמָתִּי אֵלָיו שְׁלוּחָה.

צַו הַגּוֹרָל... אֵין לְבַטֵּל אֶת

רְצוֹן-הָאֵל: אֲנִי שֶׁלְּךָ.

חַיַּי – עַרְבוּת, דִּין מִגָּבוֹהַּ –

בְּךָ לִפְגֹּשׁ מִבֵּין כֻּלָּם.

נִשְׁלַחְתָּ לִי בִּידֵי אֱלֹהַּ,

לִהְיוֹת מָגֵן לִי עַד עוֹלָם.

כִּי עוֹד בְּחֶזְּיוֹנוֹת הַלַּיִל

יִקַרְתָּ לִי, בִּלְתִּי נִרְאֶה;

מַבָּט עֵינֶיךָ הָלֵּאֶה,

נִגּוּן קוֹלְךָ, צָלוּל כְּיַיִן,

אֶשְׁמַע... זֶה לֹא הָיָה חֲלוֹם!

דְּמוּתְךָ אַכִּיר בְּבַת אַחַת. הִיא-

הִיא הַדְּמוּת – מִיָּד יָדַעְתִּי,

עֵת שֶׁנִּכְנַסְתָּ; וָאֶדֹּם!

הַאִם לֹא כֵן? – קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי;

אֵלַי דִּבַּרְתָּ חֲרִישִׁית,

עֵת לְדַלִים צְדָקָה נָתַתִּי,

אוֹ בְּתְפִלָה זַכָּה הִשְׁקַעְתִּי

אֵת כִּסּוּפֵיהָ שֶׁל נַפְשִׁי.

אִם לֹא אַתָּה, תֵּכֶף אַחֲרֶיהָ,

הוֹפַעְתָּ לִי, יָדִיד וָרֵעַ,

בִּשְׁקִיפוּתָהּ שֶׁל אֲפֵלָה;

לִמְרַאֲשׁוֹתַי רָכַנְתָּ פֶּתַע

בְּאַהֲבָה, וְהִתְנַבֵּאתָ

מִלּוֹת תִּקְוָה וְתוֹחָלָה?

אָנָּא, עֲנֵה תְּשׁוּבָה נִצַחַת:

מַלְאָךְ אַתָּה, אוֹ שֵׁד מִשַּׁחַת?

אֵדַע אַחַת וּלְתָמִיד:

אוּלַי נַפְשִׁי לַשָּׁוְא רוֹקַחַת

תַּעְתּוּעֵי דִּמְיוֹן מֵזִיד,

וְאֵין זֹאת אַךְ עוֹרְבָה פּוֹרַחַת?..

אַךְ כֵּן יְהִי: אֶת גּוֹרָלִי

אֲנִי מַפְקֶדֶת בְּיָדֶיךָ,

לִגְנַאי אוֹ לִפְרִי הִלּוּלִים.

הֲגַנָּתְךָ אֶשְׁאַל בְּבֶכִי...

רְאֵה: אֲנִי כָּאן בּוֹדֵדָה.

אִישׁ לְאֵידִי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ,

נַפְשִׁי יוֹצֵאת בְּרִגְשׁוֹתֶיהָ.

שְׁבוּיָה אֲנִי וּלְכוּדָה.

כָּאן מְחַכָּה. אֶת הַתּוֹחֶלֶת

בְּמְחִי מַבָּט אֶחַד תַּבְעִיר;

אוֹ שֶׁמָּא מֵחֲלוֹם תָּעִיר,

בִּנְזִיפָה עַל הָאִוֶּלֶת!

 

כָּאן אֲסַיֵּם. מַפְחִיד לִקְרֹא...

תּוֹכְפוֹת עָלַי בּוּשָׁה וּבַעַת.

אֲנִי סוֹמֶכֶת עַל יָשְׁרוֹ –

אֲצִילוּתוֹ אֲנִי יוֹדַעַת...

 

32

לוֹהֶטֶת טַטְיַאנָה, גּוֹנַחַת;

רוֹטֵט הַמִּכְתָּב בְּיָדָהּ.

דִּבְקִית בִּלְשׁוֹנָהּ הִיא תִּמְרַח אַט,

לַחֲתֹם וּלְכַסּוֹת עַל סוֹדָהּ.

תַּרְכִּין בְּלֵאוּת אֶל כָּתֵף אֶת

רֹאשָׁהּ הַקּוֹדֵחַ; נֶחְשֶׂפֶת

בִּגְלֹשׁ כְּתֵפִיָה, הַכָּתֵף...

הַסַּהַר חָדַל מִלַּטֵּף:

אוֹרוֹ מִתְעַמְעֵם, עֵת הָאָחוּ

מִבָּהִיר, צְלִיל הַקֶּרֶן מֵרְעִים –

קוֹרֵא לְמִרְעֵה עֲדָרִים;

יוֹגֵב מִתְעוֹרֵר, נֶאֱנַח הוּא;

הַשַּׁחַר נָגַהּ וְזָרַח;

לְטַנְיָה שֶׁלִּי – הַיְנוּ הָךְ.

_______

 

אני חייב כאן, אהוד, להתוודות: א. פושקין חיבר את כל היצירה במשקל ימבוס הקופצני והדוהר, אבל בשורת הבית מס' 32 הראשונה דלעיל מתוך הפרק השלישי הוא סטה מרוב התרגשות אל משקל אמפיברך הנינוח והרך, אך מיד התעשת וחזר אל הימבוס... בעוונותיי, אני הוספתי בלי משים לתרגם גם את המשכו של הבית באמפיברך, והבחנתי בכך אחרי שמלאכת תרגומו של הבית נשלמה... החלטתי שאשאיר את הדברים כך, בתקווה, כי רוחו של פושקין סולחת לי על אי-נאמנות רגעית, אבל אינני בטוח שכך ינהגו גם מבקריי...

בידידות,

יואל

 

* * *

אלי מייזליש

המרוץ בין שני תהליכים

 האחד הרסני והשני הבונה

[הכול בשביל חופן דולרים]

ציטוט: "...אני מסכים, זה לא רגע אופטימי, אבל זה לא אומר שאנחנו [ג'יי סטריט'] צריכים לנוח בצד עד שהתנאים ישתפרו. זה המסר שאני מנסה להעביר לאנשים בישראל, אם אכפת להם מאופי המדינה, שהיא מדינה דמוקרטית ויהודית, עלינו להשמיע את האזעקה. אנחנו צריכים להתריע שמדיניות הממשלה הנוכחית מעמידה את ישראל בסכנה ממשית וצריך לשנות מסלול מהר. למימשל הישראלי הנוכחי יש נטייה להגיב לכל סוג של לחץ כאילו הוא מיתקפה, ונתניהו הוא נהדר בלעורר רגשות של חרדה ורדיפה לאומית. לכן המסר של ג'יי סטריט הוא: אנחנו בצד שלכם. אנחנו באמת פרו-ישראלים, ובאמת אכפת לנו מישראל. אנחנו, יהודי ארה"ב, עמדנו מאחוריכם לאורך כל הדורות. אנחנו נותנים לכם כסף, השפעה פוליטית, אנחנו ממנים עלייה, אנחנו 'שולחים את הילדים שלנו לחופשות בארץ', אנחנו עושים כל מה שטוב לישראל [הדגשה שלי א.מ.] .עכשיו אנחנו מבקשים שתקשיבו לנו, לא מתוך לחץ, מתוך אהבה: אתם הולכים בכיוון הלא נכון!"

 

בדברי ימי ישראל מתקיימים זה בצד זה שני תהליכים; האחד הרסני והשני בונה. אחד משלוחות התהליך ההרסני הוא זה שיצרו המומרים שאנסו יהודים בימי הביניים להתנצר – בעיקר בספרד במשך כ-250 שנה עד לגירוש ב-1492 כשמלוא תאוותם בידיהם.

שלוחת התהליך ההרסני אז, לאחר הגירוש היא פירוק לרסיסים של הבסיס העיקרי של יהדות אירופה למשך מאות שנים עד לתקומתה במזרח אירופה, כ-300 שנה לאחר הגירוש.  

המומר הבולט ביותר של אז, יהודי בשם שאול מהעיר מונפלייה ושמו בקטלונית לאחר שהמיר את דתו, פאבלו כריסטיאני – הוא זה שהוליך את מצעד המומרים עד לרגע המר של הגירוש כשחיוך ניצחון על פניהם: הצלחנו!

פאבלו כריסטיאני אילץ את הרמב"ן בשנת 1263 להתייצב בארמון המלך חיימה ה-1 בברצלונה  [מלך קטלוניה ואראגון. להזכיר, כי ספרד כפי שהיא נראית היום על המפה, לא היתה קיימת אז, כי היתה ברובה כבושה בידי המוסלמים שנזרקו מטר אחר מטר בתהליך ה'רקונקיסטה' בת 300 שנה עד לסילוקם הסופי בכיבוש גרנדה ב-1492 – המחוז ולאו דווקא העיר עם ה'אלאמברה' שבנו שם(?)].

להתייצב לשם ויכוח תיאולוגי שנקרא "ויכוח ברצלונה" ובעיקר להוכיח כי המשיח כבר הגיע ושמו ישו. למזלו של הרמב"ן, הוא הצליח להדוף את טיעוניו של המומר, שאת כולם שאב מהתלמוד שהיה בקי בו לפני שהתנצר, אבל הרמב"ן שהיה בקי ממנו, הדף אותם אחד לאחד בלהטוטי לשון של חכם יהודי אמיתי ויצא מנצח.

אבל אותו מומר לא נח ולא שקט וגייס את כל אבות הכנסייה לחסל את הרמב"ן, וזה נאלץ לברוח והגיע לעכו, ומשם עלה לירושלים כתב לבנו שנשאר שם את 'אגרת הרמב"ן', ובנה בית כנסת [בעיר העתיקה עד היום].

"ויכוח ברצלונה" נכנס לכתב העיתים של לימודי "בין נוצרים ליהודים" ובעיקר: "שנאת ישראל לדורותיה", כאבן בוחן; מי הם ומה הם המומרים ומהי תורתם המביאה אותם לידי שנאת ישראל פי כמה וכמה מכל שונא ישראל לא יהודי. שאלה זו היא נצחית ואין עליה עדיין תשובה [זולת זו שאולי אצליח להביא במהלך השורות הבאות].

המסקנה המתבקשת מהאנאלוגיה של יהודי בשם ג'רמי כהן, 'נשיא אירגון ג'יי סטריט' בארה"ב, שיוצא מגוחך באמירה דלעיל: "אנחנו עושים מה שטוב לישראל." בדיוק ובדיוק נמרץ של 100% טען ואמר המומר פאבלו כריסטיאני למתפללים בבית הכנסת בברצלונה שאם יתנצרו זה "יעשה טוב לישראל" – מילה במילה. אבל ג'רמי כהן, שעדיין נחשב ליהודי קטן בארה"ב שמנהל אירגון קטן ושמאלני, המומר הנ"ל היה בשיא כוחו כשכל הכנסייה הקתולית עמדה מאחורי גבו [פיסית, עם הבישוף של העיר שלא היה בקיא בתלמוד] ולרשותו גם נזירים פרנציסקנים שעשו עבודה טובה באינוס היהודים לנצרות.

כמו אותו מומר ואלה שבאו אחריו, הם טענו כל העת "זה עושה טוב לישראל." [נו טוב!]

הפריווילגיה לדעת מהו "טוב לישראל" עדיין נמצאת בשמיים ולא על הארץ. כי איש לא ראה בחייו מה עושה טוב לישראל. מעולם, ותמיד, רק הכול וכולם ביחד וכל אחד לחוד [נא עיין מקרה טולוז] עשו ועושים רק רע לישראל. לכן, כל העת ובכל הזמנים, מתעקשים [שומו שמיים] רק שונאי ישראל לעשות 'טוב' לישראל. כל העצות של כל גורמי חוץ למיניהם; מממשלות ועד לאירגונים – מייעצים לישראל דווקא לעשות את ההיפך ממה שישראל עושה לעצמה. הנה למשל אותו גולדסטון; מה הוא ייעץ לישראל בדו"ח שלו? מה למשל מייעצת עמירה הס או גדעון לוי או אפילו עראפת בזמנו? אז ככה ובדיוק: "אם תחזרו לקווי 67', ואם תיתנו למשט הטורקי להגיע לעזה וכו' [ובמוחם שהיהודים יגיעו לשפת הים של תל-אביב בספינות למערב] תעשו טוב לישראל."

אני לא מבין למה הם מתים כל הזמן רק "לעשות טוב לישראל"? הם לא סומכים עלינו?

הפרופסורים [ז"ל] יצחק בער וחיים ביינרט, שכתבו מחקרים עבי כרס על 'היהודים בספרד הנוצרית', וכך גם אביו של נתניהו פרופ' בן-ציון נתניהו [יבדל"א], פירסמו מסמכים אותנטיים מסמרי שיער [ביינרט ישב במרתפי הארכיון הספרדי הלאומי במדריד 25 שנים], כיצד העתיקו מסמכים שנכתבו ב'בית הדין של האינקוויזיציה' דקה אחר דקה שעה אחר שעה ויום אחר יום; כיצד הוציאו את נשמתם של האסירים עד שנפחו אותה כשהואשמו בהאשמות הבל – למשל: "האם אכלת בליל שבת דגים?"

הרי כל החוקרים וכל המומרים ידעו כי הם עוכרי הדין ועוכרי הצדק ועוכרי ההיגיון, ורק שנאת העם היהודי מול עיניהם. כיצד אפשר לענותם הכי חזק שאפשר בטיעון המרושע: זה טוב לישראל. יעני, אם כולכם תתנצרו זה טוב לישראל.

וכי מה שונה במהות התוכן של הג'יי סטריט בטיעון הכזב: "זה טוב לישראל"? מיהו ומהו המטען העודף שלו כביכול בידע, לפרק לגורמים פיסות-פיסות של סבל העבר היהודי כדי לחברן יחד כדי שלא נסבול יותר? מה יודע למשל הג'פרי בן-עמי [בנו של מהגר מישראל ומי שהיה חבר אצ"ל. ככה גם אותו רם עמנואל 'יועץ' של אובמה שהפך לראש עיריית שיקגו, שגם אביו היה לוחם אצ"ל] מה "טוב" לישראל מילד בן 5 בגן בשדרות או נתיבות. "העצה" הראשונה, למשל, שנתן רם עמנואל לנשיא אובמה מיד לאחר שנבחר היה: "תלחץ על ישראל כי יש לפנות עכשיו את ההתנחלות אריאל..." ונימוקו עימו, כדברי רש"י. 

תולדות עם ישראל הם דף על גבי דף של שני סוגי שנאות: אלה השונאים אותנו מבחוץ ואלה בעיקר הנוצרים הקתולים, ואלה מבפנים, 'יהודונים' הפוחדים פחד מוות מאותם קתולים וכל מיני גויים אחרים שמא אנו לא ממהרים להתנצר, וככל שנמהר לעשות כמצוות הגויים כך "יהיה לנו טוב." הגוי, לטעמם, אינו חייב להיות "טוב". יכול הוא לרצוח יהודים שנים על גבי שנים בכל צורה ובכל מקום. על המוקד בספרד, בשטוטגרט ['היהודי זיס' 1738] בקישינב, באושוויץ במלון "פארק" נתניה או שלשום בטולוז.

"אתה יהודי?" שואל הרוצח.

"כן."

"אז אתה מת."

לא חלילה שיהודי רשאי לחזור למולדתו ויקים מחדש את מולדתו ויקים צבא לתפארת המוחץ כל אוייב, אלא להמשיך להיות עבד נרצע לתאוות הגוי בניכר ולהתחנף לו ולשרת את גחמותיו שלמד במיסה בכנסייה על "רצח האל", ולכן כל דבר היכול להראות לגוי כמו למשל "לפנות מיד את אריאל" כמחווה לערבים, כך "יהיה טוב לישראל". ולכן חייבים להיות: "אור לגויים", או "אנו עם מוסרי ולא עם כובש." בקיצור לעלות על אוניות בתל אביב.

לסיום – וכפי שהבטחתי, אביא כאן את הנימוק [המעוות והעיוואי] שהריץ אז דווקא את המומרים לאלץ את היהודים להתנצר, וכיום – בעיקר משכילים שמאלנים בארה"ב [שבעצם הם מומרים שלא מדעת], להטיף כיום להנהגת ישראל לאמץ עמדות פוליטיות שמאלניות, לוותר לערבים ולפנות את ההתנחלויות ולהקים מדינה פלשתינית בגדה כולל ירושלים, ולפני שנת דור לממשלות מפא"י, שלא יעזו להטיף ליהדות ארה"ב בפומבי בתקשורת ובאמצעות שליחים  "לעשות עלייה".

היהודים שהצליחו בארה"ב לאו דווקא בעשיית דולרים, אלא ברכישת מעמד ציבורי, מנועים, בשל הנאמנות לארצם – להיות נאמנים גם לישראל בפרט ולעם היהודי בכלל בשל "הנאמנות הכפולה" הבלתי אפשרית. כך למשל ב-48 שיוועה המדינה הצעירה לגיוס חיילים יהודים אמריקנים רבים ככל האפשר לצה"ל, וממשלת ארה"ב הכריזה על האמברגו טוטאלי לישראל: לא נשק, לא עזרה כלכלית, ולא לאפשר ליהודים או אפילו לגויים להתגייס לצה"ל כי זה מנוגד לחוקי האמברגו, שימותו יהודים בארץ מאש מצרית, ואילו היהודי, בשל הנאמנות הכפולה, יישאר בברוקלין לשתות בירה.

במהלך 1948 הצליחה משטרת ההגירה בארה"ב למנוע כליל 'הברחת' נשק וחיילים לישראל הצעירה. מעט יהודים שהצליחו בכל זאת להסתנן ולהגיע ארצה גוייסו בשם "מח"ל" [מתנדבי חו"ל] או כגח"ל [גיוס חו"ל]. שני גיוסים אלה היו חלק מזערי של צה"ל, ולמעט האסון של קולונל מרכוס שנהרג בשוגג [ע"י טמבל] – 99% ויותר מהחיילים המשוחררים של יהודי ארה"ב במלחמת העולם [רק 3 שנים לאחר המלחמה] העדיפו לשתות בירה בארה"ב ושימותו הישראלים או פליטי השואה שהגיעו מאירופה כמעפילים. יהודי ארה"ב העדיפו למות בפסיפיק. עשרות אלפי חיילים יהודים נהרגו בידי היפנים כקורבן אמריקני עבור כמה איים זוטרים באיי שלמה. אבל לבוא ולעזור לזרוק את המצרים מכיס פלוג'ה?

ככה זה עובד שם. עבור אמריקה הוא ימות, ואם ישראל מעוררת בעיות במזה"ת, בעיות שמקלקלות לארה"ב כמה אינטרסים, אז יתגייסו שם לכל מיני ארגונים להטיף לישראל לסגת מהשטחים כדי "שיהיה טוב" לישראל. האם תבוא להתגייס ל'גולני'? לא תודה. "אני אשלח את הילדים לחופשות בארץ..."

כן. חופשות. בואו ונעשה חשבון כמה ילדים מתוך המיליונים באו לחופשה כאן.  במילים פשוטות: דו-פרצופי, צבוע, חלקלק וחנפן והכול בשביל חופן דולרים. ואם הנשיא שהוא תמיד גוי, יתבונן בפרצופו של היהודי – הלנו אתה או לצרינו? המענה השבוי של היהודי הוא: שהישראלים יחזירו את אריאל. [או, אומר  הגוי: זה יהודי 'טוב'].

בתולדות עם ישראל לדורותיו, יהודים-מומרים אלה נכנסו לפנתאון הארור לדיראון עולם כמחריבי יסוד של העם היהודי. אפילו הרצל לא חסך אמירה 'גסה' על אחד מאלה שסרב לעזור לו ל'שחד' את הסולטן הטורקי בכמה מיליוני פרנקים שהיו בחצרו של הגביר כמו זבל, ובמכתבו לידידו מכס מנדלשטם כתב: "בעוד 50 שנה איש לא יירק אפילו על קברו של אותו 'גביר' שמנע בעדי מעט מכספו עבור ארץ ישראל..."

היום, כמדי שנה בשנה, עולה ממשלת ישראל לטקס אזכרה רשמי לקברו של הרצל. אותו 'גביר' נכחדה מצבתו, ושארית כספו נקברה בשואה. 

דור תש"ח שבנה והדור השני והשלישי שממשיך לבנות הוא הדור שממשיך את תהליך הבנייה והיצירה על אפם וחמתם של מחוללי האמברגו והמומרים ושונאי ישראל לדורותיהם שעדיין מובילים את ההליך ההרסני, אך סופם יהיה כמו במכתבו של הרצל. 

         

 

* * *

בית דניאל בשיתוף הוצאת כנרת,זמורה-ביתן

מקיימים

ערב חגיגי לציון צאת ספרו של

ד"ר יואל רפל

קבלת שבת

יום חמישי 29.3.12, ו' ניסן תשע"ב, בשעה 20.30

משתתפים:

הסופרת יהודית רותם – השבת תרומה יהודית

הסופרת נאוה סמל – קבלת שבת שלי

הרב מאיר אזרי – רוח השבת בתל אביב

ד"ר יואל רפל – מקורותיה של קבלת שבת

תלמה אליגון ­– מספרת ושרה שירי שבת

החזן והזמר פרדי פאר– שיר ופיוט מזמירות שבת

הקהל מוזמן. הכניסה חופשית

בית דניאל, רח' בני דן 62 תל אביב. טל. 03-5442740

 

 

* * *

הודעה לעיתונות

תחרות שירה תשע"ב (2012)

עיריית תל אביב יפו מכריזה על תחרות שירה  לילדים.

התחרות פתוחה לכל ציבור הכותבים במדינת ישראל.

ספרו של הזוכה בפרס הראשון יראה אור בהוצאת "עם עובד". ארבעה הזוכים הנוספים יזכו בתלושים לקניית ספרים ברשת סטימצקי.  בנוסף לכך,  חמשת השירים הזוכים יוצגו לצידם של שירים ובתי שיר ממיטב השירה העברית במסגרת פרויקט שירה על הדרך לילדים. השירים יוצגו במהלך חודש יוני במרחב העירוני על גבי שילוט חוצות, בשלטים בשדרות המרכזיות ובתחנות האוטובוס,  וזאת על מנת להפוך את השירה לחלק מהמרחב הציבורי בתחומי העיר.

לדברי פרופ' זהר שביט, יועצת ראש העירייה לענייני תרבות ויוזמת הפרויקט: "התחרות מעניקה הזדמנות פז לכותבי שירה, שאינם מוכרים עדיין, להציג לציבור את יצירתם. השירים מוגשים לשיפוט באופן אנונימי ובכך ניתנת הזדמנות שוויונית לכל המשתתפים בתחרות.

לתחרות השירה הגיעו בשנים עברו מאות שירים, רבים מהם יפים להפליא. הכותבים שזכו בעבר בתחרות כבר ביססו מאז את מעמדם כמשוררים וספרי השירה שראו אור במסגרת הפרויקט זכו להצלחה רבה."

את השיר המנוקד אפשר לשלוח בדואר (בחמישה עותקים) אל מרכזת התחרות:

גב' ברכה נאמן, מרכזת התחרות,עיריית ת"א-יפו, אבן גבירול 69 ת"א

או בדוא"ל   2012shira@gmail.com

לפרטים נוספים: ברכה נאמן – טל' 5218499- 03

המועד האחרון להגשת השירים: 28 במרס 2012

תקנון התחרות מופיע באתר האינטרנט העירוני www.tel-aviv.gov.il

 

 

* * *

לקראת מלאת 91 שנים להירצחו של ברנר בפוגרום ביפו במאי 1921

ומלאת 101 שנים לסיפורו "עצבים"

אנחנו מפרסמים בהמשכים את הספר הנידח

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

במלאת 80 להירצחו

יוסף-חיים ברנר: עצבים

בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

הספר נדפס בישראל בשנת 2001

אזל ולא יידפס פעם נוספת

 

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

 

1. מלחמת דמים בעד פלשתינא

 

לונדון, 1907. חורף.

בחדרו הדל בוויטשפל, ב"גיטו" היהודי במזרח העיר, יושב יוסף-חיים ברנר בן העשרים-וחמש וכותב מחזה.

לפני כשלוש שנים ברח ממשפט מוות בעוון עריקה  מן הצבא הרוסי, בו שירת כשנתיים בקשיים רבים.

לפני שנה נהרגה, בפרעות אוקטובר ברוסיה, הבחורה שאותה אהב אך לא מצא עצמו ראוי לאהבתה, חיה וולפסון (היא חוה בלומין, יווה איסאקובנה, בסיפורו "מסביב לנקודה"). היא שעזרה להצילו ממאסר צבאי בעיר אוריול, בעזרת חבורת-מהפכנים סוציאליסטית-יהודית שעל חבריה נמנתה, ולהבריחו מרוסיה.

הוא מתאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז כמראה איוב. דומם ובודד הוא עומד על יד תיבת האותיות בבית-הדפוס של מר נרודיצקי, אשר בו הוא עובד לפרנסתו כסדר. הוא עומד ומסדר ומסדר, ומילה אינו מוציא מפיו. שערותיו פרועות, מחשבותיו פרועות, וצערו האישי בוער ולוהט, לוהט ובוער. – כך מתארו רעו, ר' בנימין.

לצורך כתיבת המחזה משליך ברנר מחדרו, בטרם התחיל לכתוב, את כל הנמצא בתוכו, מוציא את הספרים והעיתונים, מסיר את הראי מעל הקיר, מפני שבו הוא רואה עוד איש אחד מסתובב בחדרו ומפריעו מעבודתו.  מאז תחילת הכתיבה אין הוא עוזב את החדר ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב והוא שפך את החלב על הארץ לעיניה. ופעם הביא לו מר נרודיצקי עצמו פחם להסיק את האח, הדבר התרחש בחורף והקור היה עז – וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפחם.

ידיד אחר של ברנר בלונדון, הסופר אשר ביילין, מחליט לעלות אל חדרו, למרות שנתבקש במפורש על ידי ברנר שלא לבקרו עד שיגמור לכתוב את המחזה. ביילין דופק בדלת, ואין עונה. הוא פותח אותה, והנה –

 

 "לפניי ניגלה גופו של ברנר כשהוא רץ בחדר הנה והנה. פניו לא ניראו, מפני שנשא את מעילו העליון על ראשו ועטף בו את פניו. הוא הוציא מפיו איזה קולות, כקול נהמת חיה, והסתובב בתנועות משונות. קראתי בשמו והוא לא ענה; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו ורגע עמדנו דוממים איש לפני רעהו. פניו היו חולניים מאוד ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

– אשריך, שאתה הוא ביילין, – קרא אליי, – לו היה אחר במקומך, כי אז – – – " ( א. ביילין, "י.ח. ברנר בלונדון", "התקופה", טבת-סיון תרפ"ב, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, עמ' 660-659).

 

באותה אש של מעבר לגבולין אומר במחזה יוחנן, סופר יהודי צעיר, פליט מרוסיה שהגיע ללונדון, והוא במידה מסויימת בן דמותו של ברנר עצמו:

"יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש-צבא במלחמתי, מלחמת דמים, בעד פלשתינא." ("מעבר לגבולין", תרס"ז, "כל כתבי י.ח. ברנר", כרך א, הוצאת הקיבוץ המאוחד ודביר, תשט"ז, 1956, עמ' 216 ).

 

את הדברים האלה כותב ברנר בלונדון בשנת 1907, כשנתיים לפני בואו לארץ-ישראל, ומבלי שביקר עד כה מימיו בארץ. הוא מסדר בעצם ידיו את כל המחזה בדפוס, ומדפיסו באותה שנה ב"המעורר", כתב-העת הספרותי שיסד לפני שנה, ושאותו הוא עורך, מדפיס ונושא במו ידיו אל בית-הדואר כדי לשולחו לחותמים מעבר לים.

לא רק נבואה מחרידה לסופו המר של ברנר עצמו מקץ ארבע-עשרה שנה, בשניים במאי 1921 – צפונה באותו משפט, אלא גם תחושה מוקדמת לגבי המהות הטראגית והבלתי ניתנת לגישור שביחסי יהודים וערבים בארץ-ישראל. וזאת, כפי שראינו, בתקופה בה שלטת באידאולוגיה הציונית ובמרבית הסיפורים שמתארים את ההווי הלוקאלי שהולך ונוצר בארץ-ישראל – גישה רומנטית ואידילית בקשר לערבים ולהתעוררות תנועתם הלאומית. ושעה שגם הקולות הבודדים המתריעים, מאמינים שהתנהגות "טובה" מצד היהודים תקהה את חודה של מחלוקת אפשרית בין שני העמים.

 

ברנר בא לארץ-ישראל בחודש פברואר 1909, ומאז ועד יום מותו לא עזב אותה. כבר בערב הראשון לרדתו מן האונייה בחיפה, למראה חבורת "שקצים" ערבים שמתקלסים בו ובחבורתו, הוא מרגיש: "יש עוד מין נוכרים בעולם, שצריך לסבול מהם... גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

 

"'השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!" ("מתוך פנקסי", ירושלים, תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 322, "רביבים", קובץ ג-ד).

 

מטרת הפרק "ארורים הרכים האהובים" היא לעקוב אחר סיפוריו הארצישראליים של ברנר, ואחר מאמריו הפובליציסטיים מתקופת חייו בארץ, כדי להבהיר את יחסו לאדם הערבי וללאומיות הערבית, ובמידת האפשר אף לעקוב אחר השפעת יחסו זה על קהל קוראיו ועל סופרים אחרים.

מטבע הגדרתו של הנושא – ברנר ו"השאלה הערבית" – נובע שאין הפרק מתיימר להסביר את כל האספקטים האחרים והחשובים שביצירת ברנר, אף כי קשה לעיתים שלא להרחיב את היריעה, ולו רק כדי להציג את הנושא המוגדר המסויים הזה על רקע כללי ורחב יותר.

 

הקו המנחה את העבודה – ובהכרח גם מסקנתה – הוא הניסיון להראות את השוני שבין גישת ברנר, בתארו את המציאות הארצישראלית, לבין גישתם של סופרים ואנשי-עט אחרים בתקופתו. וכבר עמד על השוני הזה ש"י עגנון במסתו הנפלאה, שנתפרסמה במלאת ארבעים שנה להירצחו של ברנר, ידידו:

 

"באותם הימים שעשה ברנר עם יוסף אהרונוביץ במערכת הפועל הצעיר והיה יקר בעיני אנשי הפועל הצעיר יצא סיפורו מכאן ומכאן, שקיווינו למצא בו בבואה של הארץ, שכל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם. וכיוון שהגיע סיפורו של ברנר בהולים היינו לקרותו." ("יוסף-חיים ברנר בחייו ובמותו", "מולד", כרך י"ט, חוב' 156, תמוז תשכ"א, יוני 1961, עמ' 283).

 

המשך יבוא

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* סבבנו בבוקר יום שישי האחרון בצפון הישן של תל-אביב, בין כיכר רבין, דיזנגוף ושדרות ח"ן, והמסעדות ובתי-הקפה היו מפוצצים עד אפס מקום ממאות צעירות וצעירים לבושים היטב שישבו ושתו קפה ואכלו ארוחות-בוקר ענקיות כמו אחרי לילה מתיש של זיונים מוצלחים.

שאלנו את אחד המובטלים אם יש היום איזה חג לצעירים והוא ענה שהם אוספים כוחות לקראת חידוש ההפגנות לצדק חברתי בסימן תחריר-שדרות-רוטשילד ונגד מסקנות ועדת טרכטנברג – והפעם הם יקימו אוהלים ויחרבנו גם בכיכר רבין המשופצת, מה שנמנע מהם לעשות בקיץ שעבר.

 

* אנחנו לא מאמינים להודעות הרשמיות בשפה העברית הכיבוסית לפיהן תקיפת שני החיילים שלנו בידי קבוצה של ערבים ישראליים צעירים בחיפה ליד בית החולים רמב"ם לא נבעה מסיבות "לאומניות" אלא מ"טעות בזיהוי".

טעות בזיהוי לא כוללת שאלה מקדמית אם הקורבנות הם יהודים, לא מכות רצח עד סכנת מוות לולא נזעקו מאבטחי בית החולים להצילם – ולא חריטה בסכין של אותיות על הקרקפת של אחד מהם!

תארו לעצמכם שמשטרת צרפת היתה מכבסת כך את הדיווחים על מה שקרה בטולוז!!! – ובעצם גם שם ניסו לכבס ולומר שהמפלצת מוחמד מראח לא מצא חייל רביעי לרצוח אותו ולכן נכנס לבית הספר היהודי – אך הוא לא התכוון לכך מראש!

 

* בוקר טוב, אהוד. סוֹרי, סוֹרי – שגיאה  שלי [גיליון 727]. את  השיר "אני השר והשיר לי לעבד, אני כינור  וגו'" – כתב שלמה אבן גבירול (רשב"ג)  ולא ריה"ל (ר' יהודה הלוי), ובטרם יתעורר מישהו לתקן – אנא, כתוב הערת  תיקון ולא אצא כמדברת גבוהה-גבוהה ובעצמי "לא יודעת את החומר."

 רותי

 

* אהוד ידידי, ולמה אני כותב לך? – גם אני לא יודע, אבל צריך לפעמים להתכתב עם מישהו. ראיתי עכשיו בטלוויזיה במקרה ברשת ב' בתוכנית "אנשים" (שאני בדרך כלל לא מסתכל עליה כי בדיוק יש לנו אז את לונדון וקירשנבוים)  פירסום המודיע שמחר [יום שני, 27.3] בתוכניתם ברבע לשבע יופיע הסופר פוצ'ו בן ה-82  (המנוולים היו מוכרחים להודיע את גילי, עכשיו אף בת 25 לא תתחיל איתי).

אני מתאר לי שבין הקטעים יראו גם את מחול האיכרים שכל כך אהבת, אז הנה אולי תהיה לך הזדמנות לראות שוב איך אני קופץ כמו תיש. בפרומושיין הראו דווקא איך אני מסתובב בבית הפלמ"ח ומספר על הסקס שהיה בפלמ"ח (מה אני אשם שזה מה ששאלו אותי). כל התוכנית, שצולמה במשך שעות, תסתכם בעשר דקות נבחרות. אם תרצה – תראה. ובהזדמנות כשיצלמו אותך בטלוויזיה – גם אני אסתכל, ולא אשאר לך חייב.

שלך,

פוצ'ו

 

* מעניין מי עומד מאחורי הקמפיין המטורף, שלא לומר  – המנוול, שמטרתו להחליש את ישראל ואת כוח ההרתעה של כלפי האיום הגרעיני האיראני, ועושה זאת בסגנון של "גיס חמישי" ישראלי של פתאים, של אידיוטים מוסריים ושל מניפולטורים ערמומיים שאולי גם יש מי שמשלם להם [ואולי התמיכה מגיעה ישירות מן הרמאים בטהראן?] – ומעניין כיצד הסיסמאות האלה דומות כמו שתי טיפות רוק לסיסמאות הדמגוגיות של "המחאה החברתית" בקיץ שעבר! –

"מאות בני אדם התכנסו הערב (מוצאי שבת, 24.3) בכיכר הבימה בתל אביב להפגין נגד האפשרות שמלחמה תפרוץ בין ישראל לאיראן. המפגינים התכנסו בעקבות קמפיין אינטרנטי, שצבר באחרונה תאוצה ברשת, שבמסגרתו העלו ישראלים תמונות עם הכיתוב: 'לעולם לא נפציץ אתכם, אנחנו אוהבים אתכם.' בתגובה למיזם, גם אזרחים איראנים העלו תמונות דומות לרשת – בעיקר לפייסבוק.

"המפגינים החזיקו שלטים שעליהם נכתב, בין השאר, 'לא למלחמה עם איראן,' 'העם דורש חברים איראנים,' 'במקום מלחמה – שלום וצדק חברתי,' ו'ביבי וברק – מלחמה זה לא משחק.' הם קראו סיסמאות דוגמת 'כסף לרווחה – לא למלחמה!' – וצעדו מכיכר הבימה לגן מאיר ברחוב המלך ג'ורג'. מול המפגינים התארגנה קבוצה של פעילי ימין שמחו על היוזמה." ["הארץ אונליין", 24.3].

ראה גם כתבה ותמונות מההפגנה הבזוייה הזו:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=313762

 

* איך זה שכל מוכה שגעון גדלות, כל אגו-מאניאק, כל פירומאן, שמנת המשכל שלו דומה לזו של טוקבקיסט ישראלי משועמם ורודף פרסום – מצליח לתעתע בתקשורתה של אומה שלמה ולייצר מחזות תעתועים שמוציאים אידיוטים שימושיים להפגנות-רחוב?

 

* חגיגות-רחוב ספונטאניות פרצו בגדה וברצועה עם היוודע ההחלטה האמריקאית, בעידודה של שרת החוץ הילארי קלינטון – להפשיר מאות מיליוני דולרים מהסיוע של ארה"ב לרשות הפלסטינית. מעתה משלוחי נשק תלול-מסלול רבים, שהיו תקועים בגלל קשייהן הכספיים של איראן וסוריה לעזור לטרור הדמים האנטי-ישראלי החמאסי – יעשו דרכם בביטחה לקראת הסיבוב הבא של מטחי טילים פלסטינים שאמורים להגיע גם לתל-אביב.

חבל שאין לפלסטינים טילים שנקנו בכסף אמריקאי ושיכולים לנחות גם על וושינגטון וניו-יורק, כמו שהפליאו לעשות במטוסי הנוסעים החטופים – הטרוריסטים של אל-קעאידה.

 

* ואתם זוכרים מה אמר אז הנשיא ג'ורג' בוש? הוא הכריז מלחמה על "ציר הרשע" אבל הדגיש שהוא לא כולל בו את הטרור הפלסטיני שמנהל מלחמה צודקת לחירותו. ואתם זוכרים מה ענה לו אז ראש הממשלה אריק שרון? – שאנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה! – ומה עשה בוש? סתם את פיו ולא חזר על דברי האיוולת שלו.

 

* אם יש צעדים שעלינו לעודד, בלב טירוף הדמים המתרחש סביבנו – ולעודד לא בהפגנות "גיס חמישי" קולניות של השמאל האנטי-ציוני, אלא במעשים-ממש – הרי זה לתמוך בהקמתה של מדינת כורדיסטאן החופשית, שתהיה מורכבת ממיליוני הכורדים הגרים מדורי-דורות על אדמתם, במולדת אשר לרוע מזלם מחולקת עדיין בין איראן, עיראק וסוריה. הם יהיו בעלי הברית הנאמנים ביותר שלנו במזרח התיכון, המתפרק ומתפורר לשבטיו ולעדותיו – ולמענם כדי לפעול ולעשות הכול, גם בעזרת יוצאי עיראק וכורדיסטאן אצלנו! גם בעזרת השדולות היהודיות בארה"ב! גם לקראת הבחירות שם! וזה גם אמצעי לחץ יוצא מן הכלל על איראן! ועל סוריה  וטורקיה! בתנאי שהמערב לא יבגוד בכורדים! כפי שגם אנחנו נטשנו אותם בשעתו לטובת הקשרים עם טורקיה!

 הגיע אולי הזמן לומר – תחי כורדיסטאן החופשית!

 

* לאסְמַה אסד היפה שלום וברכה ממעל, אנחנו רוצים לחזק את ידייך בימים קשים אלה לך ולמשפחתך. ממש הזדעזענו מההתקפה הפרועה על קניותייך באינטרנט. הלוואי שתצליחי לקבל אותן בשלום וגם להשתמש בהן לתפארת גזרתך הנאה. שהרי לגבי עתידך הקרוב אין ספק – או שתצליחי להימלט מארמון הנשיאות בדמשק אל משפחתך בלונדון, יחד עם ילדייך, שישלימו שמה את לימודיהם כפי שגם אתה למדת והתחנכת שם, ויהיו לך חיים של אלמנה סורית-אנגלית מכובדת ותוכלי לכתוב זיכרונות ולקנות בגדים ונעליים בחנויות הכי יקרות באוקספורד סטריט ולא תצטרכי להזמין אותם באינטרנט, ואולי גם תמצאי בעל שני – או שהמורדים והעריקים הסוניים יזיינו את הצורה האלגנטית שלך פנים ואחור, ירחיבו את חורייך הנשיאותיים ואחר-כך יתלו אותך על עמוד עץ דמשקאי גבוה בכיכר המארג' – כמו שניתלו שם יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואלי כהן – וגם יציתו מדורה לרגלייך בעלות נעלי העקב הגבוהות עד שתישרפי כליל, מסכנה שקרנית ויפה שכמוך.

ובאשר לבעלך, הקלוץ הרזה – נראה שיהא עליו לבחור בין אחריתו של קדאפי לאחריתו של מובאראכ, כי הדוקטור שלך לרפואת עיניים עדיין צעיר מכדי למות מוות טבעי –

– למרות שייתכן מאוד שלעומת מה שיבוא אחריו בסוריה אנחנו עוד נתגעגע אליו, כמו שיתגעגעו לתקופתו גם הסורים עצמם, שימשיכו להרוג אלה את אלה וביתר שאת במלחמת אזרחים נוראה בקרב הסונים, העלאווים והכורדים, וכמו שרבים מהמצרים, וגם אנחנו – היו שמחים מאוד אילו היו שבים מיד ימי שלטונו של מובאראכ.

 

* עם התחדשות המחאה החברתית בסימן של צדק חברתי תח'ריר בקיץ הקרוב ואולי כבר באביב (אם לא יהיה עדיין קר מדי להתמזמז עם בחורות באוהלים שבשדרות) – תורגש כנראה נוכחות גדולה של חרדים וש"סים בהפגנות, וזאת לאות תודה על ההפגנות בקיץ אשתקד ועל ועדת טרכטנברג, שבזכותן יוכלו האברכים הטפילים, שיזכו בדירות חינם – להשתין מגבוה על קהל המפגינים ממעמד הביניים הצעיר והחילוני, אלה שעזרו להם בקבלת הדיור חינם כמו שמפגיני כיכר תח'ריר הצעירים והמשכילים עזרו ל"אחים המוסלמים" לכבוש את השלטון במצרים! מעולם, מעולם בתולדות העם היהודי לדורותיו לא שיגשגו הבורות, הפרימיטיביות, הפיגור המחשבתי והבטלנות בישיבות – כמו ברכיבתם הבזוייה של החרדים, גם הש"סים, על גבי החמור החילוני המטומטם ששמו אזרח ישראלי לא-חרדי!

 

* "העם דורש קוטג' חברתי!" – "תופסק שביתת מחלקי הקוטג' של "תנובה"!" – "לא עומד לנו בבוקר בלי קוטג' 5% של 'תנובה'!" – וההוראות למפגינים: אפשר לעשות שימוש חוזר בצד האחורי של הכרזות, השלטים והדגלים של: "העם דורש חברים איראנים!"

 

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים ומקיימים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו סכומים, וחלקם בעין יפה, אבל לא די בכך. אפשר לפנות אלינו באי-מייל ולשאול, ואפשר לשלוח שיק על שמנו ואנחנו נפרוט אותו למזומן ונשלח למקבל הסיוע.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,354 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,047 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל