הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 723, פורים תשע"ב

 וכן 30 שנה למותו של גרשם שלום

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באדר תשע"ב, 8 במרס 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס פּוּרִים. // יואל רפל: הסתר באסתר. // רות ירדני כץ: 1. מסיבת פורים 2012.  2. סליחה – // עמוס גלבוע: שלוש תמונות ומסמך אחד. [ציטוט]. // יוסף דוריאל: כשעיוורון בזיהוי נשק חדש חורץ גורלות. // יהודה דרורי: 1. לא לתקוף באיראן! 2. הודעה כל כך מטומטמת מזמן לא הופצה לציבור!  // אורי הייטנר: האיש שלא חזר בתשובה. // עוז אלמוג: 1. שמונה מאות אלף אזרחים מודרים. 2. כרטיס אדום לאדומים. // אליהו הכהן לתקוה וינשטוק: עולות רשימותייך כשושנים בין החוחים. // שלמה אראל: "אנחנו כמעט שירינו זה על זה..." // נתן רועי: הפסקה השנייה והשלישית טעונים שכתוב ממש. // נילי דיסקין: שלוש הערות. // מתי דוד: הדוקטורים של הטרור האיסלאמי, והשינאה למנחם בגין. // ישראל סגל: 1. הערות ל"תגובה הקצרה" של אודי מנור לנעמן כהן על "אלטלנה". 2. ליבי ליבי לעיתון "הארץ". // ברוך תירוש על טרטרין המטרטר מטרסקון. // מרדכי קידר: המולדת? לא אצלי. // נעמן כהן: "פולניה עוד לא אבדה"! – מיצקביץ' – המשורר הלאומי הפולני בעל הדם היהודי. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אֶתְמוֹלִים סְדוּקִים. // גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [אפריל ויולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", עם עובד 1986. // דרור אֵידָר: מי כאן הכופר? [ציטוט]. // בנדלה: על העובדות של אילנה דיין. // אלישע פורת עונה ליוסי אחימאיר. // ממקורות הש"י.

 

 

* * *

יוסי גמזו

נֵס פּוּרִים

 

סִפֵּר לִי אִיש חַבָּ"ד עַל רַב נָאוֹר וְלֹא פָנָטִי

שֶלֹּא תָמַךְ בַּהֲדָרַת נָשִים וְלֹא הִקְצִין

אֶלָּא קֵרֵב אֶל עֲדָתוֹ בְּאֹרַח דֵּמוֹקְרָטִי

כָּל נֶפֶש, כִּי כְּשֵם שֶבְּמַסֶּכֶת "עֳקָצִין"

דָּנִים בַּפְּרִי הַמְּחֻבָּר לָעֵץ –  כָּךְ אוֹתוֹ רַב פֹּה

טוֹרֵחַ לְקָרֵב, לֹא לְהַרְחִיק, גַּם חִילוֹנִים

אֶל עֵץ מָסֹרֶת יִשְׂרָאֵל בְּנֹעַם וְטַקְט רָב פֹּה

מִכָּל שְׂדֵרוֹת הָעָם, כָּל הַסּוּגִים וְהַגְּוָנִים.

 

וּבְכֵן, סִפֵּר לִי אוֹתוֹ אִיש כִּי תוֹךְ שִפּוּץ מָסִיבִי

שֶל בֵּית-כְּנִסְתּוֹ שֶל אוֹתוֹ רַב פָּרְצָה פִּתְאֹם סוּפָה

שֶבָּהּ חָדַר אֶל הַבִּנְיָן בְּשֶטֶף אוֹפֶנְסִיבִי

מַבּוּל מֵי גֶּשֶם וּפִנַּת-הַקִּיר הַחֲשׂוּפָה

שֶנִּתְמַלְּאָה כִּתְמֵי לַחוּת מְכֹעָרִים נוֹתְרָה לָהּ

גְּלוּיָה בְּעֵירֻמָּהּ, שֶכֵּן מַפַּת-שֻלְחָן גְּדוֹלָה

שֶבָּהּ כֻּסּוּ אוֹתָם כְּתָמִים – לְפֶתַע נִקְרְעָה לָהּ

וְעַד שֶהַשִּפּוּצְנִיקִים יָחִישוּ גְאֻלָּה

לַקִּיר שְטוּף-הַמָּטָר הִנֵּה פּוּרִים חִיש-חִיש קָרֵב כְּבָר

וְאוֹי לָהּ לִתְפִלַּת פּוּרִים מִקִּיר כָּעוּר כָּזֶה.

מִהֵר אֵפוֹא הָרַב לְשוּק-הַפִּשְפְּשִים דּוֹאֵב כְּבָר

וּלְהַפְתָּעָתוֹ מָצָא שָם אֶת עַצְמוֹ חוֹזֶה

בְּמִין מַפַּת-שֻלְחָן מַמָּש בַּגֹּדֶל הַנִּדְרָש לוֹ,

יָפָה וּמְרֻקֶּמֶת רִקְמַת-יָד בִּשְלַל צְבָעִים,

קָנָה אוֹתָהּ וְאוֹטוֹטוֹ אֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת חָש לוֹ

מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶלַּכְּתָמִים נִמְצָא כִּסּוּי מַתְאִים.

 

וְאָז, כְּשֶהַשַּמָּש שֶלּוֹ תוֹלֶה בִּמְרוֹם סֻלָּם שָם

אֶת הַמַּפָּה הָרְקוּמָה –  פּוֹרֶצֶת לָהּ אִשָּה

שְטוּפַת-מָטָר אֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת וּבְקוֹל נִכְלָם שָם

שוֹאֶלֶת אִם מֻתָּר לְהִסְתַּתֵּר בְּבַקָּשָה

מִן הַמָּטָר בְּצֵל גַּג זֶה וּכְשֶרוֹאוֹת עֵינֶיהָ           

אֶת הַמַּפָּה הַהֲדוּרָה הִיא מַחְוִירָה כַּסִּיד

וּמְבַקֶּשֶת מִן הָרַב בְּעֹז תַּחֲנוּנֶיהָ

לִבְדֹק לְמַעֲנָהּ כְּאִיש הוּמָנִי וְחָסִיד

אִם בְּפִנַּת אוֹתָהּ מַפָּה לֹא רְקוּמוֹת בְּצֶבַע

אָדֹם שְתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶהֵן רָאשֵי-תֵּבוֹת שֶל שְמָהּ

שֶכֵּן לִפְנֵי שָנִים, לִפְנֵי שֶלַּשֻּלְחָן הֵסֵבָה

כָּל מִשְפַּחְתָּהּ (שֶנִּסְפְּתָה אַחַר-מִכֵּן), רָקְמָה

הִיא אֶת אוֹתָהּ מַפָּה – וְנִתְבָּרֵר כִּי הִיא צוֹדֶקֶת

וּכְבוֹד הָרַב הִזְמִין אוֹתָהּ לְיוֹם תְּפִלַּת פּוּרִים

אֲשֶר בְּסִיּוּמָהּ הַטּוֹב נִגַּש אֵלָיו בְּשֶקֶט

זָקֵן נִצּוֹל-שוֹאָה אֶחָד, מִזַּן הָעֲרִירִים

וּבְרִגְשָה שָאַל מִנַּיִן לוֹ מַפָּה יָפָה זוֹ

וּכְבוֹד הָרַב הוֹרָה לוֹ עַל הַגְּבֶרֶת שֶרָקְמָה

אוֹתָהּ לִפְנֵי שָנִים רַבּוֹת – וְכָאן, בִּזְכוּת סוּפָה זוֹ

שֶל גֶּשֶם שֶנִּתַּךְ בַּחוּץ, פָּגַש בְּתַדְהֵמָה

הַבַּעַל אֶת אִשְתּוֹ וְנִסְתַּבֵּר בְּדִמְעוֹת-עַיִן

אַחַר שֶזֶּה אֶת זוֹ יִדְּעוּ בְּאֶלֶף סִפּוּרִים

שֶלֹּא יָדְעוּ שְנֵיהֶם כִּי נִצּוֹלִים הֵם, אַךְ עֲדַיִן

יוֹדְעִים הֵם כִּי חָזַר כָּאן עַל עַצְמוֹ מִין נֵס פּוּרִים...

 

 

* * *

יואל רפל

הסתר באסתר

האם בגלל כדור שינה לא מוצלח חלה תפנית בהיסטוריה היהודית? האם בזכות העובדה שאחשורוש לא ידע לקרוא, או שהתעצל, ניצלו יהודי ממלכת פרס בכלל ויהודי שושן בפרט?

הבה נתמצת את סיפור המגילה. מדרש תנחומא קובע "כל מקום שנאמר 'ויהי'  משמש צרה ושמחה. דוגמא מובהקת לכך היא מגילת אסתר הפותחת במילים 'ויהי בימי אחשורוש' והמתארת צרה ושמחה שלובים וארוגים זה בזה.

מהו בעצם הסיפור? על פניו נראה שהוא קטוע, חסר התחלה וחסר סיום. פרטי המידע בתחילת המגילה קטועים מאוד ומותירים סימני שאלה רבים. אין אנו יודעים מתי התרחש הסיפור, וזהותם של השחקנים הראשיים עלומה לחלוטין. סיום הסיפור הוא קטוע וחסר פשר. המגילה מסתיימת במעשי נקם שעושים היהודים בשונאיהם דוגמת מעשיו של הרופא מדמשק בבני עמו. כך נאמר "והרוג בשונאיהם חמישה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם". בבזה –לא שלחו ידם, בהרג – כן שלחו ידם. ואין המגילה מספרת לנו, מה עלה בגורלה של אסתר? לאן נעלם מרדכי? מה היה סופו של אחשורוש?

יסודו של הסיפור בליל נדודים של מלך הולל ושטוף מסיבות שאשתו, החוקית, מתנערת מבקשותיו. הוא, שגבריותו נפגעת, מצווה על  מציאת חלופה ראויה. המלך הוא טוב לב, ראש ממשלתו הוא רשע ושונא יהודים, הפזורים בכל מדינות המלך. אהבת המלך ושנאת ראש הממשלה (ההופכת לאהבה נסתרת) מתחברים בדמותה של נערה אחת המוצאת עצמה מייצגת עם וגורל היסטורי. המלך הטוב מגשים את שאיפתו – נושא לאישה את היפה בבנות ממלכתו. אך אוי לה לאותה שמחה, שהרי האישה המובאת אל ארמון המלך היא בת לעם שתאוות ראש הממשלה להשמידם.

אם לסיפור חסרה התחלה וחסר סיום הרי שהמגילה שבידנו היא העיקר, היא החלק החשוב. במה חשיבותה? בתיאור הנס שהתרחש בשושן. לכן, אגב, מוסיפים בפורים את תפילת 'על הניסים'. זהותו של מחולל הנס נסתרת. בכל המגילה –מראשיתה ועד סופה – לא נזכר שם אלוהי ישראל ולו פעם אחת, אף שמה של ארץ ישראל אינו נזכר. הסתרה זו הביאה את חכמי ישראל לשאלה: האם מגילת אסתר ראויה להיות חלק מספרי הקודש – התנ"ך.

התשובה לכך מסתמכת על פסוק מספר דברים "ואנוכי הסתר אסתיר," ומעבר לדמיון הלשוני יש כאן אמירה, כי קיימת מציאות שבה מוסתרת נוכחות האל, ומפרש רש"י 'בימי אסתר יהיה הסתר פנים.' והנה אף שמתבקש להזכיר את אלוהי ישראל הרי שהוא מופיע במונח חילוני לחלוטין 'מקום אחר', כפי שאומר מרדכי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר."

מהו 'הסתר פנים'? כיצד מתפרשת היעדרותו של מי שנמצא בכל מקום בכל עת  מתוכן מגילת אסתר?

הסתר פנים הוא ניסיון שמנסה הקדוש ברוך הוא את עמו, כיצד יתמודד עם המצב הקשה שבו הוא מצוי? חוסר הבהירות ואי היכולת להבין את המאורעות הם שנקראים 'הסתר פנים'. מכאן שסיפור המגילה הוא לא רק גילויי אנטישמיות והתמודדות עם חיים בגולה אלא זהו סיפור מבחן לעם ישראל. מהו המבחן? אלוהי ישראל הסיר, באופן זמני, את נוכחותו ואת השגחתו ונתן לאדם לפעול באופן חופשי. התוצאה בסיפור המגילה היתה, בסופו של דבר, הצלה גדולה שהביאה למעשי נקם של רצח המוני שעשו היהודים בשונאיהם. האם הם שכחו את 'לא תרצח' ואת 'לא תיקום ולא תיטור'?

מה שקרה בשושן היה אירוע חד פעמי. שהרי ברגע הקריטי ביותר עלתה והופיעה הנוכחות האלוהית. אחד ההסברים התיאולוגיים לשואה הוא הסבר של 'הסתר פנים' שכתוצאה ממנו  נרצחו שישה מיליון יהודים. האם באותם ימים קשים לפני שבעים שנה הסתלקה נוכחותו המגינה של אלוהי ישראל והוא נתן לאדם לפעול על פי רצונו החופשי ואיפשר לעשות את המעשים הנוראים והאיומים ביותר? מדוע בתקופת אחשוורוש התערב האלוהים ואילו בשואה הוא לא התערב? כיצד תוסבר העובדה שבאושוויץ שלטה רשעותו של האדם באופן מוחלט?

מכאן ,לשאלות בנות הזמן: האם הפחד הקמאי של יהודים בכלל ושל ישראלים בפרט מאיומי שושן-טהרן אינו נובע מהפחד הגדול שמא תבוא עלינו שוב תקופה של 'הסתר פנים'? שוב נהיה נידונים להיעדר הגנה מצד אלוהי ישראל?

סיפור המגילה העומד במרכז חג הפורים יש לו משמעויות אקטואליות ביותר, במחשבה ובמעשה. ראוי לחגוג ולשמוח להתחפש, לשתות יין (במידה) ולרקוד. אך לא זה המסר. אסור להתעלם מההשלכה העמוקה על הזיכרון והתודעה בימינו.

 

ד"ר יואל רפל, מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון.

 

הרשימה התפרסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 7.3.12.

 

 

* * *

רות ירדני כץ

1. מסיבת פורים 2012

גם השנה ערכתי מסיבת פורים בביתי. חבריי כבר יודעים, פורים מתקרב יש מסיבה. הם מתחפשים, מתאמנים ומפתיעים.

הפעם לא הזמנתי שף פלצני שיעשה עבורי את העבודה. הפעם ביקשתי מהמוזמנים להביא מה שבא להם וגם בקבוק יין. ערכתי שולחן, הכנתי כמה פתיחות מעוררות תיאבון, הנחתי על השולחן והמתנתי לאורחיי.

בשעה שמונה בערב הפעמון החל לצלצל. פתחתי את הדלת, והשארתי אותה פתוחה. מולי עמד איש גבוה, ראשו חבוש, כל גופו מלא פלסטרים ולא זיהיתי מי האיש.

הוא שאל: "כאן מתקיימת מסיבת פורים השנתית?"

 השבתי בחיוב ושאלתי: "מי אתה?"

"יאיר לפיד."

"יאיר, מה קרה לך?"

"תשמעי, אני רק חודשיים בפוליטיקה והמכות שאני מקבל הן איומות. כל מה שאני אומר, עושה, היכן שאני מרצה או פוגש אנשים, מתנפלים עליי וזו התוצאה."

השבתי לו בטון כזה של מומחית: "אמרתי  לך יאיר? אמרתי לך שתלבש חליפת ברזל לפני שאתה נכנס לפוליטיקה, זה קרב. נכון שאמרתי לך?"

מאחוריו עמדה גילה אדרעי והיא דחפה אותו פנימה ובקולה הלא כל-כך נעים אמרה: "תיכנס כבר, אתה חוסם לי את הדרך!"

השבתי לה בטון רך: "בחייך גילה, כאן זה לא תחנת רכבת."

היא צחקה לי בפנים ואמרה: "הבאתי דגים חריפים נוסח מרוקו, כמו שאימא שלי הכינה, וחוץ מזה בכל מקום שאני נמצאת זה תחנת רכבת, ואל תגידי לי איך להתנהג."

עופר עיני, שבדיוק נכנס ושמע מה שאמרה, אחז בכתפה ובטון סמכותי אמר לה: "סיכמנו שאת סותמת את הפה שלך. סיכמנו שמי שמדבר זה רק אני." הוא חייך, הגיש לי מגש של קובה מטוגן, מקושט בפטרוזיליה ובפלחי לימונים.

עוד לא הספקתי להניח על השולחן את המגש, וחברת הכנסת חנין זועבי נכנסה, וגילה – רק ראתה אותה התנפלה עליה: "מה את עושה פה יה-בוגדת? מי הזמין אותך? בגללך אני אשבית את המסיבה הזו."

עופר עיני שוב אחז בכתפה בחוזקה ואמר לה: "אמרתי לך לשתוק. אני מסכים שחברת הכנסת יורקת לצלחת אחרי שהיא מלקקת אותה. אבל את תשתקי."

גברת זועבי אחזה בשתי ידיה סיר גדול שהיה עוד חם. היא אפילו לא טרחה לענות להם. היא פנתה אליי ואמרה: "הפכתי לפיל. העור שלי עבה, עבה. הבאתי מאלובה כשרה למהדרין במקרה שיש פה איזה דתי. צריך לחמם עוד קצת בתנור."

הלכתי למטבח, הכנסתי  את הסיר לתנור, ושמעתי את יאיר לפיד מקדם את פני נתן אשל.

"מר אשל מה שלומך? אני רואה שלא שכחת את המצלמה. צלם אותי שכל עם ישראל יראה מה עושים למי שרוצה להשפיע ולשנות. אתה יודע על מה ויתרתי? צלם אותי."

נתן אשל, שהמצלמה היתה תלויה על צווארו השיב לו: "רק רגע. תרשה לי לתת לבעלת הבית את הגפלטע-פיש שהכינה אשתי היקרה, שהולכת איתי לאורך כל הדרך. גפלטע שבחיים לא אכלת."

גילה אדרעי הגיבה: "איכס, מגעיל. מי מסוגל לראות את המאכל הזה?" ואז היא פנתה לאשל ואמרה: "אני אשבית את המסיבה אם תעז לצלם אותי מלמטה!" 

יצאתי מהמטבח וראיתי את שלי יחימוביץ', יעקב נאמן ואת שלמה בניזרי. שלי יחימוביץ רק ראתה את יאיר לפיד, קפצה מרוב שמחה: "כמה רציתי שיפה-תואר כמוך יצטרף אליי. רק בגלל יופיך תביא הרבה מנדטים. אבל תראה איך אתה נראה וזה רק אחרי חודשיים. אם תצטרף אליי נזיז הצידה את לבני, מופז ואולי גם את עמיר פרץ. בוא יאיר, תטעם מהשניצלים שלי."

יעקב נאמן הניח מגש של אוזני המן על השולחן ואמר לכולם: "היום בבוקר אחרי תפילת שחרית טילפנתי למאפייה שאצלה אני קונה כל יום שישי חלות לשבת, וביקשתי להכין לכבודכם אוזני המן. הם עדיין חמים.."

 חנין זועבי שאלה: "תגיד, יש מיסים על אוזני המן?"  

בניזרי שלא הביא כלום חגג את ניצחונו: "תגידו, יש יין? ואוכל טוב כמו בכלא? והכל כשר?"

הוא נראה מאושר, ניגש לשולחן שסביבו כולם שתו ואכלו. הוא מזג לעצמו יין, העמיס על צלחתו דגים חריפים, חטף כמה קובה, שניצלים, והמשיך: "אמרתי לכם שאני חף מפשע? אמרתי שתפרו לי תיק? עובדה! שיחררו אותי הביתה. אני זכאי. לא קיבלתי שוחד, לא רימיתי, לא הפרתי אמונים! הנה אני כאן ועוד תראו מאיפה משתין הדג."

גילה אדרעי לא התאפקה: "אתה כמוני, גם אני הראיתי לכולם מאיפה משתין הדג!"

עופר עיני נשבר וצעק עליה: "מי שמשתין על כולם זה רק אני!"  

שלי יחימוביץ' שהיתה עסוקה בלשכנע את לפיד לא להקים מפלגה משלו ולהצטרף אליה – לפתע הרימה כוס יין, קירבה אותה לפיה והכריזה: "בואו נשתה לכבוד החברוּת, כן, חברים שלי, לכבודכם."  

 

2. סליחה –

אהוד, התייחסותך לרשימתי על חגיגת הזוג נתניהו מחייבת תגובה. הגנתך בגופך ובנשמתך על נתניהו ואולמרט לא מובנת לי. אתה בפירוש נותן לגיטימציה לשחיתות. שניהם מרגע שנכנסו לפוליטיקה השחיתו את עצמם, מהר מאוד למדו כיצד אפשר לנצל כל תפקיד כדי להתעשר ולנצל כספי ציבור. כאשר אולמרט היה ראש עיריית ירושלים הוא היה יותר בין שמיים וארץ מאשר בלשכתו. לא היה לו זמן לנהל את העיר. בכל תפקיד שמילא הוא לא שבע, והעיניים רצו עוד ועוד. נתניהו ורעייתו מנהלים את המדינה כאילו היתה חצרם הפרטית. להזכירך, בהרבה פרשות מאוד לא מחמיאות הם מעורבים. תפקיד ראש ממשלה בין השאר הוא גם להוות דוגמה, וסליחה שאני מעלה דבר כל-כך שולי. סליחה שאני מבקשת מהם להראות לנתיניהם שהם לא-כך מטומטמים כמו שאתה חושב, שחובה עליהם בראש ובראשונה להוות דוגמה. והם לא כאלה. 

אין שום קשר בין נסיעתו של ראש הממשלה ורעייתו לפגישות חשובות ומכריעות לבין הבזבוז הפראי שלהם. ועוד דבר, מעולם לא רימיתי את מס-הכנסה, ותמיד שילמתי בזמן את דוחות התנועה. 

 

אהוד: אני מקנא בך שאת חיה בביטחון מלא בעולם שבו לדעתך יש שחיתות כל כך גדולה ולך אין כל ספק לגביה. אני חי במדינה אחרת שבה החשוב ביותר הוא לאפשר למנהיגיה לנווט אותה בדרך הטובה ביותר מול האתגרים והסכנות העומדים בפניה – וגם אם אני לא אוהב את נתניהו, ואת מה שעשה עיתונו "ישראל היום" כדי להדיח את אולמרט, אבל אני חייב להודות שהופעותיו של נתניהו בארה"ב היו הצלחה יוצאת מן הכלל וחיזוק מעמדה של ישראל והעמדת הנושא הפלסטיני בגימוד הראוי לו מול כל זוועות הדמים במזרח התיכון והאיום האיראני. איך ייגמר הנושא האיראני, איש מאיתנו עדיין אינו יודע – אבל מה שאנחנו יודעים הוא שלאובמה, שהוא איש בכלל לא מושחת, מה שחשוב מאוד הוא מחיר הנפט והשפעתו על הבוחר האמריקאי.

 

* * *

עמוס גלבוע

שלוש תמונות ומסמך אחד

שלוש תמונות  ומסמך אחד עולים מול עיני בימים אלו, ובעקבותיהם שלושה לקחים.

האחת של הילרי קלינטון, מזכירת המדינה האמריקאית, מודיעה בחגיגיות כי ארה"ב אינה יכולה לעמוד מנגד כאשר קד'אפי מאיים לטבוח בבני עמו. וכך נאט"ו יצאה להציל את העם הלובי המדוכא, ניצלה את הרגע שרוסיה וסין "נרדמו בשמירה", התקיפה במשך חצי שנה, הביאה לכך שרצחו את קד'אפי וכמה מבניו, והכי חשוב: הביאה לכך שהנפט הלובי המשיך לזרום למדינות אירופה.

ומה לגבי אותם ההמונים הלובים המסכנים, אלו שלמענם ירדו אלפי פצצות חכמות על לוב? נשכחו! עם יד על הלב: מי שומע עכשיו משהו על המתרחש בלוב? ראיתם או שמעתם את הגברת קלינטון מדברת על המתרחש באנרכיה המשתוללת כיום בלוב?

ואי אפשר שלא לעבור לתמונה השנייה בלי לראות תמונה משלימה לראשונה: אותה שרת חוץ אמריקאית עומדת ומסבירה שיש הבדל גדול בין לוב לסוריה: בלוב, היא אמרה, הפציצו את האזרחים מהאוויר, בסוריה לא עושים זאת. כך אמרה!

והתמונה השנייה היא של שגרירת ארה"ב באו"מ נואמת במועצת הביטחון, לאחר שרוסיה וסין הטילו וטו על הצעת החלטה בעניין סוריה, ואומרת שהיא "נגעלת" מהצבעתם. היא אמרה זאת בהדגשה שזכתה לכותרות ודברי שבח. נו, אז מה קרה? לא קרה כלום! היא נגעלה, יכלה אולי ללכת לשירותים ולהקיא, אבל לא יותר מזה. עד עצם היום הזה מבוצע לנגד עיני כל העולם  טבח,  שחיטה, רצח  של ילדים ומשפחות, כל מעשי האכזריות שניתן להעלות על הדעת מבוצעים לעיני העולם; וכל חסידיו ולוחמי זכויותיו, כל אלפי ארגוניו שוחרי השלום והצדק והאחווה, נאלמו דום. הגברת  ציפי לבני הואשמה ע"י חסידי הצדק שבבריטניה בפשעי מלחמה,  ועד עכשיו לא שמעתי שארגון צדק אחד  בעולם יכריז על בשאר אסד כפושע מלחמה, ושיפעל להביאו לדין בינלאומי.

ותמונה שלישית היא של אשתו של בשאר אסד, הדורה בלבושה, חניכת התרבות המערבית, מצביעה יחד עם בעלה במשאל העם בסוריה, ובאותה שעה הארטילריה  של בן-זוגה מפגיזה ללא רחם בחומס. וסורים שוחטים סורים, ויש גם נימוקים כבדי משקל לשחיטה: העלאווים מוכרחים לשחוט כי אחרת ישחטו אותם. וזה נכון, וזה מעלה את השאלה: איזה מן  עמים הם אלו? בעיראק הם מחסלים אחד את השני, וכך גם בסודאן, וכך בלוב, וכך היה בזמנו בלבנון ובאלג'יר, וכך היה גם ברצועת עזה. ומי יודע מה צופן העתיד? מה יש בהם שהם ככה רוצחים?

ועכשיו מסמך שקראתי לפני כמה ימים של "המרכז למודיעין ולטרור". הוא מביא נתונים הנוגעים לפעילות ארגוני זכויות אדם שונים בתבל  המתוכננת ל-30 מרץ, הוא "יום האדמה" של ערביי ישראל. יהיו מצעדים לעבר גבולות המדינה ועצרות ברחבי תבל במטרה לנדות, להחרים את ישראל האכזרית ולהביא למחיקתה.

 ושלושת הלקחים האישיים שלי הם אלו:

האחד, אין דבר כזה הנקרא "מדינות נאורות", או "מדינות מתוקנות". זהו ביטוי שאנו שומעים אצלנו חדשות לבקרים כשרוצים להראות עד כמה המדינה שלנו היא כביכול אפלה ולא דמוקרטית. קשקוש. זאת נאורות מדומה, צבועה, מזויפת.  הגורם הקבוע שבה הוא אינטרסים חומריים שלה.

השני, החלק הארי (לא כולם!!)של ארגוני זכויות האדם בעולמנו, כמו גם בארצנו, הם בעיקרם עסקים לטובת בעליהם, ובדרך כלל נגד זכויות מדינת ישראל והעם היהודי.

והלקח השלישי, החשוב מכול, כי הוא מעשי מאוד:  לעולם אסור לנו להיסמך על ערבויות בינלאומיות. כתוספת שולית לערבות העצמית שלנו– אפשרי. כערבות העיקרית –never. מישהו רוצה לראות את התמונה של שגרירה מערבית באו"מ ה"נגעלת" מכך שהערבות הבינלאומית לא מומשה?

 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 5.3.12

 

* * *

יוסף דוריאל

כשעיוורון בזיהוי נשק חדש חורץ גורלות

כשהפצצה האטומית הראשונה הכריעה את גורל יפן ב-1945 – זה לא היה מקרה ראשון בו עיוורון מזיהוי נשק חדש הכריע גורלות. לא תמיד היה זה בהופעה דרמטית, המתוארת בספרי ההיסטוריה הצבאית. ישראל של היום מובסת בצורה מבישה בסוג חדש של נשק שהופיע בשנת 2000 אך קברניטיה טרם הבינו את כוחו ההרסני בקנה מידה אסטרטגי.

ב-14 באוקטובר 1066 התנהל ליד העיירה הייסטינגס באנגליה קרב גורלי בו ניצח מלך נורמנדי הצרפתית, שנודע בשם ויליאם הכובש – את מלך אנגליה, והשית בה את שושלת המלוכה הקיימת שם עד היום. צבאו של מלך אנגליה לא היה קטן מזה של ויליאם הכובש אבל המודיעין שלו לא עידכן אותו במועד על הצטיידות חיל הפרשים הנורמנדי באביזר חדש – ארכובה תלויה מהאוכף לתמיכה ברגלי הפרשים, שנתנה להם יציבות בהנפת החרב ותקיעת הכידון, שלא היתה לפרשי מלך אנגליה עם הרגליים המתנדנדות באוויר משני צדי הסוס. וזה מה שהכריע את הקרב.

בקיץ 1973 היו מונחים במחנה המטכ"ל בקריה עותקים עם תיאור מלא של טילים אנטי-טנקיים ואנטי-אוויריים בהם הצטייד צבא מצרים, שהתחיל להיערך בגדה המערבית של תעלת סואץ. שתי אמרות זכורות לי מאז: אחת – שלהתקפה מצרית על ישראל יש סבירות נמוכה, והשנייה – שהשימוש בטילים אנטי-טנקיים מוטל בספק, בגלל מחירם הגבוה.

ב-6 באוקטובר הם הופעלו נגד צה"ל, שלא נערך למלחמה מולם, ובמשך שבוע נחל מפלות קשות עם אבידות כואבות בשדה הקרב.

 הלקח: לא די שיש מודיעין, צריך גם לדעת להשתמש נכון במידע שהוא מביא.

ב-30 בספטמבר 2000 שלפו אויבי ישראל נשק אסטרטגי ששינה את מהלך מלחמתם בישראל: במקום להסית את סביבתנו נגד מדינת-הננס היהודית שקל לנצחה – לעשות איגוף גלובלי של החזית, לגיוס דעת קהל עולמית לדה-לגיטימציה של ישראל, כמדינה נאצית, רוצחת ילדים, שיש לחסלה כמו את אלה שקדמו לה בגרמניה, וכמו את מדינת האפרטהייד בדרום אפריקה. אותו יום, שסימן את פתיחת "האינתיפאדה השנייה", התחיל בצילום קו-פרודוקציה ערבית-צרפתית מבוימת בפרימיטיביות של "רצח הילד מוחמד א-דורה" בידי חיילי צה"ל. רשת "פרנס-2" הצרפתית הפיצה את הסרטון לכל העולם, ללא תשלום, ועוררה גל עכור של הסתה נגד ישראל, שבתחילתה גרמה להריגת 13 ערבים מתפרעים ליד כביש ואדי ערה ורצח שני חיילים ישראלים בלינץ' ברמאללה, ותוך פחות משנה הגיעה לוועידת דרבן "נגד גזענות", כמניע מוביל להחלטות אנטי-ישראליות ארסיות בחסות האו"ם.

החידוש המסוכן ביחס לעלילות הדם שנוהלו נגד יהודים בהיסטוריה היה – בסיוע הממסד הפוליטי והתקשורתי בישראל למסע ההסתה. הוכחות כותב שורות אלו להזמת העלילה בכלים מקצועיים הושתקו בתוקפנות ובגסות. עלילות הדם התחילו להשתולל מאז ללא הפרעה, ובמלחמת לבנון השנייה קצרו הצלחת-שיא, כשהצגה מבוימת של "טבח ילדי כפר קנא" הצילה את החיזבאללה ממפלה. וכך, ללא תגובה ישראלית הולמת, הפכה תעשיית ההסתה לכדור שלג סובב-עולם לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים, עם יצירת אופנה של עריכת "שבוע שנאה לישראל", בערים ובקמפוסים של האוניברסיטאות המכובדות ביותר בעולם.

את חוסר האונים המשווע של ישראל מול הנשק ההורס את מעמדה בעולם הגדירה בצורה קולעת העיתונאית-פובליציסטית הבריטית מלאני פיליפס: "הם מובסים לחלוטין בשדה קרב מבלי להבין בכלל שהם נמצאים בו." ראש הממשלה סיפק המחשה למצב זה כשבאיחור של 11 שנה הזמין את אחד ממגלי שקר עלילת הדם של א-דורה – ד"ר יהודה דוד – להביע בפניו את תודת הממשלה (וגם זה – אחרי מאבק להחזר ההוצאות שנגרמו לדוקטור על פעולתו הפטריוטית).

אלא שגם זה לא עבר בשתיקה מצד הסייענים היהודים לתעמולת האוייב: תחנות הטלוויזיה, בזו אחר זו, שידרו חוות דעת של ידוען ש"הוכיח" כי הטעו את ראש הממשלה. ועל הצורך להעמיד לדין את מפיצי עלילות הדם אסור, בכלל, לדבר, וגם על חוסר הסימטריה בהטחת האשמות: למה מול ההאשמה ההזויה של "מדינת אפרטהייד" נגד ישראל לא מועלית האשמת ההסתה לג'נוסייד נגד המטיפים בגלוי להשמדת עם ישראל – שזה פשע בינלאומי אמיתי? ולמה שעל סמך זה לא תוצג דרישה להביא לטריבונל הבינלאומי לפושעי מלחמה את נשיא איראן, כפי שהביאו את המסיתים לג'נוסייד ברואנדה? ולמה אין מי שיקרא לסדר את הממסד התקשורתי, ובמיוחד את גלי צה"ל – "הבית של החיילים" – על שיתוף הפעולה האקטיבי והפאסיבי עם תעמולת האוייב בהצגת אירועים ביטחוניים באור המסייע לאותה תעמולה? וכמה זמן יורשה עוד לאנרכיסטים מקומיים וזרים להתעלל בחיילי צה"ל מול מצלמות התעמולה הערבית שליד גדר ההפרדה?

ראש הממשלה לא מילא את חובתו למדינה בהבעת התודה המצולמת לד"ר יהודה דוד. דרושה חקירה ממלכתית למחדל החמור של הפקרת שדה הקרב התעמולתי לאוייב. ובעדיפות ראשונה – חשיפת הגיס החמישי היהודי המשתף פעולה איתו. הגיע הזמן שנושא זה יזכה לתשומת לב ציבורית גדולה יותר מזו של הרכילות מלשכת ראש הממשלה, תעלולי הרפז וסיפורי עוזי.

 

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצגת, בין היתר, הגישה המערכתית לביטחון הלאומי של ישראל, והמאבק ליישומה בשבעת המישורים המרכיבים אותה.

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. לא לתקוף באיראן!

ישראל תמיד היתה חשובה לאיראן מהיותה אוייב למדינות ערב הסוניות, ובכך – למניעת פעילות נגדה מצד המדינות הסוניות שמסביבנו. בעצם איראן אינה מדינה אנטי ישראלית ביסודה, נהפוך הוא, עד להשתלטות האייתולות היא היתה אחת המדינות הכי ידידותיות לישראל. מדינת שלום שלא תקפה מדינות אחרות!

כיום ישראל משמשת לאיראן כפלטפורמה תעמולתית לא רק כדי להציג עצמה כמנהיגת האיסלם, אלא בעיקר למטרת הונאה, להסתיר שכוונתה בפיתוח הגרעיני נועד להרתיע את הסונים, כי רק כנגדם – איראן מפתחת כיום נשק גרעיני!

ומכאן שאיראן למעשה אינה מפתחת יכולת גרעינית כנגד ישראל אלא כהגנה אולטימטיבית נגד הסונים. נזכור ש-70 מיליון שיעים באיראן פוחדים מכמיליארד ורבע סונים בעולם הגדול, סונים אשר להם יש כבר נשק גרעיני בפקיסטאן, ואשר קיים חשש מבוסס שנשק זה לא יופנה רק נגד הודו. הבה נזכור שבעתיד הנראה לעין גם לא צפויה כל פשרה דתית או שלום בין פלגי הסונה והשיעה!

הפעילות הגרעינית של איראן נועדה בין השאר להאדרתה בקרב מדינות המפרץ הפרסי ולהעמידה ככוח איזורי עיקרי שמסוגל הן לגונן על מקורות הנפט שלה והן להשתלט על מקורות נוספים.

איראן היא מדינה שהיהגיון מצוי בה. היא לבטח מבינה שהתקפה על ישראל תביא להשמדת מיליונים מאזרחיה והריסת כל עריה, לרבות התשתית הכלכלית שלה, וגרוע מכל – היא תוחלש לחלוטין כנגד הסונים וכנגד האינטרסים החיוניים שלה במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון.

בעיניים אובייקטיביות נשאל על כן: איזה תועלת כלשהי תהיה לאיראן מתקיפת ישראל?

אין מענה סביר.

לפיכך נשאלות פה כמה שאלות מהותיות: מדוע על מדינת ישראל להתערב בסכסוך שיעי-סוני ? מדוע עלינו לשפוך דם בנינו ולהרוס את כלכלתנו למען מדינות המפרץ הפרסי? מדוע להסתבך למען עולם שלא היה מוכן אף פעם לצאת למעננו במאבקינו בעבר? האם אנחנו פועלים בהגיון אסטרטגי מתוחכם או שמנהיגינו סובלים עדין מ"סינדרום מצדה" ו/או מ"זיכרון אושוויץ"?

בואו ונחשוב שאם אכן נתקוף את איראן, ואפילו שההתקפה תצליח מעל ומעבר למשוער, הרי לא רק שנשלם מחיר דמים , זה לא יהיה סוף הסיפור הזה. סביר שאז נחזה בהתפתחויות הבאות:

ראשית, נהפוך אוייב שהוא די וירטואלי כיום לאוייב פעיל החדור בשאיפות נקמה לעולמים, ובטווח המיידי לבטח איראן תנסה מיד לנקום ולהשיב את כבודה הפגוע, ולכן תפתח במתקפת טילים על ישראל שעשויה להיות קטלנית ביותר.

איראן עלולה בהחלט להורותה לחיזבאללה (שזו זרוע צבאית ביצועית ישירה של אירן בגבולנו הצפוני) לפתוח במתקפה רבתי עלינו עם אלפי טילים – התקפות אשר יפגעו קשות בתושבי ישראל ובכלכלתה (ואפילו שבתגובה לכך נהרוס את חצי לבנון).

לבטח נותקף ב"סולידריות" מצד החמאס (עם קאסם וגראד) מרצועת עזה + התעוררות אלימה ביו"ש.

תהיה לבטח התארגנות של הגוש האיסלמי והמדינות המתפתחות כנגדנו ולמען איראן.

נסבול מפגיעה קשה ביחסי החוץ והמסחר הבינלאומי של מדינת ישראל.

ייווצר משבר כלכלי בארץ כתוצאה מהאירועים הנ"ל והצורך במיליארדים רבים כדי לחזק מחדש את צה"ל בכלל ואת חיל-האוויר בפרט.

מכל מקום, למחרת ההתקפה של מדינת ישראל על מתקני הגרעין באיראן, תחזור זו לתוכנית הגרעין שלה באופן מיידי ונמרץ, והפעם ייקח לה אולי  5-3 שנים להשלמת תוכניתה ,אבל בסוף תהיה לה פצצה.

האם אז היא תחתור לנקמה ?

ואיך אנחנו בישראל נתמודד עם מצב שחרב גרעינית נוראית מרחפת מעל ראשנו, עם אימה מטיל גרעיני אקראי שיפול במרכז הארץ ויגרום לעשרות אלפי הרוגים?

בסיכומו של ניתוח מצבים זה, אינני רוצה להיכנס לספקולציות , אבל אני מעריך די בביטחה כי כל הדיבורים אצלנו ואצל האמריקאים בדבר "מתקפה קרובה", זה חלק ממערכה של דיסאינפורמציה ומלחמת עצבים כנגד האירנים וגם...לשכנוע האירופאים להצטרף למערכת העיצומים נגד אירן.

אם אכן קיימת כיום גישה אצל הממשלה ומערכת הביטחון שצריך לתקוף – הדבר מצריך מצידם כושר מחשבה וניתוח מעמיק ביותר עם התחשבות מקסימלית בתוצאות לטווח ארוך ולא רק לפנטז על ניצחון קל של חיל האוויר שיהרוס מערכות בונקרים בהן נאבקים כבר שנים מדענים מפוחדים לייצר נשק גרעיני פרימיטיבי-הרתעתי ,שבהערכה מושכלת לא נועד לשמש נגדנו.

תנו למדינות המפרץ, לארה"ב ולאירופה לדאוג כי הן תהיינה הנפגעות העיקריות מגירעון המזרח-התיכון ומניסיונות השתלטות איראן על כל הנפט במפרץ הפרסי.

ואנחנו? – אנחנו נמשיך בשקט ובביטחה לפעול בצורה מתוחכמת לעיכוב הגרעין האיראני, להראות לאייתולות מה קורה למי שתומך באוייבינו ומעודד אותם.

 

2. הודעה כל כך מטומטמת מזמן לא הופצה לציבור!

יו"ר מרצ, זהבה גלאון: אובמה ביקש לשמוע כיצד נתניהו יקדם שלום ואילו נתניהו רצה לשמוע רק מתי תצא אמריקה למלחמה.

הודעה לעיתונות: יושבת ראש מרצ, ח״כ זהבה גלאון, על פגישת אובמה-נתניהו: ״ראש הממשלה עוד ישלם ביוקר על ביזבוז זמנו של הנשיא אובמה בפגישה שהיא סיפור החמצה: אובמה ביקש לשמוע כיצד נתניהו יקדם שלום ואילו נתניהו רצה לשמוע רק מתי תצא אמריקה למלחמה או לכל הפחות תאפשר לישראל לתקוף. הנשיא אובמה כבר הבהיר אתמול שארה״ב תמנע את התגרענות איראן, אך נתניהו לא גמל לנשיא על ידידותו בתשובה לשאלתו על סיום הכיבוש. החשבון היקר יוגש לנתניהו לאחר הבחירות בארה״ב.״

דרור מזרחי, דובר

יהודה דרורי: מי סיפר למזכירה-לשעבר גולדל'ה שאובמה רצה לדבר דווקא על שלום...? – ו"מה עניין שמיטה להר סיני" – מה עניין "הכיבוש" לגרעין האיראני, מה אכפת לגולדל'ה הזו אם נתניהו מבזבז את זמנו של נשיא ארצות הברית, ובכלל כמה חברי כנסת קיבלה מר"צ בבחירות האחרונות? ואיך גולדל'ה בכלל הגיעה לכנסת מבלי שנבחרה למעשה?

אלו באמת שאלות כבדות משקל.

 

* * *

אורי הייטנר

האיש שלא חזר בתשובה

כל עבריין מורשע מספר שנעשה לו עוול, שתפרו לו תיק, שהוא חף מפשע. לא כל עבריין מורשע משודר באמצעות המצלמה והמיקרופון לכל בית בישראל. עבריין מן השורה, המספר שהוא חף מפשע, בקושי מצליח לשכנע את עצמו, אולי את משפחתו. גם שלמה בניזרי מדבר כמו אחרון העבריינים. העובדה שטיעוניו מגיעים לכל בית בישראל מובנת מאליה, בשל העניין הציבורי בפושע שהיה לשר או בשר שהיה לפושע. אבל למה המונים מאמינים לפושע, משוכנעים ש"תפרו לו תיק", אחרי שהמשטרה, הפרקליטות ובית המשפט על ערכאותיו הוכיחו מעל לכל ספק סביר את עבריינותו של האיש שהורשע בלקיחת שוחד, בהפרת אמונים, בשיבוש הליכי משפט ובקשירת קשר לביצוע פשע?

מערכת המשפט חייבת לעשות את חשבון הנפש שלה. הפוליטיזציה שלה, המכונה בכיבוסית "אקטיביזם שיפוטי", צבעה אותה בצבע פוליטי, המאפשר למי שצבעם אחר להאמין לכל בדייה שנאמרת עליה. אך מי שמבקר, כמוני, את האקטיביזם, עושה זאת מתוך רצון להחזיר את בית המשפט לתפקידו האמיתי – הזרוע השופטת. הדין הפלילי הוא אחד מאדניה של הזרוע השופטת. ולמרות ביקורתי על הפוליטיזציה של בית המשפט, אין לי ולוּ צל צלו של ספק ביושרה של בתי המשפט, כאשר הם עוסקים בשפיטת עבריינים. הם עלולים לטעות, בהיותם בני אדם, אך משפטם – משפט צדק, המבוסס על ראיות. יש לדחות בבוז את המתקפות המרושעות על מערכת המשפט, מפיהם של פושעים מסוגם של האנס הסדרתי משה קצב ולוקח השוחד בניזרי.

במערכת אכיפת החוק הישראלי קיים מנגנון המאפשר לעבריין חזרה בתשובה – ניכוי 1/3 מעונשו, בגין התנהגות טובה. אסיר שמיטיב להתנהג בכלא, מודה באשמתו ומביע חרטה על מעשיו, משוחרר מוקדם ועונשו מקוצר באופן משמעותי. את שחרורו המוקדם השיג בניזרי בדרכי מרמה. הוא הודה באשמה והביע חרטה, כדי להשתחרר מוקדם. אך במקום להתבייש ולשתוק – האיש אך יצא את שערי הכלא, שב ושיקר והכחיש והעליל על מערכת החוק הישראלית ש"תפרה לו תיק". איזו יהירות ושגעון גדלות יש לאיש הטוען שמשטרת ישראל, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט הישראליים כולל שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי (שאותו, לפחות, אינו יכול להאשים ברדיפה על רקע עדתי ודתי), חברו יחדיו וקשרו קשר  לתפור לאדון בניזרי תיק. והמוני פתאים מאמינים לו. וכאילו לא די בכך, הצטרף האיש למקהלת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל והאשים אותה, לא פחות, ב... אנטישמיות. כלומר – נטילת השוחד היא כנראה הביטוי ליהדותו והמדינה המגינה על אזרחיה מפני מעלליו היא אנטישמית.

שלמה בניזרי ניצל במרמה את מנגנון החזרה בתשובה, אך הוא לא חזר בתשובה. והרי מדובר בשלמה בניזרי, שהקריירה הפוליטית שלו מבוססת על מיתוס "חזרתו בתשובה". אולם המיתוס הזה שקרי. חזרה בתשובה אמתית, אינה החלפת הג'ינס והגופייה בלבוש שחורים, אלא קבלת אורח חיים, המבוסס על ערכים מסויימים. למשל: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִיקַּח שֹׁחַד כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

אין חילול השם גדול יותר מהמושג "נבל ברשות התורה". העובדה שמי ש"החזיר אותו בתשובה", הרב אלבז, הוא האיש שהדיח אותו לפשע, חמורה לא פחות מהמעשה של בניזרי. והוא הדין בעובדה שלמרות מעשיו הוא עדיין נחשב מנהיג מוכר, מקובל ומכובד במפלגתו; אותה מפלגה שהוציאה מתוכה שורה של עבריינים מורשעים: אריה דרעי, יאיר לוי, רפאל פנחסי, שלמה דיין, יאיר פרץ, עופר חוגי ובניזרי.

ומן הראוי להזכיר באותה נשימה את מקבילתה החילונית של ש"ס – "קדימה"; מפלגתם של משפחת שרון, אהוד אולמרט, חיים רמון, צחי הנגבי והירשזון; מפלגה שהמתמודדים על הנהגתה עולים לרגל לחלות פניו של אולמרט ולקבל את ברכתו, ושמנהיגתה מקיפה את עצמה במעטפת של עבריינים מורשעים. "הם מילאו את חובם לחברה", היא אומרת להגנתם. אכן, ולכן הם כבר אנשים חופשיים, אולם אין הדבר הופך אותם לראויים למנהיגות ולאמון הציבור.

 

* * *

עוז אלמוג

1. שמונה מאות אלף אזרחים מודרים

חסידות נדבורנה היא שושלת חסידית רבת ענפים. ענף אחד של השושלת החל ברבי יששכר בער לייפר מנדבורנה שבגליציה המזרחית (כיום אוקראינה) ונמשך עד ימינו בבני ברק. מייסד החסידות בארץ היה רבי חיים מרדכי, בנו של רבי איתמר רוזנבוים מנדבורנה. הוא עלה ארצה בשנת תש"ז [1947] והחל לפתח את חצרו ביפו. בשנת תש"כ [1960] עבר לבני ברק. עם פטירתו הוכתר בנו, רבי יעקב יששכר בער, לאדמו"ר. תחת הנהגתו התרחבה החסידות והיא מונה כיום מאות בתי אב. תחילה התרכזה החסידות בגבעת רוקח במערב בני ברק. בעקבות הקמתה של קרייה חסידית ובית כנסת חדש ומפואר (לדעתי, אחד היפים והמיוחדים במדינת ישראל) נדדה החסידות בהדרגה לאזור הסמוך לשיכון ויז'ניץ. לחסידות נדבורנה בתי כנסת בבני ברק, ירושלים, אלעד וביתר עילית. בבני ברק פועלת ישיבה קטנה וישיבה גדולה של החסידות, לצד רשת כוללים ושורה של מפעלי חסד. עם פטירתו של האדמו"ר הקשיש בשבוע שעבר, ועל פי צוואתו, הוכתר בנו בכורו, אליעזר זאב, כאדמו"ר יחיד לחסידות, כאשר שאר האחים ממלאים תפקידים במוסדות החסידות.

האדמו"ר המנוח נחשב לצדיק המדקדק במצוות. למשל, היה ידוע כמי שגוזר על עצמו "תענית דיבור" (פרק זמן של שעה/שעות/יום או יותר, בו נמנע האדם משיחה בענייני חולין ומקדיש עצמו ללימוד ותפילה) בכל שני וחמישי ובכל חודש אלול (במועדים אלה גם לא קיבל קהל).

רבים באו לבקש בעצתו, מהם לא רק חסידים אלא גם ליטאים, ספרדים, חובשי כיפות סרוגות ואפילו חילונים. האדמו"ר הנדיב קיבל קהל בכל יום חול, החל משעות אחר-הצהריים ועד לשעות הקטנות של הלילה. הוא הקרין אצילות, פיקחות וענווה וחש דאגה ל"כלל ישראל".

לפני שנה ומחצה, בסוכות תשע"א [2010], נפגשתי איתו לשיחת היכרות וידידות בסוכתו (בתיווך בנו הצעיר). שוחחנו כשעה תמימה, שיחה קולחת ונעימה מאוד, על חינוך לערכים במדינת ישראל. המגע האנושי הבלתי אמצעי, הסקרנות, העדר הגינונים, החיוך הכובש והפנים הקורנות – כל אלה שבו את ליבי. הוא היה איש ממש מקסים, רחוק מהדימוי המתבדל שיש לאדמו"רים בעיני החילונים.

עם פטירתו ירד אבל כבד על העולם החרדי. ביומון "המבשר", המיועד בעיקר למגזר החסידי, הקדישו ללכתו של האדמו"ר את העמוד הראשי של העיתון ואת רוב העמודים הפנימיים. האם היה לאירוע החשוב הזה איזכור בעיתונות החילונית? בקושי. כאשר רוב כלי התקשורת במדינה מתעלמים מאבלם של 800 אלף אזרחים, זה אומר משהו על הדמוקרטיה הישראלית. מרוב מריבות שכחנו שלא חייבים לאהוב את השכן אבל צריך לפחות לכבד אותו (צריך להודות שגם העיתונות החרדית לא מקפידה בכבוד השכנים).

יהי זכרו של רבי יעקב ישככר בער הצדיק ברוך.

 

2. כרטיס אדום לאדומים

מהומה גדולה ומכוערת פרצה בסיום הדרבי התל אביבי. שרשרת האלימות החלה כבר לפני פתיחת המשחק כאשר אוהדת מכבי נפגעה מפצצת תאורה שנורתה לעבר היציע בו ישבה. האלימות המשיכה לקראת סוף המשחק, כאשר חפץ שנזרק מהיציע פגע בראשו של שחקן מכבי. במהלך תוספת הזמן הרחיק השופט מנשה משיח שני שחקני הפועל והרוחות התלהטו עוד יותר. עם שריקת הסיום פתחו שני המורחקים בריצת אמוק אל השופט והיו קרובים להכותו. בה בעת החלו אוהדי הפועל, המתוסכלים מההפסד, במפגן אלימות משלהם. מוטות ושלל חפצים אחרים נזרקו לכר הדשא ורק בנס לא היו נפגעים בנפש. בנוסף, אוהדת הקבוצה פרצה למגרש ושעטה לעבר השופט, לפני שנבלמה על ידי המאבטחים. מחוץ לאצטדיון נוצר עימות אלים בין השוטרים לבין כ-1,000 מאוהדי הפועל, שפוזרו על ידי סוסים. האוטובוס של מכבי תל אביב יצא בליווי משטרתי ענק. בתום האירוע עוכבו לחקירה 24 אוהדים, מתוכם, שישה אוהדים נעצרו ויוגש נגדם כתב אישום.

הוזמנתי לתוכנית החדשות של "ערב חדש" כדי להגיב על האירועים מנקודת מבט סוציולוגית (הגעתי גם על תקן אוהד כדורגל נלהב). להלן הנקודות שעלו בדעתי, ושרק את מקצתן הספקתי להציג בתוכנית:

א. האירוע כולו חמור מאוד ויש לקוות שהמשטרה ומערכת המשפט ימצו את הדין עם האשמים. האם אני מאמין שזה יקרה? למרבה הצער לא. הניסיון מוכיח שהסובלנות בישראל כלפי אלימות בכלל וכלפי אלימות בספורט בפרט – גדולה.

ב. אני לא אוהב את הביטוי "זה רק ספורט", כי ספורט הוא לא "רק ספורט". מותר ואפילו רצוי להתרגש מאשלייה, ורוגז מבוקר הוא פורקן בריא. אבל מדוע לגלוש לאלימות? אוהד אלים מזכיר לי אידיוט שהתחיל לריב ושכח על מה המריבה. הוא כבר בשוונג ומנפח את עצמו לדעת.

ג. האם האירוע מלמד שהספורט בכלל והכדורגל בפרט נעשים אלימים יותר? ממש לא. הסטטיסטיקה מוכיחה את ההיפך הגמור: האלימות במגרשים קטנה בהשוואה לעבר. זאת ועוד, ככל שהאצטדיונים נעשים יותר מודרניים והמצלמות יותר משוכללות, כך קטנה עוד יותר האלימות במגרשים. אפשר גם לשער שבישראל ילמדו ממדינות אחרות ויכבידו את הענישה על אלימות בספורט. כך או אחרת, חשוב לזכור כי אוהדי כדורגל הם כמו הר געש פעיל למחצה, המתפרץ רק לעתים רחוקות.

ד. היופי בחוויית הכדורגל, שהיא יושבת בתחום האפור שבין הלגיטימי לבלתי לגיטימי. מותר לקלל (כולם יודעים שהשופט לא באמת בן של זונה), אבל אסור לקלל קללות גזעניות. מותר לצעוק אבל אסור להרביץ. מותר לקום, אבל אסור להתפרץ למגרש. מותר לזרוק קליפות גרעינים על רצפת הטריבונה אבל אסור לזרוק חפצים למגרש. גם על כר הדשא תחום הלגיטימיות אפור והגבולות דקים. מותר לשחקנים להעיר לשופט אבל אסור להם לצעוק ולאיים עליו. מותר לרוץ לכיוון היציע בנפנופי ידיים, אבל אסור לעשות תנועות מגונות לקהל. מותר לירוק על הקרקע אבל אסור לירוק בפניו של שחקן. מותר ללכת עם חולצה צמודה אבל אסור להסירה מתוך חדווה.

כאשר שחקן מגרד את קו הגבול הוא מקבל כרטיס צהוב. כאשר הוא חוצה אותו, מונף הכרטיס האדום והוא מורחק מהמגרש בבושת פנים. לאוהדים לא נהוג לשלוף כרטיסים, אבל אתמול נוצרה חפיפה סמלית טרגית בין צבעי האוהדים לצבעי ההתנהגות שלהם. האוהדים הצהובים היו ראויים לכרטיס צהוב בעוד שהאוהדים האדומים ישלמו בכרטיס אדום.

ה. מי אשם? במקום הראשון האוהדים שנכנסו לאטרף. במקום השני השחקנים שתקפו את השופט. במקום השלישי השופט. מנשה משיח הוא שופט חסר מזג שיפוטי. שפת הגוף שלו מתנשאת והוא נוטה לחמם במקום להרגיע. שופט טוב הוא כמו גננת טובה. אפשר לתת לילדים לשחק בבוץ בלי לצעוק ולהעמיד את כולם בפינה.

ובמקום הרביעי (ויש הטוענים הראשון) אלי טביב, מי שהפך לא מזמן לבעליה של הקבוצה. טביב, שהיה קודם לכן בעליה של קבוצת הפועל כפר סבא, משדר לסביבתו "קניתי צעצוע וזכותי לעשות איתו מה שבא לי." הוא מטריף את האוהדים באישיותו ובהתנהגותו האדנותית, וההתפרצות אתמול היתה במידה רבה העתקה של זעם האוהדים כלפי טביב לעבר הזעם על ההפסד למכבי. זה לא מצדיק חלילה את ההתנהגות האלימה, אבל מסביר אותה באופן חלקי מההיבט הפסיכולוגי.

טביב, כמו מיליונרים ילדותיים ויהירים אחרים, לא מבין עיקרון מאוד בסיסי: קבוצת ספורט איננה ישות כלכלית ומשפטית רגילה. אמנם היא שייכת באופן פורמלי למי שקנה אותה, אבל באופן סמלי ומוסרי היא קניין היסטורי של האוהדים ובמידה מסוימת גם של היישוב שאותו היא מייצגת. הבעלים הוא סוג של נאמן, והרווח שלו נמדד בעיקר בהכרה שהוא זוכה מהקהל. ללא אהדת הקהל לקבוצה אין זכות קיום.

האירוע שהיה אתמול מתקשר לגבול הדק שבין שתי תופעות לא רצויות: קהל המכתיב לבעלים מה לעשות (כך היה בתקופת אבי נמני במכבי תל אביב) ובעלים המתעלם מהקהל. הפועל תל אביב היא דוגמא למקרה השני וזה מייצר קרקע פורייה לאלימות. 

 

 

* * *

אליהו הכהן לתקוה וינשטוק

עולות רשימותייך כשושנים בין החוחים

תקוה, תקוה יקירתי.

כל פעם שאני מסיים לקרוא רשימה שלך ב"חדשות בן עזר", אני מחליט לכתוב לך מכתב תודה על העונג שאת גורמת לי.

מחליט – ולא מקיים.

לאחרונה כמעט שעשיתי זאת לאחר ציפורני החתול שלך, אך לחץ העבודה השכיח ממני את הדבר.

הפעם אמרתי שאכפר על חטאיי אלה, ואכתוב לך ולו מייל קצר כדי להודות לך על הרשימה על תמרה מטבחה.

בחירת הנושאים שאת כותבת עליהם, לשונך הנפלאה. הגילויים שאת חושפת, כל אלה מחזירים אותי אל ימים רחוקים.

קריאת מאמריך היא עבורי חווייה מרגשת.

ריח ארץ ישראל היפהפייה והנשכחת עולה מכל שורה שלך.

מתוך שפע הקוץ והדרדר, עולות רשימותייך כשושנים בין החוחים ואני מקווה שתכנסי אותן ביום מן הימים, ובעיקר – שתוסיפי לכתוב.

באהבה ובהוקרת תמיד,

אליהו הכהן

 

* * *

שלמה אראל

"אנחנו כמעט שירינו זה על זה..."

נראה שנושא אלטלנה ממשיך להעסיק את הכותבים. אז יש לי תרומה "צנועה" משלי, יעני, כמו שאומרים, "מידע אישי": אבל קודם כל  "גילוי נאות".

בשנות השלושים הייתי חבר בית"ר והנני בוגר ביה"ס הימי של בית"ר בצ'יויטבקיה, איטליה. במלחמת העולם שירתתי בצי הסוחר הבריטי ומאז ועד מלחמת העצמאות עבדתי כמנהל התובלה הימית של חברת האשלג בים המלח והתגוררתי עם משפחתי בשטח המפעל. כל אותה תקופה לא היה לי יותר שום קשר עם בית"ר או האצ"ל. לפני פינוי המפעל בצפון ים המלח פוניתי במטוס לתל אביב והתגייסתי לחיל הים. בתחילה לא כל כך ידעו מה לעשות איתי, ואמרו לי להמתין לשיבוץ.

עוד אני ממתין, מצא אותי אחד שלמד איתי בצ'יויטבקיה והביא אותי אל מנחם בגין, ואלה היו בערך דבריו:

"אנשינו בחו"ל רכשו אוניית מלחמה, היא תגיע עם נשק רב ועולים רבים. אחרי שיפרקו אותה נעלה עליה, צוות של האצ"ל, והיא תכנס לחיל הים. אתה, שלמה אנגל, תהיה המפקד שלה. אנשינו המליצו עליך. אנחנו נקרא לה אלטלנה."

לשאלותיי הוא לא ידע להגיד איזו מין אוניית מלחמה זו ומתי תגיע. כשאמרתי שאני כבר התגייסתי לחיל הים השיב: "אדרבה, אין שום בעייה, יש לנו הסכם..."

 

ועוד קוריוז. לפני הגעת האלטלנה נשלחתי לחיפה והתמניתי למפקד ספינת המשמר "פלמח", ואחר כך מפקד הקורבטה "הגנה", ובשנת 1965 למפקד חיל הים בהמלצת הרמטכ"ל יצחק רבין בממשלה המפא"יניקית של אשכול. כשבקירנו יחד בצבאות זרים, אהב רבין לספר: "אנחנו כמעט שירינו זה על זה..."

ובכיבוש הים ננוחם.

 

* * *

נתן רועי: הפסקה השנייה והשלישית טעונים שכתוב ממש

שלום רב,

במכתבו של יוסי אחימאיר הוא כותב שאבא של אלישע פורת הוא אבא קובנר. טעות. אביו של אלישע פורת הוא המתרגם אליהו פורת ז"ל.

ובכלל, כשמפרסמים מכתב של מגיב יש להציג את המכתב שעליו הוא מגיב. אחרת, זה יוצא כמו "פשקוויל".

יש לדייק בעובדות.

הפסקה השנייה והשלישית טעונים שכתוב ממש. הם פשוט משפטים לא ברורים. דבריו של יוסי אחימאיר על התנהגות השמאל כנגד אנשי המחתרות הן קושט אמת (האמת חמורה אף יותר).

בברכה,

נתן רועי

 

אהוד: מכתבך כאן לא עבר עריכה.

 

* * *

נילי דיסקין

שלוש הערות

 * החיים והמוות ביד הלשון. כשכתבתי שהמשוררים הם אנשי אמת, לא הוספתי סימן שאלה בסוף המשפט. אתה הוספת, וחלקת על דעתי. בוודאי שזה בסדר, וזו זכותך, אבל, מה שלא בסדר, לטעמי, זה הטשטוש בין סופרים למשוררים, או נתינת השם המכובד"משורר" לאנשים שאינם אלא חרזנים עלובים המשתמשים במה שלדעתם הוא כשרון כתיבה כדי למכור מרכולת מזוייפת, כשמטרתם, בעצם, להיקרא משוררים, לרדוף כבוד וכדומה. כך היה מאז ומתמיד, ולכן, אולי זוכים ציירים, מחזאים ואמנים אחרים לעדנה רק אחרי מותם, כשהזמן שעבר, נתן ל"בררה" לשקוע, והציף אותם ואת אמנותם למעלה.

כך קורה גם עם דודתך, וכך קורה עם אמני אמת אחרים. כמובן שהמילה "אמת" בעייתית מפני שלכל אחד האמת שלו. אבל, אני כותבת כאן את דעתי. וכל מי שחזה ביצירות בנות אלמוות, הודות לגואל כזה או אחר, מוסיף אמינות להיות האמן – אמן "אמיתי" גם אם בחייו לא נתפש ככזה. ואגב, גם משורר שספון בביתו החם יכול לכתוב על מותו של הומלס קפוא. ולהאיר אותו בזרקור רב עוצמה לעינינו. זה אינו שקר ואינו זיוף, אם המשורר רואה את עצמו כמי שהיה יכול להיות שם במקומו, ואינו מתנשא מעליו. אתה מוצא את המתנשאים האלה בכל המקצועות, ויש , לדעתי, טעם לפגם שלא לומר ממש נכות לאנשים – שחושבים שהם בני אדם טובים יותר, או אחרים, רק מפני שמבחינה מקצועית, או אחרת, עשו להם שם בעוד שכבני אדם –  הם נחותים בעיניי.

 

* אני חושבת שיש מה ללמוד מהצרפתים שחוקקו חוק שאין שופטים נשיא (או ראש ממשלה) מכהן. זה די פותר את הדילמה של אי היכולת לשתוק מצד אחד על מעשים נלוזים של מי שנושא במשרה ציבורית רמה, ומאידך – לתת לו את היכולת לפעול במסגרת תפקידו אליו נבחר בצורה דמוקרטית. מדובר בבני אדם, וככאלה – אף אחד אינו מושלם.

מי ששתק, אם זה נכון, כשבגין לקח את קופת התנועה בפולין כדי להציל את משפחתו ושוב, אני מסייגת – אם זה אמנם נכון, אין לו אלא להלין על עצמו ועל חוסר האומץ שלו לצאת עם הסיפור הזה ולהעמיד אותו בפני ערכאה שיפוטית. (גם אם שופטים, בהיותם בני אדם, יכולים לטעות). ואגב, בכל חייו שאחר כך חי בגין בצניעות מוכרת, ואף אחד מאיתנו לא ממש יודע איך היה נוהג במקומו, במצב הנוראי אליו נקלע אז.

 

* למה אתה כל הזמן נטפל לדפני ליף? היא לא הצביעה על פתרונות (אותם אתה תוקף, לפעמים – בצדק) אלא על הבעיות. והבעיות – אמיתיות. ועובדה שהמחאה הפרטית שלה הוציאה לרחוב מאות אלפי בני אדם, ולאו דווקא בהיסחפות עדרית. מדובר על אנשים חושבים שהיו רדומים ודפני היתה רק השעון המעורר שלהם.

זה שמי שגרם למצב הזה, מוצא גם עכשיו דרכים לעקוף את המחאה הצודקת הזו, להרוס רבדים שונים במשק, ובלבד שכסאו (וכסאות מקורביו) יישארו על מקומם – לא מוכיח שדפני ליף טעתה. לדעתי – להיפך! הציטוט שלך את אברהם לינקולן תוקף פתרונות לא חכמים אבל לא מערער על עצם המחאה וסיבותיה.

 

* * *

מתי דוד

הדוקטורים של הטרור האיסלאמי

והשינאה למנחם בגין

בתגובה לרשימתי "שלושה רופאים שהפכו למנהיגי טרור איסלמי", קיבלתי איזכורים של שמות רופאים נוספים שמעורבים בטרור או כתומכי טרור באמצעות סיוע תעמולתי, בעבר או בהווה:דוקטור רנטיסי. דוקטור ודיע חדד. דוקטור אחמד טיבי [והמרחום ד"ר ג'ורג חבש. – אב"ע].

 אני גם מבקש להוסיף תגובה תומכת למאמרו של יוסי אחימאיר לאלישע פורת – "תשובה למשמיץ מעין החורש". אלישע פורת פירסם מאמר באתר "ניוז 1" ב-4.3.12, מאמר השמצה ארסי של שנאה חולנית בלתי נשלטת נגד מנחם בגין, זאת לרגל השידור המיוחד בערוץ אחד, לציון 20 שנה למותו של בגין. אלישע פורת התלונן במאמרו שלא שודרו דבריו המלאים נגד בגין, למרות שהוא הוזמן להשתתף בתוכנית. במאמרו הוא מביא את דבריו שלא שודרו בטלויזיה.

לאחר שקראתי את מאמרו שלחתי אליו את תגובתי להלן: אני חניך קיבוץ, שכונת בורוכוב האדומה, הנוער העובד ובוגר תיכון חדש. ואולם אני ורוב חברי "בוגרי השמאל שהתפכחו" אין לנו את השנאה האידאולוגית הדוגמטית נגד מנחם בגין. ראוי שגם אתה, הסופר והמשורר, תיגמל סוף סוף משנאה היסטורית שחלף זמנה בתודעתו של כל אדם רציונלי ופטריוט ציוני נורמטיבי. מספיק ודי עם החשבונות והשנאות הישנות. הגיע הזמן לפיוס ולאחדות בתוכנו, להבטחת קיומנו מול כל אויבינו ושונאינו. מספיק ודי עם היצרים של פתיחת פצעים וחשבונות עבר. ויכוח היסטורי אקדמי ראוי ואפשרי, אבל בשום אופן לא בסגנון הארסי כפי שכתבת נגד מנחם בגין, שייזכר לדורות כמנהיג וכלוחם של אמת למען תקומתה של מדינת ישראל.

בדוק את עצמך ושנה את יחסך למנחם בגין, כפי שעשו זאת רבים מקרב חבריך בתנועת השומר הצעיר ובקיבוץ הארצי שבו אתה חי.

 

 

 

   

* * *

ישראל סגל

1. הערות ל"תגובה הקצרה" של אודי מנור

לנעמן כהן על "אלטלנה"

הסיפור של "אלטלנה" הוא דוגמה מצוינת להוכחת התזה של "ההיסטוריונים החדשים" בדבר הרלטיביות של ההיסטוריה. מכאן תומכי בן-גוריון ומפא"י שמשוכנעים עד היום שבגין התכוון לערוך פוטש נגד הנהגת המדינה דאז, ומכאן תומכי בגין שנשבעים שהוא התנהג באופן ממלכתי ובזכותו, רק בזכותו, נמנעה מלחמת אחים.

רק כדי לאזן את מה שכתב אודי מנור אציין מספר נקודות.

ראשית, בגין לא הוביל את המהלך אלא הובל אליו בידי אחרים. הוא אכן דיווח לבן-גוריון על ההכנות של "אלטלנה" ושאל אותו מה לעשות בנידון. (יש לציין כי היוזמה לרכוש אונייה, להעמיס עליה נשק ולהביאה ארצה עלתה עוד טרם שהוכרזה המדינה ולכן גם לפני שבגין הגיע להסכם עם ההנהגה בקשר לפירוק אצ"ל והעברת כל הנשק שלו לצה"ל). אבל "חבריו" בפריס, בראשות קבוצת ברגסון, נציגי האצ"ל בארה"ב, החליטו על דעת עצמם, בלי לדווח לבגין, להפליג ארצה, תוך שהם מתעלמים מבגין, ולמרות שבאותה עת הוכרזה הפסקת אש בין הצדדים. בגין ניסה להניא אותם, בהיותם כבר בלב ים, מלהמשיך אבל קריאותיו לא נענו (יש ויכוח אם הם לא קלטו את השדרים או ששמעו והתעלמו).

כשהגיעו ארצה (והופנו לחוף ויתקין) פרץ הוויכוח לגבי הנשק שבאונייה ולמי הוא יגיע. אכן, כמו שכתב מנור, אצ"ל עמד על זה ש-20% מהנשק יגיע לאנשיו בירושלים ואולי אף היתה הסכמה לכך מצד נציגי ב"ג, אבל המשבר נגרם בשל התעקשותו של אצ"ל לפרוק בעצמו את הנשק מהאונייה, דבר שהתקבל ע"י הצד השני כניסיון להפר את ההסכמים ביניהם ולחשד בכוונותיהם. במהלך הוויכוחים במקום בין אנשי הפלמ"ח ואצ"ל, שהתלווה אליו גם שימוש בנשק חם, לקח מרידור את הפיקוד מידי בגין, שלא שלט במשבר, ושלח אותו עם האונייה ללב ים.

האונייה שמה פעמיה אל חוף תל-אביב ואי-אפשר לפרש זאת אחרת מאשר פרובוקציה נגד השלטון. ספינות של הפלמ"ח עקבו אחריה והזהירו אותה שוב ושוב כי תחזור על עקבותיה אך היא לא נענתה. עם התקרבה לחוף היא עלתה על שרטון. התחילה מהומה גדולה על החוף – אנשי אצ"ל, נטשו את הצבא, ונאספו שם ומולם אנשי ההגנה והפלמ"ח. האונייה לא נכנעה על אף כל האזהרות מהים ומהחוף. לבסוף נורה אותו פגז ורק אז נטשו אותה. אנשי בגין מתגאים עד היום בקריאה שלו לאנשיו אז להימנע ממלחמת אחים. אפשר להתווכח כך ולשאול אם לא הוא, או לפחות חבריו, גררו את היישוב לסיטואציה הזאת שהביאה את מלחמת האחים עד הקצה.

אני מסתמך כאן, בין השאר, גם על ברנר, שמנור מצטט אותו. נמנעתי מלהשתמש בביוגרפיה של אבי שילון על בגין אשר מעלה תמונה שלילית ביותר על בגין, לפחות בהקשר של הפרשה שלפנינו.

 

2. ליבי ליבי לעיתון "הארץ"

אני קורא ותיק של חב"ע ואני מופתע כל פעם מחדש מההתייחסות ל"הארץ". כשמגיע גיליון חדש של חב"ע אני מיד מפעיל עליו את הפונקציה FIND (למדתי מהשיטות של "אם תרצו") ואני לעולם לא מתאכזב, שמו של העיתון מופיע דרך קבע, לעיתים קרובות יותר מפעם אחת וכמעט תמיד בהקשר שלילי. ואני שואל את עצמי מה העיתון הזה לכם? נכון, הוא עיתון שמאלני. נכון, הוא לא חלק מהקונצנזוס, אז מה?!

על מה הצעקה? הרי הימין שולט כאן ביד רמה, ובתוך הימין, שולט הימין הקיצוני. המתנחלים מסובבים את הממשלה (ואת כולנו) על האצבע הקטנה ועושים ביו"ש כבתוך שלהם. לכול ברור שביבי ייקח את הבחירות הבאות בהליכה. ו"הארץ" – כולו 6-7 אחוז תפוצה מול התפוצה המפלצתית של "ישראל היום", שופרו של ביבי.

אז גם אם נגדיר את "הארץ" עם גדעון לוי בראשו כ"עוכר ישראל", האם יש הצדקה לתשומת הלב הרבה כל כך שהוא מקבל מעל הבמה הזאת?

ואולי יש כאן משהו אחר. אולי אלו התוקפים אותו (ואת השמאל בכלל) עושים זאת כי הם עצמם לא בטוחים בעמדתם?

זה מזכיר לי את ההתקפות של החרדים על נשים שהולכות בלבוש לא צנוע ועל פרסומות של נשים על גבי האוטובוסים. לא הדאגה לכבוד האישה בראש מעייניהם אלא החשש שזה יעורר בהם כל מיני רעיונות ומחשבות, חס וחלילה. אלה המקפידים להביא ציטוטים מהעיתון כדי להעמיד את כולנו על גישתו המעוותת (וזה בלשון המעטה) מזכירים לי את חבר הכנסת הדתי (אני לא זוכר מי הוא היה) שנפנף, לפני שנים רבות, מעל בימת הכנסת בעיתון "העולם הזה" על תכניו הפיגוליים, ה' ישמרנו. פליאה היא איך  אדם כמוהו הגיע בכלל לעיתון ואף קרא בו.

אז ככה. העיתון הוא שמאלני, כבר אמרנו. אבל יש בעייה. הוא העיתון הרציני היחיד במדינה. גם אם נדלג על גדעון לוי, עמירה הס, עקיבא אלדר וכו' וכו', עדיין מה שנשאר שווה מספיק כדי שנמשיך לקרוא אותו. וכאשר תעלה תפוצתו ל-10% או אף תגיע לתפוצתו של "ישראל היום" ר"ל – או אז נשקול את צעדינו מחדש.

 

אהוד: אני מסכים עם רוח דבריך ולכן מעולם לא קראתי להפסיק לחתום על "הארץ" כי לדעתי יש להיאבק על דמותו כבמה רצינית כמעט יחידה, כפי שאכן היה – שנפלה בידי שונאי ישראל, והיא הולכת ומדרדרת, בהתמלאה סילופים ועיוותים.

 

* * *

ברוך תירוש על טרטרין המטרטר מטרסקון

לאהוד, שלום. 

משה ברק, איש גבת בעמק, מתעלה במשיית 'חלשונות' מנכבי העברית, ובחב"ע 722 הוא מחבר ביטוי חדש לתיאור תלאות האזרח, ה'מטורטר' לדבריו בלך ושוב ע"י הפקידים במוסדות השלטון.   

מעניין שפרנסי העיירה טארסקון TARASCON במרכז חבל פרובנס בצרפת, טוענים שהמונח ל'טרטר' בעברית, נובע מפעילותו בימי הביניים של טרובדור בשם טארטרין TARTARIN, שנהג להציק וללעוג בהכפשות לשועי העיירה ורוזניה, וגם למלכים שנהגו להתגורר בארמון הגדול על הנהר גארד GARD.  

בעיירה, שבימי הביניים גרו בה יהודים רבים ורחובותיהם נשמרו, מספרים בגאווה שעקב קשרי טארטרין עם היהודים והצקותיו לשועי העיר, נשתרבב המונח 'לטרטר' לשפה העברית, וכולנו מטרטרים אחד את השני.

נקווה שמי מקוראי חב"ע האמונים על התפתחות השפה העברית, יתפתה לחקור את טענת פרנסי טראסקון באשר לאורח השתלבות ה'טרטור' בעברית.

בברכת חג פורים שלו ושמח, 

ברוך  תירוש

 

אהוד: כאשר טיילנו בשעתו בפרובנס סרנו גם לעיירה טרסקון ושם ביקרנו, ברחוב הראשי, בביתו של האזרח הידוע ביותר שלה, טרטרן, יציר דמיונו של הסופר אלפונס דודה, שבדה בשנת 1872 את דמותו המגוחכת והנוגעת ללב בספרו "הרפתקאותיו המופלאות של טרטרן איש טרסקון". כמובן שכל המוצגים בבית-ב"מוזיאון" הזה, כולל המפלצת בחצר וכלי הנשק והכובעים בבית – נוצרו בהשראת ספרו הנהדר של אלפונס דודה, והקשר שלהם למציאות ההיסטורית הוא כשל פסלי חמשת הרוכבים בכיכר המייסדים בפתח-תקווה, של אנשים שהיו כביכול במשלחת שלא היתה מעולם – בבוקר לח בשנת תרל"ח. אבל מה, יש עיירות שבונות את תהילתן על בלוף חביב וזאת בעקבות יצירות ספרותיות בעלות ערך.

 

* * *

"הצ'ופצ'יק של הקומקום"

'צוותא' וחברים-אמנים
חוגגים עם דן אלמגור
את הופעת ספר פזמוניו (הראשון)
הצ'ופצ'יק של הקומקום
(300 מפזמוניו)
בהוצאת כנרת-זמורה.

בהשתתפות: ישראל גוריון, דני ליטני, דפנה זהבי, רמה מסינגר, דרור קרן, יונית שקד-גולן, קרן הדר, דורית פרקש, נתן סלור, אירית ישראלי, איתמר ארגוב, נועה קשפיצקי, אייל חביב, נועה ארגוב, עמרי רוזנצוייג ואחרים.

ניהול מוסיקלי: גבי ארגוב

יום א' 1 באפריל, בשעה 22:00 (השעה היא אכן 22:00)

כרטיסים בקופת צוותא 03-6950156

ובאתר צוותא tickets.tzavta.co.il

מחיר מוזל עבור קוראי חדשות בן עזר 80 שקל

  

* * *

מרדכי קידר

המולדת? לא אצלי

מאז שקמה ממלכת ירדן, היא סובלת מפיצול אישיות בין שתי הזהויות, הירדנית והפלסטינית, השלובות זו בזו כמו זוג תאומים סיאמיים השונאים זה את זה, אך אינם יכולים להיפרד זה מזה. בעוד שמרבית אזרחיה של הממלכה ההאשמית הירדנית מגדירים את עצמם כ"פלסטינים", מדינתם היא "ירדנית". כיצד אפוא הם אמורים להתייחס אליה – כמדינתם או כמדינה זרה?

מקור הבעייה נעוץ בכך שממלכת ירדן אינה יישות בעלת שורשים היסטוריים, אלא יציר מודרני של הקולוניאליזם הבריטי שירש את האימפריה העות'מנית בתום מלחמת העולם הראשונה. אז היה שמה "אמירות עבר הירדן" כי לא היה לבריטים שם טוב יותר, ייחודי יותר. ירדן היא חלק מה"שאם", השטח הכולל כיום את ירדן, ארץ ישראל, סוריה ולבנון. עד תקופת המנדט הבריטי, ירדן מעולם לא היתה מדינה או ארץ מובחנת, כמו למשל מצרים, ולא היתה לה מנהיגות מקומית משלה. הבריטים מינו את עבדאללה, בנו של השריף חוסיין, כאחראי על אמירות עבר הירדן, למרות שבני האזור לא ראו בו את מנהיגם הטבעי, שכן הוא נולד מאות קילומטרים דרומה מירדן. עובדה זו היא הסיבה לכך שהשלטון בירדן נתפס כשלטון בלתי לגיטימי על ידי רבים בירדן עד היום הזה.

תרבותית, ירדן מחולקת לשני חלקים עיקריים: בדווים מצד אחד, וחקלאים ובני עיר מצד שני. בימי המנדט הבריטי, לפני ייסוד האמירות, היו כולם "פלסטינים", שכן כולם היו תושבי המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י. לאחר ייסוד האמירות, התקבל עבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה, כמנהיג בעיקר אצל הבדווים, שהיוו את מרכז הכובד של נאמניו, ואילו תושבי הכפרים והערים התייחסו אליו כזר שהביאו הבריטים וסידרו לו "ג'וב". לכן הבדווים אימצו את הזהות של האמירות, והחל מ-1946 – של הממלכה, בעוד שתושבי הכפרים והערים המשיכו לכנות את עצמם "פלסטינים". לחלקם היה קשר משפחתי עם תושבים ממערב לירדן, ולכן קל היה להם יותר לאמץ את ההגדרה העצמית הפלסטינית, שאותה העדיפו על פני זו "הירדנית".

במלחמת 1948 ברחו מישראל לירדן כמה מאות אלפי ערבים, ומרביתם שוכנו במחנות פליטים. בשנים שלאחר מכן, ובעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים, עברו לירדן עוד מאות אלפים, וכל אלה הם "פלסטינים" מסוג אחר, שהיו בעבר ב"פלסטין המערבית" ועברו לירדן. יחד מהווים הפלסטינים רוב מוחלט של תושבי ירדן, הנאמד ב-70 אחוז. הירדנים, אגב, טוענים כי חלקם של הפלסטינים אינו עולה על 30 אחוז. משימתה העיקרית של המלוכה היתה מאז ומתמיד לאחד את שני המרכיבים העיקריים של האוכלוסייה – הבדווים והפלסטינים. משימה זו זכתה בשנים האחרונות לכינוי: "ירדן תחילה", כלומר שעל כל תושבי ירדן לאמץ את הזהות המדינית הירדנית, המשותפת, ולהתעלות מעל ההבדלים התרבותיים המסורתיים שביניהם. אך בעוד שהמלך ונאמניו מדברים על "אחדות קדושה", הפלסטינים מדברים על כך שהם חשים דחוקים לשוליים. תחושתם זו נובעת מהעובדה שמשרות השלטון נתונות בדרך כלל בידי הבדווים, בעוד שהפלסטינים מנועים מליטול חלק משמעותי בשלטון ולכן הם מהווים את המגזר הכלכלי הפרטי. בדרך כלל הפלסטינים הם הסוחרים, הקבלנים, בעלי המקצועות החופשיים, האקדמאים, בעוד שהבדווים הם קציני הצבא, המשטרה והמוח'אבראת (המודיעין הפנימי).

 

או חוסיין או ערפאת

לאורך השנים חלו תמורות בין ירדן ובין הפלסטינים החיים בשטחה. אירוע מכונן ראשון היה הכיבוש הירדני בגדה המערבית ב-1948, שלא זכה בהכרה בינלאומית. תושבי הגדה המערבית קיבלו אזרחות ירדנית בעקבות הכיבוש, אך יחס השלטון הבדווי אליהם היה מנוכר ועוין: מי מהם שהעז לדבר על זהות פלסטינית, סיכן את חייו.

אירוע שני היה רצח עבדאללה בפתח מסגד אלאקצא ב-1951. הטענה הקבועה היא שרצח זה היה בגלל המו"מ שניהל עבדאללה עם נציגי התנועה הציונית. הוא לא חש בבעייה לשאת ולתת עמם, שכן לא היה לו עניין מיוחד בפלסטין שממערב לירדן והיה לכן מוכן לוותר עליה למען הקמת מדינה יהודית.

האירוע השלישי הוא הצלחת ישראל לשחרר את יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") במלחמת ששת הימים (1967), ומאז התפתחה תיאוריית קונספירציה, שהשלטון הירדני בעצם ויתר על השטח, שכן לא היה מעוניין בתושביו הפלסטינים.

אירוע רביעי היה ניתוק הקשר בין שתי גדות הירדן ב-1988, בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה. ניתוק הקשר כלל את שלילת אזרחותם הירדנית של תושבי יהודה ושומרון, שהובילה למציאות שרבים מהם כיום הם חסרי אזרחות כלל. אירוע זה חיזק את החשד שכל מה שהשלטון הירדני רוצה הוא להתפטר מאזרחיו הפלסטינים, ובכך להגדיל את המרכיב הבדווי באוכלוסיית ירדן.

נושא נוסף המשפיע לרעה על יחסי השלטון בירדן עם הפלסטינים הוא המתח הקיים בין זכות האזרחות לבין זכות השיבה. לכאורה כל אדם מעוניין באזרחות של המדינה שבה הוא חי, שכן זו מקנה לו מעמד של קבע במדינה, ושירותים בסיסיים כמו דרכון, חינוך, תעסוקה, טיפול רפואי וביטוח פנסיה. אלא שקבלת אזרחות ירדנית משמעה שהפלסטינים בירדן הם בעלי מעמד של קבע במדינת ירדן ובכך הם מאבדים את מעמד הפליטים, ולכן אינם יכולים עוד לדרוש את זכות השיבה.

עניין זה קיבל משנה תוקף בעקבות הסכם השלום בין ישראל וירדן ב-1994, שבו הכירה ירדן בישראל מבלי שדרשה ממנה להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים לגדה המערבית. לדעת פלסטינים רבים, מתן אזרחות ירדנית לפלסטינים תושבי ירדן ישרת את האינטרסים של לישראל, שכן בכך תחסל ירדן את בעיית הפליטים באופן שאינו רצוי לעם הפלסטיני.

לאורך 50 השנים האחרונות, מאז שהוקם ארגון השחרור הפלסטיני, שררו יחסי חתול ועכבר בינו ובין השלטון בירדן. אש"ף טען כל השנים כי הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני", כלומר של כל הפלסטינים בעולם, כולל הפלסטינים אזרחי ירדן, ולכן המלך חוסיין חשד כל העת כי אש"ף חותר תחת מעמדו בקרב הפלסטינים אזרחי ירדן ומנסה להסיתם נגד בית המלוכה. הדברים הגיעו עד רתיחה בספטמבר 1970, כאשר אש"ף השתלט על אזורים נרחבים בצפון ירדן והפך אותם לאזור אוטונומי פלסטיני בעל אופי צבאי. אש"ף טען כי הוא זקוק לשטחים אלה כדי לנהל מתוכם את המאבק נגד ישראל, שלוש שנים אחרי שזו סילקה את אש"ף מיהודה ושומרון, אך חוסיין הבין כי המאבק נגד ישראל הוא רק חלק מן התמונה, ואילו חלקה האחר הוא מבוקשו של הארגון להשתלט על החלקים הצפוניים של ירדן, שבהם הפלסטינים הם רוב מוחלט, ועל כן יצא במסע הרג המוני בפלסטינים שהביא למותם של כ-20 אלף פלסטינים. אירוע מכונן זה יצר מאזן כוחות לטובת ירדן, שזכרו לא פג עד היום הזה.

השלום עם ישראל נתפס בקרב הרוב הפלסטיני של ירדן כמעשה בלתי לגיטימי. הם רואים בשלום עניין אישי של המלך חוסיין שנועד לזַכּוֹתוֹ בתמיכה ישראלית ואמריקנית מול הכוחות הערביים השכנים שלו – סוריה של חאפז אלאסד מצפון, ועיראק של סדאם חוסיין ממזרח. הפלסטינים רואים בהסכם השלום בגידה בעניינם, שכן לא הותנתה בו שום התקדמות בעניין הפלסטיני, בניגוד להסכמי קמפ-דיוויד בין סאדאת ובגין (1978), שבהם היתה התייחסות מפורשת לקידום נושא האוטונומיה הפלסטינית. יתר על כן, פלסטינים ראו בהסכם השלום בין ישראל וירדן תוצאה של רצון המלך חוסיין לקבל מישראל הכרה במלכותו, ולשים קץ לדיבורים של ישראלים כמו אריאל שרון על ירדן כמדינה פלסטינית.

גם המצב הפנימי בזירה הפלסטינית מהווה מקור למתח בין אש"ף ובין בית המלוכה הירדני. מאז שתנועת חמאס זכתה ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006, חושדים אנשי אש"ף כי ירדן מעדיפה את חמאס על פני אש"ף בשל מיספר סיבות. הראשונה היא הקרבה התרבותית בין הבדווים בירדן ובין חמאס, המתבסס במידה רבה על הקבוצות ממוצא בדווי המהוות שיעור ניכר מהאוכלוסייה ברצועת עזה.

הסיבה השנייה היא ההנחה שבזירה הפלסטינית חמאס היא הכוח העולה ואילו אש"ף הוא הכוח היורד, והירדנים מעדיפים קשר עם המנהיגות העתידית על חשבון הפוליטיקאים שכוכבם שוקע.

סיבה נוספת היא מבוקשו של עבדאללה מלך ירדן לרצות את "האחים המוסלמים" בירדן, האחים האידיאולוגיים של חמאס. בכירי אש"ף מצאו דרכים להביע באוזני אחיהם בירדן את מורת רוחם מהקשר שבין השלטון בירדן ובין חמאס.

בעייה נוספת המעיבה על יחסי השלטון הירדני והפלסטינים היא הטענה בדבר דחיקת הפלסטינים לשוליים. זו מתבטאת בהיעדרם של פלסטינים בצמתי קבלת החלטות, בתפקידים בכוחות הצבא, הביטחון והמודיעין, ובנוכחותם הדלה בתפקידים פוליטיים. הם מופלים לרעה בסימון אזורי הבחירה, ולכן גם נוכחותם בפרלמנט אינה משקפת את שיעורם באוכלוסייה. שיעור המובטלים הפלסטיניים גבוה, שכן הממשלה מעדיפה לספק תעסוקה לבוגרי האוניברסיטאות הבדווים. מפלסטינים החשודים בפעילות נגד המדינה במקרים רבים נשללת האזרחות, ויכולתם לערער על כך – מוגבלת. החלטות שרירותיות ושערורייתיות ננקטות נגדם, ואין להם מושיע.

 

תפוח אדמה לוהט

דחיקתו לשוליים של הרוב הפלסטיני בירדן הוליד בשנה האחרונה, שנת "האביב הערבי", דיבורים בקרב פלסטינים בירדן על "המולדת החלופית", שבמקור היה זה ביטוי גנאי לכוונתם של ישראלים להפוך את ירדן למדינה פלסטינית. הם מתכוונים להגיע למצב שבו צפון ירדן, האזור המאוכלס ברוב משמעותי של פלסטינים, יהפוך לאזור אוטונומי או אפילו עצמאי לחלוטין, וזאת ללא קשר עם מה שקורה בין ישראל והפלסטינים המתגוררים ביו"ש ובעזה. הטענה היא שאפילו אם תקום מדינה פלסטינית ביו"ש, הדבר לא יפתור את בעיית המתח שבין השלטון בירדן ובין הפלסטינים אזרחי ירדן, ולכן האחרונים ראויים לפתרון בעייתם בצורת הקמת מדינה על חשבונה של ירדן, ללא קשר עם פתרון כזה או אחר שיימצא ממערב לירדן בין ישראל והפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה.

זהו גם ההסבר לפגישותיו התכופות של המלך עבדאללה עם הנשיא האמריקני ברק אובמה. בעוד שאביו, חוסיין, נלחם בכל מאודו נגד הקמתה של מדינה פלסטינית ביו"ש, בראותו בה איום אירידנטי על ירדן, עבדאללה מנסה ללחוץ על ארה"ב שזו תפעיל לחץ על ישראל דווקא כן להקים במהירות מדינה פלסטינית ביו"ש, כדי שהוא יוכל לומר לפלסטינים שאצלו, שאינם מעוניינים לחיות בירדן, כי יואילו לעבור למדינה הפלסטינית ביו"ש. המצב שנוצר הוא אפוא שקיימת כיום מעין תחרות שלילית בין ישראל וירדן על מי מהן לא תיתן לפלסטינים מדינה בשטחה, ותצליח להדוף את תפוח האדמה הלוהט ששמו מדינה פלסטינית לשטחה של המדינה האחרת.

יש דימיון מסוים בין טענה זו של פלסטינים בירדן ובין טענתם של ערבים פלסטינים אזרחי ישראל, בעיקר בגליל. גם אלה שאצלנו טוענים כי מדינה פלסטינית לא תפתור את בעייתם כמיעוט פלסטיני החי במדינה יהודית, ולכן עליהם לדרוש אוטונומיה, אם לא גם עצמאות, בשטחי הגליל שבהם הם מהווים רוב. ישראל הודפת דרישה זו בתוקף. לכאורה, ירדן אינה שונה מישראל בגישתה לדרישה הפלסטינית. אלא שיש הבדל קטן ביניהן: הפלסטינים בירדן מהווים רוב מוחלט באוכלוסייה, ואילו בישראל שיעורם (יחד עם הבדווים) הוא כחמישית מאזרחי המדינה.

המצב בירדן נפיץ, שכן בשנה האחרונה החל המלך לאבד מיוקרתו בקרב הציבור הבדווי, תומכיו המסורתיים של בית האשם. הוא כנראה אינו נהנה מהיכולות הציבוריות של אביו, וניסיונותיו להפיס את דעת הקהל הפלסטיני בירדן אינם מוצאים חן בעיני הבדווים. המצב הכלכלי בירדן ומיספר המובטלים הגדול גם הוא אינו מוסיף למעמדו של המלך. ככל שמעמדו הולך ונחלש, כך הולכים ומתגברים הקולות בציבור הפלסטיני ללכת בעקבות המאבק נגד השלטון בתוניסיה, בלוב, במצרים, בתימן ובסוריה, שהיה המאפיין העיקרי של ההתנהלות הציבורית בעולם הערבי במהלך השנה האחרונה. בקרב הפלסטינים בירדן יש די תרעומת נגד השלטון, וייתכן מאוד כי גלי ההדף של "האביב הערבי" יוציאו גם את הציבור הפלסטיני בירדן משלוות בתי העסק אל הפגנות רחוב סוערות, שתחילתן עלולה להיות עקובה מדם ואחריתן מי ישורנה.

רעיון "המולדת החלופית" מעביר צמרמורת קרה בגבו של עבדאללה השני מלך ירדן והבדווים שאיתו, שבשלב זה אין לו חלופה, שכן אם יפרוץ רעיון זה לרחובות, הוא והם עלולים למצוא את עצמם במצב של חוסני מובארק במקרה הטוב, ובמצב של מועמר קד'אפי במקרה הגרוע. בחברה שבטית כמו בירדן דברים עלולים להתדרדר במהירות לאלימות קשה, ותוצאות המאבק עלולות להיות זירת דמים שתזכיר את ההתרחשויות בסוריה במהלך השנה האחרונה.

 

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" וכן בעיתון "מקור ראשון"

 

* * *

נעמן כהן

"פולניה עוד לא אבדה"!

מיצקביץ' – המשורר הלאומי הפולני

 בעל הדם היהודי

במאמרו של משה גרנות על שוביניזם פולני, שכרות, שפיכות דמים ו... יענקל היהודי – "פן טדיאוש מאת אדם מיצקביץ', (חב"ע 721) מציין גרנות בצדק שהמחבר לא היה אנטישמי.

למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. אדם ברנרד מיצקביץ' (Adam Bernard Mickiewicz),‏ (24 בדצמבר 1798 – 26 בנובמבר 1855), סופר ומשורר, מגדולי אנשי הרוח של פולין. נחשב לאחד המשוררים המייצגים של התקופה הרומנטית של המאה ה-19, ולאחד מאנשי הספר שעוררו את הלאומיות הפולנית. מיצקביץ' נולד ליד העיר נבגרדק (היום בבלארוס), למשפחת אצילים. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.

בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני.

קטעים מתוך "נגינת הנגינות" (תרגום יוסף ליכטנבאום).

 

היו כמה צלצלנים,

אך נגן בפני יענקל איש לא העז פנים

(יענקל במשך החורף אי-שם התמהמה,

עד פתע במטה-הצבא הראשי יופיע).

שיר-מצעד ניצחון: עוד לא אבדה פולניה!...

מצעד דומברובסקי אל פולין! - והכל כף מחאו

והכל "צעד דומברובסקי!" קול אחד קראו.

 

המנגן גופו כאילו לשירתו תמה,

הוריד אצבעותיו ממוטות, שתי כפיו לרמה

הגביה, כובע שועלים על שכמו צנוח,

זקנו המורם התנופף בחשיבות לרוח,

בלחייו פרחו להפליא עיגולים אדומים,

בעיניו, המלאות השראה, ברק להט עלומים;

אך עת אל דומברובסקי השב הפנה עיניים,

הליטן בכפיו, פרץ דמעות מתחת לכפים.

"שר-צבא" – אמר – "זמן רב לך ליטא שלנו

חיכתה, זמן רב כחכות למשיח אנו

היהודים, על בואך נבאו זמרים באומה

זה כבר, על בואך בישר בשחק אות תעלומה,

חיה ולחום, הוי אתה..." ובדברו דמעו רעף;

היהודי התם כפולני המולדת אהב! [...]

 

שימו לב, "היהודי התם כפולני המולדת אהב!" היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה". המנון פולניה, "מזורקת דוֹ‏מבּ‏רוֹ‏בסקי" (בפולנית: Mazurek Dąbrowskiego), הוא גירסה של השיר המקורי שנכתב על ידי יוזף ויביצקי בשנת 1797. השיר ידוע גם בשמו המקורי "שיר הלגיונות הפולנים באיטליה". או בשם "עוד לא אבדה פולניה" – מילותיו הראשונות של השיר. מטרתו המקורית של השיר הייתה לחזק את המורל בקרב החיילים הפולנים שנלחמו תחת פיקודו של יאן הנריק דומברובסקי עבור נפוליאון בונפרטה בכיבושו את איטליה. הרעיון המרכזי בשיר הוא שפולניה, אף על פי שאינה עצמאית, לא אבדה כל עוד הפולנים חיים ונלחמים בשמה. ההימנון אומץ רשמית על ידי הרפובליקה השנייה של פולניה בשנת 1926 ומעמדו של ההמנון מעוגן בחוקת פולניה, כמו גם הדגל והסמל. יש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו".

בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה", היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד:  Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה"? – "אוי וויי זמיר..."

בכל מקרה אני מאחל לשכני פאן קנטורוביץ בן ה-95 בריאות טובה ואריכות ימים. שכני יליד פולניה, פאן (מר) קנטורוביץ, יודע מילדותו בע"פ את "פאן טדיאוש" ובייחוד את הפתיחה של היצירה החכמה והנכונה תמיד: "ליטא מולדתי, את כמו הבריאות, מרגישים בך רק כשאת חסרה..."

 

2. הגזענות המתנשאת של מארק אדלמן

ברצנזיה לכבוד הוצאת הספר, "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", מאת  ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו. מפולנית: מיכאל הנדלזלץ. הוצאת ידיעות ספרים – דניאל בלטמן "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", "הארץ" ספרים, 29.2.12, מעלה פרופסור דניאל בלטמן את דמותו של אדלמן כדמות מופת.

בדיוק כיענקל הכליזמר ביצירתו של מיצקביץ' גם מארק אדלמן ראה את פולניה כמולדת. אדלמן היה איש הבונד שלקח חלק במרד גטו ורשה. ה"בּוּנְד" (יידיש: "הברית") הוא כינויה של "מפלגת הפועלים היהודיים של רוסיה, פולין וליטא" (ביידיש: "אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן"). הבונד נוסד בווילנה ב-1897, בדיוק בשנה בה נוסדה ההסתדרות הציונית. ההוגה המרקסיסט פלכנוב הגדיר את הבונדיסטים "ציונים שנתקפו במחלת ים..." אבל לאמיתו של דבר הבונדיסטים היו אנטי-ציונים ולחמו בתוקף נגד הציונות. מפלגת הבונד היתה בעלת משקל מכריע בציבוריות היהודית במזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה והיא נעלמה לחלוטין לאחר השואה עם השמדת יהודי אירופה.

בניגוד לחבריו למרד, אדלמן נשאר נאמן להשקפתו הבונדיסטית האנטי-ציונית ונשאר בפולניה. הוא למד רפואה ועבד כקרדיולוג. בעקבות המסע האנטישמי שניהל הממשל הפולני ב-1968 הוא סולק מעבודתו בבית החולים. ב-1970, כרוב היהודים שעוד חיו אז בפולניה, עזבו אשתו ובניו את פולניה והיגרו לצרפת. הוא סיפר כי לא סבל את המחשבה שאשתו, רופאת ילדים במקצועה, סובלת התנכלויות בעבודתה, ואת ילדיו לא יקבלו לאוניברסיטה כי הם יהודים. מבחינה זו קל היה לו יותר שהם עזבו. אבל הוא בחר להישאר, כי  "פולניה עבורו היא המולדת!"

נאמנותו של אדלמן לפולניה היא נאמנות העולה על נאמנות כלבית. כלב אינו נאמן למי שמכה אותו. נאמנותו של אדלמן דומה יותר לסינדרום האישה המוכה. לאמיתו של דבר אדלמן נשאר בפולניה כדי להראות שהאידיאולוגיה הבונדיסטית האנטי-ציונית שלו עדיין תקפה וקיימת.

אדלמן המשיך תמיד את התנגדותו החריפה לציונות, והשמיע דברים נוקבים נגד מדיניותה של ישראל ונגד אופייה של החברה היהודית שנבנתה בה. הוא טען כי ישראל לעולם לא תהיה ואינה מסוגלת להיות המשכו של העם היהודי שחי במזרח אירופה. זהו ציבור של יהודים שהגיע מתרבויות שונות, שחי באזור שיש בו דומיננטיות מובהקת לתרבות אחת, המזרחית. ישראל לתפישתו תהיה פעם מדינה יהודית-ערבית: מה לזה ולתרבות של העם היהודי שחי בפולין?

אדלמן ראה את תפקיד היהודים בשילוב בעמים בהם הם חיים, ולהיות תמיד לצד החלשים. היהודים צריכים להיאבק לא למען עצמם אלא למען החלשים בפולניה. נראה שזה הדבר האחרון שהפולנים היו רוצים.

כמה התנשאות גזענית יש בדבריו של אדלמן. בפולניה. הוא, אדלמן, לבדו, ישמור על התרבות היהודית של יהודי פולין ואילו בארץ ישראל התרבות של יהודי פולניה תהפוך לתרבות ערבית...

בשביל אדלמן התקווה היהודית: "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים," היא תקוות שווא של אובדן תרבות יהודית והפיכתה לתרבות ערבית... לדידו התקווה היא: "עוד לא אבדה פולניה..."

במקום להכות על חטא מדיניותו האנטי-ציונית של הבונד שהביאה לכך שמאות אלפי יהודים שיכולים היו לעלות לארץ נשארו בפולניה וניספו בשואה. (במשפחתי נספו כל הבונדיסטים והאגודאים, וניצלו הציונים) המשיך כל השנים אדלמן בהכפשת הציונות ומדינת היהודים.

שכני פאן קנטורוביץ ניהל שנים רבות מאבק להשבת רכושו בפולניה, מאבק ללא הצלחה. בשביל פאן קנטורוביץ פולניה כבר אבודה וכך גם רכושו. פולניה מעולם לא לקחה על עצמה אחריות על חלקה ברצח היהודים, בגירושם לאחר המלחמה, ובייחוד על שוד רכושם.

בכתיבה על אדלמן בולטת השנאה העצמית המפעפעת אצל פרופ' בלטמן (ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית). בשביל פרופ' בלטמן אהבת פולניה ושנאת ישראל הם דגל. "המסר של מארק אדלמן הוא אקטואלי יותר מאי פעם," הוא כותב. בשביל בלטמן המסר הפולני הוא הומניסטי ואילו המסר היהודי-הציוני הוא נאצי: "שוביניזם לאומי ברוטאלי, שנאת זרים בוטה והפרדה גזעית אלימה, בה תלמידים נשלחים על ידי שר החינוך לסיורי מורשת בחברון ונפגשים עם כוהני ומקדשי אדמה, גזע ומרחב מחיה." הלאה ישראל והציונות! תחי פולניה! "פולניה עוד לא אבדה"!

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

אֶתְמוֹלִים סְדוּקִים

 

קִרְעֵי הַזְּמַן הִפְגִּישׁוּ אוֹתָנוּ

בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל הַנְּכָדוֹת.

לְאַחַר שְׁתִיקָה נִשְׁפֶּכֶת.

 

הִבַּטְתִּי בָּהּ אֲרֻכּוֹת

פָּנֶיהָ רְשׁוּת הָרַבִּים

הִתְפַּשְּׁטוּ מִלְּבוּשָׁם

הַמֻּכָּר

חִפַּשְׂתִּי סַמָּנִים בַּחֲרִיצִים,

לֹא הָיוּ עֵדִים

שֶׁהִתְעַבְּרָה מִמֶּנִּי

פַּעֲמַיִם.

צִנָּה  מְיֻזַּעַת עָמְדָה בָּאֲוִיר.

הַתְּאוֹמוֹת בְּנוֹת הַשְּׁנָתַיִם

הָלְכוּ בַּתָּוֶךְ בֵּינֵינוּ

וּבִתְּרוּ  אֶת הַשְּׁתִיקָה.

 

 

 

 

 

* * *

במלאת 30 שנה למותו של גרשם שלום

נולד ב-5 בדצמבר 1897 בברלין, נפטר ב-21 בפברואר 1982

אנחנו מביאים כאן פעם נוספת שיחה עימו מלפני 42 שנים!

גרשם שלום:

הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד

[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספרית אפקים, הוצאת עם עובד 1986. הספר אזל ולא יודפס יותר.

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

 

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעיז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינלקטוטאל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

אהוד בן עזר: אמרת כי בוויכוח עם האינטלקטואל היהודי מחוץ לישראל, אין אפשרות של הכרעה הגיונית, אלא מוסרית בלבד. מהי ההכרעה המוסרית?

גרשם שלום: ההכרעה המוסרית מצד האינטלקטואל פירושה שהוא דואג קודם כול לסיבוכיו הנפשיים וחושב לעשות רק את דרכו הפרטית. אבל השאלה המוסרית בכללה היא אם גוף חי של כמה מיליוני אנשים שאינם רק אינטלקטואלים, אלא עם שלם, – אם הם יכולים לחיות כך? האינטלקטואל מטבעו אינו רוצה בעתיד משותף. הוא מוקסם מן הבדידות שלו. וככל שהוא בודד יותר כן ייטב לו. אולי צודק האדם שאינו יכול להתגבר על יצר בדידותו האינטלקטואלית, אבל השאלה היא בתחום האחריות המשותפת ליהדות. אני מסכים שעם ישראל קיים וחי. אני לא רואה עצמי תלוש מן העם. הרגשתי שמקומי כאן, ולכן אני כאן. בשבילי היתה העלייה לארץ-ישראל עוד בראשית שנות העשרים, לפני היטלר ולפני השאלה הכלכלית. ועליתי לא מפני שלא יכולתי להסתדר בגרמניה אלא מפני שהחלטתי שמקומי כאן, גם כפרט, גם כחלק מן העם.

לכן אני אומר לך – בין שתי הבררות המוסריות אי-אפשר להכריע. ההכרעה נתונה בידי כל אדם באופן פרטי, במידה והוא מסוגל להיות אדון לגורלו: האם הוא חושב שיש לו משהו משותף עם עמו, או שהוא רואה בהתנכרות ערך עילאי? אני אינני מאמין באפשרות השנייה. ההתנכרות היא רק מושג שבאופנה. וזה ישתנה. לפני עשר שנים היה השיא של אופנה זו, ויכול להיות שעוד יבוא היום בו יגנו אותנו, היהודים, על היותנו "מנוכרים", ונשלם מחיר כבד על היותנו כאלה. אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבוד ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות?

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. השואה הצדיקה-כביכול באופן טראגי טענה זו. סכנת הקיום, ותודעת סכנה זו, חזקים בישראל משך כל שנותיה, ונעשו ממש לסטיכיה, אולי יותר מאשר אצל יהודי ארצות המערב. אם להתבטא באופן אכזרי נצטרך לשאול – במה עדיף גיטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על פני קיום יהודי בפזורה עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך אולי ללא סכנה פיסית נראית לעין, ובלא הסטיכיה שמביאה עימה סכנה פיסית לקיום, ממין זו, בארצנו. מה הרבותא שלנו כמדינה ציונית בפיתרון בעיות היסוד של הקיום היהודי? האם אין המחיר שאנו משלמים עבור ההשתקעות בהגנה על הקיום כערך עליון ומאחד – מחיר רב מדי, הבא על חשבון הגשמת מטרות אחרות של החזון הציוני?

גרשם שלום: אצלי לא תמצא מילה על כך שהציונות היא פיתרון שאלת היהודים. אני לא מאלה המאמינים שיש "פיתרון" למה שקוראים "שאלת היהודים". כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד.

קשה לי להבין מה מציק לך? מדוע יש בשאלותיך מידה של התבטלות בפני האינטלקטואל היהודי בגולה? מה מפריע לך לחיות את חייך בשלמותם?

אהוד בן עזר: המלחמה הממושכת. הערבים. ההכרח לראות את מרבת שנות חיי, ממש כמו שאר בני-דורי בארץ – בפרספקטיבה של שירות בצבא ושירות מושך במילואים מדי שנה, יותר נכון לומר – שירות המתמשך בהפסקות על-פני כל השנה. ואז מצטברת של מחנק ומצור. קשה לאדם הישראלי להסתגר בפינתו ולעסוק מתוך חירות בפעילות אינטלקטואלית יוצרת.

גרשם שלום: כך? פאנטאסטי! מדוע אני לא מרגיש סכך?

אהוד בן עזר: אינני יודע. אולי מפני שאתה בחרת לעלות לארץ, ואילו אנחנו נולדנו אל תוך מציאות היסטורית מסוימת, ואנו נידונים לחיות בתוכה, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא, בין אם מתוך הכרה ציונית ובין אם מתוך חוסר-בררה. אולי מפני שהדור שלי, אנחנו, כאן בארץ, חונכנו על כך שהציונות כן תפתור את שאלת היהודים. לימדו אותנו שהקיום היהודי בגולה הוא שלילי מיסודו ופסול, ומפני כך באו כל הצרות לעם היהודי. ואילו כאן, בארץ, באמצעות הציונות – נעשה קיומו של העם היהודי נורמאלי; צומח דור חדש ובריא, והנורמאליזאציה הזו תבטח אותנו מפני הצרות של העבר היהודי הגלותי. שנאת הערבים אלינו הורסת כל פעם מחדש את חלום ההבטחה הציונית אשר לאורו חונכנו, וגורמת לנו לשאול לעיתים במה זול מחיר הציונות ממחיר הגלות?

גרשם שלום: אם אתה אומר שהחינוך הציוני בארץ כאילו הבטיח לדור הצעיר, לדורך, "נורמאליזאציה" ופיתרון לשאלת היהודים, כמין גן-עדן עלי אדמות, אז לדעתי החינוך הזה אינו נכון. אני אמנם ציוני אך אינני נאיבי ואינני חושב כך. הציונות שלי נעוצה בעובדה הבסיסית – ללא ציונות אין לעם ישראל קיום. אך מעודי לא חשבתי שהקיום לא יהיה פרובלמאטי. בתקופה שלנו אין פיתרון לשאלת היהודים. הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעייה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזאת היתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו.

אני באתי הנה מפני שחשבתי ועדיין אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית. בפירוש לא. יש אמנם צלילים משיחיים מסויימים המלווים אותה ברקע, כמין אובר-טון, יש ניגון עילאי המלווה את הציונות, כי היהודים הלוא מכורים למשיחיות זה אלפיים שנה. אך מחיר המשיחיות, עליו כתבתי – היה בחולשה היסודית של ההיסטוריה היהודית ובמחיר האיום ששילמה עבור החולשה. עבור האמונה ברעיון המשיחי שילמנו מן הסובסטאנץ של עם ישראל, בהחלשת עצם כוח קיומו, כמו בפרשת השבתאות.

במובן זה "צדקו" האורתודוכסים היהודים בביקורתם נגד הציונות. הציונים אכן מרדו בסב, שאמר כי צריך לצפות למשיח, ולא לפעול בתוך ההיסטוריה. הציונים צדקו בכך שלא היו מוכנים עוד לשלם את מחיר החולשה הבסיסית האיומה של היות העם היהודי בגלות. דבר זה אינו איכפת כמובן לאינטלקטואל היהודי, כי הוא הלוא לבדו. הוא היחיד הגדול המתמודד עם עצמו, אבל הציונות באמת מרדה.

ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי. התיאוריה היהודית האורתודוכסית קשרה יחד גלות ומשיחיות. אצל יהודי אורתודוכסי גלות ומשיחיות מוציאות זו את זו – אפשר לעם להימצא או במצב של גלות או במצב של משיחיות. אבל בשביל יהודי שאינו דתי מסורתי – זו שאלה אחרת. שהרי יכול להיווצר מצב בו גם בלי משיחיות משלמים את מחיר הגלות. כלומר, שמחיר הגלות ומחיר המשיחיות אינם תמיד בהכרח זהים.

אני חושב שהציונות באמת התקוממה נגד משהו. אני לא רואה בציונות, כפי שבן-גוריון רואה – תנועה משיחית. אני רואה בציונות תנועה האומרת שאנו מוכרחים לקבל על עצמנו את דין ההיסטוריה בלי מיכסה אוטופי. וברור שאתה משלם על זה. אתה נפגש באחרים שיש להם זכויות ואינטרסים נגדיים. שנאת הערבים אלינו אינה כשנאת היטלר. יש להם יסוד של אינטרס ממשי, שנפגע על-ידינו. ויצמן למשל ידע יפה מאוד שלערבים יש "קייס", טענה בעלת-תוקף. השאלה היא אם נוכל להחזיק מעמד עד שנצליח להשתוות עימם.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך, במבט לאחור, מבחינה היסטורית, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, שבזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפאציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם, הבא אולי מתוך ייאוש ופסימיות, הוכח כצודק ונכון ביחסנו אל הערבים, לאור המלחמה הנמשכת. האם ניתן לומר שמדינת ישראל ובניה נולדו בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? או שתיתכן התחדשות רעיונית ופוליטית בציונות אשר תביא לתשובה על הבעיות הללו? ושמא תבוא התשובה מגורמים אחרים?

גרשם שלום: אם נתבונן בציונות מבחינת המישור הפוליטי, נראה כי אמנם היו הערבים בארץ כבר בזמן התורכים, אך לא היוו גורם מכריע. במסיבות היסטוריות פנטאסטיות אפשר היה לחשוב שאילו אז, לפני 150 שנה, כאשר ישבו בארץ-ישראל רק רבע מיליון איש, היו באים חצי מיליון יהודים – היתה כל השאלה מקבלת ממד אחר. השאלה הערבית יכלה להתעורר במישור היסטורי רציני רק ברגע שהשלטון התורכי הוסר. אילו היה השלטון התורכי מגְלה מאות אלפים מן הערבים, כמו שנעשה לארמנים, היה המצב אחר. אינני אומר זאת מתוך געגועים לכך, אלא כדי להסביר לך כמה דקה השׂערה שהשאלה הערבית היתה תלויה בה.

עד הצהרת בלפור היתה הפעולה הפוליטית הציונית רק עם מדינות. להאשים היום את התנועה הציונית של אז על שלא התקשרה עם הערבים נגד התורכים – זה פנטאסטי! הלוא לא היה עם מי לדבר, כי כל דבּריהם היו אפנדים. הדיאלקטיקה ההיסטורית היא עניין רציני ולא צחוק. הטענה שלך היא ממין הטענות שטוענים היום נגד הציונות – אתם הייתם צריכים לחנך את ההמונים הערביים. אבל אז לא היתה כתובת. לא היה למי לפנות. זה היה כמו לדבר באותה תקופה עם הכושים בקאמרון נגד הגרמנים או הצרפתים. אלה דברים לא ריאליים. היום, כאשר גילו פרצופם התהליכים המתעוררים הדיאלקטיים של ההיסטוריה, נתגלתה מציאות שנתגבשה תוך כדי פעולתנו. ממש כמו בפיסיקה המודרנית, הלוקחת בחשבון כי עורך הניסיון הינו חלק מן האכספרימנט. אי-אפשר לטעון היום כלפי מה שלא עשינו לפני שישים שנה. פשוט לא היתה כתובת.

האם התנועה הציונית החמיצה הזדמנויות? יש דוגמה לכך שכמה מבין המנהיגים הערביים, שהסכימו לדבר איתנו, נרצחו על-ידי בני עמם. אמנם לא אני האדם אשר ינקה את ההנהלה הציונית מעוונות. אך כחבר "ברית שלום", ברטרוספקטיבה, אני מסופק היום אם הרבה היה משתנה אז אילו היו עושים דבר זה במקום לעשות דבר אחר.

אהוד בן עזר: קיימת בקרב הצעירים בארץ הרגשה קשה, ולעיתים מייאשת, שאנו נידונים לשנאה ולמלחמה מצד הערבים למשך שנים רבות מאוד. האם אין אנו עומדים בסכנה שניעשה פאטאליסטים כתוצאה ממצב זה? הלוא איבדנו את האמונה שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.

גרשם שלום: כאשר באנו הנה בלי לשאול את הערבים – אני או בובר, אביך או סבך – היינו "פאטאליסטים", והיית יכול לשאול אותנו אותה שאלה. במה היינו פאטאליסטים? בכך שאמרנו – למרות התנגדות הערבים, נחפש דרך. אני לא בטוח שהכול כאן פאטאליסמוס. אולי כן פועלים דברים על-ידי התנהגות הומאנית? קשה לדעת. זה עשוי להשתנות בכל כך הרבה מסיבות. ברור שאלמלא היתה עכשיו [1970] שאלת הרוסים, הכול היה משתנה. אני חושב שאילו במקום הרוסים היתה במצרים מעצמה מסורתית אחרת, שאינה מוכנה להשקיע שם הון כדי להשתרש, היה מצב אחר. הרוסים גם תמכו בנו ב-1948 מול הבריטים. כל המילון המארכסיסטי שהשתמשו בו אז הוא אחיזת עיניים. לא היה בעזרתם לנו שם משמעות מארכסיסטית. זה היה צעד של האימפריאליזם הרוסי. אין לך כל סיבה להגיד שלא יכולנו להגיע לדיבור עם ירדן ומצרים אחרי 67', לולא הרוסים. בזכותם התחזקו שוב הערבים. לכן את ההרפתקנות של ההיסטוריה אינני יכול לצפות מראש. ואינני מייעץ לדור הצעיר להתייאש מדברים שאני לא התייאשתי מהם.

עם עמדת הערבים השוללת אותנו – אין לנו ויכוח. אם אדם אומר לי – אני לא רוצה בכם, לכו לכם למקום שבאתם משם, אז לציונות אין תשובה על כך. אני אומר לו – אתה צודק. יש לך זכויות. אבל אני חושב שזכויות עם ישראל חשובות יותר. אני רוצה עלייה, ואני לא שואל את מוסא עלמי רשות לעלייה יהודית. אני חושב כי תודעתו הלאומית של מוסא עלמי נתעוררה על-ידינו, בגלל פעולתנו. ואנחנו כציונים היינו מוכנים לקבל על עצמו את דין ההתמודדות הזו מראש. לא ידענו שזו תהיה בעיקרה התמודדות צבאית. יש גם דרכים אחרות להתמודדות. ברור כי אילו הסכמנו לוותר על עקרון העלייה היהודית לארץ, היינו יכולים לעשות שלום עם הערבים כבר היום. אבל בכך היה בא הקץ לקיומנו כאן.

גם היום אתה לא יכול לדעת אלו תהפוכות תהיינה בעולם שלנו. המצרים לא תמיד ראו את עצמם פאן-ערביים. באוזנינו שמענו בזמנו את המצרי המשיב מתוך עלבון, אם קראת לו בשם ערבי: "אני לא ערבי, אני מצרי!" – הקונפליקט שלנו אין לו שום נגיעה והתנגשות עם המצרים. עם אנשי שכם – ודאי. אך לא עם אנשי קהיר.

היום מדברים על עוונותינו ביחס לערבים. ואומרים – אנחנו, וייצמן, התנועה הציונית – היה עלינו לבאו בדברים עם אנשי שכם ולא עם המדינות הערביות. לדעתי צדקה הגישה שפנתה למדינות הערביות. הטענה אז היתה – שאם יש קונפליקט לגיטימי, הפיתרון יכול לבוא מצד אנשים שלהם אין אינטרס ישיר והם יכולים להיות בעלי השפעה ממתנת. כך אמרו כבר לפני ארבעים שנה: עם מצרים נחפש הסכם. כי איזה קונפליקט אמיתי של אינטרסים יכול להיות בינינו?

אמרו: כאן בארץ מתרחש קונפליקט אמיתי שצריך להתמודד איתו. אך עם אחרים אפשר להגיע לפשרה. חיפשו אחיזה בדבר ריאלי מאוד. גופים מגובשים מבחינה מדינית שאין לנו נקודת התנגשות אמיתית עימם, ואשר השפעתם יכולה למתן גם את הסכסוך שלנו עם הערבים בארץ, ולהביא לפשרה. הבעיות האמיתיות של מצרים היום אינן נוגעות כמלוא הנימה בנו. אם אנשי שכם אף פעם לא היתה לנו תקווה. את שכם לעולם לא נוכל לכלול בתוכנו. אבל אסור לשכוח כי השאלה הפוליטית ניתנת לגלגל התהפוכות ההיסטוריות.

אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?

גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.

בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?

בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.

והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.

אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.

על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידיאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.

הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.

אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.

אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!

אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.

אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".

יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.

הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.

ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומי. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.

אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?

גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.

מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.

יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.

אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.

אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":

"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.

"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.

"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?

גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.

בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה מחיר הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.

אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:

"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.

"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.

"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?

"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).

והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.

כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?

אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?

גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.

כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.

אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.

אהוד בן עזר: ומה הן?

גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.

הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.

הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.

אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?

גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.

טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.

אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.

עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"

אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?

גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.

להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.

אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"

גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.

אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?

גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.

אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?

גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.

אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?

גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.

אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?

גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.

אהוד בן עזר: ומה קרה?

גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.

לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.

אהוד בן עזר: הדתיים אינם רואים את כפיית ההלכה היהודית בישראל באמצעות תחיקה פארלאמנטארית – כקנונייה פוליטית, אלא כחיזוק האחדות הדתית של האומה. ויש להודות שלא מעט פוליטיקאים ומנהיגים חילוניים, אשר בקולותיהם ובהשפעתם הושג רוב להצעת ההחלטה בכנסת, הביאו אף הם את אותם נימוקים לאומיים להכרעתם. אמנם, יש להודות, אותה צורת הנמקה של "שעת-חירום לאומית" נוטים להביא באחרונה לצידוקה של כל החלטה שהיא.

גרשם שלום: לטענה של האדוקים שהם שמרו במשך כל כך הרבה שנים על האחדות הדתית של האומה, שפירושה אמיתי: קונפורמיות לדרישות ההלכה – יש להדגיש, שאחדות זו באה בחלקה הגדול (מה ששוכחים בדרך-כלל להזכיר) – מקיום האינסטיטוציה של החרם. החרם, על מדרגותיו השונות, היה כלי-הזין החמור ביותר בידי השלטונות הרבניים, כל זמן שהגויים הרשו לנו לקיים שיפוט פנימי.

החרם היה קשור בהטלת סנקציות, והיה אינסטיטוציה משפטית של הרבנים. אם כוח החרם פעל טובות בתולדות ישראל או לא – זו שאלה מאוד פתוחה ומאוד חמורה, שמעוררת הרבה פקפוקים והיסוסים. אין אמת בדעה שכוח החרם שימש תמיד לטובה, – כפי שטוענים האידיאולוגים של האידיליקה היהודית.

הניסיון ההיסטורי שלנו עם החרם, השימוש שנעשה בו – הוא איום ונורא, כפי שמוכח מתולדות הוויכוחים הגדולים בעולם האידיאות ביהדות, וממלחמות על שלטון בציבור. מזה אלף שנים אנו יודעים שהשתמשו בנשק המסוכן הזה בקנאות ובחוסר התחשבות (שהקורא עליהם היום, מזדעזע ונרתע מהם) – גם במלחמות נגד הרמב"ם ונגד החסידים, ולא רק במקרה המפורסם של החרם על שפינוזה. היום האדוקים מטשטשים ככל האפשר את העובדה הבלתי-נעימה שהשתמשו בחרמות הללו בצורה הרדיקאלית ביותר נגד יהודים, יהודים שבמשפט ההיסטוריה הדתית עצמה נמצאו אחר כך צדיקים, ואפילו יותר מזה.

בסוף המאה השמונה-עשרה ניטל כוח החרם ברוב הארצות מידי הרבנים. לא עברו ימים רבים ובציבור היהודי התפתחו זרמים שלפני כן הוכרעו, ומיד ביקשו ביטוי חופשי: כגון יהדות ליבראלית, קונסרבאטיבית וריפורמית. ההתפתחות הזאת החלה ב-1780 בערך, משעה שקיסר אוסטריה יוסף השני אסר על הרבנים להשתמש בחרם. וצריך לשאול כמה תנועות חשובות לעם ישראל נגנזו בלא עיתן ונגוזו רק מפני שרבנים קנאים לא נתנו להן להרים ראש. דעתם של הרבנים היתה שמוטב שפורצי הגדר ימירו דתם, לדחוף אותם החוצה – ורק שלא יישארו בקהל וישפיעו. הלא ברור שאילו היה כוח החרם נשאר בידי הרבנים – הרי רוב רובם של הרבנים האורתודוכסים היו משתמשים בו נגד בניין ארץ-ישראל חילונית והתנועה הציונית!

אהוד בן עזר: וכיום?

גרשם שלום: כיום טוענים הרבנים שהם "ליבראלים" ו"סובלניים", אך אני חושש שהם כאלה אך ורק משום שאין בידיהם כוח החרם.

אהוד בן עזר: אולי הם מנסים להקנות לעצמם בחזרה משהו מכוח החרם על-ידי כפיית ההלכה הדתית בישראל באמצעות הסאנקציות החוקתיות והשיפוטיות שנותנת המדינה בידיהם?

גרשם שלום: בעניין התחיקה הדתית במדינה יש כעין תחליף להטלת סאנקציות; המדינה נותנת בידי מוסד הרבנות סמכות שרוב הציבור לא היה מקנה לו כלל. אלמלא כוח השלטון שניתן בידי הרבנים (שלא תמיד הם משתמשים בו בתבונה) – אין לי ספק, ואני יודע שרבים חושבים כמוני – שכוח המשיכה של דת ישראל ככוח ספיריטואלי היה הרבה יותר גדול בעיצוב חיינו משהוא עכשיו.

אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?

גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידיאולוגיה של המרחב השמי.

אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".

גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).

הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.

אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.

גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.

אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.

גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.

אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.

גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.

אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.

גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.

אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.

גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?

גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.

אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.

גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.

אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.

גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.

המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.

ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?

אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.

גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.

אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?

גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.

האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.

אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?

גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.

אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?

גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות שהתיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה ממנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.

אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?

גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.

אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?

גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, נצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.

אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?

גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.

אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?

גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?

כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.

 

סוף

 

 

* * *

דרור אֵידָר

מי כאן הכופר

פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (2.3.2012)

ועידה נוצרית בינלאומית שתתקיים בבית לחם בשבוע הקרוב, תנסה להרחיק את הנוצרים האוונגליסטים מתמיכתם הוותיקה בישראל' זו תוצאה של של הפקרה ארוכת-טווח של הזירה הדתית העולמית.

לגמרי במקרה, בשבוע שבו יחגגו יהודים פורים, תתקיים בבית לחם ועידה נוצרית בינלאומית תחת השם “Christ at the Checkpoint”. מטרת הוועידה לפי מארגניה היא להביא למודעוּת "נושאים כמו שלום, צדק ופיוס בהקשר של הריאליה בשטח בשטחים הפלסטיניים." נשמע תמים לגמרי. ואכן, גם מכון ון-ליר מסייע לוועידה הזאת למרות מחאות נמרצות מצד ראשי ארגון "בני ברית" בירושלים.

אבל בדיקה קרובה יותר של הדברים מגלה דברים קשים ביחס לוועידה הזאת. די להתבונן בשם הוועידה כדי להבין את מטרותיה האמיתיות. אפשר לתרגם זאת בכותרת "ישו במחסום" בכוונם לסוגיית המחסומים ביהודה ושומרון. הסמליל (לוגו) של הוועידה הוא גדר ההפרדה וכנסייה. כך הפכו מארגני הוועידה את הפלסטיני לישו הנצלב שוב בידי היהודים. המחסומים במשל הם כמובן דרך הייסורים (ויה דולורוזה) שהישראלים המרושעים מעבירים בה את השיות הפלסטיניות התמימות.

לא מדובר בוועידה זוטרה. מגיעים אליה מנהיגים נוצריים בעלי שם מכל רחבי העולם. בין השאר ישתתפו בה אנשים כמו הכומר טוני קמפולו, לשעבר "יועץ רוחני" של ביל קלינטון, והכומר ג'ואל הנטר, החולש על אימפריה של עשרות אלפי מאמינים, שהיה "יועץ רוחני" של ברק אובאמה וחבר בוועדות נשיאותיות בנושאי דת. 

הסקרים מראים שרוב האוונגליסטים הם תומכים נלהבים של ישראל, לא רק מסיבות דתיות, אלא גם ערכיות ופרקטיות; הם מזהים את ישראל כבעלת ברית עם ארה"ב וכמדינה דמוקרטית המציעה חופש פולחן לכל הדתות, דבר שלא קיים בפועל בארצות הערביות השכנות. העובדה הזאת היא לצנינים בעיני חלקים רבים בממסד הנוצרי ה"ישן".

הוועידה הזאת מצטרפת למאמץ עצום הנעשה בחלק הזה של העולם הנוצרי, להסיט את הציבור האוונגליסטי העצום מתמיכתו בישראל. המאמץ הזה נעשה הן באמצעות טיעונים פוליטיים ומדיניים ידועים מבית מדרשו של השמאל האנטי-ישראלי (עם חיזוקים ברורים של ישראלים בתוכנו, אלא מה?) והן באמצעות תקיפת המערך התיאולוגי בן 150 שנה שביסס את האוונגליזם הפרו-יהודי והפרו-ציוני.

לא ניכנס פה לסבך הטיעונים התיאולוגיים אבל נזכיר את אחד הטיעונים הנפוצים ביותר בקרב האוונגליסטים תומכי ישראל. אחד החידושים המאפשרים להם לשנות את הדוקטרינה החדשה היא הקריאה שלהם בתנ"ך ללא המסננים הישנים: ישראל בתנ"ך הוא עם ישראל היום. הבטחת האל לאברהם (בראשית יב) "ואברכה מברכֶיךָ ומְקלֶלךָ אָאור," היא מבחינתם ציווי והבטחה לכל מאמין לתמוך ביהודים ובמדינתם ואזהרה לאלה שיתאנו ויילחמו בישראל בכל דרך. לתפישתם, ארה"ב היא מעצמת על משום שהיא מתברכת בכך שהיא תומכת בישראל. צריך באמת להכיר את התיאולוגיה החדשה הזאת כדי להבין מדוע היא מאיימת על הדוקטרינה הנוצרית הישנה, עד כדי שכך שאנשי ממסד נוצריים מאשימים את התיאולוגיה החדשה ב"כפירה". לא פחות. גם בפוליטיזציה של הדת, גם בגיוסו של ישו לצד היהודי בסכסוך האזורי וכן הלאה.

מכל מקום, בוועידה הזאת לא תשמעו הרבה ביקורת – אם בכלל – על הצד הערבי, לא ידברו על רדיפתם העקבית של הנוצרים בכל רחבי המזרח התיכון, לא תשמעו על ההגירה העצומה של אלפי נוצרים מדי שנה מהמזרח התיכון לאירופה ואמריקה. אפשר בקלות להשוות מספרים כדי לראות שלמשל בית לחם – המארחת את הוועידה – כמעט שאינה נוצרית יותר.

אחד הדוברים, שותף גם לארגון הכנס, הוא איש הדת האנגלי סטפאן סייזר. מדובר באקטיביסט רדיקלי שמכסה את שנאת ישראל שלו במסווה של ביקורת אנטי-ישראלית. סייזר תומך בארגונים הקוראים לחרם על ישראל ומאשים דרך קבע את ישראל בדיכוי גזעני ובמדיניות אפרטהייד. להוכחת טיעוניו הוא מביא, בין השאר, דו"חות "בצלם" (כמובן) וגם "אנשי אקדמיה יהודים כנֹעם חומסקי", "שערכו השוואות דומות בין האפרטהייד בדרום אפריקה לזה שבישראל." הוא עודד חרם על חברות מסחריות בטענה, שהן "מפנות את רווחיהן למטרות ציוניות." למותר לציין שסייזר דוחה לחלוטין את נצחיות ההבטחות התנ"כיות לעם היהודי ומאשים את הנוצרים הציוניים ב"כפירה".

סייזר כינה את צה"ל "חיילי הורדוס הפועלים כיום בבית לחם" ברומזו למסופר בברית החדשה (מתי, ב) אודות המלך הורדוס שבחששו מפני מתחרה, ציווה להרוג "את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ומטה." הקישור הוא כמובן לפרעה שציווה להרוג את ילדי ישראל, גם כאן לפי המדרש הוא שמע מפי חכמיו על מושיעם של העברים שאמור להיוולד. יהיה זה הורדוס או פרעה, הנמשל אצל סייזר וחבר מרעיו הוא צה"ל, כלומר הממונה עליו, כלומר מדינת היהודים. ושוב, בתפקיד הנצלבים והמשיחים הם הפלסטינים.

משחר קיומה, עמדה בפני הכנסייה הנוצרית שאלת קיומו של העם היהודי לא כשאלה חברתית או מדינית אלא כסוגיה תיאולוגית: אם היהודים לא קיבלו את משיחיותו ו/או אלוהותו של ישו, כיצד יש להבין את מקומם בעולם מבחינה דתית? על הסוגיה הזאת נשברו אלפי קולמוסים ובמשך ההיסטוריה הארוכה היא התפתחה, לבשה והחליפה צורה.

בשורש העניין מדובר בתיאולוגית ההחלפה, לפיה מכיוון שהיהודים דחו את ישו הם הפרו בכך את הברית עם אלוהי ישראל. בתגובה, ביטל האל את הברית אתם ובחר בכנסייה תחתם. מעתה, הכנסייה היא "ישראל שברוח" בעוד היהודים היו רק ל"ישראל שבבשר" כלומר צאצאיו הביולוגיים של עם ישראל התנ"כי.

על בסיס העיקרון התיאולוגי הזה נבנתה שנאת ישראל ואנטישמיות נוראה שעלתה לנו בדמים מרובים. מצד אחד נדרשו הנוצרים להמשך קיומו של העם היהודי, שכן קיומו השפל "הוכיח" את צדקת הנצרות בעיני מאמיניה; מצד שני, הקיום המתמיד של היהודי איים תמיד להחזיר לחיים את תקוות ישראל ושיבת ציון באופן ממשי והיסטורי.

כפי שאכן אירע במאה האחרונה. ממצב של מת חי, המתקיים בכף הקלע של ההיסטוריה, חזר היהודי אל ההיסטוריה, ולא זאת בלבד אלא הוא הצליח לשקם את לאומיותו במולדתו ההיסטורית, היא ארץ הקודש. במילים אחרות, במישור הסמלי, אפשר לומר שישו ירד מן הצלב באירופה, לבש את טליתו וחזר להיות יהודי גלילי. אה, עם שינוי קטן – הפעם הוא גם אוחז בנשק ואינו מתכוון יותר לתת לאיש לצלוב אותו שוב.

מסתבר שהשינוי הזה מכניס לתזזית את אויבינו, גם בזירה הדתית, ומעורר מרבצן רוחות חדשות של אנטישמיות. אכן, לא רק מכון ון ליר צריך להיות מושא הביקורת, אלא מדינת ישראל עצמה שבמשך שנות דור הפקירה את הזירה הדתית העולמית לאויבי ישראל לעשות בה כרצונם.

 

* * *

בנדלה: על העובדות של אילנה דיין

שלום אודי,

על העובדות של אילנה דיין: המשנה לנשיאה השופט ריבלין והשופט עמית קבעו כי: "לדיין עומדת הגנת 'אמת הפרסום'  שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן; דיין הסתמכה בשעתו על מקורות מהימנים, לרבות כתב אישום שהוגש ביום שידור הכתבה נגד סרן ר' ואף האמינה בנכונות הדברים."

זהו ציטוט של החלטת בית המשפט העליון, בערעור שהוגש מטעם דיין. בית המשפט העליון זיכה את דיין על מסירת העובדות האלה.

ואלו הן העובדות שלדעתך צריך לזרוק לעזאזל. [גיליון 722].

אודי, אני לא זוכרת שהתמחית במשפט... אבל אתה פוסק כאילו אתה יודע את כל מהלך האירועים, כאילו ישבת עם השופטים ובחנת לעומק את כל הנתונים, המסמכים, ואת כל מה שקרה.

אתה קובע, שהעובדות צריכות להיזרק לעזאזל! אתה כותב את זה בפסקנות, בלי למצמץ.

אתה, כנראה, חושב, שדעתך נסמכת על ידע רב יותר מדעתו של בית המשפט העליון...

ועוד הערה: מי שלא עושה – לא טועה אף פעם. כמו שהערתי  בפעם הקודמת – גם אם יש טעויות (שיתבררו מאוחר יותר) אם הן היו נכונות בשעתן, ונמצא שהכתב עשה את מלאכתו נאמנה ובדק – עדיף שיתפרסמו, ויתוקנו  אחר כך אם צריך (בתנאי שהופיעו עובדות חדשות שלא היו ידועות בזמן הפירסום). וָלא – אנו נהפוך למדינה ללא ביקורת, שבה הכול מוכתב מלמעלה.

ואשר לפרשנות של אילנה דיין, אנחנו במדינה בעלת חופש דיבור: לכל אדם יש זכות להביע את דעתו. (כולל לך).

בנדלה

 

* * *

אלישע פורת עונה ליוסי אחימאיר

ליוסי אחימאיר שלום רב,

אני מודה לך על תשובתך [גיליון 722], ואשמח כמובן להמשיך איתך את הדיאלוג המעניין, שהחילונו בו כבר לפני כמה שנים.

הרשה לי רק להגיב בקצרי קצרים על טענתך – משמיץ. ובכן, כל הדברים שהבאתי, הן עובדות הלקוחות מכתבותיו של העיתונאי המהימן שלמה נקדימון, שוודאי אינו חשוד על אי אהבת בגין. לא אני גיליתי את פרשת החטיפה, אלא ד"ר ניר מן ושלמה נקדימון. אלמלא הם, אפשר והיתה נשארת עלומה עד היום. לא אני כתבתי על הפגישה של בגין עם צעירי צוותא האזורית עמק חפר. שלמה נקדימון כתב על כך כתבה מעניינת מאד באוקטובר 1969. לא אני נאמתי את נאום בריכות השחייה והמיליונרים, נאום הסתה דמגוגי שאין לו הרבה מקבילות בתרבות הפוליטית שלנו. את הנאום הזה נשא בגין, שמה לעשות, אינני מכיר ולא אכיר בשום מעלה ממעלותיו הבדויות וההזויות שציין עמיתי היקר.

 ואסיים במשפט הלקוח ממכתבו של אריה נאור אליי, מזכיר הממשלה דאז, שגם הוא אינו חשוד על אי אהבה לבגין:

 "...יחסו אל התנועה הקיבוצית היה מורכב ולא חד-ממדי כעולה מדבריך. תמיד התגאה בקולות המעטים שקיבל בקיבוצים וראה בזה את קיום חזונו של ז'בוטינסקי 'נומה עמק, מרחב התפארת / יתנשא גם עליך דגלי.' ועל ביטויים מסוימים שהושמעו במערכת הבחירות של 1981 אין לנו אלא להצטער עליהם ועל הנסיבות שהביאו לידי אמירתם.

בברכה,

אריה...."

דומני שאריה נאור מבין מעט יותר מאחימאיר במקרה הזה, את הבעייתיות שהעליתי. גם יוסי אחימאיר יכול היה לשלב בדבריו מילת התנצלות על הנאום הנורא ההוא.

 בברכה,

אלישע פורת

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מי יבקש סליחה ויתנצל בפני  האלוף יואב גלנט? ומי יציב אותו בתור מועמד לרמטכ"ל הבא, לאחר תום תקופתו של רא"ל בני גנץ?

ומי למד מדו"ח הביניים של מבקר המדינה משהו חדש שאותו לא ידענו ולא קראנו קודם לכן? ומי מבין עכשיו קצת יותר ממה שהבין קודם?

 

* נדמה לנו כי הסדרה "עבודה ערבית" של סייד קשוע, המשודרת מדי יום שני בשבוע בשעות הערב, היא אחת הסדרות המוצלחות והמהנות ביותר שראינו אי פעם בהפקות המקוריות אצלנו, והיא מזכירה לעיתים את הסדרה הפופולארית מלפני שנים רבות "המסעדה הגדולה" של אנטואן צאלח – כאשר המאפיין את שתיהן הוא הדו-לשוניות והדו-לאומיות, ביוצרן מרקם חברתי-סאטירי שבו הערבית והעברית משמשות יחד. סייד קשוע, שאמנם מהרומאן שלו לא התפעלנו, הוא כיום אחד היוצרים הטלוויזיוניים המוכשרים ביותר שיש לנו, והוא יודע להלך בצורה יוצאת מן הכלל בין המהמורות שביחסי יהודים וערבים ולגעת בנקודות הכואבות ועם זאת להופכן לסאטירה פראית-לעיתים שחושפת את הדיעות הקדומות משני הצדדים ומלגלגת ללא רחם, אך גם ללא רשעות, על כל הצדדים. מעבר להיבטיו הקשים של הקונפליקט, ולאחר שתי אינתיפאדות, יש ביצירה הישראלית-הערבית-העברית הזו סימן מעודד לתרבות חופשית ומשותפת הנוצרת כאן בחיי היום-יום – שספק אם יש עוד כמוה במקומות אחרים במזרח התיכון הבוער. ככל שהסדרה נשכנית יותר, כן היא מקרבת יותר בין שני העמים ויוצרת מציאות של עתיד אופטימי.

 

* יצא לנו לראות שלשום בלילה תוכנית טלוויזיה בהנחיית עודד שחר שבה הופיעה גם שלי יחימוביץ' – ונדהמנו משפת הגוף והפנים שלה ששידרו העוויות של גסות ושחצנות, ונדהמנו מדרך דיבורה הדמגוגית והמתנשאת. מי יצביע למפלגת העבודה כשהיא עומדת בראשה? זה רציני? בא לנו רק לקוות שבפנימיותה היא הרבה יותר נעימה, ויש לה בעיות עם העידון של הופעתה.

 

* איש אינו יודע אם ומתי ואם בכלל ובידי מי יושמדו מתקני הגרעין האיראני, ואולם התרחיש הנוכחי שבו ישראל מאיצה וארה"ב בולמת, והנושא המלחיץ הופך לאחת השאלות הבינלאומיות הקריטיות ביותר – הוא בהחלט הישג לדיפלומטיה הישראלית ולבנימין נתניהו (ואכזבה לשונאי ישראל שבתוכנו). השאלה היא כיצד יעמוד נתניהו בצומת ההכרעה לפעולה עצמה, אם אכן נרגיש שמוצו ונכשלו כל האפשרויות האחרות.

 

* חלוקת התשלומים לסופרים מטעם משרד התרבות על השימוש בספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2011 – היא השנה בעייתית במיוחד. אחד הכשלים שהובאו לידיעתנו הוא של סופר שקיבל בשנה-שנתיים האחרונות כ-8,000 שקלים לשנה, והשנה התבשר כי לזכותו רק 1,400 שקלים. ונשאלת השאלה מה קרה לסקר שלפיו אמורים להישלח התשלומים? איך ייתכנו הפרשים כאלה?

יש גם סופרים שלא קיבלו שום הודעה, כאילו חדלו לקרוא אותם בספריות.

ראוי לסופרים לבדוק היטב מה הובטח להם השנה לעומת שנים קודמות, ולא להניח לנושא. עצם הפנייה לסופרים השנה היא בגדר שערורייה ביורוקרטית שנובעת גם מהפרטת התשלומים האלה לחברה פרטית. לדוגמה, הסופרים נדרשים לשלוח אישור פרטני למשלם על שיעור מס הכנסה הנגבה מהם במקור, שעה שאין אישורים פרטניים כאלה נהוגים במס הכנסה כיום אלא רק הודעה באתר מס הכנסה, שיש להיכנס אליה באינטרנט לפי תעודת הזהות של הנישום.

 

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות בפומבי את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח לדבר מצווה. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח במזומן, ובשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. רשימת השולחים תישמר אצלנו. מדובר בגורלו של סופר במצוקה. אנא! – אחדים מנמענינו, חברים וסופרים – כבר שלחו, אבל לא די בכך. אפשר גם לפנות אלינו באי-מייל ולשאול.

 

* * *

מהאביב הערבי בלוב – לתל אביב ברוטשילד

דרישת שלום מאחינו המורדים בלוב המנפצים מצבות של חללים יהודים חיילי בנות הברית ששיחררו אותם מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. הידד לאחינו-למחאה של האביב הערבי שראשיתה לפני שנה בטוניס ובלוב והמשכה בשדרות רוטשילד תל אביב! אנחנו לא נרפה מהמחאה הזו עד שהטמטום והאכזריות ינצחו את שרידיו של השכל הישר! 

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=cWxN8CdjBYk

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,343 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל