הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 569

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, ב' באלול תש"ע, 12 באוגוסט 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

 

עוד בגיליון: לאזאר לובארסקי: 12 באוגוסט 1952.

יהודה גור-אריה: כורה יהלומים. // דניה עמיחי: אמנון יקירי.

מכתבה האחרון של יפה ברלוביץ לאמנון מיכלין.

דרור אֵידָר: זה הסתיו, על מפעלו התרגומי של אריה סתיו.

עמוס גלבוע: היכן שלא נביט נמצא את איראן.

מלי טויב (אהרנסון): עם פטירתה של נעמה שטמפפר.

שושנה ויג: השיר החדש על האהבה.

דודו אמיתי: פרופסורים עלינו ר"ל! רב אחד וחיים גורי בשיח ג'ארח.

יואל נץ: לזכרה של רות לוביץ'.

יצחק שויגר: איך לא שילמתי אוברוואיט בטיסה.

אורי הייטנר: 1. המפלגה האנטי ציונית. 2. מכחישי העם היהודי.

רון וייס: שלמות הארץ או מדינה יהודית.

ד"ר אברהם וולפנזון: בן גוריון, יציאת מצרים, מייפלאור – מועד הנאום והשפעתו.

דני ל.: ועוד על היישות הכורדית. // ברכות ליוסף אורן בן ה-70.

אבנר הרוסי: "היהודי החדש", בעקבות ספרו של אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון". // זיוה אפטר: מחוץ לשוק הפרוע הזה.

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השביעי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

יש לי שעון חסין מים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

ח"כ ניצן הורביץ: האור בקצה המנהרה.

שאול רזניק: שיר מזוייף של ולדימיר מיאקובסקי.


 

 

* * *

חוג "חובבי ציון"

שהיו נפגשים בבתי-קפה ובשנים האחרונות בביתו של אמנון מיכלין

ועימם ידידיו וקוראיו

אבלים על מותו של החבר המסור

הרוקח וההיסטוריון

אמנון מיכלין

בן לאחת המשפחות הוותיקות והמיוחסות בארץ

שהקדיש את חייו לתיעוד הרוקחות בארץ-ישראל

ואף כתב על אודותיה שלושה ספרים

תנחומינו לחדווה אשתו המסורה

ולכל בני משפחתו העניפה

ספריו ומחקריו הם חלקו בנצח של תולדות

התרבות וההיסטוריה העברית בארץ ישראל

 

* * *

לאזאר לובארסקי

12 באוגוסט 1952

במלאות 58 שנים לרצח הסופרים ופעילי תרבות היהודים בבריה"מ והשמדת תרבות היידיש ברוסיה, בפקודתו של סטאלין: 1. שלמה לוזובסקי 2. איציק פפר 3. יוסף יוזפוביץ' 4. בוריס שימליוביץ' 5. לייב קוויטקו 6. פרץ מארקיש 7. דוד ברגלסון 8. דוד הופשטיין 9. בנימין זוסקין 10. ליאון תלמי 11. אמיליה תאומין 12. צ'ייקה ואטנברג-אוסטרובסקי 13. אליהו ואטנברג.

אלה הם קורבנות הרצח המשפטי של צמרת תרבות היידיש בברית המועצות הקומוניסטית לשעבר, "ארץ המחר" של אתמול, שבאותם ימים טראגיים נקברו בה כל התקוות, תחת עריצותו הכוזבת-המפתה של "אבי העמים".

באותו בוקר של ה-12 באוגוסט 1952 בוצע פסק-דין המוות שנגזר ע"י בית-הדין הצבאי שליד בית-המשפט הגבוה בבריה"מ נגד 13 פעילים בכירים של "הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי".

המשפט התנהל בדלתיים סגורות במוסקווה, בין ה-11 ל-18 ביולי, בפני השופטים הצבאיים גנרל-לויטננט צֶ'פּצוב [אב בית-הדין] והגנרל-מאיורים דמיטרייֶב וזריאנוב.

לפני בית-הדין הועמדו למשפט 15 נאשמים. מביניהם הועמד למשפט נפרד ל. ברגמן, ששימש כמבקר המדינה של הרפובליקה הרוסית בתואר שר, זאת בשל מחלתו [הוא מת בבית-הסוהר בתחילת שנת 1953], והנאשמת לינה שטרן, חברת האקדמיה, נשפטה, בהסכמתו של סטאלין, ל"שלילת החופש" [לעשר שנים].

מעניין כיצד הוקם הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ביוזמתו של סטאלין, זמן קצר לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לבריה"מ, כדי לגייס סיוע מארה"ב ומארצות המערב האחרות, ולזרז את פתיחתה של החזית השנייה של בעלות-הברית.

תחילה התכוון השלטון הסובייטי להטיל את הקמת הוועד וניהולו על שני מנהיגי ה"בונד" בפולין, המוּכָּרים היטב במערב, הנריק ארליך ו-ויקטור אלטר, שהיו כלואים מאז ספטמבר 1939 בבית-סוהר בקוּיבישב. בספטמבר 1941 הם שוחררו מבית-הסוהר והחלו לתכנן את המצע ותוכניות הפעולה של הוועד. אולם סטאלין חזר בו ולא רצה שבראש הוועד יעמדו מנהיגי ה"בונד", והם נאסרו שוב בפקודתו של סטאלין ונידונו למוות באישום חסר-השחר של "קריאה לחיילים הסובייטיים שלא להילחם נגד גרמניה".

ארליך התאבד בכלא, בקויבישב, ב-14 במאי 1942, ואילו אלטר נורה למוות בפברואר 1943.

בתור יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי מונה שלמה מיכואלס [שחקן דגול ומנהל התיאטרון היידי במוסקווה]. בהנהלה נכללו סופרים ומשוררים בולטים, כותבי יידיש, וכן אישים אחרים בתרבות היידית בבריה"מ. הוועד אכן מילא בצורה מרשימה את המשימות שהוטלו עליו, תחת פיקוחו של שלמה לוזובסקי, סגן שר-החוץ הסובייטי.

ידוע היטב על המסע המוצלח של שלמה מיכואלס ואיציק פפר בשנת 1943, בארה"ב, קנדה, מקסיקו ואנגליה. מלבד זאת, ביקור זה נחשב לצעד חשוב לחידוש הקשר של יהודי בריה"מ עם יהדות העולם, קשר שנותק בשנות ה-30.

הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי הפך להיות הנציגות הציבורית היחידה של יהודי בריה"מ. בפופולריות זו ראה סטאלין פגיעה בפולחן האישיות שלו, והאווירה סביב הוועד נתעכרה ונטענה מתח, כבר בסוף המלחמה, ובעיקר אחרי סיומה.

כאשר החל שיחרור השטחים הכבושים מידי הגרמנים, ויהודים החלו לשוב מן המקומות שאליהם נמלטו מפני הנאצים, וכן גם מיחידות הפרטיזנים, לאוקראינה ולרוסיה הלבנה, הם נתקלו בקשיים רבים בנסיונותיהם להשיב לעצמם את בתיהם ורכושם, וכן גם לשוב למשרותיהם ומקומות-העבודה שלהם מלפני המלחמה. הם פנו אל הוועד בתלונות ובבקשת עזרה. הוועד, וכן גם מיכואלס אישית, השתדלו אצל השלטונות המקומיים וגם הארציים-המרכזיים, אך אלה ראו בפעילות זו סתירה לתפקידים שהשלטון המרכזי הטיל על הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי. הקו האנטישמי החדש של המפלגה הקומוניסטית, תחת הרודנות האכזרית של סטאלין, נתן את האות הראשון לכך בבימוי הרצח של שלמה מיכואלס, לפי פקודתו האישית של סטאלין, בינואר 1948. אחר-כך בוטל הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ונמשכו פעולות הדיכוי ותוכניות שטניות, שמוחו הפרנואידי של סטאלין רקח נגד היהודים, עד לעלילת הדם הנוראית נגד הרופאים היהודים [שהם זממו כביכול לרצוח את מנהיגי הקרמלין], וכן משפט הזוועה והרצח המשפטי של צמרת התרבות היהודית בבריה"מ, ב-12 באוגוסט 1952.

בנובמבר 1955, שנתיים וחצי לאחר מותו של סטאלין ושלוש שנים לאחר המשפט המביש והרצח המשפטי של הקורבנות החפים מפשע, אותו בית-דין שדן אותם למוות, ביטל את פסק-הדין בשל "היעדר של הוכחות לפשע" – לפי הנוסח הרשמי המקובל...

אך המידע על אודות המשפט נותר חסוי עוד שנים רבות. המסמכים הראשונים לגבי משפטם של חברי הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי נתפרסמו רק כעבור 42 שנה, ב-1994.

מיד לאחר הרצח המשפטי של חברי הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי בינואר 1953 באה "פרשת הרופאים", עלילת-הדם נגד הרופאים היהודים, ["הרוצחים בחלוקים הלבנים"], שבעקבותיה כבר האשימו את היהודים כולם בחוסר נאמנות לבריה"מ, עם כל התוצאות הנלוות: מאסרים המוניים, תוכניות להגלות את כל היהודים לסיביר וכדומה.

כעבור פחות מחודשיים לאחר-מכן הסתלק סטאלין האיום מן העולם ונטל עימו את תוכניותיו השטניות אל קברו. אך אלה נותרו עדיין קבורות וסמויות בארכיונים הסודיים של המפלגה וה-מ. וו. ד. [המשטרה החשאית], ואפילו כאשר חרושצ'וב חשף חלקית את פשעי פולחן האישיות של סטאלין בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית [הסובייטית], בפברואר 1956, כאשר מסך הברזל התרומם להרף-עין וחזר וירד על פני הארץ הענקית, ארץ הגולאגים והחלומות השקריים.

מיידיש: יהודה גור-אריה

פורסם ב"לעבנס-פראגן" [בעיות החיים] מס' 693-694, יולי-אוגוסט 2010, ירחון של ה"ארבעטער רינג" [חוג הפועלים] בישראל.

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

כורה יהלומים

בְּאֶצְבָּעוֹת מְדַמְּמוֹת,

בְּעֵינַיִם דּמוּעוֹת,

בְּעַקְשָׁנוּת דְּרוּכָה

אֲנִי חוֹפֵר

בְּעֻמְּקֵי הַדּוֹרוֹת,

בִּרְבָדִים אֲפֵלִים,

מַעֲלִים נִיחוֹחוֹת שֶׁל עָבָר

בַּחֲשֵׁכָה.

 

לִפְעָמִים מַעֲלֶה

בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת

לְעֵיִן הַשֶּׁמֶשׁ

אֶבֶן טוֹבָה

עֲטוּפָה בִּקְּלִפָּה שֶׁל עָפָר

נוֹצֶצֶת בְּיִידִישׁ.

 

אֲנִי מֵסִיר מִמֶּנָּה בִּזְהִירוּת

אָבָק, לִכְלוּךְ, בֹּץ

שׁוֹטֵף אוֹתָהּ בְּמַיִם חַיִּים

מִבְּאֵר הָעִבְרִית,

מְלַטֵּשׁ אֶת פָּנֶיהָ

בְּמִלְּטֶשֶׁת שְׂפַת-עֵבָר קְשׁוּחָה

וְיוֹצֵא מִתַּחַת לְיָדִי –

יַהֲלוֹם מֻשְׁלָם,

מֵאִיר בְּאוֹר יְקָרוֹת

בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת –

יַהֲלוֹם בּוֹהֵק

נוֹצֵץ בְּיִידִישׁ.

 

* * *

דניה עמיחי

אמנון יקירי

אמנון יקירי, אני חושבת פעמיים אם להגיד יקירי, כל כך לא אהבת את ההצטעצעויות האלה, אבל אני בכל זאת אגיד: אמנון יקירי, אתמול ישבנו סביב מיטתך וחיכינו בחרדה שתנשום את נשימותיך האחרונות בעולם הזה. ידענו שזה עתיד לקרות בכל רגע והכנו את עצמנו, עד הרגע שזה קרה באמת, עד שחדלת. המעבר מפה לשם חלק, רגע אחד והכול נעלם. משפחתך נשארה יתומה ואני נשארתי יתומה ממשפחת הוריי; אחד אחד הלכו לעולמם לפי גיל האבא, האימא, יאיר ועכשיו אתה, כולם טרם זמנם. אני נשארתי לבד ואיני בטוחה שיש בכוח כתפיי הדלות לשאת את סבל הירושה של המשפחה, קטונתי.

יחד איתי התייתם גם עם הרוקחים. מי מעתה יציב להם יד? מי יזכור שהיה פעם בעקרון 'חובש רוקח' בשם איצק אשר למד את תורתו מאביו הרוקח, ובשנת 1886 החליפו גורין 'רוקח מוסמך מרוסיה', מי יזכור שצבי פוסיציליסקי היה הרוקח הראשון של המושבה ראשון לציון, בטרם נכנסה תחת חסותו של הברון רוטשילד. מי יזכיר מתי נוצר הגרעין ממנו נבטה הסתדרות הרוקחים המדופלמים הבינלאומית בארץ ישראל, להבדיל מהסתדרות הרופאים שלא קיבלו אל קרבם כאלה שאינם מבני ברית. בין חברי הוועד הראשון של הרוקחים היה גם אבינו, ד"ר יעקב מיכלין, שהנצחת אותו ואת פועלו הרב למען הרוקחים. עכשיו נותרו רק הספרים שכתבת, השלושה, שסוקרים את תולדות הרוקחות בארץ ישראל. תודה לחדווה, תודה לאיתי בחור ותודה לאל שהספר האחרון הספיק לראות אור לפני שאתה עצמת את עיניך. את התגובות שזרמו אליך הספקת לקבל, חלק במישרין וחלק כבר היה צורך לקרוא לך.

לפני שלושה ימים, כשכבר היית מעורפל חושים ולא הגבת לסובב אותך, הגיע מכתב מיפה ברלוביץ, שם היא כותבת שחבל שלא ידעה שכתבת גם על משפחותיהם של  הרוקחים, היות שזרח ברנט, שהיה דודו של זלמן הלוי סולובייצ'יק, עליו סיפרת בספרך שהיה לו בית מרקחת מפואר, פ,רנס אותו בזמן שלמד למד רוקחות באנגליה. הם התיידדו מאוד עד כדי כך שזרח ברנט השיא לו את אחות אשתו וכך היו לגיסים. קראתי לך את המכתב והתגובות שלך הוכיחו בעליל שחזרת מהיכן שהיית כדי לשמוע את הדברים. הרמת גבה כאילו בתימהון על שהפרטים האלה נעלמו ממך קודם לכן, וכבר בדימיוני שמעתי אותך אומר בטון של ציווי, שלא משאיר מקום להתמהמה, קחי עיפרון וכתבי, אבל בכתב יפה. מיד להנציח את המידע החדש. לקטלג אותו, שחלילה לא ילך לאיבוד.

מי עוד כמוך בקיא בפרטי הפרטים ולו הקטנים ביותר הקשורים הן לרוקחים הן לבתי המרקחת. חלק גדול מהספר החדש  מוקדש למכתבים ששלחו רוקחים, או שנשלחו לרוקחים במרוצת מאתיים השנים האחרונות, והם מלאים באינפורמציה שיודעי ח"ן יעוטו עליהם בתיאבון ובסקרנות, יצליבו מידע, ינידו ראש בהתפעלות ויניחו את הספר במקום כבוד בספרייתם, לעיין בו לעת מצוא. לנו תהיה זו המזכרת האחרונה ממך.

אני יכולה לספר שעות על זיכרונות הילדות שלנו, עשיתי את זה עם נילי ויעקב בימים האחרונים, כשישבנו ליד מיטתך. למשל, כשלמדנו יחד בגימנסיה בלפור, אתה בכיתה ה' ואני תלמידה חדשה כבת חמש וחצי, הופעתי יום אחד בכיתתך ולעיני כל הילדים אמרתי בקול בוכים – "אמנון, נקרע לי הגומי בתחתונים!" – נקל לשער את הבושה שאחזה בך ואת כעסך, ולהורינו אמרת שלעולם לא תלך יחד איתי לאותו בית ספר.

אנחנו שנינו נפשות תאומות, שייכים לאותו בית גידול והתברכנו באותן תכונות המציינות תולעי ספרים: החשק העז לחטט בארכיונים, לחפש בגווילים ישנים ובעיתונים מצהיבים, וכשנמצא הפרט המבוקש, אפילו שמחת בית השואבה מתגמדת. ארונות הספרים בחדרי העבודה של שנינו כמעט זהים לחלוטין, רק שלך מסודרים יותר ומצוחצחים. האהבות שלנו משותפות, והרי ישבנו הרבה בחדר העבודה של אבא שלנו וספגנו את הדברים יחד עם חלב אימנו. אלה דברים שעוברים בירושה והם חזקים מכל.

אוי אמנון, מי מעכשיו יזדעזע למקרא כל טעות בספר או בעיתון, מי ישמיע ברכות, בלשון סגי נהור, על כל שגיאה של קרייני הרדיו והטלוויזיה – "אם הם היו מעיזים לומר ככה בבי-בי- סי, היו מעיפים אותם מזמן," נהגת לומר.  אגב לונדון, כשביקרת בלונדון הקדשת את הערבים לאולמות הקונצרטים – והימים, הו הימים הטובים, היו מוקדשים לספריות הענקיות עליהן היית מספר לי בערגה. הבאת משם צידה ששימשה אותך ימים רבים למחקריך.

המוות פוקד אותנו לאחרונה יותר מדי, לא עברו עדיין שנתיים מאז עדי שלנו הלך ועכשיו אתה. בעודכם בחיים הלך עדי בעקבותיך ולמד רוקחות בגללך, ובמותו, תפסת אתה בעקבו והלכת אחריו. עכשיו שניכם שכנים, באותה חלקה, תוכלו לחדש ימיכם כמקדם ולהתבדח על הרוקחים, להתפקע מצחוק משטויות ומבדיחות משותפות ולהשפריץ מים מלמעלה, כמו שאהבתם לעשות.

היה שלום אמנון, אולי ימתקו לך רגבי עפרך ואולי לא, לנו יהיו הימים האלה מרים כלענה. נוח בשלום על משכבך.

דניה עמיחי לבית מיכלין היא אחותו של אמנון מיכלין, שהלווייתו התקיימה ביום שני השבוע. דברים אלה נשאה על קברו.

 

* * *

מכתבה האחרון של יפה ברלוביץ לאמנון מיכלין

לחדווה שלום רב,

אתמול קיבלתי את הספר "מרשמים היסטוריים" ותודה רבה מקרב לב. החומר מרנין: הרשימות הקצרות וכמובן הדוקומנטים. אבל לא פחות חשוב הצד האסתטי והמוקפד כל כך של הספר. ואכן הסתכלתי באיזה הוצאה יצא הספר, והנה זו ההוצאה של איתי בחור, ששמעתי עליו רבות לאחרונה.

כמו כן שמתי לב, שאמנון מספר לא רק על הרוקחים עצמם, אלא גם על בני משפחתם. בעניין זה חבל שלא ידעתי, כי זלמן הלוי סולוביצ'ק (עליו מספר אמנון שהיה לו בית מרקחת מפואר וכדומה) – הדוד שלו היה זרח ברנט, וזלמן סולוביצ'יק אכן למד רוקחות באנגליה, שם פירנס אותו זרח ברנט.

הסיפור הוא שאביו של זלמן, חיים סולוביצ'יק, היה בנו של רב ומנהיג גדול במזרח אירופה, ולאחר מות האב פרצה בקהילתו מלחמת ירושה מכוערת מאוד. חיים סולוביצ'יק , שהיה עילוי בתורה וגם איש עדין, לא היה יכול לשאת זאת וברח לאנגליה. שם הוא פגש בזרח ברנט, והשניים התיידדו מאוד עד כדי כך שזרח ברנט השיא לו את אחות אשתו, כלומר ברנט וסולוביצ'יק היו לגיסים. ברנט גם הציע לסולוביצ'יק לעזוב את לונדון, כי אין לו עתיד כאן, ולעלות לירושלים – שם יגשים את עצמו כרב ומנהיג, כמו אביו. יותר מזה, ברנט הבטיח לנהוג בו כמעשה זבולון ויששכר, כלומר לפרנס אותו ואת משפחתו כל ימי חייו, כך שלא יהיה תלוי במשרה או בתפקיד, והעיקר יעסוק בתורה.

כשקמה מאה שערים, ברנט בנה מיספר בתים שם, אחד מהם עבור סולוביצ'יק ומשפחתו, ואחד עבור ברנט עצמו. על החיים במאה שערים, מספרת חנה טרגר, בתו של זרח ברנט, בספר שלה לילדים "לפני חמישים שנה בירושלים" (1925), כאשר גיבורי הספר מחליפים מכתבים בין ירושלים ללונדון, והם מעוצבים בצלמם ובדמותם של ילדי סולוביצ'יק וילדי ברנט.

עד כאן ההשלמה לרוקח זלמן הלוי סולוביצ'יק, ואני מקווה שאמנון יימצא בזה עניין.

ושוב תודה רבה ודרישת שלום חמה,

שלכם,

יפה

 

* * *

דרור אֵידָר

זה הסתיו

בימים אלה מסיים אריה סתיו מפעל ענקים ספרותי

עם פרסום "שירת הטרובדורים," הכרך ה-25 בסדרת תרגומי הקלאסיקות האירופיות שלו, הוא מתפנה לכתיבת רומן אוטוביוגרפי על ילדותו בצל השואה

פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (6.8.2010)

ביום הראשון לשחרור, אחרי המלחמה הנוראה, הוזמנה אימו של אריה סתיו לאוהל המפקד הרוסי. הקצין אחז בידו דף נייר ארוך, הביט באם ושאל "את מריה סטולרסקה?"

"כן," היתה התשובה.

הקצין הביט בה שוב וסינן לפקוד שעמד לידו: "הוצא אותה להורג. מיד!"

מריה תירגמה בכפייה מפולנית לגרמנית עבור חיילי "צבא ולאסוב" – צבא שבויים רוסיים שעבר צד ונלחם לצד הנאצים.

כבן שש היה סתיו עת נצמד לשולי שמלתה של אימו ושמע את הפקודה הנוראה. עניין של שניות לפני שייקחו ממנו את אימו לתמיד. האם, שהתאבנה לרגע, התעשתה והחלה לצרוח "בעלי היה גיבור בצבא האדום!" – ואכן, אביו של סתיו גוייס בראשית המלחמה ועשה אותה בשורות הצבא האדום. בסוף המלחמה הסתבך האב בספסרות ונשפט ל-25 שנה בסיביר. הוא התאבד בכלאו.

הקצין הרוסי שמע את צרחותיה של האם ולאחר שנמצאו דבריה נכונים, שוחררו האם והבן.

כאמור, זה היה בתום המלחמה, אבל קורותיהם של האם והבן הקטן יכולים לאכלס רומן עב כרס, שסתיו שוקד עליו בימים אלה מתוך זיכרונותיה של אימו. את האקציה הראשונה בעיר רובנו שרדו האם ובנה משום שאריה הקטן הצטנן ולכן לא יצאו למה שחשבו אז בטעות כמעבר למקום עם תנאים טובים יותר. "אימא נורא הצטערה שלא יצאנו, כי עכשיו מה יהיה," מספר סתיו, "אבל זאת הסיבה שאני כאן עכשיו."

הוא נולד ב-1939, חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה נדדו הוא ואימו תוך אימוץ זהות ארית בדויה, עד לשחרור. ב-1951 עלה לארץ וגדל בחברת עולים בקיבוץ גבעת חיים. באמצע שנות השמונים הקים סתיו את מרכז אריאל למחקרי מדיניות, ערך את כתב העת החשוב "נתיב" ופירסם ספרים בנושאי המזרח התיכון, אנטישמיות ואיום הטילים על ישראל.

הסיבה לריאיון היא סיום מפעל ענקים ספרותי של סתיו, חסר תקדים בהיקפו בתרבות הישראלית, צאת הכרך ה-25 והאחרון בסדרת תרגומי השירה העולמית שלו, "שירת הטרובדורים" מהמאות ה-12 וה-13 (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

סתיו תירגם את העידית הספרותית שעליה נשענת תרבות המערב: ה"איליאדה" היוונית של הומרוס על מלחמת יוון וטרויה וכן שורה ארוכה של השירות הגדולות של עמי אירופה – סונטות שייקספיר, "שירת רולאן" הצרפתית, "שירת הניבלונגים" הגרמנית, "הקומדיה האלוהית" של דנטה, "עלילות אבירי השולחן העגול", "שירת אל-סיד" הספרדית, רוסיה, סרביה, סקנדיביה, וגם פולין, אמריקה הלטינית וארה"ב ועוד ועוד סביב העולם. כדי להכיר עם, יש לקרוא את שירתו, ועוד יותר – להכיר את המיתוסים המכוננים של תרבותו. מבחינה זו תרומתו של סתיו לתרבות הישראלית לא תסולא בפז.

איך הגעת לתרגום?

"הגעתי מפולין ב-1951 ולא השתלטתי על העברית. מורה אחד אמר לי לתרגם טקסטים מפולנית לעברית וכך אלמד. תירגמתי את יוליאן טובים, גדול משוררי פולין. יש לי קצת מזל: אני שולט בשלוש משפחות שפה: הסלאבית (פולנית, רוסית, צ'כית, אוקראינית וסרבית); הגרמאנית – ומכאן השפות הסקנדינביות (שבדית דנית ונורבגית וגם הולנדית); הרומאנית – בתור ילד התפללתי לטינית, ומכאן צרפתית, ספרדית ואיטלקית. כשאני אומר "שולט" אני מתכוון שאלו בעיקר שפות פאסיביות, שאני יכול לקרוא בהן. באשר לשפות אקטיביות, הרי שחוץ מעברית אני שולט בפולנית, גרמנית ואנגלית. זה מצטרף לפרשת החיים המסובכת שלי."

מדוע תרגמת את היצירות הללו דווקא?

"נדהמתי להיווכח שחלק גדול מהיצירות המערביות הגדולות, בעיקר של ימי הביניים, לא תורגמו לעברית. אנחנו מדברים על הבסיס של הציוויליזציה המערבית. זה עוני רוחני. מה שתורגם היה פרויקט ישן והעברית כה השתנתה במאה האחרונה. לאיליאדה, למשל, יש עד כה 75 תרגומים לאנגלית! מבחינתי, היעדרם של תרגומים כאלה לעברית היה חרפה שאין להסבירה. לכן נטלתי על עצמי לתרום לאוהלי שם משהו מיופיו של יפת."

היצירות שסתיו תירגם הן אבני יסוד בתרבות המערב. התופעה המרתקת היא שכמעט כל היצירות הללו ראו אור בפרק זמן קצר של כ-25 שנים – שלהי המאה ה-12 ותחילה ה-13. איך אפשר להסביר את פרץ היצירה הזה בפרק זמן דומה ובתרבויות שונות לגברי שלא היה כמעט כל קשר ביניהם? סתיו מספר ששאל מומחים מהטובים בעולם לפשר התופעה והם לא ידעו לענות. פרץ בלתי מוסבר של יצירה. סביבות שנת 1200 הן המעיין הגדול ביותר של פרץ היצירה הספרותית במערב. מדובר ביצירות מגובשות שעונות על כל הקריטריונים הידועים של ספרות גדולה. תופעה מדהימה.

למרות הפעילות הגדולה של סתיו בתחום התרגום, תרגומיו נתקבלו ברגשות מעורבים, בעיקר מצד הקהילייה האקדמית שאחדים מתוכה לא בחלו במילות גנאי כדי לעלוב בסתיו ובתירגומיו. חלק מהביקורות גבלו בהיסטריה ילדותית מבחינת השתוללותם של המבקרים כלפי סתיו.

מה אתה אומר על התגובות האלה לתרגומיך?

"יש לזה שני היבטים: ערכי וכמותי. על ההיבט הערכי אינני יכול לדבר, אינני יכול לשבח את עבודתי. אבל אם אתה בוחן בקנה מידה אובייקטיבי את מה שעשיתי, לא אטעה אם אומר שבספרות העברית אין תופעה דומה מבחינת ההיקף. יש ב-25 הכרכים כ-12 וחצי אלף עמודים ומתוכם למעלה מ-4,000 עמודים של מבואות ומאמרים מדעיים. איש לא התמודד עם השירות הקלאסיות האלה כפי שעשיתי.

אוכל לומר שכל הפניות שלי ושל המו"לים לגופים שאמורים לסייע, נענו בשלילה. כל הכסף שגוייס הוא פרטי, מהתמלוגים המעטים שהרווחתי גלגלתי זאת הלאה לתרגומים הבאים. אמנם נהניתי מהעבודה אבל לא קיבלתי שכר, כך שאיש לא יכול לטעון שגזלתי מכספי משלם המיסים. רתמתי לעבודה הזאת כמה עשרות מכוני מחקר בעולם ועשרות ממיטב החוקרים בעולם שתירגמתי ממאמריהם. אין תקדים כזה בארץ.

למה יש ביקורת כזאת כלפיך?

שאלה טובה. היו גם ששיבחו תרגומים שלי. באשר לביקורות הקטלניות, הן לא התייחסו לגופו של עניין; תמיד היו אמירות כלליות על כך שהתרגום לא טוב או שחלקו על אופן התרגום. אבל אני משער שיש כאן גם התנגדויות אישיות ואידיאולוגיות. ראשית, דרכתי על יבלות, יודעים היטב שהאקדמיה לא ראתה חובה לתרגם את היצירות הקלאסיות האלה, ופתאום מגיע מישהו ועושה את מה שהם לא עשו. שנית, העובדה שערכתי את "נתיב" וכתבתי דברים קשים על השמאל הישראלי לא הוסיפה לי קרדיט אצל אותם מתנגדים.

אגב השמאל הישראלי, גדלת בחברה הקיבוצית, בלב השמאל הסוציאליסטי. איך הגעת למגורים ביישוב מעבר לקו הירוק ולמעמד מרכזי בפעילות האינטלקטואלית של הימין הישראלי?

יש לי הערכה עמוקה והכרת טובה לקיבוץ המאוחד. קיבלו אותנו באהבה והעניקו לנו ערכים יציבים. החינוך שקיבלתי היה אהבת המולדת, בנייה ציונית. גדלנו על האתוס לפיו גבול הארץ יהיה המקום שבו תעבור המחרשה. הושפעתי מאנשים כמו בני מהרש"ק, יגאל אלון, רבין של אז, טבנקין. לוּ חיו היום, היו נחשבים "ימין קיצוני". הערכים הללו עדיין רלוונטיים. כך שלא השתניתי. אפשר לומר שנותרתי "אחדות העבודה". אחד הדברים שאני גאה בהם הוא היישוב "שערי תקווה" שהיתה לי הזכות להימנות על חמשת יוזמיו. כינינו את הקבוצה שלנו "נאמני ציון" ופעלנו בצפון תל אביב להקים את היישוב. בתי היתה הבת הראשונה של היישוב. כעת אני מסתובב ורואה את איך היישוב פרח והגיע ל-6,000 נפש וליבי מתרחב.

איך אתה מתייחס לסיפור של האקדמאים הרדיקלים שפועלים נגד ישראל?

"משחר קיומנו אנחנו מתמודדים עם הבעייה החמורה של השינאה העצמית. אין בעולם מדינה דומה, שהיא מאוימת מבחינה קיומית ועם זאת אינה חברה באף ברית אסטרטגית בעולם, שקיומה הוא ביטוי מתריס כלפי האנטישמיות הנוצרית, ואין לה כל גבולות ביטחון. ונוסף על כל הצרות האלה אוכל אותנו הרדיקליזם היהודי באמצעות שנאה עצמית. ב-1920, כשצ'רצ'יל ראה את המהפכה הסובייטית, הוא הבחין בנוכחות היהודית המאסיבית בהנהגה הקומוניסטית, החל ממרקס, דרך חברי הפוליטביורו הראשון וכלה במפקדי הגולגים שרובם היו יהודים. הוא כתב אז שבנפשו של היהודי מתרוצצים מלאך ושטן. המלאך לפי צ'רצ'יל היה הציוני והמאמין ואילו השטן זוהה אצלו עם הרדיקל היהודי שנטל על עצמו להחריב את הציוויליזציה המערבית. לצערי, צאצאיהם של אותם רדיקלים חיים בינינו ופועלים להחריב את ישראל. משום כך הפסימיות שלי לגבי עתידנו. כבר הייתי במשחק הזה פעם אחת בין 1941 ל-1945."

אמרת לא פעם שבארה"ב התייחסו אליכם ברצינות רבה יותר מאשר בישראל, שדווקא היא נזקקה לפירות הפעילות המחקרית שלכם ב"מרכז אריאל".

"ב-97'­-98' פרסמנו את המחקר המקיף ביותר שנעשה על המדינה הפלסטינית. הוזמנו ע"י הקונגרס האמריקני לשימוע בנושא. השימוע הוא מוסד בקונגרס: מזמינים קבוצת מומחים לדיון ומולה מציבים קבוצה נגדית. יום שלם של דיונים והרצאות שבסופו מתקבלות החלטות אופרטיביות. במקרה שלנו, למשל, החליט הקונגרס לבטל סיוע של רבע מיליארד דולר לרשות הפלסטינית. מרכז אריאל הוזמן לשימוע נוסף בקונגרס בנושא מערכת היחסים בין הודו לישראל – ההיבטים האסטרטגיים בין ישראל לאסיה."

סתיו מפסיק רגע משטף דיבורו ומהרהר במרירות, "תראה איזו רצינות מקדישים האמריקאים להיבטים אסטרטגיים שמבחינתם הם שוליים, ובכל זאת, יש להם מסורת של כיבוד מכוני מחקר ושמיעתם. שום דבר מעין זה לא יכול להתרחש בכנסת. כך נראית תרבות הדיון שלנו. הדבר מביא למסקנה מייאשת שאולי אנחנו פועלים לשווא.

"בארה"ב, ההנחה המקובלת היא שראש המדינה אינו חייב להיות גאון הדור. רייגן, למשל, היה שחקן קולנוע, אבל הוא הקיף עצמו במכוני מחקר ומומחים ויצא בפרויקט אדיר כמו מלחמת הכוכבים, שנולד קודם במכוני המחקר ובכתבי העת שלהם. התרבות הזאת לא קיימת אצלנו. במרכז אריאל היה לנו בתחילה קשר עם מקבלי ההחלטות. התקיימו ישיבות קבועות עם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. הוא שמע אותנו למרבה ההפתעה ושיתף פעולה. אבל עם הזמן התמוסס הקשר והפוליטיקאים איבדו עניין בדיוני עומק ובתהליכים ארוכי טווח."

לסיום, מהי היצירה שהטביעה בך את חותמה יותר מהשאר, שאתה זוכר במיוחד?

"לטעמי, היצירה היפה ביותר מאלה שתרגמתי היא 'שירת רולאן' הצרפתית. היא עולה על שאר השירות. המבנה, התכנים הגלויים והסמויים שלה, רמות הכתיבה, ההומור, וגם דמותו של רולאן עצמו, גורמת לך להתאהב בו. השוויתי בין היצירה הזאת ליוליוס קיסר של שייקספיר והיא עלתה על זו של שייקספיר.

"אבל היצירה שהיא מראה של העם שבחר בה, שמגדירה אותו – היא 'שירת הניבלונגים' המדברת על השחיתות המוסרית של הגרמנים. היא יכולה היתה להיכתב בתקופה הנאצית ולא לחינם הנאצים העריצו אותה. כל אחד מגיבורי היצירה יכול היה לתפוס מקום במשרדי הרייך או כסוהר באושוויץ."

אנחנו עומדים לקום ואריה סתיו נזכר לומר שהתרגום היחיד שלא נהנה ממנו היה הכרך השלישי של "הקומדיה האלוהית" של דנטה: הטיול בגן העדן. דנטה ידע שהוא צריך למלא את החלק השלישי אבל לא יצר עניין ודרמה כמו בשני החלקים הקודמים. נו, זה לא חדש שמשעמם בגן העדן...

 

 

 

* * *

לדנה אולמרט היקרה

ברכות חמות להולדת בתך אביגיל-מרים (לפני חודשים אחרים)

וברכות לכל השותפים למשפחה המיוחדת:

 ינאי, דפנה, רונן ועמליה

וברכות גם לצאתו בקרוב של ספרך "הדרמה של התשוקה והאהבה: על המשוררות העבריות הראשונות"

בהוצאת אוניברסיטת חיפה, ובו גם הפרק על אסתר ראב

 

 

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי

והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר

מזמינים את הקהל הרחב ליום עיון בנושא

הבריחה מאחריות בפני ועדות חקירה

מפרופ' שלמה בן-עמי שר החוץ וביטחון הפנים בפני ועדת תיאודור אור אחרי האינתיפאדה הראשונה – ועד רה"מ בנימין נתניהו בפני ועדת יעקב טירקל אחרי ההשתלטות על המשט הטורקי

בדיונים ישתתפו שוטרים וחיילים, טוראים ומפקדים

שסבלו ועוד יסבלו רבות מהפקרתם

והם גם ידברו בשם חבריהם, שחלקם כבר נהרג וגם ייהרג בגלל פוליטיקאים נמושות הבורחים מאחריות!!!

 

 

* * *

עמוס גלבוע

היכן שלא נביט נמצא את איראן

תקרית הירי בגבול לבנון עוררה באופן טבעי הרבה "רעשים" ופרשנויות מי עמד מאחורי הירי. ובכן, ברור עתה שמדובר ביוזמה מקומית, ללא כל ידיעה של הגורמים המחליטים בביירות. אולם, מעבר לאירוע עצמו, חשוב לדעתי להבין את המסגרת הכללית המאפיינת את לבנון ב-4 השנים שלאחר "מלחמת לבנון השנייה". והרי 4 מאפיינים מרכזיים:

הראשון, רגיעה מוחלטת בגבול, ללא תקדים מזה 40 שנה. גם לאחר היציאה מלבנון במאי 2000 ועד 2006, הגבול היה שקט יחסית, עם תקריות בודדות פה ושם ביוזמת חיזבאללה, אך לאחר המלחמה הפך השקט לטוטאלי מבחינתו של חיזבאללה. גם חיסולו של מורנייה, שחיזבאללה ייחס לישראל, לא הביא להפרת השקט בגבול מצידו של חיזבאללה. ניסיונות תגמול שעשה ב-חו"ל נכשלו/סוכלו. הפרת השקט הפעם, על-ידי חיילים מצבא לבנון, הינה להערכתי חריג, ודווקא ממחישה את הריסון של חיזבאללה. בזמנים עברו חיזבאללה היה שש לנצל את ההזדמנות ולהשתתף בתקרית. הפעם הוא שמר מרחק ורק התלהם. מוקדם, מוקדם מאוד לדעתי, לבוא ולהספיד את אחד מההישגים הגדולים של המלחמה (הכושלת!!) – גבול שקט. שתי סיבות מרכזיות לכך: ההרתעה האסטרטגית הישראלית, ומה שאולי יותר חשוב: האינטרס האיראני להדליק את הגבול רק "ביום פקודה", ועד אז להחזיקו שקט.

האיפיון השני: הרגיעה מנוצלת ע"י חיזבאללה, בסיוע מאסיבי ועקבי של איראן וסוריה, להתעצמות צבאית המשפרת משמעותית את יכולותיו המבצעיות – לא רק בכמות ובמרחק, אלא בעיקר בדיוק של אמצעי האש שלו ויכולת ההרס וההשמדה שלהם. תהליך זה של התעצמות אומנם הואץ בעקבות היציאה מלבנון ב-2000, אך הואץ שבעתיים בעקבות "מלחמת לבנון השנייה". כאן ישנה הפרה גסה ומתמשכת של החלטת מועצת הביטחון 1701, ואוזלת יד בולטת של המערב ובראשו ארה"ב לנסות, לפחות, להאט את התהליך. יתר על כן, שיתוף הפעולה הצבאי בין חיזבאללה לצבא סוריה, בעיקר בתחומי המודיעין והמבצעים, התהדק בצורה ניכרת ביותר, כאשר מבחינת סוריה חיזבאללה הוא למעשה הזרוע הצבאית המבצעית שלה בלבנון.

השלישי, חיזבאללה העמיק את השתלבותו במערכת המדינית הלבנונית, הפך לחלק מממשלת לבנון עם זכויות וטו על החלטותיה. זאת כאשר כבר במאי 2008 כפה חיזבאללה בכוח את רצונו על המימשל הלבנוני והמחיש כי הוא בעל הכוח והדעה בלבנון. המחנה שעמד מולו (קואליציה פרו מערבית ואנטי סורית של סונים, דרוזים ונוצרים) נחלש ולמעשה התפורר. ממשלת לבנון חייבת כיום להתחשב בחיזבאללה וברצונותיו, ובמסגרת זאת גם לסגל לעצמה רוח לוחמנית אנטי ישראלית. רק בקרקס האשליות הבינלאומי ישנה מעין חלוקה של המחנה החיזבאלי "הרע" ולעומתו ה"מחנה הטוב" של חרירי וממשלת לבנון. מעתה אמור: ממשלת לבנון היא גם ממשלת חיזבאללה.

הרביעי, סוריה שיקמה את מעמדה בלבנון בהשוואה למצבה הנחות לפני מלחמת לבנון ובעקבות רצח ראש ממשלת לבנון, חרירי, ב-2005. זאת כאשר ראשי המחנה האנטי סורי, שהתאגדו לאחר הרצח, חזרו והפכו לבני חסותה של דמשק. אבל, סוריה איבדה את מעמדה כבעל הבית האקסלוסיבי של לבנון – מעמד שאסד האבא שפך הרבה דם למען השגתו. היא מתחלקת בבעלות עם איראן וחיזבאללה. המפתח להבערת הגבול הצפוני לא מצוי יותר בידי סוריה אלא בידי איראן. סוריה יכולה רק להיגרר. גם המפתח, שהיה בעבר בידה של סוריה, לצירופה של לבנון לכל הסדר מדיני אפשרי עם ישראל – אבד לה.

סיכומו של דבר, היכן שלא נביט נמצא את איראן.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 9.8.10

 

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

עם פטירתה של נעמה שטמפפר

באמצע הקיץ תש"ע נעמה (70) נפטרה.

נעמה הפתיעה את כולנו לאחרונה עם צאת ספר שיריה "באתי", הוצאת דבי אופקים 2009.

לרגל צאת ספרה נערך ערב ספרותי במצפה כליל בגליל המערבי. נעמה קראה משיריה, וחברה זמרת שרה את אחד משיריה שהולחנו. נעמה היתה נרגשת מאותו ערב ואמרה לי שכך היתה רוצה להציג בפני הקהל את שיריה. אותה זמרת שרה שיר זה על קברה.

השירים ליריים, מתנגנים ושובי לב. השירים מחולקים למיספר שערים ושם כל שער תואם להפליא לתוכן השירים. למרות הקבלה וההשלמה הנאמרים בשירים  – יש התרסה לעולם – אני כאן וזו אני על כל מעלותיי וחסרונותיי.

עושר פנימי, התבוננות מעמיקה בנפש האדם ובעולם הטבע, ניסיון חיים מצטבר ותובנות, הרהורים על העבר ההווה והעתיד ברמזים; יסודות של ביוגרפיה אישית שזורים להפליא בשירים, לאו דווקא של אירועים אלא של התפתחות נפשית, חיפוש המשמעות וההרמוניה בין הקבלה והנתינה.

מקורית ביותר תפישתה של נעמה לגישתה שהכול ביקום הוא אינסופי. כך בחירתה  הגראפית שלא להשתמש באותיות סופיות או בסימני פיסוק. שינוי קטן הגורם לרצף מתמשך של קריאה שאתה זורם עימו בהנאה עם קריאת השירים. חידוש מעניין בשימוש בשפה העברית, שמעלה הרהורים שלמעשה עד כה השימוש באותיות סופיות תחם והגביל וקבע גבולות, וסימני הפיסוק שאנו כה מקפידים עליהם מונעים את זרימת השפה.

נעמה, בשם נעוריה איינשטין, קרובת משפחה של אלברט איינשטין, שאף התגייס להציל את סבה מציפורני הנאצים, מהם התחמק גם אביה בהטעייה מופלאה ונדירה.

נעמה בת הארץ היתה קשורה לאדמה ולחקלאות. שוחרת תרבות, מרבה בקריאת ספרים ומבקרת קבועה בהצגות. כפי שהעידה על עצמה בראיון לעיתון אינטרנטי "מגיל צעיר התעניינתי בטבע, בפיזיקה ובאינסוף. למרות שאין לי השכלה פורמאלית בפיזיקה, אני מקפידה להאזין להרצאות בפיזיקה מתקדמת בכל כמה שבועות." ועל מורשת אלברט איינשטין לגביה: "יש הרבה קווים משיקים בינינו, כשהיו לי רגעים קשים שלא קיבלו אותי או לא הבינו אותי, הוא היווה רוח גבית עבורי. הבנתי שהוא פעל נגד כל הסיכויים. יש אפילו כאלה הטוענים שאני דומה לו."

נעמה כל חייה האמינה בגורל. מה שנגזר מראש זה מה שיהיה. האמינה באינסוף וברוחניות.

יחידה ומיוחדת היתה, נעימה כשמה – נעמה.

היתה נשואה לארקה בן למשפחת שטמפפר, ויחד עם האח ארנון שטמפפר ואשתו רחל  הקימו במושב בצת בגליל המערבי מפעל של גידול עשב חיטה אורגני ונבטים אורגניים. הם היו החלוצים בנושא זה בארץ. בנוסף לגידול והשיווק וההפצה על תכונותיו של עשב החיטה הם משתפים פעולה במחקרים מדעיים בנושא.

נעמה כינתה את עשב החיטה כ"מרפא האלטרנטיבי" ולפי עדותה מהיום הראשון ששתתה ממיץ עשב החיטה נהנתה מטעמו. גם בזה הייתה מיוחדת!

נעמה וארקה שכלו בן בגיל העשרה שנפטר ממחלת הסרטן – לויקמיה. נותרו בת ובן וכלה ונכדים.

השאירה אחריה כואבים ודואבים את כל משפחתה, אוהביה ומוקיריה בכל רחבי הארץ והעולם.

יהי זכרה ברוך.

 

* * *

בוש והיכלם לך נתניהו

אינך ראוי אפילו לצחצח את נעליו של רבין

שהיה לוקח אחריות על כל מבצע צבאי

ולא מגלגל אותה על אחרים

כמו שאתה ניסית לעשות

בפארסה של ועדת טירקל

שלדון אדלסון שלהוותנו המליך אותך עלינו

יכול להיות גאה בך!

 

 

* * *

שושנה ויג

השיר החדש על האהבה

 

דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר.

 

אֲנִי תּוֹהָה בְּאֵיזֶה מְלוֹן אוֹרְחִים אֲנִי לָנָה הַיּוֹם.

כָּל הַחֹדֶשׁ נָדַדְתִּי מִמִּטָּה לְמִטָּה,

לֹא הָיִיתִי עִמְּךָ

הָיִינוּ כִּשְׁנֵי זָרִים בְּיֶרַח דְּבַשׁ עָקָר,

שׂוֹחִים בְּעוֹלָמוֹת מְרֻחָקִים.

 

מְרֻחָקִים מִתְחַמְּקִים

צוֹלְלִים בְּחֶדְוָה שֶׁל זָרִים.

 

בַּבֹּקֶר הַזֶּה אֲנִי נֵעוֹרָה לַחוֹף שֶׁלְּךָ

מְזַהָה אֶת בֵּיתִי

מְזַהָה אֶת מִטָּתִי,

עוֹגֶנֶת בְּמִפְרָץ הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ

מְזַהָה אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁצָּמוּד אֵלַי

בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה יְשָׁנָה.

 

מִתְרַפֵּק עָלַי,

מֵצִיף אוֹתִי בַּגַּעְגּוּעַ שֶׁלְּךָ

שׁוֹתֵק וְרַק שׁוֹתֵק.

לֹא חוֹנֵק אוֹתִי,

הַצִּמָּאוֹן שֶׁלְּךָ

מִתְרַפֵּא מַהֵר.

 

אֲנִי אִתְּךָ

בָּאַהֲבָה הַיְּשָׁנָה שֶׁלָּנוּ

וְזֶה הַשִּׁיר הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ

 

4.8.10

 

 

* * *

דודו אמיתי

פרופסורים עלינו ר"ל!

רב אחד וחיים גורי בשיח ג'ארח

 נער הייתי וגם בגרתי (ב"השומר הצעיר" כמובן) ולא הצלחתי להבין מה רוצה אלי מייזליש מפרופ' חגי ארליך. היכן כאן בדיוק הקשר בין מה שנכתב בצורה הגונה וברורה כקטע מספר לימוד לבין מאמר דעה פרובוקטיבי (ושגוי מאוד כנראה) של הרב  קאופמן ב"הארץ"?! מי חכם ויפרש את הדברים (להוציא הפרשן הדגול מייזליש אשר הצדק והאמת רשומים על-שמו בטאבו כנראה)?

עוד יותר לא מובן מה רוצה הכותב, הקודח בלהטיו ובלהטוטיו, לומר במשפט "מחרה-מחזיק אחריו הוא הקולגה שלו הפרופ' אשר ססר"? מה הוא "מחרה" המומחה הנודע לירדן? האומנם גם ב"מרכז משה דיין" פרץ נגע השמאלנות והסילוף?! האם יש לשקול להחרים/לשרוף את ספריהם של שני המסלפים הנבזים הללו (מטובי מורינו וחוקרינו כמובן) ולאכלס את קתדרותינו במלומדים מסוגם של מר מייזליש או ח"כ מיכאל בן-ארי? 

ואם בעניין "נבזויות ספרותיות" ו"גניבת דעת" עסקינן, אולי כדאי לצרף למהלך ההחרמה גם את חיים גורי אשר נצפה (ר"ל כפול 2) בין המפגינים ביום השנה לפינוי המשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח? האומנם גם גורי במסלפים שוחרי רעת הארץ?! ואולי משורר הפלמ"ח והארץ המיוסרת הזו – מטובי הוגינו וגם מחותמי ומתחרטי מסמך הייסוד של "התנועה למען א"י השלמה" – יודע משהו ש -97% (בערך) מנרגני, מתנבאי, צדקני, ומחרטטי "חדשות בן עזר" לא מסוגלים לראות? יכול להיות שרק גורי (ועוד כמה הוגי דעות ופרופסורים בטלים בשישים כמוהו) טועה והצדק שוכן בזבולם הנצחי של גרפומנֵי "המכתב העיתי"?

דרך אגב, אין צורך בתגובה. היא הרי ידועה מראש ואת קצף השפתיים המאיים להתפרץ תמידית כדאי לחסוך למטרות אחרות. 

וקטנה על אובמה: נשיא מצוין וכל נבואות וניתוחֵי השחור (תרתי משמע) יפוצו כמוץ ברוח (או ככובעים שנגזר לאוכלם).

בחיוך מסויים,

דודו אמיתי

גבעת עדה

 

אהוד: כנראה ששו"צ נשאר שו"צ ששוגה בחלום שזרים יכפו עלינו "שלום" ובחסדם נחיה.

 

* * *

יואל נץ

לזכרה של רות לוביץ'

עניין של שיגרה הוא, שממציאים גאונים שוטחים בפני מנהלי קרנות הון סיכון / הממשלה / האו"ם את רעיונותיהם פורצי הדרך, ויש בהם שזוכים לתקציבים נדיבים להקמת מיזמי הייטק. יש וממציא נוחל כישלון, מתרץ אותו בהא ובדא, ומצליח לשכנע את הגורם המממן שהנה, כעת הוא מצא דרך חדשה אחרת, שהצלחתה מובטחת, ומקבל תקציב חדש. אבל, אין סיכוי שהאיש יקבל תמיכה בשלישית, אם גם הניסיון השני כשל...

ח"כ דב חנין ספד בגיליון "מוספשבוע" של "מעריב" מיום 6.8.10 – ל"קומוניסטית האחרונה" רות לוביץ', אשר הלכה לעולמה זה לא מכבר בשיבה טובה בגיל 104. לכל אורך חייה המודעים והארוכים היא דגלה ופעלה ללא ליאות למען הרעיון הקומוניסטי. בימי חלדה התחוללה מהפכת אוקטובר ברוסיה, קם בה משטר של דיקטטורת הפרולטריון, שהתנפץ לרסיסים בחלוף קצת למעלה משבעים שנה. לאורכה של הדרך קמו משטרים "משופרים" יותר למען השגתו של היעד הנכסף, כמו הסוציאליזם של טיטו ביוגוסלביה, של צ'אושסקו ברומניה, של גומולקה בפולין – וגם הם קרסו ברעש מחריש אוזניים. נותרנו עדיין עם כורי ההיתוך לקומוניזם רק בקובה, בקוריאה הצפונית ובסין.

דומני שאפילו הח"כ דב חנין ומרעיו אינם משליכים את יהבם בביטחון גמור אף לא על אחד מהם...

ח"כ דב חנין (ייבדל גם הוא לחיים ארוכים) מצטט את המנוחה: "...אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים."

הלו – הדורות הבאים, ראו הוזהרתם!

אם יבוא מי מטעמה של רות לוביץ', מנוחתה עדן, ויציג לכם דרך "בטוחה" להגיע לעולם של שוויון, של שלום ושל שפע – תנו לו צ'אנס, אבל בתנאי שיוכיח קודם לכן את נכונות דרכו, על עכברים, בטרם יורשה לו לערוך ניסויים בבני אדם! יהיה לו עוד עניין, אולי, עם אגודות של צער בעלי חיים למיניהם – זב"שו...

 

בנעוריו היה יואל נץ  ראש קן השומר הצעיר ובבחרותו חבר קיבוץ. אחרי טראומת ההתפכחות בעקבות גילוי פשעיו הנוראיים של "שמש העמים", בנאומו של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בשלה בליבו התובנה, כי לעולם אין לקבל דוקטרינה כלשהי מבלי לפקפק בה.

 

* * *

יצחק שויגר

איך לא שילמתי אוברוואיט בטיסה

 

אני ממש שמחה לראות אותך.

כל כך הרבה זמן שלא התראינו.

בגלל זה באתי לקחת אותך משדה התעופה. איך היתה הטיסה?

בסדר, אני רק עייפה.

את באמת נראית עייפה. אני לא מבינה למה? לא נחת כמה ימים בחו"ל כמו שצריך. את יודעת איזה חום בארץ, למה את לובשת מעיל? ומה זה הז'קט שעל היד?

תאמיני לי שאני יודעת שחם. ראיתי בעיתון שיהיה חם בארץ, אבל עברה עלי טיסה איומה. ואני מתה מעייפות.

מה, לא ישנת בטיסה?

לא בטיסה ולא בלילה שלפני הטיסה, אני כבר יומיים לא יושנת.

למה לא ישנת, המיטה במלון לא היתה טובה?

לא. זה המזוודה שלי שנהייתה קטנה.

זאת המזוודה האדומה, החדשה, הענקית הזאת, שמתרחבת בשני הצדדים, היתה קטנה? לא יכול להיות, הרי היא בגודל של קונטיינר.

כן אבל כבר כשנסעתי איתה לחו"ל היא כבר הייתה מפוצצת. את יודעת, אני צריכה את כל הבגדים שלי מול העיניים. אז כשאני אורזת, אני לוקחת את כל הארון. אני מגיעה למלון, מוציאה, שמה בארונות. בערב כשאני יוצאת, אני מרגישה כמו בבית. מוציאה שמלה, מודדת. לא נראה לי, מחזירה. שמה מיכנס, קצת לוחץ, מחזירה. שמה עליונית, מחליפה ארבע מכנסיים, מה שיותר מתאים ועושה לי חשק, עם זה נשארת. אני לא מסוגלת לבחור לפני הנסיעה, מה אלבש בעוד שבועיים. זה פשוט לא אנושי, איך אני יודעת מה יהיה מצב הרוח שלי? איך אפשר לדמיין אם ארגיש רזה או נפוחה? אם אשתזף בים או לא? איך תהיה התסרוקת? אילו שיקולים כבדי משקל, כשאני בוחרת את האווטפיט שלי לאותו יום, לא ככה?

בהחלט כן.

ואחר כך קניתי גם מתנות.

למי את צריכה לקנות מתנות?

למי לא. לעוזרת צריך, לא? לבת של אחותי שיהיה לה יום הולדת בעוד חודש, לא כדאי לקנות עכשיו ולגמור עם זה? לחתן שלי שאוהב שאני קונה לו סוודרים, שלא חשוב שהוא נוסע לחו"ל יותר ממני, ולנכדים. בקיצור להרבה אנשים. וכל בגד תופס מקום. ואחרי זה, לפני שאני הולכת לישון, אני מכניסה את כל הבגדים ואת כל המתנות בתוך המזוודה, חוץ מהבגדים שאני שמה על יד המיטה בשביל הנסיעה. כולל הכול. אז אני נשארת בלי בגדים כי גם את הפיג'מה אני אורזת. אני משאירה רק את השמלה והנעליים וגם את התחתונים והחזייה בשביל הנסיעה. השאר אני אורזת. ואז אני מנסה לסגור וזה לא הולך. אז אני עולה על המזוודה ורוקדת ערומה על המזוודה. מהמשקל שלי, לאט-לאט, הבגדים נלחצים והמזוודה מתכווצת ונסגרת. ואז הופ, אני מתכופפת, תופסת את הריץ-רץ והופה זה נסגר.

 זה נשמע ממש פנטסטי וסקסי לרקוד ערומה על המזוודה.

כן. את זה למדתי מבעלי המנוח, מנשה זיכרונו לברכה, שהיה יושב על המזוודה ערום, עד שהמזוודה היתה נלחצת. אבל הוא היה לו וואחד תחת וכשהוא היה יושב על מזוודה, זה היה כמו מדחס של אשפה. אבל אני קטנה, ולא כל כך משפיעה עליה. וחוץ מזה כמה זמן אני יכולה כבר לשבת על המזודה? אז אני רוקדת.

ממש,ככה עם מוזיקה?

כן, מה רע. ככה רקדתי כמעט עד חמש בבוקר. ואז נפלתי הרוגה על המיטה.

נו ונרדמת?

מה פתאום. חשבתי על התשלום של האוברוואיט. את זה יש לי מבעלי המנוח מנשה זיכרונו לברכה. אני יכולה לפוצץ כסף על שמלות, על נעליים, על מסעדות, על בתי מלון, אבל כשזה מגיע לאוברוואיט אני נלחמת כמו לביאה משכונת התקווה עם סכין בין השיניים. עלי הם לא ירויחו. אז כל הלילה אני מתווכחת איתם.

במיטה? עם מי?

לא, בכאילו. אני צועקת על כולם על הסבלים, על אלה מהכרטיסים, על אלה מהצ'ק אין. ובבוקר אני הרוגה. אבל מה? אני כבר יודעת את כל הטיעונים בעל פה ואני מוכנה לַקרב איתם על התשלום ועל המשקל. ואז אני קוראת לבחור מהמזוודות, לראות אם הוא יתעלף כשהוא יטעין את המזודה על העגלה שלו. לפעמים הוא מניף אותה בקלות אז אני יודעת שזה לא כל כך נורא. אבל לפעמים הוא מחוויר ומזיע ומבקש שאני אעזור לו ואז אני יודעת שהלך עליי.

וזה מה שקרה בטיסה הזאת?

בדיוק.

אז מה עשית?

תראי. להיכנס למונית לשדה התעופה, לא היתה בעייה. הבחור מהמלון ונהג הטקסי הרימו את המזודה ביחד כאילו לא שקלה כלום. בשדה כבר היתה בעיה. אני עזרתי לנהג הטקסי ובכוחות משותפים הצלחנו להוציא את המזוודה ולהעמיס אותה על העגלה. כשבאתי לצ'ק אין, תיכף ראיתי שאני בצרות. הטיסה מפוצצת, אנשים עומדים בתור, מאות מזוודות. וכולם כבר עצבניים ואין מצב שאני יכולה להיכנס עם המזוודה בלי לשלם. אז הלכתי לצד והתחלתי להוציא דברים מהמזוודה. קודם כל הוצאתי את מעיל הגשם שקניתי לדודה שלי ואת הפשמינה האדומה שקניתי בשנה שעברה.

למה לקחת אותה, הרי עכשיו קיץ?

כן אבל לפעמים בערב נעשה קריר, לא ?

אז לובשים סוודר.

אין לי סוודר בצבע של הפשמינה, וחוץ מזה לפעמים הסוודר יותר מחמם. וחוץ מזה הפשמינה האדומה מתאימה על כל בגד.

נו טוב, תמשיכי.

אחר כך הוצאתי את התפוחים והאפרסקים שלקחתי מארוחת הבוקר בשביל לאכול במטוס וגם את הריבות וזה עוד לא היה מספיק. אז הוצאתי את הסבונים שאספתי ואת שק הכביסה המלוכלכת, שאני שמתי בו גם את הכביסה וגם שני זוגות נעליים. ואז זה נראה לי בסדר.

והלכת לצ'ק אין?

עוד לא. פתאום בא אלי איש מאוד נחמד ורצה לעזור לי. הוא ראה שאני לחוצה ויושבת מיואשת על הרצפה וכל הדברים שלי מפוזרים. אז הוא שאל אותי אם אני צריכה עזרה. האמת זה די החמיא לי. את יודעת שמאז שבעלי מנשה זיכרונו לברכה מת, אף אחד לא הסתכל אל הכיוון שלי. ופתאום ההוא בא, וגם היה בגיל המתאים ועם חיוך נחמד ונראה כזה תרבותי.

הי הלו, את בעניין מזוודות או זיונים?

את צודקת קצת נסחפתי. אבל נראה היה לי שהוא נדלק עליי. העיקר הוא הציע לי אולי לקנות עוד תיק, כזה שאפשר להכניס למטוס ואז להעביר את הכול ולעלות עם התיק לטיסה.

זה די הגיוני.

כן אבל אני לא אוהבת ללכת עם עוד טרולי כזה, כי כבר יש לי שני תיקים. התיק הרגיל ועוד תיק בשביל הסודר לטיסה וגם שני ספרים. וזה גם כן די שוקל. אבל לא היתה לי ברירה. כמובן שהיה לי קשה ללכת. הוא הציע לי עזרה, אבל פחדתי שאולי הוא עוד יברח עם הדברים. אז כמה ידיים יש לי? אז לבשתי את המעיל של הדודה שהוא יותר כבד, את המעיל שלי החזקתי ביד, שמתי את הפשמינה על הכתפיים ואת השק של הכביסה עם שני התיקים לקחתי ביד השנייה. והלכתי לחנות של התיקים, שהיתה לא רחוק.

והמזוודה ?

זה השארתי לו. אם הוא גבר שיסחוב.

והוא סחב?

כמו גדול.

בחרתי תיק מהר, כזה שמתאים לי למזוודה האדומה. ואז התחלתי להעמיס עליו. אבל חשבתי שכדאי להעמיס עליו יותר, כי אם יש כבר תיק אז למה שיהיה חצי ריק? אז ביקשתי ממנו שיפתח את המזוודה והוא עשה כך והתחלתי לבחור מה להעביר. את מבינה את המצב. כל הרצפה של החנות מלאה חפצים שלי, חום איום ואני לבושה עם מעיל, כי לא היה לי שכל להוריד אותו. אז אני עומדת על ארבע ומעבירה וההוא המאניק מציץ לי ככה מלמעלה על הציצי. תיכף ראיתי שהוא נידלק עליי. את מבינה את המצב. אני מעבירה בגדים, כל המזוודה שלי בלגן והוא מסתכל עליי במבט חמדני, טוב שלא התחיל לאונן. הקיצור אני גמרתי לארוז והוא הזמין אותי לקפה ואני מה להגיד לך, הייתי מפסוטה וגם צמאה והלכנו לקפה. תראי היה לי עוד זמן, כי באתי מוקדם לשדה.

נו ויצא לך רומן ?

מה השתגעת? שאני אבגוד במנשה זיכרונו לברכה?

דווקא היו לך הרבה רומנים בזמן שהיה חי.

זה משהו אחר. גם לו היה. ואחר כך כבר לא היה איכפת לו כל כך. אבל עכשיו שהוא מת אני צריכה לכבד את זיכרו. מי יודע אולי הוא כמו רוח מסתובב סביבי, ואני לא רואה ורק אחרי שאני אמות יבואו איתי חשבון וישלחו אותי לגיהינום.

הקיצור, אתם יושבים בקפה.

כן. ואז הוא שואל אותי "מאיפה את?"

אני אומרת לו "מקיסריה." לא רציתי להגיד שאני בעצם מאור עקיבא.

אז הוא מחייך ואומר "איזה עולם קטן. אני מג'אסר אה זרקא."

מה זה?

זה כפר ערבי מסריח צפונית לקיסריה על הים. פתאום נעשה לי חושך והתחלתי להזיע הוא הרגיש שמשהו לא בסדר איתי. ופתאום הוא קם ואמר שהוא הולך לשירותים. אמרתי לו. "אוקיי. אני צריכה ללכת לצ'ק אין," כי עוד מעט הייתי מאחרת את הטיסה. אז הוא חייך אליי ואמר, "אוקי אוקי את תסתדרי יפה." ונעלם.

נו, אז אין רומאן ועלית לטיסה, לא?

היית מתה. כמו שאני מתקרבת לצ'ק אין, מתנפלים אנשי הביטחון של אל על. מקיפים אותי מכל הצדדים. אני ממש בהלם. "מה קרה?" אני שואלת אותם "יש אירוע ביטחוני?" – "את האירוע." הם עונים לי. – הם אומרים לי בקול מפחיד כזה להניח את התיקים על הרצפה. אני מתה מחום ורוצה להוריד את המעיל אז הם קופצים עליי וצועקים "לא להוריד את המעיל להרים את הידים." אני ממש לא מבינה מה הם רוצים. פתאום הבנתי שהם חושבים שאני מחבלת מתאבדת. אני סוזאן ביטון הקטנה, מאור עקיבא, נחשבת למחבלת מתאבדת. אם בעלי מנשה היה חי הוא היה מפליק להם שתי סטירות. אבל אני מה יכולתי לעשות. התחלתי לצחוק. "מה נראה לכם שאני מחבלת, כמו מה אני נראית לכם כמו אל קעידא?" אני אומרת להם. ואני צוחקת בקול רם ולא יכולה להפסיק. אני צוחקת איזה רבע שעה וחושבת שהם צוחקים איתי, אבל לא. הם לא צוחקים. "תלכי אחריי." אומר לי המבוגר שביניהם, בטח הבוס שלהם. מכניסים אותי לחדר והביאו בחורה שמזמזה לי את החזה והתחת. דווקא היה די נעים, ואחר כך היא אומרת "היא נקייה." ברוך השם נתנו לי להוריד את המעיל. ואז הם מתחילים לשאול אותי כל מיני שאלות. מי ארז ומי עזר לארוז. ואם שלחו איתי חבילה. את מכירה את כל השאלות האלה. ואני עונה להם בביטחון ובשקט:

"הכל היה אצלי, בהשגחה שלי."

לא סיפרתי להם שרקדתי ערומה כל הלילה על המזוודה, בשביל לכווץ אותה.

אבל בסוף הם שואלים, "מי זה היה הגבר הזה שעזר לך לארוז?"

אני מתממת," אף גבר לא היה איתי."

"ההוא מהחנות." הם אומרים.

פה נשברתי והתחלתי לפחד. הוא בעצמו אמר לי שהוא ערבי ועוד מהכפר המגעיל הזה. מי יודע אולי הוא שם לי איזה משהו במזוודה. סיפרתי להם מי הוא והם כמעט פירקו לי את הצורה. עמדתי שם, עלובה ומיואשת. הם פתחו את המזוודה ובדקו את הכול. הפכו לי את הכול. את התחתונים המסריחים. את הגרבים המלוכלכות את החזיות את הקוסמטיקה פתחו כל פקק ובדקו בשבע עיניים. ואני עומדת ובוכה. במו ידיי הבאתי על עצמי את זה. רק סמוך לסגירת הטיסה הם נתנו לי לעשות צ'ק אין. ארזתי איך שארזתי. בלגן איום בתיק ובמזוודה, והגעתי לצ'ק אין. הפקידה הוציאה לי את כרטיס העלייה למטוס במהירות, כי הייתי אחרונה. היא אפילו לא בדקה את המשקל של המזוודה. נתנה לי להכניס מה שרציתי. לא שילמתי שקל. אבל שכחתי לתת לה את המעילים. אז נשארתי עם שניהם על הידיים עם שני התיקים והתיק יד החדש. ורצתי כמו משוגעת לכניסה של הנוסעים. אני לא יודעת מהיכן היה לי כוח. עברתי את הביטחון ורצתי ישר למטוס. לא יכולתי כבר לקנות שום דבר בדיוטי פרי. דווקא רציתי לקנות כמה בשמים בשביל מתנות את יודעת, כאלו שיש עליהם מבצעים, שלושה במחיר אחד.

אני נכנסת למטוס. המעילים עליי. שני התיקים על הכתף. התיק החדש נגרר אחרי כמו מטאטא. ואני מזיעה כמו סוס. ונותנים לי לשבת על מקום לבד על יד החלון ככה בסוף. המטוס לא היה מלא לגמרי. בשורות האחרונות היו כמה מקומות ריקים.

פתאום לא תאמיני, הערבי הזה, הוא מגיע אליי ומחייך אליי ואומר: "אני רואה שהסתדרת יופי. אני רואה שיש מקום על ידך," הוא אומר והוא נכנס להתיישב מבלי לשאול אם אני מסכימה.

נו אז התחיל רומן?     

נראה לך? לפני שהוא התיישב, הוא הִפנה אליי את הגב כדי להכניס את הגוף שלו, אז הוצאתי מהתיק את האפרסקים שלקחתי בארוחת הבוקר, כדי לאכול בטיסה, ושמתי לו על המושב. הוא כמובן לא הרגיש והתיישב עליהם.

פתאום הוא מרגיש שיש לו משהו נוזלי וקשה ורטוב בתחת. הוא הסתכל אליי במבט נבוך קצת הסמיק ואמר לי, "אני חושב שאני צריך ללכת לשירותים."

את מבינה החזרתי לו באבי אימו. בפעם הראשונה שהוא נעלם והלך לשירותים, זה עלה לי בבדיקה ביטחונית. בפעם השנייה, הוא אכל אותה.

יותר הוא לא חזר.

ועכשיו אני פה. עם שני המעילים עם שני התיקים, עם המזוודה הענקית, עם התיק החדש, אחרי כמה שעות טיסה, אחרי לילה בלי שינה, אחרי בדיקה ביטחונית מדוקדקת, אחרי שחשבו שאני מחבלת מתאבדת, ובלי לשלם אובר וואיט אפילו שקל, ואת שואלת אותי למה אני נראית עייפה?

 

 

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. המפלגה האנטי ציונית

איני מכיר הגשמה מוחשית של הביטוי "הולך ופוחת הדור", יותר מן העובדה המביכה, שעל כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן גוריון, נשיאי ההסתדרות הציונית העולמית, ישב במשך שנים אחדות... אברהם בורג.

מה נשאר מהכהונה הזאת? ג'יפ 4 על 4 + נהג צמוד, על חשבון העם היהודי, עליו ניהל בורג מאבק איתנים אידיאולוגי. וחוץ מזה...

לאחר שסיים את התפקיד הזה ואת תפקידו הבא כיו"ר הכנסת, יצא מן הארון השד האנטי ציוני של בורג, בראיון ל"הארץ", לקראת צאת ספרו "לנצח את היטלר", בו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית, קרא לאזרחי ישראל להצטייד בדרכונים אירופיים ותקף את חוק השבות.

 

והנה, אברהם בורג מקים מפלגה חדשה. "שי" הוא קורא למתנה שלו למדינת ישראל, ראשי תיבות של המילים המכובסות והמיופייפות "שוויון ישראל". אולם מן הראוי שנכנה את הילד בשמו – המפלגה האנטי ציונית.

בורג אינו מקים את מרצ 2. הוא אינו מקים עוד מפלגה שנאבקת למען נסיגה ישראלית מכל השטחים ולמען הפרדת הדת מן המדינה. בורג מקים מפלגה שהמסר המרכזי שלה הוא ביטול מדינת הלאום של העם היהודי והמרתה במדינת אזרחים קוסמופוליטית חסרת צביון לאומי.

מי שזו עמדתו, צריך להסביר מדוע העם היחיד בעולם, שאינו זכאי להגדרה עצמית ולריבונות לאומית, הוא העם היהודי. אבל לבורג אין צורך להתמודד עם הסוגייה הזו, כיוון שהוא כופר, למעשה, בעצם הלאומיות היהודית.

בראיון עימו במוספשבת של "מעריב" אין כל התייחסות מצידו ללאום היהודי ולצורך שלו בריבונות. הוא מתייחס ליהדות אך ורק כדת, וככזו היא עניין של הפרט והקהילה ולא של המדינה. אם היהדות אינה לאום, אין צורך במדינת לאום יהודית. "למדינה אין זהות. הקהילה קובעת את הזהות שלה." המדינה היא כלי נייטרלי, חופשי מלאומיות, ואין לה כל עניין בזהותם של אזרחיה. לכן, כלל אין זה משנה, בעבורו, האם יהיה במדינה הזאת רוב יהודי או ערבי.

"במדינה שלך יהיה רוב ערבי, זה ברור," מעיר המראיין, שלום ירושלמי, ובורג מגיב באדישות: "אז מה. היום הרוב הוא יהודי, אבל אתה כופה את היהדות על המיעוט. אני לא פוחד מסוגיות של רוב ומיעוט. היהודים הם 2.5% בציבור האמריקאי. הם חלשים בגלל זה? לא." גם בישראל, תהיה השפעה לבני הדת היהודית, גם אם יהיו מיעוט. במדינה הזאת, אין כל בעייה שח"כ זועבי תיבחר לראש הממשלה. "אם היא נבחרה באופן דמוקרטי אחרי שהצליחה לגבש רוב קלאסי של כל הפלחים בציבור הישראלי, אז למה לא?"

ההשוואה שלו היא לבנימין ד'יזרעאלי, ראש הממשלה היהודי של בריטניה. המסר הוא השתלבות הערבים באומה הישראלית, כמו השתלבות היהודים [נניח...] באומה הבריטית. אין כל משמעות לנאמנות לאומית, אלא לנאמנות למדינה הבלתי לאומית: "ברגע שיש נאמנות של כל הקהילות למסגרת המדינתית, אז מה הבעייה? מה זה משנה אם ראש הממשלה הוא יהודי או ערבי?"

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כלומר היא מדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת מישטר דמוקרטי. אולם כיוון שבורג מכחיש את הלאום היהודי, ובעיניו היהדות היא רק דת, הוא שולל את ההגדרה. "הסוגיות של דת ואמונה הן של הקהילה ושל האדם. ארצות הברית היא לא דמוקרטיה נוצרית, וישראל לא יכולה להיות דמוקרטיה יהודית."

הציונים המינימליסטיים ביותר, המנסים לצמצם ככל הניתן את ביטויי הצביון היהודי של המדינה, תומכים בחוק השבות, ומסבירים את ההבדל בין מפתח הכניסה למדינה, שבו חייבת להיות העדפה ברורה ליהודים, על פני תוכנה של המדינה שבה אין מקום לעדיפות כזאת. ואילו בורג יוצא חוצץ נגד חוק השבות.

"אם יש בכל זאת יהודי שנרדף בשל יהדותו," מבטיח בורג באבירות וברוחב לב, "הוא יזכה לעלות". תודה, בורג! – "כל אדם אחר יוכל לבוא לכאן, לא לפי הגנטיקה של אימא שלו. אם הוא בא לדבר את השפה, לשרת את המדינה, אז למה לא? שותפות גורל יותר חשובה מכרומוזומים. כל מי שרוצה להתאזרח כאן ייכנס למסדרון של המתנה, כמו בכל מקום אחר בעולם."

לגבי מקומות אחרים בעולם, כדאי שיעשה שיעורי בית ויקרא את ספרם של אמנון רובינשטיין (כן, הוא חי...) ואלכסנדר יעקבסון "ישראל ומשפחת העמים", וילמד שחוק שבות מקובל במדינות הלאום בעולם. אבל כיוון שבורג כופר בקיומו של לאום יהודי, ולא מעניינים אותו "הכרומוזומים" ו"הגנטיקה של האימא", הוא רוצה מדינה הקולטת לתוכה אנשים "מתאימים", ללא כל קשר להשתייכותם הלאומית.

"אין לך מושג כמה אנשים רוצים ללכת איתי," מתרברב בורג.

הראשון התייצב כבר כעבור יומיים – התועמלן האנטי-ישראלי גדעון לוי. ב-8.8 הוא פירסם עוד אחד ממאמרי השיטנה שלו נגד ישראל ב"הארץ", "מרוב עצים", שמשפט המפתח שלו הוא: "הכול מתכנס לתמונה אחת כוללת, יסודית מאוד: הגדרתה של ישראל מדינה יהודית, גוזרת עלינו לחיות במדינה גזענית." מה טבעי יותר, אם כן, מסיום מאמרו בתמיכה באברהם בורג, "שהכריז בסוף השבוע על כוונתו להקים מפלגה חדשה ברוח זו ממש."

אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים". כמו מיליוני ציונים, הוא עלה כדי להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי לעד באמצעות ריבונות יהודית בארץ ישראל.

אני מצהיר בגלוי, שלעולם לא אקבל לגיטימיות של הכרעה פוליטית אודות סופה של מדינת הלאום היהודית. שלטון שינסה לבטל את מדינת הלאום היהודי, יהיה בעבורי שלטון זר, שראוי להלחם נגדו בכל האמצעים.

אם חלילה יעבור בורג את אחוז החסימה, יהיה זה יום שחור לדמוקרטיה הישראלית.

...מעניין, מי מתהפך יותר בקברו – יצחק רבין, פטריוט ציוני עד נשימתו האחרונה, שבציניות אופיינית בורג מספח אותו רטרואקטיבית לרעיונותיו האנטי-ציוניים, או יוסף בורג, המנהיג הפוליטי המרכזי של הציונות הדתית במשך עשרות שנים; העץ ממנו התרחק התפוח הרקוב מרחק רב מאוד.

 

אהוד: האם אברום בורג אידיוט או שהוא מרוויח משהו מהשטויות האלה שלו? אולי מהקרן לישראל חדשה? או מאחמדנינג'אד? אני בכל זאת חושב שהוא, נאמר זאת בעברית צחה – טיפש!

 

 

2. מכחישי העם היהודי

המשפט האחרון במאמרו של סלמאן מצאלחה "מסעדה יהודית ודמוקרטית" ("הארץ" 9.8.10), הוא תמצית מהות הגישה האנטי ציונית: "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית, דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת."

לא בכדי, הישווה מסאלחה את המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" למושג "מדינה מוסלמית ודמוקרטית". הרי כל טענתו הייתה מאבדת כל ערך אילו מוקד ההשוואה היה "מדינה צרפתית ודמוקרטית" או "מדינה בריטית ודמוקרטית". איש אינו טוען שיש סתירה בין צרפתיות ודמוקרטיה. הוא הדין ב"מדינה ערבית ודמוקרטית". אמנם אין מדינה כזאת ומעולם לא היתה, אך אי אפשר לומר שיש סתירה מהותית בין ערביות ודמוקרטיה, ואני בין האופטימיסטים המאמינים שיום יבוא, גם אם הוא רחוק, ותהיינה גם דמוקרטיות ערביות.

מהות טענתו של מסאלחה, היא שלילת קיומו של העם היהודי, והצגת היהדות כדת בלבד, כפי שטוענים גם האמנה הפלשתינאית ואברהם בורג. מתנגדי מדינת הלאום של העם היהודי מתקשים להסביר את הגישה הגזענית והאנטישמית, לפיה מכל העמים, העם היהודי הוא היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית ולריבונות לאומית בארצו. לכן הם המציאו פתרון עוקף – הכחשת העם היהודי. פשוט, אין חיה כזאת. כל כך פשוט! אין עם יהודי, יש רק דת יהודית, וכיוון "שדת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת," יש סתירה מהותית בין "יהודית ודמוקרטית" וכדי שישראל תהיה מדינה דמוקרטית, עליה לחדול להיות יהודית.

שלילת קיומו של העם היהודי, היא האנטישמיות בצורתה הבזויה ביותר.

 

 

אהוד: בגיליון 566 פירסמנו את מאמרו של אורי הייטנר "אוטו-אנטישמיות", בעקבות מאמר של אליהו קאופמן במוסף "הארץ", המאשים את היהודים במאורעות תרפ"ט.

להלן קישור למאמר-המשך של הייטנר: "מי אתה אליהו קאופמן":

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=11955673

 

 

 

* * *

רון וייס

שלמות הארץ או מדינה יהודית

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מצטט את דוד בן גוריון שנאם בפני ועדת "פיל" ב-7.1.37 ("ביישנים", גיליון 568) ואמר כי זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת מהתנ"ך. "התנ"ך הוא הוא המנדט שלנו."

הכרתו של בן גוריון בזכותנו על ארץ ישראל לא מנעה ממנו להסכים לחלוקת הארץ. בן גוריון לא היה מנותק מהמציאות כמו רבנים מסויימים וראשי מועצת יו"ש. לכן תמך בתוכנית החלוקה של האו"ם (29.11.1947) לפיה תחולק ארץ ישראל בין שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית.

בנאומו בכנסת ב-4 באפריל 1949(דברי הכנסת, כרך 1) אמר דוד בן גוריון: "צה"ל יכול לכבוש את כל השטח בין הירדן לים. אבל איזו מדינה תהיה לנו, בהנחה שיש בחירות ודיר יאסין לא המדיניות שלנו. תהיה לנו כנסת עם רוב ערבי. בין שלמות הארץ או מדינה יהודית, בחרנו במדינה יהודית."

הויכוח אינו על זכותנו לחיות במדינתנו העצמאית, אלא על גבולותיה של המדינה היהודית-הדמוקרטית העצמאית, שתתקיים לנצח בשלום עם שכנותיה.

הטענה המובעת שוב ושוב לפיה לא ניתן להגיע לשלום עם הפלסטינים בגלל עמדותיהם, מבטאת רצון לא לוותר על שטחים בגדה ולא מציאות מדינית. לדברי עריקאת, הוגשה לישראל (באמצעות האמריקאים) הצעת שלום כוללת, המבוססת על גבולות 1967, תוך הסכמה לסיפוח כ-2% מהגדה למדינת ישראל תמורת שטחים חלופיים. הממשלה הימנית השולטת בישראל, המעוניינת לספח שטחים נרחבים בגדה (כולל בבקעת הירדן) היא המונעת הגעה לשלום.

 

אהוד: אתה צודק במאה אחוז. רק ההתעקשות של ישראל היא המונעת הגעה לשלום. אחרת הפלסטינים היו כבר מחבקים ומנשקים אותנו מהגבול הפרוץ בבקעת הירדן ועד קלקיליה שמול המותניים הצרים של המדינה, והיה לנו שלום חם ויציב מאוד כמו עם מדינת פלסטין של עזה.

 

 

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

בן גוריון, יציאת מצרים, מייפלאור –

מועד הנאום והשפעתו

היטיב לעשות אורי הייטנר בהישענו על מובאות מדבריו האקטואליים עד היום של דוד בן גוריון. [הייטנר, "ביישנים", חב"ע 568 מיום 9.8.2010]. דמותו של ראש הממשלה הראשון הולכת ומתחזקת בתודעתנו משנה לשנה, ורבים-רבים, גם מי שלא הכירוהו, חולים ב"מחלה" הנקראת "געגועים לבן גוריון". זה כולל גם יריבים-לשעבר. "צריך לעשות מעשה בן גוריוני" הכריז פעם צחי הנגבי, מקצה פוליטי רחוק מזה של בן גוריון, ואימו, גאולה כהן, קריינית-המחתרת פעילת לח"י, וכן המשורר הלאומי הנערץ עליה, אורי צבי גרינברג, ופעיל לח"י המרכזי יהושע כהן – נעשו כולם מעריציו של בן גוריון, בעיקר אחרי מלחמת סיני 1956.

מתוך הערכה לכתיבתו ולחשיבתו של הייטנר, גם כשאיני מסכים לכל  מסקנותיו, ומתוך הוקרה ל"חדשות בן עזר", לעורך ולקוראים מיטיבי הטעם כאחד – עליי לתקן טעות כרונולוגית בדבריו על המועד, הנסיבות הפוליטיות והבמה שבהם השמיע ב.ג. את דבריו הנפלאים הללו.

ותחילה – תיקון טעות: הדברים לא נאמרו באוזני ועדת-פיל [1936].  בן  גוריון אמנם הופיע בפני הוועדה והשמיע דברים חשובים, אולם לא הדברים שציטט הייטנר [להלן אציין מתי והיכן הושמעו]. בן גוריון עצמו היה סבור שהנאום החשוב ביותר שהושמע באוזני ועדת-פיל היה לא שלו עצמו, אלא של פרופ' חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה הראשון. בן גוריון לא היה צנוע ועניו כמשה רבנו – מנהיגו הראשון של עם ישראל – ולא קיפח את חלקו-שלו במעשים הגדולים ש"עשו היסטוריה" בדורנו, אולם בבואו לסכם את פרשת "ועדת-פיל" כתב:

"ביום 25.11.1936 הופיע ד"ר וייצמן בפני הועדה. זה היה הנאום הציוני, אולי, הטוב ביותר, שווייצמן נאם עד אז. הוא דיבר על שישה מיליוני יהודי אירופה שקיומם ועתידם תלוי בעלייה לארץ ובהקמת מדינה יהודית בתוכה. וששת המיליונים האלה לא רק שואפים למדינה יהודית וזקוקים לה, אלא גם יש ברצונם וביכולתם, הכלכלית והתרבותית, להקימה ולקיימה. דבריו עשו רושם רב על הועדה, ומילאו בלי ספק תפקיד גדול במסקנה שהוועדה הגיעה אליה על הקמת מדינה יהודית בחלק – אמנם בחלק קטן – של ארץ-ישראל". [דוד בן גוריון, "מדינת ישראל המחודשת", עם עובד 1969].

בן גוריון אינו מציין מה אמר הוא עצמו בפני הוועדה – אולם בכתביו הפוליטיים מאותה תקופה, המקובצים ומאורגנים בסדר כרונולוגי-היסטורי [5 כרכים בכותרת "במערכה"] מופיעים דבריו במלואם, מתוך הפרטיכל השלם של העדויות שהושמעו בפני ועדת-פיל. בדבריו בפני ועדת-פיל אמנם נזכר התנ"ך – אולם לא נזכרים מייפלאור, יציאת מצרים, וגו'. אין ספק שב.ג. היה כולל אותם, כפי שכלל את יתר חלקי נאומו, בכתביו הפוליטיים ובסיכומיו ההיסטוריים.

מהו אפוא הפתרון לתעלומת מקורו של הציטוט מדברי ב.ג. – המובא במאמרו של הייטנר?

התשובה היא שהדברים נאמרו על ידי בן גוריון לפני קום המדינה, אולם לא בשנת 1936, אלא עשר שנים מאוחר יותר, וכמובן לא בפני ועדת-פיל, אלא בפני ועדה אחרת, חשובה אף היא, שקידמה את המאבק המדיני הציוני – אם כי המלצותיה לא מומשו...

מעשה שהיה, כך היה: התנועה הציונית הפעילה את נשיא ארה"ב הארי טרומן ללחוץ על ממשלת בריטניה לפתוח את שערי הארץ בפני יהודים, בעיקר ניצולי השואה. הממשלה הבריטית, שנשארה נאמנה לספר הלבן האנטי-ציוני, ניסתה להתחמק מהלחץ של ארה"ב על-ידי הקמת ועדה [תכסיס בדוק ומנוסה ל"סחבת", שבעטיה אולי יפוג הלחץ]. ליתר ביטחון, הוקמה הוועדה בהרכב שיבטיח תיק"ו: שישה בריטים ושישה אמריקנים. הבעייה של בן גוריון, שהיה יו"ר הסוכנות היהודית וניהל את המאבק הציוני – היתה: כיצד שוברים את התיק"ו הצפוי, העלול ליצור קיפאון מדיני ובכך להדוף את המיתקפה ההסברתית והדיפלומטית הציונית לקראת מדינה?

בידי שתי עדויות מוסמכות: זיכרונותיהם של חבר הוועדה הבריטי, ריצ'ארד קרוסמן – "שליחות בארץ-ישראל" – ושל יו"ר הוועדה האמריקני, ברטלי קראם – "מאחורי פרגוד המשי". הופעתו של בן גוריון הרשימה את כל חברי הוועדה. הטיעון הדרמטי, שבו הישווה ב.ג. את יציאת בריטניה לפני שלוש מאות שנה והקמת ארה"ב – ליציאת מצרים לפני שלושת אלפים שנה והקמת מלכות ישראל התנ"כית – ריגש את האנגלים והאמריקנים כאחד. שיא ההתרגשות היה בשאלתו הרטורית של ב.ג. – אם מישהו מחברי הוועדה זוכר באיזה יום חלה יציאת בריטניה באונייה מייפלאואר ואיזה אוכל אכלו נוסעי האונייה – וסיפר להם מה יודע כל ילד יהודי על חג יציאת מצרים [פסח], מועדו, סיבתו ההיסטורית והאוכל [מצות] שאוכלים היהודים לזכר המאורע החשוב, הזכור לפרטי-פרטיו לא אחרי שלוש מאות שנים [כהפלגת מייפלאור] אלא יותר משלושת אלפים...

בן גוריון היה בקיא בתנ"ך ובהיסטוריה, ואהב לעסוק בהם – אך בכל מהלך חייו היה אדם מעשי, וידע לשלב טיעונים פילוסופיים-פוליטיים וידע היסטורי במאבק מדיני ובהסברה ציונית אקטואלית וקולעת. הדוגמא שהביא קלעה אל לב המטרה, והשיגה את תכליתה הפוליטית: החברים האמריקניים החליטו כולם לתמוך בעמדה הציונית; אחד מחברי הוועדה הבריטיים נתן למצפונו לגבור על המשמעת המפלגתית והלאומית, וערק בהצבעתו מהמחנה הבריטי, וכך נוצר רוב של שבעה נגד חמישה לטובת עמדתו של בן גוריון: הומלץ לבטל את הספר הלבן האנטי-ציוני, וממשלת בריטניה נאלצה להעביר את הבעייה לאו"ם, שם הוחלט, לאחר דיונים, נאומים ואירועים דרמטיים לא פחות, להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

הקוראים מבינים, בוודאי, שגדולתו של ב.ג. כמדינאי הולידה קנוניות נגדו בצמרת מפלגתו, עשתה אותו לתקופת-מה לראש ממשלה בלתי-פופולארי, ובלשונו "האיש המושמץ ביותר במדינה" – אבל, כפי שטען בהיותו עשוי ללא חת – "סוף האמת לְנַצֵּחַ".

תודה לאורי הייטנר, שהזכיר לנו נשכחות, ולוואי שנלמד מן ההיסטוריה לפחות לא לחזור על השגיאות.

 

* * *

ועוד על היישות הכורדית

שלום לאהוד בן עזר ולקהל הקוראים,

אבקש להעיר למאמרו המרתק של יוסי אחימאיר: 'ישראל אינה כורדיסטאן', גיליון 563, ולהזכיר נשכחות וחשובות לענייננו, שכורדיסטאן היא גם איראן, ולא רק צפון עיראק, צפון-מזרח סוריה ומזרח תורכיה. ישנו אפילו  מחוז בשם 'כורדיסטאן' (פרובינציה מס' 10) באיראן, אם כי הכורדים גרים שם בפריסה הרבה יותר רחבה.

ישנה משמעות אקטואלית לעניין שכן איראן מדכאת מיעוטים אתניים (80 קבוצות אתניות שונות!) המהווים כחצי מאוכלוסייתה והיא משתפת פעולה עם תורכיה במלחמה נגד העם הכורדי. 

המקום היחידי שהיתה קיימת בעבר איזושהי ישות כורדית היתה איראן – בשנת 1946 הוקמה היישות הכורדית הסובייטית, שחדלה להתקיים באותה שנה עם יציאת הסובייטים מצפון איראן. באיראן ישנה מחתרת כורדית PJAK  ('מפלגת חיי החופש בכורדיסטאן') שהיא די מנוטרלת ע"י המשטר האיראני. בהסכם סבר, 1919, הבטיחו בעלות הברית במסגרת 'חבר הלאומים', לכורדים, לפעול להקמת מדינה כורדית עצמאית. אבל בהסכם לוזאן, 1923, תמכו מדינות הברית בחלוקת כורדיסטאן בין תורכיה, עיראק, סוריה ואיראן, כתמורה למנהיגי ערב שמסרו את השליטה על הפקת  הנפט שאך זה נתגלה במרחב (ב-1911 התגלה נפט במפרץ הפרסי וב- 1914 נתגלה נפט במוצול, לב כורדיסטאן בעיראק) – לבריטים.

האימפריאליזם הבריטי החל להפיק ולמכור נפט ערבי ב-1927. עסקה כדאית. מודל ההתנהגות הבריטית בעניין הכורדי די מזכיר את המודל שהם נהגו בו כלפי הציונות. הבטיחו ולא קיימו. למזלנו הציונים לקחו את העניינים לידיהם, לצערנו – מאוחר מדי.

בברכה,

דני ל.

 

* * *

ברכות ליוסף אורן בן ה-70

שבת שלום, אהוד!

בזחילה ובמרחק קבוע ממך אני מגיע ב-14 לאוגוסט ל-70. לכן, עיכבתי את משלוח המאמר [על הרומאן החדש של סמי ברדוגו] כדי שיופיע במכתבך העיתי בחודש שבו אירע "האסון" הזה לספרות העברית. אך כפי שתאריך משמעותי קודם בחיי: השלמת 45 שנותי בביקורת העברית – והוא כבר לדעת רבים "אסון" אמיתי, שתוצאותיו ניכרות ב-20 כרכי "תולדות הסיפורת הישראלית" – לא שיבש דבר בחיי הספרות הישראלית, אני מקווה שגם חציית קו ה-70 תישאר ענייני הפרטי.

ואכן, את שני התאריכים שחלו השנה, ציינתי באופן לחלוטין פרטי. את הכהונה במשך 45 שנה בביקורת ציינתי על ידי הוצאת ספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" לפני חודשים אחדים. ואת הגיעי ל-70 אני מציין על ידי המאמר ביקורת על ספרו של סמי ברדוגו, כי לא נמצא לי לאחרונה ספר ראוי משלו מבין ספריהם של הכותבים החדשים, שאחד מהם רציתי לשמח וגם להתחגג יחד איתו.

בידידות כתמיד,

יוסי אורן

 

ברכותינו הלבביות למבקר לחוקר ולמתעד הנאמן של הספרות העברית יוסף אורן בהגיעך לגיל שבעים. אתה היום אחד הקוראים-המבקרים בעלי הידע הרב ביותר על הרומאנים העבריים שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות, עוד לפני 45 השנים שבמהלכן אתה כותב. ואף שהיו ויהיו בינינו ויכוחים רבים, אני מעריך מאוד את שקדנותך ואת יכולתך למצות כל רומאן או קובץ סיפורים שאתה עוסק בו ולתת לקורא מושג כמעט מדוייק על אודותיו. אני מזכיר לך ששנים לא רצית להיכנס לעידן המחשב והיית כותב אגרות ארוכות בכתב-ידך הברור, עד שגילית את המחשב והאינטרנט ועימו את המכתב העיתי, ופתאום נפתח בפניך אצלנו עולם של קוראים, שבמציאות המוספים הספרותיים בימינו אין כמעט אפשרות לפרסם ולהגיע אליו במיידיות כזו. ואני גם נהנה לאין שיעור מהבליסטראות שאתה יורה במסותיך בספרות ה"פמיניסטית"!

ככה הפכת לנו להיות בן-בית, ואף שאתה מראשון, שאיתה יש לנו, לפתח-תקוואים חשבון היסטורי ארוך – אנחנו נהנים ממך ומצפים בקוצר רוח לכל מאמר חדש שלך.

כזכור לך אנחנו נתקלנו בבעייה קטנה והיא שהיכל התרבות לא היה פנוי לחגוג לנו את יובל ה-70 ולכן לא חגגנו כי לא מצאנו אולם בגודל דומה, אבל אולי היכל התרבות בראשון ע"ש מייסד העיר מאיר ניצן יהיה פנוי עבורך בתאריך המתאים ותוכל לחגוג בו את יובל ה-70 שלך!

שלך,

אהוד בן עזר    

 

 

 

* * *

עצירת המשט בידי חיל הים הישראלי

לא היתה כישלון אלא השג מפואר

של פעולת קומנדו בתנאים קשים וחלקם בלתי צפויים

וללא אבדות מצידנו

רק ההיסטריה של התקשורת הישראלית האנטי-ישראלית

והטמטום והרפיסות של הפוליטיקאים בישראל

הפכו אותה ל"כישלון" ולכלכו אותה בעיני העולם ואויבינו!

תחזקנה ידי אלה שהחליטו על הפעולה הנועזת

 ואלה שביצעו אותה!

 

* * *

אבנר הרוסי

"היהודי החדש"

בעקבות ספרו של אהרון אפלפלד

"האיש שלא פסק לישון"

לאחרונה קראתי את הספר שבו מעלה הסופר את נושא הפיכת נערים, פליטים מגיא ההריגה ל"יהודים חדשים", ולא רק זאת אלא שגם את שמותיהם הם מתבקשים לשנות לשמות עבריים – ישראליים. נושא טראומתי בפני עצמו.

בעיית "היהודי החדש" העסיקה רבים וטובים כבר מראשית המאה הקודמת. חששם העיקרי היה מהערצת הכוח, התרחקות מהעבר, מהמסורת, מהדת והרוח. החלשת הקשר עם העם היהודי בתפוצות. ונוסף גם הסימפטום – החלפת השם ושם המשפחה לשם עברי.

מהו "היהודי החדש"?

"הסתכלתי על עצמי בראי של המקלחת: גופי התמלא, שרירי התעבו, אני פושט את ידיי ורגליי במים ושוחה, אבל כלום מחשבתי תשתנה, לא אחשוב עוד כמו הוריי, לא אתפעל מדברים שהם התפעלו, לא אשב אחר הצהריים בכורסה ואטמיע את אורות הערב. אהיה איש אדמה שהתבוננות אסורה עליו, רק עובדים ומוציאים לחם מן הארץ. אפרים בטוח שהשינוי הגופני יביא לשינוי נפשי. אדם שעובד במטע: משדד, עוקר יבלית, משקה, חורש, גוזם, תומך גזע נפול, סועד את ארוחתו בצילו של עץ, הוא יהודי חדש". (אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון" עמוד 26).

"כבר מתוך המבט הראשון מתבלטים באופיים ובצורתם החיצונית בני הדור השני לעבודה. גבוהי קומה, לרוב גבוהים מהוריהם; רחבי גרם; גם בזה תמיד יותר מהוריהם; שזופי עור, דרוכי שרירים ודלי בשר. המבט חד ומבריק, ההליכה איטית ומאוששת." (י. אורי, "הדור השני לעבודה" מתוך "דרכי הנוער").

"מי שהגיע לארץ בעליית הנוער ב-1946 והוא בן ארבע עשרה, לא שיער בנפשו איזו צעירות נפלאה מחכה לו כאן. לא רק האנשים צעירים היו. גם השדות והפרדסים. הכל נשם פריחה וירק. מי שבא מקרוב וראה את גן העדן הזה רצון אחד פעם בו, להיות חלק מזה, להרחיק לגלות את כל האימה שהביא עימו, להשתנות ולהיקרא: אריק. היו בקרבנו צעירים שעלה בידם להשתנות לחלוטין. הם השתזפו, גבהו ורחבו, והצמיחו שיער סמיך כאותם בני קבוצים שהלכו בשדה זקופים ושקטים." (מתוך ראיון עם הסופר אהרון אפלפלד, "ידיעות אחרונות" 20.4.1995 ).

דעות אחרות וחששות מביעים אחרים:

"הניגוד לכוח הזרוע הוא נשמתנו הלאומית ורוב מוסרנו הלאומי... ומכאן מוכח שלבני אדם של זרוע אין חלק ונחלה בישראל ולא יוכלו להיות ישראלים הגונים." (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מתוך "מחשבות").

"השלכנו מעלינו הרוחניות היתרה שחשבנוה לירושת הגלות. אבותינו בגלות דאגו בעיקר לנשמה. אנו המשתחררים מעול הגלות נדאג בעיקר לגוף, לכושר המעשה, לזקיפות הגוף, לאומץ הלב. את כל זה כמדומה, השגנו. השגנו דור של שקצים וכשהשגנו זאת הננו עומדים ותוהים: האם לכאלה התפללנו? [מה חסר לו בבנים] – קצת מחשבה עצמית על מקומם בעולם, על מקומם ביהדות, על עברנו ועתידנו ובכלל קצת מחשבה עצמית והרגשה מעמיקה". (שלמה לביא איש עין חרוד, העלייה השנייה).

"הוא עם הדיבוק הכנעני שלו, שיצמח לנו כאן דור של נמרודים וגדעונים ויפתחים. שיגדלו אצלנו זאבי ערבות במקום אברכי ישיבות. לא עוד מארקס ופרויד ואיינשטיין, לא עוד מנוחין וישה חפץ, לא עוד גורדון ובורוכוב וברל, מכאן והלאה – הבו לנו יואב ואבישי בני צרויה, אהוד בן גרא, אבנר בן נר, שזופים, בורים ונבערים, מלומדי מלחמה. ומה יצא לנו מן ההוקוס פוקוס הזה? יצא נבל הכרמלי אני אומר לך, עם שאר משתין בקיר. הלא אתה בעצמך מוקף עכשיו מכל עבר בבריונים שכאלה. קולאקים פראי אדם ששלף בן גוריון מאדמת המושבים, אריות בעלי גוף, פאנדרי הגיבורים, ז'וליקים עמומי מוח, מיני קוזאקים נימולים, מיני פרשים בדווים מן התנ"ך, טאטרים בני דת משה. (עמוס עוז, "מנוחה נכונה", עמוד 169).

"עניין אחר. לעת עתה לא שינו החברים את שמותיהם. ההמרה החלה לאמיתו של דבר, על החוף בנאפולי, אך רק שניים הסכימו אז להמיר את שמותיהם... שמי הפרטי הוא ארווין. אימא בחרה את השם הזה מכל השמות שהיו אז באופנה, היא אהבה אותו, גם אבא אהב את שמי, אך ביטא אותו בצורה שונה. המחשבה כי שמי יימחק ובמקומו אשא שם אחר נראתה לי פתע כמעילה... מרק שבר את לחשי השכנוע והודיע, בלא גינונים ובבוטות מסוימת, שהוא לא ישנה את שמו..." (אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", עמ' 50/51)

עד היום לא ראיתי התייחסות של סופרים ומשוררים לסיפור התנ"כי על יעקב אבינו: כשיעקב חזר מהגלות הוא נתקל באוייב, ולא רק שהיה עליו להלחם על חייו ומחוסר כל ברירה אחרת, ניצח, גם שמו הוחלף לישראל. "ויוותר יעקב לבדו. ויאבק עמו איש עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו. ותקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך. ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל." (בראשית, פרק לב פסוקים 25 -29).

ההכרח הוא שיצר את "היהודי החדש". שינוי השם בא בעקבות המהפך.

(תודה ליעל גורי על האנתולוגיה שהכינה להרצאותיה ב"מכון אבשלום", שבה נעזרתי)

 

 

* * *

זיוה אפטר

מחוץ לשוק הפרוע הזה

אהוד יקר,

האומנם נשמעתי במאמר שלי נאיבית כל-כך?

התרעמתי על הבוטות של התרבות שהשתקפה מ"היה לי חבר", ואני די מתגעגעת לזמנים ההם שהיו שמרניים יותר, אבל אחרי שאנאיס נין פרצה את הרוביקון עם היומנים שלה, אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור, אלה הם הזמנים המודרניים, והדבר היחיד שמרסן את הלהיטות הן המחלות האיומות שעלולות להתפרץ.

הפלישה לפרטיות כבר מזמן הפכה לנורמה חברתית ואני כתבתי כאילו נולדתי רק השנה כי 13 שנה חייתי מחוץ לשוק הפרוע הזה, ונדהמתי לגלות איזה שינו התחולל כאן ואולי בעולם כולו. מעניין לראות איך האינטימיות הפכה מוחצנת כל-כך ואיך אנשים איבדו לחלוטין את הבושה בכל מה שנוגע לסקס, יש בזה גם טוב וגם רע.

בכל מקרה אני מודה לך על פרסום המאמר ולא מתיימרת כלל להיות צדיקת הדור, להפך שיתבישו הצדיקים. ואינני הופכת את פניי, גם לאנאיס נין היה סגנון מאוד יפה, היא לא היתה בוטה כל-כך, ואם לא קראת את היומנים שלה אז זה פשוט מתבקש, הם ניפלאים.

בברכה

זיוה אפטר

 

אהוד: גם לי היתה תקופה של "שוק פרוע" כזו בין נישואיי הראשונים לאחרונים, וצברתי בה זיכרונות פרועים לכל ימי חיי הבאים, ותיארתי אותה בעיקר ברומאן שלי "השקט הנפשי".

 

 

* * *

לשי היקר

ברכות ליום הולדתך

ושתגשים את כל חלומותיך

עם בת זוגך ובקרוב אשתך

שלך

דוֹד אודי

 

 

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, דצמבר 1994

 

היום השביעי

 

26.11.94. שבת. קווינטה דא ריבאפרייה – ליסבון. בוקר אחרון בקווינטה. אני לא מספיק לצעוד. ארוחת-בוקר. גורדון, נותן לאווה מתנה את העניבה הכחולה שלו עם העיגולים הלבנים. לאלכסנדר אני נותן מאמר שלי. נשיקת פרידה לכריסטינה מזאמביה.

ב-9.30 כבר מחכה המונית. זה עולה לי 5,000 אשקודו שהם כ-32 דולר. ב-10.30 אני כבר כאן, במלון רסידנטה קארוולה בליסבון. מלון קטן. לפקיד הקבלה קוראים גומש, כמו גומא עם שין בסוף. המעלית עם דלתות של שבכת ברזל מתקפלת. הוא מוסר לי ד"ש מיהודית שצלצלה בבוקר. וכן שאווה ומרסל אף הם ישנים הלילה במלון כאן. אני בוחר לי חדר אחורי קטן אבל שקט. המחיר הוא 35 דולר ללילה. טרם הגיעה ההוראה מהאקדמיה שאני מוזמן על ידם לשלושה לילות נוספים.

לפי הדרכתו של גומש אני יוצא בקו 12 לשוק הפשפשים בליסבון הנקרא Feira da Ladra, שוק הגנבים, בכיכר Campo de Santa Clara. די מאכזב. מניפה של עץ דק שמוצאת חן בעיני עולה כ-16 דולר, וכך גם חבילת גלויות שאני מוצא על צליבת ישו. המרגיז ביותר שאינם מוכנים לעמוד על המקח. אומרים מחיר, וזהו. לכן אני לא קונה דבר, רק שלוש מפיות צבעוניות מבד של מגבת-מיטבח עם ציורים צבעוניים של התרנגול, סמלה של פורטוגל. אין מקטרות טובות, ולפי המחירים אני גם רואה שאין מציאות.

אני יורד מאחורי הכנסיה ומגיע לכיכר ליד הכניסה למיבצר סנט ג'ורג, הצופה אל רובע Alfama הסמוך, ומתחיל לרדת רגלי בסימטאות. המקום ניראה כמו יפו בימי השטח הגדול, או סימטאות עכו לפני שנים. רובע די מאכזב. נערה-ילדה יפה באופן בלתי-רגיל משחקת בקלאס עם עוד כמה ילדים וילדות וכולם לבושים בבגדי עניים. לפי לפיד אני מגיע לכנסיה עם דקל וממנה לרחוב היהודים. אפשר בהחלט לדמיין את הגטו שהיה כאן.

יוצא מאלפמה והולך ימינה לעבר הכיכר המסחרית, פראסה קומרסיה, שבמרכזה פסל המלך על הסוס השחור. בכיכר עצמה אינני מוצא מקום טוב לאכול, ובעצם היא מאכזבת. חשבתי שהיא דומה לכיכר סאן מארקו בוונציה, אבל ניראה שרוב הבניינים והחזיתות למטה שייכים למשרדים.

אני עולה במדרחוב המוביל צפונה, לכיכר רוסיו, ומוצא מסעדה נעימה ולא יקרה. יושב ליד הבר. מזמין מרק ירקות ודג קוד על הגריל. מגישים לי לחמניה וחריץ קטן של גבינת עיזים נפלאה. אני שותה קולה, וגבר שיושב לידי עם אשתו מוזג לי גם כוסית יין מבקבוק גדול שלא הצליחו לגמור. לדג יש טעם איום. הוא מלוח כאילו לא שטפו אותו היטב. הדגים האלה מגיעים מהים הצפוני לא בקירור אלא שמורים במלח. עם הקפה אני מתפתה גם לקנות שלושה חריצים של גבינה, במחיר מופקע של 300 אשקודוס, כ-2 דולר לחריץ, ומשאיר שם, יחד עם הטיפ, כ-3.500 אשקודוס, כולל תשלום עבור הגבינה שהגישו לי בתחילה, מבלי שביקשתי, שהם כ-22 דולר. לא נורא, אבל זה מעביר לי את החשק להיכנס למסעדות. גם לא זול, גם לא טעים.

לאחר המנוחה, כבר שלוש לערך, אני שב לפרקה קומרסיה וצועד למדרגות היורדות אל הים. מזג-האוויר עדיין חם, השמיים כחולים. המדרגות הפתוחות אל נהר הטז'ו, הרחב כים, נותנות הרגשה של מרחבים ושל הפלגה ועלילות. לפני הרעש עמד ארמון המלך במרכז הצלע הצפונית של הכיכר, ממש ממול למדרגות, ויש לשער שכאן היה השער להפלגות. כך מצוייר בתמונת אריחים שאני עתיד לראות עוד מעט בגינה למעלה.

אני שב ומתחיל את הטיול שלי לפי לפיד. פונה ימינה ועובר על פני הבית עם האבנים המחודדות החוצה, שקודם חלפתי על פניו ולא הרגשתי. עולה לעבר הקתדרלה של ליסבון וקונה שם גלוייה מטושטשת של ציור ענק ורב פרטים על לידת ישו. עולה הלאה ומשקיף לעבר אלפמה מהגינה, מתבונן בתמונות האריחים ובפורטוגלים המבוגרים, ודאי בני-גילי, המשחקים בעמידה בקלפים.

ממשיך לעלות לעבר הכיכר העליונה ונכנס למוזיאון הדיקוראטיבי, מוזיאון הריהוט העתיק בארמון Azurara, ברחוב Largo de Santa Luzia.

קצת מאכזב, לאחר הפנים של הטירה בפֶּנָה.

יוצא וחוזר בחשמלית למטה, למדרחוב, ומתחיל לעלות צפונה. עובר על פני חנות של מוצרי סוני, ומתפלא לראות שווקמן, כפי שבן ביקש, עם איכות מגה באס, עולה כאן רק 200 דולר, מהם יוחזרו לי 20 דולר במכס. בחנות בנמל התעופה דה-גול ביקשו יותר מ-400 עבור דגם עם מגה באס. בדרכי חזרה ארצה אני מגלה בדה גול עוד דגמים של מגה באס, אך הזול שבהם עולה יותר מ-250 דולר. אך יש גם להשיג פשוטים ב-160 דולר לערך. מכל מקום, אני מחליט לקנות כאן את המכשיר, ויוצא עימו להמשך הטיול.

אני ממשיך צפונה ופונה ברחוב ימינה לעבר הכניסה למעלית-הרחוב, הבנוייה בסגנון מגדל אייפל, מפלדה אפורה. שותה כוס קולה גדולה, כי הקוד המלוח בוער בקרביי, ועולה במעלית, ואחר-כך רגלי לקומה עליונה, ולקפה שבראשה, שם אני יושב ושותה קפה. המראה נהדר. כל העיר הישנה כמו על כף היד, מהכנסייה החרבה עוד מהרעש של 1755, ממש ממול, אל כיכר רוסיו דרך מיבצר סנט ג'ורג' שממול ועד לנהר הרחב כים ולגשר ה-25 באפריל. הראות טובה. אין איתי מצלמה כי החלטתי לא לצלם יותר, הן בגלל שנשברה והן משום שאיני רוצה להיסחב ולהתבלט כתייר.

אני יוצא בגשר ליד הכנסייה. הכניסה אליה סגורה ואני מסתפק במבט מבחוץ. יורד ברגל לעבר כיכר רוסיו ונכנס לסופרמארקט וקונה גבינות מסוגים שונים, וקצת שתייה, שיהיה לי בחדר. חוזר באוטובוס 32 מכיכר רוסיו למלון.

מיד בבואי אני פוגש את אווה ומרסל יוצאים מהמעלית, לבושים חגיגית. הם מבטיחים לחכות לי בבר של המלון. אני עולה לחדר. מטלפן הביתה להודיע שהגעתי. מטלפן לשגריר אורון שהשאיר לי הודעה בקבלה. הוא מזמין אותי למחר בצהריים לביתו. מתרחץ. יורד.

אנחנו יוצאים באוטובוס 32 לכיכר רוסיו, ומשם לכיכר היונים הנשקפת מול מיבצר סנט ג'ורג' המואר, אך לאווה קר ואינה רוצה לשבת בחוץ. אני נועץ בלפיד ומוליך אותם לעבר הסימטה שבקצה הצפוני-מזרחי של כיכר רוסיו, מאחורי התיאטרון, שם יש ריכוז גדול של מסעדות המתמחות בפרי ים ואולם אנחנו מחליטים לשבת בפיצריה כי איננו רוצים דגים וגם לא בשר.

שוב מגישים לחמניות טעימות עם קופסיות גבינה מותכת וחמאה. טעים מאוד. אבל הפיצה עצמה די עלובה. הבצק בפנים אינו אפוי. ממש רטוב. אני ממילא לא רעב ורק שותה קולה ועוד קולה כדי לכבות המליחות שבקרביי.

אנחנו מתחלקים בתשלום, כ-1,400 אשקודוס לאיש, שהם כ-9 דולר. לא נורא. אווה ומרסל מחסלים את מנותיהם. הם עוד הספיקו לאכול צהריים בקווינטה, ובאו במיניבוס של האקדמיה. אני לא חיכיתי לו כי רציתי להתחיל מוקדם יותר את הסיור שלי בליסבון.

חוזרים לאוטובוס ויושבים עוד שעה ארוכה בבר של המלון, עד סגירתו. אני שותה כל הזמן קולה וקרח בגלל איבוד הנוזלים בטיול במשך היום החם ובעיקר בגלל הקוד המלוח.

אווה הבלונדית הממשוקפת אינה נשואה. לא רוצה ילדים. נשמעת די עצובה, ולוחמת, אבל אישיות חזקה, שאפשר לסמוך עליה. מדברת על הכמרים, שהם נגד הפלות אבל לא כמו הרבנים שלנו, אינם יודעים כלל מהם חיי משפחה ואין להם נשים שתדברנה איתם ותאזנה אותם. כל מושגיהם על האישה ועל המין קשורים בחטאים.

היא נותנת לי תצלום שלה ממרומי טירת פנה. בחורה מאוד טובה ולבבית. אני מרגיש איתה כמו בבית. פלא שאין בה קצת דם יהודי. אני אומר לה שבלי לאהוב אותה יכולתי לחיות איתה שנים מתוך הרגשה ביתית גמורה, כמו אשתי. אני מוכרח לומר שלמרות שמרבית המשתתפים צעירים ממני, ראול היה יכול להיות בן שלי – היחס שלי אליהם, ושלהם אליי, הוא כאילו אנחנו בני גיל אחד, ואולי אני אפילו צעיר מהם, כי תמיד נידמה לי שכולם מבוגרים ממני.

אנחנו נפרדים שוב ואני הולך לישון, עייף כהוגן.

 

המשך יבוא

 

* * *

ועדת טירקל תחקור גם את כישלון מבצע אנטבה

שהיה חמור יותר מכישלון המשט משום שנהרגו בו

חיילים, מפקדים ואזרחית ישראליים

לאחר שמיעת העדויות יועמדו האחראים למשפט

ועדויותיהם תועברנה לוועדת חקירה לפשעי מלחמה

 של המועצה לזכויות האדם של האו"ם

בשל הפגיעה בריבונות האוגנדית

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי קליין הוא מבקר הסרטים של "הארץ". בדרך כלל, כשהוא משבח סרט אנחנו יודעים שלרוב זה סרט משעמם ופלצני שלא כדאי לטרוח לראותו, וכשהוא פוסל סרט, אז אולי כדאי בכל זאת לראות. הוא פסל, למשל, את הסרט הנפלא "המפיקים", שנעשה לפי המחזמר הנפלא של מל ברוקס שנעשה לפי הסרט הראשון הנפלא של מל ברוקס. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות לטעמו הנלוז של קליין, שהגיע כבר הזמן שיפרוש לגימלאות.

על כן לא התפלאנו שברשימה "רומן מפתח, קיצור תולדות היחסים בין הקולנוע לספרות בישראל" ["הארץ", 9.8] הוא מספר על עשרות סרטים ישראליים שנעשו לפי רומאנים עבריים, גם סרטים לפי ספרי  סופרים "חשובים" שהיו כישלון קולנועי גמור, אבל אינו אפילו מזכיר במילה אחת את הסרט "המחצבה" בבימויו של רוני ניניו על פי תסריט של עירא דביר. קליין היה בשעתו בין קוטליו של הסרט, שתרמו לכישלונו המסחרי. צופי הטלוויזיה בארץ יכולים לראות בה מדי שנה-שנתיים את הסרט, שהופק בשיתוף עם הערוץ הראשון, ולבחון אם הוא באמת כל כך גרוע, או שזה עוד חלק מן הזלזול-מראש בכל יצירת ספרות ואמנות עברית ששמו של הסופר הנידח אהוד בן עזר חתום עליה; כפי שכתבה בשעתו באחד המקומונים אחת המבקרות הדעתניות על "המחצבה" – לא פלא שמרומאן גרוע עשו סרט גרוע.

* כרגיל בימים אלה חוגגים כל הצבועים בקינותיהם את הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, על פי ה"יארצייט" של שתיהן, ולרוב תוך כדי האשמת האמריקאים ולעיתים השוואתם לנאצים – אבל כמעט אף אחד לא מזכיר את אכזריות היפנים, את מאות אלפי הקורבנות שרצחו ועינו, את עקשנותם להמשיך במלחמה גם אחרי כניעת גרמניה, את השימוש שעשו במתאבדים – ואת מאות אלפי הקורבנות העתידיים וגם את החודשים הרבים שהיו עוד נדרשים להכריע את המעצמה המטורפת הזו, יפן, שאינה יודעת כניעה מהי – אלמלא הוטלו עליה, ובצדק רב, שתי פצצות האטום. זה היה המעשה ההומאני ביותר שהיה אפשר לעשות לשם סיומה המיידי של המלחמה. חייהם של עשרות אלפי חיילים אמריקאים ויפנים ניצלו בשל כך.

* הגאון הבורח מן הפרסומת ושאינו סובל כלל משיגעון הגדלות, ממשיך להכות: "מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, החל במקביל בבדיקה משלו. המבקר ישגר בימים הקרובים מכתבים לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולכמה שרים שבהם יודיע כי החל לבחון את הפרשה. הוא צפוי לדרוש מהם להעביר לידיו העתקים של כל החומר המצוי בידיהם ונוגע לפרשה, צעד שלא ננקט על ידי ועדות איילנד וטירקל."  ["הארץ אונליין", 10.8]. זאת כמובן לאחר שזה כשבוע ימים לא נזכר שמו בעיתון בהקשר לחקירה זו או אחרת, וכפי שסיפר לא מזמן עוזר שלו, שפרש – המבקר נעשה עצבני כשעוברים ימים אחדים והוא אינו בכותרות.

וכל זאת גם במקביל לעוד כעשר ועדות חקירה, חלקן בהתהוות, שנוצרות כדי לנשק את הרגליים וללקק את התחת של אובמה ושל האו"ם ושל ארדואן מתוך תקווה מטומטמת שאם נאשים את עצמנו או נזכה את עצמו, שזה כמובן אחת בעיני העולם, יחדלו "העולם" להטיל עלינו את האחריות ל"פשעי המלחמה" שאנחנו גורמים במלחמתנו הנחושה בטרור האיסלאמי!

* מבקר המדינה שלנו, הבורח מן הפרסומת, ושמעולם לא עלה לו השתן לראש במידה שתחייב כבר את החלפתו – פתח השבוע גם שתי חקירות נגד שר הביטחון אהוד ברק  – על מינויים פוליטיים ועל כספיו הפרטיים. הייתכן כי אם עובר יום ואין בו כותרות שמנות חדשות על המבקר בעמודים הראשונים של העיתונים – הוא שוקע בדיכאון? האין זו בדיחה?

* צה"ל יהיה צבא אמיץ, חכם, קטן וממוּשפט – חוק שירות חובה יחייב כל מתגייס לסיים קודם שלוש או ארבע שנות לימוד משפטים ושנה סטאג', ורק אז יתנו לו להחזיק ביד רובה או כל נשק אחר וזאת גם לקראת היציאה למבצע "עופרת יצוקה" הבא.

ענף מיוחד במשרד הביטחון, בשיתוף משרד החוץ, יוקם לטיפול בחיילי ובמפקדי צה"ל, שיָצאו לטייל בחו"ל תוך או אחרי תקופת השירות, נאסרו כ"פושעי מלחמה" והם עומדים שם בפני משפט. הפרקליט הצבאי הראשי גם יקיים טקס מיוחד של נישוק הרגליים וליקוק התחת למוסדות האו"ם ולריצ'רד גולדסון בתקווה שבחקרו ובהפלילו את לוחמי צה"ל ימצא חן בעיני המנוולים האלה – והם כביכול יפסיקו לפעול נגד ישראל!

* ביום שני השבוע, לאחר ששמענו את עדותו של ראש הממשלה שלנו בוועדת טירקל, התחלנו, לראשונה בחיינו – לפחד מכך שאנחנו חיים בישראל – אם אלה הם מנהיגינו! – אבל מיד נזכרנו שהמדינה כבר שרדה קדנצה אחת של הרוה"מ חסר-השידרה הזה – שתינו כוס מים ונרגענו. מדינה חזקה יש לנו.

* פתאום נזכרנו כי הספר שהכי נהנינו לקרוא בזמן האחרון, והיחיד שסיימנו אותו תוך ימים מעטים, הוא הביוגראפיה של יוסף טומי לפיד כפי שסופרה מפיו ועל פיו לבנו יאיר לפיד. אל תזלזלו בערכו. הספר הוא ביוגראפיה היסטורית מעולה שמנציחה תקופה, וגם עדות ספרותית  מרתקת לדורות הבאים.

* כאשר נשים משכילות מבשלות היטב, זה מוסיף להן נופך אינטלקטואלי של בשלניות, כאשר נשים "פשוטות" מבשלות היטב, הדבר מדגיש את מעמדן ה"נחות" כמבשלות-בלבד.

* אמרתם חסן נסראללה אמרתם שקרן לפי מיטב המסורת של המזרח הערבי, אבל הנשק תלול המסלול שבידיו עלול להרוג וזה הדבר האמיתי היחיד בשקרן החצוף מביירות.

* אם לא די לו לאובמה בצרות הירידה בפופולאריות שלו, הנה מישל אשתו הולכת ונעשית דומה לאומנת של סקארלט אוהרה בסרט "חלף עם הרוח". הסעודות בבית הלבן, פלוס שמונה חופשות – כנראה אינן מעדנות את אשת הנשיא הגדולה וגם אינן מוסיפות לה אהדה בתקשורת.

* לפי גלגולי האחריות מדרג לדרג בעדויות בפני ועדת טירקל יש סיכוי שהאחראים היחידים למה שמוגדר בטיפשות תהומית ככישלון ההשתלטות על המשט – יהיו לוחמי שייטת 13 שחירפו נפשם בהשתלשלותם בחבל מהמסוק לסיפון הספינה של המנוולים.

אגב, שיטת השתלשלות זו נהוגה בהשתלטות-משמיים של יחידות-עילית על בניינים גבוהים שנתפסו בידי טרוריסטים, כפי שצולמו משתלשלים על המלון "טאג' מהאל" במומבאי [בומבי] בהודו בנובמבר 2028 – ולדעתנו לא היה שום כישלון בהשתלטות על ה"מאווי מרמרה" אלא לוחמינו עשו היטב בתנאים הנתונים את מה שהיה עליהם לעשות – ולכן מגיע להם חיבוק וצל"ש ולא שיבזו אותם ויזרקו אותם לכלבים!

* העולם מלא אכזריות והרג, אסונות, רעב, אונס, מלחמות וטרור, מדי יום נהרגים עשרות ולפעמים מאות אנשים באסונות טבע או מעשה ידי אדם, בתאונות ובטרור רצחני. אבל מה מעניין את העולם ואת האו"ם – הריגתם של תשעה ביריונים טורקיים על סיפון ספינה שנועדה לסייע לטרור הפלסטיני-חמאסי ולהביא לעזה שקי מלט ישן ולא שמיש ואצוות תרופות שפג תוקפן! אז תגידו שזו לא אנטישמיות, שזו לא שנאת יהודים – שמתחזה לאנטי-ישראליות?

* כאשר כרמלה מנשה זכתה בפרס א.מ.ת בעל הערך הכספי הגבוה, בתחום העיתונאות, לא היה כמעט כלי תקשורת כתוב או משודר בארץ שלא ציין זאת וגם ראיין אותה. והנה בעת ובעונה אחת זכתה בפרס הזה, בתחום האמנות והתרבות, המשוררת והמתרגמת ש. שפרה, שהיא אחת הדמויות החשובות והכישרוניות ביותר בתחום הספרות והתרבות העברית, ובשום מקום, גם לא בעיתון "הארץ", טרם דווח על כך. האם זאת משום שהיא אינה שותפה למקהלת הסופרים "החשובים" והמשוררים "המוסריים" שמשתינים על המדינה כדי לקדם את עצמם?

עד כה רק במכתב העיתי [גיליון 568] דווח על קבלתה את הפרס החשוב. אך בינתיים זכו השבוע לחשיפה הגדולה ביותר ב"הארץ" [חצי עמוד!] סופרת, ומתרגמת-עורכת [כליל זיסאפל ואילנה המרמן] שמתפארות בכך שעברו על חוקי המדינה והבריחו לישראל לביקור נשים פלסטיניות!

* מלחמת העולם השנייה טרם הסתיימה ויש אומרים כי האיסלאם ההולך וכובש את אירופה הנוצרית הוא העונש שלה על השנאה הפאסיבית והאקטיבית שלה ל"זרים" – זו שהביאה להשמדת רוב יהודיה עד היותה כיום [יחסית לאוכלוסייתה] כמעט נקייה מהם ומלאה במוסלמים.

* מאחר שבג"צ קיבל את עמדת הפוליטיקלי קורקט החצופה של שדולות הנשים ועומד לכפות על המדינה מינוי אישה לוועדת טירקל, אפילו במקום אחד מחבריה המכהנים, אנחנו חושבים שהאזרחית הישראלית ח"כ חנין זועבי היא האישה המתאימה ביותר לכהן בוועדה ולה גם המידע הרב ביותר על מה שקרה בספינה שעליה התנפלו פושעי המלחמה של צה"ל.

* קיבלנו היזון-חוזר טלפוני מאחד מקוראינו הוותיקים, אדם משכיל מאוד, שהמכתב העיתי שלנו ארוך מדי, כמעט כמו "מעריב", ושהוא מלא קש וגבבה. קש וגבבה. הוא גם טען, בהזדמנות אחרת, שאם היינו שומרים על רמה, היו אנשים חשובים יותר כותבים אצלנו.

ובכן, כל פעם שהגיליון נראה לנו בעל רמה גבוהה מדי, שמתאימה ל"אנשים חשובים יותר", אנחנו מבקשים שיר מחיימקה שפינוזה כדי להוריד את הרמה וככה להבהיר לנמענים מי אנחנו.

* נמענים יקרים, אור ליום חמישי, 26.8, יישלח אליכם גיליון 573 שיהיה הגיליון האחרון לשנת תש"ע ואז, אי"ה, יתחיל תהליך ניקוי הצינורות של האינטרנט, המעבירים אליכם את המכתב העיתי – בידי פועלים סינים קטנים זולים שכבר רגילים לשיטפונות וגם ליפול מפיגומים גבוהים, והניקוי יימשך כשבועיים, כך שהגיליון הבא, 574, לא יגיע אליכם לפני יום שני, ה-13 בספטמבר, ואולי אפילו מאוחר יותר, כי אין לדעת עד היכן יגיעו השיטפונות.

קחו זאת בחשבון, המעיטו במשלוח חומר לפרסום, חידלו מכך לגמרי בין ה-26.8 ל-13.9, והכינו לכם מלאי של גיליונות קודמים שלא הספקתם לקרוא כדי למלא את החסר בימים נטולי המכתב העיתי הבעל"ט.

 

* * *

יש לי שעון חסין מים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

אני אדם בודד

אין לי אף אחד לדבר איתו

ואף אחד לא מדבר איתי

אבל כשאני הולך לים

הרבה אנשים ניגשים אליי

במים וגם על החוף

מדברים איתי

מחייכים אליי

מאירים פנים

ושואלים

מה השעה

כי אני יש לי שעון חסין מים

ואני עונה

ואני מדבר

ואני אומר בדיוק מה השעה

וזה כל כך טוב ההרגשה הזו

כאילו הזדיינתי איתם

 

 

* * *

יוחזר אהוד אולמרט לראשות הממשלה!

ותורכב מחדש שלישיית האהודים: אולמרט, ברק ובן עזר

 

 

* * *

ח"כ ניצן הורביץ

האור בקצה המנהרה

חברות וחברים,

החודשים האחרונים היו מאתגרים מאוד. אל מול קואליציית ביבי-ישי-ליברמן-ברק שאוכלת כל חלקה טובה ומציפה את הכנסת בהצעות חוק שמתאימות למשטרים חשוכים, עמדנו בחודשים האחרונים בעשרות הפגנות שטח ובמאבקים פרלמנטריים מרים. אך מה שחוויתי בחודשים האלה, דווקא נותן לי תקווה.

המאבק שלנו על צביונה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית הופך לציר מרכזי בפוליטיקה הישראלית: לימודי היסוד במערכת החינוך, עדיפות לחינוך הממלכתי על-פני הסקטוריאלי, מאבק באפליית תלמידים, עליונות החוק והמשפט, השיוויון בנטל השירות, השמירה על מרחב ציבורי פתוח לכולם – לא אוטובוסים נפרדים... ובמאבק הזה יש הישגים: הדיפת הפנאטיות בבית החולים באשקלון, בג"צ מענקי האברכים ששם קץ לאפלייה ממוסדת, וכמובן בלימת חוק הגיור המסוכן. הוכחנו שמאבק ציבורי נחוש משיג תוצאות גם במאבקים קשים על דמותה של הארץ: בחוף פלמחים ניצחנו את קומבינת הנדל"ן, ובחוף דור עמדנו מול יזמי הגז ויכולנו להם. האלפים שנאספו מול הכנסת במצעד הגאווה והסובלנות של ירושלים מילאו אותי תקווה והיו נקודת אור בעיר הקשה והיפה הזו.

כל המאבקים הללו חוברים למאבק הגדול על הדמוקרטיה, וכדי שלא יסתמו לנו את הפה, הדפנו בכנסת את הצעת החוק הדרקונית להגבלת הפגנות. אז יש תקווה בישראל, וצריך לצעוק אותה בקול גדול. התארגנויות קמות בכל רחבי הארץ.

אני מזמין אתכם לשלוח אלי במייל הצעות לחקיקה מתקדמת, להתנדב, ולתרום. והעיקר – לא לפחד כלל!

שלכם,

ניצן הורוביץ

info@nitzan.org.il

 

 

* * *

שאול רזניק

שיר מזוייף של ולדימיר מיאקובסקי

שלום וברכה!

ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 555 פורסם שיר אשר יוחס למשורר הרוסי הדגול ולדימיר מיאקובסקי, בתרגומו המצוין של יואל נץ.

למרבה הצער, מדובר במתיחה ספרותית שפרטיה מופיעים בבלוג של יוזם המתיחה, הסאטיריקן הירושלמי מריאן בלנקי:

http://belenky.livejournal.com/2152007.html

http://belenky.livejournal.com/1241852.html

להלן עיקרי הדברים בתרגום מרוסית: מר בלנקי מודה ומתוודה שאין זו הפעם הראשונה שהוא מפברק יצירות פרו-יהודיות בשמם של כותבים שונים ומשונים: בעבר הוא חיקה את סגנונו של המשורר סרגיי יסנין ואף חיבר מאמר שאותו ייחס ללנין.

מריאן בלנקי מציין שבכל יצירה מפוברקת שכזאת הוא בכל זאת שותל רמזים לקורא התמים – כל הזיופים פרי עטו נושאים תאריכים שאינם קיימים במציאות. למשל, השיר המוזכר לעיל, שכביכול נכתב ע"י מיאקובסקי, פורסם ב-30 בפברואר, כאשר ידוע לכול כי בפברואר יש 28 או 29 ימים בלבד.

בכבוד רב,

שאול רזניק

 

 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,061 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל