הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 549

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום חמישי, כ"א בסיון תש"ע, 3 ביוני 2010

עם צרופת ההזמנה לטקס פרסי רמת גן לספרות ב-6.6.10, חרף הכתוב בה, ההזמנה זוגית,

וצרופת הזוועות של המצור הישראלי על עזה!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ניצחון גדול היה לנו!

יהודה גור-אריה: ערב בכפר בֶּסָרַבָּאִי, זיכרון מילדות רחוקה.

ד"ר אשר אדר: חטא המרגלים – חשיבותה של הארץ.

עמוס כרמל: חכמי המשט – סיפור של אי-כישלון.

מדברי ד"ר גיא בכור אפשר להסיק כי הבעייה הקשה ביותר היא של טורקיה ולא של ישראל! [ציטוט].

יהודה דרורי: לנתק יחסים עם טורקיה ולהוקיע אותה כחלק מציר-הטרור.

משה כהן: הנדון: מחיר הדמים.

צור שיזף: טור שנכתב באוקטובר 2000.

אורי הייטנר: 1. מתנה לאוייב – ניצחון. 2. לא לוועדת חקירה.

משט השוטים או מצעד האיוולת:

 שליח האו"ם לשטחים: להעמיד לדין פוליטיקאים ישראלים.

האדמירל גדי סוקניק והחבל.

אות המסית לארי שביט.

רות ירדני כץ: סוף עידן הספר הרגיל?

יוסי שלף: עקרונות הלסינקי בדבר ניטראליות ימית.

תקוה וינשטוק: גָ'פָה ציטרוּס.

"ניו יורק טיימס" מאתמול: המשט לעזה. // צ"ד: טמבל.

שלמה בר והברירה הטבעית: "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר", אלבום חדש ששמו לקוח משורה בשיר של אהוד בן עזר "וככה אנשקך", בספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

 

* * *

ניצחון גדול היה לנו

כל המנוולים הפרובוקטורים

והטרוריסטים הפלסטיניים

שהפליגו במצהלות להשפילנו

לפגוע בזכותנו להגן על עצמנו בְּסֶגֶר על עזה

סֶגֶר מפני משלוחים של נשק

ושל מלט וברזל לבניית בונקרים

לַטִילים האיראניים של החמאס

כל אלה ששרו בהתלהבות על סיפון מַאבִי מַרְמַרַה

שירי אינתיפאדה ושאהידים

כל אנשי אל-קאעידה ושכירי-החרב על הסיפונים

שכיסיהם מלאו אלפי דולרים

מצאו עצמם חרף כל התקלות שקרו לנו

 בסופו של המסע שבויים בידינו

ממויינים לסוגיהם בנמל אשדוד

ולכן

אפילו יתפוצץ העולם הצבוע

וילקק לסייעי הרוצחים את התחת

"הלא רגילים אנו

הלא מוקפי שינאה" [ברנר]

עדיין אנחנו חוד החנית של העולם החופשי

שאמנם מתרפס ואינו מוכן להודות

כי האיסלאם הנחות ממנו נחוש להכניעו!

 

ברכות לחיילי צה"ל האמיצים

לוחמי הקומנדו של חיל הים

שהשתלטו בזמן קצר על ספינות "משט השלום"

של המנוולים הפרובוקטורים

אנשי אירגוני הטרור המוסלמי ותומכיהם

שונאי ישראל השואפים להבאיש את שמה בעולם

ולהשמידה בעזרת שתיקתו!

וצרור גינויים לתקשורת הישראלית

(למעט הכתבת הצבאית כרמלה מנשה)

תקשורת שלא הפסיקה מבוקר יום שני

לתת כיסוי צמוד ואוהד

גם לשקרנים ולשונאי ישראל

שבישראל ומחוצה לה

להסית ולחפש מיד "אשמים" בישראל

כאילו העיתונות הישראלית היא מהאו"ם –

והמזיקה הגדולה מכולם היא כנופיית "הארץ"

כדברי נביאהּ דוד גרוסמן פרקליט הפרובוקטורים

"שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן!" [1.6.10]

אהוד בן עזר

 

* * *

יהודה גור-אריה

ערב בכפר בֶּסָרַבָּאִי

– זיכרון מילדות רחוקה –

כאשר גדלתי קצת (בגיל 3 או 4) הלכתי למעין גנון שניהלה אחת מבנות-הדוד שלי, גולדה או אולי היתה זו קוּקה (רחל). אינני זוכר. מה שזכור לי בפירוש, שלמדנו שם לדבר ואף לקרוא ולכתוב בעברית!

במיוחד זכורות לי שתי המילים העבריות, אולי הראשונות, שלמדתי לקרוא ולהבחין ביניהן ולבטא אותן, במבטא הספרדי המקובל בימינו, בניגוד למבטא האשכנזי של "לשון הקודש" של התפילות. היו אלה המילים "סוּס" ו"סִיס". נתפסתי לצורתן הגרפית של שתי המילים: שני עיגולים ומקל ביניהם במילה סוס, וההבדל הקטן בין ה-ו' הארוכה ל-י' הקצרה, שעשה את ההבדל העצום במשמעות, בין דמות הסוס הגדול, הממשי, המוכר ואפילו מפחיד במקצת (הוא עלול לבעוט בך), לבין הציפור הקטנה, החמקמקה, הסיס.

מבין ארבע עונות השנה אהבתי אז דווקא את הקיץ, שלא היה חם במיוחד, אלא נעים ביותר. וביחוד אהבתי את שעות בין-הערביים, שעת השקיעה הארוכה, כפי שהיא מתמשכת באירופה, כאשר השמש שוקעת לאט-לאט, כמשתהה בכוונה, כאילו אינה רוצה להיפרד מן היום. השמיים באופק הרחוק צבועים אדום. הירק של עלוות העצים מאפיל, ומכרי המרעה שבעיבורי הכפר חוזרות הפרות הדשנות, עטיניהן נוטפים חלב, הן מטילות את הפרש שלהן תוך-כדי הליכתן בעפר הדרך ("עוגות" אלה של זבל-פרות היו מתייבשות כעבור יום-יומיים והכפריות היו עוברות ואוספות אותן, ולאחר ייבוש נוסף בשמש, הן שימשו כחומר בערה בתנור). עדר הפרות היה מלוּוה לרוב ברועים אחדים, בחורים מבני הכפר, "שקצים", מצויידים בשוטים מיוחדים, פרגולים בעלי ידיות עץ קצרות ועבות, וגוף השוט עצמו קלוע מחבלים או מרצועות עור דקות, באורך של שלושה-ארבעה מטרים. בתנועה מיומנת במיוחד היו הרועים מצליפים בשוטים אלה באוויר ומשמיעים קול צליפה ופיצוץ, כמו יריית רובה.

בניגוד לשוטי-הבקר האלה, שוטי הסייסים היו שונים בתכלית: ידיתם ארוכה יותר, פי שלושה לפחות, עשויה משבט-ענף דק וגמיש, אליו היתה מחוברת מקלעת השוט, קלועה מרצועות עור דקות, שאורכה לא עלה על מטר וחצי. הללו שימשו להצלפה בסוסי-המסע שמשכו את העגלות וקול צליפתם היה קל וחלש יותר.

הפרות היו מתנהלות במתינות של יישוב-הדעת, גועות געיות של געגועים או של שביעות רצון ונכנסות אל חצרותיהן מבלי להתבלבל וללא הכוונת הרועים או הבעלים, והדבר היה לפלא בעיניי.

מאוחר יותר, כבר עם הדמדומים ממש, היה נשמע קול שירתם של הקוצרים והמאלמות, השבים מן השדה, חרמשים וקלשונים על כתפיהם, והם מדיפים ריח חציר טרי וחיטה יבשה. נוגעת ללב במיוחד היתה שירתם ההרמונית, המתמשכת, היפה כל-כך, במקהלת-נשים ספונטנית – של הבנות, כמוה אפשר לשמוע גם בימינו מפי מקהלות-נשים רוסיות. אך זו ששמעתי אז, בילדותי, היתה שירה מקורית, אותנטית ממש, והיא היתה מלאת געגועים סתומים, צובטת-לב ביופייה. מאז, כנראה, נתון ליבי לשירה רוסית בכלל ולמקהלות-נשים רוסיות בפרט.

אותה שעה היינו יושבים בבית, לעיתים אפילו בחוץ, ליד הבית, לאכול ארוחת-ערב. זו היתה בדרך-כלל ארוחה בשרית, דומה לארוחת צהריים: מרק בשר עם אטריות, מנה עיקרית של בשר-עוף עם תוספות של תפוחי-אדמה או שעועית. כך זה היה מקובל אז כנראה בכל רחבי בסרביה, אולי אף ברוסיה עצמה וגם ברומניה שתי ארוחות בשריות מלאות ביום, צהריים וערב. (אינני יודע אם רק יהודים יכלו להרשות לעצמם ארוחות כאלה, אולי גם הכפריים-הגויים?) – ומנה אחרונה  מפירות העונה: דובדבנים, אבטיח או מלון, ובשלהי הקיץ  ענבים, תפוחים ואגסים. והיו מי שלא הסתפקו אף בכך וקינחו בכוס תה (חם-רותח!) אחת או שתיים, ועם עוגיות עגולות, (חתוכות בפי הכוס) ובזוקות גבישים נוצצים של סוכר.

אותה עת כבר ירד החושך ממש, ובין עצי הדובדבן נשתתקו הציפורים, שמצאו להן קן או מלון-לילה בין הענפים הגבוהים, ורק משק כנפיהן של החיפושיות הגדולות, שנקראות באוקראינית חרושצ'י (מכאן גם שמו של מנהיג ברית-המועצות בשנות השישים – חרושצ'וב) עוד היה נשמע עת ארוכה, כאשר הם מרבים לחלוף אף ליד אוזנינו, עד שבני הבית היו נכנסים הביתה.

לפעמים סבתא היתה נשארת עדיין בחוץ, יושבת על ספסל-הטיט הבנוי, הצמוד לחזית הבית, שנקרא באוקראינית "פריזבה", שם נוהגות היו הכפריות לשבת בשעות הערב, להינפש מעט מעמל היום הארוך, לפטפט ולהחליף דעות.

ביטוי נאמן לשעה זו של בין-ערביים אפשר למצוא בשירו של המשורר האוקראיני הלאומי טאראס שבצ'נקו (1814-1861). (עובדת היותו אנטישמי, שונא-ישראל מובהק, אינה לענייננו כאן) – "סאדוק וישנֶבי" (גן הדובדבנים"):

בתירגום מילולי: "גינת דובדבנים ליד הבית / חיפושיות מזמזמות / חורשים באים עם המחרשות / הולכות ומזמרות הנערות / ואילו האימהות מחכות להגיש ארוחת-ערב. // משפחה סועדת ארוחת-ערב ליד הבית / כוכב של ערב כבר ניצת / הבת מגישה את הארוחה. / האם רוצה דבר-מה לומר / אך הזמיר אינו נותן.  // האם השכיבה מול הבית / את ילדיה הקטנים / גם היא עצמה שם נרדמה. / הכל הִדְמִים. רק הבנות / והזמיר לא השתתקו."

 

מתוך האוטוביוגרפיה בשם "איש יהודה" – בכתובים. הקטע התפרסם לאחרונה בכתב-העת "שבילים" מס' 4.

 

 

 

* * *

טורקיה צריכה להיות אסירת תודה לקומנדו של חיל הים הישראלי שלחם והרג בטרוריסטים הטורקיים על סיפונה של ספינה טורקית ובכך המחיש לעם הטורקי, עם שלא כולו מוסלמי-קנאי ומוסת נגד ישראל – לקראת איזו תהום הם פוסעים אם לא יבצעו בהקדם הפיכה צבאית ברוחו של כמאל אתא-טורק כדי לשמור על אופייה החילוני של מדינתם ולדכא את "האחים המוסלמים" המשתלטים עליהם! – זה שארדואן צועק היום – זה מפני שהוא מרגיש שסופו מתקרב!

 

* * *

ד"ר אשר אדר

חטא המרגלים – חשיבותה של הארץ

 התנ"ך מביא מספר רב של אירועים שבהם ישראל חטא, החל מפרשת ה"מן", "עגל הזהב", עד חטאיהם של מלכי אחאב – עומרי ומנשה, אך בכל אלה לא קרה שהוטל עונש כל-כך חמור כמו העונש המוזכר בפרשתנו ופרשת קורח שהיא בעצם המשך חטא המרגלים.

דבר זה מקבל משקל יתר אם נתבונן בחטא ה"מתאוננים" שהביא את עונש ה"תעברה"; וחטא תאוות הבשר שעליו נאמר "כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם." על חטא זה הוטל עונש של "קברות התאווה", וענש זה הוטל לא על כל העם אלא על אלה ש"התאוו תאווה".

רצף הסיפור – או הסיפורים – מן הפרשה הקודמת (פרשת בהעלותך) עד לפרשה שלנו ופרשת קורח, מראה שחטא המרגלים נחשב כחטא הכי חמור, עם תוצאות החמורות ביותר: העם נאשם "עד-אנה ינאצני העם הזה"; ו"אם-ירא את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה": חוץ מיהושע וכלב לא יבוא אף אחד מהם אל "הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם יפלו במדבר הזה."

אחרי גזירת העונש הזה אמרו קורח ועדתו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש  להמיתנו במדבר ... לא נעלה..." – דבר זה מהווה השמצת הארץ; נאצת ה' שהבטיח את הארץ; ומרד נגד משה עבד ה'.

ומשה ביקש: "יברא ה' בריאה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם... כי נאצו האנשים האלה את-ה' --- תבקע האדמה אשר תחתיהם ... ותבלע אותם."

כלומר, להוציא דיבה על הארץ ולהתייחס למצרים כ"ארץ זבת וחלב" ולחזור אליה נחשב כנאצה, נאצה שהביאה את העונשים החמורים ביותר.

המרגלים אמרו: הארץ היא אמנם ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש – אך הם חשדו ש"הארץ אוכלת את יושביה" – והוטל עליהם ללמוד אמונה עוד 40 שנה במידבר. להבדיל, עדת קורח שלעגו, לארץ ושיבחו את מצרים נענשו כפי בקשתם: הארץ הזרה בלעה אותם חיים. אפשר להבין את ה"בליעה" הזו כאירוע פיזי-ממשי, או גם באופן סמלי ((יהודי שמעדיף ארץ זרה ייבלע על-ידה ועל-יד ה"תרבות" שלה!)

אמרתי שדיבת הארץ וההצעה לחזור מצרימה כ"ארץ זבת חלב ודבש" הן החטא החמור ביותר: חומרתו של חטא זה עולה על "חטא עגל הזהב" (כי בחטא זה העם ביקש לעשות להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו" כלומר שיביאו את העם ארצה, אחרי שמנהיגם משה נעלם – ונסלח ולא נענש העם (שמות לב:יד)!

במצב של פרשתנו, יהושע בן-נון וכלב ניסו להרגיע את העם באמרם: "אם-חפץ בנו ה' והביא אותנו אל-הארץ..." אך כנראה העם שמע את ה"אם" – אם-חפץ בנו ה'. – ומה יהיה אם   אינו חפץ בנו, אם יתגלה אז בארץ חטא כלשהו שמנטרל את חפצו? האם העם לא שמע או לא קלט את ההבטחה שאמרו: "וה' אתנו..."?

בפני כל הרקע הזה, נשאלת השאלה: מה בעצם חשיבותה של הארץ? חשיבות שעולה, כנראה, על כיבוד ה' שהם מאסו אותו ב"מאיסת ה'" (כפי שנאמר בפרשת תאוות הבשר)?

כדי להבין את חשיבותה זו של הארץ, יהיה עלינו להסתכל במספר נקודות שעשויות להבהיר לנו את הנקודה החשובה הזאת:

אברם/אברהם נשלח "אל-ארץ אשר אראה לך," והוא הלך "ארצה כנען" – והתורה מוסיפה ומדגישה "והכנעני אז בארץ." כלומר הכנעני ישב במקרה בארץ הזו, המיועדת לאברהם, וה' כרת את ברית הארץ עם אברהם בין הבתרים. אין עוד דבר דומה בכל ההיסטוריה של כל האנושות!

אמנם יש עמים/דתות שקשורים לארץ מסוימת, כגון הודו ואולי יפן, אך לא מדובר שם לא על ברית אלוהים ולא על חשיבות ארצותיהם לשאר העמים.

נוסף, בפרשת העקדה, ה' קבע והגדיר את מהות ואת שם הארץ כאשר אמר לאברהם: לך-לך אל ארץ המוריה. פירוש הדבר, הארץ נספחת היא למוריה, והיא מקבלת את משמעותה ואת ייעודה ממנה.

יוסף, כאסיר במצרים, אמר "כי גונב גנבתי מארץ העברים": הוא הדגיש בפניהם שהארץ שהוא גונב ממנה היא "ארץ העברים", הארץ המיועדת להם.

הנביא יחזקאל, בחזונו על קיבוץ הגלויות, הכריז את שם הארץ: "ארץ ישראל".

נקודה מעניינת היא שהשם "ישראל" מתייחס גם לעם וגם לארץ כאחד – להבדיל מארצות ועמים אחרים: עם המצרים במצרים; היפאנים ביפן; הצרפתים בצרפת וכדומה.

המלך דוד והנביאים אחריו נתנו ביטוי למצב זה במושג "ציון", והנביא ישעיהו מביא את דבר ה', כמסקנה: "הנני יסד בציון אבן בוחן פינת יקרת מוסד..."

אמנם אחרי פילוג הממלכה, עשרת השבטים שישבו בצפון, קראו את ארצם "ישראל" – אך דבר זה לא עמד ולא עזר להם, כי כשהם התנתקו מירושלים, כתוצאה ארצם לא היתה עוד חלק של "ארץ המוריה", ואחרי השמדת הממלכה שלהם על-ידי אשור – אנשיה נעלמו, ואנו מדברים עליהם כעל "השבטים האבודים".

נחזור על הביטוי "הארץ אוכלת יושביה". מה גרם לעשרת הנשיאים להתבטא ככה? אמנם כתוב שהם ראו בני ענק יושבים בערים מבוצרים היטב. הלא משה גבר על פרעה שהוא ומדינתו היו חזקים מתושבי הארץ פי עשר, אם לא יותר – וכנשיאים (שליחים?) אולי ניהלו שיחות איתם. נדמה שהנשיאים ראו גם את הסיבה ואת הצורך של המקומיים לבנות מבצרים גדולים כאלה: הארץ הזאת היא אמנם "ארץ חמדה" עד כדי כך שכל השכנים – חיתים, בבלים, אשורים, מצרים – חומדים אותה! איך לעמוד בלחץ הקבוע הזה?

רק לפני מספר שבועות שמענו מפיו של משה רבנו את ההזהרה של "ברכה או קללה": האם נוכל לעמוד בדור ודור בטוהר הנדרש כדי לזכות בברכה? או אם לאו, יהיה גם עלינו לבנות מבצרים ענקיים כדי להגן על העם והארץ? ולשרת בצבא קבע במקום להינות מפירות הארץ? דותן ואבירם הגיעו למסקנה שיהיה עדיף לחזור מצרימה ושם להתעסק בדברי תורה – וזאת בגלות ואף בעבדות, אך ללא אחריות על ארץ כלשהי – "כי כל-העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" – טענו.

עמדתם זו של דותן ואבירם נמצאת בניגוד גמור וחמור לברית ה' עם אברהם וזרעו: הארץ היא חלק בלתי נפרד מברית זו. דבר זה מתבטא גם בכינוי "ממלכת כוהנים": לא ממלכה בלבד ולא כוהנים בלבד. החיבור בין שני המושגים מלמד שהאחריות על ארץ מסוימת היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד בעמדת ישראל ככוהנים בין העמים.

נוסף לזה, ישנה עוד נקודה חשובה מאוד: היכולת של ה' להביא את דברו להגשמה, כדוגמת יציאת מצרים. כבר משה רבנו העלה את הנקודה הזאת כאשר טען:

  "ואמרו הגויים... מבלתי יכולת ה' להביא את-העם הזה אל-הארץ אשר-נשבע להם וישחטם במדבר..."

הרש"ר הירש כותב בפירוש בעניין זה:

“… the destruction of the people would work against the enlightenment of the nations of the world which was one of the principle purposes for which Israel had been chosen. .. (Not bringing it to fulfillment) would strengthen the nations in their denying your supreme overpowering Might…”

בגין נקודה זו, הנביא ירמיהו מוסר לגוים מצוה מאת ה':

 "שמעו דבר-ה' גוים והגידו באיים ממרחק ואמרו

 מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדר

 כי פדה ה' את-יעקב וגאלו מחזק ממנו

 ובאו ורננו במרום-ציון..." (ירמ' לא:ט).

דרך אגב, זו המצווה היחידה לגויים מאת ה' שמצאתי בתנ"ך בגין ענייננו! גם דבר זה מראה את החשיבות הנחרצת של הארץ כחלק בלתי נפרד מן ה"שילוש" היהודי: תורה-עם-ארץ.

בתפילת השחרית אנו אומרים:

"קבץ קוֹויך מארבע כנפות הארץ (ו)יכירו וידעו כל באי עולם

כי אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ...

וקיים לנו יי אלהינו מה שכתוב

בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם

כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ

בשובי את שבותיכם לעיניכם, אמר ה'."

ואמנם בזמננו מדינת ישראל שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" היא שגם מהווה "אבן בוחן" לכל האומות והעמים.

הנביא יחזקאל, שראה את הגלות כחילול ה', מביא גם את דבר ה' ש"יתקדש שמו" על-ידי החזרתן של העצמות היבשות ארצה ותחייתן כאן, בקיבוץ הגלויות גלוי לכול!

דבר נפלא, ומפליא בעיניי, הוא שהכתובים המקודשים אצל הנצרות והאיסלאם – הקוראן ומה שנקרא הברית החדשה – נמצאים בתיאום עם התנ"ך בעניין זה (להבדיל מהדתות האלה שסטו מאמת זו).

כאן מעוגנת התקווה לשלום אמת ובר קיימא. אך ישנם גם תנאים ודרישות לזה:

 "באין חזון ייפרע עם" – לכן אין ציונות ללא ציון; ואין Post-Zionism

הארץ אינה מקלט בלבד: מה ייעשה ב"מקלט" הזה? האם כל אחד יעשה את הישר בעיניו? "הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם..." – אזהרה שהלב לא יִטה ליפת ולתרבותו, ושלא תהיה שאיפה להיות ככל העמים.

ובנוסף, מה יהיו הגבולות של "מקלט" כזה"? מי יחליט עליהם? פרס? שרון? אולמרט? ביילין? בוש? חאמס?

ביחס למוסר הנדרש נאמר לנו: "...ושמרתם את-כל-חוקתי ואת-כל-משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ." נדרש מוסר גם בהנהלת הארץ ובעבודת הארץ.

בסיום הנני מצטט מברכת המזון:

"ברוך ה' על הארץ והמזון."

וברצוני להוסיף:

"ברוך ה' על הארץ והתורה."

 

אהוד: בעקבות פרשת חייו של ד"ר אשר (אוסקר) אדר, החי וכותב כיום בירושלים, ניבדה (מלשון בידיון) חלק ניכר מן הרומאן "אנשי סדום" (1968) – עוד בטרם ידעתי דבר על שובו של אוסקר (שבעקבותיו עוצב קארל אברלה ברומאן) – לישראל, ועל כל מה שעבר עליו מאז.

 

 

* * *

עמוס כרמל / חכמי המשט

סיפור של אי-כישלון

"כישלון פעולת צה"ל יוצר תסבוכת בינלאומית" נאמר אתמול [שלישי, 1.6] בכותרת הראשית של "הארץ". באמצעי תקשורת אחרים דובר רבות על כישלון "במבחן התוצאה". אבל כאשר זוכרים שחיל הים יצא שלשום למנוע את הגעתו של "המשט ההומניטרי" לנמל עזה, אין שום מקום לדבר על כישלון, בוודאי לא "במבחן התוצאה". המשט נעצר. הספינות ונוסעיהן לא הגיעו ליעדם אלא הובאו לנמל אשדוד. 

אין ספק, אי-הכישלון היה טוב לאין שיעור אילולא עלתה ההשתלטות על "מרמרה", הגדולה בספינות המשט,  ב-9 הרוגים (ואין גם ספק שההרעש והזעזוע היו חלשים יותר אילולא דווח תחילה על 19 הרוגים). מובן מאליו, אי-הכישלון היה טוב לאין שיעור אילו סיפקו גורמי המודיעין תמונה מדויקת של מאגר האלימות ב"מרמרה" ואילו תוכננה ההשתלטות בהתאם לתמונה כזו. יש יסוד לשער שתמונה כזו ותיכנון כזה היו מאפשרים לגמור את העניין במיספר הרוגים קטן מסף הרגישות של מה שנקרא דעת הקהל העולמית. ויש צורך דוחק לברר את הסיבות הישירות לתקלות החמורות האלה ולדאוג למניעת ההישנות שלהן. אבל כדאי גם לזכור כמה עובדות בסיסיות שנדחקו שלשום ואתמול לקרן זווית כדי לא לבלבל אסטרטגים של כורסה ומקלדת שמייצגים בהתנדבות את האו"ם.

אחת העובדות האלה קשורה בצירוף "שיחקנו לידי חמאס" (או האירגון הפונדמנטליסטי הטורקי IHH, שאירגן את המשט). שני האירגונים האלה, מסבירים לנו, ביקשו דרמה עם דם וקיבלו מצה"ל את מבוקשם. איך היה אפשר להימנע מכך בלי "לשחק לידיהם" בדרך אחרת, בלי לאפשר להם לנהל קווי שיט חופשיים לעזה בלי שום בקרה ישראלית? בקיצור, בלי להיכנע לדרישות שלהם ולפנות להם את כל הזירה התקשורתית ובלי להרגיז את שכנינו המצרים, שמעוניינים לא פחות מאיתנו במצור על עזה?

לכאורה, אין מחסור בתשובות על השאלות האלה. אם עד ראשית השבוע ידענו שמיספר עורכי הדין לכל נפש בישראל הוא הגדול ביותר בעולם, הנה עכשיו מתברר שזה המצב גם ביחס למיספר המומחים לעצירת כלי שיט עויינים בלב ים. הגיגנים, שדרים וטוקבקיסטים לרוב מלמדים אותנו על אופציות שונות ומשונות שלא עלו משום מה על דעתם של מקבלי ההחלטות האטומים והנבערים.

למשל, חבלה בספינות בטרם יצאו לדרך. השמועה אמנם אומרת ששר הביטחון הנוכחי כבר היה שותף לפעולה מן הסוג הזה לפני 22 שנה וידיעות אחרות מלמדות על קשיים שונים שמנעו ביצוע פעולה כזאת עכשיו. אבל מי מתחשב בזוטות כאלה?

או, למשל, מעצר של הספינות כדי לערוך בהן חיפוש אחרי נשק (כפי שהציע אורי אבנרי) או כדי להעלות עליהן מכתבים לגלעד שליט, ושילוחן לעזה בהכנעה לאחר מכן. איך עושים זאת בלי שיתוף-הפעולה של מארגני המשט או בלי להשתלט על הספינות תחילה?

הוגי הרעיונות המקוריים האלה יודעים בוודאי אבל אינם מוכנים לשתף אותנו בסוד.

ועוד, למשל, לעצור את הספינות באמצעות ירי במדחפיהן ולהניח להן ולנוסעים להתייבש על הגלים. איך עושים זאת בלי ליצור תסבוכת בינלאומית וגם בלי לחשוש שאחת הספינות תטבע בעקבות הירי? שוב, מדובר בפרטים טכניים שלא זה המקום לדון בהם.

אכן, במאה ה-21 צריך לנהל מאבקים לא רק בכוח אלא גם מתוך התחשבות בתמונות שלהם במדיה. אבל מפעם לפעם – וכפי שהיה גם הפעם – אין מנוס מבחירה בין לא טוב (וטעון תיקונים ושיפורים) ובין גרוע ממנו. והתמונות? במאה ה-21, מי זוכר את אלה של השבוע שעבר?

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 2.6.10.

 

* * *

מדברי ד"ר גיא בכור אפשר להסיק כי הבעייה הקשה ביותר היא של טורקיה ולא של ישראל!

אנחנו מביאים כאן שלא ברשות קטעים מדבריו החשובים ביותר של ד"ר גיא בכור באתר האקטואליה והפרשנות שלו – Gplanet– שהתפרסמו עוד בטרם השתלט הצבא הישראלי בפקודת ממשלתו המושמצת על ספינת הטרור הפיראטית הטורקית "מַאבִי מַרְמַרַה", שהפליגה לדרכה תוך העלמת עין של ממשלת טורקיה האיסלאמית.

 

גיא בכור: לראשונה מבינים רבים שנפלו קורבן להונאה מצד מפלגת השלטון האסלאמית, שהסתירה יפה-יפה את כוונותיה האמיתיות, עד עכשיו. למעשה, שולטים בתורכיה החילונית ראש ממשלה ונשיא השייכים מבחינת התנהגותם ל"אחים המוסלמים" לכל דבר, תהליך מדהים, שלא החוקה ולא אתאתורכ היו מאמינים שיום אחד יקרה, אך זה קרה. כיצד התרחשה התרמית הזו, שכל כך אופיינית למייסד "האחים המוסלמים", המצרי חסן אלבנא?

1. שימוש בהסתרת הדעות ובהונאה. כיוון שתנועות אלה ראו את עצמן נרדפות, הן התירו להסתיר את דעתן האמיתית ("תקייה"), כדי לצבור כוח או להישרד. כך חמאס, שהיא תנועה מובהקת של האחים המוסלמים, הסתירה את האג'נדה האסלאמית שלה בבחירות בשנת 2006 ברשות הפלסטינית, האחים המוסלמים במצרים מסתירים את קשריהם עם הטרור במדינה, או תנועות בצפון אפריקה, בסוריה ובירדן. לארדואן עצמו נפלט המשפט הנודע על "צריחי המסגדים הם הכידונים שלנו, וכיפות המסגדים הם הקסדות שלנו," משפט שהרחיק אותו מן החיים הציבוריים, עד שהחרם השיפוטי הזה נגמר. מאז הוא לא ידבר מילה על האסלאם, אך משאל העם הצפוי רק מאשר מהן כוונותיו הסודיות. הציבור התורכי מתחיל להבין שהונו אותו, והוא לא אוהב את זה. ביטול תפקיד הצבא כשומר הדמוקרטיה? ארדואן לעולם לא יגלה את הסיבה האמיתית. כלפי חוץ הוא טוען: זו דרישת האיחוד האירופי, לא שלי, ויש כאלה שגם מאמינים לזה. ההטעיה עובדת. "האחים המוסלמים" זו אחווה סודית, שרגילה לשתיקה רועמת.

2. המימד הסוציאלי. אופייני לאחים המוסלמים, כמו למשל התנועות האסלאמיות בישראל, חמאס, או במצרים, דהיינו צבירת תמיכה עממית באמצעות תרופות חינם, לימוד חינם, רווחה, קייטנות, בתי ספר, וסיוע כלכלי. תורכיה מלאה משרדים של "נוקטָה", משרדי מפלגת השלטון האסלאמית, שמחלקים פחם חינם בחורף, תרופות וארוחות חמות. בתמורה אמורים הנהנים להצביע עבור המפלגה.

3. השימוש בישראל. כבר אצל חסן אלבנא, ובוודאי אצל "האחים המוסלמים" בכל מקום כיום, כולל חמאס, התוקפנות נגד ישראל באה לצבור פופולאריות, אהדה ולגיטימציה. מי ששונא את ישראל נערץ על ידי רבים, וכך המצב גם בתורכיה. ארדואן הפך את העימות עם ישראל לאמנות, שכן הוא לא משלם על כך שום מחיר, לא בצבא ולא בבית המשפט החוקתי העליון. ההיפך, רבים בציבור אוהבים את זה. ישראל היא הסולם עליו מטפסות התנועות האלה, להשתלטות על השלטון. ארדואן, חמאס, התנועה האסלאמית – הפלג הצפוני, האחים המוסלמים במדינות ערב, כולם משתמשים בישראל. המשט שלהם לעזה – חיבר את כולם; זהו "משט האחים המוסלמים".

4. שמות אופטימיים כוזבים. האירגונים האלה תמיד יתהדרו בשמות מלהיבים כמו "צדק", רווחה", "קידמה", "פיתוח", חמאס הציג את עצמו בבחירות שהתקיימו בינואר 2006 כתקווה ירוקה; ח'ומייני (שיעי שאינו "אחים מוסלמים", אך זה דומה) שדיבר על זכויות האדם, וארדואן, מנהיג מפלגת "הצדק והפיתוח". זהו פיצול מן המפלגה האסלאמית הקודמת בתורכיה, שנאסרה על ידי החוק, בהנהגת נג'מטין ארבקאן – "מפלגת הרווחה", כמובן. ומי נתן חנינה "מטעמי בריאות" לארבקאן האסלאמי? הנשיא האסלאמי של תורכיה כיום, עבדאללה גול, לפני שנתיים. נו, לפחות לארבקאן היתה רווחה.

5. פרגמטיזם – מה שאפשר לקחת – לוקחים. "האחים המוסלמים" שונים מן הג'יהאד, ששואף לפיצוץ גדול ומיידי. הם מחכים לשעת כושר, שבסוף מגיעה. הם תמיד יקחו מה שאפשר, ויאספו עוד ועוד, עד שיצברו מספיק כוח כדי להשתלט. זו הכשרת הלבבות ("דעווא"), אלו התקציבים, או המשרות. המפלגה האסלאמית בתורכיה מחדירה בשקט-בשקט אנשים שלה אל הצבא ואל המערכת המשפטית, וזה מאוד אופייני לאחים המוסלמים. משמעות הדבר שהם תמיד יהיו מוכנים ל"דילים". כמו שחמאס שומר כיום על גבול ישראל מעזה, כי זה נוח לו עכשיו, כך גם המשטר התורכי הזה יהיה מוכן לדילים, אם יהיו נוחים לו, אפילו עם ישראל השנואה עליו. הדמוקרטיה חביבה עליהם במיוחד, שכן היא מאפשרת להם לצבור כוח ושלטון. חמאס ביטל את הדמוקרטיה לאחר שהשתלט. האם ארדואן יהיה מוכן לפנות את השלטון בהליך דמוקרטי? זו תהיה הפעם הראשונה שתופעה כזו תקרה, אם בכלל.

6. שינאת האליטות – קו ברור של אחוות האחים המוסלמים היא שנאת הממשל והאליטות בכל מדינה. מי שתומך באירגונים האלה הן השכבות הפשוטות ביותר, שתמיד ישנאו את העשירים ואת המפורסמים, אך גם את מעמד הביניים. מיהם תומכיו של ארדואן? השכבות המקופחות של מרכז המדינה, חקלאים, פועלים, עובדי יום קשי יום. הוא מבחינתם "אחד משלהם" (למרות שארדואן בכלל ממוצא גרוזיני), אחד שנולד בשכונת עוני, והראה ל"אליטות" החילוניות, לצבא, לעירוניים ולמעמד הביניים. ארדואן מנגן הרבה על השנאה הזו, למשל הקריאה שלו לא לקרוא עיתונים, שמונהגים על ידי האליטות.

7. כאן יש הבדל ברור בין "האחים המוסלמים" לבין מפלגתו של ארדואן – היא לא אלימה, אם כי במתכונת הקלאסית גם "האחים המוסלמים" לא אמורים להיות אלימים, למשל התנועה האסלאמית בישראל, או חמאס בראשית דרכה, אלא לחכות לשעת הכושר.

8. ניקיון כפיים. הטענה המרכזית היא שהשלטון ואנשיו מושחתים, ואילו "האחים המוסלמים", אנשי האסלאם, נקיים וטהורים משחיתות. כך עלה ארדואן, שהיה ראש עיריית איסטנבול, על רקע שחיתות אמיתית בתורכיה, כך עלה גם אחמדינג'אד, שיעי, שהמקרה שלו דומה, וכך גם יירד ארדואן, שכן גם הוא נגוע היום בשחיתות. איל התקשורת הגדול ביותר בתורכיה, איידין דואן, זיעזע את הפוליטיקה התורכית בפרשה בה נחשדה ממשלת ארדואן שקיבלה כספים בניגוד לחוק מארגון צדקה תורכי הפועל בגרמניה. כולם מושחתים, גם החילוניים וגם האסלאמיים, פסקו התורכים, וה"נקיון" של המפלגה הזו היטשטש מאוד, כמעט נעלם.

9. העוני. העוני היא המקפצה של המפלגות האלה למעלה, שכן הציבור שתומך בהן באמת מרגיש את עצמו מקופח, נטול קשרים, ועני. 20% מתושבי תורכיה נמצאים מתחת לקו העוני, ומפלגת ארדואן הבטיחה קפיצה ברמת החיים. התוצאה, לאחר שמונה שנים – היא קשה. כ-15% אבטלה, דווקא מבין תומכי ארדואן. הרפורמות הכלכליות הטיבו עם האליטות והעיר, ולא עם הכפריים, החקלאים, פועלי התעשייה והשירותים. התל"ג התורכי ירד והתל"ג לנפש ירד, והירידה ניכרת בעיקר בפריפריה. ארדואן נתפס כמי שהבטיח, ולא קיים.

10. "האחים המוסלמים" זו אחווה סודית, שבה "אח" אחד מחויב בסולידריות עם אח אחר. עכשיו ניתן להבין למה חמאס של עזה כל-כך חשוב לארדואן, ומה עושה מנהיג "האחים המוסלמים" בישראל, ראאד צלאח מחאג'נה על המשט התורכי לעזה, ומדוע עצבניים כל כך מנהיגי המזרח התיכון הערבי לנוכח צעדי ארדואן. הם רגילים לדכא את "האחים המוסלמים" בכל העולם הערבי, והנה דווקא מתורכיה צץ מולם "אח מוסלמי" שכזה? זו אחווה, שמטרתה הסודית היא הקמת ח'ליפות אסלאמית חדשה, בימינו, על חשבון המזרח התיכון המוכר לנו כיום. להחזיר את גדולת הח'ליפות של העבר, לעבר העתיד, ו"לכבוש" מחדש את איסטנבול ואת העולם.

 

 

* * *

יהודה דרורי

לנתק יחסים עם טורקיה ולהוקיע אותה כחלק מציר-הטרור

יש להפנים את העובדה שראש ממשלת טורקיה, ארדואן, הינו איסלמי קיצוני, מאז שהוא הבין שאין לו כל סיכוי להיות חלק מהקהיליה האירופית, הוא פנה לאיראן, לסוריה ולחמאס כבנות הברית שלו – וניתן להגדירו היום כאוייב.

אם צבא טורקיה לא יעיף אותו מהשלטון (כפי שהוא מצוּוה לעשות על-פי החוקה הטורקית במקרה של השתלטות הדת על המדינה) – כל זמן שטורקיה נמצאת בשליטתו, היא תהיה עויינת באופן פעיל נגדנו אם זה בבריתות עם אירן, או בחימוש סוריה ובתמיכה פעילה בחמאס.

תיטיב לפיכך ישראל לעשות כאשר תודיע לטורקיה מיד, לפני שהם יגיבו על עצירת המשט, כי לנוכח המעורבות הטורקית במשט, ישראל רואה זו כפעילות עוינת מכוונת נגדה, ולכן אנחנו מחזירים את השגריר שלנו מאנקרה, ומבקשים גם ששגרירם לא יחזור לתל-אביב. בנוסף עלינו לסגור את סניף משרד התיירות הטורקי בארץ ולאסור על ישראלים לצאת לטורקיה כנהוג לגבי ארץ אוייב.

צעד דרסטי כזה יחזיר לנו את היוזמה ויבהיר את הנחרצות שלנו נגד הטרור ונגד כל מי שתומך בו. צעד זה יראה שבראשות המדינה עומדים מנהיגים ולא סמרטוטים מתרפסים.

 

* * *

משה כהן: הנדון: מחיר הדמים

מכובדי,

שוב ושוב משלמים חיילי צה"ל את מחיר הדמים של יפי הנפש, כיסוי התחת והצדקנות של ממשלתנו.

נזכיר לדוגמה את אירועי ג'נין במבצע "חומת מגן" באפריל 2002, כאשר הוטל על גדוד צנחנים לטהר מיבנה ממולכד, והלוחמים ביקשו רשות לירות פגז, אך שר הביטחון דאז, בנימין בן אליעזר, סרב לתת רשות, בנימוק "כדי לא לפגוע בחפים מפשע", וכתוצאה מכך נהרגו 13 לוחמים. השר בן אליעזר המשיך את הקריירה שלו כאילו דבר לא קרה.

והנה ראינו במבצע "משט עזה" ב-31 במאי איך מיטב לוחמינו, לוחמי השייטת, משתלשלים אחד-אחד, ללא נשק חם וללא רשות לפתוח באש, כדי לא לפגוע "בחפים מפשע" כמובן – לתוך אספסוף של פורעים המבצעים בהם לינץ' אכזרי. זו השפלה קשה לצה"ל ולכולנו, כשמיטב לוחמינו מופקרים חסרי מגן ללינץ' של אספסוף למען המטרה המקודשת "לא לפגוע בחפים מפשע". גם במלחמת לבנון השנייה שילמנו מחיר דמים יקר מאותה סיבה.

הבו לנו מנהיגים אמיצים ובעלי עמוד שדרה! די כבר לצדקנות ולהתחסדות! די לכסת"ח! תנו לצה"ל להילחם!

טורקיה שלחה אל מדינת ישראל משט של פגיעה בריבונות, התגרות ופרובוקציה, תוך הפרת החוק הבינלאומי. משתתפי המשט תקפו בפראות חיילי צה"ל בודדים שירדו אליהם, וגרמו לתקרית ירי עם הרוגים. איפה הגינוי הבינלאומי לממשלת טורקיה? ממשלת טורקיה מעל החוק? למה התקשורת שלנו מותחת ביקורת רק על ממשלתנו ולא על ממשלת טורקיה? עד היכן מגיעה ההלקאה העצמית?

לכל מדינה בעולם הנמצאת במצב של מלחמה יש אופציה להיכנע ולהמשיך בחייה. כך נכנעה צרפת בפני היטלר, וגרמניה ויפן נכנעו לבנות הברית, והוסיפו להיות מדינות משגשגות.  לנו אין אופציה כזו, כי אנו נלחמים על עצם קיומנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל התקפלות מצידנו מתפרשת כסימן של חולשה המזמין עוד לחץ עד לחיסולנו. אויבינו כבר מזהים אצלנו סימני שבירה ומתכוננים למכת החסד. מחנה השמאל מסביר לנו השכם והערב כמה חמורה מבחינתנו הידרדרות היחסים עם ארה"ב ועם טורקיה והם מאיצים בנו לפתור את בעיותינו על ידי כניעה, קרי הסרת המצור על עזה ונסיגה מהשטחים, או "קץ הכיבוש". רק אם יתגמש קצת ראש ממשלתנו הסרבן – ובא לציון גואל.

אין טעות חמורה מזו. כל נסיגה תתפרש כחולשה ותזמין לחץ נוסף. לנו אין מותרות של כניעה כמו למדינות אחרות. קשה להיות יהודי, תמיד היה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

צור שיזף

טור שנכתב באוקטובר 2000

התעוררתי בחמש וחצי בבוקר. לא יכולתי לישון יותר. וכשנכנסתי למחשב, סביב 6 בבוקר, כבר דיממו החדשות על המסך. אין לי מושג מה העיר אותי.  אין לי מושג מה יעיר אותנו. זה טור שנכתב באוקטובר 2000, בחודש הראשון של האינתיפדה המדממת ההיא.
שום דבר לא השתנה. אותה אלימות. אותה איוולת. אפילו אותו שר ביטחון. במה הסתבכנו עכשיו? לא הסתבכנו. סיבכנו את עצמנו. מה שהיה הוא שיהיה. עד שניקח את גורלנו בידינו ונשלוט בו ולא נניח לטיפשים מחוכמים לנהל אותנו.

אנשי הצבא, האנשים המדויקים ויודעי הכול, הבטיחו אתמול כי העימות יימשך לפחות שנה. טוב לדעת, אם כי (רק בהסתמך על ניסיון העבר) אין להם מושג ממה שיהיה, עם כל היכולת של צה"ל האדיר לראות מעבר לאופק ולחרב את העולם הידוע והלא ידוע, העתיד (המרוחק כמטחווי אבן), ניסתר מעיניהם. אבל זה יפה, כי רוב האנשים יש להם נטייה לחיות בעתיד או בעבר. כי העבר תמיד ברור והעתיד יש בו הבטחה וסוג של אופטימיות, וכשנחרב העתיד (כמו שקרה לכל מי שהשלה את עצמו) – ניראה שזהו סוף העולם. ומה עם ההווה (יהווה)? הדבר הנזיל הזה, הברור, שאפשר לראות אותו בצורה בהירה מאוד דרך מסכי הטלוויזיה, רשתות האינטרנט, העיתונות והרדיו?

תקשורת היא המיפוי של הפעילות האנושית. לא יותר, לא פחות. אנחנו לא נראים אלימים – אנחנו אלימים. ואם ניראה דרך מסכי הטלוויזיה צבא ישראלי אדיר שמחזיק ילד קטן בידיו הענקיות וזה מצליח מקסימום לשרוט אותו לפני שהוא מת מכדור בחזה או גולת מתכת מצופה גומי בעין – זו המצאות ולא איזשהו דבר מומצא. וכן, ערפאת וסעיב עריקאת וברגותי הם ציניקנים ששולחים ילדים מול רובים כי זה הכי משתלם להם.

בבוקר מגעיל במיוחד בינואר 1999 עליתי במקרה על הטבח ברצ'אק שבקוסובו. הייתי העיתונאי הראשון שהגיע למקום. אינטואיציה. גם לפה הגעתי יומיים לפני שזה התחיל. סרבים טבחו אלבנים בחלק הארץ שהוא הקדוש והיקר ביותר לסרבים. האלבנים (עם מחורבן לכל הדעות) הם הרוב בקוסובו. האלבנים עיצבנו את הסרבים לא פחות ממה שהפלשתינאים מעצבנים את הישראלים, והסרבים (ששלטו בשטח ללא עוררין) הגיבו בפראות. הם ניסו טרנספר. שם לא היה מצב ביניים ערפילי של שטח כבוש – קוסובו היתה (ועודנה) חלק מסרביה. הסרבים שם לא היו מתנחלים. אני לא צילמתי את הטבח והבאתי את כל התקשורת העולמית מפני שהיה לי משהו אישי נגד הסרבים או בעד האלבנים אלא מכיוון שהטבח היה ממשי, עכשיווי, חדשותי ולא שייך לעבר או לעתיד. אבל מה שיצא ממנו היה ההתערבות של הכוח הבינלאומי, הריסת סרביה, השפלתה וקריעת קוסובו.

קוסובו היא הדבר הקרוב ביותר אלינו עכשיו. כשרצו המעצמות לקרוע את מזרח טורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר אתא טורק: אנחנו לא רוצים יותר ולא נסתפק בפחות!

גבולות מדינת ישראל נקבעו בהסכמי רודוס ב-1949, בסוף מלחמת העצמאות. אל תבלבלו את המוח בקשר למה שהיה לפני או אחרי. זה קו פרשת המים. כל מה שבתוכם הוא מדינת ישראל – כל מה שמחוץ להם – הוא לא מדינת ישראל. הוא חלומות, הוא התרפקות על עבר שקרי ועתיד לא צפוי. אלו לא שטחים פנויים של מידבר (את אלו נתנו למצרים שלא מוכנים לסכן את זה במלחמה מטומטמת). יש שם בני אדם שרובם רוצים את מה שרובנו רוצים – שלום, כבוד, להתפרנס, לגדל את הילדים ולדעת שמה שטוב היום יהיה רק יותר טוב מחר – הייאוש דוחף אותם למעשי ייאוש – שלילת העתיד, גדולת העבר המחסור בהווה שווה.

אנחנו מפספסים את העיקר. במקום לבנות מדינה ולשמור את הצבא ואת העקרונות שלנו לשעות מבחן (ופריחה), שוב עולות ההתנחלויות והמתנחלים ומסיטים אותנו מהעיקר. הסיקאריים – אותם פנאטים שנשאו מתחת לגלימתם את הסיקא – החרב הקצרה והמתנקשת – הם שהביאו לחורבן ירושלים מול האיום של טיטוס. היסטוריה, כרגיל, היא סכום הטעויות האנושיות החוזרות.

ועל הכול מנצח איש הצבא הגמד שלא מסוגל לבצע את ההחלטה הדה-גולית האמיתית ולהוציא את ההתנחלויות ולהתנצל בפני הפלשתינאים על 43 שנות כיבוש. במקומו יש לנו נפוליון קטן שמשתוקק להשמיד את הצבא הגדול במלחמה מיותרת כשלידו איש צבא פוליטי שמונע על ידי פחדים, יוהרה, ותאוות שלטון.

זה ההווה. כי כמו שנאמר – הכל צפוי והרשות נתונה.

 

אהוד: לא ידעתי שגם אתה מחסידי טיטוס. כדאי לך לבדוק איך זה שבמשך עשר שנים אתה עדיין מחזיק באותה איוולת לפיה תמיד אנחנו ומנהיגינו אשמים במה שקורה לנו!

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. מתנה לאוייב – ניצחון

מבחינה מוסרית וערכית, אין בעייה באף הרוג ואף פצוע, מבין משתתפי משט ספינות האוייב. יש לישראל כל ההצדקה המוסרית לפעולה. המשט הוא פרובוקציה צינית שנועדה להזיק לישראל ולפגוע בה. חיילי צה"ל הותקפו באלימות קשה ומימשו את זכות ההגנה העצמית. כל הטענות בנושא זה נגד ישראל מבטאות צביעות והתחסדות.

אין בעובדה שהצדק איתנו, כדי לשחרר אותנו מן המחשבה – האם נכון היה לפעול כפי שפעלנו, או שניתן ורצוי היה לפעול אחרת. הרי אין ספק שהנזק שנגרם לישראל גדול מאוד. יתכן שניתן היה להיערך מבצעית באופן שתוצאותיו יהיו אחרות. מן הסתם, צה"ל יתחקר את האירוע ויסיק את הלקחים. סימן השאלה הוא במישור המדיני – האם החלטת הממשלה למנוע מהמשט להגיע לעזה שירתה את האינטרס הישראלי טוב יותר מהחלטה הפוכה, לתת למשט להגיע ליעדו.

הדילמה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות היתה קשה. אולי יש נשק ואמל"ח על הספינות? אם ישראל תאפשר את המעבר, עלול הדבר לגרום לשטף של אוניות שתגענה לעזה ולא תהיה כל שליטה על מה שמוברח בהן. אי אפשר לשלול את ההיגיון הרב שבהחלטת הממשלה. ואף על פי כן, בשיקול הכולל, הייתה זו טעות.

המערכה העיקרית שבה ישראל מתמודדת היום, היא המערכה התודעתית וההסברתית. מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן (2001) ובפרט אחרי שנפגעה יכולת הפגיעה בישראל בטרור המתאבדים (מאז "חומת מגן") ובטרור הקסאמים (מאז "עופרת יצוקה"), עיקר המערכה נגד ישראל ממוקדת ביצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכות ההגנה העצמית שלה. במסע זה שותפים האסלאם הרדיקאלי (הג'יהאד העולמי), השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין האנטישמי הניאו-נאצי באירופה, מדינות ערב, תורכיה ולמרבה הבושה גורמים ישראלים השייכים לשמאל הרדיקאלי. המערכה הזאת אינה בוחלת באמצעים – הסתה, השמצות, תעמולת זוועה ושקר, עלילות דם, הפרעה לנציגי ישראל להרצות בעולם, אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראלים, יוזמות להטלת חרם אקדמי ומסחרי על ישראל, דו"ח גולדסטון ועוד. הפרובוקציה הימית היא חלק מהמערכה הזאת.

במערכה הזאת, על ישראל לעבור ממגננה למתקפה, לקבוע את זירת המאבק ולא להיגרר לזירות שבהן יש יתרון לאוייב; לא להיקלע למארבים שבהם התבוסה שלנו ודאית.

במקרה זה, ישראל הגישה לאויב ניצחון במתנה, כאשר נגררה לזירה שהוא בחר. הישגו האדיר של האוייב הוא ההרוגים והפצועים בתקרית. אך בעצם העימות הוא כבר ניצח. מאחר ואין לישראל סיבה לתת לאוייב ניצחונות, היה עליה להימנע מלהיקלע למארב.

ישראל היתה צריכה "להבריז" למארגני הפרובוקציה. פשוט להתעלם. בלי עימות, אין חדשות. אל-ג'אזירה היתה מתפארת ב"פריצת" ה"מצור". טוב. אבל העולם בקושי היה שומע על האירוע. הנזק היה מזערי. ואפילו אם היו מעבירים קצת נשק, הוא היה זניח לנוכח אוטוסטרדת המנהרות, ולבטח נזקו היה קטן בהרבה מנזקי העימות הימי רב הנפגעים.

ישראל אינה משכילה להתמודד כראוי עם מתקפת הדה-לגיטימציה. אין היא עושה את הדרוש בהתקפה, והיא כושלת בהתגוננות. שעות השתיקה של ישראל והפקרת השטח התקשורתי לאוייב בזמן העימות ובשעות שאחריו הוא דוגמה לכשל. דוגמה נוספת – במקום לזמן את שגריר תורכיה למשרד החוץ, ובלי הצגות של כסאות נמוכים – בנימוס דיפלומטי ובתקיפות להודיע לו שהוא אישיות בלתי רצויה בישראל, חיכינו עד שתורכיה הקדימה אותנו בהחזרת השגריר. אך השגיאה הגדולה היתה עצם ההיגררות לפרובוקציה, שמיקדה את דעת הקהל בנושא, גרמה לנזק תדמיתי חמור והעניקה לאוייב ניצחון במתנה.

 

2. לא לוועדת חקירה

פעולת חיל הים לעצירת פרובוקציית המשט היתה כישלון, שגרם ועוד יגרום לישראל לנזק כבד. במבחן התוצאה – התוצאה שונה לחלוטין מזו אליה התכוונו מקבלי ההחלטות. סביר להניח שאילו ידעו שזו תהיה התוצאה, ההחלטות – המדיניות או המבצעיות, היו שונות.

כאשר יש כישלון, יש לבדוק אותו, ללמוד ממנו, להפיק ממנו לקחים. ללמוד איפה היו הטעויות שגרמו לתוצאה הבלתי רצויה, על מנת שבעתיד לא נחזור עליה. אגב, גם הצלחה יש לחקור, בדיוק באותה מידה.

כבכל מקרה של כישלון, מיד עולה קריאה לוועדת חקירה ממלכתית משפטית. קריאה זו היתה לריטואל, כאילו הוועדה היא איזה קתרזיס לאומי. האם באמת נחוצה ועדה כזו? האם היא תועיל? שמא תזיק?

מה יש לבדוק? את ההחלטות והפעולות של כל המעורבים, מן הראש ועד יחידת הקצה. הראש – הדרג המדיני, במקרה זה – השביעיה ובאופן ספציפי – ראש הממשלה ושר הביטחון. יחידת הקצה – לוחמי השייטת על האונייה במהלך הקרב. ובתווך – דרגי הפיקוד והמודיעין, מן הרמטכ"ל ועד כוחות הפיקוד בשטח.

באשר ללוחמים על האונייה – אלה פעלו ללא דופי. בקור רוח, אומץ אישי ותושיה שקשה לשער, הם עמדו במשך כחצי שעה בתוך לינץ', התמודדו עימו תוך סכנה מוחשית לחייהם מבלי שאחד מהם פתח באש, מתוך לחץ ופחד, עד שקיבלו פקודה מפורשת כאשר לא נותרה עוד כל ברירה אחרת. בתנאים הקשים ביותר, לא נהרג אף לוחם ישראלי. בהתייחס לתנאים הקשים שבהם נמצאו הלוחמים, גם מיספר ההרוגים מבין מבצעי הלינץ' היה מיזערי. בשאר כלי השיט, שבהם ההתנגדות היתה פאסיבית, הפעולה עברה באופן חלק, ללא כל תקלות. לוחמי השייטת ראויים אך לשבח.

הטעויות והתקלות היו עד הנקודה שבה נקלעו הלוחמים ללינץ'. האם אופן הכניסה לאונייה היה הנכון? האם האמצעים של הלוחמים היו מתאימים? האם ניתן היה להשתמש ב"נשק אל הרג" כדי להמם את האוייב ולאפשר פעולה חלקה, שלא תצריך שימוש בנשק חם? האם שיטת הפעולה היתה מתאימה? האם כדי לעצור את המשט היה הכרח בהשתלטות פיסית על הספינה, או שמא היו חלופות טובות יותר? (ייתכן שהחלופות האחרות, המוצגות היום, לאחר מעשה, היו מזיקות אף יותר. למשל – חסימה באמצעות אוניות כדי לייבש אותם על הים, עלולה היתה להשאירם לאורך זמן במוקד העניין הבינלאומי, ולאחר כמה ימים כ"קורבנות מצור במשבר הומאניטרי" וכד'). יש לבחון גם את תפקוד המודיעין – מדוע המודיעין לא צפה התנגדות כזו? האם היה ביכולתו לצפות? האם בזמן שהיה בידו מול יעד מתוחם וידוע, ניתן להשלים עם טעות כזו בהערכת המצב? שאלות קשות, שיש לבדוק אותן.

אבל השאלה העיקרית היא שאלת הדרג המדיני. יש לבחון את הדרג המדיני גם בסוגייה המבצעית – האם נבחנו מספיק חלופות? האם נשאלו השאלות המתאימות? אולם העיקר היא שאלת התבונה שבעצם ההחלטה. בדילמה הקשה, בין הנזק שעלול להיגרם מהגעת המשט אל חופי עזה לבין הנזק שעלול להיגרם מהעימות המתוקשר עם המשט – האם התקבלה ההחלטה הנכונה? האם השיקול המדיני והתדמיתי לא אמור היה להכריע את הכף להחלטה הפוכה? האם במצב שבו עיקר המלחמה נגד ישראל היא תעשיית הדה-לגיטימציה לעצם קיומה ולזכותה להגן על עצמה, היגררות לזירה שהאויב בחר, ושבה יש לו יתרון גדול, היא החלטה נבונה? ומצד שני – אילו ניתן למשט להגיע לעזה, האם לא היה נפרץ פרץ לשטף של רכבת ימית להעברת אמצעי לחימה לחמאס? אני חשבתי טרם התקרית ואני חושב אחריה שההחלטה היתה שגויה, אולם אין ספק שעל שתי כפות המאזניים טיעונים כבדי משקל. אף שדעתי שונה מעמדת הממשלה, החלטתה בהחלט סבירה.

האם השאלות הללו מצדיקה ועדת חקירה ממלכתית? האם ועדת חקירה, בראשות שופט, היא מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת?

בשום פנים ואופן לא. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות וכל החלטה שהיא תקבל היא החלטה שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה תמיד ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו סוגייה משפטית, שלשופט בית המשפט העליון, העומד בראש ועדה ממלכתית, יש לגביה שיקול דעת מיוחד. כשלי הדרג המדיני הם עניין לציבור. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה שבה יש לקיים את הדיון הציבורי הזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

בדיוק כפי שלא היה מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות, שהיא החלטה מדינית וביטחונית מובהקת של הממשלה ושל הכנסת, אלא רק את מחדלי הטיפול בעקורים, כך אין מקום לוועדת חקירה על ההחלטה המדינית בנוגע למשט.

הכשלים המודיעיניים והמבצעיים ראויים לחקירה. בעיניי, ראוי שהצבא, האמון על תחקירים מקצועיים לעילא ולעילא, יבצע את התחקירים. אולם כיוון שדעת הקהל נוטה לחשוד בגוף החוקר את עצמו, ייתכן שיש להוסיף על כך ועדה מקצועית אזרחית, שיהיו בה מומחים – אנשי צבא בדימוס ואנשי אקדמיה. כאחד מחברי הוועדה – גם משפטן, לבחון סוגיות משפטיות. אך אין כל עניין בוועדת חקירה משפטית לבחינת תקלות מודיעיניות ומבצעיות. הגיעה השעה שנשתחרר מהתפיסה של אהרון ברק, לפיה גם החלטה אם להסתער משמאל או מימין היא הכרעה משפטית.

תרבות ועדות החקירה המשפטיות (ואני כולל בכך גם את ועדת וינוגרד, שאמנם לא היתה ממלכתית, אולם הרכבה וזהות העומד בראשה היו זהים לשל ועדות חקירה ממלכתיות) היא תרבות קלוקלת של משפטיזציה; בחינת סוגיות בלתי משפטיות במשקפיים משפטיות. אין בכך כל צורך. אין בכך תועלת.

יש בכך נזק. הנזק הוא הציפייה שנוצרה, מאז ועדת אגרנט, לא לוועדה שמטרתה להפיק לקחים, אלא לוועדה שמטרתה לערוף ראשים. הלקחים עליהם ממליצה הוועדה, הם תמיד בצל "הבשר", ההמלצות הפרסונליות. אם אין המלצות כאלו, זו "ועדת טיוח". אם ההמלצות נוגעות רק לדרך המבצעי, הן מוגדרות "הטלת אחריות על הש.ג.". ואכן, מי שנושא באחריות הוא תמיד הדרג המדיני. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. האם תמיד אחריות פירושה הדחה? לא בהכרח. אך תרבות ועדות החקירה יוצרת ציפייה להדחה. זו תרבות שיצרה משוואה: הדחה או טיוח.

היה כישלון. נעשו טעויות. נגרם נזק. חובה ללמוד ולתקן. ועדת חקירה משפטית היא האמצעי הפחות מתאים לתיקון.

 

 

* * *

 צה"ל העלה את הוידאו הזה ליו-טיוב על מנת להסביר מה מתרחש. ביו-טיוב רוצים להוריד את הסרטון בטענה שאין לו מספיק צופים. אנא העבירו הלאה לכמה שיותר אנשים:

 http://www.youtube.com/user/idfnadesk

 

 

 

* * *

משט השוטים או מצעד האיוולת

שליח האו"ם לשטחים:

להעמיד לדין פוליטיקאים ישראלים (YNET)

שליח האו"ם לשטחים הפלסטיניים, ריצ'רד פולק, קרא לקהילה הבינלאומית למצות את הדין עם האחראים להרג משתתפי המשט לעזה. "חיוני שהישראלים שהיו אחראים להרג ולמעשים הבלתי חוקיים, כולל הפוליטיקאים שנתנו את ההוראות, יובאו לדין בגין מעשיהם", אמר פולק בהצהרה שפרסם. פולק כינה את המצור על עזה "פשע נגד האנושות", ואמר כי "הקמפיין העולמי להחרמת ישראל והטלת סנקציות עליה הוא כעת חובה מוסרית ופוליטית".  (AP)

* * *

האדמירל גדי סוקניק והחבל

אחד מרעיונות העיוועים של האדמירלים המקומיים בבוקר יום שני האחרון, בתקשורת, היה של גדי סוקניק – מדוע לא קשרו חבל עבה למדחף של הספינה "מאבִי מרמרה" ["מרמרה הכחולה"] ועצרו אותה בלב ים?

ומיד מרבית הציבור הטיפש-בחלקו והתקשורת המטומטמת-בחלקה קנו זאת!

כן? ומה אם הנזק לא היה מסתיים בכך אלא הספינה הפיראטית כולה היתה מתהפכת ומאות נוסעיה היו טובעים בים?

או שהיינו רק מדוממים אותה וקושרים אותה וגוררים אותה במשך ימים אחדים לנמל הישראלי הקרוב, ובינתיים היו נוסעיה שרויים בחום, ברעב ובצמא – ועדיין אינם מניחים לחיילי צה"ל לעלות אל סיפוניה אלא במחיר קרב דמים מתוקשר.

* * *

אות המסית לארי שביט המעז להשוות בטורו בעמוד הראשון של "הארץ" [1.6] את "אקסודוס" ל"מרמרה", ורומז שסופנו עלול להיות כסופו של השלטון הבריטי בארץ-ישראל!

* * *

הכותרת הראשית בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" [1.6]

כישלון פעולת צה"ל יוצר תסבוכת בינלאומית

 

 

* * *

רות ירדני כץ

סוף עידן הספר הרגיל?

פלאי הטכנולוגיה. ההפתעות והחידושים מציפים אותנו. המצאה רודפת המצאה ולא מספיקים להתרגל לקודמת וכבר מבשרים על חידוש חדש. ראיתי את האייפד שכל-כך מדברים עליו וחברת "אפל" לא מצליחה לספק את הביקוש. מכשיר בגודל ספר שמעתה נוכל לרכוש כל ספר בדבר הקטן הזה ולקרוא במיטה, במטוס, ברכבת ובאוטובוס. לא צריך יותר להסתובב בחנויות הספרים, להעמיס עוד ספרים על הספרייה שלנו, שכבר מפוצצת מספרים ואין סיכוי שמישהו או מישהם ירצו לקבלם בחינם אי-פעם. זהו. הספר שאנחנו כל-כך אוהבים להריח, להחזיק בו, לדפדף בו עובר מן העולם. כמו האנציקלופדיות השונות ששוכבות בבתים ואין בהן יותר שימוש. כל ערך שאנחנו רוצים, פותחים את האינטרנט ובשנייה מקבלים את כל המידע שאנחנו מבקשים. כמו כל המילונים בכל השפות שכבר מזמן אף אחד לא פתח מפני שאם רוצים לדעת איך כותבים מילה זו או אחרת או מה משמעותה יש לנו בהישג יד. צריך רק ללחוץ על כפתור ויש.

ראיתי איך בנוי האייפד ופלאיו. רוצים ספר? מזמינים, משלמים בכרטיס אשראי והוא על המסך. לא רק שהוא על המסך יפה כמו ספר, במגע יד אפשר להגדיל את האות, להקטין, להפוך דף, לקרוא את הסוף לפני ההתחלה וגם להחליט אם לקרוא דף-דף או להעביר אצבע ומופיעים שני עמודים כמו בספר שאנחנו מכירים.

הקופסה הקטנה תשנה את חיינו מקצה לקצה. הדור שלנו יבְכּה ויבָכּה את השינוי, אבל הדורות הבאים לא יאמינו שפעם היו ספרים מודפסים על נייר ושהיו כרוכים בכריכה קשה או רכה, כמו שנכדיי אינם מאמינים שרק אתמול התרחצנו פעם בשבוע. הדורות הבאים גם לא יאמינו שהספרים שאספנו אחד לאחד וסידרנו אותם יפה-יפה במדפים לפי נושאים או לפי המחברים, והתגאינו באוסף שלנו – כבר אינם מה שהיו. הבעייה של ילדינו תהיה איך להיפטר מכמה אלפי ספרים כאשר ניפרד מהעולם הזה.

עידן חדש שנצטרך להתרגל אליו והמהפכה היא אדירה. לא עוד בתי-דפוס, חיסכון אדיר בנייר, במקום חנויות ספרים שתיעלמנה יבואו עוד מסעדות, בתי-קפה, חנויות הלבשה הנעלה ובידור. לכל ילד יהיה אייפד צמוד שילווה אותו כל מקום וישמש אותו בבית-הספר לכל מטרה. לא רק לקריאת ספרים. גם ספרי לימוד יהיה אפשר לרכוש באמצעותו, ותיק הגב כבר לא יהיה כל-כך כבד. להכין שיעורי בית, לשלוח ולקבל מסרים, לשמוע מוזיקה, לשחק משחקים והכל בקופסה אחת קטנה.

לא נבכה. בשום פנים ואופן. כמו שהתרגלנו מהר מאוד למקרר, טלפון, מחשב, טלוויזיה וטלפון נייד נתרגל גם לשינוי זה. לא חלמתי חלום, ראיתי במו עיניי. זה אמיתי ומרשים. 

 

אהוד: אני לא מאמין בחזון שלך וגם לא חושש ממנו. מאז המחשבים השימוש בנייר רק הולך וגובר כי מדפיסים כמויות גדולות פי כמה מאשר בתקופה הפרה-מחשבית. אנציקלופדיות ומילונים הם כבר מזמן לא בשימוש אינטנסיבי כי המשתמשים פונים כיום לגוגול ולוויקיפדיה. גם לקרוא ספרים במחשבים יש אפשרות כבר כמה שנים ולא ראינו שהתפוצה של ספרי הנייר ירדה. חוץ מזה, כל שמירה ותיעוד אלקטרוני הוא תלוי-טכניקה-משתנה, ויכול לקום דור תוכנות חדש, בעוד שנים לא רבות, שלא יאפשר להשתמש בטכניקות קודמות. זה קורה לכל מי שכתב ספרים ועבודות מחקר בתוכנות אינשטיין ובוורדמיל, למשל. לכן ספריית הקונגרס בוואשינגטון מחייבת לשמור כל פרסום חשוב בנייר, שהוא החומר שיכול להישמר נגיש לנצח. מה שכן, אולי לדורות הבאים כבר לא תהיה סבלנות לקרוא ספרים ארוכים מעבר לקטעים קצרים, כפי שקורה כבר היום, ולא רק ברשת האינטרנט, אלא במרבית הכיתות מ-ד' ומעלה בבתי הספר.

 

 

 

יוסי שלף

עקרונות הלסינקי בדבר ניטראליות ימית

[מתוך] העקרונות

5.1.2(3) מותר לתקוף אוניות סוחר המניפות דגל של מדינה ניטרלית אם קיימת תשתית סבירה להאמין שהן נושאות מטען מוברח או שהן פורצות סגר ימי, ועל אף שניתנה להן אזהרה מוקדמת הן מסרבות במתכוון ובבירור להעצר, או במתכוון ובמפורש מתנגדות לביקור עליהן, לחיפוש בהן, לתפיסתן או להסטתן מנתיבן.

5.1.2(4) מותר לתקוף אוניות סוחר המניפות דגל של מדינה ניטרלית אם הן:

(א) נוטלות חלק בפעילות עוינת בשירות האוייב;

(ג) מהוות חלק ממערך הביון של האוייב או מסייעות לו;

(ה) מסייעות בכל דרך אחרת לפעילות צבאית של האוייב, כגון על ידי הובלת חומרי אספקה צבאית, ואין הן מאפשרות לכוח התוקף להעביר תחילה את הנוסעים בהן ואת צוותן למקום מבטחים. אלא אם הנסיבות אינן מאפשרות זאת, יש ליתן להן אזהרה, על מנת שתוכלנה לשנות את נתיבן, לפרוק את מטענן או לנקוט באמצעי זהירות אחרים.

5.2.1 ביקור וחיפוש

כחריג לעיקרון 5.1.2 בסעיף 1 ובהתאמה לעיקרון 1.3 (במשפט השני), יש לאוניות קרב זכות לבקר באוניות סוחר ניטרליות ולערוך בהן חיפוש, על מנת לברר מהו טיב מטענן ומהו יעדו. אם אונייה מנסה לחמוק מביקורת שכזו או מגלה התנגדות לכך, מותר לנקוט נגדה במידת הצורך בפעולות הנחוצות על מנת לכפות עליה מימוש זכות זו. ענין זה כולל גם זכות להסיט את האונייה מנתיבה, אם ביקור וחיפוש במקום המפגש עימה אינם ברי-ביצוע.

5.2.10 סגר ימי

סגר ימי, לאמור: מניעת תנועה ימית כלשהי או מסויימת מהגעה אל או מיציאה מתוך נמל או מחופי צד עויין, מהווה שיטה לגיטימית של לוחמה ימית. על מנת שיהא בר-תוקף, חייבים להכריז על סגר וכן להודיע עליו לצד העויין ולמדינות ניטרליות, ועליו להיות מיושם באופן יעיל ובלא משוא פנים כלפי אוניות של כל המדינות. אין להטיל סגר החוסם גישה לנמלים או לחופים ניטרליים. מותר לעצור וללכוד כלי שיט ניטרליים שיש בסיס להאמין – או שבאופן הגיוני קרוב לוודאי – כי בכוונתם לפרוץ את הסגר. אם ברור כי כלי שיט אלה, לאחר שניתנה להם אזהרה מוקדמת, מתנגדים לתפיסתם – מותר לתקוף אותם.

 

מסקנות

עתה, לאחר עיון בעקרונות הבין-לאומיים הללו, נקל להבין כי מדינת ישראל פעלה בדיוק נמרץ בהתאם לעקרונות:

כל כלי השיט הללו הפליגו תחת דגלי מדינות שלכאורה אינן צד למעשי העוינות בין מדינת ישראל לעזה (במתכוון לא כיניתי אותן "ניטרליות").

יעדם המוצהר באופן ברור ובריש גלי של כל כלי השיט הללו היה נמל עזה, תוך שהצהירו בבירור ובמפורש שבכוונתם לפרוץ את הסגר הימי.

מדינת ישראל הכריזה זה מכבר על דבר קיומו של סגר ימי על עזה לנוכח מעשי העוינות מצד הפלשתינאים ברצועה, וידוע לכל כי היא אוכפת אותו.

כל כלי השיט הללו המשיכו בדרכם לעזה, למרות האזהרות המוקדמות שניתנו להם להימנע מכך.

כל כלי השיט הללו הודיעו על התנגדותם לביקור על סיפונם ולביצוע חיפוש בהם אחר חומרי מלחמה.

אופי המטען שהוצהר עליו ככזה שמצוי בכלי השייט הללו, אופי המטען שנחשד כי בפועל נמצא בהם, זהות חלק מהאנשים שנמצאו על סיפונם וארסנל כלי הנשק הקרים (והחמים) בהם הצטיידו לצורך הפלגה זו (כפי שאכן נתגלה בדיעבד) הצדיקו ביקור, חיפוש ומעצר.

ההתנגדות – ועל אחת כמה וכמה האלימה ביותר – שגילו כלי השיט לביקור בהם ולחיפוש עליהם, הצדיקה לחלוטין תקיפה והשתלטות מצד מדינת ישראל, כולל גרירתן לנמל אשדוד ומעצר נוסעיהן ואנשי צוותן של הספינות הללו.

לכל המתפלפלים בדקויות לשוניות: ניסיון לטעון שאין מדובר כאן באוניות סוחר– נדון מראש לכשלון לוגי, וזאת לפחות על שום הטעמים הבאים:

מראש הודיעו כי אלו כלי שיט שייעודם וייעוד מסעם הם לשאת מטען לעזה.

גם לפי נוסח העקרונות האמורים, ספינת סוחר יכול שתישא נוסעים, והראייה: האמור לעיל בסעיף 5.1.2(4) פסקת משנה (ה).

ואחרון ברשימה אך ראשון בחשיבות: עקרונות הלסינקי אינם קובעים תנאי כלשהו שהביקור, החיפוש ו/או התקיפה יבוצעו על ידי הכוח הצבאי, אך ורק בשעה שכלי השיט הנבדק נכנס או נמצא בתחומי המים הטריטוריאליים של המדינה שהטילה ואוכפת את הסגר הימי!

המעט אותו יכול לעשות כל אחד ואחת מכם הוא להפיץ מידע זה הלאה לכל חוג חבריכם, וזאת בראש ובראשונה על מנת לשכך במידת מה את השפיפות הניכרת בציבור לנוכח ה"עליהום" מכל כיוון על צה"ל וגורמי הביטחון שלנו, לרבות ובמיוחד מצד רבים מכלי התקשורת שלנו והעובדים בשירותם.

מעבר לכך, הפצת הדברים הללו לחברים ולבני משפחה שלכם בחו"ל (תוך תרגומם לשפה המתאימה ככל שיש בכך צורך) תהא בגדר מעשה ראוי בנסיבות אלה. אפשר ורצוי גם להדביק הודעה זאת לבלוגים, אתרים ופוסטים בהם אתם מבקרים, וכל המרבה – יבורך.

זיכרו: המשט הבא וזה שלאחריו הם כבר בדרך, ואם עדיין לא כך הדבר בפועל – בתכנון בוודאי ובוודאי שכן. כולנו חייבים להיות משוכנעים בצדקת דרכנו ובלגיטימיות שלה גם ובעיקר מבחינה בין-לאומית, וזאת על מנת שנוכל להתמודד טוב יותר מול גל ההאשמות מצד כל העולם.

שלכם,

יוסי שלף

 

* * *

תקוה וינשטוק

גָ'פָה ציטרוּס

  

אף שגדלתי בפתח-תקווה ושמי תקוה, אין מלה טובה בפי על רחוב חובבי ציון בפתח- תקווה. רחוב שנולד כעור, בסגנון השטעטל, והשנים לא הוסיפו לו יופי.

אבל מסתבר שדווקא הרחוב הזה צופן בחובו הפתעה: בירכתי מיספר 12 בחובבי ציון, במגרש חנייה שנכנסים אליו בדרך בין חנות בגדים לחנות תיקים, מתנוסס מונומנט היסטורי. לא מונומנט גדול, אך אופייני להיסטוריה המקומית: בית הדפוס העתיק של אם המושבות, ששוחזר.

בית הדפוס הזה לא הדפיס ספרים או כתבי עת. הוא נצמד למה שפתח-תקווה היתה גאה עליו – הפרדסים. כאן, על נייר המשי שעטף את פרי ההדר שיוצא לחו"ל, הוטבע הלוגו אותו הכיר כל ילד בארץ ישראל המנדטורית: ג'אפה ציטרוס (פרי ההדר של יפו) עם הסיווג לימון או גרפפורט (אשכולית) או אורנג', תפוחי זהב. בית הדפוס היה מלא עבודה בעיקר עד למלחמת העולם השנייה. לאחר מכן הלך ופג ריחה המשכר של פריחת ההדרים, הפרדסים נעקרו, יצוא ההדרים ירד לשפל המדרגה. שוב לא היה צורך לא בעטיפות ולא בכיתוב, ובית הדפוס הפך למפעל לחיתוך נייר.

את בית הדפוס עם מכונת הדפוס הענתיקה שיחזרה לאחרונה ועדת השימור של עירית פתח- תקווה בשיתוף המועצה הארצית לשימור עתיקות ואגודות שימור נוספות. כיתות של בתי ספר כבר באות הנה לצפות במסכת על פתח תקוה הקטנה – על פרי ההדר, גלי העלייה, הפועלים העברים והפועלים הערבים, אידיש ועברית – הנושאים שעמדו ברומה של המושבה והארץ כולה. בסדנאות במקום משחזרים הילדים את דרך הבנייה הפרימיטיבית של הצריף.

לבניין של בית הדפוס יש היסטוריה: הוא הוקם בחצר, כיום מגרש החנייה, שהורכבה משני מגרשים ("חכורות", בלשון הימים הרחוקים ההם) שרכשו ראשוני המושבה. המגרש האחד היה של משפחת ראב ולימים התגורר בו שטמפפר, ראש המועצה הראשון של פתח-תקווה; את המגרש השני קנה השוחט זלמן פישצנר ובשנת 1895, לפני 115(!) שנה הקים עליו בית חד קומתי בן שני חדרים, אותו הרחיב במרוצת השנים לשלושה חדרים. הבית היה עשוי מלבני בוץ מעורבים בקש לפי "השיטה הבגדדית" – קורת עץ תקועה בקרקע ומשני צידיה לוחות עץ מלאים בשברי אבנים, ענפים ואדמה. הגג שנעשה מרעפים, נשען אף הוא על קורה. הלוחות החיצונים של הצריף חופו בדרך כלל בטיח והקירות הפנימיים קושטו בציורים.

מהחצר עברה משפחת פישצנר לבית חדש ברחוב חובבי ציון. אני זוכרת את הבית. בקומתו התחתונה היו חנויות ובעליונה התגוררה הפישצנרים, משפחה ענפה מאוד. זלמן פישצנר התאלמן ונשא אשה שנייה והדירה המתה ילדים משתי הנשים. לדירה היה מבנה אורגינלי: אל מסדרון ענק, דומה למסדרון של מלון (אבל לא חשוך אלא מוצף בשמש הפתח-תקוואית) או דומה לרכבת מלאה קרונות – התנקזו אין ספור חדרים, ילד-ילד וחדרו. בכל כיתה בגימנסיה "אחד העם" למד איזה פישצנר. אני למדתי עם עמנואל, הדובדבן שבקצפת הפישצנרית. הוא היה המשורר של הכיתה (ועל כל שיר נהג לרשום את התאריך המדויק בו חובר, לרבות השעה). לימים שינה את שם משפחתו האסוציאטיבי ל"זמיר", נעשה משורר ומלחין נודע והקים ברחבי הארץ אגודות לשיר וזמר.הוא נקטל בגיל צעיר בתאונת דרכים

ב-1932, אחרי שפישצנר יצא, שכר שמואל לב גרינבוים, ירושלמי שהתמחה בדפוס לוין אפשטין, חלק מהצריף והסב אותו לבית דפוס. בחדר הקדמי הציב מכונת דפוס גדולה ובחדרים האחרים איפסן ניירות עטיפה, מכונת חיתוך וכדומה. מכונת הדפוס היתה גרמנית, תוצרת פלקסוגרף. בעולם נותרה רק עוד מכונה אחת כזו והיא מוצגת במוזיאון בוואשינגטון. גם סוג הדפוס – אותיות עופרת בדפוס בלט ( אותיות בולטות) – כמעט שאינו קיים בשימוש, ונחשב כיום לאמנות.

כשנפטר שמואל גרינבוים המשיך בנו חיים במפעל אך הוא עסק כבר בגזירת ניי. חיים גרינבוים נפטר לפני 16 שנה. אלמנתו עוד החזיקה שלוש שנים בעסק המשפחתי, בל ייהפך למגרש חנייה. ואז, בשנת 2007, ממש בשעה השתים עשרה, נחלצה העירייה ונטלה על עצמה לשפץ ולשמר את בית הדפוס ההיסטורי.

דוקא אחרי הכרזת השימור פרצה שריפה בבית הדפוס. גג הרעפים קרס, מכונת ההדפסה ניזוקה וגנבים חמסו מהמכונה חלקי ברזל (מה שניצל היה שלט נושן של חברת הביטוח ג'נרלי מטריסט שביטחה את המבנה משריפה...) אף-על-פי-כן, כל הכבוד! – הוחלט לשמר את הנכס ולעשותו חלק מקריית הראשונים בעיר.

אחרי שנתיים של שיפוץ, תוך דילוגים בין היפה לנכון, בין ההיצמדות לבניין האוטנטי ובין הרצון ליצור מראה נאה יותר, הקים האדריכל רפי רייזר צריף חד-קומתי ישן-חדש בין כל המבנים הגבוהים מסביב, צריף נעים לעין, עשוי לוחות עץ מבהיקים עם דלתות עץ וגג רעפים אדום. הגג עשוי משני חלקים היורדים בשיפוע, זה לעומת זה, כמו פעם. בפנים ניצבת מכונת הדפוס העתיקה, מלווה בהסברים. ממצפה רמון הובאה אדמת טרקוטה עליה ניטעו עצי הדר. פתח-תקווה או לא פתח-תקווה?

מכונת הדפוס הישנה מזכירה לי את סיפור מכונת הדפוס הרווח במשפחתנו, משפחת כהן.    סבא רבא שלי, מיכל הכהן, נולד בליטא והגיע בילדותו עם משפחתו לירושלים. לימים נחשב ל"עילוי" ונסע ללמוד בישיבת וולוזין בליטא. בישיבה חבר ליחיאל בריל וליואל משה סלומון, והשלושה החליטו להקים בירושלים עיתון בשפה העברית. ואכן בשנת 1863, תרכ"ג, יסדו את "הלבנון", העיתון הראשון שהופיע בארץ-ישראל בשפה העברית. "הלבנון" לא האריך ימים וכל אחד מעורכיו הקים לו עיתון משלו. סבי הקים בירושלים את עיתון "האריאל". ה"אריאל" הטיף לעבודת האדמה וצידד בהקמת היישובים החדשים. זו לא היתה דעתם של עובדי הדפוס ומפעם לפעם חתרו תחת העורך.

מיכל הכהן הבין כי ללא דפוס משלו אין לעיתון סיכוי. כסף לרכישת דפוס לא היה לו והוא החליט להסתייע ביהודים טובים בחו"ל. תחנתו הראשונה היתה וינה. בערב, אחרי יום לא מוצלח, סר לפראטר – גן השעשועים הנודע של העיר. בעודו יושב בגן נגש אליו איש קשיש וביקש אש לסיגריה שלו. לאור הגפרור שהצית הבחין הכהן כי לפניו הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. הקיסר נהג לשוטט אינקוגניטו, בעילום שם, בין תושבי בירתו.

למחרת היה "יום פתוח" בארמון הקיסר. הכהן ניצל את ההזדמנות, וכשהגיע תורו להתייצב בפני הקיסר, אמר לו: "הוד קיסרותך, אני יהודי מירושלים עיר הקודש. אני מוציא עיתון בשם 'האריאל' – אחד משמותיה של ירושלים. אבל אין לי מכונת דפוס. אולי רום מעלתך, אדוני הקיסר, המכונה גם 'קיסר ירושלים' – יואיל להעניק לי מכונת דפוס?"

"היהודי מירושלים," ענה לו הקיסר, "צא כעת לעירך הקדושה וכשתגיע לירושלים כבר תחכה לך מכונת דפוס..."

  וכך היה. כשחזר לירושלים חיכתה למיכל הכהן מכונת דפוס משוכללת ועליה הנשר, סמל בית המלכות ההבסבורגי. מעתה היה יכול להדפיס את עיתונו ללא הפרעות, ועל כל גיליון נכתב בעברית ובגרמנית: "בדפוס מיכל הכהן ואברהם זוסמאן אשר נתן לנו הקיסר החסיד פראנץ יאזעף הראשון יר"ה" (ירום הודו).

  אלא שגורל מכונת הדפוס המלכותית לא צלח כגורל המכונה בפתח-תקווה. ברבות הימים נעלמה המכונה ומשפחת הכהן מחפשת אותה עד היום.

 

אהוד: בית הדפוס הגדול ביותר בפתח-תקווה לנייר אריזה של הדרים, ואולי גם הראשון – היה דפוס "הדר" של ש. [שלמה] מכנס וג. [גרשון] ליפסקי, [שהיה דודי אחי-אימי]. תחילתו בשנת 1935 לערך, במיבנה שעמד בחצר ביתו של ברל מכנס בצפון רחוב רוטשילד, בצד המזרחי, והמשכו לא רחוק משם בבניין דו-קומתי חדש ומרווח מדרום לתחנת הרכבת הישנה של פתח-תקווה, בקצה הצפוני ביותר של רחוב רוטשילד, גם כן בצד מזרח. בית הדפוס המשוכלל עדיין פעל שם בשנות השישים ודומני שגם בשנות השבעים למאה הקודמת. את עבודת הדפוס, אמנם כבר לא של נייר עטיפה לפרי הדר – ממשיך עד היום ברצף בן-דודי יורם ליפסקי, בבית הדפוס הקרוי כיום "דפוס ליפסקי" בפתח-תקווה.

צורת הבנייה של הצריף ברחוב חובבי ציון לא באה מבגדאד אלא היתה מקומית, מראשית ימיה של פתח-תקווה, שכידוע לא נוסדה בהשראה בגדאדית, חרף סיפורו המופלא של השומר הבגדאדי דאוד אבו-יוסף.

על זלמן פישצנר שמעתי בשעתו משהו שאינני רשאי לפרסמו ואולם הוא מובלע, מבלי שיהיה אפשר לזהותו, ברומאן "המושבה שלי".

 

* * *

"ניו יורק טיימס" מאתמול: המשט לעזה

מצוטט מאתר עיתון "גלובס" מיום 2.6.10

מלחמת ההסברה בעקבות ההשתלטות על המשט לעזה בעיצומה, והיום (ד', 2.6) מפרסם העיתון "ניו יורק טיימס" כתבת שער באתר האינטרנט שלו אשר כותרתה:

"כספים מטורקיה סייעו לממן את הקבוצה שבחנה את המצור על עזה"

הכתבה בולטת באובייקטיביות שלה ומנתחת לעומק את ארגון "Free Gaza" והקשר שלו  ל-IHH הטורקי,וזאת בניגוד לדיווחים ביום הראשון להשתלטות על המשט, אשר הסתמכו על כלי תקשורת טורקיים ועל דיווחים מאתר האינטרנט של "Free Gaza" עצמו.

כזכור, אותו אירגון טען תחילה כי חיל הים הרג כ-20 "פעילי שלום", מה שלאחר מכן התברר כדיווח שגוי.

"הפכנו למפורסמים," אמר עומאר פארוק, מראשי אירגון IHH לעיתון "ניו יורק טיימס", "אנו מודים מאוד לרשויות בישראל."

באתר דובר צה"ל הרשמי, אגב, נכתב היום כי "על סיפונה של ספינת המשט לעזה, 'מאבי מרמרה', הייתה קבוצה של כ-40 בני אדם ללא תעודות זיהוי, שכירי-חרב המשתייכים לארגון הטרור אל-קאעידה. כך נחשף בישיבת הקבינט הביטחוני שהתכנסה אתמול (שלישי, 1.6) לדיון מיוחד."

מיהו אירגון IHH שעמד מאחורי המשט לעזה?

ובחזרה לכתבה ב"טיימס". ראשי הIHH- טוענים כי האירגון ממומן על ידי תרומות המגיעות מהאוכלוסייה הדתית-מוסלמית בטורקיה – הפלג החברתי בטורקיה שהעלה את רג'פ-טאיפ ארדואן לשלטון.

ה"טיימס" חושף גם את הקשר של האירגון לגורמים ממשלתיים בטורקיה, למרות שהוא מוגדר באופן רשמי כאירגון לא-ממשלתי. כך, למשל, האונייה "בלו מרמרה" ["מאבי מרמרה"], שם התנהלה הדרמה והפגנת האלימות נגד לוחמי חיל הים, נרכשה מחברה ממשלתית באיסטנבול ושוויה 1.8 מיליון דולר.

בכתבה של ה"טיימס" ניכרת בבירור פעילות ההסברה הישראלית, שבמקרה זה נשאה פרי. לפי הכתבה, האירגון הפרו-ישראלי "Israel Project" שלח לינק לאתר אינטרנט החושף את פרצופו האמיתי של ה IHH-כאירגון אנטי-מערבי ואיסלאמי רדיקלי התומך גם בחמאס.

"זהו אירגון צדקה איסלאמי, די פונדמנטליסטי, וקרוב לחמאס," אמר ל"טיימס" הנרי ברקי, פרופסור בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטתLehigh  – "הם אומרים שהם עוסקים בפעילות צדקה אך בפועל הם הואשמו בפעילויות אחרות, והרטוריקה שלהם היא נגד ישראל ונגד יהודים.

גרטה ברלין, דוברת הארגון "Free Gaza" – שהיתה נשואה בעברה הן ליהודי-אמריקני והן לפלסטיני, סיפרה ל"טיימס" על תחילת דרכו של האירגון ב-2006: "שאלנו את עצמנו, כיצד נוכל לשנות? ואז דיברנו על אירגון משטים לעזה. כך הכל התחיל." היא סיפרה שבפעמים הראשונות, האוניות אכן הצליחו להגיע לעזה ללא הפרעה מצד חיל הים, אך בשלב מסויים צה"ל ראה במשטים אלה איום מחשש להעברות נשק.

 

מלחמת ההסברה: ישראל מובילה ברשת

ה"טיימס" מדגיש גם בעמוד הבית שלו כתבה על מלחמת הגירסאות ברשת האינטרנט בין ישראל ו"פעילי השלום". לפחות שני סרטונים ששיחרר דובר צה"ל על פעולת השייטת במשט לעזה, זכו ליותר ממיליון צפיות בYouTube- – סרטוני דובר צה"ל נמצאים ב-48 השעות האחרונות במאבק ראש בראש מול סרטונים שמשחררים ארגונים פרו-פלסטיניים.

פעילי המשט גם הכינו את האירוע כולו כאירוע תקשורתי לכל דבר, עם מצלמות ששידרו את המתרחש על הספינות לעולם כולו, בזמן אמת, לרשתות הטלוויזיה ולאינטרנט. לפי הערכות, צפו בשידור החי לפחות 250 אלף איש – ומיליונים צפו בו אחר-כך בדיווחי רשתות הטלוויזיה שהשתמשו בחומרים מצולמים שנשלחו מהמשט.

בערוץYouTube  מתחולל "קרב" בין הגרסאות השונות והסרטונים השונים על השתלטות השייטת על האונייה. סרטוני דובר צה"ל זוכים למאות אלפי כניסות ויחד עם זאת, ישנם סרטונים מרשתות שונות, בעיקר מאל ג'זירה, אשר מציגה סרטונים שונים, וכך הקרב ההסברתי מוצא עצמו ברשת האינטרנט. בסך הכול, בעמוד של דובר צה"ל בערוץYouTube  ישנן כ-2.7 מיליון צפיות. לשני הסרטונים הבולטים ישנם מיליון צפיות לאחד וכ-910 אלף לשני. לעמוד של אלג'זירה יש כיום כ-6.9 מיליון צפיות, אך לסרטון המוביל שלהם להשתלטות על האוניה יש 575 אלף כניסות בלבד. [עלינו להודות שהידיעות נראות לנו קצת מבולבלות. המע'].

 

* * *

צ"ד: טמבל

מלה עתיקת יומין, שפירושה עצלן, לא-יוצלח. מקורה באשורית. ובפרסית – تَنبَل – משם הגיעה לתורכית (העות'מאנית), ממנה לערבית מדוברת  וכך לעברית מדוברת. והדברים ידועים.

וראה:

http://en.wiktionary.org/wiki/%D8%AA%D9%86%D8%A8%D9%84

וכך במילונם של איילון ושנער:

تَنْبَل רבים  تَنَابِلَة، تَنَابِلُ

1. טִפֵּשׁ, מְטֻמְטָם, טֶמְבֶּל (סלנג)

2. עַצְלָן, בַּטְלָן

(מִלה בערבית מדוברת שמקורה בפרסית; צורת היחיד נהגית בערבית: תַמְבַּל)

ולתוהים על חילופי מם ונון: אלה הגאים אַפיים, ולפיכך יש גם חילופים ביניהם. בספרות חז"ל כל סיום של ם' ברבים הפך ל-ן, כגון קוראים – קוראין, זכאים – זכאין.  

בלשון הלצה כונו המדרסות (בתי המדרש) בשם תמבל-חאנה –  Tembel Khane כלומר – בית העצלנים, או בית הלא-יוצלחים... בהחלט במובן שהביא יעקב זמיר מדברי אביו – "לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה."

המילה "טמבל", במובן עצל, קיימת בכורדית, באוזבקית ובאֵזֶרית, בבולגרית ואף באלבנית (dembel). גם היוונים אימצו – בעגת הדיבור – את המילה הזו, במובנה המקורי, אך בצורה המיוונת  Tembelis.

יש משערים שהגיעה לעברית שלנו דרך הלאדינו, שפת מגורשי ספרד בתורכיה ובארצות הבלקן, אך לא מצאתי ראייה ראויה לכך.

 

* * *

שלמה בַּר והברירה הטבעית

"בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר"

אלבום חדש בהוצאת "הד ארצי"

ארבע שנים לאחר צאת אלבומה האחרון "עננים נמוכים", להקת הברירה הטבעית מוציאה אלבום חדש, "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר". האלבום ה-12 במספר של הלהקה החלוצה והמוערכת בהנהגתו של שלמה בר, הפעילה מזה שלושים שנה.

באלבום החדש 11 שירים שנאספו במהלך השנים האחרונות. כמסורת הלהקה יש בו שירי משוררים ופיוטים ששלמה בר הלחין: "שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן, "ברכה" של לאה גולדברג, "וככה אנשקך" של אהוד בן עזר [ממנו לקוח שם האלבום "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר"].

השירים האהובים שהפכו לקלאסיקה בעיבודים מקוריים ומרגשים של בר: "אמא אדמה", "יש דברים שרציתי לומר", "סליחות" ו"הלילה". לצד שירים חדשים בהלחנתו: "אני, אתה והוא" לטקסט של הרב אריה יצחק ז"ל (רבו של בר), שני שירים שכתבה חברת הלהקה יעל אופנבך (זוגתו ואם ילדיו של בר): "כמו הרוח", והסינגל הנוסף שייצא מהאלבום, "גברת ריטה", העוסק באובדן האינטואיציה האימהית וביטחון היתר במערכת החינוך המעודדת את הטיפול בריטלין.

מתוך האלבום החדש שוחרר לרדיו לאחרונה הסינגל "הלילה", ביצוע מחודש וקסום לשירו הוותיק של ארז הלוי.

בשיר זה שלמה בר משתף פעולה לראשונה עם הזמרת ליאורה יצחק המבצעת את הטקסט בהינדית.

את יציאת האלבום החדש תלווה הופעת השקה חגיגית עם אמנים אורחים שתתקיים ב-24 ביוני, יום חמישי, בשעה 21.30, ב"זאפה אמפי שוני" בבנימינה. בהופעה יתארחו: ברי סחרוף, קובי אפללו, "התפוחים" והזמרת ליאורה יצחק.

ההופעה החגיגית באמפי שוני תחתום את סדרת ההופעות המצליחה לציון שלושים שנות פעילות ללהקת הברירה הטבעית, אשר התקיימה בשנה האחרונה במועדון הזאפה הרצליה (במסגרתה התארחו בהופעותיה של הלהקה האמנים: אהוד בנאי, ברי סחרוף, מוש בן ארי, מאיר בנאי, שלומי שבת, דוד ד'אור, קובי אפללו ומירי מסיקה).

מלבד הקלטת חומרים חדשים והופעות לאורך כל השנה עם הברירה הטבעית בארץ ובחו"ל, שלמה בר פעיל בזירת המוסיקה המקומית ומשתף פעולה עם כוחות חדשים וותיקים הפועלים בה. בר הקליט ארבעה שירים עם הרכב הגרוב "התפוחים", הפועל בארץ ובחו"ל, לאלבום שיופץ באנגליה. לאחרונה התארח עם הברירה הטבעית במופע החגיגי של ההרכב בלקן ביט בוקס בהאנגר 11, והתארח כסולן עם הברירה הטבעית בסדרת קונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד.

הברירה הטבעית, שהוקמה בשנת 1977 היא אחת הלהקות המקוריות ביותר שקמו בארץ. הלהקה הראשונה ששילבה בין מזרח למערב ובין העדות השונות, שיצרה מוסיקת עולם עוד לפני שהמונח מוסיקת עולם היה קיים ולכן מייצגת באופן טבעי את הפיוז'ן הישראלי. שלמה בר, מייסד הלהקה והרוח החיה, זמר, מלחין, מתופף ומעבד של הברירה הטבעית, שואב את השראתו ממוטיבים תנכיים לצד מוטיבים ישראלים מודרניים, ממוסיקה ספרדית אותנטית, צפון אפריקאית, פרסית והודית קלאסית לצד מוסיקה חסידית ומערבית.

דבר המפרסם

 

* * *

יוסי גמזו

הָאַהֲבָה, כְּמוֹ הָאֵש

 

הָאַהֲבָה, כְּמוֹ הָאֵש, אֵינֶנָּה חֹמֶר

אַף שֶהִיא צְרִיכָה אוֹתָם, עַד יֵאוּש צְרִיכָה, אֶת הֶחֳמָרִים

שֶעוֹשִׂים אוֹתָה חַג מְהַבְהֵב, אֶפְשָרוּת מִתְלַקַּחַת, הָאֹמֶץ

לְהָמִיר אֶת שְתִיקַת הַפֶּחָם, אוֹ הָעֵץ, אוֹ הַדָּם (הַמִּקְרִי

הוּא כָּל כָּךְ לֹא מִקְרִי, תִתְפַּלְּאִי) בַּלְּפֶתַע הַזֶּה, בְּפִצּוּחַ 

הַיְּסוֹדוֹת, כְּמוֹ שִצְפָּהּ שֶל הַמַּאגְמָה: בְּהֹלֶם אֶגְרוֹפָיו הַמִתְדַּפֵּק

עַל קְרוּם הָאֲדָמָה בְּהִבָּקְעוֹ

אוֹ קְרוּם הַלֵּב, נוֹהֵר כָּזֶה, פָּצוּעַ

לְהַפְרִיחַ אֶת פֶּרַח הָאֵש

כְּקִיסוֹס לוֹהֵב, עוֹלֶה וּמִתְרַפֵּק

בְּאֶנְקַת סֻלָּמוֹת לֹא נִרְאִים, בִּנְחָשִים בּוֹעֲרִים שֶל לָגַעַת

בַּהֲמוֹן אֶצְבָּעוֹת מִתְאַבְּכוֹת

שֶל לִנְשֹק

אֶת הַלֹּא-

נָשוּק.

הָאַהֲבָה אֵינֶּנָה חֹמֶר, אַתְּ טוֹעָה. לֹא מֵי הַיָּם כִּי אִם דָּכְיָם,

לֹא הַר, רַק גַּעַש.

הִתְרַחֲשוּת.

 

וְזֶה, זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּעוֹשֶׂה

עָצוּב כָּל כָּךְ, בֵּינֵינוּ, אֶת הַשֹּנִי

בֵּין תּוֹחֶלֶת חַיֵּינוּ שֶלָּנוּ וְתוֹחֶלֶת חַיֶּיהָ. רַק

לְעִתִּים נְדִירוֹת עַד כְּאֵב אַתְּ מוֹצֵאת, יַלְדָּתִי הַטִּפְּשׂנֶת,

אַהֲבוֹת שֶתֶּאֱרַכְנָה, אַהֲבוֹת שֶתִּתְמַשַּכְנָה,

אַהֲבוֹת שֶלֹּא תִדְעַכְנָה כְּמוֹ בְּהֶרֶף הַבָּרָק

הַדּוֹלֵק לָנוּ קְצַר נְשִימָה וְגוֹסֵס

עַל הַיַּעַר, אוֹתוֹ סְבַךְ הַיַּעַר

הַנִּמְשָךְ, סַגְרִירִי וְחָשֵךְ וְעָבוֹת, גַּם אַחַר, גַּם כִּכְלוֹת, גַּם בְּתוֹם.

מִי שֶיֹּאמַר לָךְ שֶלֹּא הוּא שַקְרָן,

יֵש אַשְמֹרֶת כָּזֹאת, אַתְּ יוֹדַעַת?

בָּהּ הַלֵּב, כְּחַפָּר וָתִיק, בַּשֶּלֶג

מְקַבֵּר

בְּלִי קַדִּיש

אֶת מֵתוֹ.

 

רַק עִתִּים רְחוֹקוֹת עַד צְבוֹט לֵב

אֲרֻכִּים חַיֵּי הָאֵש מִשֶּל הַגֹּמֶא

בִּיאוֹרוֹת הַזִּכָּרוֹן הַחַם, בְּלֵיל חָזָק הַחֹשֶךְ, בְּמִיתַת הָאֲהוּבָה אוֹ הָאוֹהֵב –

וְעוֹד הָאַהֲבָה, כִּשְׂעַר הַמֵּת וְצִפָּרְנָיו

צוֹמַחַת, אַךְ גַּם אָז, אֲפִלּוּ אָז, אֵינֶּנָה חֹמֶר:

הִיא נֵס שֶנִּשְתַּהָה אֶצְלֵנוּ קְצָת

וְאַל נִהְיֶה כְּפוּיֵי טוֹבָה. הֵיטֵב

חָרָה לָךְ עַל הַקִּיקָיוֹן? לָרֹב

גּוֹוְעוֹת אַהֲבוֹתֵינוּ לְפָנֵינוּ –

כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים, בַּחוּץ, בְּטֶרֶם עֵת,

בִּסְתַו הַדָּם הַקַּר,

בְּבֵית עָלְמִין הַלֵּב.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם היה למישהו ספק אם אפשר להאמין למילים של ערבים, פלסטינים וטרוריסטים מוסלמים, הנה מקרה הספינה הטרוריסטית הטורקית "מאבי מרמרה" מוכיח מהי בעיניהם "התנגדות לא אלימה" שעליה הכריזו!? – זה לנסות לדקור ולשחוט חיילים ישראליים וגם לירות בהם בנשק חם שהוכן מראש בספינה! אבל העולם הצבוע והמנוול, שפוחד מן הטרור המוסלמי, מאשים רק אותנו ומלקק את התחת לכל אויבינו החפצים ב"שלום"! בטח שלום. שלום בלי ישראל!

 ובתוך כל המאבק הזה בספינות של המנוולים הפרובוקטורים יש יהודי אחד שמפיץ את תמונות פינוי המעפילים מ"אקסודוס" תחת הכותרת המבטיחה: "פינוי"!

* מזל שפרופ' שלמה בן-עמי לא נמצא כיום בעמדת אחריות ממשלתית, שאחרת, כאשר השופט תיאודור אור ייקרא לעמוד בראש ועדת החקירה לאשמתה של ישראל ברצח קדושי הספינה "מאבי מרמרה" – היתה באה לבן-עמי הזדמנות נוספת להסיר מעל עצמו כל אחריות ולגלגל את האשמה על חיילי צה"ל כפי שעשה לשוטרים האמיצים שהיו פקודיו כשר לביטחון פנים באינתיפאדה השנייה!

* מדוע לא שומעים את קולו של הסופר הטורקי הגדול אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל, כאשר ארצו מבצעת פשעים המְסַכנים את העם היהודי בישראל? האם זה רק מפני שספריו ממש משעממים?

* הכסף הסעודי והאיראני, המיעוטים המוסלמים בעריהן, האנטישמיות ושנאת ישראל – הם המניעים את הגישה "המוסרית" האנטי-ישראלית והפרו-פלסטינית של רבות ממדינות המערב, וגם בדרום-אמריקה, וגם באוניברסיטאות ארה"ב – וכל זה משפיע מאוד על האינטלקטואלים המתרפסים של ישראל, שרבים מהם לוקים באידיוטיזם מוסרי!

* פנינים מתרבות השקר של ה"אמת" הערבית: "ח"כ חנין זועבי מבל"ד, שהשתתפה במשט לעזה, הכחישה היום (שלישי, 1.6]) בתוקף את הטענות כי החיילים שעלו על הסיפון הותקפו על ידי ההמון בצורה מתוכננת מראש. במסיבת עיתונאים שכינסה בצהריים בנצרת טענה כי כבר בשלב הראשון של ההשתלטות על הספינה, ועוד בטרם ירידת החיילים מהמסוק, נפגעו מספר פעילים מירי חי. לדבריה, היא זיהתה שלוש גופות." ["הארץ" אונליין, 1.6].

* הדרך למועמדות לפרס נובל לספרות רצופה פטפוטים והזיות פופוליסטיות על שלום במזרח התיכון, שהוא בלתי אפשרי ולא תלוי בנו – אבל אלה דיבורים שמתאימים מאוד-מאוד לאינטלקטואלים המשוכפלים של עמוס שוקן.

* אם במלחמת 48', כאשר הכוחות הקולוניאליים של הכובש הציוני גירשו את הפלסטינים המסכנים ממדינתם ההיסטורית העצמאית פלסטין – היתה העיתונות העברית בארץ-ישראל כותבת על כך ברוח שקרית ומתרפסת שכזו, כמו שנוהג עיתון "הארץ" בשנת 2010 – ייתכן שהיינו מפסידים במלחמת הכיבוש האימפריאליסטית שלנו, ולא היה נשאר יהודי אחד בארץ.

* ד"ש לנועם חומסקי ולברנאר אנרי לוי שבניכר. אנא הישמרו בצעדיכם! – הטרור הערבי אינו מבדיל בין יהודים ציונים ליהודים לא-ציונים! אינו מבדיל בין תומכי ישראל לבין יהודים המעבירים עליה ביקורת קטלנית ומרושעת כדי למצוא חן בעיני הגויים!

* מראה הקומנדו הימי שלנו, שלוחמיו משתלשלים בחבל מהמסוק ישר לסכיניהם של "המתנגדים הפאסיביים שוחרי השלום" הרצחניים על סיפון אוניית הטרור הטורקית הפיראטית, מהם שכירי חרב ואנשי אל-קאעידה – היה באמת מזעזע. אבל הלוחמים שלנו הצליחו להשתלט על מאות המנוולים בזמן קצר יחסית! – ובאשר לסיכון, כל גשש בידואי הבודק בוקר-בוקר את גבול הרצועה – מסתכן לא פחות מהם כי הוא חשוף ליריית צלף פלסטיני, שבתקשורת הרקובה-בחלקה שלנו מכונה לעיתים בשם "לוחם חופש המתנגד לכיבוש". אז מה? אימו של הגשש לא קוראת ולא כותבת בעיתון "הארץ" – ולכן מותר להעמיד את בנה בסכנת מוות, ואילו את חיילי הקומנדו יש לעטוף בצמר-גפן? – והלא הם הוכיחו כושר פעולה יוצא מן הכלל, וגם אף אחד מהם לא נהרג, חרף התנאים הקשים, והם ודאי גאים מאוד על לחימתם ואינם מקוננים!

* הפגיעות ב"אזרחים" על סיפונה של "מאבי מרמרה" הן רק קדימון למה שעלול להתרחש אם תתחדש הלחימה עם חיזבאללה בצפון ועם חמאס בדרום ויהיה על צה"ל לפגוע במאות מטרות של עמדות של נשק אנטי-ישראלי תלול-מסלול שמצויות כבר עכשיו בלב-ליבה של אוכלוסייה אזרחית ובבתיה! – והעולם הצבוע ידרוש מאיתנו לא להגיב אלא לספוג ולמות.

* לקראת שבוע הספר, שנפתח אתמול, התחפשו הכותבים הרגילים, הנותנים את הטון בעיתון "הארץ", דוגמת גדעון לוי, עמירה הס ועקיבא אלדר – לסופרים עבריים, וכתבו בשמותיהם של הסופרים גיליון מערכתי שלם שבו כמעט כל המשתתפים, ברוב המאמרים והכתבות, מתנבאים ברוח הפוליטית של העיתון ושל בעליו עמוס שוקן. וכמובן שמי שאינו משתתף בְּגיליון הפארודיות הספרותיות הזה אינו שייך לספרות העברית, כי דיעותיו והערכת המצב שלו אינן תואמות את הקו הפוליטי המקונן, הבוגדני, המייאש, המרושע, התלוש, המתנשא – ובעיקר הפרו-פלסטיני של העיתון.

כל ארץ ישראל רעה. ורק "הארץ" יודע מה טוב. ואם אתה רוצה להיות סופר חשוב, לְמד להשתין על המדינה שלך ולהכריז שהיא מידרדרת מדחי אל דחי. וחשוב לא פחות להיות סופר ואינטלקטואל זר הקופץ לכאן לימים אחדים כדי לייסר אותנו בעיתון "הארץ" ובסיגנונו. וזה כאילו אנחנו היינו באים לבקר בארה"ב, וב"ניו-יורק טיימס" היו מצטטים אותנו בעמוד הראשון: "אוי חבל כמה שאתם חרא! מכם ציפינו ליותר!"

ככה זה כשחיי הרוח בישראל נשלטים בידי אנשים חשובים שחלקם אידיוטים מוסריים.

* בעקבות "משט השלום" של הקיצונים האיסלאמים, שהשלום הוא הדבר האחרון שמעניין אותם, ח"כ מירי רגב אמרה אתמול בכנסת לח"כ חנין זועבי כי היא שותפה לפשע כפול, הצטרפות לטרוריסטים ופשע מוסרי כלפי מדינת ישראל, והפטירה כלפיה בערבית: "רוּחִי לִעַ'זָה יַא חַאְינַה!" (לכי לעזה, בוגדת!)"

* נאומו של ראש הממשלה אתמול בערב היה נאום מצויין. אנחנו חותמים על כל מילה בו! ולא צריך להיות "ימני" או "שמאלי" כדי לתמוך בו. צריך להיות ישראלי!

 

* * *

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

רח' רוקח 21, נוה-צדק, תל-אביב

ח'ליל ראאד / תצלומים 1948-1891

אוצרת התערוכה ומחברת הספר: רונה סלע

פתיחה: יום שישי, 4 ביוני 2010, 12.00 בצהריים

 

* * *

הקדמתם את יום הולדתו ה-80!

ל"חדשות בן עזר" שלומות ,

נראה לי כי עשיתם קפיצה בזמן והקדמתם את יום הולדתו השמונים של פרופ' אמנון רובינשטיין, על-פי המידע באתר הכנסת עדיין לא מלאו לו אפילו 79 שנים  (וה'פתאום'  יגיע – בשעה טובה – בעוד כ-15 חודשים).

http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=113

יישר כוח,

מ. דן

 

 

* * *

פעולת צה"ל על ה"מרמרה" לא היתה "כושלת"!

היא היתה מבריקה, אמיצה, מרתיעה ומוצלחת!

התקשורת והציבור מבקשים את הבלתי אפשרי!

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,175 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לנוספים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 

 

* * *

גזור ושמור!

נספח

לקראת שבוע הספר / כל ספרי אהוד בן עזר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, הפצה דני ספרים), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. [מצפה כיום למו"ל עברי].

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו,  עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה ביתן, 2009).

 

הערה: ספרי אסטרולוג נמצאים כעת בהפצה של הוצאת "ידיעות אחרונות".