הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 524

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר תש"ע, 8 במרס 2010

עם צרופת "בניין הארץ ע"י החלוצים [היהודים], הפסז' [שדרות] ברחוב המלך ג'ורג ביפו [מקודם שדרות ג'מאל פאשה והיום שדרות ירושלים]" – וצרופת שדרות רוטשילד בתל-אביב בתקופה שלפני "השדרה הראשונה" כביכול, ביפו!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: על הבלוף האיראני והלקח הצפון-קוריאני יהודה דרורי עונה ליוסף דוריאל. // משה כהן: הנדון: עם רגיש, הטורקים.

שולמית וידריך: תערוכת "השדרה הראשונה". // משה גרנות: הלגה ואני.

יוסי גמזו: מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?

בן-דרור ימיני: זכות שיבה באמצעות בג"ץ [ציטוט מ"מעריב"].

עמי עתיר: ואז קראנו את הקטע שמתחיל במילים "שפוך חמתך על הגויים..."

עלייה לארץ-ישראל וחבלי קליטה בה, 1922– מתוך החוברת: "ילדה גדלה בפלשתינה-א"י" סיפורה של מיכל גולן לבית אל-חנני,

 ראיינה וערכה אילנה ברויאר.

צפירה יונתן: על רות צרפתי שטרנשוס.

אוריה באר: רחל מרכוס – תיקון טעות.

יהודה הצבי: יעקב חורגין, עורך "הבֹקר לילדים".

יְהוּדָה צְבִי שָׁר עַל רַמָת-הַכּוֹבֵשׁ וְעַל הַגְּאֻלָה [ילד בן 11 ב"הבֹקר לילדים", 1943].

החיפוש ברמת הכובש, 1943 [ציטוט מאיר עיניים מוויקיפדיה].

יואל נץ: ועוד ספיח בנוגע ל"ארון הספרים הפתח-תקוואי".

ברוך תירוש: הבנות של מר אמב"ש מקהיר נישאו לאבא אבן ולחיים הרצוג.

ליטמן מור "שלנו" בטלוויזיה. // ישראל הר: איס וואר א קנינג.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת רביעית, המשך 5.

"משב רוח רענן של דברי זימה" [מכתב, השם והכתובת שמורים במערכת].

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

משׁה שׁפריר: תְּפִלָּה, שיר לְיוֹם הָאִשָּׁה הַבֵּינְלְאוּמִי.

 

* * *

על הבלוף האיראני והלקח הצפון-קוריאני

יהודה דרורי עונה ליוסף דוריאל

 

אחד הדברים המדהימים אותי לאחרונה הוא לא כיצד מדינות מטורפות כמו צפון-קוריאה ואיראן מצליחות ליצור מערכות דיסאינפורמציה והונאות צבאיות – אלא כיצד מדינות מפותחות וחכמות מאמינות לזה.     

כיום רבים המדענים באסיה ובארה"ב המבינים שה"ניסוי הגרעיני" הקוריאני היה בסך-הכל פיצוץ של חצי טון ט.נ.ט. (מלוכלך באורניום) בעומק האדמה. צריך להבין שלמדינה ענייה כמו צפון-קוריאה זה לא כל כך פשוט, מבחינת משאבים אנושיים וכלכליים, לפתח נשק גרעיני. גם הטילים שלהם לא מרשימים מי יודע מה, ניתן להניח שאלו טילים סינים ורוסיים ישנים שצוחצחו ונצבעו למצעדי ראווה. גם אין איש יודע אם בניסויים אכן פגעו במטרות, ואין זו חוכמה גדולה למלא את הטיל כולו בחומר דלק ולהטיסו רחוק ככל האפשר כדי ליצור רושם מפחיד של טווח ארוך. אין ספק שהם הצליחו להשיג, ואולי אף ליצר, קצת חומרים רדיואקטיביים (שהוסתרו באתר שחוסל לאחרונה בסוריה!) – אבל, בשורה התחתונה, צפון-קוריאה עמדה בודדה, רעבה ומפוחדת, בחזית נגד ארה"ב, קוריאה הדרומית, יפן – ואפילו סין לא הכי חברה שלה. לא היה לה במה להתמקח בעת הדיונים בעניינה, אז מה נשאר לה לעשות? היא פוצחת בתעמולת הפחדה עושה תמרונים "רבי-היקף", מציגה מצעדים של "חיילי שוקולדה רובוטים" ופירוטכניקה של "נשק משוכלל". כל זה נעצר לאחר אמברגו כלכלי מוצלח. בהיותי בארה"ב לאחרונה כבר שמעתי ממקורות מהימנים כי לכמה אנשים טובים בקהילת המודיעין שם ובמשרד החוץ "נפל האסימון", והם מבינים שהיו קורבן להונאה, כי צפון קוריאה התקפלה כמעט לחלוטין והבלוף שלה נחשף.

אני מחכה ש"האסימון ייפול" גם בהקשר לאיראן! אני מניח שגם כאן אנו עדים ל"תרגיל" דומה הנערך כיום על-ידי מדינה טוטאליטרית זו שחלומה הוא: כיבוש כל מדינות המפרץ וסעודיה ושליטה על כל מקורות הנפט של המזרח-התיכון – חלום שהתנפץ עם פלישת צבא ארה"ב לעיראק – פלישה שנועדה, בין השאר, להגן על עתודות הנפט של המזרח התיכון מנפילה לידיים "לא אחראיות".

אינני מזלזל ביכולות של אירן ליצור "חומר מלוכלך" או נשק ביולוגי או כימי (כמו שעשו הצפון-קוריאנים) – אבל נשק גרעיני עלינו – יכול לחסל את אל-אקצה ואולי גם מיליון מוסלמים...

המידע הכללי איך לייצר נשק גרעיני קיים אפילו באינטרנט אבל זה עדיין לא כל כך פשוט ליישום. גם להרכיב 5,000 או 10,000 צנטרופוגות שיפעלו בטור – זה מבצע טכני שאפילו מומחים ביפן ובארה"ב בספק גדול אם יכול יצליח.

לאיראן, בעצם, אין דבר נגד מדינת ישראל. איראן שהובסה בשאיפותיה במפרץ הפרסי, פנתה אפוא לדרך כדי להשיג את המנהיגות באזורה ובעולם הערבי וזאת על-ידי עמידה בראש החץ נגד הכופרים בכלל, ונגד מדינת ישראל בפרט!

אבל, מה שהיה נכון לפני 20 שנה כבר לא תופס כיום. לפיכך אנו צריכים להתייחס לכל הפרופגנדה המרושעת והילדותית הנפלטת לבקרים מפיו של ההיטלרון-הגמדנג'די הזה מטהרן – על השואה ועל השמדת מדינת-ישראל, כסינדרום של התסכול המתמשך של ההנהגה האיראנית חסרת האמצעים להגשים חזון הגרנדיוזיות שלה. הנהגה הטובעת בנפט של עצמה מבלי שיהיה לה דלק למכוניותיה, ולכל מומחה אסטרטגי בעולם ברור כי קל יותר לישראל להשמיד את איראן מאשר לאיראן להשמיד את ישראל... והנשיא מיטראן הסביר זאת בשעתו לנשיא האיראני בשפה פשוטה ובוטה.

בעצם, לא צריך לתקוף את מתקניה הגרעינים של איראן. התקפה קטנה אחת של רביעיית אף.15 על מסוף הנפט האיראני, (או על-ידי כוח קומנדו כלשהו) תגרום לכך שמטה לחמה של איראן ייהרס לשנים רבות יחד עם כל החלומות הגרעיניים שלה. לכן אומרים שמי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים. וזה תופס לגבי מדינה זו התלויה בנפט שלה, ואשר כולו מרוכז על פחות משני קמ"ר באי קטנטן במפרץ הפרסי. לפיכך גם כל ההצגות האלו של טילים נעוצות בחולשה של איראן והמערכת הצבאית האיראנית, אשר מנסה להפחיד את כולם בניסיון אינפנטילי לשכנע עד כמה הטכנולוגיות שלה מתקדמות, ונעזרת לשם כך בטריקים של פירוטכניקה ועריכת סרטי טלוויזיה!

לאחרונה עלובי הנפש הללו אפילו הכריזו שכבר הצליחו לבנות מטוס "חמקן"... הם ישלחו מחרתיים לוויין לירח, ישמידו נושאת מטוסים עם טיל שהם המציאו, ויכניסו גז רעיל לטיל בליסטי (משימה בלתי אפשרית מבחינה מדעית). אם סודן היתה למשל מודיעה שמשלחת מטעמה נחתה אתמול על המאדים, הייתם מאמינים?

אל לנו להיבהל ולהתרגש מההצגות הללו. הצבא האיראני הינו חלש יחסית מול כל כוח מערבי והוא יודע זאת, מטוסיו מיושנים וכמו כן מרבית ציודו ושיריוניו.לפיכך יש להתעלם מכל ההפחדות.

מצד שני, מה שכן מסוכן מצד איראן הוא העברת נשק, מדריכים וטכנולוגיות צבאיות טרוריסטיות לכוחות גרילה במזרח התיכון, כולל: חיזבאללה בלבנון, הג'יהאד בירדן ובעזה בסיני וביו"ש – וזאת יותר כדי לערער את המשטרים השונים שם מאשר לפגוע בישראל. דבר זה גורם לאיראנים להרגיש חזקים וחשובים ולכן – בנקודה זו אסור לה לישראל לעמוד מהצד ולא לעשות כלום, ואכן אנו מגלים פה ושם מידע על פעילויות עלומות של ידה הארוכה של מדינת ישראל...

אסור לנו לתקוף ישירות את איראן כי המרויחים העיקריים מכך יהיו מדינות ערב, ובכל עימות, שני הצדדים מפסידים... יש לנו טילים וצוללות היכולים להנחית מכת נגד שתשמיד את איראן אם הם יתחילו, והם יודעים זאת היטב, לכן אסור להתרגש מהרטוריקה של ההיטלרון הננסי שלהם.

מצד שני, על ישראל לדאוג לחמש קבוצות אופוזיציוניות בתוך איראן ועל גבולותיה. לתמוך בהן במדריכים, בנשק ובכסף. ניתן בהחלט למרר את החיים לאיראנים בקצת כושר יצירתי טקטי (ויש לנו לא מעט אנשים המומחים לכך ולא מעט מהם הדוברים פרסית...) – כי למרות הקיצוניות הדתית של איראן, פקידי השלטון שם פרגמאטיים דיים כדי להבין שיש לחדול מלהתעסק איתנו – כשהדברים יתחילו להכאיב להם.

תזכורת: ההתפוצצות הקטלנית המיסתורית במסגד הגדול בקום לאחר הפצצה שהם הניחו בשגרירותנו בארגנטינה.

 

* * *

משה כהן

הנדון: עם רגיש, הטורקים

מכובדי,

עם רגיש, הטורקים הללו, נשמתם העדינה נפגעת מאד אם מזכירים להם את טבח הארמנים, והם מתקוממים בכל תוקף ומאיימים בניתוק היחסים הדיפלומטיים. הריהם רחמנים בני רחמנים ולא יגעו לרעה בזבוב.

אך רגישותם נגמרת כשמדובר במדינת ישראל. עלינו אפשר להעליל, אותנו אפשר להכפיש, נגדנו אפשר להסית. צחוק הגורל, המדיניות של ישראל היא לא להזכיר את השואה הארמנית כדי לא לפגוע ברגשותיהם.

ראש ממשלת טורקיה הנכבד, אני גדלתי בבולגריה, וספרי הלימוד הבולגריים מלאים במעשי הזוועה שלכם לאורך ההיסטוריה.

כן אדוני, אתם רוצחי העם הארמני, העם הבולגרי, העם היווני, העם הסרבי ועוד, הפסיקו להטיף לנו מוסר. זה ממש צורם – עם ידיכם המגואלות בדם עמים אחרים – מוטב שתשתקו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

שולמית וידריך

תערוכת "השדרה הראשונה"

[הגלויות בצרופות, מאוסף האחים אליהו, באדיבות ד"ר דליה לוי אליהו]

 

ביום חמישי 4.3.10 הלכתי לפתיחת התערוכה "השדרה הראשונה". תערוכת אדריכלות, אמנות ותיעוד בנושא שדרות ירושלים ביפו. אוצרים : אדריכל אמנון בר אור ואדריכל סרג'יו לרמן, משתתפים: תלמידי הסטודיו לשימור, אוניברסיטת תל-אביב.

מיד עם קבלת ההזמנה נחלצתי להגן על זכות הראשונים של שדרות רוטשילד, השדרה הראשונה במרחב תל-אביב-יפו, שהותוותה כשדרה בשנת 1910. ואילו שדרות ירושלים תוכננו בשנת 1915 ביפו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

המסר של התערוכה ברור – תל-אביב זכתה להכרה כאתר מורשת עולמית, ואילו יפו הקיימת מימי המקרא נשכחה כמעט לחלוטין. לתערוכת השדרה הראשונה יש מטרה לעשות צדק היסטורי ולתקן את העוול שגרמנו כביכול לערבים על ידי טרור, גרוש וכיבוש.

לעניות דעתי, אין צורך לשלב פוליטיקה ושימור ואין צורך להשוות לשדרות רוטשילד כפי שהציג את הנושא אמנון בר אור בערוץ 23. אבל כדי לתת מענה, אני מזכירה שהצלחנו להרוס דווקא את שדרות רוטשילד, בה לא נותר אף בית מקורי מתקופת אחוזת בית ומהמרקם הבנוי של שנות העשרים.

באתי לפתיחה וראיתי את אולם התצוגה בשדרות רוטשילד 65 גדוש באנשים רבים; זיהיתי רבים מהם, אדריכלים, היסטוריונים ואוהבי תל-אביב. כמה מכרים נגשו אלי והתמרמרו על אי דיוקים היסטוריים. איש חינוך קשיש טען שהוא חי כאן והוא זוכר את הרציחות והפרעות של הערבים ביהודים במאורעות 1936, ומסתבר שכמה סטודנטים טרחו והגיעו אליו לצורך התחקיר הראשוני אך נאלמו דום.

בסקירה ההיסטורית המופיעה באתר התערוכה באינטרנט מובאים תאריכים בתולדות יפו החל מכיבוש נפוליאון. נראה כי הסקירה עברה מכבסת מילים.

1799 – "נפוליאון כובש את העיר ומחריבה." – אמת לאמיתה.

 ובהמשך, תאריכים נוספים המציינים את כל חילופי השלטון ביפו שהיוותה מטרה לכובשים רבים במהלך תולדותיה.

אבל התאריכים הבאים, המשמעותיים בגורל היהודים ביפו, מסולפים:

1917 – "גזירת גרוש על תושבי יפו שחזרו לאחר כמה ימים" – מידע חלקי ומצונזר. רק היהודים גורשו לצפון הארץ ולאחר שנת סבל חזרו מוכי חרפת רעב ומחלות, לאחר שהבריטים כבשו את הארץ.

1921 – "תחילת מאורעות בין ערבים ליהודים" – מידע חלקי ומעוות. לא מוזכרת ההסתה אותה יזמו הערבים, שיצאו חמושים ורצחו בנשק קר עשרות יהודים שלא הצליחו להתגונן, ביניהם הסופר ברנר.

 1936 – "מרד ערבי ובעקבותיו מבצע עוגן שחולל הרס ביפו" – מידע מצונזר. לא מוזכר כלל שמבצע "עוגן" הוא מבצע בריטי שחולל הרס ניכר ביפו.

1947 – "יפו אמורה לקבל מעמד כמובלעת פלסטינית עצמאית אך, ארגוני האצ"ל והלח"י החלו להשליט טרור ברחובות העיר." – מידע מעוות ומשוכתב. אף מילה על מתקפה ערבית מאורגנת שהחלה מיד לאחר ההכרזה באו"ם ב-29.11.48. והבהרה נוספת – ב-1947 לא נכנס האצ"ל כלל וכלל ליפו.

כאן ברצוני להרחיב. העובדות הן אחרות. מיד עם ההכרזה על חלוקת ארץ-ישראל על ידי האו"ם, ב-29.11.47 – פתחו הערבים בתקריות דמים מאורגנות נגד אוכלוסייה אזרחית יהודית בכל הארץ. משכונת מנשיה ומסגד חסן בק בוצע ירי צלפים ונחסמו דרכים. בדצמבר 1947 החלה הסתערות ערבית על שכונות הספר של תל-אביב. 5,000 יהודים הפכו לפליטים לאחר שנמלטו אל תוך העיר תל-אביב. הפעולות של כוחות ההגנה בתל-אביב היו של התגוננות, אבטחת דרכים וגם פעולות תגמול. מתקפת האצ"ל החלה ב-25.4.48 וב-28.4.48 נכבשה מנשיה. ואז החל כיתורה של יפו כדי להביא לכניעתה. עד מתקפת האצ"ל ב-1948 ברחו מיפו 32,000 תושבים ערבים. זו היתה מלחמה על קיום העורף האזרחי הגדול ביותר, זה היה מאבק על גורלה של ארץ-ישראל. אך לפי הסקירה ההיסטורית המוצגת באתר התערוכה, קמנו סתם כך ביום בהיר על עם שוחר שלום וכבשנו את עירו.

המשך הסקירה ההיסטורית:

1948 – "יפו נכבשה."

1949 – "הוחלט על איחוד יפו עם תל-אביב."

1959 – "יפו מוכרזת כשכונת עוני." – למעשה כאן בוצעה פעולת השיקום הראשונה של ממשלת ישראל ועיריית תל-אביב-יפו, שכללה לראשונה הגדרת שימור על העיר העתיקה ההרוסה מזה שנים רבות.

ולנושא המרכזי בתערוכה, פאר המורשת הערבית – שדרות ג'מאל פחה, הן נוסדו ב-1915 על ידי השליט הכובש התורכי האכזר חסן בק. לצורך הנטיעה נעקרו פרדסים, נחמסו דקלי וושינגטוניה ממשתלת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, אשר נשתלו על ידי תלמידי מקווה ישראל בכפייה. בניית השדרה נעשתה בעבודות כפייה ('שוכרה'). אנשים נחטפו לצורך העבודות. מאיר דיזנגוף כתב בזיכרונותיו על חסן בק – "הריהו חוטף לשם זה אנשים מן הרחוב ושולחם לעבודה של הריסת בתים ותיקון רחובות ובניין למסגד חדש ונטיעת שדרה לטיול."

השדרה שלא הובילה לשום מקום תוכננה על ידי המהנדס היהודי וילבושביץ והתפתחה רק בתקופת השלטון הבריטי. לאורך השדרה קיים ייצוג של טובי האדריכלים היהודים משנות העשרים והשלושים.

ביציאה מהתערוכה פגשתי עיתונאית בכירה, אישה חכמה שאני מאוד מעריכה, ניהלנו שיחה קצרה על התערוכה ואני לתומי העזתי להציג את המגמתיות ואת החד צדדיות המוצגות בה. אך היא הבהירה לי חד משמעית את דעתה – שהציונות הקימה מדינה עברית על שטח של עם אחר. מה זה משנה אם האצ"ל נכנס בשנה זו או אחרת, לא מעניין אם כיתרו או כבשו, אנו גרמנו להם לסבל רב וטוב שזה מוצג כך.

כעת הבנתי עד כמה טעיתי, זו לא מכבסת מילים אלא זו מטרה מוצהרת של התערוכה. לא משנה מה קרה ליהודים – פליטים יהודים, נרצחים יהודים, אלו פרטים היסטוריים שוליים... העיקר שאנחנו אשמים.

 בתערוכה מוצגים תיקי תיעוד למבנים, שהכינו בשקידה תלמידי הסטודיו לשימור ובכולם מופיע בפרק אוכלוסייה אותו משפט – שאילו לא גורשו הערבים מיפו, היתה האוכלוסייה הערבית מכילה היום 70,000 נפש.

  

שקעתי גם אני במחשבות של אילו...

 מה היה קורה אילו הערבים היו מצליחים לכבוש את תל-אביב...

 מה היה קורה אילו לא היו מאחדים את תל-אביב ויפו...

ראש העירייה דאז ישראל רוקח התנגד נמרצות לסיפוח יפו לתל-אביב והציע לאחד אותה עם בת-ים וחולון, אך הממשלה כפתה עליו.

 שר הפנים משה שפירא התייחס לנושא וכתב ב-1949 : "תפילתי: מי ייתן ונזכה לראות את תל-אביב ויפו שחוברו יחדיו כעיר גדולה לאלוקים ולאדם." 

 

[ההערות מתייחסות בעיקר לאתר התערוכה באינטרנט. ההסברים בתערוכה עצמה שונים במקצת אך המגמה דומה, וכך כותרתם: "מלחמת העצמאות – הנכבה"!]

 

אהוד: הנתונים שעליהם מסתמכים תלמידי הסטודיו לשימור טועים ומטעים. אלמלא מלחמת ה"נכבה" שבה ביצענו ג'נוסייד בערביי יפו התמימים, היה מספרם היום 700,000 נפש!

 

* * *

משה גרנות

הלגה ואני

 

בשנת 1988 הוזמנתי על-ידי חבורת מורים ומרצים מהעיר הֶסְלינגֶן שבגרמניה להתארח בכנס ידידות בין מחנכים ישראלים ומחנכים גרמנים. התלבטתי אם ראוי שאדרוך על אדמת גרמניה, אבל חבריי שכנעוני שמדובר באוהבי ישראל אמיתיים, ובאנשים המבקשים לכפר על הזוועות שביצעו אבותיהם. ובאמת, כשהגעתי לשם, נוכחתי שהגרמנים יצאו מגדרם כדי להנעים לנו את השהות בעירם.

אין טעם לספר את קורות הכנס, שהרי מה יש לצפות מכנס – חוץ משיממון ושעמום שמייסרים את הנפש ומחלישים את כוח העמידה של הגוף? רוב הדוברים – ישראלים כגרמנים – האריכו בדברים מעבר לזמן שהוקצב להם, וניסו לשכנע עד כמה היתה האנושות חסרה לפני שהם הביאו את בשורתם החינוכית לידיעת הכלל.

רוב הלילות שיכנו אותנו בבית הארחה של המכללה העירונית, ואילו בערב האחרון התארחנו בבתיהם של המארחים עצמם. אותי אירח זוג צעיר, הורים לבת ובן בלונדים יפיפיים – היא בת עשר, והוא בן שבע – הגרים בבית בודד, שממש לידו זורם נחל המשקה את הגינה הקטנה והמטופחת שבחצרם. לאב קראו מקסימיליאן, ובקיצור – מאקס, מורה לאנגלית, ולאם – קרולין, מורה לספרות גרמנית. אני הבאתי תשורות לכל אחד מהם, והם עשו מזה עסק גדול, והביעו התפעלות הרבה מעבר למה שהן היו ראויות. הזוג הזמין לאותו ערב שני תלמידים שלהם לשעבר, שכבר למדו באוניברסיטה בשטוטגרט, וכן חברה, שכולם קראו לה בקי – מן הסתם קיצור של השם רֶבֶּקָה, והסתבר לי שהיא... כומרית פרוטסטנטית. ממבט ראשון לא הערכתי את גילה ביותר משמונה-עשרה, אבל הסתבר שהיא כבר עברה את השלושים, היא בוגרת אוניברסיטה וסמינר לכמרים, ו... היא מדברת עברית. היא למדה עברית בסמינר לכמרים, והשלימה את ידיעותיה בשפה בשהותה כמתנדבת בקיבוץ בארץ במשך קרוב לשנה.

הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וכל המסובים לארוחת הערב בביתם של מאקס וקרולין ביקשו לדעת מה קורה בארץ, ואילו אני הייתי סקרן לדעת מה לבחורה נפלאה כמו בקי ולכל הבדיות המבהילות שהדת מלעיטה בהן את מאמיניה. ידעתי שהישירות הישראלית איננה הולמת את הנימוסים האירופיים, ונצרתי את לשוני. מאקס הבין מה מציק לי, וזרק:

"את יודעת, בקי, משה הוא אתיאיסט, וכתב כמה ספרים על הנושא. אילו ידעתי עברית כמוך – הייתי בוודאי מתעמק בהם."

בעקבות ההצהרה הזו התפתחה ביני ובין בקי שיחה נינוחה, כשכל הסובבים אותנו מקשיבים, ואינם מתערבים. בקי התגלתה כבקיאה ביותר בכל השקלא וטריא של הפילוסופים, אשר ביקשו להוכיח את מציאותו של האל באמצעות התבונה:

"אני יודעת שלא ניתן להוכיח את מציאותו של האל באמצעות השכל, ואני גם יודעת שכתבי הקודש הם משענת קנה רצוץ, כי ניתן לאתר בקלות את כל הזיופים השלומיאליים של המחברים והעורכים, אבל אמונה איננה עניין לדיון תבוני."

"רגע, בקי, תני לי להבין, את יודעת שמחברי התורה היו זייפנים לשם שמיים, ולשם עצמם, ואת בכל זאת משתיתה את אמונתך על כתבים אלה?!"

"יש אצלכם פילוסוף בשם ישעיהו ליבוביץ', והוא בוחר מבין הפסוקים רק מה שמתאים לו, ומתעלם מאלה שנוגדים את אמונתו..."

"כן, בקי, אבל ליבוביץ' המציא אמונה שאיננה קיימת. אני לא מכיר מאמין שאיננו מצפה ל'תן וקח' עם האל, ואילו ליבוביץ מכיר רק ב'קח'."

"אני לוקחת מליבוביץ' רק את הדרך, לא את המסקנות. אני בוררת לי מהברית החדשה את הפסוקים שליבי מזדהה עימם, ומתעלמת מאלה שמרגיזים אותי."

"רגע, והבישופים הממונים עלייך מסכימים?! הרי בעיניהם כל מה שכתוב שם הוא קדוש."

"אנחנו לא קתולים. אתה לא תאמין איזו רוח חדשה נושבת בכנסייה שלנו."

הבטתי עליה: היא נראתה ממש כמו נערה צעירה, לבושה בג'ינס שחורים ובטי-שירט, שעליה סמל השלום. שום תכשיט, ונדמה לי שלא היתה מאופרת כלל. פניה בהירות, חלקות, שערה חום בהיר, ועיניים ירוקות חכמות.

הוויכוח נמשך ונמשך, וכשהגיעה השעה תשע, מאקס ביקש מהילדים ללכת לישון. הם נישקו לאימא ולאבא, אמרו "לילה טוב" לאורחים, והלכו לחדרם – בלי שום ערעור, בלי סימן לאי-שביעות רצון.

הייתי המום! כשילדיי היו בגיליהם של ברנדה וניקולאס – כל ערב הייתי נאלץ לתחבל אלף תחבולות עד שהם היו מואילים ללכת לישון, וכשזה כבר קרה, והם היו כבר שכובים במיטה, לאחר הרחצה ולבישת הפיז'מות, היינו רואים אותם מתגנבים יחפים אל הסלון כדי להציץ אל האורחים, ובהיעדרם – אל הטלוויזיה הדולקת.

 

מאז אותו כנס בהסלינגן, כמעט כל שנה בקיץ היה מאקס מגיע לבקר בישראל, לבדו או בלוויית אשתו, ואנחנו תמיד אירחנו אותם בביתנו.

 

בקיץ האחרון אני מקבל טלפון ממאקס:

"אני בתל-אביב!"

"איפה אתה נמצא? אני בא לקחת אותך אלינו."

"לא, משה, אני כאן עם שנים-עשר מורים, חלק מהם אתה מכיר... באנו לסיור לימודי. היה צריך להיות לנו מחר סיור, והוא התבטל..."

בוודאי התבטל! הרי כבר לימד אותנו אפרים קישון שהג'ינג'י תמיד שוכח את המפתח אצלו, והפרטצ'ה הישראלית חוגגת. התביישתי! אצלם הרי הכול היה מובנה ומבוצע בצורה מדוקדקת.

"מאקס, אני אבדוק מה אוכל לעשות. תוך שעה אני חוזר אליך."

באותם ימים עוד היו לי מהלכים במשרד החינוך, ואירגנתי להם סיור בבית-ספר "רוגוזין" בדרום תל-אביב, שם לומדים בני עובדים זרים מעשרות ארצות, בעלי צבעי עור שונים, וכן אירגנתי ביקור בבית ספר "שבח", שם שולטת, ליד השפה הרוסית, גם ההצטיינות הבולטת של המורים והתלמידים. עיריית תל-אביב ארגנה לקבוצת הגרמנים ארוחת צהריים, ורעייתי בישלה עבורם את ארוחת הערב.

מאקס, שלפני שעה היה אובד עצות, חיבק אותי בחום:

"תגיד לי, משה, איך אנחנו ניפול עליך שנים-עשר איש לארוחת ערב?!"

"אל תדאג, מאקס, אם נורית לקחה את המשימה על עצמה – מובטח לכם שתאכלו ארוחה מהסרטים."

אני מדלג על תיאור הסיור בשני בתי-הספר, ורק אציין שאני בעצמי התפעלתי כיצד הוא התנהל ללא דופי. בערב הגיעו כל השנים-עשר בדיוק בשעה היעודה – לא דקה קודם, ולא דקה אחר-כך. מאקס נשא זר פרחים ענק בשם כל הקבוצה, ונורית הושיבה את כולם מסביב השולחן שהוארך לצורך האירוע, ופתחה:

"מספרים על רבי מפורסם של חסידים, שהגיע לעיר בדיוק בשעה שהיו צריכים להתפלל מנחה-מעריב. הוא ציווה לערוך מיד שולחן כדי שיאכלו, ורק אחרי ששבעו, הוא הכריז על תחילת התפילה. שאלו אותו חסידיו: 'מדוע לא התפללנו לפני שאכלנו?' ענה להם הרב: 'אילו התפללנו קודם, כשקיבותיכם מקרקרות, הייתם הוגים כל זמן התפילה באוכל המצפה לכם; מאחר שקודם אכלנו, ורק אחר-כך התפללנו – הגיתם כל זמן הארוחה בתפילה.' לכן אני מציעה שנרים כוסית יין, ונאכל, ורק אחר-כך נשוחח, כשראשנו פנוי רק לדברי חוכמה."

השקנו כוסיות ואכלנו מהמעדנים שרעייתי הכינה, ואני חשתי כל זמן הארוחה שאני נשאב במבטה של אחת הגרמניות, אותה לא זכרתי מביקורי בהסלינגן. אני אינני חושב את עצמי מצודד במיוחד. השנים בהן חיזרתי אחרי בחורות היו בעיניי התקופה הכי משפילה בימי חיי, וכאשר נישאתי, שמתי וי על נושא החיזורים, וחשתי משוחרר מעול כבד – והנה, זאת, זרה לגמרי, גויה "כשרה", אינה מפסיקה לשפד אותי במבטה. מדי פעם הייתי מציץ אליה, ורואה שאינה מסירה את עיניה ממני.

הייתי נבוך. שיחקתי מעט בטבעת הנישואין כדי לרמוז שאינני מעוניין, אך היא בשֶלָה. הבטתי בשאר חברי המשלחת הגרמנית, רציתי לבדוק אם הם שמים לב למה שקורה פה – לא. הם אכלו בתיאבון ובנימוס ראוי, וכדרכם, הפליגו במחמאות על טיב המנות ועל האסתטיות בה הן הוגשו.

אחרי הארוחה אני זוכר שדיברנו על החינוך המקצועי בגרמניה, ועל התקווה של החניכים שם להגיע ביום מן הימים לדרגת מייסטר, כמו אבותיהם מזה דורות. ההיא המשיכה להביט בי גם בזמן השיחה. זה נראה לי גובל בחוסר נימוס.

"מה?!" שאלתי.

"מאקסימיליאן אמר לי שאתה אתיאיסט."

אז זה כל העניין!

"כן, מודה באשמה," עניתי.

"צר לי עליך, אתה כמו... כמו הבן האובד..."

"אובד למי?"

"אובד לאל שבשמיים, אובד לאמונת האמת."

"אם תוכלי להוכיח לי שיש אל בשמיים, ושיש אמונת אמת – אני מיד אחדל להיות בן אובד," עניתי מחייך, בתקווה שתבין שאני מתבדח.

"אין קל מזה, אבל לא בקהל הזה. אתה מסכים לתת לי את כתובת הדוא"ל שלך?"

חככתי בדעתי רגע, אך לבסוף הוצאתי את כרטיס הביקור מהארנק ומסרתי לה.

 

כעבור שבוע קיבלתי מכתב בדוא"ל כתוב באנגלית, ומשובץ פה ושם במילים גרמניות:

 

"לדוקטור המאוד מכובד, שלום וברכה!

"כזכור לך, כשהתארחנו בביתך, הצרתי על כך שאדוני איננו מאמין בדת האמת, ולא רק זאת, אלא שהוא כופר אף במציאותו של האל, כפירה הנראית על פניה אבסורדית לגמרי, שהרי איך יכול אדוני להעלות על הדעת שהעולם המופלא, בו אנו חיים, נברא – לולא חסדו ורחמיו של האל הטוב יתברך? אולי הסיבה לכפירתך נובעת מכך שלא נחשפו בפניך מכמניה של אמונת האמת. אתה בוודאי יודע שבתחילה האמינו בני האדם באלילים, משה העלה את רף האמונה לכדי אמונה באל אחד, ובן האלוהים העלה את האנושות בדרגה נוספת, ופתח בפניה את שעריה של מלכות השמיים.

"אני מברכת אותך שתצליח לראות את האור.

"בברכה ובכבוד,

"הלגה אייזנר"

 

נזכרתי בשיחה שלי עם בקי, הכומרית המשכילה, והנה פתאום נפילה כזו! התלבטתי אם לענות לה. לבסוף כתבתי:

"גב' הלגה אייזנר הנכבדה,

"אם הבעייה שלך היא מי ברא את העולם – אם לא האל – השאלה המתבקשת מיד היא: מי ברא את האל? מדוע שאלה זו היא פחות לגיטימית מהקודמת? ובאשר לאמונת האמת שפתחה בפני האנושות את שערי השמיים, ואני מניח שמדובר באמונה הנוצרית הקתולית – אני זוכר שאמונה זאת רדפה את עמי, גירשה אותו מאנגליה, מספרד, מפורטוגל, אנסה יהודים להתנצר, ערכה מסעי צלב, רציחות ופוגרומים. עד ימינו אלה מאמינים הנוצרים שאנחנו רוצחים ילד נוצרי כדי להזליף מדמו למצות שלנו, ועל העלילה הנוראה הזאת נרצחו אלפים! אחרי המהפכה הבולשביקית רצחו נוצרים טובים מאות אלפי יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה סייעו הנוצרים הטובים בהתלהבות שלא תתואר בהשמדת העם היהודי – יופי של פתיחת שערי שמיים!

"בברכה וכו' "

 

"דוקטור נכבד מאוד,

"אני מתפלאה עליך, הרי ידוע לכל ילד שלאל אין התחלה, ואין סוף. ובאשר לגזירות הקשות שגזרו הנוצרים הקדמונים כלפי היהודים – זה נבע מחוסר הבנה של יסודות האמונה. אל נא תאשים אותו [באות גדולה ועבה במקור!] בחטאיהם של בני האדם.

"בכבוד הראוי וכו' "

 

עניתי לה:

"לי לא ידוע מה שידוע לכל ילד – לא ברור לי מדוע אפשר לייחס לאל נצחיות, ולא ניתן לייחס אותה ליקום. ובאשר לאשמה שאני מטיל, כביכול בטעות, על אושיות האמונה הנוצרית, במקום על הנוצרים הקדמונים, שכביכול לא הבינו את בשורת הברית החדשה, הריני לציין שהם הבינו, מאוד, והיו תלמידיה המצויינים. הברית החדשה, זו שעל ברכיה התחנכו ומתחנכים מאות מיליוני נוצרים, מכנה את יהודה, שהוא סמל לעם היהודי, בשם שטן (יוחנן ו' 70-71); 'הבשורה' מספרת שהיהודים דרשו מפונטוס פילטוס לצלוב את ישוע, והם אשמים במותו (מתי כ"ו, כ"ז, מרקוס י"ד 55-65); מניחי התפילין נחשבים לחוטאים שלא יינצלו מיום הדין (ההתגלות ט' 4, כ' 4) דינם של היהודים שלא יקבלו על עצמם את תורתו של ישוע – הוא מוות (יוחנן ח' 23-24), ומי שמתפתה להתגייר – יירש גיהינום (מתי כ"ג 13-1, 29-33); ובכלל כל "ההתגלות" היא אורגיה של זוועות שיחולו על אלה שאינם מוכנים לקלוט בליבם את 'האור'. הרי לך כל 'בשורה' של הנצרות על רגל אחת."

 

"דוקטור מכובד מאוד,

"תפקידה של נוצרייה נאמנה הוא לספוג עלבונות באהבה, כמו שאדוננו ספג יריקות והשפלות, וסלח לכולם. אבל תמהה אני עליו, דוקטור מכובד מאוד – אם אתה מתהדר בהכרת הברית החדשה, איך זה שלא ציטטת את דברי היהודים באותו מעמד נורא, כשהם הכריזו: 'דמו עלינו ועל בנינו!' – הרי היהודים עצמם מודים בחטאם, ומוכנים לקחת על עצמם לדורות את האשמה הנוראה – מה לך, אם כן, כי תלין?! אבל רחמיו של אדוננו לא כלו, ואם תהיה מוכן לראות את האור – נקבל אותך בזרועות פתוחות."

 

על הדוא"ל הזה כבר לא עניתי.

 

מאוחר יותר נודע לי שבקי נטשה את כנסייתה, הגיעה לארץ ונישאה לחבר מושב מעמק יזרעאל.

 

* * *

יוסי גמזו

מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?

 

מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?

מֶה חָנְקָה?

מָה מֵאֲנָה, סְמוּרָה וְסַרְבָנִית,

בְּאֶגְרוֹפֵי יַלְדָּה קְטַנָּה, בַּת שְלוֹשִים וּשְתַּיִם?

מָה נָעֲצָה, עָמֹק-עָמֹק וּלְאֵין מַרְפֵּא, בְּצִפָּרְנֵי חַיָּה פְּצוּעָה, חַיָּה נִרְדֶּפֶת

בִּבְשַׂר הַכַּר, בְּשַׂר הַמִּזְרָן, בְּשָׂרָהּ שֶלָּהּ?

אֵלּוּ עַוְלוֹת?

אֵלּוּ גֵּיהִנּוֹמִים?

 

הִיא, שֶהַשַּיִש הִתְחַפֵּשׂ בָּהּ לְבָשָׂר,

דֹּק הַגִּבְעוֹל – לְעֹרֶף,

פַּעֲמוֹנֵי הַמִּזְחָלוֹת – לִצְחוֹק.

 

מָה, מָה?

אֵלּוּ יְפִיחוֹת?

אֵלּוּ פְּצָעִים פְּתוּחִים?

אֵלּוּ אִינְקְוִיזִיצְיוֹת נוֹרָאוֹת שֶל יִסּוּרִים מֵעֵבֶר לַנְּדָרִים הַהֲדוּקִים שֶל הַשְׂפָתַיִם?

אָז, לַעֲזָאזֵל, אָז:

סֶפְּטֶמְבֶּר-אוֹקְטוֹבֶּר אֲרוּרִים שֶל שְנַת 43,

בַּגֹּבַהּ הַצָּלוּל, חֲשׂוּךְ-הַדָּם

שֶל הַגְּזוֹזְטְרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּ"הֲדָסָה",

אוֹפֶלְיָה אֲבוּדָה שֶל רֶנְטְגֶן וּכְזָבִים מְחֻיָּכִים

(מָחָר יִהְיֶה טוֹב, מוֹן שֶרִי. מָחָר יִהְיֶה טוֹב, מַיְנֶה לִיבֶּה) –

נִרְצַחַת לְאִטָּהּ,

לְשִעוּרִין,

בַּזֶּרֶם הָאַלִּים, הֲלֹא נִמְנָע,

שֶאֵין זְרִיקוֹת-הַהַשְהָיָה אוֹזְלוֹת-הַיָּד

חוֹסְמוֹת אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ אֶל הַדֶּלְתָּא.        

 

מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?

מֶה חָנְקָה,

פְּחוּמַת חַשְמַל שֶל עִנוּיֵי בְּגִידַת הַגּוּף

בִּקְרֹס בָּהּ קַו-הַמָּזִ'ינוֹ הַמִּתְמוֹטֵט שֶל הַקְרָנוֹת-הַבְּדַאי, שֶל שָוְא-כִּימוֹתֵרַפְּיָה,

נוֹפַחַת נְשִימוֹת אַחֲרוֹנוֹת

בָּרֶמֶץ שֶהָיָה פַּעַם הִיא,

בַּיֹּפִי שֶהָפַךְ לְפַלָּצוּת,

בֵּאלֹהִים שֶנִּתְגַּלָּה סָדִיסְט מַזְוִיעַ,

כְּפוּתָה, בֵּין תַּכְרִיכִים הַמִּתְרָאִים סְדִינִים,

לְטֶרֶף הַלֵּית-דִּין-וְלֵית-דַּיָּן,

צוֹפָה, בְּלִי חֲנִינָה, בַּאֲדִישוּת הַמַּעֲרָב,

בַּיָּם הַמִּתְיַחֵם עִם קַו הַחוֹף הַתֵּל-אֲבִיבִי,

הַיָּם שֶהוּא שַגְרִיר הָאִלּוּ תְכוֹל-הָאַשְלָיוֹת,

הַפָּרוּץ בִּצְדָפִים תְּנוּכִיִּים,

בְּשֶמֶש,

יוֹד

וּזְמַן.

 

מָה שָתְקָה גְרֶטָה הַיְים?

מָה שָתְקָה שֶאֵינֶנּוּ שוֹתֵק בִּי?

אוֹמְרִים שֶסַּרְטָנִים הוֹלְכִים תָּמִיד אֲחוֹרַנִּית,

זֶה, הַסַּרְטָן הַזֶּה, הוֹלֵךְ אִתִּי תָמִיד קָדִימָה

שָנִים רַבּוֹת אַחַר הָרַעַש, הַמּוֹרְפִיוּם וְהַסַּרְטָן

אֲשֶר שִלַּחְתָּ בְּרַחְמָהּ

שֶמִּמֶּנּוּ בָּאתִי.

 

 

אהוד יקירי,

אני שולח אליך שיר קצר על אמא שלי, ד"ר גרטה גמזו לבית היים (אותה משפחה של שטפן היים, הסופר המזרח-גרמני) שלחמה עם נשק ביד, כסטודנטית צעירה, בבנייני שיכון-הפועלים "קארל מארקס הוף" בווינה כנגד מִשטרתו הפאשיסטית של דולפוס. היא היתה אסיסטנטית-המחקר של הסופר היהודי-צרפתי אנדרה מורוא ומתה ביסורי-שאול בגיל שלושים ושתיים. שום אדם לא הטביע בי חותם עמוק כל-כך, מאז ועד היום, כמו האישה הצעירה, היפה והאומללה הזו. הקדשתי לה את ספר-שירַיי הראשון, את עבודת-הדוקטוראט שלי ובעוד חודשים אחדים תראה אור פואמה חדשה שלי עליה בכתב-העת לשירה "שבו".

יוסי

 

* * *

בן-דרור ימיני

"זכות שיבה" באמצעות בג"ץ

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5.3.10

שלושת אחיה הם אנשי הג'יהאד העולמי והחמאס, והיא עצמה רחוקה מלהיות תמימה. בג"ץ העניק לה אישור שהייה בישראל. זהו סימן מבשר רעות לקראת ביטול חוק האזרחות והכרה, למעשה, בשיבה פלסטינית

קוראים לה מנאר ראשד דקה. היא נולדה בסוריה, הגיעה עם משפחתה לשטחים באמצע שנות התשעים, התחתנה עם ערבי-ישראלי, וביקשה לעבור לישראל, במסלול של איחוד משפחות. בשנת 1988 היא קיבלה אישור זמני.

עם בוא האינתיפאדה, התגברות הטרור ושינוי המדיניות, האישור בוטל. היא עתרה לבג"ץ. בין לבין היא נותרה בארץ. ככה זה אצלנו. די להגיש עתירה, שהדיון בעניינה יימשך שנים, כדי לקבוע עובדות. המשפחה התרחבה. הילדים זכו לאזרחות. שיבה לכל דבר ועניין. היא גם עברה קורס למנהיגות קהילתית במסגרת שתי"ל, קבלן משנה של הקרן החדשה לישראל. פעילות פה ושם, וזהו. היא כבר בפנים. הדיון בעניינה של דקה הוכרע לפני ימים אחדים.

דקה היא מקרה פרטי. הסיפור הגדול, שנוגע לעשרות אלפים, הוא חוק האזרחות, שדיון בעניינו התקיים בבג"ץ ביום שלישי האחרון. מאחורי העתירה נגד החוק מסתתר הניסיון המאורגן ביותר למימוש שיבה פלסטינית זוחלת. קוראים לזה, כמובן, בשם המכובס "זכויות אדם". בכל התהליכים המדיניים בין ישראל לפלסטינים היה קו אדום אחד שלא נחצה: אין שיבה פלסטינית. אולמרט פרץ את המחסום, והציע לפלסטינים משהו סמלי. את הפלסטינים זה לא סיפק. הם יודעים שיש פרצה: "איחוד משפחות" באמצעות נישואים. ייבוא המוני של כלות וחתנים מהשטחים. אם מדובר ב-2,000 בשנה, עם ממוצע של חמישה ילדים למשפחה, התוצאה היא מאה אלף בעשור. אם יבוטל החוק, הזרימה תהיה גדולה הרבה יותר. יעיל ומהיר יותר מהצעת אולמרט. אין צורך בהסכם עם ישראל. יש צורך בהחלטת בג"ץ.

 

יש סיכון ביטחוני. אז מה?

בעקבות האינתיפאדה עבר חוק האזרחות הראשון, שנועד למנוע התאזרחות של פלסטינים מהשטחים בישראל. בהמשך, בשנת 2005, החוק עבר שינויים, ובכלל זה מתן אפשרות לחריגים. בג"ץ קיבל החלטה הדוחה את העתירה. אך למעשה, אהרן ברק גיבש רוב לפסילתו, והפסילה נדחתה כדי לתת ארכה לממשלה. לאחר פסיקת בג"ץ תוקן החוק שוב, הפך לאוניברסלי יותר, והוא מאפשר איחוד משפחות, לאחר בירור ובדיקה, במקרים חריגים. חקיקה דומה ומחמירה יותר קיימת במדינות מתוקנות. אין זכות אוטומטית להתאזרחות בעקבות נישואים. יש מבחני סף. ואין מדינה בעולם, פשוט אין – שמעניקה זכות אוטומטית כזאת לאזרחי מדינות אוייב. לא לכלות מסוריה ולא לכלות מקהילות של מעריצי חמאס או הג'יהאד העולמי.

בשנת 2007 הוגשה עתירה נוספת, נגד החוק המתוקן. מה יקרה בבג"ץ, שאותו הגישו זהבה גלאון ועדאלה? רמז לכך ניתן לפני ימים אחדים, כאשר בג"ץ קיבל החלטה בעניין דקה. נקדים ונאמר שמדובר בבת למשפחה ייחודית. האב כיהן כבכיר במשטרה הפלסטינית, בעידן שזו הפכה לזרוע בטרור נגד מדינת ישראל. שלושת האחים הם אנשי טרור מובהקים. שניים עברו אימונים באפגניסטן, אחד מהם מקורב לאלקאעידה, נשאר באחת ממדינות המפרץ. אחד חזר לשטחים. גם השלישי איש חמאס, שהיה עצור על מעורבות בטרור. משפחת ג'יהאד לכל דבר ועניין. מורשת משפחתית למופת. גם הרכב ליברלי במיוחד של שופטי בג"ץ, ביניש, פרוקצ'יה, ג‘ובראן, היה אמור להגיע למסקנה ששיקולי הביטחון גוברים, גם בלי להיזקק לעניין הדמוגרפי, שמשום מה נעדר לחלוטין מהדיון.

ל"מעריב" הגיע מידע לפיו במהלך שהותה בישראל, קיבלה העותרת עבודה בבית הדין השרעי (הכפוף למשרד המשפטים), על סמך מצג שווא של תעודת זהות שלא היתה לה. בנוסף, יש חשש כי היא ניסתה לחבל באיסוף מידע של השב"כ בנוגע לבני משפחתה. יש סיכון ביטחוני, קובעים שופטי בג"ץ, אך הנשיאה ביניש מבהירה: "אין לקבל טענה בדבר צורך ביטחוני 'ככזה ראה וקדש' ויש לבחון אותה היטב לגופה בהתאם למכלול הנתונים הפרטניים." הנה לנו משפט מחוזי שיפה לכל עת ולכל שעה לצורך רמיסה ברגל גסה של כל החלטה ביטחונית או מדינית. אין כאן ביטול של דעת מומחי הביטחון, אך יש כאן מסלול עוקף ורומס. בג"ץ קיבל את העתירה. התוצאה השיפוטית היא, שזה נכון שיש סכנה במי שמשפחתה שקועה כולה בטרור ובג'יהאד, בשטחים ובעולם, אך הסכנה הזאת, אליבא דשופטי בג"ץ, אינה מצדיקה פגיעה באינטרס של המבקשת להקים משפחה בישראל. דווקא בישראל. שיח הזכויות, פעם נוספת, שיבש לחלוטין את דעתם של שופטי בג"ץ.

 

אהבה ודמוגרפיה

כל הדיון הזה הופך להזוי משהו. משום שבמדינה שפויה ומתוקנת, גם אילו היתה דקה מגיעה ממשפחה של אחיות רחמניות שפעילות בסניף יריחו של אמא תרזה, למדינת ישראל הייתה זכות, ולמעשה חובה, למנוע את השיבה שלה לישראל, אם מדינה חפצת חיים היא. משום שמדובר במאבק קיומי ודמוגרפי. משום שבדיוק כשם שאין הצדקה להתרחבות יהודית בתוככי אוכלוסייה פלסטינית, אין הצדקה, ובוודאי לא זכות מוקנית, להתרחבות אוכלוסייה פלסטינית, באמצעות שיבה, בתוככי מדינה יהודית. לעצם העניין, זכותה של כל מאוהבת לממש את אהבתה. אבל למה בישראל? הרי מדובר בפלסטיני (כך מגדירים את עצמם רוב ערביי ישראל) ובפלסטינית. אף אחד לא מונע מהם לממש את אהבתם. הם יכולים לעשות זאת בג'נין, ברמאללה או ביריחו. זו זכותם המלאה. לישראלית שמתחתנת עם אזרח דנמרק או הולנד אין זכות אוטומטית להתאזרחות, ואפילו לא לתושבות. ואם ישראל היתה במצב מלחמה עם דנמרק או הולנד, לא היה אפילו מסלול להגשת בקשה. ורק ישראל, מכל מדינות העולם, מתעקשת על התאבדות זוחלת, כשהיא כפופה לגרסה המטורפת ביותר של "שיח הזכויות". 

 

התקדים של עבדול עזיז

ישראל אינה הראשונה שמתמודדת עם מצב דומה. עבדול-עזיז, איש אמיתי, התאהב בבת זוגו, תושבת חוקית לחלוטין של אנגליה, הידועה כמדינה דמוקרטית. הוא מאוד רצה להגר למדינה שבה גרה בת זוגו. הוא גם התחתן איתה, והיא הפכה לגב' עבדול-עזיז. הוא היה משוכנע שהחתונה תעניק לו את זכותו לחיות עם אהובתו. אלא שהמדינה הדמוקרטית החליטה שעבדול-עזיז יכול לממש את אהבתו, וגם את נישואיו, אבל במדינה אחרת. תתכבד אהובתו ותעבור למדינתו של המאוהב.

זה לא מצא חן בעיני עבדול-עזיז. הוא ניסה כל דרך משפטית כדי לממש את זכותו הבסיסית לחיי משפחה, כמתחייב מסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם. הוא כמובן פנה גם לערכאות משפטיות. הוא אפילו הגיע לגבוהה שבהן. לא סתם בג"ץ, אלא בג"ץ על-מדינתי – בית המשפט האירופי לזכויות אדם. זה לא עזר לו. בית המשפט האירופי הכיר בזכותה של המדינה לקבוע הגבלות על הגירה אליה.

עברו למעלה משני עשורים מאז אותו פסק דין מכונן. ברוב מדינות אירופה הורחבו ההגבלות. גם אזרחים אינם רשאים לייבא כלות או חתנים, אלא במגבלות. מיותר לציין שאם עבדול-עזיז היה בא ממדינה או אוכלוסייה או קהילה שמצויה במצב מלחמה עם אנגליה, הוא אפילו לא היה חולם על הגשת עתירה לערכאה שיפוטית כלשהי. ומיותר לציין שעבדול-עזיז לא בא מתוך קהילה שרוצה לחסל או להחריב את אנגליה. ועבדו-לעזיז לא שייך לקהילה שמכריזה שיש לה "זכות שיבה" לאנגליה, במטרה לחסל את אנגליה. ולעבדול-עזיז לא היו אחיות או אחים בטליבאן או באל-קאעידה. ממש לא. שהרי אם היה משהו מכל אלה, היו זורקים אותו מהמדרגות עוד לפני שהיה מתקרב לכניסה.

עיתון "הארץ" טען במאמר מערכת, ב-29.11.07, שהתרחבות משפחות, מקרב המתנחלים, צריכה להיעשות בצד שבו הן מהוות רוב לאומי. גם במחיר יציאה מהיישוב שבהן נולדו. טענה ראויה. בזכות הלאומיות. בזכות הגבלת ההגירה. הבעיה היא שעיתון "הארץ" נגד התרחבות משפחות יהודיות בצד ההוא של הקו הירוק. אבל הוא בעד התרחבות פלסטינית בצד הזה של הקו הירוק. הוא מכיר רק באתוס הפלסטיני. לא הישראלי. הרי זה היה מו"ל "הארץ" שהציע הגירה חופשית וערבוב אוכלוסיות, גם באמצעות נישואים.

 

הקואליציה של עדאלה-גלאון-שוקן

ההחלטה בעניין דקה היא הרבה יותר מנורית אזהרה. היא מבשרת את הצפוי בעניין חוק האזרחות. בהסתמך על הנהוג בעולם, על תקדימים משפטיים ואמנות בינלאומיות, יש במדינת ישראל רוב מוצק ומוצדק נגד הגירה חופשית ובוודאי שנגד שיבה פלסטינית. הרוב הזה כולל את המרכז ואת רוב השמאל. הרוב הזה אינו גזעני. הוא נסמך על הנהוג בעולם, על תקדימים משפטיים ואמנות בינלאומיות. זו הייתה מפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות, וזו היתה ציפי לבני שהבהירה, וטוב שהבהירה: "יש הצדקה להטלת מגבלות על התאזרחות של בני זוג של ישראלים". גם ועדה שהקים מי שהיה שר הפנים, אופיר פינס, בראשות פרופ' אמנון רובינשטיין, הגישה מסקנות חד-משמעיות, העולות בקנה אחד עם חוק האזרחות.

מול הרוב המוחלט הזה ניצבת קואליציה של גלאון-עדאלה-שוקן. כוחה רב בתקשורת ובאקדמיה, גם אם היא מייצגת אחוזים בודדים באוכלוסייה. החשש הגדול הוא שהקואליציה הזאת עלולה לנצח גם בבג"ץ. זה יהיה מקרה מובהק של רמיסת רצון הרוב ועקרון המדינה היהודית. בג"ץ לא רק מתקרב לקו האדום של סיוע לחזון השיבה האנטי-ציוני. הוא מתחיל לחצות אותו. זה קרה לפני ימים אחדים בעניינה של דקה. והתקדים הזה מבשר פסילה אפשרית של חוק האזרחות ומתן אור ירוק לשיבה המונית. שופטי בג"ץ, יש להדגיש, רחוקים מלהיות אנטי-ציונים. אלא שהם שבויים בשיח הזכויות, בגרסתו הרדיקלית. כוונתם ראויה. התוצאה היא תהליך זוחל של "זכות השיבה". אם התהליך הזה לא ייעצר, לא תהיה מדינת ישראל. 

 

 

* * *

עמי עתיר

ואז קראנו את הקטע שמתחיל במילים

"שפוך חמתך על הגויים..."

 

שלום אהוד, 

ראשית, לא בפעם הראשונה, עליי להודות, תרתי משמע. מודה לך על "העיתון" שאני ממשיך לקבל ממך. מודה שאיני קורא את הכול. פשוט לא מספיק לי הזמן. 

 

לגיליון הקודם ששלחת (522) צורף גם קובץ על "הבוקר לילדים" שכתבה ד"ר יעל ויילר ישראל. כבר בעת קריאת הפיסקה הראשונה עלה בי שוב הזיכרון של חוויה מימי ילדותי בבית הספר. הזיכרון הזה עולה בי מדי פעם באופן אקראי וגם באופן קבוע בכל שנה בערב פסח. עלה בדעתי לשתף אותך, אבל קודם – "הערת אגב".

 הייתי צריך להיות מודע לשואה, עוד לפני האירוע שעליו אספר עוד מעט. הייתי ילד בן שש שנים ושבוע (בערך) כשנודע בארץ וכמובן גם למשפחתי על טביעת ה"סטרומה". באותו יום, לקראת סוף פברואר 1942, גם נודע לי שסבי, מנשה רייכמן, לא היה על ה"סטרומה", כיוון שנרצח בינואר 1941 ע"י הרומנים אנשי "משמר הברזל". משום מה, במשך שנים רבות אחר כך, טענתי בפני כל מי שרצה לשמוע, שמשפחתי לא נפגעה בשואה, היא נרצחה על-ידי הממשלה הבריטית, בסיוע הממשלה הטורקית. גם הרצח של סבי לא נתפס אצלי כארוע חריג. "גוי רצח יהודי, זה עניין שבשיגרה, זה עדיין לא שואה."

מאז, בייחוד בעשר-אחת-עשרה השנים האחרונות, למדתי הרבה. גם סטאלין היה שותף לאחריות לרצח נוסעי ה"סטרומה". גם ברומניה היתה שואה נוראה "בעבודת יד" של הרומנים. גם סבי הוא קורבן השואה. גם קורבנות ה"סטרומה", אפילו שנרצחו באשמת הבריטים ושותפיהם, הם קורבנות השואה.

 אחזור לנושא שעליו רציתי לספר. את לימודיי בבית הספר היסודי (אז קראו לזה "בית הספר העממי") למדתי בכפר סבא, בבית הספר על שם מ.מ. אוסישקין. את הלימודים בכיתה א' התחלתי בשנת 1942. המחנך שלנו בכיתות ג', ד' ו-ה' היה המורה אליעזר טירקל, שמאוד אהבנו (ואני מאמין שגם הוא אהב אותנו). לצערנו, אחרי כיתה ה' עזב אותנו ועבר (כנראה) לירושלים. 

איני זוכר אם זה היה בכיתה ג' או ד' (1944 או 1945), אך זה היה באחד הימים שלפני חג הפסח, ימים שבהם עסקנו בין השאר בלימוד "ההגדה".

טירקל נכנס לכיתה בפנים חמורות סבר. הוא הסביר לנו שיש בהגדה קטע שעורר תמיד את התנגדותו, שנראה לו לא ראוי לקריאה וללימוד, אך הפעם, לאור הידיעות שהגיעו על מה שקרה ליהודי אירופה, הוא מוצא שיש טעם רב בקריאתו.

ואז קראנו את הקטע שמתחיל במילים "שפוך חמתך על הגויים..." 

ובכן, צודקת הד"ר יעל ויילר ישראל. תלמידי ארץ-ישראל, לפחות חלקם, התחילו ללמוד על השואה הרבה שנים לפני משפט אייכמן.

 

* * *

עלייה לארץ-ישראל וחבלי קליטה בה, 1922

מתוך החוברת: "ילדה גדלה בפלשתינה-א"י"

סיפורה של מיכל גולן לבית אל-חנני

ראיינה וערכה אילנה ברויאר, תל-אביב, יולי 2009, 103 עמ'

 

עלינו לארץ ב-1922, כל המשפחה: [אז ­– ספוז'ניקוב] שני אחים של סבא שלי, סבא וסבתא שלי עם ארבעת בניהם, אימי ואני. אבי [לימים האדריכל הנודע אריה אל-חנני] , שהיה הבן שני, כבר היה נשוי, ואני הייתי הילדה היחידה של השבט הגדול הזה.

הדרך לארץ נמשכה למעלה משנה. עברנו לפולניה ובעיירה ליד וילנה ששמה וילנקה היו לסבא קרובים. שם הוציאו לנו תעודות של ילידי המקום וכך נתאפשר לנו לעלות. זה היה מיספר שנים לאחר המהפכה הבולשביקית, שאף היתה זרז לעלייה כי היה ברור שגן-עדן לא הולך להיות שם.

זה היה דבר מאוד לא רגיל בימים ההם לראות שבט גדול כל-כך עולה לארץ. אחרי הרבה שנים פגשתי אישה אחת שסיפרה לי שעלתה איתנו באותה אונייה והיה מאוד משעשע לעקוב אחרי כל הגדוד הזה עם ילדה אחת קטנה. עד שיום אחד הילדה [היא מיכל], שהיתה במעיל פרווה עם כפתורים גדולים, תלשה כפתור ממעילה וזרקה אותו. ואז, כל המשפחה הגדולה נשכבה על הארץ [הסיפון] והתחילה לחפש את הכפתור... והיא חשבה בליבה: מה שחשוב לאנשים האלה – כפתור!" – אבל התברר שבכפתור הזה היה כל הכסף של המשפחה ביהלומים ובאבנים יקרות. ואכן, אחרי חיפושים נרחבים הוא נמצא.

כשהגענו לתל-אביב התפזרו האחים, וסבא שלי עם משפחתו גרו ברחוב מוהליבר בתל-אביב בדירה בת שני חדרים. היום עומד שם בית גדל מידות של בנק דיסקונט). בחדר אחד – סבא וסבתא ושלושת הבנים, ובחדר השני – אבא ואמא ואני. את המטבח השכירו לבחורה שהיתה כבר מסודרת, כי עבדה בבית-חרושת לשוקולד "רענן". היא כבר היתה קצת ותיקה ביישוב ודאגה יפה מאוד למשפחה, והיחסים איתה נמשכו עד שנפטרה בגיל מופלג.

היא החליטה, שהדבר הראשון שאבא שלי יכול לעשות בארץ, הוא להיות מורה לציור. באותו זמן נפתח בית-ספר לציור ברחוב נחמני, שהיה שייך להסתדרות (לימים נבנה שם ביתו של התיאטרון ה"קאמרי"). היא שלחה לשם את אמא של נריה, שהיתה אז אם לתינוקת ומאז התפתחו יחסים שנמשכו עד עצם היום הזה. דרך אגב, תלמיד אחר היה אבא של רות צרפתי. [הכוונה כנראה ליהודה פרנקו-צרפתי מפתח-תקווה, אביה של הציירת, שהיה גם בעל נטיות אמנותיות. – אב"ע].

רותי [צרפתי] הראתה לי אחר-כך צילום של התלמידים מציירים ואבא שלי המורה. [הצילום מופיע בחוברת יחד עם עשרות צילומים נוספים של המשפחה ושל ציוריו המופלאים של אריה אל-חנני. – אב"ע]. החלום שלו היה להיות מורה לציור בסמינר "לוינסקי"; איזה מזל שזה לא קרה!!

סבא שלי, קטוע רגל מגיל צעיר, היה צורף, שען ובעל חנות גדולה בפולטבה, אוקראינה – קרוב לקייב. (כולם יודעים את העיר הזו ממלחמות נפוליאון). הספר הקדוש שלו היה "אהבת ציון" של מאפו, וכך היה גם סגנון דיבורו. כתב-ידו היה נהדר, ובכלל היה ציוני בכל ליבו ומאודו. הוא החליט שבארץ צריכים להיות חקלאים וקנה אדמה ברמת-גן (היכן שהיום נמצא בית העירייה) וגידל תות שדה. והוא, עם המקל שלו, היה מתכופף ואוסף את התות, והילדה הקטנה על-ידו...

כשהגינה והעסק החקלאי לא הלכו, הוחלט לעבור לתל-אביב. סבא קנה מגרש ברחוב בורוכוב 16, הבנים ליבנו את הלבנים במו ידיהם ובנו את הבית. מאוחר יותר הם גם בנו מדרכה בצד המזרחי של רחוב קינג ג'ורג', מרחוב בורוכוב ועד לרחוב אלנבי, כדי שסבא יוכל ללכת. אני מאוד אהבתי להסתובב שם. נוסף לבית היו שם גם רפת ולול. אני זוכרת שהפרה, שמה היה "פראיתה", נתנה לסבתא "זבנג".

[שם, עמ' 5-7]

 

* * *

צפירה יונתן

על רות צרפתי שטרנשוס

בשולי הכפר – כפר 'בהדרגה', ליד המושבה פתח-תקווה היה ביתם של משפחת צרפתי –חנה ויהודה. בית קסום מוקף שיחי פיטנגו ופרחים לאין ספור, ושתי ילדות – שולה הגדולה ורותי הקטנה, בינות השיחים ועל העצים, שובבות שכמותן.

הכפר, כיום "כפר מעש", כולו ככף יד ואני למשפחת קליין, הוריו של נתן קליין (לימים נתן יונתן), שאביו יונה עבד עם יהודה צרפתי בחברת החשמל בפתח-תקווה. יחד טיפסו על עמודי החשמל, ויותר מאוחר ישבו במשרדי החברה במושבה.

 לא אתן כאן היסטוריה אלא דברים כואבים על מותה של שולה אחותה (שהצטרפה לקיבוץ שריד) ועל רותי. על נעורים ובגרות במסלול אוהב מהכפר הקטן ועד לבתיהן באשר היו.

ניחומים לבתה חגית ולמשפחות.

 צפירה יונתן

(לבית שה לבן)

קיבוץ שריד

 

* * *

לידיעת תקוה ויינשטוק,

אביה של רות צרפתי ז"ל [גיליון 523] היה מנהל חברת חשמל במושבה ולא מנהל הדואר, וגם תפקיד זה היה רם מעלה בזמנים ההם.

 אביחי פאוזנר

 

* * *

אהוד היקר,

אכן חברת החשמל. גם אתה, לפני שפירסמתי את הרשימה [בתגובה שלך על הטיוטה] כתבת – חברת החשמל. איזה שד דחף אותי לכתוב הדואר?

תקוה

 

אהוד: יהודה צרפתי (פרנקו), אביה של רות, היה דמות ידועה מאוד בפתח-תקווה, גבר רציני, גדול, רחב-כתפייים, משרה ביטחון, נוסע בטנדר עמוס חלפים של תיקוני רשת החשמל. קווי דמותו משוקעים באיוריה המפורסמים של רות לספר "דודי שמחה ואני" של ע. הלל. צרפתי גם היה ידיד טוב של ראש העיר יוסף ספיר ואשתו חולדה.

 

* * *

אוריה באר: רחל מרכוס – תיקון טעות

קראתי בעיון את רשימתה של תקוה וינשטוק, העיתונאית הוותיקה [גיליון 521]. אכן דברים ראויים בעניין נתן אלתרמן ז"ל. עם זאת, ברצוני לתקן טעות עובדתית של פרט שכתבה, וכן להעיר הערה לגבי רושם שקיבלתי בשעתו.

באשר לטעות העובדתית: ובכן, רחל מרכוס ונתן אלתרמן בעלה, התגוררו לא בשדרות קרן קיימת, בה גרו בן גוריון ופולה, אלא בשדרות נורדאו, צפונה משם. זאת סמוך לגן הילדים של ימי ילדותי, ושל רבים וטובים אחרים, הלא הוא " גן חדווה".

זכור לי, שבאתי פעם לבקר את רחל, על פי הזמנתה, כדי לקבל הערות מפיה, על מחזה שכתבתי ושמצא חן בעיניה. רחל הסבה עימי בחדר האורחים הקטן, אך ביקשה ממני שלא ארים את קולי, כי אלתרמן, שהיה אז חולה מאוד, שכב בחדר הסמוך. בניגוד לדברי תקוה, לא התרשמתי שרחל פחדה מבעלה, או חששה ממנו. הרושם שקיבלתי, היה שהיא דווקא העריכה אותו וחרדה מאוד לבריאותו.

הצעתי לרחל לאפשר לי לסור לרגע קט לחדרו של החולה, כדי לאחל לו החלמה כמי שהעריץ את שיריו, ובייחוד את שירי "הטור השביעי". אך רחל סירבה, באמרה, כי "מוטב להניח לו ולא להפריע לנתן. זה יותר חשוב."

קיבלתי דבריה, ולא התווכחתי. אחרי שיחה קצרה נוספת בענייני תיאטרון, פרשתי. זאת, לא לפני שאיחלתי לבעלה רפואה שלמה. חודשים ספורים בלבד לאחר מכן, הלך נתן אלתרמן לעולמו.

ואולם עקרונית תקוה וינשטוק צודקת: אלתרמן היה משורר גדול שהצליח להעביר בשיריו את הלכי הרוח של התקופה וגעגועי העם, בארץ ישראל של אותם ימים – למדינה משלו. אך בחייו הפרטיים היה אדם נרגן, בוטה, ונטה להעליב דווקא את ידידיו ודורשי טובתו. כך סחו לי רבים שהכירוהו היטב.

והערה כללית נוספת בשולי דברים: מצער, אך יש לא מעט טובים ומוכשרים שלוקים בתסמונת זו. דהיינו, לקנטר, לפגוע, לגרום צער, ולעשות רע, דווקא לאלה שמיטיבים עימם ומעריכים אותם. היכרתי לצערי כמה מהם. אחד מהם היה עורך עיתון ידוע. האחר, עורך ספרות ידוע, והשלישי, המוכר לרבים, אף הוא, משמש עדיין בתפקיד מרכזי, בתחום התרבות, באחד העיתונים הגדולים. כן, כך גם היה אלתרמן, זאת, למגינת ליבם של רבים. חבל!

 

אהוד: אף שגדלתי על ברכי "הטור השביעי" ו"כלניות", ולימים "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים", מעודי לא פניתי לאלתרמן, לא ביקשתי להיפגש עימו ולא כתבתי לו. היתה לי הרגשה כי דווקא משום שאני מעריץ את שירתו, מוטב שלא אכיר אותו באופן אישי, ובוודאי שלא בהיותי סופר מתחיל, וכך קרה גם כי מימיי לא הסתובבתי בחוגי "כסית".

 

* * *

יהודה הצבי: יעקב חורגין, עורך "הבֹקר לילדים"

מר בן עזר, שלום רב,

 קראתי בעניין רב את מחקרה של ד"ר יעל ויילר ישראל על "הבֹקר לילדים", שהתפרסם במכתב העיתי שלך [גיליון 522]. המחקר עניין אותי לא רק בשל סנטימנטים של נוסטלגיה (הייתי קורא נאמן של אותו שבועון כבר מיומו הראשון) אלא בשל ההוקרה שניתנת בו ליעקב חורגין, סופר ומחנך, שהטביע את חותמו על העיתון ובליבות קוראיו. לדעתי, חשוב היה לעורך, ובמיוחד, להדביק את הקוראים בלהט הציוני שלו, בתקווה ובאמונה בגאולת העם והמולדת. זה היה הנס והדגל של העורך, ובמידה רבה גם של שאר חברי המערכת.

לא כל כך הסכמתי עם ד"ר ויילר כאילו ניתן ב"הבקר לילדים" ביטוי מספיק לתודעת השואה ולאירועי מלחמת העולם השנייה. אולם, אינני "מאשים" אותו ספציפית: כל היישוב כולו היה מרוכז הרבה מאוד בתוך עצמו, ביחסים עם שכנינו הערבים, במלחמה שלנו נגד המנדט הבריטי. נודה על האמת, לא הרבה נעשה מצד ראשי הישוב (ואולי לא ניתן היה לעשות הרבה) כדי לעצור את מכונת התופת של השטן הנאצי.

 

להמחשת הכיוון המרכזי של הלך הרוח באותם ימים, אני מצרף בזה שיר של ילד בן 11, שפורסם ב"הבֹקר לילדים" מס' 15 (ה' בכסלו תש"ד, *2.12.1943).

 

מכתב למערכת

יְהוּדָה צְבִי שָׁר עַל רַמָת-הַכּוֹבֵשׁ

וְעַל הַגְּאֻלָה

 

מִזִוְעוֹת רַמָת-הַכּוֹבֵש

מִדִמְעָה גְרוֹנֵנוּ יָבֵש.

אַך לִבֵּנוּ עֹז לָבֵש:

לֹא נִירָא מִפְּנֵי מוֹקֵשׁ.

 

אַל יֵאוּשׁ, עַם-סְגֻלָה!

הִנֵה תָּבוֹא הַגְּאֻלָה.

כֹּף, עִבְרִי, צַוָארְךָ

לַמּוֹלֶדֶת וּלְעֻלָה.

 

יהודה צבי, תל-אביב (בן 11)

 

בברכה,

יהודה הצבי

 

* * *

החיפוש ברמת הכובש, 1943

* ב-15 בנובמבר 1943, נתגלו בבדיקה אקראית באוטובוס, שערכו חיילים בריטיים, שני מקלעים ארוזים בשק על גג האוטובוס. איש מיושבי האוטובוס לא הודה כי הנשק שייך לו. חשדם של הבריטים נפל על שני צעירים תושבי קיבוץ רמת הכובש (שאמנם היו חברי הפלמ"ח והנשק היה שלהם) והם נלקחו למעצר.

הבריטים החליטו לערוך חיפוש בקיבוצם של השניים, ועוד באותו יום הקיפו כוחות צבא ומשטרה את הקיבוץ. בלילה העבירו חברי הקיבוץ את הנשק הרב שהיה בסליק בחצר הקיבוץ אל סליק אחר בבית הקברות שבפרדס. למחרת בבוקר, ב-16 בנובמבר, נכנסו 300 אנשי צבא ומשטרה בעשרות כלי רכב לקיבוץ. בראש מבצע החיפוש עמד ריימונד אוסוואלד קפראטה, מפקד משטרת מחוז השומרון. במקביל הקיפו כוחות צבא רבים את הקיבוץ מבחוץ ומעליו חג מטוס סיור. התואנה לעריכת החיפוש היתה חשד להימצאם של עריקים פולנים מצבא אנדרס בקיבוץ, ואמנם להוכחת טענתם הביאו הבריטים כמה קצינים ואנשי משטרה צבאית פולנית "לשם זיהוי העריקים". לאחר שנוכחו הפולנים לדעת כי הובאו לקיבוץ באמתלת שווא, קמו וחמקו מן המקום.

הגברים שבקיבוץ רוכזו במכלאות מוקפות תיל בחצר הקיבוץ. במהלך החיפוש נגרם נזק רב למיבנים ולרכוש. חברות הקיבוץ רגמו את הבריטים באבנים ובחפצים. בחיפוש לא נתגלה נשק, פרט למספר רימוני סרק. קפראטה דרש להסגיר לידי הבריטים עשרים אנשי פלמ"ח. מוכתר הקיבוץ סירב וקפראטה הורה לאנשיו להעלות בכוח עצירים מן המכלאות לכלי הרכב. פרצה תגרה המונית שבמהלכה עצרו הבריטים 35 איש ופצעו 14 אנשים, בכללם שנים שנפצעו מיריות שירה קפראטה באקדחו. אחד הפצועים, שמוליק ווליניץ, נפגע ממכת אלה בראשו ומת מאוחר יותר מפצעיו.

בעת האירוע הוזעקו כ-3,000 מחברי ארגון "ההגנה" בשרון לעזרת הקיבוץ והקיפו את הכוחות הבריטים הצרים על היישוב. כ-150 מהם הצליחו לפרוץ לחצר הקיבוץ. מפקדי "ההגנה" שקלו להפעיל גם כוח מזוין אולם ויתרו על כך בהיווכחם בעוצמת הכוח הבריטי.

חיפוש הנשק, שהיה אחד הגדולים בהיקפו עד כה, התקבל על ידי היישוב העברי בזעם. למרות שחיפושי נשק אלימים נערכו ב-7 באוגוסט 1941 בעין חרוד, ב-12 במאי 1942 בגבעת חיים וב-3 באוקטובר 1943 בקיבוץ חולדה, לא הובאו אירועים אלה לידיעת הציבור בגלל איסור הצנזורה הצבאית. הפעם החליטו להמרות את צו איסור הפרסום.

ב-17 בנובמבר 1943 התכנסו כל עורכי העיתונים העבריים והחליטו כי כל העיתונים העבריים יפרסמו למחרת הודעה מפורטת ואחידה "על מעשה ההתעללות בישוב העברי" ברמת הכובש. רק הפלסטיין פוסט קבל הוראה להימנע מכך על מנת שישאר עיתון יהודי אחד חופשי אם יחליטו הבריטים לסגור את כל העיתונים העבריים. ב-18 בנובמבר 1943 הופיעו כל העיתונים העבריים בהודעה בראש העיתונים ובה צוין כי "הרשות שלא ידעה להגן על רמת הכובש מעקירת מטעים, רצח, מארבים ומוקשים, באה עכשיו ללמד את רמת הכובש בקתות, אלות וביריות, שאינה רשאית להתגונן על נפשה."

הבריטים הגיבו בסגירת כל העיתונים העבריים ל-11 ימים. עורך ה"פלסטיין פוסט" נתבע לפרסם את ה"הודעה הרשמית" של הבריטים אך הוא סירב, כל עוד לא יותן לו לפרסם גם את הגרסה היהודית במלואה. הבריטים ניסו להוציא עיתון יומי בעברית בשם "חדשות היום" ובו גירסתם על המאורעות ברמת הכובש אבל היהודים החרימו את העיתון. בעלי הקיוסקים סירבו לקבל אותו ובכל מקום שהגיעו הגליונות הם נשרפו על ידי הקהל.

למחרת החיפוש הגיעו לרמת הכובש אנשים רבים לאות הזדהות, וביניהם בכירי היישוב כדוד בן-גוריון, גולדה מאירסון (מאיר) ומשה שרתוק (שרת).

ארונו של שמואל וולינץ הובא לירושלים ומשה שרת הספידו בחצר בית המוסדות הלאומיים. משם הועבר לרמת הכובש ונקבר במעמד חבריו ונציגים רבים של הציבור העברי, בהם יצחק טבנקין שאמר כי "קברו של ווליניץ ישכון בכל בית יהודי, בכל עיר וכפר, כזיכרון, כצו-חיים, כאזהרה."

בזמן ההלוויה הוכרזה דומייה של שתי דקות בתל-אביב.

[בעקבות ויקיפדיה]

 

אהוד: מעניין שכילד-קורא, בגיל 7-10 לערך, בקלמניה, מעולם לא הרגשתי ש"הבוקר לילדים" מנסה להדביק אותי "בלהט הציוני שלו", אלא פשוט מספר דברים כהווייתם, בצורה עיתונאית וספרותית, על המציאות שבה חייתי ועל העבר הלאומי שלנו. זה כאילו אומרים שאתה אוהב את אימא שלך לא מפני שהיא אימא שלך אלא מפני שהיה צריך לשכנע אותך להרגיש כך.

"מאחורי הצאן" של חורגין, סיפור תנ"כי שהתפרסם בהמשכים בשבועון, וגיבורתו הנערה אחימעץ היפה, הלבושה לבן, היה סיפור האהבה האהוב והמשפיע עליי ביותר בילדותי, ללא שום קשר ל"להט ציוני" שכלל לא ידעתי מהו.

 

 

 

* * *

יואל נץ

ועוד ספיח בנוגע ל"ארון הספרים הפתח-תקוואי"

אי-שם בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20 היה לי הכבוד והעונג להציג את אחת מתערוכות הצילומים שלי ב"יד לבנים" של פתח תקווה. באירוע פתיחתה של התערוכה נשא מר ברוך אורן דברים מלבבים וחכמים על יצירות הצילום שלי ובשבח אמנות הצילום.

ברבות השנים הצגתי תערוכות צילום נוספות, בהן רוב יצירותיי מבוססות היו על עיבודי מעבדה של חדר חושך בטכניקות שונות. רשמתי כמה פטנטים בתורת הצילום ובכימיה של הצילום בפרט, עד אשר נחשול צונאמי ענק של מחשוב ושל דיגיטציה הטביע תחתיו שורה של טכנולוגיות, ובהן גם את כימיית הצילום של הלידי הכסף. הנחשול הזה הניף באחת את עולמנו אל מישורים גבוהים הרבה יותר ומופלאים. אינני "מתאבל" עוד על העולם הקסום השקוע במצולות – ורק נזכר בנוסטלגיה בכלים, בתהליכים, בתוצרים ובעיקר – באנשים, ובהם – בדמותו התמירה והחייכנית של ברוך אורן.

 

אהוד: מאז הלך ברוך אורן לעולמו נותרו מעט מאוד אנשים שיודעים את תולדות פתח-תקווה. הרוב אינו יודע אפילו שפתח-תקווה הודרה מהעלייה הראשונה.

 

* * *

מחפשת מילים לשיר של מרצדס סוסה

שלום רב,

מחפשת בדחיפות מילים לשיר של מרצדס סוסה, שתורגם על ידי רחל שפירא, הוא נקרא בעברית "נולדתי לשיר" (בביצוע מיטל טרבלסי), אין שום מקום בו ניתן להשיג את המילים ובלתי אפשרי לרשום משמיעה, המלל של מיטל אינו ברור. העניין דחוף לי מאוד, האם תוכל לעזור?

בברכה,

ליא ויינר

052-3585579

077-7570251

 

* * *

ברוך תירוש: הבנות של מר אמב"ש מקהיר

 נישאו לאבא אבן ולחיים הרצוג

לאהוד בן עזר הנמרץ והנחוש,

שלום בידידות,

בגיליון האחרון [523] פירסמת את דברי פרופ' עוז אלמוג, שבין השאר העלה את שמו של מר אמב"ש [אני מאמין באמונה שלמה] הנאמן מקהיר, וציין כי בנותיו נישאו, האחת לאבא אבן והשנייה לעזר וייצמן. לקביעה המוטעית הזאת צורף אמנם סימן שאלה [מצידך], ואכן הבת השנייה היא אורה הרצוג היקרה, שנישאה לחיים הרצוג ז"ל, לימים נשיא המדינה.

ואגב, מר אמב"ש היה שותף בחברת אוניות בריטית והיה מגיע לעיתים בהפלגות ארצה, ונפגשתי איתו פעמים אחדות על האוניות, ושמעתי ממנו, בין השאר, על קשרי בנותיו עם קצינים יהודים מהצבא הבריטי בקהיר.

בהערכה,

ברוך תירוש

 

* * *

ליטמן מור "שלנו" בטלוויזיה

באתר למטה תוכלו לראות כתבה על ההצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי. המחזה של סובול עם שחקנים חדשים. בין "השחקנים החדשיים" תוכלו לראות גם אותי מדבר על גטו וילנה. זה היה ב 28 בפברואר 2010 בחדשות של 2010 בערוץ 2 בשעה 20.00

בברכה

מור ליטמן

 

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-70a59400cf51721004.htm

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

 

 מחברת רביעית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 5

 

"אני חזק," המשיך לָצֶק למלמל בדרכו החוצה, כתינוק שוטה ונכלם. "זין שלי הכי גדול בבוקארשט, פעם! דופק צועניות, דופק רומניות, רק לא דופק יהודיות – "

את ההמשך לא שמעתי, כי סגרתי עליו את הדלת ורצתי להתרחץ. אני יודעת? אולי הוא מלקק זונות ברחוב הירקון ונדבק במחלות כאלה, נוראות, כמו של חיים תוגתי?

תחילה לא חשדתי כי חיים תוגתי השמנמן מסתיר משהו. אמנם, השירים הבכייניים שלו. הנכונות להשפיל את עצמו כששכבתי במיטה עם דינה דופברג, הקינאה היתירה שהפגין באהבתו לי, כשזרק בלילה אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן, כמו גם המקרה עם אימא של מוס, שהעדיפה אותו על פני הכלב, לדבריו – כל אלה יצרו סביבו איזו אווירה של אי-אמון, לפחות בעיניי, כאילו ההתנהגות הטווסית שלו, הבגדים המהודרים, החיזורים, ההידחקות החולנית למצוא חברה פן יישאר רגע אחד לבדו, לשאת את מועקת עצמו – לא באה אלא להסתיר את העיקר, סוד כמוס שאולי אינו מגלה אפילו לעצמו.

כששכב בבית-החולים איכילוב סיפר לי, בלב נשבר, את האמת על חייו. אהבתו אליי היתה דו-מינית, לדבריו. הוא חלם שאני אבעל אותו, שהוא יהיה האישה שלי, כי אני מושכת אותו באפשרות שאחדור לתוכו. הייתי לו מין עוגן של אי-הודאה-גמורה בכך שנגזר עליו גורלו להיות אישה של גברים. וכי משחקיו איתי לא היו אלא מין אוננות הדדית שבה ניסה להגשים את חלומו להיות אישה מבלי "להתלכלך", כדבריו, במגע מיני עם גבר.

תוגתי המסכן. הוא נשלח לשמור על מיתקן צבאי בצפון הארץ. עשה מכך סוד גדול ולא גילה היכן בדיוק ועל מה שמר. שם גר באוהל אחד עם חייל שהיה עובד במיטבח של המיתקן. החייל הצעיר היה מאוהב בפקידה הפלוגתית, מירב, שהיתה מופיעה כמעט מדי יום, בצהריים, נלווית למכונית-האספקה, עם הדואר וסרט-הקולנוע, ולפעמים עם מרצה חובש כיפה שדיבר על ייחודו של העם היהודי, הטיף נגד התבוללות בגויים, וטען כי היהודי השלם הוא רק זה שיושב בארץ-ישראל וגם מקיים בה את כל המצוות, וזאת כנגד הרבי מלובאביץ', שיושב בגלות, והוא יהודי פגום, שלא לדבר על החילונים, שהם פגומים מכל בחינה.

למירב הגדולה היה חזה תפוח ורחב דונאמים, ופנים זרועות פצעוני-בגרות אדמדמים ומדי פעם היתה שבה ופורפת את הכפתור העליון בחולצת-העבודה הצבאית, בצבע חאקי-כהה, שהיה נפרם מכובד התכולה שעל פתחה הופקד לשמור. אבל היא היתה הבחורה היחידה שהיתה מגיעה למיתקן מדי יום, ועיני גברים מורעבים, חיילי סדיר ומילואים, היו ננעצות בה בשקיקה שוקטת, ואחדים היו גם מתבדחים איתה. מציעים לה חברות, טופחים על כתפיה הרחבות, על עכוזה, או מחבקים אותה במחווה של ידידות גמלונית, מזוייפת. דומה כי מירב נהנתה מתשומת-הלב היומית לה זכתה, ואפילו תוגתי מצא עצמו מתחיל להרהר בה, בלילות, במשמרות-השמירה הארוכות.

ובאחת השמירות, בלילה, חש עצמו כה מגורה, עד כי הסתתר בפתח מחסן-תחמושת תת-קרקעי, כמו כדי לעשות את צרכיו, בכריעה – וכשהוא מדמה בנפשו כי מירב, ערומה, ורק חולצת החאקי הפרומה עליה, באה עליו, מאחור, נלחצת בדדיה הכבדים, החמים, חודרת לתחתול שלו בצ'יפצ'ימון הענק שהטבע ודאי חנן אותה בו, ותופסת באצבעותיה המגודלות ומגלגלת את הפתיל שלו – אונן על רצפת הבטון החשוכה זרע ימים רבים בהם לא בא על פורקנו, בשיעמום נורא ובדמיונות פרועים על מיטת-שדה מלאה אבק וכתמים, באוהל מדיף ריח שמיכות צבאיות, חומרי-חיטוי ושמן-רובים.

תוגתי המסכן. רגעים אחדים אחרי כן, היתה ביקורת המשמרת, ומזלו שלא נתפס בשעת מעשה, ואפילו ריח הזרע הטרי שדבק בו – לא הסגירו. תחתוניו נתלחלחו והיה לו קר מאוד, ועצוב.

"מה זה הריח המוזר שנודף ממך, רב"ט תוגתי?" שאל סמ"ר חומצי הקצין התורן, שהיה האחראי על המיטבח.

"א... אפרסמון..." נחלץ תוגתי ברגע האחרון, בהיזכרו כי לעיתים הריח אכן דומה. תלוי בזן האפרסמון, כמובן, לא בזרע.

"יש לך אישה טובה, תוגתי, מפנקת אותך – "

הצבא טרם כלל אז אפרסמונים בתפריט.

"אני לא נשוי –"

"טוב, טוב, רק אל תאכל יותר מדי," צחק חומצי והסתלק.

 

בלילה שכב החייל, המכונה גלדיס, על מיטתו ממול לתוגתי, ונאנח.

"מה יש לך?" שאל תוגתי.

"השרמוטה הזו, הורגת אותי – "

"מי?"

"מירב. אני מוכרח לזיין אותה. בחיים שלי אני לא אסלח לי אם לא אזיין אותה, לפחות פעם אחת – "

תוגתי שתק.

"תִראה, תראה מה שהיא עשתה לו."

"למי?" לא הבין תוגתי.

"תראה אותו – "

תוגתי התבונן לעבר מיטתו של גלדיס, ששכב על גבו בחצי-הסבה, שתי שמיכות צבאיות מקופלות תומכות אותו מאחור, ומבעד לפתח מכנסיו מזדקר אברו הכהה והקשוי.

"כזאת שרמוטה," המשיך גלדיס להתבונן באברו מבלי לגעת בו. "שמעת מה קרה לה עם הנהג?"

"לא."

"טוב. לא חשוב." אמר גלדיס.

נפלה ביניהם שתיקה.

לפתע קם גלדיס, במכנסיים משולשלים, התקרב ועמד ליד מיטתו של תוגתי, שנשען אף הוא בגבו על שמיכותיו המקופלות.

"תראה, תראה עוד פעם מקרוב מה עשתה לו השרמוטה! נגיד אתה, אם היית התחת של מירב, לא היית מרחם עליו, תוגתי?"

"מה, מה אתה מתכוון?" שמע תוגתי את פעימות-ליבו.

"תיגע בו, תראה! להרוג אותה, השרמוטה. להכות אותה צריך. אתה יודע מה היא עשתה עם הנהג?"

"מה היא עשתה, ככה? ככה – " לא התאפק עוד תוגתי ושלח יד לגעת באברו של גלדיס, מגורה מאוד ומבולבל קמעה, "העבירה לו מהלכים? ככה – "

צחק.

"הֵי, אל תסחטי אותו, זה לא לימון. אני רוצה להרגיש שאני תוקע אותו, את מבינה? או כלום! אבל בלי משחקים ותפסיקי לצחוק – "

"תרשה לי – "התחנן תוגתי.

"אמרתי לך, הסתובבי! מה את פוחדת, יש לך פצעים? הבאתי מרגרינה – "

"מה, מה פתאום, אתה עושה סנדוויץ'?"

"יא-אללה! חשבתי שאת מבינה – אנחנו נעשה!"

והוא משך עצמו מידיו של תוגתי, ולקח מצלחת פלסטיק בהירה שעל הארגז באוהל, המואר באור חשמל קלוש מהחוץ – חצי חבילה דקה של מרגרינה צבאית, שהאות צ מוקפת עיגול היתה טבועה בה, חפר ממנו מעט באצבעו והחל סך את אברו, שהלבין ונעשה גבנוני, כמין דרקון. תוגתי התבונן בו, מזועזע, מהופנט.

"נו הסתובבי כבר, מה את מחכה? יש לך התחת הכי יפה בעולם, ועכשיו הוא יגיד 'ברוך-הבא' גם לי!"

תוגתי התפשט בידיים רועדות ושכב על בטנו. גלדיס המשיך ודיבר אליו כאל מירב. הורה לו לתקוע ראשו במזרון ולהרים אחוריו כלפי מעלה, והחל סך לאט-לאט באצבעו, את טבעת התחתול של תוגתי, שנתרחב והחל מפרפר ומפרכס בשריריו, כמו פותצ'יק, סביב אצבעו של גלדיס. ואז התרומם מעט גלדיס, בעמידה, והחל מחליק פנימה את אברו ובותק את אחוריו של תוגתי בתנועות קצביות, חודר מדי פעם מעט יותר, קורע אותם בידיו לצדדים, כדי להרחיבם, והוא נאנח ומקלל:

"יִלְעַן-דִינַכְּ, מירב, לכולם את נותנת – ורק לי לא? עכשיו אני יראה לך במרגרינה, עכשיו אני יראה לך! עכשיו אני יראה – "

 

למוחרת התנכר גלדיס לתוגתי ואפילו ניסה ללעוג לו. תוגתי מיעט להיכנס לאוהל. עד חצי הלילה היה תורו לשמור. הוא החליט שהמקרה לא יחזור. חש עצמו מזוהם ומושפל. אמנם, מעודו לא חש תענוג כה עמוק ומשחרר. הבעילה היתה מושלמת. גלדיס נשאר בו עד לאותו רגע שגם הוא-עצמו החל שופך, והמוזר ביותר – מבלי שאברו-שלו יוציא כלל את ראשו. רפוי היה לגמרי. נחבא. כל עוצמת האביונה היתה בפי-הטבעת, וכשהתיז מטה על השמיכה הצבאית, בשיא התרגשותו, היה הדבר כעין סרח עודף, אישור, לדבר העיקרי שהתרחש מאחור, וכאילו הרוטב הזה לא היה זרעו אלא עסיס-תענוגות שמזילה אישה מיוחמת.

אבל אחר-כך, איזה גועל! איזו בושה! ריח מרגרינה, צואה וזרע, נתערבבו יחד, והתחתול הבתוק בער, כאילו שיפדו אותו. למוחרת הלך כל היום ברגליים מפושקות מעט, וגלדיס עוד מתעלל בו, מדבר אליו בלשון נקבה –

"הי, מירב! באיזה מסע היית? מי קרַע לַך את התחת?"

עד חצי הלילה למוחרת שמר תוגתי. הוא נשבע לעצמו שיותר לא יניח לגלדיס לבעול אותו. אבל כשנכנס לאוהל, בחשאי, חומק תחת שמיכותיו, סבור שגלדיס כבר ישן, שמע רחש קל ובעוד רגע היה גלדיס, צנום ושרירי, שוכב עימו, מאחוריו, תחת השמיכות, ושוב הפקיר עצמו לידיו, והפעם הזו אף עלתה על קודמתה. גלדיס לא רק שב וחדר לתוכו אלא הצליח גם להזקיף את השמוקול הרך של תוגתי, וכשסיימו שוב, כמעט יחדיו, היתה לתוגתי הרגשה מופלאה, שטרם חש בחייו – שהוא בועל ונבעל גם יחד. והכול מוכפל בו, דו-מיני, מפולש, ציבורי, ושוב לא היה איכפת לו בְּלִיל הריחות ולא גלדיס שמתעלל בו מן המיטבח, בארוחות, ולועג על צורתו העגלגלה, הנשית, ומכנה אותו בשם – "מירב!" לצחוקם של כל הסובבים –

מן הצפון חזר תוגתי המסכן גבר של גברים.

חזר? לא בכוחות עצמו חזר. מצאו אותו. שני לילות לפני השיחרור משירות המילואים סיים תוגתי את המשמרת קצת אחרי חצות ונכנס לאוהל. גלדיס חיכה לו. תוגתי התחנן אליו שיעזוב אותו. אחוריו בערו. בקושי הילך. הוא התבייש ללכת לחובש וניסה לרפא עצמו בעזרת שתי משחות-עור שונות שתמיד לקח איתו למילואים. עור רגיש היה לו ונוטה לדלקות. גלדיס איים עליו שאם לאי ניח לו לבוא עליו – יגלה ברבים את נטיותיו וגם יבוא לבקרו בתל-אביב, וידרוש ממנו כסף!

תוגתי חש תערובת של מושפלות והנאה, כבתולה להוטה שנישאה לגבר תובעני המתעלל בה אך גם מלמדה את סוד התענוגות. טבעו שנתגלה לו הפחיד וריגש אותו. מה יהא עליו כשיחזור לתל-אביב? איך יתייחסו אליו ידידיו, וידידותיו? גם עליי חשב רבות. סיפר כי כשהיה שומע את גלדיס מכנה אותו בשם – מירב, היה בתוך-תוכו אומר לעצמו – אני לילך, אני לילך – ומדמה כי אני האחוריים שלו, כי הם – אבר-המין שלי, שאותו הכיר מכל הנישוקים שהרשיתי לו, וכי אנחנו שייכות, שנינו, לאותה מהות נשית הנהנית הנאה משוגעת מן החדירה אל תוכה.

גלדיס לא הירפה ממנו. וכשחש כי תוגתי אינו מתכוון להיענות לו בשום אופן, בא שכב וגבו אליו, מצטנף ומפשיל מכנסיו ומציע לתוגתי לבעול אותו. תוגתי ניסה – ולא הצליח. אז התכרבל גלדיס בזרועותיו והסתובב כצלופח, ובעוד רגע חש תוגתי את שפתיו על אברו, ובה בעת נתהפכו ירכיו של גלדיס, שביצבצו ערומות ממכנסיו המופשלים, ובאו עם האבר הזקור מול פניו של תוגתי בתביעה אילמת להדדיות לשונית –

תוגתי נאבק. הפיתוי היה קשה לעמוד בו. ממילא כבר חש עצמו כמי שנטבל לדת החדשה, ונפרצו כל הגבולות. עתה לא היה מקום לדמיונות. לזהות שאולה. לחלומות אני-לילך-הנותנת-ובאמצעותה-אני-נהנה. כאן היה אבר כהה. זקור. נדחק אל שפתיו בחשיכה כאילו גם פיו היה – אחוריים, ומוחו – מעי, כלי מלא צואה. והוא, תוגתי, אינו אלא חור אנושי גדול אחד, ריק, עקר ושטוף תאווה להיבעל.

שעה ארוכה כנצח שכבו השניים במהופך זה לצד זה, גלדיס רוטט וגמיש כחתול, בקימור גב, עוטף בלשונו מכאן וחודר מכאן, בעוד תוגתי שקט, נפעל וחש עצמו נמס לאט-לאט כאילו גם מוחו נבעל, ננקב, ושוב נאחז בהזייה כאילו הוא – הוא החודר אל תוכי, ואני – הוא, התחלפנו בתפקידים, ובלבד שלא להשתעבד לגלדיס –

ואז הגיע רגע שבו נשכח הכול, גם מחשבותיו עליי, והוא חש עצמו כמתעלף או מרחף באוויר ומיטת השדה הצרה התרוממה ויצאה לשוט בלילה הגלילי –

ואביונת-הראש, כמו לפני התפוצצות –

אחר-כך – שניות אחדות של ההנאה שבהתזה, הנאה נדירה, שלא ידע כמותה קודם, כה היטיב גלדיס לעשות, ומיד אחריהן ההתפכחות הנוראה, ותחושת ההשפלה, והבחילה לטעם זרעו של הגבר הזר הממלא את פיו וגודש גרונו ומרטיב את שפתיו, וסלסולי שער-הערווה של הלה, שנשרו ודבקו אל פניו, ושיירי מרגרינה חמוצה, והמיאוס הנורא –

להקיא, רק להקיא –

או למות.

כך הרהר לעצמו תוגתי כאשר עמד מחוץ לאוהל – ערום-למחצה ומדיף ריח זרע-גלדיס, שהיה שונה משלו כאילו נמהל בו טעם טבק זול וזיעת-חיילים – והקיא את ארוחת-הערב הצבאית שעליה נוספו שני מְצוּפִּים ופחית גזוז חמוץ שלקח עימו לשמירה והתסיסה את מעיו, שהעלו שיהוקים בטעם מתכתי. הוא חזר לאוהל רק כדי לקחת את בגדיו, ונשקו, מתעלם מגלדיס שאותו הדף ממיטתו לפני רגעים אחדים, והיה הורג אותו אילו נותר לצידו עוד רגע אחד, ופנה ללכת –

איש לא גילה כיצד יצא מן המיתקן. בשער לא ראוהו. הוא חמק דרך פירצה בגדר, שאותה מצא בשעות השמירה הארוכות. היה לילה סתווי, כבד וכמעט חם אלמלא רוח מבשרת רעות שחגה סחרחרה פעם ממזרח, פעם מדרום ופעם ממערב, ולא היה אפשר לדעת אם ענני אבק או גשם בעקבותי.

תוגתי הלך והלך כסהרורי. את הדרך היורדת מן ההר והמובילה לכביש הראשי לתל-אביב – החמיץ כבר בתחילת מנוסתו, ואולי לא התכוון כלל לחזור הביתה. הוא ירד לתוך ואדי סבוך, פילס דרכו בחשיכה. הרוח קצת שקטה ככל שירד. ענפים היכו על פניו. כדי להסיר את הטעם הנורא בפיו, טעם זרעו המעושן והחמוץ של גלדיס – לעס עלים, לעס פירות יבשים, והזדמזם בתוכו מישפט אחר מישפט שנאחז בו כדי להצדיק את התהום שנפל בה, את אובדן בתולי עכוזו ששמרו עליו עד כה מפני הידרדרות ואסון היותו פות ממין זכר, ובמוחו נזדמר שיר הגברות המהופכת:

 

אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת –

גם אם נכונו לי עתידות / בשדה הספרות ושָׁמה

בעכוז קרוע אבוא – / וגם אם יבעלוני

כל גרמי שמיים – / לא איטהר מן הגועל המתוק

של עבד נרצע לזרג זר – / המפשיל בגופי פות

אחר פות עד תהום / רובצת תחת, ואני הנקוב –

זולג דמעות אביונה חמות / נופל פנים ואחור, פנים ואחור –

יא ח-לי-לי, יא ע-מ-לי – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

ע-מ-לי! – אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, קורקבן!

רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו.

 

הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.

 

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

 

המשך יבוא

 

 

* * *

"משב רוח רענן של דברי זימה"

לאהוד בן עזר שלום,

אמנם אתה הבאת לספרות העברית משב רוח רענן של דברי זימה כבר לפני עשרים וחמש שנה אבל אנחנו מבקשים שלא תמשיך לשלוח לנו את המכתב העיתי שלך כי אנחנו לא קונים את ההכשר שאתה מנסה לתת לפרקי הטינופת שלך מ"הנאהבים והנעימים" בכתב-העת "חדשות בן עזר" המתיימר להיות רציני. דע לך כי אנשים רציניים וחשובים, גם דתיים, שנפשם נקעה מ"יצירותיך", היו ברצון קוראים וכותבים אצלך אילו חדלת לפרסם את דברי התועבה.

[השם והכתובת שמורים במערכת]

 

אהוד: הבקשה להשמיט, כקודמותיה שהגיעו אלינו, מולאה מיד. אנחנו כותבים בראש כל גיליון כי המכתב העיתי בוחר את קוראיו והם בוחרים בו. פרקי ה"זימה" וה"טינופת" של הסיפור העצוב "הנאהבים והנעימים", כמו גם שיריו של חיימקה שפינוזה וקטעי "תועבה" אחרים – הם מעין נייר לקמוס שבאמצעותו אנחנו מנפים מתוך אלפי הנמענים שלנו – את אלה ש"חדשות בן עזר" אינו מיועד להם – אם מפני שרמתו נמוכה מדי עבורם ואם מפני שהיא גבוהה יתר על המידה.

ובאשר ל"הנאהבים והנעימים" עצמו – ודאי הבחנתם בכך שאם הספר הזה נחשב לספרות עברית, אזיי אולי אין ספרות עברית!? – חס ושלום! – "הנאהבים והנעימים" אינו ספרות עברית! – ועצם קיומו הנידח הוא ההוכחה לכך שיש ספרות עברית, צנועה ואחרת!

 

* * *

ישראל הר: איס וואר א קנינג

טוב לכם עורכי חדשות בן עזר / מכתב עיתי

אהודים יקרים – עמדתי לצאת למסע בטיסה לארצות הברית בינתיים נותחתי באפרכסת אוזני השמאלית ומתחת לעפעפיי והרופאים שניתחוני אסרו עליי לטוס לפחות עד שיוצאו התפרים אז כתבתי ביידיש זה והרי הכתב לפניכם מתוך תקווה שימצא חן בעיני אוזניכם וקוראי גיליונות המכתב עיתי

 

איס וואר א קנינג אין שפיצברגרין

אונד וואן האר איז ארויס מיט זינע

קנאכט אונד הונט הט דער קנינג די

מלכה פארשלוסן אין זיין פאלאץ און

זיי אבאן גיפיררט טישין אונד גיהוללת

 

עד כאן עד שיואילו הרופאים וסניף קופ"ח הכללית החדשה לנתק התפרים...

כל טוב לכם עורכי וקוראי חדשות בן עזר / מכתב עיתי, ממני המוקירכם –

יִשְׂרָאֵל הַר

 

[האידיש על אחריות המחבר]

* * *

"ציפור, לאן את נוסעת?"

ספר שירים לילדים מאת שלומית כהן-אסיף

ראה אור בהוצאת עם עובד

בקובץ 43 שירים והוא מלווה באיורים צבעונים של גיל-לי אלון קוריאל. שמונה שירים הולחנו ושובצו בסדרת הטלוויזיה "גאון של אבא" בביצועו של יהורם גאון. ושני שירים הודפסו על בגדי גוף לתינוקות, שעיצבה האמנית קרן פרי.

שיר הפתיחה של הקובץ: פרפר בן יום / שאל פרפר בן יומיים / "עד איזה גובה / עפות הכנפיים?" // ענה פרפר בן יומיים / לפרפר בן יום / "גובה הכנפיים / הוא גובה החלום."

 

* * *

משׁה שׁפריר

תְּפִלָּה

לְיוֹם הָאִשָּׁה הַבֵּינְלְאוּמִי

עֲשֵׂה אוֹתָהּ מְקַוָּה

וְהַתִּקְוָה תַּמְתִּיק לָהּ כָּל-רֶגַע,

עֲשֵׂה אוֹתָהּ גַּם שְׁלֵוָה

כִּי הַשַּׁלְוָה תַּשְׁלִים עִם כָּל-פֶּגַע.

 

עֲשֵׂה אוֹתָהּ אֲהוּבָה

וְהִיא תִּהְיֶה תָּמִיד גַּם אוֹהֶבֶת,

עֲשֵׂה אוֹתָהּ מְבִינָה

וּלְעוֹלָם הִיא לֹא תִּהְיֶה עוֹלֶבֶת.

 

תֵּן לָהּ לִזְרֹעַ שִׂמְחָה

בְּמַצָּבִים שֶׁל יֵאוּשׁ וְעֶצֶב.

גַּם תֵּן לָהּ לִקְצֹר נֶחָמָה,

- יָרֹק לָעַד יִהְיֶה אָז הָעֵשֶׂב.

 

תֵּן לָהּ, אֵפוֹא, כָּךְ לְקַוּוֹת,

תֵּן לָהּ גַּם אֹמֶץ-לֵב לְשַׁנּוֹת,

תֵּן לָהּ דַּעַת כֵּיצָד לַעֲנוֹת

עַל כֹּל הַקְּשָׁיִים שֶׁבַּדֶּרֶך הַזֹּאת.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם חשבתם שתמצאו במבצע 20 ספרי הפרוזה של "ידיעות אחרונות" את "המחצבה" או את "המושבה שלי", אז לא. רומאנים אלה אינם שייכים לספרות העברית ולתולדותיה. אך אולי הם שייכים במקצת למה שמכונה "ספרות לא-קאנונית" (ובאידיש "שׁוּנְד"). ומעניין שגם יאיר לפיד, ברשימה נוספת על עמוד שלם שנוספה לטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" (5.3.10) לא טרח להזכיר אותם, וגם לא את הרומאנים של אימו שולמית לפיד – ברשימת הדחויים.

* האם מישהו יכול באמת להסביר מה היה המשבר הפיננסי והכלכלי בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם בשנתיים האחרונות, האם הוא הסתיים או שהוא נמשך גם כיום, ומה התחזית לשנה-שנתיים הקרובות? נדמה לנו שהדבר היחיד שניתן להסבירו ללא כל קושי הוא ההונאה הגדולה שרקח ברני מיידוף – והמידות הקטנות של אברו!

* יש רגליים לסברה שבמשך שנים מנעה השדולה היהודית בארה"ב החלטה אמריקאית המגדירה את רצח הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה בתור ג'נוסייד, רצח-עם, וזאת כדי שלא לפגוע בקשר בין ישראל לבת-בריתה הטבעית, טורקיה המודרנית – וזאת כאשר גם ישראל עשתה מצידה ככל יכולתה להדחיק ולהשכיח את רצח הארמנים – מסדר היום הציבורי והמדיני.

לא נתפלא אפוא אם החלטת בית הנבחרים האמריקאי להכיר ברצח העם הארמני כ"רצח-עם" – התקבלה לאחר שהשדולה היהודית בארה"ב חדלה להגן על טורקיה מפני קבלת החלטה כזו – והיתה בכך תגובת עקיפין להתנכרותה של טורקיה האיסלאמיסטית לישראל. הנה לכם עוד הוכחה למה שכבר פורסם והוכח ב"פרוטוקולים של זקני ציון", גם בערבית – שהיהודים שולטים בעולם, וזאת על אפם ועל חמתם של שרת החוץ הילארי קלינטון והנשיא ברק חוסיין אובמה, המתנגדים להחלטת בית הנבחרים!

* מבצע התעמולה האנטי-ישראלי של הסרט "עג'מי" צובר תאוצה לאחר שגם שני קודמיו במועמדות לאוסקר – "בופור" ו"ואלס עם באשיר" נבחרו מסיבות דומות. – תהיינה התוצאות אשר תהיינה, מדינת ישראל שילמה, משלמת ועוד תשלם את מחיר הפגיעה בה, ומהומות עג'אמי בימים האחרונים הן רק סימפטום, אולי מכוון למען מכונת התעמולה הפלסטינית בישראל ומחוצה לה, שרווה נחת, וכמוה הסכלים האינטלקטואלים שלנו השמחים ב"הישג"!

הבמאי הערבי-ישראלי סקנדר קובטי אמר הבוקר [7.3] בלוס-אנג'לס לחדשות ערוץ 2: "זה דבר טכני. כתוב ישראל כי הכסף מגיע מישראל. אני לא יכול לייצג מדינה שאינה מייצגת אותי. אני לא נבחרת ישראל ולא מייצג את ישראל. ככה זה עובד באוסקר. יש לך במאי ישראלי ויש לך במאי פלסטיני, יש לך שחקנים פלסטינים ויש ישראלים, והסרט מייצג את ישראל רק באופן טכני." 

אימו, מרי קובטי, הסבירה בתכניתנ "מה בוער" עם רזי ברקאי: "הסרט 'עג'מי' אינו מייצג את ישראל באוסקר אלא את הזהות הפלסטינית של אנשי הצוות. הגיע הזמן שנהיה אזרחים שווים והגיע הזמן שיתייחסו אלינו בכבוד. הגיע הזמן להגיד שיש כאן שני עמים. הזהות שלנו היא פלסטינית, אנחנו אזרחי ישראל – אז הבן שלי מייצג את העם שלו.

קובטי ירק בפרצופה של מדינת ישראל ולדעתנו זה עוד שלב חצוף, כמו תערוכת "השדרה הראשונה", בניסיונות להפוך את יפו למובלעת פלסטינית, ובעֵדין, אללה אכבר! – בכסף הישראלי נהיה מדינת כל אזרחיה בעלת רוב פלסטיני ונדפוק את היהודים הטיפשים!

הסרט החתרני "עג'מי" מעורר בנו בחילה, ואם זכה בפרס, בגלל שנאת ישראל – זה גרוע יותר מאשר אילו לא זכה, אבל בכל מקרה הנזק כבר נעשה. נתָנו במה עולמית לאויבינו-מבית.

אנחנו לא שכחנו את המהומות שחוללו ערביי יפו באינתיפאדה האחרונה, כיצד התבצרו במסגד חסן בק ושיתקו משם, לאור מצלמות הטלוויזיה – את התנועה בין תל-אביב ליפו, וכיצד התפרעו ושברו והרסו וערכו פוגרום ברחובות יפו וגם בשכונתם-הם מתוך ביטויי שנאה עזה ליהודים! לא שכחנו ולא נשכח. מי שפועל כמו "גיס חמישי" נגד מדינתו וממשלתו, שלא יבוא אחר-כך בטענות למשטרה ולכוחות הביטחון שמנעו בכוח את התפרצות האספסוף היפואי.

ועם זאת אנחנו רוצים לקוות שמרבית ערביי יפו רואים עצמם קודם כל ישראלים ונאמנים לישראל, ואינם מזדהים עם דבריו של הבמאי כפוי-הטובה סקנדר קובטי, שרק מעמיקים את הקרע ביניהם לבין אזרחי ישראל היהודים, שרובם אינו מוכן לקבל יריקות בפרצוף שכאלה!

ערכנו אתמול מסע קניות קטן בעג'מי, עראק חדאד המצויין מתוצרת רבת עמון אצל חינאווי, וירקות בחנות סמוכה, ולא הרגשנו דבר מהמתח המדווח בתקשורת, והערבים לא היו יותר או פחות נחמדים אלינו מכרגיל.

* סֵגְווי [עומד-וסע חשמלי על 2 גלגלים] דרס זקנה בת 69 ברחוב יהושע בן-נון בתל-אביב כאשר עצרה במפתיע כדי להיטיב את מעמד חזייתה. סגווי נוסף, שנסע אחריו במהירות רבה עוד יותר, התנגש ממש באותו רגע בראשון. שני העומדים נפלו על הזקנה בת ה-69 והרגו אותה. הם עצמם מאושפזים עתה באיכילוב עם שברים בכל חלקי הגוף. אילו הזקנה בת ה-69 לא היתה מתה אלא רק נפצעת, הם היו צריכים לשלם לה עשרות אלפי שקלים פיצויים.

* מהי גזענות? כשערבים יורקים לנו בפרצוף וצוחקים עלינו מאחורי הגב על הטמטום שלנו, ועל שבמו-ידינו אנחנו מפרנסים את תעמולתם נגדנו! – זו אינה גזענות אלא "מאבק לגיטימי נגד הכיבוש!" – אבל כשאנחנו מנסים להגן על עצמנו ועל קיום חיים נורמאליים במדינה מתוקנת שיש לה צבא ומשטרה ושאולי עומדת עתה בפתחה של אינתיפאדה שלישית מהירדן עד הים – זוהי גזענות!

* קישור למאמרו של יאיר צבן על יום האישה הבינלאומי החל ב-8 במרס, ומופיע בבלוג של גדי טאוב, והוא מתוך מתוך "זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי" שהופיע בהוצאת "כתר" – http://www.gaditaub.com/hblog/

* אנחנו בעד תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, שכבר קיבל את עונשו ועליו להישאר בצבא. את מעשיו של אדם יש לשים במאזניים, וברור לנו שצד הרקורד שלו יכריע צד של מעשה כשל אחד, אלא אם כן היה זה מעשה אחד שמלמד על מעשים רבים בהתנהגותו.

 

* * *

לקראת חג הפסח מומלצים ה"גוטמנים":

1. "הגדה" מסורתית של פסח

 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן בעברית וברוסית

לפני כ-30 שנה יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה.

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורי יציאת מצרים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בחנות הספרים החדשה שבאגף החדש במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון גוטמן ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות). למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד. בשנה האחרונה יצאה לאור מהדורה רוסית של אלבום גוטמן, שאינה נופלת באיכותה מהמקור העברי. מתנה יפה לקוראי רוסית בארץ וברוסיה.

[דבר המפרסם]

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,215 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-131 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר החל מ-29 בינואר 2010 עד 6 במרס 2010 הוא 2,370

מהם 1,828 חד-פעמיים, ובס"ה נקראו 4,944 דפים

פילוח הכניסות – 2,197 מישראל, 108 מארה"ב, 8 מגרמניה, 7 ממצרים, 6 מבריטניה, 5 מאוסטרליה, 3 מהרשות הפלסטינית והשאר כניסות בודדות מצרפת, חוף השנהב, בלגיה, ספרד, שוויץ, הולנד, קנדה, דנמרק, עומאן, פיליפינים, בולגריה, הונגריה, רומניה, דרום-אפריקה ובחריין.

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,219 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל