| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 504
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א בטבת תש"ע, 28 בדצמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופת תמונתה של זוהר וילבוש הילדה ודודתה צלה פיינברג-שוהם [לגיליון הקודם]
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: המלך תפוז.
אוריה באר: תזכורות היסטוריות: א. הקרב על בריטניה. ב. המלחמה נגד שארית הפליטה.
משה גרנות: גיאורג ברנדס אשם! – על "כה אמר זרתוסטרא", מאת פרידריך ניטשה. // יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ שֶל אַיְיק.
אהוד בן עזר: מדוע אתם לא מאשימים אף פעם את עצמכם?
בן כספית: ציטוט קצר מתוך "ישראל מחר" ["מעריב"].
ד"ר אברהם וולפנזון: עיתונות, משברים, תפוצה והשפעה פוליטית.
אורי הייטנר: הזיכרון הקולקטיבי של דן אלמגור.
איליה בר זאב: ילדת בר (שיר).
זאב שמילוביץ: "רומן הוליבודי" – הפתעה נעימה.
אהוד בן עזר: פרק מגבורות "השומר" עם נחום הורביץ, מתוך היומן, 1976.
אמציה פורת: בין עברית של עין לעברית של אוזן.
מתי דוד: פולחן המומחים – האל שהכזיב.
אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. ביבליוגרפיה.
עקב מיגבלות טכניות חוזרות ונשנות מצד השרת שלנו אנו מתקשים להעביר כבעבר את רבי-הקבצים של המכתב העיתי, המכילים נמענים רבים. עד שיימצא לכך פיתרון אנחנו מבקשים מכל מי שלא קיבל או לא יקבל גיליון בימי שני וחמישי לפנות אלינו ונשלח לו ישירות באי-מייל!
אהוד בן עזר / המלך תפוז
א
לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."
אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."
קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.
אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.
ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."
ב
הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."
אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."
נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.
אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.
ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."
ג
הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."
אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."
התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.
אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.
ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."
ד
הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"
אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."
נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי.
אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.
ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."
ה
הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"
אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."
נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.
אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מההם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.
ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."
ו
הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"
אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."
חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.
והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?"
ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.
נכתב בעקבות סיפוריה של דודתי אסתר ראב
©
כל הזכויות שמורות
אוריה באר
תזכורות היסטוריות
על שני אירועים היסטוריים גדולים ברצוני לכתוב היום. שניהם קשורים לבריטניה הגדולה. האחד מעמידה אותה באור אצילי מלא הוד וגבורה. השני מציגה במלוא שפלותה המוסרית המצערת. לראשון, יש לקשור את כל הכתרים שבעולם, לגבי השני אפשר רק לגנות בכל פה, ולטעון שצביעותה, החוזרת אלינו בימים אלה, היא רק מהדורה נוספת של התנהגותה הבלתי סבירה, החוזרת על עצמה מדי מספר שנים.
א. הקרב על בריטניה
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. בבליצקריג מהיר, שהפתיעה את כל העולם, כבש היטלר בסערה כמעט את כל מערב אירופה. בריטניה נותרה לו כעצם בגרון, והוא והגנרלים שלו, שלא השכילו לעצור את מחול העוועים, המשיכו לנהות אחריו, ואף הבטיחו לו ניסים ונפלאות.
"אתה רוצה את בריטניה?" שאל ברברבנות פילדמרשל גרינג, סגנו ומפקד חיל האוויר שלו, "אין בעיות. תוך שלושה שבועות הלופטוואפה מחסל אותה."
וכך, החלו ביולי 1940 ההכנות הגדולות להפצצות ההמוניות על בריטניה, ובחודשיים שלאחריה הן בוצעו באכזריות אופיינית וללא שום התחשבות באוכלוסייה האזרחית, כדרכם של הנאצים. גלים גלים של מפציצים ומטוסי קרב שליוו אותם, הפציצו ללא הרף את שדות התעופה, הנמלים מחנות הצבא, הדרכים ונקודות אסטרטגיות אחרות. הרא"ף הבריטי לחם בגבורה נגד המפציצים. הספיטפיירים האנגליים עלו בטיבם על המסרשמידטים הגרמניים והפילו אותם בהמוניהם. ואולם מלחמת הגבורה של קומץ הטייסים לא הספיקה, שכן המפציצים הגרמנים עשו שמות בשדות התעופה, וכמעט חיסלו לחלוטין את הבסיסים החיוניים. בריטניה עמדה בפני מפלה צבאית.
או אז, עשה היטלר את אחת מטעויותיו הרבות, שהצילו למעשה את חיל האוויר הבריטי, ובעצם את בריטניה כולה. הוא חדל מהפצצות של בסיסי הצבא ושדות התעופה, ופנה להפצצות מאסיביות של ערים כמו קובנטרי, לונדון עצמה ועוד ערים אחרות רבות מספור. עשרות אלפי אזרחים נהרגו אלפים אחרים נפצעו, אלפי בתים נהרסו. אבל לחיל האוויר האמיץ ניתן זמן יקר מפז להתארגן מחדש. לבנות מטוסים חדשים לשקם את ההריסות ולהעלות לאוויר צוותים מאומנים ורעננים יותר.
שורה של קרבות אוויר גדולים נערכו בחודש ספטמבר 1940. בכולם ניצח חיל האוויר הבריטי. אבדותיו בקרבות היו מעטות יותר, לעומת אבדות המפציצים הגרמנים, שהיו כמעט בלתי נסבלות. בתאריך 15 בספטמבר 1949, נערך הקרב האימתני האחרון על בריטניה. כשלוש מאות מפציצים כבדים, ועד כשש מאות מטוסי קרב שיצאו להגן עליהם מהאגפים, התקיפו את בריטניה. הבריטים התכוננו מראש. הם תקפו את צי המפציצים מצדדיו, הסתערו גלים גלים על המטוסים הגרמניים והפילו כשישים מפציצים כבדים. זאת לעומת 19 מטוסים בריטים בלבד, שהופלו. גרינג נאלץ להודות שטעה, היטלר השתולל בבונקר שלו מרוב זעם. כחודשיים לאחר מכן עשה חושבים עם ראשי חיל האוויר הגרמני, והחליט שהאבידות כבדות מדי, ושבשלב זה של המלחמה ירפה מהקרב על בריטניה וייפנה למשימות אחרות. בדצמבר 1940 נשם גנרל האריס, מפקד פיקוד האוויר הבריטי, לרווחה. ההפצצות המאסיביות על אנגליה פסקו כמעט לחלוטין. בריטניה ניצלה.
היתה זו שעתה הגדולה של בריטניה. על טייסיה האמיצים אמר צ'רציל בצדק: "מעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך [הרבה כל כך]." כל מילה כמו חצובה בסלע. ההמשך ידוע. ואולם כדאי לציין את התאריכים: יולי-ספטמבר 1940 – הקרב הגדול על בריטניה. נובמבר או דצמבר 1940, החלטתו של היטלר להפסיק את הקרב רווי האבידות האיומות של חיל האוויר שלו.
ב. המלחמה נגד שארית הפליטה
מדובר בפרק הבלתי מפואר של בריטניה הגדולה, במלחמתה המבישה כנגד מאות אלפי יהודים רצוצים, שבורים וחסרי מולדת, שרצו לעלות ולבנות חייהם מחדש לאחר השואה, שגבתה מהעם היהודי שישה מליון קרבנות.
פרק זה החל בשלהי 1945, לאחר שנערכו בחירות כלליות ברחבי אנגליה, ולמרבה הפליאה, לא זכה בהם צרציל הגדול, אלא דווקא אטלי האפור, יחד עם בן בריתו ארנסט בווין, שנבחר להיות שר החוץ בממשלתו. או אז הוחל בפרק המכוער וחסר ההוד בהיסטוריה האנגלית. הנהגת היישוב בארץ ביקשה בחסכנות גמורה שיתנו למאה אלף יהודים, ניצולי השואה, ששרדו את מחנות המוות – לעלות לישראל. כן, כך בפירוש. לא מיליון, אף לא חצי מיליון. רק מאה אלף. ואף אותם היתה מוכנה להביא, בהסכמה על הפרטים, בכמה גלים.
בצורה מדהימה, גסת רוח, בוטה ואכזרית, סירבו בווין, ועימו האדמיניסטרציה הבריטית כולה. הקרב הגדול על ההעפלה החל בשלהי 1945. לא אלאה את הקוראים בפרטי המאבקים של אניות עמוסות בפליטים, שמבקשים רק להגיע לארץ המובטחת, אחרי כל מה שעברו במשך ששת שנות המלחמה האיומות. לא אפרט את מסען של אניות רבות ובתוכן "אקסודוס", "לא תפחידונו", ורבות אחרות. אציין רק, שהיתה זו רק מהדורה נוספת של הצביעות הבריטית, שמציגה את הצד האפל המכוער שלה, מדי כמה שנים. היה כאן רוע לב, מהול בטמטום פורמאלי וברצון לרצות את הערבים, ובראשם חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם הרצחני, שכרת ברית עם היטלר ושלח לו בימי המלחמה מתנדבים לצבאו.
הסוף כמובן ידוע. ב-15 במאי 1948 עזבו הבריטים אבלים וחפויי ראש את הארץ, הוקמה מדינת ישראל, והשאר כמאמרו של אלתרמן "יסופר בתולדות ישראל."
מה היה קורה, אילו נענו בווין ומרעיו המטומטמים לבקשות הצנועות של בן גוריון, ואפילו האירגונים כמו אצ"ל ול"חי? ייתכן מאד שהיינו עד היום מצויים תחת הדגל הבריטי, או אחד הדומיניונים של הוד מלכותה. כעשרים אלף שנפלו במערכות ישראל, ובתוכם אותם ששת אלפים שנפלו במלחמת השחרור, היו היום עימנו. רחובות היו נקראים על שם בווין. אטלי היה שם המוכר ונישא על שפתי כל, וכולנו היינו נהפכים לאנגלופילים למהדרין. אלא שהשפלות והאכזריות גברו.
ובימים אלה אנו עדים לצביעות בריטית נוספת במהדורתה המחודשת. דו"ח גולדסטון הנבזי נקרא בבריטניה כדברי אלוהים חיים, מדינאים ואנשי צבא ישראלים חוששים להגיע לבריטניה מחשש שייעצרו, מוצרים ישראליים מוחרמים בחנויות, ואספות שנאה נערכות באוניברסיטאות אנגליות ידועות שם. הצביעות האנגלית מרימה שוב את ראשה. אכן כן, אנו שוב במהדורה נוספת של שנות ההעפלה הקשות 1945-1948. חבל שמבחינה היסטורית חוסר ההגינות האנגלי הידוע-לשמצה חוזר על עצמו בדייקנות מדהימה.
אהוד: אני אני זוכר, כילד, אמנם מפי השמועה ולא ראיתי במו-עיניי, את חגיגות השמחה של אנשי "ארץ ישראל העובדת" ביום ניצחונו של הלייבור באנגליה. ברוב איוולתם חשבו שבכך בא הקץ להתנכרות הבריטים ליישוב העברי, שהרי מדובר כאן בשתי מפלגות פועלים שמאליות אחיות – הלייבור ומפא"י!
באשר לספקולציה הבריטית שלך, אני יכול לאשר שאבי ז"ל, בנימין, בגישה אופיינית לבני המושבות ולגוש "האזרחי", אכן חלם שארץ-ישראל תהיה דומיניון בקיסרות הבריטית.
* * *
באבל על מות עורך-הדין
אהרון כהן
משתתפים בצערם ובכאבם של אשתו תמר
של ערן, ימית, יעל, אלון ונועם
ושל אחותו יהודית (ג'ודי) ובעלה עמנואל בן עזר
וכל בני-משפחותיהם
משה גרנות
גיאורג ברנדס אשם!
על "כה אמר זרתוסטרא", מאת פרידריך ניטשה
תרגם ישראל אלדד, שוקן, 2003, 236 עמ'
פגשתי לראשונה ב"כה אמר זרתוסטרא" בלימודיי באוניברסיטה, כשבשיעור "הפילוסופיה של הדת" נדרשנו לקרוא פרקים מתוכו. קשה לתאר את התסכול והאכזבה שהיו מנת חלקי בקריאה החפוזה ההיא: כך כותב פילוסוף?! כל כך מבולבל – דבר והיפוכו – מונולוגים מעורפלים – אלגוריה פומפוזית! אם יש לך רעיון, ניטשה היקר (חשבתי לעצמי), ואתה רוצה לחשוף אותו לעולם – מדוע לא תכתוב אותו בשפה בהירה שלפחות סטודנט מהשורה יבין את כוונותיך!
ברור שלא היתה לי שום זכות לדון את ניטשה הקשיש לכף חובה רק על פי מיספר עמודים של ספר אחד מתוך כעשרה שהוא כתב. חיכיתי להזדמנות לקרוא את הספר הזה כולו (הנחשב ללוז הפילוסופיה שלו), וזה קרה רק לאחר שהוא תורגם מחודש על ידי ישראל אלדד, בתרגום שבא להחליף את זה המליצי של דוד פרישמן.
צריך לציין כבר בתחילת הדברים, שאין שום קשר בין זרתוסטרא ההיסטורי ובין זרתוסטרא של ניטשה. זרתוסטרא ההיסטורי (אולי בן דורו של משה רבנו) היה מייסד דת, המכונה "הדת הזורואסטרית", שביסודה דרישות חמורות של מוסר ("מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים"). על פי המזמורים שנשארו אחריו, היו בינו ובין האל הטוב (להבדיל מזה – הרע) דיאלוגים שעניינם המאבק העולמי בין הטוב לרע.
לעומתו, זרתוסטרא של ניטשה הוא אתיאיסט מובהק. בעיניו – האלוהים מת (עמ' 11, 12, 80, 171, 183, 237, 266-264 ועוד) ועימו מת גם החטא – אין שטן ואין גיהינום. הוא קובע שאת האל ברא האדם (עמ' 30), והמוסר הוא מעין תחבולה של החלשים כדי לשרוד ולקצץ בכנפיו של "העלאדם", זה האדם הנעלה, שבא להחליף את האל (עמ' 84).
המוסר הוא דרכם של החלשים לסלף את הטבע, שכולו מאבק בו שורדים החזקים. לפי זרתוסטרא של ניטשה, במידות הטובות צפון האובדן (עמ' 37). עזרה לזולת, רחמים כלפי סובל – אלו חולשות הגובלות בפשע (עמ' 87, 242, 267 ועוד). מי שמטיף לשוויון, דומה לעכביש ארס, כי בני האדם אינם שווים (עמ' 100-99). הרשעות היא מיטב כוחו של האדם (עמ' 291). "העלאדם", שיא תפארתה של התיאוריה הניטשיאנית, הורס ובונה, סותר את עצמו ומחריב את מעשיו תוך קבלה מרצון של אינסטינקטים הטבעיים שבו (עמ' 12, 14, 20, 15, 143, 146, 165. 171, 202, 242, 282).
מסתבר שזרתוסטרא של ניטשה הוא בעצמו "העלאדם", לכן הוא מהווה תמורה לאלוהים, זה שנברא על ידי כוהני הדת, יצירתם של החלשים (הלא הם היהודים, מורי דרכם של הנוצרים! – עמ' 247), אלה שבגללם כל המוכשרים נאלצים להסתפק בהישגים בינוניים (עמ' 103). "העלאדם" הוא היריב הגדול של האנשים הקטנים, של האספסוף (עמ' 205, 289, 291 ועוד)
הספר הוא ניהיליסטי הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.
יש בספר הזה ערבוביה מבהילה ממש בין סגנונות: הטפה נבואית (חלק גדול מהספר), שירה (ראו עמ' 108, 110, 305, 310 ועוד), גם שירה מחורזת (עמ' 231, 330 ועוד), דיאלוגים, מונולוגים, אפוריזמים (לעיתים טריוויאליים לחלוטין – ראו דוגמאות בעמ' 59, 72), אלגוריות, פנטזיות (זרתוסטרא מקבל את מזונו מנשר, ואת חכמתו מנחש – עמ' 219, 300, 302 ; אריה רובץ לרגליו כמו כלבלב; ראו עמ' 332-331).
עיקר העיקרים – קשה להבין כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים לפי הפרוגראמה שבספר הזה – בלי עזרה לזולת, בלי רחמים, עם בוז עמוק לחלשים. הקורא ימצא בספר דבר והיפוכו: מצד אחד – זרתוסטרא מטיף כיצד לשאוף אל "העלאדם", אל עולם המאבקים העזים והסבל של היצירה; ומצד שני – הוא מטיף להסתייג מכל מה שאמר: "התגוננו מפני זרתוסטרא, וטוב מזה: התביישו בו! שמא רימה אתכם." (עמ' 79; 100), ובמקום אחר: "הב ידידי, נהיה גם אנחנו איש לרעהו אויבים, בביטחה וביופי שואפים אלוהים איש נגד רעהו." (עמ' 101; ראו גם עמ' 114). זרתוסטרא עצמו מתבטא בשירה (ראו לעיל), אבל טוען שהמשוררים הם שקרנים (עמ' 127, 129, 140). הקורא מתייגע לעקוב אחרי מאות הסתירות שבספר, והשאלה שעולה עם כל שורה: מה ניתן להסיק מכל האנדרלמוסיה הזו?
כיוון שניטשה סולד מחולשה, ורואה בחסד ורחמים חטא, הוא מרבה, על כן, לדבר על גבריות, ובעקבות כך – בזלזול מבהיל כלפי נשים ונשיות. הוא משווה אותן לחתולות, לציפורים ולפרות (עמ' 58), האישה חייבת לציית, היא שטחית, העומק נמצא בגבר (עמ' 67). הנשים והאספסוף מעוררים גועל (עמ' 290; ראו גם עמ' 309). זקנה אחת אפילו מייעצת לזרתוסטרא: "אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" (עמ' 68).
איך שלא תפרש את הדברים האלה – הם מעוררים חלחלה!
ניטשה לא היה אנטישמי, בהחלט לא, אבל ראה ביהדות את יוצרתה של הדת המונותיאיסטית, זו שהייתה הבסיס לכל התרבות המערבית, שכולה זיוף בעיניו. לא צריך להיות פעלולן גדול כדי להפוך את כל האמירות הקשות שלו למצע עבור תורת הגזע והלאומנות הגרמנית, זו אשר הטביעה את העולם, ובעיקר את היהודים, בנהרות של דם. ואמנם, אחותו, אליזבת פרסטר-ניטשה, פטרונית העיזבון של פרידריך ניטשה, עשתה כל שביכולתה כדי להטות את תורתו שתתאים לשמש מצע למעוותות שבתיאוריות הגזעניות מאז ומעולם – התיאוריה הנאצית. ומי אשם בכל זה? הלא הוא המבקר היהודי (!) המהולל גיאורג ברנדס (במקור – מוריס כהן!) – אשר בהרצאה שנשא בקופנהגן בשנת 1888, ובכתבים שכתב אחר-כך, הפך את ניטשה מהוגה נידח ואלמוני לחלוטין – לפילוסוף בעל תהילת עולם.
אהוד: בשנות התבגרותי במושבה התרשמתי מאוד מההדפסה החדשה המנוקדת של "כה אמר זרתוסטרא" שיצאה במהדורה אלבומית גדולה בתירגומו של דוד פרישמן ושאותה קניתי אצל דוד הכורך (אוורבוך) בחנותו הקטנה ברחוב חובבי ציון, שהיתה מקדש-מעט לאוהבי הספר העברי. לא הבנתי הרבה בקריאת היצירה הנמלצת הזו, ששפעה רוח של חשיבות עילאית, אבל המושג "אדם עליון" תאם מאוד את ההערכה העצמית שלי באותן שנים, ואולי גם של כמה מחבריי. וכאשר גורשתי מגימנסיה "אחד העם" לאחר שהחזרתי מכות למורה שהתנפל עליי וביקש לשרוט את פניי, אמרו במושבה שאני מושפע מתיאוריות ניטשאניות של אדם עליון וחושב שהכול מותר לי. ומי שלא הכיר אותי אלא מפי השמועה היה בטוח שאני איזה ביריון כמו עמוס אטינגר ז"ל או גדעון פודולינסקי, שפעם גם החטיף לי מכות בהצגה יומית בקולנוע "היכל" – כאשר בביטחון סהרורי של בוגר טרי של קורס מ"כים גדנ"ע העזתי להעיר לו שלא ישים את רגליו מאחור על המושב שלצידי.
יוסי גמזו
לְזִכְרוֹ שֶל אַיְיק
הלא הוא יצחק אהרונוביץ', רב-חובלן של אניות-המעפילים
"אקסודוס" ו"קיבוץ גלויות" וּמבּחירי קבּרניטיו של הפּלי"ם
פְּסִיקַת בֵּית-הַחוֹלִים הָיְתָה לָקוֹנִית אַךְ חוֹדֶרֶת
כְּמוֹ עֹגֶן הַמֻּטָּל בִּנְמַל-בֵּיתוֹ עָמֹק לַתְּהוֹם,
אֲבָל הַלֵּב אֲשֶר חָדַל לִפְעֹם בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ
הוּא זֶה שֶאוֹי לָנוּ אִם מוֹרַשְתּוֹ תֶחְדַּל לִפְעֹם.
כִּי פֶּתַע, מֵעַל כָּל הַקָּקוֹפוֹנְיָה הַנִּחֶרֶת
שֶל תַּחְמָנֵי הַפֹּה-לִי-תִיק וּמִלְחֲמוֹת-אַחִים
נִשְמַע בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה אֲבָל חַדָּה כַּחֶרֶב
צְלִילוֹ שֶל מָה שֶדֶּרֶךְ כְּלָל רֻבֵּנוּ שוֹכֲחִים.
יֵש גִּבּוֹרִים כָּאֵלֶּה שֶנִּוְּטוּ אֶת כְּלֵי-הַשַּיִט
שֶל נִצּוֹלֵי-הַתֹּפֶת מוּל גַּלָּיו הַסּוֹעֲרִים
שֶל יָם שוֹצֵף וְתוֹתְחֵיהֶן שֶל מַשְחֲתוֹת-הַצַּיִד
שֶהֶחְזִירוּם בְּלִי חוּס אֶל מַחֲנוֹת-הָעֲקוּרִים.
יֵש כּוֹחַ שֶל מַנְהִיג-אֱמֶת שֶבּוֹ נֵחַן רַק קֹמֶץ
שֶל מְחַלְּצֵי עַמָּם מֵאֵפֶר מָוֶת וּנְכָאִים
וְכוֹחַ לֹא פָּחוּת מִזֶּה שֶבְּרִסּוּן הָאֹמֶץ
וְלוּא רַק עַל מְנַת לִמְנֹעַ עוֹד אָבְדַן-חַיִּים.
וְיֵש מוֹרֶשֶת שֶבִּמְקוֹם כָּל זִבּוּלֵי-הַהֶבֶל
שֶל פְּסֹלֶת תַּת-תַּרְבּוּת הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף
הַזּוֹל וְהַדֶּבִּילִי שֶהַמֶּדְיָה כֹּה אוֹהֶבֶת
לִשְטֹף בּוֹ אֶת מוֹחָם שֶל בְּנֵי-הַנֹּעַר וְהַטַּף –
רָאוּי הָיָה, לוּא אַךְ הָיוּ לָנוּ כַּיּוֹם, בְּעֶצֶם
קַבַּרְנִיטֵי-תַּרְבּוּת כְּפִי שֶהָיָה לָנוּ בִּימֵי
"אֶקְסוֹדוֹס" דּוֹר קַבַּרְנִיטֵי הַעְפָּלָה פּוֹרֶצֶת
אֶת מַחְסוֹמֵי הַסֵּפֶר הַלָּבָן וְאֶת אֵימֵי
הָאֵש הַבְּרִיטִית בְּעֹז-רוּחַ וּגְבוּרָה נֶחְרֶצֶת
גַם מִי שֶיִּפְרְצוּ בְּאֹמֶץ-לֵב אֶת מַחְסוֹמֵי
הָרֵיטִינְג וְזִילוּת הַטַּעַם הַטֶּלֶוִיזְיוֹנִי
שֶל "הִשָּׂרְדוּת", שֶל "אָח גָּדוֹל" וּשְאַר מְנוֹת בּוּפֶט-
הַחַארְתּוֹת – וּבִמְקוֹם רָמַת הַנּוֹנְסֶנְס הַמּוֹרוֹנִי
יַקְרִינוּ לָנוּ סֶט שֶל עֲלִילוֹת אַנְשֵי-מוֹפֵת
כְּמוֹ אַיְיק, כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶר (הַרְאֵל), יוֹחַאי וּמוֹקָה
וְגִבּוֹרָיו הַנִּשְכָּחִים כַּיּוֹם שֶל הַפַּלְיָ"ם,
לַנֹּעַר הַחוֹשֵב כַּיּוֹם נִשְבַּר לִצְלֹל עָמֹק כָּאן
בַּשּוּנְד הַמְּמֻסְחָר שֶל הַטִּמְטוּם הַמְּבֻיָּם
וְהוּא צָמֵא לְמַשֶּהוּ אַחֵר, שֶיֵּש בּוֹ עֵרֶךְ
שֶל מָה שֶהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּהוֹת עִמּוֹ מִבְּלִי
לָחוּש שֶמִּתְיַחְסִים אֵלָיו בְּצִינִיּוּת גּוֹבֶרֶת
כְּאֶל צַרְכַן-בִּדּוּר דַּל-אַבְחָנָה וֶאֱוִילִי.
מוֹפְתָם שֶל אַיְיק וּבְנֵי-דּוֹרוֹ קוֹרֵא הַיּוֹם לְלֶקַח,
לְחֶשְבּוֹן-נֶפֶש בּוֹ יִקֹּב הַדִּין הַלְּאֻמִּי
אֶת הַר הַחָמְרָנוּת שֶל סַחַר-מֶכֶר וְשֶל מֶקַח
הַמְּאַיֵּם לְהַאֲפִיל עַל כָּל גִּלּוּי תְּרוּמִי
שֶל הִתְנַדְּבוּת, שֶל אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת שֶאֵינֶנָּה
רַק פְרָאזָה פַלְצָנִית שֶל כָּל קַבְּלַן-בְּחִירוֹת בָּכִיר,
עַל הַסְּפִינוֹת שֶהוּא וּבְנֵי-דּוֹרוֹ הֵבִיאוּ הֵנָּה
הוּבָא גַם מַשֶּהוּ שֶיֵּש בּוֹ עֵרֶךְ, לֹא מְחִיר.
וְאֶת הַמַּשֶּהוּ הַזֶּה צְרִיכִים אָנוּ כָּרֶגַע
כְּמוֹ עֵרוּי דָּם חָדָש, כְּמוֹ הַשְתָּלַת אֵיבָר מֻתְרָם.
יֵש גִּבּוֹרִים שֶלֹּא קָרְסוּ מוּל שוּם מִכְשוֹל וָפֶגַע
וְיֵש מֵתִים שֶלְּעוֹלָם יִחְיוּ בְּלֵב זוֹכְרָם.
יֵש אֲסִירוּת-תּוֹדָה שֶשּוּם דְּבַר-שֶבַח לֹא יַבִּיעַ
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַקֶּבֶר וּבִנְסֹעַ הָאָרוֹן,
יֵש רֶגַע שֶבּוֹ עַם חַיָּב בְּרֶטֶט לְהַצְדִּיעַ
לְרַב-חוֹבְלוֹ בְּהַגִּיעוֹ לַחוֹף הָאַחֲרוֹן.
אהוד בן עזר
מדוע אתם לא מאשימים אף פעם את עצמכם?
זו הרשימה שנשלחה לפרסום במדורי הדו-שבועי ב"ישראל היום" ב-29 בנובמבר 2007 ונפסלה לפרסום כי "אנחנו לא מעודדים את השחיתות"! – ומאז חדלתי לפרסם בחינמון המכור הזה, כאשר הבנתי כי נוסד ומומן, בין השאר, כדי להדיח את אולמרט ולהמליך עלינו את נתניהו. עם זאת, לאור אווירת ה"עליהום" על אולמרט באותם ימים, אינני בטוח אם עיתון עברי אחר היה מפרסם את הרשימה הזו, ובוודאי שלא "הארץ".
בהזדמנות זו עולה בדעתי לשאול את ה"פובליציסטים" העבריים הממשיכים לפרסם ב"ישראל היום" – תמורת תשלום שמקורו כמובן בשלדון אדלסון (אמנם לא כולם מקבלים שכר כדן מרגלית) – איך הם מסתדרים עם מצפונם המקצועי ועם יושרם המוסרי כאשר הם מסכימים לכתוב בחינמון ששׂם מיגבלות ברורות על נושאי כתיבתם והבעת דיעותיהם. ואת התחת של מי הם ינשקו כאשר אולמרט יצא זכאי מכל משפטיו?
והנה הרשימה הנפסלת שלי, שפורסמה לבסוף לראשונה במכתב העיתי שלי, בגיליון 306 מיום 7.1.08, יחד עם סיפור עזיבתי את החינמון המכור:
ראש-הממשלה הקודם אריאל שרון הוא לכל הדיעות עדיין חי. כשהיה לא רק חי אלא גם מתפקד כראש-ממשלה, לא עבר יום שלא שפכו את דמו בתקשורת. כך למשל באתר האינטרנט של אחד העיתונים המשפיעים היה אייקון של מדור יומי קבוע שבו יכולת בלחיצת עכבר לקבל את כל תולדות פרשיות השחיתות של ראש הממשלה שלך.
היתה הפוגה מסויימת בשיכרון הרדיפה אחרי שרון בימי הנסיגה מגוש קטיף, שתאמה את השקפותיהם הפוליטיות של חלק ניכר מן העיתונאים ועורכיהם, אך עד מהרה התחדש מחול השדים, כאשר ידיעה רודפת ידיעה, וכאשר יש ערפדים שמתמחים במציצת דמו של שרון – עד שגם אדם חזק כמוהו, שלעג לביקורות והבטיח בחיוך אבהי לפחות עוד קדנציה בראשותו – כרע-נפל, ולדעתי חלק מכריע בהתמוטטותו יש לתקשורת הזדונית הישראלית, ששמה לה למטרה מסחרית וגם פוליטית להרוס כל ראש-ממשלה מכהן בישראל.
רוצים הוכחה? איך מיד איבדה התקשורת הישראלית עניין בשרון לאחר שהרגה אותו בעודו ממשיך לחיות? ומה קרה לכל טחנות הצדק המשפטיות והעיתונאיות, שבמידע עליהן טירטרו אותנו הכותרות יום-יום? – הן נמוגו.
האדרת נפלה על כתפי אהוד אולמרט, שכמסופר בעיתונים, בלילה בו איבד שרון את הכרתו ואולמרט הופקד מיד תחתיו כממלא-המקום, אמר: "מה, כבר?" – כאילו קיווה שיידחה עוד קצת המועד שבו תוטל עליו האחריות העליונה למדינת ישראל, וכולנו נחסה עדיין תחת כנפי האחריות של שרון, הוותיק והמנוסה ממנו, לכל הדיעות, כולל דעתו של אולמרט עצמו.
לפני הבחירות האחרונות היו בסקרים ל"קדימה" בראשות אולמרט כמעט אותו מיספר מנדטים שהיו לה בסקרים בראשות שרון. אבל אז צצה דמות פרולטארית-פאתטית עם שפם ארוך, שלא הצליחה להיבחר אפילו למזכ"ל ההסתדרות בשעתו – עמיר פרץ (שקיבל את התפקיד לאחר שהמזכ"ל המנצח חיים רמון עבר לממשלה); ומבלי לדעת אנגלית, ועם שפם קצוץ קמעה, וכאשר מאחוריו סנדק אקדמי בדמות פרופ' אבישי ברוורמן הטירון הפוליטי היהיר – שבהּ לפתע את דימיון הציבור והתקשורת, שהתמסרו ל"חזונו" החברתי ולחזון "השלום" שלו, שניהם הזויים לגמרי ורחוקים מאוד מהבעיות האקוטיות, בייחוד הביטחוניות, של ישראל, שעימן היתה אמורה להתמודד הממשלה שתיבחר.
"קדימה" הפסידה בסקרים ובבחירות את אותם שבעה או עשרה מנדאטים של חסידיו השוטים של פרץ, שעזבו אותה ובחרו "עבודה", וכך נאלץ ראש הממשלה אולמרט להפקיד את תיק הביטחון בידי האיש המצחיק הזה עם השפם הקצוץ (כעצת תדמיתניו). אלמלא כן, היה יכול שאול מופז להמשיך להיות שר ביטחון, או מתן וילנאי, או אהוד ברק, כפי שלבסוף קרה, ובצדק, אך באיחור של מלחמה קשה אחת.
אז תפסיקו להאשים ולהתלונן ברוב צדקנותכם! – אתם שפכתם את דמו של שרון, שללא ספק היה מנהל את מלחמת לבנון השנייה בצורה מקצועית יותר, אם כי קשה לדעת אם בתוצאות טובות יותר עבורנו.
ואתם, בטיפשותכם האלקטוראלית, המלכתם עלינו את פרץ כשר הביטחון באותה מלחמה. ועכשיו אתם, התקשורת, אתם הציבור המתבכיין – כולם אשמים לכם ורק אתם צדיקים! – אז תמשיכו להקיז גם את דמו של אולמרט, ולהחליש עוד יותר את מפלגתו "קדימה", ואני מבטיח לכם שאחרי הבחירות הבאות עוד תתגעגעו למצב של היום!
בן כספית
ישראל מחר
תארו לעצמכם ש"ישראל היום" הוא העיתון היחיד במדינה. נשמע דימיוני? ובכן, זה לא. עבור המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, השמיים הם הגבול. אנחנו, כלי התקשורת החופשיים, נלחמים עכשיו על חיינו – למען הדמוקרטיה
קטע מהמאמר של בן כספית בגיליון יום שישי של "מעריב", 25.12.09
הנה סיפור קטן: אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא "חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח". איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה. בשלב מסוים הוצע לו לכתוב מדור ב"ישראל היום", והוא נעתר. יום אחד העז לשלוח להם מאמר בזכותו של אהוד אולמרט. שומו שמיים. "ישראל היום" סירב, כמובן, לפרסם את המאמר הזה. בן עזר הבין את הפרינציפ והפסיק את התקשרותו עם העיתון. "חדלתי לפרסם בחינמון המכור הזה כאשר הבנתי כי נוסד ומומן, בין השאר, כדי להדיח את אולמרט ולהמליך עלינו את נתניהו," כתב במדורו השבוע.
ד"ר אברהם וולפנזון
עיתונות, משברים, תפוצה והשפעה פוליטית
בן כספית נמנה על שלושת העיתונאים הפוליטיים המבריקים והמקוריים בעיתונות המודפסת בישראל. לצד נחום ברנע [ידיעות] ויואל מרכוס [הארץ] מהווה הטור הפוליטי של בן כספית [מעריב] נקודת-חן עיתונאית של רוב עניין ולא מעט חידוש.
בסוף השבוע שעבר [25.12.09] חלק העיתונאי הנ"ל – הביקורתי בדרך כלל – מחמאות והערכות חיוביות לשני אנשים איכותיים: הרמטכ"ל גבי אשכנזי – והסופר הנידח, עורך "חדשות בן עזר".
על הרמטכ"ל כותב בן כספית כך: "גבי אשכנזי הוא רמטכ"ל מצויין, איש נכון, בזמן ובמקום הנכונים. צה"ל שימסור אחריו יהיה טוב, יעיל ומאומן בהרבה מזה שקיבל לידיו."
ובמקום אחר, באותו גיליון של "מעריב", כותב בן כספית על עיתוננו האלקטרוני ועל עורכו: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן-עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת. שווה קריאה."
ניכרים דברי אמת, אמנם בן כספית העלה אותם על הדפוס לרגל ויכוח שמנהל "מעריב" עם החינמון "ישראל היום", שתפוצתו הגדולה מאיימת על "מעריב" ו"ידיעות", אולם אמת נשארת אמת גם כשמעלים אותה לצורך ויכוח אקטואלי כלשהו.
הכותב מציין כי אמנם גם על "הארץ" מאיימת תפוצתו הגדולה של החינמון – אולם, לדברי בן כספית, "'הארץ' [הוא] הצביעות בהתגלמותה. העיתון הזה מחזיק קו פוסט-ציוני מובהק, וזו זכותו. - - - 'הארץ' גובה תשלום ולא מאיים על קיומו של שאר העולם - - - מי שרוצה לקרוא, משלם וקורא. ככה צריך להיות," כותב כספית, "ובכל זאת 'הארץ' מוביל בשבוע האחרון קמפיין דורסני במטרה להפחיד את הח"כים שהגישו את הצעת החוק. ממש נהרג על זכותו של אדלסון להמשיך להוציא את 'ישראל היום'. ובכן, אפשר להירגע. לא רוממות חופש הביטוי מעניינת את 'הארץ', אלא קיומו שלו. 'הארץ' הוא שמדפיס את ['ישראל היום'] וגם מפיץ. מדובר במיליוני שקלים הכנסה בחודש. חמצן חיוני לקיומו של 'הארץ', ששרוי בקשיים כלכליים לא פחות חמורים משל 'מעריב'. אולי אפילו יותר חמורים. כך נוצרה כאן ברית בין שני הקטבים המנוגדים הללו... כל עוד הצ'ק של אדלסון יגיע כסדרו..." – כך מגלה/מאשים בן כספית.
היינו בודדים במערכה, כאשר התרענו על הברית-הבלתי-קדושה בין בעלי-האינטרסים שרוממות הצדק וטובת-הכלל בפיהם ("הון, שלטון, עיתון ו...שופט עליון", "סכנת הטוטאליטריות האג'נדיסטית" – ועוד מאמרים באותה רוח ב"חדשות בן עזר").
מה אירע לפתע שטובי הכותבים ב"מעריב" וב"ידיעות" התעוררו להצביע על הסכנה של תמיכת "הארץ" בגורם המסכן את חופש-העיתונות? ההסבר לכך מצוי בביטוי "ברק באפילה" – כשם שברק בלילה אפל מאיר לרגע את המציאות החשוכה – כך משבר חמור שופך אור בהיר על הסכנות לחברה ולחופש. כמובן, מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
ראוי להעיר, שתפוצתו של "הארץ" קטנה במידה רבה מתפוצתם של "מעריב" ו"ידיעות". ממה נובע הפחד שלהם מ"הארץ"? מסתבר, על-פי מחקרים שערכתי וסקרים שקראתי, שאין קשר ישיר בין התפוצה וההשפעה: כך בעולם הגדול (תפוצתו הקטנה יחסית של ה"טיימס" הלונדוני משפיעה לאין ערוך יותר מהשפעתו של "ניוז אוף דה וורלד" הלונדוני, שתפוצתו רחבה פי 20 מזו של ה"טיימס" המכובד, או של ה"ניו-יורק טיימס" הניו-יורקי), וכך גם בישראל (פירסומים פוליטיים ועיתונים דלי-מכר השפיעו על מהלכים מדיניים-היסטוריים בתולדות המדינה – כך, למשל, בשנות ה-50', ריסון הצנזורה על-ידי זכייתו בבג"צ בערעור – של העיתון הקומוניסטי הקטן "קול העם"; כך ההדלפה המיתממת-מתוחכמת של "למרחב" על ביקור הרמטכ"ל בגרמניה על-ידי פירסום תצלומו בסמוך לידיעה אחרת על גרמניה, וכך השפעתו של כתב-העת "סולם" של ד"ר ישראל אלדד על המחתרת היהודית שרצחה את קסטנר, ועוד ועוד). לפיכך, לא מקרה הוא שעיתונאים חדי-עין ומביני-דבר, כמו אמנון לורד ב"מקור ראשון" ובן כספית ב"מעריב" מצטטים דברים שהופיעו ב"חדשות בן עזר".
ככל שאיכותו של כתב-העת טובה יותר – כך חשיבותו והשפעתו מרובות יותר. בכיר העיתונים הכלכליים בעולם המערבי – ה"אקונומיסט" – מתפאר בכך, שתפוצתו המירבית אינה עולה על 50 אלף עותקים (כלומר: לא כל אחד ראוי להימנות עם קוראי השבועון רב-ההשפעה הזה). "חדשות בן עזר" נמצא אפוא בחברה אינטלקטואלית טובה.
ובאשר לסכנה שמהווה "ישראל היום" לחופש-העיתונות בישראל – נראה שלווייתני העיתונות הנפוצה בישראל יכולים להירגע: אם ישקיעו יותר באיכות – לא תפגע בהם הכמות המתחרה – והרי הם תמיד הטיפו לתחרות חופשית... ומלבד כל זאת, נראה שמבצבץ כבר באופק העתיד הנשקף לעיתונות ולספרות: פחות נייר, יותר קריאה וכתיבה אינטרנטית-אלקטרונית. אולם זוהי כבר "אופרה אחרת".
אורי הייטנר
הזיכרון הקולקטיבי של דן אלמגור
במאמרו "אצלנו בחצר" מציין דן אלמגור ששירו של נתן אלתרמן "על זאת", שנכתב במהלך מלחמת העצמאות, ובו גינה פשעי מלחמה שנעשו בידי חיילים ישראלים במהלך כיבוש העיר לוד, צונזר, והיה השיר הראשון בישראל שנאסר לפרסום בידי הצנזור.
משום מה, בוחר דן אלמגור להשכיח את העובדה, שראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ביטל את החלטת הצנזור, והורה לשכפל את השיר ולהפיצו בכל יחידות צה"ל, כך שיגיע לכל חייל וחייל.
אלתרמן האמין בכל לבו, עד יומו האחרון, בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני ובמלחמה על הארץ, ובשירו האחרון "אז אמר השטן", הזהיר שהדבר היחיד שעלול להביס את ישראל, הוא אם נשכח שעמנו הצדק.
אותו אלתרמן, נאבק כל ימיו על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל דמותו המוסרית של צה"ל ויצא נגד כל מעשי עוול כלפי אזרחי ישראל הערבים ונגד כל פגיעה בטוהר נשקם של חיילי צה"ל. הוא לא ראה כל סתירה בין השניים ואין כל סתירה בין השניים.
אין זה מקרה, שבן גוריון, מצביא מלחמת העצמאות, הורה להפיץ את השיר בקרב חיילי צה"ל. גם הוא, שהפוסט היסטוריונים האנטי ציונים רואים בו את אבי אבות הטומאה וממקדים אליו את התקפותיהם על ישראל ועל הציונות, דגל בערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק, כחלק מצדקתה של מדינת ישראל וצה"ל.
אין זה מקרה שדן אלמגור, ששכח מזמן שאיתנו הצדק, שכח להזכיר את מעשהו של ב"ג, ראש הממשלה, והתמקד בהחלטה הראשונית של הצנזור, פקיד זוטר, שבוטלה. האמת אינה משרתת את המסר של מאמרו. לעומת זאת, חצי האמת, שבמקרה זה בוודאי גרועה משקר, משרתת גם משרתת את המסר.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
נ.ב.
הציטוט הוא מתוך מוסף "הארץ", גיליון מיוחד לסיכום העשור: "המאה ה-21. פנים לדמותה". כותבים שונים כתבו על אירועים בעשור. אלמגור כתב על מותה של נעמי שמר, מזווית המציגה אותה, איך לא? – כגזענית, לאומנית, לא רואה את מצוקת הפלשתינאים וכדומה. המאמר נקרא "אצלנו בחצר", ע' 54. הציטוט המדוייק: "אני זוכר כמה ביקורים בדירתם הצנועה של נעמי וגדעון שמר (והתינוקת הללי) בת"א. שוחחנו אז גם על הממשל הצבאי ועל זוועת כפר קאסם. גדעון דיקלם אז בעל-פה בקולו העשיר את שירו של אלתרמן, 'על זאת', שנכתב כחמישה חודשים אחרי קום המדינה וכינה את מעשיהם של חיילי צה"ל בעת כיבוש העיר לוד 'פשעי מלחמה' ו'מעשי רציחה' (וזאת כשלוש שנים אחרי משפטי נירנברג!). היה זה השיר הראשון בישראל שנאסר לפרסום על ידי הצנזור."
איליה בר זאב
ילדת בר
אוֹרְחִים חוֹלְפִים מְחַפְּשִׂים בָּךְ חֶסֶד,
חוֹמְקִים כְּאוֹרְחוֹת גְּמַלִּים
בַּמִּדְבָּר.
לָמָּה לָךְ אִשָּׁה לָרוּץ אֶל צִנַּת הַלָּיְלָה
לִרְדֹּף אֶת נַפְשֵׁךְ –
שׂוֹרַעַת מַצָּע
עִם סֵפֶל קָפֶה שָׁחוֹר לִפְנֵי הָרָעַשׁ.
הַיְשִׁימוֹן חַי לְרֶגַע, שִׁטְּפוֹן פֶּתַע בָּא וְעוֹבֵר,
סוֹחֵף חוֹל וָאֶבֶן,
נוֹשֵׂא אָדָם.
חַיּוֹת צִיָּה מִתְיָפְּחוֹת בְּלַיל שְׁטוּף
כּוֹכָבִים.
הָרִים קֵרְחִים לְפוּתִים.
לָמָּה לָךְ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
עִם הַקּוֹצְרִים,
לְטַפְטֵף אַרְמוֹנוֹת בֹּץ מִתּוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַיךְ,
לְפַזֵּר אַבְקוֹת פִּתּוּי
בְּעוּגַת הַחוֹל.
דְיוּנָה אַחֲרוֹנָה שֶׁגִּלְגְּלָה אוֹתִי בְּמַגַּע קְטִיפָה
כְּבָר מְצֻלֶּקֶת,
חֲרִיצֵי בַּרְזֶל מְקֻעְקָעִים בָּה.
יַלְדַּת בָּר –
בְּכָל יוֹם אֲנִי מוֹדֵד מֶרְחָק חָדָשׁ,
יוֹם יוֹם זְמַנִּים אֲחֵרִים.
כֵּיצַד מוֹדְדִים שְׁנַת אוֹר אַחַת?
זאב שמילוביץ
"רומן הוליבודי" – הפתעה נעימה
הגיע לידיי לפני מיספר ימים ספר חדש שיצא בהוצאת טרקלין תחת הכותרת: "רומן הוליבודי" מאת יהודה דרורי. על גב הספר נאמר שזה "רומן בלשי בעל קצב מהיר המונע על-ידי אירועים, הפתעות סקס והומור."
מכיוון שזה זמן רב שלא ראיתי רומן בלשי ישראלי מקורי, התחלתי לקרוא בו ואכן זו היתה הפתעה נעימה. סיימתי לקרוא את הספר באיבחה אחת ואני מוכרח לציין שהתיאור שנתנה הוצאת הספרים אכן מתאים לאמת.
אני מתוודה שהפתעתי היתה כפולה כי הכרתי לפני שנים את כותב הספר, שהיה מעורב ב- 35 השנים האחרונות בתפקידים בכירים במערכות הביטחון, הכלכלה והמימשל, וגם קראתי בשנים האחרונות מאמרים פרי עטו, בעלי אופי פוליטי מובהק, שהופיעו מדי פעם בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ולא הכרתי את כישרונו הספרותי.
יהודה דרורי שירת איתי בגדוד הצנחנים והוא מה שנהוג לקרוא: "מלח הארץ". יליד תל-אביב, התחנך בקיבוץ גבע ובבית-הספר כדורי ולמד 12 שנה בארה"ב ואסף שם שלושה תארים אקדמאיים. כסטודנט בלוס-אנג'לס, הוא עסק שמונה שנים בחקירת הונאות ביטוח וצבר חומר רב לכתיבה ולמדתי שלאחרונה סיים לכתוב רומן בלשי נוסף.
התקשרתי אליו לשאול מה פתאום פנה לכתיבה היצירתית והוא הזכיר לי שבתחילת שנות ה-60 כתב סיפורים קצרים שהתפרסמו במרבית המוספים הספרותיים, אבל אילוצים שונים גרמו לו להתרחק מהכתיבה. עכשיו מצא זמן לחזור לכתיבה היצירתית. הוא אוהב ספרות בלשית ולדבריו הז'אנר הפשוט והקליל הזה נעלם משום מה לאחרונה מנופיה התרבותיים של ארצנו, לכן הוא הגיש ב"רומן הוליבודי" רומן בלשי חובק יבשות ותקופות, קריאה מהנה ושוטפת המלווה במתח ובהומור, כך שלא תניח את הספר עד שסיימת לקרוא בו. בקיצור, זהו ספר קלאסי לקחת לחופשה או לטיסה...
* * *
שמן זית כתית
קשת בהר
מכבישה קרה שנעשתה במהלך חודש כסלו תש"ע, דצמבר 2009
השמן הופק מזיתים מזנים מעורבים, פישולן וברנע
ממטעי מושב בר גיורא בהרי יהודה
הזיתים נטעו, גודלו, נמסקו ונכבשו
על ידי אנשים שאוהבים את עבודתם ומקפידים על איכותה
להזמנה:
ערי גוברין 054-3070840 / ניצן פלדי 054-4777111
אהוד בן עזר
פרק מגבורות "השומר" עם נחום הורביץ
מתוך היומן, פברואר 1976
אתמול בערב, ה-3.2.1976, נסעתי לירושלים במונית מיוחדת עם שמעון קושניר ואשתו להנחות ערב של אנשי העלייה השנייה ביד יצחק בן צבי. בדרך שוחחתי רבות עם שמעון קושניר. סיפרתי לו על מצבה של הדודה אסתר [שפנתה אליו לא פעם במכתבים על מצוקותיה] והוא סיפר לי כי גם הרצפלד, שנתיים לפני מותו, שקע במשבר נפשי קשה שהתבטא במחלת רדיפה, וזו היתה תוצאה מהיווכחו לדעת כי בבקשו לעשות כדרכו חסדים לבני-אדם – משיבים פניו ריקם אלה שבידם ההשפעה והכסף, ומתעלמים ממנו. הוא אושפז בבית חולי-רוח ובקושי רב יצא מכך. ועוד סיפר לי כי מִשכן ברנר ברחוב קיבוץ גלויות נהרס לגמרי ונהפך למאורת פריצים.
הגענו לירושלים בגשם. התאסף קהל ירושלמי רגיל, צעירים ומבוגרים, ואליהם הצטרפה קבוצת חיילים וחיילות מן המידרשה הצבאית. המשתתפים היו, לפי סדר הופעתם – רחל ינאית בן-צבי, נחום הורביץ, בן-ציון מיכאלי ושמעון קושניר. אני הרגשתי עצמי די מיותר. שני הראשונים כה האריכו בדבריהם עד כי הערב הסתיים לאחר סיבוב אחד של מדברים ולא נותר אפילו זמן לשאלות הקהל. הגברת בן-צבי יודעת פזמון אחד וטרם שמעתי מפיה דברים אחרים. טיפוס מעניין הוא נחום הורביץ. כשרואים את חיוניותו, גסותו, שחצנותו ו"ערביותו" – מבינים את כל עומק ההתנגדות שעורר "השומר" בשעתו. הוא מייצג ממש את האובייקט לכל דברי הביקורת נגד "השומר" ב"נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ. אף לי היתה היתקלות מילולית עימו. תחילה תיקן בבוז טעות שלי בקשר ליהוד החרבה, בה התיישב [קושניר] עם משפחתו בראשית המאה. בטעות אמרתי – כפר ערבי חרב, ולא דייקתי בכך שזה היה כפר יהודי חרב. כאשר תיקן אותי ואמרתי שאכן כך הדבר הפסיק אותי בגסות – "עכשיו תן לי לדבר. מה שאתה יודע כבר הראית ולא הפרעתי לך." אחר-כך המשיך והגיע לשומר מבגדד סנדר חדד. תיקנתי אותו ואמרתי שהוא מבלבלו עם דאוד אבו-יוסף – וענה בבוז: "אתה אל תלמד אותי. תבוא למוזיאון 'השומר' ותיראה את תמונתו על הקיר. הוא מבגדד." ולא נתן להתווכח עימו – וכל האולם צחק לבורותי.
לא נישארתי לו חייב. כשגמר אמרתי כי למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שהיו ארבעה שומרים ראשונים לפתח-תקוה. אחד מהם סבי יהודה ראב. כששמע כך התנער בהפתעה – "מה? אתה נכדו של יהודה ראב? אז אני רוצה ללחוץ את ידך – " והושיט ידו [אליי] לפני הגברת בן-צבי שישבה בינינו והתעקש ולא הניחה עד שלא תקעתי לו כף. ואמר – "אז תן לי לספר לך מי היה יהודה ראב! התמונות שלו ושל שטמפפר, לא של אברהם שפירא – תלויות במוזיאון שלנו בכפר גלעדי!" – וכשהמשכתי ומניתי את השומרים – דאוד אבו-יוסף, יעקב בן מימון זרמתי וסנדר חדד, וסיפרתי על בואו מבגדד של אבו-יוסף – הסכים עימי גם הורביץ כי טעה ובילבל בין שניהם.
מעניין היה לראות עד כמה עניין העבודה העברית והתנכרות האיכרים עדיין בוער בעצמותיהם, ובייחוד אצלו. אך אפשר היה לראות גם את הבאנדיטיות ואת ההתנשאות אשר הביאו לפירוק "השומר" בידי אנשי המחנה הפועלי. אפשר היה לראות אצל הורביץ שינאה עזה, עד היום, לאברהם שפירא.
דיבר יפה ובקצרה וברגש רב – בן-ציון מיכאלי. ושמעון קושניר החזיר קצת את האיזון בין העליות הראשונה והשנייה. הרגשתי רוב הזמן כמין נתבע – בתור נכדם של איכרי פתח-תקווה – כנגד אנשי העלייה השנייה. ועם זאת לא היתה בי הרגשת פחיתות כלפיהם, כי בעיניי, אולי היחידי באולם – לא ניראו ותיקים אלא להיפך, חדשים, שהרי באו ארצה לאחר שבאה משפחתי, ושורשיי כאן עמוקים משלהם.
זה היה ערב "פרוע". הייתי מנחה גרוע. אך אולי דווקא משום כך זה היה מעניין. כשנחום הורביץ ירד ביקשה אישה אחת להיפגש עימו, כניראה כדי לראיינו, והוא ענה לה בגסות – "את רואה שאין לי זמן להישאר איתך. את אפילו לא מספיק יפה כדי שארצה להישאר!" – והבחורה, שהיתה באמת לא יפה וכבר חרושת קמטים על פני יופי קמל – היתה כנדהמת, ואמרה – "אבל אתה מעליב אותי." ומיד ניסתה להתייחס לדבריו כאל בדיחה.
כניראה, אלה גבורות ה"שומרים" מאז.
[אגב, במשך כל שנת ה-130 לפתח תקווה לא הוזמנתי לדבר על הנושא אפילו פעם אחת – לא ביד יצחק בן צבי ולא בפתח תקווה עצמה].
אמציה פורת
בין עברית של עין לעברית של אוזן
דברים בערב ראשון ליובל הוצאת "עם עובד" (1942-2002), שיוחד לסיפורים וזיכרונות סביב שולחן המערכת של "ספרייה לעם", בבית ביאליק, 2 ביוני 2002 (נדפסו ב"לשוננו לעם" תשס"ב [2003]). גרסה מקוצרת מעט נדפסה ב"הארץ", תרבות וספרות מיום 13 בספטמבר 2002)
בשנת 1943, כשהייתה הוצאת "עם עובד" רק תינוקת בת שנה, ואני עצמי כבר ילד גדול בן אחת עשרה, יצא לאור ב"עם עובד", בסדרת "שחרות" לבני הנעורים, הספר "זקני בית הספר בוִילבי" מאת ר' טלבוט [צ"ל: ט"ב ריד], בתרגומו של י' אחירב. באותה שנה, שנת 1943, יצא לאור בניוּ יורק רומן ביידיש, "די משפחה [קרי: מִשְפּוֹחֶה] קארנאָווסקי" ("משפחת קַרְנוֹבְסְקי"), סאגה של שלושה דורות במשפחה יהודית, שראשיתה בעיירה במזרח אירופה וסופה בברלין ובניוּ-יורק, בימי עלייתם ושלטונם של הנאצים ערב מלחמת העולם השנייה. מחבר הרומן הוא ישראל יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס זינגר, וסופר יידיש מובהק בזכות עצמו. הוא מת בן 51, ב-1944, שנה אחת לאחר שיצא לאור "די משפחה קארנאָווסקי".
והנה, בשנת תש"ו, 1946, כשהייתה "עם עובד" בת ארבע, ואני כבר בן ארבע עשרה, תלמיד בית הספר התיכון בית הכרם בירושלים, יצא לאור בסדרת "לדור" של "עם עובד" הספר "בית קרנובסקי", תרגום עברי של מרדכי ליפסון לספר הזה. ותיקים אולי זוכרים וצעירים אולי ראו במקרה את ספרי סדרת "לדור" ההיא, שיצאו בכריכות קשות של אפרפר או תכלת, מודפסים על נייר שאיכותו ירודה, נוח להתבלות ולהצהיב, כי הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והשנים הסמוכות לאחריה, והיה מחסור בחומרים. אבל בימים ההם, בטרם היות הטלוויזיה, למי היה אכפּת שהנייר אינו משובח, בזמן שהקריאה הייתה צורך נפש לאדם קורא. מן הסדרות האלה של "עם עובד" הישנה, "שחרות" ו"לדור", קראתי אז סמוך מאוד להופעתם כמעט את כל הספרים, ובהם את הספר המקסים "זקני בית הספר בוִילְבי", ואת "בית קרנובסקי", כי אדון משה חקלאי, אביו של חברי ברוך חקלאי, היה מנהל חשוב ב"תנובה", ברחוב צפניה בירושלים, ואיך ייתכן שמנהל ב"תנובה" אז לא יהיה חתום על הסדרות האלה – וכי למה התכוון בֶרְל כצנלסון, יוזם "עם עובד" והעורך הראשי הראשון שלה, אם לא גם לכך שכל מפא"יניק הגון חבר ההסתדרות יהיה מנוי על ספרי "עם עובד"? ואת הספרים האלה שאלתי מהם לקריאה.
רושם אדיר עשה עלי הספר "בית קרנובסקי". קראתי אותו אז מראשיתו ועד סופו, בלי גוזמה, לפחות חמש שש פעמים רצופות, בהתפעלות עליונה. ויותר מכל התפעלתי מן התרגום של ליפסון. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנתתי את דעתי במידה כה רבה על התרגום. לפני כן, בבית הספר היסודי לבנים "תחכמוני" בירושלים, היה ילד משכים ומוצא את הספר מוכן לפניו – השאלה כמה יגיעות יגעו בו וכמה בני אדם טרחו בו לא העסיקה אותו כלל, כשם שהיא לא מעסיקה בעצם גם את רוב הקוראים בימינו. רבים מן התלמידים בבית הספר "תחכמוני" היו בנים להורים פשוטי עם, "עמךָ", פועלים ובעלי מלאכה וחנוונים קטנים קשי יום, ולא התמזל מזלם כמזלו של ס' יזהר ב"מקדמוֹת", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", ואפילו חיים באר ב"חבלים", וספרים כמעט לא היו בבית. לכן נזקקנו הרבה יותר לספריות הציבוריות, תבוא עליהן ברכה, לספריית בית הספר עצמו שהיו בה בימיי כשמונה מאות ספרים, ולספריית "בני ברית", ולספריית הפועלים בבית ההסתדרות. בקרב הילדים הייתה הקריאה עיסוק רגיל ומקובל, והייתה החלפה מהירה של ספרים, והתרגום בתור תרגום לא היה בראש מעיינינו. מכאן אתם יכולים לשער את כל גודל ההתרשמות שלי מן התרגום, בימים שעדיין לא העליתי על דעתי בחלומותיי הרעים ביותר שעתיד אני עצמי להיות עורך ומתרגם, ועוד בהוצאת "עם עובד" זו שבה יצא אז הספר.
עברו ארבעים ואחת שנים, והשנה היא 1987. בעשרים ושבע שנים מתוך ארבעים ואחת השנים האלה כבר הייתי קשור להוצאת הספרים "עם עובד". ב-1960 הוזמנתי לקבל עליי עבודות ל"ספרייה לעם". ראש ההוצאה היה אז משה שרת, לשעבר ראש ממשלת ישראל, ושר החוץ. הדרך מבּרל כצנלסון למשה שרת הייתה סלולה וברורה: מדובר קודם כל בעם – מי מאתנו אומר היום "ספרייה לעם" או "עם עובד" ושומע באמת את המילה "עם" (חוץ מלצורך הבדיחה הידועה)? אבל לראשונים שטבעו את השמות "עם עובד", ו"ספריה לעם", היה למילה משקל – כלשונו של ברל כצנלסון בהצהרת הכוונות שלו מדצמבר 1940: "מתכוון אני להוצאה לעם, ולא רק לשכבה מצומצמת." 1960 הייתה שנה של ציונות שפויה, של אידאליזם צח יותר, של ראיית צורך עליון בעשייה תרבותית ובהמשך טיפוחה של העברית לאחר העליות הגדולות של שנות החמישים. כללו של דבר, מדובר בחינוך העם.
עד היום הזה, בזמן שמנסים לומר לנו שעבר זמנם של ערכים כאלה, אינני מתבייש להודות שבכל אות שאני כותב בעבודת העריכה והתרגום, בכל נקישה על המקלדת, אני רואה את עצמי עוסק גם בחינוך, מתוך הרגשה של שליחות. ובימים ההם של כניסת שנות השישים הייתה הרגשת השליחות הזאת מוחשית ממש בחללה של הוצאת "עם עובד", ופיעמה את חברי המערכת כולם. זו הייתה ההוצאה של ירוחם לוריא ז"ל, מרכז המערכת, ושל מורי ורבי וידידי העורך והמתרגם הגדול א"ד שפיר ז"ל, מעורכיה הראשונים של "ספרייה לעם", ושל ירמיהו צבי גורדון ז"ל, מגיה ראשי שקדן ובר-אוריין – ולא חלילה שפסקה הרגשת השליחות הזאת מיורשיהם הבאים אחריהם; גם בעצם ימינו אלה, כשגבר היסוד העסקי במפעל שלנו – וההכרח לא יגונה – אי אפשר שלא לראות גם מידה של אידאליזם במידת האחריות לתוכֶן ולצורת ההגשה בהוצאת "עם עובד". אלא שהשליחות אז הייתה ראשונית יותר, קנאית יותר – לכשתרצו, תמימה יותר, מפוכחת פחות.
עברו אפוא ארבעים ואחת שנים והשנה היא 1987, ואנחנו יושבים בישיבת מערכת בהוצאת ספרים עם עובד, רחוב מזא"ה 22, תל אביב 65213 – עד היום הזה, חמש שנים לאחר שפרשתי מעבודתי ב"עם עובד", המען הזה מתדקלם אצלי אוטומטית מרוב המשלוחים ששלחתי ל"עם עובד" מביתי בירושלים, שבו עשיתי את רוב עבודתי להוצאה. חביב היה עלי יום של ישיבת מערכת בתל-אביב, מפני שיום כזה היה לי מין יום חופש, או חצי יום חופש. "עם עובד" החביבה הזאת הייתה מטילה עלי בדרך כלל עבודות קשות, ובעבודה הקדחתנית הזאת תלויה עליך תמיד חרב של מועד אחרון, ואתה קרוע בין ההכרח לעשות את העבודה הטובה ביותר, ובין הצורך לעשות אותה מהר ככל האפשר – ולא תיתכן כאן כל פשרה, בשום פנים אינך יכול לומר לעצמך, אז שתהיה עבודה פחות טובה, כי פירוש הדבר שאינך עושה את העבודה, פשוטו כמשמעו; ואם היו ימים שעוד הייתה אולי ל"עם עובד" איזו קרן שפע סמויה או גלויה, הנה ככל שנסתתמו מעיינות הישועה והיינו לחי נושא את עצמו, ככל שהיינו מגוף הסתדרותי לעסק לכל דבר מן הבחינה הכלכלית, כן התחזקה גם ההרגשה שלא ברוח בלבד הדברים אמורים אלא גם בענייני הגשמיות, בלחם, בפרנסה, במשכורות, וצריך גם לייצר ולמכור בעולם של תחרות. בתנאים האלה אתה הוא העריץ הנוגשׂ בעצמך יותר מכל אדם אחר.
לאחר שפרשתי מעבודתי שאלה אותי פעם אחת בתיה מישור, המזכירה המסורה של המערכת, איך זה להיות בפנסיה; אמרתי לה שהיום כששולחים אותי בבית באמצע העבודה לרדת לרגע למכולת להביא משהו, היום אני עושה זאת בלי רגשי אשמה. לכן הייתה לי ישיבה כזאת בתל אביב כמין חגיגה קטנה – אנוח גם אני מעמלי הקלוקל, אם יורשה לי בבית הזה להיזקק ללשונו של ביאליק.
והנה, באותה ישיבת מערכת התברר שקרתה תקלה: פלוני המתרגם לא ימציא לנו כתב יד של ספר במועד, וחסר ספר לסדרה השנתית של "ספרייה לעם". מה עושים? עורך הספרייה היה אז אברהם יבין, זה האיש שערך אותה יפה להפליא יותר מעשרים שנה, ועמד במעמסה הכבדה הזאת בצניעות מופלגת. ואני ניעור וננער פתאום מקהיון החושים המבורך שירד עלי, וממעמקים מתדפק ועולה לו רעיון, ויורשה לי שוב, לכבוד התכנסות זו בבית הזה, למצות את דברי שם בלשונו של ביאליק: "אַבְרֵמָלֶה ידידי," אני נעשֶה כאומר, אני כאילו אומר, "מָה הַהִתְעשְּׁתוּת וּמָה הַשְּׁטוּת? / וּמָה העֶשְׁתּוֹנוֹת וּמָה הָעַשְׁתּוּת? / הַדָּבָר פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפַּשְׁטוּת: / הִנֵּה אִתָּנוּ פֹּה בהוצאה ספר סְגֻלָּה, / אֵין כָּמוֹהוּ לִיקָר בְתֵבֵל כֻּלָּהּ ,/ הָבָה נשבץ אותו בסדרה חֵלֶף הספר החסר ונִנָּצֵל! / הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ מַה הוּא? הֲלֹא הוּא 'בית קרנובסקי'" – אם זה לא חרוז, זו עובדה. ואני מתלהב ומונה את מעלותיו של הספר ומפליג בשבחיו, בואו נוציא אותו מחדש, אני אומר, התרגום נפלא, תנו לי רק שבוע שבועיים, אני אומר, לליטוש קל, ניכּוש של כמה ארכאיזמים שיימָצאו מן הסתם, ויש לנו ספר.
וחיש מהר השיגו ושלחו לי עותק ישן נושן של הספר עם חותמת "עבר חיטוי", ושמח וטוב לב אני פותח אותו ומעיין בו... ונפלה בי רוחי. שְאוֹל נָפָלָה. צריך להבין, ילדים בני עשר מבני דורי שלי, לפחות בבית הספר "תחכמוני" של ימיי שלי, עדיין רבו על התור לקרוא את "אהבת ציון" של אברהם מאפּוּ, ואף על פי שדיברו עברית ארץ ישראלית לכל דבר, לא הפריעה להם כלל הלשון המקראית ההיא. ילדים שיננו אז בעל פה פרקים שלמים מן התנ"ך, וקראו ספרים מן הקלסיקה העברית כמו "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי, ומספרות העולם את "עלובי החיים", ואת "דוד קופרפילד", ואת "מגילת סן מיקלה" ושאר ספרים מקסימים, בעברית של הימים ההם. לימים נודע לי שרבים מהם ערך אריה סמיָטיצקי, העורך הגדול של "הוצאת אמנות", ועוד נודע לי שאותו י' אחירב, מתרגם הספר "זקני בית הספר בוִילְבּי" לסדרת "שחרות" של "עם עובד", אינו אלא סמיָטיצקי זה, הוא ולא אחר. כשקראתי אז את "חיי אדם", האוטוביוגרפיה של שלום עליכם, בתרגומו של ברקוביץ, כמה הבנתי ללבו כשסיפר על ההנאה העזה שהייתה לו כשקרא בילדותו, בגנבה ובהיחבא בעליית הגג, את "אהבת ציון", ספר מַשׂכילי אסור, וכמה שמחתי אז שהיום, בארץ ישראל, "פלשתינה (אַ"י)" כשמה הרשמי אז, יכולתי אני לקרוא אותו בגלוי ובהנאה לא פחותה. כללו של דבר, לילדים האלה לא הייתה עברית שהיא קשה או משונה ולא טבעית בעיניהם. ואולי משום כך התעוותה הפרספקטיבה לילד שנשאר בי ברובד ארכאולוגי מסוים של הנפש.
בקיצור, אותם שבוע שבועיים שהבטחתי, נעשו לעיכוב של חודשיים וחצי ("ברוטו" – היום מותר לגלות שמפעם לפעם לא עמדתי בפיתוי וחזרתי ליום יומיים לתרגום "הרחק מהמון מתהולל" מאת תומס הרדי, גם הוא ל"ספרייה לעם", שהפסקתי אותו זמנית בגלל "בית קרנובסקי"). עורך ותיק ומנוסה שכמוני כבר היה צריך להיטיב לדעת ולא לקפוץ ולהבטיח הבטחות למערכת בלי לפחות הצצה מוקדמת בספר – ללמדנו את כוחה של חוויית נערוּת. התרגום של ליפסון עדיין היה יפה ומעשיר בעיני, ובעל ייחוד מובהק; בוודאי יימָצאו אוהבי עברית שיקראו אותו גם היום בהנאה. גם בדברי המקור שכתב ליפסון ניכר בעל סגנון מובהק של תלמיד חכם. תרגומו ל"פַּן" מאת קְנוּט הַמְסוֹן, משנת 1919, חביב עלי עד היום הזה. אבל בתרגום "בית קרנובסקי" אולי ביקש להתרחק ככל האפשר מזכרי מליצה מקראית, ונמצא ממשיך אפּיגוֹני במקצת של כותבים שהשתדלו לכתוב כאילו ברובד של לשון חכמים בלבד. אותו בן ארבע עשרה אולי ראה בזה חידוש מרענן. לא כן העורך והמתרגם שנהיה הנער לימים. עיון בעמודים אחדים הספיק לי כדי להיזכר פתאום שהעברית התבגרה בינתיים, ונהייתה לא רק עברית שבכתב אלא גם, אם אפשר לומר כן, עברית שבעל פה; לא רק עברית של העין אלא גם עברית שצריכה לעמוד גם במבחן האוזן.
כמה פרקים שמתארים הווי יהודי של מזרח אירופה עדיין התנגנו בתרגומו של ליפסון בלבוש עברי שלא נָמַר ריחו ולא סרה חיוּתו, ונדרשה להם אפוא עריכה ביד קלה יותר. אבל ככל שהוציא המחבר זינגר את סיפורו אל העולם הגדול, אל ברלין ואל ניו יורק, שבהן מתרחשים רוב פרקי הספר, כן ניכרה יותר ישנותו של התרגום, ולא היה לי מנוס מלחדש אותו חידוש חרוץ יותר מששיערתי. בתוך כך נודע לי כי יוסף זינגר, בנו של המחבר, שהוא עצמו סופר, תרגם את ספרו של אביו תרגום מופת לאנגלית, מתוך עריכה ספרותית – מעיון בנוסח האב ובנוסח הבן אפשר לראות מה יכול עורך טוב להציע לסופר טוב. נעזרתי בתרגום הזה והכנסתי את השינויים של הבן לנוסח העברי המחודש של התרגום. לשמחתי זכה הספר להצלחה ולכמה הדפסות חדשות.
מבחינתו של עורך ומתרגם, מזווית הראייה של העשייה הזאת, סיפורן של "עם עובד" ו"ספרייה לעם" הוא גם סיפור גלגוליה של העברית בהן עד היום הזה. כמו עורכים ומתרגמים אחרים אני יודע שהתרגום אין לו שיעור ואין לו סוף, ושהייתי יכול לחדש היום גם כמה מתרגומיי המוקדמים שלי עצמי, שאני, בן דור מַעבר שכמוני, עדיין לא הגעתי בהם לידי הכרה ברורה בין העושר שנשמר לי לטובתי מאותה קריאה של שנים ראשונות, ובין העושר שנשמר לי במקצת גם לרעתי. ועם זה אני יודע שעלי לברך את מזלי ברקיע על שנקרו לי על דרכי הסמיָטיצקים והליפסונים למיניהם, ועל העושר הזה שהעשירו אותי – איני יכול לצייר לי את מקומי ואת דרכי היום בלעדיהם.
את ההווה ואת העתיד של שולחן העריכה של "ספרייה לעם" מייצגים בערב הזה הסופרות והסופרים והעורכות והעורכים היושבים פה אתנו היום. לכן ראיתי להביא כאן מעין הצצה לזיקתו של עורך ומתרגם ותיק לעבָרה של ההוצאה. כי האנשים ההם של ראשיתה של "עם עובד", ושל הסדרות שקדמו ל"ספרייה לעם", ראויים גם ראויים לכל התפעלות. והיום, במלאת שישים שנה למפעל היפה שלנו, ראוי לנו לזכור שעל כתפיה של העברית שלהם העברית של ימינו עומדת במרוץ השליחים של הדורות.
מתי דוד
פולחן המומחים – האל שהכזיב
אמצעי התקשורת מרבים לפרסם ראיונות, תגובות ומאמרים של אלה הקרויים מומחים, פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים, המזינים את ההמונים בתחזיות, בהערכות ובנבואות, על אשר עומד לקרות בארץ, באזור ובעולם, בתחומים מדיניים, ביטחוניים ואחרים.
סיכום של האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות מוכיח, כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים הללו, לא חזה את אשר קרה באמת.
ההיסטוריון האמריקאי המפורסם פוקויאמה כתב בזמנו במחקרו כי הגיע "קץ ההיסטוריה", הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ורג' בוש קבע כי החלה תקופת "סדר עולמי חדש", ואילו שמעון פרס, אמר בזמנו הגענו ל"מזרח תיכון חדש".
כל הנבואות האלה התבדו לחלוטין. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אל סדר עולמי ישן של איבות היסטוריות, שנאות גזעיות, מלחמות עדתיות ולאומניות. האנטישמיות, הניאו-פשיזם, שנאת הזרים, הפשיזם האדום, כל אלה צוברים עוצמה וחוזרים למרכז הבמה.
האיסלאם הקיצוני הולך וגובר ברוב ארצות ערב, שעדיין מקיימות שלטון חילוני עם אוריינטציה מערבית. במקום תהליכי איחוד ופיוס, מתגברים תהליכי פירוד ושנאה.
מה המסקנה? המסקנה היא כי אין לייחס חשיבות קובעת לכל אותם מומחים אמיתיים או מדומים. כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי תחזיות ונבואות של אותם מומחים ופרשנים, שכמעט תמיד טעו. כי אין להתרשם מכותרות העיתונים וממסקנות של מומחים אלה אשר פנקס הקבלות שלהם גדוש בכישלונות.
גם במציאות שלנו, ביחסים עם הפלסטינים והערבים מתקיים אותו מצב חמור. ככל שתהליך השלום, מצד אחד "מתקדם" ומצד שני מסתבך, מתרבים והולכים המומחים והפרשנים, המנבאים את התהליכים והאירועים הצפויים.
אם לא נמהר להסכם עם סוריה והפלסטינים, תפרוץ מלחמה. באם תפרוץ מלחמה, אין ערך לשטחים. אם כן נחתום על הסכם ונסיגה מהשטחים ומהגולן, צפויים ימים ורודים של עושר ואושר של אחרית הימים. מומחים אלה יודעים לספר על הטקטיקה והאסטרטגיה העוברת במוחם של המנהיגים הערבים. מומחים אלה מזינים את התקשורת, שמשלה ומטעה את הציבור. כולם חיים באשליות, שבכל פעם הופכות לאכזבות קשות. הם מסתמכים על רמזים, סימנים, אמירות, לחישות, הכרויות ושיחות חשאיות. הם מפרשים, מתנבאים ומשטים בכולנו. עיסוקם קשור לנבואות, ללא שום קשר לעובדות ולתוצאות. העבר וההווה הוכיחו זאת.
מהלך השלום של הממשלה מבוסס על הערכות תקוות והימור על התוצאות הצפויות. הימור זה מתבסס על תחזיות ונבואות של המומחים, החזאים, והמתנבאים למיניהם, האמורים להיות הביטחונות לחוסר הודאות. מאז אוסלו ועד ההתנתקות נכשלו כל המומחים וכל המנהיגים, לאור התוצאות.
גם הציבור וגם הממשלה, נתונים במצב של חוסר ודאות, למרות המדיניות אותה הממשלה מנסה לממש כלפי הערבים, בהפגינה כביכול החלטיות וודאות לגבי צדקת דרכה. כדי לנסות להבטיח אמון במדיניותה, נעזרת היא במומחים – אנשי ביטחון, דיפלומטים ועיתונאים – על מנת ליצור תחושה שיודעים הם את אשר יקרה במהלך ההיסטוריה של השנים הקרובות.
כשם שבעולם נכשלו כל המומחים, כך גם צריך להתייחס ולהסתייג מהתיאוריות, הנבואות וההערכות של הפרשנים המומחים בקירבנו.
אמר כבר בזמנו בן גוריון: "כל המומחים הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה." המומחים והפרשנים נערצים לפני האירועים, אך נשכחים לאחריהם.
אהוד: לדעתי חלק ניכר מן המומחים, לפחות בנושאי המזרח התיכון, יודעים את התחזית האמיתית, שהיא מאוד פסימית – שאין שום סיכוי לשלום, אבל למעט מומחים כמו ד"ר גיא בכור (שדורש תשלום עבור מומחיותו ואינו מרשה להעתיקה ולצטטה ברבים), האחרים לא מעזים לומר את האמת אלא ממלמלים בפומבי את מה שהציבור והפוליטיקאים אוהבים לקנות – "שלום, שלום ויהיה שלום!"
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
ביבליוגרפיה (א)
אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [עברית]
פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.
בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו. שיחה עם אהוד בן עזר. שדמות. אביב 1972.
השאלה הערבית בספרותנו. שיחה שנייה עם אהוד בן עזר. שדמות. קיץ 1972.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967-1676). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1967-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1977). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.
צל הפרדסים והר-הגעש. מאזניים. אוקטובר 1983.
צל הפרדסים והר-הגעש. מפגש. סתיו 1984.
שמשון – הגיבור המסכן. נעמת. אוקטובר-נובמבר 1984.
ספרות של מאבק. נעמת. מאי 1986.
במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992.
אהוד בן עזר: ביבליוגרפיה כללית [אנגלית]
The Arab Question in Israeli Literature. A talk with Ehud Ben-Ezer. Shdemot 6. 1976.
Brenner and the “Arab Question”. Modern Hebrew Literature. Spring/Summer 1987. Vol. 12.
The eye of the beholder. Spectrum. December 1984.
Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930. New Outlook. Special Supplement. Appendix III. Tel-Aviv, 1985. March 1986.
War and Siege in Israeli Literature (1948-1967). The Jerusalem Quarterly. Number 2. Winter 1977.
War and Siege in Hebrew Literature after 1967. The Jerusalem Quarterly. Number 9. Fall 1978.
Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature. Borders. The Israeli Museum, Jerusalem. cat. No. 199. Spring-Summer, 1980.
אהוד בן עזר: קריאה מורחבת
[את כל הפרקים והמאמרים ברשימה כתב אהוד בן עזר]
שיחה ראשונה: מבוא
מראות הארץ לר' זאב יעבץ. ספרי דורות קודמים. הארץ. 14.1.1972.
על כנפי החלום, מראות הארץ (זאב יעבץ). על המשמר. 24.9.1976.
אמת מארץ-ישראל לאחד העם. ספרי דורות קודמים. הארץ. 13.8.1971.
כתבי יהושע ברזילי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 4.3.1977.
שיחה שנייה: אוטופיה
יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה". ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.10.1971.
בורוכוב והערבים. אות. 1.6.1972.
על הגבולין לר' בנימין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 30.7.1971.
משא ערב (ר' בנימין). על המשמר. 30.3.1979.
לאן למרדכי זאב פייארברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.9.1972.
לארץ אבותינו לזלמן דוד לבונטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.10.1972.
מסע לארץ-ישראל לאלחנן ליב לוינסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.11.1972.
שיחה שלישית: הגישה הרומאנטית
בצל הפרדסים. (משה סמילנסקי). אתגר. 20.1.1966.
מסע 1912 ללבנון ולסוריה. (על משה סמילנסקי, המשך). אתגר. 1966.
בצל הפרדסים (למשה סמילנסקי). קריאה אפשרית. למרחב. 21.2.1969.
הדסה למשה סמילנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 25.6.1971.
בכי מר פרץ מפיו. (משה סמילנסקי). אות. 9.3.1972.
האם איחרנו את המועד? (משה סמילנסקי). על המשמר. 1.8.1975.
מולדת לדוד שמעוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 15.12.1972.
הכפר הערבי למשה סטבסקי. קריאה אפשרית. למרחב. 2.4.1969.
הזורעים בדמעה למשה סתוי (סטבסקי). ספרי דורות קודמים. הארץ. 8.9.1978.
מבעד לצעיף ליעקב חורגין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.9.1973.
שיחה רביעית: מרירות המציאות
ברנר ו"השאלה הערבית". על המשמר. 30.4.1971.
י.ח. ברנר ו"השאלה הערבית". קשת. אביב 1971.
י.ח. ברנר בין עליבות לצבאיות. קשת. קיץ 1970.
"ארורים הרכים האוהבים" (היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 4.5.1979.
"כל האימה שבדבר". (המשך המאמר על היחס האירוטי לערבים אצל ברנר). דבר. 11.5.1979.
דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר. דבר. 30.4.1981.
"יתום עובד! אח צעיר!" היחס ההומני לערבים אצל ברנר. על המשמר. 11.12.1981.
יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר. דבר. 11.9.1981.
ברנר, האוטופיסטים ו"גיבורי הפה" (המשך). דבר. 18.9.1981.
בין אמת לדמיון. (על "גדולה היתה הבדידות" לבנימין ברנר). דבר. 9.6.1978.
שיחה חמישית: חיי הערבים – מבט מבפנים
בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.
בעל בעמיו ליהודה בורלא. הארץ. 8.10.1971.
נקמת האבות ליצחק שמי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.12.1970.
בימי העליה למאיר וילקנסקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 26.8.1971.
כבדואים נחיה. (מאיר וילקנסקי). אות. 20.1.1972.
כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי. דבר. 24.9.1976.
השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה! (המשך). דבר. 1.10.1976.
"פה לצמאון הגבורה בישראל". בשולי סיפוריו של יוסף לואידור. מאזניים. יולי 1977.
ערבי אחד, מוכר תופינים. על "אללה כרים" ל-ל.א. אורלוף. עתון 77. נובמבר-דצמבר 1979.
הירדן סואן לזאב ברכות. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.7.1975.
באוהלי מידבר לעזיז אפנדי (פסח בר-אדון). ספרי דורות קודמים. הארץ. 24.12.1971.
שיחה שישית: אגדת יהודי חייבר
בלי כוכב ליהודה בורלא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 9.6.1970.
מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964.
מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.
נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.
זיכרונות זואולוג עברי לישראל אהרוני. ספרי דורות קודמים. הארץ. 28.3.1975.
שיחה שביעית: בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות
מאין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). מן היסוד. 3.12.1964.
מניין יימצא לנו מיתוס חדש? (על "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ). אתגר. 2.3.1967.
נדודי עמשי השומר ליעקב רבינוביץ. קריאה אפשרית. למרחב. 20.12.1968.
ימים ולילות לנתן ביסטריצקי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 10.12.1971.
בכור מכורה לשמעון קושניר. קריאה אפשרית. למרחב. 26.12.1969.
פגישות על אם הדרך. (על "בכור מכורה" לשמעון קושניר). קול העם. 4.7.1973.
ארץ לא זרועה לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 3.10.1971.
הנפט זורם לים התיכון לישראל זרחי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 17.12.1976.
בשבילי שדות לשלמה ריכנשטין. ספרי דורות קודמים. הארץ. 22.6.1973.
אנשי בראשית לאליעזר שמאלי. ספרי דורות קודמים. הארץ. 18.5.1972.
נימר אביזרוע לאהרן פולאק. ספרי דורות קודמים. הארץ. 11.6.1971.
צמד שנשבה לפנחס כהן. ספרי דורות קודמים. הארץ. 20.9.1974.
בפרוח עץ ההדר לבתיה כהנא. ספרי דורות קודמים. הארץ. 7.2.1975.
שיחה שמינית: עדיין זרים וכבר זרים
החג' מחפצי-בה ליעקב שטינברג. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.6.1972.
החג' מחפצי-בה. (יעקב שטיינברג). אות. 26.3.1972.
ולינה ילדה נכריה היא. עיון בסיפורי ש. שלום. על המשמר. 3.1.1975.
שיחה תשיעית: הזאבים והכבשים
הזאבים והכבשים. (ש"י עגנון). מאזניים. פברואר 1973.
שיחה עשירית: "הרוג יפה, בן יקר!"
פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.
השבוי של סרג'נט גרין. (יגאל מוסינזון). אות. 14.6.1973.
שיחה אחת-עשרה: מאבק מעמדי או לאומי?
כענבים במידבר. במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר. הארץ. 17.6.1977.
פועלים במצור למנחם בדר. ספרי דורות קודמים. הארץ. 16.9.1977.
שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה מערכה
שמעון צהמרא למידד שיף. ספרי דורות קודמים. הארץ. 1.1.1971.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. (בנימין תמוז). על המשמר. 17.3.1972.
"הפרדס" כסיפור אליגורי. מאמר שני. על המשמר. 24.3.1972.
שיחה שלוש-עשרה: תחושת מצור
הנסתיימה תחושת המצור שבתוכנו? קול העם. 18.10.1967.
פורצים ונצורים. עיונים בספרות הישראלית הצעירה. קשת. קיץ 1968.
עם ישמעאל חי?... (משה שמיר). על המשמר. 6.6.1969.
לא לקלים המירוץ. על המשמר. 16.11.1973.
"אדם חלם בלילה שהוא מת – קם בבוקר ורואה שזה נכון". מעריב. 18.1.1974.
מצור כפרספקטיבה לעתיד. מגוון. נובמבר 1975.
שלוש שנים אחרי הרעש. לשמשינוי. אוקטובר 1976.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967-1976). עתון 77. פברואר-מרץ 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1967-1976). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. אפריל-מאי 1977.
מלחמה ומצור בספרות הישראלית. (1976-1977). (המשך מן הגליון הקודם). עתון 77. יוני-יולי 1977.
נופים וגבולות: תחושת מצור בספרות העברית. גבולות. מוזיאון ישראל, ירושלים. קטלוג מס' 199. אביב-קיץ 1980.
הספרות הערבית בעיניים ישראליות. מפגש. אביב 1987.
שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך
הערבי החי בקרבך. עתון 77. מאי-יוני 1987.
שיחה חמש-עשרה: סיכום
עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב. הארץ. 8.9.1967.
מתסכול נשי למאבק לאומי, ערבי, קיצוני. נעמת. אוגוסט-ספטמבר 1985.
הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה. מעריב. 18.9.1987.
המשך וסיום בגיליון הבא – ביבליוגרפיה (ב)
* * *
ברכות לד"ר דנה אולמרט
עם זכייתה בפרס יעקב בהט
לספר המחקר שכתבה על
המשוררות העבריות הראשונות
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* איפה נמצאים מחוברים זה לזה כבר שנים רבות נחום גולדמן ויונתן רטוש? – בפינת הרחובות נחום גולדמן ויונתן רטוש ביפו, כמעט ממש מול הים.
* לברק אובמה שלום, ודאי תשמח לדעת שבעקבות יוזמת השלום ההזויה שלך, הדורשת הפסקת הבנייה בהתנחלויות והסרת מחסומים, מדיניות שזורעת מהומות בין ישראלים לישראלים בגדה המערבית, וזאת להנאת העולם הערבי כולו – נהרג ביום חמישי האחרון הרב מאיר חי, יהודי בן 45 ואב לשבעה, לאחר שנורה בעת שנסע במכוניתו בין עינב לבין שבי שומרון. הפיגוע הוא תוצאה של מדיניות ההקלות לפלסטינים שלמענה כופפת את נתניהו המסכן, שאינו מצליח להסביר לך עד כמה אתה טירון וטמבל בענייני המזרח התיכון, אתה והליצן אבו-מאזן שלך, שליט המוקטעה.
* במשך שנים היה אפשר לרכוש בחנויות ובמרכולים צנצנות פלסטיק צהובות של אבקת מרק בשר, כשם שהיו צנצנות דומות של מרק עוף, בצל, פטריות וירקות. יום אחד נעלמו מהמדפים ובמקומן הופיעו, באותה אריזה, צנצנות של אבקת תיבול צלי, שהיו למעשה אותה הגברת בשינוי האדרת. האבקה היתה מצויינת לתיבול מרקים ותבשילי בשר והזכירה את קוביות "אוקסו" הוותיקות, אך היתה מעודנת יותר, ולה ריח נפלא של תמצית בשר. והנה, לאחרונה, נעלמו כליל אבקות מרק הבשר ותיבול הצלי ואין להשיגן בשום אריזה. ואנחנו שואלים כאן מה הסיבה? האם אלה שוב ידיה הארוכות של המאפיה הדתית שאינה נותנת הכשר ליצרנים? – או שאין הם מצליחים לייצר אבקה עמידה בעלת תאריך תכולה שאינו קצר מדי? נודה על קבלת תשובה מדוייקת, אחרת נצטרך לחזור לקוביות ה"אוקסו" הטמאות של הגויים, המיובאות ארצה מאנגליה כבר מלפני קום המדינה.
* חיילי צה"ל, בייחוד הקרביים – לימדו להלשין על חבריכם ובייחוד על מפקדיכם בפעולות הקרביות, ואז בית דין שבו יושבות שלוש שופטות צבאיות שלא השתתפו מימיהן בפעולה קרבית – ירשיע את מי שהלשנתם עליו, וידביק לו אות קלון של פושע לכל ימי חייו ואולי גם ידון אותו למאסר! – והפלסטינים יעלזו ויתחצפו והטרור יפרח וישׂגה עד מאוד – ולכן אידיוט מי שמתנדב בנעוריו ליחידות העילית של צה"ל כי בהגיע שעת הכסת"ח – מפקדיו הלא-ישירים יזרקו אותו לכלבים!
* איזה יופי של שקט ביטחוני שורר בגדה המערבית, הקרוייה גם מדינת "פלסטין 2", להבדיל מ"פלסטין 1" היא ירדן, "פלסטין 3" היא רצועת עזה, ובעזרת אללה גם "פלסטין 4" היא איסראיל. יש למהר לכרות ברית שלום עם מדינת "פלסטין 1" בראשות אבו-מאזן ולהסביר לו וגם לסכל היושב בבית הלבן – שאין שום בעייה בכך שדם ישראלים ימשיך להיות הפקר כל זמן שהשקט של הערבים נשמר ואין ולא תהיינה פעולות של חיסול ממוקד של רוצחי יהודים.
* מתי כבר יִפְטרו אותנו מעונשה של קרן נויבך בתוכנית הבוקר "סדר יום" ויביאו מגישים או מגישות שנותנים למרואיינים לדבר ואינם כופים על התוכנית את דיעותיהם? אגב, חוכמתה של נויבך עומדת ביחס הפוך לחוצפתה ולהתנשאותה על מרואייניה.
* אנחנו לא שמים קצוץ על דו"ח הפערים השנתי של מרכז אדווה, שנראה לנו מוגזם, מוטה, שמאלני, אנטי-אשכנזי ופרו-פלסטיני, ושמסתמך גם על דו"ח העוני של הביטוח הלאומי, לפיו ככל שמצבם הכלכלי של העניים ושל כלל הציבור בישראל משתפר – יש יחסית יותר "עניים"! – כלכלה שחורה? מעלימי מס? יוק! – רק אנחנו האשכנזים אשמים!
* ברגע האחרון: מבצעי החיסולים הממוקדים בשכם יועמדו בקרוב למשפט צבאי בפני שופטות צה"ליות, ובבריטניה יעצרו אותם ויעמידום לדיון – אם אחרי השחרור יגיעו לתחומיה – אלא אם יישלחו לפני כן למחנות המעצר של הוד מלכותה בקפריסין. כמו כן ימסרו עליהם דו"חות ל-אף.בי.אי – שיחליט אם בעקבות מעשיהם הם רשאים לבקר בארה"ב.
* למחמוד אחמדניג'אד! – לרגל יום אבל העשׁורה אנחנו מאחלים לך שיתקיים בך כל מה שאנשי האופוזיציה באיראן מאחלים לך – ושיאנסו אותך בתחת כפי ש"כוחות הביטחון" שלך אונסים בבתי הסוהר את הנשים והגברים המפגינים נגד הדיקטטורה שלך!
* * *
שׁוֹכְחִים
שלום אודי,
אודה לך אם תעיר ליוסי גמזו שאין שום כלל בעברית שעל פיו מנקדים כ"ף בחטף-פתח בתיבה "שוכחים", כמו בסופה של הפואמה שלו (חב"ע 502) "כה אמר אברהם שפירא" ("עד כי, אוי לבושה, שוכחים...")
למעשה נדמה לי ש"החטפים" למיניהם שמורים בלעדית לאותיות הגרוניות, וכ"ף אינה בקהלם.
אני מנחש שהסיבה לטעותו היא שרבים שוגים ומבטאים את המילה "שוכחים" כאילו יש פתח בכ"ף או כאילו יש שם חילוף אותיות – שוחכים. אבל יוסי גמזו החליט למסד את השגיאה ועוד בהידור: חטף-פתח. ולא היא! – הכ"ף צריכה להיות בשווא. בניין קל, הווה, רבים, בלי שום יוצא מן הכלל.
תודה,
עמרם ז.
* * *
תחת היא לשון זכר או נקבה?
שלום אודי,
אני מצטט אותך: "קאט. סוף. גם במקור אצל שוהם. הקהל לא יצא מגדרו. התחת כאבה לי מרוב ישיבה. אנשים הסתכלו בשעוניהם מדי פעם. אילו היתה הפסקה באמצע, חצי מהקהל לא היה חוזר לצפות בסוף המחזה." [גיליון 503]
ממתי "תחת" לשון נקבה?
מאברי הגוף נחיר, שד, הם לשון זכר בעברית. עכוז לשון זכר. תחת הוא שם עממי לעכוז, ל"ישבן", אבל פה לראשונה אני נתקל בו כלשון נקבה. אחוריים – לשון זכר.
אסי דגני
אהוד: גם אשתי העירה לי על כך. אבל ככה, אצלי תחת היא לשון נקבה. כמו עט. אני יכול להגיד רק "תחת מושלמת" או "העט הישנה שלי", לא בזכר.
* * *
הודעה בקשר ללקסיקון של הסופרים העבריים
בעניין רכישת הלקסיקון ההיסטורי של אגודת הסופרים – נא לפנות למגי או לכרמלה בהוצאת "דני ספרים" – טל. 08-6812225. לצורך בירורים בענייני תוכן – נא לפנות למחבר משה גרנות – granotmoshe@walla.co.il
נא לא לפנות לעורך ההוצאה – חגי ברקת, כפי שפירסמנו בגיליון הקודם.
* * *
ברכות לחברנו לאלישע פורת עם קבלת
מילגת היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול
בנימוקיהם למתן הפרס לאלישע פורת כתבו השופטים: "שירת הטבע של פורת המתארת את סביבתו, מצד אחד – ושירת המלחמה שלו, מצד שני, זכר לפציעה ולהלם של מלחמת יום הכיפורים, היא עדינה ורבת עוצמה. הפרוזה שלו חדשנית ואינה הולכת בתלמים המקובלים."
* * *
עוד ברכות לגיליון ה-500 של המכתב העיתי
אהוד יקר,
כדי לא להיות אחרונת המברכים, אהיה ראשונת המברכות על גיליון ה-503.
ישר כוח לכוח הישר במכתב העיתי הלילי, שמאיר לנו בחשכת התקשורת הכתובה והמשודרת.
הברכות כוללת גם את בת העזר הסמויה.
נעמי בן-גור
* * *
תודה על כל החומר שנשלח אליי ונקרא בשקיקה.
על כך תבוא עליך הברכה בריאות,
בני ליס
* * *
לגיליון ה-500 – אני מברך על פועלך עם כל גיליון חדש ורואה בך חלוץ כתבי העת העבריים המופצים כדואר אלקטרוני ובעיקר מחזק את ידך ומשבח את התמדתך.
אליהו הכהן
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
היכונו! היכונו!
לאחר שיסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"
ומיד לאחר ראש השנה 2010
במלאת 25 שנים לצאתו לאור
של הרומאן הצנוע שכתב אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]
יתחיל הספר להתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית!!!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,279 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל