חדשות בן עזר

תל אביב, יום שני, י"ב בניסן תשס"ט, 6 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת דפדפון 1, חדשות אתר דףדף בעריכת נירה הראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: עדינה בר-אל: ממי קיבלו ילדי פולניה את השיר על נמל תל-אביב?

אהוד בן עזר: תל-אביב בראשיתה בראי הספרות: 1934-1909": סיפורו של קלדם. המיתוס של תל-אביב. נחום גוטמן – המשורר בפרוזה.

ש. שפרה: עלילות אַנְזוּ הנשר הגדול, שלושה סיפורים מִמֶּסוֹפּוֹטוֹמְיָה, ארץ שני הנהרות. איורים כריסטינה קדמון. // דן יהב: חברים שנמחקו.

ד. החיפואית: בהגדרה של היום זה "אונס", מקצת מהחרוזים שמורים עד היום.

מהפכה בַּפסח: מצות ללא פירורים. // יִשְׂרָאֵל הַר: חֲתִיכָה רְאוּיָה.

משה ברק: ...ועלה באשו ותעל צחנתו... (יואל ב' 20).

אמציה פורת: משהו על הגאון יוסי גמזו. // יוסי גמזו: אֲנִי מִתְפַּלֵּל.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": אביב 1921 בפתח-תקוה.

הומצא דיאודוראנט נגד ספרים מזיעים, מאת ס. נידח, סופרנו לענייני שיעמום.

דבורה קוזוינר: גם באפי עלה ריח נייר העטיפה הדק של התפוזים.

אני תל אביבי, מאת יורם טהרלב. // רוני גרוס: תל-אביב שלי (שירים).

חדשות תל אביב לשנת ה-100, הקשר בין בתי השימוש לשיעור הגירושין.

יעל דר: על ספרו של אורי שולביץ "איך למדתי גיאוגרפיה".

יודה אטלס: שכולם יוקעו אל עמוד הקלון. אהוד: הרוצה בשלום ייכון למלחמה.

מראות קורעי-לב של אנשים רעבים מתנפלים בצהריים על מסעדת הדגים והשיפודים אצל הטורקי במעברת אור יהודה בהנהלת יעקב וישעיה דואניס.

יואל נץ: מקור המילה צ'פצ'קה. // טעינו בגדול בקשר לנחום אריאלי.

מקצת הברכות והתגובות ליום הולדת ה-73 של העורך שטרם התבגר: ר. ארגוב, ב. בן-ארי, י. נץ, יואב, אלישבע, רנה, י. ורד, ש. צוריאל, ר. אלמוג, ח. פילון.

רוצח הנער בגרזן ילמד את בוגרי המכינה הצבאית בטבעון תורת המוסר הכפול.

הגיליון הבא יופיע אור ליום רביעי, י"ד בניסן, 8 באפריל.

שֶלְדוֹן אֶדֶלְסוֹן יהיה הנשיא הבא של ישראל

השפה הרשמית הראשונה תהיה אנגלית כדי שבני היורדים יוכלו להשתלב בהגייה האמריקאית ולחזור אלינו למילוי המשרות הבכירות ביותר וגם לייצג אותנו בעולם ללא אותה אנגלית ישראלית ילידית מעצבנת המעידה על נמיכות הרוח ומיעוט ההשכלה. בן-גוריון הציע בשעתו את נשיאות ישראל לאלברט איינשטיין ונענה בסירוב. ואולם כאשר ביבי יפנה לשלדון לא יהיה סירוב, מה עוד ששלדון יותר חשוב מאלברט אלא אם כן איווט יטיל וטו רוסי על נשיא אמריקאי.

ברשימתו המעניינת של אליהו הכהן על שירים של לאה גולדברג ["חדשות בן עזר" 432], הוא מזכיר את השיר "למרחקים מפליגות ספינות", שהיא כתבה לכבוד חנוכת נמל תל-אביב. בין השאר מציין אליהו הכהן, שהשיר נדפס בשירון מיוחד, שנועד להפגיש את התפוצה היהודית עם צלילי הארץ.

מסתבר שלא רק באמצעות שירונים הופץ שיר זה (וכנראה גם אחרים) בגולה. גם אישים שבאו מן הארץ לבקר בפולין, עשו במלאכה. אחד מהם היה הסופר והמשורר נתן ביסטריצקי, חבר ההנהגה הראשית של הקק"ל ומנהל מחלקת בתי הספר והנוער. הוא ביקר בפולין בתרצ"ח, באוקטובר 1937, והשתתף בכינוס של עסקני הקק"ל בוורשה לצורך הכנת תוכנית עבודה שנתית למען הקק"ל. כמו כן הוא נאם במועצת הנוער למען הקק"ל, שהתקיימה גם היא בוורשה.

ביקורו של ביסטריצקי עורר הדים בפולין. בעיתון הנוער עולמי, שיצא לאור ע"י רשת החינוך העברית "תרבות", התפרסם מכתב מאת ילדי בית ספר "תרבות" בקְרינְקי. במכתב זה כותבים הילדים שהם היו רוצים לשלוח זר פרחים לאורח, אולם במקום זה הם תורמים לקק"ל 2 זהובים ו-25 פרוטות לכבודו. והמכתב מסתיים במילים אלו: "מזמינים אנו את המשורר לבוא אלינו לבקרנו, ואם אין הדבר אפשרי, יואיל המשורר לשלוח לנו מזמרת (משירי) הארץ – ונהיה לו אסירי-תודה." [ביאור המילה בסוגריים מופיע במקור – ע.ב.]

בגיליון הבא עונה ביסטריצקי לילדי קריניקי במכתב לבבי. בין השאר הוא כותב להם: "ורוצה הייתי לבוא אליכם כדי להיפגש אתכם פנים אל פנים ולשוחח אתכם פֶּה אל פֶּה ולזמר אתכם יחד את שירי הארץ החדשים, שנתחדשו דווקא בימי המבחן הקשה, שהיישוב עומד בו באמונה ובגבורה. אבל, לדאבון לבי, אין סיפק בידי לבקר בכל עיר ועיירה..."

והוא מסיים את מכתבו במילים אלו: "יהי רצון שתזכו גם אתם כולכם, לכשתגדלו, להצטרף אל מחנה החלוצים העוברים לפני העם בדרך לגאולתנו השלמה. והנני שולח לכם בזה את 'שיר הנמל' החדש, שהבאתי אתי מן הארץ:

אכן, הוא ציין שהשיר חדש, ושהוא הביאו מן הארץ. רק מה? חבל שהוא לא הזכיר במכתבו מי חיברה את השיר.

ואם בנמל תל-אביב עסקינן, מעניין לדעת (לפחות לדעתי), מה סיפרו עיתוני הילדים העבריים בפולין על נמל זה. ומסתבר שהרבה מאוד. מאז נבנה הנמל סיפקו עיתוני "תרבות" מידע הן לצעירים באמצעות העיתון עולמי הקטן והן לגדולים יותר באמצעות העיתון עולמי. את שני העיתונים, שראו אור בין השנים 1936-1939, ערכו שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן.

כידוע, באפריל 1936, בעצם ימי המאורעות, הכריזו הערבים על שביתה כללית בארץ. בין השאר הם השביתו את נמל יפו. עקב כך נתקבל מן הנציב העליון רישיון להפעיל נמל בתל-אביב. את תמצית האירועים, שהובילו להקמת הנמל, מספרים לקוראים בגיליון יוני 1936 של עולמי הקטן תחת הכותרת "אנו בונים נמל!". במקביל נדפסה בעולמי רשימה תחת הכותרת "'יום הים' בתל-אביב", ובה מסופר על המסיבה שאירגן ועד הים של הסוכנות היהודית. אחד הנואמים היה שרתוק שהסביר: "אויבינו [...] חפצו לשתק את חיינו הכלכליים בפנים ולנתק את קשרינו עם החוץ ועם הגולה היהודית. אבל בעצם ימי האסון [...] השיגה הסוכנות את רישיון הפריקה בתל-אביב..." לעבודה בים הוכשרו נערים בארץ, ונוסף להם הועלתה קבוצת עובדים סלוניקאים, עליהם מעיד שרתוק שהם "שבט יהודי [...] שהיה חי ומתפרנס על עבודה זו."

₈₃בגיליונות הבאים עודכנו הקוראים לגבי התפתחות הנמל: הנמל מתרחב, נוספים פועלים ובקרוב ייבנה שובר גלים (ינואר 1937). מנקודת מבט אישית מעידים העובדים בנמל על עבודת הסבלות הקשה, על תנאי הדיור ועל מערכת יחסי העבודה. אלון הקיבוצניק, אחד מעובדי הנמל, הביע את רשמיו תחת הכותרת "שנה אחת לנמל תל-אביב". בין השאר הוא כתב: "כחודשיים בערך עבדנו כסבלים במים. היינו סובלים משאות עד למשקל של 130 ק"ג במרחק 80 מטר במים ו-80 בחול הלוהט, ועוד טיפסנו עם המשא עד לגובה הסיפון של האונייה. כמובן, שנאלצנו לעבוד יחפים גם בחול הלוהט בשעות הצהריים. ולא פעם כיסו פצעים את רגלינו. סדר-עבודה זה השתנה עם הקמת המזח. עד כה הביטו כולם בחשד ובביטול אל 'הקיבוצניקים' המשונים האלה. לסבלים נחשבו הסלוניקאים, ואנו נחשבנו, כנראה, למין אספורטאים, שאין לקבלם ברצינות."

ובהמשך ניתן להבין שיחסי העבודה בנמל לא התנהלו על מי מנוחות. לאחר שכתב כמה מילות "הערכה" (שלא אצטט כאן) על אישיותם של הסלוניקאים, הוא מציין: "אנו והם נפגשנו כזרים וחסרי אמון הדדי, ובכל זאת [הם] היוו כבר אז קבוצה קבלנית משותפת. חברינו, ברובם עולים חדשים, זרים לתנאי עבודה אלה ומחוסרי ביטחון עצמי." ולסיום מציין אלון הקיבוצניק: "היום השתנו הדברים לטובה. תנאי חיינו הוטבו [...] וישנם סיכויים שיתהווה טיפוס של פועלי נמל, כפי שהוא ידוע לנו מתוך ערי הנמל באירופה. תפקידנו כאן לחנך בעזרת חיי השיתוף, לחזק ולעורר כל חבר וחבר, כדי לברוא טיפוס של פועל נמל מפותח ובעל הכרה." (עולמי, יוני 1937).

תחת הכותרת "בנמל", שנכתבה "מפי אחד הסבלים", חוזר נושא העבודה הקשה. לפי דבריו של עובד הנמל, היה עליהם לסחוב שקים במשקל 160 קילוגרם כל אחד. "רק באסיה נושאים סבלים שקים כבדי משא כאלה. בארצות אירופה המכסימום הוא 120 קילוגרם. קודם היו חוֹרנים סוחבים את השקים האלה. קשרו את השק לראש ולגב וצעדו. כיום אנחנו קיבלנו את תנאי העבודה האלה, אנחנו שרק אתמול נעשינו סבלים." (עולמי, ינואר 1938).

בפברואר 1938 נפתח הנמל גם לנוסעים. אירוע משמח זה מובא בידיעה תחת הכותרת "חג הים העברי". בטכס הפתיחה דיבר הנציב העליון. גם ילדי בתי הספר השתתפו בחגיגות. לכבוד האירוע פורסמו שירים בעיתוני הילדים: א. אינדלמן כתב שיר על האניות הבאות ממרחק ומביאות "...מטען רב: / נכדים, סבה, סב, / אב ואם, דודה, דוד. / כולם באו לעבוד...". וכן נדפס "שיר המלח" מאת י. בן חיים בליווי תווים.

חשיבות אירוע פתיחת הנמל והרגשת השמחה אכן הועברו אל ילדי הגולה ועשו רושם רב. תלמיד בשם צבי אייזנר מבית-ספר "תרבות" בוורשה כתב במכתבו לעולמי הקטן:

"היום באה המורה אל כיתתנו ותאמר: 'אתם יודעים? היום היהודים שמחים, כי חג גדול מאוד בארץ ישראל." כל הילדים נשאו את ראשיהם ושאלו: 'איזה חג? איזה? איזה?' המורה אמרה: 'אם יהיה שקט בכיתה, אספר לכם.' ברגע אחד נעשה שקט, שאם היה זבוב עף, היו שומעים את הזמזום. המורה התחילה לספר: 'היום פתחו את הנמל בתל-אביב לעולים... היהודים עובדים זה שנים רבות שיהיה להם נמל יהודי. בא היום, שהיהודים חיכו לו הרבה שנים. היום בתל-אביב שמחה אין קץ'..." והוא סיים את מכתבו "אני מברך את הנמל שיהיה יותר גדול ושמו יהיה ידוע בכל העולם."

תלמידה בשם יוסיטה ברזנר מבית ספר "תרבות" בדובנא, כתבה גם היא מכתב לעיתון זה, והיא מספרת:

"בבית-ספרנו היה נשף-תלבושות. בנשף היו חליפות-בגדים יפות. גם לי היתה חליפה: הייתי 'נמל תל-אביב'. המורים, האורחים והילדים, שהיו בנשף, אמרו שהחליפה שלי היתה היותר יפה. על ראשי היתה אונייה. באונייה היה חשמל. על שכמי היה תכריך, הוא הים. הכול היה כחול, רק הפוזמקאות לבנים. על השמלה היו דגים."

ועיקר שכחתי: ברוך שובו של אליהו הכהן ל"חדשות בן עזר".

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים-חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע-לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור 'איש וביתו נמחו' [אשר ברש: 'איש וביתו נמחו', המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב'כעיר נצורה', באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב'איש וביתו נמחו', אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם. ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – 'בתל אביב על החולות' [ציונה רבאו-קטינסקי: 'בתל-אביב על החולות', הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ'מר, מראשוני תל-אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס 'האבות המייסדים', שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם-קל, קל-דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת-העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל-אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת-בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת-החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני-צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש-עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

רבים מן הנופים והדמויות המופיעים ב'תמול שלשום', ב'עיר נצורה' ובספרים אחרים מראשיתה של תל-אביב – שבים ועולם בספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' [נחום גוטמן: 'עיר קטנה ואנשים בה מעט'. הוצאת דביר, 1959], שהופיע בשנת 1959, ליובלה החמישים של תל-אביב. המיוחד בסיפורים המקסימים האלה על ראשיתה של אחוזת-בית הוא, שגוטמן היה ילד ונער שעה שנתרחשו כל המאורעות הללו, בשנים 1905-1918– מעלותו של נחום בן השבע עם משפחת אביו הסופר ש' בן-ציון [שמחה-אלתר גוטמן] לגור ביפו, בנוה-צדק ובתל-אביב, ועד סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

ברנר, עגנון, ברש, א' ראובני ואחרים – כבר היו אז בבחינת דמויות של סופרים, ופרקי-חייהם שבטרם עלותם ארצה היו בעלי משמעות מכרעת לעולמם הרוחני וליצירתם. לא כן נחום הילד, שעתיד היה לכתוב בגיל מבוגר יותר – על עולם ילדותו שבטרם עלותו ארצה, ונתאהב מיד והזדהה לגמרי עם נוף המזרח, עם הים, החולות וכחול-השמיים, וכך ראה בראשיתה של תל-אביב מעין התחלה חדשה, עיר שצומחת על החולות, ללא עבר, ללא נטל הגלות, הווייה שכולה ארצישראלית, נלבבת ורבת-קסם, עד כי כיום כמעט שאין להפריד את ראשיתה של תל-אביב מן האגדה החיה, כמעט המיתוס, שהציב לה נחום גוטמן בציוריו ובסיפוריו.

כך הווי הגימנסיה 'הרצליה', שברנר ראה בו את הרופס, הבוסרי והנלעג – קיבל אצל גוטמן את קסם הנעורים הארצישראליים שהיו כביכול חד-פעמיים בראשונותם, כמתואר גם בספרי העלילה שכתב וצייר לבני-הנעורים: 'החופש הגדול או תעלומת הארגזים' ו'שביל קליפות התפוזים'. גם מלחמת-העולם הראשונה והגירוש מתל-אביב, שגוטמן נתנסה בהם כצעיר, מצטיירים בספריו מתוך איזו גישה משועשעת ותאבת-חיים, ובכושר ציור לשוני מעולה, שהוא אחד משיאיה של הפרוזה העברית עד היום מבחינת סוד הניקיון, הפשטות והריכוז שבתיאור.

כשכתב, לימים, את 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' – לא נתכוון להעלות סיפור-בדוי, ומשום כך גם כמעט שלא שינה את שמות הדמויות האמיתיות המופיעות בסיפורו, וביקש להעלות, ממרחק יובל השנים שחלף, את מראות נעוריו בראשיתה של העיר.

כך למשל תיאורו של רחוב הרצל, הרחוב הראשון באחוזת-בית, תיאור שנעשה, במילותיו ובציוריו, בכמה וכמה נוסחים, לחלק בלתי-נפרד מן המיתוס על ראשיתה של העיר:

זה ציור המראה את רחוב הרצל, בתחילת בניינה של תל-אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא, ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש-הוועד דיזנגוף. כמה קווי נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי ציפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בניין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגודלו.

מצד ימין מזדקף מגדל-המים בעל שני הדוודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזיכרון למייסדי השכונה בשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה היה ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבניין המוזיאון של תל-אביב (שבשדרות רוטשילד – אב"ע].

בתחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום שישי שרשרת-ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצויירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה עוד אספר בהמשך דבריי.

תמונה נוספת, מקסימה אף היא, היא זו הנותנת לנו מושג על דמות שכבר פגשנוה פעמים אחדות בתיאור ראשיתה של העיר, הד"ר חיסין, הביל"ויי לשעבר, רופאה של השכונה ואחד מראשי עסקניה. (לא מכבר הופיעו בתרגום עברי מרוסית פרקי כתבותיו המרתקות מביקוריו בארץ בשנת התשעים של המאה הקודמת, בספר 'מסע בארץ המובטחת'. תיאורי תל-אביב כמובן אינם בו, אך תיאוריה של יפו באותה תקופה הם מן היפים שקראתי בספרות).

והנה כאן תמונתו של הד"ר חיסין, הפעם כגיבור, והיא מלמדת אותנו גם על יכולת ציורו המופלאה של נחום גוטמן, ועל יכולתו לקסום לנו בהעלאת דמות ותקופה שלמה באמצעים חסכוניים להפליא:

את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים, ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו, היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכת-קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים.

הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה.

אף שלא כתב שירים, דומה שאין כגוטמן משורר-בפרוזה, לא רק בציור, של תל-אביב, כדברי הסיום ל'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שמיוסדים על אפיזודה אחת, על רושם בלתי-נמחה שטבעה בנפשו של הילד אחת מדמויות הגיבורים של עולם ילדותו:

– רבותיי, אני יודע כי נאום אינו ספר-זיכרונות. אבל אני זוכר את הנעליים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא 'תתגלשנה' לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי-סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור-הסיד, הרתית רגליו, פשט צווארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפייה שבעינו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.

– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעות הבוקר, באין-סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אופייה של תל-אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחייך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית-ועד-העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדרי-הישיבות של ועד-העיר – הילדים היו פוקחים עיניים ומתפלאים כיצד התקפלו בבניין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול, לכן אני אומר: תל-אביב! חקקי זיכרונותייך על לבבות צעירים. בתל-אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיוון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדת רגלינו אחריהם בביטחה.

אלה היו תמונות אחדות שהציבה הספרות העברית מראשיתה ומלפני-ראשיתה של העיר תל-אביב, והן עומדות כמעט כולן בסימן השפעתם המכרעת של סופרי דור העלייה השנייה. אחריהם בא דור סופרי העלייה השלישית, ודור תש"ח, ודור המדינה ואילך – והעיר פשטה ולבשה צורה וסגנון בספרי כל אחד מבני הדורות הבאים שעסקו בה (גם אני חטאתי ברומאן שמתרחש בה כמעט כולו, וזאת בהיותה כבת שבעים – 'השקט הנפשי') – ואולם דומה כי לעולם לא חזרו עוד נופיה ודמויותיה להיות כלולים במכנה-משותף כה קרוב, וכה דומה בתיאורי מספּרים שונים, כפי שאכן נראו בעיני הדור הראשון שתיאר אותה.

(כל האיורים המלווים רשימה זו הם של נחום גוטמן)

[אפשר לקבל את כל החומר בצרופה לפי בקשה באי-מייל מהמזכירה שלנו ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ שהרשתה לנו להכשיר גם אותה לפסח ולקרצף את שדי החמץ הגדולים שלה עם הפטמות החומות-כַּלחם בפיילה של ההגעלה של הכלים של המושבה והסופר אלימלך שפירא מחבר הרומאן "הבלנית נכוותה" מאוד עזר לנו]

לראש ממשלה חדש מגיעים 100 ימי חסד. ואם לא 100 ימים – לפחות 100 שעות. ובכל זאת, לנוכח הפיאסקו של הרכבת הממשלה, אי אפשר לשתוק. אם התנהלותו של נתניהו מיום הבחירות עד יום השבעתו היא סימן לבאות, אנו עוד עלולים להתגעגע ל"ביבי הישן".

תנאי הכרחי ליכולת להנהיג הוא אמון הציבור. תנאי הכרחי לאמון הציבור הוא דוגמה אישית. האם מי שמקים בשעת חירום כלכלית וביטחונית ממשלה מנופחת, שחברים בה כשרים וסגני שרים כמעט מחצית חברי הקואליציה, רבים מהם בתפקידים מיותרים כשרים בלי תיק, כשרים בעלי תיקים פיקטיביים או כסגני שרים, זהו בזבוז משווע של כספי הציבור. איך יחושו מובטלים, איך יחושו עניים, לנוכח החגיגה הזאת?

הרי ברור לכל שאין כל צורך בממשלה מנופחת כזו. לא רק שאין צורך בניפוח הזה, יש בכך נזק – כמעט מחצית חברי הממשלה הם אבן ריחיים על צווארה. הרי כל ילד יודע שבסך הכל מדובר במענה לשאפתנות אישית ופיצוי לבעיות אגו של השרים, על חשבון משלם המיסים הישראלי.

ראש האופוזיציה מנחם בגין, פתח את נאומו בדיון על הצגת ממשלת רבין הראשונה (1974) במילים: "ממשלה זו מומים רבים לה, ובהם המו"מ על הקמתה." קל וחומר, כשמדובר במו"מ שניהל נתניהו. היה זה מפגן מביש של חוסר מנהיגות.

נתניהו ניהל מו"מ בהנחה שהמפלגות אינן רוצות להיות חברות בממשלתו ועליו לרצות ולפצות אותן בכך שירעיף עליהן שררה וכיבודים ללא חשבון. הכל החל במו"מ עם ליברמן. ליברמן הציג עמדות פתיחה מרחיקות לכת, כדי שיהיה לו מהיכן לסגת. נתניהו נכנע ונתן לו את כל מבוקשו. כך עשה לאחר מכן עם ש"ס. כאשר מפלגת העבודה עמדה להצטרף – במקום להודיע ל"ישראל ביתנו" וש"ס שהמצב השתנה ועליהם לוותר על חלק מהתיקים, המשיך נתניהו במכירה הכללית, כעת מול מפלגת העבודה. לבסוף, כיוון שלא נשארו לו תיקים לחבריו בליכוד, אך נשאר לו רצון בשקט תעשייתי, צירף לממשלתו כל מי שרק רצה, לכל מיני תפקידים מפוברקים. מזל ש"קדימה" לא הצטרפה לממשלה. נתניהו עלול היה "לפצות" אותה בעוד 15 שרים בממשלה.

אילו נהג נתניהו כמנהיג, הוא היה מודיע בראשית תהליך הרכבת הממשלה מה מיספר השרים בממשלתו (למשל, 18 שרים, כפי שהיה בחוק הבחירה הישירה ובהצעת חוק שהעלה לפני חודשים ספורים גדעון סער, אף שגם מיספר זה גדול מן הנדרש). על פי גודל הקואליציה, היה נקבע המפתח של שר על מספר ח"כים וכל סיעה היתה מקבלת תיקים על פי גודלה.

אם נתניהו ינהל את ממשלתו בדרך בה הרכיב אותה, מצבנו בכי רע. אם ינהל את המו"מ עם הערבים כפי שניהל את המו"מ הקואליציוני – אנא אנו באים?

אהוד: כל מי שלא חדל להשמיץ את אולמרט, כמוך, ולעשות לו לינץ' תקשורתי ולראות בממשלתו את הגרועה שבממשלות – כדאי לו לשתוק עכשיו כי ממשלת ביבי-ליברמן היא העונש המגיע לכם על מה שעשיתם לאולמרט!

אנזו, הגיבור הראשי בשלושת הסיפורים המקובצים בספר, הוא יצור אגדי שחציו נשר וחציו אריה – לפעמים הוא ידידו של האדם, ולפעמים הוא מפלצת. "המלך לוּגַלְבַּנְדַה ואנזו הנשר הגדול" מספר על הידידות בין הנשר ולוגלבנדה, חייל צעיר שחבריו השאירו אותו לבדו בהרים. "אֶתַנַה המלך ואנזו הנשר הגדול" מספר איך בגד הנשר אנזו בחברו הנחש, איך הציל אותו המלך אתנה ואיך טסו השניים לשמים לחפש את Wצמח הלידה'. גיבורי הסיפור השלישי "אל המלחמה נינוּרְתַה ואנזו הנשר הגדול" כולם אלים, והוא מספר על המלחמה בין אנזו שזורע הרס וחורבן בעולם ובין האל הגיבור נינורתה.

סיפורים אלה הם מן העתיקים ביותר שכתב האדם לפני כשלושת אלפים חמש מאות שנה במסוּפוּטמִיה, היא עיראק של ימינו. הם נכתבו כשירה על גבי לוחות חומר קטנים בסימני כתב שדמו ליתדות.

המשוררת ש.שפרה, שתרגמה את העלילות האלה מן המקור הקדום, מספרת אותם לילדים בפרוזה, ועם זאת שימרה את היופי של הלשון השירית. לפעמים הוסיפה כיד הדמיון הטובה עליה, בעיקר כדי למלא את הקטעים החסרים בלוחות השבורים, וגם הסופר קַרְדִי-נֵרְגַל הוא פרי דמיונה. על "עלילות גלגמש" לילדים זכתה ש.שפרה בפרס זאב ובעיטור אנדרסן.

הציירת כריסטינה קדמון נתנה מבע לקסמם של הסיפורים בהשראת האמנות העתיקה של המזרח הקדום תוך כדי שימוש בטכניקה ייחודית – שילוב צבע-שמן, פסטל עם שעווה וקולאג' לכדי אחדות מופלאה.

ברשימתו של עמוס לויתן על ספרו של אהוד בן עזר, "ספר הגעגועים" ("הארץ, ספרים", 25.3) הוא חושף את מורכבותו של המחבר ולבטיו. מחד גיסא – הערבים היו ידידי ילדותו הקרובים והטובים ביותר, ומאידך גיסא – תרחק נפשו מהם.

כ"בן האצולה" הכפרית, היה אבוד. כחבריו בני המושבות, מעורבים לא מעורבים באוכלוסייה הערבית הילידית, יודעים את מנהגיהם ושפתם ואפילו שוברים את המיתוס הציוני של "עבודה עברית", רבים העסיקו בפרדסיהם ערבים, כבעלים מעשיקים, בשכר נקוב ובתקנות מיוחדות.

הספר נקשר לספרי היובל והזיכרונות של המושבות הראשונות וכפי שמכנה זאת המחבר עצמו: "ספרות צאצאי המושבות העותמאניות של פלשתינה א"י", ובכך בן עזר יוצר פנורמה אנושית ופיסית של הארץ בשלהי המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20.

במרבית ספרי התקופה נחשפת דמותם של המתיישבים הראשונים, שהחשיבו עצמם ל"אדוני הארץ" ולמעשה היו המתנחלים הראשונים על אדמות שניקנו או נגזלו מהאריסים, הפלאחים הערבים, שהודרו מבתיהם על ידי אפנדים מושחתים. שכן, לפני שקמה פתח-תקווה, מושא תיאורי הספר, היו הכפרים פז'ה ומלאבס שנמחקו, חלק משרשרת ארוכרה של כפרים שעליהם קמו מושבות עבריות.

היראה מפני הערבים, שיירשו את בתינו ויאנסו את נשותינו, עוברת כחוט השני בתיאוריו של בן עזר והיא בבואה נפשית של רבים מאיתנו – אולי כדי להדחיק את רגשות האשם הטבועים אי-שם עמוק בקירבנו. בן עזר מלא בגעגועים לחוויות ילדותו המשותפת עם ילדי הערבים ונראה שהוא מייצג נאמנה את בני המושבות הראשונות, ואולי את מרביתנו, המתייחסים לערביי ארץ ישראל כמהגרים חדשים ואחזרחים החייבים להוכיח כל העת את נאמנותם.

נדפס במדור "תגובות ומכתבים", "ספרים", "הארץ", 1.4.09.

אהוד: את האירוניה העצמית שלי ב"ספר הגעגועים" – שהצגתי בו את עצמי וגיבורי הבידיוני כמי ששייך לדור העברי הקולוניאלי בתקופה העות'מנית, ושעל-כן מותר לו גם לרצות לזיין עוזרת תימנייה ליד פח הנפט במיטבח – קיבל עמוס לויתן, כנראה מתוך השקפה שמאלית-נאיבית מסויימת, בתור עדות מפי בעל הדבר עצמו – על היותי סופר קולוניאליסטי.

הגדיל עשות מר דן יהב, שלדעתי כלל לא קרא את ספרי, ואינו יודע אפילו שהוא אינו בדיוק על פתח-תקווה – והוא בונה עליו תלי-תלים של שטויות – שנסמכות אך ורק על רשימת הביקורת של לויתן, שכאמור קיבל ברצינות את הגדרתי המבודחת את עצמי-בסיפור כילד וכסופר קולוניאלי, ולכן טיפל בעיקר בנושאים שהתאימו בעיניו להגדרתי זו, והתעלם מכל השאר.

למר דן יהב אני מציע אפוא לקרוא את "ספר הגעגועים" לפני שהוא מבזבז את עמודיו היקרים של מוסף "ספרים" בשטויות היסטוריות, לפיהן, למשל, ייסוד פתח-תקווה הוא תחילת תהליך ההתנחלות בגדה – שטויות שאמנם עולות בקנה אחד עם הגישה הפוליטית האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית והפרו-פלסטינית של מתקרנפי עיתון "הארץ" ושל ה"היסטוריונים" החדשים, ואולי לכן גם נבחר מכתבו מר דן יהב להידפס בו.

1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

לפני 29 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.

סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מספרם המשותף: "בין חולות וכחול שמיים".

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד; אך ייתכן שבמהלך השנה הקרובה תצא מהדורה רוסית של האלבום.

תודה. היום קיבלתי את "ספר הגעגועים", התחלתי לקרוא וממש אי אפשר להפסיק...

תוך כדי קריאה, עלו בי זיכרונות ילדות משלי והשתעשעתי בהרהורים, שתלמד אותי איך כותבים ככה...

אל תשתעשעי, תכתבי ותשלחי לי מזיכרונות הילדות שלך, אולי יש שם גם איזה אונס מעניין, אז זה בכלל יהיה נפלא, וגם על חַיְפוֹ בתקופת מלחמת השחרור.

אגב, תמיד אני תוהה, איך בחר הסופר את שמות הנפשות הפועלות. אורי – זה בגלל הדמיון לאודי?

ולעניין זיכרונות ילדותי – אונס דווקא לא היה. היינו משחקים ברופא וחולה, כידוע... "חבר" שלי (כבר ז"ל...) תמיד רצה להיות הרופא... "הבדיקות" לא נעשו בסתר. פשוט על הספסל שליד הבית; החולה שוכב/ת והרופא תוקע מקל בתחת למדוד חום... (אז עוד לא הבינו ולא "השתמשו" ב"כלים" שמשתמשים בהם היום... לכן בהגדרה של היום זה "אונס"...)

בקריה היה אונס אחד שדיברו עליו, בטח י. יודעת...

וטעימה ממלחמת השחרור – כי על זה באמת אפשר לכתוב ספר. אני זוכרת, שאחרי ש"כבשו" את "בית התעשיה", מיבנה שבו היו ממוקמים בתי מלאכה, מיבנה גדול שצפה על גשר רושמיה והדרך הראשית מהדר לכיוון מזרח – ובכן, כששמענו שההגנה השתלטה על הבניין הזה וסילקה גם את האנגלים – רצנו אני ובת דודתי לאה (ז"ל...) – התרוצצנו בין הקומות והחדרים עד שהגענו למקום מפעל שבו ידענו שיש חרוזי זכוכית... חרוזים בשלל צבעים, מדהימים! אספנו מכל הבא ליד בכיסים וכשבאנו הביתה התחלקנו בשלל. אז, כמובן, לא היו לנו רגשות שנאה או נקמה. פשוט "לקחנו שלל". זה היה מושג יבש ללא רגשות. (מקצת מהחרוזים שמורים עד היום). ה"שלל" קבל משמעות רק בבגרותי, כשבנֵי גילי יצאו למלחמות וחזרו עם כלי נחושת, פגז שעוּבד למעמד-מנורה, כָּפייה, או להבדיל – אחרי מלחמת יום הכיפורים – עם טלוויזיות... עוצרת כאן. המטבח קורא לי...

עקב התנגדותה העזה של המיסתורית לפירורי מצות בשעת האכילה ולאחריה על השולחן ועל הרצפה ובנשנושי מצות טריות בראשית העונה – עד כדי דרישה להחליף דירה או להמציא מִנעלי-על שירחפו מעל לפירורים מבלי לטחון אותם אלא ישאבום לקמח מצות, הודיעה חברת "חרמוני פישפוש" כי עלה בידה לייצר לפסח השתא מצות ללא פירורים כאשר ליתר ביטחון – לכל חבילת מצות מוצמד גם שואב-אבק קטן שקולט אותם ומדגדג להן בתחת!

גארי ברתיני לצלילי השיר "יש לי כנרת מיתריים אלפיים"

תודה לכם עורכי [וקוראי] גיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר – עיתון המלמד למשכיל דעת, לוואי וירבו כמותו בארצנו הקדושה.

ס. נידח: גם אני ראיתי אותה ואני משתגע ממנה. מתרחש אצלי קישוי סמוי מעצם המחשבה על אודותיה במלואה. אולי יש לך במקרה הטלפון שלה. הייתי מתקשר איתה בתואנה שאני רוצה לראיין אותה למכתב העיתי וגם מביא לה פרס מטעם האיגוד הישראלי למרפקיים זקופי פטמותיים. אני רואה אותה בכל אוטובוס בעיר וכל פעם יש לה פרצוף אחר אבל אני בטוח שזו אותה היא כי כל יתר הנוסעות הן זקנות בנות למעלה משישים עם סלים גדולים ושדיים נפולים.

המסקנות שלך [נא עיין בגיליון 432] משני המשפטים שכתבתי, אינן לעניין,

"אנו נוהגים להשקיף על ימי התנ"ך בשפע של ערגה חולמנית, על עולם פשוט ויפה שלא "הושחת" על ידי המיכון והבינוי החדיש.

זה נכון כנראה לגבי מרחבי הארץ החקלאיים הכפריים והמדבריים. אך ההיפך מזה מוצאים כאשר מגיעים אל העיר הקדומה.

מה חשו בעיר בין חומותיה. את זאת באתי להאיר מנקודת מבט חומרית.

צחנה ובאשה - זה מה שעלה באפו של עובד האדמה האקראי, משהגיע עם תוצרתו, לשוק שבשערי "העיר הגדולה" הניצבת על תלה, מרכז השלטון של ה"עיר ובנותיה".

הכיצד?! הדברים עשויים להתברר, מתוך ניתוח דפוסי החיים של אותם ימים.

אי היציבות הבטחונית של ארץ-ישראל הכנענית והמקראית חייב את הערים-המדינות להקיף את עצמן בחומה מבוצרת, שלא תאפשר הבקעה. צלעותיה נעו באורך 150 עד 400 מ' וגבהה 12-20 מטר מעבר לגגות הבתים, לצורך הגנה. בניין החומות היווה השקעה כלכלית כבדה והשלטון השתדל על כן לצמצם בשטח הערים, ולשכן בתוכן רק את החיוניים ביותר לתיפקודן, תוך ציפוף מירבי של האוכלוסייה. בבתי שתיים עד ארבע קומות לכל היותר, גרו בין 50 ל-100 נפש לדונם. זאת מסיקים משטח תלי הערים הרגילות, הידועות, שהיה לכל היותר 60-40 דונם ולכן איכלסו 3000-6000 נפש בערך.

חומת המגן היעילה פעלה כמעין ארגז שחסם זרימת אוויר. רוח הים אחר הצהריים לא הגיעה לבתי העיר, לכל היותר נשבה בבית השליט שהתנשא על העופל, להנאתו ולהנאת משפחתו ובני פמלייתו. בושם הכרמים (ישעיהו ס"ה 21) הגנים (מלכים ב' כא, 26) וריח הסמדר (שיה"ש ה' 13) יחד עם ניחוח "מרחבי ארץ" (חבקוק א' 6) – לא היה יכול לחדור לבתי התושבים בעיר, שהשתנקה בניחוחותיה האנושיים...

חיים בבתים קטנים בהרבה משלנו. חדרים באורך מירבי של 2.5-2 מטר. רחובות צרים שרוחבם הגיע אך במקרים יוצאי דופן ליותר משני מטרים, שלאורכם בתי קומות שהעצימו את חסימת משב הרוח. ב-9-8 חדשי הקיץ היבש בארצנו, יש להוסיף את ריח האבק שדבק לזיעת הגוף שלא זכה לרחצה, בשל מיעוט המים, אלא לעיתים רחוקות ביותר, מאז ועד לעידן המודרני.

על כך יעידו מנהגים מחייבים לרחצת הגוף בפלחן היהודי והמוסלמי. הסתגלות זו ל"ריחות הרעים" היתה כנראה סגולה אנושית שלוותה אותנו עד לעידן המודרני, שכן אפילו באירופה שופעת המים, היתה הרחצה דבר נדיר ותושביה העדיפו חמרי סיכה ריחניים, ששימנו את הגוף והיסוו את ניחוח העור. ידוע שמלכי אנגליה, נמנעו כמעט מרחצה ונדפו בקביעות ריח ורדים...

כך היה לאור היום. אך עלינו לזכור, כי לקראת ערב שבו כל התושבים מעבודתם לבתיהם, שלא היו מצוידים במערכת ביוב ובמים זורמים. כשלמן השקיעה ועד לזריחה, הכול נזקקו למערכת ביבי שופכין, שלא נשטפה ולא נוקזה; ללא אפשרות רחצת הגוף. בבוקר, משהתעוררה האוכלוסייה ושיחררה את שאצרה בלילה, הרקיעה הצחנה לעבר הבלתי נסבל. להם זה היה טבעי, כשם שבוקר מקבל את ריח הזבל של פרותיו. אלא שבעיר הצפופה ובזוהמה התוססת, היה כנראה קשה בהרבה, גם אם נניח שאז התזונה היתה בריאה יותר והותירה פרש מועט בהרבה...

תמהתי, ליכולת לחיות בצחנה זו, שאמורה להיות מעבר לסף הסבל, גם כ"שהורגלו" בכך. אך באין תשובה השלמתי עם המסקנה, שלא צריך לקנא בתושבי הערים דאז ובמה ששאפו...

זוהר הערים המקראיות בעיניי, התעמעם במקצת... היה קושי להשלים עם יופיים שהחוויר, והדבר הוסיף להטרידני, עד שלפתע נזכרתי... נזכרתי כי בקשיי הקיום של שנות ה-40 וה-50 ואף ה-60 נהגנו "לטהר" בזול את ריח בתי השימוש שלנו, ע"י הדלקת גפרור מעל האסלה, לאחר עשיית הצרכים. הריח נעלם ואת מקומו תפס לכל היותר, ריח עשן.

כך "גליתי" שוב, שאש דוחה ריח, ושבתי בדמיון אל "נשות החיל" של אבותינו, שהשכימו קום, להעלאת אש בתנורי האפייה ובמוקדי הבישול. הן קיבלו בטבעיות את העובדה שהצחנה נעלמה כעבר זמן מה ועשנה נישא אל על. העשן לא הפיץ ניחוח עדנים, אך התרגלו וחיו איתו.

לקביעת אופי החיים דאז, בדקתי באם זו סתירה (ריאקציה) כימית או כמו תרסיסים כיום, המבשמים את סירחון בית השימוש, כשהם "מצפים" אותו בריח מתקתק...

ד"ר ברגה, כימאי מנורבגיה, ממשתתפי טיול בהדרכתי, נהנה מאד מהסיפור ולשמחתי, אישר את חשדי וקבע כמדען, שגאז הביבים נסתר באש, בנוסחה: 2H2S+3O2=2H2O+2SO2, שרשם לי למזכרת. חיפשתי 100% ודאות ובקשתי גם חוות דעת מפרופ' Hugo Fasold, ביוכימאי מהמכון הביוכימי בפרנקפורט בגרמניה, שהכרתי בפגישה מקרית קצרה בבית קפה. מתפעל מחוצפתי, נרתם עם רעייתו לעניין, עם שובו הביתה ותוך 20 יום, קיבלתי תאור גרפי מולקולרי של התהליך. התנהגות אצילת רוח, הראויה לציון.

...ב-25 במרץ, רעייתי ואני הכרנו אותך בבית קפה בירושלים. בשיחה הנעימה ספרת לנו בין השאר, שאתה כותב תחקיר, על סילוק סרחון צואה, ע"י שריפת גפרורים מעליה. ניסינו זאת ואכן זה פועל היטב. לבקשתך למידע על חמרי הסירחון הללו. זו קבוצה שלמה, אין ספק ששני החשובים לפי מבנה המולקולה הם: אינדול וסקטול, הנוצרים כאחרים, מרקב החלבון במעיים, מהחומצה האמינית טריפטופן...

ניתן לסכם שהערים אכן היו מצחינות בלילות עד השחר, בו אש המוקדים סתרה את ריח הבאשה, שהתחלף בריח עשן שהיתמר, פינה מקום לאוויר צח, שחדר, עישן, היתמר וחוזר חלילה...

במרוצת הדורות סיווגו התושבים ריחות שונים בעצי הבערה וביכרו צמחים בעלי ניחוח נעים, שהיו כמובן נדירים יותר, יובאו מארצות רחוקות ולכן, יקרים יותר. רק העילית הכלכלית שלטונית יכלה להרשות לעצמה לקנות צמחים אלה להנאתה ועשתה זאת, גם כסמל מעמד.

העשן, המבשם שהחל כתוצר לוואי של הבישול, הפך, עם גילוי צמחי הריח, למטרה עצמה. צמחי הריח שהועלו באש אך ורק כאמצעי לבישום, הפכו קטורת . ניתן להקיש מכך, שזהו מקור הקטורת, שאימצו כהני המקדשים לשם בישום היכלות הפולחן, להאדרת קדושת המקדש, בלבבות המאמינים. עדות חיובית לכך, נמצאת בפולחני הקטורת בכל הדתות במזרח עד ימינו. אם אין היא מקובלת באיסלם, יש בכך אולי עדות מסיעת על דרך השלילה, כדת יוצאת דופן שנוצרה במרחבי המידבר הצח, לעומת האחרות שהתגבשו בתוך הצחנה התוססת בערים הצפופות.

קטורת – דוגמה נוספת של מיצרך יומיומי, ההופך במסגרת המסורתית, לעזר פולחני לאחר שסיים את תפקידו המעשי, בדומה לנרות בעידן החשמל ולקלף בעידן הנייר.

אגב אורחא, יתכן שצחנת הערים המקראיות עשויה לשפך אור נוסף על העובדה שמקום הכינוס העירוני נקבע ב"שער העיר" הפרוץ לכל רוחות השמיים, בניגוד לערי אירופה הקרות, בהן נקבע מקום הכינוס העירוני, דווקא במרכז המוגן מהרוח...

אלה ואלה. שואפי עשן התנור העניים ושואפי עשן הקטורת העשירים – הכול שאפו עשן, שכיום ידוע שהוא הזיק לבריאות ולאריכות הימים. יתכן שהכמיהה ליום של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" היתה לא רק לשקט ולשלווה, כי אם גם לאוויר צח.

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

יוסי גמזו הוא בעיניי גאון אמיתי שראוי לפרס ישראל לספרות עברית. הצרה היא שכישרונו הוא רב פנים כל כך, שקשה לצמצם ולהגדיר אותו ככל אשר תאבה הנפש הלבלרית.

אני מעריץ את יוסי, פשוטו כמשמעו. בעיניי הוא מָאֶסְטְרוֹ של שירה עברית וגדול הווירטוּאוֹזים של הלשון העברית שקמו לנו לאחר קום המדינה. נפעם ומשתומם אני עומד תמיד לנוכח היצירתיות השופעת מן המַבּוּע האַרטֶזיאני הזה. את חסרונותיי אני מזכיר היום, רק בזכות "חדשות בן עזר" (שנודע לי עליו רק החל בגיליון 394), התוודעתי אל צד שלא היה ידוע לי ביוסי, אל מסַפּר הסיפורים המרתק שבו, והסיפור הראשון שקראתי משלו הוא "פורים שְפִּיל", שהוא מפוּזז ומכוּרכּר באמפיבּראכים של המִקצבאי השובב שבמשורר, כגון: "בּמה מאוּלתרת בּעומק בּקעה, ש/גבעות מקיפוֹת להּ כּגורן,/ ריתקה אל הצֶוֶת הנע על קרשֶיהָ/ את כּל כַּפְרִיֵּי הסביבה", ועוד רבים כאלה (בלי הקווים האלכסוניים שהוספתי כאן), בסיפור בפרוזה, שמעצם טבעו המסוּים של הסיפור הרווּי הומור יאה לו (בדיעבד, איך לא) ההתבטאות המסוּימת הזאת דווקא.

בתוך כך נראה לי יוסי שוב, כמו שנראה לי משירתו, אדם בעל זיכרון וכושר למידה פנומנאליים, אכול סקרנות שאינה יודעת שׂבעה. דומה כאילו אין שום דבר הולך לאיבוד בבור סוּד זה, וכל דבר שנאסף אליו סופו להיות ממוחזר במובן הנעלה של המילה, ולמצוא את מקומו המדויק ביצירה המתאימה, שכאילו נועד לו בה מזמן שהתחיל הילד יוסי להתעניין בעולם. דומה כאילו עבודת מחקר שלמה עומדת מאחורי "פורים שפיל" זה, ונהירים לו ליוסי כל שבילי עולם התיאטרון הבאים לידי ביטוי בסיפור הזה, כי כל "מיליֶה" חדש שהוא נקלע אליו, הוא מסגל לו אותו ואת תכונותיו המובהקות באותה יסודיות ובאותה סקרנות שהיא חשובה כל כך לאדם ולאזרח המדינה והעולם ולסופר ולמשורר שבו, והוא מעודכן בכּול, כמו שניכר מתגובותיו הווירטואוזיות אפילו בענייני דיומא. וההשכלה הענקית שלו, והקריאה שצבר כל ימיו, שמתוכן נהירים לכישרון הנדיר הזה רזיה של אמנות הסיפור, ועל יסודות איתנים שכאלה יכול הדמיון היוצר לבנות את בנייניו ומגדליו. הנה פרט קטן: האם ייתכן שהאיש ששמו פרַדקין בסיפור הזה יכול להיקרא בשם אחר? פשוט אין דמיון לצייר לנו אותו בשם אחר, ועצם בחירת השמות, דבר פשוט לכאורה, מעידה אף היא על גאונותו של יוסי.

בבית הספר התיכון היה לי מורה, ד"ר פנחס בלומנטל ז"ל, שהיה יכול להפסיק שיעור פתאום ולפנות אל אחד התלמידים ולהרעים עליו בקולו, ככה, בלי קשר לנושא השיעור: "ילד, קראת את האחים קָרָמָזוֹב?" והילד (שכבר היה בן חמש עשרה או שש עשרה) היה מתכווץ ונבוך ואומר מתוך אשמה ובושה "לא" רפה, והמורה היה עומד עליו רגע בשתיקה דרמתית, דומה היה שהנה-הנה ינחית על הפושע הקטן תוכחות מוּסר, ואז היה אומר בנעימה שונה לגמרי: "ילד, כמה שאני מקנא בך שהתענוג הזה עוד צפוי לך..." למקרא דבריו של יוסי, בשירה ובפרוזה, יש הרגשה שהוא לא החמיץ שום תענוג שכזה. אשריך, יוסי, שכל כך ידעת למלא את חייך תוכֶן ויצירה!

או, למשל, הפואמה היפהפייה של יוסי על אלכסנדר פן (שנדפסה ב"הו"), מעשה רב בתוכנו ובצורתו. צר לי שדבר שיוסי מפליא כל כך לעשות בו קריאתו מלוּוה אצלי תמיד גם בעצבות, מפני שיש בכוח היוצר הזה ובעוצמתו ובלהטיו גם תזכורת מעציבה על ההזנחה והעזובה השוררים היום בשפתם של רבים מדי. בתוך כדי קריאת הפואמה התמלמלה לי מעין וריאציה על נושא: באש נצרב הפה אשר נשבע לקרוא לעברית כזאת שׂפָתִי.

או, למשל, הפואמה של יוסי על פושקין, יצירה וירטואוזית מופלאה, שמצליחה לחרוג מעצם עניינה, שהוא נכבד עד מאוד בפני עצמו, לשאלות שמנסרות בחלל עולמם של בני אדם בכלל. למקרא הפואמה הזאת (שנדפסה אף היא ב"הו") יכולתי לצייר לי בקלות מחזה, טרגדיה, שמיוסדת על החומר שבפואמה הזאת – גיבור ענק שנעשה טרף טרגי לשיגיון שאינו ממין גאון רוחו, אבל הוא ממין חולשת אדם שבו. מי כמו יוסי היה יכול לכתוב את המחזה הזה, אפילו בשורות שקולות, ושמא אף בחרוזים. יש בו כל החומרים הנדרשים, הגדוּלה מן השֶכֶם ומעלה-מעלה, האהבה לסיבוכיה, הקטנוּת והרשעות והאינטריגה, ומה לא – אפילו מקהלה יכולה להיות כאן (ממוססת במונולוג או בדיאלוג) של תגובת מנוד ראש שמביעה את החֲבָלִיוּת הגדולה. כמה שורות שיר של פושקין עצמו במיטבן היה אפשר לשלב פה ושׁם בפיו שלו ובפי מעריציו! לצערי החמצתי את התסכית לרדיו שנכתב לפי הפואמה הזאת, אבל היה ברור לי שדבר כגון זה מתבקש ממש. אפשר להבין את הקשר המיוחד של גאון כמו יוסי לגאון כמו פושקין.

ואם הייתי צריך עוד הוכחה שיושב בקרבנו גאון ממש, גאון שירה ועברית, הנה הזדמנו לי עוד שתי טיפות מִיַם יצירתו של יוסי, שתי הוכחות מובהקות: עד לב שמַים גדולה התפעלותי משיר המחאה האפוקליפטי "על השחיתה" (מלשון שחיתות, שנדפס במאזניים), שהוא אחד השיאים של תגובותיו של יוסי על ענייני דיומא, ועדוּת לאכפתיות הגדולה שלו על המתרחש בארץ; וכן מ"כליל הים", כליל סונטות מופלא (שנדפס גם הוא ב"הו"), שירה מהממת ביופייה, על הצונאמי, אסון הטבע הקשה, שיוסי מגיב עליו בלהט של ענק משוררים, ומוכיח שהאכפתיות הגדולה הזאת מקיפה עולם ומלואו. רק חבל היה לי כל כך שוב שהדברים נופלים גם על אוזניים ערלות רבות מדי, ולא רק משוּמן הרוּטפָּשוּת של כל המשחיתים בארץ, אלא גם מבּוּרוּת נשחתי [חסרון] השיטה, שספק אם הם יודעים וזוכרים את נכסי צאן הברזל של תרבותנו העברית שהם חיוניים כל כך למיצוי העונג העליון המר והמתוק משתי היצירות השונות האלה שנכתבו בקולמוס גאוני אחד, ומיצירותיו של יוסי בכלל. אמנם הקולמוס הזה עצמו הוא גם הוכחה, שאף על פי שאכן במה נחשב האדם אשר נשמה באפו, כמשתמע מ"כליל הים", בכל זאת זה האדם המסוגל על אף הכול גם לברוא וליצור ככה.

ובזמן האחרון זכינו לקרוא גם שירים מופלאים אחדים שקשורים בטראומה של יוסי בן החמש כשאיבד את אמו. אם כך נגזר, תהי זו נחמת כל מוקיריך, יוסי, שהכישרונות שהורישה האישה המופלאה הזאת לבנה נותנים לנו את הפירות שאתה מניב.

ניסיתי למסור משהו מגלי השבחים החדשים המפכים בי שוב ושוב למקרא יצירותיו של יוסי, ונראה לי שלא נגעתי אלא באפס קצהו. אין לי ספק שעוד יקומו חוקרים צעירים ויכתבו על יוסי ויצירתו דוקטורטים ומונוגרפיות ושאר מחקרים. ובינתיים נאחל לו שיוסיף לזכּוֹת אותנו מן המשובח-המשובח הזה לאורך ימים ושנים.

כָּל הַנָּשִים עֲשֹוּיוֹת מִבָּשָֹר וּמֵעוֹר וְשֵֹעָר מִשְתַּלְשֵל

וְכָל הַיְלָדִים מֵאוֹתָהּ הַנְדָּסַת D.N.Aשֶהַגֶּנִים הָגוּהָ,

רַק אַתְּ וְהַיֶּלֶד הַזֶּה עֲשֹוּיִים מֵאוֹתָהּ הָאַלְכִּימִיָה שֶל

כָּל הַתְּפִלּוֹת עֲשֹוּיוֹת מִמִּלִּים הַשְּגוּרוֹת בְּפִיהֶם שֶל כֻּלָּם

וְכָל הַמִּלִּים לְחוּשוֹת בְּשִֹפְתֵי רְבָבוֹת מִנִּי בֹּקֶר עַד עֶרֶב,

רַק זֹאת שֶעוֹד לֹא נִכְתְּבָה בֵּין דַּפָּיו שֶל שוּם סֵפֶר-תְּפִלּוֹת מֵעוֹלָם

הִיא זֹאת שֶאֲנִי מִתְיַפֵּחַ אוֹתָהּ כְּבָר שָנִים

אָדָם מוֹלִיד אֶת בְּנוֹ מִן הָאִשָּה הַמִּשְתּוֹחַחַת

לָלֶדֶת לוֹ אוֹתוֹ, אַךְ לֹא אוֹתָהּ, אֶת אֵם הָרַךְ –

אֲבָל בַּחֲלוֹמוֹת מוֹלִיד הוּא אֶת שְנֵיהֶם גַּם יַחַד

מֵרֶחֶם חֶשְכָתוֹ שֶל לֵיל הַבְּדוֹד אֲשֶר אָרַךְ.

וּמִי שֶנִּמְצָא, אִם נִמְצָא שָם לְמַעְלָה, אוּלַי עוֹד יִשְמַע אוֹתָהּ פֶּתַע

לַמְרוֹת שֶאַף פַּעַם אֵינֶנָּה נִדְחֶפֶת, לַמְרוֹת שֶבִּכְלָל אֵין לָהּ קוֹל,

לַמְרוֹת שֶאֲפִלּוּ אֵינֶנָּה עוֹמֶדֶת בַּסַּף כְּעָנִי שֶבַּפֶּתַח

וְגַם אִם אוּלַי אֵין לָהּ צֵל שֶל סִכּוּי, רַק מִשׂחָק בְּנִדְמֶה לִי, רַק חַארְטָה,

וְגַם אִם אוּלַי הוּא יֶשְנוֹ אַךְ צוֹפֶה מִמְּרוֹמָיו בְּמִין צְחוֹק מִתְעַלֵּל

עַל כָּל אַשְלָיוֹת הַתְּמִימִים שֶכֻּלָּם צוֹחֲקִים לָהֶם: "סוֹרִי, אֵחַרְתָּ"

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178.

הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקוה, שנערכה ב5- במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב1993- בהוצאת "עם עובד".

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.

אחת הבעיות הקשות בקריאת ספרים, ישנים ובעיקר חדשים, תרגום ובעיקר מקור – שהם מדיפים ריח חריף מאוד של זיעת הסופרים, בייחוד החשובים שבהם, שהזיעו שעה שכתבו אותם על פי מכסת מילים יומית לדרישת המו"ל או האגו המנופח שלהם, וזאת מבלי שהיה להם משהו מיוחד לומר ולחדש לבד מהצורך להגיע למינימום של עמודי טקסט שכאשר הוא ניתן באותיות גדולות אפשר לכרוך אותו בספר קטן עד בינוני. עקבות הזיעה הזו ניראים לעיתים בכל עמוד ובכל משפט בספר, וזאת כאשר ללא הקטעים המסריחים מזיעה היה אפשר לתת את כל תוכנו במיספר עמודים מצומצם כסיפור קצר או בכלל לא.

את הדיאודוראנט נגד ספרים מזיעים – מזים על העותקים לפני הקריאה והוא מבטל מיד את כל הקטעים המסריחים מזיעה והנוטפים שיעמום. פעולת הספריי נמשכת לא יותר משעות אחדות, עד שהוא נפוג ויש לחזור על התהליך שוב ושוב. לקריאת "ימי צקלג", למשל, יש צורך להזות תכולתם של כעשרים מכלים במשך כשלוש שנים וזאת עדיין נקראת קריאה מהירה של היצירה הגדולה והנצחית הזו.

גם באפי עלה ריח נייר העטיפה הדק של התפוזים

תודה על "ספר הגעגועים". אני קוראת בו ומוצאת את עצמי צוחקת ומתגעגעת. נראה לי כי לכל בני הדור הזה יש קשר של שייכות וגעגוע בצורה כזו או אחרת למסופר. הדור הזה – כלומר שלך ושל רובנו בגיל הזה. גם באפי עלה ריח נייר העטיפה הדק של אריזות התפוזים. אבי עבד בתקופה מסוימת בבית האריזה בבית חנן. וכשחלה כמה ימים, מילאה אימי את מקומו בעבודה זו ונסעה יום יום עם הפועלים מתל-אביב לבית חנן, דבר שלא היה מקובל, כי הגברים נסעו ביום ראשון וחזרו בשישי. אבל– חבל להפסיד כמה ימי עבודה שאושרו על ידי ה"לשכה" ולוותר עליהם באותה תקופה של חוסר עבודה...

אהוד: אבי בנימין ניהל בשנים 1947-8 את פרדס רייספלד בגן רווה הגובל בבית חנן ממערבה לו, והיה גר שם בבניין במשך כל השבוע וחוזר הביתה לשבתות. אינני יודע אם זה מקביל לתקופה שעליה את מספרת. השם גן רווה נשכח לגמרי עד שבזכות המחלף בדרך תל-אביב-אשדוד קם לתחייה השם. אם איני טועה הפרדס, כמו גם זה שנמצא באיזור גבעת שמואל כיום, היה שייך לקרול רייספלד, שאת בית דירות הגדול שלו ברחוב הירקון מול מלון דן בונים מחדש עם אותה חזית בת שני האגפים המעוגלים זה כמה שנים.

אחיו הצעיר של קרול, יהודה, גר במערב פתח-תקווה בבית אחוזה שבו גרה בשעתה משפחתה של צילה שהם, אימו של בנימין נתניהו. קרול היה העשיר מבין שני האחרים רייספלד, ואני מניח שפרדס גן רווה היה שלו. יהודה ניהל את הפרדסים ואבי עבד תחתיו בניהול פרדס גן רווה. כאשר עמדה לפרוץ מלחמת השחרור, בעונת הקטיף של שלהי 1947 וראשית 1948, הושג הסכם עם הצד הערבי שתינתן קודם אפשרות לבעלי הפרדסים משני הצדדים לסיים את עונת הקטיף ולשלוח את הפרי לחוץ-לארץ דרך נמל יפו.

אם טיילת בילדותך עם הוריך בחולות ביום שמש תכול-ענן

ועד היום אינך סולח להם, שלא הסבירו לך כי החול הוא בעצם נדל"ן

אם השמות גן רינה וגלידה ויטמן וסינמה עדן והטיר

אם מתחת לאספלט אתה מרגיש איך תל אביב הקטנה עוד חיה ונושמת

ואתה עדיין משתמש בשמות קינג ג'ורג' ושדרות קרן קיימת

אך זה מעניין אותם, כמו שהסיפורים של הוריך עניינו אותך

אם אתה משפשף עיניך למראה הקיוסקים שהפכו לבתי קפה בשדרות

אם אתה מתפעם מול הכשרונות הספרותיים הנחשפים בגרפיטי שעל הקירות

אם אתה גאה לחיות בעיר היחידה בעולם שיש בה נמל אך אין בה אנייה

אם אתה בוחר מסעדה לא לפי האוכל, אלא לפי אפשרויות החנייה

אם אתה מרגיש כי למרות החום והצפיפות ורוב המהומה

אין לך מקום אחר שבו היית בוחר לחיות על פני האדמה

אם יש לך בעיר הזאת די חברים, כדי להרגיש כלפיה קרבה משפחתית

אם אתה מאמין באמונה שלימה בביאת הרכבת התחתית

לא תוכל לחוות את מה שמציע "עכבר העיר" בשבוע אחד

אם אתה מרגיש גאווה על מגדלי הענק הצומחים פה חדשים לבקרים

אם אינך רואה בשחקני הרכש של מכבי והפועל עובדים זרים

אם הים הוא חלק בלתי נפרד מנשמתך ותמיד יש לך לאן לברוח

אם אתה מקנא במתעמלים על החוף הזורקים זה לזה כדור כוח

אם עברת את מסכת הדמים והפיגועים שטילטלה את העיר העברית הראשונה

את קו חמש ואפרופו ודיזנגוף סנטר, והשתדלת תמיד להיות במקום ולהושיט יד

אך נסעת לבקר חברים באילת כשנפלו פה טילי הסקאד...

אם אתה הולך ברחוב בתחושה שאתה גיבור של איזה סרט דוקומנטרי

ופס הקול הן השיחות החושפניות בטלפון הסלולרי

אם אתה אוהב את המוסיקה הבוקעת מכל מסעדה וקפה וגינה

בעיר שאנחנו קוראים לה עיר ללא הפסקה והאו"ם קורא לה העיר הלבנה

אם יצא לך לשמוע מדריך טיולים, שאינו מספר יותר אנקדוטות אלא דחקות וקטעים

ומסביר לצעירים כי ביאליק וטשרניחובסקי היו סלבריטאים

אם אתה מודאג שבמונית הכסף כמעט אף אחד לא שמע על חומה ומגדל, על תל עמל וחניתה

אך הם מאוד מתעניינים כמה זמן הסתובבת בעיר עד שחנית

אם אתה נושא בלבך זיכרונות של החוף אותו חוצה שיירה של גמלים

ואתה המום לראות שהשיירה נשארה, רק פוסעים בה גימלאים

אם הקצב של העיר מאלץ אותך לשמור על כושר ולהישאר אתלטי וספורטיבי

כי אז יכול אתה לומר בגאווה אמיתית: אני תל אביבי!

מחצית מתושבי העיר, רובם גברים, מבלים קרוב למחצית שעות חייהם הערניות בקריאת עיתונים בבית השימוש. זו הסיבה שבכל הדירות החדשות הניבנות בעיר יש שני בתי שימוש ואצל העשירים ביותר אפילו שלושה וזו גם הסיבה לשיעור הגירושין הגבוה בעיר!

איך למדתי גיאוגרפיה, אורי שולביץ. תירגם מאנגלית: איתן בן-נתן. הוצאת כנרת, עמודים לא ממוספרים, 64 שקלים.

ספרו החדש של רב-אמן ספרי-הציורים ה"פיקצ'ר בוקס", אורי שולביץ, הוא האישי והפרטי מבין כל ספריו. ככזה הוא לדעתי המטלטל והמפעים מבין כולם. כרוב ספריו, הוא ממוען רשמית לילדים, אך למבוגרים מחכה חוויית קריאה-צפייה עשירה ומתגמלת לא פחות. שולביץ מוכר מאוד בקרב מוקירי הז'אנר המאתגר הזה, שהציורים מדברים ומספרים בו לא פחות, ולעתים קרובות הרבה יותר, מהמלים. ציוריו הווירטואוזיים, מלאי הרגש והתנועה, אך גם המאופקים והתחומים בקפידה, יודעים לנצל עד תום את הפוטנציאל הייחודי של הספר: את ההכרח לדפדף הלאה, קדימה; את היכולת להשתהות ולהעמיק מבט; ואת האפשרות לחזור ולהביט שוב, במבט מפוכח יותר, מהתחלה. המבט ותהליך ההסתכלות הם לעתים קרובות הגיבורים הראשיים של ספריו. ספרו של שולביץ "Snow" (1998), שטרם תורגם לעברית, עוקב, למשל, אחר תהליך התכסותה של עיר תזזיתית בשלג, מפתית בודד שרק ילד קטן אחד מבחין בו, ועד לשמיכה לבנה, רכה ורטובה, שמכסה אותה כליל ומרגיעה אותה, לשמחתו הגדולה של הילד, וכמובן - לשמחתנו.

עם השנים הפך שולביץ, החי בניו יורק מאז 1959, לא רק ליוצר "פיקצ'ר בוק" בעל שם, אלא גם למורה חשוב בתחום. ספרו "Writing With Pictures" (בהוצאת Guptill Publications-Waston), שראה אור בניו יורק ב-1985, הוא בסיס פרקטי ותיאורטי מעולה לכל מי שמתכוון לשלוח את ידו לתחום אמנותי מאתגר זה.

הפעם שואב שולביץ את סיפורו מילדותו המוקדמת, במזרח אירופה בעת מלחמת העולם השנייה. אף ש"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא ספר מפעים מבחינה אסתטית, ועצם ההסתכלות בו היא עניין חשוב, עיקרו אחר: סיפור היטלטלותה של משפחתו הקטנה – אם, אב וילד קטן – מוורשה שנכבשה ונהרסה בידי הגרמנים, לחיי דלות ורעב ברוסיה האסייתית, בעיר טורקסטן (שבקזחסטאן של היום).

הגיאוגרפיה שלמד הילד הקטן היא גיאוגרפיה כפולה: גיאוגרפיה שנחוותה ברגליים, באמצעות הבריחה והנדודים, המעבר הקשה ממקום למקום, ומתרבות לתרבות; וגיאוגרפיה של חופש ויצירה, של בריחה פנימית מחיי הדלות הקשים באמצעות מפת עולם גדולה, שאביו הביא יום אחד הביתה, במקום כיכר הלחם שהיה אמור לחזור אתה מהשוק. משתי בחינות אלה, "הגיאוגרפיה" של שולביץ היא למעשה הביוגרפיה שלו, האישית והאמנותית, השזורות כאן יחד לסיפור של הישרדות ואהבת חיים.

את כעסו על מי שגזר עליו, בהביאו את המפה, עוד יום של רעב, החליף למחרת, כשאבא פרש את המפה הגדולה על הקיר, אושר גדול. באמצעותה, ובאמצעות דמיונו ועיני רוחו, נדד הילד הקטן אל מחוזות אחרים, מחיים ומחזקים. "מצאתי במפה שמות שצלצלו מוזר, וטעמתי בהנאה את צליליהם הקסומים. הרכבתי מהם שיר קטן מחורז. פוקואוקה טקאוקה אומסק,/ פוקויאמה נגיאמה טומסק,/ אורזאקי מיזאקי פינסק,/ פנסילווניה טרנסילווניה מינסק!"

באמצעות הדמיון החזותי שלו, המודגם להפליא ברוב-רובו של הספר, נדד הילד במדבריות לוהטים, טייל לחופי אוקיינוסים, העפיל על הרים מושלגים, ביקר בהיכלות קסומים ושוטט בערים גדולות. אך הגיאוגרפיה של שולביץ, או אם תרצו, הביוגרפיה האמנותית שלו, היתה כרוכה לא רק בעיני רוח ובאוזן כרויה, אלא גם בהרבה מלאכה הקשורה במפה: "נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות, ללמוד כל פרט ופרט שבה, ולהעתיק אותה במשך ימים, על כל פיסת נייר שהצלחתי למצוא". למלאכה המוקפדת והזהירה הזאת היה ערך מחיה ומחזק לא פחות מהפלגות הדמיון. ואכן, כזאת היא האמנות הייחודית של שולביץ, המשלבת טכניקה מוקפדת ומיומנת עם דמיון חזותי, אוזן רגישה ואהבת חיים.

ספרו של שולביץ עוסק, כאמור, בילדותו המוקדמת בצל מלחמת העולם השנייה. תזמונו, עתה, כעבור 60 שנה, אינו מקרי. הספר מצטרף אל קבוצה גדלה והולכת של ספרים, המספרים ממרחק של 50 שנה ויותר סיפור של היזכרות בילדות בתקופת השואה והמלחמה. רוב העלילות החדשות הללו מספרות סיפור חלקי, שבור, אסוציאטיווי, על זיכרון קשה מתקופת הילדות המוקדמת. שהרי מי שזוכר את השואה היום, בתחילת המאה ה-21, חווה והבין אותה כילד קטן. נקיטת השפה הילדית, המתבקשת מעצם הפנייה הספרותית לילדים היא לעתים קרובות המפתח להעלאת הזיכרון הרחוק והקשה הזה, שהרי התודעה של הילד היא הזוכרת. לתודעה הבוגרת לא נותר אלא לאפשר לה לספר את סיפורה בשפתה. די להזכיר כאן שני ספרים מסוג זה: "ילדה משם" מאת חוה ניסימוב שאיירה עפרה עמית (מקטרת 2007), ו"ילדה", מאת אלונה פרנקל (מפה 2004), שאף שאינו ספר ילדים, הוא נוקט שפה ילדית, כחלק הכרחי מתהליך ההיזכרות.

סיפורים חדשים אלה מלווים לעתים קרובות בהוספת מסמכים, בכמעין ניסיון לעגן את הזיכרון הילדי השבור בעובדות קשות. בסוף ספרו של שולביץ, ב"הערת המחבר", מוצגים שלושה כאלה: תצלום שלו מגיל שבע-שמונה, שצולם בטורקיסטן (היחיד שנותר לו מתקופה זו בחייו), מפה של אפריקה שהוא צייר כשהיה כבן עשר, וציור של השוק בטורקיסטן, שצייר בגיל 13, אחרי המלחמה, כשמשפחתו התגוררה בפאריס. בטקסט נלווה מספר שולביץ, שב-1947 עקרה המשפחה לצרפת, ב-1949 הגיעה לישראל וב-1959 הוא עבר לארצות הברית. ללמדנו, שהגיאוגרפיה, הנדודים ממקום למקום, המשיכו להיות גורם מרכזי בחייו ובמעשה האמנות שלו.

תרגומו של איתן בן-נתן ל"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא מלאכת מחשבת של שילוב פשטות ועושר לשוני יחד, המאפיינת את כתיבתו של שולביץ באנגלית. בנוסף יש לציין את איכות ההדפסה הטובה, שבלעדיה היינו מחמיצים לחלוטין את הגיאוגרפיה האישית מאוד של המחבר.

פורסם לראשונה במוסף "ספרים" של "הארץ" ב-23.2.09.

בְּתֵל-אָבִיב שֶׁל פַּעַם כְּבָר הָיָה נָהָר

בְּתֵל אָבִיב שֶׁל פַּעַם עַל נְהַר כְּבָר...

הַתֵּל הָעַתִּיק כֻּסָּה פִּרְחֵי אָבִיב טְרִיִּים כְּמוֹ לְפִי בַּקָּשָׁה

וְלֹא עָלָה עֲלֵיהֶם כּוֹרֵת, וְלֹא עָבְרָה מַחֲרֵשָׁה

תֵּל-אָבִיב שֶׁעָלְתָה עַל יַד הַיָּם, עַל הַיַּבָּשָׁה

לֹא נוֹלַדְתִּי בְּתֵל-אָבִיב, נוֹלַדְתִּי בַּכְּפָר,

לֹא הָיוּ עוֹד כְּבִישִׁים וְרַגְלַי לֻמְּדּוּ דַּרְכֵי-עָפָר.

לְתֵל-אָבִיב בָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת

וְתָמִיד הִגַּעְתִּי אֵלֶיהָ בְּבִגְדֵי חֲמוּדוֹת.

פּוֹעֲלִים זָרִים, זְקֵנָה עַל סַפְסָל יְשֵׁנָה,

לִתְפֹּס אֶת הָאוֹטוֹבּוּס לִירוּשָׁלַיִם,

פַּעַם, אַחֲרֵי נִתּוּחַ חָזַרְתִּי לִנְתַנְיָה בִּמְאַסֵּף לְחֵיפָה

וְדוֹדָתִי הִכְנִיסָה אוֹתִי בְּלִי תּוֹר, כִּי אֲנִי חוֹלֶה וְהִיא רוֹפְאָה.

אֲפִלּוּ מִגְדַּל שָׁלוֹם שֶׁנֶּחְשָׁב לִפְאֵר הַיְּצִירָה

לֹא עוֹד הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, וְגַם לֹא בֵּין הָעֲשָׂרָה.

הַמְּפֹאָר שֶׁל פַּעַם עוֹמֵד בּוֹשׁ וְנִכְלָם

אֲבָל בַּל נִשְׁכַּח שֶׁגַּם מִגְדַּל שָׁלוֹם מֵאִיר

הוֹרִיד אֶת הַגִּימְנַסְיָה וְזֵכֶר לֹא הִשְׁאִיר.

קָפֶה עֲטָרָה, אַלֶנְבִּי, לְיָדוֹ חֲנוּת סְפָרִים,

דּוֹדִי יוֹסֵף לוֹגֵם מִכּוֹס הַתֵּה וְכוֹתֵב שִׁירִים

לֹא רָחוֹק בְּיָאלִיק וּטְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי הָיוּ גָּרִים.

בְּגִיל חָמֵשׁ לָקְחוּ אוֹתִי לְתֵל-אָבִיב בָּרַכֶּבֶת.

אָמְרוּ לִי שֶׁאֶפְשָׁר לְהִסְתּוֹבֵב בַּקְּרוֹנוֹת בִּזְמַן הַנְּסִיעָה

וַאֲנִי לֹא רָצִיתִי לְבַזְבֵּז שׁוּם שְׁנִיָּה.

הֵבַנְתִּי שֶׁהוּא מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו נִתְּנָה הַמְּדִינָה.

שֶׁבַע שָׁנִים אַחֲרֵי תֵּל-אָבִיב אִמִּי נוֹלְדָה.

בִּנְעוּרֶיהָ עָלְתָה מֵרִיגָה הָעַתִּיקָה

כָּל קְהִלּוֹת אֵירוֹפָּה נִצָּבוֹת זִכָּרוֹן לְדוֹרוֹת,

אֲנִי עוֹבֵר עַל פְּנֵיהֶן וְקוֹרֵא אֶת הַשּׁוּרוֹת,

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה כַּאֲשֶׁר קְהִלּוֹת נִכְחָדוֹת מְדַבְּרוֹת...

אַחַר כָּךְ אֲנִי עוֹבֵר עַל פְּנֵי חֶלְקַת הַנּוֹפְלִים.

הַמַּצֵּבוֹת דּוֹמוֹת אֲבָל רוֹאִים הֶבְדֵּלִים,

תַּאֲרִיכִים, וּדְרָגוֹת וְשֵׁמוֹת וְגִילִים...

נִפְרָד מֵהַחֶלְקָה הַצְּבָאִית וְצוֹעֵד בַּסַּךְ

לְפָנַי הַחֲלָקוֹת שֶׁל נִפְטְרֵי תָּשָׁ"ז-תָּשָׁ"ח

סַבְתָּא פְרִידָה, י' בֶּאֱלוּל תָּי"ו-שִׁי"ן-זַיִ"ן...

אַחַר כָּךְ מִסְתּוֹבֵב וְעַל עֲקֵבַי חוֹזֵר

מְשַׁנֶּה אֶת הַדֶּרֶךְ וּבוֹחֵר מַסְלוּל אַחֵר

נוֹטֵל אֶת יָדַי כְּאִלּוּ הָיִיתִי מְלֻכְלָךְ

יוֹצֵא מִן הַשֶּׁקֶט וְחוֹזֵר אֶל סְאוֹן הַכְּרַךְ...

לָרְחוֹבוֹת בְּתֵל-אָבִיב שֵׁמוֹת מֻפְרָכִים,

כְּמוֹ רַבִּינְדְרָאנָט טָאגוֹר אוֹ אַשְׁתּוֹרִי הַפַּרְחִי

אֲבָל גָּרִים שָׁם אֲנָשִׁים לְגַמְרֵי רְגִילִים:

למרות שדעותינו הפוליטיות נפלגות פה ושם, ודאי גם אתה, כמוני, חש בחילה עמוקה וזעם גדול למראה ממשלת הלא כלום שקמה זה עתה, עם שרי הלא כלום, אותן עלוקות שהתיישבו על משמנים ועומדות לקבל בהמשך משכורות של רבבות שקלים, משרדים, מכוניות, אנשי שרת, אש"ל, תנאי פנסיה משופרים לכל החיים, מה לא. אני רוצה להקיא, וודאי כך גם אתה ורבים אחרים. אני רוצה להציע למגזין הרשת שלך מיזם, שוודאי רבים ישמחו להצטרף אליו. זאת בהנחה שאתה שולט, בשונה ממני, בטכניקה של עריכה ופאואר-פוינט, שבעזרתם אפשר גם לשתול תמונות בכתב העיתי.

מה שאני רוצה להציע הוא להקים בעיתונך פינה מיוחדת, שבה תהיה תמונת הממשלה כולה כפי שהתפרסמה אצל הנשיא, ולידה בגדול תמונותיהם של כל הלא כלומניקים, כלומר כל השרים בלי תיק וסגני השרים ובקיצור כל אוכלי לחם החסד, השרלטנים, תמונות בגדול, מתחת לכל אחת שם האיש, ואחרי-ליד כל אלה פנייה אל הקורא, משהו מעין:

אם גם אתה, הקורא, מקבל בחילה נוכח השוד הזה של חבורת נוכלים את קופת המדינה, אתה מתבקש בעתיד להתחייב שלא להצביע עבור כל מפלגה שאנשים אלה יופיעו ברשימת המועמדים שלה.

כל זה כמובן רק הרעיון שצריך לפתח. כמו: האם היית קונה מאנשים אלה מכונית משומשת? האם היית מוכן להפקיד את עתידך ועתיד ילדיך בידי כלומניקים? וכו'. צריך לחשוב על הניסוח וצריך לשלח את כל העניין לשוטט ברשת, להישלח מאחד לשני, לצבור חתימות, להפציץ בזה את הכנסת ואת כל מקום אפשרי. להבטיח שכל שר או סגן שר או מישנה לרוה"מ וכיוב' – שהוא מינוי של סתם, שבעצם אין לו עבודה, כולל הבגין יפה-הנפש וההוא וההם, שכולם יוקעו אל עמוד הקלון שיסתובב ברשת וודאי יכה גלים גם בעיתונות. אני מוכן כמובן לחתום על זה ראשון.

אהוד: אני מבין לכאבך ולזעקתך אך מסיבות טכניות וגם עריכתיות הקשורות במתכונת המכתב העיתי – לא אוכל למלא אחר מבוקשך. אין צורך לומר ש"חדשות בן עזר" פתוח להבעת דעות וביקורת ללא צנזורה – אלא אם כן מישהו חוזר בפעם המי יודע-כמה על אותם דברים או אומר משהו שכבר נדפס פעמים רבות בעיתונים או חושב להשתמש בנו כפלטפורמה להשמצות.

באשר למצב כיום, יש לי בינתיים לומר בעיקר דבר אחד עליו אני חוזר כבר שנים אחדות: "עוד נתגעגע לאולמרט!" – וחלק ניכר מהמקוננים על הממשלה כיום הם אלה שלקחו חלק, מי פעיל ומי סביל – בלינץ' הציבורי שנעשה בראש הממשלה, ולכן מגיע להם שתהיה להם ממשלה חדשה כזו שיש לנו היום. הם הביאו זאת על עצמם ועלינו בקוצר שכלם ובמו ידיהם.

אישית אני מתנחם בכך שהצבעתי עבודה וזה לא היה לחינם כי אכן אהוד ברק נשאר שר הביטחון, אף כי בטיפשותו ובכניעתו להיסטריה התקשורתית נתן גם הוא יד להפלת אולמרט.

אגב, הדברים שליברמן אומר נכונים במאה אחוז, וזאת יודע כל מי שחי במזרח התיכון מאות שנים, אבל ליברמן לא יודע שבמזרח התיכון לא אומרים מה שחושבים ובוודאי שלא בצורה כה בוטה – אלא צריך כל הזמן לשקר ולהעמיד פנים. זו תמצית הסִיאַסָה והעוואנטה – הדיפלומטיה הערבית. ועם זאת, רק לערבים בחוצפתם מותר לאיים עלינו במלחמה אם לא נקבל את תנאי השלום שלהם, שלום שהם כמובן לא מאמינים בו –

אבל לנו אסור לדבר על כך שבלי כוננות למלחמה לעולם לא יהיה לנו שלום עימם, ולכן למדנו גם אנו לשקר בנוסח המזרח ולדבר ולמלמל כל הזמן על הוויתורים מצידנו ועל השלום, למרות שאנחנו יודעים שלא יבוא – ובוודאי לא יבוא אם נהיה חלשים ולא מוכנים למלחמה. וכי מה היתה כל הביקורת על מלחמת לבנון השנייה אם לא על כך שלא היינו מוכנים למלחמה!

דבר נוסף, דמוקרטיה עולה כסף ויש בה מטבעה גם הרבה שחיתות, כוחניות ועימותים מכוערים – וכל זה עדיף בעיניי על שלטון דיקטאטורי. טוטליטארי מלוכני או דתי ושאר מרעין בישין. עיני לא צרה בשום סכום שחבר כנסת או שר או כל בעל תפקיד ציבורי אחר מקבל עבור התפקיד שהוא אמור למלא, כי המצב הוא שכיום הרבה אנשים מוכשרים נרתעים, זאת גם בגלל התקשורת המטומטמת שלנו – נרתעים מלהיכנס לפוליטיקה ולעמדות השפעה מכריעות, ששם הכול מצפים כל יום ברשעות ובתאוות סנסציה – למפלתם בסגנון "לך תוכיח שאין לך אחות!"

אגב, האם גם מדבריך כבר מתברר שתקופת אולמרט היתה טובה יותר בעיניך הביקורתיות?

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

לאחר סיור קניית התפוזים באיזור פתח-תקווה (למרבה הצער השמוטי הטוב כבר אזל) נתרעבנו ושוטטנו דרומה, לסימטאותיה של מעברת אור יהודה, עד שמצאנו שם את המסעדה "אצל הטורקי" אשר המוני אנשים רעבים צבאו עליה, אות ומופת למצב הכלכלי הנורא ולעוני השורר במדינה, ובייחוד במעברת אור יהודה אשר אנשיה הולכים בלבוש מרושל, בכפכפים מפלסטיק, במכנסיים קצרים ובשדיים פתוחים מחוסר מספיק בד לתפור בו את בגדיהם. ליד המסעדה ראינו קפה מזרחי עם שרפרפים שבו ישבו מובטלים רבים בני שבעים ושמונים לערך ושיחקו בקוביות דומינו לבנות, והאחד מהם היה, לא תאמינו – סלאח שבתי בכבודו ובעצמו. ללמדך על העוני התרבותי שרק העוני החומרי ישווה לו במעברה המסכנה הזו, שהרי, כמו שאומרים כמה מחברינו הטובים, שטרם התרוששו כליל, ועדיין משגת ידם לנסוע פעמים אחדות בשנה לחו"ל, וגם רבים מבניהם כבר חיים שמה: "איך הצלחנו להרוס את המדינה במשך שישים השנה!"

בגינה לפני המסעדה יש שולחנות ארוכים וספסלים של עץ, ולידם מסובים העניים שידם אינה משגת להם לאכול בפנים והם נעזרים בבית התמחוי שבכניסה פנימה, שם ליד דוכן בשרים גדול ולוהט אפשר לקבל בפיתות מנות שווארמה עם תוספות במחירים זולים שגם חיילים עניים ובני-נוער יכולים להרשות לעצמם. ואכן קורע לב הוא מראה הנוער הרעב אשר אינו חדל ללעוס את מנות הרעב האלה.

אנחנו עומדים בתור יחד עם עשרות הרעבים, המתנפלים על כל שולחן שמתפנה, ואשר ניכר בלהיטותם ובתיאבונם שכאילו לא בא מזון אל פיהם זה כמה וכמה ימים בגלל הממשלה המחורבנת הזו וגם זו שקדמה לה, ומגיעים לבסוף, זוגתי ואני, אל שולחן עניים חשוף, עליו פורס המלצר שני גיליונות נייר לבן גדולים, כנהוג בבתי תמחוי לקלושארים (דרי רחוב), ובטרם הצלחנו להגיד "יובל שטייניץ!" – וכבר כוסו הניירות הלבנים בחמש-עשרה צלוחיות קטנות, כמו אצל העניים, ובהן מיבחר סלטים טעימים באופן בלתי רגיל, בייחוד לחיכם של רעבים: סלט תורכי, כרוב, חצילים, שעועית, גזר מרוסק, פלפל אדום בחומץ, זיתים דפוקים אמיתיים, כאלה שמגישים רק במסעדות לעניים, ועוד ועוד, וגם פיתות רגילות ואש-תנור, וקערת סלט ענקית של מלפפונים ועגבניות ובל טריים וחתוכים דק עם חצי לימון בצד וקנקן שמן זית ירוק – והכול יחד 28 שקלים, ואפשר לבקש עוד ועוד צלוחיות, והכול באותו מחיר.

מנה חומוס עם טחינה, טרי-טרי ועשוי באופן יוצא מן הכלל, 17 שקלים. ממש ריר עולה בפי כשאני כותב זאת.

בקבוק גדול אדום-מכְסה וקר של קוקה קולה, 16 שקלים. מאחר שמדובר בקהל של מאות סועדים רעבים ועניים, השכילה הנהלת בית התמחוי הטורקי לספק משקאות בבקבוקים גדולים, שזה זול יותר, ופחות בלבול-מוח ועבודה למלצרים, שהרי עליהם להאכיל מאות ישראלים דפוקים, מרי נפש וגם ממונפים מאוד – בשלוש שעות צהריים אחד וכך יום אחר יום.

מאחר שהיינו ממש אחרי קבלת קצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי, הרשינו לעצמו להזמין גם מנות בשר. 2 שׂיכים של שישליק עגל מיושן, 60 שקלים, ושני שׂיכים של קבב מזרחי (דווקא לא טורקי) עסיסיים ביותר ומתובלים היטב, רק 42 שקלים.

כדרכם של עניים הניזונים הרבה מתפוחי אדמה (זיכרו את משבר הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19, כאשר מחלה קשה פגעה בשדות תפוחי האדמה של האי וגרמה לכך שיש כיום יותר אירים בארה"ב מאשר באירלנד) – לקחנו גם אנו קערית גדולה של מקלוני צ'יפס זהובים ומטוגנים היטב, ממש פריכים ועדיין חמים מאוד. 15 שקלים. במחיר הזה יכולנו לקחת, אילו רצינו, גם קערת מג'דרה, שזה אוכל קלאסי לעניים.

לקינוח לקחנו גם שתי כוסות תה טורקי חריף עם נענע, אך משום מה זה אינו מופיע בחשבון וכנראה ניתן לנו על חשבון הבית מתוך התחשבות במצבנו הכלכלי. כמויות האוכל העצומות שהוגשו לשולחננו וכך גם לכל השולחנות העמוסים ישראלים רעבים מסביבנו, היו יותר ממה שיכולנו לבלוע, וגם ידענו כי אסור לאנשים רעבים לאכול בבת אחת כמויות גדולות מדי, כך כתוב בכל ספרי-הנוער שקראנו על ניצולים ששטו ברפסודה בים שבועות ארוכים. אי לכך ריחם עלינו המלצר הזריז והביא לנו שתי מגשיות גדולות, אליהן הערינו את יתרת מנות הבשר, הצ'יפס והסלטים, שלא עלה בלסתותינו לאכלם, וכדרך העניים לקחנו אותם הביתה יחד עם בקבוק הקולה הגדול שנותרה בו כמעט מחציתו, וזה היה ממש מחזה קורע-לב של עוני ושל נמיכות אנושית פאטתית, אבל היה לנו בערב במה להסעיד את רעבונו של הבן, שכמעט לא אכל דבר במשך היום כולו מהיותו עסוק בעבודת הדחק שלו במחשבים.

לידנו ישבו שני זוגות צעירים ישראליים לבושים ברישול והאישה שמנה מאוד כי גם היתה בהריון, והם, במקרה, היו כנראה מהעשירון התחתון כי הם השאירו חצי בקבוק קולה גדול על השולחן ולא טרחו לקחתו עימם (ככה זה כנראה אצל העניים, כשהייאוש גובר, גס ליבם אפילו באוכל) – וכאשר המלצרים פינו את השולחן, הם זרקו את בקבוק הקולה המלא-למחצה יחד עם כל שיירי האוכל למכל הזבל. אלמלא התביישנו היינו מבקשים מהם לתת לנו את הבקבוק ומצד שני לא היה נעים לנו לקחת בלי רשות מטורקים שמחזיקים מסעדת תמחוי במעברה של עולים מעיראק כי מי יודע אלו מהומות היו עלולות לפרוץ בין שתי העדות האלו שטרם יצאו, כידוע, מהקטגוריה של "אבק אדם" העובד במסעדות.

בדרכנו למכונית הישנה שלנו, במגרש חנייה לא-מוסדר ולא מסודר, ראינו לתדהמתנו שניים מהטייקונים הידועים, לבושים בגדים פשוטים מהשוק האפור, עם שתי המשרתות העניות שלהם ללא חזיות, רוכנים על עגלת האשפה של המסעדה ושולים מתוכה שיירי מזון וגם את בקבוק הקולה המלא-למחצה, ואפילו שמענו את האחד מהם אומר לחברו כי נגמרו לו המשקאות הקלים ביאכטה וכי הספּק הקבוע אינו מוכן לספק חדשים אלא תמורת תשלום במזומן. ושמענו גם אותו אומר, כרבים מידידינו: "איך הצלחנו להרוס את המדינה הזאת במשך שישים שנה!"

ארוחת התמחוי עלתה לנו 178 שקלים, והשלמנו ל-200 שקלים עם הטיפ. עם החשבון קיבלנו גם ארבע סוכריות חמוצות גדולות וטעימות בנייר צלופן שקוף שעליו חותמות כשרות מישראל וגם מאנגליה.

אצל הטורקי, מסעדת דגים ושיפודים בהנהלת יעקב וישעיה דואניס. הראשונים 2, פינת יחזקאל קזז, מעברת אור-יהודה. כשר בהשגחת הרבנות. טלפון 03-5331352. מומלץ מאוד. בייחוד לעניים ולקמצנים.

הנה הסבר לבנדלה (חב"ע 432): מחבט שטיחים בלשון הפולנית הוא "trzepaczka". צירוף האותיות RZ נקרא כ"ז'". בסמיכות לאות T הוא נשמע כ"ש" ולאוזנו של דובר עברית נשמעת המילה – "צֶ'פַּצְ'קָה". באזורים הקרובים לאוקראינה המבטא קרוב יותר לאוקראיני ולרוסי. שם קוראים למחבט שטיחים "טְרֶפַּצְ'קָה".

כשאתה כותב ומזכיר את יום הולדתך אתה מבין ודאי שעלול להיות מצב בו אף לא אחד יברכך או חלק קטן מדי מאלפיים-פלוס מנוייך. יחס שלילי אתה עלול או עשוי לקבל גם עבור חלק, קטן אמנם, משירי המין שאתה מפרסם שאין בהם כלום למעט מוזרות שמכריחה אותך משום מה לפרסמם. הכוונה היא לגבי השירים של שפינוזה, שאני בהחלט חושב שחלקם טובים מאוד ואילו העובדה שאתה מפרסם את הגרועים והגסים נותנת הרגשה שיש כאן מצידך מעין התרסה שכאילו אומרת: אני לא שם זין. נראה מי ייצא נגדי.

אתה מקבל ובדין כל כך הרבה כבוד על העיתון העיתי שייסדת ואתה מנהל, שהפרטים הקטנים שתיארתי לא מגיע להם שיגרעו מכבודך.

מבקש לאחל לך עוד הרבה שנים של בריאות טובה ועריכת העיתון.

אהוד: פרסום דבריהם של חיימקה שפינוזה ומופרעים אחרים בא לאותת לקוראים ש"חדשות בן עזר" אינו מכתב עיתי לאניני טעם.

לעיתון זה הראש / בן שבעים ושלוש / רוב נחת ושנים / [בלי קוצים] שושנים. / על כל מילה / על כל אות / הא לך / מיטב הברכות.

עוד לא התעמקתי, רק רפרפתי על פני הכתב העיתי והוא הפעם עשיר מאוד בנושאים לרוחי: מן הספרות.

שיהיו עוד כאלו רבים , שתהיינה לך ולאשר לך סיבות רבות לחייך,

יום הולדת שמח ממלאבסי שבוי בשליחות בגולה בארצות הקור. לא ידעתי ששנינו טלאים אמנם נולדתי בהפרש של שלוש שנים ומניין ימים (12 לאפריל 1939). ותודה טובה ומכופלת של שאתה מחזיר אותי פעמיים בשבוע למחוזות ילדותי.

איחולי כל טוב ליום הולדתך ה-73. כולי התפעלות כיצד העיר תל-אביב חוגגת לכבודך ומצדיעה לך בכיכר רבין במוצאי שבת ה-4 באפריל 2009.

לו היית נשאר לגור במלאבס מכורתך, הם לא היו מפרגנים לך, וכדבר הזה לא היה קורה שם לכבודך, אז שתהיה לנו בריא, ושיתפוצצו הקנאים!

מפיק"א 18 – חצר סלור – ומן הילדה שגרה שם ושיחקה איתך לפני שבעים שנה במטוסים כחולים, הילדה ההיא שקטנה ממך בחודש אחד בלבד, (טלה מול שור) – איחולים מקרב לב ליום הולדתך השבעים ושלושה. בעיקר בריאות טובה, ועוד כל מה שחפץ בו ליבך – מסעות, מסעדות, ספרים חדשים והרבה כוחות לעשות את אשר אתה עושה. וגם למיסתורית איחולי חג שמח והצלחה בבישולים. שמרתי את המרשמים, אבל לא אוכל להשתמש בשומן שעליו היא ממליצה לכופתאות, למרות שזה מאוד מפתה, בגלל בעיות כולסטרול.

ביקרתי בפתח תקוה לפני הבחירות בדרך לסגולה, והזדעזעתי מן השינוי שחל בסביבות הבירזה וגן העיר לשעבר. לא שמעתי עברית, גם לא אידיש, שפעם דוברה שם בקרב העגלונים. רק רוסית. היתה לי הרגשה שאיני בישראל. שלא לדבר על תעמולת הבחירות לליברמן שפעלה שם במרץ. לצערי, הפסלים לא מצאו חן בעיני. היה שם דבר-מה מלאכותי ומזוייף בהעמדה הזאת של הראשית מול האחרית הלא עברייה, המכוערת, חסרת החן, הצחיחה. שמת לב שאין כמעט עצים בפתח-תקווה? לאן נעלמו העצים? חשבתי שבעצם הגיע הקץ על משהו שהיה יקר לנו ושיצאנו בגלות. ואין לאן לחזור. אפילו מבית הכנסת הגדול הישן נגזל חלקו האחורי.

נו, טוב, כאלה הם החיים. הכול רק נדל"ן וכסף. מאחלת לך זקנה [זיקנה או זְקֵנה? – אב"ע] שאינה מביישת את הנעורים.

נכדם של גב' פאני וד"ר ציפין שולח לך ולבני ביתך איחולי חג שמח.

לא היכרתי את סבי והתיאורים של ברש עוזרים לי להחיותו.

אהוד: תודה לכל מברכיי. אתם לא תאמינו אבל בגיל 73 אני עדיין מרגיש את עצמי בתול, אולי בהשפעת הקריאה בספרו המחודש של ידידי פוצ'ו "חבורה שכזאת היינו" – שזה עתה יצא לאור ושעליו אני ממליץ בכל לב וחושב שאולי אפשר להפיק ממנו הנאה רבה יותר מאשר בקריאת ספריהם האחרונים של עוז וגרוסמן.

1. תודה על ששיגרת לי את תגובתך. אני מזדהה עם כל מילה. זו תגובה מצויינת. בבית הוריי לא נפקד "הארץ" מן הבית אף יום. מילדותי עודדני אבי לקרוא במאמרים הטובים ולימים – בסיפורי עגנון שהופיעו בו. הגמול היה, לעיתים, שילינג (ז"א כרטיס קולנוע ומנת פלאפל!)

חדלתי לקרוא עיתון זה כשהגעתי למסקנה שרוויתי תעמולה ערבית אנטי-ציונית ב-40 שנותיי במשרד החוץ. אז זה היה חלק מתפקידי. למה עליי לקרוא חומר כזה גם היום? העיתון כיום מזכיר מאוד בתוכנו את "קול העם" של פק"פ של הימים ההם.

2. אנחנו מחזקים את ידיך ומצטרפים לדעתך בנושא. לצערי, אין העיתון מנסה להציג עמדות מנוגדות על מנת ליצור איזון, אלא נוקט בקו חד-צדדי מובלט, בשיטת בית דין שדה, באופן החורג מעיתונות אובייקטיבית ומגישה עיתונאית ציבורית.

כותבים מפקד בחיל הים לשעבר ואשתו שהיתה מורה בתיכון.

רוצח הנער בגרזן ילמד את בוגרי המכינה הצבאית בטבעון את תורת המוסר הכפול

אם ייתפס ואם יישאר בחיים רוצחו הפלסטיני של שלמה נתיב בן 16 מהיישוב בת-עין, הוא יוזמן לפגישה עם בוגרי המכינה הצבאית בטבעון וילמֵד אותם איך רוצחים בגרזן נער יהודי וזוכים באהדת העולם וגם חלק מהתקשורת הישראלית (ליברמן אשם!)

הגרזינאי הפלסטיני האמיץ ימליץ בפני החברים של חבריהם של החיילים שפשעו נגד האנושות בעזה להשתמש במבצע "עופרת יצוקה שתיים" בגרזינים, וככה יתבלבל העולם בין גרזן ישראלי כובש ופושע מלחמה – לבין גרזן פלסטיני כבוש וצודק, וזאת כי נקמה כזו, נקמת נער עברי קטן עם פיאות שנרצח בגרזן כמו בקישינוב – כבר ברא השטן בידי מתנחלים שרוצחים אנשי ביטחון ישראליים שמחופשים לפלסטינים כדי לגלות מתנחלים שרוצחים פלסטינים אמיתיים עם גרזינים בידיהם שרוצחים יהודים. וחוזר חלילה. וחוזר חלילה.

למרבה הצער נכשלת בטעות נוספת בקשר למחלקת הל"ה. אביבה הזז היתה אשתו של הבוטנאי טוביה קושניר, אחד מסיירי המחלקה הזאת, ולא של נחום אריאלי.

אהוד: נכון, בהמשך דברינו על בת-שבע אריאלי, אשתו השנייה של מתתיהו אריאלי, שהלכה לעולמה [גיליון 432] עשינו טעות גדולה כי הסתמכנו רק על הזיכרון.

אכן כדבריך, אביבה הזז לא היתה אלמנתו של נחום אריאלי שנפל בקסטל אלא של טוביה קושניר ממחלקת הל"ה, שהיה בנו של שמעון קושניר, והוא קבור בבית הקברות של הפלמ"ח בקריית ענבים. אבל נכון כנראה הסיפור שאביבה האלמנה הצעירה פגשה את הזז כאשר היה בא לפקוד את קבר בנו היחיד נחום (זוזיק) הזז, שהיה גם בנה של המשוררת יוכבד בת-מרים.

ואילו אורה, אלמנתו של נחום אריאלי, נישאה לימים לבני כהן.

בטל את חטיבות הביניים והחזר את מערכת החינוך למתכונת הקודמת של בתי ספר יסודיים לכיתות א'-ח' ותיכוניים לכיתות ט'-י"ב והדורות הבאים יודו לך על שהחזרת להם ילדוּת לימודים מאושרת ומוצלחת!

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,079 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

אני שמחה לשלוח לכם את דף החדשות הראשון של דףדף,

הספר, שראה אור לראשונה בשנת 1940, אהוב על ילדים בכל העולם מזה שנים רבות. הסיפור המרגש על הכלבה אמיצת הלב הסעיר את דמיונם של רבים וצולם כמה פעמים לקולנוע ולטלוויזיה. מעניין לדעת שבכל סרט השתתפו כמה כלבי קולי שגילמו את לסי. כולם היו ממין זכר!

במדור ספרים תמצאו קטע מתוך הספר, מידע על הסופר,

ביטויים על כלבים, כלבים מפורסמים, ספרים על כלבים ועוד.

מעתה, יתארחו בפורום שלנו מדי חודש, סופרים ומאיירים שיענו על שאלותיכם.

האורח הראשון יהיה דני קרמן, מאייר וסופר, שותף להקמת דףדף.

אתם מוזמנים לשוחח איתו

ביום ראשון 19 באפריל, משעה 6 עד שעה 8 בערב.

הכניסה לפורום מדף הבית של האתר.

פרס אסטריד לינדגרן, הקרוי על שם הסופרת השבדית המהוללת,

הוא הפרס הגבוה ביותר לספרות ילדים ונוער בעולם,
שמוענק לסופרים, למאיירים ולארגונים הפועלים לעידוד קריאה.

השנה מוענק הפרס למכון טאמר הפלסטיני, המעיד על עצמו כי מטרתו לעודד ילדים לקרוא ספרים כדי שיבינו את חשיבותם של דמוקרטיה, זכויות אדם, רבגוניות תרבותית וסובלנות כלפי דעות שונות.

יש לקוות שפעילות המכון להשגת מטרות אלה, שהן גם מטרות דףדף,

תישא פרי וספרות הילדים תהיה גשר להבנה בין העם הישראלי לעם הפלסטיני.

ברכה לסופרות לנוער: חוה חבושי ולבנה מושון, על זכייתן בפרס אקו"ם.

תזכורת - המועד האחרון למשלוח פתרון לחידון החיות הוא 17 במאי