| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 419
תל אביב, יום שני, כ"ב בשבט תשס"ט, 16.2.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופת שני דפים מהמחברת האבודה של שירי רחל
פרסום ראשון בגיליון 274, מיום 30 באוגוסט 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: לאה בן שלמה: נצור אש (שיר).
אלישע פורת: ילודי תרצ"ח (סיפור). // סבינה מסג: אֲנִי יוֹדַעַת, אֲבָל (שיר).
אביחי פאוזנר: הסופרים הנשכחים של פתח-תקווה.
דודו פלמה: מכשפה רעה (שיר). // מיכאל, סיפור קצר מאוד מאת מיכל בר.
ההטעייה של בני ציפר, עורך "תרבות וספרות", שהעלים את העובדה שהוא מביא מחקר של אליהו הכהן, שכבר התפרסם בגירסה ראשונה ב"חדשות בן עזר" על המשוררת רחל, ועכשיו מוצג כאילו "הארץ" מפרסם אותו לראשונה!
אליהו הכהן: המחברת האבודה של רחל [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מיום 30 באוגוסט 2007]. // אורי הייטנר: 1. שני עוגנים. 2. גבול הטעם הטוב.
מאיר ריבקין: רֶקוִיאֵם שֶׁל סִיּוּם.
דן סואן: תגובה לרשימתו של עוז אלמוג "הסיבות הסוציולוגיות לתופעת ליברמן". // ברוך תירוש: אביגדור ליברמן אומר את האמת.
קובי בילר: הצבעה בפתק שחור.
רות ירדני כץ: 1. בוקר חדש ועצוב. 2. קדימה לאופוזיציה.
הזר מאת נורית קנטי. "מעריב", "ספרות", יום שישי, 9.1.09. ציטוט.
משה כהן: התפילה המופלאה "אשר יצר".
שׂישׂי מאיר: האם ייתכן שאתה זוכר כך הכול, ממרחק של שנים רבות, או שחלק גדול משוחזר ובדוי?
שרי אנסקי: לסחוט את התפוז עד הסוף, "מעריב סופשבוע" 13.2.09. ציטוט.
מרים: ומשכיבה את התינוק בתוך ארגז תפוחי זהב מרופד...
אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה: 1. מתוך "צילי" (פנקסי). 2. Laurette.
3. בדגניה. // יוסי גמזו: מִתּוֹךְ "שִירִים קְטַנִּים לְיַלְדָּה גְדוֹלָה".
דוד מלמד: הפלונטר. // הופיע ספרו של אורי שולביץ "איך למדתי גאוגרפיה".
* * *
לאה בן שלמה
נצור אש
"כי עזה כמוות..."
אֵין לִי זְמַן לַחֲשֹׁב אִמָּא
אֵין לִי זְמַן לָחוּשׁ
אֲנִי כָּל כָּךְ דָּרוּךְ
אֲנִי כָּל כָּךְ נָחוּשׁ
אִמָּא!
אֲנִי תָּשׁוּשׁ!
בֵּין הַשֶּׁקֶט וְהָרַעַשׁ
הַזְּמַן אִבֵּד אֶת הַשְּׁפִיּוּת
הַמֶּרְחָק כֻּלּוֹ כְּפֶשַׂע
בֵּין חֲלוֹם לִמְצִיאוּת
נְצֹר אֵשׁ חַיָּל
נְצֹר שְׁאֵלוֹתֶיךָ
עַל גַּבְּךָ הַצָּעִיר אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת אֲהוּבֶיךָ
כָּל פְּגִיעָה פּוֹגַעַת
אֲנִי יוֹדֵעַ אִמָּא
אוֹהֵב אוֹתָךְ...
אֲנִי מֻכְרָח לָזוּז עַכְשָׁו קָדִימָה
הַכֹּל בּוֹעֵר כָּאן
גַּם הַלַּיְלָה עֵר כָּאן
נְצֹר אֵשׁ חַיָּל
נְצֹר לִבְּךָ
אֲנִי נוֹצֵר...
לֹא יָדַעְתִּי אִמָּא
כַּמָּה כּוֹאֵב לְהִתְבַּגֵּר
* * *
אלישע פורת
ילודי תרצ"ח
שלום אהוד, אתמול חלפתי על אופני בדיונות של חדרה, בלב הרותם הפורח, ונזכרתי:
בחדר המבצעים המוסק, שבעיירה הנוצרית ההררית, חם עד למחנק, ויש מהומה בלתי פוסקת. קצינים נכנסים ואחרים יוצאים, מבקשים סיגריה, חוטפים מעל התנור לחם קלוי, מוּשְׁרֶה במרגרינה צבאית. הרצפה מכוסה בבוץ סמיך, קליפות של גרעיני חמניות, שבועונים לבנוניים צבעוניים מתגוללים בכל החדר. מכשירי הקשר הניצבים על הדרגשים, מצפצפים בקול מתכתי מרגיז המכאיב לאוזניים. והטלפונים מטרטרים ומצלצלים בלי הרף. ומעל כל האנדרלמוסיה הזאת, מעל אדי עשן הסיגריות וההבל העולה מהבגדים הרטובים, מעל לרשימות האיכון והעדכון, משקיף אלי בחיוך שכבר לא ישתנה לעולם, הרב-סרן סעד חדאד. "גַ'ייש לִיבּנַאן אל-חֵ'יר", אומרת הכתובת, בערבית חגיגית, שמתוחה מתחת לדיוקנו. ואני משתומם שוב, עד כמה דומה המלה העברית "חֵרוּת", למלה הערבית "ח'יר". צבא לבנון החופשית, בת-החורין, כביכול.
באחד הערבים ביקשתי מידידים לבנוניים שייקחו אותי עימהם לבית-הקברות של מַרג'-עַיוּן. אל קברו הטרי של רב-סרן חדאד. בית-העלמין המָרוֹנִי ניצב מוקף בחומת אבן. ללא עצים וללא פרחים, וללא חתימת ירק. רק אדמת החול המגוונת צובעת את הבורות הכרויים. כמה שונה כאן הכול מבית-קברות יהודי בארץ. זמן מלחמה כעת, ויש כל הזמן בורות בכוננות. ליד קברו של הרב-סרן מוטלים זרי פרחים רבים. ישנים, נבולים וכמושים, אבל יש גם טריים ורעננים. שהפרחים בהם עודם מפיצים בושם דק. "בכל לילה," מספרים לי הידידים, "נוסף עוד זר רענן." איש אינו יודע מי הוא שמניח את הזרים. על אחד הסרטים השחורים הצמודים לזר שנבל, אני מזהה את שמו של הרב-סרן חדאד, ואת תאריך הולדתו. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה! עוד אחד מילידי השנה הארורה ההיא, שנת תרצ"ח!
"לא תאמינו," אני מספר וממלמל, ספק לעצמי ספק לידידיי הלבנוניים, "הסתכלו עליי היטב. אני והמֵייג'ור חַדאד שלכם נולדנו באותו החודש, באותה השנה."
הם מופתעים ומנסים לחפות על מבוכתם. האם אני מצטייר בעיניהם כאיש זקן שכבר חלפו ימיו? האם המייג'ור חדאד מתגלה להם לפתע, במבט חדש, צעיר מכפי שחשבו עד היום?
בדרכנו חזרה מבית-הקברות אל המפקדה הראשית, אני מבחין במבטים פתאומיים, חשדניים מעט, הסוקרים את פני הבלתי-מגולחים, שעושים לא מעט להזקנתי בעיניהם. האם באמת היה המייג'ור חדאד קשיש כל כך, כמו איש המילואים הישראלי (אני), המתלווה אליהם? הם מחליפים ביניהם דיבורים סתומים בערבית מהירה, לא מובנת. אבל כשהגענו לבסיס, כשירדנו מהרכב ונכנסנו לחדר-המבצעים, ולהמולה החמימה שבתוכו – הרגשתי שינוי קל ביחסם אליי. כובדתי והייתי ראשון בין לוגמי הקפה. ומישהו מהם גם טרח וקפץ אל העיירה הסמוכה, להביא פיתה לבנונית גלולה ב"לַבּנֶה" טעימה. הגישו אותה לי, ולא ביקשו תשלום תמורתה.
אני מהרהר בפרשת-חייו של ילוּד תרצ"ח זה, המחייך אלי מן הקירות. האם גם הוא הונח, מעוטף בחיתוליו, על רצפת אוטובוס משוריין, כשהביאה אותו אימו מבית-החולים אל הכפר? האם ישבו נוטרים במדים ליד חרכי הירייה וירו בעדם אל התוקפים שבחוץ? האם גם הוא שמע את אזהרות הנהג: "זהירות! להוריד את הראשים! כפר-ויתקין כבר מאחורינו?" האם גם הוא הוטל אל מתחת למטה, בבית-התינוקות של הקיבוץ, כשהיריות מהשדות התקרבו, והחלו גם לפגוע ולהתיז אבק מתקרת הבֶּטוֹן?
שבוע אחד הגיע גם תורי להישאר בתורנות, ו"נשארתי שבת", כמו שאומרים כאן החיילים הצעירים. בשבת הארוכה של התורנות האזנתי לתוכניות הרדיו מישראל, הקרובה אבל הרחוקה כל כך. געגועים לא מוסברים משתלטים עלי כשהבסיס מתרוקן. ושלווה שבתית מוכרת יורדת על הכול. "חכה, חכה," אמרו לי בחדר-המבצעים, "חכה ותראה: ביום ראשון בבוקר השקט יהיה עוד יותר מורגש! אל תשכח, שאתה משרת בטריטוריה נוצרית! ואפילו הפועלים הלבנוניים העובדים במטולה אינם מגיעים לעבודתם."
פתאום אני שומע את קולו הצרוד והנוגה של המשורר נתן יונתן בוקע מתוך הרדיו. הוא קורא אחד משיריו:
"…אֶתְמוֹל נוֹרְתָה בְּלִבָּהּ
צַלֶמֶת אַחַת יְפַת-תֹאַר…"
מבעד למרחקים נזכרתי באוטובוס-הדמים ובמאורעות כביש-החוף, באביב הרחוק ההוא, בשבת הנוראה ההיא, בשנת שבעים-ושמונה. בין הדיונות החמימות, בלב פריחת הרֹתֶם המלבינה. אביב מטורף היה אז בארץ. מלוא כל הארץ פרחים מופלאים בעצם פריחתם, וזמרתם הנפלאה של ציפורי-השיר. כמה שנים לאחר מכן ביקרתי במעגן מיכאל, בבית הספר שדה שליד הקיבוץ. ראיתי שהוקם שם אולם הרצאות, ובמבואו שלט זיכרון, לזכרה של הצלמת היפהפייה ההיא, שנהרגה ליד החוף. גם אני עמדתי שם דומם, בין המבקרים שנתנו כבוד לזכרה. ניצבתי מתחת לשלט הקטן וניסיתי לנחש מה עוד נועד לה בחייה הקצרים? מתחת לאותיות שמה, בעברית ובאנגלית, נחרתו גם יום מותה ותאריך לידתה. ממש לא ייאמן, אלף-תשע-מאות-שלושים-ושמונה. אותו החודש, אותה השנה הארורה ההיא, תרצ"ח!
אפריל, 1984
* * *
סבינה מסג
אֲנִי יוֹדַעַת, אֲבָל
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ סִכְסוּךְ
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ מִתּוּן
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ חֹר בָּאוֹזוֹן
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ אַבְטָלָה
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ שֶׁאֵין לָהֶם וְאֵין וְאֵין וְאֵין
אֲבָל עַכְשָׁו... יֵשׁ!
הָ עֲ ג וּ רִ י ם ע וֹ בְ רִ י ם ...
וְהֵם יוֹצְרִים צַלֶּקֶת כֵּהָה עַל הַכִּנֶּרֶת
כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים לָנוּחַ
וּלְחַכּוֹת לַמְּאַסְּפִים...
וְאָז שָׁבִים וּמִתְקַלְּפִים
גְּלָדִים גְּלָדִים
דְּגָלִים דְּגָלִים
שֶׁל
נְדִידָה נִצַּחַת
שֶׁמִּישֶׁהוּ חַיָּב לָתֵת עָלֶיהָ אֶת
הַדַּעַת,
לָשִׂים אֵלֶיהָ
לֵב!
* * *
אביחי פאוזנר
הסופרים הנשכחים של פתח-תקווה
אי שם מעבר להררי החושך, בין מדינת זולו לארץ ליליפוט, שוכן לו כפר נידח ושמו פתח- תקווה. כפר הקיים לדברי חוקרי עם ועולם כבר מאה ושלושים שנה. מקום שאם זוכה פה ושם לאיזכור הרי זה בדרך כלל לא בהקשרים חיוביים ובמקרה הטוב בצורה ניטראלית.
בכפר הזה חיים תושבים החל מדור המייסדים, יוצאי מזרח אירופה [הונגריה למשל] ועד לנכדינו הנתינים העכשוויים.
וראה זה פלא, ביישוב שכוח אל זה – פתח-תקווה, צמחו לתפארה אי אלו בנים ובנות שרוח השכינה והכישרון הברוך היו מנת חלקם ובצורה כלל לא מבוטלת. אך היות שאתר זה – פתח תקווה, נמצא בערבות נידחות, איש לא זוכר אותם, איש לא זכר אותם ואיש – יש להניח – לא יזכור אותם.
היות שאין אני מתיימר להיות היסטוריון ובוודאי לא מומחה לתולדות מושב נידח זה – פתח תקווה – ברצוני לציין כאן רק שמות בודדים של גידולי פאר אלו שמשום מה נס ליחם, נשכחו ונמוגו. אולי פרטים אלו יעידו על הכלל ויעוררו את התהייה – למה?
שמות אלו זכורים לי בהוקרה ובכבוד. אין לי צל של ספק שאם היו אלו בני העיר הגדולה תל אביב, היו הם משכמם ומעלה, ושמם היה מפאר את כותל המזרח.
אין צל של ספק שחוקרי המקום הנידח – פתח-תקווה מסוגלים בהינף קולמוס להוסיף למניין השמות שאציין עוד עשרות שלא נופלים מהם. אך, ידידיי, הרשו לי להסתפק בעשירייה זו במובן: הפרטים מעידים על הכלל. מתי-מיספר אלה אינם מוכרים כיום גם במקום הולדתם או המקום שעימו הם מזוהים – פתח תקווה. וברשותכם אגש לציון מניין השמות:
הסופרים:
1. בנימין כספי [נימחק מהתודעה,מחנכי בכיתה א'].
2. יוסף חנני [נמחק מהתודעה, מחנכי בכתות י', י"א].
3. גדעון תלפז [גולדברג. נמחק מהתודעה, חברי למחזור בתיכון].
4. אהוד בן עזר ראב [נמחק מהתודעה וחוזר אליה טיפין-טיפין כ"סופר נידח"].
5. יהושע קנז-גלס, טושטש בתודעה, שמו ניזכר בתשבצים. למד שנה אחריי ביסודי].
6. שלום שטרייט [נמחק מהתודעה, מנהל בית הספר שלי ביסודי, אביה של אסתר וורצל-שטרייט].
המשוררים:
7. ק.א. ברתיני [נמחק מהתודעה. מנהל פדגוגי שלי בגימנסיה אחד העם במושבה, אביו של גארי ברתיני]
הציירים:
8. זאב תישבי [נמחק מהתודעה, מורה שלי לציור ביסודי]
9. צבי שור [נמחק מהתודעה. היה מורה שלי לציוך ביסודי]
10. רות צרפתי [ניטשטשה בתודעה. למדנו באותו יסודי].
ואסיים בשתי הערות:
א.יוצא דופן שדוקא נחקק בחודעה הוא המשורר נתן יונתן, וזאת היות שמרבית יצירתו קרמה עור וגידים בקיבוץ שריד, ולשם הוא קוטלג בקרב הציבור.
והערה שנייה: בכל זאת אם חפצים אתם להגיע ולבקר במקום לא מקום – פתח תקווה, אזיי הוא שוכן ליד הכביש, בין המטרופולין פרדס-כץ לבין הכרך כפר-הבפטיסטים.
אהוד: דומני כי ליהושע קנז אין מה לדאוג. הוא נחשב כיום, ובצדק, לאחד מגדולי הפרוזאיקנים שלנו, וגם בקנה מידה של ספרות עולמית; ולא אתפלא אם בסתר ליבם עמוס עוז וא.ב. יהושע אולי מתקנאים בו על האיכות העברית הצלולה של הפרוזה הנקייה שלו. וגם לדוד גרוסמן לא היה מזיק ללמוד קצת אצל קנז איך כותבים פרוזה עברית. אמנם פתח-תקווה כיום, וכן תולדותיה, אינם מעניינים ביותר את קנז, וזאת למרות הקשר העמוק של משפחתו למושבה, והוא גם קצת מלגלג בנושא בארוחות-הצהריים אצל קובי בבאזל, ואומר שאינו מבין מדוע כל זה כל כך איכפת לי.
גם גדעון תלפז טרם אמר את מילתו האחרונה. סיפורי המושבה והנעורים שלו הם יוצאים מן הכלל וממיטב הז'אנר הזה, ובשנים האחרונות הוציא רומאן אוטוביוגראפי "על החיים ועל המוות" (הקיבוץ המאוחד) שהוא ספר קריאה ארצישראלי מעולה.
רות צרפתי, מקומה כציירת, מאיירת וגם כותבת, מובטח, ואין היא נשכחת כלל וכלל.
ואסתר שטרייט-וורצל ודאי שאינה נשכחת.
לגבי השאר, גורלם אינו טוב יותר או פחות מגורל סופרים וציירים ישראליים שנשכחו כמעט כליל אבל אין להם קשר לפתח-תקווה. כמה אנשים מכירים וקוראים היום את משה סמילנסקי? משה סטבסקי? ישראל זרחי? דב קמחי, אורי ניסן גנסין? אלימלך שפירא? צבי שץ? ועוד רבים אחרים, ואפילו את יוסף חיים ברנר, שעליו אמנם כותבים ומדברים אבל כמה קוראים?
מצד שני, הנה אסתר ראב, שנולדה במושבה ב-1894 – לא נס ליחה עד היום ומשנה לשנה היא מתגלה יותר ויותר במלוא גדולתה הפשוטה. גם רות אלמוג אינה סופרת נשכחת, וכמוה אסתר שטרייט-וורצל, ופרופ' יפה ברלוביץ. וישנם גם דוד מלמד, משה סרטל, חנוך ברטוב ועוד.
בקיצור, אין לנו במה להתבייש, ודומני כי לפחות אחד או שניים מבני פתח תקווה ייכנסו ל"ירוקים לעד" של הספרות העברית.
* * *
דודו פלמה
מכשפה רעה
כִּי מַה הֵם חַיֵּינוּ אִם לֹא
הֲלִיכָה מְקַרְטַעַת עַל חֶבֶל
דַּק שֶׁל סִכּוּיִים מֵעַל לִתְהוֹם
פְּעוּרָה לִבְלֹעַ שֶׁל אָבְדָּן
וְכָכָה יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ נִדְחָפִים
עַל יְדֵי צֹרֶךְ ווּלְקָנִי וְדוֹחֵק
שֶׁל הַמִּתְרַחֵשׁ לָבוֹא עַד
שֶׁשַּׁבְנוּ כִּלְעוּמַת שֶׁבָּאנוּ
וְאָנוּ מְלֵאֵי כֹּחַ לְהַשְׁחִית
וּכְשֶׁהִבַּטְנוּ רֶגַע בַּמַּרְאָה לְפֶתַע
נִבְהַלְנוּ מִדְּמוּת הַמְּכַשֵּׁפָה
הָרָעָה שֶׁנִּשְׁקְפָה אֵלֵינוּ מִשָּׁם
וְהִמְשַׁכְנוּ לָנוּ לְשַׁיֵּט בְּמֶרְחָבֵי
הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כְּמוֹ סְפִינַת
רְפָאִים שֶׁמִּמַּחְסְנֶיהָ הָאֲפֵלִים
בּוֹקְעִים זַעֲקוֹת הַיִּסּוּרִים וְאֶנְקוֹת
הַשֶּׁבֶר שֶׁל הָעֲנִיִּים וְשֶׁל הַנִּכְבָּשִׁים
11.2.09 בבוקר
* * *
מיכאל
סיפור קצר מאוד מאת מיכל בר
במהלך חודש אוקטובר 1944 נשלחו מגטו טרזין כ-20.000 אנשים לפולין. מאוחר יותר נודע לנו שהם נשלחו לאושוויץ. הגטו התרוקן – הכול השתנה.
סבתא כבר לא היתה אתנו בטרזין. אימא וכרמלה עברו מבלוק 308Q לבלוק 514 .Lערב אחד כשהלכתי לבקר אותן, ראיתי לפני בלוק L414 אישה יושבת על אבן גדולה, לידה עגלת תינוקות תוצרת טרזין.
לא יכולתי להתאפק ולמרות ביישנותי ניגשתי אליה כדי לראות את התינוק. האישה אמרה לי: "אני גרטה וינר, הילד שלי נולד אחרי שאביו נשלח בטרנספורט לפולין."
אחרי שנים רבות היה התינוק הזה, ד"ר מיכאל וינר, לקצין רפואה ראשי בצה"ל.
* * *
ההטעייה של בני ציפר, עורך "תרבות וספרות", שהעלים את העובדה שהוא מביא מחקר של אליהו הכהן, שכבר התפרסם בגירסה ראשונה ב"חדשות בן עזר" על המשוררת רחל, ועכשיו מוצג כאילו "הארץ" מפרסם אותו לראשונה!
בגיליון האחרון של "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 13.2.09 הופיעה על פני כל העמוד הראשון הכותרת "מחברת אבודה של רחל המשוררת", ובפתיח נאמר:
"לא מכבר הגיע לתיבת הדואר האלקטרוני של מערכת "תרבות וספרות" מכתב מאת הארכיונאי והסופר ברוך תור-רז, המספר על מחברת אבודה של רחל המשוררת שמצא בבית גנזיו. חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, הוכנס בסוד העניינים וגילה כי המחברת האבודה נכתבה בדגניה ב-1920 בקירוב, והיא מכילה בין השאר יומן, טיוטות ראשוניות לשיריה המוכרים של רחל ושיר גנוז שלא סודר בדפוס מעולם. הנה הם כאן: מאמרו של אליהו הכהן ודפים מפוענחים זו הפעם הראשונה מן המחברת עצמה, 89 שנים לאחר שנכתבו."
חלק מהכתוב לעיל – אינו נכון. התגלית פורסמה לראשונה בגיליון 274 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 30 באוגוסט 2007, עם "צרופת שני דפים מהמחברת העבודה של שירי רחל. פרסום ראשון" וכמובן מאמרו החשוב של אליהו הכהן, שהתפרסם אז לראשונה – ולא ב"תרבות וספרות", כדברי הכזב של העורך, אשר כנראה לא רצה לתת את הקרדיט של הפרסום הראשון ל"חדשות בן עזר", וסיבותיו עימו, למרות שהפרסום הראשון הובא לידיעתו. ברוך תור-רז מסר את החומר לאליהו הכהן כבר באוגוסט 2007 ולא כפי שמשתמע מההדפסה המחודשת של המאמר בנוסחו המורחב-מעט ב"תרבות וספרות", כאילו מדובר בתגלית טרייה של "הארץ". הנה מאמרו של אליהו הכהן שהתפרסם אצלנו ב"חדשות בן עזר" ביום 30.8.07:
אליהו הכהן
המחברת האבודה של רחל
[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מיום 30 באוגוסט 2007]
כל פיסת מידע, כל גילוי חדש, כל שורה בלתי מוכרת של המשוררת רחל, הרי הם כבשורת חג לא רק לחוקרי שירה אלא גם לכל שוחרי ההוויה התרבותית העברית הארץ ישראלית בראשיתה.
על כן כשהגיעה אליי בימים אלה, באדיבותו של ברוך תור-רז, שהוא ארכיונאי בגימלאות וסופר, מעטפה גדולה מבשרת טוב ובה צרור דפי צילום של מחברת בכתב ידה של רחל, רק מגבלה פיזית – אני מקווה זמנית – מנעה ממני לקפוץ משמחה עד התקרה.
כבר בעלעול ראשון היה אפשר להבחין שאין אלה כתבי היד שפורסמו בספרו של אורי מילשטיין "שירי רחל בכתב ידה", גם לא אלה שנכללו בספרו השני, הגדול והמקיף: "רחל – שירים, מכתבים, רשימות ותולדות חייה". אלה הם דפי צילום של מחברת בת 104 עמודים, שבה החלה רחל לכתוב את יצירותיה המוקדמות: רשימות, תרגומי שירים מרוסית ומצרפתית וטיוטות של שירים שחיברה עד שנת 1926. רק אחדים מן השירים האלה כינסה לתוך חוברת השירים הראשונה שלה "ספיח" ("ספר שירַיי הלבן") שיצאה בשנת תרפ"ז (1927). לימים כונסו גם שירים שלא ביקשה לפרסם בחייה, תחילה על ידי זלמן שזר בספר "שירת רחל", שיצא לראשונה בשנת 1935 ומאז נפוץ בעשרות מהדורות, ואחר כך על ידי קרוב משפחתה אורי מילשטיין שכינס, ההדיר והשלים את אסופת כתביה. בהערותיו לספר השירים המלא של רחל, הזכיר מילשטיין כתב יד של רחל שהיה ככל הנראה לנגד עיניו של זלמן שזר ואבד. האם המחברת שלפנינו היא אכן כתב היד האבוד של רחל?
את המחברת פותחת הרשימה "הילדים שלנו", דפי יומן המתארים את ילדי קבוצת דגניה שרחל טיפלה בהם בעת שהותה שם בשנת 1920, לאחר שובה ארצה מחו"ל. ברשימה זו מנסה רחל לשרטט את דיוקנם של הילדים הראשונים של התנועה, ביניהם גדעון ברץ בן השבע והילד משה דיין המכונה משה'לי. הנה קטע מהתרשמותה ממשה דיין הילד:
"אני ומשה הקטן שטוחים על גבי ערמת קש. לרגע קט הוא נהיה רציני ועיניו השחורות מביטות נוכחו בהבעת עצב מה ופתאם הוא פונה אלי בשאלה: הגידי, יש אדני בעולם? אני מצטחקת ומיד כובשת את צחוקי, מעמידה פנים הראויים לחשיבות הנושא. – קודם האמנתי, ממשיך משה'לי, ועכשיו לא. ואני רואה כי צר לו על זה, וכי מצפה הוא לתשובה חיובית ממני שתעזר לו להשיב את אלהיו... ואני עונה: כן משה'לי, יש אדני בעולם... הפעוט שבע רצון אבל מקשה שנית: ולמה זה אני לא ראיתי אותו אף פעם?... והנה כבר דלגה מחשבתו על הסוסה השחורה שמטילת לה בשעורה..."
בראש אחד הקטעים של הרשימה "הילדים שלנו" מופיע התאריך י"א באדר ללא ציון שנה (כנראה תרפ"א). הרשימה נועדה להיכלל בתוך ספר שהתכוונה רחל לכתוב על ילדי דגניה. במכתב ששלחה מדגניה בכ' שבט תרפ"א כתבה לאחותה: "על הילדים שלנו רוצאה (!) הייתי לכתוב ספר ממש," אך היא חששה שכישרונה הספרותי לא יעמוד לה. חמש שנים לאחר מכן היתה רחל מודעת יותר לכישרונה. במכתבה לאחותה מבית החולים בצפת, ניסתה לדרג את מקומה בין ארבע המשוררות בנות דורה: "לפי דעתי אני עולה על בת מרים, משתווה עם אלישבע ונופלת מאסתר ראב."
בדפים הבאים של המחברת מופיעים בזה אחר זה נוסחים ראשונים של מרבית שיריה המוקדמים. עיון בהם מלמד כיצד ליטשה רחל את טיוטותיה עד שעוצבו לנוסחים המוכרים לנו. רחל הייתה אז בשנות השלושים הראשונות לחייה, לפני הגיעה לשש השנים האחרונות לחייה שבהן כתבה את מרבית שיריה ובהן הבשילה שירתה והתעצמה משנה לשנה. עם זאת, גם מחברת זו, הכוללת כ-35 שירים ראשונים, יכולה להטעימנו את הטעם של אופן התמודדותה של רחל עם הטקסטים שלה עצמה. איך הגשימה הלכה למעשה את נטיות ליבה כפי שביטאה אותן בשירה "ניב":
"יודעת אני אמרי נוי למכביר / מליצות בלי סוף / ההולכות הלוך וטפוף / מבטן יהיר. / אך לבי לניב התמים כתינוק / וְעָנָו כעפר."
גם בשיר הזה הלכה רחל לפי הכלל המנחה שלה. בטיוטה הראשונה כתבה: "כי רציתי בניב הֶעָנָו כעפר / וּבָרוּר כְּבִכְיַת תינוק", ואחר כך צמצמה ותמצתה את הניסוח, ולא הותירה עקבות לבית נוסף שנכלל בטיוטה וזה לשונו: "קִשוּרֵי מליצות, סלסלות עֲדִי / מורשת סבא לנין / פרחי פרדסים בנוף אגדי / עדות צִפֳּרֵי צבעונין."
טלו לדוגמה מן המחברת את השירים שהפכו לשירי זמר. בטיוטה הראשונה של השיר "אל ארצי" ("לא שרתי לך, ארצי") כתבה רחל פתיחה מוארכת יותר מן הגרסה המוכרת והתלבטה בין כמה ניסוחים חילופיים:
לא שרתי לך ארצי,
ולא פארתי שמך
ולא קלעתי זר
ולא הגשתי שי
ולא הצבתי ידי
ולא קידשתי קרב
ולא בניתי עיר.
ולבסוף תימצתה לנוסח המוכר:
לא שרתי לך ארצי
ולא פארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.
רחל כתבה שירים קצרים. ממערכת "דבר" קיבלה עשרים גרוש על כל שורת שיר שפורסמה במוסף הספרותי. שכר זה נועד לקיים אותה בצד הקצבה הדחוקה שהותיר לה אביה. ודאי, היא יכלה לעבות את ארנקה לו רק למדה מידידה אורי צבי גרינברג ("אדמוני, מבושם ונלהב") לארוג יריעות שיר רבי שורות, אך היא נשארה נאמנה לעצמה עד אחרון ימיה.
גם בשיר המוכר והמושר "רחל" ("הן דמה בדמי זורם") גנזה רחל בית נוסף שכתבה בטיוטה הראשונה:
העל כן גורלה – גורלי
וסִבלה לשֵׂאת
וְלִשְבֹּק חיים בלא עת
חיכית גם לי?
הטיוטה הראשונה של השיר "רחל" היתה יכולה לחסוך עוגמת נפש למבקר ספרותי ישראלי נודע, נוחו עדן. כדי להצביע על חיבתה של רחל לצבע הלבן הוא הביא שלל דוגמאות מתוך שיריה, בין היתר משיר זה: "הן דמה בדמי זורם / הן קולה בי רן / רחל הרועה צאן לבן..." בטיוטה הראשונה של השיר נכתב: "רחל הרועה בת לבן."
גלגולים רבים יותר עברו על השיר "כנרת" ("שם הרי גולן"). מאז הטיוטה הראשונה: "שם הרי מֵעֵבֶר – פְּשוֹט היד וגע בם / בדממה בוטחת מצווים: הגבול / ונישא מרֶכֶס שם חרמון הסבא / משכמו ומעל – כרועה שָאוּל," היא שבה ותיקנה שוב ושוב כל בית וכל שורה עד שיצא מתחת ידה: "דקל פרוע שער" הפך ל"סתור שער הדקל", "זהב כוכבת תום" הפך ל"כתם הכרכום", והבית האחרון, הכל כך מוכר ומושר בלחנה של נעמי שמר, בטרם לוטש נכתב כך:
גם כי אִוָרֵש מכל זכרון תפארת
ודָמָה התמול לערפילים קרים
עוד הלב ישמור לך, אדמת כנרת
חסד נעורים.
אחד החידושים המיוחדים במחברת הוא שיר גנוז של רחל שלא ראה אור עד כה. כידוע, מתנהל ויכוח מתמיד בציבור אם נכון הוא לפרסם יצירות שמחברן לא רצה בפרסומן בימי חייו. ההתלבטות בנושא לא פסקה למרות שבמרוצת הימים התפרסמו שיריו הגנוזים של ביאליק כמו גם יצירות גנוזות רבות של סופרים ומשוררים אחרים.
גם בספר שיריה של רחל מופעים שירים שלא פירסמה בימי חייה. הדוגמה שעומדת לנגד עיניי היא שירה הנפלא "כוחי הולך ודל, היה נא טוב אליי". על פי הטיוטה שבמחברת, נראה שרחל כתבה אותו בהינף קולמוס אחד, כמעט ללא שינויים ותיקונים. לימים ניחמה ככל הנראה על אותו פרץ מילים רגשני, כן וחושפני, המשתקף במילות השיר, ולא כללה אותו בחוברות "ספיח" ו"מנגד", שיצאו בימי חייה. בדיעבד ההחלטה לפרסם את השיר היתה נכונה. בחלוף שני דורות התאהב המלחין סשה ארגוב בשיר הלירי הזה, ספוג הכאב החרישי, ובחר דווקא בו להלחנה.
לגבי פירסומו של השיר הגנוז שאביא להלן, ההתלבטות קשה שבעתיים משום שלא רק שלא פורסם על ידי רחל בימי חייה, אלא גם לא הושלם ולוטש על ידה, וכבר ראינו לעיל איזה תהליך של זיכוך עברו טיוטות השירים בכור המצרף שלה. ובכל זאת, השאיפה לחלוק עם הקוראים שוחרי השירה גלם שיר מן המעבדה של רחל, מכריעה את הכף בעד פירסומו. השיר נכתב לפני שעברה, ביוזמתו של בילינסון, לחדר בעליית הגג של הבית ברחוב בוגרשוב 5, שממנו נשקף הים ("הידד חדרי החדש הצופה פני ים"), ושבו חיברה את מרבית שיריה בשנות חייה האחרונות.
ולאחר ההבהרה – הנה השיר:
כֹּה צַר מַעְגָּלִי: חַדְרִי וְסִפְרִי –
כֹּה רָשׁ וְצַר.
גּוֹרָל, גּוֹרָל, גּוֹרָל אַכְזָרִי
בְּכַרְמִי בָּצַר!
מֵעֵבֶר מִזֶה – וְאִם אֲנִי לֹא אִתּוֹ
לֹא נִימוֹר* כֹּל:
בּהֲמוֹן קוֹלוֹת, בְּצִבְעֵי קַשְׁתוֹ
הַיֵשׁ הַגָדוֹל.
"הַיָם הַכָּחוֹל" – הַיֵשְׁנוֹ? הַאָמְנָם?
גַּם הַיוֹם?
שׂיאֵי הָרִים מַוְרִידִים עוֹדָם...
לֹא חֲלוֹם?
כֹּה צַר מַעְגָלִי: חַדְרִי, סִפְרִי,
עֶרְגָה לַמֶרְחָב
וְלֹא עֲבוּרִי, וְלֹא עֲבוֹרִי
הַיֵשׁ בִּלְהָטָיו !...
* אף כי המילה נימור אינה בשימוש – אפשר שרחל התכוונה לומר בשורה זו כי דבר לא נשתנה, כלומר: לא נימור מלשון תמורה.
לסיכום: אף כי נכתבו עד כה מאות ספרים ומאמרים על רחל ושירתה. דומני כי המחברת האבודה, שנמצאה בעיזבונו של ברל כצנלסון, יכולה לזרות אור נוסף על כבשון יצירתה של משוררת אהובה ונערצת זו, וחוקרי ספרות מוזמנים לעיין בה.
*
לאהוד שלום,
כמחוות תודה לך ולכל אלה שדאגו לשלומי בחודשים האחרונים והעתירו עלי איחולי החלמה מחממי לב, הרשה לי לשתף אותך ואת הקוראים בשמץ מן החדשה המעסיקה אותי בימים האחרונים, שאני מספר עליה ברשימה המצורפת.
אליהו הכהן
אוגוסט 2007
לאליהו היקר,
אני מצדיק במאה אחוז פרסום שירים וסיפורים מעיזבונו של יוצר וכך נהגתי כאשר ההדרתי, בעצה אחת עם פרופ' ראובן שהם, את כרך "כל השירים" של אסתר ראב. לעיתים גם שירים פחות "טובים" מגלים פן נוסף בעולמו היצירתי של משורר ולכן הם חשובים מאוד להבנתו.
אהוד
30.8.07
* * *
אורי הייטנר / שתי רשימות
1. שני עוגנים
הבחירות מאחורינו, כנסת חדשה וממשלה חדשה בפתח. המשימה שלנו היא לשמור על הגולן, בתנאים החדשים.
אשרי מפחד תמיד, וגם בהרכב החדש של הכנסת סכנת הנסיגה קיימת. אולם הערכתי היא שצפויה לנו קדנציה רגועה. סוריה אינה מוכנה כלל להתחיל מו"מ ללא כניעה ישראלית מראש לתכתיב שלה – נסיגה מוחלטת עד הכינרת. אני מתקשה לראות את הממשלה שתקום, בראשות נתניהו, נכנעת לתכתיב כזה.
אף שזו הערכתי, איני סבור שזו צריכה להיות הנחת העבודה שלנו. עלינו להיות ערוכים גם למאבק, במידה ונדרש.
אולם גם אם התחזית שלי נכונה, אין די בכך. אל לנו להסתפק ב"תהדיה" זמנית. עלינו להפוך את המציאות הגולנית לבלתי הפיכה.
עלינו ליצור שני עוגנים – אחד בתחום הציונות המדינית והשני בתחום הציונות המעשית.
בתחום הציונות המדינית, עלינו לפעול, מיד לאחר השבעת הכנסת ה-18, לקבלה מהירה ככל הניתן של חוק משאל עם. כזכור, ב-1999 החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח ריבוני תחייב רוב של 61 ח"כים לפחות ואישור של משאל עם. אולם תחולתו של הסעיף הדורש משאל עם תיכנס לתוקף ברגע שיחוקק חוק המסדיר משאלי עם בישראל. במקום להפשיל שרוולים ולחוקק את החוק, עשר שנים הכנסת מתמהמהת וממסמסת את החוק. בשלהי הכנסת ה-17 התקבל החוק בקריאה טרומית ולאחר מכן, ברוב גדול מאוד, בקריאה ראשונה.
החוק הוכן בידי ועדת הכנסת לקריאה שנייה ושלישית, ומיד לאחר פגרת הקיץ אמורה היתה הכנסת להצביע על שתי הקריאות. הקדמת הבחירות הביאה לקיצור מושב החורף של הכנסת, כדי להימנע מחקיקה פופוליסטית ותקציבית חסרת אחריות. שבועיים לאחר תום פגרת הקיץ יצאה הכנסת לפגרת הבחירות. ההסכמה בין האופוזיציה לממשלה היתה שבשבועיים הללו יעלו להצבעה רק חוקים שיש עליהם הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה. אולמרט הודיע שהוא מתנגד לחוק, ובכך טירפד את המהלך.
אילו התקיימה הצבעה, היה רוב גדול להצעת החוק. תמכו בחוק הליכוד, מפלגת העבודה, כל המפלגות הדתיות, "ישראל ביתנו" והגימלאים. התנגדו – מרצ והמפלגות הערביות. סיעת "קדימה" העניקה חופש הצבעה, ורוב חבריה תמכו בחוק, חרף התנגדות אולמרט ולבני.
על פי עקרון הרצף, אין צורך להתחיל מחדש את תהליך החקיקה של הצעת חוק שהתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת. מאחר וההצעה כבר מוכנה לקריאה שנייה ושלישית, ניתן מיד בתחילת המושב הראשון של הכנסת החדשה לחוקק את החוק. יש להבטיח שהסיעות שתמכו בו בכנסת הקודמת תתמדנה בתמיכתן. יש להבטיח שהליכוד, גם כמפלגת שלטון, ידבק בחוק. יש להבטיח שמפלגת העבודה תדבק בעמדתה ובמורשתו של רבין ולא תברח כדי להוכיח שהיא "משתקמת עם מר"צ באופוזיציה". יש להבטיח ש"קדימה", לכל הפחות, תיתן לחבריה חופש הצבעה (אגב, אחדים ממנהיגי "קדימה", ובהם מופז ורמון, הם בין התומכים הנלהבים של החוק). ראוי לנסות להביא לתמיכה גורפת של הסיעה בחוק.
קבלת החוק תקטין באופן משמעותי את סכנת הנסיגה העתידית, ולכן עלינו למקד מאמץ מרוכז להעברתו. אולם גם אם וכאשר יעבור, אין די בו. לא פחות חשוב עוגן הציונות המעשית – יצירת מסה קריטית בלתי הפיכה של תושבים ישראליים בגולן.
את מעלה אדומים וסביבתה אי אפשר לעקור. גם לא את אזור אריאל ומערב השומרון. אפילו יוסי ביילין נאלץ להכיר במציאות הזאת (הוא מתמודד איתה ברעיון "היצירתי" של נסיגה חלופית בנגב). איך ניתן ליצור מציאות כזאת בגולן?
בניגוד לאריאל, ביתר עילית ומעלה אדומים, הסמוכות לערים הגדולות במרכז הארץ, הגולן מרוחק מאוד, בקצה הפריפריה. המשימה תהיה קשה הרבה יותר, אך היא אפשרית. יש להמשיך בהרחבת היישובים הכפריים, אבל בדרך זו לא תיווצר המסה הקריטית הנדרשת. רק הפיכת קצרין לעיר תוכל ליצור את המציאות החדשה. קצרין כעיר של ממש, חיונית מאוד ליישובי המועצה האזורית, כעיר מחוז המספקת שירותים, תרבות, מסחר ותעסוקה. ככזאת, היא תתרום מאוד לקליטה במועצה האזורית. אך הפיכת קצרין לעיר חיונית בראש ובראשונה כדי לקבע אחת ולתמיד את ריבונותה הנצחית של ישראל על הגולן.
כשהחלו הרחבות היישובים, היתה נפוצה בתוכנו האמירה, שאיננו זקוקים לממשלה. שאנו בעצמנו, באמצעות היוזמה הפרטית, ניצור את תנופת ההרחבות. כל מה שנדרש מן הממשלה זה לא להפריע (כי הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה להפריע).
אני מקווה שאיש אינו משלה את עצמו, שבגישה היהירה והבלתי בוגרת הזאת ניתן יהיה להפוך את קצרין לעיר. לשם כך יש צורך בהתגייסות הממשלה. עלינו להפעיל מרגע הקמת הממשלה לחץ מסיבי על נתניהו להחליט על הפיכת קצרין לעיר בתוך חמש שנים, ולהשקיע את המשאבים הדרושים לשם כך.
ערב הבחירות הכריז נתניהו ששנית גמלא לא תיפול. כדי שגמלא לא תיפול שנית, יש לעשות מעשה שישפיע לדורות. עלינו לדרוש מנתניהו לפרוע את השטר הזה, באמצעות חקיקת חוק משאל עם ובהחלטה וביצוע של הפיכת קצרין לעיר ואם בישראל.
2. גבול הטעם הטוב
החגיגות במטה הבחירות של "קדימה" בליל הבחירות היו מוצדקות. ההישג של ציפי לבני ושל "קדימה" היה אדיר. רק לפני כשנה, אחרי מלחמת לבנון, ועדת וינוגרד, פרשיות השחיתות של אולמרט, דשדשה "קדימה" סביב ה-6 מנדטים. רק לפני פחות מחודש, הפער בין הליכוד ל"קדימה" בסקרים היה דו ספרתי. עד הרגע האחרון, לא היה אפילו סקר אחד שבו "קדימה" הקדימה את הליכוד. והנה, בסופו של קמפיין בחירות מוצלח במיוחד, "קדימה" היא הסיעה הגדולה בכנסת. בהחלט, הישג גדול מאוד שראוי למפלגה לחגוג אותו.
סיבה נוספת המצדיקה את החגיגות, היא העובדה שאנשי "קדימה" ידעו שאם לא יחגגו באותו לילה, לא יהיה להם מתי לחגוג, כי לא תהיה להם סיבה. הם הרי ידעו היטב, שתוצאות הבחירות אינן מאפשרות לציפי לבני להקים ממשלה. הגוש התומך בנתניהו מונה 65 ח"כים, וה-55 האחרים כוללים את עשרת הח"כים מהסיעות הערביות שאינן תומכות בלבני, לא ימליצו עליה ולא ישתתפו בממשלתה.
ניתן להבין את ריקודי השמחה במטה "קדימה" ואף את נאום הניצחון של ציפי לבני, כאילו רצתה לאושש את נבואת "ארץ נהדרת". אבל, די. הציבור אינו מטומטם, אף בר דעת אינו רואה מצב שבו ציפי לבני תהיה ראש הממשלה. המשך הספין אודות סיכוייה של לבני, המו"מ הוירטואלי שהיא מקיימת, ההיערכות להמלצת הנשיא, כבר חורג מגבול הטעם הטוב. מבחינת ציפי לבני ו"קדימה" הוא פתטי. את הציבור הישראלי הוא מעליב. די!
ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, על אף התוצאה המאכזבת מאוד, מבחינתו, בבחירות. הוא האיש שיקים את הממשלה ויעמוד בראשה. גם אנשי "קדימה" יודעים זאת. תחת להמשיך ולהתבזות ולאבד רבות מנקודות הזכות שצברו במערכת הבחירות, מוטב שלבני תתקשר לנתניהו, תברך אותו על ניצחונו, ו"קדימה" לא תמליץ לנשיא להטיל עליה את הרכבת הממשלה.
על מוסדות "קדימה" להחליט כיצד להתמודד עם המצב – באופוזיציה, או בשותפות בכירה בממשלת אחדות לאומית.
אני מבכר ממשלת אחדות לאומית. די לחשוב מה היה קורה במדינה אילו נתניהו, בראש ממשלת ימין – חרדים צרה, היה מבצע חצי ממבצע "עופרת יצוקה", כדי להבין מדוע יש צורך לאומי בממשלת אחדות. לנוכח האתגרים הגדולים הניצבים בפני מדינת ישראל, ובראשם האיום האיראני, מן הראוי שתכהן ממשלת אחדות לאומית. טוב היה אילו כללה ממשלה זו גם את מפלגת העבודה, אולם דומה שמנוי וגמור עם הנהגתה לשבת באופוזיציה. לפיכך, יש להקים את ממשלת האחדות סביב הליכוד, "קדימה" ו"ישראל ביתנו", ושאר המפלגות המעוניינות בכך תצטרפנה על בסיס קווי היסוד אותם תקבענה שלוש הסיעות הבינוניות (אין בכנסת זו, כבקודמתה, מפלגה גדולה).
ספין הסיכוי של לבני להקים ממשלה, גורם לנזק לאומי. כל עוד "קדימה" מצהירה על ניצחונה ודורשת מהנשיא להטיל על לבני את הרכבת הממשלה, הליכוד אינו יכול להקים את ממשלת האחדות. במצב זה, ולנוכח המרוץ למשכן הנשיא שנגזר עליו, אין לו ברירה אלא לשאת ולתת עם "ישראל ביתנו" וסיעות הימין והדתיים הקטנות. בכך, גדל כושר המיקוח שלהן, על חשבון "קדימה". כאשר "קדימה" תתעשת ותחל לשאת ולתת עם נתניהו, המו"מ המוקדם עם הימין כבר יסנדל את נתניהו ויקשה על הצטרפות "קדימה".
בימים האחרונים נשמעים קולות לפיהם העם בחר בימין ולכן יש לתת לימין לנהל את המדינה. אין ספק שרוב העם תומך במפלגות של גוש הליכוד ורוצה את נתניהו כראש הממשלה. אולם מכאן אין להסיק שרצון העם הוא ממשלת ימין-חרדים.
"גוש הימין" אינו מקשה אחת. יש בו חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים וחרדים. יש בו אנשי מרכז מתונים – מרבית בוחרי הליכוד, ויש בו אנשי ימין קיצונים – אנשי כהנא שהצטרפו ל"איחוד הלאומי". מצביעי הליכוד בחרו במפלגה ובמנהיג שהודיעו בכל הזדמנות שיקימו ממשלת אחדות. הם נתנו לו מנדט לממשלת אחדות. גם מצביעי "קדימה" נתנו קולם למפלגה שהתחייבה להקים ממשלת אחדות. חלק לא מבוטל ממצביעי מפלגת העבודה בחרו בה כדי שברק יהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו. אני מאמין שגם רבים ממצביעי "ישראל ביתנו", ש"ס והבית הלאומי מעוניינים באחדות. זו עמדת רוב העם, ואת רצון הרב ראוי לקיים.
* * *
מאיר ריבקין
רֶקוִיאֵם שֶׁל סִיּוּם
א.
אֲנִי מַעְפִּיל אֵל מוֹרַד שְׁנוֹת זִקְנָתִי
בְּמִדְרוֹן תִּפְקוּד גֵּוִי.
עַל אַף שֶׁעַל פִּי הַקָּלֶנְדֵּר,
גַם אַתְּ עַל אוֹתוֹ מַסְלוּל.
אֲבָל אוֹתָךְ אֲנִי רוֹאֶה
תָּמִיד כְּאָז.
כְּמוֹ עָצְרוּ הַשָּׁנִים מִלֶּכֶת.
כְּאוֹתוֹ עוֹבֵר אֹרַח שֶׁנָּעַץ בָּךְ
לָרִאשׁוֹנָה אֶת עֵינָיו הַמִּשְתָּאוֹת
כְּשֶחָלַפְתְּ עַל פָּנָיו
בִּהְיוֹתֵךְ נַעֲרָה.
כֵּן, נָכוֹן,
אֲנִי הָיִיתִי הָעוֹבֵר הַלָּז.
עַל דֶּלֶת הַמַּעֲלִית בְּבֵיתֵנוּ
שׁוּב מוֹדַעַת אֵבֶל שְחוֹרָה,
מוּנַחַת בְּדִיּוּק בִּמְקוֹמָהּ
שֶׁל הַקּוֹדֶמֶת מִן הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.
הַפַּעַם זוֹ עַל אָדָם אַחֵר,
עַל הַשָּׁכֵן מִלְּמַעְלָה,
שֶׁנִּשְמָתוֹ פָּרְחָה מַעְלָה-מַעְלָה.
קוֹדַמְתָּהּ הָיְתָה עַל פְּטִירָתוֹ
שֶׁל הַשָּׁכֵן מִן הַדִּירָה שֶלְּמַטָּה,
שֶׁגּוּפָתוֹ נִטְמְנָה בְּרִגְבֵי הַקֶּבֶר
שֶׁלְּמַטָּה.
כֵּן, כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם,
כָּךְ מִתְבַּצְּעִים חִלּוּפֵי הַמִּשְׁמָרוֹת,
כָּךְ מִתְהַוָּה עוֹד שִׁכְבָה
שֶל רָבְדֵי שְׁנָתוֹנֵי הַדּוֹרוֹת,
כִּי לְכָל דָּבָר יֵשׁ רֵאשִׁית
וְגַם סִיּוּם.
נָכוֹן, לא בְּשָׂשׂוֹן וּבְשִׂמְחָה
שֶׁל הַמְּיֹעָדִים.
זֶה לֹא חָל לְגַבָּיִךְ,
כִּי אַתְּ:
תִּשָּׁאֲרִי צְעִירָה לָעַד!
ב.
לִקְשִׁישֵׁי עַמִּים אַחֵרִים
יֵשׁ קָלֶנְדֵּר שׁוֹנֶה מִשֶּׁלָּנוּ,
אֶצְלָם חוֹלְפוֹת, נִסְפָּרוֹת הַשָּׁנִים
כַּמְּקֻבָּל מִיָּמִים יָמִימָה,
לְפִי סֵדֶר הָעוֹנוֹת.
בֵּין אֵרוּעֵי אֲסוֹנוֹת
טֶבַע הַפּוֹקְדִים לְעִתִּים:
רַעַשׁ אֲדָמָה, שִׁטָּפוֹן, שִׁדָּפוֹן,
נְפִילָה שֶׁל בּוּרְסָה.
אֲבָל אֲנַחְנוּ מוֹנִים
אֶת תַּאֲרִיכֵי חַיֵּינוּ
עַל פִּי הַמִּלְחָמוֹת
שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי בָּן,
אָנוּ שֶׁתָּרַמְנוּ בִּצְעִירוּתֵנוּ לַמּוֹלֵךְ,
וְאַחַר כָּךְ גִּדַּלְנוּ יְלָדִים עֲבוּרוֹ.
וְלִקְרַאת סִיּוּם מִשְׁמַרְתֵּנוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת
מַמְשִיכִים וּמוֹסְרִים גַּם אֶת נְכָדֵינוּ
לְעֵמֶק הַבַּכָא הַמְּקֻלָּל הַזֶּה.
רַק לָנוּ יֵשׁ לוּח שָׁנָה מְיוּחָד,
מְיוּחָד? – לֹא שָׁפוּי! ..
חיפה 14.1.09
* * *
דן סואן
תגובה לרשימתו של עוז אלמוג
"הסיבות הסוציולוגיות לתופעת ליברמן"
אהוד נכבדי,
קראתי בעיון את רשימתו של עוז בגיליון האחרון. בלא להיכנס לוויכוח על שורשי תופעת ליברמן, אני רואה חובה לעצמי לחלוק על קביעתו, שבישראל "יש מעט מאוד (אם בכלל) גזענות." הצהרה זו של עוז נסמכת על קביעתו, שלאחרונה נוצרה כאן זילות במושג "גזענות", שהיא לדבריו קצה הסקאלה של שנאת האחר.
ניתן להתעלם מהמציאות החברתית, ניתן גם לברוח מהמציאות החברתית באמצעות דקדוקי עניות של הגדרות סמנטיות פורמאליות. לגופו של דבר יש להבין את המונח "גזענות" במשמעות הרחבה שיוצקים לתוכו התיאורטיקנים העוסקים בסוגייה של שליטה קבוצתית. עפ"י תפיסתם הרווחת של אלה, ניסיונה של קבוצת אזרחים דומיננטית אחת לבסס את עליונותה על קבוצת אזרחים אחרת באמצעות אידיאולוגיה, צו גורל, "אתה בחרתנו" וכיוצא באלה הוא בחזקת גזענות. העיקרון הבסיסי של גזענות במובן הרחב של המילה הוא עדיפותה ושליטתה של קבוצת-הליבה (in-group dominance) על הקבוצות האחרות. מבחינה זו מגדירים גם אפלייה על בסיס מיגדר, לאום ועדה כגזענות.
ברגע שאתה משתחרר מהגדרות מילונאיות סמנטיות של המונח, ומאמץ לעצמך תפיסה חברתית רחבה יותר, נראית המציאות הישראלית ורודה הרבה פחות. גם "תעודת הזיכוי" מתופעת הגזענות בישראל נראית אז מפוקפקת למדי...
בברכה,
פרופ' דן סואן
ראש המחלקה הרב תחומית במדעי החברה והרוח
המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
אהוד: בישראל ובעולם נעשה ניסיון בלתי פוסק להגדיר את סכסוך הדמים הלאומי ובמידה לא קטנה גם הדתי בין יהודים לערבים בישראל ומחוצה לה – כסכסוך גזעני, וכמובן באשמת ישראל הנתפסת כגזענית ביחסה לערבים. גישה זו משרתת את כל שונאי ישראל, מבית ומחוץ, המשווים אותה לדרום-אפריקה בשעתה. הייתי מציע להם להשוות את מצב הביטחון האישי וזכויות האזרח בדרום-אפריקה, שכביכול כבר אינה גזענית היום – למצב בישראל.
* * *
ברוך תירוש: אביגדור ליברמן אומר את האמת
לאהוד שלום,
פרופ' עוז אלמוג ("חדשות בן עזר" 418) מביא בין השורות בדבריו אמת בדבר מהותו של אביגדור ליברמן. האיש איננו גזען יותר מכל אחד מאיתנו, ובוודאי הרג פחות (אם בכלל) ערבים ממרבית שוחרי שלום (הערבים) מבין יושבי הקרנות במחיצתנו.
אביגדור ליברמן אומר את האמת ומתריע מפני התארגנות עויינת של ערביי ישראל, על חשבוננו. ואגב, ליברמן אינו פורט על מיתרי הפחד, ולא נכונה טענת הפרשנים שהציבור מתלכד, כפי שהתרחש במהלך "עופרת יצוקה" – סביב הפחד, אלא סביב התקווה שצה"ל באותה העת עומד לפעול כהלכה.
עוז אלמוג צודק באומרו שהערבים אינם "רואים את האור", וחבל שלא הועלה הנושא בקור רוח במהלך החודשים שעברו, ולא הוסבר לערבים שלדעתנו מפלגותיהם הינן עוינות את קיום המדינה, ומסיתות להחרבתה, וכי היקף ההצבעה עבורן יבהיר את מידת העוינות של ערביי ישראל. באותה העת מעניין ללמוד מה היה אחוז ההצבעה הערבית למפלגות ציוניות, ולאיזה מהן.
אורי הייטנר מתרעם על התפרעות ערביי אום אל-פאחם במהלך יום הבחירות, שהיתה כאין וכאפס לעומת ההתפרעות האלימה שהייתי נתון בה עם משפחתי לאחר ראש השנה בשנת 2000.
מאידך, הוא מתאר את מהלך הבחירות הרגוע בקלפי בגולן, בה היו, לדבריו, נציגי מפלגות שחותרות לסילוק יהודים מהגולן. מעניין גם כאן לשמוע ממנו מה היה אחוז המצביעים בגולן לאותן מפלגות התובעות ומטיפות לנסיגה חד צדדית מהגולן.
ברוך תירוש
אהוד: אין לי שמץ של אמון באביגדור ליברמן, וזאת לא בגלל דיעותיו – אלא מיהותו. מיהו? אינני סומך עליו מבחינת היושר האישי וגם לא מבחינת מהות קשריו עם רוסיה מולדתו. אולי יש למישהו מבחוץ אינטרס לסכסך עוד יותר בין יהודים לערבים בישראל?
אני חושש שבכנסת ה-18 יורגש כוחם של האוליגרכים הרוסיים וגם של כמה ממדינות ס.ס.ס.ר לשעבר וכמובן רוסיה, היכן שיש לליברמן קשרים הדוקים ואולי גם גיבוי. הפרקליטות והמשטרה, שכה הפליאו ומפליאות להתעמר באולמרט ולהוציא לו שם של מושחת, לא יעזו לעשות כן לליברמן. אמנם אין לדעת עדיין אם הוא זכאי או נאשם, אבל בהבדל מאולמרט – היה לאיווט ליברמן ניסיון כוחני כאשר שימש בראשית דרכו כשומר סף במועדוני לילה. אמנם, לדבריו, יש בו גם צד הומאניסטי, הוא סיים ברוסיה לימודים אקדמאיים בספרות ואף ניסה לשלוח ידו בכתיבה ספרותית.
* * *
קובי בילר
הצבעה בפתק שחור
הבחירות כבר מאחורינו והמגעים בין המפלגות, השיחות הקואליציוניות והתקציבים המסומנים כבר בפתח.
השנה הבאה תהיה שנת תש"ע, ואם שמתם לב, זו הפעם הראשונה זה עשר שנים שאין ש"ס על הלוח. ואולי זה הזמן להעלות רעיונות חדשים שיוכלו להביע את משמעות הדמוקרטיה בצורה שונה.
עוד אין תוצאות ואין ממשלה, אבל כבר מבכים את מר גורלנו, ורבים האומרים שזה מה שמגיע לנו בגלל אובדן הדרך.
מערכת הבחירות היתה מלאה פרסומות והשמצות, אבל בבואנו לשים את הפתק במעטפה, אנחנו מתבקשים לשקלל את כל מה ששמענו וראינו, ובסיכומו של דבר, על אף ההתרגזויות וההכרזות – רובנו שמים בקלפי את אותו הפתק ששמנו בפעם הקודמת.
הבחירות הן לא אישיות, אבל כל מערכת הבחירות נסבה מסביב לעומדים בראש הרשימה ולא ברשימה עצמה, כאילו והבחירות היו אישיות.
גם התייחסות לסקרים אינה יכולה לעזור לשכנע את הבוחר, ובמאמר מוסגר, אם הייתי מבקש מאחד מחבריי להצביע עבור "העבודה" בבחירות כי טובים הסיכויים להכניס לכנסת את האדם העומד במקום ה-15 בסקרים. אם הייתי אומר במילים אחרות "תצביע עבודה על מנת להכניס לכנסת את ראלב מג'דלה" – הסיכוי היה יותר נמוך שהוא ייעתר לבקשתי. הדבר נכון גם לגבי המפלגות האחרות: מי יצביע בפתק של האיחוד הלאומי עבור ארקדי פומרנץ הנמצא במקום ה-19 חוץ ממשפחתו וקומץ ידידיו?
הפתרון נמצא לדעתי בדרך שונה, שתוכל לאפשר לאזרח להביע התנגדותו למפלגה מסויימת. כבר הוכחנו שלשנוא אנחנו יודעים היטב, ואם אפשר גם לממש את השנאה בצורה אנונימית מבלי לפגוע ישירות באיש – הרי זה משובח וגם מממש את דמוקרטיה בצורה יותר טובה מהקיימת.
את מקומו של הפתק הלבן יחליף פתק שחור.
דרך ההצבעה תהיה זהה להצבעה הקיימת, בה פתק אחד יוסיף קול אחד למניין הקולות עבור המפלגה שנבחרה.
פתק שחור – ייספר כפי שנהוג היום בפתק לבן.
ואילו פתק שחור המוכנס למעטפה בצירוף פתק אחר, יפחית קול אחד ממספר הקולות לאותה המפלגה.
אם יש מתלבט שאינו יודע למי להצביע, אך יודע למי לא להצביע, הרי ששיטה זו תשקף את דעתו בצורה הטובה ביותר. שיטה זו יכולה גם לנטרל את כוחן העולה של מפלגות קיצוניות של אנשים קנאים ולא סובלניים.
התוצאה תהיה, שהמפלגה שתזכה במירב הקולות היא זו שיש לה מספר גבוה של בוחרים ומספר נמוך של מתנגדים.
יש עדיין מיספר סוגיות שצריך לתת עליהן את הדעת, כמו למשל ההתייחסות למצבה של מפלגה שמיספר מתנגדיה גבוה ממיספר מצביעיה. במקרה חריג שכזה ניתן לפתור את הבעייה על ידי מימון מפלגות שלילי. המפלגה שתזכה בכבוד המפוקפק הנ"ל תחויב בקנס בגובה מימון המפלגות שהיתה מקבלת לו זכתה במנדט אחד.
קובי בילר
רחובות
* * *
רות ירדני כץ / שתי רשימות
1. בוקר חדש ועצוב
אהוד היקר, כמה עצוב. אתה בחרת ברק ואני לבני, ואין מוצא.
בוקר עצוב מאוד. הלכנו לקלפיות, בחרנו ונתנו את הקול שלנו למפלגה שחשבנו שמגיע לה להנהיג. ישבנו כל הלילה מול המסכים והלב נצבט. שוב אין אפשרות להקים ממשלה. שוב אף אחת מהמפלגות הגדולות לא קיבלה מנדט סוחף שיאפשר לה להקים ממשלה שתוכל לעבוד קנדנציה שלמה. את הלוקסוס הזה העם לא נתן לאף מפלגה, כי העם שלנו מפולג ושיטת הבחירות הקיימת מאפשרת לכל ירוק, אדום, צהוב וכחול להתמודד, ועשרות אלפי קולות הולכים לאיבוד.
אם תקום ממשלה היא תקום על קרעים, טלאים וסחיטות. כי כל מפלגה שתצטרף למי שינסה להקים אותה, לא יוותר על עקרונותיו. איך מי שיעמוד בראשות הממשלה לא ייתן למר ליברמן מה שהוא רוצה? הרי ליברמן בא עם נדוניה של 15 מנדטים. איך ראש ממשלה, היא או הוא, יוכלו לסרב למפלגת הרב-עובדיה לכל בקשותיהם? הם מביאים איתם 11 מנדטים.
מפלגת העבודה. למרות כל הקולות הפנימיים שהם חייבים להיות באופוזיציה, לעשות חושבים ולהשתקם ולא להצטרף לשום מפלגה – האם יעמדו בפני הלחץ של היושב ראש שלהם? האם מר אהוד ברק יוותר על היותו שר-הביטחון? מה פתאום. הרי יש לו עור של פיל! כל מנהיג במצבו היה מתפטר והולך הביתה. מר ברק יישב עם מר ליברמן? למה לא? תמורת שר-ביטחון הוא יישב גם איתם.
כל מנהיגי המפלגות הגדולות מדברים על "טובת המדינה", "אחריות לאומית", "ממלכתיות". באמת? מר – נתניהו האם טובת המדינה עומדת בראש סולם דאגותיך? הרי למדנו איך ניהלת את המדינה אז, כשהיית ראש ממשלה. בקושי החזקת שנה וחצי... מה השתנה? האם למען טובת המדינה תסכים להצטרף לגב' לבני, שהרי היא זכתה במרוץ אחד מול אחד. כן, מר נתניהו, היא גברה עליך! עובדה! אבל מה לעשות שגוש הימין הוא הגוש המכריע?
האם מר ליברמן, בשם טובת המדינה והאחריות הלאומית, יפתח קצת אגרופו הקמוץ והמאיים למען ממשלה יציבה? האם מר אלי ישי, שחוסה תחת מטרייתו של הרב המהולל, בשם אחריות לאומית וטובת המדינה, יצטרף לממשלה מבלי לסחוט את קופת המדינה?
ארבעת המנהיגים הצהירו שחובה לשנות את שיטת הבחירות. שנים מדברים על שינוי שיטת הבחירות ולאף אחד לא היהנהאומץ לשנות, כי פשוט הם לא רוצים. אולי הפעם התבונה תגבור? אולי בחירות אלה, שהן לא פה ולא שם, יביאו את המנהיגים לעשות מעשה?
תנועת מר"צ נפטרה, יהי זיכרה ברוך.
2. קדימה לאופוזיציה
במצב שנוצר אחרי הבחירות, לדעתי, דעת אחת-העם – כל ממשלה שתקום תהיה ממשלת שיתוק, ותעלה לנו האזרחים במיליארדים של שקלים כדי לרצות את הסחטנים. לבני שזכתה בבחירות לא תוכל להקים ממשלה כי ה' לא יעזור לה, ה' יעזור לנתניהו באמצעות שליחו הרב-עובדיה. שלא לדבר על שאר המפלגות החרדיות שידרשו ויקבלו. ומה עם האיחוד הלאומי? הם ייכנסו לממשלה בלי מוהר?
גברת לבני, תתאזרי בסבלנות. את תהיי ראש ממשלה, זה רק עניין של זמן. תתחשבי ברחשי העם ולכי לאופוזיציה. תהיי ראש האופוזיציה ותלחמי על שינוי שיטת הבחירות, ותני למר נתניהו לשבת על כס ראש הממשלה עם מפלגות שיאכלו לו את הלב. הוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן, ולך יהיה את הזמן לעשות את השינוי עם העבודה וליברמן שתומך מאוד בשינוי.
ציפי לבני, זה יהיה נהדר אם תחליטי לקחת פסק זמן יחד עם חבריך למפלגה, ותתחילו לעבוד ממרומי הכנסת ולא ממרומי בית ראש-הממשלה, ולהפיח תקווה אמיתית שיש על מי לסמוך. אין לך סיבה לרוץ ברגע זה של החיים, כי אין לך סיכוי להקים קואליציה, ואם אין סיכוי – תקחי החלטה אמיצה.
אילו מר נתניהו היה מכבד את בחירתך הלגיטימית והיה מתנהג כג'נטלמן ומצהיר שהוא ומפלגתו הולכים איתך כי את נבחרת, אז יכולת לחבר גם את מפלגת העבודה. אבל נתניהו הוא לא ג'נטלמן וגם לא אדם מוסרי.
גב' לבני, הדרך לראשות הממשלה איננה סוגה בשושנים, ואני בטוחה שאת יודעת זאת. אל תתפתי ואל תצטרפי לממשלתו של נתניהו, המחיר לא שווה. אם חבריך כמו מופז, רמון, רוחמה אברהם (שהבריחה אלכוהול ארצה כשחזרה מביקור ממלכתי, וקיבלה קנס!!!) יתגעגעו למכונית עם נהג, יועצים ועוזרים, מזכירות ולקקנים, תני להם אקמול שיירגעו. תגידי להם שהתפקיד החדש שלכם באופוזיציה הוא יותר חשוב. (בתקווה שעד אז הגברת רוחמה אברהם תגורש מהמפלגה).
ציפי לבני, הבטחת לנו ראש ממשלה אחרת. הבטחת לנו פוליטיקה נקייה, ולאור ההבטחות שלך הלכנו אחרייך. עבדנו שעות נוספות כדי שתיבחרי. אל תאכזבי אותנו. כן, את יכולה!
* * *
הזר
מאת נורית קנטי. צילום: יוסי אלוני.
"מעריב", "ספרות", יום שישי, 13.2.09
אהוד בן עזר מעולם לא מצא לעצמו מו"ל קבוע, או קיבל חותמת של חשיבות מהאקדמיה. האם אינו כותב מספיק מוכשר או האם הסגנון שלו, שאינו מקובל בספרות המקומית, חוסם את דרכו אל הקאנון? גם לבן עזר אין תשובה מלאה. מה שנשאר לו זה קהל הקוראים, שאיתו הוא מתקשר בלי עזרת המימסד. דרך האינטרנט, אלא מה!
פעמיים בשבוע לוחץ אהוד בן עזר "סֶנְד" ומשגר לחלל הרשת עוד גיליון של "חדשות בן עזר – מכתב עיתי לילי מאת סופר נידח". עיתון ספרותי, ארוטי, היסטורי ארץ ישראלי, מגדיר אותו המייסד, העורך וכותב רוב התכנים. במילים אחרות: הכול יכול להיכנס. למשל, שיריו עמוסי הגסויות של חיימקה שפינוזה, שם-עט שבן עזר אימץ לעצמו, פכים מתולדות פתח תקווה (שבן עזר מקפיד לציין שהוא צאצא של מייסדיה), תגובה של מזרחן כלשהו לאקטואליה או של מתרגם כלשהו לביקורת שהועברה עליו בפורום ספרותי.
במהלך ארבע שנות קיומו הצטרפו למגזין כותבים ומגיבים, והתגבשה רשימת תפוצה של כאלפיים מנויים, בדרך כלל בשיטה של חבר מביא חבר. "זה לא ממוען לאיזו גברת שאוהבת את גרוסמן," מאבחן בן עזר את הקהל. "זה מיועד למי שבוחר לקרוא."
למה באינטרנט?
"לפני כעשר שנים הצטברו אצלי כתבי יד שאף מו"ל לא רצה, ואני לא רציתי מו"ל קלאסי, שיצנזר את כתביי כי יש בהם הרבה פורנוגרפיה וארוטיקה, ובסוף מצאתי את הוצאת אסטרולוג. אלישע בן מרדכי, המו"ל, לא צינזר אותי, אבל ב-2005 הוא הגיע למסקנה שאינו יכול לממן יותר את הספרים שלי, ונותרתי בלי מו"ל לספר האחרון שלי. פירסמתי מודעה ב'הארץ' שאני שולח בחינם את הספר למי שיפנה [הכוונה לרומאן האחרון שיצא באסטרולוג, 'חנות הבשר שלי'. – אב"ע], וכך נוצרה אצלי רשימת תפוצה ראשונית של 200 איש.
"כל הזמן יש לי מה לומר, אבל אין לי איפה ואני מסתובב מתוסכל כל הזמן, אז התחלתי לשלוח באינטרנט מאמרים ודעות, וזה הפך למכתב עיתי, לילי, כי אני מפיץ אותו בלילה [עם התאריך של מחר. – אב"ע], מאת סופר נידח – כי מה שאני כותב לא מעניין את המימסד הספרותי והאקדמי [וגם את עתונות הנייר. – אב"ע]."
ובן עזר, 73, כתב הרבה. יותר מ-40 ספרים בכ-40 שנות כתיבה [נכון יותר, בכ-50. – אב"ע], פרוזה, שירה, ספרי ילדים וביוגרפיות, בין השאר על נחום גוטמן ("בין חולות וכחול שמיים") ועל דודתו המשוררת אסתר ראב ("ימים של לענה ודבש"). את הרומן הראשון שלו, "המחצבה", פירסם בתחילת שנות ה-60 בספריה לעם, אכסניה מכובדת מאוד. אז איך הפך לסופר נידח?
הוא טוען שלא הפך אלא היה כזה מלכתחילה. "למרות ש'המחצבה' הפך בסופו של דבר לרב-מכר, הוא התקבל רע מאוד," הוא אומר. "כולם חיקו אז את עגנון, ואיש לא כתב ריאלי [ריאליסטי. – אב"ע]. הספר לא ביסס את מעמדי, ומעולם לא מצאתי בית ספרותי, מו"ל שיוציא אותי באופן קבוע. האקדמיה לא רואה בספרות שלי משהו קאנוני, ובחנויות הספרים קשה למצוא אותי.
"תקופה ארוכה הלכתי חנוק. ביני לבין הקוראים חוצצים מו"לים, הצנזורים של הטעם הטוב. ספר יוצא ואחרי חודש-חודשיים הוא נעלם מהחנויות. אני חושב שמגיע למה שאני כותב קהל גדול יותר. הפער בין הסופרים המפורסמים לבין הלא-מפורסמים גדל והולך, כאילו אחרים במכוניות מרוץ ואני עדיין עם עגלה וחמור. אני כל פעם צריך להוכיח את עצמי מחדש. זה גרם לי להבין שלא משנה מה אתה כותב אלא האם אתה חשוב."
אבל אתה הופך לחשוב לפי מה שאתה כותב.
"גם אם הייתי כותב משהו חשוב לא היו מתייחסים לזה, הנה, לא מתייחסים גם למה שכתבתי על אסתר ראב או על נחום גוטמן. אני לא שייך לספרות העברית. אני עוסק בעיקר בעבר הארץ-ישראלי, אני לא כותב כמו שכותבים אחרים, וזה היה כך מתחילת הדרך. לא הושפעתי מאיש ולא הייתי בן חסות של אף אחד, הייתי צייד בודד כל השנים."
אתה נשמע ממורמר.
"אני לא ממורמר, אני מתאר מצב."
אולי אתה פשוט לא כותב טוב?
"רבים קוראים ספרים שהם לא מבינים, שגם אני לא מצליח לקרוא. אולי אני מפגר כקורא וסופר, אולי אני לא כותב טוב, אבל אני כותב כמו שאני מרגיש וחי, יש לי מאות ואלפי קוראים לאורך השנים. אני בר מזל, ופרט לקהל באינטרנט, יש לי עוד שני קהלים: ותיקי פתח תקווה ומשפחתי שלי, שמספריי הם לומדים את תולדותיהם, ולכן כתביי נשמרים. גם אם הרומנים שלי יישכחו, איזכר בזכות הספרים על ראב וגוטמן, שאת הספר עליו כתבתי ממש מפיו. כך כבר נגעתי בנצח. אם הייתי סופר חשוב, לא הייתי יכול לכתוב עליהם, בוודאי שלא בצורה כה אוהדת."
אתה לא מרגיש לפעמים החמצה?
"לא, להפך. אבל אני עובד קשה על זה."
גרפומן, פרובוקטור, אינדיבידואליסט חסר תקנה, טיפוס מריר או טיפוס צבעוני, איך שלא בוחרים להגדיר את בן עזר, אי אפשר שלא להתרשם מהאופן שייסד בו במה חלופית לזו המימסדית. "אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוב ספר או קרא ספר ישן" אומר המוטו בראש אחד מגיליונות "חדשות בן עזר" [חוזר בכל הגיליונות החל מהראשון בפברואר 2005. – אב"ע], ובן עזר הוא הראשון לממש אותו, גם את חלקו השני. "לא הצלחתי לקרוא חלק גדול מהספרות העברית של השנים האחרונות," הוא מודה, "וכעצת מורתי לספרות בתיכון [טוני הלה. – אב"ע] יש לי רשימה של ספרים שאליהם אני חוזר כל הזמן."
למשל?
"'שדים' של דוסטוייבסקי, 'המפתח לשער הגדול' של הינקו גוטליב, 'דון קיחוטה' בתרגום ביאליק, 'ויהי היום' – ספר האגדות של ביאליק, 'פר גינט' [של איבסן, בתרגום לאה גולדברג. – אב"ע], 'החיים כמשל' [של פנחס שדה. – אב"ע], 'הר הקסמים' [של תומס מאן. – אב"ע] ואחרים."
יש סופרים ישראלים שאתה מעריך?
"את קנז, עימו גדלתי בפתח תקווה, סמי מיכאל, רחל איתן, פנחס שדה, שמאי גולן ויצחק אורפז."
החלק הראשון של המוטו: כתוֹב ספר [חדש. –אב"ע] הוא גמיש מאוד מבחינת בן עזר, שלא פעם הוציא את ספריו הישנים בעיבוד מחודש ("המחצבה" ו"אנשי סדום", למשל). זה גם המקרה של ספרו החדש "ספר הגעגועים", שהוא בעצם הוצאה מחודשת ל"לשוט בקליפת אבטיח", על שלושה נערים שיוצאים ליום שדה סביב המושבה, בצירוף פרולוג [אפילוג. – אב"ע] שהוא רקוויאם ליצחק רבין. הספר רואה אור בכנרת זמורה-ביתן, קצת משונה בהתחשב במה שבן עזר חושב על מו"לים.
"פניתי אליהם והם אמרו לי שהספר מקסים, אבל לא מסחרי," הוא מסביר. זה התאפשר בסופו של דבר, הוא מוסיף, בזכות השתתפותו במימון, ובנוסף להפצה בחנויות, הוא מפיץ את הספר גם דרך עיתונו המקוון.
מה פתאום נוסף הטקסט על רבין?
"כי בתקופה שלו היתה תקווה לשלום. אבל אני התפכחתי מהתקווה הזו באינתיפאדה השנייה, אני חושב שהשלום כבר מאחורינו."
בן עזר, שמגדיר את עצמו "יונה פסימית", הוא חיה פוליטית. בעבר היה חבר מועצת מרצ, אך עזב, לדבריו, כאשר אחת מחברות המפלגה [המועצה. – אב"ע] קמה בישיבה והצדיקה את הפלסטינים שרוצחים מתנחלים.
ולמי אתה מצביע?
"לברק. קדימה תתפרק כי זרקו את אולמרט לכלבים. הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. שחיתות כמו שלו אפשר למצוא אצל כל פוליטיקאי, אבל הוא הצליח לשרוד בציד המכשפות הזה באופן מעורר הערצה."
וזה מה שהכי מעצבן את בן עזר אצל עמיתיו ותגובותיהם לפוליטיקה. "הצמרת הספרותית חולה באידיוטיזם מוסרי," הוא אומר. "ויזלטיר, לאור, זך [הייתי מוסיף גם את א. שבתאי. – אב"ע] – הם לקחו לעצמם את הזכות על המוסר והם משמיעים עמדות אנטי ישראליות כדי לזכות במוניטין באירופה. גם עמוס עוז סולל כך את דרכו לנובל, תוך שהוא נהנה משני העולמות. הוא גם תומך בפלסטינים וגם תומך בנו, משחק מעין משחק מוסרי. אני חושב שההתגייסות של עמוס עוז ואחרים דפקה את מרצ כי הצניחו אנשים שלא עשו כלום. [הראיון נערך לפני הבחירות. – אב"ע].
"עוז הוא מהמסבירים הטובים שלנו, הלוואי שהוא היה מסביר יותר את עמדותינו. להגיד בגרמניה שבלי קיצונים משני הצדדים הסכסוך היה רק סכסוך נדל"ן?! איך הוא יכול לומר דבר כזה? לא מקבלים אותנו פה, אבל בשביל אנשי הרוח האלה, להיות בעד ישראל זה להיות ליכודניק. כאילו אין דרך אחרת.
מחוץ לגדר
מהו הריאליזם הנטורליסטי שבן עזר הוא מנציגיו הבודדים בעברית
אהוד בן עזר טוען שלא מבינים אותו, נראה שהפעם האקדמיה דווקא מסכימה איתו. פרופיסור יגאל שוורץ, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וראש מכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטה (ועורך ספרי מקור בכנרת זמורה-ביתן, יש לציין, אך אין לו כל קשר להוצאת ספרו של בן עזר), מדגיש כי מעולם לא חקר את כתבי בן עזר אך אומר ש"סגנונו הוא סגנון של ריאליזם נטורליסטי, סגנון שעוסק באיכרים, באדם בתוך ההקשר המשפחתי פסיכולוגי."
כלומר?
"אני מדבר על דברים שקשורים לאיד – הסביבה, התורשה, המיניות, ההישרדות של האדם. זהו כיוון בתוך הספרות העברית שמעולם לא קיבל את המקום המגיע לו."
בין הכותבים בסגנון הזה מונה שוורץ את אהרון ראובני, יצחק ויוסף בר-יוסף, ישעיהו קורן, רות אלמוג ואפילו יהושע קנז ש"בתחילת דרכו כתב את 'אחרי החגים' היצרי, ורק אחר כך פנה לכתיבה סימבולית יותר."
ולמה הכיוון הזה לא קיבל את המקום הראוי לו?
"כי הוא נתפס בספרות העברית ככיוון אנטי-אידיאולוגי. הוא לא עולה בקנה אחד עם התפיסה של הציונות הישראלית המודרנית את האדם ששמה דגש על אספקטים אחרים. לעסוק במיניות ובדומים לה זה מאוד נמוך מבחינת התפיסה הזאת. זו ספרות שאינה רואה את סרח העודף המטאפיזי בחיים, לא רואה את האדם כמשהו נעלה ובכלל, הגופניות אינה חזקה בספרות העברית לדורותיה."
[סוף הכתבה ב"מעריב"]
* * *
אהוד: אני מודה לנורית קנטי על הדיוקן שלי שאותו שירטטה בצורה מעניינת ומדוייקת. זהו כנראה אופיו של ראיון-כתבת-דיוקן, שנמנע מביקורת ספרותית ומתגדר באיפיון דמותו של הסופר בעיני עצמו וגם גם על פי סביבתו ותולדותיו, ועל כך תודתי לה, וגם לצלם יוסי אלוני, שבילה איתי כשעה וחצי בביתי וצילם אותי עשרות ואולי מאות פעמים כדי למצוא את הדיוקן המחמיא שהודפס עם הכתבה בעיתון. בדרך כלל, בתמונות של צלמים לא-מקצועיים, אני נראה מניאק זקן, בייחוד אם מצלמים אותי בלי המשקפיים.
* * *
אהוד יקירי,
קראתי הבוקר את הראיון איתך ב"מעריב" ושמחתי עליו. הוא באמת אחר מהראיונות הרגילים והאופנות שהתבססו להן בנוגע לכיסוי "ידוענים" בלבד במדורי הספרות והתרבות ובכלל בתקשורת. לאחרונה אמר לי מו"ל בכנות רבה, אחרי שהפניתי אליו סופרת עם סיפור ילדים באמת מקסים, שהוא לא יוכל להוציא לאור את ספרה כי היא לא "ידוענית" ולכן אין לזה סיכוי בשוק המוצף... וכו' וכו'. אתה מכיר את זה.
מ.
* * *
אהוד היקר,
שמחתי לקרוא את הראיון עימך במדור הספרות של "מעריב". בוודאי ישמח גם אותך לדעת שבעיתון המקביל, ב"ידיעות אחרונות", במדור הספרות, ראיינו בעמוד הראשון (כפי שנהגו כלפיך!) את עמוס עוז. אתה אינך אוהב את ההתנהלות הפוליטית שלו (גם אני לא!), אבל שום סופר בארץ איננו יכול להתחרות בו בפרסום העולמי שלו. הראיונות המקבילים האלה צריכים לגרום לך נחת.
שלך,
משה גרנות
* * *
שלום אהוד,
קראתי את הראיון ב"מעריב". אני חושב שיצאת טוב מאוד ומיצית את המסר שלך.
דוד מ.
* * *
התפילה המופלאה "אשר יצר"
מר בן עזר הנכבד,
אינני אדם דתי אך אינני יכול שלא להתפעל מהחוכמה ומהלשון של התפילה המופלאה "אשר יצר". כנראה שלכן אתה מאוהב בה ומביא אותה בכל גיליון. סתמת ולא פירשת. מבחינתי זו תזכורת מופלאה להיותנו בשר ודם! חז"ל סברו כנראה שאל לנו לשכוח מה אנחנו בסך הכול וכמה שברירים אנו. חיסון טוב נגד יוהרה והתנשאות. פנינה!
משה כהן
ירושלים
אהוד: דעתי כדעתך, אף כי יש קוראים שכבר נקעה נפשם מן החזרה הזו על התפילה והם מפצירים בי להורידה.
* * *
ביבר הדמיונות – מחזור חיים באיורים
כתבה ואיירה לימור שריר (שרייבמן), רופאה וסופרת
הוצאת כרמל, 2009, 160 עמ'.
כל אדם מתאווה, ולו פעם בחייו, לנסות ולחזור אל האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, לשוב ולהתכנס אל תוככי עצמו, למין גרעין ראשוני של הווייה שמתוכו יבקע מחדש האני העצמי והאמיתי שלו שלם יותר. אף אדם אינו יכול באמת לעשות כן אך רק אדם יכול לדמיין לעצמו את המסע הפנימי הזה.
אלבום איורים זה, כדברי פרופ' נורית גוברין, מיועד ל"אנשים חולמי חלומות". הוא עוסק בהולדתו של אדם, בשלבי התבגרותו והתפכחותו מעולמו הנאיבי לעולם האמיתי רצוף המאבקים והאכזבות עד למוות ש"לא נראה לו לא עצוב גם לא מפחיד" וחוזר חלילה. הכול מתואר באיורים של חיות משונות ומשפטים המאנישים אותן – פרי עטה ומכחולה של לימור שריר.
"ספר בלתי שגרתי המעורר סקרנות ורצון לקרוא בו ולהתבונן באיורים הפנטסטיים, פרי עטה ומכחולה של לימור שריר. מיועד לאנשים חולמי חלומות ומי אינו חולם?" –
פרופ' נורית גוברין
ספריה הקודמים של לימור שריר:
הבית על האגם, ידיעות אחרונות, 2004; אלוהים ואלווירה, כרמל, 2005; פירות בר אדומים, כרמל, 2007; דיונות הזהב והכסף, כרמל, 2008.
[המידע נמסר מטעם ההוצאה]
* * *
שׂישׂי מאיר
האם ייתכן שאתה זוכר כך הכול, ממרחק של שנים רבות, או שחלק גדול משוחזר ובדוי?
אהוד היקר,
אני קוראת בימים אלה (נכון יותר בלילות אלה) את ספרך החדש. אני קוראת אותו לאט, כל לילה שניים-שלושה עמודים, נהנית מההתוודעות הזו לעולם "הבנים", ולימי נעוריך.
אתה כותב בפירוט רב כל כך על העולם הזה: הניסיונות שעשיתם בחימיה, האוניות שבנית, דמויות הפלסטלינה "והמלחמות" שניהלתם דרכם, לפרטי פרטים, עד שאני שואלת את עצמי, ועכשיו אותך, אם ייתכן בכלל שאתה זוכר כך הכול, ממרחק של שנים כה רבות, או שחלק גדול משוחזר ובדוי.
לתוצאה הסופית זה כמובן לא משנה. אני כקוראת נשאבת לתוך התקופה, להרפתקאות, ולחיי המושבה טרם קום המדינה ובראשית ימיה.
דבר נוסף שעלה בדעתי: האם העובדה שאתה משתמש בעיתון, ומן הסתם בחיים, בפעלים ושמות מהשורש – פלץ, קשור לחוויה המכוננת עם נילי?
ובינתיים תודה על הספר, שטרם סיימתי קריאתו, ובהצלחה רבה אתו,
שׂישׂי מאיר
אהוד: אני מניח שכוונתך לא לנילי, שאינה מופיעה בספר, אלא לנלי, בקטע הבא:
"בעניינים כאלה, עם בנות, צריך לדעת להיות ג'נטלמן! לא כל מה ששומעים על בחורה, צריך לספר הלאה, ובייחוד לא לחזור על כך בפניה."
"בסדר."
"זה הדבר שהכי מעליב אותן, אם הן חושבות שכולם יודעים מה הן עשו. שמעתי גם שהצעת לה חֲברוּת," הפסיק לרגע בשתיקה רבת משמעות, "ושבאותה הזדמנות גם הִפְלצת – "
"אני..." גִמגמתי, מבוהל, "שמע, זאת נלי, לא הייתי מאמין, ממש בלופרית..."
"טוב, ככה היא אמרה..."
"טוב, אולי רק קצת קִרקרה לי הבטן, מרוב התרגשות..."
ובכן, שהדי במרומים, לסצינה הזו יש אמנם יסוד במציאות (הצעתי חברוּת לוורדה גלס ז"ל, בת-הדוד היפה של יהושע קנז, בפתח תקווה, וזו היתה באמת חווייה מכוננת של אהבה נכזבת מימי נעוריי) – אבל כל עניין ההפלצות הוא גוזמה שלי!
ובאשר לשאלה איך ייתכן שאני זוכר הכול, ואולי חלק מסיפוריי משוחזר ובדוי, הרי שאם תפתחי את קובץ סיפוריי "הפרי האסור" (הוצאת "אחיאסף", 1977) תראי שסיפורי ילדות שלי הופיעו שם כבר אז, אלא שמהיותי סופר נידח, שמרבית ספריו לא נקראו, ולא נזכרו בביקורת ובתולדות הספרות, וגם אזלו כליל – יש לי פריווילגיה נפלאה למחזר את עצמי כאוות נפשי, ורוב הקוראים אכן קוראים אותי כל פעם לראשונה, או שהקוראים הקודמים כבר מתו.
כן, אני זוכר, היטב, כמעט הכול.
אין ב"ספר הגעגועים" שום דבר משוחזר, אבל יש בו כמובן חלק גדול בדוי. והכלל שלי הוא: כל מה שבאמת קרה לי, חושבים שהמצאתי. וכל מה שהמצאתי, בטוחים שבאמת קרה לי! – ואני רואה בכך המלצה לכל סופר לנהוג כך בכתיבתו.
נושא אחד שקצת שיחזרתי בו הוא סדר האריזה בעונת ההדרים. צורת עבודה שהייתי עד לה בילדותי ושכבר נשכחה לגמרי. מדי פעם אני מקבל פרטים נוספים, כמו, שהאורז היה יושב מול שלוש תיבות תפוזים פעורות שמונחות לפניו באלכסון, ו"בונה" בהן את התפוזים העטופים לפי גודלם. וכן שאמנם לא היו שוטפים אז את התפוזים, ולכן אלה שעלו עליהם כנימות היו נפסלים כבררה, אבל היתה שיטה לקרצף במברשת את הכנימות מהפרי וכך להפוך אותו ל"פרימו", כלומר, ראוי לייצוא.
* * *
שרי אנסקי / אוכל
לסחוט את התפוז עד הסוף
מתוך: "מעריב סופשבוע" 13.2.09
[בטעות נדפס באותו עמוד למטה התאריך 9.1.09]
...בינתיים נרדמתי בסלון ליד קערת הדרים. כיוון שכך, חלמתי על פרדס בגשם. חלום לא נחמד – יותר לכיוון "התפוז המכני", מאשר "שביל קליפות התפוזים". בחלום חזר אליי הסיפור איך פעם, אחרי שכייסו אותי, המשטרה מצאה את תעודת העיתונאי שלי בפרדס ליד קלקיליה. כשהתעוררתי התיישבתי וקילפתי לי תפוז.
לא כל התפוזים טעימים. אבל הפעם הצליח לי. שמחתי בטעם שלו ונרגעתי. כשראיתי בחנות ספרים את תצלום התפוז על עטיפת "ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר, פתחתי וקראתי על "הפרדס של קלמניה", שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא"י (ליד בית ברל).
בשביל בן עזר היה הפרדס היער של ילדותו. "שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות הבטון וב'צלחות' העצים, לשמוע את השקט, לחלום." כותב נכדו של יהודה ראב (בן עזר), בן העלייה הראשונה ו"חורש התלם הראשון" באדמת פתח תקווה, המושבה הראשונה.
"ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה תפוזים). ואם ישנה בדמיונכם תמונה של ברכת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בלבו של פרדס מניב בטרם קטיף, והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שיידעו שמדובר בראשי תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה.
"והשמוטי, השמוטי – מלך תפוחי הזהב! והיינו קוטפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת אחת תרנגולת מבושלת שלמה. שנאתי אז את תל אביב, אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר."
כעת, בביתו בתל אביב, נזכר בן עזר בתמונה "של סבא יהודה מטפס על עץ ומזמרה בידו, ואני עומד למטה ומקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת-אחת בסל של נצרים שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק." אבל, כמו שאמר אביו של המחבר: "סבא שלך פתח את התלם הראשון ואתה סגרת אותו."
חלפו הימים שבהם כל העולם חשב שהשמוטי שלנו הם התפוזים הטעימים ביותר שיש. נרדמנו על זרי הדפנה ולא התעדכנו מספיק בשיפור הזנים וטיפוח הטעם. היום גדלים בארצות אחרות תפוזים לא פחות טעימים ואפילו יותר מהשמוטי שלנו.
"היו לנו חולות זהובים, היתה לנו תמימות, אהבה, אמונה ותקווה והיו לנו תפוחי זהב," אומרת הסופרת רות אלמוג [אף היא בת פתח תקווה ומאותו גיל ואותו רחוב של בן עזר] בספרה "ילדות". "היום כבר לא קוראים להם תפוחי זהב, ונדמה שרק לתמימים שבינינו יש עדיין אמונה ותקווה."
אני מביטה בתפוזי השמוטי הריחניים שבקערה. אתמול הם עדיין היו על העץ בפרדס גן חיים (בין בצרה לשדה ורבורג). קניתי אותם מהבת של מאיר סלסקי, שהיה היהודי הראשון שהתיישב באוגנדה אחרי ששמע שהרצל רוצה להקים בה את מדינת היהודים. את הפרדס רכש ב-54', כשעלה לארץ בזיקנתו מדרום אפריקה. הציעו אז למכירה גם את הפרדס שעליו הוקמו לימים תחנת רכבת ארלוזורוב ומגדלי .YOO הוא בחר בגן חיים. בתו אלינור לא מצטערת. "יכולנו להיות מיליונרים. אבל אנחנו מקבלים הנאה רבה מהפרדס. הבת שלנו בנתה בתוכו בית והיא נהנית לגור בו והבעל שלי נהנה לעבוד בו. הבעייה היחידה היא שאין מספיק גשם."
מתפוזי השמוטי החלטתי להכין טורט תפוזים כי העוגה הזו נותנת לי הרגשה של בעלת אחוזה. נכנסתי לקונדיטוריה "חמדה" וביקשתי מחמדה בידרמן ללמד אותי להכין את עוגת התפוזים הנהדרת שלה. היא הלבישה עליי סינר, הכניסה אותי למטבח ולימדה אותי, באדיבותה, שלב אחרי שלב. חמדה, ילידת שכונת פלורנטין בתל אביב, היא קונדיטורית לעילא שהצליחה לקחת את הטורט הארצישראלי הפשוט הזה ולשבח אותו בעזרת טכניקות חכמות שאינן מקובלות במטבח הביתי.
כשהוצאתי את התבנית עם עוגת התפוזים שאפיתי, החל לרדת גשם בחוץ. חשבתי שכמו שלבן עזר היה נדמה שהפרדס הקטן הוא יער ענקי שאפשר "להשתדל" לתעות בו, כך גם בחיים: דמיינתי שהגשם לא יפסיק לרדת לפחות עד שהעוגה תתקרר. והצליח לי.
* * *
שיר פרסומת לשמוטי אמיתי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בא לי לחבק את עץ השמוטי הזקן
המפיק עדיין תפוחי-זהב נפלאים כל כך
באדמת כפר מעש של פתח תקווה
ולומר לו: "התמהמה נא
יפית כל כך!"
עד כדי כך –
במשק גולדשטיין
רחוב השלושה 76
כפר מעש בדרום המושבה
כל חורף
כאשר עולים נעוריי בתפוזים
פֶּלח, ציפה ריח קליפות
נודף מאצבעותיי פלא
זמן עומד מלכת
עם שמוטי אמיתי
בפה
פורסם לראשונה בגיליון 313 מיום 31.1.08
* * *
ומשכיבה את התינוק בתוך ארגז תפוחי זהב מרופד...
אהוד היקר,
זהו, סיימתי לקרוא את "האבודים" של דניאל מנדלסון (קראת?), ומנופיה האפורים והקרים של אירופה ומסיפורי מלחמת העולם השנייה, צללתי היישר אל נופי ארצנו שטופת השמש ב"ספר הגעגועים" המרגש שלך. (וגם אתה לא נמלטת שם מאימי המלחמה, ואתה מזכיר אותם לכל אורך הדרך...)
גם אם לא היינו כולנו בני המושבות, זיכרונות הילדות התמימה משותפים לכולנו. השירים, המשחקים, הרגליים היחפות, הריגושים – הכול.
אני גדלתי ברמת יצחק, שכונה רמת גנית, בבית עם חצר. גם סביב העצים שלנו חפר אבא "צלחות", וגם אצלנו עבד פועל ערבי, שאבא הזמינו לעשות "בחר" [עידור עמוק]. ומול ביתנו היה פרדס, ומדי חורף צמחו בו צבעונים וכלניות – ואז עוד היה מותר לקטוף....
ואגב פרדס – משפחת בר-שלום (שאז עוד נקראה פרידלוב) גרה בנס ציונה, וחמותי עבדה בבית האריזה – מן הסתם כ"עוטפת". ומה עשתה עם התינוק, שלא היה עם מי להשאירו בבית? היתה לוקחת אותו עימה לבית האריזה, ומשכיבה אותו בתוך ארגז תפוחי זהב מרופד...
זיכרונות.
אז תודה על "ספר הגעגועים", וכמו קוראיך האחרים גם אני מחכה לספר המשך...
כל טוב,
מרים
אהוד: אכן, הוספת לי מימד. לראות בדמיוני את אנוש ז"ל בן-כיתתי וחברי הנערץ עליי [אביו של נועם בר-שלום] שוכב כתינוק בתוך ארגז תפוחי זהב מרופד בבית אריזה בפרדס בנס ציונה!
* * *
שנה חמישית ולא חמש שנים
לאהוד,
ברכותי לך במלאת חמש שנים לעיתונך.
יישר כוחך!
זאב הולין
אהוד: כבר תיקנו אותי, ובצדק, שמלאו רק ארבע שנים למכתב העיתי [מפברואר 2005] ועכשיו הוא רק נכנס לשנתו החמישית.
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
מתוך "צילי" (פנקסי)
כל-כך טוב לחיות חיי! זה טוב וכה נעים. זיתים אלה הערימה הזאת שבילים האובדים בין הגבעות – – – שוב החלו גלים חמימים מתהלכים בלב. הערימה כה ריחנית ויונים הוגות למראשותיי ומתוך הזיתים משתפכים שירי עגבים כך חמימים ציפורי חן אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב – – דודל הילד הן הוא ציפור חן קטנה. על יד הירקון בין קנה הסוף האזנתי לליבו לב ציפור קטנה חיי חיי זכורני כשהייתי קטנה והיתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט – – –
הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר פרר רגע על הבד רגע בחול ופרר ומעופן של היונים כך משיי וצנוע פהי פהי וחוצות הן באוויר הכחול – – – וקול הזומַרַה דומה לזמזום העמוק של דבורים וזבובי הקיץ ומתערב איתו ראשי האוקלפטוסים כבד עליהן מרוב מיץ ודמים ירוקים והם מרכינים אותו על כתפיהם את ראשיהן המסולסלים הפרועים –
והמחילות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד ציפורת זעירה נמה בצל עלה דקיק הסוכך על גווה השקוף על שערה זהובה של שיבולת עומדים שני זבובים גמישים ומתנשקים בחן שקצים עוד טרם צמחו כנפיהם ולחש חמים עולה מסדקי הערמה האפלים
ס ס ס ס סוד סוד
סוד וגלים חמימים בלב –
צללים מתארכים ערב מתקרב קץ קץ כל בשר בא
מחר לבית הספר קץ לשעות היפות כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש מחר ספסלים מורים שיעורים –
היום גלים חמימים זיתים וציפורים ערימה וכל טוב –
יום "ראשון"
בוקר על גבעות וגיאיות על פרדסים וכרמים מעורפלים – אוקלפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה
שלום לחופש – הנה בית הספר נשקף אלי – תיכף אהיה שם – אשב על ספסל – כמה זה עוזר –
*
נכתב: שלהי קיץ או תחילת סתיו 1913. תקופת ההתרחשות מקבילה ל"ספר הזכרונות לשנת תרע"ג, 1913", זמן-מה לפני שברחה אסתר לדגניה, בסתיו 1913, ראשית תרע"ד, בהיותה כבת תשע-עשרה.
Laurette
אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת
אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –
וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –
אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –
בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –
לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –
אסתר
*
נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות.
מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקוה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ 1913, ראשית שנת תרע"ד. על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה באלנש מפריס לאביהן, מתאריך ה6.6.1921-.
לורט (לורת) פסקל 1923-1895, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקוה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימה מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה. אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקוה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב"אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה", "דבר הפועלת" 3-4, 1974, כניראה מאת רבקה כצנלסון.
בדגניה
מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם "המשרד הארצישראלי".
יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג'ינג'י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה, אכולת מלריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine, Rousseau, Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו"כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אלי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני "פרודוקטיבית" והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –
פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אלי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:
"דרישת שלום לך ממנו."
תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. (קושניר) – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.
לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת [– – –]
*
נכתב: שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1913.
ההמשך חסר. אסתר היתה כבר כבת 19 בעת התרחש הדברים האלה.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
דוד מלמד
הפלונטר
העם אמר את דברו. העם רוצה פלונטר. העם רוצה בחירות כל שנה. העם רוצה יום חופש. העם רוצה שייקחו כל שנה שלושה מיליארד שקלים מהשכבות החלשות ויעשו בחירות.
אבל עד מתי?
יש רק פיתרון אחד לפלונטר: לעשות את מה שעושים מדי-פעם לישובים שאינם מסוגלים לנהל את ענייניהם בעצמם. כמו שעשו לעיר לוד ולישובים בעיתיים בגליל ובנגב: ממנים ועדה קרואה!
זאת בראש וראשונה חובתו של האו"ם. האו"ם החליט בשנת 1947 על הקמת מדינה יהודית. המדינה אינה מסוגלת לנהל את ענייניה בעצמה. לכן האו"ם אינו יכול להתנער מאחריותו. האו"ם חייב למנות לישראל ועדה קרואה שתנהל אותה.
יו"ר הוועדה צריך להיות מבריטניה. שם, בחוק המנדטורי, אפשר למצוא את הסעיף המתאים למינוי הוועדה.
וכאן, בישראל, יהיו ראשי המדינה מחויבים על-פי חוק לסייע לוועדה הקרואה בעבודתה, כל-אחד על-פי כישוריו. נתניהו יהיה המתורגמן של הוועדה מעברית לאנגלית ומאנגלית לעברית. ציפי ליבני, עורכת-דין בתוארה האקדמי, תהיה היועצת המשפטית של הוועדה. אהוד ברק יהיה אחראי על סדרי האבטחה של חברי הוועדה וישיבותיה, ואביגדור ליברמן, שעליו נאמר בתעמולת הבחירות "רק ליברמן מבין ערבית" – הוא יתרגם את החלטות הוועדה לערבית.
אחרי חמש שנים של כהונת הוועדה הקרואה ייבדק המצב שוב, וינסו לערוך בחירות רגילות. אם היהודים יבחרו שוב בפלונטר – תוארך כהונת הוועדה הקרואה בחמש שנים נוספות.
עד שיבוא לציון גואל.
* * *
יוסי גמזו
מִתּוֹךְ "שִירִים קְטַנִּים לְיַלְדָּה גְדוֹלָה"
פֹּה כָּל הָרִבּוּעִים נוֹחִים לְהִתְעַגֵּל
וּבְלַחַש וּלְטָפִים הַדּוּמִיָּה נִתְחַחַת,
פֹּה חַם וְגִמְגּוּמִי הַחֹשֶךְ מִתְרַגֵּל
כִּלְמֹד שָׂפָה זָרָה
לִמְנוֹת אוֹתָנוּ
יַחַד.
פֹּה מִישֶהוּ תוֹהֶה וְשָב וְאוֹחֲזֵךְ
רַכּוֹת, בְּהַפְלִיגֵךְ אֶל אֶרֶץ מְאֻחֶרֶת:
כַּמָּה כַּלְבֵי-חוּצוֹת, לִדְכִי נַחְשוֹל חָזֵךְ
חוֹזְרִים וּמִתְבַּיְּתִים בִּי
עֶרֶב-עֶרֶב.
(נדפּס בּ"הארץ")
* * *
פרוזה תל-אביבית בבית ביאליק
ערב מיוחד לציון 100 שנות כתיבה
לעיר העברית הראשונה
בהשתתפות: מנשה קדישמן, יורם קניוק, אהוד בן עזר על נחום גוטמן, עדנה שבתאי על יעקב שבתאי, אלי אליאס, זאב אנגלמאיר, דרור בורשטיין, נורית גרץ על עמוס קינן, עינת יקיר, יהודית קציר.
מוסיקה: קובי אוז. מנחה: נעם פלג.
נשמח לראותם: איילת ביתן שלונסקי ויקיר בן-משה
הערב יתקיים ביום חמישי, 19 בפברואר 2009 בשעה 20:30
דמי כניסה 35 שקל. פתיחת קופות בשעה 19:30
בית ביאליק, רח' ביאליק 22, ת"א. טל. 03-5254530
* * *
על ספרו החדש של אורי שולביץ
How I learned Geography
By Uri Shulevitz
[פורסם לראשונה בגיליון 326 של המכתב העיתי מיום 17 במרס 2008]
רק עשר שנים, מ-1949 ועד 1959, גר אורי שולביץ' בישראל, בפתח-תקווה, עם הוריו, והשנים ההן, כשאר גלגוליו קודם ואחר-כך, טבעו בו חותם בל-יימחה, שאחד מסימניו, לפחות לגביי, הוא הידידות שנקשרה בינינו בשנת 1953 ולא נפסקה מאז במשך 55 שנים, ומאז 59' במכתבים, ובשנים האחרונות בפגישות ובשיחות טלפוניות ארוכות. ידידות זו החלה כאשר הצטרפתי לתנועת "הנוער העובד" במושבה ופגשתי שם באורי, הצייר, שלמד אז הוראה בסמינר שיין, ואחר-כך היינו בגרעין "שדמות", בנח"ל, ובמייסדי עין גדי. אורי פתח בפניי את העולם הגדול, כי בטרם הגיע לארץ חי עם משפחתו שנתיים בפריס, ידע צרפתית ואף זכה שם בפרס ראשון בציור באזור שבו למד וגר. ואילו אני וגם אבי, ילידי הארץ, היינו לו מעין עוגן של השתרשות בארץ ובמושבה.
אורי בן ה-73 נולד בווארשה בשנת 1935, ובהיותו כבן ארבע, בשלהי שנת 1939 לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בידי הנאצים – ברח יחד עם הוריו מזרחה, לתורכסטאן, מקום שנקרא היום קאזאכסטאן, ושם חיו בימי המלחמה בעוני, בקושי ובמחסור, עד שהגיעו לפריס בשנת 1947 ומשם כאמור עלו לישראל. משנת 1959 גר אורי בדירתו הנראית כאגדה בגריניץ'-וילג' שבניו-יורק, והיה לאחד מציירי וממאיירי ומכותבי הספרים המצויירים הידועים ביותר בארה"ב. ספריו הרבים זכו בפרסים יוקרתיים והם מיתרגמים ונדפסים בשפות רבות וזוכים להצלחה רבה בייחוד ביפן ובצרפת.
הוא גם חיבר ספר תיאורטי רחב-יריעה ויחיד בסוגו, Writing with Pictures – המשמש עד היום כספר מבוא והדרכה לציירים ולמאיירים, ולמאיירים שהם גם סופרים – כיצד ליצור ספר מצוייר ומה ההבדל בינו לבין ספר מאוייר. הספר אינו מצוי בעברית אבל בספרי "סדנת הפרוזה" שבהוצאת "אסטרולוג" ישנן שתי הרצאות חשובות של אורי בנושא, שהן פרי פגישותיו עם תלמידי "בצלאל" ועם סופרי סומליו"ן בביקוריו בארץ. אחדים מספריו תורגמו גם לעברית, אך למרבה הצער לא כולם באיכות הצבעים של המקור האמריקאי.
ספרנו המשותף Hosni the Dreamer, "חוסני החולם", המבוסס על מעשייה עממית ערבית, הופיע לפני שנים אחדות בניו-יורק וזכה להצלחה, אך לא תורגם לעברית אלא רק לקוריאנית. הטקסט שלי והציורים כמובן של של אורי.
בימים אלה ממש הגיע אליי ספרו החדש, שעתיד להופיע גם בעברית בהוצאת כנרת, "כיצד למדתי גיאוגרפיה", והוא להרגשתי אחד מספריו היפים ביותר, ספר ממש גאוני בפשטותו ונוגע ללב, ספר הנראה קלאסי מרגע צאתו לאור, ועם זאת הוא אולי ספרו האישי ביותר, כי בטקסט מצומצם ופשוט, שזה קסמו של כל ספר מצוייר (בניגוד לספר מאוייר), מסופר בו על ילדותו של אורי, על בריחתו עם הוריו לרוסיה האסיאטית, על הרעב, ועל כך שאביו קנה ערב אחד בשארית כספו מפה של העולם במקום פת לחם, והילד הרעב כעס עליו נורא, אך כעבור זמן לא רב הילד נכבש בקסמי המפה ומתחיל להעתיק אותה ולצייר מדימיונו נופים של מקומות שאותם לא ראה מעולם ורק קרא בה את שמותיהם המסקרנים, וכך בזכותה נפתח בפניו העולם והוא גם נעשה צייר! זהו ממש "רומאן חניכות" מצוייר בקיצור שיש בו היסודות הקלאסיים לתיאור התהוותו של אמן.
בעמוד האחרון של הספר ישנן שלוש תמונות שכביכול אינן קשורות ישירות לסיפור, ועימן דברי הסבר של אורי. תמונה ראשונה היא הצילום הראשון של אורי בגיל שבע או שמונה בתורכסטאן, שנלקחה מתעודה שבה נרשם אז. תמונה שנייה היא מפת מערב הים התיכון וצפון אפריקה, ברוסית, שאותה צייר בגיל עשר על צידו האחורי של מכתב, והתמונה השלישית היא ציור הווי ססגוני של השוק בתורכסטאן המוסלמית, שמות החנויות גם כן ברוסית, והוא הציור שזיכה אותו בהיותו בן 13 בפרס הראשון באזור לימודיו בפריס. שלוש התמונות הללו משלימות את האווירה האישית, כמו גם אגדית אך ממש היסטורית, של הספר, הפותח במילים: "כאשר המלחמה הרסה את הארץ, הבניינים קרסו והיו לאבק."
את הספר הקדיש אורי לאביו, אברהם שולביץ, שהיה אדם מיוחד במינו. איש ברוך-כפיים, שהיה סייד וצבע במקצועו בפתח-תקווה, אך בבחרותו כתב והשתתף בעיתונים יהודיים באירופה, ובאחרית ימיו, והוא כבר בן למעלה משמונים ונשוי לאישה חדשה לאחר שהתאלמן, לימד עצמו לכתוב על גבי מחשב, זה היה בשלהי שנות ה-80 למאה הקודמת, וכתב בעברית את הביוגראפיה שלו ואף הדפיס אותה במיספר עותקים קטן, כפי שהקלידהּ במחשב שלו. ספר נדיר זה הוא אוצר לעצמו וגם למי שמעניינים אותו חייו של אורי שולביץ מילדותו, וגם שעכשיו סגר בהם מעגל לא-פשוט אחד – במעשה של הקדשת הספר לאביו. ספר נוסף שהוא עובד עליו יהיה לדבריו מוקדש לאימו.
ככתוב על גבי העטיפה מאחור, מחיר הספר, בהוצאת "פראר, שטראוס זירו" הניו-יורקית, הוא 16.95 דולר, ואני מאמין שאפשר בנקל לקנותו באמצעות רשת אמאזון וגם ללמוד עליו שם פרטים נוספים. אפשר להשיג כך גם את ספריו האחרים שטרם אזלו ובהם ספרו העיוני על כתיבה עם תמונות.
אהוד בן עזר
ועכשיו – הופיע גם בעברית!!!
ספרו הנהדר של אורי שולביץ
איך למדתי גאוגרפיה
בתירגומו של איתן בן-נתן
על קיר חדרו הדל, בעיר זרה ומוזר, תולה הילד, גיבור הספר, את מפת העולם הגדולה שהביא לו אביו במתנה מן השוק. הוא מבלה שעות ארוכות בהתבוננות בה: נוחת במידבריות לוהטים, מטפס על הרי מושלגים, ורץ על חופי אוקיינוס קסומים, הרחק-הרחק מהרעב ומהמחסור.
"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא שיר הלל לכוחו של הדמיון לגבור על דלותה של המציאות. הוא מפליא לשלב בין אירועים היסטוריים, מסע גיאוגרפי מסביב לעולם וסיפור אישי מרגש.
אורי שולביץ הוא מבכירי הסופרים והמאיירים לילדים היום. הוא זכה פעמיים ב"מדליית קלדקוט" היוקרתית ובפרסים ספרותיים רבים אחרים.
"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא סיפור אמיתי מילדותו של אורי שולביץ, המתאר את בריחתה של משפחתו מאירופה המופצצת לטורקסטן השוממה וצרובת השמש.
[הטקסט על העטיפה מאחר]
כנרת בית הוצאה לאור, אור יהודה, 2008
מחיר מומלץ לצרכן 64 ש"ח.
* * *
המשוררות הפיניות ברשת א'
חברים יקרים,
בשבת שודרה התוכנית "מלים שמנסות לגעת" – הספקתי רק לשמוע את סופה. זו תוכנית שהוקלטה בפסטיבל השירה "שירה במדבר" שנערך בינואר השנה בשדה-בוקר. תוכנית שתגלה לכם את המשוררות הפיניות המופלאות האלו. למי שרוצה לשמוע, יהיה שידור נוסף ביום חמישי בבוקר (ה-19.2.09).
בתוכנית השתתפו המשוררות נורית זרחי, ליאת קפלן, דבורה אמיר ואנוכי, וכן אשת התרבות של שגרירות פינלנד סוזן מילנר.
19.02.09 07:05 מלים שמנסות לגעת, על המשוררות הפיניות סירקה טורקה ואווה קילפי. רב שיח שנערך בפסטיבל שירה בדרום, בשדה-בוקר .
הנחייה: יובל בן עמי. עורכת: אילנה השכל
הנה לינק לתדרים של רשת א', באזורים השונים של הארץ:
http://www.iba.org.il/reception/
האזנה נעימה,
דורית ויסמן
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,034 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1990 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל