הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

גיליון מס' 398

תל אביב, אור ליום חמישי, ז' בכסלו תשס"ט, 4 בדצמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברי הגדול בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (46).

עמוס גלבוע: פעולת הטרור במומבאי. // יוסי גמזו: בִּכְיוֹ שֶל מוֹיְשִי.

קורא ותיק: גם אני לא שם קצוץ על רצינות ההכרזות של פרס.

אסנת רז: ציבור גדול נוטש את הערוצים הוותיקים.

ד"ר אהוד זמיר: הלאה עיוורון (הומאז' לסרמאגו).

תשובת גברת נגה מרון לאדון אביחי פאוזנר.

שלמה שבא: כאיש גבורתו (מתוך הספר "אהבה דוחקת את הבשר").

אורי הייטנר: האיש הרע יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית."

וכן – יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון, חליפת מכתבים ושידורים, אוקטובר-נובמבר 2000, תשרי-חשוון תשס"א.

פעם שנייה מרק בצל ב"לָה פריגאט", ברוּ דה באק 1, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה. פרק ג. אימי מבשלת קובּה בקיבוץ ובכליי נערך חיפוש.

אסתר ראב: כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר. קאראמות. פסח בחצרנו.

אהוד בן עזר: תיקון טעות בתגובתי לרשימתו של גדעון שדמי "זיכרונות ילדות: הפרדסים ההם" [גיליון 397].

אירית שושני: זיכרונות ילדות: התפוזים ההם.

מתי דוד: מכתב פתוח לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר: הנדון: הנכּבּה של יהודי ארצות ערב. // דורון גיסין: דגל הלאום וחסידי סאטמר.

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

זְכוּת יְקָרָה הִיא שֶׁנִּשְׁלֶלֶת

מֵאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהֶם מוֹלֶדֶת:

הַחֵרוּת לְוַתֵּר עָלֶיהָ.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (46)

 

 

* * *

עמוס גלבוע

פעולת הטרור במומבאי

פעולת הטרור במומבאי הייתה ייחודית בכך שהפתיעה את ההודים ואת כל שירותי המודיעין בעולם, ובראשם את שירותי המודיעין המערביים, האמורים ל"כסות", את הטרור באופן גלובאלי – בכך שהפגינה תיכנון ארוך-טווח וביצוע מורכב ומסובך האופייני יותר ל"כוחות מיוחדים" של מדינה בעלת עוצמה צבאית; בכך שהתאפיינה באכזריות בלתי רגילה; בכך שהצליחה ליצור תהודה בינלאומית בלתי רגילה; בכך שהתמשכה מיספר ימים שבמהלכם שררה אי בהירות לגבי המתרחש, וכתוצאה מכך נוצרה דרמה, הפרזה, חששות, ופרשנויות מצוצות מהאצבע; ובכך שלתוך כל המהומה והשמות הידועים לתיירות העשירה המערבית, כמו מלון הטאג' מהאל, השתרבב לו לראשונה בפיגועי טרור השם של חב"ד.

אבל, בעצם הפעולה, במהותה ובמבצעיה אין חדש. פעולת הטרור במומבאי היא עוד פעולה בתהליך מתמשך של טרור אסלאמי קיצוני.

 המדובר בטרור אסלאמי קיצוני בעל שתי זרועות – זרוע שיעית וזרוע סונית. שורשיו בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, כאשר קמה המדינה החומייניסטית הדתית השיעית באיראן, ומתנדבים מוסלמים סוניים נהרו לאפגניסטאן להילחם בכופרים הרוסיים באפגניסטאן (ובתוכם גם מיליונר סעודי בשם בן-לאדן). הטרור הסוני הוא עולמי (ולכן מתאים לו הכינוי ג'יהאד עולמי, הרבה יותר מאשר "אלקאעידה"), מבוזר ביותר, עם אירגונים ותאים מקומיים בכל רחבי העולם. מה שמשותף לכל האירגונים הוא היעד: להפוך את גלגל ההיסטוריה ולהחזיר לאסלאם את מעמדו הדומיננטי בעולם. לצורך כך הם מוכנים להפעיל טרור מול ארה"ב, מדינות אירופה, רוסיה, סין, הודו, וגם ישראל כמובן; כולם רואים עצמם כחיילים בצבא האל. אירגונים אלו נתמכים בצורות שונות על-ידי מדינות כמו פקיסטאן, סודאן, סוריה וערב הסעודית – מבחינה כספית.

הטרור השיעי יותר ממוקד, ויותר משרת את מגמותיה האימפריאליות של איראן. יש לו שלוחות במפרץ הפרסי ובכל שגרירויות איראן בעולם, אך הגרורה הבולטת שלו היא ארגון חיזבאללה הלבנוני, והחמאס העזתי שהוא סוני.

 לטרור במומבאי אין כמובן קשר לבחירות לנשיאות ארה"ב, משום שתיכנונו החל חודשים רבים לפני הבחירות ולפני פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. אבל יש לו השלכה ישירה על ממשלו של אובמה בכמה מישורים, ונתמקד כאן באחד מהם:

הטרור האסלאמי הקיצוני. בוש הכריז בזמנו, אחרי 11 ספטמבר 2001, על מלחמת עולם שלישית נגד הטרור, שתארך הרבה שנים. היו כאלו שלעגו לו, וחוגים בקירבתו של אובמה נתנו ביטוי פומבי להערכתם כי איום הטרור הוא מופרז ויש צורך להורידו בסדר העדיפויות של הביטחון הלאומי האמריקאי (אם כי צריך להמשיך ולרדוף אחרי בן-לאדן בהרי החושך).

אובמה וסביבתו יבינו, לדעתי, מהר מאוד – שבוש לא היה הדיוט גמור וכי ארה"ב ממשיכה להיות בעיצומה של מלחמה נגד הטרור הגלובאלי האסלאמי. במילים אחרות, מימשלו של אובמה יהיה חייב, לדעתי, להתאים את עצמו ואת תוכניותיו למציאות, ולא להיפך. מי יודע איזו הפתעה מכין הג'יהאד העולמי לאובמה עם כניסתו לתפקיד?

ומילה על ישראל. הטרור, שיעי וסוני, פועל נגדנו כל הזמן; ובחלל מרחפת כל הזמן פעולת נקם על חיסול מורניה; וכל מתקן יהודי ברחבי העולם נתון בסכנת פיגוע טרור, כאשר מתקני חב"ד זכו עתה לפרסום עולמי והפכו למטרות. ומול כל אלו וצרורות של צרות אחרות, יש לנו ראש ממשלה שהוא בפועל נפקד נוכח. השיקול האנוכי, הקטנוני, הנתלה בקוצו של יו"ד משפטי, מנחה את תפיסת עולמו של ראש ממשלתנו, אבל גם ככל הנראה את תפיסתם של ברק וביבי. מול האחריות הלאומית המתבקשת, שניהם כאחד ממשיכים במשחק הפוליטי הקטן ולא מצטרפים ללבני בקריאה לאולמרט להתפטר. אלה מנהיגיך ישראל?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 1.12.08

 

 

* * *

יוסי גמזו

בִּכְיוֹ שֶל מוֹיְשִי

 

הָאֲרוֹנוֹת הוּרְדוּ לוּטֵי דְּגָלִים מִכֶּבֶש-

מְטוֹס שִיבַת קָרְבְּנוֹתֵינוּ בְּנַתְבָּ"ג

וְהַדְּמָמָה אֶת הַחֵרְשוּת הָיְתָה נוֹקֶבֶת,

חֵרְשוּת שֶל חֶלֶד שֶדָּמֵנוּ לוֹ פַּת-בַּג.

 

וּשְתִיקָתָהּ כְּדִינָמִיט שוֹאֵג הִרְעִימָה

אֶת הַשְּפִיוּת וְהַחֶמְלָה, לֵאמֹר: אַיָּן?

אֲבָל בִּכְיוֹ הַקָּט שֶל מוֹיְשִי ("אִמָּא, אִמָּא!")

יִקֹּב לָעַד אֶת הַלֵּית דִּין וְלֵית דַּיָּן.

 

וְהוּא יוֹסִיף כָּל לֵב אֱנוֹש אָנוּש לִקְרֹעַ

אִם לָאֱנוֹש הַזֶּה יֵש לֵב בִּשְֹמֹאל חָזוֹ

וְהוּא יַזְכִּיר לָנוּ בְּלִי הֶרֶף כִּי הָרֹעַ

לוֹפֵת יוֹם-יוֹם אֶת הָעוֹלָם וְאוֹחֲזוֹ

 

חָזָק מְאֹד בֵּין מַלְתְּעוֹת הַמֶּלְחָצַיִם

שֶל אַלִּימוּת שְֹטָנִית וְשֶל שִֹנְאַת-אָדָם

וְשֶאִם לֹא תֵצֵא מִיָּד עָלָיו לְצַיִד

תֵּבֵל נֶחְרֶצֶת – הִיא תֻטְבַּע כֻּלָּהּ בְּדָם.

 

וְכָאן, בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת

וְהַקְּטַנָּה הַזֹּאת תִּפְעַר הָאֲדָמָה

שִשָּה קְבָרִים טְרִיֵּי-עָפָר לָהֶם נִמְסֶרֶת

עַל לֹא רְבָב שֶל פֶּשַע עוֹד עוֹלָה תַמָּה.

 

וְעַם קְשֵה-עֹרֶף זֶה יוֹסִיף לִחְיוֹת וִיהִי מָה

עַל אַף זְמָמוֹ שֶל כָּל רוֹצֵחַ וְתַלְיָן

אֲבָל בִּכְיוֹ הַקָּט שֶל מוֹיְשִי ("אִמָּא, אִמָּא!")

יִקֹּב לָעַד אֶת הַלֵּית דִּין וְלֵית דַּיָּן.

 

 

* * *

גם אני לא שם קצוץ על רצינות ההכרזות של פרס

אהוד שלום,

בהתייחס לתגובתך לתגובתו של אורי הייטנר על תגובתך למאמר בעניין "היוזמה הטרויאנית". גם אני לא שם קצוץ על רצינות ההכרזות של פרס (אני, בשום עניין), אבל מומלץ לא להמעיט בנזק שהן גורמות כלפי פנים וכלפי חוץ. הן בוודאי לא חלק מניהול נבון של הסכסוך (דרך אגב, לגיא בכור אין שום זכויות יוצרים על הצירוף הזה).

בנוגע לעברית הבסיסית המרגיזה של ציפי לבני, היא כוללת גם צירופים כמו "אני ילך" ולהשומע לא ינעם.

כל טוב,

קורא ותיק

 

* * *

אסנת רז

ציבור גדול נוטש את הערוצים הוותיקים

בעקבות רשימתו של עוז אלמוג [גיליון 397]

הניתוח המדוייק כל כך של עוז אלמוג את מה שקרה לנו ולדמותנו כמדינה, והבחירה הכול כך קולעת בחיוכו הציני/משועשע/סרקסטי של ארז טל, כמייצג סימבולי, מסבירה גם מדוע נדחה המאמר ב-YNET. התקשורת של היום שבויה רובה ככולה בידיהם של אנשים 'משובטים', 'תואמי מטריקס', שמדקלמים אותו דבר, מתנסחים אותו דבר, מרימים יחד גבה משועשעת ובעיקר מוכרים את נכסיה וערכיה של מדינת ישראל.

 די לראות כיצד ערך שבילדותי נקרא בשם "אהבת מולדת" ייקרא כיום בפיהם של אותם אנשים, "פאשיזם" או לכל היותר יפטרו אותו בגיחוך קל. לא ניתן למצוא בניסוחיהם שמץ של ספק או ביקורת עצמית, ואם הם לא מתלהמים בעקבות איזו סנסציה שיצרו בעצמם, הם ישדרו ליאות של מי שכבר ראו את הכול.

 אין ספק, לדעתי, שהגל שאנו עדים לו כבר היום, של פתיחת ערוצי תקשורת חדשים אל הציבור הרחב (כדוגמת עיתון אינטרנטי זה) יחד עם ציבור גדול הנוטש את הערוצים הוותיקים, שאיבדו את אמינותם, יביא, בסופו של דבר, למהפכה בתקשורת שהכרנו עד היום. נשאר רק לקוות שהנזק שהם יספיקו לעשות עד אז לא יהיה בלתי הפיך.

 

 

* * *

ד"ר אהוד זמיר

הלאה עיוורון

(הומאז' לסרמאגו)

אורי הייטנר מכנה את השתתפות השמאל הישראלי בהתבכיינות על ה"נכבה" בשם "פרוורסיה" [גיליון 397]. אני לא בטוח שזו המילה המתאימה לתאר תופעה מעניינת זו, ומכל מקום, יש לתקוף את הבעייה בצורה רציונאלית ולוגית, לנסות להבין אותה, ולא להסתפק בגינוייה.

יש סיבה לכך שהשמאל בארץ ובעולם עסוק בהלקאה עצמית (הלקאת ישראל היא רק מקרה פרטי של ההלקאה העצמית המערבית) ובפיוס הטרור. הסיבה, אם תרצו, היא ההיגיון של חיפוש המטבע מתחת לפנס: נופל לך שקל בחושך באמצע מגרש כדורגל גדול, ואתה מחליט לחפש אותו דווקא מתחת לפנס שבקצה השני של המגרש, למרות שהסיכוי שהוא שם הוא זעום. למה? כי רק מתחת לפנס אתה יכול לראות משהו, לתפקד. זהו "איזור הנוחות" שלך.

האנלוגיה היא כדלהלן: כשהעולם ניצב בפני רשע טוטאלי, בלתי רציונאלי ואדיר מימדים, כמו הנאציזם, או הטרור האיסלאמי, קשה להישיר מבט אל האמת: אין דרך קלה, דרך של שלום, להתמודד עם האוייב. חמור מזה, האוייב אינו בשליטתנו. מה שהוא יעשה אינו ניתן לשינוי על ידי פעולות (חוקיות) כאלה או אחרות שלנו (בדיוק כמו שלא ניתן לאתר מטבע במגרש כדורגל גדול בחושך מצרים). אורח המחשבה השמאלני הפייסני מוצא דרך החוצה מהמצב המייאש הזה – על ידי האמונה שהמפתח הוא בידינו. כלומר, אם אנחנו נשנה את התנהגותנו שלנו, ונפייס את האוייב, הוא ינהג כפי שאנו רוצים שינהג. הסיבה שהשמאל בוחר בהסבר (הכושל) הזה, היא הידיעה שקל ואפשרי להתמודד בדרכים רציונאליות עם החברה המודרנית, בארץ ובכלל. החברה הזו היא יריב שמדבר באותה שפה, יריב מוכר, היא ה"עצמי". להילחם בה ולנצח היא מטרה בת השגה. היא "איזור הנוחות", פיסת הקרקע שמתחת לפנס בקצה המגרש, זו שהמטבע אמנם לא יכול להימצא בה, אבל החיפוש בה קל והרבה פחות מפחיד מהשיטוט באפלה. המלחמה בכוחות הרשע קשה בהרבה, מפחידה בהרבה, ולמרות שבסופו של דבר תהיה בלתי נמנעת, המחשבה עליה בלתי נסבלת.

אז מה עושים? מתעוורים מבחירה. העיוורון מהווה מנגנון הגנה פסיכולוגי פרימיטיבי, ואריאציה של ההכחשה המפורסמת. הסיבה העמוקה שהאנטישמיות/האנטי-ישראליות בעולם מתפרצת בעקבות הטרור האיסלאמי היא פשוטה וזהה לאמור לעיל: את ישראל ניתן לכופף, ניתן להזיז אותה באמצעות תהליכים רציונאליים (אם לא תעשו כך וכך נעניש אתכם בדרך זו או אחרת). אם אתה מצליח להאמין שהאשמה היא בישראל, העולם נראה פתאום מואר וּורוד יותר, כי על ישראל יכולה להיות לך שליטה. לפחות שליטה בעיקרון. תפגין, תלחץ, תשתמש במנגנון הדמוקרטי, בסופו של דבר אתה עשוי להצליח ולשנות את התנהגותה (של ישראל או של כל מדינה מערבית אחרת). ואם אתה מאמין שהאשמה בישראל, אזיי הפיתרון יבוא משינוי דרכי התנהגותה, יעד בר השגה לכל הדעות.

מאידך, אין לך דרך להשפיע על התנהלותה של מערכת הרשע הטרוריסטית (המגרש החשוך). וזה בדיוק סוד ההצלחה של האידיאולוגיה המדינית השמאלנית. היא מוכרת להמונים אופיום מתקתק, היא מטביעה את הציוויליזציה המערבית, הנגררת למצולות – בשיכרון מעמקים. היא גוררת את מאמיניה לפינה המוארת בפנס, למרות שהמטבע לעולם לא יימצא בה. איך היה כתוב פעם באוטובוסים של "דן"? – "תהיה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר." כמו שנאמר כבר רבות בעיתון שלך, אהוד, אין שטות גדולה ומסוכנת מהאמונה המתנשאת והמעוורת הזו. ואם יצורים מהחלל החיצון יחקרו יום אחד את חורבנה של הציוויליזציה שלנו, הם יסיקו מן הסתם שהאמונה הזו היא שהביאה על האנושות את המפץ הגדול של האלף השלישי.

ד"ר אהוד זמיר

מלבורן

(הכותב הינו רופא עיניים הנלחם בעיוורון על כל גווניו)

 

* * *

תשובת גברת נגה מרון לאדון אביחי פאוזנר

לפחות בחלק מהחסרונות שמנית בליבני [גיליון 397] אני מסכימה איתך. (אף כי אני מעריכה את אומץ ליבה ויושרתה כשלא נכנעה לסחטנות של ש"ס, גם במחיר סיכון מעמדה בבחירות חדשות). גם שמחתי לקרוא שאתה קרוב לעמדותיי הפוליטיות ושגם אתה סבור שנתניהו כבר הוכיח שאינו ראוי להיבחר כראש ממשלה. ואני עונה לך משום שחשוב לי להבהיר את דעתי:

הפעם אין לנו פריבילגיה לבחור לפי נטיית הלב. כי המאבק הוא:

ציפי נגד ביבי.

לטענתך נתניהו יציל את הכלכלה, וזה אמנם חשוב מאוד. הצרה היא רק ששותפיו הטבעיים הם שמצהירים "לא!" לכל יוזמת שלום, והם יגררו אותנו למלחמה. ואז גם הכלכלה תתמוטט על ראש כולנו. בעוד שציפי, אם רבים מאיתנו יבחרו בה, תצרף לממשלתה את כל הכוחות השואפים לשלום.

צר לי שהסקרים גרמו לך להרים ידיים. שאינך מאמין שניתן לשנותם אם רק נפקח עיניים לראות לאן נגיע אם נקים עלינו ממשלת ליכוד-ליברמן-מתנחלים-ש"ס! גם אם ליבני היא ברירת מחדל – כל השואף לשלום צריך להצביע הפעם קדימה.

 

אהוד: אשרי המאמין שהשלום תלוי בהרכב זה או אחר של ממשלת ישראל, וכי ליבני תביא אותו טוב יותר מנתניהו, ברק או אולמרט. אילו השלום היה בידינו, כבר מזמן היה שלום. הבעייה היא שלעולם לא יהיה שלום עם הערבים ובייחוד עם הפלסטינים, וזה לא בידינו אלא אם נעזוב כולנו כאיש אחד את ישראל ואז לא יהיה צורך בשלום.

 

 

* * *

כאיש גבורתו

רבי ישמעאל ורבי אלעזר כרסם גדולה היתה וכשהיו נפגשים פנים אל פנים היה צמד בקר עובר ביניהם ולא נוגע בהם.

אמרה להם מטרונית רומית אחת: בניכם אינם שלכם, שכן אינכם יכולים להיזקק לנשותיכם.

אמרו לה: שלהן גדולה משלנו – כרסן של נשותינו גדולה משלנו.

לשון אחר: תאוותה של אישה מרובה משל איש.

אמרה להם: כל שכן! אם תאוותן מרובה ואינכם נזקקים להן – נבעלות לאחרים!

אמרו לה: כאיש – גבורתו, אבר התשמיש שלו.

אחרים אומרים, כך ענו לה: אהבה דוחקת את הבשר.

בבא מציעא פ"ד.

מתוך: ספרו המקסים של שלמה שבא "אהבה דוחקת את הבשר", קולאז'ים: יגאל תומרקין. מהדורת ספריית פועלים, 2000.

 

אהוד: ואני לא יודע מדוע, כאשר השתעממנו בלימוד התלמוד בתיכון בפרשת שור נגח, לא למדנו את הדפים האלה, שאז היה יחסנו לְתלמוד הַתלמוד משתנה פלאים.

 

 

* * *

אורי הייטנר – האיש הרע

יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית"

"ידיעות אחרונות" / ספרי חמד, 2008, 203 עמ'

אומרים שהיה פה שמח לפני הכיבוש. זה הלא ידוע לכל וכלל אין צורך בהוכחה. ישראל היתה חברת מופת חילונית, דמוקרטית וסובלנית, חברה עובדת ועמלנית, חברה פתוחה ופלורליסטית, לא היה כאן פשע, לא היתה שחיתות, לא היתה כוחנות, האנשים השאירו את הדלתות פתוחות. ואז, בא הכיבוש האיום והכל התהפך על פיו. זה הרי ידוע, וכלל אין צורך בהוכחה. המיתוס הזה היה כבר לפרה קדושה. יוסי שריד הוא אחד ממעצביו.

 

והנה, בספרו "לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית", הנראטיב האלטרנטיבי הוא בעיקרו שחיתת הפרה הקדושה הזו. הספר עוסק בשנים 1948-1967, והמסר המרכזי המובע בו, הוא שכל חוליי החברה הישראלית עוצבו בשנים ההן, והיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלהם. כל אותם חוליים אינם מכת טבע, הם מעשי ידי אדם. ויוסי שריד אינו מטייח אלא מצביע במפגיע על האנשים האשמים. האנשים האשמים הם בעיקר אדם אחד, ונושאי כליו שסובבו אותו. ולאיש הזה, האיש הרע בסיפור, קוראים דוד בן גוריון. בן גוריון הוא גיבור הספר, גיבור שלילי בעליל.

הספר בנוי מעשרים סיפורים אותם מספרים עשרים אנשים וכל סיפור מחובר לשנה כלשהי ולאירוע שאירע באותה שנה. שלושה מהסיפורים הם אוטוביוגרפיים – שנים המסופרים מפי יוסי שריד עצמו ואחד מפי אחותו. שאר המספרים הם קשת רחבה של דמויות, חלקן ריאליות וחלקן וירטואליות, המספרות את הסיפור האישי שלהן השזור בסיפור הלאומי שלנו, בתערובת פוסט מודרניסטית של עובדות עם בדיון, מציאות עם דמיון, ללא אבחנה מה המציאות ומה הדמיון, מהו סיפור אמיתי ומהו סיפור שעלול היה להיות אמיתי, או ראוי היה להיות אמיתי, או ספקולציה ומניפולציה היסטורית המאפשר למספר להפליג בדמיונו לקונספירציות המוצגות כדברים בשם אומרם.

כל הסיפורים זורמים מכיוונים שונים אל אותה דמות, בן גוריון, האיש שבידיו הופקדה המדינה והוא קלקל אותה מן היסוד. הוא והסובבים אותו, ובראשם שמעון פרס, שלעתים מופיע בשמו, לעתים ברמז דק כפיל בתיאור "האיש הצעיר שכל הזמן הסתובב לב"ג בין הרגליים, דחף עצמו לכל הישיבות כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו" ולעתים בעקיצה קטנה ומרומזת כמו אותם "שרים... שבקיאותם המופלגת בספרים עבי קרס באה להם מכריכותיהם האחוריות". ב"ג מוזכר כחצי דיקטטור, בעל תאוות שלטון וכבוד שלוחת רסן, אדם כוחני ללא מיצרים, מוקף בממסד ביטחוני חסר עכבות וערכים, אדם שמכר את המדינה לדתיים והשליט עליה את ערכיהם, אדם שבז למזרחיים, נגש בערבים, חרחר מלחמות ואיפשר שחיתות, הפקיר את יהודי אירופה בשואה ומיהר לפייס את הגרמנים אחריה וניסה לחפות על כך בחטיפתו של אייכמן. את הביטחוניסטים לדורותיהם מתעב שריד במיוחד. אחת העקיצות שלו מופנית כלפי אפרים סנה (בלי להזכירו בשמו): "הבן של הקומוניסט המפורסם ההוא, שכל חייו הוא מתאמץ, המסכן, לכפר במדים ובדרגות על חטאי אביו הסוטה".

יוסי שריד מציג בשם הדמויות אותן הוא מדובב תיאוריות קונספירציה פנטסטיות אודות פרשיות משנותיה הראשונות של המדינה. לפי תיאוריית קונספירציה אחת ב"ג הוא האיש שעמד מאחורי פרשת העסק ביש, מתוך רצון ליצור מצב שבו יהיה ברור שהמדינה אינה יכולה להתקיים בידיים שאינן ידיו שלו. יציאתו לשדה בוקר היא חלק מאותה קונספירציה. את התיאוריה הזו הוא שם בפיו של משה שרת, שכתב אותה במסמך סודי שבסודי, אותו הוא שמר כנשק יום הדין להצלת המדינה מידי ב"ג ואנשיו. בשם היסטוריון חדש בן זמננו, הוא מעלה תיאוריה לפיה ב"ג עמד מאחורי חטיפת הילד יוסל'ה שוכמכר כדי לעמוד מאחורי מבצע הצלתו, ובכך לנקות את עצמו מאשמת הבגידה בערכי תנועת העבודה והשלטת הדת והכפיה הדתית על המדינה. את קרבתו לאותו היסטוריון חדש, תיאר יוסי שריד בכך שאת הספקנות והדבקות שלו באמת, למד ההיסטוריון מ... יוסי שריד עצמו, שחשף את פרשת ההתעללות בחווארה בתקופת האינתיפאדה הראשונה; פרשה שההיסטוריון עצמו היה שותף לה כחייל שידע את האמת וראה "בשידור חי" כיצד היא מושתקת.

הדמויות החיוביות בספר הן הנשיא בן צבי ובעיקר ראשי הממשלה משה שרת ולוי אשכול, שניסו לתקן את שב"ג קלקל, אך לא הצליחו בשל צלו הכבד ובשל מלחמתו בהם, שנועדה להכשילם. את ה"חצי קפה חצי תה" המיוחס לאשכול, מסביר שריד בכך שלא ניסה מספיק להיות הוא עצמו, אלא נענה במקצת לציפיות להיות ב"ג.

בסוף הספר נותן יוסי שריד לב"ג הזדמנות בלתי חוזרת לתיקון היסטורי, צעד מנהיגותי גדול שיכפר על עוולות שלטונו. הסיפור האחרון, הסיפור של 1967, מסופר מפי ביוגרף הבית של ב"ג (הכוונה לשבתי טבת, אף שאין הוא מוזכר בשמו). כידוע, בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, לנוכח משבר המנהיגות, רבים עלו לרגל לב"ג. ב"ג פחד מהמלחמה והציג אותה כמתכון לאסון. אחרי המלחמה, קרא ב"ג לנסיגה מכל השטחים זולת ירושלים והגולן.

על רקע זה, מתאר שריד מפי הביוגרף את המשלחות העולות לרגל אל ב"ג, החל ברמטכ"ל רבין (שאכן ביקר אצל ב"ג, טרם התמוטטותו, המיוחסת במידה רבה לדברים ששמע מב"ג), פרס שהציע ניסוי גרעיני כדי להרתיע מפני המלחמה, ובעיקר משלחות שתבעו ממנו לקחת את ההובלה של המלחמה כדי להשיג מטרות של כיבוש שטחים והתנחלות בהן. משלחת אחת היא של אנשי ההתיישבות בראשות יגאל אלון, המציעה "תכנית אלון" ברוח זו. השניה היא אנשי רוח בראשות אלתרמן, מייסדי התנועה לא"י השלמה, שאת יוזמתם והכרוז שלהם כתבו כבר לפני המלחמה וניסו לשכנע את ב"ג לקדם את היוזמה. משלחת נוספת היא של אנשי "גוש אמונים", כלומר מי שהיו לימים "גוש אמונים" (ובהם, בתיאור חיצוני מבלי להזכירם בשמם, הרב לוינגר וחנן פורת) המוצגים כפי שיוסי שריד רואה אותם – כת משיחית מסוכנת, הממיטה אסון על המדינה.

ממשלחת למשלחת מבין ב"ג שעומד להתרחש אסון לאומי, שרק הוא יכול למנוע אותו. ב"ג נואם לאומה נאום נגד היציאה למלחמה, ומביע תמיכה ביריבו אשכול שאינו רוצה במלחמה. נאומו משנה את ההיסטוריה, מונע את המלחמה ואת האסון שהתרחש, לדידו של שריד, בעקבותיה.

הספר מסתיים בפניה של הביוגרף למצפונו של יוסי שריד, על שבספרו הוא מתנפל שוב ושוב על ב"ג, במקום להעריך את תרומתו הגדולה בהצלת המדינה בכך שמנע את המלחמה, כפי שניתן לצפות משמאלן כיוסי שריד.

כמובן שפניה זו מעבירה ב"הפוך על הפוך" את המסר של שריד – ב"ג שהתנגד למלחמה, בה רואה יוסי שריד אסון היסטורי, יכול היה למנוע אותה, אילו רצה. אילו מנע אותה, כל העוולות להם גרם היו נסלחות לו. מאחר ולא התעלה לגודל השעה ולא מילא את התפקיד שייעדה לו ההיסטוריה, הוא נשאר האיש הרע, הדמות השלילית, האיש שהרס את מדינת ישראל.

יוסי שריד הוא אחד המנהיגים המרכזיים של דרך פוליטית לה אני מתנגד בכל ליבי ובה אני נאבק לאורך שנים. אני סולד מדרך התנהלותו הפוליטית, ובעיקר מנטייתו לבצע סיכול ממוקד למי שהוא רואה בו יריב. כך המציא את העלילה לפי יצחק רבין היה אלכוהוליסט והצליח להפוך אותה כמעט למוסכמה (בימים בהם רבין הנץ היה יריבו של פרס היונה, אליו היה שריד מקורב. מי יודע, אולי השתלחותו בפרס בספר נועדה לכפר על כך). כך האשים את אהוד ברק בהפקרת שבויים באסון צאלים, והדביק לו את הכינוי "אהוד ברח", ואין אלו דוגמאות יחידות.

אך אני מודה, שלמרות כל אלה, יש לי הערכה רבה ליוסי שריד כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכנואם. בעיניי, יוסי שריד הוא גדול הנואמים הישראליים אחרי בגין. אני מקפיד לקרוא כמעט כל מילה אותה הוא כותב, ולא כאתגר אינטלקטואלי של יריב אידאולוגי, אלא פשוט כדי ליהנות מהעברית המשובחת שלו, שבה שזורים כל רבדי השפה, המקראית, החז"לית, השירית והמודרנית המדוברת, בתשזורת אסוציאטיבית מרתקת, עתירת קריצות ורמיזות סרקסטיות, לעתים אכזריות למדי, אך מהולות באירוניה והומור דק. על הצד האמנותי בספר – השפה, היצירתיות, המקוריות, הסוגה הייחודית, יש לי רק שבחים. הספר מרתק ומהנה מאוד.

אבל חרף ההנאה התקשיתי מאוד לבלוע את המסרים הפוליטיים שלו. בעיקר, אני תמה על מה ולמה הוא מעמיד כך על עמוד הקלון את דוד בן גוריון.

לאורך כל הספר הדהד בו קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים והאנטי ציונים, ששנוא נפשם ונשוא מלחמתם הוא ב"ג, האיש הרע של הסיפור אותו הם מספרים. והרי שנאתם לב"ג אינה נובעת מאחריותו לקילקולי המדינה, אלא... מאחריותו לחטא הקדמון, הקמתה וקיומה. הגם שריד ב"פוסטים"?

 

אהוד: כאשר הייתי חבר נשיאות מרצ ויושב לשולחן הנשיאות וכך גם קרוב ליוסי שריד בנאומיו המרתקים, הערכתי מאוד את כישרונו האוראטורי, מה עוד שהכרתי אותו בתור סטודנט באוניברסיטה בירושלים, משורר מתחיל, כתב ב"קול ישראל" ולימים מאנשי אמונו של ראש הממשלה לוי אשכול, כשהוא מלווה אותו בצעידה גאה לבמה בוועידה השנתית של אגודת הסופרים.

ואולם מאז נחלה מר"צ בהנהגתו כישלון מוחץ, וזאת מפני שלא הבינו מנהיגיה מה באמת קורה באינתיפאדה השנייה, ומאז שהתפטר מהנהגת המפלגה מבלי להביע חרטה או לעשות חשבון נפש – ירד ערכו בעיניי פלאים, ומשעה שנעשה למשורר עטור שבחים יחצ"ניים בגלל פירסומו כפוליטיקאי, ומשעה שנעשה לפובליציסט-חובבן ב"הארץ" – אני לא מסוגל לקרוא את הפרשנויות ואת ההטפות הצדקניות שלו, כאילו לא היה לו חלק בהפלת ממשלת ברק משום שסחף את מרצ אחריו אחרי שהתפטר מתפקיד שר חינוך בגלל כמה מאות אלפי שקלים לאחת המפלגות הדתיות. כן, הוא אשם בנפילת ברק ובקריסת הצעות השלום שלו.

לכן לא התפניתי אפילו לדפדף בספרו "לפיכך נתכנסנו", אבל לאחר שקראתי את הביקורת שמתפרסמת כאן עליו, נתמלאתי קבס. האומנם אוסף כזה של שטויות? וקשה לי להאמין שמפי אנשים ממכריי שמעתי, אומרים בשיא הרצינות, כמה יפה מתאר שריד את עשרים השנים הראשונות של המדינה.

והרי לא יכול להיות שכולם מטומטמים כשהם משבחים שטויות כאלה! אז אולי אני המטומטם?

ואולי רוב האנשים זיכרונם קצר לא פחות משכלם. וזו הסיבה שאני מביא במלואה את:

 

 

יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר

הרב יואל בן-נון

חליפת מכתבים ושידורים

אוקטובר-נובמבר 2000

תשרי-חשוון תשס"א

 

שונאים בבית

חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה.

ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.

זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך "להודות" לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.

ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלסטינים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.

וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.

אהוד בן עזר, תל-אביב

פורסם במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" ביום 10 באוקטובר 2000

 

 

 

מתוך תוכנית "דיבורים ועוד" בטלוויזיה הישראלית בערבית

שעה 17.40, תאריך 21 באוקטובר 2000

 מגיש: זוהיר בהלול

זוהיר בהלול: הסופר אהוד בן עזר שיושב כאן באולפן. שלום לך אהוד.

אהוד בן עזר: שלום.

זוהיר בהלול: אתה כתבת בעיתון "הארץ" ב-10 באוקטובר, תחילת ציטוט: "חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח והוא בית, יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף." אבל בבית הזה בעצם אתה אומר שיש ערבים, והשאלה, מדוע אתה מכנה את הערבים שונאים בבית?

אהוד בן עזר: אני לא כיניתי אותם שונאים. תראה, הבעייה של הדיון איתי היא קשה יותר, אני איש שמאל, אני חבר מועצת מרצ, הייתי בנשיאות [מועצת] מרצ...

זוהיר בהלול: אבל עברת מטמורפוזה.

אהוד בן עזר: לא עברתי שום מטמורפוזה. אני מאמין בשלום, אני בעד מדינה פלסטינית, אני בעד מעמד למוסלמים בהר הבית, אפילו חלוקת ירושלים.

זוהיר בהלול: אז ממה נובעת האכזבה שלך?

אהוד בן עזר: אבל אני בשוֹק. ואני מבטא כאן, אני חושב, את רוב אזרחי ישראל, לא אורציון [ברתנא, שהשתתף בתוכנית], ולא עמוס קינן [שהשתתף בתוכנית] עם הנאיביות שלו, ברגע... [לא ברור] שהעליונות הישראלית, שכאילו רק בנו זה תלוי.

אני אומר לך, אנחנו מרגישים כבעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה. זה היה השוֹק של אזרחי ישראל, בתל-אביב, של יהודים בעולם שדיברתי איתם, של מרבית החברים שלי.

זוהיר בהלול: אולי זה נובע מאי הכרת המציאות.

אהוד בן עזר: אנחנו שמענו כל הזמן, ונפגשנו עם חברים ערבים, והופענו, אני הופעתי בבית-לחם אחרי מאורעות מנהרת הכותל, עם נתן יונתן ועם נזי ח'יר ועם עוד סופר ערבי, מוחמד עלי טהא, ועמדנו דום לזכר שבעים ההרוגים ממנהרת הכותל, וניהלנו דו-שיח עם אנשי בית לחם.

זוהיר בהלול: כשאתה מדבר על...

אהוד בן עזר: רגע, נענינו לכל בקשה...

זוהיר בהלול: אהוד, אהוד...

אהוד בן עזר: ...ואמרו לנו כל הזמן שערביי ישראל הם הגשר לשלום. עכשיו יש לנו הרגשה שהם שומטים לנו את הארץ מתחת לרגלינו, שהקו הירוק איננו שונה מהגדה ומהרצועה. שאם תהיה עוד פעם מלחמה מבית היא תהיה [גם] מבחוץ, היא יכולה ממחר לפרוץ. תוך [חודש, תוך] שנה, תהיה לנו מלחמה מבית, התערער האמון שלנו בערביי ישראל, למרות הרצון.

רגע, עכשיו, אנחנו מוכנים לשבת ולהמשיך בדו-שיח, אבל עירערתם בנו ביטחון יסודי, חלום אולי, שיש לנו תרבות אחת ישראלית פה, ואנחנו חיים פה יחד, ואתם מפגינים ולא יורים בשוטרים ולא עושים פרובוקציות שמסכנות אותנו ואתכם. ניראה אתכם חיים תחת ערפאת או תחת סאדם חוסיין, אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל שאתם חלק מאזרחיה. אנחנו בסירה אחת, אני לא מרחיק לכת...

 

 

רק שביתת נשק

מאורעות אוקטובר 2000 מחייבים את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו תגרום קורת רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם.

צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך לאחרונה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו בעתיד הניראה לעין.

תהליך אוסלו והשלום עם ירדן ומצרים נטעו בנו את ההרגשה שאנו מתקדמים להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב. אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי ובפזורתו בעולם, והשינאה התהומית כלפינו – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הבאה: למעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – ומהצד הערבי – רצון לצבור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.

כן, נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בו. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, יהיו אולי תקופות רגיעה – אבל למעשה אלה יהיו רק שביתות נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר מ-120 שנה בתוך הסכסוך, נמשיך לחיות ולהתחזק כאן עוד שנים רבות, כי אין לנו ברירה אחרת.

אהוד בן עזר, תל-אביב

פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 6 בנובמבר 2000

 

 

המכתב ליוסי שריד

תל-אביב, 21.11.00

ליוסי שריד היקר שלום רב,

לא בלב קל אני כותב לך מילים אלה. החלטתי לפרוש ממועצת מרצ ומכל פעילות בתנועה. לאחר ששמעתי, שלשום בערב, את חברת המועצה מיכל עדן פותחת את הדיון המדיני בקריאה מהבמה לפינוי המתנחלים מהשטחים וגורפת מחיאות כפיים באולם מבלי שתישמע קריאת הסתייגות אחת – הבנתי שהטמטום פשט מאוד בתנועת מרצ וכי חבריה וניבחריה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי – הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו.

ההתקפה למחרת, יום שני, על אוטובוס התלמידים מכפר דרום – דומני שהצדיקה את יציאתי הנרגזת ממועצת מרצ. רשימתי במדור "תגובות" של "ידיעות אחרונות", שנדפסה אתמול, יום שני, 20.11, שעות ספורות לפני הפגיעות באוטובוס, מסבירה היטב את עמדתי:

 

פינוי לא יביא שקט

הלב מתקומם והשכל אינו מקבל את הפיכתו של ראש הממשלה אהוד ברק לשק-החבטות של הימין ושל השמאל כאחד. המוטיבציה של הימין ברורה, אולם השמאל מטיח בו בטיפשות ובעיוורון את מה שהוא הטיח ברבין המבודד בחודשים שלפני הירצחו: שהוא מתקדם לאט מדי בתהליך השלום והנסיגה.

מבקרי ברק מהשמאל אינם מוכנים להודות שגם רבין היה מגיע לאותה שעת אמת עם הפלסטינים, וכי בימים אלה של מלחמת אזרחים כמעט טוטאלית בין יהודים לערבים מהנהר ועד לים, שום פתרון פלא לא יספק את ההתלהמות הערבית – אפילו לא פינוי כל ההתנחלויות ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, הוכחה לכך היא התנהגות החיזבאללה לאחר שצה"ל פינה את כל אדמת לבנון עד המילימטר האחרון.

אם יפונו כיום ההתנחלויות, יסיקו הערבים שסופה של ישראל קרב ובא ויתבעו מאיתנו גם חזרה לקווי החלוקה של 1947, דהיינו פינוי הגליל וחלקים נרחבים מהנגב. גם לתביעה זו – מן הסתם – תימצא תמיכה בקרב חלקים מהשמאל הישראלי.

אנו נידונים אפוא למלחמת התשה ממושכת, שבה צפויים ליפול קורבנות ישראלים נוספים – בין היתר בהגנה על ההתנחלויות. במלחמה זו – כמו בכל מלחמה – צריך לנצח, ורק לאחר שיושג הניצחון ויתחדש המשא-ומתן המדיני, ניתן יהיה לפתוח מחדש את הוויכוח על עתיד ההתנחלויות. עד אז גם ראוי ראש הממשלה לכל התמיכה אפשרית.

[פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20 בנובמבר 2000]

 

עד כאן דבריי בעיתון. אני יודע שאתה אינך מתעלם מההיבט הביטחוני, וכי אמנון רובינשטיין קרוב לדיעותיי כמעט במאה אחוז, אבל הרוח הכללית הנושבת במרצ, דברי הבלע של שולמית אלוני מתחילת המהומות, והנטייה המטופשת של מרבית חברי מרצ והשמאל הישראלי וסופריו ואנשי הרוח שלו – לקחת את כל האחריות על עצמנו ולא לראות שהסכם אוסלו קרס בגלל הפלסטינים, שחלק ניכר מערביי ישראל חדל להיות נאמן למדינה, וכי למעשה מלחמה לנו כעת כמעט בכל העולם הערבי והמוסלמי, מלחמה על עצם קיומנו כמדינה – כל אלה אינם מאפשרים לי להמשיך להזדהות עם מרצ מבחינה מוסרית. אני מניח שבסופו של דבר גם אבטל את חברותי בתנועה.

 

                                                                                                 בברכת ידידות,

 

גלי צה"ל, תוכנית "עושים צהריים"

שעה 13.15, תאריך 22 בנובמבר 2000

מגישה יעל דן

יעל דן: הרב יואל בן-נון, שלום לך.

הרב יואל בן-נון: שלום וברכה.

יעל דן: אתה שומע את הקריאה המפורשת של הסופר א.ב. יהושע אליך, אליכם המתנחלים – למען ילדיכם, למען ילדינו, אנא, המתנחלים, היו אמיצים, גלו עוז-רוח ותבונה והתפנו בעצמכם חזרה אל מדינת ישראל. צאו משם!

הרב יואל בן-נון: אני רואה בזה שקר וצביעות וגם חוסר מוסריות משווע. קודם כל, ממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק הלכה לקמפ-דייוויד לא על פי הקווים שלי, לא על פי הרצונות שלי. והמשא-ומתן נכשל והתפוצץ שם לא על התנחלויות ולא על מתנחלים. ואהוד ברק אפילו לא העלה על דעתו לתבוע את זכותם של היישובים האלה להישאר בהסדר קבע. זה התפוצץ על ירושלים ועל זכות השיבה. וכל עוד הפלסטינים לא מוותרים על זכות השיבה, אין בכלל בית לחזור אליו, אין בכלל מדינת ישראל שיכולה לחיות בשלום כל עוד הפלסטינים מתעקשים על זכות השיבה לתוככי ישראל.

עכשיו פרצה האינתיפאדה הזאת על אל-אקצה, על ירושלים, על זכות השיבה. היא פרצה בוואדי-ערה, היא פרצה בגילֹה, היא פרצה בכל מקום.

כעבור כמה שבועות ראו הפלסטינים שהעסק לא הולך, הם לא משיגים מטרות, הם מלכדים את הציבור הישראלי נגדם.

יעל דן: מה אתה אומר? – אנחנו, המתנחלים, לא הבעייה של מדינת ישראל, זה בכלל לא הבעייה?

הרב יואל בן-נון: אני אומר שזאת לא הבעייה...

יעל דן: [ש]"לא בגללנו מתנהלים הקרבות האלו"?

הרב יואל בן-נון: הפלסטינים ראו שהם לא מצליחים, שהציבור הישראלי מתלכד נגדם, והם הסיטו את האש לפני כשבועיים בצורה מתוכננת אל המתנחלים, בידיעה ברורה, שהם יובילו לזה ש-א.ב. יהושע יכתוב דברים כאלה. ואין לי שום ספק שבעצם הרגעים האלה מתרגמים את דבריו לערבית ויושבים הרוצחים בעזה, דחלאן וכל חבר מרעיו, עם הראיס שלהם, וקוראים בערבית את הדברים האלה, ונהנים ואומרים: עוד כמה רציחות, עוד כמה הרוגים, ואנחנו אכן נביא להוצאתם מפה בכוח, לא בהסכם, אלא בכוח. ובכל מקום שיתפנה בכוח... יביאו לכך שחזית האש תרדוף אחרינו [גם] למקומות אחרים. מי שיפנה את כפר דרום ואת נצרים, תעבור האש הלאה... חמישה קילומטר מעזה ומחאן-יונס יושבים גם נחל עוז, בארי וכיסופים.

יעל דן: הרב בן-נון, נידמה לי שהסופר א.ב. יהושע מייצג חלק לא קטן בציבור. בסקר שעשה למעננו מכון גיאו-קרטוגראפיה, מדובר בערך בארבעים אחוז שחשים שנהרגים פה ומשלמים דם יקר ונפשות רבות – בשביל הרצון העיקש שלכם לשבת במקום הזה, שחלק גדול מאוד מהציבור היה מוותר עליו.

הרב יואל בן-נון: אני אומר עוד הפעם, אם יבוא הסכם שמדינת ישראל תקבל אותו בהצבעה עם ממשלה דמוקרטית – הממשלה הנוכחית אין לה רוב דמוקרטי – אבל נניח שתהיה ממשלה אחרת שיש לה רוב דמוקרטי והיא תשיג הסכם ותביא אותו למישאל-עם, ויהיה רוב שיצביע בעד הסכם כזה – אני לא נלחם נגד עמי שלי אף פעם, אני מקבל הכרעות דמוקרטיות.

היישובים האלה הוקמו על-ידי ממשלות שניבחרו באורח דמוקרטי. האם מוכן השמאל הישראלי לקבל החלטות דמוקרטיות, או כשזה לא נוח לו, אין הכרעה דמוקרטית וגם אין מוסר?

חמש שנים אמרו לנו, שמילים יכולות להרוג, להביא לרצח פוליטי, והנה המילים הורגות בנו מצד אחד, והרוצחים מבצעים את גזר-הדין מצד שני, ואנחנו יושבים תחת אש צולבת משני הצדדים, כאשר ברור גם בשאלות שלך ל-א.ב. יהושע, היה ברור, שהפירוש של המילים האלה עכשיו איננו אלא זאת – להוסיף פיגועים כדי להכריע את המערכה הזאת ולדחוק אותנו בכוח החוצה כמו מלבנון, ומי שיגיד שלבנון לא גרמה להחלטת ערפאת לצאת למערכה הזאת, הוא מתעלם מהדברים של ערפאת עצמו. ערפאת עצמו אמר מפורש, שחסן נסראללה ומה שקרה בלבנון שיכנע אותו שזאת הדרך היחידה.

יעל דן: הרב בן-נון, הקריאה של הסופר א.ב. יהושע אליכם היא לא רק פוליטית, היא גם קריאה אישית רגשית מאוד, הייתי אומרת. הוא אמר, הורגים שם, הורגים את הילדים שלכם.

הרב יואל-נון: בוודאי.

יעל דן: למה לכם? אני שואלת אותך, הורגים את הילדים שלכם, למה לכם?

הרב יואל בן-נון: הורגים את הילדים שלנו ואת החיילים שלנו בכדורים חיים, והורגים אותם פעם שנייה במילים האלה.

זה מה שאני שומע, זה מה שאני מרגיש, זה בעיניי בלתי מוסרי בעליל. אדם מוסרי כמו איש שמאל מובהק אהוד בן עזר, הבוקר דיבר איתי, פרש מהנהלת [צ"ל ממועצת] מרצ בגלל העניין הזה. איש שמאל הגון ומוסרי היה אומר לפלסטינים: קודם כל, כל עוד אתם יורים, אני מתנחל. כל עוד אתם רוצחים, אני מתנחל, ברגע שייפסק ההרג ויפסיקו להוציא להורג נשים וילדים פה, אז נדבר.

יעל דן: כן. הרב יואל בן-נון, אני מודה לך.

 

 

אהוד בן עזר ויוסי שריד

בתוכנית "הכול דיבורים", מראיינת אסתי פרז

קול ישראל, 27.11.00

אסתי פרז: שלום לסופר אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר: שלום שלום.

אסתי פרז: כתבת באחרונה מכתב חריף מאוד ליוסי שריד, ובו אתה מודיע לו על פרישה מחברות במועצת מרצ. למה?

אהוד בן עזר: האמת שאני מדבר בהרבה כאב, ובהרבה התלבטות. אני רואה את עצמי כאיש שמאל וכאיש מרצ, ואני לא פרשתי מחברות בתנועה. אבל במועצת מרצ, הראשונה לאחר פרוץ המהומות או המאורעות, מאז אוקטובר – עלתה אחת מחברות המועצה, והדבר היחיד שהיה לה לומר הוא שצריך להוריד מיד את כל ההתנחלויות, והיא גרפה גל של מחיאות כפיים, ואף לא קריאה אחת נגד. זה היה יום לפני האירוע, לפני ההתקפה על האוטובוס בכפר דרום.

ואני פשוט, רגשית, לא יכולתי להתאפק, ואני קמתי ואמרתי שזאת בושה וחרפה, שהיא מתירה שפיכת דם של יהודים, ושאני לא מוכן להישאר יותר בפורום הזה, וקמתי ויצאתי בקריאה די קשה, שאמרתי: "תישארו עם הטמטום שלכם!"

אסתי פרז: כתבת במכתב: "בתנועת מרצ, חבריה ונבחריה של התנועה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי, הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו."

אהוד בן עזר: בהחלט. אני אומר, יכול להיות שיהיה צורך לפנות התנחלות זו או אחרת כמו שפינו את קבר יוסף, מטעמים ביטחוניים, יכול להיות שאם המלחמה תתמשך, מטעמים שלנו נצטרך לקצר קווים, אבל אין לזה שום דבר עם הוויכוח עם הערבים, בשבילם גם הכביש מיספר אחד, לטרון, לירושלים – צריך להחזיר אותו מיד, ואת שכונת גילה, אין הבדל בין ההתנחלויות. ברגע שמדברים על חזרה לקו 67', אז אם זה במשא ומתן לשלום, קובעים איזשהו גבול מוסכם, שגם לכך אני, יש לי הערה – אני לא חושב שישנה איזושהי אפשרות להפרדה – אנחנו נישאר תקועים אלה באלה לנצח – ולכן לא יהיה קו של תעלות ושל גדרות שמעבר לו יש מישהו אחר, נישאר תקועים יחד זה בזה.

אבל בתוך כל המלחמה הזאת, לקום ולפנות את כל ההתנחלויות? שהערבים ישרפו אותן!? יתלהמו, כמו שמלבנון יצאנו – יתייחסו לזה? בעיניי זה ניראה התחלת הסוף של מדינת ישראל, מין פינוי שכזה. הרי ברור איך זה יתקבל.

אסתי פרז: ואתה מין קול דומם אחד במועצת מרצ או שאולי יש עוד אנשים שחושבים כמוך?

אהוד בן עזר: איש לא... חוץ משיחת הטלפון שהיתה לי הבוקר עם יוסי שריד, וליבנו כמה דברים. אבל קשה לי להסכים איתו. הוא טוען שהמתנחלים בכל זאת משתמשים במצוקה הזאת של דם יהודי שנשפך היום – כדי שאנחנו נצדיק אותם. אני אומר שאני לא מוכן שדם יהודי בכפר דרום יהיה הפקר, אבל אם זה בחדרה, שם זו היתה תינוקת ערבייה שנפגעה [בפיצוץ האוטובוס] – אז [רק] נגד זה צריך להתקומם?

או המכתב המופרך של א.ב. יהושע, שהוא קורא למתנחלים לחזור כאילו הם ה"פייה נואר" באלג'יריה [רגליים שחורות, כינוי-גנאי למתיישבים הצרפתיים באלג'יר] – ואנחנו צרפת. איזו צרפת?! הרי בתוך הקו הירוק הכול בוער. הרי מיליון אזרחי ישראל הערבים כבר לא קוראים להם ערביי ישראל, זה הפלסטינים כאן.

אסתי פרז: מה שאתה אומר, באופן מאוד פשוט ומאוד ברור, זה שלתנועת מרצ יש מבחינתך, כמו שאתה רואה את הדברים, בעייה מוסרית קשה היום.

אהוד בן עזר: ודאי. אבל מה שכואב לי שמהרגע שאני אומר את הדברים האלה – ותאמיני לי שאנשים מן השורה שאני פוגש, מרגישים כמוני... אומרים לי [במרצ]: "נהיית איש ליכוד!"

זאת אומרת, אני בעד מדינה פלסטינית, אני בעד חלוקת ירושלים, אני בעד מסירת הר הבית לערבים, אני... בהסכם, אבל בהסכם שלום אמיתי, ויתור [מצידם] על זכות השיבה, עם הכרה בזכותנו על הארץ במאה אחוז, בגבולות ישראל שיוסכמו. אבל בתוך המלחמה הזאת לקום ולפנות את ההתנחלויות ולסגת לכאן? זאת מפולת! אנשים לא מבינים איפה אנחנו חיים!

אסתי פרז: והדרך לדעתך היא באמת לקום ולפרוש מתנועה ש...

אהוד בן עזר: לא. אני לא פרשתי מהתנועה. אני פרשתי מהמועצה. אני הייתי ניבחר במועצה ואני עדיין לא פרשתי מהתנועה כי אני מתעקש על זכותי לומר את הדברים האלה כאיש שמאל, ולא שתיכף יגידו לי... גם כמה מחבריי הערבים, מרגע שלא הסכמתי לדעתם במאה אחוז, אומרים לי: "אתה איש ליכוד!"

אסתי פרז: כועסים עליך?

אהוד בן עזר: ודאי. "בגדתי בהם!" – ברגע שאתה לא מקבל את הטיעון הערבי במאה אחוז, כמו שחלק מהסופרים הנכבדים שלנו, ואנשי הרוח, שהם פשוט חיים ב... ב... אני לא יודע איך להגדיר את זה! – הם חיים באספמיה! – חיים בעולם שלא קיים! – וזה, אני רואה בזה, חלק משיגעון הגדלות הישראלי, ורגש העליונות, כאילו אנחנו במעשינו גרמנו להתנגדות הערבים אלינו – רק נהיה טובים כמלאכים, והם יאמצו אותנו אל חיקם!

אפוא?! זה שיגעון גדלות ישראלי, זה מאפיין את הדיבורים של א.ב. יהושע כל השנים. לקיחת האשמה על עצמנו כאילו בנו תלוי הכל! – תשמעי, אני התחלתי להאמין לערפאת. אני מאוד-מאוד מפקפק בתקפות של הסכם אוסלו. אני עשר שנים האמנתי שאנחנו הולכים לקראת שלום. כרגע אני רואה שאם מסוגלים כך לשבור את הסכם אוסלו, ואת כל ההשקעות שהשקיעו בהם, עשרות מפעלים שנוצרו לטובת שני העמים, לטובת הדו-קיום, איפה? אני לא רואה שלום באופק.

אסתי פרז: ואתה, אתה אומר שבעצם, אם אפשר להבין מדבריך, שאתה מסכים, מסכים מאוד אפילו, בימים האלה, עם דברים שאנחנו שומעים מצד הימין של המפה הפוליטית...

אהוד בן עזר: לא! אני תומך באהוד ברק. אני חושב שהקו המרכזי, שהוא מוליך אותו, צריכים כולם להתגייס סביבו, כי זה מאבק על ישראל שבתוך הקו הירוק, שלא נרמה את עצמנו, הרי אם נגביר את הקו או את הכמות של התגובות [הצבאיות] שלנו, זו מחר יכולה להיות מלחמה כוללת עם מצרים, עם עיראק, עם טילים על תל-אביב! תל-אביב היא קו-חזית במערכה זאת. ואם המשטרה עומדת כבר חודשיים, והצבא, מול מהומות, ואם לא היו עוצרים את המהומות של ערביי ישראל, אז [הם] היו יכולים גם לשרוף עוד יישובים יהודיים, לא רק את הצומת של אום-אל-פאחם. אם אני נוסע בלילה בוואדי ערה, אני צריך להרגיש כאילו בארץ אוייב אני נוסע? מה זה? הם מנסים לשמוט מתחתינו את ההרגשה שארץ-ישראל, שישראל שייכת לנו! – אז איש שמאל זה לא אדם שמתאבד. אני בעד שלום ודו-שיח, אני, לכל מיפגש אני ממשיך לבוא, אבל אני עומד על זכותי לומר את מה שיש לנו לומר, להגן על עצם הקיום שלנו.

אסתי פרז: הסופר אהוד בן עזר, תודה לך על הדברים האלה.

אהוד בן עזר: תודה לכם.

 

אסתי פרז: שלום לחבר הכנסת יוסי שריד.

יוסי שריד: שלום רב.

אסתי פרז: נידמה לי, יוסי שריד, שטובי מתנגדיכם, מתנגדי מרצ, לא היו מגדירים את הדברים כל-כך יפה כמו אדם שעד לאחרונה ישב במועצה של מרצ?

יוסי שריד: אני מאוד מכבד את מה שאומר אהוד בן עזר. אני קיבלתי את מכתבו, אני מיהרתי להשיב עליו, אם כי אני מניח, אני יודע, שהוא עדיין לא קיבל אותו. ביקשתי מאהוד בן עזר שניפגש ונלבן בינינו את הדברים. אני לא כועס עליו, בניגוד לאנשים אחרים...

אסתי פרז: מכבד אבל לא מסכים.

יוסי שריד: לא מסכים. בהחלט. גם העניין הוא מעט משונה. אני חושב שאהוד הגיע למועצת מרצ, אולי, אני לא רוצה חלילה לחשוד בכשרים, עם איזושהי החלטה מוקדמת, כי לבסס פרישה ממועצת מרצ, לא ממרצ, דרך אגב – על סמך הופעה של חברת מועצה זו או אחרת, שאני את כולם מכבד, ואני גם לא יודע בדיוק למי הכוונה, אני גם לא שמתי לב שהיה איזה פרץ של מחיאות כפיים להתבטאות כלשהי...

אסתי פרז: הוא כתב את זה במכתב באופן מאוד ברור. גם ציין את שמה, חברת המועצה מיכל עדן שפתחה את הדיון, לפי מה שהוא כותב...

יוסי שריד: אני, כמו שאני מכבד את אהוד בן עזר, אני מכבד גם את מיכל עדן, אבל אילו היה אהוד בן עזר מאריך רוח והיה מתעכב במועצה, והיה שומע את נאומי במועצה, ואני בכל זאת יושב-ראש התנועה, אני חושב שאולי בסופו של דבר הוא לא היה מחליט כפי שהוא החליט.

אבל הדברים שהוא אומר בהחלט יכולים להישמע בתוך מרצ, ואנחנו מכבדים את זכותם של כל החברים שלנו, תהיה דעתם אשר תהיה, להשמיע אותם באופן הכי ברור, ואת יודעת שאנחנו נמצאים לא פעם במצב שמכים אותנו בשני הקצוות של המקל, ולפעמים אני מודה לאלוהים שאין למקל יותר משני קצוות, כי אחרת היו מכים אותנו גם בעשרה קצוות. את יודעת שמצד אחד שמענו בזמן האחרון דיבורים, אתם ודאי עסקתם בזה לא מעט, על שתיקת השמאל ועל מבוכת השמאל וכל מיני דברים מופרכים מן הסוג הזה, שהשמאל לא מספיק ברור...

אסתי פרז: אני לא כל כך בטוחה שהם מופרכים. נתגלו בקיעים פה ושם.

יוסי שריד: מופרכים. הנה את רואה שיש טענה נגדי. ועכשיו, מצד שני, נשמעת טענה שהשמאל הוא חד מדי וקיצוני מדי ואולי חד-צדדי מדי – והתפקיד שלנו, של כל האנשים האחראים, ושלי אולי באופן מיוחד, כיושב-ראש התנועה, לאזן את הדברים ובעיקר לעשות את הדברים המתחייבים, מבלי לשאול את עצמנו בכל יום מה מזג האוויר הציבורי ולהתייצב על פי משב-הרוח המזדמן.

אסתי פרז: סדקים קשים בתנועת מרצ או שזהו קול בודד?

יוסי שריד: אני לא מכיר שום תנועה שהיא יותר מלוכדת ויותר מאוחדת ויותר סולידארית מתנועת מרצ. כפי שאת יודעת, אין אצלנו לא פרץ ולא צווחה. וזה קול, ואנחנו מכבדים קול, אפילו הוא קול של יחיד, אני לא יודע אם הוא קול של יחיד – אבל אנחנו מכבדים גם קול של יחיד. אני מרשה לעצמי לומר – אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואנחנו צריכים לעשות את הדברים שנכון לעשות אותם על פי האלוהים שבלבבנו.

אני מרשה לעצמי להניח, אני לא זוכר במדוייק, אני גם לא יכול לזכור, שאהוד בן עזר, בימים הראשונים של מלחמת לבנון, אולי גם תמך במלחמת לבנון. כי זה היה משב הרוח, זו היתה המגמה הכללית, וקשה מאוד, כאשר, נניח – יוצאים למלחמה או נמצאים במצב של עימות, לראות את הדברים באופן יותר מאוזן, ובעיקר באופן יותר אחראי. בכלל, הכי קל...

לכן, נידמה לי, שאהוד בן עזר בחר לעצמו את המלאכה הקלה. אנחנו, לצערנו, לא יכולים לבחור לעצמנו את המלאכה הזו, להכות על החזה של הזולת. כדי להכות על החזה של הזולת, אין צורך במרצ. וכדי להיות אחראים על אגף הייאוש, אין צורך במרצ. אנחנו אחראים על אגף התקווה, ואנחנו בודקים את עצמנו לא מה הצד השני לא בסדר – זה אגב אנחנו יכולים להגיע להסכמה תיכף ומיד, אבל זה לא מוביל אותנו רחוק – אלא מה אנחנו גם לא בסדר.

כדי לומר מה הצד השני, הצד הנגדי, לא בסדר – אז אפשר להסתפק בלימור לבנת, ובאביגדור ליברמן, ובאנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מה אנחנו לא בסדר? ובעיקר אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו במה אנחנו יכולים להועיל, כי אנחנו לא משקיפים מן הצד. אנחנו חייבים עכשיו למנוע הידרדרות במצב. ואנחנו מוכרחים למנוע עכשיו שפיכות דמים נוספת. המחוייבות הראשונה שלנו במעלה היא לכל אדם שיכול חס וחלילה וחס לשלם בחייו. זו המחוייבות הראשונה שלנו ואנחנו מנסים לעבוד על פי מיטב מצפוננו וודאי נזכה לביקורת גם מצד אל"ף וגם מצד בי"ת.

אסתי פרז: אז אולי תצטרף לממשלת האחדות, היוזמה שעכשיו גולדשמיט מפעיל וטומי לפיד מוביל?

יוסי שריד: לא. ממש לא. אילו היינו חושבים שיש בממשלת אחדות לאומית כדי להועיל במשהו, לשפר במשהו את המצב המדיני או הביטחוני, לא היינו מהססים לעשות זאת. אבל מכיוון שאנחנו בטוחים לחלוטין שלהועיל הממשלה הזאת לא תועיל, והיא עלולה לדרדר את המצב הביטחוני, והיא עלולה אפילו להביא לעימות איזורי, לכן אנחנו לא נשתתף בממשלה כזו.

אסתי פרז: נידמה לי שמרצ היא ממש בין הסיעות היחידות שמחר יצביעו נגד פיזור הכנסת.

יוסי שריד: משום שאנחנו חושבים שבמצב שנוצר צריך לאפשר לראש הממשלה, ולנו עדיין יש תקווה – להרוויח עוד פסק-זמן, כדי שהוא יוכל לנצל אותו לצורך של העתקת העימות והחזרתו אל המסלול המדיני, ולכן בימים כאלה צריך אורך-רוח וסבלנות והרבה אחריות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

אסתי פרז: חבר הכנסת יוסי שריד, תודה.

יוסי שריד: תודה.

 

תשובת יוסי שריד (1)

ירושלים, כ"ח חשוון תשס"א

26 בנובמבר 2000

אהוד היקר,

קיבלתי בתודה את מכתבך, והוא ציער אותי עד-מאוד. מי כמוך יודע שאני עומד כצוק-איתן מול תגובות והתבטאויות מסויימות, מתלהמות ומופקרות, שעולות מתוך המחנה, ומשימתי לא קלה, ואני זקוק לתמיכה, גם לתמיכתך המחזקת. נידמה לי שהחלטתך מחייבת שיקול-דעת נוסף, ואני מפציר בך לשוב ולעיין בה. אשמח אם נשוחח.

                                                                                     שלך בחברות –

                                                                                         יוסי שריד

 

 

תשובת רן כהן

ירושלים, כ"ט בחשוון, תשס"א

27 בנובמבר, 2000

לאהוד היקר שלום רב,

נודע לי על מכתבך אל יוסי שריד, וביקשתי את הסכמתו לקרוא במכתבך ולפנות אליך במכתב משלי, וברשותך גם אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. הייתי נוכח באותה מועצה, שמעתי את הדברים וכמובן ראיתי ושמעתי את מחאתך.

נידמה לי, אהוד, שכולנו עוברים ימים קשים מאוד, שהכואב והמטריד בהם ביותר הם הטלטלה בין התקוות הטהורות לתקוות הניראות נשברות, בין הייאוש מהפרטנרים שלנו לבין הזעם על עצמנו, ובמיוחד קשים עלינו ימים אלה בהם אנחנו מבקשים קרני אור מדי יום כדי לחזור לשפיות התהליך המדיני, ואכזבות מדי ערב עם הידיעות על ההרוגים, הפצועים, הפיגועים והיריות.

בימים כאלה מוכרחים לנהוג בקור-רוח ובעצבים חזקים מאוד!

הלא תסכים איתי שגם לך מר ממר על האיוולת האיומה בה נהגו כל ממשלות ישראל לא רק כאשר זרעו עשרות התנחלויות בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה, אלא אף טרחו להקים את נצרים בין צלעותיה של עזה ואת פסגות בין צלעותיה של רמאללה ואת תל רומידה בלב חברון ועוד ועוד, ואני משוכנע שגת אתה לא משלים עם מעשי איוולת אלה (שהבן החייל שלי שומר על אחת מהן עכשיו) רק משום שאתה, כמוני, זועם ומאשים עתה את ערפאת בבחירה בדרך האלימות, לאחר שקיווינו כי בעקבות אוסלו נבחרה דרך המו"מ כדי לקבור את דרך האלימות. אל תשכח, אהוד, שאפילו בתקופה זו, בה היה הדיבור על הסכם שלום בממשלה של אהוד ברק, נמשכה בניית ההתנחלויות בקצב מטורף.

אני מסכים עימך, ואני בטוח שהרוב העצום במרצ מסכים עימך, שעיקר הפתרון של בעיית ההתנחלויות יינתן בהסכם הקבע בינינו לבין הפלסטינים, אבל מדוע זה נורא כל-כך בעיניך לשקול למשל אפשרויות כאלה:

א. שהמדינה מטעמיה הביטחוניים, ומראיית פיקוח הנפש, תחליט לפנות אותן התנחלויות בודדות התקועות במקומות מטורפים והעלולות לגרום (וכבר גרמו!) לאובדן חייהם של ילדים, נשים, חיילים, גברים, מתנחלים ולא מתנחלים?!

ב. מדוע אי אפשר, נניח, שפירוק התנחלויות כאלה ייעשה במקביל לפירוק התנזים מנשקו או במקביל להפסקת אש מוחלטת?! או אולי יוחלט שאנחנו נפנה רק אותן התנחלויות פרובוקטיביות באופן חד-צדדי (מה יש, והרי עשינו את זה בלבנון, ולדעתי הצלחנו!?) אבל בתנאי שאין יורים באיזור אותה התנחלות?! משהו מעין החלטה לפנות את נצרים, אך באם יהיה עליה או על הדרך אליה, ממעבר קרני – ירי, לא יהיה פינוי!!?

אני חושב שאם האש הארורה על פסגות הפכה להיות אצלך סיבה לשריין את מיקומה וקיומה עד הסדר הקבע, זוהי טעות! אני מודה שמאוד היה חבל לי שיצחק רבין ז"ל לא החליט לפנות, למשל, את תל רומידה עם הטבח של ברוך גולדשטיין!

לא דיברתי עם כל אנשי מרצ לדעת באם זו עמדתם כלפי ההתנחלויות ופתרון בעייתן, אבל אני מרשה לעצמי, לאחר מיפגשים עם מאות פעילים ומצביעים, להבטיח לך שרוב-רובם חושבים כך או בדרך דומה, ולא ראוי לדעתי שאתה תעזוב את הרוב הזה ואת הדרך הזאת לשלום בשל אימרה של מישהו, שלא ניראתה לך. האמן לי שמרצ לא עברה שום תהליך של טירוף!

מאוד אשמח אם תחליט לחזור למועצה, ולפעילות, ובהחלט סביר שתעשה זאת כשאתה מבהיר למנהיגות מרצ כולה את עמדתך והשגותיך!

אנחנו תומכים באהוד ברק למרות האכזבות הקשות, ללא שום תמורה וללא שמתייעצים אפילו איתנו, ונמשיך כך כל זמן שימשיך בתהליך ובמאמץ לשלום, אבל אם ילך בדרך אריק שרון – לא נוכל לצערי להמשיך ולתמוך בדרך שרון, שהביאה לישראל אסונות לרוב.

כל טוב לך,

בידידות

רן כהן

 

 

 

 

אשריי, אשם אני!

גדעון לוי מסיים את ביקורתו על ספרו של בני מוריס ("הארץ", "ספרים", 1.11.00) – בהאשמה חמורה כלפי העיתונות בישראל, שכמו לאחר פעולת קיבייה ב-1953 – מתלכדת גם כיום כתקשורת מגוייסת: "כאז כן עתה. שם הכול התחיל. כך הכול התחיל."

מוזר. אני דווקא הייתי סבור, למקרא דברי גדעון לוי ועיתונאים רבים אחרים ב"הארץ", כי הם עדיין שבויים בשיגעון הגדלות הישראלי, הממעיט בחומרת ההתנגדות הערבית הבסיסית לקיומנו, ולוקח את מרבית האשמה על עצמנו, כאומר – אילו היינו מתנהגים כמלאכים – לא היו הערבים נלחמים בנו, החל מ-1948 ועד ימינו אלה.

מאחר שאני לא נאיבי כגדעון לוי, השתדלתי לקבל חלק ניכר מהמידע על מאורעות אוקטובר 2000 דווקא משידורי הטלוויזיה, גם של מדינות ערב, ומראיונות עם מנהיגיהם ודבריהם, ובייחוד ראיון עם אדוארד סעיד ברשת הבי-בי-סי, ממנו הבנתי שאנחנו תמיד התוקפנים ואילו הצד הערבי אינו תוקפני כלל, מאחר שעשיית צדק, גם כאשר פירושה הריגת יהודים, אינה תוקפנות אלא התגוננות לאומית לגיטימית. ומהו הצדק של סעיד? הקביעה שאין לי ולעמי שום זכות למדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל אלא רק כמיעוט נסבל בתוך רוב ערבי.

אכן, כדי להבין את המציאות שבה אני חי, אני מעדיף את דברי אדוארד סעיד והמנהיגות הפלסטינית על פני חלק ניכר מהפובליציסטים והעיתונאים התמימים או המיתממים שכותבים בארץ וב"הארץ".

אהוד בן עזר, תל-אביב

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" ביום 29 בנובמבר 2000

 

תשובתו של אהוד בן עזר

תל-אביב, 30.11.00

ליוסי שריד ולרן כהן היקרים שלום רב,

עד שהגיעו אליי מכתביכם – שבו ונטרפו הקלפים. אהוד ברק התפטר, ואנחנו עומדים עתה בפני מערכת בחירות.

אני שותף לדעתכם שעלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לתמוך בו, אם כי התחזית קשה. אני חושש שמרצ תרד בקלפי בגלל האכזבה מתהליך השלום, וכי תהיה לנו כנסת שיש בה גוש ימני גדול, גוש מרכז-שמאל קטן ממנו או שווה לו, וגוש ערבי שלא יוכל לעזור לקואליציה שמאל-מרכז בגלל קיצוניותו, (שהרי כך גם עזר להפיל את ממשלת ברק), אך גם לא יוכל, כמובן, לכרות ברית עם הימין.

אם התפטרות ברק היא, בין השאר – ניצחון לערפאת, הרי שזה מחזק את התחושה שהערבים עדיין אינם רוצים בשלום או אינם בשלים לו, וכי עדיף בעיניהם מאבק בין הנהגות קיצוניות משני עברי המתרס, זאת כדי שאנחנו נהיה יותר ויותר מנודים ומבודדים בעולם, ואולי יוכלו בסופו של תהליך להפוך אותנו למשהו כמו המיעוט הלבן בדרום-אפריקה, מתוך תקווה שרובנו נהגר מכאן, וכך תסתיים האפיזודה של מדינת ישראל.

באשר לוויכוח בינינו – אני סבור שבדבריי בכתב ובעל-פה הצלתי במידה מסויימת את כבודם של מרצ ושל השמאל הישראלי, גם את כבודכם. הטלפון לא הפסיק לצלצל אצלי אחרי השיחה המשודרת עם יוסי. אנשים שאני מכיר ואנשים שאינני מכיר, משמאל לי וגם מימין, כולם נרגשים מאוד וכולם חיזקו את ידיי ואמרו שמזמן לא שמעו דברי אמת כאלה ברדיו, דברים אמיצים. האחראית על חינוך ילדים באזור כפר דרום, רחל שנר, סיפרה לי בטלפון שרק בגלל איחור בתחבורה ניצלה מלנסוע באוטובוס שנפגע, וכאשר שמעה אותי ברדיו, עצרה את מכוניתה ופרצה בבכי, סוף-סוף מישהו מהשמאל מביע הבנה לכאבם.

פנו אליי מיד גם מהתוכנית "משעל חם" של נסים משעל לאותו יום שני בערב, וביקשו שאשתתף באותו נושא. אני סירבתי ואמרתי שאני מעדיף לומר את דבריי ברדיו ולא בקרקס שבו אתה צריך להתחרות בצעקות, אחרת קולך לא נשמע. אני שמח שכך החלטתי כי שמעתי ששולמית אלוני הופיעה אותו ערב, ולא הייתי שמח לעשות נחת רוח לימין בכך שאתווכח עם עמדותיה המופרכות והמצדדות בערבים, עמדות שגרמו נזק עצום למרצ במשבר האחרון. אינכם יכולים לתאר לעצמכם איזה זעם, גם מהשמאל, עורר מכתבו של בולי ב"ידיעות אחרונות" ("למען ילדיכם, תתפנו", 22.11) – שקרא למתנחלים, יומיים לפני פיצוץ האוטובוס בחדרה, "לחזור הביתה!"

הייתי לפני שבוע ב-24.11, בערב ספרותי בקיבוץ יזרעאל עם הסופר סלמן נטור, הרואה עצמו כמבטא את עמדת הפלסטינים. כל החברים, חלקם שמאליים ממני, היו בדיוק בדיעותיי וחיזקו אותי. למען האמת, לא שמעתי כמעט שום אדם בר-דעת שיתמוך בעמדותיהם של שולה ובולי, לבד מכמה גברות תל-אביביות הסבורות שבכלל אין לנו זכות על הארץ, וכי הערבים צודקים. ניסחה זאת למשל בחינניות ובארסיות רבה, בתוכנית טלוויזיה, הסופרת רונית מטלון שאמרה כי דרכה של הציונות היא שלמען כל דבר טוב שהיא עושה – היא הורגת דבר אחר.

אני חושב שחטאנו וחטאה הנהגתנו באטימות ובהתנשאות צדקנית. היה עלינו להדגיש קודם כל את הסולידאריות שלנו עם יהודים הנמצאים בסכנה, בכל אתר ואתר, גם מתנחלים, וזאת מבלי להסתיר את עמדותינו, להן אני מסכים – פינוי התנחלויות מסויימות בתוך המלחמה, רק מטעמי ביטחון וקיצור קווים, ודיון על עתיד כולן בהסדר שלום כולל – אבל כולל ויתור ערבי על זכות השיבה, ועל התביעות לשלום צודק ולפתרון בעיית הפליטים, כולם שמות לאותה מגמה של מחיקת ישראל היהודית.

יכולנו לגלות גדלות לב, כפי שביקש מאיתנו הרב יואל בן-נון במאמרו ב"הארץ", ולא להתנפל על ההתנחלויות כאילו בגללן בלבד פרצה האינתיפאדה האחרונה, וכאילו הן המכשול היחיד לשלום. כביש לטרון ושכונות ירושלים, כגון גילה, אינם שונים מההתנחלויות בעיני הערבים. המציאות הקשה היא שהחל מאוקטובר 2000 מתנהלת מלחמת אזרחים בין שני עמים מהירדן עד הים. מיליון הערבים בישראל, הקוראים לעצמם מעתה בגלוי בשם פלסטינים וחלקם מזדהה עם אוייבי המדינה, הם בעייה הרבה יותר גדולה ממאתיים אלף המתנחלים שמעבר לקו הירוק. למעשה אין כבר קו ירוק. אני מרשה לעצמי לצטט מכתב ששלחתי לאהוד ברק ב-3 בנובמבר:

 

לראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק היקר,

רציתי לחזור ולומר לך שיש לי אמון מלא ותמיכה מלאה בכל צעדיך עד כה מול המשבר הקשה העובר עלינו. מזלה של ישראל שאתה עומד בראש, והלוואי שתצליח לכהן בכל תקופת היבחרך וגם לקדנציה נוספת.

נידמה לי שחל אצלנו מהפך בהערכת המציאות. אם עד עתה השלום היה מטרה אסטרטגית, וכל השאר – המשא-ומתן עם הערבים כמו גם המאבק המזויין איתם, היו בגדר מטרה טקטית, צעדים בדרך לשלום – הנה עכשיו השתנתה התמונה כליל.

השלום הוא שנעשה עכשיו מטרה טקטית-בלבד, כלומר, אסור להתייאש ממנו ואסור להיראות כסרבניו ויש להמשיך בחתירה לשלום אפילו כאמצעי לרכישת דעת-הקהל בארץ ובחו"ל.

אבל השלום חדל להיות מטרה אסטרטגית – כי אין סיכוי לשלום אמת, לפחות לא במאה השנים הקרובות. המטרה האסטרטגית היא התכוננות למלחמה כללית נוספת ולמלחמות התשה עם הפוגות קצרות, בעיקר לצורך התאוששות תקופתית של הפלסטינים.

 

עד כאן המכתב לברק. כמובן שאני נישאר חבר מרצ, אשקול גם לחזור למועצה ולפעילות, ואשמח אם תעבירו את תוכן מכתבי להנהלת מרצ.

אבל את עיקר פעילותי בחודשים הקרובים, גם הפובליציסטית, אקדיש לתמיכה בכל כוחותיי באהוד ברק לראשות הממשלה. ישנם אנשים מחוגינו, מתומכי ברק בעבר, שאומרים שיטילו פתק לבן בקלפי. וכשאני מזהיר: "אבל כך אתם תומכים בז'וליק!" – הם עונים: "אם הוא יחזור, אז שתלך המדינה לאבדון!"

                                                                               של שניכם בידידות,

     

תשובת יוסי שריד (2)

 

ירושלים, י' כסלו, תשס"א

7 דצמבר, 2000

לאהוד שלום,

קיבלתי בתודה את "חליפת המכתבים".

אוסיף רק הערה אחת – על המטלפנים ועל המזדהים. זה יפה וזה נעים, מי כמוני יודע. אבל אני גם יודע שכל התבטאות זוכה בהזדהות, גם המתלהמת והשלוחה ביותר, ועל-כן, לפי ניסיוני הארוך, אין סיבה להסתחרר ממנה.

                                                                                     שלך בחברות

                                                                                                         יוסי שריד

 

 

אהוד בן עזר: בסופו של דבר פרשתי כליל ממרצ כאשר יוסי ביילין נבחר לעמוד בראשה, כי ידעתי שדרכו הנלוזה תמשיך לדרדר את מרצ – מבחינה אידיאולוגית ואלקטוראלית גם יחד – וכך אמנם קרה, גם בעזרתה הנלהבת של ח"כ זהבה גל-און.

 

 

 

 * * *

פעם שנייה מרק בצל ב"לָה פריגאט", ברוּ דה באק 1

בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ

מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה

La Fregate, Café-Brasserie, 1 Rue Du Bac, 75007 Paris.

Tel: 01-42612377

28.10.08. יום שלישי. פאריס. כבר אחת בצהריים. אנחנו נעשים רעבים אחרי הביקור בתערוכת "מונה פיקאסו" ובקומה החמישית של האימפרסיוניסטים הגדולים במוזיאון אורסיי. אני מסבב את הדברים כך ששוב נאכל מרק בצל מעולה בקפה-בראסרי הסמוך "לה פריגאט" ברו דה באק 1, שאותו אנחנו ממש פוגשים "במקרה" על דרכנו חזרה.

ביומני מה-23.10.08, אחרי "מקרה הטבעת" – כתבתי שלאחר התור הגדול שלא הצטרפנו אליו בחצר של "גראן פאלה", התנחמנו במרק הבצל הנהדר של הקפה-ביסטרו הנהדר "לה פריגאט" (הפריגאטה) ברו דה באק 1, ממש בהמשך הדרך ממוזיאון אורסיי, מול הגשר, מול הסינה שמעבר לכביש. זכרתי את המקום משהותנו הקודמת בפאריס, כאשר נקלענו אליו בגלל גשם פתאומי. לפי המנות שמגישים סביב זה לא רק קפה אלא גם בראסרי מצויין. זכרתי מאז את המרק. זהו אחד ממרקי הבצל הטובים בעיר, ואפשר לסמוך עליי כי כל יום גמעתי-אכלתי קערה אחת, ויום אחד – שתיים! – ולמרבה הפלא ירדנו במשקל, בזכות הצעדות הארוכות בהן בלענו את העיר בשווקים, בחנויות ובשאר שכיות חמדתה.

הארוחה ב"לה פריגאט": שתי מנות של מרק בצל. בקבוק קולה 33 סמ"ק 4.8 יורו וכוס יין מוסקאט למיסתורית, 5.40 יורו. פרוסות באגט ללא חיוב בחשבון. ס"ה 27 יורו, ועם הטיפ 30 יורו שהם כ-150 שקלים. לא זול אבל משביע ושווה את המחיר.

כל אימת שאתם נמצאים בסביבה, בביקור במוזיאון אורסיי או בלובר, שנמצא ממש מעבר לנהר – אל תחמיצו את מרק הבצל של "לה פריגאט"! אתם תודו לי על כך! מומלץ! מומלץ! מומלץ!

 

 

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009!ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. תודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

 

 

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק ג

אימי מבשלת קובּה בקיבוץ ובכליי נערך חיפוש

מהרגע הראשון שלי בארץ הבנתי שבלי לימוד השפה, ומהר, אין ישועה ותקומה. על כן עשיתי מאמצים עילאיים ומרובים בהיותי בקיבוץ ללמוד את השפה מהר ככל האפשר. כל דקה מזמני החופשי הייתי משנן מעתיק וקורא, ולאט לאט התחלתי להבין מה מתרחש סביבי, וגם ליהנות ממש מן הסרטים שהוקרנו פעם בשבוע בחדר האוכל (עם התרגום בצד) שכן סוף-סוף הבנתי את רוב הכתוב.

וגם יכולנו אפילו לשמוח ולעלוז במסיבה מלאת התחפושות שנערכה במשק בפורים הראשון שלי בישראל. צריף חדר האוכל קושט גם בסיוענו, הנוער, נאפו עוגיות מיוחדות ורוב רובם של החברים באו מחופשים כדין. אחד שאני זוכר, בחור נחמד וחייכן, אידיאליסט שרוף ששימש אז חצרן כללי של הקיבוץ, התחפש לפסל "האיש החושב" של רודן. הוא מרח את כל גופו במערומיו בגריז ועל זה פיזר עפר מן המחצבה וכך הוא התיישב על אחד השולחנות בתנוחה של הפסל המקורי. היה קר מאד וביצותיו רעדו עד סוף החגיגה. לקח לו כמה שעות לקרצף את עצמו אחר כך במקלחת כדי להיפטר מן הגריז.

מכשיר רדיו אחד היה במשק והוא שכן בחדר האוכל. את אות הפתיחה המוסיקלי של התכנית "בימות ובדים", ששודרה כל יום שבת בשעה אחת, אני זוכר היטב שכן אז בדיוק חילקו את המנה החגיגית עם בשר מקופסאות מתוצרת "אינקודה". עד היום הזה, כל אימת שאני שומע את המוסיקה הזו, אני עובר בפלאש באק לקיבוץ מלכיה חורף שנת 1951, חדר האוכל ומנת הבשר של אינקודה.

בשעות אחרי הצהריים של ימי השבת היתה בי יתר עגמימות כי אז גברו הגעגועים להוריי, למשפחתי ולחבריי.

גם ריקודי עם ושירי הארץ למדנו ושיננו בערבי חברה וכן שמענו הרצאות על הארץ, על הציונות ועל התנועה הסוציאליסטית, עם מילים כאלה מוזרות שהזכרתי לעיל, כמו בורג'ואזי ועוד. האמת גם שהתרגלנו לעבודה. עבודת כפיים ממש. דברים שבגולה לא נגעה בהם ידו של יהודי במשך אלפי שנים. חקלאות, מלאכת בניין, סבלות, סיקול אבנים, זריקת אבנים ללוע מגרסת המחצבה, ניקוי בתי שימוש ומקלחות, חצרנות, ועוד. גם לזה התרגלנו במשך הזמן והיה נדמה שהחיים יפים למעשה במסגרת מגינה זו.

 

אלא שביני לביני, בלילה, מתחת לשמיכות, היזלתי חרש את דמעותיי. געגועים למשפחתי ולחברַיי, שנותק כל קשר עימם, ולעוד אלף דברים שהיו לי עד עלותי ארצה. לא יכולתי לראות מה מוצא יהיה לי בעתיד. נותרו לי עוד שנתיים לגיוסי לצבא, ועד אז אמשיך לעשות בקיבוץ? בבגדאד הייתי תלמיד מצטיין בבית ספר תיכון עילית, אך לימודַיי נקטעו בגלל העלייה. וכאן בקיבוץ מלכיה, דברים מן הסוג הזה לא הופיעו בתפריט. ומה מקצוע אוכל ללמוד פה, כלום לא! פרט למחצבה לא היתה שום עבודה אחרת. כי הקיבוץ היה קטן וענפים רבים לא היו קיימים בו כלל. בהשוואה לקיבוצים גדולים אחרים שיכולתי להיקלע אליהם, שם אולי הייתי לומד איזה דבר ממשי.

נוסיף לזה את הזרות והשיממון התרבותי אליו נקלעתי בעוברי לארץ החדשה. נער בן שש-עשרה בכיתה י"א בביה"ס התיכון, שהצצתו לעולם הספרות והאמנות העולמית רק התחילה, נעתק פתאום למקום אחר, זר כל כך. לא יכולתי להמשיך מהיכן שהפסקתי בבגדאד, בגלל הקשיים האובייקטיביים, והשפה, ועוד. כך שנוצר "חור" אצלי בכל הנושא של ההשכלה הכללית, שכרגיל הייתי קונה לעצמי אילו נשארתי בארץ מוצאי. מאידך, כאן בישראל לא היו לי התנאים וגם לא הכלים כדי להמשיך מהיכן שהפסקתי שם. היו צריכות לעבור מיספר שנים עד שהתאוששתי והתארגנתי פחות או יותר ואז כמובן עשיתי את כל המאמצים כדי להדביק את מה שפוספס.

כך התחלתי מחשב חישובים איך אפשר לשנות את המצב. אם אעזוב הקיבוץ לאן אפנה, ואיך אסתדר והיכן אגור?

 אחיי השניים, הצעירים ממני (עשר ואחת עשרה) באו לארץ כל אחד כספיח לאיזו משפחת מכרים שלנו. אבי חשש שיעוכב בבגדאד בגלל עלילה כלשהי של השלטונות עקב הימצאות שני בניו באיסראיל העויינת. אלה סודרו בחברת הילדים בקיבוץ חולתה אשר בעמק החולה, שם כל אחד אומץ על ידי משפחה מקומית, והיו כבנים שלהם לכל דבר. אני דאגתי לשמור על קשר הדוק איתם וגם עם המשפחות המאמצות, המחנכים של הנוער שם וגם עם המורים של בית הספר. אלה היו חביבים והגונים וטובים לאורך כל השנים ואין מילים בפי לתאר את טוב ליבם. גם מאוחר יותר, כאשר אחיי גדלו ומצבה הכלכלי של המשפחה נשאר דחוק מאוד, דאג הקיבוץ לסיוע כלכלי לפי יכולתו.

עוד רעיון היה לאחי הקיבוצניק מן הנגב שאת הוריי רצוי לסדר בקיבוץ שבו הוא היה חבר. אמר ועשה. שיכנע אותם לבוא לנגב המדברי, לקיבוץ באמצע של שום מקום, שנאמר – IN THE MIDDLE OF NOWHERE – ובלית ברירה הלכו אחריו (הלכו אחריו למדבר על באמת...)

התברר שזה היה רעיון נפל אמיתי. הוריי סבלו הרבה יותר ממני בסביבה החדשה שלא התאימה להם בשום פנים ואופן. מן ההתכתבות עם אבי שמעתי רק נימה דיכאונית של ייאוש גמור, אמנם בהומור כדרכו. המכתבים כולם שמורים עימי עד היום ומשמשים חומר מעניין ומבדח לקריאה במפגשים משפחתיים חמים ונוסטלגיים.

אחי הגדול, שהיה נשוי ואב לילד קטן ועשה בצבא הקבע, גר בדירת חדר אחד כך שלא היתה לו אפשרות להציע לי מגורים אצלו.

אבי סודר לעבוד בנגרייה של המשק. זה נראה להם המקום הכי מתאים עבורו. הוא אהב את הדבר הזה בתחילה ואף השתעשע ברעיון שהוא יהיה נגר. ואימי סודרה תקופה מסוימת במתפרה, הוא מחסן הקיבוץ לתיקון הסמרטוטים שנקראו אז בפינו בגדים, אך העבודה הזו היתה כרוכה ב"הוצאת עיניים". על כן היא ביקשה לעבור לענף אחר. ומה ענף יתאים לאימא שהיתה אמנית לעילא בבישול אם לא המטבח. כך באה למטבחו של הקיבוץ.

הקיבוצניקיות הצעירות, שרצו ליישם את האידיאולוגיה הקיבוצית ללא הבדל מין גזע וגיל, לקחו את אימא והושיבוה ליד שק תפוחי אדמה ואמרו תקלפי. אימי עבדה יסודית וקילפה וניקתה הכול כאילו זה היה ביתה בחו"ל. כמובן שההספק היה בהתאם. הן רצו שהיא תגמור הכול מהר-מהר ולא חשוב אם בתפוד נשארים ה"עיניים" וחצי מן הקליפה. העיקר לגמור את העבודה כי בשעה שתיים עשרה מצלצל הגונג לאמור – בואו לאכול. בזה אימא כמובן שלא יכלה להשתלב. מה פתאום אחת כמוה, גבירה מבית מסודר שנהגה לפקד ולחלק הוראות לעובדות במשק ביתה, תעשה בעצמה עבודות שחורות, וכל זאטוטית תגיד לה מה לעשות? על כן היא סבלה.

יום אחד הציעה לבשל להם מטעמים מעשי ידיה והלא זו מומחיותה. הוחלט שתבשל להם כּוּבָּה. היא מסרה את רשימת החמרים הדרושים לאחראית והחלה בבקרו של יום במלאכה. אימי היתה איטית בדרך כלל, וגם לא בישלה בחיים שלה כמויות לעשרות אנשים אוכל מורכב ומסובך כמו כּוּבָּהי שיוגש אל השולחן תוך שלוש שעות. כך שהשעות חלפו ושעה שתים עשרה מתקרבת והכובה עדיין בקושי נמצאת באמצע הדרך. אחראית המטבח לא השכילה לתכנן כך שהאוכל הזה יוגש רק למחרת היום. היא החלה מאיצה באימי שתסיים את המלאכה כמה שיותר מהר כי הגונג עומד לצלצל. וכמשוער, בחצות היום בדיוק החלו נוהרים חברי המשק מכל הענפים אל חדר האוכל, אלא שהאוכל לא היה מוכן. סיימו מהר את אכילת המרק ואחר את הלחם ואחר את הכרובית והחלו דופקים עם הסכו"ם בשולחנות ולשיר "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו וכו'."

לא היתה ברירה לעובדות המטבח אלא לקחת את הכובות כשהן רק הושמו בסיר, ודרושה היתה להן עוד שעה שלמה או יותר של בישול, ולהגישן לשולחן. כמובן שאיש לא היה מרוצה, ויותר מכל אימי, שהתביישה ולא הבינה את המציאות הזו. רצתה להגיש מטעמים ולבסוף הוגשו כדורי בוץ לבנים עם בשר לא מבושל בתוכם והיא חזרה לצריפה בוכייה על שכך עלתה לה.

 

באשר לי, סיכמתי עם אחי הגדול שאעזוב את הקיבוץ אחרי שהותי בו מיספר חדשים, אמצא עבודה, ואסתדר איכשהו גם בעניין המגורים. שנאמר היכן שיש רצון, חייבת להימצא גם הדרך. וכך, כאשר הכול לוטה בערפל הודעתי על עזיבתי את חברת הנוער.

בבוקר יום העזיבה נערך על ידי המדריך חיפוש בכליי ועל גופי שמא אקח איתי איזו גופייה, כף או מזלג שלא שייכים לי. הורדו מעליי גם נעלי העבודה מלאות המסמרים שהוציאו לי את הנשמה עד אז. אספתי את מעט מטלטליי ועליתי לאוטובוס חיְפָתָה, למעשה לבלתי ידוע.

מה שכן נטלתי לי מן המשק, דבר שהמדריך לא עלה עליו, היתה קופסת פח עגולה של סיגריות "קראבן איי", שמילאתיה במשחת נעליים שחורה. ליד המחסן של הקיבוץ עמד פח גדול מלא במשחת נעליים, וכרגיל הרוב בוזבז. חשבתי שמוטב יהיה אם אטול לי מעט מן המשחה, שמן הסתם לא היתה מצוייה בעיר בשפע כזה. התכולה החזיקה מעמד אצלי שנים הרבה ואף לקחתי ממנה עימי לצבא, כך שלא הייתי צריך להוציא על כך כסף ממשכורתי הדלה. המשחה התייבשה והפכה להיות כסבון קשה, ולמרות זאת התעקשתי להשתמש בה גם אחר כך, בעת היותי סטודנט בירושלים.

בהיותי בגולה סימל הקיבוץ בעיניי התגשמות החלום הציוני. כולנו דיברנו עליו ועל החיים המיוחדים והמעניינים שבו. והלא אחד האחים שלי, שהיה כבר בפלשתינה, חי בעצמו בקיבוץ. חלוציות, שיוויון, חיים בצוותא, תרבות עברית מתחדשת וכל כיוצא בזה. אמת נכון, ראיתי את כל זה בקיבוץ בו שהיתי. אמנם המסגרת היתה קטנה ומצומצמת והקיבוץ לא היה גדול אך העקרונות יושמו גם בו.

למדתי עברית, ידיעת הארץ, תרבות ארץ ישראל המתחדשת וציונות. גם חיי החברה, השירים בצוותא, המשחקים, הריקודים וכל היתר. הכרתי מהי עבודת כפיים על באמת, ומהי חקלאות שבעזרתה נאחזים בארץ ישראל. הסיקול, השבחת הקרקע ועיבודה, אחרי מאות רבות בשנים שלא היינו בה. כל זה בלי מרכאות. האנשים עשו בכל המלאכות הללו שלא על מנת לקבל פרס. האידיאל היה הדבר היחיד שהנחה אותם במעשיהם. החלוציות שראיתי היתה אמיתית וממשית. תמיד ליוותה אותי ההרגשה שתועלת אמיתית באה לי מן השהות של מיספר החדשים במסגרת הזו. ועם השנים חשתי שטוב שכך עלתה לי ושיצא לי להתנסות בחווייה של חיי קיבוץ תקופת מה בחיי.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

קאראמות

קאראמות – שורשים, שיירי יערות-קדומים, שבהרי-יהודה והשומרון: אלה ואלון, זית וחרוב, נעקרו וכלו לעינינו – עלו בעשן.

הגמלים – עורם הפך שחור מאבק-פחם: סעיד מושך בחבל ונוהג בהם; סעיד הוא הררי מסביבות שכם, עורו בהיר ועיניו ירוקות ופלומה כמעט לבנה מכסה את זרועותיו ועליה נחה שכבת אבק שחור, גם ריסיו בהירים ואף הם מכוסים גרגירי פחם שחור.

מושך הוא בגמליו, השניים, ואלה הולכים אחריו, פושטים רגליים איטיות, הוא הולך לפניהם, מבוסס בחול, ברגליו השסועות והבצקות – כל הלילה הלכו מן ההרים אל השפלה – טפוף וצעוד ברפש-הרים חלקלק כזפת ובין סלעים חדי-קצוות: דרך מסוכנת לגמל – כי אם תחליק אחת מרגליו, תשמוט, ונשברה מיד הרגל הארוכה והרגישה. או-אז אין לגמל כל תקנה ולא מרפא, אלא שחיטה; וכעת משתרע לפניהם חול רך וחמים כשטיח בהיר ורגליהם טובעות בו בהנאה רבה.

משני עברי המרדעת, על כל גמל, תלויים שני שקים גדולים מלאי בליטות וקרעים, ומתוך הקרעים מציץ פחם-העץ, ענפים, ענפים עבים ודקים, כל אברי העץ נמצאים כאן, ועל הכל – נפשו של הפחם: גושי שורשים כבדים, קאראמות – קול הפרימוס עוד לא נשמע אז בארץ והנפט שימש רק למאור.

"קולה," "קולה," (פחם: סירוס מקוילן באידיש), תוקע סעיד בבאס צרוד לתוך חלל הרחוב הריק.

"קולה," "קולה," מצפצפת לעומתו גיטל בקול אשה דק וצרוד – "הנה, הנה," צועקת היא מתוך חצרה.

סעיד פושט את צווארו אשר קווים-קווים של פחם נצטברו לו בחריציו, מביט כה וכה ופונה לאיטו כשמלאכת הצעידה שלו ושל גמליו נעשית בקפידה כעת. בהיסוס הוא נכנס לחצר; גיטל קופצת לקראתו כחתול, מגלגלת זרועותיה הקצרות, ממששת בשקים, חובטת עליהם באגרופיה הקטנים, עיניה פוזלות מסעיד לשקים, ומן השקים אל סעיד.

"כמה?"

"מג'ידה," אומר סעיד.

"לא, חצי מג'ידה."

סעיד תוקע שתי רגליים מפושקות בחול החצר, עומד ותוהה מלא השתוממות על האשה הקטנה, המפזזת סביב הגמלים, בודקת את השקים ועוקפת את ראשו של הגמל המחרחר והמתיז-קצף, נוטה ממנו בתנועת-גוף גמישה, אחת הנה ואחת הנה.

"חצי מג'ידה." היא מתריסה נגדו.

סעיד מפלבל בעיניו בהירות-הריסים. שתי זרועותיו תלויות כשתי קשתות כבדות משני עברי-גופו הקצר והמרובע, ניגש הוא לאיטו אל הגמל, שולח את ידו ומתקן את המרדעת השמוטה, הגמל מסב אליו לפתע את ראשו, פיו נפער בחירחור עז, וזרם של קצף ניתז אל פניו של סעיד; סעיד מרים ידו הגדולה ומוריד מכה כבדה על פי הגמל, ספק בכעס ספק בחיבה, אך זה מגביר את חירחור הטרוניה שלו, סעיד מאבד את שלוותו לאט-לאט – מביט הוא אל גיטל המפזזת והגמלים עוטרים את ראשו בחירחור תלונה על שהביאם למקום-יישוב מוזר זה. עייף הוא מנדודי-שינה. החצרות נושמות לחות ומעלות ריח אדמה תחוחה, ריח רקבובית ופטריות שוטות, מן המיטבחים עולה ריח טיגון. סעיד חש פתאום שרעב הוא, ריח-הטיגון זר ויש בו מן האסור, כאילו הריח ריח יין-שרף, אך מגרה מאוד את החיך, ומבלבל את דעתו, והוא נבוך. עיני גיטל מלהלהות, כניצוצות הפורצים ממדורת-קוצים שהוא מדליק בהרים.

"מג'ידה – " אומר הוא בראש זקוף מבלי הבט באשה.

"חצי, חצי מג'ידה!"

לא, לא ייתכן, מהרהר הוא לעצמו: כל הפחם הזה בחצי-מג'ידה! לא ייתכן, הדברים אינם כתיקונם: ולילא, שהיתה קוששת ועוקרת, וחסן הבן, עם הגרזן, שהיה טורח קשה לעקור את הקאראמות, השורשים העתיקים והכבדים, שיש והם נתונים בין סלעים ושלוחותיהם חודרות עמוק אל מתחת לסלעים, עוקפות טרשים ונאחזות באדמה הזאת במעמקיה זה אלפי שנים ויוסיפו לחיות, פה ושם עוד יירו שבט דק וירוק לתוך אוויר העולם, או לפתע יעלו דליה אחת פזורת-עלים, ירוקה ותמהה. ויש שיצליח לצמוח שוב "בלוט" – אלון ממש, מתוך השורש. אך מרובים צורכי-הפלח בהר: כאן יצול, שם עול-שוורים – והעץ נכרת; וגם על הענפים הרכים, העולים אגדים-אגדים מתוך השורש, לא תחוסנה בנות-החיל, מקוששות הן אותם וקולעות מהם סלים גדולים ושטוחים, מעין קערות-ענק, לשאת על ראשן כל משא: ירק ופרי ואפילו גדי ולהק-תרנגולות יתנו בו, שכן אין גבול לכוח ראשן ועורפן.

אך ליבו של סעיד אינו נתון לצערם של שורשי-היערות העתיקים, שנשתלו אי-פעם, מי יודע על ידי מי, ושהוא מכלה אותן לאט-לאט בקצב המיוחד לו. הוא חושב: מה קשה לעוקרם ולהופכם לפחם, ואת הפחם לחופני דורה וכרשינה, בשבילו ובשביל בהמתו. חושב הוא בעיקר על הגדיעה – החלק הקשה בכל "התעשייה" שלו. מה גדולים ומלאי מורא הם שורשי-ענק אלה, שאתה צריך להסתער עליהם במכוש ובגרזן, והיאהוד דווקא דורשים קאראמות – היינו שורשים, אינם מסתפקים בפחם-הענפים הקל והדליל, אשר לילא מקוששת אותם, כמוהו כקש; ואילו הקאראמות – כאילו צברו לתוכן את כל חומה של האדמה הזאת, זה אלפי שנים, כוח איתנים כוחן. ואם תיתן אחת לתוך האח ובערה ולא תאוכל במשך ימים אחדים, ובערבי שבתות, כשנתונה היא מתחת לסיר-החמין, עוד תמצא ביום ראשון בתוך הרמץ את ליבה, דולק כנר-ורוד, ועשוייה היא טבעות, טבעות של שכבותיה-שנותיה, והטבעות ורודות ולוהטות לוחשות עד ללב-ליבה, שהוא כתם סומק עמוק ומפעפע...

ואילו סעיד חושב על קאראמה אחת מוזרה, שכמעט עלתה לו בחייו: הוא טרח וחפר, כשחסן בנו עובד במרחק-מה ממנו; חפר סביב השורש, עקר את הסלעים מסביבה והיא כולה חשופה כש"אצבעותיה" מפושקות כלפיו. נתן מוט ברזל תחתיה, הרכין כל גופו עליו, אך היא לא זזה. קרא לחסן ושניהם נשענו על המוט בכל כוחם, ולפתע חש סעיד שבני-מעיו נקרעים, זעקה פרצה מפיו והוא נפל ארצה חיוור וגונח; הקאראמה נישארה במקומה והוא נפל למשכב ולא קם ממנו שנה תמימה.

לימים עבר על פני אותו מקום והנה – הקאראמה שלחה פארות ירוקות, אם משום שנשמה אוויר עליון, או משום שתחחו את האדמה סביבה; סעיד קשר חוטים אדומים לפארות: לשם סגולה, ופשטה השמועה כי אחד קדוש קבור מתחת לקאראמה, והוא-הוא שהחזיק בה ולא נתן לעוקרה, והפארה נהפכה לאיטה לאלה צעירה ורעננה, ובני-המקום אשר היראה בליבם, אספו אבנים מאבני-ההר ועשאון גל מתחת לאלה עד היום הזה.

"חצי מג'ידה."

"לא! זה מעשה שטן, ישמרני האל ומוחמד נביאו." הוא לא ישעה ליהודייה, הרוח באבי אביה! תקפוץ לה "השאיטנה"! ובמשיכת-חבל ובהכאת נבוטו הכבד מזרז הוא את הגמלים, הששים גם הם לצאת מן החצר.

"קולה," "קולה," תוקע הוא שוב לתוך הרחוב, המשתרע לפניו ריק ולח כולו ממטר-לילה. הגמלים מתקרבים לגדרות-השיטה, מושיטים לשון לראשי השיחים הגבוהים, שכולם רכים ועשויים זלזלים פורחים צהבהבים, קוטפים הם בלהיטות, והשיחים טבולי-הגשם מתיזים את כל טיפותיהם על פניו ועל עורפו של סעיד. הרוח באבי-אביכם, הוא חורק, מרים את שרוולו ומעבירו במתינות ובקורטוב של הנאה על פניו: אחת הנה, ואחת הנה. אבק-הפחם נותן אותותיו בפניו, כמשיחת-מכחול: פסים, פסים, שחורים ובהירים, ומתוכם נשקפות שתי עיניו כשני אגמים בשדות חרושים.

וכך הוא מגיע לחצרו של ר' יצחק. "דבח" קשור בשרשרת לפיתחה של הרפת, ואם כי מגזע ערבי הוא, ועל זאת מעיד שמו, אין זה מונע ממנו להסמיר כולו למראה סעיד המפוייח וגמליו, מקמט הוא את אפו בזעף ובשאט-נפש רב, ופותח ביללת-נביחה צרודה, חושף מלתעות צהובות ככלב ערבי מובהק.

"יחרב ביתכ," מסנן סעיד בין שיניו כלפי מודעו-שונאו מאז, מרים צרור ומטיחו כלפיו, דבח מתרתח באופן בלתי-צפוי ופותח בנביחות קצרות, פראיות ומרוכזות, בדומה להצלפת שוט, קופץ ומשתולל וכמעט מנתק את השרשרת.

הגמלים נבהלים, מתחילים להסתובב על מקומם, פושטים צוואר ארוך ומסתבכים זה בזה. אחד מהם ניתק את החבל, שקושר אותו למרדעת של חברו, ומתחיל לברוח ולהתרחק מן הנביחות הנוראות, הוא רץ במורד-הגבעה, וכאן, משהרגיש באדמת-בור מתחת לרגליו, והארץ פתוחה לפניו עד אין-קץ – נשא את רגליו בדהרה מידברית, ששכח כבר את טעמה: בשליחת-רגליים לכל צד, שספק נוגעות באדמה, מין ריצת-טיסה, שיותר משיש בה מן הריצה יש בה מן השיט על פני המרחב. שני שקי-פחם קופצים על גבו, האחד נקרע וכל תוכנו משתפך לאט-לאט, והשני נשמט שלם לקרקע.

פני סעיד מאדימים מתחת לשכבת הפחם; הוא אוסף בתנועת-יד את שלמתו המבודרת, תוקעה תקיעת-זעם לבין שיניו הנוצצות, מנופף בנבוט, ורץ ריצה כבדה, כעין גוש מתגלגל במורד, עד לאוהלי הבידואים שבקצה השדה. שם מדביק סעיד את הגמל ומהווה פקעת אחת עימו, פקעת של נבוטים מורמים ומורדים, חירחורי-ייאוש, וקללות; שלמתו מתנופפת מזמן לזמן כדגל-נע בסערת-מלחמה. לבסוף הם חוזרים שניהם, עייפים ומפוייסים, השקים נאספים ונקשרים והגמל מניע ראשו בהכנעה לעבר סעיד, רק בעיניו עוד ניקוו כאילו טיפות דם רותח.

מתחת לעץ יושב ר' יצחק, כתפיו מלאות את כותנתו הדהוייה, על ראשו כובע-לבד רחב שוליים, אף הוא דהוי, בידיו מגל-קוצרים גדול ונוצץ והוא רוקע אותו בפטיש על גבי סדן-ברזל, העומד לפניו; הפטיש הולם והידיים נעות בקצה של מכונה עדינה ומכוונת.

סעיד מברך ברחבות ובכבוד; ר' יצחק עונה ואינו פוסק מהלום בפטישו.

"כמה? יא סעיד?" אומר הוא תוך הכאות קצובות בפטיש.

"מג'ידה, האדון, חי בני, חי ראשי, חי אלוהים ונביאו, ולא פחות!" יוצא סעיד מכליו – כי הפעם רבו הרפתקאותיו בשפלה.

"יא סעיד, מה נזעקת? הברֵך!"

וכאן מתחיל סעיד לחרחר בגרונו מול גמליו, משדלם ומבריכם, מחזיק בזנבו של האחד ומושכו כלפי מטה ומכרכר סביבו בשמחה ושולח עין לעברו של ר' יצחק, כאילו ירא שיתחרט על הקנייה.

הגמלים כורעים באנחת-הקלה, מקפלים תחתם את רגליהם כאילו את משוטיהם העדינים. סעיד פורק, מתיר חבלים כבדים, מושך מכאן, מושך משם, הגמלים מטים צוואר אחריו בחשד, כאילו תוהים על מעשיו, אך בסוף מסיחים דעתם ממנו, ומתחילים להעלות גרה, מזילים ריר ירוק מפיהם ומנמנמים בעין אחת כשהם פולטים מזמן לזמן גניחת-חירחור מתוך עייפות.

על פני שקי-הפחם שטוחה ושזורה שכבת ענפי-אלון ירוקים, מבניהן הרבים של הקאראמות העתיקות; מעורבים בשיחי קורנית עקורה על שורשיה ובאזוב-הרים ריחני. אלה משמשים מעין פקק לסתום בהם את השקים מלמעלה, לבל ידרדר הפחם.

ר' יצחק מניח את פטישו, קם, ניגש אל השקים, נוטל לתוך זרועותיו את אלומת-הירק, משקיע את פניו בתוכה, סופג את ניחוח-ההרים אל קירבו, ומניחה לאט וברוך על האדמה.

 

*

נכתב: 1949 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898-1912 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 20.1.1950. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 78.

ר' יצחק המתואר כאן הוא בן-דמותו של יהודה ראב, אביה של אסתר.

 

 

פסח בחצרנו

המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – "פעמון"; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: "ונטעו כרמים ושתו את יינם". סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limage בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ'ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג'יל מכסה את קרקע החצר, וה"חַמרה" האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: "לאה, לאה – " הוא צועק, "הבאתי לך את המצות."

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: "אה, סוף-סוף באת." היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

 

*

נכתב: 1974-1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך. נדפס לראשונה: "דבר", "משא", 26.3.1975. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 84.

על גבי טיוטה של הסיפור רשום: "לכתוב לשר הביטחון על טעותו."

 

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

אהוד בן עזר: תיקון טעות בתגובתי לרשימתו של גדעון שדמי "זיכרונות ילדות: הפרדסים ההם" [גיליון 397]

 

אהוד: למיטב זיכרוני אתה מערבב תקופות. בשנים שעליהן אתה כותב, שנות ה-30, ה-40 וראשית ה-50 – לא רחצו את התפוזים אלא רק בררו ומיינו אותם, ואלה עם הכנימות הושלכו ל"בררה". הרחיצה והדינוג הונהגו בבתי אריזה ממוכנים רק בשנים מאוחרות יותר. בתקופה שעליה אתה מדבר גם לא הטביעו חותמת על כל תפוז. חס ושלום. רק עטפו אותו בזהירות, באצבעות ידיים נטולות ציפורניים, בנייר המשי הדק שנדף ריח דיפָניל, חומר חיטוי, ושעליו היתה מודפסת ה"מרקה" של בעל הפרדס או של החברה המשווקת.

[עד כאן בסדר, אך בדקתי בזיכרונות ובתמונות ישנות, ולכן ההמשך צריך להיות – ] נשים לא ארזו אבל היו המבררות וגם העוטפות. את התפוזים העטופים הניחו בערימה לרגלי האורז, שהיה יושב על שרפרף נמוך מול התיבה המוטה באלכסון ונותן, דומני, סיבוב אחרון לנייר העטיפה הדק בהכניסו את התפוז העטוף למקומו בארגז, וגם דואג שלא יהיו רווחים גדולים מדי. עבודת האורז היתה מיוחסת ביותר, ובזכות האורזים קמה בשעתה אגודת "האורז".

 

 

* * *

אירית שושני

זיכרונות ילדות: התפוזים ההם

זכורה לי חנות delikatesyבקרן הרחוב בו התגוררנו בשצ'צ'ין בשנות החמישים ומרכולתה משובחת לעילא ולעילא. מכרו בה ריבות אוכמניות ודומדמניות, שוקולד עם אגוזים, סוכריות מנטה, נקניקים משובחים, דגים מעושנים ערבים לחיך וגם תפוזים ולימונים...

פירות ההדר היו יקרים ונדירים ונקנו בהזדמנויות מיוחדות. פעם, כשהוזמנו אל מכרינו בעיר, הביאו להם הורי תפוזים ולימונים שנקנו בחנות ה"דלי". הפירות נארזו בקופסת קרטון נאה שנקשרה בסרט אדום רחב ומבריק.

"הפתעה..." הכריזו הוריי כשהגישו את המתנה.  

משנפתח מכסה הקופסה נדמה היה שבחלל נשמעים צלילים מופלאים מתיבת נגינה. התפוזים העטופים ניר מלמלה מרשרש הפיצו ניחוח קסום (ריח דיפניל, חומר חיטוי – מתגובתו של אהוד בן עזר לגדעון שדמי גיליון 397) וחולצו בזהירות מעטיפתם כפי שנוטלים תינוק מעריסתו. תפוחי הזהב קולפו באצבעות נפעמות וחולקו לפלחים חסכוניים. הטעם היה כצפיחית בדבש. אימי אמרה – ציטוט מספרי "לצייר את מרג'י" (בהוצאת גוונים) – שבישראל היא תשפשף את עור הידיים בפלחי לימון, ויהיו לה ידיים של נערה, "הלימונים זולים כל-כך שם..."

כשעלינו ארצה בשנת 1957 והתגוררנו ביבנה, או יבנה חולות, כפי שכונתה שכונת העולים בכפר בעת ההיא, נשלח אבי לעבוד בבית האריזה והיה עוטף תפוזים בניר המשיי ואורזם בארגזים ליצוא. 

היום כשעולים הזיכרונות, והמראות הישנים מרחפים לנגד עיניי, שוב נמסך בי הריח הקסום של חומר החיטוי דיפָניל.

 

 

* * *

מתי דוד: מכתב פתוח לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר

הנדון: הנכבה של יהודי ארצות ערב

לאחרונה יזמת לימודי הנכבה (האסון) הפלסטינית בבתי הספר. יוזמה זו התאפיינה בחוסר שיקול הדעת הנורמטיבי שבגללו זכית בצדק לביקורת רבה בציבור, כולל מצד רוב חברי הכנסת שלנו.

כאיזון ותיקון ליוזמתך השגויה, מציע אני לך להכליל בתוכנית הלימודים גם את נושא הנכבה של יהודי ארצות ערב, על בסיס נתוני היסוד הבאים:

קרוב ל-900 אלף יהודים עזבו והיגרו מארצות ערב, שבהן חיו מאות בשנים. חלקם גורשו בכפיה, רובם עזבו בלית ברירה, ללא רכוש והפכו בפועל לפליטים. לפי נתונים של מדינות ערב, 850 אלף יהודים עזבו אותן מ-1948 ועד תחילת שנות השבעים. 600 אלף מהם נקלטו בישראל.

הרכוש שהותירו אחריהם במדינות ערב, ללא תמורה וללא פיצוי, גדול פי כמה מרכושם של הפלסטינים שהחליפו את מקום מושבם. שטחי האדמות שהיו בבעלות היהודים נאמד בכ-100 אלף קמ"ר (חלקם הגדול בעיראק) שהם פי ארבעה משטחה של ארץ ישראל כולה. פרשת סבלם של היהודים, פליטי ארצות ערב, ראוי שגם היא תילמד בבתי הספר. היהודים נקלטו והשתקמו בישראל, בניגוד לפליטים "הפלסטינים שהושארו במכוון במחנות בתנאי חיים עלובים למרות יכולתם הכלכלית של מדינות ערב מהכנסות הפטרו-דולרים. בתמורה להכנסות של חודש ימים מתמלוגי הנפט של מדינות ערב ניתן היה לשקם את כל הפליטים שבמחנות. האשמה רובצת על מנהיגי ערב. ישראל לא אחראית לאסון שלהם. משרד החינוך אינו רשאי לתת לגיטימציה לתעמולה הפלסטינית בנושא הנכבה.

מתי דוד

חבר לשכת מפלגת העבודה והועדה האסטרטגית

 

 

* * *

לזיוה שישא, נכדתם של חנה ויצחק שישא הלוי הזכורים לטוב

משנות החמישים והלאה, משך כמה עשורים, התגוררתי בגליל המערבי, באותן שנים לא היתה תחבורה רצופה ליישובים ולקיבוצים שבאזור אלא רק פעמיים ביום – בבוקר ואחרי-הצהריים, וכאשר הגעתי בנסיעותיי לחיפה, היה עליי להמתין לעיתים אפילו מיספר שעות עד לצאת האוטובוס למחוז חפצי.

ואז אמרה לי אימי: "יש לי בת דודה ברחוב החלוץ, היכנסי אליה ולא תצטרכי להסתובב ברחובות ולחכות לתחבורה." (מנחם-יהודה סבא רבא שלך, זיוה, ואברהם סבא שלי – אחים).

ואכן כך עשיתי, ומאז היה לי בית חם ונעים להיכנס אליו ולשהות בו, לאכול ארוחה טובה או לנוח, ותמיד הייתי ואהיה אסירת תודה להם על הזיכרונות החמים והאוהבים. מביתם של סבך וסבתך ז"ל.

שושנה צוריאל

 

* * *

נהנית לקרוא את יצחק אורפז

שלום אהוד,

למרות שלא בכל אני מסכימה עם המאמרים, אבל מאוד מתרשמת ונהנית לקרוא את יצחק אורפז ומסכימה לחלוטין עם מאמרו של עוז אלמוג – שכותרתו היתה יכולה להיות "יחי המכנה המשותף הנמוך!"

 מאחלת לך 450,000 קוראים.

טובה אוסמן

 

* * *

אהוד היקר,

שוב אני מודה לך על התמסרותך לרעיון ועל המרץ שאתה משקיע, לא הרבה יכולים להתגאות בהתמדה ובנחישות כאלה, והנושאים ברובם חשובים ומעניינים מאוד.

י.ר.

סופרת

 

* * *

ענבל – מרכז אתני רב-תחומי מייסודה של שרה לוי-תנאי

נשמח לראותכם בערב חגיגי המוקדש לפרופ' נורית גוברין

לרגל צאת ספרה "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרכים ג-ד

בתוכנית

משוררים קוראים משיריהם

המשורר ארז ביטון – שירים ראשונים – התחלות

המשורר רוני סומק – ביכורי שירה

פרופ' אבידֹב ליפסקר – דברים על "קריאת הדורות"

המשורר מירון איזקסון – תל-אביב קטנה גם כשהיא גדולה

פרופ' שמואל רפאל – הקול המזרחי וספרות השואה – מהתחלות להמשכים

המשוררת חלי אברהם איתן – שיר

המשוררת אסתר שקלים – שיר

פרופ' נורית גוברין – הילדות היא מולדת הסופר

בתוכנית אמנותית – הזמרות טליה סולן ומור שאול

מנחה: הסופר בן-ציון יהושע

הערב ייערך בתיאטרון 'ענבל', מרכז אתני רב-תחומי,

רח' יחיאלי 6, מרכז סוזן דלל, נווה צדק תל-אביב,

 ביום ראשון ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009) בשעה 8 בערב

דמי כניסה: 25 ₪

כרכי הספר "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"

 יימכרו בהנחה במעמד זה

 

 

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

 

 

* * *

פנייה לברק אובאמה

בבקשה תזניח אותנו קצת ותתמסר לכלכלת ארצך. דע לך שכל יוזמה חדשה במזרח התיכון מבשרת בד"כ מלחמה חדשה או אינתיפאדה חדשה וזאת שעה שהקודמות טרם הסתיימו. אנחנו עדיין נלחמים על עצם קיומנו ולא מאמינים לשום מילה של אויבינו כי השקרים חוגגים במזרח התיכון גם בכל הדיבורים הקשורים לַ"שלום". לְךָ היתה בנעוריך הזדמנות ללמוד מהו חינוך מוסלמי ומה יחסו האמיתי של האיסלאם למי שאינם מאמינים.

 

 

* * *

מתקרב תאריך מלאת 130 שנה

לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה!

חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.

לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.11.08].

 

* * *

האם העימותים עם המשטרה והצבא הם חלק מהפרנסה של המתנחלים? האם מישהו משלם למתפרעים הנלהבים דמי קיום והוצאות כדי שימשיכו לבזות את מדינת ישראל?

 

* * *

דורון גיסין: דגל הלאום וחסידי סאטמר

מה שהקפיץ אותי הפעם היה תגובת החבורה של חסידי סאטמר להחלטת המדינה לכסות את ארונות קורבנות הטבח בהודו, בדגל הלאום. מילא שאינם מכירים בסמכות המדינה ואינם מכבדים את סמליה. מילא שמנצלים כל דרך לינוק כספים והטבות ממי שהם בזים לו. אבל לעשות סקנדל תקשורתי ולבזות שר בממשלה, לבזות את גורמי השלטון המביאים איתם בדחילו ורחימו את ארונות ההרוגים בטיסה במטוס צבאי ועל חשבון הציבור כולו – זה מותר, זה לא רק מותר אלא אפילו הכרחי לשיטתם.

לו אני המחליט, לא הייתי מהסס לשנייה אחת ולא מבזבז אנרגיה על ויכוח איתם. ללא כל נקיפת מצפון הייתי משאיר את הארון החשוף על המסלול וממריא משם. שיתכבדו ויטפלו בשלהם וישאו בכל ההוצאות.

 

* * *

חורף, חורף, אייכּה?

אמנם נעים ללכת בסנדלים בדצמבר

אבל המים אוזלים והבזבוז נמשך!

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

ב- 1.12.08 ייכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1982 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל