הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 380

תל אביב, אור ליום שני, כ"ב באלול תשס"ח, 22 בספטמבר 2008

עם צרופת דפי דוד יודילוביץ על יהודה ראב, בספרו "תולדות ראשון לציון"

וסיפור התלם הראשון שחרש יהודה ראב בראשון לציון בשלהי שנת 1882

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק תשעה-עשר, חלק שני, יהודה ראב מדריך את מייסדי ראשון-לציון וחורש גם בה את התלם הראשון.

נספח 1. יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון, פרק מתוך ספרו "התלם הראשון".

נספח 2. פרק מאת דוד יודילוביץ מהספר "דברי ימי ראשון-לציון": המצורף

יְהוּדָה רַאבְּ (בן-עזר).

אורי הולנדר: מַשְׂמֵר נטוע בלב הלילה, מבוא לספר שיריו החדש של ישראל הר, "סליחה", בהוצאת "קשב" 2008.

ישראל הר: שני שירים מתוך ספר שיריו החדש "סליחה": רַבחֶבֶל, קראתי בספר.

אהוד בן עזר: כל נביאי השקר.

 אהוד זמיר: אפיית חלות לראש השנה.

 יואל נץ: 1. ישמרנו האל... 2. הבעתי דעה פסימית שאיננה שונה מדעתך.

מסיבת חתונה מומלצת ב"אוריאל" בפלורנטין. // יוסי גמזו: מִשִּירֵי אִירְלַנְד.

דני גוטוויין: דעה: זו העת להקים מחדש את מדינת הרווחה. פורסם ב:Y-net.

ישראל גולד: סִיוֹמֶת (שיר). // אמנון הולצמן: ולעזאזל עם עובדות המציאות.

ד"ר יואב אהרוני: מה לא הורג אותנו.

אורי הייטנר: 1. קלון הציבור. 2. ממזרח לגדר.

דודו פלמה: שוב פעם שלום עם סוריה, באמת עוד לא נמאס לכם?

זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק שני, בילי.

לאה ספיר: הכתבה של אמנון בי-רב (גיליון 379) מעוררת בי  חלחלה.

 

 

    * * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק תשעה-עשר

חלק שני

יהודה ראב מדריך את מייסדי ראשון-לציון

וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882

 

בסוף הקיץ ההוא [תרמ"ב, 1882] נוסדה המושבה השנייה של העלייה הראשונה בארץ-ישראל, ראשון-לציון, ולאחריה נוסדו ראש-פינה [גיא אוני בגלגולה הראשון] וזכרון-יעקב. החלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוּד מושבות. אחדים מן האנשים המעורבים בקנייה ובהקמה ביקרו בירושלים אצל פרומקין, עורך "החבצלת", ואצל יחיאל מיכל פינס, כדי לשאול בעצתם. פינס היה נציג הקרן של השר משה מונטיפיורי, שמטרתה היתה לעזור ליהודים בארץ-ישראל להתפרנס מעבודות יצרניות ולהשתחרר מן התלוּת בשיטת החלוקה. הוא ניסה לעזור רבות גם למתיישבי פתח-תקווה, הן בכסף והן בהעמדת המושבה על יסודות חברתיים וכלכליים בריאים יותר.

אחד ממייסדי ראשון-לציון, זלמן דוד לֶבוֹנְטִין, פנה בבקשה לפרומקין:

"אולי אתה יכול להמליץ לי על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקי וידריך בעבודת האדמה גם את שאר המתיישבים, שרוּבּם עדיין חסרי ניסיון בחקלאות?"

פרומקין לא היסס רגע והמליץ על יהודה.

יהודה נפגש עם זלמן בביתו של פרומקין, ולאחר משא-ומתן קצר הוסכם כי בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש יקבל עליו יהודה את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

 

מיד לאחר חג הסוכות של שנת תרמ"ג, שנת 1882, עזב יהודה את ירושלים והלך לראשון-לציון שרק בשלהי הקיץ הוקמה [ואילו שנת השמיטה תרמ"ב הסתיימה-למעשה רק אחרי החגים של שנת תרמ"ג]. שם מצא את לבונטין וכמה מן המתיישבים הראשונים גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקים של תפוחי-אדמה. בלילה הוזמן לישון עימם על השקים הללו.

למחרת, השכם בבוקר, ערך סיור של היכרות בסביב. הוא הגיע לאחת הבקעות במושבה, ונדהם לראות את חבורת המתיישבים הצעירים, כולם חרוצים ונמרצים, שירדו זה לא מכבר מן האונייה ביפו – עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר בפתח הבקעה.

"מה אתם עושים?" שאל.

"אנחנו מתכוונים לחסום את מי הגשמים בבקעה."

"לשם מה?"

"תהיה לנו סַגַ'עלְקָה."

"מה זאת סג'עלקה?"

"זה ברוסית אגם מים המשמש להשקייה ולצֵיד דגים."

"השתגעתם? במקום מי השקייה תהיה לכם כאן ביצה, ובמקום דגים – קדחת ממארת!"

"אתה מגזים." – "ובהונגריה אין אגמים?" – "אתה לא מבין, הוא בא מירושלים!" – נשמעו קולות.

"לטובתכם, אני מזהיר אתכם – "

לא שמו לב אליו והמשיכו בשמחה בעבודתם, כשהם שרים שירים רוסיים שהביאו עימם מן המולדת הרחוקה.

 

יחודה מיהר אל לבונטין והסביר לו איזה אסון ימיטו על עצמם הבחורים החרוצים, היוצרים בהתלהבות – ביצה! – לבונטין נסע למחרת ליפו, התייעץ שם עם הברון אוֹסְטִינוֹב [סבו של שחקן הקולנוע הידוע פיטר אוסטינוב] וד"ר לוֹרְך, בני המושבה הגרמנית ביפו, ובסופו של דבר נתקבלה דעת יהודה, והאגם של ראשון בוטל. ועוד שנים רבות לאחר מכן, כשהיה יהודה פוגש את חבריו מבּין ראשוני המושבה, ובייחוד את ידידוֹ הטוב לוליק (ישראל) פיינברג, לימים אבי אבשלום, גיבור ניל"י – היו מתלוצצים ואומרים שבגלל יהודה אין אגם בראשון-לציון, שאם לא כן היתה כמו טבריה.

 

המתיישבים התחילו בעבודה. יהודה קנה זרעים, סוסים ומחרשות, והיה מביא מדי יום מים לבניין ולשתייה ממעיין עְיוּן קַארַא הסמוך, בעגלה רתומה לזוג גמלים. לאחר שירד היורה, יצאו לזריעת תפוחי-האדמה, ששימשו עד לאותו זמן בתור מיטות. בגורלו של יהודה עלה למתוח גם בראשון-לציון את התלם הראשון. המעמד היה פחות חגיגי מזה שנתרחש לפני ארבע שנים בפתח-תקווה, אך עיני לבונטין זלגו דמעות.

 

במשך השנה הדריך יהודה ועזר לחבורת הביל"ויים הללו, ממייסדי ראשון, בתחומים שונים: פתרון סכסוכים עם השכניחם הערבים, סידור תור השמירה, אילוף סוס משתולל, לימוד מלאכת החריש, הקציר, ורתימת סוס לעגלה.

ידידות עמוקה, שנמשכה מאז שנים רבות, נתקשרה בין חבורת הצעירים והצעירוֹת בני-גילו, הביל"ויים, שהיו שונים לגמרי מחבריו הירושלמיים. הם היו רווקים, סטודנטים-לשעבר מרוסיה, שרו שירי-עם רוסיים ועבריים והיו מנהלים ויכוחים סוערים על הדרכים שיש ליישב בהן את ארץ-ישראל. איש מהם לא חשב שיש לעבד את האדמה רק לשם מילוי מצוות התרומות והמעשרות. להם היה ברור כי מדובר בתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. נפשו של יהודה חיתה בחבורה נפלאה זו, לאחר שנות השיממון בין החומות בירושלים, ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה המסוכסכת.

 

יום אחד רכב יהודה יחיד לרמלה, בדרך לירושלים. לאה נשארה כל אותה שנה לגור בבית-הוריה, ואחת לכמה שבועות היה יהודה עולה להיות עימה למשך ימים אחדים. חבורת הבחורות הרוסיות, המשׂכּילות והתוססות, שסיימו גימנסיה ולמדו באוניברסיטה, לילות השירה בצוותא בצריף הביל"ויים, הָרְכיבה עימן בחצות על סוסים, ותנאי הקיום שדָמוּ לקשיים שכבר סבלה לאה בימי פתח-תקווה – כל אלה לא נראו ליהודה מתאימים לאשתו הצעירה, שגדלה ללא השכלה בבית ירושלמי דתי ובאורח-חיים שמרני.

לפתע התנפלו עליו שלושה שודדים מזויינים ברמחים. זמן לתחבולות נוסח אבו-יוסף לא היה. יהודה ידע בבירור שהוא נמצא בסכנת חיים. ברגע הנכון שלף את האקדח של סֵיטשִׁי, שממנו לא נפרד לרגע – וירה. אחד השודדים עוד הספיק לדקור ברומח את יהודה בקרסולו והותיר בה צלקת לכל ימי חייו – אבל רק שניים מן השודדים נמלטו על נפשם...

 

שנת תרמ"ג, 1883, הגיעה לקיצהּ, ושוב אכזבה. יבול השדות לא עלה יפה. המשק שהקים לבונטין – התפרק, והוא-עצמו נטש את ראשון-לציון לאחר השנה הראשונה, חזר מאוכזב לרוסיה, ולא שב לארץ-ישראל אלא לאחר עשרים שנה בערך. לבונטין קנה לו מקום כבוד בתור מייסד מושבת הביל"ויים של העלייה הראשונה, ואילו איכרי פתח-תקווה, שרובם-ככולם, מחוץ ליואל משה סלומון, היו "עולים חדשים", והם לא נטשו את ארץ-ישראל מיום עלותם אליה, ושבו לעבד את אדמות מושבתם החרבה ולחדש את יישובה בתוך זמן קצר – נחשבו לבני היישוב הישן בירושלים והופקעו מחלקם בעלייה הראשונה עד כדי כך שלאחר מאה שנה נאסר על משפחותיהם להשתתף בספר העלייה הראשונה בהוצאת "יד יצחק בן צבי" – מפני שעורכיו כללו בו רק את אותם אלה שעלו לארץ-ישראל משנת 1882 ואילך!...

 

המשך יבוא

 

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

 

 

 

נספח 1

יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון

פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן-עזר): התלם הראשון, זיכרונות 1862-1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. עמ' 88-90. מהדורה ראשונה 1956 בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית.

 

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי-אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיניי. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה". לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש והזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת!

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ"עין הקורא" (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית-דגון או ממקווה-ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-האדמה. גם בראשון לציון עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...

את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא "כַּרַאמוֹת" [גזעים] של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש.

לאחד המתיישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חיבה "שׂים-אל-האווה" (מריח אוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו השמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עַם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי-רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה, ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת-קיץ, על-פי-רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת/ צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל"ו (קראו להם אז: בִּילוּ'יְצֵעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקה עד היום הזה [שנת 1930 לערך]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר"" ואם אינני טועה – גם "התקוה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהן יש ליישב את ארץ-ישראל; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הביל"ויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון-לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה, שלושה התנפלו עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם...

מראשון-לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס-ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ-לארץ.

[עד כאן דברי יהודה ראב בספרו "התלם הראשון"]

 

 

נספח 2

פרק מאת דוד יודילוביץ על פי יואל פרימן

מהספר "דברי ימי ראשון-לציון":

המצורף

יְהוּדָה רַאבְּ (בן-עזר).

 

יהודה ראב נולד בשנת התרי"ח [1858] בכפר סנט אישטבן אשר בהונגריה. היה עוזר לאביו בעבודת אדמה וגם היה רועה את צאן אביו.

את החינוך הרך הראשון קיבל על ידי קרובו [בן-דודתו] יהושע שטמפר. בהיותו עוד קטן כבר הגה באהבה לארץ-ישראל.

כבן שמונה-עשרה עלה לארץ-ישראל (בתרל"ה, [1875]) ביחד עם אביו. מיד בבואו ליפו, עלה יחידי ירושלימה ברגל, מה שנחשב בזמן ההוא לגבורה; בירושלים עסק עם אביו בתעשיית גבינה ומכירתה.

כשמייסדי פתח-תקווה, סלומון, גוטמן ושטמפר, גמרו את קניית השטח הראשון, נצטרף יהודה ראב אליהם בתורת חלוץ היישוב החקלאי. הוא לימד את עבודת האדמה. וניהל את ההגנה כנגד הליסטים הערבים.

כשנוסדה ראשון-לציון, הזמין זלמן דוד ליבונטין את יהודה ראב, לנהל את עבודת המשק שלו. ויחד עם המייסדים התענה באשר התענו הם.

מפה אל פה, שמסר לנו יהודה ראב על ידי יואל פרימן על ימי ראשון-לציון הראשונים, אנו מביאים פה בשמו:

"יצאתי משדות פתח-תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון-לציון. וכיצד מוצאים את ראשון-לציון, שעדיין לא בנויה? נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה "ג'ומֶזֶת אל עיון". – הבנתי כי זו היא ראשון-לציון. עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.

הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי-מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה-עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד. ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר-כך כנושא כליו של הפקיד בלוך). –

"התבוננתי שלמטה מן הגבעה מתרחשת איזו תנועה: ערביות נושאות סלים על ראשיהן טעונות אדמה, ושופכות אותן אל מורד הגבעה קדמה, ויהודי אחד עומד ומנצח על העבודה. דרשתי בשלומו, ושאלתיו: מה הוא המעשה שאתם עושים?

– "אנחנו עושים סכר, לעצור בעד מי הגשמים בחורף, למען נשתמש בהם לצרכינו.

– "המשגיח הזה היה – כפי שנודע לי אחר-כך – אחד ממייסדי המושבה, יהודה ליב חנקין. לא העירותי לו כלום. לנתי שמה. למחרת בא ז.ד. ליבונטין; התייעצנו על דבר המשק ומה שיש לעשות תיכף: – העמדנו צריף, שנחלק לשלושה תאים: 1) לאורווה; 2) למחסן; 3) לבית דירה. זה היה הצריף הראשון בראשון-לציון.

"באותו פרק זמן נתפרק המשק השיתופי, הקומונה, שהיתה בראשון-לציון, ואני החזרתי להציבור את הבהמות המשותפות והמכשירים, שהיו כולם שמורים בידי ליבונטין.

"והנה העירותי את אוזני ליבונטין על דבר הסכר שעושים לרגלי הגבעה, והבעתי דעתי: ראשית, יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסכר, אזיי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה. ושום תקנה לא יהיה בסכר מלבד להרסו.

"חנקין מצידו, שראה במפעל-מים זה גאולה שלימה למושבה, מצא בדבריי הרס וחורבן לכל מגדליו, ויתנגד בחוזקה לדבריי. –

"ויוסף פינברג עמד לצידי; ודבר זה עורר חמתו של יהודה חנקין. וכמעט שפרצה מחלוקת באסיפה הלזו שדנה בשאלה. אז הצעתי לפינברג, שהיה דר במושבה הגרמנית, הסמוכה ליפו, להזמין את הברון אוסטינוב, ואת לֶמלֶה, ראש המושבה שׂרונה, שיגידו הם את דעתם בתורת מומחים לדבר. ואני ערבתי כי בוא יבואו, יען כי עבדתי אצלם והִכרתים.

הצעתי נתקבלה. הוזמנו ברון אוסטינוב ולמלה ובאו. ודעתם התאימה לדעתי, ועניין הסכר בוטל." –

ראב מספר: שבחול המועד פסח יצא לטייל על סוסו עם יעקב טופורובסקי ולוליק [ישראל] פיינברג מראשון-לציון לוואדי חנין ונבי רובין; בדרך יש ביצה שקוראים בערבית "בַּסַת-רובין". והנה דבר תמוה לעינינו: האדמה מכוסה עשבים ירוקים נפלאים, בגובה למעלה מן הברכיים. ויכיר בהצמח הגדל פרא את התלתן הידוע, היא הבקיה או טריפוליוֹ, הכול רענן וטרי. וקשה לראות איך נותנים לרכוש יקר כזה שיילך לאיבוד.

כששבו הביתה, סיפר את הדבר לליבונטין, ויבקש ממנו לקנות לו מגָּלים אחדים, והוא יֵצא לקצור את השחת. שמע ליבונטין לעצתו והביא מיפו את המגלים – ראב לקח איתו אחדים מן הביל"ויים, אשר אך באו למושבה, ויצאו לקצור בתלתן. – ארבעה ימים רצופים קצרו, ואין פוצה פה ומוחה, כנראה שאיש מן הערבים לא הבין את הטוב הצפון במספוא הנעשה מן עשבי בר ההפקר האלה.

ראב לימד והורה לצעירי המושבה, את ריתום העגלות, את מעלות הסוסים, ומגרעותיהם; כל המתיישבים פנו אליו והשתמשו בידיעותיו בתורת מומחה לקניית סוסים, פרות, עגלות וכלי עבודה. – וכל זה עשה שלא על מנת לקבל פרס. והוא מתגאה בזה. – את משכורתו קיבל מליבונטין בתורת פקיד שלו. והוא השתדל להיות לתועלת במושבה לכולם.*

יהודה ראב הוא כיום [1938] בן שמונים (עד מאה ועשרים) רענן וחי, ושמח שזכה לראות בהתרחבות כפרו פתח-תקווה שנהייתה לעיר ואם בישראל. –

 

*

יהודה ראב התחתן בירושלים עם לאה לבית שינברג [שיינברגר] ילידת אונגריה [הונגריה]. היא ילדה לו 3 בנים ובת אחת. – הבנים: ברוך, נשא את רבקה שלנק; אליעזר [אלעזר], נשא את בלה שריבמן; בנימין, נשא את דבורה ליפסקי [אלה הוריי, אב"ע]. – הבת: אסתר נתאלמנה מבעלה יצחק גרין ז"ל.

 

[סוף הפרק על יהודה ראב ב"דברי ימי ראשון לציון"]

 

 

אהוד בן עזר: את הפרק מספרו של דוד יודילוביץ "דברי ימי ראשון-לציון" מצא ושלח לי נעמן בלקינד. השוואת המקורות שהבאתי כאן מראה, חרף השוני בפרטים פה ושם – עד כמה אפשר לסמוך על יושר מסירָתו של יהודה ראב את זיכרונותיו – בתור מקור אמין וראשון במעלה לייסודן של פתח-תקווה וראשון-לציון. אדם אמיץ וישר היה, שלא חשש לומר את האמת גם בפני תקיפים ממנו [לימים, בפני הברון רוטשילד בפריס], ורבה מאוד היתה גם מקצועיותו בחקלאות. לא לחינם העריצה אותו כל ימיה בתו המשוררת אסתר ראב.

על כל אלה העניק לו דוד יודילוביץ בראש הפרק על אודותיו בספרו, את התואר – "המצורף", שהרי יהודה לא היה בעל נחלה בראשון-לציון ולא נמנה להלכה על מייסדיה, אבל למעשה היה מצורף למייסדיה במשך כל שנתה הראשונה.

 

פרטי הספר והציטוט: ראשון-לציון / התרמ"ב-1882 – התש"א-1941 / העורך: דוד יוּדִילוֹבִיץ (כתיב גלותי) / דוד יוּדָה-לֵב-איש (כתיב עברי) / יצא לאור בעזרת חברת "כרמל מזרחי" / שלהי התש"א, ראשון לציון 1941 / עמ' 104-105.

 

* * *

אורי הולנדר

מַשְׂמֵר נטוע בלב הלילה

מבוא לספר שיריו החדש של ישראל הר, "סליחה", בהוצאת "קשב" 2008

המבקש לחבור אל ישראל הר במסעו היומיומי אל המקום שָׁם "רַק פִּיחַ פּוֹרֵח" – מחוזות עירוניים וימיים, ליליים ומוארים, מחוייכים ומסוייטים – שומה עליו להצטייד בשלושה אביזרי מחשבה.

הראשון שבהם הוא מראהו המנטאלי של אחד מציוריו של יוסל ברגנר, ובו שלל פרצופים הניצבים בחלונותיו של בית דירות מוזר. בכל חלון – פרצוף. הפרצופים דומים מאוד, מבעם חתום, ובכל זאת – אין דין חמיצותו של האחד כדין שובבותו של האחר. סקירה איטית של משפחת עזובי הקיר הזאת תגלה באחד החלונות את פניו של ישראל הר, בכלל זה את שפמו. הוא מתבונן מבעד למשקפי שמש שחורים בנקודה כלשהי באופק. השמיים מלאים צללים. ציפור זהב חולפת. ופתאום הוא מחייך.

ה"אביזר" השני משול לקורס מזורז בשפת הנוודים. הדיבור חד, מקוטע, חתוך, ולא פעם מעורר מתרדמתן רפליקות שנשכחו בעיזבונו של נסים אלוני: "אַפְּטְשִׁי...אָבִיב". אם מוזכרת "אפריקה", הרי שיש לבטאה "אַפְ..רִיק..". ובלילה המילים רוקדות מאליהן: "הוֹפּ אוֹר יָרֵחַ". לא נפקד גם מקומה של הקריאה "אָ-הוֹי", שהיא זעקת שבר, אבל גם קריאתו של איזה רב-חובל, שספינתו נקלעה בטעות לנמל תל-אביב-יפו, וכך נגזר עליו לחיות בין "סָגֹל חַכְלִילִי" ובין תהלוכות החמורים. כמו במחזה טיפוסי של אלוני – התמונה יכולה לחרוג ממצח החיים, והחיים יכולים לחרוג ממצח התמונה.

ה"אביזר" השלישי הוא מעין שילוב של קודמיו. כעת חומק הפרצוף מכוכו התמונתי, עוטה את תחתוניו ומעילו, יוצא להתהלך בעיר– ומדבר. יש שיתבוננו בו ולא יראו אלא ישות נוודית, תימהונית, המטרידה עוברי אורח בשאלות שיריות, לשוניות, חברתיות, אישיות, יהודיות; שאלות הנעות בין רשמיו של מי שלקה ב"שַׁפַּעַת נִילוּסִים" ובין נבואות הזעם של הניצב בלב "דֶּמוֹנוֹלוֹגְיָה סְבִיבָתִית". אחדים, שמבטם אינו כה חשדני ורוחם קלה להתמסר לנדודי שפה (פסקנית ופתלתולית גם יחד), יראו כנראה פומפייה, מעין זו המהלכת לתומה בציור "פרומנדה" של ברגנר. ואילו אחרים, שגם צבעים עזים אינם מסיטים את מבטם מן העיקר, יזהו – בנקל או בקושי – את קולמוס נוצת הנווד. קולמוס זה אינו מבקש אלא "לְלַווֹת אֶת צִלִּי בָּאָרֶץ"; ללוות את בעליו בשיטוטיו, לתעד פיסות ים, אדמה ושמיים שנקרו בדרכו, ולמשור את צלו קרוב אל גופו – שלא ינשור, יישכח ויאבד.

כל עוד נושם האף שמעל לשפם – את האוויר המזוהם של העיר הלבנה לשעבר ואת ריח הים התיכון המזרחי האחרון, את פעפוע הקלחת הרותחת ואת ניחוח צבעוני הזיכרון – תנעץ שירתו של קולמוסה בבשר הלילה: "כְּמַשְׂמֵר / נָטוּעַ בְּלֵב הַלַּיְלָה כּוֹתֵב – – ". ואחרי כל נעיצה תאמר "סליחה".

 

* * *

ישראל הר

שני שירים מתוך ספר שיריו החדש "סליחה"

 

 רַבחֶבֶל

 

אֵלִי-אֵלָי רַב חוֹבֵל א/מ "יְהוּדָה הַיַּמִּית" הוֹלִיךְ

הוֹבִיל מִטְעַן מַעֲרָב אֶל נָמָל גָּבוֹהַּ בְּאַפְרִיקָה

לֹא נִמְצָא חֶבֶל אָרֹךְ דַּיּוֹ בְּמַחְסְנֵי הַסְּפִינָה

הִבְרַקְתִּי בְּאַלְחוּט לִנְמַל הַבַּיִת – חֵיפָתָהּ

חָסֵרלִיכָּבָּלאָרֹךְסְטוֹפּשְׁלַחלִיחֶבֶלמְחַבְלֵיְרוּשַׁלְמִי

הִגַּעְנוּ לִנְמַל קוֹנְגּוֹ בֶּרַזָוִיל

הַסּוֹכֵן כְּבָר הִמְתִּין עַל הָרַצִיף

בְּיָדוֹ רַבְכָּבֶּל אִתּוֹ סוֹבַבְנוּ בְּמַעֲגָנִים וּמְזָחִים עַד סֶנֶגָל שָׁם

רָאִיתִי אֶת א/ק "יָפוֹ" נוֹטָה עַל צִדָּהּ

בְּרֵאשִׁית 1955 עָלְתָה הַסְּפִינָה הַגְּדוֹלָה עַל שִׂרְטוֹן בְּקִרְבַת

חוֹפֵי לִיבֶּרְיָה; עַל כֵּן גָּדֵל שְׁטַח אִי הָעֲבָדִים

מִמֶּנּוּ הוֹבִילוּ בְּשׁוֹט מַמָּשׁ מֵרַחֲבֵי הַיַּבֶּשֶׁת עֲבָדִים שְׁחוֹרִים

אֶל כָּל אַרְצוֹת אָמֶרִיגוֹ נְשִׂיא סֶנֶגָל הָיָה לֵיאוֹפּוֹלְד סַנְגוֹר

מְשׁוֹרֵר שָׁחוֹר נוֹדָע שֶׁכָּתַב שִׁירָה צָרְפָתִית

בִּירוּשָׁלַיִם פָּגַשְׁתִּי כּוּשִׁי עֲנָק שִׁכּוֹר דּוֹבֵר צָרְפָתִית יְלִיד קוֹנְגוֹ

קִינְשָׁסָה בֶּרַזָוִיל מְצַחְקֵק הַמִּתְגּוֹרֵר בְּפָּרִי הַבִּירָה טוֹבָּה

כָּאן לְדִידוֹ אוֹל פְרַאנְסְ אִיז דֶה אָ לִיטְל אַפְרִיק

כָּקַמִי הָבֵּל קוֹנֶקְרִי

אָכַלְנוּ

וְשָׁתִינוּ עַד רַעַם נְקֵישׁוֹת

בָּא מֶלְצַר הַסִּפּוּן

וְקֶצֶף לָבָן וְגַל וְהַיָּם עָלֵינוּ

אָז אֲנִי מָזַגְתִּי לוֹ

אֶל תּוֹךְ אָזְנוֹ כַּד מָלֵא בִּירָה עַד שֶׁצָּלַלְנוּ בְּאַדְמַת זֶ'רוּזָלֵם

--------------

א/ק - אנית קיטור

א/מ - אנית מנוע

 

 

קָרָאתִי בַּסֵּפֶר

 

קְהִלַּת מוֹלֶדֶת סָבִי

עַל תּוֹלְדוֹת אִמִּי וְדוֹדוֹתַי

רָאִיתִי בַּסֵּפֶר אֶת תַּצְלוּמֵי

דְּיוֹקְנוֹתֵיהֶם

סַבָּא הָיָה תַּלְמִיד חָכָם הוּא הָיָה

נוֹעֵל עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה בְמַאֲפִיַּת הַמִּשְׁפָּחָה

בַּשׁוּק הַיָּשָׁן שֶׁל הָעִיר

תַּפְקִידוֹ הָיָה לְהַשְׁגִּיחַ עַל עֶרְשׂוֹת הָעִסָּה הַתּוֹפַחַת

לְהַדְלִיק אֶת הַתַּנּוּרִים בְּטֶרֶם שַׁחַר

הוּא נִפְטַר בִּדְמִי יָמָיו בְּיוֹם פְּרֹץ מִלְחֶמֶת

הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה – הַיְדִיעָה הִגִּיעָה בִּכְתַב סֵתֶר

אֲנִי כָּתַבְתִּי פַּעַם מִמִּטָּתוֹ הוּקְמָה

עַרְשִׂי עַכְשָׁיו אֲנִי כּוֹתֵב דָּלְפָה

עַצְמִי מִבְּשָׂרִי עֲפַר פּוֹלִין שָׁפֵל כִּי חֲזִיתִיךְ

 

 

* * *

אהוד בן עזר: כל נביאי השקר

כל נביאי השקר הממונים מטעם עצמם על המלחמה בשחיתות בישראל, שהפכו אותנו בעיני עצמנו למדינה המצורעת בעולם עם ראש ממשלה מושחת מאין כמוהו, כדאי שיפקחו עיניים לראות מה קורה בארה"ב ומהי שחיתות אמיתית בקני-מידה עולמיים –

אך קרוב לוודאי שגם עכשיו הם לא ירצו להבין עד כמה מטומטמת, שקרית וחסרת פרופורציה היתה ועודנה מלחמתם המלוכלכת להשחרת פניה של ישראל ושל העומדים בראשה!

ואנחנו נתנחם בתוצאת-הביניים של ציפי ליבני המנסה להקים ממשלה, ורק שלא תחזור ותביא עלינו את מה שגולדה מאיר טענה בשעתה על חלקה במלחמת אוקטובר 73': "מה יכולתי לעשות, אם כל הגנרלים שלי אמרו שלא צריך לגייס את כוחות המילואים למלחמה!"

שהרי עלול להתברר שציפי ליבני כראש ממשלה מתאימה לתפקידה כמו שהתאים בשעתו אמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון!

והלא צריכים אנו גם להשמיד את האיום הגרעיני האיראני!

לומר את האמת, אין מה לקנא בציפי ליבני. מצבנו הביטחוני הוא איום ונורא. והתקשורת שלנו היא כמו ערפד צמא לדם חדש, וגם עוד לא ברור מה יחליט שלדון אדלסון ועושי דברו ב"ישראל היום" בקשר אליה, ועד כמה היא מפריעה לביבי יקירו כך שיהיה צורך להפיל אותה כמו שגם אולמרט הפריע והופל, בינתיים (כי הוא לא יכול לעזוב את ההגה כל זמן שלא הושבעה ממשלה חדשה, וגם אם יעזוב, הוא עוד יחזור).

ואם יש את נפשך לדעת מהם סיכוייה של ליבני בתור ראש ממשלה ומה תהיינה דרכיה והחלטותיה, שים את עצמך במקומה, או את אשתך, וחשוב מה אתם הייתם עושים, ואז תקבל לפחות שתי תשובות אפשריות להתנהלותה הצפוייה של ממשלת ישראל בראשותה, אלא אם כן הגיס שלך, למשל, טוען שהיה פועל אחרת, ושלא לדבר על אמיר פרץ, שלכאורה יש לו ניסיון רב משלה שגם הוכיח מה רב ערכו במלחמת לבנון השנייה.

 

 

* * *

אהוד זמיר

אפיית חלות לראש השנה

לאהוד שלום,

להלן מתכון מקורי לחלות מתנדפות (לא יחזיקו יותר מחצי שעה, באחריות):

 

900 גרם קמח לבן, ועוד 200-100 גרם לקימוח וללישה.  עדיף קמח לחם או קמח "קשה".

2 כוסות מים פושרים.

11כפות סוכר.

1 כף שטוחה מלח.

8 כפיות שטוחות שמרים יבשים.

חצי ספל שמן.

2 ביצים שלמות ועוד 4 חלמונים.

 

לשים מהחומרים דלעיל בצק במשך כעשר דקות (לישה ביד). אם הלישה היא במיקסר חזק (קנווד וכדומה) יש ללוש למשך כחמש דקות במהירות איטית.  בסוף הלישה צריך להתקבל בצק רך וגמיש אך לא דביק מדי, יש לקמח תוך כדי לישה לפי הצורך כך שלא יידבק למשטח הלישה.

מתפיחים את הבצק בתוך קערה מכוסה עד שיכפיל נפחו (בערך שעה).

לשים בשנית את הבצק למשך 2 דקות.

קולעים חלות (3 או יותר).

 

הקליעה הפשוטה ביותר שנותנת תוצאות יפות מאד נמצאת ב:

http://www.challah.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=102985&depart_id=17997

דוגמאות נוספות לשיטות קליעה אפשר לראות ב:

http://food.walla.co.il/files/hala.pdf וגם ב:

http://food.walla.co.il/?w=/920/657823 וכן ביו טיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=22p3wIHLupc

או: http://www.youtube.com/watch?v=WvicqqITBlY&feature=related

 

מהכמות האמורה אפשר בקלות לאפות שלוש חלות לפחות.

מעמידים את החלות לתפיחה על נייר אפייה בתוך תבנית האפייה כשהן מכוסות בניילון ברפיון (בלי שהניילון ידבק לבצק) למשך עוד 45 דקות בערך (אפשר פחות אם החדר חם).

מחממים תנור ל-180-200 מעלות, מכניסים את החלות בתבנית לתנור למשך כרבע שעה. פותחים ומושחים בביצה טרופה או בחלבון טרוף, אפשר להוסיף לביצה גם סוכר. מחזירים לתנור. הצבע בסוף האפייה צריך להיות חום כהה עשיר.

אזהרה: לא ניתן להפסיק לטרוף את החלות, המתכון לא מומלץ לסובלים מעודף משקל או מלב חלש. הכותב אינו אחראי לכל נזק שייגרם במישרין או בעקיפין או במשתמע או כל הנ"ל וכל אחד לחוד כתוצאה מביצוע הוראות המתכון. כל הטועם חלות אלו עושה זאת על אחריותו בלבד.

מלבורן.

 

* * *

יואל נץ / שתי רשימות

1. ישמרנו האל...

בעקבות הודעתו של מופז כי הוא נוטל פסק זמן מן הפוליטיקה, רבים החלו נושאים קולם בנהי על העוול כביכול, אשר עוללו לאיש סוקרי הסקרים, אנשי התקשורת ומעצבי דעת הקהל. אבל עיניי, למשל, נותרו חפות מן הלחלוחית. לא שתמכתי במי מבין המתמודדים על פני האחרים שינהיג אותנו לעת הזאת, להוציא אולי ההעדפה הקלה שאני חש כלפי מאיר שיטרית, מבין הארבעה.

מקוממת עד מאוד היא הטענה בדבר הקיפוח העדתי, כביכול. בלי משים, עולה וצפה בזיכרוני ההלצה המרה מימי השלטון הסובייטי: בכנס מנצחי תזמורות שׂח המנצח הרוסי באוזניו של המנצח האמריקאי: "אצלנו אין אנטישמיות. הנה, בתזמורת שלי יש שבעה נגנים יהודיים..." אומר האמריקאי: "גם בתזמורת שלי יש נגנים יהודיים, אבל בשביל מה, לעזאזל, צריך לספור אותם?!" באותה הרוח אני תוהה: למי לעזאזל, אכפת, מאיזו עדה הוא, שאול מופז?...

אבל מכל מקום, טעותם המתמשכת, הקולוסאלית והזהה כמעט להפליא של כל סוקרי הסקרים זועקת דרשני עד לב השמיים! האם מאמין מישהו באמת ובתמים בקונספירציה בל תשוער שכזו, שזממו כביכול כל הסוקרים עד אחד וכל אמצעי התקשורת במרתף אפל, להטות את הכף לטובתה של ציפי לבני, ולגזול מכפו של שאול מופז את הניצחון?! אבל הנה, זה בדיוק מה שרבים צועקים כעת בריש גלי!

השאלה הזו משוועת למחקר סוציולוגי – או אחר – מעמיק ומקיף. אפילו שלא הוכשרתי לכך, מבקש אני להציע כיוון משוער למחקר שכזה: ייתן נא החוקר העתידי את דעתו לכל אותן מערכות הבחירות, בהן הסקרים כשלו כישלון טוטאלי, וינסה נא לשים את האצבע על המאפיין המשותף שחוזר ומופיע בהן. בנוסף להתמודדות לבני-מופז, עולה על דעתי ההתמודדות פרס-פרץ. ישנן כמובן, רבות נוספות. אני משער שיתברר, כי המאפיין החוזר על עצמו אינו אלא ההתארגנות הסקטוריאלית המאסיבית בשירותו של אחד המתמודדים, מה שזכה במקומותינו לכינוי "שיטת הארגזים". סוד גלוי הוא, כי מאחורי מופז התייצבו מצביעים מאורגנים מקרב האירגונים עליהם חולש שר התחבורה מופז – עובדי הנמלים, עובדי הרכבות, עובדי "אגד", אם משום הציפייה לקראת מדיניות אשר תפלה אותם לטובה בחסדי השר "שלהם", ואם משום החשש מנקמתו של הבוס. בין אם כך ובין אם אחרת, המחקר עתיד לגלות, לעניות דעתי, כי אין דינם של מצביעי "שיטת הארגזים" כדין המצביעים מן השורה, משום שאין תוכם כברם בעת המשאל: לשאלותיהם של הסוקרים במשאלים הטלפוניים הם ישיבו על פי נטיית ליבם, ואילו את הפתק בקלפי הם יטילו בהתאם לנטיית האינטרסים שלהם.

מוטב להם לסוקרי הסקרים, כי בעקבות המחקר המוצע, ישתחררו מהלם הקרב נוכח הפיאסקו שהם שבים ונוחלים במערכות הבחירות חדשות לבקרים, כולם ביחד וכל אחד לחוד, וישקדו על אלגוריתמים מתקנים בתוכנות מדע הסטטיסטיקה של הסקרים, אשר ינטרלו את גורם "שיטת הארגזים".

על הכול עדיפה כמובן, שיטת בחירות הוגנת יותר, על פני זו הקלוקלת...

ועוד מילה אחת לשאול מופז. אני מאחל לו שיעשה חיל ויצליח בכל אשר יפנה למענו ולמען בני משפחתו, ומצטרף לדברי ההערכה העמוקה שמרעיפים עליו בגין כישרונותיו ובגין פועלו במשך עשרות בשנים בשירות המדינה בצה"ל, בכנסת ובממשלה.

השאלה, מה צופן לנו בחובו העתיד עם מנהיגותה של ציפי לבני, שכבר דוחקת קצרת רוח באהוד אולמרט, כי יזדרז לפנות לה את הכיסא – היא עדיין בגדר חידה מטרידה, אבל אני נחרד מן האפשרות שאך כפסע היה בין שאול מופז לבין בחירתו למנהיג – האיש ששיקול דעתו הנמהר והבלתי צפוי גרם לו לזנק ברגע האחרון מן "הליכוד" ולהיאחז בעור שיניו בירכתי סיפונה של ספינת "קדימה", ומי שכרעם ביום בהיר, זינק זה עתה, מחמת העלבון, מתא הפיקוד של ספינת "קדימה" אל הקרקע המוצקה.

ישמור אותנו האל מן הזינוקים...

 

2. הבעתי דעה פסימית שאיננה שונה מדעתך

שלום אהוד,

העיתון "ניו יורק טיימס" איננו מרבה לפרסם דברים, שמשתמעים מהם תהליכים חיוביים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כיוון שמאמר מן הסוג הזה, המעלה על נס שיתוף פעולה בין שני עברי הגבול – ג'נין מזה ומועצת אזור הגלבוע מזה, התפרסם – ראיתי חובה לעצמי להסב אליו את תשומת ליבם של עמיתיי. אם אין הדברים אלא שוב בגדר "עוונטה", יבואו נא תושבי אזור הגלבוע ויכחישו את הדברים מכל וכל או יחזקו אותם.

הן בראשית דבריי והן בסופם הבעתי דעה פסימית שאיננה שונה מדעתך אתה, באשר לסיכויים לפתרון של שלום בינינו לבין הפלסטינים. אסור אבל, לעניות דעתי, כי הראייה הפסימית תעוור את עינינו מלתור אחר כל שביב של תקווה, למרות הכל.

בידידות,

יואל נץ

 

 

* * *

מסיבת חתונה מומלצת ב"אוריאל" בפלורנטין

"בית אוריאל" שוכן במיבנה משנת 1928 ברחוב אוריאל ד'אקוסטה 7 בשכונת פלורנטין בתל-אביב (המתעוררת לחיים חדשים ובשעת צהריים של יום שישי מסעדותיה ובתי-הקפה שלה מלאים בצעירים כמו רחוב דיזינגוף בשעתו). במשך עשרות שנים שימש הבניין הגדול והגמלוני כנגריה. לפני שנים אחדות שופץ המיבנה והוסב לגלריה המארחת אירועים ייחודיים עד 150 איש [כך כתוב בכניסה ואילו בכרטיס הביקור נכתב – עד 200 איש]. ב"בית אוריאל", בעל שתי הקומות, חללים שונים ובהם מוצגים אוספים פרטיים של חפצי אמנות נדירים, פרטי עיצוב ישן וספרים עתיקים מהארץ ומהעולם. "מטבח השף המצוי במקום מתאים תפריט מיוחד לכל אירוע. האוכל המשובח, העיצוב והאווירה הקסומה מעניקים חווייה של פעם." [דבר המפרסם בכרטיס הביקור].

הוזמנו למקום לחתונה שנערכה בצהרי יום שישי. לאחר קבלת-פנים קצרה, שתייה ומתאבנים טעימים ב"בית אוריאל", הוזמנו כל האורחים לבית הכנסת הסלוניקאי הסמוך, ברחוב הרב ידידיה פרנקל 17 (מקודם רחוב עמק יזרעאל), ושם התקיימה החופה, ללא כיבוד, ואולם נשים כגברים כאחד נכנסו לאולם הראשי, ללא אפלייה, ורק שהגברים נתבקשו לכבד את המקום בכיסוי-ראש. אנחנו חובשים בקיץ קסקט כחול דהוי של דייגים יווניים, שמשמש אותנו גם לכניסה לבתי-כנסת, וכך הונצחנו בתמונות החופה כנציג האותנטי היחיד של הסלוניקאים באירוע המשמח, כאשר שאר הגברים חובשים כיפות לבנות מושאלות. את הטקס ניהל ידיד-המשפחה הרב ישראל לאו, שחיתן גם אותנו, ובכל פגישה אנחנו מציינים בפניו שהזיווג שלו אותנו מחזיק מעמד כבר שלושים וארבע שנים (בע"ה מחרתיים!)

אחרי החופה צעדנו כולנו חזרה ל"בית אוריאל", תחת עצי האשכוליות של רחוב אוריאל ד'אקוסטה, נכנסנו בדלת העץ הכבדה, הישנה, היבשה והסדוקה, אשר לעוברים על פניה מבחוץ, ברחוב, אינה מבשרת מאומה מכל מה שנמצא בפנים – וישבנו לשולחנות בפינות השונות של הנגרייה-לשעבר ששופצה היטב ובטעם, וגם בחצר הגדולה, המקורה והממוזגת ורבת הצמחייה, עם פינת או בימת כרים לבנים מוגבהת שבה משתוללים הילדים ומוציאים מרץ במקום להפריע לאורחים המבוגרים.

המנות היו לא יומרניות אבל טעימות מאוד, ומכל טוב, ובלי הגבלה. עוף בתנור ממולא אורז עם בוטנים, שקדים וצימוקים, בשר צלי פרוס מסוג רוסטביף, מעולה, עם תוספות של שעועית ירוקה ותפוחי אדמה בתנור, וירק חי. ומאחר שהילדים קיבלו מנות של שניצל עם צ'יפס נחשק, ביקש גם השולחן שלנו, בייחוד את הצ'יפס, שהיה דק ופריך ועשוי היטב כמו שרק במעט מקומות מקפידים לעשות כי בדרך-כלל הצ'יפס בארץ ספוגי ורע. תוספת ראוייה לציון על מקוריותה מוגשת בכלי חרס קטנים והיא עגבניות שרי חצויות עם מעט שמן זית, מלח, פלפל, חומץ וכוסברה טרייה, יחד עם ענבים שחורים מתוקים ללא גרעינים – שעד שלא טועמים אותם חושבים שהם זיתים שחורים; נאמר לנו שזה בנוסח טוסקנה, שם ביקר השף של המסעדה, ואפשר להוסיף צנוברים, רוטב פסטו, וגם לגרד גבינת פרמיזן מלמעלה.

השירות של המלצריות הרבות והחינניות היה ממש מצויין, התייחסו לכל גחמה שלנו. הרעיפו עלינו מנות אחרונות ובהן קעריות קטנות וטעימות של קרם ברולה, גושי שוקולד מעובד בסגנון פרלינים קרים על מקלות וניל, פירות בשפע, גלידות וניל שמנת, וסורבה, תה וקפה. בקיצור, חגיגה של טעמים באיכות של מסעדה טובה. האוכל היה לא ממין כשר אבל לזוג אורחים דתי הוזמן במיוחד אוכל כשר מבחוץ. על המחירים לא שאלנו, מטעמי נימוס, אבל אנחנו בהחלט ממליצים לקיים אירועים במקום. האווירה הטובה נשבה מכל פינה, האוכל ביתי, מוקפד, ובייחוד שפע המנות האחרונות רבות ההשראה שהיו עשויות ביד אוהבת.

כן, לא כל חגיגה היא חגיגה, ו"אפשר לרמות את בני האדם אך לא את בני המעיים." (שלונסקי, ויש אומרים בשיתוף אלתרמן) ואנחנו לא ממהרים לשבח כל מקום שסעדנו בו, ועל חלקם אנחנו ממש מדלגים ולא חולקים את רשמינו עם הקוראים.

בית אוריאל, גלריה לאירועים. אוריאל אקוסטה 7, תל-אביב.

טל. 03-6822390, פקס 03-5188441.

www.beituriel.co.il  buriel@netvision.net.il

 

 

* * *

יוסי גמזו

מִשִּירֵי אִירְלַנְד

 

1.

 

לַיְלָה עַל הַיָּם הָאִירִי:

רֵיחַ רָקָב. רְצִיף פְּרֵדוֹת. הַמַּעֲקֶה.

פְּתוֹתֵי שְחָפִים מִתְעַרְבְּלִים עַל הַסִּפּוּן. לֹא, אַל תָּעִירִי

עַד שֶיַּחְוִיר הַמַּעֲרָב. מִישֶהוּ מַכֶּה

 

אֶת מִישֶהוּ כָּעֵת בְּבֶּלְפַסְט. דָּם. חַרְטוֹם הַמַּעְבֹּרֶת

חוֹתֵר בֵּין מַלְמָלוֹת שֶל קֶצֶף צַח, תּוֹסֵס, זְמוּם-שֶקֶט

כְּיַד פּוֹרֶמֶת שְבִיל תַּחְרָה צְחוֹרָה לְאֹרֶךְ

שַֹלְמַת קְטִיפָה

שֶל אֵיזוֹ לֵידִי

נֶאֱנֶקֶת.        

 

2.

 

אָרָד

מֵאֵיזוֹ אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת

בָּאַנְדַּרְטוֹת. שְמֵי סְתָו. כַּרְכֻּבֵּי-פִּיחַ.

גּוֹהֶקֶת בִּירָה "גִינֶס" מִן הַפַּאבְּ'ס, דֵּהָה, נִחֶרֶת

דַּבְּלִין. בְּלִי יְשוּעָה. בְּלִי מָשִיחַ.

 

וְגֶשֶם דַּק.

וְנֹחַם שֶמֶש קַמְצָנִית שֶלֹּא תִסְכֹּן אֶל

מֶחְווֹת גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ. וּפֶתַע, מִשּוּם מָה,

אַתָּה זוֹכֵר גֵּ'ימְס גּ'וֹיְס שָחוֹח, שְמוּט-מִגְבַּעַת-וְשָֹפָם בִּרְחוֹב אוֹ'קוֹנֶל

וּמוֹלִי בְּלוּם נוֹשֶכֶת כַּר

וְאֶת עַצְמָה.

 

(מתוך "אַרְצוֹת הצִַּמָּאוֹן")

 

 

* * *

דני גוטוויין

דעה: זו העת להקים מחדש את מדינת הרווחה

פורסם לראשונה ב:Y-net מיום 17.09.08

המשבר הפיננסי מעיד על כך שהניאו-ליברליזם, שהביא את ההפרטה ואת שלטון ההון לשיא, נכשל. אם ארה"ב מלאימה בנקים, מדוע לא נלאים שוב גם את מערכות הבריאות והחינוך?

שטף הדיווחים על התמודדותו של הממשל האמריקני עם המשבר הפוקד את וול סטריט מטשטש את העובדה שיותר משמאמצי הממשל מכוונים לחילוץ כלכלת ארה"ב מן המשבר, הם מיועדים להציל מקריסה את השיטה הניאו-ליברלית שחוללה אותו. נכונותו של ממשל בוש לנקוט באמצעים קיצוניים כמו הלאמה, הנחשבים לכפירה במונחי האורתודוקסיה הניאו-ליברלית שבשמה הוא נשבע, אינו מלמד על נסיגה ממנה; להפך, הוא מלמד על הנחישות להגן עליה.

ההנחה הכוזבת לפיה הניאו-ליברליזם הינו סדר כלכלי נעדר חלופות, שלטת גם בדיון התקשורתי במשבר. כל המצביעים על כך שהמשבר הוא תולדה של "סטייה" מכללי השיטה, כמו מי שקוראים ל"הפקת לקחים", לצד מרבית אלו המוכנים ל"צעדי חירום", קוראים לתיקונו של הניאו-ליברליזם, כסדר הכלכלי היחידי ההולם את העידן הגלובלי.

אלא, שהצגתו של הניאו-ליברליזם כ"חוק טבע" היא לא יותר מאשר אידיאולוגיה שסייעה להשלטתו, כשם ששינונה באדיקות, המארגן עתה את הדיון בכשליו, מבטיח את הנצחתו.

המשבר הנוכחי אינו כשלון הניאו-ליברליזם, הוא מיצויו. כמו המשברים שקדמו לו בשלושת העשורים האחרונים הוא אחד מאמצעיו לחלוקה מחדש של הכוח הכלכלי והפוליטי. לפיכך, התמודדות של ממש עם המשבר מחייבת את ביטול הניאו-ליברליזם וכינונו של סדר כלכלי חדש שיאפשר להעמיד את הכלכלה העולמית ואת הכלכלות הלאומיות על יסודות יציבים יותר.

 

תחליפיו של הניאו-ליברליזם

ההשוואה הרווחת בין המשבר הנוכחי למשבר 1929 עשויה לספק נקודת מוצא טובה לדיון בחלופות לניאו-ליברליזם.

משברי שנות העשרים והשלושים הביאו רבים להכרה כי השוק אינו יכול לנהל את החברה המודרנית על מורכבויותיה, וכי האופי החברתי של חלוקת העבודה, המניעה את הכלכלה התעשייתית, עומד בניגוד לעיקרון הרווח הפרטי העומד ביסוד הקפיטליזם. המסקנה מן הניגוד שבין הכלכלה התעשייתית למשטר הקפיטליסטי – למרות מראית העין של הזהות ביניהם – היתה כי יש להעניק לוויסות הציבורי, בעיקר באמצעות הממשלות, תפקיד מכריע בניהול הכלכלה והחברה.

גישות אלו עמדו ביסוד רעיון מדינת הרווחה כפי שהתפתח בסקנדינביה, ביסוד מדיניות הניו-דיל של הנשיא רווזוולט בארה"ב וביסוד התיאוריה הכלכלית של ג'ון מיינרד קיינס, שכבשה לה מעמד הגמוני במהלך שנות ה-30.

הזיקה בין משברי שנות העשרים והשלושים, על תקופות השפל הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי שהם חוללו, לבין עליית הפאשיזם והנאציזם – הביאו לאחר מלחמת העולם השנייה לכינונה של שיטה כלכלית-חברתית חדשה, שנתפסה כתנאי ליציבותו של המשטר הדימוקרטי. שיטה זו עוגנה בשני יסודות: הסדרי ברטון-וודס מ-1944, שהבטיחו וויסות ממשלתי בין-לאומי של שערי המטבע וכך את יציבותם; וכינון מדינת רווחה, שבאמצעות הספקת חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה וגימלאות העניקה לפרט ביטחון חברתי ושליטה על חייו. באמצעות שני מהלכים אלו הפקיעה המדינה את השליטה בניהול הכלכלה והחברה מדי ההון הפרטי, שלא הפסיק לחתור להחזירה לידיו.

 

תאצ'ר ורייגן פירקו את מדינת הרווחה

מהפכת הנגד של ההון התחוללה בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר ממשל ניקסון – בתמיכתם של חלק מבתי ההשקעות המככבים במשבר הנוכחי – ביטל את הסדרי ברטון-וודס, ששימשו כחגורת המגן של למדינת הרווחה.

מהלך זה היה הצעד הראשון שבישר את עליית הניאו-ליברליזם, שהגיע לשיאו בתקופת שלטונם של תאצ'ר בבריטניה וריגן בארה"ב, מגמה שבה השתלב גם מהפך 1977 בישראל. הניאו-ליברליזם פירק את מדינת הרווחה, הפריט את שירותיה והפך אותם לסחורות. תוך הגדלה מתמדת של אי-השוויון כונן הניאו-ליברליזם את שלטון ההון, משמע החזיר לידיו את הפיקוח על הכלכלה והחברה.

בתקופת ממשל בוש, הגיע הניאו-ליברליזם לשיא השפעתו, וכחלק מכך הגיעה לשיא גם הסתירה שבין עקרון הרווח הפרטי – שהפך בהדרגה לבצע ולביזה – המנחה את הקפיטליזם, לבין האופי החברתי של חלוקת העבודה המונחת ביסוד הסדר התעשייתי. סתירה זו היא שמונחת ביסוד המשבר הנוכחי, ועל כן פיתרונו מותנה בביטולה.

נכונותו של הממשל לנקוט בצעד כמו הלאמת בנקים כדי להציל את שוק ההון מעוררת את השאלה – בישראל כמו בארצות אחרות – מדוע שלא לנקוט בהלאמה כדי להציל את מערכת הבריאות, לשפר את מערכת החינוך, ולהבטיח דיור הוגן ותעסוקה הולמת לכל. ואמנם, בשיאה של ההפרטה, חוזר המשבר הנוכחי ומעלה את סוגיית ההלאמה – משמע את אחריות המדינה לרווחתו של כל פרט – כשאלה מרכזית על סדר היום הכלכלי-חברתי.

 

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה.

 

 

 

* * *

ישראל גולד

סִיוֹמֶת

פְּרָחִים אֲשֶׁר אַָסַפְתִּי בֵּין עַרְבַּיִם

קָמְלוּ כְּהֶרֶף עַיִן

וְהַמִּלִּים אֲשֶׁר אָמַרְתִּי בִּסְעָרָה

חָזְרוּ, נִקְּבוּנִי כִּכְבָרָה.

הַנּוֹף אֲשֶׁר יָדַעְתִּי בִּימֵי חֶלְדִּי

הָפַךְ אָפֹר וּקְדוֹרָנִי

יָשִׁישׁ יָקָר אֲשֶׁר רָכַן עַל סַף

אֵי שָׁם אֶל אֲבוֹתָיו כְּבָר נֶאֱסַף

רַק כִּסּוּפִים מְבַעְבְּעִים בַּסֵּתֶר

וּמְכַלִּים בִּמְתִינוּת אֶת כָּל הַיֶּתֶר,

שׁוֹצְפִים אֶת מֶתֶק הַיָּמִים

בְּעֶרֶב חַג וְגַם בְּיוֹם חֻלִּין

וּכְשֶׁאַשּׁוּחַ מִתְדַּפֵּק לוֹ בָּאֶשְׁנָב

בַּפֶּתַח הַנִּפְעָר, אוֹרֵב לִי כְּבָר הַסְּתָו.

 

 

* * *

אמנון הולצמן

ולעזאזל עם עובדות המציאות

היה ניתן לצפות מאדם שחותם את מאמרו במילים "ולעזאזל עם עובדות המציאות!" שידייק בעובדות במאמרו אך לא כך הדבר במאמרו של עמוס גלבוע "הישגי אוסלו: ההכרה בפלסטינים, הטרור, החמאס" שפורסם במכתב העיתי מיספר 379.

כך כותב גלבוע: "הפלסטינים, בראשות ערפאת... בחרו ביודעין בטרור כמכשיר אלים לקידום המדיניות שלהם... הסכמי אוסלו הם שאיפשרו לערפאת להביא לתוך 'החצר' שלנו את כל מערך הטרור הפלסטיני..."

תיאור זה רחוק מהמציאות. הטרור לא גבר כתוצאה מהגעת אש"ף מטוניס. מגמת הטרור (מיספר ישראלים הרוגים) היתה בעלייה מתמדת בשלוש השנים שקדמו להסכם אוסלו כדלהלן:

1991 – 19.

1992 – 34.

1.1.1993 –  עד 13.9.93 מועד חתימת הסכם אוסלו 42 (שווה לממוצע שנתי של 53).

13.9.93 –  25.4.94 (מועד הטבח במערת המכפלה) 26 הרוגים (שווה לממוצע שנתי של 53).

כל פיגועי ההתאבדות מחתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 ועד 2001 לא נעשו על ידי אש"ף – לא אש"ף שישב בשטחים ולא אש"ף שהגיע מטוניס – אלא על ידי מחבלי החמאס והג'יהאד שנולדו וחיו כל חייהם בשטחים.

פיגועי האוטובוסים ע"י מתאבדים במדינת ישראל החלו בחודש אפריל 1994 כתוצאה ישירה מהטבח שביצע ברוך גולדשטיין, עוד לפני שאש"ף טוניס הגיע לכאן במאי 1994.

הטרור גבר בצורה חדה רק לאחר טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ולא מיד לאחר הסכם אוסלו.

אם ישווה גלבוע את המחיר ששילמה ישראל בחיי אזרחיה לפני הכיבוש ואחריו הוא יגלה שבעשר השנים שקדמו למלחמת ששת הימים נהרגו כ-40 ישראלים – ממוצע של ארבעה הרוגים לשנה. מאז שכבשנו את השטחים עלה מספר ההרוגים במאות אחוזים.

עמוס גלבוע כותב על החמאס: "הסכמי אוסלו הם אלו שהעצימו את כוחו." האם מר גלבוע לא שמע שממשלת רבין גירשה ללבנון ב-17 בדצמבר 1992 415 פושעי חמאס כתוצאה מהתחזקות הארגון? כל זה קרה עוד לפני אוסלו... 

אם עמוס גלבוע הוא המייצג הנאמן של מבקרי אוסלו, כי אז ניתן לומר עליהם "שצדיקים באמונתם יחיו," ולעזאזל עם עובדות המציאות!

 

אהוד: אכן, היתה לי כל השנים הרגשה שכל הטרור הערבי אינו אלא תגובה צודקת על העוולות שלנו ומעשי הטרור שלנו כלפי הפלסטינים, שבסך הכול לא הרגו בנו הרבה לפני ה"כיבוש" ב-67' – שהוא כמובן אבי אבות הטומאה וגם מיותר מלכתחילה – עד שבאת אתה אמנון הולצמן והארת את עינינו ועכשיו אנחנו יודעים שאנחנו האשמים ומוטב היה לנו לחיות תחת שלטון המצרים, הסורים והירדנים עם אחוז נמוך יותר של קורבנות טרור כי רבים מאיתנו כבר לא היו או לא היו כאן. אך דע לך, עמוס גלבוע מדייק, ואילו אתה מעוות את המציאות לפי השקפתך האידיאולוגית שמתאימה גם לממשלת עיתון "הארץ" ולחוגים פרו-פלסטינים אחרים בציבוריות ובאקדמיה הישראלית, הסהרורית-בחלקה.

 

 

   * * *

מה המשותף לליבני ולמופז?

ששניהם האמינו שאחד מהם יעמוד בראש המפלגה הגדולה שתמשיך להתקיים בראשותו גם אחרי הבחירות לכנסת!

אבל אתם כולכם עוד תתגעגעו לאולמרט!

[פורסם בגיליון הקודם, 379, אור ליום חמישי, 18.9.08,

 עוד בטרם נודעו תוצאות האמת של הבחירות ב"קדימה"! –

 אז כדאי לכם להקשיב לנו!]

 

   * * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת האיכותי למחשבה לאומית

בעריכת: יוסי אחימאיר

ראה אור גיליון  מס' 173 ובו 140 עמודים

בתוכן – בין השאר:

בפתח הגיליון – "המדינה הנהדרת" לאחר אולמרט

בנימין נתניהו – מהפכה אמיתית בחינוך – אתגר מרכזי לממשלה הבאה

פרופ' רפאל ישראלי – פלשתינים בישראל: ה"זכות" להתנכל למדינה

פרופ' בנימין אקצין – מסמך: עתיד הגולן

ד"ר עמנואל נבון – חזרה לארץ-ישראל היא קודם כל חזרה ליהדות

פרופ' בנציון נתניהו – הרצל – תופעה מלכותית ונבואית

פרופ' משה ארנס – מניעים פוליטיים והאמת על מרד גטו וארשה

זאב ז'בוטינסקי – "אני מוכן להתחיל את המאבק מהתחלה"

דב יוסיפוף – סוחר הקוקס מהעיר ניש

מנחם שריד – מאה שנה ל"השומר" – הגנה עצמית ומאבק בניל"י

אשר אילני – איך ומתי נכרך שמו של גבלס בפרשת רצח ארלוזורוב

פרופ' דוד רוקח – שמיטת הקרקע – שמיטת אחיזתנו באדמת א"י

בן-ציון יהושע – המאבק לשמירת הזכרון ההיסטורי המשותף

ד"ר חלי אברהם-איתן – על אם דרכים (שירים)

ביקורת ספרים:

ד"ר משה יגר, ד"ר אפרים אבן, יוסף קיסטר, עקיבא צימרמן, יוסי ברנע, יוסף אורן, ועוד... ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

misdar@barak.net.il

info@ha-umma.com

www.ha-umma.com

 

   * * *

ד"ר יואב אהרוני

מה לא הורג אותנו

הכתבה השנייה בסדרת הכתבות "מה הורג אותנו" של אורנה בן דור, ששודרה בערוץ 10 ביום ה', 18.9.08, ניסתה לבסס את התיזה כי אנו מוצפים בהורמונים ממקורות שונים, ואלה גורמים להתבגרות מוקדמת של ילדות, פוריות גברית לקויה, סרטן שד בגברים ונשים ועוד.

לגבי הורמונים, בעיקר אסטרוגנים, שמקורם במזון, חזרו דוברים שונים בכתבה פעמים אחדות על הקביעה כי פרות, עופות ודגים בארץ מוזנים ומוזרקים בהורמונים כדי להגדיל תנובת חלב וייצור בשר, וכי הבשר, החלב, הדגים והביצים שאנו אוכלים "מוצפים" בהורמונים אלה שאין לנו ידיעה עליהם ותוצאותיהם הרסניות.

כחוקר (בפנסיה) בתחום גידול בעלי חיים ותזונאי של בקר ועופות, אני קובע חד משמעית כי טענות אלה שקריות לחלוטין. אין בישראל שום שימוש בהורמונים לבקר ועופות, בהזרקה או במזון, לצורך הגברת הייצור של חלב, ביצים או בשר. במוצרים אלה קיימים אכן ריכוזים זעירים של הורמונים סטרואידים, שמקורם בריכוזים הטבעיים של הורמונים אלה בדם בעלי החיים. ריכוזים אלה דומים לאלה שנמצאו בחלב, ביצים או בשר לפני 100, 200 או 1000 שנים ונוצרו ע"י בעלי חיים שרעו בטבע.

לשיא הדמגוגיה הגיעה עורכת הסדרה כאשר הציגה את בריטניה כדוגמא חיובית לכך שדעת הקהל שם, שאין כמותה בישראל, אילצה את הממשלה לנקוט צעדים שימנעו את הפצת מחלת הפרה המשוגעת בבני-אדם. העורכת אינה יודעת, ואולי אינה רוצה לדעת, כי השירותים הווטרינריים של ישראל נקטו את אותם צעדים, לרבות איסור ייבוא קמח-בשר מבריטניה בפרט ואירופה בכלל, שנים אחדות לפני שהמהומה התקשורתית פרצה בבריטניה ולפני שננקטו אותם צעדים ע"י ממשלתה. הדבר לא קרה עקב לחץ ציבורי ותקשורתי, כי אם בשל זיהוי אותם גורמי סיכון, שבריטניה הכירה בקיומם באיחור רב, לאחר שעשרות אנשים (ומאות אלפי פרות) מתו מהמחלה. 

אחת הטענות המוזרות שעלו בשידור נשמעה לגבי הורמונים שמקורם במזונות צמחיים. ככל הידוע לי, אין בגידולם של מזונות אלה שימוש בחומרי הדברה שיש להם השפעות הורמונאליות. לכן הטענה כי העגבניות היפות שאנו רואים בשוק "מפוצצות בהורמונים" היא טענה מגוחכת. מזונות צמחיים מסויימים עלולים להכיל פיטו-אסטרוגנים, שיש להם השפעה הורמונאלית, אולם עגבניות ומלפפונים אינם ביניהם. דווקא מזונות הנחשבים ל"מזון בריאות", כגון נבטי אספסת (אלפאלפה בלע"ז), טופו וכד', עלולים להכיל חומרים אלה.

הבעייה של שאריות חומרי הדברה רעילים בירקות ופירות המגיעים לשוק היא אכן בעייה אמיתית, כמו גם הבעייה של שאריות אנטיביוטיקה במזון מן החי (בעיקר בעופות, אך לא בחלב). אלה וגם אלה הן שאריות העלולות להזיק לבריאות, אולם אין להן קשר להורמונים או השפעות הורמוניליות. בארץ ישנם כללים ברורים לשימוש בחומרי הדברה בגידולים חקלאיים וכן בתרופות בבעלי חיים. הקפדה על כללים אלה מונעת לחלוטין כל סכנה. הבעייה היא שהפיקוח אינו מספיק ויש להגבירו ולהגדיל את העונשים והקנסות על מפירי הכללים. אולם כדי שהציבור יתעורר להפעיל לחץ לפתרון בעיות אלה, יש להציג לו תמונה אמיתית ולא מידע שקרי ודמגוגי.

 

אהוד: מידת האמינות של הגברת בן דור לא מפליאה אותי. לפני שנים אחדות נתבקשתי להיפגש עם תחקירנית לסידרה של הגברת על המיניות או הגבריות הישראלית. משך כל השיחה הממושכת ניסתה התחקירנית שלה לדחוף אותי לנקיטת עמדה מסויימת שאם אינני טועה צידדה בקשר שבין קולוניאליזם גברי ציוני לבין דיכוי נשים בתולדות היישוב, ודיכוי המיניות. אחר זמן לא רב התראיינתי על-ידי הגברת בן-דור עצמה במשך למעלה משעה, וגם היא ניסתה להוליך את הדיון לפסים אידיאולוגיים שיתאימו להשקפת העולם שלה, שאם זיכרוני אינו מטעה אותי – היתה אנטי-ציונית במובן של נגד הציונות ה"גברית" שדיכאה לדבריה את  האישה, וכל זה לוּוה בבורות מצד המראיינת בתולדות היישוב העברי, משום שהלכה רק על פי דיעותיה הקדומות בנושא.

לצערי לא מצאתי את התזכורת ביומניי וברשימותיי לשיחה, אבל זכור לי כי לאחר שידור הפרק הראשון בסידרה, שהיה מופרך ומגוחך, כתבתי רשימה על כך ב"ידיעות אחרונות" ומיד נמחקתי, ואולי עוד קודם לכן, מרשימת משתתפי הסידרה המרואיינים בה ודבר לא שודר מכל השיחה המצולמת הארוכה שניהלה עימי הגברת בן דור, וזאת מאחר שלא התאמתי כנראה לאישוש כזביה האידיאולוגיים וההיסטוריים.

דבר זה לא מפליא אותי, משום שמניסיוני כצופה, חלק ניכר מן הבמאים הישראליים של סרטים דוקומנטאריים-כביכול מציג חומר מן העבר וראיונות מן ההווה רק בעריכה התואמת את גישתם האידיאולוגית והפוליטית ואת דיעותיהם הקדומות, שהן בדרך-כלל נגד כל מה שקשור במפעל הציוני, החל מילדות "עשוקה" בקיבוץ וכלה בהשקפת עולם פרו-פלסטינית או פמיניסטית מטורפת.

 

 

 

   * * *

ברכות לנעמי ל.

במלאת לה שישים וחמש שנים

של מסירות עילאית לזולת

של נתינה והתחשבות באחר

של אחריות ופשטות הליכות!

מערכת "חדשות בן עזר"

מאחלת לך עוד שנים רבות של עשייה חיובית

שאת עומדת במרכזה!

 

 

 

   * * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. קלון הציבור

אריה דרעי שילם את חובו לחברה. הוא ישב בכלא. הוא ריצה 2/3 מתקופת מאסרו שקוצרה בשל התנהגות טובה. אין הוא צריך להיענש עוד על המעשים הללו – לא לשבת עוד בכלא, לא להיקנס. אך האם העובדה שהאיש שילם את חובו, הופכת אותו ראוי להנהיג, להיות איש ציבור, להיות ראש עיר הבירה של ישראל? נדמה לי שהתבלבלנו קצת.

אריה דרעי הוא אדם מושחת מן היסוד. הוא לא מעד באופן חד פעמי, אלא יצר סביבו תרבות של שוחד. הוא חטא והחטיא אחרים. הוא מעולם לא חזר בתשובה ולא הכה על חזהו בפומבי על חטא שחטא בכפת[?] שוחד, על חטא שחטא בפלילות.

כעת הוא שב וחוטא בעזות מצח, בהתיימרו להנהיג ציבור, לעמוד בראש העיר עליה נכתב "ציון במשפט תפדה".

האם אדם צריך להיענש כל ימיו על חטא שחטא? לא. עונשו קצוב בזמן, עליו לרצות אותו ואח"כ לחזור לחיים נורמאליים, כאדם פרטי. אך ראש העיר ירושלים אינו אדם פרטי, אלא מנהיג וסמל. האם אדם מושחת ראוי למלא את התפקיד?

עלינו להעמיד דרישות מוסריות גבוהות למנהיגינו. עלינו לתבוע מהם עמידה בנורמה הרבה יותר גבוהה מלא להיות עבריינים. המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית יצרה נורמה שלילית, על פיה כל מה שאינו פלילי – הוא טהור, גם אם הוא מסריח מבחינה מוסרית ונורמטיבית. אדם שפעל בדרך מושחתת בעליל, שמבקר המדינה ביקר אותו על שחיתות, שנחקר ובחקירתו עלתה התנהגות מושחתת אך לא פלילית, או ללא ראיות מספקות כדי להרשיעו בדין; אדם שבית המשפט זיכה אותו אך ביקר בחריפות את התנהגותו; אדם שזוכה מחוסר ראיות או בשל התיישנות – במבחן הפלילי הוא זכאי. נקודה.

אך המבחן הציבורי חייב להיות אחר לגמרי. במבחן הציבורי יש לצפות ממנהיג להיות ישר, נקי כפיים ובר לבב. אם אין הוא כזה, אין הוא ראוי למנהיגות.

הוא הדין בעבריין שריצה את עונשו. העובדה שריצה את עונשו אינה הופכת אותו לראוי למנהיגות.

השאלה הניצבת במרכז שאלת מועמדותו של דרעי לראשות העיר ירושלים, היא שאלת הקלון. גם על השאלה הזאת השתלטה המשפטיזציה. הנה, אפילו השאלה הציבורית, האם העבירות אותן עבר איש ציבור מטילות עליו קלון, היתה לחלק מהסוגיה המשפטית, והיא כפופה להחלטת בית המשפט. הוא המגדיר האם עבירה נושאת עמה קלון ומה אורך תקופת הקלון.

מדוע תקופת הקלון מוגבלת? כיוון שאי אפשר למנוע לעד מן הציבור לבחור מועמד למנהיגות. לא מלוא כל הארץ משפט, ויש להשאיר משהו לשיקול הדעת הציבורי. המחוקק קבע תקופה בה נאסר על מי שהורשע בפלילים להיבחר, אולם אין זה אומר שבתום התקופה הזאת ראוי שהוא יבחר.

לעת עתה, ספק האם יוכל דרעי להתמודד בבחירות, בשל סוגיית תוקף הקלון המשפטי. אולם אם ירוץ, יהיה זה מבחן לאזרחי ירושלים. אם הם יבחרו בדרעי לראש העיר, יותר משיהיה זה קלונו, יהיה זה קלון הציבור, קלונה של ירושלים, קלונה של מדינת ישראל.

 

 

2. ממזרח לגדר

מה שלום בקעת הירדן? מישהו שמע עליה לאחרונה? האם היא כבר מחוץ לוויכוח הפוליטי?

לא, לא שמענו את השם המפורש "בקעת הירדן". אבל הבקעה וישוביה הם לב הדיון. רק שהיום אנו שומעים סיסמה חדשה: "ממזרח לגדר". כן, כאשר אנו שומעים את הביטוי "ממזרח לגדר", כדאי שנזכר שאין המדובר רק ביצהר או בתפוח, אלא בגילגל ובנערן, בבית הערבה ובקלי"ה, באלמוג, בייט"ב ובמצפה שלם.

גם אלה שמציעים את החוק הנתעב, הקרוי בשפה מכובסת "פינוי פיצוי", ידברו על יצהר, אך כדאי שנזכור שהם מתכוונים גם לגילגל.

החוק הזה הוא אחד הנתעבים והבזויים בתולדות המדינה, אם לא הבזוי שבהם. החוק הזה הוא ניסיון לפורר את הקהילה, באמצעות הצעת שוחד לחוליות החלשות ולרודפי הבצע בתוכה, לנטוש את קהילתם. זהו ניסיון נואל ונפסד להציג את המתיישבים כמי שמחכים לבוחטה כדי לעזוב.

אלה שמציעים זאת, מתכוונים למצפה שלם ולגלגל, המצויים "ממזרח לגדר". האם נשמע קולה של התנועה הקיבוצית; האם היא נזעקה להגן על קיבוציה מפני הזוועה הזאת? אפילו לא ציוץ. ציוץ? בגיליון האחרון של "הקיבוץ" ("הכול פוליטי", 19.9.08) סופר שמרכזה של תנועת "בית אחד" הדוחפת את הרעיון הנקלה הזה הוא "בבית התנועה הקיבוצית".

הקשיבו היטב, חברי גלגל, שימו לב חלוצי נערן, בבית התנועה שלכם, מן הסתם מכספי המיסים שאתם משלמים, רוקחים את הניסיון להרוס אתכם מבפנים, לפורר אתכם, לצוד נפשות בתוככם, להבאיש את ריחכם. אלה פני התנועה הקיבוצית, 2008.

מצדדי החוק טוענים שממילא ברור שכל מה שממזרח לגדר לא יהיה בידינו. חיים רמון, הדוחף את החוק יחד עם אולמרט, מודה בעצם, שהקמת גדר הביטחון היתה תרמית שנועדה לעצב במחטף את הגבול. האם הציבור הישראלי, כנסת ישראל, ממשלת ישראל, גורם כלשהו בישראל הגדיר את גבול הקבע של המדינה והציב לאורכו את הגדר? נראה שמנהגו של האיש לכפות את עצמו, לא היה מעידה חד פעמית, אלא דפוס קבוע.

האם רמון, המסביר לכל מיקרופון ש"ברור לכל שמה שממזרח לגדר לא יהיה בידינו," מתחייב שמה שממערב לגדר יהיה ישראלי? אדרבא, אם הוא רוצה להוכיח רצינות, אם בלאו הכי אין צורך במו"מ כדי לקבוע את הגבול – יוביל לצעד של החלת הריבונות הישראלית על השטח שממערב לגדר.

 

 

   * * *

דודו פלמה

שוב פעם שלום עם סוריה, באמת עוד לא נמאס לכם?

והנה שוב הם באים ועולים, כתרועת חצוצרות באופרה של וגנר, פעמי החזרת הגולן.

כאילו בסרט הזה עוד לא היינו. ולמרות שהמתווך הפעם הוא טורקי ("להרוג טורקי ולנוח" מסננים ודאי עכשיו בלבם בטינה כבושה תושבי רמת הגולן) ואפילו ראש ממשלה טורקי כארדואן הנערץ, ולא סתם איזה חבר קונגרס/סנטור/מיליונר יהודי תורן (לא כדאי אפילו למחוק את המיותר).

אורי הייטנר הסר דאגה מליבך, עוד לא נולד המנהיג הישראלי שלא יחמיץ אפשרות של שלום עם סוריה, וזאת אפילו אם אסד ישכב עם הסכם מוכן וחתום בדם ליבו על מפתן מלון המלך דוד ויתחנן לחתימה.

אין ספק, מעטים הם האנשים הישרים וברי הלבב בחברה הישראלית, שאינם יודעים שלמען שלום עם סוריה צריך יהיה להחזיר את רמת הגולן. ואין טעם אפילו לשוב ולמנות את הנימוקים שנמנו אינספור פעמים עד שחבל כבר על הדיו ועל הנייר. אבל מה שמייאש יותר מכל הוא ששלום עם סוריה לא יהיה. אפילו אם ברור לכל שזהו אינטרס אסטרטגי שמבחינות בו רוב המערכות הביטחוניות של מדינת ישראל, כולל אמ"ן.

זהו. לא יהיה ודי. כי ככה זה. כי העם לא רוצה. כי העם עם הגולן. העם אוהב את רמת הגולן כמו שכל ילד ישראלי נורמאלי אוהב צעצוע שלקח בכוח מילד אחר בגן. כאלה אנחנו.

ואם להודות על האמת, שלום אנחנו בעצם מוכנים לעשות רק עם מי שיורה עלינו טילים, חוטף לנו חיילים, מפגע בנו פיגועים, למה? כי כמו הילד שחטפנו לו את הצעצוע בגן, גם אנחנו מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח.

והנה הסורים, כמו שאורי הייטנר, אוהב לומר, מקיימים עימנו את הגבול הכי שקט מאז מלחמת יום הכיפורים. טמבלים הסורים האלה. כנראה שאסד עוד לא הפנים את המסר של סאדאת. תן להם לישראלים האלה איזה מלחמה נחמדה עם אלפי טילים על העורף והם כבר יהיו בשלים להסכם שלום. לא חבל. באמת. כבר בני שישים ועדיין כל כך מטומטמים.

רק בכוח הם מבינים.

 

אהוד: כמה נחמד שהכול סדור וברור אצלך ורק אנחנו אשמים ומטומטמים ואם רק נחזיר את הגולן ונפתור את הבעיות של הפלסטינים לפי תכתיביהם, זכות השיבה וירושלים, לא יפלו עלינו אלפי טילים במלחמה הבאה, ובייחוד לא יפלו על הגולן כי הוא כבר יהיה סורי וממנו יְשַׁלחו בנו את הטילים.                                                                                                  

 

* * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

 

פרק שני

בילי

 

לפגישה הראשונה לבשתי את החליפה החדשה שלי. היא היתה בצבע אדום כהה עז. החגורה התואמת למותני הבליטה את גיזרתי הדקה והחצאית הצרה חשפה את ירכי עד למחציתן. נעלתי נעליים גבוהות-עקב, כי איציק אמר לי שבן הזוג שלי הערב יהיה גבר גבוה ורצוי שגם אני איראה גבוהה ככל האפשר.

הוא מסר לי עוד כמה פרטים חשובים: הלקוח הראשון שלי הוא תעשיין מארצות הברית, שמגיע מדי פעם לישראל לרגל עסקיו. הוא אוהב לדבר על עצמו, כך שיהיה עליי בעיקר להקשיב למה שהוא אומר ולגלות בדבריו עניין רב. הוא ייקח אותי למסעדה יקרה ואחרי ארוחת הערב ודאי ירצה ללכת לבר כלשהו, לשבת, לדבר וכמובן – לשתות."

"ואחר כך?" שאלתי.

"אחר כך – אלוהים גדול," אמר איציק בלי חיוך, "אני משאיר את ההחלטה לשיקול שלך."

"בסדר," אמרתי, "אני רק מקווה שהוא לא יכעס עליך בגלל ההחלטה שלי."

"אני מקווה שלא," ענה איציק, "ושכחתי להגיד לך עוד משהו: האדם הזה הוא מיליונר כבד. אצלו מאה דולר, זה משהו כמו אצלך עשרה שקלים. כסף קטן. וכשהוא מרוצה, הוא לא מהסס להניח על השולחן עוד כמה מאות דולרים, בנוסף למה שאני גובה ממנו בשביל שנינו."

לא עניתי לו. הרמזים שלו היו שקופים מדי. ולפעמים לא יותר מדי עדינים. החלטתי ללכת לפגישה בלי ציפיות. למלא את חלקי בעיסקה ואחר כך לשוב הביתה.

 

הוא המתין לי בלובי של מלון דניאל בהרצליה.

כפי שאיציק הבטיח, הוא ישב על אחת הכורסאות הרכות שהיו פזורות מסביב והחזיק בידו את ה'ניו-יורק טיימס'. זיהיתי אותו ללא כל קושי. ניגשתי אליו, שלחתי לעברו את אחד מחיוכי היפים ביותר והושטתי לו יד רכה ומתחנחנת.

"היי," אמרתי בקול מתוק.

הוא קם לקראתי בחיוך ומראהו החיצוני המם אותי.

במבט ראשון, הוא נראה לי כמו כוכב קולנוע הוליוודי שובר לבבות. גובהו היה ודאי מטר תשעים ויותר מזה, כך שאני, עם כל המטר שבעים שלי ונעלי העקב הגבוהות ביותר שהיו ברשותי, הייתי צריכה להסתכל עליו מלמטה למעלה.

הוא היה יפה תואר. לראשו היתה בלורית בהירה שהתהדרה בתלתל שובב שצנח על מצחו. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי, היו עיניים כחולות ועמוקות, כמו שני אגמים גדולים, שנצצו לעברי בחיוך מקסים. פניו היו מעוצבים כמו של אל יווני. כתפיו הרחבות, שידיים שריריות השתרגו מהן, נראו לי כמו חומה בצורה, שבאחת הסתירה את כל מה שהיה מאחוריו. סקרתי אותו במהירות וגיליתי בטן שטוחה ושתי רגליים ארוכות, שגם מבעד למכנסיים התכולים שכיסו עליהן, יכולתי לתאר לעצמי את המבנה היציב שלהן. הוא לבש חולצת גולף לבנה, שהבליטה את מראהו הגברי והמושלם.

אני מודה שנדהמתי. אם פעם ניסיתי לתאר לעצמי את גבר חלומותיי, לא היה לי ספק שדוגמה מושלמת שלו עומדת לפני ברגע זה.

אני זוכרת שהמחשבה הראשונה שחלפה במוחי היתה – למה גבר מדהים כמוהו זקוק לשירותיו של משרד ליווי ולחברתה הקנויה בכסף של נערת ליווי. הרי כמעט כל נערה ישראלית מצויה היתה נופלת בזרועותיו של גבר כזה כמעט ללא מחשבה שנייה.

אבל לא היה לי זמן למחשבות. לחיצת ידו היתה אמיצה, ועם זאת, מעודנת ומתחשבת. הוא סקר אותי בעניין שניות אחדות, ולאחר מכן, אולי משום שהמראה החיצוני שלי הניח את דעתו, הוא הרחיב את חיוכו, שגילה שני טורי שיניים לבנות תואמות, ואמר בעברית עילגת ובמבטא אמריקני גרוני:

"שלום ילדה יפה."

בדיעבד התברר לי, כי אלו כמעט המילים היחידות שידע בעברית. אבל כפתיחה למיפגש היזום ולשיחה שהתנהלה בינינו לאחר מכן, באנגלית כמובן, הן פעלו את פעולתן.

הוא משך כורסה נוספת שעמדה מן הצד, קירב אותה אל הכורסה שלו והזמין אותי לשבת לצידו. לאחר שהתיישבתי, מצמידה את רגליי זו לזו בתוך החצאית הצרה והקצרה, העיף מבט נוסף אל רגליי החשופות למחצה והניע את ראשו בהערכה גלויה.

"מיסטר איציק אמר לי שאת בחורה יפה," הוא אמר בגילוי לב חינני, שומר על פנים מחייכים גם תוך כדי דיבור, "אבל לא חיכיתי לראות יפהפייה אמיתית."

"תודה," אמרתי בענווה.

"את גם דוגמנית?" הוא שאל.

"רק לפני שבועיים השתחררתי מהצבא," עניתי לו, "עדיין לא הספקתי לחשוב מה לעשות בתור אזרחית."

"האומנם?" הוא המשיך לחייך אליי.

"ואתה גם הגבר הראשון שאיתו אני נפגשת בתיווכו של איציק," הוספתי.

"אבל לבחורה כל כך יפה כמוך, ודאי יש מחזרים רבים. אולי גם חבר קבוע?"

הוא תלה בי מבט שואל ואני הנעתי את ראשי מצד לצד.

"תתפלא," אמרתי לו, "היו לי כמה חברים, אבל עם אף אחד מהם לא מצאתי שפה משותפת."

"מדוע?"

השאלה שלו נשמעה כל כך כנה ואמיתית, שלא יכולתי שלא לענות עליה.

"אני חולמת על גבר אמיתי, וכאלה יש, כנראה, מעט מאוד. עובדה שעדיין לא נתקלתי באחד שיענה על כל הדרישות שלי."

"וואו," הוא אמר, "אם כך, אני צריך להשתדל מאוד כדי שאמצא חן בעינייך..."

חייכתי אליו ושתקתי.

"רעבה?" הוא שאל והציץ בשעונו.

"כן," אמרתי בגילוי לב. שכן, לא אכלתי ארוחת צהריים ועכשיו הרעב ממש הציק לי.

"גם אני," חיוכו שוב היה חביב ונעים, "מה דעתך שנאכל כאן, במסעדה של המלון, במקום לחפש לנו מסעדה בחוץ? מניסיוני, יש להם אוכל טעים מאוד."

"אין בעייה," אמרתי.

"או. קיי.," הוא קם ממקומו, הושיט לי יד וסייע לי להתרומם מהכורסה הרכה, "האמת היא שכבר הזמנתי לנו מקומות. את מעדיפה אוכל תאילנדי או אירופי?"

היססתי.

נזכרתי בדבריו של איציק, שאמר כי בן הלווייה שלי הוא אחד שאוהב לדבר על עצמו. לפתע נוכחתי לדעת, שהוא אמנם מוביל את השיחה, אבל אנחנו משוחחים רק עליי, ועליו עדיין לא נאמרה אפילו מילה אחת.

"ומה אתה מעדיף?" שאלתי.

"אני משוגע על אוכל תאילנדי," החיוך שלו היה כל כך מקסים, שלא יכולתי לנתק את מבטי מפניו, "אם את לא מתנגדת, נלך למסעדה התאילנדית. הם מכינים כאן מעדנים יוצאים מהכלל."

הסכמתי בחיוך ללא מילים. הוא החזיק בידי בעדינות והוביל אותי לצידו אל מרתף המלון, שם היתה ממוקמת המסעדה התאילנדית.

אורות עמומים קידמו את פנינו. המסעדה היתה כמעט מלאה, אבל המלצר שניגש אלינו בחיוך אדיב הזמין אותנו לבוא אחריו, אל שולחן פינתי שהיה ערוך ומוכן לכבודנו.

רק לאחר שהתיישבתי, והוא וידא באדיבות כמעט מוגזמת שהכיסא נוח לי ושהכול בסדר, הוא התיישב מולי ואמר בקול שקט:

"קוראים לי ביל. החברים שלי קוראים לי בילי. ומה שמך?"

"טלילה," אמרתי, "החברים שלי קוראים לי טלי."

"טלי," הוא הגה את ההברות בדייקנות, "שם יפה. מה פירוש המילה הזאת?"

הסברתי לו את פירוש המילה טל. הוא הקשיב בתשומת לב ואחר כך חזר על המילה פעם ופעמיים.

המלצר הגיע עם בקבוק יין אדום, ומזג מעט לכוסית שלו. הוא טעם, ליקק את שפתיו ואישר במנוד ראש. כשהיו הכוסות שלנו מלאות והמלצר התרחק, הוא הרים את הכוס שלו, המתין שאקח את שלי ואחר כך כרך את ידינו זו מאחורי זו, קירב את פניו אל פני, עד שחיוכו היה במרחק של סנטימטרים ספורים מפני, ואמר בעברית:

"לחיים, טלי."

"לחיים," אמרתי.

היין היה צונן וטעים. גם הארוחה מרובת המנות שהוגשה בעקבותיו היתה טעימה להפליא.

אבל ההפתעה האמיתית היתה בילי. הוא התעקש שאקרא לו בילי ומהר מאוד נוכחתי שהשם הזה משתלב נפלא בשיחת החולין שניהלנו. לאחר שסיים לשאול אותי את כל השאלות שעניינו אותו, החל לספר על עצמו.

התברר שהוא בן שלושים ושמונה, הבן הצעיר של משפחת תעשיינים עשירה מבוסטון. אביו, שהקים את המפעל המשפחתי לפני שנים רבות, החליט בשלב מסויים לפרוש מהעסקים ומינה את שלושת בניו להמשיך את המסורת המשפחתית. הבכור שבהם מונה להיות המנהל הכללי של המפעל. הבן השני, שלמד תעשייה וניהול, הופקד על הצד הטכני. ואילי בילי, שלמד מינהל עסקים באוניברסיטה של בוסטון, התמנה להיות איש השיווק של מוצרי הצריכה המגוונים המיוצרים במפעל המשפחתי. במסגרת תפקידו, כך סיפר, הוא נוסע ברחבי העולם, קושר קשרים עם יבואנים מקומיים ודואג להפיץ את תוצרתו במדינות רבות במזרח ובמערב. 

מאחר שכמעט אינו נמצא בבית ואת רוב זמנו הוא מבלה בנסיעות, עדיין לא הספיק לדאוג לעצמו ולמצוא בת זוג. הוא אמנם היה רוצה להתחתן ולהקים משפחה – "אני כל כך אוהב ילדים", הוא אמר – אבל המפעל המשפחתי דורש את שלו ושלושת האחים עושים הכול כדי שלא לאכזב את אביהם, שעדיין עוקב מרחוק אחרי כל הנעשה בממלכה שהקים.

בלי ששאלתי ובלי שנאלץ להסביר, הבינותי מדוע הוא כל כך זקוק לתיווכו של 'מיסטר איציק', כפי שהוא קרא לו. השהות שלו בישראל היתה הפעם ארוכה במיוחד – חמישה ימים – ובפרק זמן כל כך קצר, קשה לקשור קשרים עם בנות המין השני.

בילי היה איש שיחה נעים וחביב. הוא הירבה לצחקק, לספר בדיחות תמימות וגם מפולפלות, לשאול שאלות קלילות או קנטרניות, לדבר בגילוי לב מפתיע על מחשבותיו ותוכניותיו לעתיד, לספר סיפורים על בני משפחתו, ששמרו ביניהם על קשרים קרובים ועשו הכול כדי להשביע את רצון הוריהם הקשישים.

הוא גם הירבה להחמיא לי. על יופיי, על גיזרתי, על האנגלית הטובה שבפי, על טעמי הטוב בבחירת בגדיי ואפילו על האיפור העדין שלי ועל תסרוקתי ה"כל כך ישראלית," לדבריו. 

ידעתי שבאיזשהו מקום, מאחורי כל המחמאות הללו, ודאי מסתתרת לה גם כוונה כלשהי, שהוא משתדל לרפד אותה במילים יפות, בג'סטות כמעט אביריות ובגינונים של חיזור ברמה מקצועית שעדיין לא הזדמן לי לפגוש כמוה.

אבל האמת היא, שהגבר הזה ממש הקסים אותי. החל מהופעתו החיצונית, חיוכו הטבעי, התנהגותו הפשוטה והלבבית ואורח דיבורו הכן והגלוי – ועד ליחסו הבלתי אמצעי, אדיבותו ונימוסיו הכל כך לא מלאכותיים, ויותר מכל – האווירה החמימה והאישית שהקרין סביבו ובעיקר – כלפיי.

בשלב מסויים של הערב, כמעט הזלתי דמעה למשמע סיפורו המרגש איך סבתא שלו מתה לאחר מחלה ממושכת, ואיך הוא מיהר לחזור מיפן  לארצות הברית כדי להשתתף בהלווייתה, ואיך כל בני המשפחה עמדו סביב ארונה המעוטר בפרחים וכל אחד סיפר סיפור אחד קצר ואישי שהוא זוכר מהסבתא האהובה כל כך.

שניות אחדות לאחר מכן, כאשר ראה שעיניי נוצצות מעט מדמעות שהציפו אותן, הוא החליף את הנושא וסיפר בדיחה שגרמה לי לפרוץ בצחוק משוחרר.

ואז חשבתי לעצמי, שאם היה מזמין אותי עכשיו לחדרו במלון, הייתי נענית לו כמעט ללא מחשבה שנייה.

וזה בדיוק מה שקרה חצי שעה לאחר מכן.

 

למעשה, העלייה לסוויטה שלו שבקומה הארבע-עשרה של המלון המפואר, היתה המשך טבעי ומתבקש לערב הנעים שבילינו יחד.

לאחר ארוחה שנמשכה כמעט שלוש שעות, עם הפסקות ארוכות בין מנה למנה, עם שיחה מלב אל לב על נושאים רבים, ביניהם אישיים מאוד, כל מה שרציתי היה להמשיך לבלות בחברתו. אני מניחה שהתחושה הזאת היתה הדדית. שכן, לאחר שיצאנו מהמסעדה, הוא עטף בידו את מותני והוביל אותי כמעט ללא מילים אל המעלית.

מעולם לא הייתי בסוויטה של מלון חמישה כוכבים. הפאר שהקיף אותנו הפתיע אותי. ניגשתי אל החלון הגדול והשקפתי אל הנוף הנשקף ממנו. הוא עמד מאחורי וחשתי את נשימתו על שערותי. בשתי ידיו החזיק שתי כוסיות קטנות מלאות בנוזל תכלכל. הוא הושיט לי את אחת הכוסיות ושנינו לגמנו את המשקה בלגימות קטנות. היה זה ליקר חריף ומתוק, שהחליק אל גרוני וחיש מהר התפשט בכל איברי, כאילו היה סם הזיה מעורר ומעלף בעת ובעונה אחת.

הסתובבתי אליו בחיוך והוא רכן אליי, הצמיד את שפתיו אל שפתיי ולראשונה בחיי נהניתי מנשיקה עם גבר. הנחנו את הכוסיות הריקות על אדן החלון, נצמדנו זה לזו, זרועותיו הקיפו את כתפי ואני כרכתי את ידיי סביב מותניו. לשונו חלפה על שיניי, מחליקה עליהן בעדינות, ואחר כך חדרה עמוק יותר לתוך פי, מתחככת בלשוני, נודדת בחללו ומעבירה בי רטט של הנאה בלתי מוכרת. דקה ארוכה לאחר מכן ניתקנו זה מזו, מתנשמים מעט. הוא הרים אותי בזרועותיו ונשא אותי אל חדר השינה, שם הניח אותי בעדינות על המיטה הענקית שעמדה במרכזו והביט אל תוך עיני, כמבקש רשות להמשיך.

החזקתי את פניו בשתי ידיי, הרמתי מעט את ראשי לקראתו ונשקתי בקלילות על שפתיו.

הוא לא היה זקוק לאישור ברור יותר. באצבעות עדינות ומיומנות החל להתיר את כפתורי החליפה שלי. משם עבר אל החצאית. אחר כך הושיב אותי במיטה וסייע לי לפשוט את שארית הבגדים שעדיין נותרו עליי.

התאורה בחדר השינה היתה עמומה משהו. מוסיקה רכה נשמעה מתוך רמקולים נסתרים. נר צהבהב היבהב מאחורי כיסוי זכוכית מעוגל ושיווה לחדר הגדול מראה קסום של ארמון חלומי.

הוא נחלץ במהירות מבגדיו ותוך שניות חשתי אותו לידי, קרוב אליי. הוא עטף אותי בשתי ידיו והצמיד את גופי אל גופו. שפתיו מצאו שוב את שפתיי. ידיו נעו לאורך גופי בליטופים רכים ומעודנים, שידעו לגעת במקומות הנכונים.

ניסיתי להחזיר לו ליטוף תחת ליטוף, אך מהר מאוד חשתי שכל תנועה שלי מיותרת. הוא התמסר לתפקיד שלקח על עצמו ועינג אותי עד שהתחלתי להשמיע אנחות הנאה חרישיות. שפתי ולשונו עברו בשיטתיות על כל גופי, מתעכבות דקות ארוכות בפינות רגישות שאפילו לא ידעתי על קיומן. כשהגיע אל שיפולי בטני, הרגשתי שהסערה שעורר בי מתקרבת למלוא עוצמתה. בתנועות רכות הניח כר מתחת לעכוזי, פישק את שתי רגליי, הניח אותן משני צדדיו והחל לעבור בלשונו על החריץ הלוהט שביניהן. תחילה בנגיעות קלילות, מעודנות, ואחר כך בעוצמה הולכת וגוברת. הוא פתח בשתי אצבעות את קודש הקודשים שלי והחדיר את לשונו החרוצה והקופצנית אל תוך המינהרה החשוכה שנתגלתה לעיניו.

הרמתי מעט את ראשי והבטתי לעברו. ראשו היה נטוע בין רגלי והתלתל הבהיר שלו היה מונח על משולש שערי הכהה. שמתי לב שבמרכז קודקודו מתחילה להיווצר קרחת קטנה, עדיין מכוסה בשיער בהיר, אך כבר מסתמנת בבירור כפי שתהיה בעתיד.

אני זוכרת שלרגע חלפה מחשבה בראשי, שאני נשכרתי כדי לענג אותו ובמקום זה הוא עושה הכול כדי לגרום לי עונג. אבל גלי ההנאה שהוא הזרים בי לא הניחו לי לעסוק בזוטות בלתי חשובות. התמכרתי לידיו וללשונו והנעתי את גופי לקראתו בתנועות מתואמות.

לאחר דקות ארוכות בין רגליי, הוא התרומם על ברכיו והביט אליי בחיוך. פקחתי את עיני וראיתי את גופו ממולי, כשבמרכזו מונף הזין שלו, מרהיב למראה, דרוך ומוכן לפעולה.

התיישבתי על המיטה, עד שפניי היו קרובים לאיבר הזקור שנועד להיכנס אל תוכי. החזקתי אותו בשתי ידי וליטפתי אותו ברכות. הוא השמיע אנחת הנאה ואני ליקקתי את השריר הלוהט והקשוח בתנועות סיבוביות. אחר כך הכנסתי אותו אל תוך פי, לוחצת עליו בשפתיי, מרטיבה אותו בלשוני, מכניסה ומוציאה אותו לסירוגין, כשידי האחת מחזיקה בבסיסו השעיר והשנייה מלטפת את האשכים הרכים שמתחתיו.

הרמתי את עיני אל פניו וראיתי את עווית ההנאה השפוכה עליהם. מאחר שכך, המשכתי לתת לכיפה הקטנה הקבועה בראשו של הזין המושלם שלו את הטיפול הטוב ביותר שידעתי. הוא הניח את שתי ידיו משני צידי ראשי וכיוון את תנועותי כרצונו, תוך שהוא משמיע קולות חרישיים של הנאה. 

חלפו דקות לא מעטות עד שידיו ניתקו מראשי, ואני ראיתי בכך אות שגם אני רשאית להתנתק מהאיבר הארוך והקשוח שהשתכשך בפי. הוא התכופף ולקח מכוננית סמוכה למיטה קונדום עטוף באריזה מבריקה והושיט לי אותו. קרעתי בשיני את העטיפה והלבשתי את הקונדום על האיבר המגורה שעדיין היה מופנה אליי.

אני חייבת להודות, שהדקות הבאות היו המלהיבות והמהנות ביותר שידעתי עד אותו רגע.

הוא חדר לתוכי בסערה. חשתי שהוא ממלא אותי ומגיע עד סופה של המחילה שהמתינה לו, רטובה ולוהטת. שפתיו חיפשו את שפתיי. ידיי התהדקו על אחוריו, לוחצות אותו אליי בכוח. נענו זה כלפי זו, תחילה לאט, כאילו גיששנו את דרכנו זה בתוך זו, אך מרגע לרגע הפכו תנועותינו תכופות יותר, מהירות יותר, נלהבות יותר, עד שנהפכו לתזזיתיות, כמעט בלתי נשלטות.

לפתע הרגשתי, שלראשונה בחיי אני מגיעה לשיאים שלא ידעתי ולא היכרתי כמוהם.

כל חלקו התחתון של גופי היה נתון בתוך חגיגה מופלאה, מעין התפוצצות אדירה שגרמה לי לשורה של התכווצויות לא רצוניות, מלוות בתחושות של הנאה עילאית ורוויה בלתי מובנת. ידעתי שאני משמיעה אנקות רמות, אך לא יכולתי לשלוט בהן והן פרצו מפי תכופות וקצביות.

מבעד להרגשה המרוממת של עונג לא מוכר, שמעתי גם אותו פורץ באנחות כבדות. גופו הבוטש בגופי חדל לפתע לנוע והוא נותר מוטל עליי, נושם בכבדות, ידינו עדיין חובקות זה את זו ואנחנו צמודים בחוזקה, זה בתוך זו, כמו לא רוצים להיפרד מהחוויה השמיימית שנפלה בחלקנו.

חלף רגע ארוך עד שנרגענו מעט ונשימותינו חזרו לסדרן.

רק אז הוא הרים את ראשו, הביט אל תוך עיניי, חייך את החיוך המקסים שלו ואמר בשקט:

"תודה."

על אף שהמזגן בחדר פעל, על שנינו הצטברו טיפות קטנות של זיעה וגופותינו היו לחים. קמנו מהמיטה והלכנו לחדר האמבטיה. לאחר שהתמלאה במים חמימים, נכנסנו לתוכה ושטפנו את עצמנו. אחר כך נשארנו לשבת בתוך המים, מתרגעים, נהנים מהביחד הבלתי צפוי שזכינו בו, מתלטפים, מתנשקים, מתחבקים, רוחצים זה את זו בתנועות רכות ונעימות, מנסים למצות את הרגעים האלה, ששנינו ידענו כי ייתכן שלא יחזרו.

לאחר שעה ארוכה, כשחזרנו למיטה, נקיים ורעננים, הוא התעורר שוב לקראתי, אבל אני חשתי שהחוויה הענקית שחוויתי קודם לכן, לא תוכל לחזור על עצמה פעם נוספת.

מאחר שכך, מילאתי את חלקי בהסכם הבלתי כתוב שהיה בינינו. עינגתי אותו בנאמנות ובמסירות. קיבלתי אותו אל תוכי ברצון ושיתפתי פעולה ככל שנדרשתי, עד ששוב מילאו אנחותיו הכבדות את חלל החדר הגדול ופעם נוספת הוא נותר מוטל עליי, מזיע, מתנשם ומתנשף, אבל מסופק ורווי.

אחר כך נרדמנו.

כשהתעוררתי בשעת בוקר מאוחרת, הוא כבר לא היה במיטה. חיפשתי אחריו בסוויטה רחבת הידיים, אבל הוא לא היה בה. כנראה קם בבוקר, התלבש בשקט ויצא לעיסוקיו.

רק אחרי שהתקלחתי והתלבשתי ועמדתי לצאת, ראיתי על השולחן שבחדר האורחים מעטפה שעליה היה כתוב שמי.

פתחתי אותה בלב הולם.

היו בה חמש מאות דולר ופתק קטן בכתב ידו, עם שתי מילים בלבד:

"תודה ולהתראות." 

 

בשעת ערב מוקדמת התקשר אלי איציק.

הוא לא התעניין לדעת איך היה ומה היה.

"יש לי בשבילך קצת כסף," הוא אמר בנימה עניינית.

"בסדר," עניתי, "אכנס מחר לקחת אותו."

"ויש לי גם עוד מישהו שמעוניין לפגוש אותך."

"היום?" שאלתי.

הוא שתק שניות אחדות, כמחפש בניירותיו, ואחר כך ענה:

"מחר."

לא עניתי.

"אפשר לסכם איתו?"

קולו היה יבש, כאילו עמד לקבוע איתי פגישה שיגרתית בענייני עסקים.

"מי זה?" שאלתי.

"מישהו שאת לא מכירה," הוא נשמע חסר סבלנות, "ואני רוצה תשובה עכשיו."

"או. קיי.," אמרתי, "אני מוכנה."

"לא תצטערי," בקולו היתה נימת רווחה בלתי מוסתרת, "תראי שיהיה לך מעניין."

שמעתי את הטלפון הנייד שלו מנגן נעימה מוכרת.

"אני צריך לסגור," הוא אמר בחטף, "תיכנסי מחר ואמסור לך את כל הפרטים."

הקו נותק ואני נותרתי עומדת עם שפופרת הטלפון ביד ועם מועקה כבדה בלב.

משהו באורח החיים שבחרתי לעצמי, גרם לי תחושה של אכזבה מעצמי. על אף שהלילה האחרון נחרת בי כחוויה שלא מן העולם הזה, עדיין הלכתי עם ההרגשה המזופתת שאפפה אותי כאשר ספרתי את הכסף שמצאתי על השולחן בסוויטה המפוארת של מלון דניאל. הסכום הגדול החיש לרגע את פעימות ליבי, אבל דקות לא רבות לאחר מכן, כאשר ישבתי במונית שהובילה אותי חזרה לדירתי הקטנה בתל אביב, חשתי את עצמי מבוזה.

בעיקר כאבה לי הידיעה, שהחוויה המינית הגדולה והנפלאה ביותר שחוויתי בחיי, לא היתה אלא שירות בתשלום. ולא פחות מזה הצטערתי, שההיכרות עם הגבר המקסים ביותר שפגשתי אי פעם, יהיה כנראה מיפגש חד-פעמי, שטוב יהיה אם אשכח אותו מהר ככל האפשר.

 

המשך יבוא

 

 

 

   * * *

לאה ספיר

הכתבה של אמנון בי-רב (גיליון 379)

 מעוררת בי חלחלה

לקוראי עיתון בן עזר שלום רב,

תגובתי לכתבה על וידוייה של נערת ליווי: הכתיבה מאוד אמיצה ויחד עם זה הכתבה מעוררת בי  חלחלה, עצם העובדה שנערה חסרת אונים, שנעזבה ללא אהבת האם, שזנחה אותה ללא רחמים בגיל כל כך צעיר, ללא אהבה וחיבוק של אימא, ילדה תמימה ששמה את מבטחיה באב שהיה בשבילה לדמות האב והאם באותו הזמן, היה לאוייב הכי גדול והכי שפל שלה.

ישנם דברים שמלפני שנים הוסתרו מעיני העולם והקורא אבל היום יש חופש עיתונות וכמעט ואין צנזורה, דבר שאכן מדבר בגילוי מובהק על הזוועות שמתרחשות בתוך המשפחות הכי טובות שלא היינו מעלים על דעתנו, נותן חיזוק למחשבה שלא תמיד ניתן לבטוח באדם שמצטייר כדמות מגונן שהילד בוטח בו, אם זה האב ואם זו האם, המשתמשים בילדיהם  כשפחות-מין.

צריך להעניש בענישה שכדוגמתה לא היה אנשים אלו שלא זכאים לקבורה, אנשים שצריכים לעלות על המוקד ולשרוף אותם חיים.

אינני פוסלת כתיבה חופשית בכלל, אני בעד חופש דיבור. הכתבה שפורסמה כאן על וידוייה של נערת ליווי רק מלמדת את הקורא כמה הוא צריך להיות עירני ולשמור על זכות הילד שבוטח בהוריו. 

בברכה,

לאה ספיר

סופרת

 

אהוד: אני לא חושב שהכותב התכוון להתריע על ניצול ילדות תמימות בידי אבותיהן אלא בעיקר ביקש למשוך ולגרות את קוראיו בהמצאת סיפורי זימה, גילוי עריות ומציצות הדדיות של אברי-מין. אנשים מאוד אוהבים לקרוא על כך ומשכנעים את עצמם שהם קוראים סיפור אמיץ שלוחם בשחיתות ובניצול מיני ולא סיפור פורנוגראפי, שממנו הם מאוד נהנים. כך למשל נהנו מאוד לקרוא בעיתונים את סיפורי השחיתות של אולמרט שנכתבו עבורם בסגנון פורנוגראפי-פלילי כדי לגרותם לצרוך עוד ועוד תקשורת – ולא כדי לתקן עולם, מה עוד שלעיתים, ואולי לרוב – הכותבים בעיתונים הם-הם הצבועים הצדקנים והמושחתים!

נ.ב. ואם הכתבה עוררה בך חלחלה, הרי שלמיטב ידיעותיי הפיסיו-ארוטיות יש רגליים לסברה שאולי גם בכך היא השיגה את מטרתה.

 

 

    * * *

המשוררת חנה בדולח מזמינה למסיבה ספרותית

בתוכנית:

נורית גוברין: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה'

כרכים ג + ד,  הוצ' כרמל

על הספר: יערה בן דוד; משה גרנות; נורית גוברין                                                      הסופרת מרים עקביא תספר על רשמי שהותה בפולין

מרתון קריאת שירים

מנחה: חנה בדולח

המסיבה תתקיים במוצאי שבת כ"ז באלול תשס"ח (27.9.2008)  בשעה 20:30 בביתה של המשוררת חנה בדולח-אפשטיין  ברחוב אהרן 3, גבעת שמואל

מספר המקומות מוגבל.

 מומלץ להתקשר קודם לחנה בדולח כדי לאשר השתתפות ולקבל הוראות נסיעה                                   בטלפון 03-5322611

 

 

* * *

עלייה לרגל לחֶלֶם

כל הח"כים של "קדימה" מוזמנים לעלייה לרגל לְחֶלֶם

לחוג את חג טיפשותם על שבמו-ידיהם הדיחו את האדם היחיד

שהיה יכול להשאיר אותם בשלטון

וגם להוביל אותם לניצחון בבחירות הבאות!

 

 

    * * *

דבר אחד טוב יש בברק אובאמה

מאז שחולצה קצרת שרוולים הפכה לַלבוש הרשמי הקבוע שלו

יש לי פחות ויכוחים עם המיסתורית כל פעם שיוצאים מהבית

 

 

    * * *

מה זו רדיפה פוליטית כדי להפיל רה"מ נבחר מכהן?

מה זה שיום אחר יום עובר, שבוע אחר שבוע, והמשטרה אינה מגלה שום פרשה חדשה נגד רה"מ ה"מושחת"? מה זה שאין שום המלצה להגשת כתב אישום נוסף? מה זה שלא שומעים על המשך עדותו של הז'וליק טלנסקי? מה זה שאין הדלפות חדשות מהמשטרה? מה זה שאין זכר לכותרות הענק של העיתונים בפרשות ה"שחיתות" החדשות והישנות של רה"מ ה"מושחת"? האם כל הנושא נכנס להקפאה עמוקה מרגע שרה"מ ה"מושחת" אולץ להתפטר? האם פתאום ה"צדק" כבר לא חשוב? אז תגידו לי – איפה השחיתות האמיתית? אצל ה"מושחת" או אצל רודפיו שכל כוונתם היתה להפילו, ומרגע שהופל – עשיית ה"צדק" מעניינת את התחת שלהם! את הַמּוֹנְדִיבוֹשְׁקֶעס שלהם! והרי אנחנו יודעים שלא רק שאולמרט ה"מושחת" יזְכה בכל משפט שבו יתבררו ענייניו אלא שספק רב אם בעשר השנים הקרובות יוגש נגדו כתב אישום! אבל את מי מעניין המשפט? הרי פוליטית כבר חיסלו אותו!

לא. אל תמהרו להספידו. הוא עוד יחזור! ובינתיים הוא גם לא מסתלק כי עוד חודשים רבים יכהן ללא הפרעה כראש ממשלת מעבר.

אהוד בן עזר

 

* * *

בוקר הוקרה למשורר אריה סיון

אריה סיון, מן האבות המייסדים של השירה הישראלית, נולד בשנת 1929

בתל אביב, ובאוגוסט 2009 תימלאנה לו 80 שנה, זוכה פרס ברנר ופרס ביאליק

לכבוד האירוע הולחנו אחדים משיריו

מנהל מוסיקלי ומלחין: רמי הראל

מלחינים: מוני אמריליו, חמי רודנר, אהובה עוזרי, תמר גלעדי

הפקה: צוותא / נילי שחור

משתתפים: אלוף בן, אסנת זיביל, דרור קרן, מירה עווד, מירן ראובן,

פרופ' נורית גוברין, פרופ' ניסים קלדרון, נתן זך, נתן סלור,

פרופ' רות קרטון-בלום, רפי ויכרט, תמר רודנר

יום שישי, 14.11.08, ט"ז חשוון תשס"ט, בשעה 11.00

צוותא, אבן גבירול 30, תל אביב

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 50 ש"ח לכרטיס

כרטיסים בקופת צוותא 6950156

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה

 

* * *

אם "קדימה" תלך לבחירות בראשות ליבני ולא בראשות אולמרט, אני אצביע ל"עבודה" בראשות ברק כי זו הדרך היחידה לעצור את בנימין ושרה נתניהו מלחזור לשלטון!

אהוד בן עזר

 

* * *

לשלדון אדלסון היקר:

קראנו שהונך הצטמק השנה ב-13 מיליארד דולר!

בהישגיך במאבק בַּשחיתות בישראל תנוחם!

 

* * *

אולמרט הגיש אתמול מכתב התפטרות לנשיא!

וחגיגות ענק פרצו בטהרן, בלבנון, בסוריה ובעזה: "היהודים המטומטמים הדיחו את ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה להם מכל הבאים אחריו, זה שדפק אותנו במלחמת לבנון, (אנחנו עדיין מסתתרים) ובמפעל החשמל בסוריה, ועכשיו היהודים עסוקים בעוואנטות שלהם זה כנגד זה כאילו אין איומי מלחמה והשמדה עליהם, והם משאירים לנו את כל הזמן והשקט שבעולם להכין להם את הסיבוב הבא עם מאות ואלפי טילים, בְּצוּעִים והרוגים! וַאללה איזה עם מטומטם! כמה יש יותר בִּרְסֵי נוֹבֵּל, אָמָא יש פחות שכל! אנחנו שוקדים כל הזמן להשמיד אותם והם מאשימים בכך רק את המנהיגים שלהם!"

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1933 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל