הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 363

תל אביב, אור ליום חמישי, כ"א בתמוז תשס"ח, 24 ביולי 2008

עם צרופת השלט בפריס על הבית שבו כתב הרצל את "מדינת היהודים"

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! ולא יסולח הרס בריכת גורדון! – נזכור אתכם בבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו קול הַשְּׁפִיוּת! אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (30).

עמוס כרמל: סכנה לגליל – עיר מיותרת. // דודו פלמה: ככלות הזיכרון (שיר).

אהוד בן עזר: פתח תקווה חוגגת 130 שנה של חוסר ידע ועודף סכלות. * קיטש וסילוף היסטורי הולכים יחד בכיכר המייסדים המחודשת בפתח-תקווה, או – כיצד הפכה הבלדה של יורם טהר-לב למקור היסטורי יחיד לתולדות המושבה? * מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? * מכתב לראש העיר פתח-תקווה מר יצחק אוחיון בנושא השערורייה של הצבת לוח זיכרון במלאת 130 שנה לחריש התלם הראשון בידי יהודה ראב, בנוסח מסולף, המנוגד לעמדת המשפחה.

ניצה וולפנזון: שאנל 5, לא בברצלונה, לקראת כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל.

מחב"ע: אם רצונך לדעת מה מצבו של אולמרט לאחר 5 ימי החקירה הנגדית.

אהוד בן עזר: נאום האקדח בפני הגברת ציפורה, מתוך הרומאן הנידח, הנשכח והבלתי-אקטואלי "חנות הבשר שלי",  בהוצאת אסטרולוג 2001. אזל.

צייר-תייר: רשמי מסע ותנועה במרחב, מוזיאון גוטמן ממשיך לחשוף עבודות לא ידועות של האמן ולהציג דו-שיח בינו לאמנים בני זמננו. [דבר המוזיאון].

עמוס גלבוע: ארבע תמונות מדאיגות (אותנו!) // יִשְׂרָאֵל הַר: גִּלּוּיִים (שיר).

יוסי גמזו: לֹא לְהִתְבַּיֵּש לְהַבִּיט בָּרְאִי. // יהודה גור-אריה: סבון (סיפור).

משה גרנות: קריאה מאוחרת, עיון ב"אצל" של א"נ גנסין.

חיימקה שפינוזה: יושבת ופותחת ת'רגליים מול הווינטלטור (שיר).

ברוך  תירוש: על הקרבת "כבשת הרש". // אריה דרוקמן: מה הלאה?

רות ירדני כץ: שני פיגועים בירושלים.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק שישי, סיפורו של סִיטְשִׁי, חלק שני.

 

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

הַשָּׁמַיִם עֲסוּקִים בְּלִסְפֹּר אֶת הַכְּבָשִׂים.

בְּנֵי הָאֲדָמָה אֶת הַמֵּתִים.

בֵּין הַשְּׁנַיִם

יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה

סוֹרֶגֶת גֶּרֶב

לִבְנָהּ יְחִידָהּ.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (30)

 

 

* * *

עמוס כרמל

סכנה לגליל – עיר מיותרת

עמרי, שמלך על ישראל בשנים 882-871 לפנה"ס, לא זכה לאהדה רבה של מחברי ספר מלכים א'. "ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו," כך סוכמה פרשת מלכותו בפרק ט"ז של אותו ספר. אבל במסכת סנהדרין בתלמוד נמצא לו צד זכות. "מפני מה זכה עמרי למלכות?" שאל ר' יוחנן, וענה: "מפני שהוסיף כרך אחד לארץ-ישראל" – להזכיר שעמרי קנה הר מאיש בשם שמר ובנה עליו עיר חדשה בשם שומרון.

לשיטתו של שר הפנים מאיר שטרית, הזכות של עמרי תעמוד כנראה גם לו אצל כותבי ההיסטוריה. אחרת, קשה להבין את פעילותו הנמרצת למען הקמתה של עיר ערבית חדשה בגליל – שזכתה שלשום, באופן תמוה, לתמיכתה של הממשלה כולה. הרעיון הזה פסול וחמור מכמה וכמה היבטים.

ראשית, מטעמים ציוניים (אם עדיין מותר להשתמש בביטוי הזה). למדינה שמתיימרת להיות יהודית ודמוקרטית, אין שום אינטרס להקטין את שיעורה היחסי של האוכלוסייה היהודית באזור גיאוגרפי מוגדר ורגיש שכבר עכשיו לא ברור מה המצב הדמוגראפי שלו ואם היהודים עודם רוב בתוכו.

שנית, מטעמים אקולוגיים (שאינם מתמצים רק בהתקנה של דודי-שמש ובפיתוח של מכונית חשמלית). עיר חדשה בגליל היא עיר בתוך האזור הירוק העיקרי של הארץ הזאת, ולכן גם פציעה אנושה של האזור ושל נופיו. השטח, מערכות הכבישים והביוב והתשתיות האחרות שיידרשו לעיר החדשה  יטילו תוספת של עומס כבד על המשאבים הטבעיים בחבל ארץ, שגם במצב הנוכחי הוא לוקה בתכנון סביבתי פגום ובבנייה פרועה ללא תוכניות מתאר בנות-אכיפה.

שלישית, מפני שעיר חדשה בגליל – ערבית או לא-ערבית – תפגע בהכרח בריכוזים העירוניים שקיימים בשטח, וכמעט כולם מסובכים בבעיות שונות. לפני שמקימים עיר כזאת, כדאי שמשרד הפנים יבדוק היטב אם צפת ועכו, נצרת וקריית שמונה ודומותיהן ממצות את הפוטנציאל האורבאני שלהן, מספקות לתושביהן את השירותים הראויים (מחינוך ועד מקלטים תקינים), עומדות על רגליהן מבחינה כלכלית וחסינות מפגיעתו של גורם חדש בזירה.

רביעית, מכיוון שאפילו הנימוק שהעלה ראש הממשלה בזכות היוזמה של שר הפנים נראה ונשמע מפוקפק. מדובר ב"סימן דרך בעל משמעות חשובה לקידום מערכת היחסים בתוך מדינת ישראל בין יהודים לערבים," אמר אהוד אולמרט שלשום בפתח ישיבת הממשלה. האומנם?

אם זאת דעתו, כדאי לו להקדיש תשומת-לב לדבריו של ח"כ חנא סווייד, מספר 2 בסיעת חד"ש, שאיש לא יחשוד בו בנטייה לתפיסות היסוד של התנועה הציונית ונוסף לכך הוא מחזיק בתואר דוקטור לתיכנון ערים ומודע לבעיות הגליל מקרוב (בהיותו תושב עילבון). "יש דברים דחופים יותר מהקמת עיר חדשה," אמר סווייד בעקבות החלטת הממשלה, "את המשאבים המוקצים לנושא, "אפשר היה להפנות ל-30 אלף הבתים שהוצאו נגדם צווי הריסה, או להרחבת תחומי הבנייה ביישובים הקיימים." טיפול רציני ומושכל בשני הכיוונים האלה בוודאי יתרום "לקידום מערכת היחסים בתוך מדינת ישראל בין יהודים לערבים" יותר מהפרוייקט הרעשני והרהבתני של מאיר שטרית.

ואם כבר עיר חדשה ביוזמה ממשלתית ואם כבר קידום מערכת יחסים בין יהודים לערבים, מה ההצדקה לכך שתהיה זו עיר ערבית במוצהר ולא עיר מעורבת שכל אזרח ישראלי יוכל לקנות בה בית "כמו בכל מקום אחר בעולם" (כדברי שר הפנים)?

ואם כבר עיר מודרנית חדשה, למה לא בנגב, שמשווע לפעילות התיישבותית הרבה יותר מהגליל?

שלשום החליטה הממשלה להקים ועדת מנכ"לים לקידום היוזמה. חשוב ודרוש להציגה תחילה לדיון ציבורי נוקב.

פורסם לראשונה  אתמול, 22.7.08, בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

* * *

דודו פלמה

ככלות הזיכרון

 

שָׂדוֹת מַצְהִיבִים בֵּין גַּלֵּי אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת

פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים נִגָּרִים מֵהָרִים עַתִּיקִים

לִהְיוֹת מַעְיָנוֹת נִסְתָּרִים מְפַכִּים לְאַט

לִתְהוֹם לֹא הַרְחֵק מִכָּאן, הוֹלְמִים חֲשִׁשִּׁינִים

בַּזְּמַן הַשָּׁקוּף, צִלְצוּל קוֹלוֹת מִלְחָמָה

סַלַאח אַ-דִין בִּשְׁלַל דִּגְלֵי סַהַר דּוֹרֵס

אֶת מְצַד עֲתֶרֶת סֵמֶל אַחֲרוֹן לְמַמְלֶכֶת

בְּרוֹשִׁים שׂוֹרְטֵי בְּשַׂר שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת

שֶׁל מַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם וּמְלָכֶיהָ הַגֵּאִים

שֶׁפַּעַם חָלְמוּ כָּאן מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָשׁ.

 

לֹא רָחוֹק מֵהַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בֵּית קְבָרוֹת

לְחַלְלֵי אוֹיֵב צָעַד גֵּאֶה בַּאֲבַק הַכֻּרְכָּר

הַלָּבָן גּוֹטְפְרִיד מִבּוּיוֹן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַמִּיר

אֶת זֵר הַקּוֹצִים בְּכֶתֶר מַלְכוּת עַד שֶׁהָיָה

גַּם הוּא לְאָבָק תַּחַת רַגְלֵיהֶם שֶׁל כּוֹבְשִׁים

שֶׁבָּאוּ וְנֶעֶלְמוּ בִּתְהוֹם שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה

לְלֹא הֶרֶף עָלוּ וְחָרְבוּ מְצוּדוֹת נִשְׂגָּבוֹת

אֲנָשִׁים נוֹלְדוּ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַתְרִיסִים

אֶת אֲרָעִיּוּת קִיּוּמָם כִּצְלִילָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁל

תִּזְמֹרֶת שֶׁתָּוֶיהָ הִתְפַּזְּרוּ לְכָל רוּחַ.

 

עַכְשָׁו רוּחַ קַלִּילָה עוֹלָה מֵהַוָּאדִי נוֹשֵׂאת

אֶת נְשִׁימַת הַשִּׂנְאָה שֶׁל צְרִיחַת הָרָקֵטוֹת

יְלָלָה דַּקָּה וְחַדָּה שֶׁל כְּאֵב הַמִּזְרָח שֶׁאֵין לוֹ

סוֹף בָּא תָּמִיד בְּרִסּוּק גָּדוֹל וּמַחֲרִישׁ אָזְנַיִם

מִי שֶׁחַי כָּאן נִדּוֹן לִלְמֹד אֶת סוֹד הַשִּׂנְאָה

לַמְרוֹת וּבִגְלַל שֶׁנִּצְרַף בְּאֵשׁ כִּבְשָׁנִים,

שֵׁבֶט נוֹדֵד בַּזְּמַן, נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ הָעַתִּיק

כְּמוֹ אַחֲרֵי לֵיל אַהֲבָה פְּרָאִי אֶת שְׂרִיטוֹת הַחִבָּה

שֶׁל עוֹלָם אָדִישׁ לְעֶצֶב קִיּוּמוֹ, שֶׁרוֹצֶה כָּל כָּךְ

סוֹף סוֹף לָנוּחַ, רַק לָמוּת כְּשֶׁטַּעַם הַדְּבַשׁ שֶׁל

פֵּרוֹת חַיָּיו נוֹטֵף עַל שְׂפָתָיו הַהוֹלְכוֹת וְכָלוֹת.

 

15.7.06

 

 

* * *

פתח תקווה חוגגת 130 שנה

של חוסר ידע ועודף סכלות

מאת: אהוד בן עזר

1. קיטש וסילוף היסטורי הולכים יחד בכיכר המייסדים המחודשת בפתח-תקווה, או – כיצד הפכה הבלדה של יורם טהר-לב למקור היסטורי יחיד לתולדות המושבה?

ביקור חטוף בכיכר המייסדים המתחדשת בליבה של פתח-תקווה הישנה, בת ה-130, מגלה כמה תופעות מעניינות. ליד המקום שבו חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה ישנה ברזייה מלוכלכת ואולי גם מושתנת, ומולה לוח פליז מלא מלל, חלקו מוטעה מבחינה היסטורית, ואילו שמו של החופר הראשון של הבאר, יהודה ראב, אינו נזכר.

בהמשך רואים חמישה פסלי קיטש מאבן ענקיים וחדשים של חמישה גברים רוכבים על סוסים, ויש גם סוסים מאבן, והרוכבים הם כנראה יואל משה סלומון, דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, זרח ברנט והרופא ד"ר מזוריקי. כולם נראים כמו יהודים מימי הביניים, נמוכים, עם כובעים מוזרים. שמותיהם אינם חקוקים באבן אלא רק שם הפסל שיצר אותם חקוק פעמיים מכל צד.

אני מתאר לעצמי את עשרות ומאות הכיתות, וקבוצות המבקרים, העומדות בכיכר מול הפסלים הקיטשיים האלה, ומקבלות הסבר "מדוייק" על תחילתה של פתח תקווה על פי השיר. אך מה לעשות שכל הסיפור של הבלדה של יורם טהר-לב אינו תיאור של מאורע היסטורי שהתרחש ממש בקיץ תרל"ח, לא היה ולא נברא! – אלא עירבוב תאריכים והתרחשויות שנבע אם מחוסר ידע של טהר-לב ואם בגלל רצונו לחרוז יפה – על חשבון האמת.

ומהי האמת?

אני מביא כאן שוב את הפרק מתוך הקובץ "קיצור תולדות פתח תקווה" שלי, שמבוסס על מחקרים ומקורות היסטוריים רציניים ולא על הבורות, השטחיות וכניעה לביריונות ולחוסר-אמת, המאפיינים למרבה הצער את הממונים על שימור ההיסטוריה של פתח-תקווה כיום.

 

2. מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

...באשר לסוגייה השנייה בבלדה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא הובא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

 

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר, סבא של זהבה] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

 

[בן-דודי עמנואל בן עזר מוסיף כי לכתוב על "בציר הענבים" בארץ-ישראל המוסלמית של 1878 ובייחוד באיזור יפו – זוהי בורות גמורה שבאה לשרת רק את החרוז של "ארבעת הרוכבים"!]

 

 

3. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מ פני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור לפתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר ממן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, [כלומר, הירקונים], בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

 [מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

יסלחו לי הסלפנים, הפטפטנים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות  פתח-תקווה בראשיתה.

 

 

 

4. מכתב לראש העיר פתח-תקווה מר יצחק אוחיון

 

21.7.08

ליצחק אוחיון היקר שלום רב,

 

הנדון: הצבת לוח זיכרון במלאת 130 שנה לחריש התלם הראשון

הוזמנו היום, אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, ואני –  לדיון אצל מר שלום קוטלר באשר להצבת לוח זיכרון לחריש התלם הראשון בידי סבנו יהודה ראב. מיקומו המדוייק של החריש היה בזווית שבין רחוב שטמפפר לרחוב פינסקר, וממנה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, במקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה. המלבן הזה הוא השדה של התלם הראשון. החריש התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. אנו, צאצאי חורש התלם הראשון יהודה ראב, הצענו שעל הלוח ייכתב:

 

נוסח קצר

במקום הזה חרש יהודה ראב בן העשרים את התלם הראשון באדמת פתח תקווה ביום חמישי, ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגארט ואליעזר ראב, אביו של יהודה, ויחדיו המשיכו האב והבן את עבודת החריש בשדה.

 

נוסח מורחב

במקום הזה חרש יהודה ראב בן העשרים את התלם הראשון באדמת פתח תקווה ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגארט ואליעזר ראב, אביו של יהודה, ויחדיו המשיכו האב והבן את עבודת החריש בשדה.

בהגיע תורו לתפוס במחרשה התרגש יהושע שטמפפר ופרץ בבכי: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחר התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

כל הנוכחים נרעדו לשמע הדברים, וכשעיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדבקות של יהודים לספר התורה בהקפות של שמחת תורה.

 

מתוך "התלם הראשון", ספרו של יהודה ראב

 

להפתעתנו נדרשנו, כבר מראשית הישיבה, "להתפשר" על נוסח לא מדוייק, שמגמד את חלקו של יהודה ראב כחורש התלם הראשון, ואילו שני הנוסחים שלנו נידחו כליל. הסיבה לסילוף התבררה לי כאשר לישיבה נכנס איש מוזר בשם יאיר אסיסקוביץ, שלצערי הוא קרוב רחוק שלי אך תודה לאל לא מצאצאי יהודה ראב; והוא פתח עליי ג'ורה של עלבונות שממנה מתברר גם שלדעת הכסיל הזה יהודה ראב כלל לא חרש את התלם הראשון. בקיצור, אין זה מכבודי וממעמדי כסופר וכהיסטוריון היודע את תולדות המושבה, להתווכח עם בריון, המפחיד כנראה, לידיעתך – את כל השאר בוועדה. לכן קמתי ויצאתי עם אחותי בטריקת דלת רועמת.

לטיפולך. ואני מתאר לעצמי שגם שאר צאצאיו של יהודה ראב בן עזר לא ישתקו על כך.

 

                                                                    בברכת ידידות,

 

* * *

 

לאהוד בן עזר, שלום רב,

קראתי בעניין את הצעתך המצויינת להקים לוח הנצחה על החריש הראשון. אני מסכימה איתך בכל לב על המשך מכתבך.

חזק ואמץ ואל תוותר, כי בסוף תצליח.

מברכת בידידות,

זהבה בן דב

[ממשפחת שטמפפר]

 

אהוד: זהבה היקרה, אם הבריונות והבורות תנצחנה, ויחנכו לוח זיכרון של "התלם הראשון" מבלי להתחשב בנו ומבלי לתת בו את הנוסחים שהצענו, אני מניח שאיש מצאצאי יהודה ראב בן עזר ויהושע שטמפפר לא ישתתף בטקס, ומן הסתם גם התקשורת תדע על כך. באם תרצי להגיב ישירות, הפקס של ראש העיר יצחק אוחיון הוא 03-9311085.

 

 

 

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

גִּלּוּיִים

 

רָז

לְרָפִי

אָבִי

דַּר

נֶכְדַּת

יוֹנִינִּה

אִמָּהּ

דַּפִי

בַּעְלָהּ

רַפִי

רָזִים

גִּלּוּיִים

רְפָאֵל

מַלְאָךְ

  

אנא אהודים יקרים תנו את השיר הזה בגיליון  של מכתב עיתי / חדשות בן עזר ממני יִשְׂרָאֵל הַר לכבוד הופעת הספר "רזים" של  רָפִי וַיְיכַרְטְ  היום, יום שלישי, 22.7.

 

 

* * *

ניצה וולפנזון

שאנל חמש, לא בברצלונה –

לקראת כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל

 בתגובה לכתבתו הציורית של יעקב זמיר, "ברצלונה, ברצלונה, והמעשה בשאנל חמש"  ["חדשות בן עזר" גיליון 362],  אספר על חוויה משלי הקשורה בשאנל חמש.

 בשנת 1986 ערכנו טיול לפאריס בסימן "בעקבות הרצל". לפי ספרו של יוסף לפיד ז''ל הופנינו לרחוב קמבון 37 כדי להתרשם מלוח קיר מסויים. קידם את פנינו שלט גדול של חנות למימכר שנל חמש, ואולי היה זה גם מקום-הייצור של הבושם המפורסם. השלט היה מרשים בצורתו ומשך תשומת לב, אך נשכח מיד עם התגלית שהופיעה לנגד עינינו: בהתרגשות חזקה, כשהיד האוחזת במצלמה רועדת, הבחינו עיניי בסמוך לחנות שנל חמש, ליד דלת הכניסה למלון קסטיל, בשלט עשוי אבן ובו נכתב בעברית ובצרפתית:

בבית זה בשנת 1895 בנימין זאב הרצל מחולל התנועה הציונית העולמית כתב את ספרו "מדינת היהודים" חזה ובישר את תקומת מדינת ישראל.

הפקיד שישב על יד דלפק הקבלה של המלון הבחין בהתרגשות שלנו וחייך בהבנה.

מעניין אם השלט, המעיד על ראשית בשורת גאולתנו בעידן המודרני, ניצב עדיין במקומו ומה תהיה היום תגובתו של פקיד הקבלה. אולי יימצא מי מקוראי גיליון זה שיעלה לרגל למקום – לכבוד כ' בתמוז – יבדוק, ויספר לנו מחוויותיו.

 

 

 

* * *

אם רצונך לדעת מה מצבו של אולמרט לאחר חמשת ימי החקירה הנגדית של הז'וליק טלנסקי

פתח את העיתונים שהדליפו נגד אולמרט יום-יום את מלוא תמלילי החקירות שלו וגם פרשיות חדשות שהוצגו כשחיתות – בעוד עורכי-דינו עסוקים בחקירת טלנסקי, והכול כדי לעמעם את כישלונן של המשטרה והפרקליטות ב"פרשת טלנסקי" –

וראה כיצד בעיתונות המושחתת נחשב כל "לא זוכר" של ראש הממשלה – לחובתו, ואילו כל "לא זוכר" או "טעיתי" של טלנסקי הוא לזכותו ואינו פוגם ב"מהימנות" עדותו של הז'וליק –

ותבין מהו לינץ' תקשורתי-משפטי-משטרתי וכיצד סוקלים בכיכר העיר ראש-ממשלה נבחר בעודו בחיים –

והרי רק על השערורייה הזו היה צריך להפסיק מיד את כל ה"חקירות" – וזאת כי אולמרט לעולם לא יזכה למשפט הוגן, כי את עונשו על לא עוול בכפו הוא כבר מקבל יום-יום –

וכי הגשת כתב-אישום, שספק אם יביא להרשעה בבית המשפט, תקבע תקדים שבו רשעות וטיפשות של חורשי רעות יכולות להפיל ראש-ממשלה נבחר בהחלטה אחת של יועץ משפטי שנוי-במחלוקות, שכבר עשה כמה פאשלות!

ראו את הפארסה של התביעה נגד קצב, שלמרות שכנראה זיין  ואונן מול נשים –אבל לא אנס את המזכירה שבאה במיוחד לחדרו במלון כדי להיאנס בפעם השנייה – וככה, בגלל השלומאיליות והלהיטות של התביעה – אפילו קצב ייצא זכאי בזכות המערכה המשפטית שעורכי-דינו מנהלים במומחיות מול יועץ משפטי לא כל כך חכם!

יש לשער כי בקרב עשרות ואולי מאות האנשים העובדים כיום בהפללת אולמרט ובחיפוש ראיות נגדו מתחת לאדמה, יש אנשים שהם או קרוביהם נפגעו במלחמת לבנון השנייה ואשר חושבים כי היה עליו להתפטר לאחריה, ולכן הם רואים בהפלת אולמרט מעין עשיית חשבון ונקמה.

אם וכאשר יגיע יום שבו יוגש כתב אישום נגד אולמרט והוא יתפטר, תתפוגג כל בועת הסבון של התביעה היקרה נגדו, שגם הרסה את חגיגות השישים למדינה – וזאת כי גורלו האישי לאחר הדחתו כבר לא יעניין איש; משפטו יימשך שנים ובסופו ודאי יֵצא זכאי אך כבר לאחר שנהרס לחלוטין מבחינת מעמדו הפוליטי.

זאת ועוד, אם היו לפוליטיקאים שלנו ביצים (גם לנשים ה"נקיות") – הם היו קמים ומגלים כבר עתה איך כל אחד מהם מימן את מערכות הבחירות שלו, בכמה חרג וכמה פעמים עבר על חוק מימון מפלגות וגם קיבל כספים מאנשים מפוקפקים, או קיבל מערכת עיתון-חינם במתנה, וכל זאת לא רק כדי להפסיק את ציד המכשפות שנערך באולמרט כאילו הוא "מושחת" –אלא כדי לבדוק אם כדאי לכל אחד מהם לשאוף למשרות רמות יותר, שבמהלכן כל ערוותיהם תיחשפנה בתקשורת והם ייאלצו לפרוש בבושת-פנים בגלל הלינץ' הציבורי שייעשה בהם!!!

מחב"ע

 

* * *

 

אהוד בן עזר

נאום האקדח בפני הגברת ציפורה

מתוך הרומאן הנידח, הנשכח והבלתי-אקטואלי "חנות הבשר שלי"

 בהוצאת אסטרולוג 2001. אזל

הכותב הוא גבר שכותב בלשון נקבה:

 

"במה אוכל לגמול לך?" שאל אותי אבינועם יוסף אשר לזכותו, כומו גם לזכות רמתה השכלית של כמחצית הציבור בישראל, אני יכולה לזקוף את פירסומי בתור עושה נפלאות.

אמרתי לו: "שתביא אישור שיש לנו עסקים מעבר לקו הירוק, לא שאנחנו קונים, שאז יפסלו לנו את הבשר מהשירות הווטרינרי, אלא מוכרים, יעני, ייצוא."

שאל: "למה אתה צריך?"

אמרתי לו, ואני לא מתביישת להעלות זאת גם בכתב: "כדי שאוכל לקבל רישיון לאקדח. תאר לך בעל, שאשתו רוצה להתרצח – אם היה ברשותו אקדח, לא היתה חונקת את עצמה באצבעות שלו, לא היתה טובעת באמבטיה, לא היתה עפה מהקומה השלישית של הדירה, לא היתה שוחטת את עצמה בסכין שלו – אלא מקבלת בהשלמה את הקליעים כומו בהמה פצועה שאין לה תוחלת. ככה זה בעסקי הבשר, אין סנטימנטים – את הבריאות שוחטים ובחולות יורים. מכת חסד. ואם היה לי במגירה אקדח טעון אולי הייתי מצליחה להשחיל מתאבד אחד או שניים לפני שפוצץ את עצמו לקרעים מול הוויטרינה שאני צריכה כל פעם לזגג מחדש – הזגג כבר הציע לי לקנות סטוק של חלונות בהנחה – והייתי מצילה את חיי הילדות והאנשים האחרים, גם שני פועלים ערבים, שנהרגו בפיצוצים, אני לא גזענית, שלא לדבר על הנפצעים ועל אלה שנישארו נכים."

החזקתי בחנות אקדח מאוזר בן יותר ממאה שנים, ירושת סבי שהגן בו על המושבה. היום כבר אין לו בנמצא תחמושת. נאלצתי להשבית אותו ולהופכו לגרוטאה חסרת ערך כי לחידוש הרישיון נדרשתי להביא אישור שיריתי במאוזר במיטווח, בדיקה רפואית שאני כשירה להחזיק בו, ותעודת חבר במועדון קליעה.

הלכתי למיטווח, יריתי חמישים כדורים, הבאתי אישור מהרופא, וחשבתי שעכשיו אוכל להעביר את רישיון המאוזר המושבת לאקדח החדש קליבר 9 מ"מ שרכשתי כדי להגן על חנות הבשר שלי מפני המתאבד הרביעי או החמישי.

אמרה הפקידה ציפורה: "אין טעם שאפילו תגיש בקשה כי בשום אופן לא יאשרו לך החלפת רישיון. המאוזר שלך היה להחזקה בלבד. ההשבתה שלו אינה מזכה אותך בקבלת רישיון לאקדח קליבר 9 מ"מ, שהגדרתו היחידה היא להגנה עצמית, ואין לך סיכוי שיאשרו לך אקדח להגנה עצמית!"

"מה, אני לא צריך להגן על עצמי? תראי מה קורה גברת ציפורה! כבר שלוש פעמים התפוצץ מתאבד תורן מול החנות שלי – "

"אדוני, לשם כך יש משטרה."

"בפעם השלישית נכנס קודם עם הסל לבקש ממני קוס מים ונתתי לו לימונדה ערבית כומו שאימי מנוחתה עדן היתה עושה."

"אדוני, אתה ערבי?"

"אדוני רוצה לחיות. לא ללכת כצאן לטבח!"

"אדוני, אתה לא יכול לקחת את החוק לידיך, אבל אולי משהו בעבודה שלך יכול לשמש לך נימוק לצורך באקדח להגנה עצמית? תראה, אני מנסה לעזור לך."

"למשל מה?"

"למשל אם אתה גר מעבר לקו הירוק או נוסע לשם לצורך עבודתך, היו מאשרים לך את הבקשה בלי בעיות."

"אם הייתי הרוצח-של-רבין, עוד לפני הרצח, ובא אליכם לבקש רישיון ומציג כתובת מעבר לקו הירוק, הייתם נותנים לי רישיון בלי שום בעייה?"

"אדוני, כאן זה החוק, לא פוליטיקה. אם לא מוצא חן בעיניך, תדאג שישנו את החוק אבל אני מבטיחה לך שלא תצליח. יש לובי פמיניסטי חזק שדואג שלא יהיו בידי הבעלים אקדחים כדי לרצוח את הנשים שלהן!"

"אז את רוצה להגיד לי שכל מתנחל, כל יהודי קיצוני, כל ביריון משיחי, כל מי שמתכנן אצלם נקמה של רצח ערבים, כל מי שזה עתה הגיע ארצה להתנחלויות ולא שירת בצבא, כל עריק בשטחים, זכאי לשאת נשק ברישיון? – את רוצה להגיד לי שכל פלסטיני בשטחים, כל מחבל, יכול להסתובב חמוש ולהשתמש בנשק שהוברח אליו כמעט בגלוי? – ושערבים בישראל יכולים להחזיק כלי-נשק רבים שיורים בהם בשמחות ובחתונות ולא רק בהן? – והלא גם העולם התחתון מפוצץ מרוב נשק! – שלא לדבר על חיילים, על שוטרים, על אנשי כוחות הביטחון, השמירה והאבטחה, שכולם נושאים נשק ומי יערוב לנו שבקירבם אין רוצח או פסיכופאט? – אבל רק אותנו, הוותיקים המושרשים בארץ מדורי-דורות, אשר לולא הנשק שאבותינו ואבות-אבותינו נשאו עליהם לא היתה קמה מדינת ישראל – – רק אותנו, האזרחים האחראים, ההגונים והמיומנים ביותר, אתם פורקים מנשקנו בגלל התקנות האבסורדיות שלכם ואינכם מאפשרים לנו לרכוש נשק חדש, חוקי וברישיון! שמעתי, גברת ציפורה, על קצינים צעירים שחויבו לקנות אקדחים בעת שירותם הצבאי אבל לאחר שהשתחררו לא אושר להם להמשיך להחזיק בהם, ומבלי לקבל שום פיצוי על קנייתם הם חויבו להפקיד את נשקם במשטרה או למכור אותו בהפסד, כי שוק הנשק החוקי מת כיום, אין למי למכור נשק, רק למתנחלים שרוכשים אותו חופשי! – רק ליגאל-עמירים בפוטנציה אתם נותנים צ'אנס לרכוש אקדח בלי בעיות! אם נגזר עלינו למות בטרם עת, גברת ציפורה, אני רוצה ליהרג עם אקדח שלוף, גם בתוך הקו הירוק, ולא להיות קורבן חסר-ישע, שתעצור על ידי מכונית ויתקעו לי ממנה כדור בראש רק מפני שאני יהודי! חאלאס! אף אחד מאבות-אבותיי לא יצא לדרכים בלי אקדח טעון כי אנחנו בארץ-ישראל! ומוטב לי לשבת בבית-סוהר שהרגתי לפני שנהרגתי!"

"אדוני, אתה מתרגש יותר מדי. אתה לא חושב שיש משהו מוזר בלהיטות שלך לרכוש אקדח? אם אתה מדבר ככה, בטח לא יתנו לך רישיון!"

 "חיינו, גברת ציפורה, מתנודדים בין האסון לבין הטימטום. מה, את פוחדת שאצא עם האקדח לרחוב לפגוע בערבים או שאהרוג את אשתי? אני בכלל גרוש ואם לא הייתי מתגרש הייתי כבר אלמן."

 "אני משתתפת בצערך, אדוני, אסור לי לשפוט אותך אבל מניסיוני אני חוששת שבאת לכאן שלא בתום-לב, יותר מדי אתה מתלהב ומדבר, ואני מבקשת ממך להפסיק להטריד אותי. יש תור ארוך בחוץ והצעקות שלך נשמעות במסדרון. שלום."

"גברת ציפורה, אבקש את סליחתך. אני אשתדל להשיג את האישור שעליו המלצת לי. שלום."

והאמת, קיצרתי כי מוכרחה הייתי מאוד להפליץ. כל המסדרון החיצוני, שהיה ריק מאדם, רעד ממני כומו במיטווח.

אך גם לאחר שסיימתי לתקוע נמשכה סידרת ההתפוצצויות, והבניין ממש הזדעזע. לא יכול להיות שבגללי? – רק לאחר כרבע שעה, בתוך הצפירות הקולניות ופקקי-התנועה, אז נודע לי שבאותם רגעים ממש פוצצו את השגרירות האמריקאית.

 

אבינועם הטוב אכן המציא לי את האישור על הנייר המודפס של משאית-הקירור ואפילו צירף חשבוניות ותעודות-משלוח שלו ליישובים שמעבר לקו הירוק ולחנות הבשר שלי "ברבקצוץ" בגבעתיים, וחזרתי לגברת ציפורה, וקיבלתי רישיון, וכמה צחקתי כל הדרך כשהלכתי לקבל בחנות הנשק את האקדח, וכשטמנתי אותו טעון במגירה שלי, מאחורי הדלפק, היכן שאני פורסת ומעבדת את הבשר והיכן שנחתו הרגליים של שלושת המתאבדים.

 

הערה: אין כמובן שום קשר בין הפרק לבין הריגתו המהירה של המחבל, נהג הדחפור, רסאן אבו-טיר, בן 22, תושב הכפר אום טובא שבמזרח ירושלים, שלשום בצהריים, בירושלים. תבורכנה הידיים המזויינות בנשק שירו בו ומנעו אסון כבד עוד יותר.

 

 

* * *

צייר-תייר: רשמי מסע ותנועה במרחב

מוזיאון גוטמן ממשיך לחשוף עבודות לא ידועות

של האמן ולהציג/לחקור

דו-שיח בינו לאמנים בני זמננו

תערוכת קיץ שכיף לראות לפני ואחרי החופשה בחו"ל. התערוכה עוסקת במסעות בעולם, במיוחד של ציירים, כאלה שבמקום לצלם ככל תייר מזדמן, הם מציירים בתוך מחברת-רישומים, יומנים, מפות או מכתבים. נקודת המוצא של התערוכה היא אוסף ציורים של נחום גוטמן עצמו שצוירו באתרים שונים בחו"ל, במסגרת מסעותיו השונים: ציורים מפריז, לונדון, הולנד, יוון, איטליה ועוד. ציורים אלה לא הוצגו מעולם, כיוון שלא תאמו את הדימוי של נחום גוטמן כצייר נוף ארץ-ישראלי. לצד ציוריו של גוטמן מציגים עשרה אמנים עכשוויים ספרי מסע ועבודות שונות שנעשו בזמן או בהשראת מסעות וטיולים בעולם. מתוך הרשמים הקונקרטיים, עולה מתוך התערוכה משמעותם של המסע ושל התנועה במרחב – החל ממסע זעיר בתוך הבית, או אל החורשה שמאחוריו, דרך טיולים תיירותיים באתרים ידועים כמו לונדון, פריז או חופי סיני, ועד למסעות מפותלים לארצות רחוקות. התערוכה נעה בין הציור המרהיב של כנסיית נוטרדאם בפריז של נחום גוטמן, לבין ציורי מפות העולם של נעה יערי; בין "סיבוביו" של פיני צינוביץ במתחם הקיבוץ והטיול המשפחתי של צינוביץ ללונדון והודו, לבין "המסע הגדול" של לארי אברמסון ושלושת ילדיו לקטוף פטריות בחורשות קריית יובל בירושלים ועד למסע ההרפתקני של טל שושן לעיר פנום פן בקמבודיה.

[דבר המוזיאון]

 

 

* * *

עמוס גלבוע

ארבע תמונות מדאיגות (אותנו!)

ארבע תמונות נחרטו בזיכרוני מהשבוע שעבר בהקשר לאזור ולזירה הבינלאומית.

את הראשונה חוויתי בצורה חיה. התקרבתי, יחד עם אשתי, לגשר אלכסנדר המפואר שעל נהר הסיין שבפריז. מרחוק הבחנו בהמונים הגודשים את הגשר לכל אורכו, מנופפים בדגלים. משהתקרבנו הבחנתי בדגלים הסוריים.

"מה קורה כאן?" שאלתי כמה ממחזיקי הדגלים, חלקם סטודנטים סוריים, חלקם צעירים וצעירות סוריים שנולדו בצרפת, כשלידם מסתובבים אנשי השגרירות הסורית, חנוטים בחליפות.

"הנשיא, הנשיא בא, בשאר אל אסד," הם השיבו.

"הוא מגיע, הוא מגיע!" נשמעה לפתע קריאתו של אחד מאנשי השגרירות הסורית. הנשים הצעירות פרצו ביללות שמחה, השוטרים הצרפתים שעל הגשר נמתחו. ואז הגיעה השיירה הארוכה, רובה מורכבת מרכבי שטח שחורים אטומים ומשוריינים, לפניה אופנועי משמר כבוד צרפתיים. "סוריה, סוריה!" צעקו הגברים, מנופפים בדגלים. עמדתי ביניהם, צופה ומנסה לעכל את האירוע: פעם ראשונה בהיסטוריה (לפי מיטב זיכרוני) שנשיא סורי חוצה כך את גשר אלכסנדר בדרכו לארמון האליזה.

והתמונה השנייה, טלוויזיונית. כעבור יומיים, ב-14 יולי, "יום הבסטיליה", יום המהפכה הצרפתית המסמל מעל לכל את החופש.

על בימת הכבוד בכיכר הקונקורד, לצידם של מנהיגי עולם, יושב לו בשאר אל אסד. המצלמות מכוונות אליו, כמו בשבוע שקדם לאירוע, כשהתקשורת הצרפתית והבינלאומית שידרה את תמונותיו, שהתפרסמו אפילו בעיתוני הפרובינציות. הוא, השליט המזרח-תיכוני הכי דיקטטורי, הכי מדכא. הוא, שבארצו נרמסות זכויות האזרח, והוא אינו מהסס להגיד לאמצעי התקשורת השונים שמדובר בעניין סורי פנימי; הוא, שמאכסן בבירתו אירגוני טרור, שתומך בחמאס, שמספק לחיזבאללה נשק וציוד ללא הרף; הוא, שמפר בכך בגסות את החלטת האו"ם 1701 שהטילה אמברגו על הספקת נשק לחיזבאללה , בעיקר מסוריה; הוא זה שמעל ראשו רחף הפחד מקיום בית דין בינלאומי באשמת רצח רפיק חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר (ואני כותב בזמן עבר, כי בראיונותיו לתקשורת אסד הדגיש שהנושא כבר לא רלוונטי מבחינתו) – ולעומתו, שליט ערבי אחר, מתון, חלק מהמערב, נדחק לקרן זווית, כאילו אינו קיים. ואני מתכוון למבארכ, נשיא מצרים.

והתמונה השלישית מאותו יום. ראיון טלוויזיוני עם וליד ג'נבלאט הדרוזי, ממנהיגי המחנה הפרו-מערבי הלבנוני, ומהחריפים והקולניים שבמתנגדי חיזבאללה וסוריה.

"אסור היה לסרקוזי לקבל את אסד בפריז," הוא אמר, והוסיף באנחה: "צרפת בגדה בנו!"

התמונה הרביעית שייכת אף היא לג'נבלאט מיום חמישי האחרון. הוא מחבק את קונטאר, בן עדתו, וקורא מהכתב דברי שבח לחיזבאללה ו"להתנגדות", שהיא המהות התרבותית, האידיאולוגית והמדינית של חיזבאללה ו"ציר הרשע".

מה משותף לכל התמונות, ומה משמעותן, אם נוסיף להן דברים שפיזר אסד לכלי התקשורת?

לדעתי המשותף הם הדברים הבאים:

ראשית, "ציר הרשע", המכנה עצמו "ציר ההתנגדות" (איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס) מפגין כי ידו על העליונה בהתמודדות בינו לבין מדינות ערב המכונות מתונות, שהן פרו- מערביות: מצרים, סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ. "ציר הרשע" ממחיש כי דווקא הקיצוניות, אי הוויתור, העמידה על עמדותיך – הן אלו שמשתלמות; הוא מראה כי ניתן לזכות בהתקרבות המערב, ובראשו אירופה, בלי להתגמש, בלי שום מחווה, מבלי לסגת כהוא זה מדרך ה"התנגדות".

שנית, סוריה אינה באה למערב על מנת להתנתק מאיראן. להיפך! סוריה היא חיל החלוץ של "ציר הרשע" על מנת להיות המתווכת בין אירופה לאיראן, על מנת לשלב את איראן בדיאלוג והתקרבות למערב.

זה לא מבשר טובות לישראל!

ובכלל, איזה רווח צמח לישראל עד כה מקיום הדו-שיח הלא פורמאלי עם סוריה?

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 21.7.08.

 

 

* * *

יוסי גמזו

לֹא לְהִתְבַּיֵּש לְהַבִּיט בָּרְאִי

 

לֹא לְהִתְבַּיֵּש לְהַבִּיט בָּרְאִי

בִּשְעַת הַגִּלּוּחַ, כְּמוֹ לוּחַ

מָלֵא חֲרִיצִים שֶל כְּאֵב אַךְ אֲפִלּוּ

לֹא כֶּתֶם אֶחָד שֶל בּוּשָה.

לָדַעַת שֶרַבִּים מְאֹד בָּגְדוּ בְּךָ, אֲבָל

אַף פַּעַם לֹא בָּגַדְתָּ בְּאִיש שֶכֵּן יָדַעְתָּ

שֶאִם תִּבְגֹּד בְּמִישֶהוּ תִבְגֹּד בָּהּ-בַּשָּעָה

בְּזֶה שֶבָּרְאִי, שֶלֹּא יִסְלַח וְלֹא יִשְכַּח.

 

קַל זֶה וַדַּאי לֹא הָיָה. רְאָיָה

חוֹתֶכֶת לְכָךְ הִיא הַכְּתָב עַל הַמַּיִם:

זֶה קַל, נְטוּל-מִשְקָל וְלֹא פּוֹצְעִים בּוֹ שוּם יָדַיִם

שֶלֹּא כְּמוֹ הַסִּתּוּת הַחַד בְּאֶבֶן סַרְבָנִית.

גְּרָנִיט, כָּל מַעֲנִית שֶהַמַּפְסֶלֶת, עַד זוֹב דָּם

חוֹרֶצֶת בּוֹ הִיא כְּמוֹ קְרִיאַת-תִּגָּר עַל חֻלְשוֹתֵינוּ,

עַל בּוּרְסַת הַפְּשָרוֹת וְהַזִּיּוּף וְהַבְּעֵרֶךְ

אַךְ מָה שֶנֶּחֱרָת בָּהּ לֹא נִכְרָת בָּהּ לִזְמַן רָב.

 

וְלֹא רַק לַבְּגִידוֹת יֵש מְחִירוֹן, גַּם לִשְמִירַת-

הָאֱמוּנִים עָלֶיהָ מְשַלְּמִים כָּל קְשֵי-הָעֹרֶף

בִּמְזֻמָּנִים שֶל בּוּז, שֶל עֶלְבּוֹנוֹת, שֶל בְּכִי בַּחֹשֶךְ

רַק מִשּוּם כָּךְ שֶרַק מֵאִיש אֶחָד הֵם פּוֹחֲדִים:

זֶה שֶרוֹאֶה לָהֶם אֶת הַלָּבָן שֶבָּעֵינַיִם

כָּל בֹּקֶר, בַּקָּבוּעַ שֶבְּתוֹךְ הָאֲרָעִי

שֶהוּא הַהַבְטָחָה הַזֹּאת רַק לְעַצְמָם, בְּלִי הֶרֶף

שֶלֹּא לְהִתְבַּיֵּש מִלְּהַבִּיט בּוֹ, בַּרְאִי.

 

 

* * *

יהודה גור-אריה

סבון

– סיפור –

"עמליה! עמליה גולן! עמליה!"

הקול הגברי הרם, שקרא בשמה של הבחורה, צילצל חד והחלטי באוויר החמים והלח של יום אביבי נאה, בחודש מאי 1950, לאורך הרחוב הצר והריק למדי.

הבחורה הפנתה את עיניה לעבר מקור הקול, במרחק של כעשרה מטר ממנה. בעיניה קצרות-הרואי היא הבחינה בדמות של חייל במדים. כאשר זה התקרב יותר, היא פרצה בקריאת הפתעה:

"עמי! עמיקם רוזנבלט! הו, זה אתה? איזו הפתעה! מה, אתה עדיין חייל? מה אתה עושה, עמי? כמה זמן שלא התראינו! כמו ששרים בשיר הידוע: 'מה הולך? מה נשמע? אהלן. זה את זה לא ראינו מזמן...' מאז השביעית. נו-נו, עברו מאז כמה שנים. בעצם, רק ארבע, וזה נראה כאילו הרבה יותר."

"אהלן, עמליה. את נראית נהדר, אייזן-בטון. בעצם, גם אז, בבית-הספר היית כזאת. חברה'מנית. בואי, עמליה, יש לך קצת זמן? אולי נשב קצת במזנון, נחליף מעט אינפורמציה, נתעדכן בעניינים. מה את עושה, עמליה?"

"מה אני עושה? אני לומדת באוניברסיטה, בירושלים. אני הרי לא הלכתי לפלמ"ח, בגלל בעיות בריאות... וגם לצה"ל לא גייסו אותי, מאותה סיבה. אז המשכתי בלימודים, גמרתי שמינית, הוצאתי בגרות. הסתובבתי קצת, איזה שנה וחצי, עבדתי קצת פה-ושם. ובשנה שעברה התקבלתי לאוניברסיטה בירושלים, פילוסופיה וספרות."

"כן, כן, עמליה, פילוסופיה וספרות. גם אז, בתיכון היית קצת פילוסופית וקראת ספרות, שירה, מעבר למה שדרש מאיתנו המורה לספרות מר עזריאלי. את העדפת, כמו שאומרים, לדבר עם בחורים על פושקין ודוסטוייבסקי, מאשר על 'גועל נפש', הא?"

"נו, נעזוב מה שהיה. מה איתך, עמי? איך התגלגלת להיות רס"ר דווקא, אם אני מבינה נכון בדרגות?"

"ובכן, עמליה, אני באמת רב-סמל-ראשון, רס"ר בלשון הצה"לית המקוצרת. רס"ר עמיקם רוזן (החלפתי את שם המשפחה), ממונה על המשמעת בבסיס טירונים. לאחר שבן-גוריון פירק את הפלמ"ח וכולנו גוייסנו לצה"ל, פנו אליי מפקדים ושיכנעו אותי לחתום קבע בתור רס"ר, ובהמשך – יתאפשר לי ללכת לקורס קצינים. כנראה שאני פוצח בקריירה צבאית. וכפי שאמר נפוליון, שבתרמילו של כל חייל טמון שרביט של גנרל, אז מי יודע? אם לא גנרל, אז בינתיים רב-סמל (ראשון), ובעתיד – נראה איך ולאן זה יתגלגל."

עמי הוביל אותה לעבר בית ברחוב, שעליו התנוסס שלט "טוב-טעם – מזנון-מסעדה". זה לא היה מיבנה שניבנה במיוחד למטרה זו – מסעדה. נראה שהיה בעבר בית-מגורים פרטי, שהוסב לשמש כמסעדה-זוטא.

"בואי ניכנס, עמליה. נשתה משהו, נחטוף משהו לפה. אני נוהג לבוא לכאן בחופשות הקצרות שיש לי מדי פעם במסגרת תפקידי. אני בדיוק בדרכי לאכול צהריים. אז אני מזמין גם אותך. איזה פגישה! אני כבר ממש מתגעגע לחבר'ה מהכיתה, שביעית-2 בגימנסיה 'הרצליה'. הרי היינו חבורה די מגובשת, כמעט כל הכיתה, עוד מכיתה ח' עממית. וכשעזבנו באמצע הלימודים, בשביעית, והלכנו לפלמ"ח, מאז לא נפגשנו. אמנם נזדמן לי מדי פעם לפגוש אחד או שניים, בין הקרבות, במסעות במידבר, בליווי שיירות. וכמובן, חלק מהם נפלו: רפי כהן, אורי גרין, עמנואל מטרסו... כן... ומה שלום כל האחרים? את תמרה פגשתי עוד בפלמ"ח, ואת לאה אופיר, ונחמה עוזרי. מה עם כל היתר?"

הם נכנסו לאולם קטן למדי, אפלולי, והתיישבו ליד שולחנון מרובע, מכוסה בשעוונית משובצת בפסים ירוקים-לבנים דהויים. מלבד שולחן זה ניצבו שם עוד כמה שולחנות דומים, שבעה או שמונה, שלא כולם היו תפוסים בשעת צהריים מוקדמת זו. ליד כמה שולחנות ישבו סועדים, פועלי-בניין בבגדי עבודה כהים, מרובבים בכתמי בטון וסיד. אחרים – בחולצות חאקי ומכנסיים קצרים באותו הצבע ונעלי-עבודה כבדות.

עכשיו יכלו להתבונן יותר מקרוב זה בזה. עמי, חבר ללימודים של עמליה מן הכיתה, נראה עכשיו שונה לגמרי. מבוגר יותר, גברי יותר, בעל גינונים צבאיים, כאילו היה זה חייל בריטי ולא חייל צה"ל, פלמ"חניק מְשלוּמפר לשעבר. בגדיו המגוהצים ישבו עליו היטב, למרות החום הקיצי ששרר לא רק בחוץ, אלא גם במסעדה הקטנה, שמאוורר-תיקרה, שסובב בעצלתיים, לא הצליח להפיג את החום והלחות. אבזם החגורה שלו בהק כמו זהב בהיר, כן הבהיקו סמלי המתכת דמויי עלי גפן שעל גבי שלושת פסי דרגת הסמל שעל שרוולי חולצתו המקופלים. כאשר הסיר את כומתתו, נראה היה לה שבלוריתו הבלונדינית, שהיתה שופעת בהיותו נער, רוסנה בתספורת צבאית קצרה, ואילו השפם – בלונדיני גם הוא – דומה היה כמודבק אל שפתו העליונה. היתה לה הרגשה שהבחור משתדל בכל מאודו לסגל לעצמו גינונים גבריים-צבאיים, שלא היה רגיל להם קודם לכן. עיניו הכחולות נראו כה תמימות, מחייכות, כפי שזכרה אותן לפני ארבע-חמש שנים, בהיותם נערים ונערות, בכיתה שביעית-2 בגימנסיה. איך הוא מצליח להשליט את מרותו על חייליו הטירונים? – עלתה שאלה במוחה. אבל היא לא ביטאה זאת בקול.

משקפיה הגדולים, בעלי העדשות העבות, שיוו לה ארשת רצינית ואינטליגנטית. שערה החום, המקורזל, שהקיף את פניה, דומה היה שלא תואם את המשקפיים הללו, שכאילו "תבעו" מן החובשת אותם – שיער ארוך, חלק, אסוף לאחור, כשל מורה בבית-ספר עממי. חולצתה הפרחונית, הרפויה, מעל לחצאית כהה, ארוכה עד מעל לברכיים, הבליעה במקצת את בליטות חזה, אך קימורי גופה העידו על נערה בוגרת, כבת 20, במלוא פריחתה. אך דומה שעמליה זו לא הקפידה יתר המידה בהבלטת נשיותה.

על שפתיה נח חיוך דק – קשה היה לו לפענח, האם זה משמחת הפגישה, או כזה המבטא את אישיותה החביבה, או שזה חיוך שיש בו אלמנט כלשהו של ציניות.

בין השולחנות התרוצץ בחור צעיר, כבן 22-23, שניכר עליו כי אינו מסתדר כל-כך עם תפקידו כמלצר. הוא העדיף לנקות את השולחנות הריקים מאשר לערוך את אלה המאויישים. עשה רושם שאינו יודע היטב עברית והוא מתקשה להבין ולקלוט מילים מתוך ההזמנות של הסועדים. בגדיו היו ישנים, מרופטים במקצת. הוא אמנם נעל סנדלים, אך רגליו היו נתונות בגרביים. כל דמותו אמרה: עולה חדש...

אכן, הוא, מו­ֹטְל בינשטוק, לא אמור להיות מלצר ולשרת לקוחות-סועדים במסעדה. רק הבוקר פנה אליו בעל המסעדה, המשמש גם כעוזר לאשתו הטבחית, וגם כקופאי, והורה לו לעזוב את הכיור ושטיפת הכלים ולהיכנס לאולם האוכל, כי המלצרית הקבועה, סימה, הרגישה לא טוב ונאלצה לשוב הביתה באמצע העבודה.

לכאורה, הרי היה זה מעין קידום בעבודה, לתפקיד מלצר לעת מצוא. אבל מנדל לא שמח על כך. נוח היה לו יותר לעמוד ליד הכיור, בחדר האחורי, ולשטוף סירים וצלחות וסכו"ם [מילה שלמד לאחרונה] במשך כל היום. כאן לא צריך להתאמץ בדיבור בעברית, כשהוא משתדל להעלות בזיכרונו מילים ומשפטים מהחומש, שלמד בילדותו בחדר; מאוחר יותר – עברית מודרנית, בהברה ספרדית, שלימדו אותם בתנועת הנוער, לפני החורבן; ולאחרונה, עברית שלמד במחנה, בקפריסין, מפי שליחים מארץ-ישראל. כמובן שמאז שעלה לישראל, בסוף 1948, אוצר העברית שלו התעשר למדי, והוא יכול להסתדר בשפה זו בחיי היום-יום, אבל לנהל שיחה נרחבת יותר עם מישהו, זה בא לו די בקושי. צריך לחפש את המילים במוחו. ובכלל, כמובן, נוח לו יותר להתבטא בשפת-אמו, ביידיש, שפה שדיבר בבית, או אפילו בפולנית, שלמד בבית-הספר [העממי], לפני המלחמה.

ואילו כאן, במסעדה, שמע לראשונה מילים שלא הכיר אותן מעולם: סכו"ם, מצקת, מלחיה, חביתה וכד'. המולת חדר-האוכל חדרה לכאן עמומה; ולרוב, תוך כדי סיבון ושטיפת הכלים, חזרו אליו שוב ושוב שברי תמונות וקולות וזיכרונות משם, ממחנה הריכוז... סיר המרק הדלוח הגדול, שמולו עמדו בשורה ארוכה אסירי המחנה בבגדי-הפסים, האקציות בעיירה, שבהן צדו הגרמנים, בחברת משתפי-הפעולה הפולנים, את יהודי העיירה, הנסיעה ברכבת, בקרונות הדחוסים, הסלקציות, "העבודות", במיוחד סילוק הגוויות של אלה שמתו בלילה, על הדרגשים בצריפים הגדולים, הכנסתם לכבשנים... לא פעם חשב לעשות לזה סוף: להתנפל על גרמני-משגיח ולהרוג אותו – ואז, התגובה המיידית היא כדור בראש – במקרה הטוב, או עינויי תופת לפני שתולים אותך... אבל רצון-החיים של בחור בן שמונה-עשרה היה חזק כל-כך, שהוא שרד בסופו של דבר את כל התלאות בחודשים הללו, כולל מצעד המוות לכיוון גרמניה, עד שלבסוף מצא עצמו משוחרר על-ידי האמריקנים, על אדמת גרמניה הארורה.

לאחר שבועות אחדים של אישפוז בבית-חולים, החלמה והתאוששות, הוא שהה במחנה עקורים, ומשם, בעזרת פעילי עלייה מארץ-ישראל עלה על ספינת מעפילים, שהיטלטלה ימים רבים על פני הים, עד שמול חופי הארץ נלכדה על-ידי אוניות חיל-הים הבריטי, והוא מצא עצמו שוב מאחורי גדרות תיל – הפעם במחנה מעפילים בקפריסין.

לאחר קום המדינה וחיסול המחנות שם, הוא בא לארץ, לא מאושר ולא שמח, אך נחוש בדעתו להתחיל חיים חדשים במולדת החדשה, למצוא סוף-סוף מנוחה ושלווה כלשהי, ובעתיד – אולי אפילו בית, משפחה. הוא עומד להתגייס לצה"ל בעוד כמה חודשים – הוא יֹאחז רובה ביד, ולעולם לא יהיה שוב קורבן חסר-ישע ונטול נשק – לתאוות הרצח של שונאי ישראל – אס. אס. גרמנים, רוצחים פולנים, משתפי-פעולה אוקראינים או אנטישמים ליטאים – שם, וגם לא של פורעים ערביים כאן, שמנסים להשמיד את המדינה היהודית הצעירה כאן. הוא יגן בנשק על עצמו, על משפחתו... בעצם, הרי אין לו כבר משפחה... נו, על העם היהודי ועל ישראל, המדינה שמעתה משמשת לו כבית ומולדת.

בבואו לארץ ידע שיש לו כאן דוד רחוק, בעצם בן-דוד של אימו, שעלה ארצה כחלוץ בשנות השלושים, והיה בין מקימיו של קיבוץ בעמק יזרעאל. הוא נסע לשם, אך לא מצא את האיש. בקיבוץ אמרו לו שהחבר, יחזקאל בוים [עכשיו אילן] עזב את הקיבוץ לפני שנים אחדות ועכשיו הוא מתגורר כנראה ברעננה או בכפר-סבא. לבסוף עלה בידו לאתר את כתובתו של הדוד הזה והוא בא לבקרו. הדוד ואשתו קיבלו אותו בחמימות כלשהי, התעניינו כמובן בגורלם של כל בני המשפחה, שרובם ניספו, אבל נתנו לו להבין, שאינם יכולם לקלוט אותו בביתם הצנוע, בן שני החדרים וחצי, שבו הצטופפו יחד עם שני ילדיהם. הם העניקו לו קצת בגדים, כמה לירות, ויעצו לחפש לעצמו סידור, במיוחד אפשרות לחיות בקיבוץ.

הוא ממילא חשב ללכת לקיבוץ בסופו של דבר, אך תחילה עליו לעשות את שירותו הצבאי, כאמור, ועד שיילך לצבא, הוא החליט לגור בסביבת תל-אביב וגם למצוא לו עבודה כלשהי למחייתו.

הוא פנה אל משרדי העלייה והקליטה, ושם, כעבור זמן קצר, הקציבו לו חדר קטן בבית ערבי נטוש בג'בליה, על גבול יפו. כן אמרו לו שבקרוב יקבל צו זימון להתייצב בבסיס קליטה ומיון לשם גיוסו לצה"ל. בהמשך, לאחר שירות של שנתיים, דרכו פנויה לפניו.

הוא שוטט ברחובות תל-אביב, מנסה לעכל את המראות, הצבעים והצלילים של העיר הזו, שבה בניינים בני שלוש-ארבע קומות בלבד, [מפני שהם בנויים על חול – כך הסביר לו מישהו] עם גגות שטוחים, ללא רעפים, מרפסות קטנות עם סוככים, גינות קטנות עם מעט דשא ופרחים, קיוסקים לגזוז.

הוא רצה למצוא לו תעסוקה כלשהי, עד גיוסו. באחד השיטוטים באיזור חוף הים ותחילתו של רחוב אלנבי, באחד הרחובות הקטנים, המסתעפים מאלנבי, הבחין בדלת של המסעדה הזו ונכנס לשאול אם זקוקים שם לעובד. בעל המסעדה שאל אותו תחילה מאיפה הוא במקור, מאיזו עיירה. הוא דיבר איתו ביידיש וקיבל אותו לעבודה בתור שוטף כלים.

זה כבר שבועות אחדים שהוא עובד שם. כל שבועיים הוא מקבל משכורת צנועה, שמספיקה לו להוצאותיו השוטפות, ואפילו לקניית בגדים חדשים, נעליים חצאיות קלות, ומדי פעם הוא גם מרשה לעצמו ללכת לסרט בקולנוע "אלנבי", "עדן" או "גן רינה".

תוך-כדי העבודה הוא מקשיב לרדיו, המוצב בחדר האוכל, ובו שירים – בעברית כמובן – שלא הכיר בעת פעילותו בתנועת הנוער בעיירה: "באב אל ואד", "רותי", "אל נא תאמר לי שלום", "רבותי ההיסטוריה חוזרת", ועוד שירים יפים ונוגים ממלחמת העצמאות.

לא את כל המילים הוא מבין, גם לא את הסיטואציות המתוארות בשירים, אבל הלחנים ממש צובטים את ליבו, וברגעים כאלה מפסיקים להטריד אותו המחשבות והזיכרונות מן העבר הקרוב. הוא חושב גם להירשם לאולפן כדי לשפר את ידיעותיו בעברית, שפה שאינה זרה לו כמובן, אך ודאי שאינה מתגלגלת בפיו בחופשיות; וכמובן, ללמוד לכתוב נכון, לפי הדקדוק. העברית היא שפה קשה.

והנה, באופן מפתיע הוא קיבל היום "קידום" לתפקיד מלצר, המשרת בני-אדם, סועדים, במקום להתעסק כל היום עם צלחות מלוכלכות וסירים משומנים ומפוייחים. אבל שינוי זה בעבודתו לא שימח אותו כלל, כאמור.

"בוא הנה, בחור, אני רוצה להזמין. קודם-כל – כוס גזוז לבחורה. ולי – בקבוק בירה 'נשר'. עמליה, מה את רוצה לאכול? אני מזמין. היום קיבלתי משכורת מצה"ל ויש לי מספיק לארוחת שחיתות. מה דעתך?"

"לא, לא. תודה. אני לא רוצה כלום. עוד מעט אני באה הביתה ומחכה לי ארוחת-צהריים עם ההורים. אז אסתפק בכוס גזוז. תודה."

"נו, טוב. רציתי להפגין לפנייך את אבירותי ורוחב ידי. אז אני מזמין לעצמי – אתה רושם, בחור? – צלחת מרק-בשר עם איטריות וחביתה עם נקניק, צ'יפס, מלפפונים חמוצים ושתי פיתות."

המלצר הטירון רשם את ההזמנה, (עמי הבחין שהוא כתב: "אם עיתריות") וניגש אל פתח המטבח למסור את ההזמנה.

"תראי, עמליה, הוא בקושי יודע עברית. זה מדהים, ההצפה הזאת של העולים, המהגרים, מכל העולם: פולנים ורומנים והונגרים ובולגרים מצד אחד, ומצד שני – מרוקאים ועיראקים ותימנים ותורכים וטוניסאים, ועוד. אנו, הצברים, הילידים, בני הארץ הזאת, נהפכים למיעוט. כל מה שנבנה כאן בעשרות השנים האחרונות – ההווי, התרבות, השפה, ההתנהגות, ההשתלבות במרחב, העיצוב של עם עברי חדש, שונה – כל זה הולך ונהרס לנו מול העיניים, הולך פייפן. מה יהיה בעוד דור או שניים? האם הם, העולים האלה, או לפחות בניהם ונכדיהם, יעברו שינוי ויהיו כמונו, או שאנחנו ניכנע אל מול השיטפון האנושי-תרבותי-דמוגראפי הזה ונשוב להיות יהודים זקנים וכפופים של כתריאליבקה, המדברים יידיש, או כמו יוצאי המערות בהרי האטלס, עם השירים החד-גוניים-המייללים והתיפוף בפחים?

"והמעברות הללו – יושבים בהם יותר אנשים מאשר בכל ההתיישבות העובדת, והם לא עובדים ולא לומדים ולא תורמים כלום לבניית העם והארץ, לאחר המלחמה הקשה הזאת שעברנו. אז מה יהיה, עמליה, מה את חושבת? את הרי פרח-פילוסופיה."

"מה אני חושבת? אני חושבת שאתה נמהר מדי במסקנות שלך, עמי. ואל תשכח שגם ההורים שלנו לא חיו פה מדורי-דורות. הם היו עולים חדשים, כמו אלה, עכשיו. נדמה לי שאתה עצמך לא נולדת כאן. באת עם הוריך מגרמניה, בתור ילד קטן. תראה, עמי, אנחנו עוברים כעת תהליכים היסטוריים בלתי-רגילים. מגשימים את הציונות: בונים מדינה חדשה, מעצבים עם חדש, המורכב מכל מיני שבטים, שבאים משבעים ארצות, וכאן עלינו לעשות מהם עם אחד, מאוחד, עצמאי: העם היהודי-הישראלי. דברים כאלה לא נעשים צ'יק-צ'אק, מהיום למחר. זה עניין לשנים רבות, לדורות. אנחנו רק מתחילים להקים ולבסס את המדינה שלנו. ממי אנו יכולים ללמוד? אין ניסיון כזה בשום מקום אחר בעולם: להשיג עצמאות, להקים מדינה וצבא ותרבות ולשון, לאחר אלפיים שנה, וכאילו יש מאין. המדינה היא רק בת שנתיים. ממש בחיתוליה. ולנו יש עוד הרבה מה לעשות כדי לבסס אותה. ואנחנו נעשה זאת בעזרת העולים האלה, לאחר שיתאקלמו מעט."

"שטויות! הם לא באו מתוך חינוך ציוני, מתוך אידיאולוגיה, מתוך רגש לאומי. הם בסך-הכול פליטים עלובים שבאו למקום היחיד שמוכן לקלוט אותם. ותאמיני לי, עמליה, הם לא ישתנו. הם ימשיכו לדבר יידיש והונגרית ומרוקאית."

"עמי, מה זה הזילזול הזה: 'הם מדברים יידיש.' מה אתה יודע על יידיש, על שפה זו, על תרבות וספרות והווי ואורח-חיים של אלף שנה?"

"נו, הרי אפילו שלום עליכם עצמו, ומנדלי ואחרים עשו צחוק מן ההווי הזה ולעגו לאורח-החיים העלוב הזה שלהם."

"להם היה מותר, כי הם באו מתוך העם הזה וההווי הזה. הם התכוונו להבליט את השלילי והמגוחך בחייהם של היהודים בגלות, כדי לשפר, לשנות, לדרבן ולמשוך אותם אל הקידמה. ומה יודעים אנחנו על אורח-חייהם ותרבותם וההווי של עדות המזרח? מה, כולם באו מן המדבר? לא כולם שכנו שם באוהלים או במערות, עמי. יהודי עיראק היו שם ברובם סוחרים מצליחים, פקידי בנקים, מנהלי חשבונות, מורים. הם מדברים אנגלית רהוטה. בין יהודי מרוקו וצפון-אפריקה בכלל יש לא מעט רופאים, עורכי-דין, פרופסורים."

"אלה היגרו לצרפת. אלינו באים רק העניים, המסכנים, העלובים. וכך גם האשכנזים, אלה שבאים מן המחנות. תראי מה זה האנשים האלה. אבק-אדם! לשום דבר הם לא מוכשרים. לא פלא שהלכו כצאן לטבח. אפילו מקל לא הרימו נגד הגרמנים. אנחנו נלחמנו נגד חמישה צבאות של הערבים וניצחנו אותם, ואלה... הניחו שיעשו מהם סבון."

הרס"ר עמי דיבר בקול רם, כמעט כמו במגרש המסדרים בבסיס הטירונים. דבריו הידהדו ברורים ורמים באולם הקטן, והסועדים מסביב הקשיבו לשיחה, אף שלא התכוונו לכך מלכתחילה.

"עמי! איך אתה מדבר? איזה זכות יש לך לדבר עליהם ככה? כן, אתה מצטט את בן-גוריון. אבל אתה לא בן-גוריון. וגם הוא מגזים, ואפילו טועה, לעניות דעתי."

"נו, די לפטפט. הגרון שלי כבר התייבש. מלצר, מה עם ההזמנה שלי? כמה זמן זה לוקח? נו, תזיז כבר את התחת! יא סבון!"

הס הושלך באולם הקטן, שיקשוק המזלגות והכפות נפסק בבת-אחת. מבטים זועמים ונדהמים הופנו אל החייל המצוחצח מזה, ואל עבר המלצר-הטירון הנבוך, שעל זרועו השמאלית בלט מספר מקועקע, בצבע כחול-ירקרק. פניו של זה היו חיוורים כסיד.

מוטל נכנס לחדר האחורי שליד המטבח וחזר עם סיר אלומיניום גדול, מפוייח, מלא מים וסבון משטיפת הכלים. הוא התקרב בצעדים נמרצים אל הרס"ר הזחוח ובתנועה מהירה שפך את תוכנו של הסיר על ראשו של האיש.

המים המלוכלכים, המסובנים, שטפו את כל גופו של הרס"ר, על מדיו המגוהצים, חגורתו עם האבזם הנוצץ, מכנסיו עם הקמטים החדים. בועות של סבון, כמו בלונים שילדים מעיפים במשחקם, התעופפו מעל לראשו והתפוגגו בדרכן אל התקרה.

מוטל ניגב את זרועותיו בחולצתו, נפנה אל הפתח ויצא מן המסעדה.

3.8.07-16.8.07

 

 

לאהוד שלום,

עם סיום סדרתו המעניינת של משה ברק על זיכרונותיו מתקופת הפלמ"ח, דומה שסיפורי "סבון", המועבר לך בזה, משתלב היטב בהמשך. אבל עליי להקדים לכך הקדמת-הסבר קצרה, על הרקע לסיפור: בשנת 1951, בהיותי נער עולה, שהיתי במסגרת עליית הנוער באחד הקיבוצים הוותיקים בעמק יזרעאל. זו היתה התקופה שלאחר מלחמת השחרור, ובני הקיבוץ הבוגרים השתחררו אז משירות צבאי, בעיקר מהפלמ"ח, והם חזרו לקיבוצם, נרתמו לעבודה במשק, ותוך-כדי כך סיפרו על חוויותיהם בפלמ"ח ובצה"ל הצעיר. פלמ"חניקים אלה היוו מודל ודוגמה של נוער יהודי חדש, כה שונה מאיתנו, בני הגולה, שעלינו לארץ לאחר השואה. אנחנו רצינו להידמות להם – במכנסי החאקי הקצרים, המקופלים, בבלוריותיהם המתנפנפות ובחולצותיהם הפתוחות על החזה, תוך הבלטת עורם השזוף ושריריהם המנופחים.

אבל אלה התייחסו אלינו, העולים, בזילזול מופגן. האשימו אותנו ש"הלכתם כצאן לטבח" וקראו לנו בבוז "סבונים..."

זהו הרקע לסיפור, שנכתב שנים רבות אחר-כך.

יהודה גור-אריה

 

 

* * *

משה גרנות

קריאה מאוחרת

עיון ב"אצל" של א"נ גנסין

בשנה הראשונה או השנייה שלי באוניברסיטה למדתי קורס על הסיפורת בראשית המאה העשרים, ואחת החובות היה לקרוא את הנובלה "אצל" של אורי ניסן גנסין. הספר הוצג על ידי המרצה כאחת מאבני השתייה של הספרות העברית, יצירה מודרנית, לירית, כתיבה אסוציאטיבית המזכירה את כתבי אנטון צ'כוב, מרסל פרוסט וריינר-מריה רילקה. היום, לאחר קרוב לחמישים שנה, אני רשאי להתוודות שלא עמדתי במשימה: קראתי כעשרה עמודים, והרמתי ידיים. לא הבנתי מי נגד מי – שום משפט לא התקשר לי למשהו שניתן להיאחז בו כדי לקטלג אותו בתבניות שהיו מובנות לי עד אז. הקריאה היתה עבורי עינוי, ובבושת פנים הפסקתי אותה, כאמור אחרי העמוד העשירי.

החווייה הבלתי מרנינה ההיא השאירה בי רושם קשה, שכן העמידה בסימן שאלה את עצם היומרה שלי כי העיון בספרות העברית צריך להיות ייעוד חיי. לכך הצטרפה נמיכות הרוח שאחזה בי כששמעתי את יוסי גמזו קורא את עבודתו באחד הסמינריונים של החוג לספרות, עבודה מהוקצעת, גדושה בידע וכתובה בלשון מופלאה ביופייה.

עברו שנים, ואני התפייסתי עם עצמי, אך עניין גנסין לא הניח לי מעולם, וחשתי שאם לא אשלים את החסר בנדון – חוב קשה מנשוא ירבץ על מצפוני. כידוע לכל מי שהספרות היא לוז חייו – תמיד יש ספרים ש"חובה" לקרוא, ותמיד "החובות" החדשים דוחים את הישנים, וכך חיכה "אצל" בספרייתי עד ימים אלה, בהם הוקל עליי מעט עול הלקסיקון ההיסטורי, אותו אני כותב ועורך. תערובת של רתיעה וחרדה אחזה בי כשהושטתי את היד לקחת מהמדף את הספר הצנום הזה. השנים הרבות שעברו לא הצליחו לשכך את תחושת הכישלון שלי.

ובכן, קראתי את הספר (במהדורת יחדיו – אגודת הסופרים, 1965). אני מודה שיש בו כל מה שמבקריו (שלמה צמח, ישראל זמורה, ברוך קורצווייל, דן מירון ואחרים) מצאו בו: תוגה גדולה בכל הנוגע לגורל האדם שנדון לבדידות בחייו ובמותו (הגיבורים מצויים "אצל" החיים, ואינם ממצים אותם – עמ' 138), התעמקות בנפתוליה של האהבה, המטילה על האהוב חוסר אונים, תיאורי נוף ייחודיים, כתיבה אסוציאטיבית. התחושה שאפפה אותי היא שבאמת מדובר בסופר בעל ניצוץ של גאונות, במנטור הגדול של גאון אחר, הלא הוא ס' יזהר, שהודה כי את סגנון כתיבתו ירש מגנסין. ואף על פי כן, אני גם חוזר ומודה שהקריאה היתה עבורי – גם עתה, לאחר קרוב לחמישים שנה – עינוי של ממש.

מה ש"קורה" ביצירה הזו ניתן לסכם בחצי עמוד: הגיבור הראשי, אפרים מרגלית, הוא צעיר כבן שלושים, שנדד בערים שונות של האימפריה הצארית (פטרבורג, קיוב, אודסה ועוד), וגם נסע לארצות הים. בשום מקום לא מצוין ממה הוא מתפרנס, אך הוא מצוי בחוגי אינטליגנציה, בהם סטודנטים וסטודנטיות, וכן סופר שחזר מארצות הברית ומבקרו הצמוד, הקורא את כתביו בציבור ואת ביקורתו עליו. אפרים מבלה הרבה בטבע ליד נהר, על ההרים, נזכר במערכת יחסים שהיתה בינו ובין מספר "ריבות", הלא הן צילי, דינה, זינה, וירה ורוחמה הקטנה. מערכות היחסים האלו גולשות גם אל "ההווה", וכמעט כל אחת מ"הריבות" מתוודה בפניו על אהבתה המטורפת אליו, והוא איננו מחזיר להן אהבה, למרות שיש רמזים שהוא כמהָ אליה. כשגם רוחמה "הקטנה" מתוודה על אהבתה אליו, הוא עונה לה: "זהו דבר מיותר, רוחמ'קה, אל תאהביני" (עמ' 143). האהבות של "הריבות" כלפי אפרים הן על גבול הטירוף, ומתוארות כ"מכה" שנחתה עליהן (עמ' 97, 103, 138, 143 ועוד), ועל אחת מהן (דינה) מרומז שאהבתה גרמה למותה.

זהו – פחות או יותר.

אני מודה שאני חש אי נוחות כשסופר מתאר באמצעות גיבור בן דמותו גשם של חיזורי נשים המורעף עליו. יש בכתיבה כזאת ממין היוהרה שאיננה מתיישבת אצלי עם אמנות שאמורה לברוא בדייה שבעדה משתקפת האמת (פאראפראזה לדברי פאבלו פיקאסו). אך זאת לא הסיבה היחידה שבעטייה הספר לא גרם לי לאותה הנאה שאוהב ספר חותר אליה. סיבה נוספת נעוצה בשפה. אמנם יחסית לתקופה בה הרומן נכתב (ראה אור לאחר מותו ב 1913), מדובר בהישג של ממש, אך עבור קורא בן ימינו שפתו של גנסין מועידה לו עבודת פרך ממש: חמילה היא מעיל, גתית היא מנדולינה, קיטר פפירוסה – פירושו עישן סיגריה, נשלו – פירושו נרגע, שופרות – פירושו מנורות, חלבונות הן לובן העיניים, לאפוקי – פירושו חוץ מ- , אפר – פירושו צעיף, מצנפת תבן היא כובע קש, אחד משישים שבדק – פירושו – שנייה, אגב ריהטא – פירושו תוך כדי הליכה, אדהכי – פירושו בינתיים, כלבלב – פירושו הדק האקדח ועוד רבים.

אבל לא רק ארכאיזמים וארמיזמים למכביר יש בסיפור הזה – גנסין משבץ בכתיבתו מילים בלטינית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, יידיש, רוסית, אוקראינית. כמעט לכל שורה חייב הקורא תרגום, ובלי המילון שישראל זמורה הכין עבורו בסוף הספר – לא ניתן לשרוד את הקריאה. הוסף לכך את העובדה שהספר כתוב בכתיב חסר שבחסר, והרי לך טרחה של ממש.

הכתיבה היא, כאמור, אסוציאטיבית, והקורא איננו מסוגל לעקוב אחרי המתארע בסיפור. קשה, עד בלתי אפשרי, להפריד בין זיכרונות לקורות "ההווה", בין הגיגים למציאות; הרי טעימה (בכתיב מלא לרווחת קוראי הרשימה הזאת):

"לפניו (של אפרים) היתה שטוחה אותה מגילה גדולה, שבאחד הימים ראה אותה בידו של בחור זה הלבנוני והמקורזל. זו היתה פזורה לפניו דפים דפים גדולים, שהיו משורטטים וממולאים צפופות בקווים ובנקודות מרובים, ואת האחד מהם היה מחזיק בידו וגמר בתשומת-לב של תהייה קלילה את קריאתו של אותו סיפור. שם היו דברים נוגים במקצת ומוצצים את הלב. רבצה בכבדות אותה חשיכה שחורה ואילמת שבלילות הסתיו האפלים. ברחוב הריקני חבטו האילנות החשופים בזמורותיהם ושאגו שאגה יבשה, והזגוגיות שבחלונות, שהבהיקו שחורות והיו צובעות בחשיכה הרחוקה את אור המנורה הנוגה שבחדר, הללו היו לפרקים חרדות מכוחה של הרוח הפסקנית וצלצלו רסיסים רסיסים. לא היה מי שהרגיש בזמנו, אימתי היה סיפק בדבר – אבל איזה פשפש שבגג כבר הספיק ונטרד ממקומו ושוב לא מצא לו האומלל מנוח, ואחד זר, אחד זר שחור ואיום, בא וישב לו באיזה לול שבהסתר אצל הארובה שבגג..." (עמ' 81).

אני הוגעתי את מוחי האם מדובר בתוכן של הסיפור, אותו קורא אפרים מהמגילה, או שמא מדובר בהגיגים של אפרים, ואולי מדובר במה שקורה ברקע תוך כדי קריאה. זה לא מתפענח –לא כאן, ולא בשאר "הגלישות" האסוציאטיביות שבספר. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהבלבול הזה, המכוון על ידי הסופר, הוא כורח ספרותי מובנה.

רעה חולה אחרת היא הדיבורים הישירים, שכמעט לעולם אין בהם שום מסר, וממש קשה להבין לשם מה הם באו לעולם. הרי דוגמאות:

 

" – ומה את, לבטח...לאו?

......

– אבל... הרי את דוברת, יקירה, כאילו..." (עמ' 38)

" – יפה, יפה...ורי ול, סר...

......

– אבל... אקסקיוז מי, סר, אני... אני חפצתי לשאול – פרהפס... אולי הוא מוצא לאפשר –מיד!

........

מיד? כלומר... מיד?" (עמ' 48)

 

כמעט שלא תמצא בספר דיבור ישיר שלא יהיה בו גיחוך וצחוק מגובה בכמה "חה חה":

" – אה? לאו, חה-חה-חה, אבל....

......

– לבוא לידי גופה של אותה סניגוריה, חה-חה?

– חה-חה-חה... חי ראשי, אדוני!

– חה-חה... וגם פה?" (עמ' 100).

 

חלק מן הקשיים, עליהם אני מצביע ברשימה קצרה זאת, ימצא הקורא ברבות מיצירותיהם של סופרי התחייה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אך כשהקורא מתגבר על מחסומים אלה, הוא מוצא על הרוב הנאה, ריגוש ותובנות שהופכים את הטרחה שלו לכדאית. כך הדבר בסיפוריהם של מנדלי, ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר. קשה לי לומר שזה מה שמצאתי בספרו של גנסין. אני אומר זאת בכאב, אבל בכנות גמורה, הגם שאני מסתכן לספוג בוז קר מצד אניני הטעם שבין קוראי הספרות העברית.

 

אהוד: את "אצל", "הצידה", "בטרם" ו"בינתיים" של א"נ גנסין קראתי לראשונה לפני יותר מיובל שנים כאשר למדתי ב"תיכון חדש" בשביעית ובשמינית "הומאנית" (ספרותית) אצל יעקב בהט (בכשטיץ). ומאחר שכל אחד מאיתנו, במהלך אותן שנתיים, נדרש להרצות כשעתיים ויותר על יצירה ספרותית עברית (אני הרציתי על "אבנים רותחות" ו"דורות ראשונים" של הזז), עדיין אני זוכר את חברנו יעקב וכסלר עדין הנפש, בעל רגש של משורר, מרצה על גנסין מתוך הזדהות מופלאה עימו כאילו גנסין עצמו יושב בכיתה ומדבר איתנו.

גנסין, הנימה המוסיקלית האלגית של הפרוזה שלו, ופרשת ידידותו המופלאה והמסובכת עם ברנר, היה אחד מגיבורי הספרות שלנו, הגם שידענו ששפתו אינה קלה. גם שפתו של ברנר אינה קלה, אבל הוא ידע את סוד השבירה והריסוק של העברית ובזכותם קל יותר לקרוא אותו היום מאשר את גנסין.

איני יודע אם גנסין הוא באמת ה"מנטור" של ס. יזהר אבל אני מודה ומתוודה שקל לי יותר לקרוא את גנסין מאשר את יזהר, ורוב הדברים שאתה כתבת נגד גנסין הייתי מפנה דווקא נגד יזהר, שמעטים מאוד העזו לערער על נסיכותו, אם לא מלכותו – בספרות העברית. למשל קורצווייל, שלאחר הופעת שני הכרכים העבים והכמעט בלתי-קריאים של "ימי צקלג" – העז לכתוב שהיה אפשר לכלול את תוכנם בסיפור קצר אחד מבלי להפסיד דבר.

כת

* * *

יושבת ופותחת ת'רגליים מול הווינטלטור

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כל כך חם לי

שאני יושבת ופותחת ת'רגליים

מול הווינטלטור

חולמת על גיד שלוף

גליד של קרח

חודר ומקרר אותי

עד לגרון

ובינתיים אני מעשנת

ושותה קולה

מעשנת

ושותה קולה

מעשנת

ושותה קולה

עד שהחיים שלי יסתדרו

ומי שמזיין אותי

גם בלילות החמים

יסכים להתחתן איתי

ויחד נעשן ונשתה קולה

נעשן ונשתה קולה

אחרי כל מיספר

עד הילד הראשון

 

* * *

ברוך  תירוש

על הקרבת "כבשת הרש"

לאהוד הנמרץ שלום,

ברשותך אני מבקש להעביר הערה והארה לאורי הייטנר הנאמן במרומי הגולן [גיליון 362].  הלב דואב, ואכן עמיתיו בהנהגת "העבודה" (בעיניים) תומכים בנסיגה מהגולן כפי שתמכו בנסיגות קודמות ללא תוחלת לשלום ואף לא לרגיעה.  כולנו אוהבים את הגולן ואת המתנחלים בו, אלא מי שלא התרעם ולא מחה על ה"התנתקות" האכזרית מגוש קטיף, לא יתרעם ולא ימחה כאשר ראשי הצבא והמשטרה יתגייסו להורדת מתנחלי הגולן בכפייה ל"התכנסות" בקאראווילות ליד קריית שמונה, בחצור ובאליפלט, לאחר להריסת בתיהם ומשקיהם.

בעוונותינו לא השכלנו להפנים את העובדה שלא ניתן למנוע ואף לא להפשיר את העוינות והאלימות הערבית על-ידי פשרות ובוודאי שלא על-ידי הקרבת "כבשת הרש" אלא על-ידי הכרעה מוחלטת של הטרור והאלימות. גם מול אלימות איטליה יפן וגרמניה הוצעו פשרות ו"ויתורים כואבים" של "כבשים" – אולם משהגיעו "מים עד נפש" יצאו בנות-הברית במלחמת חורמה והכריעו את "מדינות הציר" עד לשלום בר קיימא.

הנשיא ג'ורג' בוש, בנאומו בכנסת, אמנם הזכיר את "ידידותן" של איטליה, יפן וגרמניה כפתיון ל"ויתורים כואבים" מצד ישראל אך התעלם מהדרך שננקטה להשגת השלום והידידות.

גם ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון, בנאומו בכנסת, תבע מישראל נסיגות ו"וויתורים כואבים" להשגת השלום, והתעלם מהדם הרב שנשפך על-ידי בריטניה לקיום מתמיד של מאחזיה ומתנחליה בצפון אירלנד ובאיי פוקלנד מול ארגנטינה.

 

 

* * *

רות ירדני כץ: שני פיגועים בירושלים

שני פיגועים בירושלים על ידי שני ערבים בעלי תעודת זהות כחולה פקדו אותנו. שני הערבים הצעירים באים משני כפרים שממול ביתנו. צור באהר וג'בל מוכבר. ארבעים שנה הם איתנו. במשך ארבעים שנה הם יצאו מחושך לאור. רמת החיים שלהם עלתה בצורה דרמטית. הם עובדים בכל מוסד וחברה ובאופן פרטי. הם בעלי מוניות, קבלנים, מורים וזוכים לכל הטוב – להשלמת הכנסה, קיצבאות ילדים, ביטוח רפואי, בתי חולים וחינוך.  אבל אין להם חובות. חלק מהם ללא בושה מצהיר שרמת ההכנסה שלהם מחייבת השלמה מצד המדינה. הם מולידים הרבה ילדים כדי לקבל קצבאות ילדים ומשכורתם האמיתית היא גבוהה.

חברה שלי עשתה שיפוצים בביתה ושכרה קבלן ערבי. הכל סוכם והוא בא עם צוות עובדים. בוקר אחד בשעה שמונה הוא אמר לחברתי שהוא הולך. היא שאלה אותו: "לאן אתה הולך?" השיב לה: "להחתים כרטיס בלשכת העבודה!"

לחברה אחרת שלי יש עוזר-בית ערבי שלא הסכים בשום פנים שתרשום אותו בביטוח לאומי. מדוע? כי אז יצטרך להצהיר על הכנסותיו, והכנסותיו מרשימות, ואז ייקחו ממנו את השלמת ההכנסה. וכך, הכסף השחור מתגלגל אצלם בסכומים אדירים, והכול על חשבון המדינה. תשאל כל ערבי בירושלים אם הוא מוכן לעבור למדינה פלסטינית בבוא היום, התשובה היא מוחצת – "לא!"  

בוודאי שלא. הם חיים במדינת חוק שמגנה עליהם אבל הם לא מקיימים את החוק, הם נהנים רק מהטוב ומשיבים בפיגועים. הממשלה הרפוייה שלנו לא מסוגלת לקחת החלטות ולתת תשובה למחבלים. לדעתי צריך בראש ובראשונה לשלול מהם את תעודת הזהות הכחולה ולהפסיק להעניק להם את כל ההטבות והשירותים. רשויות החוק  והרווחה – שיבדקו משפחה משפחה, עיסוקיה, רווחיה והעלמות המס שלה. אנחנו במילכוד, ואת המחיר אנחנו משלמים בחיי אדם ובניצול משאבי המדינה.

 

 

* * *

אריה דרוקמן

מה הלאה? – השלב הבא

לאחר פרסום המאמר "ומה הלאה?" הגיבו חברים וקוראים: הרי לא די בסילוק הממשלה הנוכחית מהשלטון באופן חוקי, שכן ידוע מי יגיע במקומם. הנה המענה

למען הסדר, אגדיר את מעמדי: אני אזרח ישראל הזכאי להצביע לכנסת ישראל בבחירות הבאות והנה מונחת לפניכם מערכת השיקולים שלי.

לאחר שנוכחתי לדעת, במהלך השנתיים האחרונות, שהממשלה הנוכחית, כמכלול, מהווה סכנה ברורה ומיידית על שלוותנו וביטחוננו. ולאחר שלמדתי באמצעות עשרות דוגמאות שהיעילות המינימלית הנדרשת מראש הממשלה ומעמיתיו השרים - איננה מתקבלת ולא תוכל גם להתקבל. כעת, נותר לי לחלוק עמכם את מחשבותיי לשלב הבא: מי הם המועמדים שניצבים לפנינו כתחליף הולם לשלטון הקיים.

ראשית, אינני מתכוון להצביע לגלריה הקיימת של המנהיגים: ברק, אולמרט או נתניהו. אגלה לכם סוד: ניסיתי את כולם כראשי ממשלה ובכולם טעיתי. אחד מהם, בנימין נתניהו, יכול לדעתי לשמש בהצלחה רבה באחד משני תחומים: שר החוץ ושר האוצר. יחד עם עוזרים מתאימים הוא מסוגל להגיע ליתרון יחסי. שני האחרים - אינם ראויים לשום תפקיד. מוטב שישתלבו בסקטור הפרטי ובו יקבלו את גמול.

אני גם מתבונן על השורה השנייה של המנהיגים בשלוש המפלגות העיקריות ואינני חושב שיש שם מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה. לרוב, גם לא לתפקיד של שר. יכולת הדיבור של המועמדים מפותחת אבל אינני זוכר מניסיוני עמם בתפקידי שר אפילו קבלה אחת, בודדת, על מעשים או רפורמות שניתן להגדירם בכותרת: הצלחה. לא בתכנון ולא בביצוע. בדרך כלל הם עוסקים בתגובות על נושאים שהגיעו לרמת איום על שלומנו הביטחוני, כלכלי, חינוכ.

שנית, נדרשות לישראל דמויות חדשות המתאימות לאתגרים החדשים שנוצרו באותם תחומים בהם לא טיפלו ממשלות ישראל שנים ארוכות. אינני רוצה יותר במועמדים שיעסקו בלימוד ובניסויים. היו לנו כאלה רבים, במשרדים שונים. הפעם אנו זקוקים לדמויות שהוכיחו בפועל, מחוץ למעגל הפוליטי, את יכולתן בהנהגה ובהובלה להצלחה. אני מדבר על מועמד לראשות הממשלה ולקבוצת השרים הבכירה לצדו.

שלישית, אני מאמין כי מדינה דומה לארגון יצרני, תעשייתי. ארגון שיודע להתמקד בתחומים שהוא מתמחה בהם, יודע להצביע על כיוונים להתפתחות נדרשת ולהוביל את הארגון לכבוש כיוונים אלה ולהתפתח לרווחת בעליו. מי שניהל בהצלחה ארגון יצרני גדול ומצליח, יכול וחייב להתנסות בניהול ממלכתי. זהו גיוס לאומי. זהה לגיוס קצינים וחוגרים לשירות מילואים ולמלחמות ישראל. אם אנו מסוגלים לקרוא לאנשים לחרף את נפשם עבור הגנת המדינה, חייבת להיות לנו יכולת לדרוש מסירות נפש ומוטיבציה זהה כדי לתקן ולשפר את התחומים העיקריים בחיינו.

המועמד לראשות הממשלה, שאוחז ברשותו בקבלות של הצלחה מהתחום היצרני, חייב להיות בעל יכולת לרכז סביבו שישה עד שמונה אנשים, בעלי ניסיון דומה לשלו, כשכל אחד מהם מתמחה בנושא מסויים: תעשיה, רווחה, ביטחון פנים, חינוך, חוץ, ביטחון, אוצר, בריאות.

הגלריה החדשה לא אמורה להישען על שום מפלגה. אני סולד ממפלגות ואינני היחיד. המפלגות הן מטען צד מכביד ובלתי נחוץ. אני זקוק לקבוצה פיקוד של אזרחים שהחליטה להתגייס למטרה משותפת לקדנציה של ארבע וחצי שנים. היא אמורה להתמקד במומחים ובבעלי ניסיון מוכח, במטרות ובדרך להשגתן בכל אחד מהתחומים עליהם הופקדו. מדובר במצע מוגדר לפי מטרות, עם לוחות זמנים משוערים להשגתן בשלבי ביניים. המבחן יהיה ביכולת הקיום של המצע שלהם.

מי שלא יצליח לבצע 80% מהמטרה לה הוא מחויב, יסיק מסקנות ויעזוב. זהו הקוד בחברה העסקית ולשם צריך לחתור. שימו נא לב שאף מנהל בכיר ומצליח מהסקטור הפרטי לא השתלב בהנהגת המדינה. הגיעה העת לשינוי בגישה זו.

הנבחרת שתתגבש תעמוד לבחירה כקבוצה אחת בבחירות הבאות. אם הרכבה יהיה ראוי - היא תזכה למספר המנדטים הראוי, מעל שליש מחברי הכנסת הנבחרים.

רביעית, אם לא אקבל את מבוקשי לקראת הבחירות הבאות - לא אשתתף בהן ולא אצביע. זה לא איום. זוהי זכות. מסקנה אישית שלי המבוססת על ניסיון עם ממשלות קודמות וזיהוי של חוסר כדאיות לטרוח מול התוצאות שקיבלתי עד כה.

זהו זה.

מתוך "כותבים ב-NFC", חדשות מחלקה ראשונה, אתר התחקירים של ישראל של העיתונאי יואב יצחק.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק שישי

סיפורו של סִיטְשִׁי

חלק שני

 

לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, היה ילד מפונק. הוא שנא מורים. כאשר היו מביאים לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – היה נעשה חולה, מאבד את התיאבון וסובל מנדודי-שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם "מורה" אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק.

יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, התיידד עם הילד והיה לוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות שונות של האב: רישום עצי היער הכרותים והשגחה על העובדים. מהיותו בן-כפר, הסתגל יהודה עד מהרה לתפקיד ונעשה יד-ימינו של דויטש. כמעט לכל מקום היה לודביג נלווה אליו, ויהודה משתדל ללמדו בעקיפין, בעבודה ובטיולים בחיק הטבע; זו היתה השיטה בה לימד אותו, בכפר-מולדתו סנט אישטוואן, בן-דודתו יהושע שטמפפר.

בשנה השנייה להימצאו של יהודה באחוזה מסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה היה אחראי לעבודתם של שלושים פועלים קבועים, ובעונת הקציר היה גדל מספרם למאה. אף שהיה צעיר מכל העובדים, קיבלו את מרותו לאחר שנוכחו לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה וההליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם היו מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש שילם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד היתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משראה דויטש את הצלחתו של יהודה, החליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה ולהתמסר לתחביבים שלו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות-הדבורים שטיפח שנים רבות.

יהודה נשם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי-היבול, של צ'סנק, את ריח יערות בַּאקוּנִי העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו התפתחה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו ביגרה אותו וחישלה את רוחו. הוא הזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זכה להערכה ושאף להצליח. היה נדמה לו כי כבר קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסיטשי, שממוזגים בו אצילות, תחושה של גאוות-מולדת מדיארית ותרבות גרמנית ששלטה ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית – יחד עם אורח-חיים יהודי נאור. כל אלה היו שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי-מדיאר, שבה התגורר עתה האב לאזאר עם האחיות חנה וטובה ועם האח הקטן משה-שמואל.

ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ושינה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק במגפת השָׁנית, דיפטריה, שפקדה את האזור. במשך ימים אחדים קדח הילד. גרונו נסתם. כל בני הבית, והמשרתים, הילכו בזהירות ובפנים מלאי דאגה. רופאים הוזעקו מרחוק, אך מאומה לא עזר. לודביג מת.

יהודה עבר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש ביקש אותו להישאר, אך האם היתה פורצת בבכי קורע-לב כל פעם שהיתה פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכּוּלים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים, וביקש לעזוב. דויטש כיבד את רצונו ואף נתן לו מאתיים גולדן, שהיו סכום עצום, תשלום בעד עבודתו, וכן מקטרת יקרה, דמויית ראש-אדם, שקנה זמן קצר לפני מות בנו, וטרם הצית בה אש. את רוב הכסף נתן יהודה לאביו, קודש להוצאות העלייה של המשפחה לארץ-ישראל.

גם סטיפן סיטשי העניק ליהודה מתנת-פרידה – אקדח. "אם יעזור לך האל ותיקח חלק בשיחרור המלא של הונגריה או במסע לפלשתינה, דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכללים שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי לחיות חופשי, כדי לקיים את השיוויון בין בני-האדם וכדי להגן על האחווה, שתשרור ביניהם!"

אחר עמד זקוף ושר את ההימנון של חבריו-לנשק, שנאלצו לברוח לאחר כישלון המרד של לאיוש קושוט:

 

"שתי ידיי אושיט ברטט –

ואחבקך, הוי אדמתי,

לארץ רחוקה אדוד לי –

הרחק מני גבולות מולדת,

תחת גל-עפר גם שמה – מדיארי אֶשָׁאר לנצח!"

 

חיבק את יהודה, היכה בכוח על שכמו ונפרד ממנו בדמעות.

 

כך עבר על יהודה, בהרהורים ובגעגועים לחופש, הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – נשתנו-לכאורה חייו, והוא הסכים סוף-סוף לִלְבּוֹש את בגדי הירושלמים – הַקּאפֶּלוּשׁ, הַקַּפְטן וְהַז'וֹבֶּע – מגבעת הקטיפה השחורה, חלוק הפסים הארוך ועליו המעיל הקצר מבד אטלס.

מה גרם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו אישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך קיווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – טחנת-קמח בחכירה, וסוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב-משפחה ליהודה, רצחו שודדים ערביים שעה שרדף אחריהם, בלילה, לאחר שניסו להתנכל לטחנה.

מעתה, אמר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות-נפשו, כמו בצ'סנק, וגם אישה תהיה לו...

 

המשך יבוא

 

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

 

 

 

* * *

דודו פאפל

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" בשנת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, והופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך. ילדי הכיתות הראשונות קראו בו ולמדו על העולם ועל שיגיונות הוריהם לסחוב אותם לטייל בחו"ל – ויצא כך שבזכות הפלאפל אין כמו בישראל!

 

* * *

הילדה מן הים

אנחנו ממליצים גם על "הילדה מן הים" של אהוד בן עזר עם ציוריה היפהפיים של גילי אלון-קוריאל, סיפור נוגע ללב המתרחש בחול על שפת הים – אהבתו של ילד, שיש לו רק אימא – לילדה יפה וקצת מרשעת שיש לה אבא ואימא. ספר שזכה לשבחים רבים ואשר ילדים אוהבים לקרוא אותו ולשמוע אותו.

מהדורתו השנייה של הספר טרם אזלה ועדיין אפשר להזמין ממנו עותקים ברשתות הספרים או ישירות מהוצאת הקיבוץ המאוחד, הפצה, הירקון 23 בני-ברק 51204. ת.ד. 1432 בני ברק 51114. טל. 03-5785810.

 

* * *

ספר הגעגועים

בימים אלה רכשה הוצאת כנרת-זב"מ את זכויות ההדפסה בעברית של הרומאן של אהוד בן עזר – "ספר הגעגועים". כאשר הספר יופיע, נודיע.

 

* * *

"דודו פאפל" חוגג בעפולה

אודי שלום,

ביקרתי השבוע בחנות של סטימצקי הנמצאת במתחם שליד בית החולים העמק בעפולה. רכשתי את "דודו פאפל" בכמה עותקים למתנות, וכשהזדהיתי כקרובת-משפחה שלך, העובדות כל כך התרגשו. הן ביקשו שאמסור לך שהספר נפלא ויש לו ביקוש רב בעפולה. הן ציינו את איכות הספר, אחת אפילו אמרה שהיא עצמה למדה קצת גיאוגרפיה... וחוש ההומור שבו שובה כל לב, בקיצור, הן ביקשו שאם אתה בסביבה הן תשמחנה לארח אותך. הן ציינו שהספר מאוד אינטילגנטי, משעשע, ויש בו מעט המכיל את המרובה. ואני כמובן מצטרפת לדעתן, שהרי בשביל זה הגעתי, לרכוש אותו, ובינתיים זכיתי בזכותך במחמאות עבורך.

בהצלחה!

בברכת קיץ נעים ושלו,

חסיה

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

* * *

ברגע האחרון:

חדשות מהפוליטיקה המפלגתית הישראלית:

בקרוב ייהרסו כולם

ורק למלשינים תהיה תקווה!

 

* * *

אנו מקדמים בברכה את החוק החדש הפוטר מלימודי הַלִּיבָּה את הישיבות החרדיות בישראל ומקווים שיחד עם הריבוי הטבעי של אחינו הפלסטינים בין הירדן לים נצליח בתוך זמן לא רב לקעקע את ישראל ולהבריח ממנה את המיעוט של היהודים החילוניים ששמרו על עליונותה

על החתום: האוייבים

 

* * *

פיתחו את google באנגלית וכיתבו בחיפוש:

"Girl farting while playing PC game and nearly orgasms!"

וצפוייה לכם חווייה אמנותית מהמדרגה הנמוכה ביותר!

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,885 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 359], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו ר

 "שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

וכנ"ל לגבי הרשות לציטוט באתר "אומדיה" של רן פרחי

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל


 

 

* * *

שימו לב! שימו לב! שימו לב!

הופיע הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

מהדורה שנייה, הדפסה שלישית, 2008

 

להלן טופס הזמנת הספר במחיר הנחה ישירות מההוצאה

 

לכבוד

הוצאת ספרים כנרת זב"מ דביר

רח' התעשייה 10 / אור יהודה 60212

 

הזמנת הספר "אסתר ראב / כל השירים"

 

1. מחיר הספר 50 ₪ (במקום 79 ש"ח)

 

2. כמות ספרים להזמנה _________

 

3. מצ"ב המחאה בסך ­­­_______ ₪ לפקודת "כנרת זמורה"

 (להוסיף בגוף הצ'ק "למוטב בלבד")

 

4. פרטי כרטיסי אשראי:

מספר הכרטיס _____________

תוקף הכרטיס _____________

סוג הכרטיס – ויזה, ישראכרט וכו' _______

 

5. כתובת משלוח הזמנת הספרים ­­­­­­­­­­­­­­­­________________

המחיר כולל דמי משלוח בדואר

 

הדפיסו על דף נפרד ושילחו להוצאה