הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 322

תל אביב, יום שני, כ"ו באדר א' תשס"ח, 3 במרס 2008

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות

 

עוד בגיליון: בשבי הנרטיב, אמנון רובינשטיין מבכה את אונס האקדמיה בידי השמאל האנטי-ישראלי.

ד"ר גיא בכור: 1. "בית השבלול": רעיון חדש ומהפכני לניטרול בעיית הרקטות מעזה.  2. יומן המלחמה מספר 1: המערכה גולשת לסטאטיות. 3. יומן המלחמה מס' 2: איש לא מכבד את ההססנים.

לתולדות התעשייה באם המושבות, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה,

החוגגת השנה 130 שנים להיווסדה:

1. פוצ'ו (אגרונום ישראל ויסלר): אהוד אהוד למה שכחתני!

2. יוני מרגלית: פרטים על תולדות התעשייה בפתח תקווה.

ד"ר פרובוקאטור-מלידה: הכול בגלל פרובוקאציות של יהודים.

אהוד: הגבינות של אימא דורה. // יוסי גמזו: הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה.

שו"ת אליהו הכהן: יואל נץ: וַּאלפי שנים אכלנו פיתות ושתינו בפינג'נים.

עזריה אלון: ליל אופל.

וכן – יוסף חרמוני: עוד על "גלגלי העולם".

יואב אהרוני: פטעוני. // נורית גוברין: פיכמן: "שיר הנוטע".

אם יש את נפשך לדעת אוכל יהודי אותנטי לשבת מהו: עוד יש "המסעדה היהודית" בבני ברק! – רחוב ז'בוטינסקי 9, בכניסה ל"מכון מור".

אצל פיני בחצר בירושלים, בעקבות רשימתה של רות ירדני כץ.

הערב מחווה לסופרת הילדים, כלת פרס ישראל, דבורה עומר, במדיטק חולון.

אהוד בן עזר: המחצבה, חלק שני, פרק כ"ז, החתונה הושבתה.

המסע אל העיר האבודה בגלריה אנגל בתל-אביב.

 

עידוד למופצצים, חיזוק ללוחמים!

כי המלחמה אינה מסתיימת

המצב מול רצועת עזה במרס 2008 אינו שונה בהרבה מהמצב בקיץ 2006, כאשר כל צפון הארץ עמד תחת מתקפת טילים, וכאשר אותו ראש ממשלה מושמץ, ואותו צבא מושמץ, ואותו חיל אוויר מושמץ, כולם שלנו – עשו ועושים גם כיום כמיטב יכולתם להתמודד עם כוחות שמטרתם להשמיד אותנו לאט-לאט – ובבוא יום הגרעין – בבת אחת!

 יאללה! – מה אתם שותקים? תתחילו לתקוע סכינים בגבם של המופקדים על ביטחוננו ושל הלוחמים למעננו! יאללה! – תתחילו לדרוש ועדת חקירה ממלכתית של המנהיגים ושל מפקדי צה"ל! – יאללה! – דירשו שמבקר המדינה ובית הדין העליון ויוסי שריד יתערבו מיד בהחלטה על המלחמה ובניהול הקרבות! ושהתקשורת והאופוזיציה יתוו מיד את תוכנית הפלאים להביא את השלום בלי הפאשלות ובלי המחיר של המלחמה הבלתי-זוהרת בעזה!

וברכותינו גם לרוצחים הנקרופילים של שלטון החמאס בעזה, שהשיגו סוף-סוף את מבוקשם שהוא גם "ניצחונם" – להפיץ בעולם את תמונות הזוועה של ילדיהם ההרוגים, וידם נטוייה לחגוג עוד זוועות ולהקריב במו ידיהם ילדים נוספים שלהם כדי לזרז את תהליך השמדתנו!

ובינתיים הפלסטינים והחיזבאללה ינסו לפתוח חזיתות של טרור ורקטות נגדנו בגבולות אחרים של ישראל, שלא לדבר על הגיִס החמישי של ההנהגה הפלסטינית של ערביי ישראל!

מחב"ע

 

 

בשבי הנרטיב

אמנון רובינשטיין מבכה את אונס האקדמיה בידי השמאל האנטי-ישראלי

לאחר שהתחלתי בשנה שעברה ללמד באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, נחתה עליי הידיעה המפתיעה כי שליט איראן ינאם באוניברסיטה. לא היה זמן להתארגן נגדו. למרות זאת, טרחו שלושה סטודנטים חובשי כיפות מבית הלל יומם ולילה, בלי כל סיוע חיצוני, להפיץ כרוזים ובהם מובאות נבחרות מדברי השנאה והג'נוסייד של האורח וקבעו הפגנה מול האולם שבו נאם.

נאמתי בהפגנה ונוכחתי לדעת כי כמעט כל המשתתפים בה הם סטודנטים יהודים דתיים. את מיספר הישראלים שהשתתפו בהפגנה אפשר היה למנות על אצבעות יד אחת, כרותת אצבעות. בעודנו מפגינים ישבה בתוך האולם סטודנטית ישראלית ומחאה כף לאחמדינג'אד.

שאלתי ישראלי המום שצפה בה איך מוחאים כף למי שרוצה להשמיד אותך, והוא ענה: "ידוע שהיא שמאלנית."

כלומר, שמאלני מוחא כף לעריץ, נאצי, מדכא מיעוטים, משפיל נשים, סוקל "נואפות" ומוציא להורג הומוסקסואלים. בעיניה אם הוא מוחה נגד דיכוי הפלסטינים, סימן שהוא חלק מ"השמאל" – ומותר לעודדו.

מאוחר יותר, בישיבה שנערכה באוניברסיטה, השתתפו שני מרצים ישראלים. האחד הציע להציג בקמפוס את הסרט "ג'נין, ג'נין", המאשים את ישראל בג'נוסייד. השני הציע להזמין לאוניברסיטה את נורמן פינקלסטיין, שונא ישראל מושבע ואורח כבוד של בעלת בריתו החיזבאללה.

כשהבעתי התנגדות לכך, התפשט על פני שני המלומדים חיוך מתנשא ויהיר האומר: "מי אתם, בני חושך לאומני, שתתווכחו איתנו, בני האור, אנשי הפוסט-מודרנה, שכל נתיבי הדקונסטרוקציה נהירים לנו, היודעים להבחין בין נרטיב דומיננטי לנרטיב לא דומיננטי"

כשהסתיים הסמסטר הזמינו אותי מארגני ההפגנה לסעודת שבת. יחד קידשנו על היין וזימרנו את ברכת המזון. אני חילוני מוצהר ונלהב. יהדותי לאומית ותרבותית. אני סובר כי עגלתי אינה נחותה מהעגלה הדתית והחרדית, שכן אין בה פיתוי של גן עדן, של תחיית המתים, או עונשו של גיהנום, והיא מלאה בתרבות יהודית-עברית עשירה, רב-גונית ונפלאה.

אני גם מאמין שההומאניזם החילוני הוא התשובה הנכונה לנו כבני אדם וכעם. אך אם הייתי צריך לבחור בין היהודים חובשי הכיפות בקולומביה לבין נציגיו של מה שקרוי בישראל שמאל קיצוני – אני יודע היכן שוכן ליבי. זה כל הסיפור. לא, בעצם זה סוף הסיפור. זהו גם סוף הסיפור של הפלוגות האנטי-ישראליות באקדמיה הישראלית.

זמן רב אני מחכה לאיזו התפרצות היסטרית מכיוון זה, שתביא את הטיעונים שלה לנקודת גיחוך אל-חזור. סברתי שהקשקשת הפוסט-תבונתית והאנטי-ישראלית תגיע לאורגזמה של טירוף, של ממבו-ג'מבואיזם קיצוני, שאחריה לא יהיה עוד מקום לוויכוח.

בן-דרור ימיני סיפק לי את השיא הזה בחודש שעבר, כאשר סיפר בטורו על עבודת מחקר באוניברסיטה העברית, שבה מסבירה תלמידת מחקר מדוע חיילי צה"ל אינם אונסים נשים פלשתיניות. שאלת המחקר היתה: "איך זה שבניגוד למקובל בצבאות כיבוש אחרים, בצבא הכיבוש הציוני 'אין אונס'."

לחוקרת היו שני הסברים: ראשית, חיילי צה"ל אינם אונסים משום שבעיניהם הפלסטינים עברו תהליך של דה-הומאניזציה "ומשום כך לא ייתכן אקט מיני עם מי שנתפס כלא אנושי." שנית, בהימנעותם מאונס הם משרתים מטרה דמוגרפית, שכן האונס עשוי להביא להריון שיגדיל את כוח האדם הפלסטיני ויגדיל את מספרם של אויבינו – כלומר, לא רק שאין אונס אלא גם אין קונדום.

הדבר המשמעותי הוא לא המחקר ההזוי הזה. אין הוא יוצא דופן. בחלק מהאוניברסיטאות בישראל מתקיימת הסתה נגד ישראל ברמה הנמוכה ביותר. פילוסוף ידוע באוניברסיטת תל-אביב כינה את ישראל "פח הזבל של אירופה," וסטודנטים כידוע מושפעים ממוריהם, גם כאשר אלה אחוזי שנאה מטורפת נגד המדינה שממנה הם מתפרנסים ובזכות ההתקפות עליה הם מתפרסמים.

הדבר המעניין הוא ש"עבודת המחקר" הזו זכתה בפרס מטעם האגודה הסוציולוגית וכי פרופסורים מכובדים הצביעו בעד מתן פרס זה. היה מעניין לשמוע כיצד פרופסורים אלה מציעים שהחברה הישראלית תתקן פגם חמור זה של אי-אונס סדרתי מצד חיילי צה"ל. האם היעדר אונס תיירות גם הוא מצביע על דה-הומניזציה שלהן? הפרופסורים האלה טועים. זה לא נכון שאין אונס. יש אונס: אונס האקדמיה, אונס המדע ואונס הסטודנטים, הנאלצים לשמוע את קשקושיהם.

22.2.08

 

אהוד: בהקשר זה כדאי אולי להוסיף כי חיילי צה"ל גם אינם אונסים תלמידות מחקר יהודיות פרו-פלסטיניות מהחוגים לסוציולוגיה, היסטוריה וספרות באוניברסיטאות בישראל וזאת גם כן מסיבה גזענית מובהקת והיא – כמות השינאה העצמית, הרעל והטמטום המפעפעים בעורקיהן והמתפרסמים במחקריהן – אינם מאפשרים את ביצוע האקט. כנ"ל גם לגבי תלמידי מחקר ופרופסורים גברים בישראל.

 

 

באבל על מותו של אהרן אמיר

איש חד פעמי

עורך, מתרגם, משורר, סופר, איש הגות ומעשה

מייסד ועורך רבעון "קשת" שהעניק פנים חדשות לספרות העברית במשך עשרות שנים

במותו נפער חלל תרבותי וספרותי

אשר לעולם לא יחזור להיות כמו לפני לכתו

 

 

 

ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים

1. "בית השבלול": רעיון חדש ומהפכני לניטרול בעיית הרקטות מעזה

האם ישנה שיטה להביא להפסקה מהירה של הרקטות מרצועת עזה, בלי להרוג ולהיהרג, בלי להיכנס למהלך יבשתי גדול ברצועת עזה, ובסך הכל בשיטה הזולה מכל האחרות? הנה לנו רעיון ביטחוני חדש, החושב פשוט אחרת לגמרי מן המקובל. כל כך הרבה יתרונות. האם יימצא בנו העוז לדעת, לשנות ולהשתנות?

כאשר ביקש הגיבור המיתולוגי פרסיאוס לחסל את המפלצת מידוזה הוא עמד בפני בעייה: מי שהביט בה, הפך לגוש אבן. מידוזה ואחיותיה המזוויעות, הגורגונות, היו יצורים בעלי כנפי ענק, גוף מכוסה קשקשים ונחשים מתפתלים במקום שערות. מה עשה פרסיאוס? המגן שלו צוחצח והוברק עד שהפך למראה. הוא הביט במראה, ודרך המראה כרת את ראשה של מדוזה. מדוזה עצמה לא יכולה היתה לראות אותו, אלא את השתקפות דמותה המבעיתה במראה.

מי ניצח במלחמות בתולדות האנושות? מי שבא עם המצאה חדשה וגאונית אל שדה המערכה. למשל, אלכסנדר מוקדון שכבש את העולם העתיק משום שהמציא שיטת לחימה חדשה, "הפלנקס", או שיטת הדייק הרומית לכיבוש ערים מבוצרות, או המצאת אבק השריפה שחיסלה את הערים המבוצרות, המצאת הטנק, וכמובן במלחמת העולם השנייה: הפצצה הגרעינית. במילים אחרות, מנצח מי שמשנה את המצב הקיים, מי שמסדר את הקלפים מחדש. מי שמכניס גורם חדש ובלתי מוכר למערכה. זהו קרב המוח.

חבל שהאתר שלנו לא היה קיים בזמן מלחמת לבנון האחרונה, שכן במלחמה הזו הפעלנו הרבה כוח, בלי מוח, וחבל. הרביתי לכתוב באתר שלנו מאז על נחיצות פתרונות ממזריים, לסדר אחרת את כללי הלוחמה, להפתיע את האויב, לשבש את התנהלותו, עד לכניעתו. הבא נעשה זאת גם עכשיו, לגבי עזה.

קודם כול ולפני הכול, אין להיכנס ללחץ, בשום מקרה. ביטחון עצמי ורגיעה, הידיעה שננצח, אבל באמצעות המוח, שיבור הכללים, "הממזרות", כפי שקראתי לכך באחד המאמרים. הממזרות הישראלית שקצת נרדמה באחרונה. אם בהיי-טק היא חייה ובועטת, מדוע לא בתחום הביטחון?

אנו זקוקים לרעיון ולתוכנית, שכן אין יוצאים לפעולה ללא תוכנית. אפשר להמשיך את מה שאנו עושים היום במקביל למה שמיד אציע, אך מה שיכתב כאן זו הממזרות שלנו, זו התחבולה שאנו אמורה להדהים בעזרתה את הצד השני, תוך שיבוש קשה של מערך השיקולים שלוש.

שלוש אקסיומות, שעליהן יש לשמור, לפני שמגיעים לפתרון:

לישראל אין עניין להיכנס מחדש לרצועת עזה, ומלחמה כוללת היא סוג של התחברות. יש לנו עניין להתנתק סוף סוף מעזה, מכאן שיש להפסיק את החשמל, המים, הדלק והגז לרצועה. עזה מתקיימת כי אנחנו מעבירים אליה כל יום דלק, גז ותשתית בסיסית. יש להפסיק סוף סוף את מעבר השקלים לעזה, שמחזיק את האויבים בחיים.

לישראל עניין שעזה תמשיך ותישאב לרשות מצרים והאחים הערבים שלה.

לישראל צריך להיות עניין שחמאס יישאר בשלטון בעזה, אך מוחלש. אין זה תפקידנו להחזיר לעזה את הלאומיות הפלסטינית (האנטי-ישראלית בעצמה) של חובב ציון הדגול אבו מאזן. זה שומר גם את הפתח מוחלש הדדית. זהו עניין פנים-פלסטיני, שאל לישראל להתערב בו. כשאומרים חמאס מוחלש, הכוונה בין היתר לניטרול תחנות הרדיו והטלווזיה שלו ("אלאקצא"), המשדרות דברי שיטנה, אנטישמיות וגזענות שלא תאומן יום יום נגד ישראל והיהודים.

הבעיה הבלתי פציחה שלנו היא כדלקמן: צה"ל יכול לחסל את רצועת עזה כולה, אך הוא אינו יכול לעשות זאת כיוון שעיני העולם כולו מונחות עלינו, ואנו פשוט לא יכולים להרוג באוכלוסיה האזרחית. זו הסיבה למשל, שצה"ל כמעט ואינו יורה בעומק האוכלוסיה בעזה.

את המצוקה הזו שלנו, שנגרמה על ידי אירגוני "זכויות אדם" למיניהם, מנצל כמובן חמאס, שלו אין שום מגבלות. הוא הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה למגן שלו, לבית השבלול, אליו הוא מצטנף ובו הוא מוצא מחסה. האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית היא העומק האסטרטגי של מנהיגות הטרור. בלי המאסות הפלסטיניות, לא היה הטרור יכול להמשיך ולהתקיים.

עובדה, בכירי חמאס כבר ירדו למחתרת, כמו נסראללה במלחמה האחרונה, מתחבאים מאחורי הזקנות והילדים. עד היום לא מצאנו פתרון לבעייה הזו, שמנטרלת בעצם את כל עוצמתו של צה"ל. האוייב ממתין שנפגע באזרחים שלו, שכן מבחינתו גם זה סוג של ניצחון, בדעת הקהל העולמית.

כרגע נלחם צה"ל בפעילים ובלוחמים של חמאס, ומזניח לחלוטין את הבעייה האמיתית, הם נותני המחסה, המגן האנושי, האוכלוסייה הרחבה. צה"ל סופר מחבלים פלסטינים הרוגים, בלי להבין שאין זה מה שיכריע את המערכה. מה שיביא לשינוי המצב זו פגיעה בבית השבלול, בעומק האסטרטגי.

כיצד מקובל לפעול נגד ציבורי מפגינים גדולים? בשיטות של פיזור הפגנות. וזה בדיוק מה שנעשה אנחנו.

מה עשה אלוהים לפרעה, שלא הסכים לשחרר את עם העבדים שלו לחירות? הוא טרטר אותו בעשר מכות, עד שנתרצה. פרעה טורטר עד שהסכים לשבור את מילתו שלו. הרעיון שלנו יכול להיות יעיל אף יותר. הנה הרעיון: בכל פעם שמשוגרת רקטה לשטח ישראל, תגיב ישראל אוטומאטית באחת מהתגובות הבאות, או כמה מהן יחד, נגד האוכלוסייה, שגם תבין כי הדבר מתרחש בגלל שנורתה רקטה לישראל:

תותחים של גז מדמיע ישגרו את החומר הזה לכל רחבי הרצועה, לפרקי זמן הולכים ועולים.

רמקולים אדירי עוצמה ישמיעו רעשים נוראיים, למשל חריקות, סירנות, פיצוצים מחרישי אוזניים – לערי הרצועה. בתחילה לעשר דקות, אחר כך לרבע שעה, עד שעות. זה גם יכול להיות מוזיקה ישראלית (ריטה? שלמה ארצי? מוזיקה קלאסית?) או קריאות "חמאס עושה לכם את זה," כמו בשטיפת מוח למשך שעות, שוב, שוב, שוב, ושוב, והכול בעוצמה אדירה, בווליום שאינו מאפשר תיפקוד נורמלי. הרמקולים יגיעו מן הים ממערב ומן הגבול ממזרח. אם נורה קסאם בלילה, אז כמובן הרעש האדיר גם בלילה. שוב ושוב ושוב. יש להיות נחושים.

בזמן התקהלויות גדולות, הבא נביא אליהם את "הצבע האדום": מטוסים ירססו צבע אדום שאינו יורד על עשרות אלפי המתקהלים, תומכי חמאס, כדי שיסומנו אצל בני עמם. אחרי שבוע זה גם יכול להיות צבע כחול. ניתן לגוון.

המים לעזה מגיעים מישראל. אין סיבה שהמים לא יהיו אדומים בעצמם, אם כי צבע מאכל, כמובן. גם זה סוג של תזכורת לצבע אדום. אם הצבע הזה מגיע לשדרות ולאשקלון, מדוע שלא יגיע גם לעזה?

ניתן לגוון ולפזר פלפל שחור עם תותחי שיגור או מן האוויר, ומה לא. רק צריך להפעיל את הדימיון קצת. ניתן לשלב תגובות, ולהפתיע בכל פעם במשהו חדש. קל יחסית לעשות זאת, זו קהילה סגורה, אורבאנית וקרובה. אין זו לבנון שהחזית שלה פתוחה הרבה יותר.

לזה יש להוסיף כמובן את הניתוק המלא של התשתית מעזה, ובאמת הגיע כבר הזמן. לפחות את אספקת הדלק לרצועה, שאנו, אבוי, במו ידינו מספקים באמצעות חברה פרטית ישראלית. שום דבר לא ייכנס עוד לרצועה מישראל. בנוסף לרמקולים האדירים שיפנו את האצבע המאשימה לעבר חמאס, יפוזרו כרוזים שיסבירו לתושבים מי גורם להם את כל זה באופן ישיר: חמאס.

אני אומר לכם שאחרי עשרה ימים כאלה, נטולי שינה, טרוטי עינים, עם אוזניים מצלצלות, עם עיניים בוערות מגז מדמיע בלתי נגמר, צבועים באדום, ועם שירים ישראליים בעוצמה נוראה, כל זאת בטרטור פסיכולוגי בלתי נגמר, התושבים יחנקו במו ידיהם את מי שישגר טילים לעבר ישראל. הם הרי רואים את המשגרים, הפועלים בשכונות המגורים. אנו נעשה בדיוק מה שהם עושים לנו: טרטור פסיכולוגי, שבו אנו ננצח, שכן מול מה שכתבתי כאן יהיה להם מאוד קשה לעמוד לאורך זמן.

במצב כזה אנו שולטים במצב: בכל פעם רעיונות חדשים, ממזרות חדשה לנותני המחסה לטרור. כך יוצרים אימה אצל הציבור הזה, בלי לפגוע בו. פסיכולוגיה של אימה, בלי פעילות צבאית. וזו ההברקה ברעיון: אי אפשר לבוא בטענות לישראל, שכן מי שלוחץ על הכפתור בכל פעם ומפעיל את הסידרה הזו הוא... חמאס עצמו. ואם תהיינה תלונות בעולם, ובכן, האמצעים הישראלים לא יהרגו אף אחד. אלו אמצעי אל-הרג, העדיפים בהרבה על פני חיסולים ומוות משני הצדדים. אנו זורעים מטרד, אך חמאס הורג. הרעש התקשורתי רק יבליט את הטרור של חמאס, ושוב, יפעל לרעתו. האמצעים של ישראל מקובלים ומוכרים בתחום פיזור ההפגנות. כך גם ימקד חמאס את תשומת הלב של העולם במעשיו שלו.

חמאס בעצמו יבין מהר מאוד שבמקום לפעול רק כנגד הציבור בישראל, הוא פועל במו ידיו נגד הציבור שלו. במקום שהציבור הפלסטיני יהיה בית השבלול, לתוכו הוא חומק ובו הוא מוצא מחסה, הקונכייה הזו תחנוק אותו בפנים. הוא לבד יתחיל מהר מאוד לדלל את השיגורים שלו, שכן הנזק לחברה שלו, למעמד שלו, יהיה גדול. ואם לא יעשה כן, הזעם הציבורי בעזה יהיה גדול. כל שיגור, שכיום יש עשרות כמותו ביום, ייהפך לעובדה גם בצד הפלסטיני, לכאב נוסף, להפרעה בלתי נגמרת, למכה. כך יטה חמאס את אפקט הקסאמים, גם וקודם כל – אל הציבור שלו.

כך אנו גם שומרים על חמאס שלא יחוסל, אלא רק ייחלש, ויפסיק את השיגורים, בהתאם לאקסיומות הבסיס. זהו רעיון זול להפעלה, שכן אין עוד צורך בפצצות המאוד יקרות ובמיגונים הטפשיים, שאינם נגמרים. בעקבות בג"ץ: טוב, אז נמגן עכשיו גם את אשקלון? את אשדוד? את ראשון לציון?

מה שיפה ברעיון שהוא יוצר גם מאזן של אימה: אם בעתיד ישאף חמאס לשוב ולשגר, יזכרו התושבים טוב מאוד מה קרה להם בסיבוב הקודם. זה יעביר את החשק לחמאס מהר מאוד.

השיטה הזו גם מביישת את חמאס, שישראל מעמידה אותו במקומו: כמיטרד ולא מעבר לכך, שניתן לחסל את המאבק שלו אפילו בלי לירות, באמצעות פלפל וצבע. ייתכן ובתקשורת שלנו ילגלגו על הרעיון, כדרכם, אך עלינו להיות נחושים. ומי שנחוש, ינצח. נפוליאון קבע כבר כי כדי לזכות בניצחון, יש להיות חסרי רחמים. טוב, אני מסתפק בנחושים.

אין זה פתרון, שכן חמאס ימשיך ויישאר, אך זו דרך לנהל את הסכסוך בעזה, תוך יצירת מנגנונים שיבטיחו גם כי הסכסוך הזה לא ישוב. אני מבטיח לכם, שמהר מאוד, כאשר הגורמים השונים בעזה יבינו מה קורה כאן, שישראל התחילה להשתמש בראש, ולא רק בידיים, הקסאמים יתחילו לרדת, עד להפסקה מלאה. זה המיוחד בשיטה שלנו: חמאס לא צריך להכריז על כניעה הקשה לו, ומה לא. כיוון שמדובר בניהול הסכסוך, הקסאמים ירדו וירדו, עד שפתאום, ללא מילים, הם ייפסקו. אך האפקט של תגובת צה"ל יישאר. ברגע שהקסאמים ייפסקו, יש להפסיק את התגובות. יש לדעת מתי לעצור את הניצחון שלנו, בלי להשפיל את הצד השני.

השיטה הזו לא באה במקום מה שעושה עכשיו צה"ל, אלא בנוסף. לא יעבוד? ממשיכים ממילא בקיים. אין לפחד מהשינוי. היפכו את בית השבלול ממקום מסתור לטרור, למקום המסוכן ביותר בשבילו. האוייב פיצח את החולשה שלנו בנושא זכויות האדם? נפצח אנחנו את החולשה שלו.

29.2.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

2. יומן המלחמה מספר 1:

 המערכה גולשת לסטטיות

ישראל פותחת את המערכה ברצועת עזה בתנאי פתיחה מצויינים, אך כבר ביום הראשון של הקרבות מתבררת נקודת החולשה שלנו, אותה חייבים להבין ולתקן מיד. אין שום סיבה להמשיך כך עוד חודש ימים, כמו לפני שנה וחצי. ועם זאת, גם חמאס, גם הפלסטינים וגם אבו מאזן בהלם, אולי אפילו בפאניקה. איך ממשיכים מכאן?

חמאס והציבור הפלסטיני ברצועת עזה בפאניקה. כבר ביום הראשון של הקרבות קרסה יהירות החמאס, והתחלפה לזעקות שבר על טבח, לאחר מכן על השמדה ולבסוף סיימו ב"שואה", כן, אותה מילה שבה מתייחסים בערבית לשואת היהודים באירופה ("מחרקה").

רק אתמול עוד הציג את עצמו חמאס כמי שיכול להשמיד את ישראל, מה אתם יודעים. היום הוא כבר מוכה, אומלל, ומושמד. הוא שם את מיבטחו אצל העמים הערביים ובעיקר דרך ערוץ אלג'זירה, אך לא בטוח כלל וכלל שאלה יצילו אותו. כדי להדגיש את גודל "הטבח", הוכרזו שלושה ימי אבל ברצועת עזה, והלימודים נפסקו ליומיים. האמת היא, שאין זה טבח אלא קרב, בין חיילי צה"ל לכוחות המיוחדים שהקים חמאס בחצי השנה האחרונה. קרה לחמאס מה שקרה לחיזבאללה: מרוב הסתה נגד ישראל והתרברבות, הם פשוט התחילו גם להאמין לעצמם. כמה קשה ההתפכחות.

לוחמת חיילי חמאס התבררה כירודה למדי. אין להם יכולת של ממש לעמוד מול חיילי צה"ל המיומנים והמאומנים לאחר לבנון. חמאס אוכל עכשיו את הלקח שלימד אותנו נסראללה. ועם זאת כוחו הצבאי העיקרי של חמאס הוא במרכז הרצועה, לשם צה"ל אינו נכנס לפי שעה. חמאס מארגן את כוחותיו פנימה, כהכנה לפלישה אפשרית של צה"ל. המערכה כרגע היא מוגבלת, לפי מקורות ערביים עם כאלפיים חיילי צה"ל, והיא מתרכזת עכשיו בצפון הרצועה, עם הפצצות של חיל האוויר במרכז עזה ובאיזורי חאן יונס ורפיח, ביעדים צבאיים וביטחוניים.

הנהגת חמאס ובראשה ח'אלד משעל נמצאת רחוק מן המערכה, בסוריה, כמעט מנותקת ממה שקורה בשטח. זה משאיר את הפיקוד למנהיגות המקומית, אך זו חייבת לרדת למחתרת. הדבר יוצר נתקים בשרשרת הפיקוד וקשיים מרובים לחמאס. מנהיגיו מאויימים בחיסול, והם חוששים, בעזה כמו גם בדמשק.

הפתעה: גם לוחמי פתח משתתפים במערכה נגד חיילי צה"ל. ובכן, הם לא הושמדו ולא חוסלו בידי חמאס בעזה, וכעת הם לוחמים לצידו, זוכים בלגיטימציה ובטיהור שמם.

העולם הערבי והעולם בכלל – שותקים, וחמאס לבדו בעולם, סגור ומבודד במצודה שלו. רוב התקשורת הערבית אינו מדגיש את הנעשה בעזה, אלא מסתפק בדיווח ענייני, להוציא ערוץ אלג'זירה, ששוב מתבלט בקו רדיקלי, אנטי ישראלי ומזוהה לחלוטין עם חמאס. הוא מתסיס את ההמונים הערביים, אם כי אינו מצליח להזיז את המשטרים והשליטים. אלה מסתכלים בהנאה, בסך הכול, איך ישראל כותשת את חמאס, שנוא נפשם. ארצות הברית שותקת, אירופה שותקת, ואלה מעניקים אור ירוק מלא לישראל לפעול, בדיוק כפי שקרה לפני שנה וחצי בלבנון. אלא שאז ביזבזנו את הקרדיט הענק הזה, וכעת אני מקווה שהלקח נלמד. חובה להמשיך עכשיו את הפעולה, מרגע שהתחילה, ובחוכמה. ערוצי הטלוויזיה והרדיו של חמאס ("אלאקצה") ממשיכים בהסתה מחרידה, גזענית וחמומת מוח נגד היהודים, הישראלים וישראל. הערוצים האלה משדרים מעזה.

אבו מאזן בפאניקה, שכן חמאס מציג אותו כמשתף פעולה עם ישראל נגד בני עמו. כבוגד. גם ברגעים הקשים חמאס לא שוכח להסית נגד אבו מאזן והממשלה שלו ברמאללה. העמדה הזו של חמאס מכניסה את אנשי אבו מאזן ללחץ גדול, ומחייבת אותם לתמוך במאבק חמאס, למרות האיבה. כך למשל גמגם היום ג'יבריל רג'וב בערוצי הטלוויזיה השונים על הצורך באחדות הלוחמה נגד האויב הישראלי. הביטויים בהם משתמשים אנשי פתח כבר שאולים מעולם המושגים של חמאס. כרגיל, ישראל מאחדת אותם, אך התהום ביניהם עדיין גדולה. אבו מאזן מוצא מפלט מהאשמות חמאס בפנייה אל מועצת הביטחון, אך זו אינה צפויה להעניק לו סעד, בשלב הזה.

אבל, ולמרות הכול, צה"ל פועל במדיניות שספק אם תניב פירות. צה"ל סופר הרוגים פלסטיניים, ומדבר על מעל אלף הרוגים בחצי השנה האחרונה, ועוד כשישים היום [אתמול]. אלא שמבחינת הפלסטינים אין זה פקטור, והם יכולים להמשיך, כל עוד הם מצליחים לשגר טילים לעבר ישראל, ואת זה הם עושים.

חמאס מצליח לשמור על מאזן אימה נגד ישראל, בהכניסו את העיר אשקלון למערכה, והוא היה שואף להכניס גם ערים אחרות בדרום. לפיכך, צה"ל פוגע לפי שעה באוויר, כמו בלבנון. הוא אכן הורג מחבלים, אך הרקטות נמשכות. חמאס יכול להמשיך בכך עוד זמן רב. זו נקודה שצה"ל חייב להבין כבר עכשיו.

הפתרון חייב להיות ברוח הצעתי, כיצד לדחוק באוכלוסיה לפעול נגד הקסאמים.

כיוון שהמלחמה כבר החלה, ייתכן שאין מנוס מהרחקת ערי צפון הרצועה דרומה. דהיינו הברחת כל התושבים דרומה, כפי שנעשה בזמן מלחמת לבנון, פינוי ערי צפון הרצועה, ויישור השטח כשטח ביטחון שאין אליו כניסה. לאחר הסדרי השלום תקבל ממשלה פלסטינית פיצוי על הנזק הקולקטיבי הזה. הכללים השתנו, אנחנו במלחמה. פעולה זו יכולה להיות שוברת הסטטוס קוו, ונקודת ההרתעה לעתיד.

אם המערכה תימשך כפי שהיא עוד ימים אחדים, בסך הכל סטאטית, אנו עלולים להיכנס למלכודת "משולש הזהב", ממנה התרעתי כבר לפני חודשים רבים. דהיינו: ערי הדרום שלנו יורדות למקלטים, ובכך הפסדנו את המערכה בפעם הראשונה; יש מאות הרוגים פלסטיניים, והדבר גורם לנו נזק עצום בתקשורת העולמית, נזק בפעם השניה; ולאחר המערכה והזעם הציבורי הישראלי ("הפסדנו, הפסדנו") הקמת ועדת חקירה, נזק בפעם השלישית לישראל.

במילים אחרות, צה"ל חייב לשבור את הסטאטיות אליה נכנסנו – מיד. לשנות את חוקי המערכה בתרגיל מבריק או שובר סטאטוס קוו. למה לחכות חודש כמו במלחמת לבנון, כאשר הדבר ברור כבר עכשיו? יש לנו קרדיט בינלאומי, תמיכה והבנה. יש למהר ולפעול.

1.3.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

3. יומן המלחמה מס' 2: איש לא מכבד את ההססנים

היום [2.3], יום הקרבות השני, ישראל נעצרה, והיא נראית כמהססת. אסור לעשות זאת, אלא יש להמשיך קדימה בכל הכוח. זיכרו את לקח מלחמת ששת הימים: פעולה צבאית שמבוצעת במהירות, בהפתעה ובשיא הכוח, מעוררת פחד עצום, ושוברת את האויב. המאמר הזה הוא קריאת ההשכמה האחרונה למהלך כזה. מהרגע שהתחלנו, אין עצירה!

מהן שלוש האופציות שלנו כרגע?

מה עדיף, נשאל הוגה הדעות הדגול ניקולו מקיאוולי (1469-1527): להיות פזיז או זהיר? התשובה שלו היתה ברורה: עדיף תמיד להיות פזיז, שכן המזל, הוא אמר, הוא כמו אישה, ואם אתם רוצים לכבוש אותו, עליכם לעשות זאת בכוח. כמו אישה, הוא אמר, המזל מתחבר תמיד לצעירים, מכיוון שהם פחות זהירים, יותר נועזים, והם מכניעים אותו בחוצפה ובעזות מצח.

עד שלשום יכולנו להתלבט האם לפתוח מערכה צבאית או לא. אך היא נפתחה אתמול, זאת מבין כבר המזרח התיכון כולו, העוקב אחר התנהלות ישראל, ומסיק את לקחיו. אם אין אנו משוכנעים במהלך הפעולה, לשם מה פתחנו במלחמה? ההיסטוריה מלמדת אותנו שההססנות היא מסוכנת, שכן היא גוררת בוז. ההיסטוריה והמזרח התיכון מעריצים את הנועזים, אך איש אינו מכבד את ההססנים.

היום, יום הקרבות השני, ישראל נעצרה, והיא נראית כמהססת. אסור לעשות זאת, אלא יש להמשיך קדימה בכל הכוח. זיכרו את לקח מלחמת ששת הימים: פעולה צבאית שמבוצעת במהירות, בהפתעה ובשיא הכוח, מעוררת פחד עצום, ושוברת את האויב. המאמר הזה הוא קריאת ההשכמה האחרונה למהלך כזה. מהרגע שהתחלנו, אין עצירה! 

שלוש אופציות עומדות הערב לרשות מקבל ההחלטות בישראל, וכוונתי הערב:

מערכה צבאית כוללת, תוך הכנסת כמות גדולה של חיילים, ונסיון ליצור הכרעה בצורת חיסול חמאס.

מערכה ממזרית, שאינה כוללת הכנסה מאסיבית של כוחות קרקע, אך שרשרת בלתי פוסקת, מהממת, של תקיפות מן האוויר, הים והיבשה. כאן יש להכות על נקודות החולשה של האויב, ולשבור אותו. אני אישית מעדיף את המערכה הזו, מלחמת רפאים, מהסיבות שאזכרתי בדו"ח המלחמה מאתמול. הסברתי כבר שאני אעדיף תמיד את הפעלת המוח מאשר הכוח הסתמי. שהאויב יוטרף, מהיכן זה מגיע אלי בכל פעם?

המתנה.

ישראל נראית כמי שבחרה באופציה שהיא כרגע, לאחר שנפתחה המערכה, הגרועה מכולן: אופציית ההמתנה. למי שלא הבין, זה כבר התחיל, ואיראן מביטה כיצד ננהג, סוריה מביטה, חיזבאללה מביט. להססנות הזו עוד יהיו השלכות עתידיות חמורות. נכתוב על כך בימים הקרובים.

הבה ונחזור לרגע אל שלוש עובדות היסוד של צה"ל, זה אשר אנו מתקצבים בלא פחות מ-50 מליארד שקלים, כן, זהו התקציב השנתי של צה"ל. אני אוהב תמיד לחזור אל הדברים הפשוטים, איתם ניתן לבצע כינון של הכלים ושל המחשבה.

העובדה הראשונה: מהי המשימה היחידה שלשמה הוקם צה"ל? לנצח. לא לנהל מו"מ, לא להמתין לא להתפלפל ולא לפרשן. כאשר אני שומע את בכירי צה"ל ומערכת הביטחון מפרשנים את עצמם לדעת בוועדות הכנסת אני תוהה: אם הם מפרשנים, מי אמור לנהל את המלחמה?

המטרה היא לנצח.

העובדה השנייה: צה"ל אמור להקריב הכול, כדי לשמור על האזרחים, ולא להיפך. והנה, שנה וחצי אחרי, עם דו"ח להפקת לקחים והבטחות אינסוף שכל הלקחים נלמדו והופקו, ושוב, האזרחים מוכים, וצה"ל ממתין. העורף הוא החזית, והחזית היא עורף! אם כך הוא המצב, עדיף לחלק את 50 מליארד השקלים בשנה לכל אזרח ואזרח, לפחות מישהו יהנה מהכסף.

העובדה השלישית: תפיסת הביטחון של ישראל קובעת שיש להעביר את המלחמה מיד אל צד האויב. אז למה מחכים?

ולשטח: הנחת היסוד מדו"ח מס' 1 מאתמול מתאשרת במהירות (יום בזמן מלחמה כמוהו כחודש בימים רגילים), וצה"ל חייב להבין זאת מיד: אנו אמנם הורגים פלסטינים, אך ירי הטילים אינו פוסק. בדיוק ניסיון חיזבאללה מן המלחמה האחרונה. היום היו עשרות רקטות וטילים על שדרות ועל אשקלון.

המשוואה הא-סימטרית היא כדלקמן:

אנו הורגים מחבלי חמאס – הוא סופג, ואף רואה בזה סוג של הישג בעולם.

חמאס משגר טילים לישראל – אנו ואחרים רואים זאת כתבוסה.

חמאס מוכה וחבול, אך שואב עידוד מן הלחץ בפנים ישראל, מהקולות בעולם התומכים בו, ומן ההססנות הישראלית.

עכשיו אתם מבינים: ועדת וינוגרד, שכה התנגדתי להקמתה ולעצם החקירה שלה, מכה בנו בפנים. היא מנטרלת את שארית הרצון של ההנהגה שלנו להילחם. הם כבר רואים את ועדת וינגרד הבאה. ניזקה רב מתועלתה, אם היתה תועלת בכלל. אנא, קיראו שוב את המאמר "חטא על פשע" [באתר של ד"ר בכור].

כמעט שנה וחצי נכתב באתר שלנו על הצורך לכונן את מערכת "ניהול המשברים" הדיפלומטית שלנו, לרגע המלחמה, שהיה ברור שיגיע. להכין הכול מראש. כתבתי, הצעתי, ומה יצא? היכן הם תקציבי המיליונים של משרד החוץ ודומיו? עכשיו, כשהמהומה כבר התפתחה, מתחילה המערכת המנומנמת שלנו להתעורר, כאילו לא היו דברים מעולם.

אנו ברגעים קריטיים, ואין זה הזמן להיסוסים. זו קריאה למנהיגינו: זיכרו את האריה, שתוקף במהירות, מהמם את היריב שלו, ומחסלו. העולם איתנו. קדימה, זנקו!

2.3.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

לתולדות התעשייה באם המושבות

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

החוגגת השנה 130 שנים להיווסדה

פוצ'ו (אגרונום ישראל ויסלר):

אהוד אהוד למה שכחתני!

(בקשר למוזיאון התעשיות של מלבס)

15 שנים קמתי בוקר בבוקר בשש בבוקר ונסעתי לפתח תקווה לעבוד במפעלי מאיר כדי להחזיר את החובות שצברתי בהפקת הסרט האל-מותי "אולי תרדו שם" ובסוף, כשמגיע רגע התגמול והסיכוי שסופר נידח אחד יכניס להיסטוריה סופר נידח אחר, אז אתה חושב רק על האימא של פנינה עם קופסאות הפח שלה, והנידח ממשיך להיות נידח גם הלאה.

מפעלי הפלסטיק של האחים מאיר בקריית אריה ראויים להיות מונצחים ולו רק בזכות הכדורים והבובות שיצרו בראשית שנות החמישים, כשארצנו דלת האמצעים אסרה על ייבוא מצרכי מותרות, ואלמלא מפעלי מאיר היו ילדינו דאז נאלצים להסתפק בכדורי סמרטוטים ובבובות עשויות קש. מפעלי מאיר היו חלוצים גם בייצור יריעות הניילון (פוליאטילן) שגרמו למהפכה בחקלאות, הפלסטיק לריפוד (פי.וי.סי.) מזרוני הספוג (פוליאוריטן), הדבק הפלסטי לנגרות, הקרביד ועוד ועוד.

 

יוני מרגלית: פרטים על תולדות התעשייה

בפתח תקווה

לאבי ואודי שלום רב,

שמחתי מאד ללמוד, כי יש יוזמה ברוכה להקים מוזיאון לתולדות התעשייה בפתח תקווה. אין ספק שפתח תקווה או כפי שכולנו, ילידי פתח תקווה של פעם, נוהגים עדין לכנותה מלאבס, היתה גם אחת מראשונות בעלות איזורי התעשייה בפלשתינה ובישראל. כפי שפתח תקווה אינה מקבלת את מקומה הראוי בהיסטוריה של מדינת ישראל, גם בנושא זה אינה מקבלת את המקום הראוי.

ראשית שאלה לאבי, האם אתה שייך למשפחת שמואלביץ מוותיקי חקלאי פתח תקווה?

ולעניין התעשייה במלאבס, אני חוזר לימי ילדותי בפתח תקווה. היו ועדיין קיימים בפתח תקווה שני אזורי תעשיה נרחבים ביותר. האחד בסגולה והשני בקרית אריה. שניהם בשטחים שלצערי נשארו מוזנחים שנים רבות. רק בשנים האחרונות החל פיתוח של שטחים אלו.

באזור סגולה היו בעבר מפעלי בורסקאות (עיבוד עורות) שריחם נדף למרחקים. איני זוכר את שמותם נדמה לי שאחד מהם היה בבעלות משפחת גלזר. מפעלים אלו היו לאורך הרחוב הראשי, ששמו היום רחוב בן ציון גליס, על שמו של המנהל האגדי של חברת קדישא בפתח תקווה. בזכותו יש עד היום בית עלמין אחד לעיר פתח תקווה. (גם בית העלמין בפתח תקווה הוא נושא למחקר מעניין.)

בסוף הרחוב היה בעבר בית חרושת עולמית שהיה בבעלות משפחת עפרון. מפעל זה יצר מוצרי אסבסט, זאת עוד הרבה לפני שהעולם למד על הסכנה בשימוש במוצרי אסבסט. מפעל זה נרכש מאוחר יותר על ידי ישאסבסט מנהריה, שגם הוא נסגר.

על כביש פתח תקווה הוד השרון כפר סבא (שהיה בשעתו הכביש היחיד לחיפה), לכיוון הוד השרון בצידה המזרחי, היה מפעל ליצור דבק עצמות, זאת מאחר והדבק היה מיוצר מעצמות של בעלי חיים. מהמפעל נדף תמיד ריח כבד. דבק זה היה ידוע בעבר גם כדבק נגרים. היה זה דבק חזק מאד, שלאחר שחלקים הודבקו בו לא היה ניתן כלל להפרדה. לצורך שימוש בדבק היו הנגרים, מחממים אותו ו"נהנים" מריח חזק ואופיני.

באזור התעשייה בקריית אריה היו מפעלי תעשיה רבים. אנסה למנות את אלו שאני זוכר, על כביש פתח תקווה תל אביב.

היה מפעל יכין ליצור מוצרים מפרי הדר, צמוד אליו היה מפעל תרופות למיטב זכרוני בשם אסיא (ולא כפי שאודי כותב צרי), שני מפעלים אלו נבלעו בתוך קונצרן טבע דהיום.

ממולו היה מפעל ליצור מוצרי בטון צינורות וכד' את שמו אני לא מצליח לזכור. בהמשך היה מפעל מרכבים וכן מגן צטווד, יתכן שהם היו אותו המפעל? ממולו היה מפעל מרצפיה בבעלות משפחת הרמן, ליצור מרצפות ומדרגות. בהמשך [ממול] היה מפעל אבא נאמן ליצור משאבות מים. מפעל זה היה בבעלותו של אבא נאמן ז"ל, אביו של פרופ' יובל נאמן ז"ל וסבו של פרופ' חיים הררי יבל"א.

בן דודו של אודי, אהרון בן עזר ז"ל, נהג לספר, כי כל פעם שהיה נזקק לשירות מאבא נאמן ז"ל, לצורך תיקון משאבת הבאר, אבא נאמן ז"ל היה מבקש ממנו שיביא לו חושחש, לא שמוטי!

בהמשך היה מפעל ברזלית, בו יצרו מוצרי מתכת כמו חוטי ברזל וגדרות מחוטי ברזל וכן חוטי נחושת ממטילי נחושת. משם אם נמשיך ונפנה צפונה לרחוב היצירה, בפינה היה מפעל המלחים ליצור דודי קיטור. בהמשך היה מפעל של משפחת מאיר ליצור קרביד. היו בזמנו, משתמשים בקרביד ליצור גז אצטילן, בו היו משתמשים לחיתוך ולריתוך בלהבה. אנחנו כילדים היינו משחקים באבני קרביד לשם העפת קופסאות. היום משתמשים בגז אצטילן המסופק בגללי לחץ, (צילנדרים).

בצמוד אליו היה מפעל, שייתכן שקדם לו, נדמה ליצור יריעות מפלסטיק, יריעות דמויות עור, גם הוא בבעלות משפחת מאיר.

באותו אזור היה גם מפעל צינקל ששמו לדעתי, הוא קיצור של צינור קל. מפעל זה שהוקם והיה בבעלותו של אריה שנקר, שהיה מבכירי וראשוני התעשיינים בישראל, המפעל יצר צינורות ניידים קלי משקל מאלומיניום, החקלאים נהגו להשתמש בהם להשקיית השדות, יש לזכור שטרם היו צינורות פלסטיק, והשקייה בטיפטוף לא היתה כלל בנמצא.

נחזור לכביש שהיום נקרא רחוב שנקר. במורד הרחוב היה מפעל עץ הזית. מפעל לייצור שמנים שהיה בבעלות של משפחת לייבוביץ. בהמשך, לכיוון רחוב גיסין, היה בית יציקה ליציקות פלדה בשם פעמון. כמו כן מפעל ליצור תנורים בבעלותו של משפחת פייגלין. במפעל זה יצרו את התנור בו שרפו את גופתו של הצורר אייכמן. באזור זה היה גם מפעל של משפחת רבינוביץ ליצור ספירט ושמרים. איני יודע את מיקומו המדויק [הוא היה קרוב יותר לצפונה של תחנת הרכבת, בלב הפרדסים].

ברחוב גיסין היה גם מפעל שמשון ליצור צמיגים, נדמה שהוא היה המפעל הראשון והגדול ליצור צמיגים, מאוחר יותר הוקם מפעל אליאנס, אשר רכש גם את שמשון. היה שם גם מפעל שמטן ליצור שמני רכב ותעשיה. בהמשך היה מפעל אוליבקס של משפחת ציגלר מפעל ליצור שמני מאכל. מפעל זה פעל עד לאחרונה. ברחוב זה פעל גם יקב פרידמן לאחר שעבר ממרכז המושבה. יקב זה נרכש על ידי תנובה. לאחר מכן עבר גלגול נוסף שאיני יודע את פרטיו.

משם נמשיך ונגיע לאזור תחנת הרכבת של פעם. לא זאת הפועלת היום ליד מרכז הקניות. באזור זה היו כמה בתי אריזה, שאין ספק שגם הם מפעלי תעשיה. היה בית אריזה של פרדס, של בוסתן ושל האחים מרכוס. כמו כן היה בית הקירור של משפחת סימקין. כמו כן היה שם מפעל עץ לבוד ליצור לבידים וכן מפעל טית בית ליצור שמני מאכל.

כמו כן, ביציאה מפתח תקווה לכיוון תל אביב, על הכביש הראשי, היה מפעל קופסאות פח. מפעל זה הוקם על ידי אברהם לב, גם הוא מראשוני התעשיינים בפלשתינה. במקור היתה זאת שותפות עם חברת METAL BOX האנגלית. אחת החברות הגדולות אם לא הגדולה באנגליה ליצור קופסאות פח. החברה הייתה נקראת בשם PALESTINE CAN COMPANY. במשך שנים רבות היה מוטבע על מצריהם PCC ראשי התיבות של השם המקורי.

אלו הם הפרטים שאני יכול לדלות מזיכרוני על מפעלי התעשייה של מלאבס של פעם, היו זמנים!

כדאי אולי לפניות לאותם מפעלים שעדיין קיימים או שהחליפו בעלות או מוזגו במפעלים אחרים, לנסות להתרים אותם. כדאי לזכור שגם משפחת דנקנר מוצאם מפתח תקווה. אולי אפשר לגייס אותם לנושא.

בברכה,

יוני מרגלית

 

 נ.ב.

לאבי שמואלביץ ולאהוד בן עזר שלום רב,

קראתי בעניין רב את בקשתו של אבי וכן את תשובתו של אודי בנושא התעשיה בפתח תקווה.

 ניסיתי, כמיטב יכולתי, לדלות את הפרטים הזכורים לי על התעשיה בפתח תקווה לפני קום המדינה ומיד לאחריה. מצ"ב כל מה שעלה על מחשבתי בנושא.

 אשמח מאד אם ייעשה שימוש בחומר זה. אם יש לכם שאלה כל שהיא שיש בידי לענות אשמח לעשות כן. 

לידיעת אבי, אני יליד פתח תקווה. סבי הגיע לפתח תקוה בשנת 1883. אין אני גר בפתח תקוה. אך יש לי מיספר קרובי משפחה הגרים בפתח תקווה. רוב בני המשפחה שהלכו לעולמם קבורים בבית העלמין בפתח תקווה.

 

אהוד: לני מרגלית, אימו של יוני, החיה בפתח-תקווה, היתה בשלהי שנות ה-30 וראשית ה-40 המטפלת של סבי יהודה ראב האלמן ברחוב ביל"ו בפתח תקווה. כאשר אימי דורה נסעה אז לקליה להבראה וטיפול בעור, לני טיפלה גם בי, התינוק, וכאשר חזרה אימי לא רציתי להתנתק מזרועותיה של לני ולחזור אליה, כך מספרים, ואם איני טועה יש גם תמונה שבה לני נושאת אותי בזרועותיה. כאשר כתבתי את "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, ריאיינתי את לני בדירתה בפתח תקווה והיא ציירה בפניי במוחשיות רבה את אווירת המשפחה בביתו של סבי באותן שנים.

 

אסתר ראב

אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה

(1894-1981)

צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי

ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".

משתתפים:

בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר

משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.

זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.

מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.

לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים

כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –

ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")

חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")

חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)

פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")

אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"

לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב

וייתכן שעד אז תושלם ההדפסה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים"

יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא 1

אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7

ייתכנו שינויים

 

 

ד"ר פרובוקאטור-מלידה

הכול בגלל פרובוקאציות של יהודים

שלום לך אהוד בן עזר,

בהמשך למכתבו של ראובן אדיבי בעיתון 320 ברצוני להעיר:

תודות רבות למר אדיבי על שהאיר את עינינו וגילה טפח מן האמת שהוסתרה עד כה מאיתנו, שפרעות 1929 והטבח של יהודים בחברון באו בעקבות פרובוקציה של אנשי בית"ר בערבים.

ואם להיות כנים עם עצמנו הרי שכל מה שהערבים עשו ורצחו ופגעו היה בגלל פרובקציות שעשו להם היהודים בפלשתינה ואחר כך במדינת ישראל.

עוד לפני קום המדינה, כאשר עובדי בתי הזיקוק הערביים התנפלו במאורגן על חבריהם לעבודה היהודים וטבחו בהם, זה היה למעשה בגלל פרובוקציה כי יום קודם לכן צחק מישהו מן העובדים היהודים על פועל ערבי, כך שלמחרת בגלל אותה פרובוקציה עשו הערבים מה שעשו.

גם הפיגוע באוטובוס במעלה עקרבים אף הוא היה בגלל שיום קודם לכן לא עצר אוטובוס של אגד בתחנה מסויימת ולא אסף בדווי שחיכה שם. שוב פרובוקציה.

וטבח הילדים במעלות היה בגלל שאחד הילדים הנטבחים עשה פרובוקציה לילד ערבי מן הכפר הסמוך והוציא לעברו לשון.

והטרגדיה שבאה על סמדר הרן שברגע של פלצות וחרדה איומה סתמה את פיו של ילדה עד מותו. זה היה בגלל שעשתה פרובוקציה והעמידה בגינה שלה דחליל כשעל ראשו שמה כאפייה.

הטבח בכביש החוף היה בגלל שנהג האוטובוס הישראלי עשה פרובוקציה בזה שעקף מכונית שנהג בה ערבי והשיג אותה.

החבורה של קוזו אוקומוטו לא היתה מחבלת בשדה התעופה בן גוריון לולא עשה סבל אחד פרובוקציה ולא שיחרר עגלה של מזוודות ונתן לקוזו לחפש עגלה אחרת.

ובגלל שלוי אשכול עשה פרובוקציה לנאצר ודיבר עליו ביידיש, אסף ההוא כל כך הרבה נשק שכיסה את עין השמש ויצא בתופים ובמחולות להשמיד את מדינת היהודים.

הירי על יסוד המעלה ועל קיבוץ חולתא ועל יתר ישובי הצפון על ידי הסורים, גם הוא היה בגלל הפרובוקציה שעשו היאהוד שחרשו את שדותיהם שלהם.

ורשימת הפרובוקציות ארוכה כל כך שלא ארצה למלא בה את מכתבו העיתי של אהוד בן עזר . שגם הוא, אגב, הינו פרובוקאטור גדול ולא אתפלא אם לא יפגיזו את תל אביב בסקאדים בגללו.

על החתום

ד"ר פרובוקאטור-מלידה

 

התרענו בפניכם על רעידת אדמה באקו"ם

וסכנה של השתלטות פיראטית

והיא אכן עלולה להתרחש בקרוב מאוד

ואם לא תיעצר

יתרסק אקו"ם ותישארנה רק החורבות

וליוצרים האמיתיים לא יהיה יותר בית

 

 

אהוד: הגבינות של אימא דורה

[היא דבורה ליפסקי ראב בן עזר גרינברג דגן ז"ל]

בילדותנו לא היו בחנויות גביעי גבינת קוטג' הפופולארית וגם לא גבינת סקי או חריצי גבינות עיזים. היו גבינות "תנובה" ויצרנים אחרים, עטופות בנייר פרגמנט כמו חפיסות המרגרינה, שאותן היתה אימא שוטפת ומייבשת לשימושים אחרים של אפייה ושל עטיפה איכותית.

העז הלבנה חביבה, שאותה הייתי חולב בוקר וערב, ובעיתות השפע שלה גם בצהריים – סיפקה לנו את כל תצרוכת החלב של משפחה בת ארבע נפשות, וכך היה ברבות מהחצרות במושבה, שהיתה מושבה של איכרים ופרדסנים ולא של מושבניקים, כך שבדרך-כלל לא היו משקים גדולים בלב המושבה אלא שטחי חקלאות ומטעים על סביבותיה.

את עודפי החלב היתה אימא מגבנת. כיצד? יוצקים את החלב לסיר גדול ומטפטפים בו טיפות אחדות של פפסין, שלימים היה אפשר לקבלו גם באבקה, ונאמר עליו שהוא עשוי מ"מעיים של גדיים". היה אפשר לקנותו בבקבוקון קטן בבית המרקחת של קובו, לימים הולצמן, בפינת חובבי ציון ומונטיפיורי, בקצה החלקה הגדולה שעליה עמד גם בית העירייה הישן שהיה בית הפקידות של הברון, ואם איני טועה גם את בית המרקחת בנה ונתן הברון רוטשילד למושבה.

הפפסין היה מתחיל את פעולת הגיבן של החלב. מי החלב היו נפרדים ובאמצע הסיר התגבשה כיכר לבנה גדולה ועגולה של גבינה-בדרך שאותה היתה אימא חוצה לאורך ולרוחב בסכין כדי להגביר את פעולת הגיבון.

לאחר שהגבינה-שבדרך התגבשה דייה, היתה אימא שופכת את כל תכולת הסיר לתוך שקית בד לבנה עשוייה מציפית ישנה ובעצם צ'ופצ'יק של הציפית, כמו שד גדול. קושרים למעלה ותולים מעל סיר או קדרה.

את מי-הגבינה או הגֶבֶּן [מילה שטרם היכרנו אז] שהצטברו בכלי למטה – מוציאים החוצה לחצר, לשמחת לב התרנגולות ששותות אותן עד מהרה ומשביחות את ביציהן בעלות החלמון האדמדם כתוצאה מכל הרמשים, התולעים והשבלולים שהן מנקרות בחצר.

אם רצתה אימא בגבינה "רכה", דוגמת סקי היום, שכאמור לא היה אפשר לקנותה בחוץ, היתה עוצרת את תהליך הייבוש ומוציאה לכלי את הגבינה הרכה, המתאימה ממש למריחה. ומשמרת אותה במקרר הקרח. אם היתה מחכה עוד קצת בתהליך הייבוש, היתה מוציאה גבינה קשה-למחצה, שכאשר בחשת בה בכלי כלשהו קיבלת פירורי גבינה רטובים, קוטג', אלא שאז לא ידענו שיש שם כזה לגבינה, שאכן היתה אף היא טעימה ביותר ומתאימה לאיחסון במקרר הקרח.

ואולם טעימה מכולן היתה הגבינה ששהתה בעטין של ציפית הבד הלבנה עד שיצאו כל המים, ואז, קשורה עדיין בקצה כפי שהיתה, ואפילו מצומצמת יותר, היתה אימא מניחה אותה על לוח או ליד התעלה החרוצה בשיש המיטבח, מניחה עליה את קרש העבודה שעליו כותתים חצילים וכבדים בהק מסר, [נדמה לי, קופיץ בעברית], ועל הלוח למעלה מניחה אבן כבדה. וכך מונח לו חריץ הגבינה עוד יום או יותר עד שאפשר להפשיל מעליו את הבד והוא ממש קשה. לפעמים רואים בשוק חריצי גבינה כאלה שמגיעים משכנינו הערבים. בפינת המיטבח ניצבה צנצנת גדולה מלאה מי מלח, ואליה היו נזרקים חריצי הגבינה הקשה, ושם יכלו להשתמר שבועות ארוכים לולא היינו מחסלים אותם בעודם טריים כי כגבינה הזו לא טעמנו מאז לעולם. גבינת עיזים עם השומן הטבעי של החלב, בלי תוספות, בלי אבקת חלב ושאר מרכיבים.

זהו.

ואילו גבינת הקוטג' של ימינו לא פחות טובה מהגבינה הכתותה הרכה של אימא. וכבר לא צריך לעבוד כל כך הרבה כדי להכינה, וגם אין מקום לעז בדירה שלנו. ואני, בגילי, לא רק עזים כבר לא חולב.

אגב, יש סוג של גבינות עיזים שמנות נתונות בגליל, שיש להם ריח עז של "עיזים". ובכן, מעולם לא דבק בביתנו ריח עיזים בגבינות שנעשו מחלבן, והריח אינו "ריח עיזים" אלא סינתוז מחוכם של הסירחון של מיצי הייחום והביצים הלחות של התיש בעונת ההרבעה בסתיו. ריח לא נעים שמעלה בזיכרוני תמיד את הביקור השנתי אצל התיש של ברל פסילוב מעין גנים, שהיה אביו של אלוף (במיל.) נתי שרוני, וסבה של השחקנית המוכשרת טלי שרוני. נתי, הגבוה מאוד מאביו, היה עוזר להרים את רגליה האחוריות של העז אחרי שהתיש בא עליה, וללטף את גבה בתנועות יורדות, כפי שכבר תיארתי בכמה מספריי הגנוזים שאזלו או שפורסמו רק ב"חדשות בן עזר" וספק אם יראו אי פעם אור כי את מי מעניינות היום ילדוּת והתבגרות ארצישראלית?

 

 

* * *

 

 

יוסי גמזו

הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה

 

וְהוּא זֶמֶר חָפִיף בְּסִגְנוֹן הוּמוֹרִיסְטִי

הַמַּמְתִּין לְמַלְחִין וְזַמָּר שְלַגֶרִיסְטִי

 

לֹא יָדוּעַ אִם שְמָהּ הָיָה שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה,

לֹא יָדוּעַ אִם שְמוֹ הָיָה דָן אוֹ אַמְנוֹן.

הִיא הָיְתָה קַשָּרִית מַגְנִיבָה מִמְּטוּלָה,

הוּא הָיָה קְצִין-תַּצְפִּית מִמּוּצָב בַּחֶרְמוֹן.

 

וּבֵין עֵמֶק עָיוּן לְבֵין עֵמֶק הַחוּלָה,

בֵּין טִיּוּל שֶל שַבָּת וּפַטְרוֹל שֶל סִיּוּר,

הֵם פָּגְשוּ זֶה אֶת זוֹ בַּ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה

וְהַקֶּטַע הַזֶּה הִתְחַמֵּם כְּתַּנּוּר.

 

כִּי גַם קְצִין-הַתַּצְפִּית שֶעֵינָיו עֵינֵי נֶשֶר

מוּל תַּצְפִּית שֶכָּזֹאת לֹא נִשְאַר שָם שָלֵו

וְאוֹתָהּ קַשָּרִית הַמֻּמְחִית בְּכָל קֶשֶר

כְּבָר קָשְרָה לוֹ בִּפְּלוֹנְטֶר גָּדוֹל אֶת הַלֵּב...

 

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

 

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                    

(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

 

הוּא מָדַד בְּעֵינָיו בָּהּ, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה

כָּל סַנְטִים, תוֹךְ סְקִירָה טוֹפּוֹגְרָפִית, בְּלִי בּוֹש,

כִּי הָיְתָה לָהּ גִזְרָה אַסְטְרָטֶגִית לְאַלְלָה

וְגַם חוּץ מִן הַיֵּצֶר הָיָה מָה לִכְבּוֹש.

 

נוּ, וְהִיא – שֶהָיְתָה תַחְמָנִית וּפִקַּחַת –

כְּבָר הֵכִינָה לוֹ אַמְבּוּשִים, מַה זֶּה בִּדּוּר?

הוּא אָמַר: "אַתּ פְּצָצָה!" – הִיא עָנְתָה לוֹ: "אִם כָּכָה, 

אָז תַּזְהִיר תַ'פַּטְרוֹל: יֵש פְּצָצָה בַּתַּנּוּר...

 

כֵּן, יֵש חֵפֶץ חָשוּד בַּתַּנּוּר שֶל מְטוּלָה

וְלַחֵפֶץ יֵש חֵפֶץ מֻצְדָּק לְגַמְרֵי

לְסוֹבֵב עַל הָאֶצְבַּע שֶל שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה

כָּל גְּבַרְבַּר שֶנּוֹעֵץ בָּהּ מַבָּט שֶל X-ray..."

 

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

 

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                    

(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

 

הוּא אָמַר: "וַּאללָה בָּא לִי לִקְטֹף אוֹתָךְ, פֶּרַח,"

הִיא עָנְתָה לוֹ: "זֶה פֶּרַח מוּגָן, יָא מַזְ'נוּן..."

הוּא רָטַן: "אַךְ לַפֶּרַח יֵש לֵב קַר כַּקֶּרַח,"

הִיא קָרְצָה: "אָז תַּתְחִיל לְהַפְשִיר אוֹתִי, חְנוּן..."

 

כָּךְ עָקְצוּ זֶה אֶת זֶה וּפְנֵיהֶם כֻּסּוּ אֹדֶם

וְהַשֶּמֶש עֵדָה הָיְתָה, שָם, בַּמָּרוֹם,

כִּי הַמַּיִם זָרְמוּ בַּתַּנּוּר כְּמִקֹּדֶם

רַק הַזְּמַן – לֹא כְּקֹדֶם - חָדַל מִלִּזְרוֹם.

 

וּכְשֶלַּיְלָה יָרַד עַל חֶרְמוֹן עוֹטֵה-שֶלֶג

וְהָרוּחַ הִצְלִיפָה בַּגִ'יפּ הַסָּגוּר,

הָיָה קֹר נוֹרָאִי, אַךְ הַשְּנַיִם הָאֵלֶּה

תַאֲמִינוּ לִי, לֹא נִזְקְקוּ לְתַנּוּר...

 

הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,

הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ

לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.

 

כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע

וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף

זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                     

(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,

חֵיק נוֹסָף...)

 

 

על השקעותיו בישראל של האיש הנחשב לשלישי בעושרו בארה"ב ועל השפעתו האפשרית על אופי העיתונות בישראל לקראת הבחירות הבאות –

"אדלסון – הנחשב למקורב לבנימין נתניהו ותורם לאירגונים יהודיים רבים, כמו איפא"ק בארה"ב, ולמטרות רבות בישראל – הסביר כי אין לו כמעט השקעות בישראל, למעט 'עסק משפחתי' של העיתון 'ישראל היום', המחולק בחינם."

יוסי מלמן, "הארץ", "דה מארקר", 29.2.08

 

הערה שלא לעניין: בגלל הסתבכות שמקורה בעבירה על חוק מימון בחירות יושב עמרי שרון שבעה חודשים בכלא.

 

 

 

שו"ת אליהו הכהן

 

זו אגדה, רעיי, זו אגדה!

אהוד,

המבקרת אריאנה מלמד פירסמה ב-29.2.08 מאמר בשם "לא אגדה רעי" ב-Y-net – שבו האשימה את צה"ל בכך שהכין את השיר "מול הר סיני" לפני מלחמת סיני, ולקראתה. על פי גירסתה, יחיאל מוהר ומשה וילנסקי נתבקשו לכתוב את השיר מבעוד מועד, וכשהשלימו אותו מסרוהו לאנשי להקת הנח"ל, ורק לאחר שאלה למדו ושיננו אותו יפה יפה, רק אז החל – כעבור ימים אחדים – מבצע קדש. "הימנון הניצחון נכתב ונלמד לפני שבכלל היתה מלחמה כזאת," קובעת אריאנה מלמד.

 זו אגדה, רעיי, זו אגדה! – כמי ששמע יותר מפעם אחת את סיפור לידתו של השיר מן המקור, מפי המלחין משה וילנסקי, אני קובע שאין כל בסיס עובדתי לטענתה זו של אריאנה מלמד. זהו סיפור בדים. הפנייה למחברים לחבר את השיר היתה כשהמלחמה היתה בעיצומה. כנראה שהגירסה הבאה תהיה שלהתייעצויות המוקדמות עם בריטניה וצרפת לקראת מבצע קדש זומן גם טופול.

בברכה,

אליהו

 

יואל נץ: וַּאלפי שנים אכלנו פיתות ושתינו בפינג'נים

עליתי ארצה בעודי נער בשנת 1948 ובשנות ה-50 המוקדמות למדתי לצרוח בחדווה עם חבריי ב"השומר הצעיר" את שירי האווירה של הימים ההם. בחלוף 60 שנה מהדהדים עוד באוזניי (בין השאר) קטעי מילים ומנגינות, וכעת משתוקק אני מאוד לדעת אותם ועליהם ככל אשר ניתן. הנה קטע שסבורים היינו, כי אנו מחקים בשירתנו את המבטא הערבי:

 

"וַּאלפי שנים אכלנו פיתות ושתינו בפינג'נים,

עד שבאו בנגוריונים וַּשרתוקים וַּווייסמנים.

וַּהם אומרים שפיליסטין היא רק להם שייכת

ולנו הם אומרים אל המדבר ללכת!

בחיית-אללה – זה לא יהיה ופיליסטינה לנו תהיה!

אנו לא רוֹסים פה סיוויליזסיה! לא רוסים סיוויליז-א-א-א-אסיה!"

 

והנה קטע נוסף:

 

"בעירק חי מוחמד ולו בנים ארבעה:

עבדאללה, ג'אלל, עלי, אחמד – משפחה שקטה.

אך יום אחד בהיר הופיע חג' אמין:

יאללה-יאללה יה-מוחמד, בוא לפלסטין!

מוחמד יה-מוחמד שב שם במנוחה,

עבוד-עבוד את אדמתך ודאג למשפחה!..."

 

אני כבר משפשף ידיי בהנאה בציפייה לתשובות המחכימות!

ברחשי חיבה והערכה,

יואל נץ

 

תשובת אליהו הכהן ליואל נץ

שני הקטעים שהבאת לקוחים משירים בני אותה התקופה: שנות הארבעים של המאה שעברה.

את השיר הראשון חיבר חיים חפר בשנת 1946 לחזיון שהציגו "הארטיסטים של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח". בספר "משפחת הפלמ"ח" תוכל למצוא פרטים על הרקע לכתיבתו, ובין השאר כך נכתב שם:

"בחיזיון הוצגו באורח אובייקטיבי הצדדים לסכסוך על א"י עם בואה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית, שנשלחה לחקור ולהמליץ בדבר פתרון הבעיה היהודית-ערבית." בהקשר זה ייצג השיר המדובר את העמדה הערבית, ואף נכתב לפי המנגינה של השיר הערבי "בלאש תיבוסני":

 

מֵאוֹת שָׁנִים אָכַלְנוּ פִּתּוֹת וְשָׁתִינוּ מִפִינְגַ'אנִים –

עַד שֶׁבָּאוּ בֶּן-גּוּרְיוֹנִים וְשֶׁרְתּוֹקִים וְוַיְצְמָנִים;

וְהֵם אוֹמְרִים כִּי פַלַשְׂתִּין לָהֶם תָּמִיד תִּהְיֶה שַׁיֶּכֶת

וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ לְעִירָאק וּלְתֵימָן לַ(ה)תְחִיל לָלֶכֶת.

בִּחְיַאת הַמוּפְתִי, שֶׁיִּחְיֶה,

כִּי פַלַשְׂתִּין לָנוּ תִּהְיֶה!

וְלֹא רוֹצִים פֹּה צִיוִילִיזַצְיָה.

 

כשיצא השיר אל רשות הרבים הוא זכה לווריאציות שונות, וכמוך, למשל, גם אני שרתי "אלפי שנים אכלנו פיתות..."

 

השיר השני "מוחמד יא מוחמד" נולד על רקע קריאתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני לערביי הארצות השכנות להצטרף למאבק נגד היהודים בארץ. הלז אמנם לא הבטיח להם ספציפית שבעים בתולות תמורת הקרבת חייהם, אך התמורה המובטחת הייתה "שלל וגם נשים" ללא קשר לסיכון חיים. בדרך שעשה פזמון זה מן הבמות המאולתרות שבהן הושמע לראשונה ועד לשירת הרחוב הארץ-ישראלי, נשמטו ממנו רוב בתיו ונהגו לשיר בעיקר את הבית החוזר. ניכר מן השיר שמחברו – שעד כה לא הזדהה – לא הקפיד במיוחד על מקצב וחריזה.

השיר הושר בארץ בשני לחנים: האחד – לחן ערבי, והשני – שאול מ"הניחי האקדח אשתי, הניחי האקדח" – שיר שהושר אף הוא בפלמ"ח והוא תרגומו של השיר הנודע LAY THAT PISTOL DOWN, של אַל דֶקְסְטֵר. שיר זה, שתורגם ע"י נחום אריאלי, מ"פ בפלמ"ח שנהרג בקסטל, התפרסם בשנת 1943 בביצועם של הזמר בינג קרוסבי והאחיות אנדריוס. הנה מילות הפזמון "מוחמד יא מוחמד" במלואן:

 

מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד

מנגינה א': על פי לחן השיר LAY THAT PISTOL DOWN

מנגינה ב': ערבית

 

בְּעִירָאק חַי מוּחֲמַד

וְלוֹ בָּנִים אַרְבָּעָה:

עַבְּדְאַלְלָה, עֲלִי, גָ'מָאל, אַחְמָד,

מִשְׁפָּחָה שְׁקֵטָה.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד,

       תֵּשֵב שָׁם בִּמְנוּחָה.

       עֲבֹד, עֲבֹד אֵת אַדְמָתְךָ

       וּדְאַג לַמִשְׁפָּחָה.

 

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד

הוֹפִיע חַאג' אַמִין:

יַאלְלָה, יַאלְלָה, יא עַבְּדְאַלְלָה,

בֹּא לְפַלַשְׂתִּין!

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

וְחַאג' אַמִין מַבְטִיחַ

שָׁלָל וְגַם נָשִׁים:

תַּחֲזֹר אִינְשְׁאַלְלָה, יָא עַבְּדְאַלְלָה,

עִם קִבּוּצִים שְׁלֵמִים.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

נַרְבִּיץ קְצָת לַיָהוּדִים

וְאֵת כַּסְפָּם נִקַח.

וְהָעִקָר – הַבַּחוּרוֹת,

אֵת זֶה אַל נָא תִּשְׁכַּח.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

רָאָה מוּחֲמַד: חַאג' אַמִין,

הוּא בֶּאֱמֶת צוֹדֵק.

לָקַח אִתּוֹ אֶת הַבָּנִים

וְשַׂק גָּדוֹל וָרֵיק.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

בַּשַׂק נָשִׂים רַק כֶּסֶף

וְשָׁלָל שֶׁל הַיְהוּדִים.

כָּל אֶחָד מִבָּנַי

יָבִיא אַרְבַּע נָשִׁים.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

וְכָךְ הִגַעְנוּ הֵנָּה

עַד לֶהָבוֹת בָּשָׁן,

אֲבָל זֶה לֹא הָלַך חָלָק,

זֶה מַעֲשֶׂה שָׂטָן.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

פָּגְשׁוּ שָׁם בַּחוּרָה יָפָה

ופַּלְמָחִיָה שְׁמָה,

וְהִיא חִיבְּקָה וְהִיא נָשְׁקָה,

אַלְלָה, יֶחֱרַב בֵּיתָה.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

הוֹי חַאג' אַמִין שַׁקְרָן,

הוֹי חַאג' אַמִין כַּזְבָן,

לָמָה לֹא סִיפַּרְתָּ

שֶּפַּלְמָחִיוֹת יֵשְׁנָן.

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...

 

וּפֹה עַל אַדְמָתֵנוּ

נִשְׁאַר הַשַׂק הָרֵיק

וְהוּא מַזְהִיר ומְשַׁנֵן

וְכָּכָה הוּא צוֹעֵק:

       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד,

       תֵּשֵב שָׁם בִּמְנוּחָה.

       עֲבֹד, עֲבֹד אֵת אַדְמָתְךָ

       וּדְאַג לַמִשְׁפָּחָה.

 

בברכה

אליהו הכהן

 

 

 

עזריה אלון: שאלה נוספת לאליהו

את השיר הבא שרנו עם המנגינה המוזרה שלו (אירופית? גרמנית?) ועם המילים המוזרות עוד יותר, שאין להן שום קשר לחיים או להוויה שלנו:

 

ליל אופל ופחדים חלף

יחדיו יוצאים, יוצאים לקרב

יחדיו אל מול הכיליון.

הוי מה יהום בחוץ הסער,

הפונדקית הגישי שכר

מחר יקצור המוות.

 

השיר הזה – מאין הוא בא לנו?

בתודה,

עזריה אלון

 

 

 

אליהו הכהן: ליל אופל, מענה לעזריה אלון

הצביון הזר והמוזר של השיר שהבאת – לא בכדי חשת בו. לא משלנו הוא, לא המילים ולא המנגינה. אמנם "הפונדקית" המגישה שיכר עשויה לרמוז על טביעת יד אלתרמנית (הרומזת אף היא לניכר), אך המדובר הוא בשיר גרמני שתורגם לעברית בסוף שנות השלושים. קל להבחין כי השיר אמנם תורגם, כלומר עוּבְרַת, אך לא יוּהַד.

על-פי עדותו של אהוביה מלכין (שהיא נאמנה עליי), את השיר המקורי הביא הנה איתו המלחין והמוזיקולוג ארנסט הורביץ, חבר קיבוץ בית השיטה, והוא אף עיבד את הלחן הגרמני לשלושה קולות. הנוסח העברי של השיר הוא בתרגומו של בנימין גל, בנו של מי שהיה עורך "הארץ" משה גליקסון, אליו פנה הורביץ בבקשה לתרגם אותו לעברית.

שים לב לשורה "מה יהום בחוץ הסער", שעתידה כעבור שלש שנים לשמש, אולי, השראה למחבר המנון הפלמ"ח במשפט "מסביב יהום הסער".

תיקון קל לטקסט שהבאת: בתרגום המקורי, השורה החמישית היא: "הפונדקית, מזגי נא שיכר."

בברכה

אליהו הכהן

 

תשובה זמנית למיכל עין-בר, למשה שפריר וליעקב לוי:

השאלות שהפניתם אליי מתייחסות לפזמונים לועזיים מתורגמים משנות החמישים. סוג זה של זמר איננו מתחום התעניינותי, אך בכל זאת רשמתי לפניי את שמות השירים שאת מילותיהם ביקשתם, בתקווה שאוכל להשיב לכם במועד מאוחר יותר.

בברכה,

אליהו הכהן

 

 

יוסף חרמוני

עוד על "גלגלי העולם"

ברצוני ליימר דבר מה על יחזקאל סאן ו'גלגלי העולם'. ואוני כותייב בשם אנשי קיבוץ אויילת-השחר, אושר עודם עימנו ואושר הולכו מאיתנו.

ריישית, לא נרשה לרה"ג אליהו הכהן לגזול מאיתנו את שם הושיר. עבורנו, יולדי אויילת השחר לא 'מחר' ולא נליים!! ס'נאר א עירויינישע חוכמע, 'שיר המחר'! נו, איך פרייג! – און איך זוג, בפה מליי איך זוג: 'גלגלי העולם'. כיין! כך! ואם ירשה לי היו"ר ליימר מלים של הפורשים האלה, האצ"ל, אומר גם: רק כך!

 כמו כן, הנני מודיע בוזואת, כי איש לא ייטול מאונשי קיבוץ אויילת השחר את אמונתם המקודשת: שיר העומיילים 'גלגלי העולם' נכתב בקיבוץ שלנו! נו, א-שיילה! המורה יחזקאל סאן הויה מלומייד בבית ספרנו הוקיבוצי, בשנות השלושים. ומאז יומים גדולים איילה, מקובלנו כי הושיר 'גלגלי העולם' נכתב בעיית שהויה המורה יחזקאל מלומייד אצליינו. כול ניסויון ליימר דובר אוחייר, יידוחה עול יודיינו בתוקף רב! דעו לכם, כולם, מהרה"ג ומטה: 'גולגולי הועולם' (ולא 'שיר המחר', שזהו שיים עירוני שאונו דוחים עול הסף, תייכף ומייד, בלי ביות!) נכתב בגליל! ולא 'בין איילת ומטולה', חוביירים, לא! אלא בין ראש פינה ומטולה, זוג איך! ואם ייש למישהו סופייק בעניין, הא ראוייה: גם כותייב שורות אלה מאושר את הכותוב כאן!!

ותודה רבה על ההסכומה המלייה לכל הכותוב בוזות.

 בכובוד רב און מיט א ביסל עמעסדיקער כעס,

יוסייף חרמוני

 

יואב אהרוני

פטעוני

שמו של אהרן אמיר לא נקרה במקרה בדרכו של אליהו הכהן בחיפושו אחר מחבר הבלדה "מוּל דִּילֵי הַדַּעֲזוּעִים", כפי שהוא כותב בסוף תשובתו המושחזת לאלי ברק בגיליון "חדשות בן-עזר" הקודם [321].

בתרגומו המבריק ל"עליסה בארץ המראה" של לואיס קרול, מופיע השיר "פטעוני" (בתרגום מאוחר יותר של רנה ליטוין נקרא שיר זה "גֶּבֶרֵיקָא"), שממנו אביא את הבית הראשון:

בְּעֵת בָּשָׁק, וּשְׁלֵי פַּחְזַר

בְּאַפְסֵי-חַק סָבְסוּ, מָקְדוּ:

אוֹ אָז חִלְכֵּן הָיָה נִמְזַר

וּמְתֵי-עָרָן כֵּרְדוּ.

דורות של ילדים ובני-נעורים התחרו בציטוטו המדויק על כל בתיו מן הזיכרון (אני יודע, כי הייתי אחד מהם). אני מניח שהמשורר יחיאל חגיז הכיר את לואיס קרול ואולי אפילו את תרגומו של אמיר, כך שהיה לו ממי ללמוד.

 

 

פיכמן: "שיר הנוטע"

לאהוד שלום,

עוד לעניין שירו של יעקב פיכמן: "שיר הנוטע".

קובץ שירי ילדים שלו בשם: "עם שחר נצאה" פורסם בשנת 1957, שנה לפני פטירתו, ובו 64 שירים מהם, כפי שכתב אוריאל אופק, נדפסו תחילה בקבצים קודמים.

בברכה,

נורית גוברין

 

* * *

 

קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא.

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!

הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.

 

 

* * *

אם יש את נפשך לדעת

אוכל יהודי אותנטי לשבת מהו –

עוד יש "המסעדה היהודית" בבני ברק!

רחוב ז'בוטינסקי 9, בכניסה ל"מכון מור", אבל ימינה

היכן שהיו פעם משי זקס ודולפינר

טל. להזמנות 03-5789999

השמועה עשתה לה כנפיים בתל-אביב ומיד עלינו על העגלה טויוטה ודפקנו בכוחות הסוסים עד שהגענו לפתח "המסעדה היהודית" הממוקמת באולם שמחות ענק, שהופך בימי שישי לפני-הצהריים לשוק אוכל יהודי שכמותו לא ראתה שפחה על הים וטרם ראינו אנחנו בחיינו.

באנו ביום שישי כחצי שעה לאחר הפתיחה (8.30 בבוקר) וכבר לא היה אפשר להשיג אפילו סלסילת רשת מתכת כדי לאגור בה את שפע המאכלים שאותם ממלא הקהל בכוחות עצמו במאות ובאלפי קופסאות הפלסטיק הפזורות בגדלים שונים בכל פינה.

מה היה שם? ומה לא היה שם? מגשי מזון מנירוסטה, שכל שניים מהם גדולים כמיטה שלנו, והם עמוסים בכל טוב יהודי ואפילו רב-עדתי, דגים, עוף, פתיתים ומאפי בצק, תבשילי ירקות, כל הסלטים של המיטבח הישראלי האשכנזו-ספרדי, ובצד ערימה ענקית ריחנית חומה אפוייה היטב ופריכה למגע של חלות ויז'ניץ מתוקות-במידה, שכמו נוצרו לבציעה לברכת "המוציא" בקידוש של שישי. טוב שקנינו שתיים, כי הראשונה נבצעה כמעט כליל תוך שעה מקנייתה.

והקהל: דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, זקנים וצעירים, לבנים וצבעונים, גברים ונשים, אברכים ובתולות, והכול מעורבבים אלה באלה בחדוות שור אבוס גדולה אחת ובעיניים נוצצות כמו לפני משגל עם האוכל. וכל דכפין ייתי וידחוף כי אין כאן עזרת נשים כמו בכותל מערבי!

ומה אנחנו קנינו? – בתוך ההתקף המטורף והממכר של האוכל היהודי, שריחותיו נישאו מכל עבר ותבניות הענק לא הספיקו להתרוקן וכבר הובאו חדשות במקומן –

מה מילאנו בקופסאותינו?

קופסת שניצלונים פריכים וטעימים בעטיפת סומסום, כחצי קילו.

שלוש פרוסות עבות של קישקע חום-כהה, אייזן בטון, אפוי היטב,

לידו ניצב סיר ענק של טשולנט מלא נוזלים חומים-אדומים, שקופסת ענק ממנו די בה להזין משפחה מרובת ילדים לכל השבת. עודף הנוזלים מכוון לכך שחמין יוכנס לתנור השבת לפני כניסת השבת ושם יקנן כל הלילה. על הטשולנט ויתרנו.

290 גרם כבד קצוץ, טרי, לא יבש, נימוח בפה. שפתיים יישק.

קופסה גדולה של קניידאלאך קטנים במשקל, איזה תענוג היה לגלגל אותם אל קירבה של הקופסה, ואחר כך, כשאכלנו אותם בבית, הרגשתי גם אני כאחד מבני משפחה מרובת ילדים שלא שמע מעודו על סושי, על צלעיות מעושנות ברוטב ברבקיו, ועל קרם ברולה, רק קניידאלע של עניים שרובו קמח מצה שמתכדר היטב לא מעודף ביצים אלא ממילוי מצוות.

קופסה עגולה גדולה של סלט מלפפונים, שמיר ובצל בחומץ בנוסח הונגרי שמזכיר לנו תמיד את יוסף לפיד.

2 חתיכות פילה דג מושט אפויות בתנור, מתוך תבנית גדולה.

3 "קציצות" ענקיות של גפילטע פיש, טחון עם גזר ולכן קצת מתוק, הציר לא נקפא, הטעם מתוק קצת אך יותר טוב מרוב המסעדות בעיר. עשוי כולו מדגי קרפ, ללא זיוף.

קופסה גדולה של צימעס: גזרים בינוניים, שזיפים יבשים, משמשים יבשים, סוכר וקינמון. והכול מבושל וחם, ממש מעדן.

תבנית קוגל אטריות כהה ללא צימוקים, עם איטריות עבות וכהות של יהודים פשוטים, עם סוכר, קינמון, פלפל שחור ומלח. צירוף מנצח. אתה מרגיש כמו חסיד רעב שאוכל שיריים אצל הרֶבֶּה שלו ומתוק לו בפה וחריף לו גם יחד. האמת שכבר לא נשארו תבניות קוגל אטריות, רק תפוחי-אדמה ותפוחי-עץ, אבל המיסתורית ניגשה לשולחן המשלוחים וקיבלה תבנית אחת ויחידה בכל האולם הענק של קוגל אטריות, וזאת בזכות שאמרה שבאנו במיוחד מתל-אביב לק"ק בני-ברק. ועוד נאמר לנו שמה שהיה מהקוגל אטריות נחטף ברבע השעה הראשונה לפתיחה, ועכשיו אופים מחזור נוסף שיגיע רק בעוד כשעה.

2 חלות ויז'ניץ כרסתניות ושזופות עם סומסום, כמתואר לעיל, שמאחר ששמנו אותן יחד בשקית אחת, גילינו רק בבית שחוייבנו בחשבון רק על חלה אחת, 9 שקלים! – וכולנו צבטנו בהן ומהן עד שבמוצאי שבת נותר רק זנב מיותם אחד של צמת חלה, שגם סופו בא עד מהרה.

סלסלת התבשילים שהחזקנו בידינו בצהרי יום שישי הכילה לפחות 4 קילו מזון מוכן. איננו יודעים אם החשבון היה מדוייק או שבגלל התור והלחץ ערכו אותו עבורנו האברכים קצת בערך, הם אפילו לא דרשו לחתום על התלוש של כרטיס האשראי, ולא הפסיקו לפטפט עם הקהל, והכול ברוח טובה וללא שום מתח – הקיצור, הכול יחד – 216.50 שקלים! – ושהדי במרומים שאכלנו מהם, אמנם לא רק מהם, שלושה סועדים בצהרי שישי, ארבעה בליל שישי, שלושה בשבת בצהריים, ועדיין נותרו טעימים שיירים אחדים במקרר.

ולא שגזלנו פת מעניים. "מסעדה יהודית" אינו מקום מסובסד, ורחוק הוא מלהיות בית תמחוי. אלא שהתחשיב של חומרי הגלם עשוי בחסכנות. כך, למשל, כששאלנו מדוע אין כיסונים (קרפלאך) ממולאים בבשר אלא רק בתפוחי-אדמה, נענינו שבשר בקר מייקר מדי את המחירים. ובאמת כל המנות העיקריות היו עשויות דגים ועוף. נדמה לנו שגם הטשולנט היה ללא בשר. כך מתאפשר למוכרים לספק אוכל טעים ולא יקר ובכמויות גסטרונומיות אסטרונומיות!

ס. נידח

 

  

העוני-מרצון של הפאראזיטים בישראל

המטילים עלינו את המימון לגידול ילדיהם

מבלי לקחת חלק משמעותי בהגנת המדינה ובכלכלתה

ולעיתים קרובות מתוך עוינות גמורה כלפיה

"נתוני הביטוח הלאומי מלמדים ששני שלישים מהעניים בישראל הם ערבים וחרדים. מחציתם – כלומר, כשליש מהעניים בישראל – הם ילדים, שנולדו למשפחות מרובות ילדים במגזרים הללו."

מירב ארלוזורוב: "סבסוד לחוסר אחריות של הורים", "הארץ", "דה מארקר", 27.2.08.

 

 

 

 

תגובה על גוזמאות בגדד של יעקב זמיר

ליעקב זמיר שלום רב,

ראשית ברור שנמאס לרעייתך שאתה "מעליל" עליה עלילות שווא וזאת רק על מנת להעלות חיוך על פני קוראים שהם בעצם אנשים זרים וכל הכבוד שהתנצלת.

נראה לי שגם הסיפור על הסיני הוא מגוזמאות בגדד...

ד"ר אביבה ארגוב

 

 

 

על מקורו של יום האנזק

אהוד היקר, 

איך אפשר לפתוח אגרת קצרצרה ולא לומר שוב ושוב כמה העיתון מעניין, מהנה ומפתיע...

אז הנה, אמרתי... 

ומשהו בשולי רשימתו של יעקב זמיר מאוסטרליה [גיליון 319] –

אינני יודעת מהיכן לקח את הביטוי "אנזאגים". המילה הנכונה היא ANZAC, שהיא ראשי התיבות של Australia and New-Zealand Army Corps, שהם, כפי שציינת, חילות המשלוח של שתי המדינות למלחמות העולם. יום הזיכרון לחללים, שאותו הזכיר יעקב זמיר, נקרא ANZAC DAY, ואתה חש בגאווה האדירה שיש להם, לאוסטרלים, בזכות חיילים אלה. 

כל זה, כמובן, נלמד והופנם בשהייתנו שם...

כל טוב,

מרים ב"ש

 

 

אצל פיני בחצר בירושלים

סעודה מעולה ל-4 ב-431 שקל כולל התשר

בעקבות רשימתה של רות ירדני כץ

סופרת "חדשות בן עזר" בעיר הבירה

בעקבות אחת מרשימותיה מעוררות התיאבון של סופרתנו רות כץ ירדני, עלינו מתל-אביב לירושלים ולקחנו לצהריים (אחרי ביקור בחירבת אִל מוזיאון ישראל) זוג חברים ירושלמיים, אביבה ועוזי, שדכנים שלנו (שנכנסו לתולדות הספרות העברית בכך שהתחננו בשעתם ששכרם יהיה רק שלא נבוא אליהם בטענות. וכן, שבדירתם בקריית משה שבירושלים כתב בשעתו הסטודנט-הדייר יהושע קנז את ספרו הראשון "אחרי החגים") – לקחנו אותם למסעדה "אצל פיני בחצר", ששבה מיפו לירושלים אך לא לנחלת שבעה – ושעליה רות המליצה מאוד. קדם לכך ויכוח ידידותי על עוד שתי מסעדות שהמליצה, ואשר לקחנו עימנו גם את תיאורי הביקורים שלה בהן.

לא קל היה למצוא את "אצל פיני בחצר". זכרנו מדבריה – תחנת הרכבת הישנה, מול תיאטרון החאן, והנה הכול נטוש וסגור ואין זכר למסעדות בתחנת הרכבת הישנה שמימי התורכים. אזיי המיסתורית, שתמיד היא רבת תושייה – צילצלה בנייד ל-144 וקיבלה את הטלפון של "אצל פיני בחצר" וצילצלה למסעדה, וקיבלנו מהם הנחייה מדוייקת כיצד להגיע: ממשיכים כלפי מזרח, עוברים את בניין המדפיס הממשלתי לשעבר, פונים עם הכביש ימינה, דרומה, לדרך בית לחם, ואז יורדים ימינה לדרך עפר, בפנייה הראשונה, ועדיף אפילו בפנייה השנייה, אף היא לדרך עפר – ומגיעים לרצף של מיבנים אשר בסופם שתי בריכות בטון גדולות עגולות גבוהות ששימשו כנראה בריכות דלק לרכבת או לחברת החשמל הירושלמית, והן נצבעו מחדש ונפערו בהן פתחים והריהן, עם השלמוֹת – "אצל פיני בחצר" כאשר החצר, שקר מדי היה לשבת בה, היא ממש על קטע המסילה הישנה מימי התורכים, שעדיין נשמרה במסלול שהוביל לתחנה ההיסטורית, שבבחרותנו עוד היינו משתמשים בה לנסיעות לתל-אביב (תחנת בית הדר) ולחיפה.

המקום כשר, רואים הרבה כיפות. כנראה קשה לקיים בירושלים מסעדה טובה ללא קהל דתי נאור ובעל אמצעים. קיבלו אותנו במאור פנים. הכיסאות נוחים. המלצרית הסטודנטית או הסטודנטית-לעתיד, תמר, לא חדלה לעמוד עלינו, להמליץ, ולהפוך את ארוחתנו לחגיגה. תחילה קיבלנו כעשר צלוחיות קטנות של מאזטים טעימים ביותר, קוביות קישואים בטחינה, שוּמר בעראק, פלפלים מתוקים אדומים קלויים בתחמיץ, סלט חצילים קלויים, ועוד מטעמים, חבל שלא רשמתי את כולם, כי כולם היו על רמה גבוהה והיה אפשר לקבל מהם עוד ועוד. עימם הגיעו ארבע לחמניות חמות שזה עתה נאפו, וכד מים קרים עם קרח וכוסות.

ועתה למנות העיקריות. רות המליצה בעיקר על תבשיל זנב שור, (קסרול, תבשיל קדרה) שבו התאהבנו בשיטוטינו במסעדות אנדלוסיה, (שעליהם עוד נספר במכתב העיתי. כבר יותר משלושה חודשים שאנחנו עובדים על העמקת והרחבת התיאור של הביקור בספרד, וחיים אותו מחדש כל פעם. מלחמות פרים אמנם לא ראינו אך את הזנבות הנותרים מהם, אכלנו).

המנה של זנב השור לא היתה כלולה ב"עסקית", ולפיכך נחלקו ארוחותינו כך:

1 ארוחה "עסקית" של פילה דג דניס בגריל, טעים מאוד, וקדמה לו מנה ראשונה של סלט ירקות גדול, וגם תוספת למנה העיקרית, 78 שקל.

1 ארוחה "עסקית" של קבבצ'י פרסי שהם כ-5 קבבוני טלה עסיסיים ברוטב חום טעים וחם, עם תוספת פירה מתובל בקערית בצד, וקדם להם מרק אפונה טעים שהיה כלול כמנה ראשונה. 78 שקל.

2 מנות זנב שור עשוי היטב כתבשיל קדרה, עם ראש שום שלם למעלה וגרגרי חומוס ברוטב חום טעים, שלפי התפריט היתה בו גם כוסברה. זה היה כיף אמיתי. מה עוד שבתל אביב אין להשיג זנב שור אלא רק זנבות פרה. לדבריהם הם קונים את זנבות השור באשדוד, ולא יכולתי להבין אם אשדוד משופעת בשוורים שביתרו את זנבותיהם, או שמדובר בייבוא. לכל מנה היתה תוספת, ואני לקחתי קערית אורז מתובל שהיה מצויין, וממולי לקחו קערית סלט. הזמנו גם עוד מסלט השומר הטרי, שהתאים למנה. בצלחת נותרו שני פרקי-עצם גדולים של זנב השור, כמו שתי גולגלות קטנות. מהבשר הפריך והעסיסי לא הותרנו שריד. כל מנה עלתה 78 שקל, כלומר רק המנה עצמה, לא עם מנה ראשונה כמו ב"עסקית".

2 כוסות לימונדה טבעית, 24 שקל.

1 שליש גולדסטאר קר מהחבית, 16 שקל.

1 היניקן מהחבית, חינם, כי מזגו תחילה בכוס בטעות במקום הגולדסטאר.

1. מגדל של גלידה וניל עם דבש, "שערות" חלווה ורוטב טחינה גולמי, לקינוח – יוצא מן הכלל, הוגש עם 4 (!) כפיות ללקקנים שומרי דיאטה. 29 שקלים.

ס"ה כולל מע"מ 381 שקלים ועל כך הוספנו 50 שקלים תשר ויצא 431 שקלים ל-4 סועדים שהם בממוצע 108 שקל לסועד. בהחלט שווה את המחיר. ביקור בשירותים עורר התפעלות רבתי. כיור שיש מוגבה, ניקיון מופתי (כמעט השתנתי לכד הפרחים) והעיקר – מגבות בד קטנות אישיות מגולגלות לכל נוטל ידיו.

הַי רותי! הרבה תודה.

בס"ד, כשר, אצל פיני בחצר, מסעדת שף, דרך בית לחם 7, מתחם (לא תחנת!) הרכבת, ירושלים. טלפון 02-6719922. סגור בשבתות ובחגים מטעמי כשרות.

 

 

הערב – ערב מחווה לסופרת הילדים,

כלת פרס ישראל, דבורה עומר

מדיטק חולון, 3.3.08, במסגרת פסטיבל אישה

פסטיבל אישה יקיים ערב מחווה לסופרת הילדים, כלת פרס ישראל, דבורה עומר שעל ספריה וסיפוריה גדלו דורות של ילדים. הערב מתקיים היום, יום שני, ה-3.3.08 בשעה 20:30 במדיטק חולון.

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ "מעוז חיים" כבת למשפחת מוסינזון. את דרכה החלה ככמורה, ובמקביל פרסמה את כתביה במדור "דפי תמר" בעיתון "דבר לילדים", במתכונת של יומן נעורים של נערה בת קיבוץ. זמן מה אחר כך הפך המדור לסדרת ספרים, שהראשון בהם "דפי תמר" יצא לאור בשנת 1959, ואחריו פורסמו עוד עשרות ספרים שהפכו את דבורה עומר לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין ספריה: "הבכור לבית אב"י", "שרה גיבורת ני"לי", "לאהוב עד מוות", "אני אתגבר", "הנשיקה שהלכה לאיבוד", "אהבת איתמר" ואחרים. אחדים מספריה הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות בתיאטראות לילדים ולנוער ברחבי הארץ. בשנת 2006 הוחלט להעניק לה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית, כשבנימוקי השופטים נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר." האירוע יתקיים בהנחייתה של חני נחמיאס ובבימויו של משה קפטן ובהשתתפות: אלון אופיר, שרית וינו אלעד, גולן אזולאי, דורון שפר, עדי זורע, אלון רונן, סתיו אידיסיס, שלמה בר שביט ועוד.

האירוע מתקיים היום, יום שני, ה- 3.3 בשעה 20:30.

מדיטק: שד' גולדה מאיר 6, חולון (מול קניון חולון)

03-5021555 שלוחה 1

 

 

 

אהוד בן עזר / המחצבה

חלק שני / פרק כ"ז

החתונה הושבתה

דנינו ניקה את החצר, העמיד בה שולחנות וספסלים, הציב עמודי-חשמל זמניים ועליהם תלה פנסים. נוצר מרוּבּע גדול של אור, ועל אחת מצלעותיו בנה במה רחבה מארגזים ומלוחות-עץ. מן העיר הזמין רמקול ומיקרופון. על עצי-הפרי בגינה תלה פנסים נוספים, ותחתיהם העמיד גיגיות מלאות מים וגושי-קרח ובקבוקי משקאות ומיץ ומיני גזוז ובירה. את השולחנות ערך בצורת חי"ת למול הבמה. פרשׂ סדינים במקום מפות, והעמיד עליהם משקאות חריפים, קערות בוטנים, חמוצים, וממתקים. הרוח הקלה מן הים ניפנפה את שולי הבד, ולכן הניחו אבנים בפינות כל שולחן.

עוד בצוהריים רץ אחד הילדים אל המיקרופון, פתח את הכפתור, השתעל, והיה מדבר לתוכו: "אחת, שתיים, שלוש! אתם שומעים אותי? אחת, שתיים, שלוש, ארבע! הַלוֹ, הַלוֹ!" – ומן הרמקול נשמעו חריקות. את חדר-האורחים של דנינו הפכו לחלק מן המיטבח. יום שלם עמדו שם הנשים ובישלו עופות ואורז, הביאו פתיליות ופרימוסים ומילאו דוּדי-כביסה בעשרות תרנגולות שחוטות. "עכשיו יראו מי הוא דנינו," הירהר כשהוא מתרוצץ מן החצר לבית ובחזרה, "כל הכפר יאכל עד שיתפקעו, ואיש לא יֵצא ויאמר שנישאר רעב!" – אף כי היה אמיד, ערך לצורך החתונה מגבית פנימית במשפחה, ואף לווה חמש מאות לירות על חשבון המשכורות הבאות. "יראו ויתפוצצו וייווכחו מי הוא דנינו ותצאנה העיניים שלהם מחוריהן מרוב קינאה."

לפנות-ערב שוטטו ילדי הכפר, מרחרחים, כה וכה. ילדי משפחת דנינו עמדו בשער ופקחו עין על הגדר לבל ייכנס זר למקום לפני השמחה. מישהו התגנב וספג מכות. כמה פעמים התעופפו גם אבנים ונשמעו צעקות.

"רוצים לעזור!" קראו כמה נערים שעמדו ליד השער.

"תבואו אחר-כך," הסביר להם הבן הצעיר של דנינו, "תקבלו לאכול ולשתות. עכשיו יש כבר די אנשים."

"מה זה? לא מאמינים לנו? מה אתה חושב, אנחנו רוצים לאכול את האוכל של אבא שלך?"

וניסו, בלשון-חלקלקות, להידחף בינתיים פנימה. אחד נכנס לשתות מים, אחד היה צריך למסור הודעה למישהי מן הנשים המבשלות.

"אבא! אבא!" קרא הילד, משהתפרצו כולם פנימה.

דנינו ועימו עוד כמה גברים יצאו במרוצה מן הבית והחלו להכות על ימין ועל שמאל, לצעוק ולקלל. הנערים נעלמו בצעקה:

"יא דַנינוֹ-מַברֵגינוֹ!"

"חרפת אמכם, טפוּ," קרא אחריהם והסתלק לביתו.

 

באוטובוס של שעה שבע הגיעו אורחים רבים מן העיר, מַרסל הזמר עם תזמורתו, ומקהלת-הילדים של טוֹלֵירוֹ. "יַא-בָּה-יֶה – תהיה שמחה גדולה!" – קראו הנוסעים. מרסל כבר היה מוּכּר לתושבי הכפר מִשמחות קודמות. ירד מן האוטובוס, תפס בחצוצרה ותקע בה שתיים-שלוש תקיעות, ואחר-כך הִכּה בתוף: "פָּה-פַּם! פָּה-פַּם!"

עשרות ילדים נקבצו סביבו בצעקות ובתרועות, סובבו אותו ונגעו בחצוצרה ונגעו בתוף ומילאו את חלל האוויר שריקות מחרישות-אוזניים. התהלוכה, ומרסל בראשה, התקרבה לחצרו של דנינו.

הרעש והמהומה, שקמו בבוא האוטובוס, שימשו לתושבי הכפר סימן שהגיעה השעה לצאת מבתיהם לחתונה. בפתח החצר עמד דנינו, מזיע, נושם ונרגש, הודה לכל אחד על בואו. צרוד היה מרוב צעקות שצעק במשך היום.

"שיהיה לך לברכה, דנינו, מזל טוב!"

"עליכם, גם כן, ברכה תבוא!"

טפחו לו על גבו ולחצו את ידיו. הילדים התפזרו ונכנסו אחד-אחד עם בני-משפחתם, שקטים כשׂיוֹת תמימות, חייכו בבושה אל דנינו ועיניהם מושפלות לארץ. כעבור שעה התברר שגם הנערים המבוגרים יותר, כבני שש-עשרה, שבע-עשרה, כבר נמצאים כולם בפנים, ובהם אלה שקראו קודם: "דנינוֹ-מַברגינוֹ!" ושאר קריאות-גנאי.

דנינו חייך אל כולם, ומיד ציווה לתת משקאות ומיץ ובירה לכל אחד מהם כאוות נפשם. הללו התלקטו בינתיים לחבורה אחת, דופקים בידיהם על השולחן, ומפעם לפעם מוציא אחד מהם קול בלתי-נעים מבטנו וגורף אחריו גלי-צחוק. הילדים התקבצו ורצו זה אחר זה תחת עצי-הפרי ושברו בקבוקים.

הופיע ניסים לוי. "שלום לך," קרא אליו דנינו. "למה לא הבאת את האישה?"

"היא מרגישה לא טוב," ענה ניסים, "חולה. רק אתמול חזרה מן הרופא."

"יהיה טוב," אמר דנינו, "תמסור לה בריאות ורפואה שלמה ממני."

"אינשאללה," ענה לו, "שנהיה כולנו בריאים."

"ותודה לך על הכבוד שעשית לי שאתה בא אליי."

"מה איתך, דנינו? זה אני צריך להודות לך על הכבוד שהזמנת אותי לבקר בשמחה שלך."

 

העמידו את החופה, הרב קרא מן הכתובּה, שברו כוס, והנשים שׂמוּ יד על פה כשהן מכות באצבע על שפתיהן ומוציאות קולות שמחה מגרונן: "אוּבִּלְבּלְבּלבּל – אוּבִּלְבּלְבּלבּל" התזמורת פתחה בנגינת נעימה מתמשכת שנתערבבו בה שמחה, תקוות, געגועים ותחינה. מַרסל ניגש, היטיב את עניבת-הפרפר שלצווארו, אחז במיקרופון והחל שר את המילים בהטעמת מלרע:

 

"מָלאוּ אַנַא, מָלאוּ אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."

 

וכל הקהל עונה:

 

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

 

והוא ממשיך:

 

"ויַחְדְ עם כלה

ושמחת אִל-חתן,

ונעימת אל-זמר

המתוק מדבש – "

 

ועונים אחריו:

 

"ונעימת אל-זמר המתוק מדבש."

 

"יאוָה, יאוָה, יא מַרסל! ולמה לָא אִנתי מַטריחַ אִל-תזמוֹרת ואִל-חליל למענךָ? יאוָה, יאוָה!" קראו אליו.

מַרסל רמז לתזמורת, וזו הגבירה את קצב המנגינה והקהל עונה במחיאות-כפיים וברקיעות-רגליים ובהקשת כוסות ומזלגות וסכינים וצלחות:

 

"מַשׂכּיל אַנַא, יָגיל אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."

 

בינתיים הובאו על לוחות-עץ ארוכים, ששימשו כמגשים, עשרות צלחות ובהן עופות ממולאים באורז ובבצק, ובכבדים, ובצימוקים, ובשקדים, ובמיני תבלינים חריפים. עלה אֵד כבד של ריחות ועורר רחש קולות-הנאה בקרב הקהל. ועוד הונחו על השולחנות קערות גדולות של אורז, עלי-חסה, דגים חריפים אפויים ברוטב עגבניות, בתוספת תפוחי-אדמה וחציל ובצל וקישוא שעמדו לילה שלם בתנור. ומינים ממינים שונים של זיתים, פלפלים חריפים וחמוצים, מלפפונים. ולפת, סלק, גזר וכרובית, חתוכים לפרוסות קטנות ומשוננות. אפונה ירוקה מבושלת במיץ בשר אדום ושמן ומפולפל. מיני מאפה ובצק ממולא בכליות, לב, כבד טחון, פטרוסיליה, ופתיתי אגוזים וצימוקים. והכול בשפע וביד רחבה, לאיש-איש מנת מחצית העוף בצלחתו. ואחדים מבקשים מנות נוספות, והילדים של דנינו מביאים בירה ומיץ ומיני גזוז ותסס ופירות, ואין צורך לומר היינות והליקרים והקוניאק והעראק המשובח הנמזגים על כל השולחנות. ודנינו עובר מזה לזה, טופח על גב, עיניו שׂוחקות וליבו גאה. לכל כוס ריקה מוזג ולכל צלחת ריקה מזמין מנה נוספת ועומד ומפציר לטעום עוד ועוד.

מַרסל המשיך בזמר. חליפה הִכתה בכוסה אחריו וחזרה:

 

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

 

"יא חליפה!" קראו אליה כמה מן החברות שישבו לידה, "איפה הוא הבעל שלך שישמח גם הוא?"

חליפה התעלמה מן הקריאות והוסיפה לאכול, לשתות, לשיר ולהכות בכף-ידה על השולחן, ואת ראשה סובבה כלפי הבמה.

"יא חליפה! יכול היה לשתות בחינם פה, למה יבזבז גם היום את הכסף שלו בעיר? צריך שיהיה לו שכל איפה לבוא."

"לא שותה הוא, יא מַרכילוֹת שכְּמותכן! טפוּ, יא לשונות רעות, טפוּ!"

"אַל תתרגזי, חליפה. מה הוא עושה בעיר? עובד בבנקים בלילה?"

ניסים לוי ישב לא רחוק מהן, עוקב מזווית-עינו אחר המתרחש. חליפה קלטה את מבטו והשיבה בקול רם, למען ישמע גם הוא:

"הלך לדבּר בעניין חשוב מאוד בעיר. לא עושה דברים בחינם, יען כי המילים שלו יבואו לאוזניים של האנשים המשכילים."

"אַת מדברת שטויות, חליפה. מי מכיר אותו בעיר? הוא מרמה אותך כל היום."

"שקט, יא מַלעוּנוֹת! הוא עסוק מאוד. יבוא מאוחר לכאן, כאשר יגמור את העניינים שלו החשובים בעיר."

ניסים לוי אימץ את מוחו: "מה הוא זומם? איפה הוא מסתובב כל הימים? עליי לברר עם ספראי."

 

המקהלה של טוֹלירוֹ עלתה לבמה – רובם נערים צעירים שקולותיהם רכים, וטולירו עצמו – שמן ושׂערוֹ ארוך, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים מהוהים, מזיע, ומטפחת כרוכה לצווארו. הוא החזיק במקל-מנצחים דק, סידר את החבורה בחצי-מעגל לפני המיקרופון, נִפנה אל הקהל ואמר:

"יא רבותיי המכובדים ואנשי האוזן השומעת!"

"תֵן מן אִל גינת-אגוז, יא טולירו, ומן אִל צפצוף ארוך בלב שֶלָך," החלו שורקים אליו וצועקים שמות שירים מוּכּרים. חזר ונפנה אל המקהלה, וזו שרה שירי-עם עתיקים וחדשים, משלוֹ ומשל אחרים, וקצרה לסירוגין קריאות-גנאי וגידופים או מחיאות-כפיים ותשואות. משהגיעו לשיר חביב ומוּכּר נאלצו לחזור עליו פעמיים ושלוש.

פתאום כבה החשמל, המקהלה חדלה לשיר, בקעו שריקות מחרישות-אוזניים, מישהו הטיל בקבוקים ריקים בקהל, נשמעו רעש זכוכית נשברת וקריאות-בהלה. בנס לא נפגע איש. כעבור דקה חזר האור ונדלק. התברר שמישהו מן הילדים חמד לו לצון וסגר את המַפסק הראשי. לאחר שנרגעו הרוחות הוסיפה המקהלה לשיר ושבה השמחה.

 

דנינו ניגש אל ניסים ומילא את כוסו.

"לחיים!"

"לחיים ולשמחה רבה!"

"אַל תיקח ללב את הצרות, ניסים. היום צריך לשמוח, כולנו אוהבים אותך."

דנינו התנודד מצד אל צד, נשען אל השולחן, נטל קערת פירות ושׂם לפני ניסים.

"תאכל, תברך!"

"תודה," אמר ניסים, בקושי סיים את מנתו. כמה אנשים מחבורתו הקיפו אותו ומזגו לעצמם בשקדנות. "עזוֹב אותו," אמרו לדנינו, "היום המצב-רוח שלו נמוך."

ניסים שאל: "דנינו, אתה אוהב אותי?"

"כן," ענה.

כפי הנִראה היו שניהם שתויים. ניסים חש בבטנו משום שכמעט לא אכל, ולעומת זאת הִרבה בשתייה.

 

חדידו ישב עם כמה מחבריו ושתה. עירבבו לו בכוס משקאות שונים, אולם הוא דחה אותה מעל פניו. "רק עראק," אמר, "למען הבריאות."

לבושים היו בגדי-עבודה, או בגדים אחרים שניראו ישנים ומרוטים ולא התאימו לחג. ידידיו של חדידו היו רובם מן הפחותים שבכפר, חרדים לכל דיבור מצד תקיפים מהם ורק במחיצתו חשו עצמם חזקים ושליטים.

"תרקוד לנו, יא חדידו!" אמרו.

"עוד לא התבשל אצלי מספיק האוכל על העראק," ענה.

"לא נורא, תקום ותערבב אותם."

"והם פינו כמה שולחנות ויצרו מעגל סביבו ומחאו כפיים:

 

"יַא חדידו יַא,

מִן אִל שמחה רבה – "

 

קם וחייך אליהם בעיניים שיכורות ופרשׂ כפות-ידיים לצדדים והחל מנענע בירכיו.

מישהו מהנערים קרא:

"יא חדידו, יא מַלעוּן!"

וברח ונעלם. חדידו כמו רעד עברוֹ, אך הוא המשיך בריקוד.

"יא חדידו, יא מַג'נוּן!" קראו מצד אחר ופרצו בצחוק.

חדידו קפץ מן המעגל לכיווּן הקריאה:

"ערוות אימכם, יא חוּרבּנים בני חוּרבּנים!" – נופף באגרופיו, אולם עצרו בו והחזירוהו למעגל.

 

"יא חדידו יא,

מן אִל שמחה רבה – "

 

ולא הניחו לו להפסיק מריקודו.

"אַל תבכה, חדידו," קראו אליו, "צריך לשמוח! אַל תשמע מה שהמחוּרבּנים האלה קראו עליך. אתה המלך שלנו – מלך של השמחה."

חדידו רקד והצטרפו אליו אחרים בשורה ארוכה.

 

פתאום נכנס לחצר אחד הבחורים ונופף בידו בעיתון-ערב: "הֵי, חברים! לא שמעתם מה קרה?"

אנשים הצטופפו מסביבו בפינה. סיפר להם דבר-מה, והעיתון עבר מיד ליד. "איפה?" – "מה?" – "מי כתוב?"

"יַא!" פרצה בצעקה אחת הנשים ששמעה את הידיעה.

"מַסכּינה הבת של חדידו! אומללה, וַי על החיים שלה!"

אנשים נוספים מיהרו אל הבחור, העיתון כמעט נקרע לגזרים. חדידו הוסיף לרקוד, וניסים לוי הסתכל בקהל בסקרנות.

כמה נשים התחילו לצעוק יחד: "מַסכּינה, יא מַסכּינה! וַי על המשפחה שלה! דחפה את הראש שלה תחת הרכבת! וַי! וַי!"

"וַי "

ניסים החוויר. "אלוהים! מה הקטנה הזאת עשתה? לא יכול להיות, שקר!"

בינתיים נודעו פרטים נוספים מתוך העיתון, והופצו במהירות בקהל – בלחישות, בצעקות וביבבות. המנגינה פסקה, הרוקדים עמדו, חדידו נישאר באמצע המעגל ולא הבין מה קרה. מישהו ניגש אליו ואמר:

"חדידו, הבת שלך מתה."

"לא, לא," צעק, "מה קרה לה?"

"כבר היתה בהריון," התלחשו אנשים ביניהם, "הנה כתוב כאן שהיתה בהריון, והלכה והרגה את עצמה המסכנה מפני הבושה."

ניסים לוי נבוך. כמה מחבריו שהיו שותפים לו לבילויים בבית-הקפה של אבו-סנין קמו וחמקו מן המסיבה, ואילו הוא עמד והיסס.

חדידו רץ אליו וקרא: "ניסים, ניסים, תגיד שהכול שקר! נכון? אתה הרי דואג לה, אתה הרי מכיר אותה?"

ניסים שתק. אנשים נקבצו סביבם. רעד קל עברוֹ.

"שקרנים, שקרנים," פנה חדידו אל הקהל, "מה התנפלתם עליי כולכם? היא חיה, לא קרה לה שום דבר. היא אוהבת את אבא שלה."

בצד פתחו הנשים ביללה ובצעקות, מרטו את שערותיהן והפכו את השמחה לאבל.

חדידו תפס בחולצתו של ניסים והתחנן אליו: "תגיד שזה שקר, ניסים. אתה הרי יודע שהיא בחורה טובה. אתה הרי דואג לה והיית כמו אבא שלה. איך זה יכול להיות שחתכה את הראש שלה? הלא היא היתה ילדה יפה כל-כך? ניסים, תגיד להם שהגוף שלה שלם, שלם. למה הם מקנאים בי כולם? למי יש עוד בת כל-כך יפה כמו לחדידו המסכן? נכון, ניסים? אנחנו הרי יודעים זאת. תגיד, תגיד! איפה ראית עוד ידיים יפות כמו שהיו לה? צעירות, חלקות?"

וחדידו השיכור הוסיף לתאר בעוויותיו ובתנועות גופו, לפני ניסים לוי וכל הקהל אשר מסביבם, את חמודות בתו הצעירה ומירר בבכי:

"היא תבוא אל אבא שלה. היא ילדה טובה. לא אהבה אף אחד מן הבחורים כמו שאהבה את אבא שלה השיכור הזקן."

ניסים נשען בכל כוחו אל השולחן שמאחוריו, קרוב להתעלף. זבובים שחורים ריצדו לנגד עיניו. אורות-החשמל נבללו, בטנו כאבה. הנשים יללו וצרחו כצופרי מכוניות-משטרה. חדידו הִרפה מחולצתו והתנפל עליהן:

"הביתה! יא כלבות ארורות! הביתה, יא מקוננות-שקר!"

תשומת-הלב הוסבה לרגע מניסים אל חדידו המתנפל על הנשים ומכה ודוחף אותן. אחדים ניסו לתפוס בו ולעצרו. בינתיים אץ דנינו אל ניסים לוי ולחש לו: "בוא אחריי."

ניסים לא זז.

דנינו תפס בידו וחזר ולחש לו על אוזנו כל מה ששמע מן העיתון. ניסים הלך אחריו, מהר, במרוצה, דרך הגן, רגליו נתקלו באבנים, בבקבוקים ובקוצים.

אנשים תפסו את חדידו והחזיקו בו.

"משוגע!" קראו לו, "תפתח את העיתון ותקרא! מה אתה חושב, שאנחנו רוצים להזיק לך?"

"אני לא יודע לקרוא," ילל חדידו ודחף מעליו את העיתון, "לא יודע, לא יודע!"

"מתי היתה הבת שלך בפעם האחרונה בבית?"

"לא זוכר."

"מתי נסעה?"

"לא זוכר, לא זוכר! כבר הרבה זמן שהיא עובדת במשרד בעיר. היא אוהבת אותי, את אבא שלה."

"אתה יודע שהיא היתה בהריון בזמן שנהרגה?"

"מה?"

"ואתה יודע מי הרוצח שלה?"

"מה?"

לפתע צעק אחד מן הבחורים: "תִראו מה שכתוב כאן, יא מנוולים! שכב איתה מישהו שעה לפני שהיא חתכה לעצמה את הראש ברכבת. בדקו אצלה הרופאים – "

"יא מנוולים! יא – "

"ניסים לוי הוא הרוצח שלה! חדידו – ניסים לוי!"

"יא מנוול!" קראו אחרים.

"איפה הוא היה אתמול אחרי-הצוהריים?"

הדמיון פעל כדליקה מתפשטת. שכחו את חדידו, והלה ישב בפינה ומילמל: "היא לא אהבה אותי? היא לא אהבה אותי? ניסים אתה זַיין גדול! אני אחתוך לך את הגרון."

ואילו השאר צעקו: "איפה ניסים לוי?" פנו לעבר המקום בו נמצא כמה רגעים קודם, והנה נעלם.

"איפה הוא? ברח?"

"אנחנו נחקור אותו איפה הוא היה אתמול."

"איפה הוא?"

"רוצח!"

והם נופפו אגרופים זה כלפי זה.

הכלה ברחה בבכי הביתה ובעלה רץ אחריה להרגיעה. אחד הילדים, מאותם שהסתובבו קודם תחת לעצים וטיפלו בדּודי המשקאות, ישב על ארגז גבוה וקרא:

"הי, אנשים! ניסים לוי ברח קודם לרחוב השני דרך הגדר של הגן."

שאר הילדים מילאו את כיסיהם אבנים וחטפו סוכריות מעל השולחנות.

דנינו עמד על הבמה וצעק: "חברים! חברים!"

מישהו ניגש אליו וסטר על לחיוֹ וכיבה את החשמל. הקהל זרם החוצה.

 

המשך יבוא

 

[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].

 

* * *

 

המסע אל העיר האבודה

בגלריה אנגל

לאחר שיבה משהות ממושכת בדרום אמריקה ובאירופה, כתב יוחנן סימון כי "מסעות צריכים להיות חלק מחייו של צייר בין ימנו". סימון, כמו שאר האמנים המציגים בתערוכה, הם אמנים-נוודים, שעבורם המסע והחיפוש הם חלק בלתי נפרד מחייהם ומיצירתם. ניתן, כמובן, לקשור זאת לעצם העובדה שהחברה הישראלית היא חברת מהגרים שלעיתים, נדמה, מתקשה למצוא נחלה קבועה. אולם, ניתן גם להתייחס אל הנדודים הללו כאל חוויה אוניברסאלית הטבועה בהתנסות האנושית, ומסמלת את תהליך התפתחותו וחניכתו של האדם בשאיפה לשלמותו הרוחנית.

התערוכה מציגה ביטויים מגוונים המייצגים מסעות ופרשנויות אמנותיות אודותיהם. מסע החיפוש מתחיל אצל עובדיה אלקרא, המשוטט בג'ונגל העירוני שלאחר האחד-עשר בספטמבר. הוא מבקש לברוא עולם פנטסטי משלו במעמקי הרכבת התחתית של ניו-יורק. חגי ארגוב, מציג עבודות קודרות ואקספרסיביות המסמלות בריחה מהאורבאניות הלוחצת אל עבר מחוזות רחוקים ואניגמטיים; ציוריו מעוררים זיכרון של הפיורדים המלנכוליים מאת הצייר הנורבגי מונק. שי זכאי, עודד פיינגרש, נעם בן-חורין, אלחנדרו פוגל וזהרה רובין מציגים מסע החורג אל מעבר לגבולות הזמן האנושי, אל עבר מציאות מיתית.

המשך המסע בכניסה לעולמות קסומים ועתירי דמיון, זהו מסע אל ילדות אבודה: "עדיה" של יואב בן דב היא בת דמותה של דורותי המודרנית הנודדת בארץ עוץ, כשבדרכה היא נתקלת ביצורים מוזרים, מופלאים ומאיימים המלווים אותה במסעה. יצורים אלה מסמלים, למעשה, נדבך חשוב בהתבגרותה המינית, השכלית והרוחנית של הגיבורה.

סופו של המסע הוא לעיתים טרגי – כך בעבודותיהם של שמואל באק, מלאכי ונפתלי בזם. לעומת זאת, אצל אחרים הסיום מוביל לנגיעות בנשגב ובקדוש: יואב בן דב, "אבן החכמים"; אבל פן, "עיירת ילדות" ונחום גלבוע ביצירתו "ירושלים".

גלריה אנגל, גורדון 26, תל אביב, טלפון: 03-5225637

www.engel-art.co.il

שעות פתיחה: א'-ה': 10-2, ימי ו' וערבי חג: 10-14

התערוכה פתוחה: 29.2.08-1.5.08

 

 

 

כמה מילים על שי לביא

אהוד שלום,

כמה מילים על שי לביא, היתר באתר. תודה, רות גיל חרל"פ: שי לביא – במאי, כותב מלחין ידוע בעיקר כבמאי של מופעי יובלות  גדולים ומופעים מוסיקליים גדולים, שמקצתם הוקרנו בטלוויזיה ושודרו ברדיו. לרובם של המופעים כתב מוסיקה ושירים מקוריים. שי לביא, תושב פתח-תקווה, במאי ומפיק של להקת "מדרחוב" מפתח תקווה, וכן מופיע בתוכנית אישית שלו. פרטים באתר שלו:  www.shailavi.com.il

 

* * *

 

חובבי זמר עברי – שורו, הביטו וראו!

אנו שמחים להזמין אתכם לאירוע זֶמֶרֶשׁת 4, אירוע מיוחד לפורים!

האירוע יתקיים ביום ו', ה-21.3.08, בשעות 13:00 עד 16:00 (כולל הפסקה)

חשוב: השירה תתחיל בדיוק בשעה הנקובה

בתוכנית: אירוע עליז במיוחד לכבוד פורים. כרגיל, נשיר שירים מראשית הציונות עד קום המדינה בלבד.

גיטרה והובלת שירה: נגה אשד, מנדולינה: עליזה נגר

מיקום: "צוותא" (אולם חזן 3), לונדון מיניסטורס, תל אביב

כניסה: 50 ₪ לחברי זֶמֶרֶשׁת. המחיר לקהל הרחב הוא 60 ₪. כדי לקבל כרטיס מוזל, עליכם להזדהות בעת ההזמנה כחברי זֶמֶרֶשׁת. להזמנת כרטיסים: קופת "צוותא" – 03-6950156, כרגיל, מומלץ להזדרז ולהזמין מקום.

להתראות

צוות זֶמֶרֶשׁת

www.zemereshet.co.il

טלפון: 050-8464425, 054-4654234, 054-7300290

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]

 

 

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,761 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב',

וכן הסופר הפובליציסט אהוד בן עזר, שהפסיק לכתוב את הטור שלו בחינמון "ישראל היום" (השייך למיליארדר היהודי-אמריקאי מרטין אדלסון) – לאחר שפסלו רשימה שבן עזר כתב, כי לדעתם הובעה בה תמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט!

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

* * * * * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 317], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

* * * * * *

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר

ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת

 

חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו

אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק

משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:

"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל