חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 275
תל אביב, יום שני, כ' באלול תשס"ז, 3 בספטמבר 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות", המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, בת 130 ב-2008
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אנחנו לא מפרסמים מודעות המשדלות לִזנוּת וגם לא של זונות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...
ד"ר גיא בכור: א. במנהרת הזמן: האמנם מצרים מתחילה לפעול בנושא הברחות הנשק? ב. מקורות פלסטיניים: ישראל הסכימה בכתב לפרק את רוב ההתנחלויות ביו"ש. ג. הידיעות על מותי מוקדמות מדי? הנשיא מובארק והשמועות על מחלתו.
אהוד בן עזר: שבריר האחוז מעורר הקינאה של האנושות היכול לקרוא את התנ"ך במקור – כמעט שאינו מנצל את האפשרות מפני שרבים בו המטומטמים.
שׂישׂי מאיר: וּמַה נּוֹתַר מֵהָאָדָם? // סוף החופש הגדול, סיפור מאת פנינה פרנקל.
אורי הייטנר: ביזיון בית המשפט. // פוצ'ו: מכות ברכבת העמק.
גבריאל מאירי: "יומולדת" לרופא, זיכרונות על טשרניחובסקי.
נעמן כהן: פלשתינה – פלסטין – ארץ ישראל (בהמשך לשמעון שמיר).
ס. נידח: הצעה לשביתת חוקים ותקנות חדשים במשך שנתיים.
ד"ר יעקב זמיר: עדות רופא צבאי ממלחמת ההתשה.
יואל נץ: פרק מרומאן אוטוביוגראפי, שלושה חיים, גלגלי הברזל הענקיים [2].
אהוד בן עזר: חנות הבשר שלי, רומאן בהמשכים, פרק ארבעה-עשר,
שלוש מדינות פלסטין, מורטדלה, סאלאמי, והגלות.
מה עשיתם לקול המוסיקה?
אי אפשר לקלוט אותו!
אי אפשר לשמוע אותו!
יוסי גמזו
מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...
לכל הזוכרים כי בּיקורת על עוולות המימסד
אינה בּשוּם פּנים עֵדוּת לאהבת-מולדת פּחוּתה מזו של טַיָּחֵי ה"מה יפית",
אלא להיפך (כּי "אֶת אֲשֶר יֹאהַב – יוֹכִיחַ", משלי, ג', י"ב)
מִכָּל הַנִּגּוּנִים – עֲשִֹי לָךְ זֵר פּוֹרֵחַ,
מִכָּל הַהִמְנוֹנִים – תִּפְרִי לָךְ בֶּגֶד-חַג.
אֶצְלֵנוּ הַמִּזְמוֹר נָבוֹךְ הוּא, כְּאוֹרֵחַ,
אֶצְלֵנוּ הַמִּלִּים צוֹפוֹת בָּךְ מִמֶּרְחָק.
לָכֵן לְמֶרְחָבֵךְ הָיִינוּ קִצְרֵי-רוּחַ,
לָכֵן בְּמַחְמָאוֹת הָיִינוּ כֹּה דַלִּים.
אֶצְלֵנוּ אוֹהֲבִים בְּצַוָּארוֹן פָּתוּחַ,
אֶצְלֵנוּ מוֹדְדִים גְּבוּלוֹת בְּסַנְדָּלִים.
וְרַק בַּחֲרוּזִים שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת
לָנֶצַח לֹא נִתְלֶה לָךְ זֶמֶר עַל צַוָּאר.
אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת
וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל
מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...
*
וְכָךְ, בֵּין מִשְעוֹלֵי הַבָּר וְהָאַסְפֶּסֶת,
הָיִינוּ לָךְ שוֹתְקִים הַרְבֵּה דְבָרִים כְּבוּשִים.
אֶצְלֵנוּ הָעִבְרִית פְּשוּטָה הִיא וּמְחֻסְפֶּסֶת
מַמָּש כְּמוֹ הָאַסְפַלְט לְאֹרֶךְ הַכְּבִישִים.
וְאַתְּ תָּמִיד יָדַעְתּ, וְאַתְּ הָיִית סוֹלַחַת,
וְאַתְּ תָּמִיד שָתַקְתּ כַּאֲבָנִים מִקִּיר.
אֶת זֹאת שֶאוֹהֲבִים – אוֹהֵב הַלֵּב בְּלַחַש,
לְזֹאת שֶאוֹהֲבִים – אֵין צֹרֶךְ לְהַזְכִּיר...
כִּי רַק בַּחֲרוּזִים שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת
לָנֶצַח לֹא נִתְלֶה לָךְ זֶמֶר עַל צַוָּאר.
אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת
וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל
מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...
*
כִּי אֵין שוּם אַהֲבָה בְּלִי צִפִּיַּת-תּוֹחֶלֶת
וְאֵין שוּם צִפִּיָּה אִם אֵין מִמִּי לִצְפּוֹת
לְמַשֶּהוּ טָהוֹר כְּמוֹ זִיו שָמַיִךְ תְּכֵלֶת
וּמַשֶּהוּ צָלוּל כְּמוֹ וַאדִי בְּשִצְפּוֹ.
וְרַק הַכּוֹאֲבִים אֶת מְשוּגוֹת צְלָלַיִךְ
הֵם-הֵם הָאוֹהֲבִים בְּיֹשֶר וּבְתֹם
אֶת חֶסֶד תּוֹעֲפוֹת הָאוֹר בְּמִשְעוֹלַיִךְ
כִּצְפּוֹת הָרְעֵבִים אֶת לֶחֶם הַנַּחְתּוֹם.
לָכֵן בַּחֲרוּזִים שֶל שֶבַח וְתִפְאֶרֶת
לָנֶצַח לֹא נִתְלֶה לָךְ זֶמֶר עַל צַוָּאר.
אַחֶרֶת לֹא תָבִין, אַךְ אַתְּ אֵינֵךְ אַחֶרֶת
וְלָךְ אֶפְשָר לוֹמַר הַכֹּל
מִבְּלִי לוֹמַר דָּבָר...
הלחן: מרדכי זעירא ז"ל
ברק בטקס הענקת צל"שים: אם יטעו ויפתחו נגדנו במלחמה – צה"ל יביא את הניצחון
מאת יובל אזולאי, הארץ אונליין, 2.9.07
לדברי שר הביטחון, "אף מלחמה בתולדות ישראל לא התנהלה לפי הספר, גם במלחמות היותר מוצלחות היו כשלים אך גלי הניצחון חירשו [החרישו] אותם."
אהוד בן עזר: אנחנו טוענים זאת כבר יותר משנה וזוכים לקיתונות של לעג ובוז בפומבי, גם מצד חברינו וידידינו, כאילו אנחנו חסרי-דעת שעדיין מגינים על דן חלוץ ואהוד אולמרט, במקום להסכים עם נסראללה!
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. במנהרת הזמן: האמנם מצרים מתחילה לפעול בנושא הברחות הנשק?
למרות שאין בידי שום חומר מודיעיני, אני חולק על הקביעה כי המצרים אינם עושים דבר בנושא הברחות הנשק והתחמושת לרצועת עזה. להערכתי בשבועות האחרונים מתפתחים דברים לטובה. איך אני מוכיח זאת?
15 במרץ 1988, דקות אחדות לאחר שטאבה הוחזרה לידי מצרים. אני עומד כבר ב"מצרים", כאשר לנגד עיני חיזיון די נדיר: כל הצמרת המצרית הגיעה לטאבה, כדי לחגוג את חזרתה למצרים. כאשר אני כותב כל הצמרת המצרית, הכוונה היא לכולם: מהנשיא, על חיל המשמר המגונדר שלו, בעלי המדים הכחולים-כתומים, שרי הממשלה, כל הפוליטיקאים של העבר (פגשתי שם לשיחה לבבית את כמאל חסן עלי, את מוסטפא חליל, שניהם ראשי ממשלה לשעבר, ורבים אחרים), כל האמנים, שחקני הקולנוע, הציירים, כל מה שאנו מכנים "דרג א'" (פגשתי שם את שחקני הקולנוע המהוללים פריד שאוקי, יוסרה ורבים אחרים).
הטקס התנהל ללא דופי, ואז נוגן ההמנון המצרי החדש-ישן, שאותו הלחין סייד דרוויש האגדי (1892-1932) – "בילאדי בילאדי, לכי חובי ופואדי" ("הוי מולדתי, לך אהבתי וליבי"). הקהל עמד דום. המשמר החל להניף מעלה את הדגל המצרי. "טרממממממ..." היכו תופי הטקס, והתזמורת הנשיאותית פרצה בתרועת הנשיא. הטקס החגיגי – תם.
אלא שאז התרחש דבר מוזר: עשרות אזרחים פרצו לפתע לעבר הדגל המצרי המונף, הקיפו אותו בהתלהבות וזעקו: "תחי מצרים, בוז לישראל, תחי מצרים, תחי טאבה ערבית מצרית!" – הם הניפו ידיהם מעלה, כאילו ניסו לטפס על תורן הדגל הענק.
במבט ראשון הם נראו כאזרחים מצרים, החוגגים את "שיבת טאבה" אל המולדת. אך לא, אלה לא היו מצרים. אלה היו הבדואים של סיני, נציגי השבטים. הם היו חייבים להפגין "נאמנות" (בייעה) למצרים, ששבה לשלוט שם, לנגד עיני הנשיא וצמרת המדינה, פן יוחשדו כמשת"פים של ישראל, הרי הם היו תחת שלטון ישראלי.
עד כדי כך פחדו מן המשטרה החשאית המצרית, ואין זה עניין של מה בכך. ישראלי לעולם לא יבין את עומק הפחד הזה, כיוון שזרים אנו במרחב הזה. מיליוני מצרים הם כה עניים, עד כי רמת החיים בעזה היא גן עדן עבורם, ולכן עם ההתנתקות לפני כשנתיים, ופתיחת הגבולות לרגע בין מצרים לעזה, הבריחו מאות מצרים את הגבול, כדי להתיישב בעזה. עכשיו המצרים הללו לכודים בעזה, מנותקים מארצם.
נזכרתי בסיפור הזה (וברבים נוספים בהקשר זה, אספרם בעתיד) כאשר אני עוקב אחר פרשת הברחות הנשק והציוד הצבאי ממצרים לתוך רצועת עזה. רק השבוע קבעו בכירי מערכת הביטחון שלנו כי בחודשים האחרונים הוברחו לא פחות מ-40 טון חומר נפץ לעזה, וכי השלטונות המצריים אינם עושים דבר בעניין. זו היתה גם דעתו של השר לביטחון פנים אבי דיכטר. שהמצרים אינם נוקפים אצבע, וזה אכן מרגיז. הלחץ הישראלי הזה הוא במקומו, וטוב שהוא נמשך. ועם זאת, למרות שאין בידי שום חומר מודיעיני, אני חולק על הקביעה כי המצרים אינם עושים דבר. להערכתי בשבועות האחרונים התפתחו דברים לטובה.
איך אני מוכיח זאת?
בית הנבחרים האמריקני אישר החודש הקפאה של 200 מליון דולר מסיוע החוץ האמריקני למצרים (מסך 1.3 מליארד דולר לשנת 08), עד ששרת החוץ קונדוליסה רייס לא תוכיח לבית הנבחרים כי המצרים פועלים בצורה יסודית למנוע את הברחות הנשק לרצועת עזה. הקיצוץ הזה קריטי לכלכלה המצרית, הנמצאת בקשיים עצומים. המצרים פשוט חייבים לפעול, אין להם עכשיו ברירה. בשבועיים האחרונים החלה מערכת ביטחון הפנים המצרית לפנות בדואים ופלסטינים מבתיהם שבסמוך לגבול המצרי-פלסטיני, ולהרוס את הבתים. על רקע זה פרצו מהומות באיזור, ובוצעו מעצרים רבים. המצרים טוענים כי מאז ספטמבר 2005, כשישראל יצאה מעזה, הכוחות המצריים חשפו 138 מנהרות הברחה, שש מתוכן מאז שחמאס כבש את עזה. לטענתם, בסך הכל תפסה מצרים במנהרות 13 רקטות, 8.7 טון חומרי נפץ, 240 רובים ו-162 אלף כדורים.
מערכת ביטחון הפנים המצרית ביצעה עד כה אלפי מעצרים של פלסטינים בצפון סיני, ואלו מעצרים שקטים. הן לפלסטינים והן למצרים אין עניין לדבר על כך. מערכת המוח'אבראת המצרית שבה ומתמחה מחדש בעניין הפלסטיני מעזה.
מאז השתלט חמאס על רצועת עזה, הוא השתלט גם על כמות אדירה של תחמושת, חומרי נפץ וטילים, שהיו שייכים לפתח, ונמצאה במחסניו שבעזה. לאחר שלוחמי פתח פשוט ברחו מעזה כל עוד נפשם בם, זכה חמאס בכמות גדולה של נשק ותחמושת. כתוצאה מכך ירד הצורך בהברחות, לפחות לפי שעה. ואכן, מחירי התחמושת צנחו בעזה, ולמבריחים לא משתלם להבריחם, בוודאי לא בכמויות שהיו בעבר. עלות כריית מנהרה חשאית גבוהה מעלות הרווח מההברחות.
חמאס, שבעבר השתמש במנהרות ממצרים, משתלט עליהן עכשיו, בעיקר למניעת הברחות סמים, והוא מדכא את המבריחים. מבחינתו שליטה במנהרות היא עניין של ריבונות. חלק מן המנהרות הללו פוצץ על ידי חמאס, והתנועה בהן אינה חופשית כבעבר.
משרד החוץ המצרי יצא השבוע בהכחשה גורפת להאשמות השר דיכטר כי קאהיר אינה עושה דבר בנוגע להברחת הנשק והתחמושת לעזה. "הצהרות אלה משקפות אי ידיעה אמיתית של המציאות כפי שהיא," נכתב בהודעה. במצרים הודעה רשמית, ובכלל פרוטוקול, הם דברים שאין להקל בהם ראש. חשבו רבות על ניסוח ההודעה לפני שהיא פורסמה. הודעה רשמית מחייבת במצרים.
אין ספק שניתן לעשות יותר, אך בתקופה האחרונה המצרים התחילו לפעול. את הלחץ הישראלי על מצרים יש להמשיך, כמובן, בכל הכוח, אך אסור להתנגח. יש להגיע להבנות שקטת עם המצרים, מאחורי הקלעים, כפי שהם גם מעדיפים. עובדה שהלחץ הזה עוזר. לישראל, שהתנתקה לגמרי מרצועת עזה, אינטרס שמצרים תיקח על כתפיה את הטיפול ברצועה הזו, כפי שהיה לפני 1967, וכך דורש גם הצדק ההיסטורי. בכל זאת, זוהי האחות הערבית הגדולה של הפלסטינים. האחריות לרצועת עזה בכל ההקשרים – צריכה להיות מוטלת עליה.
29.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ב. מקורות פלסטיניים: ישראל הסכימה בכתב לפרק את רוב ההתנחלויות ביו"ש
מה אני למד מן הפרטים הראשוניים, אך הדי ברורים והחמורים האלה? שמה שקרה לפני שנה בלבנון ברמה הצבאית, קורה עכשיו ברמה המדינית. קבוצה של חובבנים, שלאיש בה אין ניסיון מול הפלסטינים, או ניסיון מדיני בכלל – מנסה להגיע לפתרון דמיוני, כפי ששחרור השבויים לפני שנה היה בבחינת אילוזיה ידועה מראש.
תמוה וחמור שעניינים כה גורליים נידונים היום בסודיות מלאה בין ראש הממשלה אולמרט לבין היו"ר הפלסטיני אבו מאזן, ואיש אינו ידוע על כך אצלנו דבר, ובקושי מישהו מתעניין. זו אותה טקטיקה של אוסלו, שלא לדווח דבר, ואז לפוצץ את העניין המוגמר בתקשורת. להציג את הדברים כמוגמרים, ולפתוח תהליך בינלאומי שאין עליו עוד שליטה. ואולי זו עייפות החומר בישראל, עם קריסת כל האידאולוגיות, ובעייפות החומר לאף אחד כבר לא אכפת.
ובכן, אם הצד הישראלי אינו מעדכן אותנו בדבר, נלמד מן ההדלפות בצד הפלסטיני, והן חשובות.
ידוע בודאות, שישראל הגישה בימים האחרונים לאבו מאזן טיוטה אחת לפחות של "הסכם עקרונות" דרמטי, לפיו תוקם מדינה פלסטינית על בסיס גבולות יוני 1967, בצידה של "מדינה יהודית". המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק, ותכלול 6,250 קמ"ר, זהו השטח השווה לשטחי יו"ש ועזה. אלא שיתקיימו תיקוני גבול, כך שחלק הארי של ההתנחלויות יפורק, וירוכז באיזורי ביטחון מצומצמים, ובתמורה יקבלו הפלסטינים תחליף בשטח ישראל. לי לא ידוע מהו התחליף הזה. בין יו"ש לרצועת עזה יוקם מעבר, טיבו לא ברור עדיין, שיהיה בריבונות ישראלית ובניהול פלסטיני.
ישראל מוכנה לחלוקת ירושלים, כאשר השכונות הערביות יהיו בריבונות פלסטינית, והיהודיות בריבונות ישראלית, אם כי מוזכר איזשהו משטר ריבונות של איזורים "דתיים", שטיבו עדיין לא ברור לי, במקומות הקדושים. כל צד יכיר בצרכים הדתיים של משנהו בירושלים.
נושא הפליטים אינו נזכר בטיוטה כלל, וזהו סלע המחלוקת הקשה ביותר, בין ישראל לפלסטינים. אבו מאזן אינו מוותר בעניין, ודורש את שיבת הפליטים, לפחות כעיקרון.
אבו מאזן ויועציו עברו על ההצעה הישראלית, והם אינם מרוצים (כמובן. הם הרי יודעים לנהל מו"מ. לעולם אין לפתוח בהצעה הסופית, כפי שעושה ישראל). עוד לפני הפרטים הודיע אבו מאזן כי הוא מתנגד לעצם רעיון הצהרת עקרונות, כפי שהיה באוסלו, שכן הניסיון מלמד, לדעתו, שהתועלת לצד הפלסטיני היא מילולית בלבד. שלשום אמר אבו מאזן בראיון טלפוני לטלוויזיה הפלסטינית כי "הצהרת עקרונות היא בזבוז זמן" וכי היא "חסרת תועלת". מה שהצד הפלסטיני רוצה עכשיו הוא מסגרת פעולה ברורה, עם תאריכים ברורים: להקמת המדינה, לנסיגה הישראלית, לפירוק ההתנחלויות ולשיבת הפליטים.
הם יודעים שככל שחודש נובמבר מתקרב, מועד הוועידה הבינלאומית, כך תהיה ישראל לחיצה יותר. ככל שנתקרב לחודש נובמבר – כך יגבר הלחץ הדיפלומטי של הפלסטינים על ישראל. כבר היינו במשחק הזה.
בצד הפלסטיני, כמו בצד הישראלי, יש ספקנות רבה באשר ליכולת להגיע להסכם, בוודאי עם שני השותפים הצולעים, עבאס ואולמרט, וכאשר עבאס אינו שולט, לכל הדעות, על עזה. השר לשעבר וממקורביו של אבו מאזן, מוסטפא ברגותי, אמר אתמול: "מיפגש נובמבר יהיה אכזבה, שכן הוא בבחינת חתול בשק. איש אינו יודע מה יש בשק הזה, ומה ייצא ממנו. אין זו ועידה אלא מיפגש, שאליו לא הוזמנו כל הצדדים הערביים. ואלה שהוזמנו נתונים תחת לחץ אמריקני להכיר בישראל, לנרמל איתה את היחסים ולהילחם במה שהם קוראים 'טרור'."
לדבריו כל רעיון הועידה הוא מלכודת ישראלית, שלא ייצא ממנה דבר לצד הפלסטיני. סאאב עריכאת הוסיף מצידו כי בכל מקרה השיחות הרציניות נמשכות בין אבו מאזן לאולמרט.
מה אני למד מן הפרטים הראשוניים, אך הדי ברורים והחמורים האלה? שמה שקרה לפני שנה בלבנון ברמה הצבאית, קורה עכשיו ברמה המדינית. קבוצה של חובבנים, שלאיש בה אין ניסיון מול הפלסטינים (יש להניח שאהוד ברק ממודר מן המו"מ, אך גם הניסיון שלו איתם אומלל מאוד) – או ניסיון מדיני בכלל, מנסה להגיע לפתרון דמיוני, כפי ששחרור השבויים לפני שנה היה בבחינת אילוזיה ידועה מראש. במשא ומתן הזה לא מתייעצים במומחים ולא בבעלי מקצוע בתחום, ולא לומדים מן הניסיון של קודמיהם. שם המשחק הוא מידור, אילתורים, שליפות וסינדול הממשלות הישראליות שעוד יבואו. הציבור אינו מודע למתרחש בחדרי החדרים, זה מוסתר ממנו, אלא שהציבור את התוצאה האומללה – יחוש עוד יחוש. כאז, כך היום.
ועוד נקודה.
לפני שנים אחדות, בשיא האנתפיאדה, השתתפתי בתוכנית הרדיו הלילית ברשת ב' "הערכת מצב", כדרכי זה יותר מעשור. התוכנית התקיימה באולפני "קול ישראל" בירושלים. אחד המרואיינים (בטלפון) היה אהוד אולמרט, כמדומני – עדיין ראש עיריית ירושלים. הצעתי לו את גישתי, כפי שהעליתי אותה גם כאן, שישראל צריכה להיפרד ממרבית שכונות מזרח ירושלים, על תושביהן, שממילא אמורים לחבור אל הישות הפלסטינית שתוקם. ואיך הוא שטף אותי על הרעיון הזה... איך אני מעז בכלל לחשוב על דבר כזה?
אני חייב להודות שנפגעתי, ובדרך חזרה, הרהרתי בכך מרבית הדרך. נו, והיום אהוד אולמרט עקף אותי בדהרתו "לחלק" את ירושלים, ללא דיון ציבורי ובלי להיוועץ. האם הוא עדיין זוכר מה אמר אך לפני כמה שנים ספורות?
30.8.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
ג. הידיעות על מותי מוקדמות מדי? על הנשיא מובארק והשמועות על מחלתו
מה האמת סביב השמועות שהנשיא מובארק חולה מאוד, מי אמור להחליף אותו, והאם תשתנה מדיניות מצרים כלפי ישראל? כלפי המזרח התיכון בכלל?
בדיחה חמודה, שמסתובבת בימים אלה במצרים, לאחר שהנשיא חוסני מובארק מכהן זו הקדנציה החמישית, למרות שהחוקה המצרית הגבילה את הנשיאות לשתי קדנציות בלבד: לאחר שנבחר כבר בפעם החמישית כנשיא, אחד מיועצי הנשיא מובארק אוזר אומץ ושואל אותו:
"כבוד הנשיא, האם לא הגיע הזמן שתכתוב מכתב פרידה לבני העם המצרי?"
הרים מובארק את ראשו, כשהוא נדהם: "למה? לאן הם הולכים?"
אני חייב לציין מראש, שיש לי סימפטיה אישית לנשיא חוסני מובארק, אותו פגשתי רבות. יש בו חביבות פשוטה, עממיות לא מתנשאת ועורמה כפרית, עד שקשה לכעוס עליו, למרות שיש לנו בישראל לא מעט סיבות לכך. הוא נשיא כבר יותר משני קודמיו, אדם שכמעט לא שינה דבר, ובזכות כך נשאר כל כך הרבה שנים בתפקיד, מאז אוקטובר 1981, אז חוסל קודמו, הנשיא סאדאת. אלא שצעד אחד גדול שעשה מובארק לאחרונה, אותה מכה חוקתית וביטחונית לאירגוני האחים המוסלמים במדינה, שינה את התמונה, אך גם הביא לו, לראשונה בחייו, התנגדות עצומה ואוייבים רבים. כתבתנו על המעשה הזה בהרחבה, וניתן לחזור ולקרוא.
מובארק אינו נער, בחודש מאי הקרוב הוא יציין 80 שנה, ולגילו הוא נראה טוב מאוד. הוא מקפיד על הליכה על מכשיר, דיאטה, לאחר שנהג לשחק סקווש במשך שנים, במועדון הקצינים של חיל האוויר.
האם השמועות על מחלה קשה בה הוא חולה נכונות? בשלב הזה קשה לדעת בביטחה. בשל השמועות, שמופצות על ידי גורמים אינטרסנטיים רבים, מן הימין ומן השמאל, מן האסלאם הפוליטי ומתנועת "כיפאייה" (די!) אותה מחץ לאחרונה (באתר יש סרטון על הפגנת עיתונאים מצריים, נגד בניו של מובארק, גמאל ועלאא, בקאהיר: גמאל ועלאא עושים במצרים מה שבא להם).
בסוף השבוע הוקרן בטלוויזיה המצרית סרטון בו נראה חוסני מובארק מסייר בעיר התעשייה "בורג' אלאערב", שלחוף הים התיכון, כשהוא תשוש, אך נראה תקין. טענה מרכזית היא שמובארק לא נראה בציבור כבר שבועיים, אלא שהוא ממעיט להיראות בציבור גם כך. מרוחק בדרך כלל מקאהיר, אותה עיר פוליטית תוססת, על השמועות והמחאות שלה, מסתגר הרבה בארמונו שבשארם א-שייח'.
בשל גילו המתקדם, שאלת הירושה שבה ועולה בתקשורת העולמית, למרות שבמצרים ההתייחסות ביקורתית לנושא היא אסורה על פי החוק. מובארק ממשיך לקדם את בנו השני גמאל לתפקיד היורש, אלא שהמערכת הביטחונית כנראה אינה מרוצה מן הבן, שכוחו בעיקר במפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, והרבה פחות בצבא. המימסד הביטחוני מעוניין במועמד מטעמו, בדיוק כשם שהנשיאים נאצר, סאדאת ומובארק באו מקירבו. המימסד הביטחוני הוא אליטה חשובה מאוד במצרים, ולא סביר שזו תוותר על כוחה.
מי המועמדים: השמות המושמעים הם בדרך כלל עומאר סלימאן, ראש הבולשת, וסייד טנטאווי, שר הביטחון, אלא ששניהם מבוגרים יחסית, והם בבחינת ברירת מחדל. ברית של גמאל הבן עם סלימאן אפשרית, שניהם מיודדים. סלימאן היה אחד משושביניו של גמאל בעת נישואיו לבתו של מיליונר מקומי. אם היורש יגיע מן המימסד הביטחוני, צפוי שנמשיך לראות קיפאון בכלכלה המצרית, והתנגדות לכל מוביליות פוליטית או כלכלית.
האם לאחר תום תקופתו של מובארק נראה שינוי ביחס מצרים אל ישראל? אל רצועת עזה? אל השלום? אם יהיה שינוי בכלל, הוא צפוי להיות מזערי. מצרים מתייחסת אל השלום עם ישראל כאל עניין אסטרטגי, לאומי, שאין לפתוח אותו, אם כי היא מתרחקת מישראל עצמה. די להזכיר את התפיסה המצרית האופקית, השונה לגמרי מזו הישראלית, האנכית.
באופן כולל, מצרים אינה אמורה לשנות את מדיניותה המסתייגת מישראל, אך רואה באי הלוחמה עם ישראל אינטרס חיוני; אינה אמורה לשנות את מדיניותה המסתייגת מן הפלסטינים, אם כי היא תמשיך לתמוך בהם ובעניינם (לא בחמאס); ואינה אמורה לסטות מן הקו הפרו-מערבי שלה, ממנו היא מתפרנסת. מצרים אמורה להמשיך ולראות באסלאם המיליטנטי והפוליטי איום על המימסד השולט שלה, ולבלום את האלטרנטיבה הזו ככל שתוכל. כיום חוסני מובארק הוא מצרים, אך מצרים, חשוב לזכור, אינה רק חוסני מובארק.
כאשר נפטר המלך חוסיין בשנת 1999, ובאופן מפתיע מונה בנו, עבדאללה, כמחליפו, התברר לישראל כי כל הקלפים שלה הונחו בסל הלא-נכון, אצל אחיו הצעיר של חוסין, חסן. אנו היינו בטוחים שהוא יחליף את אחיו חוסין. מכאן שיחסו של המלך עבדאללה צונן כלפי ישראל, גם משום שאצלנו לא התייחסו אליו ברצינות; לא נקשרו הקשרים הנכונים, שכן אצלנו חשבו שהדבר מיותר.
מבחינתנו מצרים עד היום היא רק מובארק והסביבה הביטחונית המאוד קרובה שלו. מעבר לכך, מסתייגים שם מישראל, אפילו שרי הממשלה. חבל שבמשך עשרות שנים לא טרחה ישראל לנסות ולכונן יחסים עם מפלגות נוספות במצרים, עם אישים נוספים, מימסדים נוספים, אפילו מן האופוזיציה. בעוד מובארק נמצא אצלנו בקשרים טובים עם מפלגת העבודה, עם הליכוד, עם קדימה, עם מרץ, עם ש"ס ועוד, אנחנו יצאנו מנקודת הנחה שממילא כולם שונאים אותנו במצרים, ואין טעם, כי הכל אבוד.
עדיין לא מאוחר, ניתן לעשות זאת, עם קצת רצון והרבה מאוד מאמץ קריאטיבי. ואם מובארק יכעס? הרי הוא עושה בדיוק את אותו דבר אצלנו!
2.9.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
אהוד בן עזר
שבריר האחוז מעורר הקינאה של האנושות היכול לקרוא את התנ"ך במקור – כמעט שאינו מנצל את האפשרות מפני שרבים בו המטומטמים
אנחנו, העברים, הננו האומה האחת והיחידה בעולם שיכולים לקרוא את התנ"ך בשפתו המקורית – וכל אומות העולם וכל דוברי שפות העולם, שהתנ"ך הוא חלק ממורשתם התרבותית והדתית, יכולים לקנא בנו על כך שילד שלנו יודע עברית וקורא בתנ"ך טוב יותר ממאות קרדינלים.
אבל בינינו, את מי מעניין אצלנו התנ"ך חוץ מסופרים אחדים שמסבירים לנו אותו?
החרדים מעולם לא התייחסו לתנ"ך כאל ספר לעצמו, לא רק דתי וממנו לפרשת השבוע – אלא תרבותי, ספרותי, לאומי והיסטורי. גם כיום הם אינם מלמדים אותו כמקצוע נפרד, וודאי שלא בישיבות. זה גם חלק מהאנטי-ציונות שלהם.
החינוך הממלכתי-דתי רואה בתנ"ך ספר דתי ומלמד אותו מן הסתם לא ברוח הביקורת המדעית ההיסטורית, על רקע תקופתו. אלא – תורה מן השמיים כפשוטה. כך ודאי גם חניכי הסמינרים הממלכתיים-דתיים או הנערות הדתיות של השירות הלאומי בבתי הספר, שספק אם שמעו על ביקורת המקרא ועל היסטוריה וארכיאולוגיה אבל סביר שהם מוסיפים לתנ"ך את המימד הלאומי, אולי גם בסגנון המתנחלים, ובכך הם שונים לחלוטין מהגישה החרדית.
נותרנו אנחנו, החילונים, שהתנ"ך שמר לנו את ההיסטוריה ואת הלאומיות שלנו, ולא היה אפשר לתאר את הציונות ואת חלום הקמת מדינת ישראל בלעדיו. אמנם, כבר לפני שנים רבות לא היו שיעורי התנ"ך אהובים עלינו בבתי-הספר, כי כללו שינון רב בעל-פה, אבל התנ"ך היה ונשאר לב התרבות והספרות שלנו. אי אפשר להבין ספרות ושירה עברית בלעדיו.
ואולם בשנים האחרונות, החוגים לתנ"ך באוניברסיטאות מדולדלים. בסמינרים הממלכתיים אין כמעט מי שלומדים הוראת תנ"ך, וספק רב אם הסמינריסטים, שרובם סמינריסטיות, יש להן כושר ללמד תנ"ך גם אילו רצו בכך. בבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים ובתיכוניים מזלזלים במקצוע ובקושי לומדים נתח משמעותי מהתנ"ך. ספק אם כיום הוא עדיין ספר ההתייחסות הראשון במעלה של התרבות העברית ושל השיח והיצירה בה כפי שעדיין היה עד לדורנו.
התחלתי לקרוא בשיטתיות את התנ"ך כספר קריאה מרתק רק לאחר שהשתחררתי מלימודיו כמקצוע לבגרות, וזאת למרות שהיה לי מורה מצויין בתיכון חדש, ד"ר מאיר בלוך, שלא הפסיק להפציץ אותנו בכל חידושי הטקסטים העתיקים שהתגלו ושפכו אור על התנ"ך. בסוף שביעית היה לי "בלתי מספיק" בתנ"ך!
כן, בעולם מסתכלים בהערצה ביודעי עברית שיכולים לקרוא תנ"ך במקורו, ואילו אנחנו ליבנו גס בו והוא חדל להיות אצלנו ספר הספרים של הדורות הצעירים.
בוטיק השירה – 'פואמה'
שלום,
פתחנו השבוע את בוטיק השירה – 'פואמה', חלל קטן בדיזנגוף סנטר. אפשר למצוא שם ספרי שירה (מקור ותרגום ובעתיד גם באנגלית( מרמבו ובודלר דרך גינסבורג ובוקובסקי ועד זך, רטוש ורבים אחרים. כתבי עת לשירה (חלקם בחינם) וספרים מוזלים שכל בית בישראל צריך (או לפחות כמתנה לחברים לחג). ב'פואמה' אפשר גם לשבת לשתות קפה ולהתבונן בחתיכים וחתיכות. נשמח גם לכל ביקורות ודעות (וגם לרהיטים, חפצים שאינכם זקוקים להם עוד או ספרי שירה ישנים שיוכלו לשמש אותנו בספריית ההשאלה שאנו עתידים לפתוח). הבוטיק נמצא בדיזנגוף סנטר צפון, קומה ג', בניין B (אפשר לעלות במעלית שבסמוך לסופר פארם לקומה שלישית – אנחנו ממול).
הפתיחה תתקיים ב-27/9.
אביה בן דוד וליאת לוי
שׂישׂי מאיר
וּמַה נּוֹתַר מֵהָאָדָם?
לאחי יחזקאל כהן ז"ל, במלאת שלוש שנים ללכתו
אָחִי הַבְּכוֹר
חַי כְּדֵי לַעֲשוֹת
מַעֲשִים טוֹבִים
וְעָשָה מַעֲשִים טוֹבִים
כְּדֵי לִחְיוֹת.
וְכַאֲשֶר רָפָה הַגּוּף
וְלא יָכוֹל יוֹתֵר
עֲשוֹת מַעֲשִים טוֹבִים
הַנֶּפֶש נַדַמָּה.
וְעַכְשַיו אֵין כְּלוּם...
וּמַה נּוֹתַר מֵהָאָדָם?
רַק הַחֶסֶד
וְהַחֶמְלָה.
בפרוס שנת תשס"ח הבעל"ט
אנחנו מברכים את ראש הממשלה אהוד אולמרט
שיידע להבחין בין הסכנות האמיתיות שעימן מתמודדת ישראל: איראן, סוריה, חיזבאללה בלבנון, חמאס ברצועה וגם בגדה, והכוחות ההרסניים של שלוחותיהם בתוך ישראל –
– לבין המאבקים המיוחצ"נים, התקשורתיים והציניים של הממציאים שערוריות ומנפחים ספק-שערוריות חדשות לבקרים דוגמת "מיליון רעבים", "ניצולי השואה", "שחיתות המימסד והעומדים בראשו", "פגיעה במערכת המשפט", "מותה של מדינת הסעד", "מסקנות ועדת וינוגרד", "סְקוּפֵּי מבקר המדינה" וכדומה, תוך הצגתה של ישראל, כל פעם בנושא-לניגוח אחר, כאחת המדינות הגרועות והמושחתות שבעולם –
– ומאחלים לאהוד אולמרט בריאות ויכולת עמידה מול הסכנות האמיתיות והשקריות גם יחד!
פנינה פרנקל
סוף החופש הגדול
בהתרגשות היתה אסתר פותחת את המעטפה שהגיע אלינו מחיפה מדי שבוע. יושבת שעות ארוכות קוראת וחוזרת וקוראת. לפעמים היתה פורצת בצחוק מתגלגל. ולפעמים מזילה דמעה ומחביאה את המכתב בתוך תיק עם רוכסן דמויי עור ומתיישבת לכתוב מכתב תשובה. היתה ביניהן תחרות -– מי כותבת מכתב ארוך יותר. מפעם לפעם התנפחו המעטפות שהגיעו אלינו. את הכתובת שלה מצאה אסתר בעיתון "דבר-לילדים" במדור "מחפשים חברים לעט". היא קראה שם הזמנה להתכתבות שצפורה שלחה: "חברת 'השומר-הצעיר' מחיפה מעוניינת להתכתב עם בנות בלבד מכל תנועת נוער, הלומדות בכתה ה'." זה התחיל עם מכתבים קצרים שהגיעו במועדים לא סדירים פעם בחודש. אבל הקשר הלך והתחזק עד למכתבים שהגיעו אלינו בעקביות כל שבוע.
"על מה יש לכן כל כך הרבה לכתוב?" שאלתי בסקרנות ממשית. כי מה שנכתב במכתבים היה חסוי וסודי. אימהות היו מחוץ לתחום. מפעם לפעם, תוך כדי שיחה בארוחת הבוקר או הערב, היתה אסתר מספרת לנו על מחנה העבודה של ציפורה בקיבוץ משמר העמק עם חברי "הקן" ב"שומר הצעיר". או על החרדה של ציפורה שתאלץ לעזוב את "הקן" כיוון שרקדה במסיבה סלונית. לימים הפכה צפורה לחלק סמוי של המשפחה שלנו, למרות העובדה שאף אחד מאיתנו לא הכיר אותה ולא פגש בה מעולם.
לפעמים הייתי מוצאת טיוטות של דפים עמוסים של אסתר בשורות צפופות, אותם זרקה לאשפה. אבל כתב היד היה כל כך לא קריא שלא הצלחתי להבין מהם דבר. המכתבים של צפורה הפכו חלק קבוע בחיים של כולנו – ההמתנה לבואם, השמחה וההתרגשות בקבלתם, כתיבת מכתבי התשובה, ההליכה לדואר לקניית הבול ומשלוח המכתב – כל אלה הוסיפו עניין והנאה רבה.
באותו יום קיבלנו מההורים של צפורה גלויה המופנית אליי ובה בקשה לארח את צפורה במשך שבוע שלם בשבוע האחרון של ה"חופש הגדול". לפני חודשיים, כשחגגו לה "בת מצווה" היא ביקשה והתעקשה על מתנה אחת בלבד: "רוצה לנסוע מחיפה לרמת גן לבקר אצל אסתר, ה'חברה-לעט'."
אסתר נראתה מאושרת ואני שלחתי מיד גלויה והשבתי בחיוב. לא חשבתי לרגע על האחריות שאני לוקחת על עצמי. לארח ילדה כשאני עסוקה רוב הימים בעבודה מחוץ לבית.
כמו שתי עזיזות הן קיפצו זו לקראת זו, מתחבקות, בוחנות זו את זו מלפנים ומאחור, משוות גובה, שער, ולבוש. ספק ילדות ספק נערות מתבגרות, מחפשות את גבולות המגע הנכון כדי להביע את רגשותיהן. תוך דקות, ישבו זו לצד זו כאילו חיו יחד מאז ומעולם. גהרו על אלבומים עם תמונות ישנות, והעלו זיכרונות על אנשים ומקומות, ומוסיפות רכילות והסברים על החברות של צפורה בביתה ועל החברים והחברות החדשים שהיא עומדת להכיר כאן ברמת גן.
מצאנו לציפורה מקום בדירת החדר הקטנה שלנו שכמו נמתחה מעט. בפינת המטבח, הנחנו לציפורה מזרן ששאלנו מהשכנים, לצד המיטה של אסתר. במהלך היום היו שתיהן עסקות מרגע שפקחו עיניים ועד שנרדמו: בהחלפת בגדים, בעיון במחברות ובספרים, ובעיקר, קריאה בהסתר בספר הזיכרונות, מלווה בצחקוקים ולחישות.
כדי שתישאר לצפורה מזכרת מהביקור שלנו, מצאתי בד לבן מהשאריות שהבאתי איתי כשעלינו לארץ מפריס, ותפרתי לשתיהן חולצות לבנות זהות בגזרה סינית. עליהן היה להוסיף רקמה תימנית על הצווארון. כיוון שתיהן למדו לרקום בשיעורי המלאכה בבית הספר התקבלה המשימה בשמחה רבה. שלושתנו יחד הלכנו למכולת של גברת אלמן לבחור ולקנות חוטי רקמה בגוונים שונים, ומחטים עם קוף רחב המתאים לחוטי הרקמה העבים. ברגע שהתחילו לרקום הכריזו על תחרות חדשה "מי תסיים ראשונה את הרקמה על החולצה שלה?"
מדי בוקר היה עלי להשאיר אותן בבית לבדן, אף שניכר היה שהן מסתדרות יפה ונהנות זו בחברתה של זו, הייתי מוטרדת מעט. לא פעם שאלת את עצמי "מה קורה שם איתן? מה הן עושות לבד בבית במשך היום?" ישבתי בעבודה על קוצים ממתינה לשעת הסיום.
ביום שישי עזבתי את מקום העבודה מוקדם מהרגיל ותיכננתי לקחת את שתיהן להצגת צהרים של סרט לילדים בקולנוע אורדע. כשהגעתי הביתה ישבו השתיים על הספה והקשיבו לתסכית בתוכנית "לילדים ולנוער" ברדיו. לפני שהספקתי לספר על תוכניותיי הן הודיעו לי שקבעו עם מספר ילדים מהכיתה להיפגש ליד העץ הקבוע שלהן בפרדס הסמוך.
כשפנו לצאת, עצרתי אותן ומסרתי לאסתר שקית נייר חומה עם עוגיות שאפיתי כדי לכבד את החברים. "לא לחזור מאוחר, אל תשכחו לחזור בזמן," ביקשתי.
הייתי מודאגת מכוונתה של אסתר להרכיב את ציפורה על האופניים בשביל המוביל מהדירה שלנו אל הפרדס. אבל, במחשבה שנייה, לא רציתי לגרוע מהגאווה של אסתר. עיניה נצצו כשהזמינה את מציפורה לעלות על ה"רמה" מלפנים, מציגה בגאווה את מיומנויות הרכיבה שלה ואת האופניים החדשות שקיבלה מכספי כל בני המשפחה לבת המצווה.
"שלום," נפרדה ממני אסתר בשתי נשיקות לחי, "אל תדאגי, נחזור הביתה בסביבות השעה ארבע."
"תחזרו כשעדיין אור בחוץ!" צעקתי אחריהן כשעמדו לפני השער של החצר. חשבתי לפנות מיד ולהכין ארוחת ערב חגיגית לקראת שבת. אבל העייפות של סוף השבוע הכריעה אותי. התרחצתי, לבשתי חלוק וברגע שנשכבתי על המיטה נרדמתי.
כשהתעוררתי היתה השעה כבר שלוש. הזדרזתי להתחיל בהכנות לבישול. כהרגלי, יצרתי מהומה גדולה במטבח. תוך כדי חיפוש שקית האטריות שקניתי בשבוע שעבר, הצצתי בשעון וגיליתי להפתעתי שהשעה כבר אחרי ארבע.
התחלתי בזריזות לקלוף את תפוחי האדמה ולהמשיך בבישול. כשהפשלתי את השרוול, גיליתי שהשעה כבר חמש ורבע והתחלתי לדאוג ממש. רק עכשיו עלה על דעתי שבעצם אני לא יודעת מי הם החברים איתן התכוונו להיפגש בפרדס. התחלתי לחפש את רשימת החברים שלה לכיתה. פתחתי מגירות, משלא מצאתי בפנקסים ובמחברות שלי, פניתי לחדר של אסתר. לראשונה בחיי הצצתי במחברות שלה, ביומנים, בדפים ובפתקים עם הערות מוזרות. לרגע חשבתי לעצמי שעלי להיות מעורבת יותר במה שקורה עם הילדה המתבגרת שלי. לא מצאתי אצלה שום רמז לרשימות ולכתובות של חברים.
עלה על דעתי לפנות לגברת זילברמן שגרה קומה מעלינו, הבת שלה לומדת בכיתה מקבילה לאסתר. היא ודאי מכירה מישהי מהחברות של אסתר, אבל חששתי לתגובתה. לא פעם ניסתה לשכנע אותי שלא נותנים לילדה בת שתים-עשרה להסתובב לבד. היא ביטלה בזעם את ההסברים שלי על כך שאנחנו חיים בארץ שלנו, ואין כאן גויים מסביב, וחשוב שהילדים שלנו, בניגוד לחיים שלנו בפולין, יגדלו חופשיים ויפגשו עם חברים מתי שהם רוצים: "אויך אין ישרואל דרייען זיך ארים וילדע חאייס," ניסה להסביר לי ביידיש, שגם בישראל מסתובבות חיות רעות. אבל, אני התייחסתי להזהרותיה בביטול, כחלק מהחשדנות היתרה הניכרת במעשיהם של היהודים מהגולה.
כיוון שהשעה כבר היתה שש נמלאתי בדאגה ממשית. "אולי פשוט אלך להודיע למשטרה?" חשבתי. אבל, מעולם לא ביררתי לעצמי, איפה נמצאת תחנת המשטרה הקרובה. ואיך מגיעים אליה, ברגל או באוטובוס. מאז שעלינו לארץ חייתי בתחושת ביטחון ולא עשיתי שום הכנות למצב כזה. היה לנו בבית ספרון עם כתובות של כמה מהחברים שלנו מפולין שגרו בשכונה, אולי כדאי לפנות אליהם? אבל לא ידעתי איפה דוד בעלי הניח את הפנקס. מתי הוא יחזור? שאלתי את עצמי. למרות העובדה שידעתי שיגיע מאוחר כיוון שהיה עליו לחזור ברגל ממקום העבודה שלו בבניין. אוטובוסים לא הגיעו עדיין לשכונה החדשה אותה בנה. תמיד סמכתי עליו כגב של בטחון לכל עת. תמיד ידע אל מי לפנות, ואיך לפתור כל בעייה. אלא, שדווקא עכשיו הוא לא נמצא בבית כדי לעזור.
מחשבות נוראות החלו לעבור במוחי. נזכרת בשמועות ששמעתי על הנעשה בפרדס: אנשים סיפרו שלקראת הלילה הפרדס הופך למרכז פגישות של אנשי העולם התחתון. מה עושים? אל מי פונים?
התרוצצתי בבית מפינה לפינה, בודקת מדי פעם בחלון. למה הן לא מגיעות הביתה, לכול הרוחות? אסתר יודעת שאסור לה לאחר, ושעליה לעזוב את הפרדס לפני החשכה. אז למה היא לא מגיעה?
דפיקה בדלת הקפיצה אותי מחרדתי. רצתי לפתוח. לא, זו דינה, אימה של יהודית, באה לקבל את החצאית שמסרה לי לתיקון לפני שבוע.
"מה נשמע? שמעתי מיהודית שיש לכם אורחת. איך הילדות מסתדרות? גם יהודית שלי רוצה להתכתב עם משהו אולי כדאי שתדבר עם הילדה הזאת מחיפה? לא קשה לך לשמור על שתי ילדות? אני מקווה שהן גם עוזרות מעט."
את כל השאלות היא שולפת בשטף מבלי להמתין לתשובה. אולי כדאי לשתף אותה בחרדה שלי לשלום הילדות? חשבתי. "הכול בסדר," אני שומעת את עצמי עונה בקול רועד. "ציפי ילדה נהדרת, והן מסתדרות נפלא יחד. לא, אין מקום לדאגה, הן יצאו לפגוש חברים ואני מבשלת לשבת."
כך הזדרזתי לסיים את השיחה ועטפתי עבורה את החצאית המתוקנת. "אשלם לך בשבוע הבא כשיוסף שלי יקבל משכורת." מלמלה בצאתה מהבית.
יצאתי אחריה, נשענת אל שער החצר, בוחנת את השביל המגיע לפרדס – לא היה שם איש. אולי חטפו אותן? עברה מחשבה נוראה במוחי.
ביד רועדת דפקתי בדלת הסמוכה של השכנים. גרים שם שני בחורים צעירים, עולים חדשים מעיראק, שמדברים ביניהם בערבית. מעולם לא דיברתי איתם. אבל, אחד מהם חייל ויש לו אופניים, אולי יסכים לרכב לפרדס ולחפש אותן?
אין תשובה. לכל הרוחות, הם לא בבית. ניסיתי שוב. לא יכול להיות! הרי ראיתי אותם אחר הצהרים מגיעים האחד מהעבודה והשני במדים מהצבא. הם לא יכולים לעשות לי את זה. פרצתי בדמעות, ומתוך ייאוש המשכתי לדפוק בכל כוחי בדלת ולצעוק: "לפתוח! תפתחו בבקשה!" – כל נוהלי הנימוס נשכחו ממני. אני צריכה אותם עכשיו, אז שיענו ויבואו לעזרתי.
אולי, כמו בסרטים, מישהו שם בתיבת הדואר שלנו בקשה לכופר? חלפה במוחי מחשבה נוראה. עזבתי את הדלת ורצתי לתיבה. היא היתה ריקה, לא היה בה דבר. איך זה קורה לי? תמיד אני יודעת לפתור לכולם את הבעיות של אחרים. בכל הנדודים שלנו ברחבי סיביר במהלך המלחמה, ידעתי תמיד מה עליי לעשות, והנה אני יושבת לבדי בחדר, משותקת מרוב חרדה, בוהה בתקרה, העיניים אדומות מבכי ואני לא מסוגלת לעשות דבר.
בחוץ שקעה השמש, קטעים של אור עדיין היו פזורים בין הבלוקים של השיכון, בעוד רגעים אחדים יידלקו פנסי הרחוב, ואני עומדת מול החלון ומשקיפה אל השביל המוביל לפרדס. אין איש – הילדות אינן.
מחשבה חדשה עולה במוחי: אגש מיד לקופת חולים. זה המקום היחיד בו יש טלפון בשכונה. אולי מישהו עדיין נמצא עדיין ויסכים לחייג בשבילי למשטרה. אני מתלבשת בעצבנות, נועלת נעליים. רצה בכל כוחותיי לכיוון בניין קופת החולים הנמצא במרכז השכונה. מזיעה ואדומה מחום היום שטרם פג, אני מגיעה לשער. נעול. אין איש. אני צועקת "הלו, הלו! מישהו נמצא שם בפנים?"
דממה.
אולי הן הגיעו בינתיים הביתה ומצאו דלת נעולה? חשבתי. פניתי לאחור ורצתי הביתה. אין איש. אני נכנסת בכוחות אחרונים נופלת לתוך הכיסא ובעיניים קפואות מייאוש מתבוננת בעד החלון החוצה. והנה – אני לא מאמינה למראה עיניי! שתי הילדות יושבות להן בצל, נשענות לגזע העץ שמאחורי הבית. כשהן מבחינות בי שתיהן מחייכות אלי קמות ועומדות מול החלון מיוזעות ומלוכלכות, גוררות לצידן את האופניים, עם צמיג קרוע. "אימא, הצמיג התפוצץ בדרך הביתה, ניסינו לגשת למתקן אופניים אבל היה כבר סגור. אז הלכנו ברגל, וסחבנו את אופניים על הגב."
אורי הייטנר
ביזיון בית המשפט
החלטת הנשיא לקצוב את עונשם של רוצחי הילד דני כ"ץ אינה חריגה. כך נהוג בישראל ובמדינות דמוקרטיות רבות. גם הגרועים שברוצחים, שנגזר עליהם מאסר עולם – לאחר כעשרים וחמש עד שלושים שנה, עונשם נקצב וכך ניתן לקצר את עונשם בשליש על התנהגות טובה.
הסוגיה העקרונית הזו ראויה לדיון ציבורי. מצד אחד, כבוד האדם וחירותו נוגעים לכל אדם, גם לשפל שבפושעים. שלילת חירות היא עונש כבד, ואחרי עשרות שנים ראוי לנהוג במידת הרחמים. יש גם עניין ציבורי בכך שאותם אסירים לא יחושו וינהגו כמי שאין להם מה להפסיד. מצד שני, הצדק הטבעי נפגע כאשר רוצח מסתובב חופשי, וככל שהרצח אכזרי יותר, העוול מקומם יותר. שחרור רוצחים פוגע ברגשות קרובי הנרצח וגם ברגשות קרובי נרצחים אחרים. הדיון הציבורי הזה אינו ייחודי לפרשת קציבת עונשם של רוצחי דני כץ.
מה שייחודי לפרשה זו, הוא העמדה שנשמעה בימים האחרונים בזכות החלטת הנשיא, שנומקה בכך שמדובר במאסר שווא, של אנשים שהורשעו שלא בצדק. עמדה זו נשמעה מצד אנשים שונים, שהבולט שבהם הוא תום שגב, שהביע אותה הן מעל גלי האתר והן מעל דפי העיתון.
שופטים הם בני אדם, הם עלולים לשגות והם שוגים לא אחת. מותר וראוי למתוח ביקורת על שופטים ועל החלטותיהם, ואף אני עשיתי זאת לא אחת. אולם במקרה זה, הביקורת היא ביזיון בית המשפט. יש לזכור, שהדיון בנושא זה נערך בכל ערכאה אפשרית, כולל משפט חוזר. בכל הערכאות, ההרשעה היתה חד משמעית, מעבר לכל ספק סביר. משפט חוזר הינו הליך חריג במיוחד. במשפט החוזר, נדונה הפרשה כולה מתחילתה, וכל הטענות כנגד ההרשעה נבחנות בה בכובד ראש, כולל כל ההוכחות שבידי תום שגב. אחרי כל כך הרבה ערכאות ומשפט חוזר, כשכל השופטים שדנו בסוגיה הגיעו לאותה מסקנה, דרושה עזות מצח בטענה שמדובר בהרשעת שווא.
איך מסביר תום שגב את טענתו שכל אותם שופטים בכל אותן ערכאות טעו ואילו הוא צודק? הסברו, הוא ביזיון בית המשפט בהתגלמותו. תום שגב טוען, שהנאשמים הורשעו כיוון שהם ערבים.
זו האשמה חמורה ביותר – תום שגב טוען, שכל השופטים, בכל הדרגים, כולל בית המשפט העליון, כולל הנשיאים לשעבר מאיר שמגר ואהרון ברק, נגועים בגזענות כל כך קשה, עד שהם מוכנים לשלוח חמישה אנשים תמימים וישרי דרך למאסר עולם על עבירה שלא עברו, כשכל חטאם הוא היותם ערבים. האשמה זו היא אבסורדית ומרושעת.
הפוסל במומו פוסל – בעצם טענתם, מעידים שגב ואלה שהתבטאו כמותו, שעמדתם אינה נובעת משיקולים טהורים, אלא מרצון לטהר את הרוצחים, בשל היותם ערבים.
פוצ'ו
מכות ברכבת העמק
רכבת העמק כאילו נולדה
בשביל כפר ברוך, לא אחרת
וזאת אולי הסיבה הסודית
שתמיד היתה מאחרת.
היא היתה מאחרת ונוסעת לאט
ויש על כך אלף בדיחות
אך אצלנו בכפר, התגלגל לו סיפור
העולה על כולן – לא פחות.
והנה יום אחד...
יום אחד, עמוסים לעייפה / חוזרים חונוביץ, טיבי, ומזרחי / ברכבת הבאה מחיפה. / איתם בקרון שבאב ערבי / מתחכם, מתלוצץ, ומשתובב / אבל מי ישים לב. / הנה כאן כפר ברוך, עוצרים / ומרחוק כבר רואים את יונה ומשה / מחכים לאבא חונוביץ / שלא יהיה לו קשה / לסחוב את הסחורות עד הבית ברוח / ויוכל לנשום קצת אויר ולשבת לנוח / נו, ומתחילים לזרוק מהקרון שקים של קמח ומלח / וחביות ריקות שעבר עליהן הקלח / ובין לבין טיבי ומזרחי יורדים מהקרון לבטח / ורק יעקב חנוביץ עוד משתהה בפתח / ומגלגל החוצה את השק האחרון בנחת / ופתאום בום טרח! בעיטה בתחת / והוא עף החוצה מתוך המהומה / ועוד באוויר / כבר צועק נקמה!
כשמשה ויונה רואים איך אבא עף / הם מיד סופקים כף / ולמשמע קולות הצחוק והניצחון / הם חיש קופצים לתוך הקרון / ועושים חביתה / קודם כל מזה שנתן את הבעיטה. / וכשכל השבאב מנסה לעזור / אז שני האחים תופשים אותם לפי תור / ומכים ראש בראש, כמו שנאמר זה בזה כרוך / פשוט כדי שתהיה להם מזכרת מנוער כפר ברוך / טיבי ומזרחי גם הם לא טומנים ידים בצלחת / שוברים חבית בלי לשאול / ומתחילים להרביץ על ימין ועל שמאל / וכל הזמן הרכבת עומדת / כמו אותה שמש – דום – בלי נוע / כי אבא חנוביץ בקרון הקטר שומר על הנהג שלא יעז לנסוע.
בסופו של דבר היה כל הקרון מאודם / והשאבב דומה יותר לקציצות מאשר לבני אדם. / ובעיר שכם, כששעת הערב התקרבה / נתלתה באולם הספורט הודעה חשובה / "לצערנו התחרות של נבחרת שכם נגד חיפה הערבית / נדחתה לזמן בלתי ידוע, שלא לפי התוכנית / כי הנבחרת האורחת / נבחרת האיגרוף המשובחת / של העיר חיפה / הגיעה עד כפר ברוך ושם – בא סופה!
*
למוטקה [נאור] שלום,
הזיכרון שלך הוא חבל על הזמן. מיד אחרי השיחה הטלפונית עליתי על הבוידם, פשפשתי, פשפשתי, ולא תאמין, באמת מצאתי בערמת הניירת מקאמה משנת 1977 שכתבתי על הבוקסים ברכבת, אז הנה אני שולח אותה ואם תיזכר בעוד משהו שכתבתי במאה הקודמת, אז רק תגיד, כי הסולם עוד על יד הקיר. וכרגיל ד"ש ללאה.
שלכם,
פוצ'ו
גבריאל מאירי
"יומולדת" לרופא
זיכרונות
היום, 20 לאוגוסט, אני חוגג יום הולדת לרופא שלי בעודי ילד קטן, תלמיד כתה ה'. הוא היה רופא ותיק וחביב, שלצערי נפטר בינתים. אילו היה חי עדיין, היה בן 132 שנה. הוא היה לא רק הרופא שלי אלא של כל בית-הספר שלי, "גאולה". היה לו ראש מתולתל ועינים חביבות מלאות חיים. הילדים לא פחדו ממנו, כמו משאר הרופאים, אלא להיפך: אהבו אותו.
שמו היה דוקטור שאול טשרניחובסקי...
היתה לו השפעה רבה עליי ועל אחי מילדות, כיון שאבא ואימא היו מרדימים אותנו בשירי ערש ציוניים מאד, ובהם שירו הנפלא "נִטשו צללים".
הוא עורר את אהבת המולדת שלנו מערש ילדותנו. בזכותו ידענו ש"על הירדן ובשרון שם ערביים חונים" וכי "לנו זאת הארץ תהיה ואנו נהיה בבונים!..."
הוא, בעזרת אבא ואימא, עודד אותנו להתנדב למאבק הלאומי בעודנו יונקים חלב אימנו:
"ועת יקומו נושאי דגל – אל תמעלה מע ! אל כלי זינך בגיבורים ! כי עוד שמשנו יעל!"
הלשון נמלצת, אבל באותה תקופה כך דיברנו בבית, שפה תנ"כית... זאת העברית שלמד אבא מדוד ילין בסמינר למורים בירושלים לפני מלחמת העולם הראשונה, ואותה השליט בביתנו.
אין פלא שזקני דמשק היו באים לביתנו לחזות בפלא, איך תינוקות מדברים עברית. אצלם ידעו רק הזקנים להתפלל בעברית, אבל תינוקות? הם מילמלו בערבית או צרפתית...
אליהו אחי, ז"ל, היה כבן שנתים כשהיינו עומדים על כסאותינו הקטנים ליד החלון בקומה השנייה, ובידינו צלחות חרסינה יפות מהארון. לא זרקנו למטה שום צלחת, רק הסתכלנו איך אם עוזבים צלחת לדקה היא שטה בנחת למטה עד שהתפוצצה אל רצפת השיש הלבנה שבחצר מסביב למזרקת המים.
ואז כשהגיעה אמא וקראה: "אוי, מה זה עשיתם?!"
היה אליהו עונה לה: "מה יס (יש)? מחר אלד (ארד) השׂוּקָה, ואקנה חדשׂ!"
המושג "לרדת לשוק" הוא ספרותי, מאז היו השווקים מתקיימים לחופי הים או הנהר, ובתי המגורים היו נבנים במעלה הגבעה או בשיפולי ההר, ולכן היו יורדים אל השוק. אבל השימוש בצורת הלשון "השוקה" במקום "אל השוק", מעטים כיום יֵדעו לדבר כך, אבל אחי בן השנתים כך דיבר...
לכן הבנו יפה את שפתו של טשרניחובסקי, ובייחוד שעלינו לחבור ל"נושאי הדגל" כדי להביא לכך "שזאת הארץ לנו תהיה" וכי "שמשנו עוד יעל!"
כשגדלתי והחילותי לקרוא את שירי טשרניחובסקי, הזדהיתי איתם והושפעתי מאוד מהתלהבותו בשירו על "גבורת המכבים" ואבותינו "כובשי כנען בסערה". זה התיישב יפה עם האווירה הרעננה ששררה בגליל, שם ביליתי את ילדותי, כשאבא כיהן כמנהל בית הספר בראש-פנה ואח"כ בכפר-תבור.
מאז הזדמן לי פעמים רבות לדקלם משיריו של טשרניחובסקי במסגרת עונג-שבת של בתי הספר ובמסגרת חוג הבימה לנוער. אני בחרתי את השירים והתאמתי אותם לזמן, כמו "בליל חנוכה" וכדומה. הסכמתי איתו גם בשירו "נוכח פסל אפולו", בו הוא קובל על הרבנים ש"אסרו את רוח העם ברצועות של תפילין." גם אני סבור שרבנינו הקפידו מדי והרחיקו לכת בפרשנות צרת-אופק של כמה ממצוות התורה. הסיבות – חלקן למנוע טמיעה והתבוללות וחלקן מאי-הבנת הפסוק. למשל: האיסור לעשות כל פסל ומסכה הוא לא מוחלט, אלא רק למטרה מסוימת הנקבעת במפורש: "להשתחוות אליהן." אין שום איסור לפסל לפסלים אמנותיים או לשם קישוט... (ויקרא כ"ו א')
רבנינו (להבדיל מ"רבותינו") גרמו נזק רב להתפתחות האמנות שלנו, בגלל אותו יחס של נכור וזלזול. טשרניחובסקי הוקיע זאת בשירתו, אך לפעמים היה נדמה לי שנסחף מדי באהבתו את תרבות יון ורומי.
מכל מקום אני שמח מאד להיזכר באותן חוויות שחוויתי בזכות אבא ואימא ובזכות שאול, הרופא החביב שלי. אני חש שבזכות הרופא החביב הזה התעשרתי באופן רוחני ולאומי גם יחד, ולכן אני חוגג בשמחה ובהכרת תודה את יום הולדתו של המשורר החביב עליי כל כך.
ת"א 20 באוגוסט 2007 (מקביל לי"ט באב)
רון וייס: הסכם שלום עם סוריה-חיוני
ס' נידח שלום,
איננו עושים טובה לאף אחד (מלבד לעצמנו) ברצוננו להגיע לשלום עם סוריה. סוריה היא מדינה חילונית, שדיכאה בשנת 1982 את המרד הסוני הפונדמנטליסטי בעיר חמה. שלום עם סוריה משמעותו היא גם שלום עם לבנון וייתכן שיביא לבידודה המוחלט של אירן.
עצתו של גיא בכור (גליון 274) שישראל תודיע שאין היא מעונינת בשלום עם סוריה, היא מוזרה ואני בטוח ששום ממשלה אחראית בישראל לא תנהג לפיה.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: ראוי שתשלח את תגובתך גם באתר של ד"ר גיא בכור ואז היא תגיע אליו ישירות. אינני בטוח שהוא עוקב אחר התגובות לרשימותיו אצלנו.
נעמן כהן
פלשתינה – פלסטין – ארץ ישראל
(בהמשך לשמעון שמיר [גיליון 274], נוח בשבע שגיאות)
מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס. בספרו "היסטוריה" קרא הרודוטוס לארץ "אשור הפלישתית". לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, שינה הקיסר אדריינוס את שם הפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה – JUDEA ל-SYRIA PALESTINA – על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו. מטרתו היתה מחיקת שם היהודים מארצם. הכובשים הערבים שמרו את השם ג'ונד (איזור) פלסטין ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. המונח פלסטין ככינוי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט PALESTINE ובעברית "פלשתינה א"י". למרות שערביי א"י אימצו לעצמם את הכינוי "פלישתים" אין כל קשר, אתני או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.
דווקא בקוראן (דברי אללה) נקראת הארץ בערבית "ארץ ישראל". ליתר דיוק "ארץ בני ישראל". המקור בספר יהושע י"א, כ"ב. גם בברית החדשה נקראת הארץ "ארץ ישראל", (מתי ב' 20). מעבר לכך, לפי הקוראן כל "ארץ ישראל", על שתי גדות הירדן, שייכת רק לעם ישראל. (סורה 7 פסוק 137). ולא די בכך אלא, שאללה, אלוהי הערבים, מתרה בישראלים לבל יוותרו על שעל אדמה. משה אומר לעם ישראל: "עמי בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אלוהים לכם ולא תסוגו אחור פן תלכו לאבדון." (סורה 5 פסוק 21).
לגבי הכינוי המתאים בעברית, שמעתי בנעוריי הרצאה מפי יצחק בן אהרון שטען בפנינו כי לערביי ארץ ישראל יש לקרא פְּלישׁתִינאִים. ודוק – לא פלישתים, ולא פלסטינים, אלא פְּלישׁתִינאִים. דומה כי הכינוי שומר את המקור עם ההגדרה העכשווית.
אורי הייטנר: אמשיך לאיית – פלשתין, פלשתינאים
אהוד, שלום!
אני מבקש שתכבד את האיות שאמשיך לאיית – פלשתין, פלשתינאים. אני סבור שיש משמעות וחשיבות להצגת ארץ ישראל מול פלשתין. פלשתינה היא השם שהרומים כינו את הארץ אחרי מרד בר כוכבא, "ארץ הפלישתים" מתוך רצון לעקור את הזיקה בין עם ישראל לארץ ישראל (הארץ של ישראל). אין לטשטש את הסוגיה האמיתית – האם יש לנו זכות על הארץ וזכות לחיות בה. המהות של התנועה הלאומית הפלשתינאית היא לעקור אותנו ואת זכרנו מן הארץ הזאת. לא כדאי לנו להשלות את עצמנו שמדובר במשהו אחר, אלא לעמת בין התפיסות ולהציג דברים כהווייתם.
אורי הייטנר
ס. נידח
הצעה לשביתת חוקים ותקנות חדשים במשך שנתיים, לפחות עד לבחירות
יועץ מס ותיק, שעבד בשעתו אצל פקיד השומה, אמר לי כי חוקי ותקנות מס הכנסה, ונגיעותיהם בחוקים, בתקנות ובמיסים ובתשלומים אחרים דוגמת מס רכוש וביטוח לאומי – הם כה רבים ומסובכים ומתחדשים לבקרים, לעיתים תוך סתירות מיני וביה, עד שאין כיום אפילו פקיד אחד במס הכנסה שיודע על בוריים את כולם ושיכול להתמודד עם כל האפשרויות והתקדימים הנהוגים במערכת המיסים.
התוצאה היא שלרוב אין שני מקרים עקרוניים של קביעת חבות במס וערעור עליו – דומים זה לזה, והם גם משתנים מפקיד שומה אחד למשנהו.
תוצאה נוספת היא שלא פעם יועצי מס מיומנים יודעים יותר על חוקי ותקנות מס מאשר פקידי האגף, ומסתבר שידע הוא כוח, כוח להפחית במיסוי – כאשר ההפרש או ההחזר הולך בחלקו כתשלום ליועץ המס. וכך, ככל שתקנות מס הכנסה מסתבכות, כן פוחתת הגבייה, וליועצים החרוצים הידד!
בארה"ב, כך שמעתי, חייב כל אדם להגיש הצהרה לשנתית למס הכנסה ואוי לו אם העלים ושיקר. אבל, ההצהרה מנוסחת בשיא הפשטות וכל אדם ממוצע יכול למלא אותה ולשלוח.
אפוא אצלנו בארץ! שנים התעקשתי לנהוג כך עד שהבנתי שיש לי שתי אפשרויות: לקבל התקף לב מול פקידים קשוחים שרק מחכים לטמון לי פח ואינם מיידעים אותי זכויותיי, או להפקיד את ענייני בידי יועץ מס. ומאחר שאני עדיין חי, לא קשה לנחש במה בחרתי.
ממס הכנסה אפשר לקחת דוגמה להרבה מיגזרים אחרים. בולמוס החקיקה המאפיין כל כנסת באמצעות חבריה, השואפים להתבלט בתקשורת, וכן מאות החוקים התקנות הקיימים והחדשים בכל משרד ממשלתי ובכל תחום ציבורי, לרוב אינם משפרים שום מצב ואינם פותרים שום בעייה אלא רק מסבכים ומייקרים ומייתרים הרבה פעולות פשוטות.
ישנם בישראל אלפי חוקים ותקנות. די והותר כדי לקיים מדינה מודרנית, מסודרת, אשר בה יש מה שפחות תקלות ואסונות, כמו למשל תאונות דרכים. כל מה שצריך לשם כך הוא לא דיונים והצעות של חוקים חדשים אלא ללמוד היטב את ספרי החוקים והתקנות הקיימים ולשקוד על ביצועם ועל אכיפתם ועל אי חריגה מהם, וזאת – ברשות המבצעת, המחוקקת וגם השופטת.
אחרת זה כמו לבנות קומה על גבי קומה בבניין ששוקע והולך בתוך ביצה טובענית.
ההצעה: כמעט כל דיוני הכנסת יוקדשו מעתה למעקב אחר ביצוע החוקים הקיימים.
ד"ר יעקב זמיר
עדות רופא צבאי ממלחמת ההתשה
מן העיתונות נודע לנו על הקצין שהפר את כל הוראות הבטיחות המפורשות וכך נקלע לג'נין העויינת, וכמעט עלה לו הדבר בחייו. מייאש הדבר לראות שרק אחרי עשרות שנים בהן מפרים קצינים את ההוראות המפורשות של המשמעת בצה"ל (ובעקבותיהם הולכים גם הפקודים שלהם) ועובדים בשיטת "חפיף" וכן "מעלייש" וגם "יהיה בסדר", כאשר הדברים עלו בחיי אדם פעמים רבות – רק עתה מישהו שם לב לשיטה הרקובה הזו ונוקט תגובה לפי החוק ומתייחס ברצינות לדבר.
סיור עלה על מוקש, מסתבר שלא נהגו לפי ההוראות. תרגיל הסתיים בנפגעים, מתברר שהקצין האחראי לא קרא את הוראות הבטיחות מבעוד מועד. וכך הלאה, אין ספור מקרים שהביאו בסופו של דבר לאסונות גדולים כמו גם מלחמת לבנון השנייה.
מקומם ומרגיז עוד יותר שבמקרים בהם נהגו שלא לפי ההוראות ונגרמו אבדות בנפש, צויינו לשבח האחראים לכך (גם אם הם נפגעו בעצמם). המקרה שזכור לי ממלחמת ההתשה היה כאשר שירתתי כרופא צבאי בבקעת הירדן, שהיתה חמה ובוערת תרתי משמע, וכל יום ספגנו בה הרוגים ופצועים.
דקות ספורות אחרי הגיעי לשם, כאשר בקושי הספקתי להחליף בגדים, נתקבלה קריאה דחופה לצאת לשטח ולחלץ חיילים שנקלעו לשדה מוקשים, ויש נפגעים. עלינו על האמבולנס בדרכנו למקום, ירד גשם שוטף מאוד והאמבולנס שייט באדמה הבוצית והחלקלקה עד סמוך מאוד לשטח התקרית. באמצע הביצה הטובענית שכב חייל בדרגת סרן כאשר שתי ידיו קטועות וזרוקות הצידה וכל פניו מכוסות רסיסים ועיניו מלאות דם וכן גם חזהו ובטנו, והוא גונח. הסתבר שהוא ניסה, בנגוד להוראות מפורשות מאוד, לפרק מטען חבלה שהניחו מסתננים על אם הדרך של סיורי צה"ל, והמטען התפוצץ בדיוק כפי שקיוו אלה שהניחוהו. בקושי רב ואחרי מאמצים רבים עלה בידינו להגיש לו סיוע ראשוני. ורק במזל גדול הספיק להגיע למקום הליקופטר חילוץ שלקח אותו לבית חולים בפנים הארץ.
וכך הוא נשאר קטוע שתי ידיים ועיוור בשתי עיניו ואושפז לשיקום הרבה מאוד חודשים. אולי מיותר לציין שהוא היה לא אחר מאשר קצין החבלה החטיבתי, כלומר האיש שהיה צריך לדקדק בקיום הוראות הצבא בענין זה יותר מכל חייל אחר. וכן מיותר לציין שבהתאם לטירופה של המערכת הצבאית (וראה "מילכוד 22"), הוא צויין אחר-כך לשבח על אומץ ליבו בכתבה רבת מילים ועמודים במוסף של יום ששי בעיתון מכובד.
ציניקנים וקרי מזג יאמרו שהיו צריכים להעמידו למשפט ולהוקיעו על חוסר האחריות שגילה ועל כך ששימש דוגמה רעה מאוד לאחרים. ואם לא נהוג להעניש פעמיים פצוע כזה, בוודאי ובוודאי שלא היו צריכים לציין אותו לאחר מכן כמי שפעל בגבורה. הוא פעל בחוסר אחריות וברשלנות פושעת והיו בהחלט כן צריכים להעמידו לדין. אלא שהסדרים אצלנו הפוכים היו כל העת.
ואם השמתו במחבוש של הקצין המכובד שהגיע לג'נין מסמלת תחילתה של התפקחות כלשהי בצמרת הצבא – כי אז אפשר לראות בזה משהו מן הנחמה.
אורי הייטנר: מי יאכל את החרב?
(תגובה ליואל מרקוס, "מי שואל אותם?", "הארץ", 31.8)
מרקוס כותב במאמרו: "יש בישראל מיעוט קנאי אלים, המתעקש שהמדינה תאכל חרב לנצח."
את הדימוי שאב מרקוס משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). אולם הוא לא הבין את הפסוק. על פי הבנתו של מרקוס, הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא הנשוא. המילה "תאכל" היא בגוף שני (אתה תאכל). מרקוס מבין את השאלה באופן שגוי, כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
זוהי שגיאה נפוצה, אך מביכה למדיי כאשר היא נובעת מקולמוסו של איש תרבות. שהרי הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". מרקוס מבין אותה במשמעות של אכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"
הופיע ספרו החדש של אמנון בי-רב
"סיפור עיתונאי"
20 סיפורים אמיתיים על עיתונאים
"סיפור עיתונאי" הוא קובץ של סיפורים על עיתונאים ישראליים, המסופרים מנקודת ראותו של עורך עיתון. כל הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, המביאים את הסיפור האנושי שמאחורי הסיפור העיתונאי. על מנת שלא לפגוע בגיבורי הסיפורים, שונו מקומות, פרטים ושמות, אבל העלילות נותרו נאמנות במידה רבה להתרחשויות כפי שאירעו במציאות.
אמנון בי-רב היה עיתונאי ועורך במשך יותר מ-40 שנה. 25 שנים מהן היה עורך "מעריב לנוער". כמו כן היה עורך המוספים של העיתון הכלכלי "טלגרף" ולאחר מכן העורך הראשי של הירחון "עולם האישה". "סיפור עיתונאי" הוא ספרו ה-15.
הקוראים הקבועים של "חדשות בן-עזר" המעוניינים לרכוש את הספר בהנחה של 50% יכולים לפנות לאמנון בי-רב בטלפונים 03-5336579, 052-2801693
משה ברק: פנייה לחובבי יידיש
הגיע אלי המכתם ביידיש "קלפונצען ווסער", שפירושו מי אפסיים.
פגשתי אותו גם בעגה עברית מפי שייקה גונר איש מחניים וגבת שקרא למשקה התפל שהוגש בחדר האוכל בשם "מי קלפונס".
עיינתי במילונים ופניתי לכמה מוסדות תרבות ביידיש בארץ ובחו"ל, אך כולם טענו שאינם מכירים כלל את המכתם.
אני פונה לעמיתיי חובבי היידיש: "האם יש מישהו המכיר מכתם זה, והיכול לספר לי משהו על נסיבות השימוש בו, ובעיקר ברצוני לדעת מהו המקור הלשוני של אותו 'קלפונצען וואסער'?"
אשמח לקבל את התשובה באמצעות המכתב העיתי, אך אם יש מישהו שאיננו רוצה דווקא לפרסם בפומבי, אשמח לקבל דואל בנושא, לכתובתי barak@gvat.org.il או לשוחח איתו בטלפון שלי 04-6549-549.
משה ברק
גבת
יום חג לסופרת נירה הראל ולשירת הילדים העברית
יום חג לסופרת הוותיקה לילדים ולנוער נירה הראל, אימו-הורתו של "פילון" שעליו גדלו דורות של ילדינו (ובו כתבו סופרים ומשוררים עבריים רבים כשעוד היה היכן לפרסם את מה שכתבו) – כי נירה, חברה טובה שלנו, הוציאה בבת אחת שני ספרים לילדים.
הספר האחד הוא "סבא בישל מרק" עם איוריה של עפרה עמית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובעריכת יונה טפר. הוא כתוב על פי מיטב המתכונת של "ספר מצוייר", שעליה עמד ביסודיות המאייר הניו-יורקי הישראלי-לשעבר אורי שולביץ בספרו המשמש עד היום מדריך לכתיבת "ספרים מצויירים" – "רַייטינג ויב פיקצ'רס". המעשייה של הראל היא ממש מינימליסטית. סבא בישל מרק ובאה לאכול עימו נכדתו איילת, ובא, ובא, ובאו, ובאו – ואתם כבר יכולים לנחש את הסוף, שלא אגלהו, רק אומר שהציור האחרון בספר הוא של גביע יוגורט ריק! – יסוד החזרה שבסיפור, והתפתחותו מדף לדף, עושה אותו קליט לילדים קטנים שחוזרים על הטקסט בעל-פה, כמו הסיפור על סבא אליעזר שמשך בגזר, של לוין קיפניס. הציורים של עפרה עמית משלימים את הסיפור בסגנון קצת חדשני ורחוק ממתיקות ז'נריסטית, שצריך להתרגל אליו כדי ליהנות ממנו.
לוין קיפניס ושירו הידוע מככבים באסופה "שרשרת הזהב", שירי מופת לילדים מביאליק ועד יהונתן גפן, שבחרה וערכה נירה הראל, ואיירה בתיה קולטון, בהוצאת "אחוזת בית, ספרים". 40 שירים של 21 משוררים משלוש תקופות מרכיבים את האנתולוגיה הזו, שמטרתה, כמוצהר בהקדמתה של הראל, וביתר פירוט בכתבה של אביבה לורי ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 31.8.07 – היא להחזיר לגני הילדים ולמשפחות הילדים את כבודו של השיר העברי שליווה אותנו כמעט מראשיתו של המפעל הציוני-העברי, אך כבודו והצורך בו עומעמו מאוד בשנים האחרונות. עיתוני הילדים נסגרו בזה אחר זה. ספרי שירה חדשים לילדים כבר כמעט שאינם נדפסים. ולמעשה הסיכוי היחיד של שיר לילדים להיקלט הוא אם הולחן והפך לקליט.
כאן, במאמר מוסגר, ייאמר כי אחת הרעות החולות של הזמר העברי המקורי היא התופעה שהזמרים הפכו לכותבים ולמלחינים של עצמם. ולא שקם לנו דור של שאנסיוניירים מוכשרים אלא שעיני הזמרים צרה בפזמונאים ובמלחינים שמקבלים תמלוגים דרך אקו"ם על כל שיר אשר לדעת הזמרים מושמע רק בזכותם, וכך הדירו את הכותבים והמלחינים מהתחום, והם מקבלים שלוש פעמים תמלוגים על כל שיר, פעמיים ככותבים וכמלחינים חברי אקו"ם ופעם כמבצעים ממסגרת משלמת אחרת, וככה זה נראה. יש להניח שהתופעה הכלכלית הזו עומדת גם ביסוד ניוונם של שירי הילדים החדשים כיום.
נחזור ל"שרשרת הזהב", הלוואי שהספר יפעל את פעולתו אבל מה לעשות, גם בקריאתו אתה מעדיף מיד את השירים שהולחנו ומזדמזמים בך על פני אלה שנותרו אילמים. ויש לשער שגם הגננות כך תנהגנה כי יותר קשה לדקלם לילדים שיר ללא מנגינה. לכן לא היה מזיק לצרף לספר קלטת-עזר בקריאה ובזמר.
הפורמאט מהודר והציורים משעשעים, ממש ספר מתנה, אם כי הוא גדול וקצת כבד מדי להקריא ממנו לילדים או שילד ידפדף בו בעצמו. והערה נוספת, הגיע הזמן שהמורידים לדפוס בהוצאות הספרים ידעו להבחין בין מקף (דק וארוך עם רווחים בשני קצותיו) לבין קו מפריד (קצר, שמן, וללא רווחים בין המילים שהוא מחבר). בספר שלפנינו כל הקווים המפרידים הם מקפים שמנים עם רווח מכל צד, שזה סימן פיסוק שאינו תקני ואינו קיים אלא אצל מזכירות בורות שמנפיקות מכתבים עבריים, וגם לצערנו אצל רוב כותבי העברית, שאינם יודעים להשתמש נכון בסימני הפיסוק בכתיבתם. אמנם, מבחינה טיפוגראפית יש בעייה, כי הקו המפריד הוא לעיתים דק מדי, אבל דומה שאחרי המצאת אבקת-השריפה אפשר להתגבר גם על המכשול העברי הזה.
לחברי "שדמות" לדורותיהם שלום וברכה,
כותבת אליכם אילה גלעד, זוגתו של גרימי (שאותו ודאי כולכם מכירים) ב-46 השנים האחרונות. חשבתי שאולי יעניין אתכם לדעת כי הפקתי דיסק המתאר את 50 שנות עין גדי במבט אישי. אני מבססת את פנייתי אליכם על אמרתו היפה של יובל שחל ז"ל (בנם של דליה ואריה): "אולי אני לא אהיה חלק מעין גדי אבל עין גדי תהיה תמיד חלק ממני." בתמונות השחור לבן תצליחו לזהות בודאי חלק מאתכם והשאר – תיעוד של מה שעשינו ב-50 השנים האחרונות. מי שמעוניין בדיסק יפנה אלי בדוא"ל. אפשר לקבל התרשמות מאלה שראו כבר, ביניהם: דבוישה, בניס, מגינה, אברהם מימון ובכקה.
הפרטים שלהלן נכתבו על-ידי שרהל'ה אלבר, מפעילת אתר האינטרנט של הקיבוץ:
סוד היחד – קיבוץ עין גדי במבט אישי, כתבה וערכה – אילה גלעד. "חמישים שנות עין גדי בעיניה של אילה, חברה ותיקה בקיבוץ. הסיפור האישי והסיפור הקיבוצי. החלומות, התקוות, הערכים, המניעים, הקשיים, הגאווה והאהבה". מוקדש באהבה והוקרה למיסדי עין גדי ביובל ה-50 של הקיבוץ.
לאחר עבודה של שנה ויותר יצא לאור דיסק DVD של שעה המהווה תיעוד יחיד במינו של 50 שנות עין גדי והוא מקיף, יפהפה ומרגש. מבחינת אילה זו מנחת אהבה למקום אליו היא קשורה, או כלשונה:"זו הצוואה שלי."
עם היכנס הקיבוץ לחגיגות יובל ה-50 לעין גדי, החליטה איילה ועשתה מעשה: השקיעה מרץ, זמן, יצירתיות, אהבה ו – כן, גם הרבה כסף – והפכה את סיפור עין גדי שלה לדיסק DVD המספר את סיפורה של עין גדי מזוויות הרבה – ובמבט אישי אוהב, דואב, דואג, עורג.
את הסרט הזה היא הפיקה מתוך תחושת שליחות וצורך לתעד את מה שהיה. לספר לדורות הבאים על שעותיה היפות של עין גדי בפרט ועל הקיבוץ בכלל שהיה (ציטוט מהסרט) "ההתקדשות החילונית הנעלה ביותר שצמחה בארץ ישראל."
זה סיפור אישי מעניין, יפה ויוצא דופן על מפעל-חיים.
הדיסק הופק ע"י "עין מצלמת", עינה הרגישה והאוהבת של עירית עשת-מור (הבת של יוכבד) וממה.
נוהל רכישת דיסק
יש לרשום צ'ק ע"ס 60 ₪ (כולל דמי משלוח) לפקודת קיבוץ עין גדי. לשלוח אותו אל –אילה גלעד, קיבוץ עין גדי, ד.נ. ים המלח 86980. לציין את הכתובת אליה יש לשלוח את הדיסק. עם הגעת הצ'ק ישלח הדיסק לביתך בצירוף קבלה
בברכה ובתודה,
אילה
טל. 08-6594765. דוא"ל: ayalagil@ein-gedi.org.il
"האומה"
הבמה למחשבה לאומית, כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי
בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 169 ובו 144 עמודים
בתוכן – בין השאר: מנהיגות של עשייה ציונית
השופט אורי שטרוזמן – "אגף הדמוקרטיה" בשירות מחסלי הזהות היהודית
עו"ד דפנה נתניהו – מתיישבי חברון מבקשים מימוש זכות הקניין
עמוס גורן – שנאת המתנחלים השחיתה את התקשורת
עו"ד יורם ארידור – על המנהיגות: ממשה עד הרצל
הנשיא שמעון פרס – ז'בוטינסקי: הכינור הציוני שהפיק את הצלילים היפים
ח"כ בנימין נתניהו – חמישה מרכיבי מדיניות להדיפת הסכנות לישראלח"כ גדעון סער – מהילה נכונה בין יסודות שמרניים לליברליים
פרופ' יוסף גייגר – מניין שאב ז'בוטינסקי את הביטוי "קיר הברזל"?
מנחם שריד – "נוער נהדר, למרות הדעות המשובשות"
ד"ר ברוך פורמן – הספורט הבית"רי במחנות העקורים
ד"ר יעל ישראל – אגדת האחים אליהו
יוסף אורן – ה"שטייטל" על גבעה בשומרון, ועוד... ועוד...
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419, ת"ד 21769 תל-אביב, 61217
יואל נץ
מתוך פרק מרומאן אוטוביוגראפי
שלושה חיים
העומד לצאת בשנת 2009 בהוצאת יד ושם
גלגלי הברזל הענקיים [חלק שני]
ליאון הביא את משפחתו לפינסק. אחריהם הגיעו: רחל קוצ'יאק, לוטק עם חניה וברוך-משה, בנה של דודה דבורה, שלמד צילום אצל לוטק וחניה. הנה כי כן, התאחדה המשפחה ונתקבצה לה יחדיו בפינסק.
ליאון נותר נאמן לאידיאלים הנשגבים שטיפח עם חבריו הקומוניסטים. גמר אומר לזנוח את מקצוע הצילום. סבור היה כי כאן בארץ הסוציאליזם, שהמהפכה חוגגת בה את ניצחונה – אין בו בצילום עוד תועלת. עליו להיות אדם פרודוקטיבי. התחיל לעבוד בבית חרושת לייצור לבֵנים כסבל, פועל שחור. לא עמד לו כוחו הגופני אלא למשך שבוע ימים בלבד. ויתר והחל מחפש עבודה קלה יותר.
סיומה ומיאטק, לעומתו, פנו לעסוק בהברחות ובספסרות בשוק השחור ו"עשו" הרבה כסף.
לא הם ולא המישטר שרדף אותם, לא היו מודעים לכך, שהם ורבים כמותם מסייעים הלכה למעשה לכלכלתה של המדינה הענקית, אשר אוצרותיה לא ייספרו מרוב והיא נשלטת בידי מנגנון אדיר כוח, מסורבל ובלתי יעיל. הספסרים עוקפים את הסרבול הביורוקראטי, עוקרים את הסחורות מרבצן, במקום שבו הן מונחות כאבן שאין לה הופכין, ומעבירים אותן בזמן קצר אל האתרים שבהם זקוקים להן הבריות כמו לסם חיים. אבל אוי לו ואבוי לו למי שנתפס!
סיומה ומיאטק הציעו לליאון שיצטרף לפעילותם. ליאון דחה אותם בבוז. קיבל למשך תקופה קצרה תפקיד של גזבר נודד מטעם המדינה בבריגאדה לביעור היערות בסביבת פינסק. אנקה עבדה בבית תינוקות של הפועלות בבית חרושת לגפרורים. היתה זו עבודה מתישה, עם תורנויות לילה רבות. בשכר עבודתה החודשי ניתן היה לקנות קילוגרם חמאה בשוק השחור. באורח חוקי לא היה אפשר היה להשיג חמאה ולא מוצרי יסוד אחרים.
בחודש פברואר של שנת 1940 הכריזו השלטונות הסובייטיים על הנפקת תעודות זהות לאזרחים. כל אדם חייב היה להתייצב במשרד הפנים, מצויד בשלוש תמונות פספורט. ליאון שינה שוב את דעתו באשר למקצוע הצילום בעידן הסוציאליזם והחל מתעניין בארגון קואופרטיב של צלמים.
השלטונות נענו ליוזמתו ושלחו איש ארגון "מן המזרח", חבר המפלגה מן העיר מינסק. האיש כינס את הצלמים לאספה כללית ובירך על יוזמת הקואופרציה. לקראת סיום האספה הוסיף האיש כבדרך אגב, שהצלמים הנמנים על הפליטים מן המערב אינם רשאים ליטול חלק בקואופרטיבים...
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד גיסיו נאות ליאון להקים איתם בצוותא סטודיו לצילום למרות האיסור מטעם השלטונות. שכרו חנות ברחובה הראשי של פינסק. מיאטק וסיומה הבריחו מן העיר לֶמְבֶּרְג (לְבוּב) כמויות גדולות של חומרי צילום, והסטודיו החדש של הקואופרטיב המשפחתי החל לפעול במלוא הקיטור. הרוויחו היטב, כמו בימים הטובים בוורשה. הקואופרטיבים החוקיים לצילום שבעיר סבלו ממחסור חמור בחומרי גלם.
התעודות של הפליטים מופלות היו לרעה לעומת תעודותיהם של שאר האזרחים. תעודות הפליטים סומנו בסעיף 38, אסור על בעל התעודה לבחור לעצמו מקום מגורים, שקרבתו לגבול נופלת ממאה קילומטר; הוא לא יתגורר בעיר מחוז, אלא ביישוב כפרי או בעיירה קטנה; שם הוא יהיה נתון לפיקוח משטרתי הדוק, עיסוקו לא יהיה במקצוע חופשי – יוּתר לו להתפרנס מעבודה שחורה בלבד... פליט מן המערב, אשר יסרב לקבל תעודת זהות, רשאי לרשום בטופס המתאים: "נא לשלוח אותי לגרמניה."
בני המשפחה התכנסו וקיימו שיחה נוקבת. רגינה אמרה שאין בכוחה עוד להתבונן בפרצופי החזירים שלהם. היו שטענו שאין להם כאן די אוויר לנשימה ועוד דברים מן הסוג הזה. חניה אמרה שהיא לא תוותר על ההזדמנות לשוב ולהתאחד עם בני משפחתה שנותרו בוורשה. ליאון טען לעומתם, כי אין זה מפליא כלל, שאין השלטונות הסובייטיים נותנים עדיין אמון בפליטים, שזה מקרוב באו מארץ קפיטליסטית.
"השלטונות הסובייטיים ייווכחו לדעת כעבור זמן-מה שאנחנו אזרחים נאמנים. נקבל תעודות זהות רגילות ונוכל לגור בכל מקום שנרצה בארץ הענקית הזאת. אי-אפשר לדעת מה יקרה אם נשוב אל הגרמנים," אמר והוסיף: "יש לי שלושים ושלושה אלף רובלים. נוכל לחיות בכסף הזה תקופה די ארוכה, אם חלילה לא יתאפשר לנו לעבוד. בפינסק אסור לנו להישאר – אז בואו נעקור אל עיירה בסביבה הקרובה ונקים ביחד קואופרטיב לצילום."
בני המשפחה הסכימו לבסוף עם דבריו של ליאון והחליטו – אף כי בלב כבד – לקבל אזרחות סובייטית נחותה. רק חניה ולוטק (לוטק לעולם אינו ממרה את פי אשתו) רשמו שרצונם לשוב לגרמניה.
למרבה מזלם ולמזלם של רבבות פליטים אחרים שנהגו כמותם – השלטונות הסובייטים לא שיגרו אותם לגרמניה, אלא העבירו אותם אחר כבוד הישר אל ערבות סיביר. אילו היה תוכם של הסובייטים כברם, היו הפליטים נשלחים אל מותם הוודאי. ימי המלחמה עברו על פליטים אלה במחנות הגולג, ברעב, בכפור, בעבודות פרך. אבל רבים מהם שרדו ונותרו בחיים...
ארבעת הגיסים שלחו מברק לסטאלין, בו טענו שילידי פינסק הם, ורק בשנים האחרונות נעדרו ממנה. מן הדין על-כן, שייחשבו כאזרחי ברית המועצות לכל דבר ועניין, ויוסר נא הסעיף 38 מתעודות הזהות שלהם. התשובה עדיין בוששת לבוא.
בני המשפחה קבעו את מושבם בעיירה בשם סַרְנִי שליד העיר רוֹבְנוֹ, כיוון שמישהו מהם גילה, כי בסרני אופים לחם לבן. שכרו דירות לכולם, "התאגדו" כמצוות הסוציאליזם, והקימו יחדיו קואופרטיב, אף-על-פי שהדבר נאסר עליהם. שכרו חנות ברחובה הראשי של סרני והסבו אותה לסטודיו לצילום. סיומה ומיאטק הבריחו חומרי צילום מלמברג. הקואופרטיב המשפחתי היה עמוס עבודה. האנשים באים היו ממרחקים להצטלם בו, בשעה שהקואופרטיב החוקי המתחרה היה סובל ממחסור בחומרי גלם.
בצד סרטי הצילום, ניירות הצילום והכימיקלים, דאגו הגיסים להביא עימם ממסעות ההברחה גם פרקמטיה מסוג אחר. על שולחן האוכל המשפחתי הגדול עולים היו דברי מזון מובחרים, מדי יום נתחלפו עליו סוגי היינות. בני המשפחה הִרבו לבלות, לבקר בתיאטרון, לבקר בקולנוע – ידעו, כי פרוספריטי זה הוא בן-חלוף. על-כן – וכל עוד ניתן הדבר – חיים היו את הרגע.
לרגינה ולמיאטק נולד בן. קוראים לו יולצ'ק.
"לי קוראים יולצ'ק!" – אני צועק.
"אתה בן חמש, אתה כבר גדול, עכשיו קוראים לך יוּלֶק."
אני מסכים שיקראו לי יולק. זה נהדר להיות גדול, כי אני מקבל זוג אופניים ולומד לרכב עליהם במהירות עצומה.
לכל המבוגרים קנו פתאום זוגות אופניים, אבל גדולים.
אימא אומרת:
"זו הוצאה מטורפת!" ואבא משיב:
"בשביל מה לחסוך בכסף? מחר הכול ילך לעזאזל."
"מה זה עזאזל?" – אני שואל.
"עזאזל זה שד."
אני יודע מה זה שד...
השכם בבוקר אני רץ בחשש גדול לראות את האופניים שלי וקופץ עליהם בשמחה. לחינם אבא דאג: הם לא הלכו לעזאזל.
"יולק, עזוב את האופניים – הם לא יברחו לך. בוא ותגמור לאכול!"
אימא מלמדת את לושיה ואותי לקרוא בלשון הרוסית. אימא מלמדת אותי לדקלם ברוסית שירים ברגש, בליווי תנועות ידיים. אני אוהב להופיע בדקלום השירים בפני בני המשפחה. בשעה שאני מדקלם, הם מתייחסים אליי: הם צוחקים ומוחאים לי כפיים.
יותר מכל אני אוהב לראות סרטים של צ'רלי צ'פלין. אני צועד מהר ובצורה מצחיקה כמוהו, וכמוהו מפנה בפתאומיות את ראשי לצדדים ועושה פרצוף מצחיק. המבוגרים מפצירים בי שאחדל מזה, אבל אני כבר לא זוכר איך הולכים הליכה רגילה. המבוגרים מצטערים, כועסים עליי ואומרים לי שאני שובב ופרא-אדם.
אני נעלב ופונה לשחק עם קופסת גפרורים ריקה ועם חוט קשירה.
אני מלפף חוט לאורך מכל הקופסה ומשחיל את המכל עם החוט לתוך מכסה קופסת הגפרורים; אני הופך את כיוון הקופסה אליי, כך שכעת אני אוחז בשני קצות החוט, כשהם מלפפים את הקופסה מבחוץ, קצה אחד מעל הקופסה והקצה השני מתחתיה. אני מושך בחוזקה בקצות החוט והידד! – המכל נורה למרחק ניכר החוצה!
אני קופץ ומקפץ מרב שמחה על ההמצאה שלי ואני חוזר ומדגים אותה שוב ושוב לעיני המבוגרים. המבוגרים פוטרים אותי ב"יפה, יפה," אבל אני יודע שהם רק רוצים שאניח להם. למרות שאינני זוכה לעידוד מן המבוגרים, אני להוט להמציא עוד ועוד המצאות חדשות...
משב רוח פתאומי מעיף תמונות מן החבל, שהיו מתייבשות בחצר. אני רץ החוצה ושומע את אברהם נוזף בחיים ובשמולק על העבודה המרושלת שעשו בעת שתלו את התמונות לייבוש. חיים שואל לפתע:
"טָא ווֶער אִיז שוּלדִיג – די בעל-מלאכות צוּ דִי ווִינְטְן?" (אז מי הוא האשם – בעלי המלאכה או הרוחות?)
אני מכיר את הבדיחה. מספרים את הסיפור: בעלי המלאכה קשרו ברשלנות את הספינה אל המזח. נשבו רוחות חזקות, התירו את הקשרים, הספינה ניתקה מן המזח והפליגה באין איש על סיפונה ללב ים. ועכשיו שואלים: "טא ווער איז שולדיג – די בעל-מלאכות צו די ווינטן?"
אני מחכה דרוך לתשובתו של אברהם. אברהם צועק כצפוי, בכעס:
"דִי בעל-מלאכות! די בעל-מלאכות (בהיגוי של לשון יידיש – 'דִי בַּל-מְלוֹכֶס')!"
חיים אומר לו בחרוז:
"קוּש אִין טוֹכֶעס!" (שק בתחת).
אני מתגלגל מצחוק. אילו אמר אברהם: "די ווינטן" – היה חיים אומר לו: "קוש אין הִינְטְן!" (שק באחוריים)...
אבא יצלם את לושיה ואותי בסטודיו. מושיב תחילה את לושיה בכיסא, מכין אותה לקראת הצילום ומכסה לעצמו את הראש בבד השחור. אחר-כך הוא יוצא עם קסטה מחדר החושך, משחיל אותה בגב המצלמה, שולף את המכסה, סוגר את הצמצם ודורך את מנגנון החשיפה. עכשיו אבא רוכן לפני לושיה ומעליה, להטיב את זווית פניה.
ברגע זה אני אוחז כמו אבא בכבל החשיפה ולוחץ עליו.
אבא נוזף בי, מוכיח אותי על פניי על שקלקלתי גלופה יקרה. אני מתבייש מאוד, אבל ככל שאני משתדל, אני לא מצליח להתאפק ושלא להשתובב.
אבא מפתח את הגלופה שצילמתי ומכין ממנה תדפיס נייר. מראה אותה לכולם וכולם צוחקים. בתמונה נראה אבא מאחור בפיסוק רגליים, מתכופף ורוכן קדימה לעבר לושיה היושבת.
סיומה אומר לי:
"הצילום הראשון בחייך שצילמת נקרא: "האחוריים של אבא'לה שלי."
אווירת השלווה המדומה הלכה והתקדרה. גייסו את מיאטק לצבא האדום לצורך האימונים. שיחררו את מיאטק, גייסו את ליאון. ביום השלישי לאימוניו של ליאון, ב-22 ליוני 1941, הפציצו מטוסי הלופטוואפה הגרמניים את קייב וערים אחרות. מלחמת העולם השנייה הגיעה אל לב ברית המועצות והשתוללה במלוא עוזה. מיאטק גוייס בשנית. אברהם גוייס לגדודי העבודה. סיומה, בשל גילו המבוגר, ושמולק וחיים, בשל גילם הצעיר נותרו הגברים היחידים במשפחה.
המשפחה הורשתה להתפנות מזרחה, בזכות היותם קרוביהם של לוחמי הצבא האדום. עם ההיערכוּת החפוזה לקראת הבריחה המחודשת מזרחה – ניסו בני המשפחה לשדל את יקיריהם בפינסק לנטוש הכול ולהצטרף אליהם. הדים מפולין הכבושה כבר נשאו רמזים כיצד זוממים הנאצים לנהוג ביהודים. אבל הפינסקאים היו סבורים כי השמועות מוגזמות מאוד. הסבל, הרעב וההשפלה, שניחתו עליהם מכובד ידם של הפולשים לסוגיהם, לאורך המאה העשרים, היו חרותים היטב בזיכרונם של הזקנים. כובשיה הרבים של פינסק – הרוסים, הפולנים, הגרמנים – התחלפו בזה אחר זה חדשות לבקרים מאז ימי מלחמת העולם הראשונה. התכונה המשותפת לכל הכובשים כולם היתה השינאה ליהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה ובעקבות המהפכה הבולשביקית, שפרצה בשלהי המלחמה, השתוללה מלחמת אזרחים על פני האימפריה הרוסית, והשלטון בפינסק היה עובר בתדירות של אחת לכמה חודשים מן האדומים אל הלבנים וחוזר חלילה לידי האדומים. בינות לחילופי השלטון בין השניים היו משתלטות על העיר לפרקי זמן קצרים כנופיות של פורעי חוק למיניהם. כל הקלגסים רצחו ביהודים, חמסו את רכושם הדל, אנסו את נשותיהם ואת בנותיהם. הסבל היה קשה מנשוא, הכאב על הקורבנות החפים מפשע היה כבד, אבל בחלוף הסערות היו הפצעים מגלידים והחיים היו שבים אל מסלולם.
...הימים – ימי מלחמת האזרחים. לייב'ל הנער נשלח על ידי אביו לעזור לבן דודו פייבל לכנוס את פרותיהם של דיירי הרחוב, אשר פייבל ממונה היה על רעייתן, כדי למהר ולהחזיר אותן אל רפתות בעליהן, משום אימת ההתקפה הצפויה כנגד חיילי הצבא האדום, ששולטים היו בפינסק.
לייב'ל מוצא את פייבל מתגולל בחברתם של שלושה לוחמים, סוסיהם רועים עם הפרות. אחרי שהחיילים שמעו את החדשות מפי לייב'ל הם זינקו על סוסיהם והסתלקו משם בדהירה. לייב'ל עזר לכנוס את עדר הפרות ואחר כך רץ כחיל חלוץ לפני המחנה לסייר את דרך השיבה העירה, חוצה כחמישה עשר צמדי פסי רכבת סמוך לתחנה. לפתע שני לוחמים מן הכוח הפולש פתחו באש לעבר לייב'ל ולייב'ל השתטח על הקרקע. מאוחר יותר הסתבר כי היורים נמנו על כנופייתו של הגנרל בלכוביץ', אשר קיבץ בני בלייעל מבין הפושעים שהותרו מבתי הכלא בלהט המלחמה, וגייס אותם לעזרת הלבנים כנגד האדומים. בשכרם הותרה להם יד חופשית לחמוס, לשדוד ולרצוח ביהודים במשך ארבעים ושמונה שעות הכיבוש הראשונות בכל מקום יישוב שיפלשו אליו. הכנופייה לא מנתה אלא שמונה עשר איש, ועלה בידם להטיל מורא ופחד על כרבבת חיילי צְבא הבולשביקים. האחרונים נסו בבהלה על נפשם מפני הליסטים. גולת הכותרת של הסיפור היא המחזה, בה שניים מבין קומץ אנשי כנופיית גנרל בלכוביץ' שכבשו את פינסק, היו עסוקים בלחימה כנגד הנער לייב'ל...
היהודים למודי הניסיון המר התכנסו בתוך עצמם, כופפים את גוום לקראת האימה החדשה שעומדת להתרגש עליהם. לא אבו כלל לשקול את הרעיון לנטוש את בתיהם הדלים ולצאת לדרך של חיי נדודים. מתי מעט מבין הפינסקאים, אבוי, ניצלו מידי הנאצים. מכל בני משפחות הגיסים לא נותרו אלא זיכרונות ויגון עמוק...
רק טדק גרבוז, בנו "הגוי" של סיומה, הצטרף אל מסע הבריחה. טדק היה ג'ינג'י צעיר, בן גילם של שמולק וחיים. אימא של טדק – שלא כיהודי פינסק – הטיבה לראות את הנולד. הפצירה בבנה שיצטרף למסע הבריחה של סיומה אביו, כמו הבינה בחושיה כי לו נתפס טדק בנה בידי הנאצים, לא היה גורלו שונה מגורלם של יתר היהודים.
במשך זמן ניכר, בעת היותי כבר אדם בוגר במדינת ישראל, היו עדיין הרכבות מבעתות אותי בחלומותיי. רכבות המשא היו שבות וסוגרות עליי; אוזניי היו נחרדות מן הרעשים של חיבורי הקרונות; שוב ושוב עובר בחיפזון מתחת לקרונות הרכבות החונות, אחוז אימת מוות. אני חולף בין גלגלי הברזל הענקיים, ידי לפותה בחוזקה ביד אימי. אני נחרד מן האפשרות שלפתע פתאום יחלו גלגלי הברזל הענקיים לנוע. האימה משתלטת עליי עד שאני שומע את פעימות ליבי... הנה דחוסים אנו בקרון משא עם המון רב של פליטים הנצמדים אל מיטלטליהם... הנה יישובים אנו רכונים על גבי קרונות-פלטפורמות פתוחים, חשופים לרוחות קרות החודרות עצמות. אוזניי כואבות עד לבלי נשוא והמוגלה מתקרשת בהן.
גייסות הגרמנים שעטו אל עבר מוסקבה. השלטונות החלו מפנים את זרם הפליטים אל הרפובליקות שבאסיה התיכונה.
בני המשפחה העמיסו את מיטלטליהם על סיפונה של ספינה המפליגה במורד הוולגה עד לעיר הנמל אַסְטְרַחַן, בו נשפך הנהר האדיר אל הים הכספי. אני מוקסם מן המעבר הפתאומי מאימת ההמולה של הרכבות אל שלוות מרחבי המים האדירים. אני רץ כאחוז תזזית מן המעקה האחד של הספינה אל המעקה השני. אני פוער לרווחה את עיניי אל עבר המים ואל החופים הרחוקים שבאופק משני העברים. אני חש בטוח על פני הסיפון ואינני מתיירא מפני המים. הנהימה החדגונית של המנוע, רחשי הגלים המתנפצים, התנודות הקלות של סיפון הספינה – מעצימים בי את תחושת ההרפתקה.
צר לי על המבוגרים, שאינם נהנים מן השיט. יישובים הם קודרים ושותקים על גבי הסיפון, נשענים על ערמות החפצים. הפליטים האחרים נראים ונוהגים כמותם. אני מנסה בלא הצלחה לשתף ילדים אחרים בהתלהבותי – הללו רק נצמדים ביתר שאת אל הוריהם.
לפתע נשמט חפץ כבד כלשהו על גבי הסיפון בקול רעש מחריש אוזניים. אני צועק צעקה רמה, עורך הצגה של תנועות בהלה ופוזל כדי-כך לעבר ילדה העומדת בסמוך, לראות עד כמה הרשמתי אותה. גם המבוגרים נדרכים בבהלה מן הרעש הפתאומי. אבל הם אינם עורכים הצגות.
אני חוטף מכה כואבת בישבני מיידה של הלה ומתבייש נורא מן הילדה שראתה אותי בקלוני.
שוב ברכבת. מאסטרחן לטַשְׁקֶנְט, בירתה של רפובליקת אוזבקיסטן.
בני המשפחה ירדו מן הרכבת אל הרציף של טשקנט. המבוגרים יושבים על גבי המדרכה ליד המיטלטלין ושומרים עליהם מכל משמר. סיומה הלך לברר דברים. מחכים שיחזור.
...מה זה? חולפת על פנינו אישה לבושה שמלה שחורה ארוכה ואין לה פנים! יש לה פנים – אני בטוח, היא רק כיסתה עליהן ביריעת בד שחור ונוקשה, היורד על מידותיה מן הראש ועד הבטן. לא ייתכן, אין אף אישה בעולם שתעשה כדבר הזה – אני קופץ, רץ וצועק אחריה בפולנית: "משוגעת, משוגעת!" שוב תופסים אותי המבוגרים ומשתדלים לרסן אותי. מה, הם לא רואים שהיא משוגעת?
המשך יבוא
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק ארבעה-עשר
שלוש מדינות פלסטין, מורטדלה, סאלאמי, והגלות
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
גם לאחר שחנקה המרחומה את עצמה באצבעותיי ונשכה אותי עדיין הייתי מתונה מבחינה פוליטית ולא צמאת-דם ולא קיצונית למרות שחלק גדול מהעיסוק שלי הוא בבשר טרי ומדמם ולפעמים גם מצפצף, ולא רק בבשר מבושל מיושן ומעושן. הצבעתי לרבין, הצבעתי לפרס, הצבעתי לברק שתי פעמים – אבל לאחר שהרגל השרופה של הרק-את-עצמי-לפוצץ-ידעתי השני נחתה על הדלפק שלי כומו אוסו-בוקו חרוך מדי, ואחריה, מה שלא קרה בפיצוץ הקודם – גם אברים של שתי ילדות, והתערבב אצלי דם בדם עם המתפוצץ הערבי והכבדים של העוף והבקר, ומבעד לוויטרינה שנשברה אני רואה דולקים עדיין גם היום ליד העץ החרוך נרות-זיכרון בפחיות קטנות שהביאו המשפחה והנוער לאחר הפיצוץ הקודם – – –
נשבר לי הזין והתחלתי, בין חיתוך המורטדלה והסאלאמי קראקובסקה לבין שקילת הצ'וריסוס, לדבר גלויות עם הלקוחות, לדבר היסטוריה – על ארץ-ישראל של הצהרת בלפור וראשית המנדאט הבריטי שכללה את עבר-הירדן המזרחי. על "הבית הלאומי" ליהודים, שהובטח בהצהרה שחלה על שני עברי הירדן, ואולם הבריטים מצאו סידור-עבודה לאמיר עבדאללה ולאחיו, לאחר שאביהם גורש מחג'אז, ונתנו לעבדאללה את "עבר-הירדן", שכך היה שמה של ירדן בראשית אמירותו, ומאז נותרה המפה של שתי גדות לירדן רק בסמלים ובסיסמאות של תנועת בית"ר ומפלגת "חרות", עד שאפילו הם זנחו אותה כמעט כליל, והאמירה שירדן היא פלסטין נחשבה כאיוולת פוליטית וכפגיעה בשכנתנו הטובה ביותר, בייחוד לאחר השלום שנכרת עם ממלכת ירדן.
אבל אני הוכחתי שירדן היא מדינת פלסטין הראשונה. מכל מדינות ערב היא קלטה את המיספר הרב ביותר של פליטים פלסטינים, שהם כיום יותר ממחצית אזרחיה, והלוואי שכל מדינות ערב היו נוהגות כך בפליטי פלסטין שברחו אליהן לאחר שהכריזו מלחמה על ישראל בשנת 1948 ונכשלו בנסיונן להשמיד אותה. וירדן גם היתה פלסטין כאשר סיפחה את הגדה המערבית בשנים 1967-1948 ללא פוצה פה ומצפצף, והיתה ממשיכה להחזיק בה לולא נואל חוסיין להתקיף אותנו במלחמת יוני 67.
בין חיתוך החזה הודו נקבה המעושן והרך בפפריקה, ברוזמרין, בשום או בדבש, לבין שקילת נקניקיות הקנאקר העבות המעושנות, הסברתי בחנות שמדינת פלסטין השנייה הולכת ונוצרת באוטונומיה הפלסטינית בראשות ערפאת. שזוהי מדינה-בדרך המנהלת מלחמת התשה נגדנו, מדינה ששברה את תקוות הסכמי אוסלו לשלום בדרך של משא-ומתן, לא במלחמה. הסיבה שערפאת לא נרצח ולא הוקע כבוגד על ידי בני-עמו לאחר שהסכים לתהליך אוסלו נעוצה בכך שאמר להם בגלוי וברמז: "בינתיים נקבל מה שנקבל, ועל השאר נילחם עד אשר ירושלים תהיה בירתנו ואתם תשובו לבתיכם בישראל שבתוך הקו הירוק."
מדינת פלסטין השלישית היא חלומם של רבים מקרב ערביי ישראל, המכנים עצמם כיום פלסטינים. הם תובעים שישראל תחדל להיות מדינה יהודית ותיעשה למדינת כל אזרחיה. הם מקווים כי בעזרת הריבוי הטבעי הערבי בישראל, ואולי גם התגשמות החלום הפלסטיני על זכות השיבה ("השלום הצודק") – תאבד ישראל את הרוב היהודי ותהפוך גם היא למדינה פלסטינית אשר בה, כדברי פרופסור אדוארד סעיד, הבעייה היחידה שאין לו תשובה עליה היא מי יבטיח את שלומם וביטחונם של היהודים אזרחי ישראל שיחיו כמיעוט תחת שלטון פלסטיני-ערבי.
"אני יכול להרגיע אותו!" צעקתי בחנותי וסכין הבשר המגואלת בדם בידי, והקונות לא ברחו, כי "ברבקצוץ" שלי היא חנות הבשר הזולה ביותר בעגבותיים, "לא תהיה בעייה כזו. אם יתממש החזיון המצמרר אזיי את חלקנו יפנו האמריקאים באוניות כומו את פליטי מוסה-דאג הארמנים, וחלקנו לא יזכה לראות את היום ההוא, מהטעמים המובנים של רק-את-עצמי-לפוצץ-יחד-אתכם-ידעתי אם לא למעלה מזה!"
אני בחיים לא הייתי מוכנה שיקראו ל"ברבקצוץ" איטליז, שם שנשמע כל-כך גס והמוני ("הנשיא קצב קצב לקצב שהורשע..."), כפות-הידיים שלי מעולם לא היו סדוקות וורודות כומו אצבעות של קצב. ולעודד הנכאות (רוב הלקוחות שלי נשים) בתום נאום ההוכחה שלי הייתי מציעה להן מעדנים מהמקרר ומהמקפיא, שאם נצטרך לצאת בגלות חדשה, וזה לא יהיה למדינות-ערב וצפון-אפריקה – כדאי גם למזרחיות להתרגל כבר מעכשיו לגהקטע ליווער, לגפילטע פיש עם ציר וחריין, לחזרת, לרגל קרושה, לקרעפלעך, לכרוב ממולא, לקאשה, לקנישעס, ללשון, לגפעקלט ברוסט, לטשולנט, לקיגעל, לקישקע, לצימעס, וגם לקנח בקומפוט של פירות מיובשים שטעמו יזכיר להן ולילדיהן בפולניה את פירות ארץ-ישראל. וככה קנו, מה-זה קנו, בייחוד הפתיות מהשיכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה אשר רובן, למען האמת, הבינו רק במעומעם את ההרצאה ההיסטורית שלי, ורק קלטו את ההפחדה. נו, שוין... אני ממשיכה להוכיח אבל בזמן האחרון הנשים שקונות נעלמות מיד, אפילו לא שותות מהלימונדה כומו שאמא שלי היתה עושה, ולא נישארות לשמוע גם אם אני מבטיחה להוסיף בחינם מגשית שניצל קפוא (שקרוב לפוג תוקפו).
עד שיום אחד מצאתי גראפיטי בחזית חנות הבשר שלי, מרוחה בצואת כלבים טרייה על הוויטרינה החדשה שזיגגו לי אחרי הפיצוץ השני:
"זונה פאשיסטית! מזדיין בתחת עם ערבים!"
וחתימה למטה:
"חזית הסירוב המזרחי"
ומישהו גם התחיל לחרוט ולצייר על מסגרת האלומיניום הקלוי של הזגוגית שחידשתי אחרי הפיצוץ השני שורה אשר בכתיב חסר, עם בי"ת בשווא ועי"ן בקובוץ, יש לה משמעות הפוכה. יקרא הקורא וישפוט:
"אשה בעלת זין פגשה גבר בעל פות..."
בקובוץ, לא בקיבוץ. מאז חדלתי לעסוק בפוליטיקה כי תיכף נכנסים לחיים הפרטיים שלך. הלקוחות נרגעו, לפחות ממני, אם כי לא מהמצב הכללי. עכשיו מדי יום אני צריכה לסחוט יותר לימונים טריים וכשאני מעבירה את הצעירות שבקונות אחת-אחת לנגד עיניי בשעת הסחיטה הנשימה שוב נעשית כבדה עליי, ועל הקירות ברחוב מדביקים כל פעם מחדש כרזה בת שתי שורות: "הקדוש ברוך הוא / אנחנו אוהבים אותך מאוד".
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
אוניברסיטת תל-אביב
הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש אלפרד פ. סליינר
מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ / בית התפוצות / קיבוץ עין החורש
מזמינים את הציבור
לערב עיון
לציון 20 שנה למותו של אבא קובנר
שייערך ביום חמישי, כ"ג באלול תשס"ז, 6.9.07, בשעה 17.00
באודיטוריום "בני ציון", בית התפוצות
מנחה וקורא משיריו: בני הנדל
ברכות: גרסיאלה בן-דרור, מנכ"ל מורשת
שלמה להט (צ'יץ), בית התפוצות, יהודה באואר, יד-ושם
ברוך שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים והלוחמים בנאצים
שירה: מיכל עומר – "אשר ביקשו יד אחותי"
חברה וחזון: מוקי צור – אבא קובנר והקיבוץ
קטעי סרטים: שלומית קובנר על אבא קובנר
יצירה במלים: אלישע פורת – שירתו של אבא קובנר, מבט מהיום
שירה: מיכאל וולפה – "ירושלים היא" "קולות מהגבעה" "אדון החלומות"
עם וארץ: דינה פורת – תפיסתו ההיסטורית של אבא קובנר ומשמעותה היום
ראיון מוקלט: יעקב אחימאיר עם אבא קובנר אחרי רצח אמיל גרינצוויג
סיום משוער: 19.30
בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, שער 2, רח' קלאוזנר, רמת אביב כניסה לרכב דרך שער 8 רח' חיים לבנון עם הצגת ההזמנה
* * *
שאלה חקלאית: האם הפרות ברפתות ישראל ניזונות רק מתערובת יבשה משנה שעברה או שהן זקוקות גם לחציר טרי ואספסת שגדלים בשנת שמיטה ועל כן את החלב שלהן יש לשפוך ארצה, לדעת המחמירים, ולהסתפק בחלב של ערבים?
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,561 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל ב-6 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
275 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה
באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד.
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בקובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת.
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל