הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 219

תל אביב, יום שני, ב' באדר תשס"ז 19 בפברואר 2007

עם צרופת השיר "בחיק העשבים בכה" של זלדה על לוי נויפלד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ברכת פרידה לרמטכ"ל היוצא דן חלוץ.

משה דור: פנס כיס / גזענות זו גזענות זו גזענות / כיפת מגן / ולא היא.

יוסי גמזו: בָּלָדָה לְגִבּוֹר, הנער עם הג'יפ [יהודה קן-דרור].

איליה בר-זאב: מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים // אמיר אור: פָּלִימְפְּסֶסְט.

סופר המאבק והתקומה, לזכרו של הסופר אהרון ירושלמי, מאת הרצל חקק.

ביטול מנוי ל"הארץ" בעקבות קריקטורה של בידרמן, חליפת מכתבים של עמוס רובין עם עמוס שוקן. // והילד איננו, סיפור מאת רוני גרוס.

חוניו המעגל: "כבר מזמן לא חשתי שיעמום מְנָגֶ'ס כזה בקריאת ספר," על

ספרה של שרה שילֹה: "שום גמדים לא יבואו".

פרופ' אמנון רובינשטיין: 1. לראשונה מאז תש"ח נשקף לנו גם איום צבאי קיומי של ממש. 2. משהו רע מאוד מתרחש באקדמיה שלנו. [שני ציטוטים].

אהוד בן עזר: בוקר טוב א.ב. יהושע! // משה גרנות: אורח לרגע רואה כל פגע.

בעילום שם: על לוי נויפלד ז"ל, משטרת ישראל והמשוררת זלדה.

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק כ"ב, זיווגים פוטוגראפיים.

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שבעה-עשר, "ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

עומר זֵיידאן: ירקות של העשור האחרון, גידולים וזנים חדשים ומתחדשים.

 

 

אהוד בן עזר: ברכת פרידה לרמטכ"ל היוצא

רב-אלוף (מיל.) דן חלוץ

תמכנו בך לאורך כל הדרך, גם בעיתונות, עוד מפרשת הראיון עם הרעדה בכנפיים ב"מוסף הארץ", בהיותך מפקד חיל האוויר, כאשר כל הצדקנים התנפלו עליך על שנתת גיבוי מלא לטייסיך בביצוע משימותיהם. על כך הודית לנו במכתב נרגש, וזאת אולי כי באותם ימים מרבית הלא-עמיתים שלנו, מקרב אנשי הרוח והסופרים ה"חשובים" ­– ציפו ודרשו ממך בתקשורת שתיתן יד להציג את פקודיך הטייסים הקרביים כרוצחים ערלי-לב – אלא אם יסרבו פקודה!

אתה אדם אמיץ וישר ואינך משחק את משחק הכזבים שהתקשורת והפוליטיקה כה אוהבות לשחק.

במלחמת לבנון השנייה עמד צה"ל בפני קשיים שאיש לא חזה מראש, למרות שהיו שהזהירו מפניהם, אך תשובה מעשית לא נמצאה. איש לא תיאר לעצמו מה פירוש מלחמת גרילה מתוך יישובים אזרחיים בנשק לא מתוחכם אך לגמרי לא פשוט, הקטיושות, שמגיעות עד בתי הזיקוק בחיפה, כאשר עיניו של העולם המערבי מחפשות בנרות קורבנות "אזרחיים" בצד הלבנוני (שלנו כמובן אינם נחשבים), גם כאשר החיזבאללה מביאים בכוח או בעורמה אנשים חולים ומפגרים לשבת כנידונים למוות במקום שיודעים שיופצץ בגלל היותו מחסן קטיושות.

 צה"ל לא הפסיד במלחמה ולא איבד את כושר ההרתעה; גם כיום ממשלת לבנון וחסאן נסראללה יודעים בדיוק איזה מחיר הם ישלמו על חידוש המלחמה. הלא בשעה אחת יכול חיל האוויר לשתק את כל החיים בלבנון למשך שבועות וחודשים. לא חשמל. לא מים. לא גשרים. לא נמלי אוויר וים.

אבל הציבור הישראלי המטומטם-למחצה, ועימו התקשורת המוזנֵית וחלק מן הח"כים והשרים חסרי המצפון או השכל – כל אלה קיבלו כפשוטם את שקריו של חסאן נסראללה על ניצחונו-כביכול במלחמה; כל אלה, במקביל למערכת התעמולה של החיזבאללה, הביאו להתפטרותך; כל אלה עשו אותך שעיר לעזאזל, והם סבורים כנראה כי בכך נפתרו כבר מרבית בעיותיה הביטחוניות של ישראל – שהרי נמצא האחראי, אתה, וברור שמי שיבוא במקומך יספק את הסחורה – שהרי ברור להם כי בתקופת גבי אשכנזי אף לא קטיושה אחת תצליח לחדור את קיר האוויר המשוריין שייפרש על גבול הצפון.

לא. אתה לא אשם שיש לנו אוייב עשיר ואכזר, שימשיך לנסות פעם אחר פעם אמצעים ושיטות חדשות כדי להתיש אותנו ולהרוג את אזרחינו וזאת מתוך תקווה שיום אחד יצליח להשמידנו כליל. ואין לנו אפשרות להשמיד את אויבנו כליל. אפילו "חלון ההזדמנויות" של מלחמת לבנון השנייה לא במהרה ייפתח. זו המציאות שבה אנחנו חיים ואשר מתוך טיפשות תהומית מאשימים בה את המופקדים על ביטחוננו.

כאשר רב-אלוף משה דיין פשט את מדיו הוא ביקש לחזור לדרגת אלוף, ונימק זאת בכך שהוא רוצה להישאר חלק מכוחות המילואים של צה"ל ולהיות יכול לשרת בעת הצורך תחת רב-אלוף אחר. הוא המליץ זאת כנוהג לכל רבי-האלופים שיבואו אחריו, אך הנוהג לא קוּבּע ולא נמשך.

היינו ממליצים לך, רב-אלוף (מיל.) דן חלוץ, לנהוג כדיין ולחזור לדרגת אלוף, וזאת משום שאנחנו משוכנעים כי לנוכח האיומים הגרעיניים בהשמדת ישראל מצד איראן, ולנוכח החלק המכריע שיהיה לחיל האוויר מולם וכן בכל התמודדות נוספת מול החיזבאללה ואיראן בלבנון – אתה, כרמטכ"ל וכמפקד חיל האוויר לשעבר, תיקרא אל הדגל כדי לנהל או לפחות לקחת חלק מכריע במלחמות האלה.

אנא, אל תמהר לפנות לעסקים פרטיים ו"להתעשר". השתדל להישאר בתחום הלאומי והביטחוני. יום אחד אולי תינתן לך הזדמנות נוספת.

דברינו אלה מגיעים רק ל-1,360 נמענים ואינם מתפרסמים בעיתונים רבי-התפוצה אבל הם נאגרים בארכיונים חשובים, ובעוד עשרות שנים יהיו מי שילמדו מהם על הלכי הרוח בתקופה שלנו, בייחוד אלה שלא באו לביטוי בתקשורת הישראלית האינטרסנטית-ברובה, זו שהשתן עלה לה לראש.

 

* * *

 

משה דור

פנס כיס

משטרה שהיושר איננו פנס כיס הלפות בחוזקה בידה איננה מסוגלת למלא את תפקידה, ההגנה על הציבור והמלחמה הבלתי פוסקת בפשע. אילו השתמשתי בדימוי המקובל "נר לרגליה" הייתי מחטיא את המטרה. כל משב רוח יכול לכבות את הנר. אבל פנס כיס, אם אורו מתעמעם בגלל התרוקנות הסוללות החשמליות, ייתכן תמיד להטעינו בסוללות חדשות.

כשנכתבות השורות הללו עדיין לא נעשו מסקנות ועדת זיילר לנחלת הכלל, אף כי דומה שהכיוון העקרוני שלהן כבר ברור למדי. ואם כך הוא, יש לקוות שהמסקנות, הכלליות והאישיות, יוצאו אל הפועל מהר ככל האפשר ולא יתמסמסו במזיד או מחמת רפיון הרצון להגשימן הלכה למעשה.

השחיתות נהפכה לחלק כה בלתי נפרד מרקמת חיינו שלא פעם ההיסטוריון שבי מוצא את עצמו מהרהר בדמותו של מאכּסימיליֶין רובספייר, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, שהכינוי אשר בו דבק יותר מכל היה "חסר הדופי" או "נקי הכפיים". ואז אני נזכר בצד הנוסף באופיו של האיש המורכב הזה, ששיקע את ארצו, שהוא אהב בלב שלם, באֵימֵי טרור שסָפָה רבים מחבריו למאבק, עד שהגיליוטינה התיזה גם את ראשו שלו. סוף כל סוף הוא זה שמיוחסת לו המימרה, "אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים."

ההתפוררות החברתית עלולה לגרום לתוצאות שבריות שפויות נרתעות, בצדק, מפניהן ביודען שהדמוקרטיה, עם כל חסרונותיה, טובה לאין השוואה משלטון של עריצות המבטיח "לטהר את האורוות", אך סופו שהוא מזווג אלימוּת רצחנית וסתימת פיות ממלכתית עם שחיתות נוראה שאסור למחות נגדה.

השעון מתקתק. וטועה מי שסבור שכל הזמן שבעולם עומד לרשותנו.

 

גזענות זו גזענות זו גזענות

כשנחשפת אצלנו התנהגות גזענית מבישה יש המגיבים בנוסח "והם היו נוהגים אחרת? אצלם יכולים היו יהודים להשתקע?"

תגובות כאלו צפו ועלו כאשר היישוב הקהילתי רקפת הגלילית, המונה מאה ששים וחמש משפחות, סירב לאפשר לזוג ערבי מסאכנין להצטרף אליו ולהוות את המשפחה המאה ששים ושש.

המועמדים, אחמד זבידאת ופאתינה אבריק, בוגרי החוג לארכיטקטורה של "בצלאל", שנישאו בראשית השנה שעברה, לא נמצאו ראויים להשתקע ברקפת. למה? כי ב"מיבחן ההתאמה" שנדרשו לעבור אומנם נתגלה שפאתינה היא "אינטואיטיבית ובעלת רמה אישית גבוהה" ואחמד הוא "בעל רמה אישית נאותה" אבל... פאתינה אינה מתאימה לרקפת מפני שהיא "אינדיווידואליסטית מדי" ואילו אחמד "חסר מידה מספקת של תיחכום בין-אישי ומתקשה להשתלב בטבעיות בחברה." כשמגרדים מעט את ציפוי ההבלים הזה נחשפת הסיבה האמיתית: "רקפת היא יישוב ייחודי בכך שהאוכלוסייה בו היא אוכלוסייה יהודית," וקליטת משפחה ערבית "עלולה להשפיע לרעה על אפשרות קליטת משפחות יהודיות בעתיד."

הבנת את זה, ברוך?

במרחק קטן מהמקום שבו התגוררתי בימי שהותי בארה"ב, במדינת מרילנד על גבול המחוז הפדראלי של וושינגטון הבירה, ישנה שכונה של עשירים מופלגים בשם קֶנְווּד, המפורסמת לא רק במעמדם הכלכלי המאושש של דייריה, המתבטא בבתים המפוארים שלהם, אלא גם בשפעת עצי הדובדבן, שכאשר הם פורחים באביב עושים אותה למחוז של חלומות בהקיץ. רבים מתושבי הסביבה באים לשם בעונת הפריחה כדי להזין את עיניהם ביִפְעָה הקסומה הזאת, ואנשי קנווד מניחים להם בנדיבות ליבם ליהנות באין מפריע.

עד כאן טוב ויפה. אך עד לפני שנים לא כל כך רבות היתה קנווד ידועה בהיבט אחר שלה. ליהודים (וכמובן לשחורים) אסור היה להתגורר בתחומיה. שום קנוודאי לא היה מעלה על דעתו למכור בית לבן או לבת העם הנבחר. בימים הטובים ההם היתה גם וושינגטון, בירת ארה"ב והעולם החופשי, עיר של הפרדה גזעית, סֶגְרֶגֵיישֶן בלע"ז, ו"הצבעונים" לא היו יכולים לסעוד או לשתות בצוותא אחת עם הלבנים. ידידים סיפרו לי, כי בזמנים רחוקים יותר סירבו להשכיר להם דירה בוושינגטון בגלל יהודיותם.

אמריקה עברה מאז כברת דרך גדולה ומשמעותית. אבל זה כבר סיפור אחר.

נחזור לרקפת. גזענות נגד-ערבית איננה מתייחדת רק לישוב זה. בה בעת אין לי ספק, שיהודים ישראליים היו נתקלים במחסום בלתי-עביר אילו רצו לרכוש בית במקומות רבים שאוכלוסיהם ערבים. אינני תמים, אך זה איננו מנחם אותי.

אם יורשה לי להשתמש בפאראפראזה על פסוקה המהולל של גרטרוד סטיין, "גזענות זו גזענות זו גזענות."

צביעות רק מדגישה את הכיעור, לא מטשטשת אותו.

אבל אולי גם אני אינדיווידואליסטי מדי, וזה שאני חסר מידה מספקת של תחכום בין-אישי היא מן המפורסמות שאינה צריכה ראייה. לא, אילו רציתי לגור ברקפת הייתי נפסל בכל בדיקה, אפילו שטחית. יודעים אתם, אינני בטוח שהייתי מגיש את מועמדותי.

 

כיפת מָגֵן

אני מסתכל בחדשות הטלוויזיה. על הצג נראה פושע מן הנאלחים שבהם, אַנָּס אכזרי שהתעלל בקורבנו חסרת-הישע חזור והתעלל עד שהגיעה לסף מיתה. בית המשפט פסק לו עונש מכסימאלי. ומה מקשט את קרקפתו של הפסיכופאט הזה? כיפת-ענק שחורה.

ואומר מומחה לדבר, שזו תופעה רגילה. כאשר עבריינים שונים ומשונים עומדים למשפט, הם מצטיידים בכיסוי ראש בולט שתפקידו להעיד עליהם שליבם מלא חרטה והם מבקשים מריבון עולם למחול להם על חטאיהם. סבורים הם, שההצגה הזאת של חסידותם הפתאומית תעורר גם את השופט לאחוז במידת הרחמים, שהרי צדיקים גמורים אינם עומדים במקום שעומד בו חוזר בתשובה.

זאת אף זאת, באחרונה צץ חזיון חדש. יודעי דבר מספרים, כי פורצים יוצאים ל"עבודתם" כשהם חבושי כיפות ונושקים למזוזה בטרם יתפנו לעיסוקם, משום שמאמינים הם שהדבר יגן עליהם מפני כל פגע (והמשטרה בכלל זה). ומי יודע אם גם רוצחים-להשכיר אינם נוקטים באמצעי זהירות דומים לפני שיארבו ליעדיהם. אם לא יועיל, לא יזיק.

גילויי האכזריות הקשים, ולא פעם האיומים, הנלווים למקרי שוד של קשישים או לסכסוכים אלימים בין חבורות נוער, ואפילו מתגלעים בחצרות בתי הספר ובכיתות, מכים אותנו שוב ושוב בפלצות. חלק ניכר בהם שייך ליוצאי חבר-העמים, שלא ייתכן להתעלם גם מתרומתם להפצת השיכרות בממדים שלא נודעו כמותם לפני ההגירה ההמונית ממה שהיתה ברית המועצות, אך כמובן לא רק להם בלבד. ההתדרדרות החברתית והמוסרית, ההתרחבות המבעיתה של הפערים הכלכליים, והשקיעה המתמדת של שכבות-אוכלוסין רחבות – לא רק היסודות הטַפִּילִיִּים שהם מעוטי הכנסה בתוקף טיבם וצביונם – אל מתחת לקו העוני, אינה יכולה שלא להוליד ניספחים זוועתיים. הכיפות המקשטות את ראשי רבים מבין העומדים לדין אולי מחממות את נפשותיהם של שלומי-האמונים, אך בשבילי הן גרוטסקה מבחילה.

האסתיטיקה שלי מחייבת רק אותי לבדי. אך כבר כתב הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כמצוטט ב"ספר הציטטות הגדול" של פרופ' אדיר כהן, כי "בין אדישות לצביעות שָׁם מקום המחיה של הדתיוּת."

 

ולא היא

במכתב העיתי האחרון מתגולל עליי הקורא ערן צין על שום שגם אני "פרופסור" משום שאני "שותף להכחשת הגברת המופלאה עזה צבי שהיתה האדם הראשון בירושלים שטיפחה את המשוררת זלדה."

ולא היא.

מר צין היקר, בשורות שהקדשתי למהדורה המוגדלת של סיפרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף על זלדה, לא נדרשתי לאנשים ולנשים שהכירו במקוריותה הייחודית של שירת זלדה וטיפחו את המשוררת במסירות ובאהבה, אם בירושלים ואם במקומות אחרים בארץ. לא היכרתי את עזה צבי אישית אבל אני מודע בהחלט ליחסה החם והתומך בזלדה וביצירתה – אגב, בסיפרה מציינת פרופ' בר-יוסף עובדה זאת בהרחבה – ורחוקה ממני המזימה לגרוע מחשיבות הטיפוח הזה כרחוק מזרח ממערב. כלום לא מצא מר צין פגמים אחרים באישיותי הבעייתית שצריך היה להתנפל עליי על לא עוול בכפי?

אשמח להעמיד לרשותו, אף כי הדבר ידרוש מאמץ לא-מבוטל מצידי, אי אילו מחסרונותיי כדי שיהיה לאל-ידו להטיח אותם בפניי בהזדמנות שבוודאי עוד תיקרה לו בעתיד הלא-רחוק.

 

* * *

 

האם אוניברסיטת בר-אילן היא באמת אוניברסיטה?

האם אוניברסיטת בר-אילן היא באמת אוניברסיטה או אוסף של פרופסורים שחלקם סהרוריים ואשר כל אחד מהם יכול להוציא מחקרים לא מוסמכים בהוצאות לא אקדמיות ובשפות שאינן מאפשרות לציבור החוקרים הרחב וגם לקוראים לבדוק את מקורות תעתועיו ההיסטוריים?

וההתנהלות הפסיכית של חוקר לא-אמין דוגמת פרופ' טואף, שמתכחש לספרו לאחר שהנזק כבר נגרם, לאחר שהסוסים המרעילים שברא בהשערותיו הזדוניות כבר ברחו מן האורווה והם מחזקים את עלילת הדם בקרב שונאי ישראל (כולל השיח' ראאד סאלח) – ושבגלל ספרו נתקבעה עתה מחדש עלילת הדם בתודעת אנטישמים בעולם, כעלילת-המשך לצליבת ישו בידי אבותינו – ההתנהלות הפסיכית הזו זוכה עדיין לגיבוי מתון בשם החופש האקדמי מצד מישהו שמציג עצמו כדובר האוניברסיטה בר אילן. ולא קם בה עדיין שום קול סמכותי תקיף נגד החרפה.

האם יכול להיות שאף אחד שם בבר אילן לא מבין בהיסטוריה? לא רואה את דגל השקר, הכזב, הטיפשות ורדיפת הפרסום המתנוסס בראש הספר האיטלקי המתועב "פסח של דם"?

מה, אתם שם, סכלים? חסרי חוט שידרה מדעי ומוסרי?

ס. נידח

 

 

 

יוסי גמזו

בָּלָדָה לְגִבּוֹר

 

אני זוכר את יום הקיץ ההוּא בּתשי"ט כּמו היה זה אתמול:

הלכתי בּרחוב מודיעין בּרמת-גן, בּיָדִי הספר. שאלתי על כּתובתו של

הסנדלר השכוּנתי, וזה שהֶרְאָה לי שאל אִם אני מעוּניין בּקניית נעליים. אילוּ הייתי

אומר לו את כּל האמת (אבל כּלוּם לא אמרתי) הייתי אומר לו שלא נעליים לקנות אלא חוֹב לְשַלֵּם. אילוּ נִשאלתי מה גובַה החוב לא הייתי יודע לומר לו אלא שזה שבוּעות שאני מחפּשֹ את

משפּחת קן-דרור. למה? כּי יש שָם בַּספר בּאלאדה על בּנם, הגיבּור מהמִיתְלֶה, זה שכַּיום מתאמצים לנתץ את המיתוס שלו כּגיבּור. אבל מיתוס הוּא רק אגדה והאומץ של

בּנם - מציאוּת מצמררת. והרִיק בּעיניו של האב שפּתח את דלתו – ממשי

כּמו השְּכוֹל. שוּם איקוֹנוֹקְלַאסְט, מנפּץ-אגדות, לא יוּכַל לנפּץ לי

מה שוודאי אינו מיתוס אך מה שוודאי לא פחות הוּא

גבוּרה. שיגרת-הלשון הנאיבית אומרת "גדול

מן החיים". אך כּלוּם לא גדול מן החיים,

בִּפרט לא איקוֹנוֹקלַאסטים.

 

 

הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ

 

הַקְשֵב, רֵעִי, וּשְמַע: גְבוֹהִים וַעֲמֻקִים

קוֹרוֹת אוֹתוֹ הַקְּרָב כְּמַעֲבַר הַמִּיתְלֶה

שֶבּוֹ דְמָמָה גְדוֹלָה נָשְבָה מִן הַצּוּקִים

וּבוֹ אָמַר הַגְּדוּד רֹאש-גֶּשֶר לְהָקִים

עֵת כֹּחַ-הָאוֹיֵב מִן הַנְּקִיקִים הִסְכִּית לוֹ.

 

– הִסְכִּית לוֹ? הַאֻמְנָם? הֵן לַהַק הַמְּטוֹסִים

דִּוֵּחַ כִּי פְּנוּיָה הַדֶּרֶךְ הַנִּפְתֶּלֶת.

– נָכוֹן, רֵעִי, נָכוֹן, אַךְ עֵין-הַטַּיָּסִים

הָאֲמוּנָה עַל צֹפֶן וַאדִי וּרְכָסִים

לֹא פִּעְנְחָה אֶת סוֹד הַמִּדְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה.

 

– וְהִיא נִתְּכָה, הָאֵש? – נִתְּכָה, רֵעִי, נִתְּכָה

כְּגַעַש מִוּוּלְקָן וְרַעַם מִשָּמַיִם

וּמִן הַזַּחְלָמִים שֶנָּעוּ בְּבִטְחָה

הָלְמוּ נִפְצֵי בָּזוּקָה וְתוֹתָח בִּשְנַיִם

וְנַעֲרֵי הַגְּדוּד הֵגִיחוּ מִפִּתְחָם

וְתֹפֶת נִתְגָּעֵש, וְלֹא יָדְעוּ מִנַּיִן...

 

...אַחַר –

הָיְתָה דְמָמָה שֶבֵּין מַטָּח לִצְרוֹר

וּמִישֶּהוּ צָעַק: "אֶחָד עִם דָּם – קָדִימָה!

לָנוּעַ עִם הַגִּ'יפּ וְאֶת הָאֵש לִגְרֹר,

לִשְלֹף אוֹתָהּ מִכָּל הַמַּחְבּוֹאִים וִיהִי-מָה!"

וְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר,

כֵּן, הַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר

יָצָא, וְהַתִּזְמֹרֶת הַמִּצְרִית הִרְעִימָה.

 

– בַּמֶּה, בַּמֶּה יָצָא מוּל תֹּפֶת שֶכָּזֶה:

בָּ"עֻזִּי" הַנַּנָּס? בָּרֶכֶב הַפָּתוּחַ?

– בְּאֹמֶץ-לֹא-מִזֶּה שֶבּוֹ חוֹשְֹפִים חָזֶה

מוּל אֶלֶף סִיּוּטֵי הַמָּוֶת הַבָּטוּחַ.

– חֲדַל מִסִּפּוּרְךָ, רֵעִי, לִבִּי חוֹזֶה

אֶת נַהַם אַחְרִיתוֹ...

גוּפוֹ הָיָה שָטוּחַ

 

לְצַד הַגִּ'יפּ הַחַם.

שָעָה רַבָּה הָמְתָה

הָאֵש בַּמַּחְבּוֹאִים שֶנֶּחְשְֹפוּ לָעַיִן

אַךְ עִם עֲרֹב הַיּוֹם כְּבָר אֶגְרוֹפִים שָמְטָה

וְנִמְחֲתָה מִגְּבוּל הַמִּיתְלֶה וְהַלַּיִל.

מוּזָר, אַךְ בֵּין סְמוּקֵי-הַדָּם-וְהַכֻּמְתָּה

הָאֵש שֶבְּעֵינָיו לֹא נִמְחֲתָה עֲדַיִן...

 

 (מתוך "אַתֶּם נֹעַר אַתֶּם?!")

 

 

איליה בר-זאב

מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים

 

גַּם הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ.

בְּאֶצְבְּעוֹת-יָדָיִךְ, בְּלַהַט פָּנִים,

בְּקוֹלֵךְ.

הַלַּיְלָה שָׁתַק.

הַקָּהָל כְּבָר חָמַק לִמְעוֹנוֹת רְחוֹקִים.

מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים,

 בִּמְבוֹכֵי הַמִּסְדְּרוֹן,

זֵרִים נָחוּ כְּמוֹ בְּיוֹם אַחֲרוֹן.

 

רַק הָאֶחָד וְהוּא פֶּלִאי מִתְנַפֵּץ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ –

מַחֲזוֹר הָאֵין-סוֹף שֶׁל רְסִיסִים שְׁלֵמִים.

 

הַלַּיְלָה שִׂחַקְתְּ. עֵינָיִךְ יְקוּדוֹת –

שֹׁושַׁנָּה אֲדֻמַּת-רוּחוֹת

 קוֹלוֹת וּבְרָקִים.

 

"מִישֶׁהוּ מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסַי

גוֹנֵב חֲלוֹמוֹת."

 

זִכְרוֹנוֹת דְהוּיִים.

 

השיר הופיע לראשונה בגיליון מס' 2 של כתב-העת המקוון לשירה "עיין ערך שירה"

 

 

 

ליטמן מור

"האהבה היתה בלי שמחה, הפרידה תהיה בלי צער."

אומרים, כותבים – שראש הממשלה ושר הביטחון נפרדו מהרמטכ"ל דן חלוץ בלי צער.   אני צפיתי בטקס הפרידה בטלוויזיה ואכן התרשמתי שבפרידה לא היה ניכר שום צער. נזכרתי בסיפור ששמעתי בשנות השלושים של המאה העשרים. בווארשה הופיעו אז שני עיתונים יומיים ביידיש, "היינט" ו"מאמענט". ב"היינט" היה כותב גרינבוים הליברלי (אז). זאב ז'בוטינסקי, ראש המפלגה הרוויזיוניסטית, היה כותב פעם בשבוע על נושאים פוליטיים ב"היינט". (אני קראתי את ה"היינט").

באחד הימים הוא עזב את ה"היינט" ועבר לכתוב את מאמריו ב"מאמענט". הרקע למחלוקת הייתה פרשת ארלוזורוב הידועה. "היינט" צידד בטענת מפא"י שסטבסקי, חבר המפלגה הרוויזיוניסטית, רצח את ארלוזורוב, ואילו "מאמענט" צידד בגישת הרוויזיוניסטים שסטבסקי חף מפשע. (אגב, סטבסקי יצא זכאי במשפט. לימים הוא נהרג בפרשת "אלטלנה" וזה כבר סיפור אחר). את היחסים שלו עם עיתון "היינט" הסביר ז'בוטיסקי באימרה רוסית שהביא במאמר הראשון בעיתון שלו ב"מאמענט":

 "האהבה היתה בלי שמחה, הפרידה תהיה בלי צער."

                             

 

אמיר אור

פָּלִימְפְּסֶסְט

        

לְפִיכָךְ           

הִתְכַּנַּסְנוּ פֹּה כֻּלָּנוּ      לַסִּיּוּם הַצָּפוּי 

שְׂרוּעִים עַל הַדֶּשֶׁא בָּאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת     

מְלַקְּקִים אֶת הַדְּבַשׁ     מִן הַיְּרֵכַיִם הַצְּעִירוֹת  

יוֹנְקִים מֵחַיֵּינוּ     כָּל טִפָּה שֶׁל חָלָב

                            עִם הַדָּם וְהַשֻּׁמָּן וְהַמֵּחַ       

וּמְנַגְּבִים מְרֻצִּים     שְׂמֵחִים לְאֵידֵנוּ

מְלֵאֵי מַשְׁמָעוּת     שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצִים בָּהּ.

      

כְּלוּם לֹא כּוֹאֵב לָנוּ     לוֹעֲסִים וְיוֹרְקִים

כְּמוֹ קֻפָּה רוֹשֶׁמֶת מוּל עֶגְלַת הַסּוּפֶּר

אֶת הַתְּשׁוּבות הַנְּכוֹנוֹת,     אֶת הַקּוֹל, אֶת הַטּוֹן 

וְיוֹצְאִים

לְפִי הַסֵּפֶר     בְּזִמְזוּם מְכֻנָּף –

נְחִיל מַחֲשָׁבוֹת

                       שֶׁאֵינָן שֶׁל אִישׁ.

 

הַשְּׁאָר – קַלֵּי קַלּוּת

אֲנַחְנוּ יוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ    אֶת הַמִּטּוֹת    וְאֶת הַמִּלִּים.

        

לַיְלָה יוֹרֵד.     צֵל אָרֹך, זָוִיתִי  

מוּטָל מִן הַכַּדּוּר הַמְּכַסֶּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

             עַל תַּהֲלוּכַת הָאֲנִיִּים

             הָעוֹזֶבֶת הַבַּיְתָה.

 

מתוך "מוזיאון הזמן" העומד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

 

סופר המאבק והתקומה

מילים לזכרו של הסופר אהרון ירושלמי

מאת הרצל חקק

 

הסופר אהרון ירושלמי נפטר ביום י"א בשבט תשס"ז. לכולנו זיכרונות מאהרון ירושלמי האיש והאדם, וכל זה יישאר.

לאחר שנות דור, כשרואים את מכלול היצירה של אהרון ירושלמי, את הגלריה השלמה, מבינים וקולטים את חשיבותו, את המורשת שהשאיר לנו.

אהרון ירושלמי חשף בספריו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, וניכר היה שהספר "אהבות נעורים" הביא בפנינו מציאות מורכבת של חיים בגולה, מציאות שהיתה קרובה לתיאור החיים בילדותו. ירושלמי עיצב עולם בידיוני, המושתת על עיירה יהודית בימים הנפתלים של שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. כיוונים אלה בולטים במיוחד בעלילות המסועפות, שפרש ירושלמי בכמה אפוסים בפרוזה, שפירסם. אני מקווה שמערכת החינוך והמבקרים הספרותיים עוד יעמיקה ביצירתו, כי מה שכתב חשוב לנו כישראלים וכיהודים. ירושלמי בנה בספריו סאגה יהודית ציונית של גולה וגאולה, ולו הישג במיוחד בטרילוגיה "המאבק", שבה פרש לפנינו תקופה של מאבק: גורל צעירים יהודיים בזמן מלחמת העולם השנייה, חיים במחנות שבויים, בריחות נועזות ומאבקים בדרך להקמת מדינת ישראל.

סיפור חייו של אהרון ירושלמי נשמע כסיפור של גיבור "אקסודוס" מודרני, ואכן הביוגרפיה שלו מגלה כי יש לו קשר משפחתי עם אחיין רחוק, ליאון יוריס. ירושלמי נולד באחד במאי 1914 בוולקוביסק פוליו, היום רוסיה הלבנה. את ילדותו ונעוריו עשה בבית אדוק, למד ב"חיידר" בתחכמוני הגבוה בביאליסטוק והגיע לבדו לתל אביב. הצעיר האמיץ עלה לארץ בעלייה בלתי ליגלית בתקופת המנדט, עבד בפרדסים, בבניין, וכך גם הכיר את אשתו יהודית בלומנפלד, שמשפחתה התייחסה לרבי ישראל ב"ק, שעלה ארצה ב-1830 והיה המדפיס העברי הראשון בארץ-ישראל, והוא זה שהקים את היישוב העברי הראשון במירון, הקרוי הג'רמאק.

ירושלמי נשא לאישה את יהודית ב-1934 ויחד חיו 70 שנה עד מותה. כצעיר התגייס לצבא הבריטי. בתקופה שבה לחם ועבר תלאות של שבי ורדיפות, היתה משפחתו בגולה נתונה בצבת של רדיפות נאציות, והקשר עימם נותק. רק לאחר המלחמה נתברר לו גודל הזוועה והמחיר ששולם: אימו ואחותו נספו בשואה.

בראשית 1941 נפל בשבי הגרמני יחד עם אלפי חיילים של בנות-הברית בפלפונס ביוון. בחודש יוני הובלו בקרונות משא לגרמניה. ירושלמי שהה במחנות שבויים וברח כמה פעמים מן הגרמנים. הוא קיבל עיטורים מהצבא הבריטי, החשוב שבהם, עיטור העוז מטעם מלכת בריטניה, עליו חרוט שמו. לירושלמי עיטורים נוספים מטעם מדינת ישראל, והיקר בעיניו היה האות מטעם משרד הביטחון שבו מזכים אותו ב"אות הלוחם בנאצים" וכן ב"עיטור לוחמי המדינה".

סיפור חייו נחשף בפרקים שונים של הרומנים שכתב: "שלושה שברחו" (1956), "כוכבים דועכים" (1961), הפואמה הגדולה (110 עמודים) "ברבה ליאונידס" (1973), "הגזע" (1978), "הענפים" (1981), ועוד.

 

 

 

ביטול מנוי ל"הארץ" בעקבות קריקטורה של בידרמן:

חליפת מכתבים עמוס רובין – עמוס שוקן

 

8.2.07

לכבוד

עמוס שוקן, מו"ל הארץ

שלום רב !

הנני להודיעך שאני מבטל את המינוי שלנו ל"הארץ". הקריקטורה ביום שני 5.2.07 של עמוס בידרמן לא הייתה מביישת את פרסומה בעיתון DER STURMER הנאצי. שני יהודים דתיים בעלי זקן ופיאות משורים בידיהם בעלי חזות זחוחה, צועדים למטע זיתים בכוונה לעקור זיתים כשברקע כפר ערבי.

אני קורא הארץ מיום עלייתי לפני 61 שנה. חבל שבגילי יהודי כמו עמוס בידרמן מעלה לי את לחץ הדם.

אני לא יודע אם אתה ראית את הקריקטורה לפני פרסומה. אשמח לקבל את תגובתך.

בכבוד רב

אגר' עמוס רובין

 

 

9.7.07

מר רובין היקר,

האמת? התגובה הראשונה שעולה בראשי למקרא מכתבך היא השאלה: כל כך הרבה שנים אתה קורא "הארץ" ועד עכשיו הכול היה בסדר? הסכמת לכל מה שפירסמנו? דווקא על הקריקטורה הזאת נזעקת?

בפס הייצור של העיתון אני משתתף רק בחלק מאוד מסוים, הישיבה היומית אצל העורך הראשי הדנה במאמר המערכת של גיליון היום שלמחרת. אינני רואה כמעט אף פעם חלקים אחרים של העיתון לפני פירסומם, ואני רואה אותם יחד עם קוראי העיתון. אני נוטה לחשוב שאילו הוצגה לי הקריקטורה הזאת לפני פירסומה, לא הייתי רואה כל בעיה בפירסומה.

במחשבה שבאה אחרי קריאת מכתבך, אני גם יכול לנמק. ראשית, בניגוד לקריקטורות ב"שטירמר", שהיו חלק של אידיאולוגיה אנטישמית, ונעשה שימוש בכלי הזה כדי להשניא את היהודים, אין כמובן ב"הארץ" יחס של שנאה לא לחרדים, לא לדתיים וגם לא למתנחלים. הקריקטורה הזאת תיארה מצב עובדתי, למרבה הצער, שבו בחסות האידיאולוגיה ההתנחלותית, שלמרבה צער גדול עוד יותר קיבלה הנמקות דתיות יהודיות, וקנתה לה שביתה בקרב ציבור יהודי דתי שחלקו נראה כמו שבידרמן צייר, מתנהל מסע נישול וחמס של האוכלוסייה הפלשתינית.

הציור של בידרמן, אינו, בניגוד ל"שטירמר", איפיון של היהודים בכלל. הוא ציור של אותם יהודים ספציפיים שרוממות הדת בגרונם ומעשיהם עקירת עצי הזית של פלשתינאים. זה הכול, ועם זה אין לדעתי כל בעייה.

לבסוף, קריקטורה היא דרך מסויימת להגיב לאירוע שהתרחש במציאות, אבל היא משתמשת בכלים חזותיים מגוונים, ולעיתים מוקצנים (אינני בטוח שזה המקרה). כדי שתוכל לשגשג נדרש לה חופש יצירה מסוים, ואת החופש הזה מן הראוי שנעניק לבידרמן, גם אם ייתכן שבמקרה זה או אחר קורא זה או אחר עלול לחשוב שיש בקריקטורה חוסר טעם.

בכל זאת, הייתי מציע שתשקול מחדש את החלטתך.

שלך בברכה,

עמוס שוקן

 

 

ס. נידח מעיר: מעניין מדוע עיתון "הארץ", כותבי מאמריו וציירי הקריקטורות שלו אינם נזעקים יום-יום לנוכח הפגיעה הנמשכת והולכת ברכוש ובנפש של ישראלים-יהודים משני צידי הקו הירוק – מצד ערבים משני צידי הקו הירוק, פיגועים שלעומתם מלחמתם של המתנחלים בנוטעי ובמוסקי הזיתים, המנצלים אגב כל הזדמנות לקרב עצמם אל גדרות היישובים היהודיים ולסכנם – אינה אלא בדיחה.

כל מושבניק על קו התפר וגם רחוק ממנו יכול לספר דברים ששום קריקטורה שמאלנית-"אנטישמית" של עיתון הארץ לא תוכל ולא תרצה להתמודד עימם – כי רכוש יהודים ודמם הם הפקר, והפלשתינאים צודקים כשהם שודדים והורגים שהרי, כדברי עמוס שוקן: "מתנהל מסע נישול וחמס של האוכלוסייה הפלשתינית."

 

עם זאת אני לא הייתי ממליץ לאיש לבטל את המנוי על "הארץ" אלא להמשיך להיאבק על דמותו של העיתון, שהוא בכל זאת הרציני ביותר שיוצא כיום לאור בישראל. אולי, יום אחד, יעזבו אותו כל עורכי וכותבי הַ"זְבָּלֶה" ונוכל לקרוא רק את העיתונאים ההגונים והרציניים שעדיין נותרו בו ולא התקרנפו.

 

 

 

"על המתים רק דברים טובים!"

שלום רב לך אהוד,

בהמשך להתכתבות הזועמת עם מו"ל עיתון "הארץ" בעניין ההשמצות שכתב פלוני על סופר שהלך לעולמו:

בספר הנחמד של יארוסלב האשק "מפקד העיר בוגולמה" (הוצאת גוונים, 2002), ישנו סיפור קצר על עיתונאי שכתב על האשק הספד כי חשב שנהרג ברוסיה בקטטה בבית מרזח: שפע רב של השמצות, גינויים ונאצות.

האשק הגיע לפראג ופגש את הנ"ל בבית-מרזח כלשהו בשעה מאוחרת בלילה. ההוא כמובן נבוך מאוד על "תחיית מתים" בלתי צפוייה זו. אלא שהאשק לחץ עליו להילוות אליו. הוא לקח אותו לבית הקברות הישן בפראג, ושם הראה לו קברים של מכובדים שנהרגו בקרב סיף זה או אחר, וכן בבתי-מרזח, ואגב זה הזכיר לו מה שלמדו בבית הספר בהיותם ילדים: "על המתים רק דברים טובים."

מרוב חרטה ובעתה החל העיתונאי לגעות בבכי מר. האשק רץ לביקתה של שומר בית הקברות ומסר שבעוברו ליד הגדר שמע מישהו מתייפח. השומר איבחן שזה אלמן שיכור והזמין משטרה לקחת את הנ"ל לתחנה באשמת שיכרות.

יש מה ללמוד מן הסיפור?

בברכה

י"ז

נ.ב.

ראו גם ראו מה מעולל לנו זה הסופר המתקרא נידח, שכותב ומפרסם דברי נידה בזוייה ופורנוגראפיה מדימיונו הפרוע בעבר ובהווה, על זה לא יסולח לו בבית דין של מעלה, ובבוא היום הוא ישלם על כך במלקות ובפאלאקות לרוב. אלא שלאחרונה הוא גורר אותנו על כורחנו למחוזותיו. שנאמר חוטא ומחטיא. תחילה הוא מכניס להזיותינו את יהודית קורדובה בבִגדה השקוף, וכל היתר, ואחר הוא מגייס את חברו המשורר יעקב ברזילי לסייע בידו בעניין. וזה האחרון משייט לו צפונה ודרומה מטבורה של פלונית ענוגה אחת, ללא חוגה ומצפן, כאילו תמו כיוונים אחרים לגבעות ולעמקים שם. נכון, קיימת הוויאגרה, אך כלום לא יתחשב הסופר הזה בקוראיו?

בכל זאת תמשיך במעלליך!

 

 

 

והילד איננו

סיפור מאת רוני גרוס

בכפר לא היו רחובות רבים שבהם אפשר לרכוב על אופניים. רוב הדרכים היו מכוסות חול, ויותר משרכבתי, דחפתי. רק דרך אחת הייתה מצופה אספלט – הכביש המוביל לשכונה שגבלה בבתי הכפר. אבי או אימי היו נושאים לשם את האופניים ואני יכולתי לרכוב להנאתי, לעיניהם הפקוחות.

בבוקרה של אחת השבתות לא היה להוריי זמן לצאת עימי אל הכביש הסלול.

"אבל הבטחתם!" בכיתי.

"אחר-כך," פטרו אותי.

"לא רוצים, לא צריך!" אמרתי ברחמים עצמיים. עליתי על האופניים וניסיתי ללא הצלחה לדווש בחול העמוק. נואש מהסיכוי שמישהו יעזור לי לשאת את האופניים אל שטח הרכיבה, התחלתי לגרור אותם בעצמי. המלאכה לא הייתה קלה. החול היה יריב עקשן והתנגד בכל כוחו, אבל אני, עקשן לא פחות, הגעתי חשוק שיניים אל הכביש הסלול. שם נאספו ילדים נוספים על אופניהם. שניים מהם הכרתי. הם היו תושבי השכונה הסמוכה, ואביהם עבד עם אבי.

"אנחנו נוסעים הביתה," אמר הגדול ביניהם שהיה בן גילי "אתה רוצה לבוא אתנו?"

"בטח," לא היססתי לרגע.

יחד התחלנו לנסוע לעבר השכונה.

הגעתי עם חבריי לביתם, קיבלנו כוס שתייה, ונחנו מהמסע המפרך.

"ההורים יודעים איפה אתה?" היתה שאלתה הראשונה של אימם, ואני, מפחד להכחיש, הנהנתי בראשי.

בינתיים סיימו הוריי את מלאכתם, ובאו לעזור לי לשאת את האופניים.

והילד איננו.

במשטח הרכיבה לא נמצאו אותה שעה אנשים ולא היה את מי לשאול. קראו בשמי, חיפשו אותי ברחבי החצר, הציצו בחרדה אל בור הזבל ואל בור הסיד, בדקו עם השכנים שמא ראו אותי, חזרו אל משטח הרכיבה. והילד איננו. אבי רץ לכאן, אימי – לשם, קוראים נואשות בשמי, ואין קול ואין עונה. שבו אל הבורות, וכמעט ירדו ולחפש במעמקיהם.

"ראיתי אותו הולך עם האופניים אל הכביש," הצילה אחת השכנות את הוריי מלרדת לבורות המסוכנים.

החל להחשיך ואצל מארחיי נערך דיון מעמיק:

"ילד בן ארבע אינו יכול לבוא לבד, ואינו יכול לחזור לבד," טענה האם, בצדק.

"תני לו ליהנות קצת," ניסה האב בהגיון, "הוריו הִרשו לו לבוא וודאי יבואו עוד מעט לקחתו."

"זה לא בסדר!" סיכמה האם את הוויכוח. ההחלטה נפלה: יש להשיב אותי הביתה.

התארגנה המשלחת: בראש – האם, אני וחבריי במרכז והאב במאסף, ובידיו אופניי. הגענו אל הכביש ואיש לא המתין לנו שם.

"הם מחכים בבית," קבעה האם נמרצות, מרחיבה את צעדיה אל עבר ביתנו. בבית רבתה המהומה. שכנים התאספו מכל עבר, מתרוצצים וקוראים בשמי.

והנה הילד מופיע קורן מאושר, מלווה בפמליה הכבודה.

סיפור המסע על האופניים כמעט נשתכח מזיכרוני, כששוב הצלחתי להדאיג את הוריי. הפעם גם העמדתי עצמי בסכנה אמיתית.

 

המשך יבוא

 

 

 

חוֹנְיוֹ המעגל

כבר מזמן לא חשתי שיעמום מְנָגֶ'ס כזה בקריאת ספר

שרה שילֹה: "שום גמדים לא יבואו", הוצאת "עם עובד", "הספרייה לעם", עורכי הסדרה נילי מירסקי, משה רון ותרזה מירון-פריד, עורך הספר יובל שמעוני, הדפסה שביעית תשס"ז, 2006, תל אביב.

כבר חלפו שבועות אחדים מאז הכרחתי את עצמי לקרוא עם תום את ספרה המדובר ורב-המכר של שרה שילה (ובכך קילקלתי לי שעות אחדות של נופש חורפי במלון לחוף ים המלח, אבל פיציתי עצמי בבריכת השחייה המחוממת), ועדיין הספר הזה מעורר בי רתיעה, זאת בלשון המעטה, הייתי משתמש אפילו במילה מגעיל.

בתור ספר "אותנטי" של כותבת, שזו כביכול העברית הנמוכה ושפת הדיבור שלה, הוא כתוב וערוך בצורה מדוייקת מדי, שאפילו אדם רגיל יתקשה לדבר בשגיאות כל-כך מדוייקות מבחינת החזרה על עצמן, כאילו נכתבו לפי מילון פרטי – ואילו בתור ספר שכתבה סופרת מחוכמת ומתחכמת שיודעת לכתוב עברית, הוא מטופש מדי ולא אמין.

נראה לי שהקירבה או ההשפעה החזקה ביותר על הכותבת היתה צורת דיבור של דמויות מזרחיות אחדות ברומאנים של יהושע קנז, אבל אצלו זה במידה, כמין תבלין לשפת המספר והגיבורים האחרים, ואילו אצלה זה בגודש מעורר רתיעה, ממש פיסית, מפני המשך הקריאה. גודש של תבלינים שעושה בחילה.

או אולי השפיעו עליה המערכונים "המזרחיים" של ניסים אלוני ויוסי בנאי ל"הגששים"?

להזדהוֹת עם הדמויות המסכנות של עיירת הספר הגלילית? כן. כל הכבוד לחייהם הקשים והמסוכנים. אבל הם לא מטומטמים ומפגרים כמו הלשון והתחביר הדביליים ששמה בפיהם הכותבת בגודש שכזה שהם אפילו אינם קריקטורה. ובוודאי שאי אפשר לרחם עליהם או להזדהות עימם כי אנחנו מזדהים עם בני אדם ולא עם פטפוטים מייגעים של יישויות חסרות-דעת, שחוזרות על עצמן לעייפה באותה "לשון נמוכה עשירה להפליא", כדברי המחברת הצנועה על עצמה על העטיפה מאחור – לשון שאולי עובדת על סוג מסויים של נסיכים ונסיכות ספרותיים בעלי טעם שעמומי וקצת מנוון, השולטים פה ושם בהוצאות הספרים, אבל לא עליי.

בקיצור, אם זוהי הספרות העברית הנחשבת ספרות כיום, ואותה מצליחים לשווק לקהל הפתאים בתור רב-מכר, אז לא נפסיד שום דבר אם לא נקרא "ספרות עברית", או לפחות לא את "שום גמדים לא יבואו".

 

 

משה גרנות: אורח לרגע רואה כל פגע

אהוד זמיר היקר,

לא כתבתי את המאמר "בין קואפילד לאיסט בנטלי – איגרת מאוסטרליה" [גיליון 217] מתוך כוונה שרק יודעי ח"ן יקראו אותו, ושחס וחלילה לא יגיע לאוסטרליה. אדרבה, רציתי מאוד שהיורדים, וביניהם אתה, יידעו מה אני חושב על הקהילה הישראלית שם.

באשר לטענה שלך [גיליון 218] שזה יומרני מצידי שבביקור קצר אני כבר יודע לאבחן את בעיותיהם של היורדים באוסטרליה – אני מבקש לציין שבארבע השנים האחרונות ביקרתי שם שלוש פעמים לאורך זמן, והרי לא תבקש ממני לרדת לאוסטרליה לשנים ארוכות כדי שתהיה לי זכות להתרשם נכונה מהאנשים ומהמקום. אתה בוודאי שמעת על הפתגם "אורח לרגע, רואה כל פגע." וסוף דבר, כיוון שאיתרע מזלי ש-12 שנותיי הראשונות של חיי ביליתי בגולה (לא היגרתי לשם – נולדתי שם!) – אני מרשה לעצמי להיות מומחה בדבר אחד: בשום מקום בעולם אינני מרגיש בבית כמו בארץ המיוגעת שלנו, ואת התחושה הזאת אני מבחין אצל כל ישראלי שאיננו מתגורר כאן, גם בלי שאצטרך לבלות עימו שנים בגלות הנינוחה ביותר.

ברכה חמה לרחוקים שלנו,

משה גרנות

 

 

פנייה לקוראי "חדשות בן עזר"

מהארכיון לתולדות פתח-תקווה

כל מי שיש בידו חומר כתוב: תעודות, מכתבים, יומנים, חוברות, עיתונים וספרים, שיש להם נגיעה לתולדות פתח-תקווה, במיוחד חומר ממאה השנים הראשונות של המושבה 1878-1978 – מתבקש לשלוח אותו לארכיון לתולדות פתח-תקווה, בין כתרומת קבע ובין כהשאלה לשם צילום, תיעוד ופיענוח.

אל תיתנו לחומר היסטורי נדיר להיעלם! פשפשו בארכיונים המשפחתיים! שילחו לארכיון ואל תזרקו!

גליה דווידזון, נוני ירון, ארכיון פתח תקווה, 054-3333306.

Galia_yb@petach-tikva.co.il Yona_y@petach-tikva.co.il

מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30, ת.ד. 1, פ"ת 49100. 03-9223450. 03-9371313.

 

 

* * *

 

לאדון אהוד בן עזר

התואיל לקבל ממני שיר תשורית

הא לך שיר דומה לשיר שיר דוּמה / לאיש/ה לפילגשים זונים נואפים / מכובדי / לו תיכלו ימיכם בעינוגי תזנוניכם / במחול גַּלֵיגלים עד בוא עיתכם כי / עַם נבל לא חכם אתם / עמי / הזהו עמי? זה עמי?

והמכתב עיתי שלך

ממש מרמתוק ומעניין. תודה

בן הר תלאביבי

 

*

 

שלום מכתב עתי של בן עזר

שפו לרוני סומק

מידידים כיפאכ הי!

ההוא מחלם

עכשיו תל אביב

נ/ב

ואת ג/מאור המנהל תאגיד לאומי של חמס. צריך לסלק

 

*

 

שלום אהוד בזה שיר

דרשי תינוקת וכבר רועדת / למה ממה / מימים אצעק בליל חלום / או סיוט / הו קטנה אל דאגה אמא / ואבא יעמדו מגן לך מכל צר וצער / לעולם ועד

ועֵד אני החותם בשם כל

ישראל

[ תל אביב א דראש חודש אדר 18/02/2007]

 

 

 

* * *

 

פרופ' אמנון רובינשטיין:

"לראשונה מאז תש"ח נשקף לנו גם איום צבאי קיומי של ממש!"

"איננו חלוקים בדבר הצורך להקים שתי מדינות לשני עמים. איננו חלוקים בעניין אסון ההתנחלויות ובדבר הצורך לפנותן. איננו חלוקים בדבר הצורך לנסות לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוקדם ככל הניתן. אבל נקודת המוצא של השמאל הציוני היא שישראל חזקה. חבריי אומרים לי תמיד: מה אתה דואג, ישראל היא המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. ואילו ההנחה שלי היא הפוכה. אני רואה את ישראל כמדינה חלשה במזרח התיכון. אני חושב שישראל חלשה, פגיעה, תלויה על בלימה. כן, ממש תלויה על בלימה. כן, ישראל היא נקודה קטנה מאוד במפה של המזרח התיכון. היא מוקפת בכוחות שלא משלימים עם קיומה, היא שסועה מבפנים ויש דעת קהל שהולכת ומתחזקת נגדה. לא נגד הכיבוש בשטחים אלא נגד עצם קיומה. לכן אני אומר שישראל היא בעלת עוצמה צבאית אבל היא חלשה בכל מובן אחר. חלשה דמוגרפית, חלשה מדינית, חלשה גיאופוליטית. וגם בתחום הצבאי יכולת ההרתעה של צה"ל שעמדה לזכותנו במשך זמן רב, הולכת ונחלשת. היא לא נעלמה אבל היא נפגמה מאוד. וזאת בגלל שני גורמים: התהליך הגרעיני, והכניסה לזירה של איראן כמעצמה קונוונציונלית.

"מדובר כאן על שני איומים שונים. בתחום המלחמה הגרעינית אין סימטריה. אנחנו פגיעים בצורה בלתי רגילה. את ישראל אפשר לחסל במכה גרעינית אחת. ואיראן הוכיחה בזמן המלחמה בינה לבין עיראק שהיא אינה נבהלת מתגובות. וכשמדובר על המצווה הדתית של החזרת האימאם הנעלם – מה זה מיליון הרוגים?

"אבל גם ללא נשק גרעיני ישראל פגיעה מול איראן. איראן היא מעצמה אזורית חזקה מאוד. ראינו זאת במלחמת לבנון. מדובר כאן באיכות שונה לחלוטין. איכות שונה של כוח אדם, בצירוף קנאות מוסלמית קיצונית ובצירוף יכולת ארגון רצינית ביותר. לכן אני מעריך היום שאנחנו עומדים בפני איום כמו בתש"ח מבלי שתהיה לנו ההנהגה של תש"ח. לראשונה מאז תש"ח נשקף לנו גם איום צבאי קיומי של ממש. אני מוטרד ברמה של חוסר שינה. אני לא ישן בלילות."

 

"משהו רע מאוד מתרחש באקדמיה שלנו!"

"מה שקרה באוניברסיטאות שלנו הוא שמיעוט קטן השתלט על חלק מהמחלקות בתחום הרוח והחברה ועל השיח הציבורי. לך לימי עיון במחלקות האלה. מי מיוצג שם? בדיונים האלה הימין הוא מרצ. השיח הוא ממרצ שמאלה. אבל האם התמיכה בפלסטינים היא באמת שמאל? האם השמאל הוא תמיכה בלאומנות הערבית? עבורי הקבוצה האנטי-ציונית הזאת אינה שמאל. זאת קבוצה שתומכת בנאראטיב הפלסטיני ולא תמיד נותנת לרוב הציוני הגדול באוניברסיטאות להתבטא.

"נשיא של אוניברסיטה מאוד חשובה סיפר לי שיש חוגים שאליהם אדם בעל השקפת עולם ציונית לא יכול להתקבל [הכוונה כנראה למחקר ולהוראה. – אב"ע]. וכאשר יולי תמיר חותמת על אמנת כנרת מוציאים נגדה פאתווה הקוראת להחרים אותה. זו תופעה שלא תיאמן. היא פוגעת בחופש האקדמי והיא גם מנוגדת לחוק. כך שמשהו רע מאוד מתרחש באקדמיה שלנו. משהו רע מאוד."

[מתוך: "מה קרה לי? מה קרה לכם!" ארי שביט מראיין את פרופ' אמנון רובינשטיין, "מוסף הארץ", 16.2.07].

 

 

 

אהוד בן עזר: בוקר טוב יהושע!

"דעתי נשארה שהמלחמה היתה צודקת מבחינה מוסרית. אסור היה לעבור בשתיקה על ארגון חמוש שמכריז על השמדת מדינת ישראל ואוסף 15 אלף טילים, ארגון שקשור לאיראן שמכריזה על השמדת ישראל. לא היה לנו שום סכסוכך טריטוריאלי עם חיזבאללה, לא לקחנו מהם שום שטח, וכעת אחרי הנסיגה אנחנו על הגבול הבינלאומי. תמיד אמרתי שאני לוקח ברצינות את הערבים. אני חושב שאיתנו הם היו תמיד כנים. מתחילת הציונות הם אמרו אנחנו לא רוצים אתכם כאן, והתכוונו לזה. הם אמרו לא נקבל את תוכנת החלוקה – ולא קיבלו אותה. ואחרי מלחמת ששת הימים, כשיכלו בקלות לקבל את השטחים תמורת דיבורי שלום – הם אמרו, לא סולחה ולא משא ומתן, והתכוונו לכך. וכאשר סאדאת אמר, אני מוכן לשלום, הוא באמת היה מוכן לשלום. ואם לא, תהיה מלחמה – והוא עשה אותה. וב-1979 הוא אמר שהוא עושה שלום והתכוון לכך. וירדן אמרה שלום והתכוונה. והנה החמאס, במשך שנה שלמה מתחננים לפניהם, תגידו, רק תגידו, שאתם מכירים במדינת ישראל, מה איכפת לכם? אבל לא! זה עניין עקרוני. והם מתפתלים ומתפתלים והיו מוכנים לקבל את כל החרם."

(מתוך ראיון-כתבה "יהושע לא רגוע" מאת אילת נגב, מוסף "7 ימים", "ידיעות אחרונות", 16.2.07).

בוקר טוב יהושע!

מה, עד עכשיו אתה לא ידעת את זה?

והרי מאז 1968, כאשר פורסמה ב"קשת" מסתי "פורצים ונצורים, על תחושת מלחמה ומצור בספרות העברית", מסה העוסקת גם בסיפורך הבלתי-נשכח "מול היערות", ומסתיימת בקביעה הפסימית שאנחנו לא מוכנים להודות בכך שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו – אתה לא חדלת להתנגד לקביעה הזו, שלי ושל אחרים, וחזרת שוב ושוב בארץ ובחו"ל על האשמת עצמנו, ועל כך שאילו היינו מתנהגים אחרת היינו קרובים כבר לשלום עם הפלסטינים שאר המדינות הערביות והמוסלמיות; חיפשת כל סדק מוסרי בנו כדי לעשות לו פומבי ולהדגיש את חלקנו הפעיל והאשם בסכסוך עם הערבים.

וגם בראיון הנוכחי אתה חוזר על הדברים האלה, לפיהם כל ההשחתה המוסרית של ישראל (ואתה מושפע לחלוטין מההיסטריה של התקשורת ושל מערכת המשפט בישראל) נובעת מההתנחלויות בגדה וברמת הגולן (ששחיתותן, לדעתך, זלגה גם למרכז הליכוד המשחית-כול).

ועוד אתה אומר כי בגלל ההתנחלויות צה"ל לא היה מוכן דיו למלחמת לבנון השנייה ולא מיגן את האוכלוסייה בצפון, וכי מאז יוני 67' היה צריך להשאיר רק את צה"ל בכל חלקי ארץ-ישראל והגולן שכבשנו; ויוצא מדבריך שאם כך היינו נוהגים היה מצבנו כיום אחר, לא היו שתי אינתיפאדות, (שהאחרונה בהן, לידיעתך, טרם הסתיימה ועוד עתידה לפניה), אלא שאתה מדבר כאילו היתה ברירה לצה"ל שלא להקצות כוחות לשמירה עלינו (לא רק על ההתנחלויות!) – בפני הטרור הגולש אלינו מכל אזור פלסטיני.

ופתאום אתה נבהל גם לגלות ששכניך, ערביי ישראל, שכל-כך ניסית לרצותם ולהצדיקם כל השנים, רוצים אוטונומיה ולא שתי מדינות לשני עמים, אלא הם חולמים שאי פעם בעתיד הם יגיעו לרוב גם בישראל "שלך".

בוקר טוב יהושע. אתה ממש חוני המעגל.

ורק איפה בקשת הסליחה מאיתנו על כל מה שטחנת באוזנינו שנים על גבי שנים והצגת אותנו כאיש הרע והפסימי בסיפור עם הערבים ולא חדלת להתעקש באופטימיות האובססיבית שלך על כך שיש קשר בין מעשינו הרעים והטובים לבין שנאת הערבים אלינו?

אמנם, מעולם לא עמדו לרשותנו אמצעי תקשורת אוהדים ורבי תהודה כאלה שהיו לך כל השנים, ולכן קולנו לא נשמע ברמה כקולותיך וכקולות חבריך לדיעה, לאי-הידיעה ולחוסר הדעת.

נ.ב.

קראנו בעיתונים ושמענו ברדיו שאתה ואחדים מחבריך הסופרים, אלה שהם תמיד "חשובים", "מוסריים" ונימנים על הצד הנכון של ה"פוליטיקלי קורקט" באור הזרקורים – יצאתם בקריאה לממשלה להשלים בצורה טובה יותר את הטיפול במפוני גוש קטיף, שעוברת עליהם תקופה של סבל אנושי קשה.

לרגע חשבנו שהמוסריות שלכם חובקת כל, גם יהודים-מתנחלים, ואז יצא מרצעכם משׂקכם – הדבר הזה חשוב לכם כנראה מאוד בעיקר מהבחינה התועלתית – כדי שיהיה קל יותר לתבוע את פינוי כל ההתנחלויות בגדה וברמה.

אתם יופי של אנשים מוסריים. מה הם נביאי ישראל לעומתכם? נמושות.

 

 

 

לוי נויפלד ז"ל, משטרת ישראל והמשוררת זלדה

שלום רב לך אהוד,

באמת קשה כאשר הזיכרון עדיין פועל.

איני יודע ידו של מי היתה ברציחתה של המנוחה תאיר מרמת הגולן. המשטרה כמובן שהודיעה בליווי תופים ומחולות שפלוני עשה זאת ואחר כך לא כי אם אחר עשה זאת וכו'.

אלא שאני זוכר שקצין בכיר שהיה מעורב בחקירת הרצח של המנוחה דליה הלר אמר לאימו של יורם ביכונוסקי: "אני מצטער , גברת, לומר לך שבנך הוא רוצח!"

ההמשך ידוע לנו. לא רק שהוא לא היה הרוצח אלא גם מי שנדון בגלל רציחתה כביכול וישב במאסר שנים הרבה, זוכה לאחר מכן.

ותעלול אחר שעליו אי אפשר לסלוח למשטרה לא בעולם הזה ולא בבא הוא שבשנת 1964 היה מקרה רצח. וממש באותו הזמן נעלם סטודנט לרפואה בשם לוי נויפלד ולא מצאו את עקבותיו. כמובן שאצה המשטרה להודיע שנויפלד הוא הרוצח. ואנו, חבריו ללימודים, שהיכרנו את האיש הצעיר והמופנם, אוד עשן משרידי משפחתו שכולה נספתה בשואה, לא יכולנו להעלות על דעתנו שסברת המשטרה תיתכן כנכונה. העיתונים כמובן שחגגו על העניין ולא היה יום שלא הופיעו כתבות ובהן השערות למה ואיך עשה נויפלד את המעשה, ועובדה שהוא לא מראה את עצמו.

ואחר זמן לא רב נתגלתה גופתו המרקיבה בפינה נידחת בין העשבים בשדה כלשהו בעין כרם, ולידו בקבוק הרעל ששם קץ לחייו מלאי הייסורים והזיכרונות העגומים מהם לא היה יכול להימלט. כולם כאבו את הדבר, אך ממשטרת ישראל כמובן שלא נשמעה שום בקשת סליחה ומחילה על הכתמת שמו. ואנשי החקירות גם לא למדו מזה לקח לימים יבואו.

איתנו גם זלדה המשוררת כאבה, והיא העלתה את זיכרו בשיר המצורף.

שלך בברכה,

בעילום שם

 

ס. נידח מעיר: למיטב זיכרוני נתגלה שלדו לאחר שנים אחדות בעליית-גג נידחת בעין-כרם.

 

 

 

 

 

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק כ"ב. זיווגים פוטוגראפיים

 

והיו גם הזיווגים הפוטוגראפיים.

עם מיוחד הם השדכנים. על פי רוב הם עוסקים בלשיר בפני ההורים שירי תשבחות והלל על יופיו/יופיה של המוצע/מוצעת לשידוך, כגון כמה יפה היא וכמה חכמה, נבונה ויודעת תפירה ובישול והילכות הבית. (השכלה הס מלהזכיר). וכמה ייחוסה יקר וגדול ויציב ומפורסם. שלא לדבר על הנדוניה היפה שהיא מביאה איתה, וכל כיוצא בזה. או: כמה הבחור חרוץ ובקי בהילכות עולם ועתידו מזהיר לפניו כאיילת השחר שברקיע. וזה גם אם הוא בטלן עובד יום ומחסיר עשרה ונשען על הוריו בכל הווייתו.

אבא היה אומר ששדכנים ומתווכים (בעברית צחה סרסורים) דרכם שהם "צַבַּעִים", כלומר מורחים ומורחים ומפזרים עשן ובועות ואי אתה יכול לבור המוץ מן התבן בדבריהם.

מילדותי אני זוכר כמה מהם, מאלה שהיו ממיודעיו של אבא והיו משיחים בפניו את מעלותיו של פלוני או פלונית ומבקשים ממנו שימליץ בכמה מלים על "מרכולתם" בפני הקונה המיועד.

עם ישראל חי בפזורה, והדברים ידועים. היו מבני בגדאד שהיגרו לפלשתינה או להודו, פרס, הונג קונג ועוד. וכאשר מי מילדיהם הגיע לפרקו דאגו ההורים לבוא לעיר מוצאם ולחפש זיווג נאה. וכאן יפתו את הנערה בסיפורים של אלף לילה ולילה על האושר והעושר שמחכה לה שם, היכן שהם יושבים. ואם הצליח העניין ומצאו את מבוקשם, כי אז יוזמן האברך, יקדש אותה כדת וכדין, ואחר יקחנה איתו אל מעבר להררי החושך.

והמתווכים השדכנים, כלום יחכו עד שיבואו אליהם מרחק כך וכך פרסאות? והלא אפשר לחסוך את הטרחה ולסדר את רוב העניינים דרך הדואר של הוד מלכותו. יעסקו הם בחיפושים וכאשר תימצא בת ישראל כשרה, יפה והדורה וכל כיוצא בזה, ישלחו תמונתה במכתב, והיה ומצאה חן בעיני המועמד, יסוכמו התנאים והעסקה תיגמר ותיחתם במזל וברכה. (בימינו יש ערוץ הקניות של הטלוויזיה, וגם המכרז של המדינה) וכך התפתחה מה שאני קורא החתונה הפוטוגראפית.

תארו לכם שמישהי נוסעת לארץ רחוקה אחרת על מנת להתחתן עם מישהו שהיא אפילו לא ראתה בעיניה שלה, וכן גם לא הוריה שלה. והיו כאלה רבות שהיכרתי והן חיות עמנו עד היום הזה. ואני מדבר על בנות שנשלחו מבגדאד העיר אל פלשתינה להינשא למישהו שהבטיחו שהוא בסדר בלהָ בלהָ בלָה. אם אני מסדר אותן בשורה, אני מוצא כי לכולן, בעצם, הִתְּאַנָּה גורלן עוד קודם לכן: היו יתומות מאב ובלי אמצעים, כלומר בלי "מוֹהָר", היא הנדוניה. או באו מבית עני וידעו מצוקה וזה היה הפתרון האופטימאלי היחידי שייתכן, בלית ברירה אחרת. כלומר, לא מספיק שהגורל לא היטיב עימן מן ההתחלה, אלא באו והוסיפו להן את החתונה הפוטוגראפית שיא מעין סיכוי לזכות בלוטו (כמעט).

משפחה אחת שהיכרתי היתה ענייה מרודה בגלל מות האב, בהשאירו את האלמנה עם ארבעה ילדים זאטוטים. האם היתה בלי מקצוע ובלי כסף ונאבקה קשה מאוד לקיומה. הסתובבה בבתים לכבס את כבסיהם של אחרים, אך זה לא הביא לה מספיק הכנסה. ועל כן שלחה את בתה הבכירה להיות משרתת אצל משפחה אחת, שם היא ב-FULL BOARD. והפרוטות המעטות ששילמה אותה המשפחה עזרו איכשהו בהקלת הנטל. אמנם בני משפחתה היו בעלי יכולת טובה בהרבה משלה, אך הם קפצו ידם. היא גרה כמובן בשכונת עוני עלובה שבעלובות, מלאה במוסלמים משכבה חברתית כלכלית נמוכה מאוד. תרבות הרחוב היא ששלטה, והילדים שגדלו שם לא יכלו שלא לקלוט את הסביבה אל תוכם. לשני הבנים יש לדאוג לרכוש מקצוע ולהשתלב במעגל העבודה, תחילה כשולייה ואחר-כך כאנשים שעומדים ברשות עצמם. ובל נשכח את השירות הצבאי של שלוש שנים שיושת על אלה אשר אין ידם משגת לשלם את ה"כופר", הוא ה "בָּאדָאלִי עַסְכָּר" מימי הטורקים.

וזה באשר לבנים. אבל הבת, זו הצרה האמיתית, כך הסתבר. היא גדלה והפכה לנערה יפהפייה, תמירה וזקופת קומה עם עיניים גדולות ומחייכות, שיער ארוך ושחור כעורב. בקיצור, תאוות עינו ודימיונו של כל בחור וטרזן של השכונה. והללו החלו מזמזמים סביבה כדבורים סביב התמרים. לעבוד היא לא עבדה, ומרות לא ניתן היה להטיל עליה. וכי מי היא שתטיל מרות, אִמָהּ, זו החלושה והרפה ללא כוחות גוף או נפש כלשהם? ולא היה קשה לנחש את ההמשך אם לא יושם המעצור.

ובאה האם העלובה לאבי לטקס עצה, נופלת על רגלו בוכה ומתייפחת, "חילָק הצל את בתי מהירדרות!"

בה בעת ההיא באה השמועה שפלוני, איש עשיר ובעל בעמיו, המבוסס היטב בירושלים שבפלשתינה, מבקש שידוך נאה עבור בנו, ודחוף. בירור קצת יותר לעומק העלה פרטים נוספים. הבן אמנם הגיע לפרקו אך "מחשבות שונות הטרידוהו" ומדי פעם שקע בהגיגים. נועצו בעניינו ברופאים שונים ואלה פה אחד אמרו שיש להשיא אותו לאישה. נשלחה הבקשה לבגדאד, עיר מוצאה של המשפחה, שהיגרה לארץ הקודש שנים קודם לכן והיו לה קרובים ומיודעים בעיראק לרוב, וכולם נתבקשו להטות כתף ולחפש זיווג מתאים. הודגש שמוכנה משפחת הבחור לוותר גם על הנדוניה. וההצעה הזו הובאה בפני המשפחה הנ"ל. וזה נראה כפתרון די רצוי ומוצא סביר מן המצב.

הוזמנה הבחורה, הולבשה וסורקה כיאה וכנאה ונלקחה אל הצלם המקצועי שיכין תמונות יפות. והילדה היתה יפה על באמת ועל כן לא נזקק הצלם למאמץ מיוחד לשם כך, כפי שהיה נהוג לעשות לתמונות בימים ההם מה שנקרא "רָטוּש" כלומר תיקון ושיפוץ. נכתבו מכתבים בלוויית התמונות ופרטים קצרים אודות ייחוסה וקרוביה.

וגם הבחור הירושלמי אף הוא שלח תמונותיו לבגדאד. הנה הוא גבר גבוה ונאה חבוש כובע לבד מכובד, לבוש חליפה מהודרת וענוב עניבה ועומד בסטודיו וברקע מטוס עם שני פרופלורים. וכי מה מרשים יותר מזה? בימים ההם נהגו הצלמים להחזיק בסטודיו שלהם מין וילונות מצויירים לתפאורה. את המצולם שילבו איכשהו ברקע. את האחד הושיבו מאחורי הווילון שעליו היתה מצוירת סירת מנוע והוא מציץ מן הפתח ונראה כאילו הוא נוהג בה והגלים והקצף הלבן מסביב. והאחר הושב מאחורי וילון עם תמונת מטוס כנ"ל והוא נראה כטייס חשוב על באמת. ותמונות כאלה שמורות עמי באלבום האנטיקה שיש לנו בבית.

ואחרי המשא ומתן הפוטוגראפי הזה הבריק אביו של הבחור: "מסכים!" – חיוכים לרוב ואיחולי מזל טוב והערות קינאה שהנה נפל בחלקה של הבחורה זיווג מן השמיים וכל כיוצא בזה. המשפחה מירושלים אף שלחה כסף דמי קדימה לשם קניית בגדים נאים לכלה המיועדת, איתם היא תבוא לארץ הקודש. השכנות כבר מקנאות ומברכים באלף "מברוק", ובמזל טוב על העיסקה המוצלחת שהיא הולכת להתחתן עם מישהו מן חוץ לארץ.

נכון שהאישה האם היתה ענייה מרודה וקשת יום, אך בכל זאת קינן הספק בליבה שמא היא שולחת את בתה אל גורל לא ידוע. ומה יהא עליה היא, האם המסכנה? הועברו כל הספקות הללו לאבי החתן המיועד, וזה, כדי להאיץ בתהליך, הבטיח לעזור גם לאם. גם היא תבוא עם בתה לפלשתינה, תיערך חתונה מפוארת כיד המלך, והוא גם יעזור לסדר הילדים במוסד וידאג לחסרונה של המשפחה. זה כבר פיתוי גדול יותר ואף עוד יותר סביר.

והאיש דיבר גבוהה-גבוהה על כל אשר יוכל ומתכוון להעניק למשפחת הבחורה, שכה מצאה חן בעיניהם, וכל כיוצא בזה. והוא היה מומחה גדול בלומר דברים. שכן הוא עסק בתווך דירות ומגרשים, וכאמור לעיל כל מתווך (סרסור בשפה נקייה) הוא מין "צבעי" כלומר מורח ומורח כאמור לעיל. לרגע בונה לך מגדלים עד השמיים ואחר כך מסתבר שכל זה עורבא פרח.

וכמוהו גם השדכנים. וראה גם בדיחות אין סוף בעניין זה בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב.

כגון שבימים ההם, בראשית שנות הארבעים, וגם קודם לכן, יצאו שליחים לכל מיני ארצות בגולה ועִניינו יהודים בני עמנו לרכוש אדמות בארץ-ישראל פלשתינה. "לגאול" את אדמת הקודש, ולהשקיע בארץ המובטחת כי מי יודע מה ילד יום. והלא הקונים לא יכלו לראות היכן הם אותם האדמות והמגרשים. אלא שהמתווכים הסרסורים היו באים עם כל מיני מפות ושרטוטים וכמובן עם סיפורים אין סוף שרובם מצוצים מן האצבע. וכך הצליחו למכור לבגדאדים כשרים וטובי לב מגרשים במכתש הקטן בנגב, וכן במידבר יהודה על הסלעים והטרשים. וגם באמצע שדות בור, שעד שיגיע קצה יישוב כלשהו אליהם צריכה לחלוף תקופה של מאות שנים. וגם דודַיי שלי רכשו בכסף מלא מגרשים שחשבום ליעילים ובעלי ערך, וכאשר עלו לארץ בשנת 1951 וחיפשו את המקום, העלו אותם על הר ואמרו להם שהמגרש מצוי אי שם באופק והוא אדמה חקלאית ומעובד על ידי קיבוץ פלוני פלמוני. לא פרצלאציה ולא תכנון. לך תעשה פרצלאציה ומדידות ומפות ומהנדסים ותוציא הרבה כסף על מנת לגדר איזה דונם באמצע שדה של חיטה.

כך שלא היתה לו לאביו של הבחור המדובר בו שום בעייה בלהבטיח דברים.

ובין לבין, ואחרי מאמצים רבים מצד אבא, אורגנה הנסיעה של כל משפחתה של הבחורה לפלשתינה ארץ-ישראל ירושלימה.

הם זכו להתארח בביתה של המשפחה ימים מיספר, ומייד אורגנה החתונה במעמד דל ומסכן ללא מסיבה יפה וכמעט בצינעה ובהסתר. הוריו של הבחור לא היו כל כך מעוניינים שאנשים יראו וידברו לאמור, תראו תראו איך הבחור התימהוני הזה לוקח לו בחורה צעירה ויפה ורעננה. וגם כנראה שהיה להם חבל על הכסף. שנאמר דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

הבחור, היה מבוגר מן הצעירה בהרבה שנים, הסתבר שהיה באמת תימהוני (בלשון המעטה). ולמרות שהיה "בריא וחרמן ומת להתחתן" (כדברי הזמר המרוקני מנתניה, וראה רשימה אחרת מסיפורי בגדאד שלי, שם דובר בו), נזקק לימים הרבה ולמאמצים רפואיים וכישופיים רבים עד שהצליח ב"משימה". אבל היפהפייה שלנו לא יכלה לפצות פה ולצפצף שכן היא כבר היתה לאשת איש מן המניין, ואת הנעשה אין להשיב.

ובעזרת המוסדות הסיעודיים נמצאה לאם ולבתה השנייה חצי דירונת במושבה הגרמנית, ואת שני הילדים סידרו במוסד של יתומים.

מה היה בליבה של הצעירה שלנו אחרי כן בחיי נישואיה לא נדע בבירור. בעקיפין יודעים אנו שהיא לא יכלה לעזור לאימה הענייה והמסכנה כפי שכולם קיוו לפני כן, בעת המשא ומתן על העיסקה הפוטוגראפית. שכן, משפחת החתן קמצה את ידה וניערה את עצמה מן ההתחייבויות. וכן מגוריה של הכלה הצעירה היו בתוך ביתם הדחוק מאוד של הוריו, שכפי שהסתבר חיו בצייקנות מופלגת. וכך היא מצאה את עצמה שוב במחסור. נכון שהיא באה מבית עני שהפרוטה לא היתה מצויה בו, אך כאישה נשואה חשבה שירווח לה וסוף סוף תרגיש שיצאה למרחב ואף תוכל לעזור לאימה הנצרכת.

אך תקוותיה נתבדו. הוא שנאמר שמעגלים קשה לשבור. וכך היא עברה מצורה אחת של עוני לצורה שנייה של מחסור יזום. ובנטו זה היה כמעט היינו הך.

שנים רבות עברו עד שההורים הזקנים של הבעל הסתלקו לעולמם ואז נתאפשר לה ולמשפחתה הצעירה לעבור למגורים יותר נוחים מבחינה פיזית. ויודעי דבר שהיו מקורבים אליה אומרים שהתרשמו שהיא אצרה בליבה את צערה ואכזבתה מכל העסקה הפוטוגראפית שבה היא שובצה בעל כורחה, ובה לא ראתה אהבת נעורים וממנה לא רוותה נחת לאורך ימים.

רבות ה"עיסקאות" הדומות לזו שאני זוכר. ולא את כולן אספר כאן. רק אומר שעל פי רוב האישה היא שיצאה ממנה מופסדת, וכי הכול נעשה בלית ברירה. ולפי הנהוג בימים ההם, למשודכת עצמה לא היה מה לומר בעניין והיתה נאלצת לקבל עליה את הדין בשתיקה ולהתפלל שהעניין יצלח לה. ועל פי רוב הוא לא צלח.

 

המשך יבוא

 

 

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שבעה-עשר

"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

 

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת התרכ [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה]", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"

ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט וייפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

 

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

 

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

 

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

 "מדוע תדבר כך?" מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

 "אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

 

המשך יבוא

 

 

 

משרד החקלאות ופיתוח הכפר

שירות ההדרכה והמקצוע

אגף הירקות

ירקות של העשור האחרון

גידולים וזנים חדשים

גידולים וזנים ותיקים (מתחדשים)

חצילונים

עגבניום פלם בגדלים וצבעים שונים(אדום, כתום, צהוב)

עגבניות מנומרות – טייגר

עגבניות Sun Stream

עגבניות צ'רי צהובות או כתומות

מלפפון מיני

מלפפון ארוך (הולנדי)

פלפל רמירו בצבעים אדום, צהוב וירוק

פלפל Sweet Biet

פלפל Tenker Bell

פלפל קפיה

פלפל חריף צ'ילי בצבעים שונים

קשוא עגול במגוון צבעים( כתום, ירוק כהה, ירוק בהיר)

קשוא פטיסון (כוכבון) בצבעים ירוק וכתום

קשוא מפוספס (איטלקי)

שעועית שטוחה (איטלקית)

תפו"א סגול

תפו"א ראתה

גזר גמדי

דלעות אישיות

חמנית הפקעות

צ'יוטה

אבטיח אישי

מלון בעל ציפה כתומה

סליקורניה

פק-צ'וי

 טצוי

פפינו

שלפח

צנון לבן

שאלוט

בצל לבן

בצל אדום

פרסניפ

קולרבי אדום

רדיקיו – עולש אדום

 ניצי ברוקולי - ברוקומיני

חסה מידי לבבות חסה

חסה מיני Little Gem

רוקולה

רוקט

מיזונה

אפונת שלג (מנצ'טו)

כרובית מיניראטס (אלמוג)

עלי תרד

עלי סלק

עלי חרדל

 

נשלח אלינו באדיבותו של עומר זֵיידאן, סגן מנהל שה"מ - שרות ההדרכה והמקצוע ומנהל אגף הירקות במשרד החקלאות. הקריה החקלאית, בית דגן.

 

 

באמצע התמונה: רגינה ואברהם לוינסון

באמצע רשימתו של עודד אסף על משה וילנסקי "הוא היה פרדוקס" ("תרבות וספרות", 16.2.07) מופיע צילום של "משה וילנסקי (שני מימין), ומאחוריו [בכובע] חנה רובינא ואנשי תיאטרון 'המטאטא', 1948" מתוך "אוסף בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים". זאת מבלי שכותב המאמר או העורך יטרחו לבדוק מיהם אותם אנשי תיאטרון "המטאטא", שכידוע היו שחקנים אנונימיים לגמרי ואין איש זוכר מי היו וכיצד נראו.

ובכן, האישה היפה והחייכנית שיושבת במרכז התמונה, בכובע לבן גדול ובשמלה פרחונית, מימין לחנה רובינא, היא רגינה לוינסון, ולידה עם המקטרת בפיו יושב בעלה אברהם לוינסון. רגינה לבית ליכטנשטיין מלודז' (שהיתה בת-דוד של אימי דורה), היא גם מלחינת השיר הידוע של לאה גולדברג: "למרחקים מפליגות הספינות, אלף ידיים עוזרות ובונות, תכלת למטה ותכלת מעל, אנו בונים פה נמל, פה נמל" שנכתב לכבוד בנייתו של נמל תל אביב ואשר כל הנכנס לנמל כיום יכול לראות מולו, מימין לחזית של חנות "אייס", ציטוט של השיר ולמטה כתובים בכבוד ובהבלטה שמותיהן של שתי היוצרות.

אברהם לוינסון, בעלה של רגינה, היה מתרגם, סופר וכותב שירי זמר, ולימים גם עמד בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. אחיו היה גרשון לוינסון, אביו של יעקב (יענקל'ה) לוינסון. אברהם גם תירגם בין השאר את "יבגני אונייגין" של פושקין, ספר שנעלם בצל תירגומו של שלונסקי לאותה יצירה. רגינה ואברהם לא היו אנשי תיאטרון "המטאטא" אבל סביר שאברהם תירגם, כתב וערך לתיאטרון טקסטים להצגות. רגינה היתה צעירה מאברהם בשנים רבות. היא הכירה אותו בהיותה נערה בעת שהופיע במסע הרצאות בפולין, בשנות ה-30 כנראה, נשבתה בקסמו ועלתה עימו ארצה. הם היו מעורים מאוד בחיי התרבות של תל-אביב באותם ימים. רגינה עבדה כל השנים כמדריכה מוסיקלית בגני-הילדים של העיר העברית. אליהו הכהן מזכיר אותה בתוכניותיו ואף מראה את תמונתה.

ס. נידח

 

 

איך מורידים את הדגל ועוזבים את ההר

סוף סוף קיבל פרס חשוב מאוד בגרמניה, פרס "דוב הכסף", ולראשונה, במאי של סרט ישראלי, "בופור", יוסף סידר שמו – שסרטו מתאר לדבריו איך חיילי צה"ל חיים בפחד תחת הפגזות ונסוגים ממבצר הבופור עם הפינוי מלבנון. [ושימו לב, לא עוד רק תמונות קלאסיות של יהודים מפוחדים בגיטאות ובמחנות המוות – אלא חיילי צה"ל מ-פ-ח-דים!]

ומדוע קיבל הסרט את הפרס, וקיבל דווקא "על אדמת ברלין", כדברי השחקן הראשי? האם מפני שגם החיילים הנאצים היו אנושיים וגם הם פחדו וגם הם נסוגו עד שנפל למרבה הצער הרייך השלישי? לא. ודאי שלא. שהרי הבמאי עצמו מסביר, יש לו מסר לפוליטיקאים בישראל, (ממש כגרוסמן בכיכר רבין), ועם זכייתו בפרס הוא מודה לחבר השופטים ואומר:

"הסרט מספר כיצד מלחמות מסתיימות, איך מורידים את הדגל, עוזבים את ההר וחוזרים הביתה. והוא מספר גם על פחד... אני מאחל לנו שלמנהיגים שלנו יהיה פחד ממלחמות ושגם יֵדעו כצד לסיים אותן!"

זה נחמד וגם מועיל לומר דברים ערבים כאלה באוזני הגרמנים שוחרי השלום הנצחי, וגם באוזני ישראלים רבים, אבל מה לעשות וביתנו-שלנו הוא הנמצא על ההר, הוא ההר, ואין לנו לאן לרדת ממנו אלא אל הים ומשם תהומה או הביתה, אל ארצות אירופא, אמריקע והמאגראבּ!

הערה: את הסרט עצמו טרם ראינו. אולי הוא באמת יצירת מופת ואז הכול כביכול נסלח לו. גם "היהודי זיס", להבדיל אלף הבדלות – היה סרט מצויין מבחינה אמנותית, ובייחוד השחקן הגרמני ששיחק בו את תפקיד היהודי זיס.

ספן מצליח ובר-מזל צריך תמיד לדעת לאן נושבת הרוח.

 

 

 

הטמפלרים: "אנשי סדום" – יוֹק!

אמש שודר בערוץ הראשון סרט התעודה "הטמפלרים", שהיה עשוי לא רע וגם הצליח לתת תמונה היסטורית לא לגמרי מסולפת, מחוץ למוטיב החוזר של "נישול" הטמפלרים מאדמות שרונה בידי ה"הגנה" ה"ציונית", שכביכול לשם כך בעיקר שלחו מפקדיה בחורים פטריוטים תמימים לרצוח ברחוב לוינסקי את התעשיין והמנהיג הטמפלרי-הנאצי גוטהילף ואגנר בדרכו לבית החרושת שלו.

לדיון שאחרי סרט התעודה הביאו גם עורך-דין תימהוני-במקצת שמנסה לקבל פיצויים עבור משפחה טמפלרית "לא-נאצית", לדבריו, שממנה הופקעו לדבריו האדמות שעליהן בנוי כיום המרכז המסחרי "ויצמן", ליד בית החולים איכילוב. כל זה כמובן שטויות, מאחר וכל נושא הפיצויים לטמפלרים הוסדר בהסכם השילומים בין ממשלות גרמניה לישראל.

בסיום התוכנית הובעה גם המישאלה שפרשת הטמפלרים תזכה לעיצוב ספרותי.

כן. אילו אחד מסופרינו הגדולים, שהוצאת ספרים גדולה ויחצ"נים עומדים לרשותו, היה כותב את הרומאן העברי היחיד שמספר בין השאר את סיפורם של הטמפלרים – "אנשי סדום" (שאגב גם תורגם לגרמנית) – היה הסופר הזה ודאי גם מופיע בסרט התעודה ומספר כיצד בא האיכר הטמפלרי הקשיש מוויהלמה אל סבו יהודה בפתח-תקווה להתנצל על עלוֹת הר היטלר לשלטון. זה חשוב לא פחות מזיכרונות ילדות בירושלים, בעמק יזרעאל, בעדות המזרח או בלהיוולד להורים ניצולי שואה.

כן, אך לא כך קרה. וכי מה פתאום שידעו כל החוקרים והתחקירנים של סרט התעודה על הרומאן "אנשי סדום" ועל מחברו שעודנו חי ויכול להעיד ולספר? ככה זה, כשאתה סופר לא חשוב, אז לא חשוב מה שאתה כותב כי כל מה שאתה כותב לא חשוב.

 

 

מחווה לסופרת נירה הראל

עם צאת ספרה ה-50 "מעשה בשרביט קסמים"

יתאספו חברים ושותפים לדרך, לערב שכולו אהבה לספרות ילדים

בהשתתפות: חיים באר, ד"ר מירי ברוך, יאיר גרבוז, אסף הראל,

דניאלה מיכאלי, אלונה פרנקל, פוצ'ו, מישל קישקה

ינחה: דני קרמן

יום ג', 20 בפברואר, שעה 20.30, תיאטרון חולון

למציגים עצמם כקוראי "חדשות בן עזר" ומזמינים טלפונית כרטיסים מראש

תינתן הנחה – 40 שקל במקום 50 שקל. טל. 03-5023001/2

 

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,360 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום

 

כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את

 204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה

באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל