חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 204

תל אביב, יום חמישי, ז' בטבת תשס"ז, 28 בדצמבר 2006

גיליון אחרון לשנת 2006 באיחולי שנה אזרחית שלווה לכל בית ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

 

עוד בגיליון: משה דור: קבורה דתית / לא באותו דוּד / לא להאמין, אבל גם זה בנאי / עברית תיקנית

בלפור חקק: הספד ליעקב בסר

ישראל פנחסי: מכתב גלוי להנהגת מרצ

בשלהי יום העיון למלאת 25 שנה למות המשוררת אסתר ראב

יוסי אחימאיר: כרטיס הביקור של אורי דן

העלבון והפתרון, סיפרה (בערב יום כיפור): לירי גושן, כתבה וערכה: אימא

ברפרטואר של אקו"ם חיים גם החברים המתים, אזכרה לחברי אקו"ם שנפטרו בשנים 2005-2006

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק תשיעי, חלק ראשון, יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך, ושימל בנו משולוקטה הכובסת

 

 

משה דור

קבורה דתית של משורר חילוני

לפני שלושה ימים, אחר הצהריים, נסעתי עם שלושה חברים – שני משוררים ומספר אחד – לבית העלמין "ירקונים". הובא שם לקבורות המשורר יעקב בסר, המייסד והעורך של הירחון הספרותי "עיתון 77", שמת בסרטן. באנו לחלוק לו את הכבוד האחרון.

הכרתי את יעקב שנים רבות, השתתפתי דרך קבע בכתב-העת שלו ושמי אפילו מופיע ברשימת החברים של מועצת המערכת, אף כי מעודי לא נכחתי בישיבה של הגוף הזה, ואולי אין מועצת המערכת מקיימת ישיבות כל עיקר. לא זה העניין.

יעקב הגיע ארצה מפולין, שנתיים אחרי קום המדינה, בהיותו בן שש-עשרה. משפחתו נמלטה מפני הגרמנים לברית המועצות כשהיה ילד בן חמש. דומה ששפת אימו היתה יידיש, ובמאמץ אדירים רכש את השפה העברית והחל כותב בה. בימי בחרותו היה חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במשך כל שנות היכרותי איתו – ואין לי כל סיבה להניח שמשהו השתנה בנדון – ובמרוצת כל השיחות שהיו לי איתו, היה יעקב אדם חילוני לגמרי. היו לי איתו חילוקי-דעות לא מעטים, רובם ככולם על רקע ספרותי ותרבותי (בדרך כלל לא נדרשנו לפוליטיקה), אך מעולם לא היינו חלוקים ביחסנו אל הכפייה האורתודוכסית העושה לבדיחה נואלת את מושג "הדמוקרטיה הישראלית".

יעקב בסר נקבר קבורה דתית-אורתודוכסית. בנו מיכאל, שיחד עם עמית ישראלי-גלעד, שהיתה ממלאת מקומו של יעקב בימי מחלתו האנושה, עורך עתה את הירחון – בוודאי היה מודע לפליאה, אם לא לזעזוע, שהיו מנת חלקם של רבים ממשתתפי הלווייה לנוכח הטקס הדתי. בדברים הקצרים שנשא באוזני הנקהלים בטרם החל למלא את חלקו כבנו של המנוח באותו טקס, אמר משהו כמו "אני יודע את התמיהה שחשים כאן אנשים שהכירו את אבי שהיה חילוני." סתם ולא פירש. יסולח לי אם אני מצטט את מה שזיכרוני שימר.

אל נא יבינוני שלא כהלכה. זכותה של משפחת בסר לקבור את הבעל והאב כטוב בעיניה. בגלל הריחוק הגיאוגרפי, שנכפה עליי בתוקף הנסיבות, לא נפגשתי עם יעקב זמן רב בטרם הלך מאיתנו לבלי חזור, ואולי שינה האיש את טעמו, והחלטת המשפחה להביאו לקבורה דתית עלתה בקנה אחד עם רצונו. אני כותב "אולי" כי מסופקני אם כך אירע. זאת אף זאת, עליי להזכיר, למען ההגינות, שבין הנאספים ב"ירקונים" היו גם חובשי כיפות וכובעים, ומתוכם בקעו קריאות "אמן" בסיום הפיסקאות המתאימות בתפילות הנישאות במעמד כזה.

אי אילו מכרים העלו את ההשערה שלמשפחה לא היו האמצעים לשלם בעד קבורה חילונית באחד מבתי-העלמין החופשיים, שנוצרו בעיקר בקיבוצים כמקור הכנסה נוסף – בשנים האחרונות קיימת, כידוע, האפשרות הזאת שנמנעה מאתנו במשך רוב תקופת קיומה של מדינת ישראל – אבל בניגוד לקבורה הדתית-האורתודוכסית, המסובסדת בכספים ממלכתיים, היא עולה ממון לא-מבוטל. גם הנחה זאת איננה מקובלת עליי, ולאו דווקא מפני שמשפחת בסר משופעת בנכסי חומר (היא איננה כזאת). יש לי הרגשה לא-נוחה שהיינו עדים לוויתור נוסף בשורת ויתורים אינסופיים שמוותרים אזרחים חילוניים, בדרך כלל בגלל חולשת דעת או מטעמי נוחות, על עקרונותיהם בהיתקלם במימסד האורתודוכסי. זהו אותו מימסד עצמו היונק ללא רחם, כערפד חסוד, את דם המדינה, שרוב אוכלוסיה אינם נמנים עם שורותיו, ובגלל חולשת-הדעת והציניות של הפוליטיקאים "החילוניים" נהנה ממונופולין של אונס מצפוני, חברתי וכלכלי שאין כדוגמתו בארצות מתוקנות.

הלוואי שאני טועה. ואם טועה אני, אני מבקש סליחה ומחילה מכל הנוגעים בדבר. אבל מה אם אינני טועה?

 

לא באותו דוּד

ומעניין לעניין באותו עניין: תגובתו של משה בר-יוסף (בגיליון הקודם של המכתב העיתי) על תיאור טיסתי ב"אל על". מר בר-יוסף, שרשימתו מוכתרת בשם "שנאה פתולוגית", קורא לדבריי "ניבול פה" ומחלק לי גם מחמאות אחרות, המעידות על טוב טעמו והבנתו הספרותית הדקה. יבושם לו. אינני חוזר בי משום מילה שכתבתי ואני מוכן להוסיף כהנה וכהנה מילים ערבות לחיך (לחיכי שלי, כמובן, לא לזה של מר בר-יוסף) על מה שפירסמתי. בעת ובעונה אחת אני מוכן להבטיח לג'נטלמן המנבא לי ולמצדדים בי שכול וכישלון, כי אמשיך להיות נאמן להצהרתו של הצרפתי הדגול וולטר, שייאבק עד טיפת דמו האחרונה על הזכות לחלוק על דעותיו שלו. וולטר, שאמר את אשר אמר במאה השמונה-עשרה, לא היה חשוד, כידוע לכל בר-בי-רב, באהבה יתרה לדת ולדתיים. אבל הוא היה גוי, ואיזה גוי יכול ללמד משהו את הבר-יוספים של חיינו ב"מדינת היהודים"?

ואם הזכרתי את "מדינת היהודים": רק עכשיו הגיע לאוזניי, כי לפני כשלוש שנים הוגשה לבית-משפט עתירה להכיר בחוקיותה של ההגדרה "לאום ישראלי". בין חותמי העתירה הידועים לי מצויים אנשים שאני מוקיר ומכבד כשולמית אלוני ועוזי אורנן, ואילו נמצאתי בארץ באותה עת הייתי רואה זכות גדולה לעצמי לצרף את שמי אל החותמים. נאמר לי, כי העתירה עדיין לא הוכרעה ויש סיכוי שתגיע לבג"צ. אני אחכה לתוצאות בכיליון נפש אבל בלי תקוות מוגזמות.

מר בר-יוסף רשאי להוסיף גם חטא זה של הסכמה עקרונית לרשימת חטאיי והדבר ייחשב לכבוד בעיניי.

אם בשל כל העוונות הללו – ובכללם "השנאה הפתולוגית" שלי לטפילים, נוכלים, גנבים, משתמטים ומשתפי פעולה עם המטיפים להשמדת ישראל שכולם שייכים למחנה החרדי – ייחרץ דיני לרשת גיהינום, מובטחני שאמצא שם בחברה טובה, שרבים משלומי-האמונים לא ייעדרו ממנה. כולנו, חביבי בר-יוסף, ניצלה באש התופת, אבל לובשי השטריימלים והקפוטות, בזאת אני בטוח, לא יהיו שותפיי באותו דוּד. גם זאת נחמה.

נ.ב שמא יוסבר לי, כיצד פושעים, ביניהם אלימים עד להזוויע, חוזרים בתשובה וחובשים כיפות-ענק שחורות לראשיהם, על סף מתן פסק הדין במשפטיהם? מהיכן זורח להם לפתע פתאום האור האלוקי?

 

לא להאמין, אבל גם זה בנאי

כתבת ענק במאגאזין הבידור "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון שכותרתה "מפלצות התהילה".

הנושא: להקת פאנק-רוק, בעלת השם העברי הנהדר "גוט נו שייב" (שפירושו באנגלית: לא קיבלתי גילוח).

בין חברי הלהקה: אלישע, נצר למשפחת בנאי המהוללת, שהמלך המוכתר שלה היה השחקן הגדול-באמת יוסי בנאי המנוח.

תודה לאל, זה לא הבן ולא הנכד של יוסי. עוד זה היה חסר לו.

ומדוע אני מודה לריבונו של בר-יוסף יבל"א?

כי אלישע לא שירת בצבא ונימוקו איתו: "לא התגייסתי לצבא כי רציתי לזיין."

במילים אחרות, כמוסבר בכתבה, הוא פסח על מילוי חובתו הבסיסית לא בגלל גילוי שכינה (זה לא היה מסתדר עם הפאנק-רוק שלו) אלא מפני שאלישע מצוייד – עובדה שהוא וחבריו מעידים עליה שוב ושוב בכתבה – באיבר-מין חריג באיכותו, שכנראה היה הבעלים סבור שפעילותו המירבית מובטחת בשוק האזרחי ולאו דווקא הצבאי. ובכלל, "אני לא טוב במיסגרות". אגב, בהמשך הקאריירה שלו אולי יהיה כוכב פורנו. זה בהחלט מתיישב עם הפילוסופיה של מר בנאי הגורס ש"אם אתה לא עושה את מה שאתה נהנה ממנו – אתה אפס," ועל השאלה איך היה רוצה למות, הוא משיב "מה זאת אומרת? בזמן שאני גומר בתוך מישהי".

בהסתמך על הזרם הבלתי-פוסק של "גיבורי תרבות" שהתקשורת העממית מנפיקה בשביל צעירינו מחפשי-הדמויות-להזדהות-עימן, אני מנבא למר בנאי הצעיר עתיד מזהיר. וכי עם מי יזדהו בני הנוער? עם אהוד אולמרט או עמיר פרץ?

 

עברית תיקנית

על עטיפת מוצר מודפסת ההוראה: "תשתמש עם הקרח יבש."

כתב ערוץ טלוויזיוני לענייני ערבים: "מיעוט מדוכֶּא."

אחרי רבים להטות: לכן כולנו צריכים לומר "מֵכִּיר" ולא "מַכִּיר".

בעיתון גדול התפוצה בישראל מדווח כתב על המריבות בצמרת מפלגת העבודה ובין השאר מצטט את השר-לשעבר אופיר פינס לאמור: "אני לא שותף למהלך כזה ומתכוון לנצח את הבחירות לראשות מפלגת העבודה."

שר-לשעבר יקר, בהנחה שהציטוט מדוייק, אם תנצח אתה את הבחירות, תהיה ידך על העליונה והן, הבחירות, תובסנה, ואם הבחירות תנצחנה אותך, אתה הוא שתצא מובס. כוונתך היתה, כנראה, לומר שרצונך לנצח בבחירות. רצונך כבודך, והשיבוש הלשוני באמת נפוץ בציבור, אבל העברית, פינס יקר, מה יהא עליה?

ואפילו ירון לונדון צח-הלשון פולט "זאתי" במקום "זאת", אבל אצלו, אני בטוח, זו בהחלט פליטה מוקדמת.

 

* * *

 

 

בלפור חקק: הספד ליעקב בסר

קהל יקר, זו שעה קשה לכולנו, לכל אוהבי הספרות העברית. אנו מוליכים היום לבית עולמו את המשורר יעקב בסר. זו שעה של חשבון נפש. המשורר יעקב בסר יצג כל חייו ביצירתו את כאב הדור הזה, דור של קיבוץ גלויות ועקירה מן הגולה לארץ ישראל. שירתו ביטאה עבור כולנו את כאב העקירה וההיאחזות מחדש בארץ חדשה, בארץ המולדת הישנה. הוא, כמו משוררים אחרים, חוו את "כאב שתי המולדות" והוא נתן לכך ביטוי הן ביצירתו והן בהגות שפרסם.

יעקב בסר זיכרו לברכה היה אחד ממנסחיו של מאניפסט "הממשות הכפולה", שנתן ביטוי לדור שלם של יוצרים שחוו את תופעה הדו-שורש, הממשות הכפולה. הוא כתב: "אני נע משורש אל שורש, תינוק חוטף פטמות אמו." בכל יצירתו ביטא בסר את כאב ההיקלטות בשפה העברית ואת כאב ההיקלטות באדמה החדשה. הוא חש את הזרות של השפה, הוא חש את הזרות של האדמה.

היינו פעילים באגודת הסופרים העברים שנים אחדות ושותפים לוועד האגודה. אני מודה שהיינו לא פעם בני פלוגתא, וכמובן אינני שוכח את המחלוקת שבעקבותיה פרש מאגודת הסופרים העברים. עם זאת, לא יכולתי שלא לכבד את האיש שדבק באמיתותיו, ולחם למען העקרונות שבהם האמין. היינו חלוקים רעיונית, אך ידעתי שהוא איש אמת. וברגעים כאלה אומרים רק אמת. לא במקרה קוראים חכמינו למצוות ההליכה אחר המת "גמילות חסד של אמת", כיוון שזוהי נתינה שהמת לא יגמול לך עליה.

הוא היה איש של עשייה, של מעורבות חברתית. גם בעיסוקיו בצעירותו עסק בחינוך, בעבודה שיקומית עם בני נוער, בניהול בתי נוער בלוד ובבית דגן. הוא שימש ראש מדור קהילתי בעיריית רמלה והיה גם ארכיונאי בגנזים. מלבד היותו משורר ברוך כישרון, היה גם מתרגם ועורך של ספרים רבים.

המשורר יעקב בסר שב היום אל אדמתו. הוא חווה את האירועים הגדולים של המאה העשרים: את הנדודים והתלאות, אך גם את הגאולה והשיבה. חוויות הדור עיצבו אותו ואת יצירתו. הוא נרתם לפעילות ציבורית מתוך אמונה בדרכו. הקים את "עיתון 77", כבימה לתרבות העברית, ובו זמנית יסד כתב עת לתרבות היידיש, עדות חיה לכאב השורשים הכפולים: לשון כפולה וכאב שתי המולדות.

היום, יעקב בסר, אתה שב אל האדמה, שלא פעם חשת שהיא מתנכרת אליך. הסופרים העברים וכלל סופרי ישראל מלווים אותך בכאב בדרכך האחרונה. ינעמו לך רגבי האדמה הזאת. יהי זיכרך ברוך.

בלפור חקק הוא יו"ר אגודת הסופרים העברים. יעקב בסר נפטר ביום ראשון 24 בדצמבר 2006. הדברים נאמרו בהלווייתו בבית העלמין ירקונים ב-25 בדצמבר 2006.

 

 

ישראל פנחסי: מכתב גלוי להנהגת מרצ

הנהגה יקרה,

תודתי על פנייתכם הנרגשת, על מנת שאחדש את חברותי במפלגה. נכון שהייתי חבר בה, וגם נטשתי. ואני גאה מאד על כך. גם על השתייכותי, וגם על מעשה הנטישה.

נכון הדבר שכנושאת דגלו של השמאל הציוני, אמורה היתה מרצ להיות ביתי הטבעי. כבן לאבא פעיל במפ"ם, וכחבר מילדות עד בגרות ב"השומר הצעיר", חניך המוסד החינוכי במזרע, ופעיל בחטיבה הצעירה של מפ"ם. חברות במפלגה כמו מרצ אמורה היתה להיות עבורי דבר המובן מאליו.

אבל, זה לא קרה. וזה כנראה כבר לא יקרה. אני עוד זוכר כאילו היה זה היום, את ההפגנות הסוערות של האחד במאי, עם הדגלים האדומים, ותמונותיו של סטאלין אבי העמים, ולנין לידו. גם את גבורתו של אורי אילן, מקן השומר הצעיר הסמוך בגן שמואל, שאימו חברת מפ"ם וחברת הכנסת, פייגה אילנית האצילה. שהיתה אורחת קבועה בבית הוריי.

ומצד שני לא אשכח את מרדכי אורן, פעיל המפלגה ומעורכי עיתונה "על המשמר", חבר הקיבוץ מזרע, מואשם על-ידי ממשלת צ'כוסלובקיה הקומוניסטית בבגידה ובחתירה ציונית נגד אושיות המשטר, ובריגול למען האימפריאליזם הקפיטליסטי אויב העמים. וכיצד נידון בעבור כל זה למוות אחרי משפט גלוי ופומבי, כולל הודאה והבעת חרטה כנהוג וכל השאר.

הייתי כבר במזרע כשהוא חזר (לאחר עיסקה) לביתו. את קבלת הפנים הנרגשת שם לא אשכח לעולם. וגם את הרצאתו שם שלושה ימים אחר כך, בפני חניכי המוסד החינוכי. ואני עדיין שומר את ספרו המאלף. אורן הממורמר סיפר לנו אז על העינויים המחרידים שעבר על מנת שיודה, וטען בפנינו שהיה חף מפשע, כאילו חשבנו שלא. "השלטונות טעו לגבי," כך אמר לנו. אבל סיכומו היה נבוך, מגומגם כלשהו. ולא היתה בפיו מילה מסכמת לגרוטסקה. הוא לא העז לגנות את המשטר, ולא את הרציחות ועלילות הדם האנטישמיות. הם "פשוט טעו" לגביו.

אך מה לעשות, אותי הוא לא שיכנע! המחשבה שמדובר פה באוסף מטומטם של שטופי מוח לא נתנה לי מנוח ולו לרגע קט. גמגמתי זאת במוסד, אך בבית זרקתי זאת בפניו של אבי. לזכותו יאמר שהוא הסכים לכל מילה. מפ"ם שמרה על שתיקה רועמת. בשנה הבאה כבר לא המשכתי את לימודיי שם. ואילו מפ"ם, רק לאחר שנים, כשנחשפו פשעיו של הצורר סטאלין, חזרה וישרה שורותיה לקו המחשבה השפוי. אני, לעומת זאת, נותרתי חשדן כתמיד.

את המהלומה הקשה ביותר שספגתי, כמי שאהד בזמנו כל מה שזז ברוסיה – ספגתי בשנות השישים, ערב מלחמת ששת הימים, כסטודנט מן המניין בקליפורניה. היה זה עת חזיתי בשידור חי בנאומו של הנציג הסובייטי פדורנקו. נאום חריף, אנטישמי באופיו, שמגנה אותנו על התוקפנות שגילינו עת נלחמנו על חיינו בקרב הגנה לכל דבר. נזכרתי אז בהפגנות האחד במאי, עם התמונות של "שמש העמים", במשפטי הראווה, במרדכי אורן המגמגם. כמה כעסתי אז על עצמי: "איך? איך נתת שישטו בך, וכל כך בקלות!?"

כל מה שריח קומוניסטי דבק בו, נדחה על ידי בבוז מאז, מעין ריאקציה שכנגד. עולמי השמאלי התמוטט כנראה לבלי שוב. אבל מי שנולד שמאלי כנראה יישאר כזה. מאום לא קרה לאמונתי בצדק לכל, ובאחוות העמים. זו נותרה בדמי.

 עברו השנים, הכיבוש וההתנחלויות לא הטיבו עימנו, הייתי בעד פשרה, תמכתי במשא ומתן. תמכתי באוסלו, והצבעתי מרצ. כמו כולנו נשברתי כשבן-הבליעל רצח את רבין. ואחרי שנים רבות חזרתי בהיסוס רב לפעילות פוליטית. התמניתי לנציג הציבור במועצה הדתית בחדרה, ובמקביל נבחרתי למועצת מרצ. ששם יש והיו לי מכרים וחברים לא מעטים.

 ב-29.5.00 העליתי בכינוס המועצה שתי הצעות לסדר היום. האחת: להעלות אחת ולתמיד את אחוז החסימה, כי עם כל המגבלות, זה יאפשר לממשלה הנבחרת למשול. השנייה: לדרוש מכל חלקי האוכלוסייה לתרום לחברה ממנה הם דורשים זכויות. וכן, להתחשב בתרומה וברצון לתרום אותה. אנו חיים בבית משותף, ואם אחד הדיירים מתעקש עקרונית לחרבן על המדרגות, יש לבוא עימו חשבון כי יש זכויות לכל אזרח ויש חובות, הכול על בסיס שוויוני, כמובן. ועל מרצ להתעקש על כולן.

מה מאד הופתעתי כאשר יושבת הראש של המועצה (אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שוש ערער) קירבה בסוף הישיבה את פיה למיקרופון ואמרה: "החבר פנחסי הסכים להוריד מסדר היום את הצעותיו!" – רציתם להחיות סטאלין, הצלחתם. חבר הכנסת לשעבר פרופ' אבן אמנם ניסה להסביר לי, קודם להכרזה השקרית, שזה מרגיז את החברים הערביים. אבל מכאן ועד להסכים להוריד את הצעותיי? לי זה כמובן הספיק. נטשתי אז לתמיד את הספינה. וכפי שהתברר לי, בחוכמה שלאחר מעשה, יחד עם המון רב של חברים ומצביעים. כפי שהדבר אכן התבטא בצורה מכאיבה ומוחצת בבחירות.

מרצ, רבותי בנויה מאנשים נפלאים, ממש כך, שמתעקשים משום מה לרקוד בזירה הפוליטית בעיניים קשורות. העולם ממשיך להסתובב, אבל הם משוכנעים בכל שנייה נתונה שפניהם צפונה. ולא היא. מבחינה אנושית אין כמרצ! אך אנו לא עוסקים בחברותה. העולם הערבי, כולל ערביי ישראל, בחרו באש כדי לפתור את הסכסוך; מטרתם אחת ויחידה, לפתור את הבעייה באופן סופי, סופי עבורנו כמובן. אני מצטער, אין לי קורטוב של אמון בהם, נראה אותם מקימים מפלגה המכירה בזכות העם היהודי למולדת שלו, מולדת בה יהא אדון לגורלו. אני בדעה צלולה שכרגע עלינו להתמקד בצנתור ולא בסוג הסנדלים. שהביטחון קודם לכול. וששלום עושים כפי שעושים שלום, ומלחמה כפי שעושים מלחמה. במרצ היוצרות הפוכות, מה שיוביל לכך שלא יהיה שלום ולא ננצח במלחמה. עלינו לדרוש מחברינו הערבים להחליט, הלנו הם או לצרינו. יש דברים שאינם יכולים עדיין לקבל בטרם החליטו אם זו מדינתם או לא. אני מבין לליבם, ומשתתף בצערם, אבל הגיע הזמן שהם, וגם מרצ, יפסיקו לחלום...

הצדק במזרח התיכון הוא יחסי, ולכן יש להבטיח קודם כל את החיים. כל מי שמסכן את חיינו – יש להשמידו. כשם ששום חקלאי לא יאפשר לכלב שוטה ונגוע לשוטט ליד חוותו, גם אם היה המסכן כלבו האהוב, כך ננהג גם אנו. קיומנו קודם לכל צדק יחסי, וגם מתינו חפים מפשע! כי עד שלא נצליח לשכנע את שכנינו שביכולתנו לחיות כאן, אם לא בטוב אז בכוח הזרוע – לא תהיה לנו זכות קיום.

מרצ חיה לצערי באוטופיה. כפי שעשו זאת בזמנו מרדכי אורן וחבריו. ואני בתוכם. אני גאה היום, לכן, גם על השתייכותי בעבר, וגם על אי השתייכותי בהווה.

בברכה לבבית,

ישראל פנחסי

 

 

 

בשלהי יום העיון למלאת 25 שנה למות המשוררת אסתר ראב

שלום אודי,

א. מבקש אני לשבח את הכנס שחוללת. אמנם, בסופו של דבר לא עלה בידי להיות במושבי החלק השני של הכנס, אולם ממושבי החלק הראשון התרשמתי מאלה:

1. התרשמתי ממכובדות רשימת המרצים/ות (ועוד על כך, להלן).

2. והתרשמתי מן הקהל. אעיד על עצמי שאני צרכן של כנסים הנערכים בבית מאירסדורף, ועל-כן, אני יכול להשוות בין היקף הנוכחות בכנסים שונים. בכנס הזה היה האולם מלא, ולעתים יותר ממלא. כלומר, היו בירכתיים מי שנאלצו לעמוד. ובעיקר התרשמתי מן הנוכחות הרבה של צעירים/צעירות. ויש בכך בכדי להעיד על נוכחות מתמשכת של אסתר ראב בזיכרון הישראלי. אפילו הייתי מעז להעלות את ההשערה ששנים לאחר מותה זכתה אסתר ראב להתעניינות רבה מזו שזכתה לה בחייה. וזאת ללא מנגנוני תמיכה פוליטיים (אצ"ג) ויח"צנות מו"לית ואם יזדמן לך לארגן עוד כנס כזה (והדבר ראוי!), הייתי מציע לשתף דובר שיעסוק בדיוק בתופעה זו.

ב. ומבקש אני לתמוה "למה רגשו גויים?" – לא הצלחתי להבין מדוע נרעשת כל כך מדברי ישראל ברטל. באמת לא. אתה, שהאזנת בסבלנות למדרשים הפוסט-מודרניים, המנותקים לחלוטין מהוויית טבע וחקלאות, מחוזות גידולה, של אסתר ראב, ועיקר עניינם היה ההדרה-לכאורה, הקיפוח-לכאורה, של אסתר משנת לימודים ראשונה בבית הספר החקלאי (אגב, האם היו צעירות אחרות בנות פ"ת, שאכן למדו ב"חקלאי"? – ואם לא רבות היו כאלה, האם אין בזה, גם בזה, או בראש ובראשונה בזה, ללמד משהו על אסתר ואביה? – חקלאות היא עניין לנשים, אם כן מדוע נרעשת דווקא ממנו?

על-כל-פנים, אעיד על עצמי, שככל שאני מעריך ביותר את "התלם הראשון", כמסמך חשוב ביותר ונדיר לתולדות פתח-תקווה, חקלאותה, וכלל התיישבות "העלייה הראשונה" – לא הסתפקתי בו בלבד. ראוי "להצליב" מקורות. על-פי שניים עדים (לפחות) יקום דבר. עם זאת, במקורות הזמן עצמו, דהיינו בדברים שכתבו עדים שונים למעשה "התלם הראשון", בשעתו, מצאתי אישורים למובא ב"תלם הראשון". בעיקר לגבי הפרטים הטכניים: קרקעות, חריש וכלי עבודה חקלאיים, מתכונות התיישבות וחקלאות (וראה: "'התלם הראשון', אידיאולוגיה, התיישבות וחקלאות בפתח-תקווה בעשור הראשון לקיומה", קתדרה 23, אפריל 1982) בירור עניין המחרשות נמצא שם. דבר ראשיות הפרדסנות ובירור טכנולוגיות השאיבה והמשאבות, נמצא במאמרי הנשלח לך כאן, כצרופה.

ג. ובהזדמנות זו, את ספרך המושבה שלי (שרכשתי עם צאתו לאור) קראתי הן (1) כ"בלטריסטיקה" והן (2) כמסמך היסטורי. הבעייה עם הקריאה מן הטיפוס השני היא בזה, שלא אחת קשה לדעת מה הם האירועים/הפרטים ההיסטוריים שבאו למחבר כעדויות מדוברים שחוו את המדווח, ומהו בבחינת "רשות המשורר". מה שהעלה מדימיונו. אני הייתי שמח מאוד לו היה בידי עותק של "המושבה שלי" ובו, בגוף הכתוב, או בשוליו, היה מצויין מה הוא במעמד של 1 ומה הוא במעמד 2. והואיל ואתה הוא הזוכר/המתעד הגדול מכולם של תולדות פתח-תקווה, מתבקש מאוד כי תעשה זאת "למען ההיסטוריה"!

בהערכה ובתודה,

שאול כ"ץ

 

לשאול היקר שלום,

תודה על מכתבך ואולם לא אני אירגנתי את יום העיון למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב, יום שעליו אני כמובן אסיר תודה כמו גם בשם דודתי ומשפחות ראב בן עזר לדורותיהן.

לא הערתי דבר על האינטרפרטציות השונות של חוקרי שירתה כי שמתי לי לכלל לעזור לכל אוהבי שירתה וחוקריה על ידי ההדרת יצירותיה ומתן המסד הביוגראפי והארכיוני שלה, אך ללא התערבות בהערכת יצירתה. עם זאת לא יכולתי לשתוק לנוכח הרצאתו המבולבלת, שלא לומר מטופשת, של ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית על "הצורך הנואש בילידיות: גלגוליה של אובססיה אירופית אל המזרח התיכון". האיש, שכפר בשעתו בייסודה של פתח-תקווה כמושבה, פשוט אינו מבין על מה הוא מדבר, ומתוך טיפשותו הוא חותר תחת כל מה שיש בו סממן ארצישראלי עברי מקורי בארץ. למשל, לא רק פרי הצבר וההדר אינם יכולים לייצג בעיניו "ילידיות" כי הם "זרים בארץ", גם פחפוחי קופסאות הפח על ארובות המוטורים בפרדסים לפני כמאה שנה, שהעידו כי המוטורים בעלי הפעימה האחת עובדים, גם בלילות, ומפעילים את המשאבות בבארות – אינם "ילידיים" בעיניו כחלק, אינם חלק מהחווייה הארצישראלית, כי החלו רק עם הבאת המוטורים לארץ-ישראל.

כאשר הערתי בקול רם שנדמה לי כי המוטורים מוזכרים כבר בתנ"ך, לא הוא, ובמיוחד לא אותו חלק בקהל שהלך שבי אחר שטויותיו, לא הבינו מיד את האירוניה. וכאשר המשיך בשטויותיו ובאי-דיוקיו, מבלי אפילו שיהיה ברור הקשר בין העובדות שליקט מפה ומשם, וכאשר הכיוון הכללי היה, למיטב הבנתי, לעג לכל מה שהעליות הראשונות יצרו – אני לא התאפקתי וקראתי לעומתו קריאות ביניים אחדות לתקן את שגיאותיו, קריאות שמהן הוא דווקא נהנה כי היה שרוי באופוריה ההיסטורית הנלוזה שלו וגם היה נדמה לו שהוא מכין לי כמה "פחים" בוויכוח הנמשך והולך בינינו שנים רבות – אבל אז קמה עליי יו"ר המושב אילנה פרדס ורצה לעומתי כמורה ביסודי, מאיימת לגרשני מהאולם כאילו אני תלמיד היפראקטיבי בשעה אחת-עשרה בבוקר שבה פגה השפעת הרטלין שקיבל בבוקר – ועוד מישהו, גבר, קם וצעק עליי בקול רם מלב האולם ואיים שלא ייתכן לתת לי להמשיך להעיר על דברי המרצה ויש להשתיק אותי. כמעט יצאתי משם מרצוני למשמע השטויות של ברטל.

באשר ל"המושבה שלי", אל תסמוך על הנאמר בספר מבחינה היסטורית. זהו רומאן המשתמש גם בְּחומר דוקומנטארי, ולעיתים הבידיוני וההיסטורי מעורבבים בו לא רק בקטע או במשפט אחד אלא אפילו במילה אחת. אמנם, בידי חוברת גנוזה היטב בשם "צאו לשלום" ובה פיענוח דמויות גיבוריי ב"המושבה שלי" וגם בספריי האחרים, בדרך כלל כל דמות ברומאן מורכבת מדמות אחת או שתיים במציאות בתוספת בידיון – אבל טרם החלטתי לשחרר את החוברת, הכתובה כיצירה ספרותית לעצמה – לציבור הרחב. לחוקרים ממילא אין צורך בה כי על ספריי הנידחים לא בון טון הוא לכתוב.

אהוד בן עזר

 

 

יוסי אחימאיר

כרטיס הביקור של אורי דן

 

"העצים עירומים,

הנשים לבושות,

ולמרות שזה היה צריך להיות הפוך,

פאריס בעונה זו מקסימה..."

 

לפני חמש שנים בדיוק, בדצמבר 2001, כך התפייט לו בחופשיות, בהומור המיוחד שלו, העיתונאי אורי דן ב"קול ישראל", כהקדמה לדיווח טלפוני כלשהו מבירת צרפת – כנראה עוד ביקור של אריק שרון, אז רק חבר-כנסת ויו"ר הליכוד.

זה היה בשידור חי, כמובן, כאשר הרומנטיקן שבאורי דן, בוודאי כאשר אתה נמצא בעיר האהובה עליך ביותר, מצא לו פורקן במלים ספונטאניות אלה, כמו היו איזה שאנסון צרפתי. כל-כך התפעמתי מן האילתור היפהפה הזה, הפואטי כל-כך, שהזדרזתי לחקוק אותו בזיכרון וליתר ביטחון גם לרשום אותו על פיסת נייר.

אורי דן ה"שרוניסט", אורי דן חמור-הסבר, הרגזן, הימני-קיצוני ר"ל, היה גם איש העולם הגדול, היודע להביט סביבו, להתרשם ולהתבטא, ובמיוחד האיש של פאריס המעטירה, עיר האורות והזוהר במיוחד בעונת החורף. הוא לא היה רק צמא למידע, מדיני וביטחוני בראש וראשונה, הוא לא היה רק רודף סנסאציות וסקופים. אורי דן היה גם אדם תאב חיים מאין כמוהו, איש יצרי במובן החיובי-חיוני, הדור תמיד בלבושו ובהילוכו, חייכן ונזפן בעת ובעונה אחת, מעורר הערצה והסתייגות גם יחד.

היה לו מעמד מיוחד ב"מעריב" של דיסנצ'יק, רוזנפלד וז"ק. ממנו ציפו תמיד לסקופ הגדול, לכותרת הראשית של עיתון המחר. כעורך חדשות בדסק, הייתי עד לדרך פעולתו העיתונאית-ערמומית ולהתבשלותו של הסקופ המפורסם, הראיון עם שליט אוגנדה אידי אמין בעיצומה של דרמת אנטבה, והכותרת הראשית שנולדה באותו לילה אחרי חצות – בגיליון המחרת. וזו היתה רק דוגמה אחת לסצנה אופיינית של התפרצות אורי-דנית בסערה לדסק, כמעט בשעת סגירת העיתון, ששינתה מיידית את פני העמוד הראשון.

גם אני, ימני שכמוני, זכיתי לא פעם לנזיפתו, לדברי ביטול כלפיי, לשבט לשונו שהיתה משוננת לא פחות מחוד עטו, כאשר ניסיתי-העזתי לשאול, לערער, על איזה מידע שהעביר בידיעה כלשהי, על איזו פרשנות שכתב. הוא היה מקובע תמיד בעמדותיו, בטוח בצידקתו ללא עוררין, אך מסר את כתב ידו לעורך ולדפוס לא לפני שעשה תחקיר לעומק, חקר ודרש בכל כיוון אפשרי. הוא לא היסס לתת ביטוי נעדר כל תחפושת או מתינות של דעתו-דעתנותו.

לימים עזבתי את העיתון והייתי לאיש של שמיר, הוא כמובן האיש של שרון, שלעולם לא נטש את עמדת העיתונאי – ומכאן "זילזולו" בי כמי שעבד עם האיש והמנהיג, אשר אריק שרון "שלו" כה זילזל בו, בעיקר כשחשב שהוא, יצחק שמיר, מתקפל אל מול הלחץ האמריקני, הולך לו למדריד, ויש על כן "לחשק" אותו, אפילו לנסות להפיל אותו. כן היו ימים ששמיר, גם במאמריו של אורי דן, נחשב לשמאל על-ידי החישוקאי המציק אריאל שרון...

אורי דן היה בית-ספר לעיתונאות חוקרת ומספרת. ראיתי בו את בן-דמותו של מורנו ורבנו בשדה העיתונאות, משה ז"ק ע"ה. שניהם ניחנו בזכרון עצום לפרטים, לאירועים ולציטוטים מן העבר. שניהם היו בעלי סקרנות בלתי נדלית ורצון עז לשרת בעטם הברוכה את עם ישראל והאינטרסים של מדינת ישראל.

ראיתי את אורי דן בהלוויה של משה ז"ק. ראיתי אותו באזכרות ליד קברו ב"טרומפלדור". פעם אחת נבצר ממנו להגיע במועד והוא התייצב לבדו ליד הקבר זמן-מה קודם לשעת האזכרה. איך אני יודע? הוא השאיר על מצבת האבן את כרטיס הביקור שלו.

כתלמיד אצל מורהו, כקולגה אל קולגה, כעיתונאי מאותה אסכולה חוקרת ודורשת את טובת העם היהודי בראש וראשונה – הוא כאב מאוד את הסתלקותו של ז"ק והקפיד לפקוד את קברו, כמעט יחיד מבין החברים ב"משפחת מעריב". שיתוף הפעולה ביניהם היה יוצא מן הכלל. הוא הניב "מעריב" במיטבו, "מעריב" בימי הזוהר שלו, "מעריב" שאיננו עוד.

מי עוד נותר כדי לכתוב את הפרשנות המדינית החכמה, הידענית, כמו משה ז"ק ואורי דן? מי עוד יתן ביטוי לעמדות הלאומיות-ציוניות הבלתי מתנצלות, בלי להתכופף ובלי להתיירא מ"אימת הבראנז'ה"?

הבה נודה, היתה בו באורי דן גם מידת התנשאות בלתי נסבלת לעתים, על פני חבריו העיתונאים, בבחינת "אני ואפסי עוד", עם החיוך הסרקאסטי-ממזרי, עם רוח הסערה שהביא עימו בנוכחותו ובכתיבתו, עם ההתרגשות המחודשת שלו על כל ידיעה או מאמר ששמו חתום עליהם ו"עשו כותרת", עם השמרנות הברוכה שלו, עם ההתרסה המוכרת כלפי כל המזלזלים בו וב"אריק ידידי זה חמישים שנה".

כן, הוא ידע לכתוב גם בארסיות, לעתים בלי לברור במלים ובביטויים, בעיקר כלפי התבוסתנים שבין אנשי התקשורת. הוא היה "אתרוגו" של שרון עוד לפני שאברמוביץ טבע את המושג, כאשר התחוללה התפנית של 180 מעלות בעמדותיו של ראש הממשלה.

איש מזן מיוחד, מוסד לעצמו, לרגע לא נח ולא שקט, אדם שלא יכולת להיות אדיש כלפיו, גם אם שמרת על טווח-ביטחון כלשהו ממנו, שמא יפגע בך בשבט לשונו, או ישלח לעברך מבט מצודד, נזפני-סלחני, שאומר הכול, נזהר שמא יתנפל עליך בשטף מילותיו, יטיף לך, ינסה להחזיר אותך לתלם ה"נכון". ואולי דוקא על שום כל אלה – אהבתי אותו, סלחתי לו, ואספתי ממנו וממאמריו תחמושת רעיונית ומידע חיוני – לשימוש לעת מצוא.

קשה האבדה, מה עוד שבאה תוך פחות מחודש ימים מאז הסתלקותו של חבר יקר אחר מאותה מערכת "מעריב" של ימים עברו, משה לרר ז"ל. שניהם, עיתונאים קלאסיים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, נפטרו במחצית הראשונה של שנות השבעים לחייהם ומאותה מחלה ארורה. הולך ופוחת הדור העיתונאי...

איש קשה ורך היה אורי דן, ישראלי וקוסמופוליטי, איש העולם הגדול והאירועים שעשו היסטוריה, תמיד במקום ההתרחשות, תמיד בשטח, בין אם בבית הלבן ובין אם בחזית סיני, בין אם במקטורן ובין אם באפודת מגן, איש שתרם תרומה ייחודית לעיתונות הישראלית הלוחמת, המאמינה, החוקרת, מנתחת ואינה מתפשרת – ומשרתת את מדינת ישראל, ביטחונה ועתידה.

עיתונאי יחידאי שהיה ויישאר מוסד ומושג, אשר ספריו ומאמריו עוד יזינו דורות של עיתונאים, חוקרים, קוראים, יהודים וישראליים, שירצו להבין את מהלכי ישראל ב-58 שנותיה הראשונות – ובעיקר את מצעד האיוולת של ראשיה ומנהיגיה.

 

 

העלבון והפתרון

סיפרה (בערב יום כיפור): לירי גושן

כתבה וערכה: אימא

למלכה אחת חכמה, טובה וישרת דרך, היתה ממלכה גדולה. אהבה המלכה מאוד את ארצה ואת אנשיה וטיילה לאורכה ולרוחבה. היא אהבה לנסוע במרכבה פתוחה, רתומה לשני סוסים, ללא משרתים, רק היא היועץ האישי, הפרש וכלבה הקטן והנאמן, נמנמן.

במהלך טיוליה, היתה עוצרת במקומות יפים במיוחד ומשוחחת עם אנשים ואף אחד לא ידע שהוא מדבר עם המלכה הנערצה.

יום אחד, בשעת הטיול, הם התרחקו מאוד מהארמון. המרכבה נסעה בדרך צרה באחו רחב ידיים. לפתע הופיעו מולם והתקרבו במהירות מטורפת סוס ורוכב. המרכבה והסוס עצרו זה מול זה, רגע לפני שהתנגשו.

"מי נתן לכם רשות להיכנס לשטח פרטי? מסיגי גבול, עלובים ובורים שלא ידועים לקרוא שלטים?!" צרח עליהם האיש.

רק אז שמה לב המלכה שהאחו כלל לא מוכר לה. נמנמן התעורר ונבח, היועץ הסמיק, המלכה נעלבה, אפילו הסוסים והפרש השפילו מבט.

כשהתאושש היועץ האישי מהכמעט-תאונה ומהחוצפה של הרוכב הזר, פנה אליו ואמר:

"בלום פיך, חמום מוח שכמותך. לפניך יושבת מלכתך."

"זו מלכה זו? היכן השומרים? ואיה הכתר? כך לא נראית מלכה."

"בוא מחר לארמון ונסגור את החשבון," הציע היועץ.

"רדו מאדמתי, שלישיית נוכלים מתחזים וחזרו לאן שתחזרו, רק לא לכאן."

כך נפרד מהם הרוכב והדהיר את סוסו במרחבי האחו שלו, הרחק מהמרכבה שפנתה לאחור ויצאה מהחווה.

 

"ומה אם היא באמת המלכה?" חשב הרוכב כל אותו יום. הוא היה איש מאוד עשיר, אבל מעולם לא ראה את המלכה.

למחרת בבוקר הרוכב עלה על סוסו ודהר אל חצר המלכות. לאחר כמה שעות הגיע אל הארמון. היועץ קידם את פניו בברכה צוננת והוביל אותו אל תוך המבנה המפואר, שקירותיו מצופים שיש וזהב.

באולם גדול, על כס המלכות, ישבה האישה-מלכה, זו שראה אתמול. נמנמן החל לנבוח. הוא ניסה לגרש את האיש, אבל המלכה השתיקה אותו בלטיפה נמרצת.

"ובכן?" שאלה המלכה

"אכן זו את המלכה. האם תסלחי לי אם אתן לך מטיל זהב אחד?"

"לא ולא."

"ואם אתן לך שני מטילי זהב?"

"לא ולא."

"ואם אתן לך שלושה מטילי זהב?"

"לא ולא."

"ואם אתן לך עשרה מטילי זהב?"

"לא ולא."

"ואם אתן לך מאה מטילי זהב?"

"לא ולא"

"ואם אתן לך אלף מטילי זהב?"

"לא ולא."

"ואם אתן לך מיליון מטילי זהב טהור?" ניסה הרוכב העשיר שוב, אבל ידע שלמרות עושרו הרב, ספק אם יש לו מיליון מטילי זהב.

"לא ולא."

"מה אוכל לתת לך כדי שתסלחי לי?" שאל מיואש.

"אני לא רוצה שתתן לי דבר רק תבקש סליחה."

"סליחה, סליחה מלכה נערצה." ביקש האיש.

"אני סולחת," אמרה והושיטה אליו את כף ידה הענוגה.

הרוכב כרע על ברכיו ונטל את ידה כדי לנשקה. אך נגעו שפתיו על עורה, הוא קפץ לאחור מבליע צעקה.

נמנמן, כלבה הנאמן של המלכה, נשך את זרועו.

"העלבתי אותך מלכתי, אבל רק עכשיו באתי על עונשי," אמר וחייך האיש העשיר.

"תגיד, באמת יש לך והיית נותן לי מיליון מטילי זהב..."

 

*

לאהוד בן עזר שלום רב,

אני שמחה להמשיך לקבל את העיתון שלך, לדעת שיש לו הרבה קוראים, וגם לשמוע עליו ברדיו, כמו היום [שבת], על המחקר על "השפן הקטן".

חשבתי שאולי יעניין סיפור של ילדה קטנה מאוד. ראיתי שאתה מפרסם חומר של צעירים. הסיפור הוא של בתי בת השש וחצי. היא סיפרה אותו, כשהיא עומדת וממציאה על המקום. הרעיון נראה לי כל כך טוב שלא האמנתי שהיא חשבה עליו. שלא בנכחותה בדקתי סבירות ששמעה אותו במקום אחר. רק אחרי שהשתכנעתי שזה שלה, כתבתי אותו כמו שהתבקש. כמובן שאין זה הסיפור הראשון שלה והיו לה עוד הרבה מאז, אבל זה הטוב ביותר, לדעתי.

בברכה,

ריקי גושן

 

 

 

 

ברפרטואר של אקו"ם חיים גם החברים המתים

ביום 24 בדצמבר 2006 נערכה במועדון "צוותא" בתל-אביב אסיפה כללית שנתית של חברי אקו"ם. בפתיחתה קרא אהוד בן עזר את רשימת החברים שהלכו לעולמם מאז האסיפה הכללית הקודמת.

 

חברי אקו"ם שנפטרו בשנת 2005

המלחינה והמחברת שרה לוי-תנאי

שרה לוי-תנאי נולדה בירושלים בשנת 1911. היתה המייסדת והמנהלת האומנותית של להקת "ענבל" במשך ארבעים שנה וזכתה עימה להצלחה רבה. כתבה יצירות מָחוֹל רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים, יהודיים-מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל". כתבה והלחינה שירים ויצירות מוזיקליות לריקודים, בייחוד נודע שירה "אל גינת אגוז". כתבה שירים לילדים כמו "ליצן קטן נחמד" ו"באנו חושך לגרש". כלת פרס ישראל בשנת 1973. שרה לוי-תנאי היתה בת תשעים וארבע במותה. יהי זיכרה ברוך.

 

המלחין והמחבר שלמה קובה (קובש)

שלמה קובה המכונה קובש נולד בשנת 1962, ובשנת 2001 עזב את הכרמל, ונחת בלב הבוהמה של תל אביב ובה ברא את ההרכב, שבראשו עמד: "שלמה ומועצת החכמים", הרכב שעשה את צעדיו הראשונים בכוך שבו גר בפלורנטין. שלמה המוסיקאי והיוצר הספיק להקליט שני אלבומים. אלבום הבכורה נקרא בשם "אהבת חינם". עם ג'אן ג'אק הקליט שני שירים: "שיר על עיר" ו"משה תצדיע". בין יצירותיו: "המשחק של החיים", "זמן אבוד" ו"פגישה מקרית". שלמה קובה נפטר מדום לב והוא רק בן ארבעים ושלוש במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

הסופרת מרים רות

מרים רות נולדה בסלובקיה בשנת 1910 ועלתה לארץ-ישראל בשנת 1931. היא עסקה בחינוך שנים ארוכות ולימדה בסמינר אורנים. בין ספרי הלימוד שכתבה: "תורת הגן", "הילד ואתה" ו"סיפורת לגיל הרך". מרים רות התפרסמה בעיקר כסופרת ילדים שכתבה כמה מן הספרים הנודעים ביותר לגיל הרך בספרות העברית החדשה, בהם ספרה הראשון "מעשה בחמישה בלונים" ואחריו '"הבית של יעל" ו"תירס חם". היא כתבה מעל עשרים ספרים לילדים. זכתה בשנת 1990 בפרס זאב על מפעל חיים, בשנת 1998 זכתה בפרס "אות החיוך" של יוניצ"ף על ספרה "מעשה בחמישה בלונים" ובשנת 2002 הוכרזה ככלת פרס ביאליק לספרות. מרים רות הלכה לעולמה בשנת 2005 והיא בת תשעים וחמש, ונקברה בקיבוצה שער הגולן. יהי זיכרה ברוך.

 

המלחין והמחבר חנניה אברג'יל

חנניה אברג'יל היה נגן עוד ומלחין מהמוכשרים שהיו בארץ בתחום המוסיקה המרוקאית. הוא עלה ממרוקו, חי את רוב חייו בנתיבות והתפרנס כל שנותיו כמוזיקאי. הקים את להקת "סהרה" וניגן באלבומים של אמנים מוכרים פחות ומוכרים יותר. שירו הבולט ביותר הוא "את" שזכה לביצועים שונים. בין יצירותיו: "כמו סופה", "אבא", "מימונה" ועוד. כל חגיגת מימונה היו הוא והנגנים שלו יושבים ומנגנים קלאסיקות מרוקאיות עד השעות הקטנות של הלילה. את מורשת המוסיקה המרוקאית הנחיל לנגנים צעירים ממנו. בן שישים ושתיים שנים היה חנניה אברג'יל במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחין והמחבר ריי סְקוּדֶרוֹ

ריי סקודֶרו נולד בשנת 1946 בניו-יורק, קיבל מעמד עולה בראשית שנות ה-90 אבל חי בארץ כבר מאמצע שנות ה-80. היה מחבר, מלחין ומבצע ידוע ואהוב בקרב קהילת דוברי האנגלית בישראל. בטרם בואו לישראל נסע רבות ברחבי העולם וביצע את שיריו בסגנון טרובאדורי. הוא השתתף באופן קבוע בפסטיבל השנתי לשירי-עם "סולם יעקב" בכנרת וכן הופיע במועדונים של שירי עם. בין שיריו האהובים ביותר:Lullaby in C, Horizon Dawn, . ריי סקודרו נפטר בדצמבר 2005 לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. בשנות מחלתו המשיך לכתוב ולבצע את שיריו יחד עם אשתו ג'ואנה קאצן Joanna Katzen. בן חמישים ותשע היה ריי סקודרו במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

,.

חברי אקו"ם שנפטרו בשנת 2006

 

הסופר שלמה ניצן

הסופר שלמה ניצן נולד בשנת 1922 בלטביה, למד עברית מילדותו, ובשנת 1932, כשהיה בן אחת-עשרה, הועלה עם הוריו לארץ-ישראל. שלמה ניצן לחם במלחמת העצמאות וערך ספריית ספרי כיס לחיילים. בשנת 1950 התמנה לעורך השבועון לילדים "משמר לילדים", עבודה שבה התמיד במשך שנים רבות יחד עם חברו הסופר בנימין טנא, ולזכותם פרסום ועידוד עשרות סופרים ומשוררים לילדים ולנוער שפרסמו את יצירותיהם בשבועון. מספריו: "בינו לבינם", "צבת בצבת", "חגים בחולות" ו"יתד לאוהל" וכן תרגומי ספרים רבים, בעיקר לנוער. בשנת 1984 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שמו של לוי אשכול, וכן זכה בפרס ברנר ובפרס חולון. בנו הוא הבמאי עמרי ניצן. בן שמונים וחמש שנים היה שלמה ניצן במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחין איגור זולוטורוב

המלחין איגור זולוטורוב נולד ברוסיה בשנת 1957, שם הופיע ויצר עוד לפני עלייתו לארץ, וגם לאחריה. כאן בארץ טרם הספיק לפרוץ עם שיריו את מעגל דוברי הרוסית. הוא חי כזאב בודד. רוקיסט בנשמתו וביצירתו, ונפטר באופן פתאומי. בין יצירותיו הרבות, שחלקן חיבר, הלחין ואף עיבד: "אפילוג", "|אופקים בלוז", "מינוס ובאנקה", "רוק אן רול קליטה", "פורטרט", "מזרח רעשני" ועוד. בן ארבעים ותשע היה איגור זולוטורוב במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחין עובדיה טוביה

המלחין עובדיה טוביה נולד בשנת 1920. בבחרותו נשלח לעדן כשליח חינוך בקרב היהודים העומדים לעלות ארצה. שם הקים קבוצת תיאטרון שהציגה הצגות בחגים, לימד שירים וריקודים ואירגן ערבי שירה בציבור, וגם הקים עם שמעון אביזמר את עיתון המחנה. עובדיה היה בחור נאה ומוכשר, ניגן בכינור ובלט בקומתו וביופיו. לימים למד באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל-אביב, והיה המלחין והמנהל המוסיקלי של להקת ענבל. בין יצירותיו: "הללי נפשי", "התרגעות", "מי זאת עולה מן המדבר", "קריה יפהפייה" ועוד. בן שמונים ושש היה עובדיהו טוביה במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחין גיורא שוסטר

המלחין והמחנך המוסיקלי גיורא שוסטר נולד בשנת 1915 בגרמניה. למד בעיר-הולדתו המבורג, ובקלן, מוסיקה וקומפוזיציה וכן אקוסטיקה ובניית כלי-נגינה. אחרי שעלה לארץ-ישראל בשנת 1938, לימד אקוסטיקה ותיזמור במדרשה למורים למוסיקה בתל אביב ובמדרשת אורנים. רק משנת 1958 החל שוסטר להחשיב את יצירותיו לכאלה שניתנות לשימור וקיטלוג. את כל הקודמות פסל. יצירתו "הטעמות" לשני פסנתרים וכלי הקשה זכתה בשנת 1965 בפרס אקו"ם. מבין יצירותיו האחרות: "שני שירים יווניים", "בשלוש", "בבדידות" ו"טוקטלה". ליצירותיו הקוליות בחר שוסטר טקסטים ממיטב השירה העולמית והעברית. בנוסף להלחנה ולהוראה היה גיורא שוסטר פעיל מבחינה חברתית בעירו רחובות, ובה גם הובא למנוחות והוא בן תשעים ואחת שנים. יהי זיכרו ברוך.

 

 

 

המלחין בן-ציון אורגד

בן-ציון אורגד נולד בגרמניה בשנת 1926 ועלה לארץ-ישראל בגיל שש. הוא למד כינור אצל רודולף ברגמן וקומפוזיציה אצל פאול בן חיים ויוסף טל. את לימודי הקומפוזיציה המשיך בארצות הברית אצל אהרון קופלנד. אורגד היה חייל וממפה שטחים במלחמת העצמאות, הכיר את שבילי הארץ ברגליו ונתן ביטוי לאהבתו אליה במוזיקה שכתב. רביעיית מיתרים, מיצירותיו האחרונות, חוברה לדבריו בהשראת הכנרת, שלחופיה הירבה לשבת. אורגד כתב מוזיקה בהקשרים תנכ"יים, כמו "הצבי ישראל", "סיפור המרגלים", "חזון ישעיהו" ועוד. כן הרבה להלחין מוזיקה לשירי משוררים. מאז 1980 כתב גם שירה ופירסם קובצי שירים אחדים. בן ציון אורגד חיבר כתשעים יצירות להרכבים שונים, ווקאליים, תזמורתיים וקאמריים. בשנים 1975 עד 1988 היה ממונה על החינוך המוזיקלי מטעם משרד החינוך. הוא זכה בפרסי אקו"ם במוסיקה בשנים 1958, 1960 ו-1966 וכן זכה בפרס אקו"ם בשנת 1988 עבור מפעל חיים בתחום המוסיקה הקונצרטית. בן-ציון אורגד היה בן שמונים במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המשורר אהרון מאירוביץ

המשורר אהרון מאירוביץ נולד בשנת 1910 בווילנה ובה למד בישיבה ובגימנסיה העברית. עלה ארצה בשנת 1932 ועלה להתיישבות בעמק בית-שאן, בקיבוץ מסילות. משנת 1943 חי מחוץ לקיבוץ, עבד תחילה בעיתון "על המשמר" ומ-1950 בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. הוא החל בפרסום שיריו בווילנה והמשיך בעיתונים ובכתבי-העת בארץ, ופירסם גם שירי ילדים. מבין ספרי השירה שלו: "כנפיים לבנות", "הטללים ישכימו", "אבני בית", "המון", "לפני שנה" ועוד. הוא ערך את ספר העדות "מן הדליקה ההיא" על מרד גטו וארשה, היה בעורכי ספר הפלמ"ח וערך ספרים רבים אחרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד. אהרון מאירוביץ היה בן תשעים ושש במותו.

 

השחקן והפזמונאי יוסי בנאי

יוסי בנאי היה שחקן, זמר, פזמונאי, כותב מערכונים ותוכניות בידור, קריין, במאי, וחתן פרס ישראל. הוא נחשב לאחד מגדולי היוצרים של תרבות ישראל. אמן שהטביע חותם בל יימחה על תקופתו, ובוודאי גם על הדורות הבאים. בנאי נולד בשנת 1932 וגדל בשכונת מחנה יהודה בירושלים, בסביבות השוק. את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לעירו. הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951, ולאחר שחרורו למד בסטודיו למשחק של פאני לוביץ'. בנאי שיחק לאורך השנים במרבית התיאטראות הגדולים בארץ ושיתף פעולה עם המחזאי ניסים אלוני. מבין המחזות שבהם שיחק: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "הכלה וצייד הפרפרים", "פר גינט", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים" ועוד. הוא העלה תוכניות בידור כגון "ילדות קשה", "נישואין נוסח גירושין", "אני וסימון ומואיז הקטן" ו"שובו של הסוראמלו". כמו כן כתב וביים תוכניות ללהקת "הגשש החיוור" שבה חבר אחיו, גברי בנאי. יוסי בנאי שיחק בסרטי קולנוע ישראליים ובהם "חבורה שכזאת" ו"חכם גמליאל". הוא נודע כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובייחוד הירבה לשיר שאנסונים צרפתיים מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים. שירים ידועים אחרים שלו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה". בנאי היה גם קריין מעולה, שבין השאר ליווה את הסידרה "עמוד האש". הוא זוכה הפרס על מפעל חיים של אקו"ם למשורר בתחום הזמר העברי לשנת 1993. בשנת 1998 זכה בפרס ישראל לתיאטרון. היה בן שבעים וארבע שנים במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

הסופר יאיר בורלא

יאיר בורלא היה סופר ומתרגם, מחדש מלים ועורך. בנו של הסופר הנודע יהודה בורלא, מאבות הספרות העברית החדשה בארץ-ישראל, ואחיהם של סופר הילדים והצייר עודד בורלא ומעצבת התלבושות עפרה בורלא-אדר. יאיר נולד בירושלים, גדל והתחנך בבית אביו, המורה והסופר, קודם במושבה זיכרון יעקב, ואחר-כך בחיפה. משנת 1942 עד שנת 1946 הוא שירת בצבא הבריטי ולמד את הלשון האנגלית על בוריה. לימים היה מחשובי המתרגמים מלשון זו לעברית. בשנת 1948 התגייס לצה"ל ושירת בו שנים ארוכות, כמחדש מילים עבריות לעולם הצבאי, כמחדש וכמתאים מונחים, כעורך פרסומים וכמוציא לאור. שנים רבות הקדיש להכנת ולעריכת הכרכים של "גווילי אש", אסופת דברי הנופלים במערכות ישראל. היה מתרגם פורה מאוד מאנגלית של סיפורים ורומנים, מחזות ומערכונים, שחלקם הוצגו בתיאטרוני הארץ. יאיר בורלא היה בן שמונים ושבע במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחינה נירה חן

המלחינה נירה חן נולדה בשנת 1924 בעין-חרוד. היא היתה מילדי המשק הראשונים ומחניכיו המובהקים של המורה משה כרמי, ממנו הושפעה רבות ואף החלה ללמוד נגינה בהוראתו. היא למדה מוסיקה בסמינר הקיבוצים, באקדמיה למוסיקה בירושלים וגם בשיעורים פרטיים אצל המלחין יוסף טל. בראשית שנות החמישים חלתה ונעשתה רתוקה לכיסא גלגלים. ואולם היא המשיכה את עבודתה בהוראה מוסיקלית במסגרת המגבלות של מצבה, ובכיתת מוסיקה שנבנתה לצד דירתה. החיפוש אחר מרכיבים ישראליים ופולקלוריסטיים לחגים הביאו את נירה עם חברתה רבקה שטורמן לשילוב מקצבים וצעדים מזרחיים משל עולי תימן. החשיפה הראשונה של הריקודים היתה בימי מלחמת השחרור, בלהקת "הראל". בכנסי מחול למדו מאז את הריקודים המבוססים על "הצעד התימני". בין יצירותיה: "איתי מלבנון" ו"דודי לי". נירה זכתה לחמישה נכדים ולשבעה נינים. בת שמונים ושתיים היתה במותה. יהי זיכרה ברוך.

 

המלחין יוסף סטו-הכהן

יוסף סטו-הכהן היה אחד מחלוצי מוזיקת הג'אז בישראל ובמהלך השנים עבד עם מיטב אמני ישראל, ובהם יוסי בנאי, נעמי שמר, מירי אלוני, גיל אלדמע, מתי כספי, שלמה גרוניך ואחרים. הכהן גם עיבד את אלבום הסולו הראשון של אריק איינשטיין, "שר בשבילך", שיצא בשנת 1966, ואת אלבומו של יוסי בנאי "אין אהבות שמחות". הכהן, יליד בולגריה, נחשב עוד בשנות השישים לאחד ממוזיקאי הג'אז המובילים והמשפיעים בישראל. הוא היה נשוי לזמרת הג'אז רימונה פרנסיס, איתה גם עבד רבות. עיבודיו השונים היו מושפעים ממוזיקת ג'אז אמריקאית, מוזיקה בולגרית, מוזיקה קלאסית וגם מוזיקה ישראלית. בין יצירותיו: "שעועית בולגרית", "אל תשאלו אותי", "ארבעה אחים" ועוד. יוסף סטו-הכהן היה בן שבעים ושבע במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

הסופר והמחנך יזהר סמילנסקי

יזהר סמילנסקי נולד ברחובות בשלהי שנת 1916 לאביו זאב סמילנסקי, שהיה מאנשי העלייה השנייה ופובליציסט בזכות עצמו. הסופר משה סמילנסקי היה אחי סבו של יזהר. יזהר סמילנסקי היה מגדולי הספרות העברית החדשה, פובליציסט וחבר כנסת. שם העט הספרותי ס. יזהר ניתן לו על ידי המשורר והעורך יצחק למדן, כשפירסם בשנת 1938 בכתב העת שלו, "גיליונות", את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת". עולמו של ס. יזהר מתנודד בין ארץ-ישראל הכפרית של ילדותו ונעוריו במושבה רחובות לבין המשבר הגדול של בני-דורו שלחמו בקרבות האכזריים של תש"ח על הקמתה של מדינת ישראל, מדינה ששינתה פניה עם בריחת הערבים ובוא העליות ההמוניות. עולם הטבע והחקלאות של ילדותו ונעוריו יחד עם שפתו העשירה והייחודית והמיבנה הסגנוני המיוחד לו היקנו לו מקום מרכזי בספרות הדור החדש של ילידי הארץ. יזהר שימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים עד פרישתו, ופרופסור מן המניין לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. הוא היה תקופות ממושכות חבר כנסת מטעם מפא"י ורפ"י והתפרסם בעיקר בזכות פעילותו למען חוקי שמירת הטבע. היה חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת חוקה חוק ומשפט. בשנת 1959 הוענק ליזהר סמילנסקי פרס ישראל, והוא בן ארבעים ושלוש שנים בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. הוא זכה בפרס אקו"ם לסופר על מפעל חיים בשנת 1989, בפרס ברנר ובפרס ביאליק. בצד כתיבתו הספרותית כתב כתיבה פובליציסטית עשירה. בין יצירותיו הידועות: "השבוי", "סיפור חירבת חזעה", "השיירה", "ימי צקלג", "מִקדמות" ו"צלהבים". יזהר סמילנסקי היה בן קרוב לתשעים במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

המלחין יוסף הדר

המלחין יוסף הדר נחשב לאחד מחשובי היוצרים של הזמר העברי. בסוף מלחמת השחרור הלחין את השיר "אל העין" (הנפתח במלים "על הרים עולה הבוקר") למילותיו של חברו אוריאל אופק. הוא הלחין עשרות שירים, כשהבולטים ביותר בהם הם שירי הרועים, שרווחו בשנות החמישים. בין שיריו הידועים ביותר: "ערב של שושנים", "תפוח חינני" שאת מילותיהם כתב המשורר משה דור ופורסמו בעיקר על ידי צמד "הדודאים", ועוד שירים רבים אחרים כגון "בהר הגלבוע" בביצוע צמד "הפרברים" ו"שובה אלי" בביצוע צמד "העמרנים". עוד משיריו הידועים: "עץ אפרסק", "לבב אנוש", "אל העין" ו"שיר הנוקדים". יוסף הדר גם שימש כמעבד ומנצח על מקהלות ילדים ובוגרים, וכמורה למוזיקה. חלק משיריו בוצע גם בפי זמרים ידועים בחו"ל, בהם הארי בלפונטה, מרים מקבה, ננה מושקורי ולהקת לוס פאראגוויוס. יוסף הדר היה יקיר העיר רמת גן לשנת 1998, וחתן פרס אקו"ם, "נוצת הזהב", בשנת 2000 על מפעל חיים בתחום הזמר העברי והחינוך המוזיקלי בישראל. יוסף הדר היה בן שמונים במותו. יהי זיכרו ברוך.

 

הפזמונאי ובעל הטורים עֵלִי מוהר

הפזמונאי והפובליציסט הישראלי עֵלִי מוהר נולד ב-1948 בתל אביב. אביו, יחיאל מוהר, היה משורר (שחתם בשם יחיאל מר) ופזמונאי, שכתב שירים רבים ללהקת הנח"ל. עלי מוהר השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במסגרת שירותו הצבאי החל לכתוב גם לעיתון "במחנה" ובכך המשיך לאורך שנים. רבים משיריו של עלי מוהר היו לאבני יסוד בתרבות ובמוזיקה הישראלית. פזמוניו התאפיינו ברומנטיקה, בהומור רב ובאהבת הארץ. בין שיריו המוכרים ניתן למצוא את "שיעור מולדת" שהיה לקלאסיקה בביצועה של להקת כוורת. מוהר הרבה לשתף פעולה עם יוני רכטר, שהלחין רבים משיריו. יחד הוציאו שני אלבומים: "בגובה העיניים" ו"מחשבות ואפשרויות", ואף יצאו בהופעות משותפות במהלכן מוהר, בעמדת המספר, קרא קטעים שכתב וכן שירים שלו ושל אביו. קולו של עלי מוהר נשמע מעל גלי הרדיו כאשר הגיש את התוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל ותוכנית ברשת ב' של "קול ישראל". שנים כתב בעיתונים "דבר" ו"במחנה" והטור "מהנעשה בעירנו" במקומון "העיר", שם גם כתב על כדורגל. בשנה האחרונה לחייו נאבק במחלת הסרטן, אך הוסיף לכתוב את טוריו ב"העיר" ולהשלים את עריכת הספר "זו אותה האהבה – אריק איינשטיין, ביוגרפיה בראשי פרקים". עלי מוהר נפטר בביתו בנובמבר 2006, והוא בן חמישים ושבע שנים. יהי זיכרו ברוך.

 

[הדברים על יעקב בסר ז"ל הודפסו כבר בגיליון הקודם]

 

 

* * *

 

 

תערוכת סדנת הקרמיקה של מרכז האמנויות

ב-4 לינואר 2007, בבית האמנים בת"א רח' אלחריזי 9, תפתח תערוכת "חומר למחשבה" בה יציגו 8 מאמני סדנת הקרמיקה של מרכז האמנויות את פירות עבודתם. פתיחה חגיגית בשעה 19:30 ביום הפתיחה. התערוכה תוצג עד ה-2 לפברואר. הסדנה בגבעת חביבה נחשבת היום למרכז המוביל בלימודי קרמיקה למבוגרים בארץ ומושכת אליה תלמידים ומשתלמים (כולל אמנים ותיקים) מרחובות וירושלים ועד צפונה מחיפה. הקבצים המצורפים זמינים גם בקישור :

http://www.givathaviva.org.il/hebrew/art/hazmana-18-12-06.htm

בברכה, דודו אמיתי

דוברות גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850

נייד: 052-4475-458

דו"אל: dudu_am@givathaviva.org.il אתר: http://www.givathaviva.org.il

 

 

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק תשיעי, חלק ראשון

יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,

ושימל בנו משולוקטה הכובסת

 

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

 טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

 

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"

 "אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"

 "אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"

"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

 

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

 

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"

אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"

יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.

באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:

"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"

 "נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"

 "פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"

 

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.

יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.

למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.

ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."

שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.

אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

 

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.

לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.

עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.

כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.

את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.

"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.

שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!

אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!

פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:

"טאך! א-פורץ!"

"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!

"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!

פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"

 

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!

 "חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

 

אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.

ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

 

 "לאך צו די באבע

לאך צו די זיידע

אוי וי דאבע

וי גוט אונז ביידע!"

 

צחק אל הסבתא,

צחק אל הסבא,

אוי וי דובע,

כמה טוב לשנינו.

 

 "מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.

 "מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

 

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.

סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.

עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:

"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"

 

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.

הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.

פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.

קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.

הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"

ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"

"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.

אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.

כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.

יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.

כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.

את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

 

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.

האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

 

המשך יבוא

 

 

לכל ידידינו שלום, למי שעדיין לא ראה את המופע החדש שלנו "אנו עולים ושרים" – העלייה הראשונה, הצעדים הראשונים של השיר העברי בארץ-ישראל –

אנו שוב בצוותא הערב

יום חמישי ה-28 בדצמבר בשעה 20:30

ומאוד נשמח לראותכם, להתראות,

אורה זיטנר ואליהו הכהן

 

אגודת זוכרי פתח-תקווה

לאודי שלום רב,

לאחר ביקור בארכיון פתח-תקווה ובהמשך לסיפורים על רופאי מלבס. אני חושב שכדאי לארגן במה בה כל אחד יוכל להעלות בכתב את סיפורי פתח-תקווה. אכן לא יהיו אלו סיפורי ראשית פתח-תקווה אך יהיו סיפורי זמן ילדותנו. יש חשש שמה שלא נספר היום, ומה שאנו עדין זוכרים, ייעלם כמו סיפורי ראשית פתח-תקווה. הדוגמה של סיפורי הרופאים יכולה להוות ראשית דרך ודוגמה. אני מציע שתרים את נס הדגל בנושא במסגרת המכתב העיתי שאתה מפרסם בצורה מדהימה. מה דעתך?

בברכה,

יוני מרגלית

 

ליוני ולכל זוכרי פתח-תקווה לדורותיה, הרעיון מקובל עליי. אנא שילחו חומר, נפרסם אותו במכתב העיתי ובבוא היום נוכל לשלוף מהגיליונות קובץ שכולו פתח-תקווה. אל תשלחו תעודות ומסמכים, רק מה שאתם מספרים ומצטטים בקובצי וורד.

אודי

 

 

חניכי סניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה במאה שעברה

אבלים על פטירת מי שהיה מדריכם ומרכז הסניף

מנחם נוה (נייפלד) הידוע לכולם בשם גָגָה

 

 

מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם

לערב של סיפורים וזיכרונות

בדר-לנדאו: היה היו ח"כים...

לרגל צאת הספרים:

ד"ר יוחנן בדר – אסופת מאמרים

חיים לנדאו – זיכרון חיים

משתתפים: ח"כ ראובן רובי ריבלין, ד"ר עוזי לנדאו, ד"ר יצחק אלפסי, מר שלמה נקדימון, מר יחיאל קדישאי, מר יוסף קיסטר, מנחה: מר יוסי אחימאיר

ערב העיון מתקיים היום, יום ה', ז' בטבת תשס"ז, 28.12.06, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א'

הספרים החדשים יימכרו בהנחה לבאי הערב

 

 

התנצלות: עקב העומס הרב של החומר המתקבל במערכת יש איחורים בטיפול בו ואם חולף זמן ואין תשובה ואין פרסום אנא שילחו שוב את החומר שלכם!

 

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,315 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל