הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 150

תל אביב, יום חמישי, י"ט בסיון תשס"ו, 15 ביוני 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

 

עוד בגיליון: על הרכבת, הגמל, הבדואי והסיכלות מאת דורון גיסין

יד המקרה הוֹיָה במשרד החינוך: להחזיר את כיתות ז'-ח' לבתי הספר היסודיים, מיומנו של רואה נכוחה סידרתי

אורי הייטנר: משפחת ראליה – השאלה שנשארה פתוחה

סילבנה מנגנו שרה ב"האורז המר" את השיר "יביננגרו זומבון"

חשוב במיוחד לסופרים: צְרוּ במו-ידיכם ערך על עצמכם בוויקיפדיה וכל גולש בגוגול ימצאכם

 אלישע פורת: רחוק מצידון

ברכות לאבא, רוצח רבין, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יעקב זמיר: כששורקות הקטיושות דוממים המנגלים

שמאי גולן: בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית, פרק א'

צָ'מָקוֹ הולך להרביצה, קטע מסיפור מדהימה מאת תיאודורה קפְטן, "הקול החדש בספרות העברית!"

אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ח

 

טִיהְל שומר המסילה

ּ

מוקדש לתצפיתן הרכבת

שעזב את משמרתו בשעה ארבע אחר-הצהריים

ולמנהלי רכבת ישראל

 שטרם התפטרו

 

בימים עברו היו שומרי מסילות. עד היום אפשר לראות בכמה מסילות-הברזל ביבשת אירופה ובאנגליה את בתיהם הקטנים והציוריים על גינותיהם, סמוך למקומות שבהם חצתה המסילה כביש או דרך-עפר. סיפורים רבים סופרו על שומרים אלה, שתפקידם היה להוריד את המחסומים או לאותת לרכבת בפנס או בדגל שהמעבר פנוי ובטוח. סיפורים על מקרים שבהם ברגע האחרון הצליח השומר להגיע למשמרתו ולהציל את הרכבת.

כל אלה הם נחלת העבר משום שכידוע לא ייתכן כיום מעבר פסי רכבת, הטסה במהירות של 140 קילומר לשעה וגם יותר, שלא יהיה מוגן במחסומים עולים ויורדים באופן אוטומאטי ובקול צלצולים רמים הנשמעים למרחוק, ואלה גם מקושרים באופן אוטומטי כדי להפעיל אות אזעקה אלחוטי לכל קטר מתקרב ולהתריע אם קרתה בהם איזושהי תקלה והמסילה חסומה. מי ששולח רכבת מהירה למסילה שאינה חסומה באמצעים מינימאליים כאלה, נושא באחריות כבדה לחייהם של הנוסעים, וכנ"ל מי שאינו מוציא פקודה לקטר להאט בכל מקום שבו מתבצעות עבודות בקרבת המסילה. וכמה פעמים זחלנו ברכבת בקו ת"א-חיפה בשל עבודות כאלה.

גֶרהַארט הַאוּפְּטמָן (1946-1862) נולד בשלזיה-תחתית, למד בברסלאו ובשנת 1912 זכה בפרס נובל לספרות. לאחר מלחמת העולם השנייה נצטווה על ידי השלטונות הפולניים לעזוב את אחוזתו. בימי השלטון הנאצי לא הרים קולו נגד, ומחזותיו זכו בפופולאריות רבה. סיפורו "טיהל שומר המסילה" תורגם בידי ישורון קשת (יעקב קופלביץ) ויצא לאור (אני מניח שלא בפעם הראשונה בעברית) בספריית "תרמיל" של קצין חינוך ראשי לפני שלושים שנה, במרס 1975, בעריכתו של ישראל הר.

שמירת מעבר המסילה היא ערך עליון, ממש דתי, בחיי טיהל. הוא מגדל בן מפגר במקצת מאשתו הראשונה שמתה בלדתה אותו. אשתו השנייה, הענקית, המפחידה, מגרה אותו קשות בשדיה הענקיים ובירכיה התאוותניות, רודה בו, יולדת לו בן, ומתעללת בבנו הבכור טוביה.

לאחר שטוביה נדרס בגלגלי הרכבת, באשמתה, יוצא טיהל מדעתו, רוצח אותה ואת בנו הקטן שנולד ממנה, ומסיים חייו בבית המשוגעים כשהוא נושא עימו לשם את המצנפת של טוביה בנו המת. הסיפור, או הנובלה הקצרה, כתובים במתח רב המצטבר לקראת הסיום הבלתי-נמנע. הרגשתי קירבה לסיפור בקריאה החוזרת בו גם כי הרכבת באה מברסלוי, היא ברסלאו הגרמנית, היא ורוצלב הפולנית כיום, שגם אותה עברנו וקצת חקרנו במסענו האחרון בפולין.

גם בספרות העברית יש לנו שומר מסילה, הלא הוא יתיר, גיבור אחד מסיפוריו הראשונים והמעולים של א.ב. יהושע, "מסע הערב של יתיר", שאם איני טועה התפרסם לראשונה לפני כארבעים שנה מעל דפי רבעון "קשת" ולימים בקובץ סיפוריו הראשון "מות הזקן". כל מתח אהבתו הנכזבת של יתיר מתנקז למול חלונותיה המוארים של הרכבת המהירה העוברת את כפרו פעם ביממה, ובקרונותיה יושבים נוסעים עשירים ומאושרים שאינם שמים ליבם כלל לכפר הנידח שאותו הם חוצים. כלום לא קורה בכפר שבהרים. החיים מתרחשים במקום אחר, והרכבת מסמלת אותו. ורק לאחר ששומר המסילה יתיר מועל בתפקידו וגורם לרכבת לרדת מהפסים, ומביא בכך אסון נורא, מתעורר הכפר לחיים וסוף-סוף קורה בו משהו ותושביו נעשים נחוצים ולחייהם יש תכלית וערך.

מה הנמשל? אין נמשל. לנו אין צורך באסונות נוספים כדי שיתנו טעם לחיינו וכדי שיוציאו אותנו משיממוננו, לנו יש צורך בארץ מסודרת, שלווה, מנוהלת ומופעלת בידי בעלי-מקצוע מעולים ואחראים כל אחד בתחומו. לא ברדקיסטים. לא חפיפניקים. לא שחצנים חסרי כישרון ולא שקרנים חסרי מצפון המטילים את אשמת מחדליהם על זולתם ולעולם אינם מורשעים.

 

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 48, יום שישי, 24 ביוני 2005, לאחר תאונת הרכבת ב-21.6.05 סמוך לקיבוץ רבדים שבה נהרגו 7 נוסעים ונפצעו כ-200.

 

 

דורון גיסין

על הרכבת, הגמל, הבדואי והסיכלות

לבדואי אחד הלך לאיבוד גמל. יצא בעקבותיו ומצאו לוחך עשב בין אדני מסילת הרכבת. לא עזרו כל הפצרותיו של הבדואי ולא הצליח להוריד את הגמל מהמסילה. עומד לו זה ותולש בשיניו את העשב מבין האדנים ומקשה עורפו ולא מגיב אפילו להצלפות השוט של בעליו האוחז בחבל ומנסה בכל כוחו להזיזו תוך שהוא מקלל נמרצות את הסרבן. זה מושך, מרביץ ומקלל, וזה מושך חזרה, מזורר ונוחר, והמהומה כה גדולה עד שלא הבחינו השניים ברכבת הצופרת ומתקרבת במהירות.

התאונה הייתה בלתי נמנעת וכך מצא עצמו הבדואי זרוק בצד המסילה, חבול בכל חלקי גופו, ועצמותיו, אלה שנותרו שלמות – שרות את שירת הכאב והדווי. אספוהו והעבירוהו לבית-החולים, שם עמלו הרופאים להביא מזור לגופו.

מקץ שבועות אחדים, משהחלים דיו, הועבר הבדואי לסיום החלמתו לידי משפחתו במאהל השבט. אשתו הדואגת הכינה מבעוד יום את הכרים והכסתות, וכך כשהוא מכורבל ונינוח, ביקש הבדואי להרוות את צימאונו בכוס תה. שפתה אשתו את הקומקום על הגחלים הלוחשות והמתינה לרתיחת המים. עם תחילת הרתיחה החלה להישמע שריקה הולכת ומתגברת מזרבוביתו של הקומקום. זינק הבדואי מרבצו, נטל את הנבוט בידו והיכה בכל כוחו בקומקום השורק. משנדרש להסביר את מעשיו אמר – "אלה! אלה צריך להרוג אותם כשהם עוד קטנים!"

הסיפור מובא בהקשר תאונת הרכבת הנוראה והבלתי מחויבת המציאות, במפגש המסילה והכביש בואכה תחנת בית-יהושע. כל מי שעקב אחר הדיווחים ברדיו, שמע את הכתבים מדווחים בשעות הראשונות על כך שלמרות שהצומת חוייב להיות מאויש על ידי פקח, ששובץ לתפקידו בהוראת משרד התחבורה כמסקנה מאירועים קודמים במפגשי מסילה/כביש [התאונה אירעה ב-12.6, יום השנה לאסון רבדים בו נהרגו שמונה מנוסעי הרכבת], הרהיב איזה ביורוקרט מטומטם ונתן הוראה לאייש את המחסום הזה רק בשעות עומס-שיא ולא בשעות שבהן התנועה דלילה. אין צורך בוועדה שתחקור את האסון, ובעדויות המתנערות מאחריות של חסרי הבושה שינסו לתרץ את מחדליהם. הנימוק שבו ישתמשו כולם יהיה חוסר תקציב. כך יגלגלו את האחריות לפתחה של הממשלה, ובא לציון גואל. אף אחד לא ישאל את השאלה המתבקשת – כמה היה עולה להציב את הפקח למשמרת מליאה, או יותר נכון – לשאול מה שכרו של הפקח לשעת עבודה, לעומת משכורתו של המטומטם שהחליט לחסוך להנהלת הרכבת את משכורת הפקח? ובכן – מדובר ב-21 שקלים לשעת עבודה!

 

ואילו "חדשות בן עזר", שחושש כי לפקחים/תצפיתנים אין יכולת למנוע תאונות של הרגע האחרון – דורש שעד שיותקנו בכל הצמתים מחסומים אמינים יותר או מחלפים, תגדיל רכבת ישראל את זמני הנסיעה בכל קוויה ותחייב את נהגי הקטרים להאט את מהירות נסיעתם לפני כל צומת. כך הם עושים לעיתים קרובות כשהם עוברים על פני קטע שבו נערכות עבודות במסילה, או מאטים וגם עוצרים בשום-מקום כדי לחכות שתעבור הרכבת ממול.

 אין ברירה אחרת. רכבת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לדהור! חישבו רגע על הטרור. אין צורך במתאבד עם חגורת-נפץ או במכונית-תופת. די לפרוץ ברגע האחרון עם כלי-רכב כבד את המחסום, להשאירו, ולברוח במכונית אחרת שמחכה – וחסל סדר תנועת רכבות בישראל!

 

 

מיומנו של רואה נכוחה סידרתי

עדיין יש קוראים שמתפלאים מדוע אנחנו מתעקשים על הוצאת "חדשות בן עזר" פעמיים בשבוע. הנה סיבה טובה. בגיליון 139 פירסמנו "צרור עצות לשרת החינוך החדשה יולי תמיר", שאותו שלחנו קודם למדור הפובליציסטי של העיתון לאנשים חושבים "הארץ". קיבלנו הודעה שרשימתנו הועברה למדור "מכתבים למערכת הארץ", שם היא נקברה סופית. שלחנו אותה למדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", שבשעתו, בעריכת עמוס כרמל, היה לעיתים פתוח בפנינו. לא קיבלנו תשובה. שלחנו את הנוסח המצורף בזה למדור הפובליציסטי של עיתון "מעריב":

צרור עצות לשרת החינוך החדשה

קודם כל להחזיר לבתי-הספר היסודיים את כיתות ז'-ח' שנגזלו מהם מתוך טיפשות תהומית. בתי-ספר אלה הם הפנינה ושמורת-הטבע של מערכת החינוך אבל חתכו מהם את הכיתות הבוגרות, שפעם היו משאת נפש של כל תלמיד מראשית לימודיו בכיתה א'. כיתות ז'-ח' עזרו במלאכת החינוך, החברה והתרבות של בית-הספר – אבל זרקו אותן למטחנות בשר-הנוער הקרויות חט"ב, חטיבת ביניים, לשלוש שנים של טירונות בלי עתיד ובלי מנהיגות תוך שבירת המירקם החברתי-הכיתתי שנוצר במשך שש שנות הלימוד הראשונות. כדאי לבדוק בתי ספר כמו א"ד גורדון בתל-אביב או במקומות בודדים אחרים כמו רמת-גן ששמרו על מתכונת א'-ח' – כדי לראות את גודל הטיפשות שבהקמת חטיבות הביניים, שאותן יש לבטל בהדרגה גם אם יש אחדות מהן שהצליחו לשמור על צלם תלמיד.

להחזיר לבתי-הספר התיכוניים את כיתות ט' במיבנה הארבע-שנתי כפי שהיו פעם, כדי שבוגרי בית הספר היסודי יתחילו, מבחינה חברתית ולימודית, רק עוד פעם אחת במהלך תריסר שנות לימודיהם – מסלול תובעני חדש, כאשר עיניהם נשואות אל בוגרי י"ב כאל אתגר של לימוד, אחריות והתבגרות, וכאשר הבוגרים נותנים בגאווה דוגמה לחדשים.

להחזיר למערכת החינוך את כל השעות שנגזלו ממנה. לא ייתכן להחזיק מאות מיבנים יקרים ומערכות משוכללות-יחסית – כשהם ריקים כבר משעות הצהריים המוקדמות, שלא לדבר על שפע החגים, הטיולים, הביקורים, המטלות החיצוניות וימי שישי הקצרים, שלמעשה מקצרים כמעט במחצית את שעות הלימוד המקוצצות שעדיין נותרו במערכת. לא מספיקים להתחיל את שנת הלימודים, וכבר היא מסתיימת!

מצד אחד שומעים שהסמינרים למורים (שזה שנות שניים ושלושה דורות נעשו סמינרים למורות) כבר אינם מצליחים לספק די מורות חדשות ומשכילות למערכת – ומצד שני מקצצים שעות ומפטרים מורות ותיקות ומיומנות שבשנים הקרובות לא יהיה להן תחליף!

להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. לא ייתכן לגדל במשך עשרות שנים דורות שלמים של תלמידים מבלי שתהיה להם שום דמות שום סמכות של אב, של גבר, של זָכר במערכת. אי-אפשר לעוות את הטבע עד כדי כך. המנהלות והמורות עושות עבודה נפלאה במסירות ובאהבה, אבל האיזון הטבעי הופר, ומסיבות של תקינות פוליטית ומיגדר כמעט שלא מדברים על כך אלא אולי אף רואים הישג בכך שכמעט אין מורים גברים במערכת! – אפשר גם להשתמש בדמויות של בנים מצטיינים בכיתות חי"ת ביסודי ובי"ב בתיכון כאל דמויות מאתגרות בספורט, ובפעילות תרבותית וחברתית, כמו המדריכים בתנועות הנוער בשעתן – וזאת כדי להוסיף קורט של דמויות זכר לקומפלקס הנשי, וכל זאת מבלי להטיל שום דופי בו ובמסירותן הרבה של המורות הנושאות בכל כובד העול.

להנחית פחות חומר מודפס על המורים והמורות, על המנהלים והמנהלות – כדי שיהיה להם יותר זמן ללמֵד, ללמוד וגם ליזום דברים משל עצמם. אפילו שר בממשלה היה זקוק לשבוע לפחות כדי להתמודד עם כמות הדואר היומי, החוזרים והמטלות, שמקבל בית ספר רגיל בישראל. נראה כי במשרד החינוך שם למעלה יושב צבא עצום של מתכני תוכניות, פקידים חרוצים בעלי כוונות טובות ויצרני ניירות מודפסים לשווא, שכל תפקידם לייצר עוד ועוד פרסומים גוזלי זמן הוראה כדי להצדיק את משרותיהם המדופלמות והרחוקות מהקו הראשון של ההוראה – והרי הם כאיש שמן רוכב על חמור קטן הנאנק תחת כובד המשא ואפילו כבר אין לו כוח לנעור כדי למחות על המצב!

להחזיר את כתיבת החיבורים למערכת החינוך! לא ייתכן לגדל עם עילג בשפת אימו! אפשר לעשות גיוס חירום של סופרים, עורכים, עורכי-דין, מורים ומורות מבוגרים ובעלי מקצועות אחרים של יודעי כתוב בעברית כדי להעביר השתלמויות למורות שתִלְמדנה קודם כל הן לכתוב חיבור עברי בלי שגיאות כתיב ופיסוק, ואחר-כך תוכלנה גם ללמד בכיתה כתיבת חיבור עברי (או אפילו מכתב!) ולהחזירו לתלמידיהן מתוקן ובלי השגיאות שלהם וגם שלהן.

בעידן האינטרנט אפשר ליצור מערכת כתיבה ותיקון של חיבורים על ידי צוות מיומן שאינו נפגש עם התלמידים הכותבים אלא עורך להם מעין סדנת כתיבה ומשכלל את כתיבתם. כותב שורות אלה, ששימש השנה כסופר אורח במערכת החינוך, עשה זאת מיוזמתו בתיתו את האי-מייל שלו בכל בית-ספר לתלמידים כותבים, והוא מקבל טקסטים מעניינים אבל נדיר למצוא בהם צרור משפטים עברי נקי משגיאות מכל הסוגים: כתיב, פיסוק וחשיבה הגיונית (דווקא העברית של יוצאי רוסיה טובה לעיתים יותר מזו של ילידי הארץ). והרי הכתיבה בתוכנות העברית במחשב כיום מאפשרת לפחות תיקון שגיאות כתיב, אם כי עדיין לא סגנון והיגיון לשוני, כמו שיש בוורד האנגלי.

לרוב התלמידים כיום יש נגישות לאינטרנט. אפשר ליצור תוכנית חיבורים ארצית מלווה בסדנאות כתיבה ונושאת פרסים, הכול בדוא"ל, שבו צוות מומחים מצומצם של "פרי לאנסרים" העובדים מביתם יספק הדרכה לאלפי תלמידים בעלי רצון להצטיין בכתיבת חיבורים ולקטוף פרסים.

 

*

 

מהרשימה, שנשלחה למדור הפובליציסטי, נותר רק מכתבנו למערכת "מעריב", שהתפרסם ביום ראשון, 11.6.06, ובו נדפס לפחות חלק מדברינו:

 

להחזיר את כיתות ז'-ח' לבתי הספר היסודיים

קודם כל להחזיר לבתי-הספר היסודיים את כיתות ז'-ח' שנגזלו מהם מתוך טיפשות. בתי ספר אלה הם הפנינה ושמורת-הטבע של מערכת החינוך, אבל חתכו מהם את הכיתות הבוגרות, שפעם היו משאת נפש של כל תלמיד מראשית לימודיו בכיתה א'. כיתות ז'-ח' עזרו במלאכת החינוך, החברה והתרבות של בית הספר – אבל זרקו אותן למטחנות בשר הנוער, הקרויות חטיבת ביניים, לשלוש שנים של טירונות, בלי עתיד ובלי מנהיגות, תוך שבירת המירקם החברתי-כיתתי שנוצר במשך שש שנות הלימוד הראשונות.

כדאי לבדוק בתי ספר כמו א"ד גורדון בתל-אביב או במקומות בודדים אחרים, ששמרו על מתכונת א'-ח' – כדי לראות את גודל הטיפשות שבהקמת חטיבות הביניים, שאותן יש לבטל בהדרגה,גם אם אחדות מהן הצליחו לשמור על צלם תלמיד.

להחזיר לבתי-הספר התיכוניים את כיתות ט' במבנה הארבע-שנתי כפי שהיו פעם, כדי שבוגרי בית הספר היסודי יתחילו, מבחינה חברתית ולימודית, רק עוד פעם אחת במהלך תריסר שנות לימודיהם,מסלול תובעני חדש, כאשר עיניהם נשואות אל בוגרי י"ב כאל אתגר של לימוד, אחריות והתבגרות, וכאשר הבוגרים מצידם נותנים דוגמה לחדשים.

להחזיר למערכת החינוך את כל השעות שנגזלו ממנה. לא ייתכן להחזיק מאות מבנים יקרים ומערכות משוכללות-יחסית – כשהם ריקים כבר משעות הצהריים המוקדמות, שלא לדבר על שפע החגים, הטיולים, הביקורים, המטלות החיצוניות וימי שישי הקצרים, שלמעשה מקצרים כמעט במחצית את שעות הלימוד המקוצצות שעדיין נותרו במערכת. לא מספיקים להתחיל את שנת הלימודים, וכבר היא מסתיימת.

אהוד בן עזר, תל אביב

 

למחרת בצהריים, 12.6, יום לאחר התפרסם מכתבנו ב"מעריב" – התבשרנו טלפונית מהממונים על מפעל "סופר אורח" במשרד החינוך כי בקשתנו להמשיך להיפגש עם תלמידי בתי-הספר בישראל גם בשנת הלימודים הבאה, תשס"ז – נדחתה כבר לפני חודש וחצי בישיבת הוועדה, שהחליטה שיש לתת גם לסופרים נוספים הזדמנות לפגוש תלמידים.

במקרה נזכרו להודיע לנו זאת לא לפני חודש וחצי אלא יום לאחר פרסום מכתבנו הביקורתי בעיתון, זאת למרות שבשבועות האחרונים שאלנו פעמים אחדות על גורל בקשתנו, כי לא קיבלנו אפילו אישור שהגיעה אליהם. שלא לדבר על כך שאפילו מכתב תודה לא שלחו לנו על מפגשינו עם תלמידים השנה ברחבי הארץ, או זימון למפגש סיכום ולהפקת לקחים.

שניים מהסופרים שנבחרו יחד איתנו לשנת תשס"ו, שלמה אבס ונאווה סמל, הודיעו שאינם מעוניינים כלל במפעל ופרשו. אצלנו הזמינו כ-50 מפגשים, מהם יצאו לפועל פחות ממחציתם, וזאת מסיבות שאינן תלויות בנו; אבל מהיותנו "ספק שירותים" של משרד החינוך דרשה מאיתנו גיזברות המשרד לשלם מראש מס בולים בלתי-חוזר של מאות שקלים לפי חישוב של הסכומים שהיינו אמורים לקבל אילו אכן "סיפקנו" את ה"סחורה" בשלמותה, כל 50 המפגשים, ורק לאחר שהתמרדנו, ויתרו על הדרישה האבסורדית.

בזאת סיימנו בינתיים את קשרינו עם מפעל "סופר אורח", שגם ביטל את מפגשינו בחודש יוני מבלי להודיענו על כך זמן סביר מראש, ועורר עליו פניות נרגשות מבתי-הספר שרצו בנו, לשווא. את חומת הביורוקרטיה של משרד החינוך אי אפשר לחדור.

ומי מכם שמעוניין להזמין אותנו ואת חברינו, סופרי הילדים והנוער, למפגשים בשנת תשס"ז – יכול לעשות זאת באמצעות מפעל "סל תרבות" או ימייל פנייה ישירה אלינו ותישלח לו חוברת "מפגשים" של סומליו"ן בצורת קובץ וורד, ובה שמות מרבית הסופרים לילדים ונוער בארץ, כתובותיהם, מיבחר מספריהם ונושאי מפגשיהם.

 

 

 

אורי הייטנר

משפחת ראליה – השאלה שנשארה פתוחה

 

הטרגדיה של משפחת ראליה העלתה מספר שאלות. רוב השאלות נסגרו, אך שאלה אחת נשארה פתוחה, השאלה הראשונה, שעלתה מיד עם היוודע האסון – מי אחראי?

התשובה לכך ברורה – הפלשתינאים. גם אילו התברר שפגז ישראלי תועה גרם לטרגדיה, הדבר לא היה פוטר את הפלשתינאים מאחריות. הם תוקפים השכם והערב אוכלוסייה אזרחית ישראלית, ללא כל סיבה, ללא כל תרוץ של "כיבוש" ו"התנחלויות" ("נפציץ את שדרות עד שאחרון תושביה יעזוב." שדרות היא ההתנחלות התורנית אותה הם מנסים לעקור). הם פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית. ישראל חייבת להתגונן. בהתגוננותה עלולות להיות תקלות, גם תקלות טראגיות. מי שיורה טילים על ערי ישראל, נושא באחריות לכל התוצאות.

השאלה השנייה – האם המשפחה נהרגה מירי פגז ישראלי או מפיצוץ פלשתינאי? גם סוגיה זו הובהרה לחלוטין – המשפחה נהרגה כתוצאה מפיצוץ פלשתינאי.

השאלה השלישית – האם כאשר הפלשתינאים האשימו את ישראל והסלימו את פעילות הטרור "בתגובה" ל"טבח", הם ידעו שהמשפחה לא נהרגה בידי ישראל אלא בידיהם? – אין ספק שכן. הניסיון להעלים את כל הראיות מעיד על כך שהם ידעו, אך העלילו על ישראל עלילת דם נוראה.

לכאורה, כעת הכול ידוע, הכול סגור.

לא. נותרה עוד שאלה אחת פתוחה, שאינה נותנת לי מנוח? – האם היתה זו תאונה, או רצח בכוונה תחילה של המשפחה, בידי הפלשתינאים, כדי להעליל על ישראל?

 

 

כאשר סילבנה מנגנו שרה ב"האורז המר" את השיר "יביננגרו זומבון"

 

בן עזר, ידידי הטוב משכבר הימים,

אני קורא בשקיקה כל אות וכל מילה המתפרסמות על ידך (איזו התמדה!) ב"חדשות בן עזר". אתה ממלא אותי, כל פעם מחדש, בכוחות נפש מעצמים, להמשיך ולטפס במעלה ההר של חיינו ובעיקר – משב כנפי ההיסטוריה של פתח-תקווה – מפיח מעליי רוח של אביב, מלאת ניחוחות האקליפטוס הלבן, שנישא בהדרת תפארתו בחצר [מול] ביתה של משפחת [אברהם] שפירא (ואיני משתווה אליך, כהוא זה, בזכירת השמות), בתחילת רחוב [צבי הרמן] שפירא.

ואם ברחוב שפירא עסקינן, נמשיך במורדו ונגיע לבית תמר, שלימים נבנה בצידו צריף ה"צופים", שיחד נמנינו על באיו, בחדווה ובערגה (ומדוע זה נמנעת מלהזכיר את חברותך הנלהבת בתנועת נוער זו, שכה נטעה בנו את הנדבכים האיתנים, האמיתיים, עליהם מושתתים חיינו?) – אהבנו את אותה ורדה (ובעצם מי לא?) – גדלנו בצילו של משה רפאלי, מדריכנו הנפלא, וגם – הוא ששיכנע את הורינו שמקומנו בבית-הספר המקצועי "שבח", שהיה באותה עת תלת-שנתי, בו עסקנו, בעיקר, בפצירה בלתי נגמרת... לך לפחות היה את האומץ לברוח ממנו כל עוד נפשך בכפך, ואילו אני – שכל מי שהכירני יעדני להיות לפחות שופט עליון או דיקן באוניברסיטת "הארווארד" – לא עמדתי בפיתוי של קולנוע "תמר", שנפתח באותה עת בסמוך לבית-הספר, וביליתי בו את מרבית שנות הלימוד ("האדם השלישי" פתח את "תמר" והוא שאכל את "האורז המר" שקצרה סילבנה מנגנו, לבושה במכנסי חאקי קצרים (היינו אז צעירים ולכן ליבנו עמד בריגוש), כשהיא שרה את השיר "יביננגרו זומבון" שלא מש מפינו לאורך חודשים רבים. לימים אתה הפכת להיות הסופר הגדול ביותר מקרב מתחילי "שבח" ואילו אני הפכתי להיות עורך-הדין הגדול ביותר מקרב פוצרי "שבח".

אפשר להמשיך ולגלגל את גלגלי השנים שחלפו, ומה לא היינו נותנים כדי לעצור את הזמן, אז, כששרנו שיר תודה לפתח-תקווה אימא, במלאת לה 70 שנה. זוכר? [בטח: "שירו שיר תודה לפתח-תקווה אימא / לניר ועבודה / אילפה קידשה הֵרִי-אִי-אִי-מָה / אם המושבות / לגיל שבעים הגיעה / לזכר האבות / בגיל ורון נריע! / הה, הה-הה, אאה / הה, הה-הה אאה!..."]

מאחר שהעתיד זה לא מה שהיה פעם, נשימה פנינו לעבר ונתבשם מניחוחו הצח, הטהור, התמים ובעיקר – מלא התקווה.

שלך, בעבותות של זיכרונות,

דן (דני – האם שם כזה עדיין יאה לקשיש כמוני?) יערי

 

 

מבוקר עד ערב בערים ובמושבות

[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]

מאת כתבינו מר חושם הארכִּי ומר סופר נידח

 

* איננו יודעים אם מר יגאל בן-שלום, מנכ"ל הביטוח הלאומי, חובש כיפה או לא, אבל בראיון רדיו ב"קול ישראל" ביום ראשון, 11.06, כאשר התריע על כך שישראל נמצאת יחד עם ארה"ב בשני המקומות האחרונים בדרגת העוני של הארצות המפותחות, שאלה אותו השדרנית חזור ושאול מה עם אלה שמוגדרים כעניים מפני שאינם רוצים לעבוד וככה מנפחים את אחוזי העוני. מר בן שלום התפתל חזור והתפתל וזָרוֹע ערפל ורק לא הסכים להתייחס בתשובתו אפילו ברמז לתופעת הציבור החרדי הגדול שעניותו היא תורתו ואומנותו, והוא שתורם לאחוזי העוני הגבוהים, והדימיוניים-בחלקם, שבהם מנופף הביטוח הלאומי. שישלם הביטוח הלאומי קודם כל לאזרחים הרגילים את מה שמגיע להם ויפסיק לשדוד את קצבות הזיקנה וביטוח הבריאות מאזרחים שנאלצים לגור תקופת זמן ממושכת מחוץ לישראל, ואז יטיפו לנו מנהליו מוסר, בתנאי שלא יהיה כפול, ומרוח בצביעות!

 

* בטעות סבורים היינו שהסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, הוא רודף כבוד שגם הפעיל מערכת מסועפת של יחסי ציבור כדי לזכות בפרס. מה שמחנו אפוא לקרוא את דבריו בראיון עימו ב"מוסף הארץ" (9.6.06), בתשובה לשאלה – מה עושה לך כל הכבוד הזה?

"זה מחמיא לי אבל איכשהו מביך. האמת? אני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מעריך מאוד מה שקרה לי. להגיד שאני שונא את הכבוד? לא. אני לא רודף אחריו, כי זה משפיל. כשנותנים לי, אני מקבל ואומר תודה."

תודה, תודה לך אלי ויזל שאינך רודף אחר הכבוד אלא רק מסכים לקבלו. אם איננו טועים ליכלכת בשעתו ברשימה ב"ניו יורק טיימס" על יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות. גזרנו אותה למשמרת אבל איננו מוצאים את הגזיר בגנזכינו. כאשר נמצא, נביאנה לידיעת קוראינו. ובינתיים המשך-נא לא לרדוף אחר הכבוד.

אגב, מהכתבה נודע לנו לראשונה שיש עוררים על האותנטיות של מעמדים אחדים בספרך האוטוביוגראפי הנפוץ ביותר, "הלילה". אנחנו האחרונים שנגנֶה שימוש בחומר ביוגראפי בתוך הבידיון הספרותי, אך מצד שני, השימוש בבידיון ספרותי בספר המתיימר להיות ביוגראפי – הוא לדעתנו מעשה לא מוסרי שגם דופק את האמינות של הספר/המחקר. לכן לא האמנו לרגע כי "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי הוא מסמך אוטוביוגראפי, אלא ראינו בו רומאן בידיוני שהטענה "אמת דיברתי" תורמת להצלחתו המסחרית. לכן גם לא התפלאנו שספרו המוצלח ביותר של קושינסקי, "להיות שם", שגם הפך לסרט נהדר בכיכובו של פיטר סלרס – לא היה כנראה אלא גניבה ספרותית של העלילה מסופר פולני בלתי מוכר מחוץ לארצו. דומה כי חוסר יושר ורדיפת כבוד הן מחלות שבהן אדם חוזר ומדביק את עצמו פעם אחר פעם.

 

* ד"ר יפתח הגלעדי וחבריו-לדיעה באקדמיה בישראל יצאו בהודעה חדשה לעיתונות הישראלית והאינטרנאציונלית: "גם אם יתברר ששבעת בני משפחת ראליה נהרגו בבית להיה בחוף הצפוני של רצועת עזה לא מפגז של צה"ל אלא ממטען-מוקש חמאסי – אנו עדיין רואים בממשלת ישראל אחראית יחידה להרג הברברי הזה כל עוד היא שוללת את זכות השיבה משלושה וחצי מיליון פלסטינים לגבולות הקו הירוק ובכך מגישה במו-ידיה את הצידוק למלחמת השחרור של העם הפלסטיני הכבוש!"

 

* זה קורה רק ביולי, אבל מרוב התרגשות לא יכולנו להתאפק. "עמק התשוקות", הטלנובלה החדשה בכיכובם של גבּריאלה ספניק [שיער חום-כהה, הלך הבלונד) וסאול ליסאסו (שכיכב עימה בסידרה "למען אהבתך") נוחתת בערוץ של "ויווה פלטינה". עלילת "עמק התשוקות" מתרחשת על רקע עמק יפהפה שכולו כרמים ונופים מדהימים. ולריה (גבּריאלה ספניק) היא אישה יפהפייה וחזקה המנהלת יחד עם אביה צ'מה את היקב המשפחתי. פרנסיסקו (סאול ליסאסו) הוא מוציא לאור מצליח ואלמן המגיע לעמק הכרמים כדי לשקם את חוותו של אביו המנוח. (נמסר ב"ויווה פלטינה", גיליון יוני 2006). חזר הסומק ללחיינו, וליבנו פועם בהתרגשות לשוב ולראות את גבּריאלה ושאול נאהבים ונעימים.

 

 

חשוב במיוחד לסופרים:

צְרוּ במו-ידיכם ערך על עצמכם בוויקיפדיה

וכל גולש בגוגול ימצאכם

שלום אהוד,

לבקשת אלישע פורת, תחילה כמה מילים על ויקיפדיה, ואחר כך הסבר טכני קצר.

ויקיפדיה העברית היא חלק ממיזם בינלאומי שמרכזו בארצות הברית, ובמסגרתו נכתבות אנציקלופדיות בשפות שונות המדוברות בכל רחבי העולם. ויקיפדיה מנצלת את רשת האינטרנט ליצירתה של אנציקלופדיה שיתופית, כזו שנכתבת על-ידי הגולשים באופן הפתוח ביותר – כל גולש מכל מקום בעולם, יכול להוסיף ערכים חדשים ולערוך ערכים קיימים, תוך שמירה על עקרונות וקווים מנחים המתירים חופש פעולה רב. בקרה שוטפת של הערכים הנכתבים באה להבטיח את אמינות האנציקלופדיה. ויקיפדיה היא אנציקלופדיה חופשית: כל אדם רשאי לצטט ממנה בכל היקף שירצה, בתנאי שיציין את המקור ויתיר ציטוט דומה של היצירה שהוא כותב.

מאות הכותבים בוויקיפדיה העברית, הבאים מכל קצות האוכלוסייה, מגדילים מדי יום את כמויות המידע שזמינות לגולשים, ומבטיחים עושר גדול של ערכים, בכל תחומי הדעת. עדכון ויקיפדיה נעשה במקוון ובעיתוי מיידי, דבר המבטיח עדכניות גבוהה, שאינה קיימת באנציקלופדיות הנייר המסורתיות. מנוע החיפוש Google הכיר בהצלחתה של ויקיפדיה העברית ואלפי תוצאות חיפוש מפנות בראש ובראשונה לוויקיפדיה.

ויקיפדיה העברית נמצאת בתהליך התפתחות מתמיד, ובה כעת יותר מ-38,000 ערכים, בכל תחומי הדעת, כגון עולם החי, סוציולוגיה, חינוך, משפטים, ספרות, פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים, היסטוריה, ספורט ועוד. דגש מיוחד מושם על ערכים בעלי חשיבות מיוחדת לקורא העברי, ובהם השואה, יהדות, היסטוריה של עם ישראל, צבא הגנה לישראל, וכדומה. רמתם הגבוהה של הערכים, מאות הכותבים ועשרות אלפי הקוראים מביאים לביסוסו של פרויקט יומרני זה כמוקד ידע מרכזי בשפה העברית.

הכתובת של אתר ויקיפדיה העברית היא: http://he.wikipedia.org. ההשתלבות בכתיבה בוויקיפדיה פשוטה למדי. הסבר ראשוני מפורט למדי מופיע בתפריט העזרה (קישור אליו מופיע בצד ימין של כל דף בוויקיפדיה. הסבר כל יצירת דף חדש מופיע בדף ויקיפדיה: איך ליצור דף חדש. ההסבר על רגל אחת: קודם כל רצוי להירשם, בכינוי כלשהו או בשם האמיתי. ההרשמה נעשית באמצעות לחיצה על הקישור הרשמה/כניסה לחשבון שבקצהו השמאלי העליון של כל דף. לאחר מכן לרשום את שם הערך המבוקש בתיבת החיפוש שבצד ימין של הדף, ולהקליק עם העכבר על הכפתור "לך". אם הערך קיים הוא יוצג, וניתן לערוך אותו באמצעות לחיצה על הלשונית "עריכה" שבראש הדף. אם הערך אינו קיים, יוצג קישור אדום אליו, ולחיצה על קישור זה תאפשר את כתיבת הערך. ניתן לכתוב את הערך ישירות בחלון שנפתח, או להעתיק מסמך Word ולהדביקו בדף זה.

אם מישהו נתקל בקושי בכתיבת ערך חדש או בעריכת ערך קיים, הוא מוזמן לפנות אליי בשאלות, או לשלוח אלי מסמך Word שאותו אוסיף לאתר (תוך ציון שם הכותב או ללא ציון שם זה, כרצון הכותב). כתובתי shayde@012.net.il. סופרים מוזמנים לכתוב ערך על עצמם (או על כל נושא אחר שיחפצו לכתוב עליו). גם כאשר אדם כותב ערך על עצמו, עליו לזכור שהוא כותב לאנציקלופדיה, כלומר הכתיבה צריכה להיות נייטראלית ולא בעלת אופי פירסומי. כל טקסט שייכתב עשוי לעבור עריכה של כותבים אחרים, לשם שיפור תוכנו.

בברכה,

דוד שי

 

 

 

אלישע פורת

רחוק מצידון

 

במטולה בערב, במלון "ארזים", מול הטלביזיה הצבעונית. מאחור, ליד שולחן הקבלה, מצעקים קצינים של דובר צה"ל עם משפחותיהם שבגוש דן. הם צורחים אל הממונים עליהם. מוכרחים כאן לצעוק, כי הקריה ותל אביב בכלל רחוקות מאוד. ממש מעבר להרי החושך. אני שומע קטעי שיחות, דיבורים אישיים. שמות חיבה של ילדים משתרבבים לפתע, באמצע הדיווח הענייני.

באולם הלובי מתרוצצת הבחורה המרונית מן הכפר הנוצרי השכן. העברית שבפיה ממש מושלמת. והיא גם יודעת לצחקק בענווה מתחסדת מהבדיחות הגסות של הקצינים. "שמונה שנים חביבי," אומרת בעלת המלון לקצין מתפלא, "לא הולכות ברגל. אבל כשהבאתי אותה לכאן לא ידעה מילה עברית. לא ראתה סבון ולא ידעה צורתה של מברשת שיניים. עכשיו היא כבר מדייקת ואומרת: 'מטולתים', לא כמוכם, אורחים פורחים, שטועים לומר: 'מטולאים'! פעם," אומרת בעלת המלון השופעת חביבות, "היינו באמת דלפונים ומטולאים. זה היה מזמן. היום מטולה פורחת."

עד ליומן החדשות יש לי מעט פנאי ואני יוצא לשוטט במושבה. חייל הנתקע ב"שער פטמה" ואינו יכול להמשיך בדרכו ללבנון, יכול למצוא היום במטולה אכסניית חיילים. פשוטה, גסה, אבל נוחה. תמו ימי האושר המדומים, שבהם התארחו חיילי המילואים במלונות ובבתי ההארחה של הקיבוצים. האכסניה נקייה וצנועה, ומנוהלת באהבה על ידי הוועד למען החייל. אם הכבישים נחסמו, אם הגביהו השלגים, אם חובלו הדרכים ואין מעבר, אפשר לעשות את הערב והלילה כאן, במושבה היפה. הארזים המנמיכים, הצומחים בגינות הבתים, אינם מגביהים. ממש כמו לפני עשר שנים. כשישבתי כאן במשטרה בחדר המבצעים הדחוס. אבל הרחובות התרבו, הפנסים זוהרים, המדרכות התרחבו, והמרכז המסחרי החדש, למטה, ליד המשטרה הישנה, הולך ומתרומם.

אני נזכר באיזה תסכית רדיו יפה, ששמעתי לפני שנים: "רחוק מצידון" היה שמו. כמדומני, מאת יהושע קנז. או אולי אני טועה. חייל מילואים מבולבל ושבוז שאני. וגם המון זמן חלף מאז. במלון הקטן, במטולה האבודה, בקצה "האצבע", יושבים בלילה כמה אנשים, ומשהו טמיר מתרחש ביניהם. איזה מתח נוצר שם, משהו מאיים, לא פתור.

הייתכן שהמחבר ישב ממש כמוני, באולם הקבלה של מלון "ארזים"? האם ראה את פרגודי הבד נפתחים? ואת הסעודה המוגשת לקציני האו"ם, שליחים מעולמות רחוקים? האם ראה כמוני, את שדרני "קול התקווה", בג'ינסים כחולים ובשערות בלונדיניות, שבאו מעבר לימים? ומי חלם אז על מלחמה מתמשכת בדרום לבנון? ומי חלם על מסוף גבולות? על מסחר סמים משגשג? אולי היו אז מעט מבריחים, אבל הכול היה כל כך חשאי. עשר שנים המבדילות בין עולם לעולם.

בכביש העוקף את המושבה נאנחות המכוניות העולות ללבנון הדרומית. התנועה כאן רצופה, ואינה חדלה גם בלילות. חיילים נכנסים וחיילים יוצאים, ויש הרגשה שכאן, ליד מטולה, בדרך ל"שער פטמה", כאן ממש מרכז העולם. החיילים היושבים במכוניות ה"סאפארי" הפתוחות בפנים חתומות. כל אחד עמוס לעייפה באפוד המגן, בקסדה המכבידה. ויש כאלה הממשיכים דרכם לתל אביב, כשהם עטופים ב"חרמונית" ונעולים במגפי השלג הקנדיים.

אוזני קולטת צעקות, קללות, פקודות קטועות. השיירה היוצאת לנבטייה מתארגנת עכשיו למטה וצריך למהר. ומי שנכנס עכשיו בשער, אלה חיילים הבאים מצידון. האומנם, רק עשר שנים? וכבר קרובה צידון כל כך? הרי רק בעצם השם הזה, "רחוק מצידון", היתה מובעת האשלייה של המרחק העצום, שאינו ניתן למעבר. משהו שאינו ניתן להגשמה. מחוז חפץ של חלומות שלעולם לא יתגשמו.

אבל לא רק צידון נשמעה שם בתסכית הנושן אוורירית, נטולה מן המפות הצבעוניות הגדולות ומספרי הלימוד. אלא גם מטולה עצמה היתה נקודה אחרונה. בלתי אפשרית. נשכחת. משולי ספרי הלימוד של "ידיעת הארץ". משהו כל כך מרוחק, שנמצא אפילו מאחורי "מדן ועד באר שבע".

באולם הטלביזיה, במלון "ארזים", כבר מקרינים את החדשות. הקצינים של דובר צה"ל, שמשום מה נראים לי כמנהלי בנקים במילואים, מחליפים ביניהם דברים קצרים של יודעי הסוד שמאחורי החדשות. אני עוצם את עיניי ושומע את הרפליקות הליריות הנפלאות שזורקים גיבורי התסכית של יהושע קנז. התסכית היפה חי ונושם מסביבי, והוא תקף לחלוטין גם היום. רק עם תיקון קטן: כמו עשור שנים חלפו מאז, וכבר לא רחוק מצידון.

נכתב בחורף 1983

 

 

 

 

ברכות לאבא, רוצח רבין

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ברכות לאבא, רוצח רבין, ולזוגתו האוהבת

על אישור ההזרעה מטעם העליון

מי ייתן וירבו רוצחים בדמותו ובדמות בת-זוגו הביזארית

מסיכת פניה חיוורת ושטנית

אם ילכו צאצאיהם ללמוד הלכה בישיבות

אנחנו נזוּן ונפרנס גם אותם

יאללה זרעוני-סרק, צאו כבר מהאקדח המאוֹנן

אל נרתיק טרימְבּוֹבּוֹלְדָה הלחה

אבא שלכם יורה אתכם אליה בלי משתיק

רק עם החיוך המזויין שלו

שראוי להירשם שיא החצופים אצל גינֶס

ולמצהלות תינוקיו שלא חטאו נחנֵך דור צעיר –

אלה הנכדים הקטנים של יצחק רבין!

 

 

 

כששורקות הקטיושות דוממים המנגלים

 

שלום אהוד,

תיארתי לי וקיוויתי שאתה בחופש ונהנה. מקווה באמת שנהניתם בנהריה. ואגב נהריה – לחבר מכובד שלי, שהוא גם אישיות מפורסמת, יש חבר שם, ואם איני טועה הוא משמש במשרה בכירה מאד באזור. הוא איש חביב ויודע דבר, ממזר כזה. ופעם בישיבת רעים בחיפה ובטוב ליבו ביין ובמטעמים, אמר לכל הנוכחים: "אתם מוזמנים אלינו בשבת זו וזו!"

והנה מאלוהים ביום חמישי שלפני – נוחתות קטיושות על נהריה והוא הזדרז להודיע שאי אפשר לעשות מנגל בין הקטיושות, ודחה את העניין למועד אחר. ושוב יד אלוהים בדבר – יומיים קודם, קטיושות.

שחתי על העניין עם חברי המכובד והבעתי השערה שהנ"ל, כל אימת שהוא מתארח אצל אחרים ועל מנת לעשות רושם הוא מזמין את כולם לחגיגת מנגל אצלו בגינה, אבל יומיים קודם המועד הוא מרים טלפון לחסן נסראללה לאמור: "חסן, בחיאתאק, איעמאל מערוף, בחייך עשה טובה ושלח שתי קטיושות לעברנו, אבל כך שיפלו בים, למה בעוד יומיים הזמנתי אורחים ואין לי חשק לארח.."

וחברי, בהכירו את הנפשות הפועלות, לא שלל את הסברה שלי.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

 

 

 

אלמוג – חיה קיבוצית...

אודי!

אם כבר, אז כבר. האנקדוטה אודות שינוי שמו של יהודה אלמוג היתה בזמנה כדלקמן: יהודה חיפש שם המתאים לו, וזאת לאחר שהחליט (או אולי בן גוריון דרש ממנו) לעברת את שמו [קופילביץ]. מה עשה, הלך למילון, ושם תחת הערך "אלמוג" היה כתוב כך: אלמוג – חיה קיבוצית...

שלך,

יענקלה ניר

 

 

מה נשמע ברפת?

"סיפורי קיבוצים", אתר אינטרנט חדש של סיפורים מהווי קיבוצים בליווי ציורים משעשעים. נוסטלגיה מסופרת. לאחר חבלי לידה הושק אתר האינטרנט "סיפורי הקיבוץ" www.kibbutz.org.il/sipurim ובו סיפורים קצרים מהווי הקיבוצים בישראל, יצירה יהודית ייחודית (בת 97!) אשר לדעת רבים מזוהה יותר מכל עם הציונות והישראליות המתחדשת.

11 הסיפורים הראשונים (20 נוספים בדרך) מאפיינים את ההווי הקיבוצי לאורך השנים, והתמורות שחלו בו למן היותו חברה אינטימית וסגורה המבססת כלכלתה בעיקר על חקלאות תוך חתירה לחיי שיתוף ושוויון מלאים. הסיפורים הראשונים, ביניהם "החליבה הראשונה שלי", "ארבה! ארבה! ארבה!", "מיחזור עגלת תינוקות" ו"ג'וזפינה" – מראים כי האדם, כמו גם הקיבוץ, הוא אוסף של סיפורים, חלקם שמחים וחלקם עצובים, חלקם חשובים וחלקם פחות, אך מעל לכל – מרתקים. אין אדם שאין לו סיפור וכמובן שאין קיבוץ שאיננו "קובץ סיפורים". יצירת אתר אינטרנט הוא ראשית איסוף האוצר שמצא ביטוי לאורך השנים בעלוני הקיבוצים ובעל-פה.

משתתפים בעשייה: אמנון ורנר מכרמיה, עורך; המאיירים יעקב גוטרמן מהעוגן, ושאול קנז מגן שמואל; הפקה וניהול, ישראל רפפורט, אתר הקיבוצים. באתר נמצאות הוראות ברורות, כיצד ובאלו תנאים אפשר לשלוח את הסיפורים. את עשרת הסיפורים הראשונים אפשר כבר לקרוא ו... לרוץ ולספר אותם לחברה.לאתר ניתן להיכנס ישירות www.kibbutz.org.il/sipurim או דרך אתר הקיבוצים באינטרנט www.kibbutz.org.il

לפרטים: אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית 050-7677913.

 

 

 

שמאי גולן

בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית

[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של

 ארז ביטון]

 

א.

 

כתיבת יצירתי הספרותית, בעיקר בראשיתה, היתה מעוגנת בחוויות הקשות והמורכבות של שנות ילדותי בתקופת השואה. עולם ילדותי שנהרס והמציאות שהוטלתי אליה כילד, בלי הבנת סיבותיה, פרץ אל כתיבתי בלא כוונה מודעת. או נכון יותר למרות המחסומים שהיצבתי באופן מודע. ביקשתי לכתוב על הארץ הזאת, שקלטה אותי והעניקה לי זהות ישראלית בוטחת, שבה קינאתי כילד שנרדף על חייו, אבל לא עלתה בידי. כאב הזיכרונות פרץ את המחסום ועלה בי בשטף. אמנם לא הרבה זכרתי, שהרי ביקשתי לסלק את הזיכרונות האלו. זכרתי רק תמונות עמומות מלפני המלחמה, כאודים לוחשים מתחת לפני הקרקע המוצקה של הזהות החדשה הנחשקת, זו של מעין "צבר". מסיפורי המקרא: התינוק משה ביאור, פרעה האכזר עד שהוכה בעשר המכות. זוכר גם את משחקי הכפתורים בהפסקות ב"חדר", זוכר את אבא העומד ליד תיבת החזן בבית-הכנסת "השטיבל" שבחצרנו, זוכר את אמא העמלה תמיד, סוחבת בקיץ סלים ענקיים עם דברי אוכל לבית הקייטנה ששכרנו בקיץ. הכול ללא-סדר, ללא ביטחון שאכן היו הדברים. פני ההורים מיטשטשים והולכים ככל שחולפות השנים, היכן המציאות והיכן הדמיון?

(שנים רבות לאחר מכן קיבלתי צילום נדיר של הוריי שנשמר אצל בני-משפחה שהיגרו לקנדה לפני המלחמה). אבא גוזר בדים, מעביר אותם לשני החייטים שעבדו אצלנו, מביא חליפות מווארשה וגם ממתקי חלווה לילדים, אמא מסייעת לו בחנות, עובדת במטבח ללא לאות, סבתא שוכבת רוב הימים חולה במיטה, כיכר השוק הנשקפת מבעד לחלון ביתנו, הכנסיה המאיימת עלינו תמיד מקצה רחוב השוק.

הזיכרונות המעומעמים התחלפו במראות חדים יותר מרגעי האסון שהומט עלינו. הרדיו המודיע על פרוץ המלחמה בבוקר של 1 בספטמבר 1939, בדיוק ביום שאמור הייתי להתחיל ללמוד בבית-הספר, כניסת הגרמנים לכיכר השוק, פקודות הגירוש בלשון הגרמנית המפחידה, המלוות יריות, אנשים נפגעים ונופלים מן הגשר אל הנהר, אנחנו עמוסי חבילות מצטופפים סביב אבא ואמא ורצים על פני גשר העץ, ההליכה האינסופית בלילות לגבול הרוסי, לביאליסטוק.

זכרתי פרטים בודדים בלבד ממותה של סבתא שם: בית-כנסת גדול, נברשות מוארות משתלשלות מן התקרה, ואנחנו הפליטים על שמיכות דקות שוכבים זה ליד זה על הרצפה. אך בשעות היום רק המתים נשארים על הרצפה, וביניהם יום אחד גם סבתא.

זו "המציאות" שכפתה את עצמה עליי ותבעה לעצב אותה. בספרי הראשון "באשמורת אחרונה" ("מסדה", תשכ"ב, 1962), יצרתי "מציאות" הדומה רק באופן כללי לזו "האמיתית". לא רק זיכרוני עומעם, ולא רק מפני שההקשר הכללי של האירועים לא הובן לי, אלא גם מפני שבכל כוחי ניסיתי במשך שנים להדחיק את המראות הללו מן התודעה, ועתה כששבו ועלו – נפגמו מעט, ואולי אף היו כבר בפיקוח תודעתו של אדם מעוצב, הגדל במדינתו. ואולי יותר מכול ביקשתי להבין את שאירע, להביא סדר בדברים ולהקנות להם משמעות כלשהי, שחסרה להם.

והנה תיאור מותה של סבתא בספרי "באשמורת אחרונה", כפי שנכתב לפני למעלה מארבעים שנה (בשינויי שפה קלים), והובא מנקודת תצפיתו של "חיימק", הדומה ולא-דומה לי:

 

סבתא שכבה על רצפת בית-הכנסת שבצ'ארניסטוק כשראשה נשען אל מרגלות ארון-הקודש. רבים שכבו על אותה רצפה ממורקת, אלא שלא כולם היו מתים. זה בצד זה שכבו צעירים, זקנים וילדים. כל אותם שחצו את הגבול ועברו אל הרוסים, עתה נחים היו תחת התקרה הגבוהה, שנברשת של בדולח השתלשלה ממנה. אחדים ביקשו מים בשפתיים חרבות, אחדים הלכו להשיגם ואילו אחרים תלו את עיניהם האדישות בחלל האולם ושתקו. חיימק ידע שרק אותם שהשמיכה הסתירה כליל מעיניו, רק הללו היו מתים. אישה אחת עסקנית וצמוקה, ששמלותיה הרחבות הדיפו ריח ישן ונעים של נפטלין, עוברת היתה מאחד לשני, מסירה את כיסויו מראשו, מקרבת נוצה לבנה אל אפו, שולפת שני מטבעות של נחושת, קובעת אותם בעיניים, ומיד מושכת את השמיכה מעלה עד כיסוי הראש, וברשרוש שמלותיה חופזת הלאה הלאה ללא לאות, כשמחה למצוא עוד ועוד מתים. אף חיימק מאוד השתוקק לאותן מטבעות הנחושת: הרי אפשר לקנות בהם סוכרייה, או פרוסת לחם. הזדרז והשחיל את עצמו תחת שמיכה, עצם את עיניו וכלא את נשימתו. שמע את צעדי האישה המתקרבים. כיסויו הופשל מעליו והבל של נפטלין היכה באפו. הריח גירה את נחיריו, וכבר עמד להתעטש, אלא שהתגבר על עצמו ולא זז. אך כשהאישה העבירה את נוצתה וקצותיה השתלחו לנחיריו בדגדוג, לא התאפק, שלח את ידו לאותו מקום ומפיו פרץ צחקוק קל. תיכף לכך התעשת, מחה חיוכו מפיו ובתנועה זריזה דחף את ידו מתחת לגבו.

הוא האזין לדממה רווית המתח שהשתררה בקרבתו. אפילו ריחותיה של האישה התנדפו, כביכול אף הם כלאו את הבל נשימתם. לפתע חש שאוזנו נמשכת בחוזקה כעומדת להינתק מגולגלתו.

"אוי," צווח, "כואב!"

הוא פקח את עיניו. רכונים מעליו נתלו פניה המוארכים, המפורכסים של האישה, כשנוצתה תקועה לה מאחורי אוזנה כעפרונו של פקיד זריז.

"ולמה העמדת פנים של מת, ילד שקרן?!" קראה בקול נעלב, "הרי למענכם טורחת אני, ואתם מה?! מנסים לרמות אותי?!"

פליטים אחדים שהיו יושבים באפס מעשה התקרבו, והיו עומדים במעגל, שותקים, מחייכים, סוקרים אותה ואת הילד. והאישה כאילו ציפתה לקהל זה שיאזין לדבריה:

"הרי פליטים אתם," פתחה וגילגלה את עיניה סביב-סביב, "והרי באתם אלינו ואנו, יהודי צ'ארניסטוק, אף-על-פי שלא קראנו לכם בכל זאת מקבלים אתכם בסבר פנים יפות, אחת," האישה כיווצה את זרת שמאלה בעזרת יד ימינה. מכאן ואילך היתה ממשיכה ומונה על אצבעותיה, "את בית הכנסת העמדנו לרשותכם שיהיו הגוססים משיבים את נפשם לבורא במקום קדוש. שתיים, בחרנו בוועד של נשות העיר, שישגיחו על בריאותכם. שלוש, נידבנו שתי נשים לחדר הטהרה לטהר את גופותיכם. ארבע, שכרנו סבלים לשאת את מתיכם. ועוד תוסיפו לחשבון את אנשי חברא-קדישא שאנו משלמים להם בעין יפה שיהיו קוברים אתכם כדת וכדין, והרי לכם חשבון של דמים מרובים. וגמולכם מהו? מהו גמולכם שואלת אני?" וכבר עמדו דמעות בעיניה, אלא שהיא התאפקה והמשיכה, "אמרתי בליבי: יהודים פליטי המלחמה באו. לכי מהר ועיזרי להם. ילדיי עדיין לא אכלו ארוחת הצהריים, והם ודאי מצפים רעבים. ייתכן אפילו שהמרק נשרף. העוזרת חדשה, פליטה, שעוד לא התרגלה לבשל את המאכלים שלנו, אבל אתם, מהו גמולכם?!"

עצרה רגע בדיבורה, העבירה את עיניה סביב, כמבקשת תמיכה בתלונותיה.

הפליטים עמדו במעגל, עיניהם המכווצות, שזדון וטוב לב נמזגו בהן, הביטו גלויות אל האישה. חיוך כמעט סמוי היה משוך על שפתותיהם. אוזנו של חיימק עדיין להטה, פניו בערו מבושה. בעיניו חיפש סדק להסתתר בו, קיווה שהרצפה תפער את קרשיה והוא יצלול מטה. הוא ניסה לפרוץ מן המעגל, אך האישה אחזה אותו בצווארון חולצתו והמשיכה בדבריה:

"מהו גמולכם?! אני שואלת. זאטוט זה מכוסה עד למעלה מראשו. חושבת אני בליבי, הוא מת. הנה אני מקרבת נוצה זו אל אפו," משכה את הנוצה מאחורי אוזנה והציגה אותה מול עיניהם של העומדים סביב, "ומה אתם חושבים עושה לי זאטוט זה? הוא פורץ בצחוק! וכי נאה למת לצחוק?! והרי בצחוק זה עלול היה להפריח את נשמתי מרוב בהלה. כשלעצמי, אינני עושה אלא לשם שמיים, אמרתי בליבי, באו פליטים חובה לעזור להם. השארתי באמצע את המרק על האש, לקחתי את הנוצה"

הפליטים מסביב התחילו לנוע בחוסר סבלנות, ללחוש, לקרוא:

"מספיק!"

"תפסיקי לקשקש!"

שניים אחזו בזרועותיה ובצחוק רועם הובילו אותה אל מחוץ לבית-הכנסת. אחדים התקרבו אל חיימק, חייכו אליו, צבטו את לחיו, והיו טופחים על כתפיו תוך קריאות חדווה:

"איזה שייגץ!"

"איזה חברה'מן!"

עד שבאה אימא במרוצה, סוככה עליו בזרועותיה, וקראה:

"מה נטפלתם אל בני אל אפרוחי. תסתלקו לכם אל ילדיכם!"

ואף-על-פי-כן הצטער חיימק בליבו שלא הצליח להערים על אותה אישה ולהכניס את שני המטבעות לכיסו. על כן הציץ בקנאה בסבתא שכבר נעוצים היו לה בתוך עיניה מטבעות הנחושת של מתים.

 

*

שמאי גולן נולד ב-5 באפריל 1933 בפולין, בעיר פולטוסק, לאביו שלמה גולדשטין ולאימו סימה לבית גולדמכר. בשנות מלחמת העולם השנייה 1939-1945 היה תחת הכיבוש הנאצי, ובברית המועצות. באותן השנים ניספו הוריו, אחותו וסבתו, שנדדו יחד איתו, ורוב בני משפחתו נהרגו בשואה. הוא עלה לארץ ב-18 באוגוסט 1947, בעלייה ה"בלתי-ליגאלית" ולאחר מעצר במחנה בריטי בקפריסין במשך חצי שנה. התחנך בקיבוץ רמת-הכובש. שירת בצה"ל גם כקצין בצבא הקבע (1951-1957). בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות והיסטוריה, והמשך לימודים לתואר מ. א. (1957-1961). פרטים ביוגראפיים נוספים וביבליוגראפיה יבואו בסוף הסידרה.

בחלק מהתקופה שבה שהה מר ש. גולן בן ה-14 ברמת הכובש גר לא רחוק ממנו מר א. בן עזר בן ה-11 בקלמניה, אלא שטרם הכירו זה את זה.

 

המשך יבוא

 

 

 

 

צָ'מָקוֹ הולך להרביצה

קטע מסיפור מדהימה מאת תיאודורה קָפְטָן

"הקול החדש בספרות העברית!"

צ'מקו צ'וצו' ואגילאה ישבנוּם בבית השימוש בשדמות הנגב הירוקים וכתבנו חרזות לאפגנה של האנביתהאלפים שכבר נשברה לנו התחת מהלימודים האשכְּנוֹזים ואני לא תיארתי לעצמוני שהחַרְטה שאני רושמת כאן יש לה משקולת ספרותיה אבל בדיוק בא עיתונאית בת עשרים ואחד עשרים ושניים שָׁנוֹת בערֶח לראיין את ההצלחה שלי שאני חולם בלילות שפותחות לי את הבטן קסאמים ואימא שלי מנסה שורף שורפת אבא שלי דוקטור הרברט פִישְׁפוּלפִינג-תמרי.

אז נרווֹז נרווזנו יחד בקיוסק המופצצת של אלימלך היפָה ואמרתי שאני משתינה על כל העברית שלכם מפני שאתם חבורה של מִסדיינות בתחת שרק מחכים שידרכו עליהם כי אתן מזוכימים. ואז צ'וצ'ו ואגילאה התחילו לבְכותה בגלל דור שלישי מצוקה לשונית ואני מתקבל בקרוב פרס ביאליטשרני שהסופר הוא תבנית הקאסמים של המזרח החדשה האוטֶנתיקי. יאללה בַּי אנחנו חוטבים עכשיו רומאן חדוֹשָׁה ולנו מותר הכול לעשותה כי אנחנו יושֵבְנוּם בלי צילים בבית השירותים הקופחת בשדמות הנגב הירוקים וכל המִסדיינים בתחת מזילות ריר לַקוֹרא לטינית הַמְּסוּרְסֶקֶת שלנוּם.

יאללה בַּי.

 

 

 

 

 

 

אברהם יצחק איזנברג

"המתנכרה"

חיבור מקורי

פלונסק תרע"ב, 1912

 

אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי

 

[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]

 

פרק שמונה-עשר

 

כשפקחה מריא בבוקר את עיניה, היו התריסים עוד מוגפים, והשמש שלחה את קרניה בעד חצאי=הלבנה המחוטבים בתריסים הן פגשוה שוכבת על הכרים וידיה פרושות מעל לראשה, ותולה את מבטה בשממית הירקרקה, התוקעת את אהלה בפינת הבית, ובמֹחה תועים קרעי מחשבות: הריב עם דודה, נצחונו בדברים, ואלו היו נותנים לו אז סכין ואמרו לו עמֹד – ושְׁחט, לא היה בודאי מתרשל הרבה. שונא הוא לה מתמול שלשום וגם דודתה בכלל, לכן עזבתם ותשב לאבותיה. ואם יבוא אביה לריב אתה, אז בודאי תנצחהו גם הוא הלא דרכה שהולכת בו, הוא דרך סלולה שאיש חייב ללכת בו, – "טולרנץ"... ולא להיות קנאי כדודה או כהוריה. הדבר ברור לה כשמש שהצדק אתה, ותתעתד לקרב קרוב. אבל שאלה אחת היתה לה להולמה: מה תהיה אם גם יחוסם של אבותיה אליה ישתנה, לאן תלך ותפן?... והשאלה העציבתה קצת. ר' אברהם שב מבית הכנסת, ובשובו פתח את התריסים, והשמש טאטאה במטאטא זהבה את צללי הבקר וגם התעצבותה פגה, סרה ונגררה עמם...

האב בא אל חדרה ויברכה ב"צפרא טבא" וישאלה: הערבה לך שנתך הלילה? קומי נא! תתפללי ואכלת ארוחת בוקר, הלא השעה העשירית כבר הגיעה.

ר' אברהם הנהו גבה הקומה, וצנום הפנים ודק הבשר, קווצותיו תלתלים אך זעיר שם זעיר שם הכתירו את ראשו מסביב , ושיבה זרקה בו, כבן חמישים ומעלה, עיניו הגדולות בולטות מתוך חוריהן, כאלו היו נפוחות, ומפיקות צחוק אוילי תדירי, ומתוך שפמו הארֹך והעב נראות שתי שפתים עבות , אדֻמות , ותאוניות.

באופיו הנהו בעל רחמן ובכלל איש טוב, אבל אם מכעיסים אותו אז סכנה לעמֹד בארבע אמותיו. הוא גופו הנהו אדוק גדול ונחשב הוא על חסידי N הגדולים, כי ל"ימים הנוראים" נוסע הוא עם כנופית חסידי עירו ומצטיידים באוזים צלויים ובחלות ארוכות, ואת הצידה הם צוררים במטפחת אף, ושמים אותה בצלחתם.

גם בקלוז חולקים לו כבוד, אמיד הוא, ואין אדם מעפיל לעלות המזרחה ולעמֹד על מקומו הקבוע של ר' אברהם ואין הוא אוכל "בשר שאלה", וגם יחסן הנהו מן "החלונות הרמים", בן מרים וינטרוב, שבזבזה ממון רב לעניים, וגם הוא איננו פורש את עצמו מן הצדקה, רק בנדבת לבו יתן. וגם כל ההכנות והכונות היחידים והחקויים הוא יודע על בורים למשל: קמיטת המצח, שפשוף המדים, ומחיאת הכפים, ונענוע (לפניך) הראש, פעם לצד זה ופעם לצד זה, ומשיכת הזקן, לטישת העינים כלפי מעלה בלוית "אב מתק" ומבטאים שגורים של בר אורין: מהיכא תיחא[?], שמע מתה[?], מה הא משמע לן? כיצד? לפיכך, ברם, פשיטא, איפכא מסתברא, מה קא סברה, לכן גרסינן, ולמה לי? ועוד הרבה כאלה. ומדקדק גדול. שלא להתפלל בצבור.

שוטה הנהו במלי דעלמא.

בעיר מכנים אותו ה"מסכן", משום מעשה שהיה, שהתערב בסכום של שש מאות רובל, אשר הפסידם, ואחר כך, מפני בושה, לא בא לביתו כחֹדש ימים, וישב אצל הרבי להתנהג בחסידות ולבקש תקון לקלות דעתו...

מריא עזבה את מטתה ותלך לסעד את לבה. היא התחילה לועסת את העֻגה, מבלי התבונן שאביה מקמץ את אגרופיו וחורק שן ורוטן בקצף עז: כפרנית! אפיקורסית! לא לחנם יעיד בה הדוד, כי הקדיחה את תבשילה, מה יכולה להיות עברה חמורה מזאת, לאכל בלי תפלה, הלא גם מצ'ק המסיק את התנורים ביום השבת, גם כן מתפלל ל"אמו הקדושה", להבדיל, עשר פעמים להבדיל.

מריא שמעה את גדופיו והניחה את העגה מידה באמצע האכילה, לא במתינות, אלא בזריקה כלאחר=יד בשאט נפש, כאומרת: בעד מזונותיך אני מחויבה להיות לך שפחה חרופה, שתתעמר בנשמתי... היא חרקה שן והתחילה מתיפחת חרש.אחרי-כן מחתה את דמעותיה במטפחתה הלבנה, ותקם מעל הדרגש ותעזוב את הבית בחרי אף.

 

המשך יבוא

 

©

כל הזכויות שמורות

כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים

חינם למשלוח בקבצי וורד

הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:

* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.

* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.

* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.

* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.

* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.

* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.

* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.

* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.

 

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

 

בתשלום: ספרים, תקליטורים

 

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

 

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

 

 תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

 

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

 

מפגשים עם אהוד בן עזר

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

 

ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש

לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל