הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 139

תל אביב, יום שני, י' באייר תשס"ו, 8 במאי 2006

 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

 

עוד בגיליון: א.ב. יהושע אוהב לשגע

 סליחה שנשכחנו

טל פרידמן הוא כישרון גדול

שלום לך חברת הכנסת שלי יחימוביץ, מכתב גלוי מאת טלי חרותי-סובר

אהוד בן עזר: על הסנדלים התנ"כיים

עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987

אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ז'

 

 

צרור עצות לשרת החינוך החדשה יולי תמיר

קודם כל להחזיר לבתי-הספר היסודיים את כיתות ז'-ח' שנגזלו מהם מתוך טיפשות תהומית. בתי-ספר אלה הם הפנינה ושמורת-הטבע של מערכת החינוך אבל חתכו מהם את הכיתות הבוגרות, שפעם היו משאת נפש של כל תלמיד מראשית לימודיו בכיתה א'. הן עזרו במלאכת החינוך, החברה והתרבות של בית-הספר – אבל זרקו אותן למטחנות בשר-הנוער הקרויות חט"ב, חטיבת ביניים, לשלוש שנים של טירונות בלי עתיד ובלי מנהיגות תוך שבירת המירקם החברתי-הכיתתי שנוצר במשך שש שנות הלימוד הראשונות. זוועה. כדאי לבדוק בתי ספר כמו א"ד גורדון בתל-אביב או במקומות בודדים אחרים ששמרו על מתכונת א'-ח' כדי לראות את גודל הטיפשות שבהקמת חטיבות הביניים, שאותן יש לבטל בהדרגה גם אם יש אחדות מהן שהצליחו לשמור על צלם תלמיד.

להחזיר לבתי-הספר התיכוניים את כיתות ט' במיבנה הארבע-שנתי כפי שהיו פעם, כדי שבוגרי בית הספר היסודי יתחילו, מבחינה חברתית ולימודית – רק עוד פעם אחת במהלך תריסר שנות לימודיהם – במסלול תובעני חדש, כאשר עיניהם נשואות אל בוגרי י"ב כאל אתגר של לימוד, אחריות והתבגרות, וכאשר הבוגרים נותנים בגאווה דוגמה לחדשים.

להחזיר למערכת החינוך את כל השעות שנגזלו ממנה. לא ייתכן להחזיק מאות מיבנים יקרים ומערכות משוכללות-יחסית – כשהם ריקים כבר משעות הצהריים המוקדמות, שלא לדבר על שפע החגים, הטיולים, הביקורים, המטלות החיצוניות וימי שישי הקצרים, שלמעשה מקצרים כמעט במחצית את שעות הלימוד המקוצצות שעדיין נותרו במערכת. לא מספיקים להתחיל את שנת הלימודים, וכבר היא מסתיימת!

מצד אחד שומעים שהסמינרים למורים (שזה שנות שניים ושלושה דורות נעשו סמינרים למורות) כבר אינם מצליחים לספק די מורות חדשות ומשכילות למערכת – ומצד שני מקצצים שעות ומפטרים מורות ותיקות ומיומנות שבשנים הקרובות לא יהיה להן תחליף. הלא צריך להיות גבול לטיפשות, לא?

להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. להחזיר גברים מורים ומנהלים למערכת. לא ייתכן לגדל במשך עשרות שנים דורות שלמים של תלמידים מבלי שתהיה להם שום דמות שום סמכות של אב, של גבר, של זָכר במערכת. אי-אפשר לעוות את הטבע עד כדי כך. המנהלות והמורות עושות עבודה נפלאה במסירות ובאהבה, אבל האיזון הטבעי הופר, ומסיבות של פוליטקלי קורקט ומיגדר כמעט שלא מדברים על כך אלא אולי אף רואים הישג בכך שכמעט אין מורים גברים במערכת! אפשר גם להשתמש בדמויות של בנים מצטיינים בכיתות חי"ת ביסודי ובי"ב בתיכון כאל דמויות מאתגרות בספורט, ובפעילות תרבותית וחברתית, כמו המדריכים בתנועות הנוער בשעתן – וזאת כדי להוסיף קורט של דמויות זכר לקומפלקס הנשי, וזאת מבלי להטיל שום דופי בו ובמסירותו הרבה.

להנחית פחות חומר מודפס על המורים והמורות, על המנהלים והמנהלות – כדי שיהיה להם יותר זמן ללמֵד, ללמוד וגם ליזום דברים משל עצמם. אפילו שר ביטחון זקוק לשבוע לפחות כדי להתמודד עם כמות הדואר היומי, החוזרים והמטלות, שמקבל בית ספר רגיל בישראל. נראה כי במשרד החינוך שם למעלה יושב צבא עצום של מתכני תוכניות, פקידים חרוצים בעלי כוונות טובות ויצרני ניירות מודפסים לשווא, שכל תפקידם לייצר עוד ועוד פרסומים גוזלי זמן הוראה כדי להצדיק את משרותיהם המדופלמות והרחוקות מהקו הראשון של ההוראה – והרי הם כאיש שמן רוכב על חמור קטן הנאנק תחת כובד המשא ואפילו כבר אין לו כוח לנעור כדי למחות על המצב!

להחזיר את כתיבת החיבורים למערכת החינוך! לא ייתכן לגדל עם עילג בשפת אימו! אפשר לעשות גיוס חירום של סופרים, עורכים, עורכי-דין, מורים ומורות מבוגרים ובעלי מקצועות אחרים של יודעי כתוב בעברית כדי להעביר השתלמויות למורות שתִלְמדנה לכתוב חיבור עברי בלי שגיאות כתיב ופיסוק, ותוכלנה גם ללמד כתיבת חיבור עברי (או אפילו מכתב!) ולהחזירו לתלמידיהן מתוקן ובלי השגיאות שלהם וגם שלהן.

בעידן האינטרנט אפשר ליצור מערכת כתיבה ותיקון של חיבורים על ידי צוות מיומן שאינו נפגש עם התלמידים הכותבים אלא עורך להם מעין סדנת כתיבה ומשכלל את כתיבתם. כותב שורות אלה, המשמש השנה כסופר אורח במערכת החינוך, עושה זאת מיוזמתו בתיתו את האי-מייל שלו בכל בית-ספר לתלמידים כותבים, והוא מקבל טקסטים מעניינים אבל נדיר למצוא בהם צרור משפטים עברי נקי משגיאות מכל הסוגים: כתיב, פיסוק וחשיבה הגיונית (דווקא העברית של יוצאי רוסיה טובה לעיתים יותר מזו של ילידי הארץ). והרי הכתיבה בתוכנות העברית במחשב כיום מאפשרת לפחות תיקון שגיאות כתיב, אם כי עדיין לא סגנון והיגיון לשוני, כמו שיש בוורד האנגלי.

[נשלח במלואו לפרסום במדור הפובליציסטי של "הארץ". מיד העבירו אותו למדור מכתבים למערכת. קשה להניח שידפיסו, ואם יפרסמו, ודאי יקצצו עד בלי הכר].

 

 

א.ב. יהושע אוהב לשגע?

שיגענו את הגרמנים, שיגענו את הערבים, ועכשיו אנחנו משגעים את יהודי ארה"ב?

אמרתי פעם בראיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסויימים נרתעו מאוד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו. אולם ברור לי כי לגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו.

לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסויים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסויים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם.

 

מתוך "סכנת הבגידה בציונות", שיחה שנערכה בחודש יוני 1970 עם אברהם ב. יהושע ומופיעה בעברית בספר הראיונות מאת אהוד בן עזר "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אפקים, עם עובד, 1986, עמ' 99. השיחה נדפסה לראשונה בנוסח האנגלי של הספר "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974

עותקיו של הספר האמריקאי, שהופיע בשיתוף "דפוס אקדמי ירושלים", נשלחו (לאחר שנמכר) על ידי הקונה לגריסה במפעלי נייר חדרה ולכן הם כיום יקרי מציאות. הנוסח העברי, שקדם כמובן לתרגום, טרם אזל ואפשר להזמינו בהוצאת "עם עובד". מרואיינים בו שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, א.ב. יהושע, ישעיהו ליבוביץ, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, נתן רוטנשטרייך, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי. שלמה אבינרי, שראיון מעניין מאוד איתו התפרסם במהדורה האנגלית, לא הרשה לחזור ולהביאו בעברית.

הספר יצא לאור בשנת 1986 במקביל לספר חשוב מאוד בשם "הזמן הצהוב", ולכן כמעט שלא שמו לב ל"אין שאננים בציון". מה זה זמן צהוב? שסופר חשוב מגלה שיש ערבים בארץ ישראל. ניסינו לקרוא את הדברים עוד כשהתפרסמו ב"כותרת ראשית", ולא הצלחנו. אבל ברור ש"הזמן הצהוב" הוא ספר הרבה יותר חשוב, ואפילו נצחי, בהשוואה ל"אין שאננים בציון".

 

 

סליחה שנשכחנו!

נרי ליבנה ב"איך כותבים סקס בעברית, לא רק השפה אשמה, היה כאן גם דיכוי אירוטי" (מוסף הארץ", 5.5.06) מתייחסת לספר של ד"ר ניצה בן-ארי "דיכוי הארוטיקה – צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1930-1980" (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב).

הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", יצא לאור בשנת 1963. מאז ועד שנת 1980 (וגם לאחר מכן) כתבתי עוד כמה וכמה רומאנים וקבצי סיפורים שנחשבו ארוטיים וחלקם על גבול הפורנוגראפיה, מה שקרוי "תיאורי מין" אצל השתיים דלעיל, ובהם "אנשי סדום" (1968), "לא לגיבורים המלחמה" (1971) ו"השקט הנפשי" (1979) שזכה לחשיפה ולהצלחה ניכרת ושעליו כתבה בשעתה הדה בושס במדורה השבועי באותו מוסף כי נראה שהמחבר מקבל את השראתו במקלחות ציבוריות משותפות של חיילים! – בשל ספרים אלה הובאתי כדוגמה ל"ספרות חוץ-קאנונית" על ידי כמה מומחים שהתיימרו לדעת ולכתוב מהי ספרות עברית, ובזכות התווית הזו גם פטרו עצמם מלקרוא את ספריי הבאים, כפי שאמר לי בבית הסופר פעם פרופ' גרשון שקד: "'המחצבה' ו'אנשי סדום', ואחריהם – פור-נו-גראפ-יה! – והרי אתה יודע היטב בעצמך, אהוד, שכל שאר הספרים שלך הם ערימה של זבל..."

ובכן, כנראה שיש גם הבדל בין זבל לזבל. בכל רשימתה של נרי ליבנה, ובכל השמות של הסופרים בעלי תיאורי המין והארוטיקה מן הספרות העברית בשנים הנחקרות שהיא מצטטת מספרה של בן-ארי – אין ספריי נזכרים כלל. ואני כבר לא מדבר על ההנחות המופרכות של פעם ועכשיו שקובע המחקר, ועל כך ש"מי שחולל את המהפך הגדול בכתיבה על סקס היה דן בן אמוץ, שלדעת בן-ארי כתב את 'הרומאן הפורנוגראפי הצברי הראשון.'" ובכן, לא ראשון ולא "צברי" (נזכיר רק את "דרך גבר" של מוסינזון", "החיים כמשל" של שדה, ו"בדם מפציע שחר" של אריה קוצר, ויש עוד רבים אחרים, החל מ"גן המחשבות" של אלכס אהרונסון, וכלה בספריי שלי שקדמו ליצירת המופת של בן-אמוץ).

אני מעיד על עצמי כי החל מ"המחצבה" ולאורך כל ארבעים ואחד הספרים שכתבתי והוצאתי לאור – לא צינזרו אצלי אפילו מילה אחת בהקשר של "תיאורי המין והארוטיקה", בעוד אשר שתי המלומדות הללו בונות תלים של "מחקרים" ו"עובדות" חסרי כל שחר: "על זיונים נהוג היה לכתוב בשפה חגיגית-מטפורית"! וכמובן, לדעת השתיים, החוקרת והעיתונאית – סוף-סוף קוראות נשים תיאורי סקס "שנקראים כמו הדבר האמיתי" מאז החלה לפרוח ספרות הנשים העברית.

אסיים בהבאת פרק מספרי הנשכח "סדנת הפרוזה" (אסטרולוג 2000), שבזכותו אינני מנחה סדנאות לכתיבת פרוזה בשום אוניברסיטה בארץ אלא רק באוניברסיטת בת-שלמה רבתי (שם אני גם מכהן כפרופסור מפליצור) – וזאת למרות שרבים משתמשים ב"סדנת הפרוזה" בהיחבא ומבלי לצטט את המקור:

 

לא להגזים בסקס!

 בניגוד לדיעה המקובלת, רומאן אירוטי או פורנוגראפי אינו מתכונת המבטיחה רב-מכר, מכל מקום, לא בישראל. חרף הפתיחות-כביכול והאווירה של "הכל מותר" – אפשר להבחין בצביעות רבה בהתייחסות לסקס מצד הוצאות הספרים הנחשבות ל"מכובדות". גם בקרב הקוראים שורר קנה-מידה כפול ומכופל ("דאבל סטנדארט") וגם צדקני בכל הקשור לפעילות המינית בספרות הבידיונית. אמנה כללים אופייניים אחדים, שניתן למוצאם גם בהתייחסות לסרטים:

 

* כלל ראשון: סקס שאני כותב הוא אירוטיקה. סקס שהזולת כותב – פּורנוגראפיה.

 

* כלל שני: סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בקולנוע ובספרות נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה.

כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל. אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט אירוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער.

סימון דה-בובואר כתבה באחד מספריה כי את הדברים החשובים ביותר שיש לה לומר היא שמה בפי גיבוריה כאשר הם נמצאים יחד במיטה, כי הרגעים האינטימיים הללו נחרתים על לוח-ליבו של הקורא.

 

* כלל שלישי: הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בְּהַשְׂמָחָה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור אירוטי בוטה הנחשב "ספרות של בנים", ואשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראות של רבי-המכר, בדרך-כלל מתעבות אותו.

 

* כלל רביעי: כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה.

כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית.

כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו. [כך מעוות מר א. בן עזר בספריו את כל עולמן של המושבות הראשונות ואין פוצה פה ומצפצף כי כולם כבר מתו. – הערת סופר נידח].

 

לדוגמא: הרומאן הצרפתי "סיפורה של O" (1954) מאת פולין ריאז' הוא הזייה שכלתנית ופורנוגראפית-בתכלית, שעיקרה משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן. אילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה לספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי עד כדי כך שבמהדורתו העברית (הקיבוץ המאוחד, 1999) נוספו על ההקדמה המקורית של ז'אן פולאן עוד שני מאמרים מלומדים תוצרת הארץ, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו בחשיבות שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. נקל לשער כיצד היו קוטלים ספר פורנוגראפי כזה אילו נכתב בידי סופר עברי בן-ימינו!

 

יורשה לי לצטט כאן קטע מהרומאן הנידח "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000):

 

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של [מורתי] יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

 "באיזו רשות כללת אותי בנרטיב של המושבה? – דיר-בַּלַאכְּ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרָה מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזTציה ולסביזאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

 "סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. הִתְמַנְיַאקְתִי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליבִּיסקי, יוסקה-דרֵעק, שִׁימל קוֹסוֹחוֹב, מאדאם אוּם-אל-טַאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גְרֵפְּצִים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של הַחִיבַּת-ציון."

 

 

אורי הייטנר

חייל מצטיין

אתרי האינטרנט של הימין הקיצוני, המסיתים לסרבנות, להשתמטות ולעריקה מצה"ל, הכתירו גיבור לאומי חדש – חננאל דיין. אותם אתרים, הקוראים שלא להתגייס ל"צבא הגירוש", ואם להתגייס, להיות "ראש קטן" ולעשות את המינימום; הקוראים ללכת בדרכם של החרדים, המחתימים חיילים שיסרבו להשתתף בפעילות נגד הטרור בעזה, כי "אינם רוצים למות במלחמות מיותרות" בעקבות הגרוש וכולי וכולי – מציבים את חננאל דיין כמופת.

חננאל דיין הוא חייל מצטיין, שבמהלך טקס חלוקת תעודות חיילים מצטיינים בבית הנשיא ביום העצמאות, סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל, בשל העובדה שפיקד על צה"ל בעקירת היישובים, כולל עקירת בני משפחתו, מגוש קטיף.

האמת היא, שחננאל הוא התגלמות ההיפך המוחלט ממה שמטיפים לו אלה התופסים עליו טרמפ והופכים אותו לגיבורם. בניגוד לדרך לה הם מטיפים – לא זו בלבד שחננאל לא ערק ולא השתמט, אלא גם בשנה בה עקר צה"ל את היישובים, הוא המשיך לגלות מוטיבציה גבוהה במיוחד, להשקיע את כל-כולו – ועל כך זכה בתואר ההצטיינות. אופן המחאה שבה בחר, שונה מאוד מזו לה מטיפים הקיצונים.

באופן עקרוני, איני חושב שתפקידו של חייל למחות ולהפגין. את התפקיד הזה יש להשאיר לאזרחים. איני סבור שהכתובת למחאה היא הרמטכ"ל, שחובתו היתה למלא את החלטות הדרג המדיני, אלא הפוליטיקאים שקיבלו את ההחלטה. אולם זכות הצעקה מאפשרת, במקרה קיצון, תגובה חריגה, שלא על פי הנורמה. ואין מקרה קיצון יותר מעקירת יישובים, ובוודאי כאשר מדובר בנגיעה אישית, כמו במקרה של חננאל.

חננאל התעלם מההסתה – הוא לא סירב, לא השתמט, לא "שיחק ראש קטן", לא עשה כל צעד שעלול לפגוע בביטחון המדינה. להיפך. ועל כך הוא ראוי להוקרה. הוא בחר בדרך מכובדת מאוד של מחאה. הוא ידע שהמערכת לא תוכל לקבל זאת ושייתכן שהוא צפוי להיענש, אך הוא היה מוכן לשלם מחיר על אמונתו ועל מימוש זכות הצעקה. כל עוד אין מדובר במעשה הפוגע בצה"ל, בביטחון ובדמוקרטיה, כמו סרבנות, הוא ראוי להערכה על הצעד בו נקט.

לאחר התקרית, נמסר שצה"ל שוקל לשלול מחננאל את התואר "חייל מצטיין". ייתכן, שמבחינת המערכת זו החלטה נכונה (אף שאני הייתי נמנע מצעד כזה). מן הסתם, חננאל לקח בחשבון את האפשרות שזה המחיר שישלם. אך בעניין זה, ניתן ללמוד ממקרה שקרה בצד השני של הקשת הפוליטית, כשחננאל היה ילד רך.

בשנת 1993 הוחלט להעניק לפרופ' ישעיהו לייבוביץ' פרס ישראל על מפעל חיים. החלטה זו עוררה סערה ציבורית ופוליטית, כיוון שלייבוביץ' הסית לסרבנות שירות בלבנון ובשטחים ומאחר והוא כינה את צה"ל בביטוי הנתעב "צבא יודיאו-נאצי". ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של לייבוביץ'.

בתגובה הודיע לייבוביץ' שהוא מוותר על הפרס. לייבוביץ' הסביר, שעצם ההחלטה להעניק לו את הפרס, היא הכרת החברה במצויינותו. לאחר שזכה בהכרה, השאלה אם ישתתף בטקס ואם יקבל בפועל את הפרס, היא משנית.

גם אם תישלל מחננאל תעודת ההצטיינות, הוא והחברה ידעו ויזכרו שאת ההכרה בו כחייל מצטיין הוא קיבל בזכות, ושלילת התעודה היא מחיר ששילם על מימוש זכות הצעקה.

הערה לסיום – לאחר כתיבת המאמר, נמסר על ההחלטה להדיח את החייל מיחידתו. עונש זה חסר פרופורציות ומבטא חוסר רגישות, נקמנות וטיפשות של המערכת הצבאית.

 

 

גם זאת מעוללות טקס פרס ישראל

 

תיקון טעות: מי שקראתי לו בכתבתי על טקס הענקת פרס ישראל [גיליון 138] "פרופ' נויברגר הממונה על הפרסים מטעם משרד החינוך" – הוא פרופ' דב גולדברגר, האחראי על פרס ישראל כבר שנים רבות, ולדברי עמיתים למקצוע הוא איש רב פעלים, כולל עשייה וכתיבה אקדמית בנושאי חינוך. למרות כל אלה שמו לא הופיע בהזמנה כאחד העומדים בשורת מעניקי הפרס לזוכים, ולא היה לנו על מי לסמוך אלא על זיכרוננו.

ראוי היה שההזמנה לטקס, שיצאה אולי מתחת ידיו, תהיה מדוייקת יותר, וגם שיצויין בה שיהיה נוכח בטקס ראש העיר לופליאנסקי (זה שאינו לוחץ ידי נשים), אשר את שמו כן זכרנו בעיקר בזכות "יד שרה".

א.ב.ע.

 

 

ואם לופליאנסקי היה איש-דת דרוזי?

 

מר אהוד בן עזר הנכבד,

מה לך כי התגוללת על האיש היקר והלבבי ראש העיר ירושלים אורי לופליאנסקי, שמשפחתו והוא עוסקים בצדקה ויסדו לרווחת כולנו את המפעל המפואר "יד שרה"?

ואם היה זה איש דת דרוזי או מוסלמי או נוצרי שדרגת כהונתו ואמונתו אינם מרשים לו ללחוץ ידה של אישה, כלום גם עליהם היית מתגולל בדברי לעג במקום לכבד את אמונתם? מכל מלקוחי החרדים שהוטל עלינו לשלם להם בעבר וגם בעתיד הקואליציוני הקרוב, אי לחיצת היד היא הבעייה הקלה ביותר ואפשר לקבל את עמדתם ואפילו לכבדה.

יותר בשכל היית עושה אילו השווית שני נתונים אלה: המשוררות שקיבלו את פרס ישראל במרוצת השנים הן מרים ילן-שטקליס. לאה גולדברג. יוכבד בת-מרים. נעמי שמר. דליה רביקוביץ. משוררות שלא קיבלו את פרס ישראל: דודתך אסתר ראב.

כולי תקווה שאין אתה עצמך מטפח חלומות זכייה מעין אלו כי מי אתה בהשוואה לבני דורך ועוד מעט הצעירים ממך – שזכו ושיזכו בו.

בכבוד רב,

ד"ר חיה צִ'ימָרוֹזָה

 

 

לאהוד שלום,

אל נא ימלא לבך כעס על האיש החרדי מר לופליאנסקי, ראש עיריית ירושלים, על שום שלא לחץ את ידה של הגברת דבורה עומר, היות וזו דרך חיים דתית שאין אפשרות לפסוח עליה. גם לי אישית יצא להיפגע מאי לחיצת יד של אישה חרדית בעת אירוע משפחתי וזה היה מעט לא נעים, אולם במחשבה שנייה עלינו לכבד האחד את הזולת.

גבריאל ביטון

 

אהוד בן עזר מעיר: אני שואל את עצמי אם בטקס אמריקאי או אנגלי היה יהודי חרדי מעז לא ללחוץ את ידה של אשת הנשיא או של המלכה ולתת לה הרגשה שהיא טמאה? ואם היה יכול בתנאים אלה למלא תפקיד של ראש עיר? זה אופייני לפמיניסטיות, למיגדריות ולאירגוני הנשים, שדווקא על אי לחיצת ידיהן הן אינן עולות על בריקאדות, שהרי ברית בלתי כתובה להן עם החרדים במאבק נגד הפורנוגראפיה בפרסומת ובערוצי הכבלים, ולדידן של שתי חבורות או חֶבְרוֹת אלה – לא איכפת שתיאנסנה יותר ילדות, נערות ונשים, קורבנות פורקן של גברים מורעבים מינית – מאשר שהללו יתיזו מול הטלוויזיה וילכו לישון מסופקים.

עצתנו היא שבכל טקס ציבורי או ממלכתי שבו משתתף נציג חרדי בלתי-לוחץ ידי נשים, לא תהיינה שום לחיצות ידיים ויסתפקו בקידות הדדיות בנוסח המזרח הרחוק או בתקיעת נאד משותף כנהוג בארץ שְׁלָרָפְטְיָה.

 

 

טל פרידמן הוא כישרון גדול

אנחנו עוקבים אחר תוכניות הסידרה "ארץ נהדרת" שבימים אלה הסתימה עונתה (מקווים שלא גם שארה וכסותה) ונהנים לראות כיצד היא מצליחה, דוגמת הגששים בעבר, ליצור דמויות ומטבעות לשון הנעשות לנחלת הציבור ומעשירות את השפה העברית. לא הכול מוצלח, אבל מה שמוצלח, משעשע מאוד-מאוד – כמו הקופאית הרוסייה לובה עם המשלוחה שמבלבלת את לשוננו כל פעם שאנחנו מבקשים משלוחה בסופרמרקט אצל הקופאית הרוסייה, כמו קריין הפרסומות לנקניקיות? כן, כן!! – וכמו יאנקו בתוכנית הבוקר הטלוויזיונית של הפועלים הרומנים. דווקא את חֶלִי שלו לא אהבנו, וזאת למרות שאנחנו לא אוהבים את שֶׁלִי.

המשותף לכול אלה ולהרבה מערכונים אחרים הוא הופעתו של טל פרידמן, שזה לא מכבר גם ראינו ראיון טלוויזיוני מרתק שערך עימו עידן אלתרמן. פרידמן נחשף בתוכנית כאדם ישר מאוד, רואה את עצמו ללא שום החנפה עצמית, בוער באש כישרון ייחודי של "משוגע" אמיתי, מאלה שיוצרים סגנונות חדשים באמנות כצ'רלי צ'פלין, וודי אלן, ג'ון קליז ו"מונטי פייטון", בני היל ואחרים, מי פחות ומי יותר. כישרונו של טל פרידמן עשוי בהחלט להתעשר ברפרטואר ולהגיע לרמתם ולייחודם, אם ימשיך להתקדם ואם תימצאנה לו תוכניות טובות וכותבים מוכשרים. הלא אנחנו כבר לא מסוגלים להגיד סתם – כן, אלא – כן!!! כמו במערכון על הנקניקיות? כן!!! – וההיפנוז הזה עם משלוחה וקוריצה התרנגולת הרומנייה מטבעון נמשך ונמשך כאילו חדר לנו מתחת לעור.

 

האזינו ביום חמישי, 31 באפריל, בשעה תשע בבוקר לתוכנית מיוחדת שתשודר מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי: הרקטור פרופסור פרופסור פלוץ בן שחר מראיין את הסופר נאדים נִגְרָסוֹבִיץ בנושא:

נִגְרסוביץ ברוסיה סאמיזדאט, נִגְרסתי גם כאן איזראל קיבינימאט!

 

 

סְחוּג אשכנזי – מה זה בריא!

חותכים דק 4-5 שיני שום וכך גם 2-3 פלפלים ירוקים חריפים לאחר שמסירים קצת מהגידים הלבנים המעובים ליד העוקץ, מוסיפים חצי כפית מלח גס, סוכרזית אחד, חצי כפית חומץ ועוד 2-3 כפיות שמן זית, או יותר, סוגרים בצנצנת קטנה ומערבבים חזק עד שנוצרת תערובת ירוקה-בהירה וקצת מוקשה (אמולסיה, בעברית תחליב). שומרים במקרר. חריף לאללה!

 

 

הפקת אנרגיה מגלי הים

בעניין מכתבו של אורי בית-אור [גיליון 138], אינני יודע אם מדובר באותו מתקן, על-כל-פנים, אם זיכרוני אינו מתעתע, כבר בקיץ 1996 פורסמה ידיעה על פטנט שרשם ממציא/מהנדס ישראלי, שמעון עובדיה, לניצול זרמים תת-שכבתיים של גלי הים ליצירת לחץ במנוע הידראולי המניע גנראטור חשמלי (ועד כמה שהבנתי, בהבדל מהדרכים המקובלות בשעתו, זו היתה השיטה היעילה ביותר להפקת אנרגיה מתנועת גלי הים). ועם כל "הראש היהודי הממציא לנו פטנטים", למיטב ידיעתי, המובילים בנושא הפקת אנרגיה מגלי הים הינם הסקוטים (בעיקר טכנולוגיות להמרת אנרגיות של גלי ים גבוהים), וגם הם לא הצטרכו לעצותיו של מחבר חסמב"ה המנוח.

מ. דן

 

מס הכנסה שלילי – הַצֶּפִי של חוּשָׁם

מס הכנסה שלילי, אם ייושם, לא יוסיף שקל אחד לכל מי שאין לו תיק במס-הכנסה ו/או אצל מעבידו – עניים, זקנים, רפי-שכל, אנאלפאבתים, חסרי בית וכל אלה שבאמת אין להם כמעט ולא כלום והם חיים בשולי החברה, לכל היותר רשומים בשירותי הרווחה.

מס הכנסה שלילי, אם ייושם, לא יועיל במאום לעשרות אלפי עצמאים קטנים אלא אם יגבירו את קצב ההעלמה של הכנסותיהם וידרשו שישולם להם המס השלילי על אי-הכנסותיהם. יש לשער שפקידי מס הכנסה יוכלו לטפל בהם על-ידי הצלבת הצהרות ההון והעמקת הגבייה, בייחוד אצל מי שיטענו שאינם מרוויחים הרבה – בין אם נכון הדבר ובין אם לא, כי במס הכנסה צדיק נִסְפָּר עם רשע, וכך תרבה מאוד העבודה על ריק במשרדי המס ואצל הנישומים ההגונים.

מס הכנסה שלילי, אם ייושם, יגרום לעשרות אלפי מעסיקים קטנים וחברות קבלניות להגיע להסכם עם עובדיהן שיקבלו חלק משכר עבודתם מבלי להצהיר על כך, וכך יהיו זכאים להחזר מס הכנסה שלילי, שממנו אולי יפרישו חזרה עמלה למעסיק.

לא מאמינים? לכו לראות את הפועלים הבלתי-רשומים הנוסעים ברכבים של מעבידיהם לסניפי הביטוח הלאומי כדי לקבל את דמי האבטלה.

המס השלילי יגרום גם לאלפי מעסיקים קטנים לשלם לשכיריהם פחות משווייה של עבודתם, בטענה שמס הכנסה ממילא ישלים את הכנסת העובד.

יהיה אפשר "לקנות" מקומות עבודה פיקטיביים לצורך קבלת אישור להחזר ממס ההכנסה השלילי.

מערכת "חדשות בן עזר" תספק אישורי עבודה פיקטיביים לכל דורש בתנאי שפעם ביום יקרא בפומבי, כמו טל פרידמן ב"אוהבים נקניקיות?":

 "אהוד בן עזר סופר גדול? כן, כן! כן..."

 

 

דוקטור אליזבט טיילור על ערש דווי

דוקטור אליזבט טיילור, אהובת נעורינו, האישה היפה ביותר בעולם בשעתה, מאושפזת במצב אנוש. הדוקטור היא אמנם שחקנית, אבל לפי תקנות פרס ישראל אנו מנועים מלכנות אותה על פי מקצועה אלא רק על פי תוארה האקדמי שאותו ודאי קיבלה כתואר לשם כבוד מאחת האוניברסיטאות בארצה או בעולם במהלך חייה רבי התהפוכות. דוקטור טיילור תיקבר בשוויץ ליד בעלה-לשעבר-פעמיים דוקטור ריצ'רד ברטון.

 

 

חברים וחברות, יש לי הצעה פשוטה, מעתה, כל דתי וחרדי שמושיט לנו, הגברים, את ידו ללחיצה, אנחנו נשאל אותו אם הוא לוחץ גם יד של אישה, ובאם התשובה שלילית, אנחנו לא נושיט לו ידנו לשלום, לפרידה או לאות תודה, אלא נסתפק בשילוב הידיים ובחיוך הזחוח בנוסח הלופליאנסקיִי הידוע.

 

 

שלום לך חברת הכנסת שלי יחימוביץ

אמש שמעתי שוב את קולך מעל גלי האתר. בסיום הדברים הצטערתי שלא החלטת להמשיך ולהתעטף בשתיקה שגזרת על עצמך בשבועות האחרונים. "קשה לי עם תרבות הקניות בשבת," שיתפת אותנו בהגיגייך, "קניית מתלים למדפים בשבת זו לא תרבות!" – הדברים נאמרו מתוך ניסיון להסביר מדוע את תומכת בחוק הקובע סגירת מרכזי הקניות ביום הקדוש.

 מה אומר, גברת יחימוביץ, התביישתי. איך, חשבתי לעצמי, איך אני, בחורה שמחזיקה מעצמה כנאורה, תרבותית ואינטליגנטית במידה, התדרדרתי כל כך נמוך? לו היה לי זמן הייתי לוקחת את עצתה של המורה פנינה מכיתה ה'3, ומעמידה את עצמי מיידית בפינה. הרשי לי לספר לך גברת יחימוביץ', איך נראים חייו של אזרח פשוט בארץ ישראל, לא אחד כזה שיכול לתת את הילדים לבעל-לשעבר ולצאת לרוד-שואו ראוותני בניסיון לכבוש את הכיסא הרם. סתם אדם פשוט, עובד ומגדל ילדים.

בבית שלנו, גברת נחמדת, מג'נגלים חזק מאוד במשך השבוע כדי לא לתת לאף כדור ליפול. ימי החול חולפים להם ביעף בין עשרות המטלות שבעבודה, להסעות לחוגים, לפעילויות בבית הספר ולניסיון הנואש לתת ארוחה אחת חמה ביום שלא כולה מורכבת מקפואים.

במשך השבוע, יקירתי יחימוביץ', אין שום סיכוי שנגיע לשולחן המחשב העומד להתפרק בחדר של הילד, לשטיח הנדרש בחדרה של הילדה או לסיר הכה-נחוץ במטבח. אנחנו, כמו חיילים בגולני, חיים משבת לשבת. גם אצלנו יודעים שאי שם בסוף השבוע נח לו כיהלום נוצץ ורב ערך, יום בודד של מילוי חסרים. ביום הקדוש הזה אין משרד ולא חוגים ולא בית ספר, לכן אפשר לישון עד מאוחר, לטפל בגינה, ללכת לים, לבקר בגבעת הכלניות, לפגוש חברים. וגם המון פעמים, אודה ולא אבוש, להגיע אל המרכז המסחרי הקרוב בחיפוש נינוח אחרי שולחן מחשב לחדר של הילד, שטיח לחדר של הילדה וסיר שכל-כך נחוץ במטבח.

תרבותי? לא תרבותי? לגמרי לא עניינך. בישראל הדמוקרטית של 2006 שום ח"כית בת שבועיים לא תדחוף את אפה המתנשא ליום המנוחה היחיד שלי. עם כל הכבוד (ובקצב הזה לא יישאר הרבה) לא לך ולא חברייך הנאורים – הזכות להחליט מה ראוי שאעשה בזמני הפנוי. נוח לך ללכת לבית הכנסת ולהתפלל בעזרת הנשים? הצגה יומית בשבת בצהריים מספיק תרבותית בשבילך? התכבדי ולכי. אם אני רוצה ללכת עם כל המשפחה לקניון ולבזבז שם את כל הכסף שהרווחתי ביושר – לא את ולא חברי כנסת אחרים (שימי לב לפרדוקס: כנסת-תרבות...) תתנו לי ציונים. את, ח"כ יחימוביץ', שנכנסת על הטיקט החברתי, שהפכת בין רגע קסום אחד ליד ימינו של עמיר פרץ מֵגן-העניים, מדוע שלא תתרכזי בדברים החשובים באמת? – הזקנה במסדרון, חולי הסרטן שלא מקבלים את תרופותיהם, ילדים רעבים?

האם בדקת, ח"כית חברתית יקרה, רגע לפני הקפיצה על העגלה האידיוטית, האם אותה קופאית בסופר-פארם או סטודנטית בטויס-אר-אס, שמרוויחות 200% באותו יום, המשפרים משמעותית את המשכורת המצומקת, אכן שותפות לדעתך?

האם את מבינה כי בהבל פה את עלולה לפגוע במשרותיהם של אלפי, אולי עשרות אלפי בני אדם? הפתגם "סייג לחוכמה שתיקה" מעולם לא היה נר לרגלייך, אבל היום, ח"כ יחימוביץ', כשאת יושבת בכנסת ומשפיעה על חייהם של כל כך הרבה אנשים, אולי תלמדי סוף-סוף להכליל פחות ולחשוב יותר?

ושתהיה לך תמיד שבת של שלום.

טלי חרותי-סובר

[המכתב לא נשלח אלינו ישירות אלא הוא רץ במרחבי האינטרנט].

 

"תחת עץ האהבה"

ערב הוקרה ליוצרת מיכל סנונית

הערב ייוחד לשלושים שנות יצירה של מיכל סנונית – ילידת קיבוץ עין החורש, אשר ספרה המוכר ביותר "ציפור הנפש" תורגם ל-34 שפות ונמכר בכל העולם. בערב ישתתפו משוררים, שחקנים, אנשי רוח, זמרים וחוקרי ספרות, ויבוצעו שירים מוכרים ואהובים ("תחת עץ האהבה" ועוד).

בין המשתתפים: דפנה זהבי, גבי ארגוב, יעל גרמן עם חבורת נענע, מיכל בת אדם, פרופ' אדיר כהן והמשוררת עצמה. עריכה: יעל ניצן. הפקה – צוותא.

יום רביעי, 24.5.06, בצוותא 1

 

 

על הסנדלים התנ"כיים

בוקר טוב אהוד,

אולי יש לך מידע כלשהו על ההיסטוריה של הסנדלים המכונות סנדלים תנ"כיים מי המציא ומתי התחילו לנעול כאלה בארץ. תודה רבה,

דליה קרפל ["הארץ"]

 

לדליה שלום,

למיטב זיכרוני היו קודם הסנדלים החוגיסטיים, אולי על שם תנועת הנוער החוגים, שדומני קדמה לתנועה המאוחדת, והמאפיין אותם היה שהרצועה הקדמית לא היתה אחת ולא בעלת גודל דומה, אלא שתי רצועות: אחת לשון עם חורים, ואחת אבזם שבאמצעותן חיזקו את חביקת הסנדל את הרגל.

הבחורות שאהבנו הלכו בסנדלים כאלה שהיו עדינים, רפויים וקצת נשיים ומצד שני גם יותר חברמניים, לבחורים הנחשבים ביותר, שגם הם נעלו אותם.

אחר-כך באו הסנדלים התנ"כיים וכבשו את מקום קודמיהם והמאפיין אותם היא רצועת עור רחבה בגודל שווה כחגורה, מקדימה, ואין אפשרות להתאים אותה לגודל הרגל, ואני חושב שהם היו הרבה פחות יפים אבל נחשבו חזקים ואולי גם זולים יותר ובקיבוצים חילקו לחברים רק אותם.

אין לי סימוכין אבל נדמה לי שהשם "תנ"כיים" ניתן להם משום שבציורים שצייר נחום גוטמן ואולי גם אחרים את הסנדלים של תקופת המקרא הופיעו תמיד שתי הרצועות השוות ברוחבן בקדמת הרגל וקצת גבוה יותר לאמצע.

לשני הדגמים היו גם אבזם וחגורה סוגרת. בחוגיסטיים מקומו היה בצד הרצועה העליונה המחולקת אף היא לשתיים, כתחתונה, עם האבזם בגודל דומה, ואילו בתנ"כיים היה האבזם ברצועה הצדדית.

הצבע היה לרוב חום.

היה גם סנדל של מבוגרים, "גלותי" אך גם נהוג במושבות מראשיתן ואצל בעלי-מלאכה, והוא היה דומה יותר לנעל שכל חלקה הקדמי רצועות עור עם רווחים ביניהן. אף נער שמכבד את עצמו לא נעל סנדלים מיושנים כאלה.

והיו גם סנדלים הודיים, מאוד ייחודיים ויקרים. גם הם דמו יותר לנעל, כאשר חלקה הקדמי הוא שתי פיסות עור ארוכות כמו כף על כף ורק הבוהן מציצה מלפנים. מאחור הם היו פתוחים עם רצועה ואבזם. הם באו גם בשחור.

סנדלי פלסטיק וסנדלי אילת לא היו בנמצא לפני כשישים שנה, ובכלל, זו היתה בושה ללכת בסנדלי אצבע או גם בכפכפי עץ, הקרויים גָלֶצָ'לָך, שאותם נעלו עוזרות-בית או קיבוצניקים במקלחת המשותפת.

בספרד, למשל, אף גבר שמכבד את עצמו לא ינעל סנדלים, ולעולם לא יראה בפומבי את אצבעות רגליו החשופות. רק פשוטי עם נוהגים כך. בספרד, אגב, גבר שמכבד את עצמו לא יחזור מהעבודה מוקדם בערב כי אלה הן שעות הפילגש. ואם אין לו פילגש הרי כדי להציל את כבודו הוא הולך להצגת קולנוע ובלבד שיחזור הביתה בשעה שכאילו יש לו פילגש.

בברכה,

אהוד

 

למרבה הצער נדפס ב"מוסף הארץ" מיום 28.4.06 תחת הכותרת הכללית "מצעד העיצוב הישראלי" קטע מוזר (חתום: נ"ב) בשם "סנדלים תנ"כיים, צבי וקלמן רוזנבליט, שנות ה-30" שלדעתנו מלא שטויות ואי-דיוקים, וגם צילום הסנדל המובא בו אינו דומה כלל לסנדלים התנ"כיים אלא הוא מעין עיבוד בן ימינו, עבה יותר ולא מדוייק, לסנדלים חוגיסטיים, שכותב הקטע אינו מבדיל ביניהם לבין התנ"כיים.

זאת ועוד, כל מי שזוכר סנדלים, זוכר שסנדלי "נמרוד" מרחוב דיזנגוף, שהיה בהם קסם רב משלהם דווקא בגלל דגמיהם המקוריים, לעיתים לופפי בוהן – הם שהיו ההפך הגמור לסנדלים התנ"כיים והחוגיסטיים גם יחד, גם מבחינת איכותם הלא-עממית – והנה סנדלרי "נמרוד" מובאים בכתבה הקצרה הזו כממציאי הסנדלים התנ"כיים!

קוראים יקרים, אם יש לכם ידיעות מהימנות וזיכרונות על סנדלים, אנא כיתבו לנו, ונגול את חרפת הקטע הלא-מספק ב"מוסף הארץ". דליה קרפל מסרה לנו שקטע הסנדלים לא נכתב על ידה. ברור שהכותב לא השתמש כלל במידע שסיפקנו לה.

 

 

הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא

חי בצריף דל על גדת הירקון:

"ממלכה תמורת מלפפון ירוק אחד לא-ספוגי!

יִלְעַן דִּינְכּוֹם! האם עליי לחדול ללכת לשוק הגדול ולגדל גם את מלפפוניי במו-ידיי בחלקתי?"

 

 

מחווה לקרטון

במסגרת אירועי פסטיבל ישראל

באכסדרת אולם קיראון תיאטרון ירושלים

תערוכה של אורי בית-אור

18.5.06 – 18.6.06

הפתיחה: יום א' 21.5.06 שעה 1900 באכסדרת אולם קיראון

שעות ביקור: ימים א'-ה' 17.00-21.30. יום ו' 12.00-15.00

מוצ"ש מצאת השבת עד 21.30. ובעת מופעים.

קשר עם אורי בית-אור:

טל' 077-4045005`

betor@bezeqint.net

 

 

חושם: הסיפור הסודי מאחורי מכירת ה-80% של ישקר

משפחת ורטהיימר ודאי התחייבה, כמקובל במכירות כאלה, שלא לפתוח בתוך תקופת זמן קבועה שום מפעל מתחרה בתחום דומה. אל דאגה, בעוד חמש שנים כעת חיה תמכור המשפחה בסכום דומה 80% ממפעל יצרני סבון שמן הזית העולמי בתפן: "הסבון של סבתא ג'מילה"!

 

מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

 יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן, הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט

 

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

 

12.

סַבָּא גִּדֵּל יְרָקוֹת בַּגָּן

וְיָרַד לְמָכְרָם בַּשּׁוּק

כְּשֶׁהָיָה נַעַר –

אַבָּא עָבַד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת, עַל

אוֹפַנַּיִם, וְחָסַךְ לִדְמֵי-כִּיס –

וַאֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַתִּינוֹק הַמַּרְטִיב

שֶׁל הַשְּׁכֵנִים וְזֶה כְּבָר דֵּי

נִמְאַס לִי –

הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט שֶׁיִּתְּנוּ כְּבָר

גַּם לִי כַּרְטִיס בַּנְקָט

שֶׁאוּכַל לִמְשׁךְ אֶת הַכֶּסֶף יָשָׁר

מִן הַקִּיר –

 

13.

אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,

אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –

אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת

וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי

וְאֶת אַבָּא –

אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה

דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה

וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי

בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –

 

14.

כְּשֶׁצָּמְחוּ לִי שְׂעָרוֹת עַל הַקָּטָן

עוֹד הָיִיתִי קָטָן –

עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּרִית סֵרְבָה

לְהַצָּעַת הַחֲבֵרוּת שֶׁלִּי –

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ זָקֵן

בֶּן מֵאָה שָׁנָה –

 

 

אברהם יצחק איזנברג

"המתנכרה"

חיבור מקורי

פלונסק תרע"ב, 1912

 

אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי

 

[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]

 

 

פרק שביעי

 

ערב אביב נחמד. רוח חרישית נושבת, מלטפת ומעודדת, וגעגועים כמוסים ובלתי ברורים מתעוררים. הרקיע זרוע כוכבים כאבני אקדח. ובאמצע שט לו הירח בעצם טהרו בהדר מלכות... באו לגן העיר, האויר צח ומבושם. רוח חרישית מביא בכנפיו ריח מור משדמות בר ופרי ומגני פרחים, והמטילים התענגו על הערב הנחמד, ושוחחו ביניהם על מנהגי היהודים בתפִלים, וע"ד דתם וחלקיהם האויליים ועוד כאלה, ומרים ענתה להם באדישות כאלו לא היתה כלל יהודית, ולא עוד, אלא היא גופה ספרה להם באופן מגוחך ע"ד מנהגי היהודים; וכן התרחקו עד ברכת הגן. ושם נפגשו בנערות רבות של הגמנזיום אך מרים נתפטרה מהן מהר בהרכנת הראש, ותלך הלאה עם יגנץ וסשה. אחרי כן שבו הביתה ופניהם מתֻלעים, וכשהגיעו לבית דוד מרים, נתפרדה מרים מהם בברכה.

מרים פתחה את הדלת והנה לפניה עומד דודה הזקן עטוף בגלימתו הרחבה ושניו דא לדא נוקשות, והזקנה עומדת על ידו ואצבעותיה משולבות זו בזו מרב צער, פניה חורות כסיד, ורועדת כלה.

החזיון הזה פעל על מרים לרעה ותשאל בפחד: מה זאת?

– איה היית עד עתה? הלא זקני כבר חפץ ללכת לבקשך, אמרה דודתה.

– מדוע? שאלה מרים משתוממת – הלא הייתי בגמנזיה כי הייתי צריכה לקשט את האולם: הדירקטור יבוא מחר.

– דירקטור! שְׁמֶקְטוֹר (לשון נופל על לשון) התרעמה הזקנה "גזלנים" כאלה אינם נותנים ללכת הביתה אפילו לאכול, רק לצום יום קיץ כזה, הלא עוד לא אכלת מהשעה השתים עשרה בבקר, פונה היא אל מרים, גם ארוחת הצהרים התקררה כבר, אין בה כבר "טעם יהודי".

 והזקן הרכין בראשו לאות הסכמה לטענותיה ומקטרתו הארוכה בפיו, ומדי פעם בפעם השמיע קול פ-פ-פ מתוך שפתיו, ומסנן דרך שניו: האכילה קודמת לכל דבר: "אם אין קמח – אין תורה."

מרים לא ענתה דבר, רק התמודדה על הספה הרכה בפוזה מרווחת לנוח קצת, שכבה פרקדן, וידיה מתחת לראשה, וזמזמה איזה שיר רוסי:

[מילים אחדות ברוסית]

בינתים חממה הזקנה  את הארוחה המצננת והגישתה לפיה. מרים אכלה את הארוחה בפה חסר שמם, יען כי המרק היה תפל, ומחה עבד אז עבודה רבה, בו התרוצצו רעיונות הרבה ע"ד י. סמולנסקי והטיול, ועוד המון שברי רעיונות, וביניהם גם נזדקרו מחשבות ע"ד איבנ'ק, והאחרונות סתרו את הראשונות. ותעצב ותאנח אנחה קלה, ותנח את הכף מידה ותשקע במחשבותיה, כשעיניה הן מכונות ונטויות כלפי נקודה אחת...

 

המשך יבוא

 

 

©

כל הזכויות שמורות

כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי יש בהן

 הפתעות חדשות לבקרים

 

חינם למשלוח בקבצי וורד

 

הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:

* "50 שירי מתבגרים" (הנוסח השלם המנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.

* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.

* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.

* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.

* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.

* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.

* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.

* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

 

בתשלום: ספרים, תקליטורים

 

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

 

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

 

 תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

 

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

 

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

מפגשים עם אהוד בן עזר

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

 

בעל-הבית השתגע

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

 

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

* "הילדה מן הים", הופיעה הדפסה חדשה של הספר המצוייר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אפשר לקנות ולהזמין בכל חנויות הספרים במחיר מומלץ של 49 ₪.

 

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

 

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל