הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 133, חול המועד פסח תשס"ו   

תל אביב, יום שני, י"ט בניסן תשס"ו, 17 באפריל 2006

 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש לקרוא ולדפדף בו

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

 

 

עוד בגיליון: חטא המרגלים – חשיבותה של הארץ, מאת ד"ר אשר אדר

 מאבק התסריטאים ב"הוט", מאת אהוד בן עזר

עוד דברים על דליה לס מאת בנותיה תמי וגל

יוסף דוריאל: הפתרון לבעיית איראן [מצוטט מפירסום באינטרנט]

אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק א'

יעקב זמיר: דברי שובבות ו"חירמונים"

מנפלאות העריכה של עיתון "הארץ": שינוי כוח הכובד וכיוון רוחות השמיים

הפרק השישי "בהגיע החוגגים אל חצר מירון" מתוך הרומאן ההיסטורי "והארץ תרעד", מאת אהוד בן עזר, יופיע בגיליון ל"ג בעומר ואחריו הפרקים הנוספים

 

 

הישראלי החדש והיין

או – מה עושים בבקבוקי היין הפתוחים שהצטברו בפריג'ידר?

 

פעם היה העניין הרבה יותר פשוט. לקראת הפסח היה סבא חנוך יששכר ליפסקי שולח אותנו לחנות של ברל ימיני, מול בית הכנסת הגדול עם שלושה-ארבעה בקבוקים ריקים, וימיני היה ממלא לנו מהחבית יין אדום מתוק, וכולם שתו ממנו בליל הסדר ונהנו כי גם לא היה יין אחר וגם לא היתה בעייה לשמור את מה שנותר, וכמובן לא לשמור במקרר הקרח הקטן אלא בארון רגיל, כי יין מתוק לא מתקלקל. איש לא שמע על כך ששומרים יין במקרר.

והיה אפשר לקנות את היין האדום המתוק גם בבקבוקים נושאי שמות כמו אליקנט, מלגה, מדוק, פורטו ומחוזות אחרים בצרפת, ספרד ופורטוגל, שהיום אסורים בשימוש (שמות המקומות) או שמות זנים שכבר לא נוטעים אותם, והיו גם סתם "ישן נושן" אדום מתוק, ויין לבן מתוק, "מוסקאט".

והיה גם יין "חמוץ" (כיום – "יבש"), שראש וראשון ואולי גם הוותיק המתמיד ביותר מכל היינות הקיימים עדיין בישראל מסוגו הוא יין "הוק", גם הוא של "כרמל מזרחי" (שאגב נוסד ב-1882 כמו שאני נולדתי מהתחת. באותה שנה לא היו שום יקב או גפן בשתי המושבות המתיימרות לראשונות); יין "הוק", שבדרך כלל גברים שתו אותו, היה ועודנו יין קל ומצויין, שמספרים כי לעיתים מאותה חבית שלו ממלאים אחדים מן היינות ה"לבנים" היקרים ביותר ורק שלא מדביקים על הבקבוקים את התווית של ה"הוק" אלא של יין פלצני עשוי מזנים ייחודיים או בעל שם מדהים כמו "שרדונה, יין לבן יבש".

והיה גם אדום "חמוץ", קראו לו בשם "אדום עתיק", גם הוא של "כרמל מזרחי" ודומה שגם הוא משווק עד היום אלא שהבעייה בו היתה שטעמו היה כהגרלה. זכית, לא נפל בטיבו מהיינות האדומים ה"יבשים" של היום. לא זכית – היה לו טעם של בקליט, אם מישהו זוכר את החומר הזה, שקדם לכל תעשיית הפלסטיק. פשוט יין מקולקל. ואגב, על מרבית הבקבוקים ההם, מלפני שישים שנה ויותר, לא טרחו לכתוב את שנת הבציר כי הקונים כלל לא התעניינו בגילו של היין ורק היתה סברה שיין משתבח עם הזמן, כל יין, "אדום" וגם "לבן".

חלפו שנים, הישראלי הממוצע נעשה עני יותר ויותר (לפי הסטטיסטיקה) עד שכבר לא נאה לו לשתות סתם יין מהחבית (כנהוג בצרפת עד היום, אנשים קונים בזול ביקבים יין בג'ריקנים של פלסטיק ישר מהחביות הענקיות, וממלאים מתוך צינורות, אדומים או לבנים, כמו בתחנת דלק), ואולם, למרות העוני הנורא השורר בישראל, שאנשים כבר כמעט אפילו לא נוסעים באוטובוסים – התפתח מאוד הטעם של הפלצן הישראלי הנובו-רישי והוא כבר יודע שיין יבש לבן צריך לקרר לפני ההגשה ואילו יין יבש אדום שותים בטמפרטורה של החדר, והחשוב ביותר הוא שיין אדום מתוק הוא פָּסֶה, רק טמבלים גויים שותים אותו וקוראים לו בשמות מצחיקים כמו "שרי" (אצל הבריטים) או פורטו. אבל להגיש בבית ישראלי יין אדום מתוק? הצחקתם אותנו. זה מתאים רק לארוחות ליל שישי כשרות בבסיסי צה"ל, ליין קידוש. ואין יין מבוזה מזה, למרות שהוא טעים לחיך לא פחות מהיינות ה"יבשים".

היין האדום היבש השתלט על כל שוק הטעם הישראלי, ולא רק מתוצרת היקבים המקומיים אלא מאות תוויות יבוא של מאות יקבים מכל ארץ גפנים נידחת שעל פני הגלובוס, כולם עושים דרכם לישראל עד דלא ידע הקונה הישראלי המתיימר להבין ביין מה שתה מה הוא שותה ומה ישתה שהרי כל הבקבוקים עשויים זכוכית!

ועכשיו אנחנו מגיעים לשיא-שיאה של תרבות העוני הישראלית המצוייה. אין מגישים לארוחה או לכל אירוח אחר בקבוק יין פתוח אלא אם נפתח רגעים אחדים קודם לנגד עיני האורח. אמנם חנויות היין, גם ביקבים, מוכרות זה שנים אחדות משאבת ואקום קטנה עם פקק גומי שמאפשר לשמור את בקבוק היין שנפתח, סגור במקרר בוואקום, אבל תראו לי בעל-בית או בעלת-בית שיעזו להגיש לשולחן בקבוק יין לאחר שחלצו ממנו את פקק הוואקום-גומי ולומר, "זה דווקא יין נהדר, שתינו ממנו בשבוע שעבר!"

לא! לא! אנחנו נמכור את מכוניות העוני שלנו, שבגללן אנחנו לא נוסעים באוטובוסים, ונתחיל אפילו לנסוע לחו"ל רק פעמיים בשנה, כמנהג העניים – אבל בחיים לא נגיש לאורחים שלנו בקבוק יין פתוח! ובייחוד אם הם הביאו עימם בקבוק יין לארוחה! – שאז חובה לפתוח אותו ואחרי הארוחה לצרף את השיירים שלו לאוסף או לשפוך לכיור המיטבח מהיעדר מקום.

ואכן, התוצאה היא – פריג'ידר מלא בקבוקי יין אדום "יבש", כי בדרך-כלל האורחים שלנו לא גיבורים גדולים ולא מחסלים את הבקבוק במפגש אחד, שהרי יין אדום יבש הוא אחד המשקאות הכי לא טעימים בעולם. כל כוס מיץ תפוזים טרי טעימה ממנו. מילא בחורף אפשר לשפוך את היין האדום לסיר ולבשל פונץ' עם קצת מיץ תפוזים טרי, קינמון, ציפורן, פלחי תפוחי-עץ, צימוקים, סוכר וקליפות לימון, ואפילו להגיש את המיחזור הזה לאורחים, אבל מה לעשות שהחורף לא קר, וגם קצר?

וכאן נגלה לכם את הדבר הכי נורא שעניים בישראל, מהדרגה שלנו, עושים: כאשר נותרים בפריג'ידר, מאותו סוג יין, בדרך כלל אדום יבש, כמה בקבוקים מלאים-למחצה – מוזגים מכולם לבקבוק אחד כדי לחסוך מקום ומתוך תקווה שיהיה אפשר להשתמש בו לפונץ' או לבישול.

להגיש לאורחים מבקבוק כזה? לא! שימו קודם את הראש בגיליוטינה, זה יותר סביר.

זהו.

יש מיץ תפוחים טבעי כמעט צלול מוגש קר מתוצרת רמת הגולן, שהוא בעיני מביני דבר אחדים (דוגמת כותב שורות אלה) – טעים לא פחות ממרבית היינות שבעולם וגם אפשר לנהוג אחרי ששותים ממנו! (אם יודעים לנהוג, כמובן). לפני שנים היינו במסיבת פורים בכפר ליד אוקספורד, ושם פתחו בעיקר בקבוקי מיץ תפוחים כפרי מעשה בית, שטעמו כנקטר האלים, ושכמוהו היינו קונים בשוק של יום חמישי לפנה"צ בכיכר גלוסטר שבאוקספורד. מיץ מומלץ.

 

 

 

ד"ר אשר אדר

חטא המרגלים – חשיבותה של הארץ

 

התנ"ך מביא מיספר רב של אירועים שבהם ישראל חטא, החל מפרשת ה"מן", "עגל הזהב", עד חטאיהם של מלכי אחאב, עומרי ומנשה, אך בכל אלה לא הוטל עונש כל-כך חמור כמו העונש המוזכר בפרשת קורח, שהיא בעצם המשך חטא המרגלים.

דבר זה מקבל משקל יתר אם נתבונן בחטא ה"מתאוננים" שהביא את עונש ה"תעברה"; וחטא תאוות הבשר שעליו נאמר "כי-מאסתם את-ה' אשר בקרבכם." על חטא זה הוטל עונש של "קברות התאווה", ועונש זה הוטל לא על כל העם אלא על אלה ש"התאוו תאווה."

רצף הסיפור – או הסיפורים – מן הפרשה הקודמת (פרשת בהעלותך) עד לפרשה שלנו, פרשת קורח, מראה שחטא המרגלים נחשב כחטא הכי חמור, עם תוצאות החמורות ביותר: העם נאשם "עד-אנה ינאצני העם הזה," ו"אם-ירא את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה." חוץ מיהושע וכלב לא יבוא אף אחד מהם אל "הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם יפלו במדבר הזה."

אחרי גזירת העונש הזה אמרו קרח ועדתו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר... לא נעלה..." – דבר זה מהווה השמצת הארץ; נאצת ה' שהבטיח את הארץ; ומרד נגד משה עבד ה'.

ומשה ביקש: "יברא ה' בריאה ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם... כי נאצו האנשים האלה את-ה' ... תבקע האדמה אשר תחתיהם... ותבלע אותם," כלומר, להוציא דיבה על הארץ ולהתייחס למצרים כ"ארץ זבת וחלב" ולחזור אליה נחשב כנאצה, נאצה שהביאה את העונשים החמורים ביותר.

המרגלים אמרו: הארץ היא אמנם ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש – אך הם חשדו ש"הארץ אוכלת את יושביה" – והוטל עליהם ללמוד אמונה עוד ארבעים שנה במדבר. להבדיל, עדת קורח שלעגו לארץ ושיבחו את מצרים נענשו כפי בקשתם: הארץ הזרה בלעה אותם חי. אפשר להבין את ה"בליעה" הזאת כאירוע פיזי-ממשי, או גם באופן סמלי – יהודי שמעדיף ארץ זרה ייבלע על-ידה ועל ידי ה"תרבות" שלה!

 

אמרתי שדיבת הארץ וההצעה לחזור מצרימה כ"ארץ זבת חלב ודבש" הם החטא החמור ביותר: חומרתו של חטא זה עולה על "חטא עגל הזהב" (כי בחטא זה העם ביקש לעשות להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו" כלומר שיביאו את העם ארצה, אחרי שמנהיגם משה נעלם – ונסלח ולא נענש העם (שמות לב:יד)!

בפרשה שלנו, פרשת קורח – יהושע בן-נון וכלב ניסו להרגיע את העם, באומרם: "אם-חפץ בנו ה' והביא אותנו אל-הארץ..." – אך כנראה העם שמע את ה"אם" – אם-חפץ בנו ה' – ומה יהיה אם אינו חפץ בנו, אם יתגלה אז בארץ חטא כלשהו שמנטרל את חפצו? העם לא שמע או לא קלט את ההבטחה, שאמרו: " וה' אתנו..."

לפני כל הרקע הזה, נשאלת השאלה: מה בעצם חשיבותה של הארץ? חשיבות שעולה, כנראה, על כיבוד ה' שהם מאסו אותו ב"מאיסת ה'" (כפי שנאמר בפרשת תאוות הבשר)?

כדי להבין את חשיבותה זו של הארץ, יהיה עלינו להסתכל בנקודות אחדות שעשויות להבהיר לנו את הנקודה החשובה הזאת:

אברם/אברהם נשלח "אל-ארץ אשר אראה לך," והוא הלך "ארצה כנען" – והתורה מוסיפה ומדגישה: "והכנעני אז בארץ." כלומר, הכנעני ישב במקרה בארץ הזאת המיועדת לאברהם, וה' כרת את ברית הארץ עם אברהם בין הבתרים. אין עוד דבר דומה בכל ההיסטוריה של כל האנושות! – אמנם יש עמים/דתות שקשורים לארץ מסוימת, כגון הודו ואולי יפן, אך לא מדובר שם לא על ברית אלוהית ולא על חשיבות ארצותיהם לשאר העמים.

ובנוסף, בפרשת העקדה, ה' קבע והגדיר את מהות ואת שם הארץ כאשר אמר לאברהם: "לך-לך אל ארץ המוריה." פירוש הדבר, הארץ נספחת היא למוריה, והיא מקבלת את משמעותה ואת ייעודה ממנה.

יוסף, כאסיר במצרים, אמר "כי-גונב גנבתי מארץ העברים": הוא הדגיש בפניהם שהארץ שהוא גונב ממנה היא "ארץ העברים", הארץ המיועדת להם.

הנביא יחזקאל, בחזונו על קיבוץ הגלויות, הכריז את שם הארץ: "ארץ ישראל". נקודה מעניינת היא שהשם "ישראל" מתייחס גם לעם וגם לארץ כאחד – להבדיל מארצות ועמים אחרים: עם המצרים במצרים; היפנים ביפן; הצרפתים בצרפת וכיוצא באלו.

המלך דוד והנביאים אחריו נתנו ביטוי למצב זה במושג "ציון", והנביא ישעיהו מביא את דבר ה', כמסקנה: "הנני יסד בציון אבן / אבן בוחן פינת יקרת מוסד..."

אמנם אחרי פילוג הממלכה, עשרת השבטים שישבו בצפון, קראו את ארצם "ישראל" – אך דבר זה לא עזר להם, כי כשהם התנתקו מירושלים ארצם לא היתה עוד חלק של "ארץ המוריה", ואחרי השמדת הממלכה שלהם על-ידי אשור, אנשיה נעלמו, ואנו מדברים עליהם כ"עשרת השבטים האבודים"...

נחזור על הביטוי "הארץ אוכלת את יושביה". מה גרם לעשרת הנשיאים להתבטא ככה? אמנם כתוב שהם ראו בני ענק יושבים בערים והם מבוצרים היטב. הלא משה גבר על פרעה, שהוא ומדינתו היו חזקים מתושבי הארץ פי עשר, אם לא יותר – וכנשיאים (שליחים?) אולי ניהלו שיחות איתם. נדמה שהנשיאים ראו גם את הסיבה והצורך של המקומיים לבנות מבצרים גדולים כאלה: הארץ הזאת היא אמנם "ארץ חמדה" שכל השכנים – חיתים, בבלים, אשורים, מצרים – חומדים אותה! איך לעמוד בלחץ הקבוע הזה?

רק לפני מספר שבועות שמענו מפיו של משה רבנו את האזהרה של "ברכה או קללה": האם נוכל לעמוד בדור ודור בטוהר הנדרש כדי לזכות בברכה? או אם-לאו, יהיה גם עלינו לבנות מבצרים ענקיים כדי להגן על העם והארץ? ולשרת בצבא קבע במקום לנהנות מפירות הארץ? דתן ועמירם הגיעו למסקנה שיהיה עדיף לחזור מצרימה ושם להתעסק בדברי תורה – אמנם בגלות אך ללא אחריות על ארץ כלשהי – "כי כל-העדה כולם קדושים ובתוכם ה'," טענו.

עמדתם של דתן ועמירם נמצאת בניגוד גמור וחמור לברית ה' עם אברהם וזרעו: הארץ היא חלק בלתי נפרד מברית זו. דבר זה מתבטא גם בכינוי "ממלכת כוהנים": לא ממלכה בלבד ולא כוהנים בלבד. החיבור בין שניהם מלמד שהאחריות על ארץ מסוימת היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד בעמדת ישראל ככוהנים בין העמים.

וישנה עוד נקודה חשובה מאוד: היכולת של ה' להביא את דברו להגשמה, כפי דוגמת יציאת מצרים. כבר משה רבנו העלה את הנקודה הזאת כאשר טען: " ואמרו הגויים... מבלתי יכולת ה' להביא את-העם הזה אל-הארץ אשר-נשבע להם וישחטם במדבר."

הרש"ר הירש כותב בפירוש בעניין זה:

“…the destruction of the people would work against the enlightenment of the nations of the world which was one of the principle purposes for which Israel had been chosen. ... (Not bringing it to fulfillment) would strengthen the nations in their denying your supreme overpowering Might…”

בגין נקודה זו, הנביא ירמיהו מוסר לגוים מצוה מאת ה': "שמעו דבר-ה' גוים והגידו באיים ממרחק ואמרו / מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו / כי פדה ה' את-יעקב וגאלו מחזק ממנו /ובאו ורננו במרום-ציון..."

זו המצווה היחידה לגויים, מאת ה', שמצאתי בתנ"ך בגין ענייננו! גם דבר זה מראה את החשיבות הנחרצת של הארץ כחלק בלתי נפרד מן ה"שילוש" היהודי: תורה-עם-ארץ.

בתפילת השחרית אנו אומרים: "קבץ קוֹוֵיךָ מארבע כנפות הארץ (ו)יכירו וידעו כל באי עולם / כי אתה הוא האלוהים לבדך לכל ממלכות הארץ. - - - / וקיים לנו יי אלהינו מה שכתוב / בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם / כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ / בשובי את שבותכם לעיניכם, אמר ה'."

ואמנם בזמננו מדינת ישראל שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" היא שגם מהווה "אבן בוחן" לכל האומות והעמים.

הנביא יחזקאל, שראה את הגלות כחילול ה', מביא גם את דבר ה' ש"יתקדש שמו" על-ידי החזרתן של העצמות היבשות ארצה ותחייתן כאן, בקיבוץ גלויות גלוי לכול!

דבר נפלא, ומפליא בעיניי, הוא שהכתובים המקודשים אצל הנצרות והאיסלם – הקוראן ומה שנקרא הברית החדשה – נמצאים בתיאום עם התנ"ך בעניין זה (להבדיל מהדתות האלה, שסטו מאמת זו).

כאן מעוגנת התקווה לשלום אמת ובר קיימא.

אך ישנם גם תנאים ודרישות לזה: "באין חזון יפרע העם" – לכן אין ציונות ללא ציון; ואין “Post-Zionism”הארץ אינה מקלט בלבד: מה נעשה ב"מקלט" הזה? כל אחד יעשה את הישר בעיניו? "הִשמרו לכם יפתה לבבכם..." – אזהרה שהלב לא יטה ליפת ולתרבותו, ושלא תהיה שאיפה "להיות ככל העמים."

ביחס למוסר הנדרש נאמר לנו: "...ושמרתם את-כל-חוקתי ואת-כל-משפטי ועשיתם אותם / ולא תקיא אתכם הארץ." נדרש מוסר גם בהנהלת הארץ ובעבודת הארץ. ובסיום הנני מצטט מברכת המזון: "ברוך ה' על הארץ והמזון." וברצוני להוסיף: "ברוך ה' על הארץ והתורה."

 

 על "חטא המרגלים" כותב לנו ד"ר אשר אדר שזה אינו מאמר אלא רשימות בשביל דבר תורה שנשא בבית הכנסת לפני כשנה. פרטים נוספים על הכותב אפשר למצוא באחרית הדבר למהדורה העברית החדשה של הרומאן "אנשי סדום".

 

 

 

מאבק התסריטאים ב"הוט"

מאת אהוד בן עזר

 

במשך שנים רבות היו התסריטאים חברי אקו"ם, ובמסגרת זו קיבלו תמלוגים עבור השימוש ביצירותיהם ברשתות השידור למיניהן. אקו"ם היא חברה לגביית תמלוגים היכולה לפעול רק על פי חוק, ואולם יש לה חופש פעולה מסויים ושיקול דעת באופן חלוקת התמלוגים ליוצרים. חופש זה מאויים עתה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, וזאת מסיבות שאינן קשורות דווקא בתסריטאים.

במסגרת אקו"ם קיבלו התסריטאים תמלוגים על שידורים, בעיקר בטלוויזיה, בעת אשר למעשה הם מסרו את כל זכויותיהם בשידורים הללו לחברות ההפקה או לרשתות הטלוויזיה עצמן בתור מפיקות. הכללים בתחום ההפקות הקולנועיות והטלוויזיוניות הם נוקשים מאוד. המפיק רוכש את כל זכויות היוצרים והמבצעים של כל המשתתפים בסרט, בתוכנית או בסדרה, למעט המוסיקה, שחלק מזכויותיה נותר בידי היוצר מאחר שיש לה גם חיים משלה בביצועים אחרים. הכלל החוזי הדרסטי הזה חל בענף משום שאחרת שום מפיק לא יוכל למכור את הפקתו בשלמותה אלא בכל מקום שהרוכש יקרין אותה הוא עתיד לעמוד בפני תביעות תשלום תמלוגים נוספות. כל תעשיית הסרטים וההפקות לטלוויזיה עומדת על הכלל המסחרי החובק-כל הזה ולמעשה אין לשום יוצר מכל תחום שהוא שום זכות לדרוש תמלוגים נוספים עבור סרט או סידרה לבד מאלה שהובטחו לו בחוזה עם המפיק בנוסף על התשלום הראשון עבור עבודתו.

אקו"ם, בגלל החופש היחסי ששיש לה בקביעת אופן חלוקת התמלוגים, יכלה לשלם מתוך האחוז הכללי של תמלוגים שהיא גובה מרשתות השידור – גם אחוז מסויים עבור שימוש ביצירות של חבריה התסריטאים – למרות שמבחינה חוקית הם מסרו את כל הזכויות למפיקים.

ואולם, הסכומים האלה לא ניראו הולמים לתסריטאים, שבאמת נפח השידורים שבהם לקחו חלק הלך ותפח ככל שרבו ערוצי הטלוויזיה ושעות השידור בהן, ובשלב מסויים הם פרשו מאקו"ם והקימו את תל"י, תסריטאים לישראל, והחלו בניסיון לגבות בעצמם תמלוגים עבור השימוש בהפקות שמיוסדות על תסריטיהם. ויש להדגיש כי מדובר בשידורים חוזרים, וזאת מפני שעבור עצם עבודת הכתיבה של התסריט משלמות חברות ההפקה תשלום חד-פעמי, ואילו חברות הסרטים גם מקצות לעיתים לתסריטאים אחוז מסויים מהרווחים, אם יהיו.

עיקר מאבקם של התסריטאים כיום מכוון נגד רשת הכבלים "הוט". מתברר שערוצי ורשתות הטלוויזיה האחרים כבר הגיעו עימם להסכמי תשלום תמלוגים. ונשאלת השאלה, על יסוד איזו זכות הם משולמים? הלא אם היו כל חברות ההפקה והטלוויזיה (הטוענת שהיא קונה מוצר גמור מחברת ההפקה) פונות לבית המשפט, היו התסריטאים מפסידים ובגדול משום שאין להם שום זכות חוקית לתמלוגים נוספים עבור השידורים החוזרים. מה שהם עושים הוא בעצם מפגן מקצועי של כוח ושל איום בשביתה כדי להשיג תשלומים עבור "סחורה" שפעם אחת כבר מכרו אותה בשלמותה.

אין ספק שמבחינה מוסרית ומקצועית הם צודקים. חברות ההפקה כופפות אותן לחוזים ולתשלומים שלא פעם אינם עומדים ביחס לכמות העבודה ולהצלחת הסרט או הסידרה או התוכנית. אך צורת מאבק שכזו, המלווה באיומי שביתה, אקו"ם אינה יכולה להרשות לעצמה כי בכך היא הורסת את הבסיס החוקי לקיומה כחברה לגביית תמלוגים, גם של חו"ל, והיא אינה איגוד מקצועי. נותר אפוא השטח האפור שבו מצליחים כנראה התסריטאים למכור פעמיים את פרי עבודתם. פעם בהתקשרות הראשונה עם המפיק ופעם מכוח לחץ תקשורתי-ציבורי חיצוני.

סופר שספר שלו עובד לסרט, חזקה עליו שמסר את כל זכויות ההסרטה למפיק. בשעתו, כשהייתי חבר הנהלת אקו"ם, הצלחנו למצוא סדק שאיפשר לסופר לקבל תמלוגים, מתוך קופת הגבייה הכללית של אקו"ם מרשות השידור, עבור שידור סרטו, בטענה שהיה כאן שימוש רעיוני בספר. לימים הסעיף הזה נפל, אם מבחינה חוקית ואם מתוך שנציגי שאר הסקטורים באקו"ם עינם היתה צרה בו, וכעת גם אם ישדרו סרטים על פי ספריך פעמים אחדות בשנה ותתפוס זמן מסך רב בטלוויזיה, לא תקבל על כך מאום, לא מאקו"ם ולא מרשתות השידור או מהמפיקים המקוריים עצמם, שבדרך-כלל שיריינו עצמם בכך שהתחייבו לשלם אחוזים לסופר מרווחיהם רק לאחר שיכסו את הוצאות ההפקה, מה שקורה לעיתים נדירות בסרט ישראלי.

על חלקנו בכישלונה של לפחות אחת מחברות ההפקה הגדולות של סרטי הקולנוע והטלוויזיה בישראל, "סרטי רול", אפשר לעמוד מהכתבה "עתיד החיים הרעים" מאת אסתי אהרונוביץ שהתפרסמה ב"מוסף הארץ" (מיום 14.4.06):

"בתחילת שנות התשעים הבינו השלושה [מייסדי 'סרטי רול', ישראל רינגל, ניסים ניצ'ו ליאון ויאיר פרדלסקי] שהעתיד שייך לטלוויזיה, וצירפו לשותפות את איציק קול, אז מנהל אולפני הרצליה. את המשרדים הצנועים [ברחוב שמעון הטרסי] החליפו במשרדים מפוארים בבניין אנג'ל, ברחוב קרמניצקי, והתמקדו בעיקר בפרסומות. 'המחצבה', דרמה חברתית [לפי רומאן של סופר נידח שלא הוזכר בכתבה, ותסריט של עירא דביר] בבימויו של רוני ניניו, מ-1990 – היתה סרט הקולנוע האחרון שעשו. הכישלון הקופתי הזה סימן את תחילת הסוף."

 

יש לי רושם שחלק מהמידע מדוייק כעברית שבו נכתב, אבל באשר לסרט הקולנוע, זה נכון, הוא נכשל, הביקורת קטלה אותו והקהל הצביע ברגליו, אם כי השותפים עוד הקימו לאחר מכן את האימפריה של אולפני רול על מקומם אולפני שביט בגבעתיים. מדי פעם הסרט משודר בטלוויזיה הישראלית, שהיתה שותפה להפקתו, והצופים יכולים לשפוט עד כמה הוא  גרוע.

 

אני מאחל לתסריטאים הצלחה במאבקם אבל חושש מאוד שאין לו בסיס חוקי ולכן גם אינו דומה לצורת הגבייה החוקית של אקו"ם מן המשתמשים ביצירות חבריה, גבייה שגם היא אינה קלה כלל וכלל, ומלווה במשא-ומתן מייגע ובתביעות משפטיות כנגד המסרבים לשלם.

 

 

קורא את מכתבך העיתי באדיקות

 

לאהוד בן עזר שלום וחג שמח,

אני קורא את מכתבך [העיתי] באדיקות, נהנה ולמד על ארץ ישראל של פעם. שיהיה לך כוח להתמיד בכך,

בברכה,

יוסי הלר

 

 

 

אופגפרישטע מאצע עם שינקען ר"ל (גיליון 132)

ישבו החכמים על המדוכה שבוע ימים ותהו: היאך סופר ממולח כמר סופר נידח, נותן מתכון כהנ"ל ליהודים כשרים שאינם אוכלין חמץ בפסח, ורוצים לרכך את מצותיהם...

והרי אם אינם רוצים לאכול לחם בפסח, האם יגלגלו במצה שלהם שינקען? (לא עלינו, טפו טפו טפו...)

בנדלה

 

בנדלה יקירתי,

מי אמר שמי שאוהב מצות חייב גם לאכול רק כשר בפסח? פרופ' גרשם שלום נהג לומר שאלוהים ודאי לא זילזל במאמיניו עד כדי כך שידרוש מהם כי אמונתם בו תהיה קשורה לדיאטה שלהם.

חג שמח,

אודי

 

*

 

שלום אודי,

קודם שאני "פותח" את הגליון החדש מבקש אני לשאול האם גיליון זה הוכשר כדת וכדין ואצל איזה בית דין דמתא. ובהזדמות זו: ברכת חג אביב, גאולה ופסח שמח, ותודה על ההנאה שאני נהנה בזכותך מידי שבוע.

שאול כ"ץ

 

תשובה: אצל בית-דין דשינקען, שפרופ' מרדכי מרטין בובר היה אוהב מאוד לאכול.

חג שמח,

אודי

 

מתי גורשו הטמפלרים מארץ-ישראל?

הטמפלרים גורשו סופית מהארץ ע"י הבריטים לאוסטרליה בשנת 1941 ולא בשנת 1948 כפי שמופיע אצלך ב"חדשות בן עזר", גיליון 132.

בברכה,

מיכאל וולף

 

תשובה: ציטטתי במדוייק את דבריה של אוצרת תערוכת הטמפלרים במוזיאון ארץ-ישראל, שרה טוראל, ונראה לי שחרף העובדה שעיקר הגירוש נעשה בשנה שאתה מציין, עדיין נותרו שרידים של מתיישבים במושבות הגרמניות והם פונו רק בשנת 1948. זאת אני אומר מידיעה כללית ובהסתמך על דברי האוצרת. אני מבקש מקוראים אחרים הבקיאים בנושא לכתוב לי על התאריך המדוייק.

 

 

בפרק ה-180 הסתיימה הקרנת הטלנובלה "האסירה"

בכיכובה של גבּריאלה ספניק, שקצת שָׁמְנָה

גוואדלופה סנטוס (גבריאלה) נישאה סוף-סוף בשנית לדניאל מונקדה וזכתה בבתה ליברטד וגם כל שאר הטובים התחתנו ואילו הרעים נהרגו, ולא נותרו כבר סודות ורק הרבה דמעות של שמחה שנשפכו בפרקים האחרונים. ככה ההפי אנד, מתחתנים ולא יודעים שרק אז מתחילות הצרות, אבל זאת כבר לא מראים כי החתונה היא השיא של החיים ושל הטלנובלה. ומה אנחנו נעשה עכשיו, אחרי 60 שבועות, 3 פרקים ברצף כל שבוע, 120 שעות נטו עם גבּריאלה?

 

 

אסתר ראב: קטע ספרותי נפלא

אהוד שלום,

"פסח בחצרנו" הוא קטע ספרותי נפלא. [גיליון 132]. אסתר ראב היא כותבת גדולה.

לבנה מושון

 

ללבנה שלום,

חרף דברייך, ואת עוד זכית לראיין אותה אישית לפני שנים רבות ל"דבר לילדים", העובדות הן: שום הוצאת ספרים בארץ לא הסכימה להוציא לאור את "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שממנו הובא הקטע הספרותי הנפלא, כדברייך. הוצאת "אסטרולוג" ניאותה לכך לאחר שהפרוייקט הוגש לקרן הסיוע להדפסת ספרות מופת של משרד התרבות דאז והספר יצא לאור בשנת 2001. הסיוע היה להוצאה בלבד ולא לי, שעבדתי שנים רבות ללא תמורה על כינוס כל כתביה והבאתם לדפוס. הפצתו וגם התקבלותו של הספר בתקשורת נתקלו בקשיים רבים, ולפני כשנתיים התברר שנותרו בהוצאה מאות עותקים העומדים להיגרס בגלל מדיניות החזקת המלאי שנוקט מס הכנסה כלפי המו"לים, וחוסר עניין של המפיצים בספר. היה עליי לקנות בכספי הפרטי את מאות העותקים האחרונים, תרמתי מהם לספריות הציבוריות ברחבי הארץ ולפתח-תקווה, ואת השאר הפצתי במחיר סמלי של החזר הוצאות רכישה ומשלוח בדואר למאות מעוניינים באמצעות "חדשות בן עזר". כיום נותרו ברשותי כמה עשרות עותקים אחרונים למעוניינים בספר החדש-יחסית והנדיר, שלא יודפס עוד לעולם כי מדובר במשוררת אסתר ראב ולא באיזו עֶגְלָה.

 

 

עוד דברים על דליה לס

לאודי שלום,

קצת קשה לנו לכתוב, אך ננסה כמיטב יכולתנו. אימא נולדה בקיץ 1937 בתל אביב. בת שנייה לשרה ושלמה סגלוביץ. אימה סבלה ממחלת דם נדירה ונפטרה בהיות אימא בת עשר. ילדותה ושנות התבגרותה של אימא לא היו קלות. היא שהתה תקופות במשפחות אומנה, שלא תמיד היו קשובות לצרכיה ולרצונותיה. בשנות בית הספר התיכון חזרה לבית אביה בתל אביב,למדה בגימנסיה הרצליה, ובהיותה בת 17עברה לבית הספר החקלאי בנהלל. בתקופה זו הצטרפה לגרעין הנח"ל "שדמות". גרעין "שדמות" יועד לעין גדי, והיה הגרעין הראשון של מייסדי הקיבוץ. שנים אלו היו שנים נפלאות בחייה, שם עברה חוויות רבות, ימים מאושרים, שם הכירה חברים שליוו אותה כל חייה, ושם גם הכירה את שמוליק לס, לימים בעלה.

לאחר שעזבו את הקיבוץ, אימא למדה לימודי כימיה ומעבדה. היא עבדה כלבורנטית בתעשייה האווירית, ולאחר מכן במקומות שונים בתחום זה. בשנות נעורינו ביתנו שימש מקום מפגש וכינוס לחברינו ולחברותינו, והרבה בזכות אימא, האישיות הפתוחה והלבבית, ורוח הנעורים הנצחית שלה. העובדה שהיה אפשר לדבר איתה בפתיחות בכל נושא ובכל עניין.

כאשר בגרנו עוד קצת, אימא היתה מגיעה לכל מחנה של הצופים, ולכל בסיס צבאי כדי לוודא שהכול בסדר ולא שכחנו חלילה מעיל או סוודר. כך גם בטיול ממושך שלי במזרח הרחוק, אימא נסעה אליי לאוסטרליה כדי לעודד, לחבק וגם קצת לטייל יחד.

שום דבר לא היה לה קשה מדי, רחוק מדי, או כואב מדי... התחושה הבסיסית שליוותה אותנו בילדותנו, וגם כשנעשינו בוגרות ואחר-כך אימהות, היא שהבית הוא גב איתן חזק ומסור, ותמיד יימצא שם, למעננו.

היום אנחנו יודעות להעריך עוד יותר את יכולת הנתינה שלה, למרות כל החסכים והקשיים של ילדותה.

היא חסרה מאוד...

בנותיה,

תמי וגל

 

יוסף דוריאל

הפתרון לבעיית איראן

[מצוטט מפירסום באינטרנט]

 צודק הנשיא בוש בהשוותו את שליט איראן להיטלר: אותו כוח מניע הבנוי על שנאה עיוורת ויצר הרס העולים על כל שיקול אחר של חיפוש טובת העם או השגת מטרות אנושיות נעלות. גם אותה טקטיקה, הבנויה על הסתה להשמדת יהודים, שכה עזרה להיטלר לקנות את לב האספסוף האירופי, שעבור התענוג לרצוח יהודים היה מוכן להשתעבד לדיקטטורה שלו ולשרת אותה במיטב יכולתו.

אבל, קיים גם הבדל. מאחורי היטלר עמד עם גרמני מלוכד (אחרי שמתנגדיו המעטים נרצחו או נכלאו). מאחורי אחמדינג'אד לא עומד עם איראני הומוגני, כי לפחות מחציתו מורכב מלאומים שאינם פרסים, וששפתם ו/או השתייכותם הדתית שונים מאלו של הכת השלטת. אם יש במזרח התיכון אזורים שאפשר לכנותם "שטחים כבושים" – הרבה לפני שמדברים על המובלעות הקטנות של הגולן, יהודה ושומרון – צריך להצביע על השטחים העצומים של העמים הלא-פרסיים שנכבשו ומוחזקים בכוח הזרוע על ידי הפרסים. כך, למשל, אזרבייג'אן האיראנית, שבה חיים יותר אזרים מאשר ברפובליקה העצמאית שלהם שמעבר לנהר אראקס, והעיר טבריז האיראנית שאיננה אלא בירתו ההיסטורית של העם האזרי (כשבאקו היא בירת הרפובליקה העצמאית עתירת הנפט). מצב דומה קיים בחוזיסטאן של דרום-מערב איראן, שעד לפני 100 שנה קראו לה ערביסטאן – על שם תושביה הערבים (ונודעה בתנ"ך כמולדתו של הנביא דניאל). בדרום-מזרח המדינה אנו מוצאים את בלוצ'יסטאן, עם הרוב הסוני, השונא את השליטים השיעים, וכמותם – הכורדים בפינה הנגדית של האימפריה.

  מערכת מורכבת כזו אפשר להפיל בשיטה שכותב שורות אלו כינה "טירוף מערכות". זוהי שיטה שבה מופעלת האנרגיה הפנימית של המערכת – להריסתה במינימום כוח המופעל מהחוץ. דומה הדבר להריסת רכבת דוהרת – על ידי הסטת המסילה שלה לפני עלייתה על גשר, כך, שהקרונות יימחצו מכוח הכובד העצמי של נפילתם לתהום שמתחת לגשר. במחיר קטן מאוד ביחס לעלויות החימוש החכם של מלחמה מודרנית אפשר לסייע ללאומים הלא-פרסיים להתנתק מאימפריית האייטוללות ובראש וראשונה – לאחד את אזרבייג'אן שמשני צדי נהר האראקס. כך אפשר להוציא את השטיח (ומעיין הכסף של הנפט) מתחת לרגלי ההיטלר הפרסי – מה שלא ניתן היה לעשות להיטלר המקורי.

כל זאת, מבלי לעורר גלי מחאה עולמית שהייתה גורמת הפצצה רצינית של מיתקני האטום האיראני. אם זה לא ייעשה, די ברור כיצד יפעילו שליטי איראן את הנשק האטומי שיפתחו. הם לא צריכים לפתח טילים מונחים מדויקים, כי עומד לרשותם ארסנל של מתאבדים למען אללה (ו-72 הבתולות) שלא צריך גם לגלות מי שלח אותם. בקואליציה שתחליט לחסל את ההיטלריזם האיראני בשיטה זו יש לישראל מה לתרום – יותר מכל מדינה אחרת.

 

 

 

"ישראל היא עץ יבש ורקוב שיחוסל בסערה אחת!"

מדברי מחמוד אחמדינג'אד, נשיא אירן, טרוריסט

 

כבוד נשיא איראן אשר על הצנטרפוגות,

יש כאן בישראל לא מעט אנשים החושבים בדיוק כמוך כי הם מחשיבים עצמם לנביאי זעם ואותך לסנחריב ולנבוכדנצר שיחריב את ישראל כעונש על פשעיה נגד הערבים ונגד האנושות. הם בטוחים שתיתן להם התראה לפני משלוח הטילים הגרעיניים להשמדתה כדי שנפשותיהם המוסריות תינצלנה כי הם לא יבשים ולא רקובים כשאר אזרחי המדינה המזורגגת אלא הם בדיעה אחת איתך.

 

 

 

 

אברהם יצחק איזנברג

"המתנכרה"

חיבור מקורי

פלונסק תרע"ב, 1912

 

אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי

 

[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]

 

פרק ראשון

 

בפרבר העיר צ. ישב ר' אברהם וינטרוב, איש אמיד, בעל לאישה ואב לבת יחידה. הוא היה בן להורים עשירים, ועוד בימי ילדותו נחשב על הנערים "הטובים" שבעיר, ועד "יום חופתו" ישב בבית המדרש ועסק בתורה, וגם משפט ביתו היה בדרך אדיקות, והיה מדקדק במצוות הקלות כחמורות.

בתו היחידה גדלה ונתחנכה בחינוך גרוע, או יותר נכון לא נתחנכה כלל כי עוד בהיותה ילדה בחיתוליה, הביא ר' אברהם אביה אומנת נוצרית לביתו, שהיא תגדל את מרים בתו.

אומנתה הנוצרים היתה מגדלתה ומחנכתה כדרכה, כנוצרית אדוקה. דיברה אליה פולנית ולא נתנתה לדבר אפילו חצי מילה יהודית [אידיש]. וחניכתה שמעה בקולה, לכן היתה שפתה רק פולנית, ויהודית לא ידעה כלל.

ולאומנת היתה חברה בשכונת ר"א, אומנת פיטר סימיונוביץ שחינכה את איבנ'ק בן פיטר, והן טיילו שתיהן עם הילדים תמיד אל החורשה הקרובה לבית ר"א, ואיבנ'ק ומרים צחקו ביחד בחול. והנפשות הרכות האלה נקשרו זה בזה עוד בהיותם נשואים על זרועות אומנתם, וכן גדלו וכן נתחנכו ביחד, ברוח אחד.

 אימהּ של מרים היתה מפנקתה תמיד, וממלאה את קפריזיהָ היותר מגוחכים ואביה היה נושא את נפשו, שבתו תגדל ותלמד ב"גימנזיה" ותהיה "סטודנטקה" יפה מאוד, וכשתלמד בשקידה תקבל "מדליה" של זהב.

פעם בערב קיץ שקט, כשישב ר' אברהם על מרפסת ביתו, ונפשו בדחה עליו, כי באותו היום גמר עסק מוצלח עם ה"פן" ח. – קרא אליו את בתו הקטנה, שהיתה מצחקת לפניו בכלב הגדול "פודל", הושיבה על ברכיו ושאלה: חפצה את ללמוד ב"גמנזיה"? תלמדי היטב – תקבלי "מדליה".

והיא היתה מעמידה אותו בשאלותיה: מה זאת "גמנזיה"? היתנו לבוא שמה גם את איבנ'ק רֵעהּ? ומה זאת "מדליה"? מין מאכל או משקה? ואביה היה עונה לה בחיוך קל על ראשון-ראשון, ועל אחרון-אחרון. ומרים התענגה מאוד על שיחות כאלה, והיתה מבקשת את אביה שישוחח עימה ע"ד ה"גמנזיה" וה"מדליה", והאב מילא את בקשתה וגם הבטיחהּ, שאחר "חג הסוכות" תיכנס לבית הספר העירוני.

 

המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

 

 

הנדון: התעלמות ועיוות בגיליון אפריל 2006 של "מסע אחר"

לכבוד גיל אל-עמי, מו"ל ועורך ראשי "מסע אחר",  

התעלמות – גב' סינדי יאני מתארת את האטראקציות בגרמניה ומתעלמת לחלוטין מנוכחות צמודה אליהן של מחנות הריכוז והמוות – למשל דאכאו ליד מינכן.

עיוות – גב' כרמל וייסמן משווה את יחסינו לחמאס ולמוחמד דף ליחסי האפריקאנרים לשחורים ולנלסון מנדלה. (אינני מפרט ומסביר באריכות את דבריה, מאחר והם מכוונים רק לאנשים בעלי יושרה, משכילים ומבינים במה מדובר...) אני, דור שישי בארץ, בן למשפחה שכלל לא סבלה מהשואה מחד, ואילו מעשיי לחיסול האפרטהייד בדרום אפריקה צוינו לשבח מאידך, אני הזדעזעתי מדבריה.

אני מצפה ממך שתדפיס את דבריי אלה, תתייחס למשמעותם ותסיק את המסקנות הראויות לגבי השתיים.

מרדכי בן-חורין

סביון

נ.ב.

"כרמל ויסמן הינה דוקטורנטית... ומרצה במכללה..." אויה לנו!

 

 

דברי שובבות ו"חירמונים"

ליעקב היקר ולכל בני המשפחה,

חג שמח לכולכם,

אתה אחד הקוראים הנאמנים ביותר אשר עבורו בלבד כדאי להוציא את "חדשות בן עזר".

שלך,

אהוד

 

שלום רב לאהוד,

תודה על המחמאות שמחממות את הלב ומרגשות. אנו מאוד נהנים ממך וממה שאתה כותב ולא עושה חשבון בכמה טירחה זה כרוך. כמו כן מזל יש למשפחתך ולז"לים שזכו שכה יזכירום וינציחו את פועלם. למקרא הדברים הרבים והשופעים שאתה כותב עליהם ברור שהם ושכמותם הם-הם אשר בנו את המדינה שיש לנו, בעשר אצבעותיהם. ייתכן וטבעי שלא מרימים את זה על נס כל יום. בעיניי זה לא טבעי שמשתלחים יפי הנפש בכל הקדוש לנו בלי מרכאות. הקדוש לנו זה אותם הדברים שכה מגנים אותם השכם והערב – את הצבא את המדינה את ההחלטות את חירוף הנפש ועוד. והעיקר שאלה הפלצנים והאינטלקטואלים (למילה האחרונה תוסיף בבקשה מרכאות כפולות) ממציאים מילים חדשות פוסט זה ופוסט זה. וכמו שאמר הנער הערבי שהתחרמן על היהודייה בצפת... – פוסט הזובי הזה.

ואגב הנער בצפת [ראה בפרק האחרון מתוך "והארץ תרעד", גיליון 132], מה לך כי תלין, והלא כל בר דעת יודע שמי שמסוגל לכתוב דברי שובבות כאלה ו"חירמונים" הינו בעל נפש צעירה ומרץ תוסס והדברים הכתובים מאוד יפים. מה לעשות ולאופנה כללים משלה, ומה ששולט היום בכיפה אלה רומנים בגרוש של מיני כותבות שמייצרות קלקר וגבבה. פלונית סופרת מהוללת מודיעים עליה בעיתון שזה "הספר השביעי שלה" תוך זמן של שנתיים שלוש. ואני אומר לעצמי, יש לה כנראה פס ייצור של ספרים. ואיפה העומק? ולא נרחיב.

 ותראה, בהיותנו ילדים בסמטאותיה הצרות רבות השנים של בגדאד, הוזהרנו תמיד על ידי אימהותינו שכאשר נתהלך באותן הסימטאות ניזהר מחמורי המשא שדוהרים עם משאותיהם כאשר הערביים הנוהגים בהם היו בכוונה מטים אותם לכיווננו ונמצאנו דחוקים לקיר ונשרטים או נמעכים. ועוד שניזהר במשך החורף והרבה-הרבה שבועות אחר כך משלוליות מי הגשמים שבאין להן לאן להתנקז נשארות הרבה ימים. וכך באמת היינו עושים. סורקים את השטח קודם כדי שלא נופתע ונמצא את עצמנו בתוך השלולית, ומתלכלכים.

 ולמה אני מזכיר את זה? כי בימים האלה, בהם בלית ברירה אני נאלץ לקרוא את עיתון הבוקר של אש"ף, אני קודם כל סורק את הדף שמא מופיע שמו של "האיש ההוא" בכותרתו של איזה מאמר, כי אז אני מקפיד לדלג עליו כדי שלא יידבק בי החומר שהוא מפזר. והלא הוא מקצוען במשך עשרות שנים בפיזור חומר שכזה וגם כאשר עלה בסולם, גם אז עשה את המוות לראש ממשלתו והתעקש על דברים טיפשיים ובלבד שיוכל לבטא את הלכי נפשו המפונקת. ועתה, אחרי שסוף סוף הצהיר שהוא פורש מן הפוליטיקה ומן הכנסת (עם פנסיה נאה...) חשבתי, הנה סוף-סוף נתפטר מהצהרותיו החדשות לבקרים, ונתבדיתי לצערי. כי שכר אותו העיתון של אש"ף למלא בו כל יום עמודה או שתיים ולא משנה מה הנושא. תמיד יש לו מה לשפוך על האחרים אם זה ועד עובדים או מנהלים או ראש או זנב.

ביקורתך על אדון צוקרמן הכנר, שהראה את התחת לקהל, בהחלט נכונה וצודקת רק שאלה אחת לי אליך, למה לכתת רגליים וללכת לראות ולשמוע דווקא את אלה שמזלזלים בנו ולפעמים מוציאים את דיבתנו רעה? מה, כך ניראה יותר סובלניים? לדוגמא, אם ברנבוים ייתן את הקונצרט הכי-הכי, עדיין איני חושב שצריך לרוץ אליו. הוא הוכיח את עצמו כאדם אטום ולא מכבד את הזולת וכל זה התאפשר לו רק בגלל שהוא יודע לנגן בפסנתר.

אני משוכנע שרבים מבין קוראי העיתון שלך נהנים מאוד ורוצים לקרוא עוד ועוד, אלא שהם לא יטרחו לשבת ולכתוב שתי מילות עידוד או הערכה וזאת מסיבות שונות. זכור שגם אם לא כותבים לך משובים זה לא אומר עדיין שהם "לא שמים" על העיתון.

אנו מברכים אתכם בחג שמח ונעים ואינשאללה גם שקט,

וכה לחי,

שלך בידידות ובהערכה,

יעקב זמיר

 

מנפלאות העריכה של עיתון "הארץ"

שינוי כוח הכובד וכיוון רוחות השמיים

כמו גם מועד המכירה הפומבית של כריסטיס, ועוד

 

"שיטפונות במידבר יהודה היו תמיד, אך בשנים האחרונות מתגברת עוצמתם והנזקים שהם מביאים איתם. ככל שהים נמוך יותר, מסבירים המומחים, גוברת עוצמת המים היורדים מן ההרים בכוח המשיכה. ירידת המים והשיטפונות העזים גורמים גם לנסיגת הנחלים ומקשים על תחזוקתו של כביש 90, כביש ים המלח."

ניר חסון, "ים המלח: איך הפך אחד מנכסי הטבע החשובים בעולם לאסון אקולוגי", "הארץ", 12.4.06.

 

"במפה שפירסם המכון הגיאולוגי מצויינים אזורי הסיכון להיווצרות בולענים, וכלול בה כל החוף המזרחי של הים מאזור קיבוץ קליה ועד אזור מצדה, כולל חלקים גדולים מכביש ים המלח."

ניר חסון, "מאות הבולענים מאיימים על האזור כולו", "הארץ". 14.4.06.

 

שתי הכתבות עוסקות אמנם בנושא רציני, אך לך תאמין למה שכותב בור ועם הארץ שכזה בכוח הכובד וברוחות השמיים. אגב, ראינו את השיטפון האחרון בנחל ערוגות ממרומי קיבוץ עין גדי, המשקיף על החוף המערבי של הים, והריני להעיד שלפני חמישים שנה היו שיטפונות חזקים יותר עד שכל הר הנג'אר שמעל עין גדי הישנה (צריפי ההיאחזות, לרגלי תל ג'ורן) נזל מפלי-מפלי מים חומים שוצפים כאילו הוא נמס והולך.

זאת ועוד, ישנה עדות, ואני מצטט מהזיכרון, כי בשנים מסויימות במאה ה-19 היה אפשר לעבור ברגל מ"הלשון" אל החוף המערבי של ים המלח. מצד שני זכור לי צילום, דומני מראשית המאה ה-20, ובו מגיעים בסירה על פני ים המלח לפתח מערת המלח בסדום. מה שמראה שייתכן כי מחזוריות פני ים המלח בהפרשי גובה של עשרות מטרים היתה קיימת עוד בטרם נלקחו מי הכנרת למוביל הארצי, ואולי אפשר לקוות כי שנים אחדות של גשמים ושיטפונות עשויים לשנות את מצבו המידרדר, כמו ששנות בצורת הנמיכו אותו כנראה לפני שנים רבות גם מבלי התערבותו של המוביל הארצי במי הכנרת.

 

*

 

"ביום ראשון, בשעה 20.30, תתקיים במלון הילטון בתל אביב המכירה הפומבית השנתית של כריסטיס."

דנה גילרמן: "בדיקה ראשונה, שנייה, שלישית", "הארץ", "גלריה", יום שישי, 12.4.06.

 

אילו היית בודקת פעם רביעית היית רואה כי בהזמנה כתוב שפתיחת התצוגה המוקדמת במלון הילטון היא ביום שני, 17.4.06, אחר-כך בא פירוט שעות תצוגה מה-17 עד ה-20 באפריל, ואילו המכירה הפומבית תתקיים ביום חמישי, 20 באפריל.

 

*

 

"לאחר שמלחמת-החורמה בת חמש השנים בחמאס הסתיימה בניצחונו ובעלייתו לשלטון, ועוד בהפתעה מודיעינית; כאשר מאמץ 'צריבת התודעה' של הפלשתינאים מסתיים במקום שבו התחיל – בעשרות התרעות על פיגועים – סביר היה לצפות למידה של היסוס וענווה בזמן של חילופי שלטון, בעיקר מצד פוליטיקאים כמו שאול מופז, שהוציא שם רע לאופורטוניזם עצמו."

דורון רוזנבלום, "העתיד אינו מופז", "הארץ", 14.4.06.

 

סלח לי דורון רוזנבלום אבל אתה הוא זה שמוציא שם רע ודווקא לפובליציסטיקה. באמת חבל שאחרי טבח פסח 2002 בנתניה לא נתנו לעיתונאֵי "הארץ", כמוך, לנהל את המדינה ואת הצבא במקום שיעשו זאת מופז ושרון האופורטוניסטים – שאז היינו כולנו מנשקים לפלסטינים את התחת כפי שעושה כבר שנים אחדות חלק מהעיתונאים ומכותבי השירים בעיתונך. ואם אתה משוכנע כל כך ב"ניצחון החמאס" – מדוע אתה יושב עדיין בישראל המובסת, והנלחמת על חיי אזרחיה מפני הטרור? אני במקומך הייתי עובר כבר מחר לגור בעזה, וניהנה שם עם כל תושביה מפירות הניצחון עלינו ועל פת"ח ועל שאול מופז האופורטוניסט הכושל. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה טוב שם, למנצחים, יש להם שם הרבה "מלח וזיתים", כדבריהם, ואינם רעבים ללחם כמונו כאן בישראל ובייחוד בפסח.

 

 

שאלה: מדוע מר סופר נידח נראה לאחרונה

מהלך בתחתוניו לא רק בדירתו אלא גם ברחוב?

תשובה: כשהוא לובש את מכנסיו ה"טובים" אומרת לו המיסתורית: "אין לך כבר מכנסיים אחרים לצאת בהם, רק עם הטובים?"

וכשהוא לובש מכנסיים של יום-יום, "פשוטים": "עם מכנסיים כאלה אתה יוצא לרחוב?"

 

 

 

ברכות ל"צדיק הנסתר" אברהם שפירא (פצ'י)

ידידי, ליובלך ה-70

אל תשכח שמסרתי לארכיונך שבקיבוץ יזרעאל את כל חומר ההרצאות

שכתבתי בשנות לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים מפי פרופ' גרשם שלום

ואני לא אשכח שרק בזכותך הופיע ספר הראיונות "אין שאננים בציון" ב"עם עובד"

כ-12 שנה לאחר שדחה אותו העורך של ספריית אופקים

 

לרגל פתיחת התערוכה

"הטמפלרים, גלגוליה של אוטופיה"

תולדות ההתיישבות הגרמנית בארץ-ישראל, שראשוניה קדמו לעלייה הראשונה

במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, רמת-אביב

אפשר להשיג את המהדורה החדשה של הרומאן "אנשי סדום"

הרומאן העברי הראשון והיחיד שמספר גם על הטמפלרים

יצא לאור לראשונה ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" בשנת 1968 ואזל

יצא לאור לפני שנתיים בגרמנית וזכה להצלחה מסחררת: 91 עותקים נמכרו!

את הספר העברי אפשר להשיג כיום במקומות הבאים:

* "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", (מהדורה מחודשת עם אחרית דבר ובה סיפורו של הטייס הגרמני ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). הוצאת אסטרולוג, רחוב אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. 03-9190957. פקס 03-9190958.

* "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהזמנה מחנויות הספרים ומרשתות הספרים ברחבי הארץ.

* אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בפנייה ישירה לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב, בצירוף 20 שקל, כולל דמי משלוח בדואר.

 

 

 

בעיר העברית הראשונה:

מחמוד דרוויש כן, אסתר ראב לא

 

במסגרת המבצע "שירה על הדרך" של עיריית תל-אביב-יפו ראינו בשבועות האחרונים מודעות ופלקטים עם שירי משוררים בעיתון "העיר", על עמודי החשמל, בכבישים, בשדרות ובמקומות ציבוריים אחרים, כשהם מלווים בפורטרטים צבעוניים מאוד לא מוצלחים, זאת בלשון המעטה. פגשנו שמות משוררים רבים, את אסתר ראב לא מצאנו, גם לא ביקשו מאיתנו רשות באמצעות מחלקת זכויות ההעתקה של אקו"ם.

לעומת זאת מצאנו כמה וכמה פעמים שיר מאת מחמוד דרוויש, הכותב על השחפים שגזלו לו את הגל. המוח העקום שלנו תיכף הבין שהשחפים זה אנחנו, הנאצים, והגל היא פלשתינה הטהורה. לא משכנע? נכון, זה סתם הסבר פשטני וגזעני של פשיסט ימני. יותר טוב היה לתת בכרזות את הקטע משירו של דרוויש משנת 2002, "מצב של מצור":

 

"[לַהוֹרֵג] אם היית מתבונן בפני הקורבן

והיית חושב, היית נזכר באימך בתא

הגז, היית משתחרר מחוכמת הרובה

ומשנה את דעתך: לא כך תוּשב הזהות."

 

זה הרבה יותר חזק וגם חשוב לשירה העברית ולעיר העברית הראשונה מאשר אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, שלפחות על שורותיה הטהורות לא יפלו חריוני הציפורים.

 

 

סליחה שרצחת!

אבא רצח את אימא בסכין לעיני ארבעה מילדיהם הקטנים באור-יהודה מאחר ולא הניחה לו להשׁתכר, אחר-כך איבד את עצמו לדעת בדקירה באותה סכין. זהו פשע מזעזע שאין עליו שום מחילה. אלמלא הצליח להרוג את עצמו היה ראוי למאסר עולם, ובמדינות אחרות לעונש מוות. הדעת לא סובלת שתהיה מחילה לרוצח אם על בניה. אין ולא יכול להיות שום אדם אחר אשם בפשע הנורא חוץ מהקרימינל עצמו, המפלצת, מר בֶּגָ'ה.

לא אצלנו.

כבר שלושה ימים לא מפסיקים שדרני הרדיו הַ"בְּסֶדֶרִים", במהלך חקירה רדיופונית שדומה כי נובעת מעולם שנשתטה: להאשים את ראש העיר, את עובדי הסעד והרווחה, את המשטרה, את השכנים, את היישוב, בקיצור, כולנו כאן, המימסד, הציבור – גרמנו בעקיפין לרצח, רק לא הרוצח עצמו! רק לא הטיפוס השפל, המכור לאלכוהול, החסר כל עכבה מוסרית, המסוגל לעולל רצח מתועב כזה לעיני ילדיו – רק עליו לא שמענו בתקשורת מילה אחת של גינוי או של הטלת אחריות. להיפך, כאילו מתנצלים בפניו על כך שהוא נאלץ לרצוח, המסכן, שהרי הוא בכלל קורבן של התעלמותנו ממנו. כן, כולנו אשמים! וסליחה, סליחה שרצחת! היו לך סיבות מוצדקות אחרי שכֹּל אלה שמנינו לעיל לא התייחסו למצוקות שלך ולא מנעו את הרצח!

 

 

"החֵריונים כבר הגיעו?"

היה לנו במושבה דוד קצת מפוזר, אבל מה – היתה לו עברית מצויינת, בייחוד הגיית החי"ת והרי"ש. יום אחד עמדו הוא ודודתי לקבל אורחים. כנראה לפנות ערב. פתאום התברר שחסר משהו, שתייה או עוגיות, והדודה שלחה את הדוד למטה לרחוב, לקנות את החסר.

בינתיים האורחים הגיעו וישבו כבר בסלון, אבל הדוד המפוזר לא לקח זאת בחשבון, וכאשר פתח את הדלת ונכנס עם הסל, קרא אל דודתי בקול רם:

"החֵריונים כבר הגיעו?!"

נו,

 

בעיני רוחי אני רואה בן-דוד שלי  פורץ בצחוק פראי למקרא השורות האלה.

 

 

לְמַיֵל, למה לא?

 

תרומה מאת אחייניתי עינת מרון: מילה עברית לפועל של שליחה בדואר אלקטרוני (אי-מייל) – המילה לְמַיֵל (בניין פיעל, מזכיר גם לבייל מכתב בבול). היא אולי נראית מוזרה, אבל היא קרובה גם ל"לטייל" ול"למיין". דוגמה לשימוש: "אתה יכול למייל לי את זה?"

 

ד"ר אסף מרון, רמת גן. מתוך: "ידיעות אחרונות", ספרות, 11.11.05

 

 

©

כל הזכויות שמורות

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

בעל-הבית השתגע

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

 

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

 

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

 

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 

מודעה

מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, רכשה דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת ונוחה מאוד. פינוי באוגוסט-ספטמבר 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!

 

שליטא: למחרת יום העצמאות בשעה אחת שתי דקות ושלוש שניות בבוקר התאריך יהיה:

04/05/06   01:02:03