הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 132 לחג הפסח תשס"ו       

תל אביב, יום חמישי, ט"ו בניסן תשס"ו, 13 באפריל 2006

 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש לקרוא ולדפדף בו

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

 

עוד בגיליון:

"נוסעים לחוץ-לארץ לרפא אותי", מתוך "מהפרדס למושבה", ספר חדש של בת-שבע אריאלי בת ה-96

אלישע פורת: אָנָא בְּכֹחַ, לזכרו של המשורר אמיר גלבוע

שרה טוראל, אוצרת: הטמפלרים בארץ-ישראל – גלגוליה של אוטופיה

אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק חמישי

מהגיליון הבא יפורסם בהמשכים: המתנכרה, רומאן שנכתב בפלונסק בשנת 1912 בידי אברהם יצחק איזנברג, ילד עברי בן שתים-עשרה

 

אסתר ראב

פסח בחצרנו

 

המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – "פעמון"; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: "ונטעו כרמים ושתו את יינם". סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limage בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ'ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג'יל מכסה את קרקע החצר, וה"חַמרה" האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: "לאה, לאה – " הוא צועק, "הבאתי לך את המצות."

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: "אה, סוף-סוף באת." היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

 

*

נכתב: 1974-1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך בפתח-תקווה. נדפס לראשונה: "דבר", "משא", 26.3.1975. נכלל בקובץ "גן שחרב", ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, 1983; וכן בכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג 2001.

 

 

 

חברי גרעין "שדמות" בעין גדי וברחבי ישראל

אבלים על מות חברתם דליה לס לבית סגלוביץ

שנקברה בפתח-תקווה אתמול, יום רביעי, ערב חג הפסח

לאחר מחלה ממושכת, והיא בגיל 69

ומשתתפים באבלם של בעלה שמוליק ובנותיה גל, תמי ובני משפחותיהן

דליה היתה האופה הראשונה של קיבוץ עין-גדי, עוד בטרם נרכש המלוש החשמלי, והיתה עומדת ולשה במו ידיה את עיסת הבצק הגדולה לאפיית הלחם לכל חברי המשק

ובמאפייה הכיש אותה צפע עין-גדי ובנס ניצלו חייה כי המרחק היה גדול מכל בית חולים

ומאז סבלה כמעט כל ימיה מתוצאות אותה ההכשה שערערה את בריאותה

 

נוסעים לחוץ-לארץ לרפא אותי

סיפור מתוך "מהפרדס למושבה"

ספר חדש של בת-שבע אריאלי בת ה-96

 

להיות ילדה עם זכויות יתר, זו הרגשה נעימה ומפנקת. ילדה כזו הייתי אני. את זכויותיי קיבלתי בגלל תאונה בגבי שגרמה לי סבל רב. סיפוריי נדלים מכספת זיכרונותיי – בסדר קבוע: ראשון-ראשון וזה הבא אחריו.

כשסיימתי את סיפורי האחרון "רחוב יפו", רציתי להמשיך לכתוב את הסיפור הבא אחריו, ולא בא לי. נמוגו זיכרונותיי מאותו פרק זמן. איפה הייתי? מה עשיתי? לאן נעלמו אחיי ואחיותיי, שתמיד נמצאו ברקע? אני מנסה לדלג על תקופת זמן אחת, ועוד אחת לשווא! איני זוכרת דבר הראוי להיכתב.

חשבתי: האם כאן אסיים את זיכרונות ילדותי, רק עד שנת 1918?

יש והמקרה מזמן פגישות מעבר לזמן ולמקום. כוונתי לפגישה עם בת חברתי מימי ילדותי. פגישה זו היתה לבבית. בין השאר סיפרתי לה על כתיבת זיכרונותיי וחוסר היכולת להמשיך לכתוב, כי שכחתי תקופה מסוימת בעברי הרחוק.

הגברת הנחמדה שמעה את דבריי בקשב רב. כמהרהרת לעצמה אמרה: "אימי נהגה לספר לי הרבה על ימי ילדותה. גם עלייך, בת-שבע, סיפרה. על היעדרותך מהכיתה לעיתים קרובות. על כאבי הגב והתקפות הקדחת שהיו לך, ועל הדוד הטוב שבא מפולניה לעזרתכם."

לשמע בואו של הדוד התעוררתי למציאות אותם ימים ולילות ללא שינה, כאבי גב והתקפות קדחת. נזכרתי בנסיעות בעגלה אל הרופאים שביפו ובתל-אביב. נזכרתי בימי ההבראה וחילוף האוויר בשפת ימה של תל-אביב הלוהטת מחום בחודש תמוז. לי לא היה כוח להבריא, לא היה כוח להחליף אוויר, חלשה וכאובה הייתי. בכל אלה נזכרתי תוך כדי שיחה עם הגברת החמודה.

באשר להמשך סיפורי אין צורך בעדות זיכרוני, מאליו מובן שאותו דוד קבע מיד שיש צורך דחוף להגיש לי עזרה רפואית בווינה, המרכז הרפואי בימים ההם.

ההכנות לקראת נסיעתי עם הדוד ואחותי שושנה – אינן זכורות לי. גם ההפלגה בים הגדול לא הרשימה אותי. החולשה והכאבים נטלו ממני כל עניין בנעשה מסביב. נקודת מפנה ברצף זיכרונותיי חלה כשירדתי מהאונייה אל הרציף.

"איפה תל-אביב?" שאלתי את שושנה.

היא ענתה לי בצחוק: "הים גדול מאוד, מסביב לו הרבה ערים וארצות, פה ארץ איטליה. תל-אביב בארץ-ישראל."

שתינו עמדנו על הרציף. אחותי אוחזת אותי בידה האחת ובשנייה נושאת מזוודה חומה שאינה מרפה ממנה כל זמן הנסיעה. רק בסוף הנסיעה נודע לי שבמזוודה מצויים אתרוגים ששושנה קטפה בפרדסנו במתנה לדודים בפולניה. הדוד אינו פוסק לרוץ הלוך וחזור. אני מסתכלת בסוס רתום לכרכרה שחורה, על צווארו תלויות מחרוזות חרוזים צבעוניים, כל חרוז כגודל ביצת יונה. עניבות סרטים בשלל צבעים קלועות לשערות רעמתו של הסוס, איזה יופי של סוס! צבעו כצבע פוקס, הסוס שלנו בפרדס.

הדוד חזר, הכרכרה מתקרבת אלינו. אני עולה עליה. את הסוס איני רואה יותר רק את זנבו הארוך אני רואה. שוב טלטולים מכאיבים עד בית המלון הגענו. אני מתנהלת בקושי. עם כניסתי לחדר במלון השתטחתי על המיטה הרחבה רועדת מקור מהתקפת קדחת. היא פקדה אותי גם כאן.

 

על המשך הנסיעה לווינה, סיפרה לי אחותי שושנה. [לימים שושנה מכנס].

בווינה קבע הרופא, שבחוט השדרה שלי נקעה חוליה ממקומה. יש ללבוש מחוך אורטופדי במשך שלוש שנים, כדי לתת שהות לחוליה להיצמד למקומה לתמיד.

עם מכתב מהרופא המשכנו את דרכנו לפולניה, אל הרופא שיתקין את המחוך. בפולניה מתגוררים כל בני משפחתנו הענפה. הרבה שמעתי עליהם מפי אחיי ואחיותיי הגדולים, שזכרו אותם מלפני עלותם ארצה.

לנסיעה ברכבת לפולניה – אין סוף, כל היום וכל הלילה.

כשאני מביטה החוצה דרך החלון – אני רואה שדות ירוקים, פרות רועות כשעשב השדה מגיע להן עד לברכיים. הכול ירוק מסביב, איך זה? הרי חודש תמוז היום. בפתח-תקווה הכול יבש בשדות, רק נחשים ועקרבים שורצים בכל מקום. ופה? את שושנה איני שואלת יותר, נמאס לה ממני בשאלותיי המתמידות: מה זה? מי זה? מה הוא אומר? במשך כל הנסיעה אני לרוב ישנה, פתאום! רעש ומהומה. אנשים רצים, מתחבקים, מתנשקים, רק אלינו לא ניגשים. הדוד מכריז בשמחה: "הגענו הביתה!" אני מאוכזבת. איפה כל הדודים והדודות? – אני שואלת את הדוד.

כשהוא מדבר אליי בעיבריס (עברית) אני מבינה הכול. הוא אומר – "כולם במעון הקיץ." הפעם אינני מבינה את תשובתו לשאלתי.

הפיצוי על אכזבתי בתחנת הרכבת בווארשה, מתרחש בתחנת הרכבת במעון הקיץ. כל בני הדודים והדודות מילאו את הרחבה, כולם באו לפגוש אותנו.

כמלכת הדבורים בכוורת נהגו בי, נישקו, ליטפו, חיבקו ונגעו בי בזהירות.

למזלי, בכל הימים הבאים לא היו לי כאבי גב. גם התקפי הקדחת נעלמו, היו אלה ימים מלאי שמחה והכרויות של הרבה בני דודים שהתאספו מכל "מעונות הקיץ" כדי לראות את הילדה מארץ "פלסטינה". (השם ישראל עדיין לא היה קיים).

לכבוד בואנו הזמין הדוד חברים ציונים מוורשה, כדי שיראו את הילדה מפלסטינה.

אחרי ארוחה חגיגית ישבו כולם מסביב בחצי גורן, עליי היה להשיב על השאלות שאשָאֵל על חיי הארץ. ישבתי ללא בושה, להיפך, מבודחת, לשמע העברית שלהם (עיבריס).

השאלה הראשונה, "כיצד לבושים הגברים בארץ?"

תשובתי: "בשמלות!"

שאלה שנייה, "כיצד לבושות הנשים בארץ?"

"במכנסיים," עניתי.

כאן פרצו כולם בצחוק בהבינם שאני מתלוצצת.

שאלה נוספת: "הנחשים נכנסים לבתים?"

"כן," עניתי, "הנחשים אוהבים לישון במיטות שלנו מתחת לכרים, לפני שהולכים לישון מגרשים אותם."

שוב פרצו כולם בצחוק, בהבינם שאני מתבדחת. ככל שהמשיכו לשאול, גבר הצחוק מתשובותיי.

באותו ערב גיליתי דבר שקשה לי להביע אותו במילים. הרגשתי משהו – שאני שונה משאר האנשים הסובבים אותי. לא הילדים החיוורים והמנומסים השפיעו על הרגשתי ולא המבוגרים המשרים כובד ראש ורצינות על כל מוצא פיהם. הרגשת השוני גברה והלכה בימים הבאים, בהיותי בווארשה לשם ריפוי.

לא היו מילים בפי להביע את הרגשת השוני. כיום קוראים לזה במילה אחת – "סָבְּרָה" (צברית). סברה, הייתי אז בגיל שמונה, סברה נשארתי עד היום בגיל תשעים וארבע לחיי. זאת אני מצהירה לא לחובה ולא לזכות. זאת עובדה. תנאי הארץ הקשים עיצבו מין טיפוס כזה ששמו סברה, הקוצים בקליפת הצבר הם הינם מלחמות הקיום הקשות בארץ. התוך המתוק שבפרי הוא שמחת החיים והחופש המלא שפעמו בתוכנו מאז לילות הירח על הגורן ועד לשירת נעמי שמר על הארץ הטובה.

הימים במעונות הקיץ נמשכו בפעילות מענגת: איסוף אצטרובלים לבערה בתנור הבישול שבמטבח, לקט פרי היער הדומה לתות שלנו, איסוף פטריות שהייתי מאומנת בו, ומשחק הקרוקט שהיה אהוב על כולם, מקטון ועד גדול, בו שיחקנו הרבה.

החופש תם, חוזרים העירה, לווארשה, הילדים הולכים לבית-הספר, הדוד הולך לעבודה ושושנה אצל דודה אחרת.

נשארנו בבית: הדודה, המשרתת (העוזרת) ואני.

את ארוחות-הבוקר אכלתי לבד, היום מתחיל להתארך יותר ויותר. עם הדודה אני מדברת פולנית. השפה מזכירה לי את אימא שהיתה לי פעם בילדותי. זכרתי גם את השיר שלימדה אותי אימא, בתרגום חופשי: "חולה בובתי חולה, יש לה חום צריך ללכת לרופא." את השיר הזה למדתי בגיל שלוש, בשפת אימא. כאן, בווארשה נזכרתי בכל מה ששכחתי. השפה הפולנית עוררה בי געגועים לאימא, אל נעימת קולה, אל ידיה החמות הרכות, התגעגעתי אל כולה. אל שמלתה הארוכה ועגיליה הנוצצים בתנוכי אוזניה, לכל תנועה שהיתה מניעה בראשה.

מעגל הגעגועים התרחב וגדל, לאחיי ולאחיותיי, לבית-הספר, למשחקי הרחוב בלילות ירח מלא. געגועים לימי השבתות בהם עורכים טיולים ארוכים – למבצר אנטיפטרוס (ראש העין), לשכונת התימנים, לביצה לקטוף נרקיסים, גם לירקון הגענו, לשבע התחנות.

הגעגועים מתחזקים וכואבים, כנזכרים בכל פרט מחיי הבית. יהודה הקטן הבוכה, כי שכח את נעליו בחצר בית-הספר, וכשחזר לקחתן הן נעלמו. גם את הלל אחי אני זוכרת בגעגועים, בערב, כשהוא חוזר מהפרדס וידיו מלאות תפוחי-זהב. כל זיכרון מחיי היום-יום בבית הרחוק מעורר בי רצון לחזור הביתה.

עם שושנה אני מתראה לעיתים קרובות, היא מתגוררת אצל דודה אחרת. שתינו הולכות אל האורטופד, התופר את המחוך. אני מודדת, ושושנה מקבלת הוראות כיצד להתאים את המחוך לגופי כשאגדל במשך שלוש השנים הבאות.

שושנה מצליחה לפרק ולהרכיב ברגים וחלקים במחוך ולהתאימם להתפתחות גופי. כאם מסורה וטובה היא מטפלת בי. כבת אוהבת הייתי אני לה.

מלאכת המחוך לא תמה, היה עלי להתרגל ללבוש אותו ביום ובלילה. לא אחת התעוררתי בלילה מכאב, כשאחת מצלעות העור או המתכת לוחצות על גופי הסגור. אחרי הרבה ימים ולילות של סבל הצלחתי להתרגל למחוך שסגר את גופי מהכתפיים עד אגן הירכיים.

אחרי הרבה ריצות הלוך ושוב לשם תיקונים, הגיע סוף-סוף החורף.

יום אחד אני עומדת ליד חלון, שדרכו רואים קטע רחוב ארוך. חתיכה לבנה נדבקה לחלון, אחריה עוד אחת ועוד אחת. האוויר התמלא פתיתים לבנים.

ידעתי, זהו שלג.

בהתפעלות קראתי לדודה: "בואי תראי שלג בחוץ!"

היא לא מיהרה לגשת.

שוב קראתי: "שלג, בואי! בואי, שלג כזה גדול לא ראית!"

את השלג קיבלתי בשמחה כפולה, כי שושנה הבטיחה לי: "הביתה נחזור עם בוא השלג," ועוד באותו יום אישרה לי שושנה את הבטחתה: "עם גמר ההכנות חוזרים הביתה."

קשה לי להביע את גודל שמחתי לקראת החזרה הביתה – לעומת הצער והכאב וגעגועיי לבני המשפחה וסביבתה.

בינתיים התרגלתי למחוך והמחוך התרגל אליי. בריאה ומאושרת חזרתי לארץ, לפתח-תקווה. חסד גדול עשו עימי המורים: למרות היעדרותי מבית-הספר במשך כשנה, חזרתי לאותה חברת ילדים שעזבתי. מכיתה דל"ת יצאתי חולה ולכיתה ה"א נכנסתי בריאה. מיד הייתי ככל אחת הילדות: קפצתי, טיילתי וגם קצת התחצפתי.

 

כאן הייתי יכולה לסיים את סיפורי הארוך בסוף טוב, לולא "החיבור החופשי" שכתבתי. והרי הסיפור: את האדון שפירא, המורה, אהבתי מכל המורים. מעולם לא כעס עלינו גם כשהתפרצנו ברעש לכיתה אחרי ההפסקה הגדולה. תמיד הרגיע את המתפרעים בשבתו בשקט, כשמולו יומן הכיתה. מדפדף ביומן, חוזר ומדפדף.

באחד הימים הראשונים לשובי לבית-הספר נערך שיעור בעברית עם המורה שפירא. הוא נתן לנו לכתוב "חיבור חופשי" בבית. מיד ידעתי, אני רוצה לכתוב על פולניה, כדי שהמורה האהוב עליי יידע על כל הצער והגעגועים שעברתי בארץ זו.

באותו לילה לא נרדמתי. חיכיתי עד שכולם ישנו. את המנורה הגדולה כיבו מזמן, המנורה הקטנה נשארה דולקת על השולחן, בחדר השני. בשקט קמתי והתחלתי לכתוב. כתבתי על כל מה שבא לי, על בדידותי בבית הדודה, על בן-הדוד שברח מילד פולני קטן שזרק עלינו אבן, וסיפרתי בצחוק על העיבריס שהדודים מדברים. גם על הגעגועים והבכי בלילות, על הכול כתבתי. עם אור הבוקר הלכתי לישון.

מנהג היה לאדון שפירא להעיר על חיבורים טובים ולתקן אותם. התלמיד שכתב את החיבור קרא אותו בפני הכיתה, לאחר מכן נערך דיון על החיבור. הפעם נבחרתי לקרוא את "חיבורי החופשי" שכתבתי בלילה.

מבוישת עמדתי וקראתי, קולי רעד במקצת. ניגלה סודי, סוד געגועיי לחברי הכיתה.

לאחר שתיקה ממושכת שאל אותי אדון שפירא: "מי כתב את החיבור, ראובן?" [ראובן ליכטנשטיין, לימים בן-אור, מפתח-תקווה].

השאלה כמעט שיתקה אותי, רציתי לברוח אך ברכיי רעדו. בלי לומר דבר הלכתי לשבת במקומי. ראובן אחי כבר סיים את בית-הספר מזמן, אך כולם זוכרים שראובן היה התלמיד המצטיין בבית-ספרנו. שלא באשמת אחי ראובן, נפגעתי קשות.

מפגיעה זו לא השתחררתי והיא שיתקה את כתיבתי למשך השנים הבאות. בכל שנות לימודיי בבתי-הספר, בעממי ובתיכון, ידוע היה לכל מורה שבת-שבע לא רוצה ולא יכולה לכתוב.

כיום, לעת זיקנה, התחלתי לכתוב סיפורים מתוך אהבה לכתיבה.

 

מתוך "מהפרדס למושבה", ספר סיפורי המושבה השני של בת-שבע אריאלי בת התשעים ושש, המופיע בימים אלה בהוצאת "גוונים". ספרה הראשון "כמה ירוק היה פרדסנו" יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג", 2002.

בת-שבע היא בתו של דניאל ליכטנשטיין מפתח-תקווה, שהערבים כינוהו בשם "אבו-סמנטה (אבי הצמנט, המלט, ולמעשה בניית בריכות ותעלות בפרדסים מבטון מזויין), ומת בימי מלחמת העולם הראשונה בדמשק. שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, אחותו של דניאל, היתה סבתו של מר א. בן עזר מצד אימו דורה (דבורה), כך שבעורקיו זורם גם דם של משפחת ליכטנשטיין (על כל המשתמע מכך). בת-שבע אריאלי חיה בבית האבות של ויצ"ו, שעדיין לא נהרס, בשדרות דוד המלך בתל-אביב. אפשר לראיין אותה שם ולשמוע סיפורים מרתקים מפי אחת העדות האחרונות לאותה תקופה. ניתן להשיג את "מהפרדס למושבה", שמחירו 55 שקלים, בחנויות הספרים המובחרות או ישירות מהוצאת גוונים, בר-כוכבא 29, ת"א, טל. 5283648.

 

 

אלישע פורת

אָנָא בְּכֹחַ

לזכרו של המשורר אמיר גלבוע, 1917-1984

נדפס לראשונה במעריב ספרות, 7 בנובמבר 1986

 

   לאחר מלחמת יום-הכיפורים יצא לאור ספר שיריי הראשון "חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד". כמה חודשים קודם לכן פרסמתי במוסף הספרותי של אחד העיתונים את שירי "אנא בכוח". שיר משונה ומוזר, שמילותיו צפו ונדחפו לפני עיני ממקורות לא ידועים לי. ונערכו לפני ממש בחוזקה.

   באותם ימים, שלאחר המלחמה, השלמתי כתיבת כמה שירי קינה, שראשיתם טויטה בחיפזון, על ניירות צבאיים שנמצאו  תחת ידי, במובלעת הסורית ובמוצבים של הגבול הצפוני. האמנתי בשירים, האמנתי בשירי הקינה. הם החזירו לי לרגעים את התקווה, כאילו יש בכוחנו להשיב את אלפי הנופלים אל בין החיים.

   אני ממש זוכר את רגע ההולדת של שירי "אנא בכוח": באוטובוס של חיילים, היורד אל הארץ, בדרך מקוּנֵייטְרָה, כשבחוץ מאפירים השמיים הנמוכים ומבשרים את בוא השלגים. ברדיו של האוטובוס שר איזה חזן את פרק התפילה "אנא בכוח". הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפש את אזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו "מלך האוקסימורונים" בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו.

   מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר:

"...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו

בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך:

שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך..."

   מישהו מחברי טרח וסיפר לי, מעט בהפתעה, ששמע את המשורר אמיר גלבוע קורא לפני הסטודנטים שלו שירים אחרונים מהמלחמה. באותו החורף הארור של המלחמה הוא נתן הרצאות אורח באוניברסיטה של תל אביב, בפני הקהל שלא היה בחזית. שירים של משוררים לא מוכרים, מאלה שהולידה המלחמה. ובין השירים שקרא, היו גם שירים משלי. הידיד גם הוסיף ואמר לי, שאמיר גלבוע אמר בהרצאתו שאפשר להריח את האש והעשן העולים מן השירים.

   אני, משורר מתחיל ומהוסס שכמוני, שכתבתי את השורות הקצרות הללו, רק כדי לפרוק מועקות קשות שנצטברו על לבי בחודשי הלחימה, התרגשתי מסיפורו מאד: הנה, לא אל העצים ואל האבנים לבדם אני כותב. יש מסתבר מי שקורא ויש גם מי שמרגיש, מעבר למרחקים העצומים של הארץ החבולה. באולמות המוארים של הקמפוס בתל אביב, במדשאות החמימות שבין הבניינים, בחלק "האחורי" של העם, ב"עורף" העמוק.

   לא הכרתי את המשורר אמיר גלבוע אז, וכמעט שלא פגשתיו גם אחר כך. אבל הרביתי לקרוא משיריו. התמלאתי בהכרת תודה, ושמרתי את דבר התייחסותו מהחורף ההוא בליבי. יום יבוא, ידעתי, ואוכל לומר לו מעט מהדברים שמילאו את ליבי. ואם רק יסתייע בידי, ואם רק תזדמן שעת רצון, שהרי כל כך בקושי יכולתי אז להשיח עם מישהו על שירי. שהרי אין מנעולים כמו המנעולים התלויים על לבבות המשוררים.

   ואחר כך, אחרי המלחמה, עליתי לירושלים, ושקעתי לכמה שנים בתוך הבשר החי והעמוק של הטכסטים העבריים. היתה בי איזו הרגשת מורעבות כוססת, שהתגברה עוד במרוצת המלחמה. ואני התנפלתי על הכתובים העבריים בשקיקה, עד לשכחה עצמית גמורה.

   וכך הגעתי שוב, במין מעגליות מוזרה, אל נוסח התפילה "אנא בכוח". למדתי על פירושיה השונים, וגם הכרתי בעיניים של אוהב נכזב, שלא כולה פנינה לשונית כשדמיתי. רק פתיחתה מופלאה, ואחרי כן היא נופלת באחת אל לשון סתומה ומעייפת. ויום אחד, באיזו ספרייה בירושלים, פתחתי לתומי את "כחולים ואדומים" של אמיר גלבוע, והנה אני קורא בהפתעה: "אנא בכוח...". שיר שכתב, באותו השם, מאותה תפילה עם אותו האוקסימורון הנפלא.

   היססתי כמה ימים ביני לביני, נפעמתי מחמת הגילוי, ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב אליו, אל המשורר התל אביבי, ולהעמיד אותו על הדמיון שבין השירים. הרי כבר התרחשו דברים כאלה בעבר: אנשים שונים כתבו במקומות מרוחקים ובזמן אחר, על דברים קרובים עד כדי פליאה. דחיתי את כתיבתי אליו משבוע לשבוע. אי-נוחות וחוסר קרבה ממשי, הרגשה של פלישה לתחום הפרט, כל אלה ריפו את ידי שהיססה בלאו הכי. עד שקראתי באיזה עיתון חרדי נושן, שמצאתי בבית הספרים, דברים נרגשים על חבלי פטירתו של הרב אי"ה קוק. קראתי בפליאה אבל גם בתחושה של מראה נושן שכבר ראיתי, איך הרחובות בירושלים, סביב ביתו הקטן מלאו אדם. ואיך קראו אוהביו הנרגשים בקול גדול למראשותיו "אנא בכוח גדולת ימינך..."

   התיאור הנפלא של רגעיו האחרונים של הרב קוק, כתוב בלשון עיתונאית עילגת של שנות השלושים, המערבת לעיסה אחת דברי גדולה ושבחי קודש, עם פרטי הווי קטנים, טילטל אותי שוב אל שדות הבזלת הבוערים של רמת הגולן במלחמה הארורה ההיא שהחלה אחרי יום הכיפורים. נישאתי שוב עם החייל שלי, המת-החי, שבדמיונו מצטרפת התשוקה הבוערת לאישה אל תחושת המוות המתקרב:

"...אֲנָא בָּא אֵלַיִך יָשָׁר מִן הַגוֹלָן..."

   ואז העזתי וכתבתי את המכתב לאמיר גלבוע. כבר אינני זוכר מה בדיוק כתבתי אליו במכתבי המבולבל והנרגש. אני רק זוכר שהייתי נפעם מעצם ההכרה בחלחול הספרותי המופלא של הצירוף "אנא בכוח". דרך התפילה אל שירי אירופה היהודית השרופה שלו, כפי שמצא אותה בקץ המלחמה העולמית, כשהיה חייל בצבא הבריטי. ומשם אל שירי רמת הגולן השרופה שאני נקלעתי אליה במלחמה שלי. סיפרתי לו גם את הסיפור המרגש על חבלי גסיסתו של הרב קוק, ועל הקול הקורא "אנא בכוח", נישא מעל רחובות ירושלים הקטנים. קול שההמונים המצטופפים מתחת לחלונותיו מתחננים בו על חייו של מי שהם כל כך אוהבים, ולא הספיקו לומר לו זאת לפני לכתו מהם.

   חלפו ימים וקיבלתי את תשובתו, כתובה בכתב ידו, שלא ראיתי כמוהו לנוי. מה השיב לי במכתבו? על לשון אחת המעוררת לשונות רבות, אצל משוררים שונים ורחוקים. על המשותף ביניהם, אבל גם המפריד, שאין לגשר על פניו. וגם הביע פליאה מסוימת מהדרך שבה נדרשתי אני אל הכתוב העתיק הזה. ומאד נראה לו הצירוף החד-פעמי, הנוקב, שבין תאוות הבשר, תחושת המוות הקרֵב והמסתורין הגדול הצונֵף אותם לצניפה אחת.

   באותם הימים גם קראתי את שירי הזעקה הקשים שפרסם אמיר גלבוע ב"מאזנים". שירי תגובה, מאוחרת מעט, לאימי ימי החרדה של מלחמת יום הכיפורים. והבנתי אז, שלא רק בנפשו של הרב קוק שכנה חרדה גדולה לגורלו של העם הזה, ולא רק בנפשו של נ. א., שלו הוקדשו השירים, קיננה דאגה קשה לעתידנו כאן. אלא שגם המשורר המופלא אמיר גלבוע, זכר משורר לברכה, חרד עד מוות לחיינו שבכאן ולחייה של הלשון העברית.

   את כל אלה רציתי לכתוב לו. לדלג מעל חומת המחיצות המלאכותיות, ולהשיח לו גם את מבוכותיי. אבל לא הספקתי. האיש הלך לעולמו כשעניינים רבים אינם פתורים. וענייניי שלי, הקטן, ביניהם. היום אני מצטער מאד שלא אמרתי לו כל אלה. יהיו הדברים המעטים שהזכרתי כאן, נר לזכרו. ואולי עוד תימצא איזו דרך מסתורית, ככתוב בתפילת "אנא בכוח", להגיע אליו ולהגיד לו בפניו מעט ממה שרציתי.

   שהרי זוהי "גְדוּלת יְמִינָם" של משוררי אמת. שאף על פי שהם הולכים מאיתנו, הרי רוחם ודבריהם, ואלה שלא הספיקו ולא נאמרו בכללם, עוד חיים עימנו שנים ארוכות.

 

 

 

פסח: חג החירות לדמוקרטיה התיאוקראטית

עתה, כשהאברכים הבטלנים בשכונות החרדיות כבר סיימו לנקות בנוצות את חשש פירורי החמץ מכל הספרים שלהם (פריבילגיה שלא היתה ליהודי עמֵל וקשה-יום בגולה במהלך תולדותינו) – לא נותר לנו אלא לאחל צום נעים לחיילי צה"ל במחנותיהם, בהיותם מנועים במשך כל חג הפסח מלקבל בדואר הצבאי את חבילות החמץ ששלחו להם הוריהם מבעוד מועד כדי שלא ירעבו בגלל תפריט הכשרות לפסח של צה"ל. כי זוהי מהות הדמוקרטיה התיאוקראטית: שצעירים ומבוגרים שאינם משרתים בצבא יכפו בקולותיהם צעירים שכן משרתים בצבא, ומבוגרים שמשרתים במילואים – לרעוב בימי הפסח לפי הדיאטה המחמירה של הרבנות הצבאית. ובא לציון גועָל.

 

 

אוֹפְגֵפְרִישְׁטֵע מָצֵע –  מצת טריוּת מחודשת

המתכון מכוּון למי שאינם אוהבים את המצות כשהן קשות ויבשות אך אינם רוצים לאכול חלה ולחם בפסח.

לוקחים כשלוש-ארבע מצות, שוברים לחצאים לאורך, מרטיבים תחת ברז ופורשים כמניפה של מדרגות עולות סביב המרכז במחבת ברזל חם מאוד (אפשר גם שלמות). רצוי על רשת ברזל מוגבהת קצת על קרקעית המחבת, כדי שהמצה התחתונה לא תידבק והחום יתפשט היטב. שופכים עוד קצת מים למחבת ומכסים במכסה גבוה כמכסה אלומיניום של הווק. עולים אדים. מחממים על אש בינונית דקות אחדות, פותחים מדי פעם כדי לבדוק אם המצות כבר התרככו כך שאפשר לקלף אותן חמות אחת-אחת מהערימה שבמחבת המכוסה, ולגלגל אותן לגליל.

בטרם מגלגלים את המצה – מורחים עליה קצת חמאה או מרגרינה, שמים בקצה שני פלחי ביצה קשה או פרוסות גבינה צהובה, שינקען מעושן, חמאת בוטנים – מה שמתחשק. מגלגלים ואוכלים חם ומלקקים את האצבעות השמנוניות.

זהירות, בייחוד למי שסובלת מעצירות: ככה אפשר לטרוף בקלות ארבע-חמש מצות שלמות ואחר-כך נוצר פקק בבטן! אבל כמה זה טעים! כל השנה אנחנו מחכים לאופגפרישטע מַצֶע!

ואיך חוצים מצה בדיוק וללא פירורים? מרטיבים מכחול קטן במים ומציירים קו רטוב על אמצע המצה לאורכה, משני צידיה: בכיפוף קל היא נפרסת לשני חצאים שווים ללא פירורים.

 

 

אני שונא את עצמי מפני שאני לא פלסטיני צודק

שיר מאת חיימקה שפינוזה

שלא הספיק להידפס ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בערב חג הפסח

מפני ששירים ברמה ובתוכן דומה של נתן זך כבר תפסו את מקום הכבוד

 

אני שונא את עצמי מפני שאני יהודי ולא פלסטיני צודק

על ראש הגבעה עומדת פרה ומחרבנת עליי אֶק מֶק

עץ הזית לא נזכר אפילו פעם אחת בתנ"ך המצ'וקמק

אלוהים, איך הצדק מכל הצבא הישראלי המנוול חמק?

אלוהים, אני משורר חשוב, נביא זעם אני, לא שמוק

אנא פָּזֵר את עם ישראל ממולדת הפלסטינים רחוק-רחוק

אני בכלל שונא זיתים כי יש להם טעם מריר ולא מתוק

אָלְזוֹ, מי שאומר שהם ניטעו פוליטית צריך לקבור אותו עמוק

כי אין חשיבות למשורר ישראלי בלי לנשק לפלסטינים את התחת

וככה הוא נמצא תמיד בצד הנכון של פרוסת התרבות הנמרחת

אלזו, כבר נמאס לי מזו אָרֶץ מְכסָה על הדם של ילדים ונידחת

אתם אומרים: "יקה נשאר יקה גם אם המציאות על פניו טופחת – "

אתם פּוֹץ! – בבקשה תראו לי את הדרך הביתה...

 

 

מיהי המשוררת אסנת ראבּ?

בגיליון 14 של "קשת החדשה", חורף 2005, התפרסמו שני שירים של אסנת ראבּ: מושג ירוק, וכוכב "כף התקווה הקטנה".

חיפשנו פרטים על אודותיה בסוף החוברת ולא מצאנו. ואנחנו שואלים – מי היא אסנת ראבּ והאם יש לה קשר למשוררת אסתר ראבּ ולמשפחת בן עזר?

 

 

תערוכה במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

הטמפלרים בארץ-ישראל – גלגוליה של אוטופיה

מדברי האוצרת שרה טוראל

 

דברי הימים של הטמפלרים בארץ-ישראל מהווים אפוס מרתק ונדיר המתפרש לאורך שמונים שנה, החל מהתקופה העות'מאנית, דרך המנדט הבריטי ועד גירושם הסופי ערב הקמת מדינת ישראל.

ראשיתו של האפוס במסעה של כת דתית-משיחית  אשר ב-1868 עוזבת את מולדתה,  ממלכת וירטמברג שבדרום-מערב גרמניה, ומתיישבת בארץ הקודש, חדורת כיסופים אוטופיים לתיקון עולם בדרך של  אמונה ועמל. לאחר תקופה של חלוציות מיוסרת וקשיים רבים בהתמודדות עם המציאות המקומית, הצליחו הטמפלרים לקדם את יוזמותיהם הכלכליות, על פי גישה מערבית טכנולוגית, בתחומים שונים: חקלאות, תעשייה, אדריכלות ובנייה, פיתוח כבישים ואמצעי תחבורה, ותיירות.

תחילת התיישבותם והצלחותיה, תריסר שנים לפני ייסוד המושבות העבריות הראשונות, מלווה בהתבוננות אוהדת, ואף בהערצה של הציונים. אנשי העליות הראשונות הכתירו את מושבות הטמפלרים בהילת הזוהר של המודרניות. הם העריצו את האסתטיקה הגרמנית, את  העליונות החרוצה שלהם ואת גישתם המערבית.

משקלה הכלכלי של העדה עלה לאין-ערוך על משקלה המספרי, אשר בתקופת השיא שלה הגיע  לאלפיים איש בקירוב.

העשור הרביעי של המאה ה-20 מציין את תחילת הסוף של האפוס הטמפלרי, שמגיע לקיצו הדרמטי עם גרושם הסופי ב-1948. הגזירה נבעה מעצם התחזקות ההזדהות הלאומית שלהם על חשבון אמונתם הדתית, עד כדי הצטרפות של חלק מהם לשורות השלוחה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בפלשתינה המנדטורית.  

התערוכה "הטמפלרים בארץ ישראל – גלגוליה של אוטופיה" מציגה את תולדות העדה הטמפלרית בארץ הקודש בין השנים 1868-1948, וזאת על סמך מחקר רב תחומי הסוקר היבטים היסטוריים, גיאוגרפיים, כלכליים ותרבותיים.

הסאגה הטמפלרית מצטיירת מבעד לעיצוב נוף ייחודי. נוף זה מוצג בתערוכה באמצעות  תצלומים, ציורי אמנות, תוכניות  אדריכליות ומפות –  המשקפים את אתרי ההתיישבות שלהם. כמו כן מוצגים גלויות, מכתבים, מסמכים רשמיים, יומנים, פריטי תרבות חומרית, מיכשור חקלאי, כלי נגינה ועוד.

התערוכה תהיה פתוחה עד סוף ספטמבר 2006, ונמצא למכירה בה גם ספר התערוכה העשוי בהקפדה רבה ובו חומר רב ערך.

 

 

 

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה

וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"

[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]

 

 

המביט לארץ ותרעד

יִגע בהרים ויֶעשָׁנו

תהילים קד, פסוק לב

 ( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.

 

 

פרק חמישי

צפת שוקטת על שמריה

 

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

 

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

 

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

 

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

 

כבר למחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

 

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

 

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."

"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

 

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

 

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'

[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

 

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה. רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" ­– ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת. כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. ­ – ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.  

 

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

 

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

 

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"

"לא. לא."

"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:

"'בני נהרג!'

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'

"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'

"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'

"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

 

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

 

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"

"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

 

(שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזייה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והישראלי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות באיזור!")

 

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכול – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

 

המשך יבוא

 

 

 

 

איגוד מדפיסי הספרים המכובדים מאוד בישראל

בשיתוף המכון לחקר הפרעות בשינה של אוניברסיטת בת שלמה רבתי

והאגודה לגידול כבשים לִספירה בלילות בישראל

מכריזים על מבצע ארצי למלחמה בהפרעות שינה, בנדודי שינה ובקשיי הירדמות

מבלי להשתמש בתרופות, בחומרים מזיקים, בהתקני נשימה ובפיהוקים

קנו רומאן עברי מכובד מאוד

ותירדמו בנקל

רשימה מומלצת במחירי הנחה בכל הוצאות הספרים המכובדות מאוד

ובמזכירות אוניברסיטת בת שלמה רבתי

המתכננת כנס מחקר ספרותי רב-תחומי ובין-לאומי לַפּרוזה העברית המרדימה

המשתתפים ילונו בבתי האיכרים ויקבלו עיסוי וגבינה מבנות המושבה

 

 

 

©

כל הזכויות שמורות

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

 

בעל-הבית השתגע

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

 

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

 

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

 

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 

 

 

מודעה

מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!