חדשות בן עזר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום הרביעי והחמישי

כאשר סופר עברי יורד דרומה מקו הרוחב של גדרה הוא נעשה פרופסור באוניברסיטת הנגב בבאר שבע

שיא ספרותי של כל הזמנים: פרופ' בנימין הרשב (הרושובסקי), חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות. חצה את הים התיכון בסירת גומי קטנה!!!

סופר על-זמני מר אלימלך שפירא: מרק כרוב ביתי לחורף

עם מותו של המקובל כדורי זצוק"ל: גם מר א. בן עזר יודע לכתוב קמיע

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 39

ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, בַּראיון לערוץ אלערביה: הרגיעה אינו עצירה מוחלטת של הירי, היא תחנת חרום זמנית לרגיעה, בגלל צרכים ואינטרסים לאומיים, להערכת מצב, והיא אמצעי בניהול המאבק. כי בניהול של מאבק, פעם מסלימים, ופעם מרגיעים, זה טבעי, במיוחד מפני שאינך צבא, אתה מרי עממי, אתה התנגדות עממית, זה טבעי שתרגיע מתי שתרצה, ותסלים מתי שתרצה, בהתאם למצבך הפלסטיני, ובייחוד ההתנגדות שדואגת למצב העם הפלסטיני ולתנאיו, ותמיד נותנת לו הזדמנות להסדיר את הנשימה, ולהתכונן לסבבים הבאים כי מערכתנו היא מערכה ארוכה. זאת פילוסופיית הרגיעה שלנו, בכל הזמן שנמשכה הרגיעה, לא כיבד האויב את תנאיה, ולכן נשוב לעיקר תוכניתנו והוא ההתנגדות לכיבוש.

פינוי עזה היא עדות שרק הטרור, אשר מתיש את ישראל, מצליח. כמו שהשגנו בכוח את עזה, כך נשיג בכוח את שאר האדמה ושאר הזכויות הפלסטיניות. הוויטנאמים, מתי הצליחו באמצעות מו"מ להשיג בכוח נסיגה אמריקאית מוויאטנם? כאשר אמריקה הותשה במלחמת ויאטנם – רק אז היתה תועלת בשעה שניהלו מו"מ. לאורך כל שנות הסכסוך הערבי ישראלי תמיד יש ריצה אחר מו"מ. כשישראל אומרת שהיא לא מכירה בנו, אנו אומרים, צריך להסלים את ההתנגדות, להסלים את העמידה האיתנה, כדי להתיש את האויב, כמו שאילצנו אותו להסתלק מעזה, כך הוא יסתלק מהגדה ומכל אדמותינו, והוא יעמוד בפני מצב שאין לו ברירה אלא לסגת.

שום פלסטיני שורשי לא יכול לוותר על אדמתו אולם אנו מציאותיים, אנו מבינים את מאזן הכוחות במאבק, ואנו מבינים ששחרור האדמה דורש שלבים ודורש זמן, כעת השגנו בכוח את עזה, ומחר נשיג בכוח את הגדה, וזה ידרוש תנאים, קורבנות, זה ברור. אבל עוד ויתורים לא יביאו לשחרור, עוד מו"מ לא יביאו לשחרור, אולם עוד קורבנות יביאו לשחרור, בשלבים. שואלים אותנו בנוגע [לגבולות] 67. אם ישראל תיסוג לגבולות 67, שאנו נאמר, לא? – אבל אנחנו בכל מקרה לא נוותר על שאר זכויותינו הפלסטיניות, ולא נכיר בלגיטימיות הכיבוש [ישראל בגבולות 49], ולא בלגיטימיות ישראל.

[מוגש באדיבות האתר "מבט לתקשורת פלסטינית": www.pmw.org.il]

אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום הרביעי והחמישי

פעמיים ביום נוהגים לצאת לסיורי ספארי מסורתיים: מוקדם בבוקר ולעת ערב – כשהחיות יוצאות לשתות וכשהן משחרות לטרף. בצהריים, כשהחום רובץ על השמורה, כולם נמצאים בסייאסטה, "שלאף שטונדה". הצטרפתי לסיור המוקדם, פגשתי כמה יצורים עייפים שבקושי התעוררו, אנטילופות בעיקר, שבהו בנו במבט של "נו-באמת..."

כשחזרתי טרפתי ארוחת בוקר צמחונית והחלטתי להישאר בקמפ ולבלות את מרבית היום ליד הבריכה הנחמדה, פאטה מורגנה בלב הסוואנה. בערוץ היבש של הנהר הסמוך נחפר בור מים רדוד, אז למה שאני ארוץ אחר החיות אם הן מוזמנות לעבור על פני בתהלוכה בדרכן לרוות את צימאונן? לעומתן, התנינים העצלים השכילו להיחבא במערות שחפרו להם בגדה החולית, עד יעבור זעם הבצורת. המון קופים קיפצו מסביב, ביניהם אימהות אשר גוריהן דבוקים לבטנן והן מבצעות תרגילי התעמלות מסובכים על מנת לחטוף משהו מאורחי ומעובדי הלודג'.

עקבתי אחר אימא קופיפה אחת, שטיפסה על עץ ענף, דילגה לגג קני-הסוף וממנו החליקה כבמגלשה ישר לבר. שם פתחה מגרה, שלפה את כלי הסוכר, חפנה ולקקה בהסתר כשהיא מסתכלת כל העת ימינה ושמאלה לראות אם יש מי שבא לסלקה. ואכן, כשבא השומר לגרשה והוא לבוש בחצאית מסורתית מצחיקה ועמוס בשרשרות כבדות ובצמידי חרוזים, שהפריעו את תנועתו – היא התעכבה לרגע ללעוג לו ולמאמציו ליידות בה אבן ברוגטקה שלו, ניתרה לפח האשפה לבחון את האוצרות הטמונים בו ומשם התעופפה כחץ מקשת מהירה, וזריזה מהנשק הרשמי. השומר נתן בה מבט מזרה אימה והוסיף כמה קללות מצלצלות בשפת הסמבורו או טורקמנה, ואני לא יכולתי לנתק עיני מהחורים בקוטר מטבע גדול שנפערו בתנוכי אוזניו, זכר למקלות המחודדים ומעוטרים או לעצמות שהיו תקועים בהן לקישוט.

לא הייתי רוצה להיתקל בו בלילה בחושך לבד, הרהרתי לעצמי, אך כמובן זה בדיוק מה שקרה כששקעה השמש, כאשר הוא וחבריו גויסו להגנתנו על נשקם המשוכלל שכלל קשתות וחיצים, סיף דק ומחודד, פגיון וכף קלע. את האנטילופות זה לא עניין, הן המשיכו להפגין את המגוון והנוכחות הרבה ביותר. יש קטנות בגודל 35 ס"מ, בשם דיק דיק, לפי קולות האזעקה שהן משמיעות. ישנו הדויקר הכפול בגודלו ועדיין גמדי, האימפלה שמקפצת לגובה תוך כדי ריצה אחת לכמה צעדים, והגרנוק ארוכת צוואר כגירף, שגודלה כמטר, וכל מיני צבאים. התאו כבד הגוף הוא בן-דוד מכובד במשפחה הזו, גירסה אפריקאית של הבופלו. הוא גדול מפרה ויש לו קרניים מעוקלות ורחבות מאוד שנראות כנפגשות על המצח ואומרים שצריך להיזהר ממנו.

החבר'ה שחזרו מסיור ערבית סיפרו לי שהחמצתי ליאופרד יפהפה, שנקרא נמר חברבורות, וכן הרבה פעילות: לביאה רזה ובודדה צדה צביון, וקול פיצוח עצמותיו מהלך אימים על הצופים, ואפילו צ'יטה מוטרד הפנה ברגע המכריע את אחוריו למצלמה, זה מה שהוא חושב עלינו כנראה, תיירים שבאים כל הדרך מישראל כדי להפריע לסעודה.

התנחמתי בארוחות משגעות, בשקט המידבר המנותק מהעולם, כי אין טלוויזיה אין אינטרנט אין קליטה בטלפון הסלולארי, ובכמה דוגמאות מיוחדות לשמורה של גירפה מרושתת וזברת גרווי שבפיג'מה שלה הפסים יותר מרובים ודקים והיא נראית חומה ומרופטת בקצוות כאילו לא התרחצה חודשים, אך מה הפלא הרי באמת אין מים.

עוד לילה שקט עבר על כוחותינו פרט להיתקלות קצרה עם הנוטרים הסמבורואים המפחידים, כשיצאתי לרגע לבדוק מה פשר הרעש (בבונים נבחו על זברה תועה שניסתה ללחך מעט פרחים ליד החדר). היה מכמיר לב לראות את השומרים הגיבורים הופכים עם אור ראשון לסבלים מובטלים המתחרים לשאת את המזוודונת שלי תמורת כמה "בוב" (כינוי לשילינג, הכסף המקומי).

נפרדנו מסמבורו אחרי השלמת החשבון. התענוג אינו זול: כל יום עולה עוד 30 דולר לנפש לשלטונות השמורה, 500 שילינג דמי כניסה למכונית, 1,000 שילינג שכר המדריך, 6,000 שילינג שכירות הרכב, 2,000 שילינג בממוצע עבור דלק, 100-150 דולר לאדם ללילה למלון כולל כל הארוחות, לא כולל משקאות קלים או אלכוהוליים. (שער החליפין: כ-70 שילינג לדולר אמריקאי). למקומיים, יש לשער, הדולר עולה פחות.

יצאנו מוקדם מהשער הסמוך של באפאלו ספרינגס, לפנינו נסיעה לא קצרה לנקורו, חֶלקה דרך חתחתים, חֶלקה כביש די-טוב (כנראה אין גבול למה שאפשר להתרגל אליו תוך שבוע, הכול יחסי). מכונית חולפת מאותתת לנו כי משהו לא כשורה בגלגל, אני חוששת מהעצירה – אמרו לנו שזו אחת השיטות לשוד. בכל זאת דיוויד חונה ומחליף נקר בדרך לנקורו – מה הפלא; הוא מחליט לתקנו במוסך בעיר הקרובה, ושם מסתבר כי הקרע עמוק וגדול ויש למצוא גלגל חלופי. בתחנת הדלק אנו שמים נפשנו בכפנו יחד עם ביצת חמינדוס והרבה חריף וגם סמוסק [סמבוסק?] שמן ממולא שדוחפים לנו הרוכלים. יש לי הרגשה העולה מקיבתי שזה עוד יעלה לנו ביוקר, הרבה יותר מהגלגל. שוב מתנפלים עלינו מוכרי המזכרות והילדים דלוקי העיניים, קשה לסרב לאומללות הזו.

אנו ממשיכים וטיפות שמנות של גשם טרופי מיוזע מסמנות מסלולים חלקלקים על האבק בחלונות ובדרך. דיוויד זונח את הרעיון המקורי של קיצור בשביל, שהוא עתה עיסת בוץ בוגדנית, וחוזר לכביש הראשי. נוסעים עוד ועוד עוצרים רק לשירותים (נקיים!) בחנות לתיירים המתפקעת מפסלי עץ ואבן סבון.

התחנה הבאה היא מפלי תומפסון. התצפית נמצאת שתי דקות מהכביש והמראה מרהיב, למלון העתיק לא ניגשנו ואף לא לדוקות (דוכנים) שהצטופפו בצד המעקה, מלאות באריגים דמויי שמיכות סקוטיות משובצות ואדומות שהמסאים אוהבים לעטוף בהן את גוום התמיר כאילו אין די בחצאית הקצרצרה.

אחר-הצהרים חלפנו על פני נקורו, עיירה תוססת בנוסח אפריקה, והגענו לשמורה. מהשער יש מרחק לא קטן ללודג' שלנו. קיבלנו שני חדרים גדולים ומיושנים, אולי אורווה שהוסבה, אולי מרפסת שנסגרה, במקלחת אין וילון וגם לא חור-יציאה למים, מזל שהחליפו לנו באחד החדרים את המיטה הכפולה לשלוש אחר מחאה.

סיור ערבית מביא איתו תקווה ורודה – הפלמינגו. בריכות המלח בלבן וטורקיז, הסובבות את האגם, משכן להמוני עופות הניזונים מהאצות המיוחדות הגדלות כאן ומקנות להן את צבען. מושבת השקנאים מעידה כי יש גם חיים במים העכורים. הריח עז ולא נעים. אנו יורדים מהרכב והציפורים צועדות בסך בכיוון ההפוך, שומרות על מרחק ביטחון קבוע. האוויר מלא בהמייתן, כמעט כמו אסיפת חברים במושב.

חוזרים לרכב הסאפארי ותופסים קרנפית לבנה וגור שכבר מתפתה לסוב על אחוריו ולנסות לאיים עלינו במיני "קרן" שעל אפו הקטנצ'יק. עופות הטרף מתקבצים ללינת לילה על כמה עצים ערומים. ברדלס מתמתח על ענף רחוק. סיעות של ג'ירפות מציצות בנו מופתעות מבעד לעלים. פה ושם נוצר עדר מעורב של זברות אנטילופות ותאו, הממשיך ללחך עשב יחדיו כמו בחזון אחרית הימים. למרות החשכה הקרבה, התמונה מקסימה: גזעי העצים צבועים בצהוב עז עד ירקרק בהיר, השמיים כהים כקטיפה שחורה, האגם שברקע בטורקיז, שולי המלח לבנים, והעננים נמוכים נצבעים אדום, נאחזים בקרניים אחרונות של שמש.

אנו צָפָּרים בורים, ומתחרים בינינו מי ימצא איזו מבעלות הכנף סביב אחראית להשמעת ציוצים, קריאות, גרגורים, שריקות, סלסולים, תקתוקים וזמירות.

בלודג', בפתח חדר האוכל, עדר המלצרים והחדרניות בלבוש שחור אחיד משחר לעדרי התיירים במזמורים הרמוניים ומפתים ובריקודים מסורתיים– הם ימשיכו לזמר לתוך הלילה: "ברוכים הבאים לקניה. ברוכים הבאים לנקורו."

כאשר סופר עברי יורד דרומה מקו הרוחב של גדרה

הוא נעשה פרופסור באוניברסיטת הנגב בבאר שבע

ביום חמישי שעבר, ה-26.1.06, הרצה סופר נידח מר א. בן עזר במוזיאון הנגב לאמנות בבאר-שבע על חייו ויצירתו של נחום גוטמן, וזאת לרגל התערוכה "1948, נחום גוטמן בבאר שבע", הנערכת במקום, ומבוססת על הרישומים שעשה גוטמן בתקופת מלחמת השחרור, כאשר נילווה כצייר צבאי לכוחות הלוחמים. רישומיו קובצו לימים בספרים "חיות הנגב" ו"כאלה היו", והם מוצגים לצד צילומי לוחמים מאותה תקופה. תערוכה זו הוצגה לראשונה במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, אולי בהיקף מצומצם יותר. חלק מהדמויות, כמו אברהם יפה ונחום שריג, מופיעות ברישום וגם בצילום, ואין לטעות בזיהויין. אחד החיילים, דומני בצילום, הוא לפי הכיתוב ברוך ג'מיל, ולמיטב ידיעתי חסרה כאן היו"ד, והחייל הוא "ברוך ג'מילי פ"ת" שכתובתו זו התנוססה במשך עשרות שנים על בניין המשאבות בשער הגיא, בכביש לירושלים, ועשתה היסטוריה עד שנעלמה. מה עוד שהיום גם המשוריינים ההיסטוריים נאספו כביצים עזובות על ידי גנבי גרוטאות ברזל ששודדים גם פסלי-מתכת לאור היום ובמחשך וראוי היה לתלות רוצחי תרבותנו אלה בשער העיר.

ומה קשר ההקדמה לכותרת המוזרה? לשמו של סופר נידח מר א. בן עזר נוסף בפי הבאים לאותה הרצאה התואר פרופסור והוא גם נשאל באיזו אוניברסיטה הוא מלמד. בבאר-שבע לא רגילים לכך שסופר או משורר עברי, שהוא גם מומחה לגוטמן ולעוד אי-אלו נושאים, כסיפור חייה של אסתר ראב, וגם אדם אמיד לפי שלטי הפרדסים הרבים של משפחתו – אינו פרופסור.

השיב סופר נידח מר א. בן עזר: "אני לא פרופסור ולא שייך לשום אוניברסיטה, אבל יש כנראה קו רוחב, שכאשר סופר עברי חוצה אותו דרומה – הוא נעשה פרופסור..."

עוד באותו לילה חזר סופר נידח במונית מיוחדת לתל-אביב, שהיא כידוע צפונית לגדרה, ובאמת הוא חש ממש באופן פיסי כיצד בנקודת הרוחב הגדרתית נשלה מעליו הפרופסורה והוא שב למימדיו הטבעיים. מה עוד שכל הדרך לא הפסיק לשוחח עם הנהג מיכאל חחיאשוילי, שעלה מגרוזיה לישראל בן אחת-עשרה, (ודומה בפניו בנעימת קולו לקאבָּיוֹ, הנהג של משפחת סאלוואטיירה בטלנובלה המופלאה "האסירה" בכיכובה של גבריאלה ספאניק) ואשר דובר עברית מושלמת, שהרבה חברי כנסת ופרופסורים יכולים להתקנא בו, ובידיעותיו בתולדותיה של ישראל, שהן ממש מדהימות.

תערוכה חדשה במוזיאון נחום גוטמן, במלאת 25 שנים למותו, מציגה שלושה נדבכים המתייחסים ליצירתו:

גוטמן בבית– ציורים של נחום גוטמן באוספים פרטיים

בתערוכה, אשר תיפתח באירוע חגיגי ביום שלישי, 31.1.06, בשעה 20:00, יוצגו ציורים, אקוורלים ואיורים של גוטמן, שלא נחשפו לציבור שנים רבות. לצד עבודות אלו תוצג סידרת צילומים של הצלם נתן דביר, המתעדים את ציוריו של גוטמן בסביבה הביתית היומיומית. חלקה השלישי של התערוכה הקרוי "שישה אמנים מדברים עם נחום", מאפשר לשישה אמנים מובילים: יאיר גרבוז, אבישי אייל, אריק בוקובזה, דורית פיגוביץ-גודראד, דרורה דומיני ודודו ברקת – לנהל דיאלוג עם יצירתו של גוטמן.

"במלאת חצי יובל שנים למותו של גוטמן נכון יהיה לחבר את חלקי דמותו מחדש," כותבת האוצרת, טלי תמיר, בקטלוג התערוכה, ומציעה מבט חדש, מקורי ורענן, על מכלול יצירתו של גוטמן – המאייר, האמן והסופר. גוטמן לילדים, המלא הומור, לצד גוטמן ה"רציני" בעל המבט המעמיק. "זוהי נקודה בזמן המבקשת לחוש מחדש את גבולות המרחב התרבותי שיצר מיתוס-גוטמן ולאתר את מקומו בתודעה של מי שגדל על איוריו, מי שבגר עם ציוריו, מי שקרא את ספריו."

אחד הציורים שנחשפים בתערוכה לראשונה הוא הדיוקן של ד"ר פוחובסקי, רופא הנשים התל אביבי של אשת האמן, אשר צוייר בידי גוטמן בשנת 1927.

נדבך שני לתערוכה הוא: "גוטמן בבית – תפנימים", סדרת צילומים שנעשו בידי הצלם נתן דביר, המתעדים את הסביבה הביתית שבה תלויים ציוריו של גוטמן. צילומיו של דביר ממקדים את המבט באופן שבו בחרו אספניו של גוטמן לתלות את עבודותיו בביתם, כחלק בלתי נפרד מחפצי הבית, המגדירים את זהותם הישראלית.

הנדבך השלישי של התערוכה, הנושא את השם "שישה אמנים מדברים עם נחום" – "בודק את העקבות המנטאליים שהשאיר אחריו גוטמן בתודעה של אמנים עכשוויים הפועלים במרחב התרבותי הישראלי". יאיר גרבוז מדבר עם גוטמן דרך שפת הציור האקוורלית ודרך משחק הערות ויזואליות על דימויי המזרח ביצירתו. אבישי אייל מחבר את הדיוקן העצמי של "גוטמן הצייר" מתוך "לובנגולו מלך זולו", חבוש כובע בארט צרפתי עם דמותו שלו, כנער צעיר היוצא ללמוד ציור ומבקש להיות אמן. אריק בוקובזה מאחד בין ציור של גוטמן "צייד הציפורים" (1926) לבין ציורי ילדות שלו-עצמו. ליטוגרפיה של "צייד הציפורים", היתה תלוייה בבית הוריו של בוקובזה, והוא יוצר פרפרזה על דמותו של הצייד של גוטמן, כשהציפור הכלואה בציורו של גוטמן משתחררת מן הכלוב. דורית פיגוביץ-גודארד מטפלת במיתוס הצבריות של גוטמן והופכת אותו על ראשו באמצעות איורים מתוך "דבר לילדים". פיגוביץ-גודארד בחרה באיור של גוטמן המתאר נמלה עמלה כפופת גוו מזיקנה והפכה אותה לדמות גלותית. דרורה דומיני כותבת בראש העבודה: "דבר מצמרר קרה לילדים", לצד ציטוט של איור של גוטמן שהופיע בעיתון "הארץ" בו מופיע רועה צעיר המחלל בחלילו לכבשיו הצמריריות, הרועות בנוף פסטוראלי. ברקע מתגלה צללית פסל האריה השואג. משחק המילים בין "צמרירי" ל"מצמרר" מכיל פער אירוני.

כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת חֶלְקִי בְּשֶׁמֶש יָוָן

שֶׁאֵינָה מְסֻגֶּלֶת לְהַבְחִין בַּגְּאוֹנוּת הַפְּרוּעָה

שֶׁמִּתַּחַת לִקְווּצוֹת שְׂעָרִי הַמַּאֲפִיר

חוזר השבוע מחופשה בגיליון רביעי, מורחב וחגיגי לרגל חידוש הפעילות. בגיליון הנוכחי תמצאו מיצירותיהם של מיה סלע, איתי לוין, אורי וייס, אביה בן דוד, יואב עזרא, מחזור שירים מאת חגית גרוסמן ("ילדת הצל"), חמש סונטות מספרו החדש של בן-ציון בן-משה ("נגן מוות וחמת חלילים"), ארבע קטעים ממחזור מאת יקיר בן משה וכן, תרגומי שירה מצרפתית של ארתור רמבו מאת משה בן-שאול. איורים מאת: נדב גזית.

החל מתאריך 18/1/2006 ניתן יהיה למצוא את אורבניה בנקודות ההפצה ה"רשמיות" (לרשימתן: http://urbania.org.il/where.php) וכן בנקודות לא רשמיות רבות נוספות. בעקבות שיתופי פעולה רבים, והתגייסותם של גורמים שונים לעזרה, כתב העת מופץ גם בערים ירושלים ובאר שבע. אם ברצונכם לעזור ולהפיץ, או אם הייתם רוצים שכתב העת יופץ באזור מגוריכם, שלחו מכתב ל: editor@urbania.org.il. בשבועות הקרובים יעבור האתר מתיחת פנים ושיפוץ מחדש לאחר שלא עודכן זמן רב. הגיליון הרביעי יועלה אליו בזמן הקרוב. לרעיונות והצעות אתם מוזמנים לכתוב webmaster@urbania.org.il. את הגיליון הנוכחי, וכן את אלו שיבואו אחריו, לא היינו יכולים להוציא ללא תמיכתה הנדיבה של קרן רבינוביץ לאמנות שהבטיחה את קיומו של כתב העת לחודשים הקרובים. אתם מוזמנים להמשיך ולשלוח שירים, ואנא קחו בחשבון כי המערכת עושה כל שביכולתה להשיב לכותבים. באם שלחתם דואר וטרם קיבלתם תשובה, לא מן הנמנע כי מדובר בתקלה ואל תהססו לשלוח בשנית. ברכות, מערכת אורבניה בר-גיורא 17, ת"א. [המידע נמסר לנו ממערכת כתב העת].

מתכון סופר על-זמני מר אלימלך שפירא חי בצריף דל על גדת הירקון

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

3-4 כפות קטשופ ו/או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.

לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.

פרופ' בנימין הרשב (הרושובסקי), חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות

"ב-14 במאי 1948, בחשכת הלילה, הפלגנו מחופי אירופה בסירות גומי קטנות. נהריים נפלה, ירושלים נפלה (אחר-כך התברר שזו רק העיר העתיקה), למחרת, בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. שבועיים היטלטלנו בחופי הים התיכון, כשהבריטים עדיין שולטים בים ובחופי הארץ. הגענו לשדות-ים עם שחר, ושעתיים אחר-כך הייתי חייל בפלמ"ח."

בנימין הרשב: "המדע מפשיט, האמנות מרכיבה", מתוך דברים שהיו אמורים להיאמר בערב חלוקת פרס א.מ.ת, שנדחה עקב מחלתו של ראש הממשלה. הפרס (אמנות, מדע, תרבות) הוא מעין פרס נובל ישראלי. סך של מיליון דולר נחלק בין הזוכים בקטגוריות שונות. פרופ' בנימין הרשב זכה בתחום חקר הספרות. ("ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, ספרות, 27.1.06)

מר א. בן עזר מעיר: מעודי לא הבנתי ולא הצלחתי לקרוא את מחקריו החשובים של פרופ' הרושובסקי-הרשב ושל חבריו לאסכולה הסמיוטית בכתב-העת שיסד, "הספרות", ושהדי במרומים שלא הרגשתי שאני מפסיד משהו, אולי בגלל הרמה השכלית הנמוכה שלי, וחרף העובדה שהמקצוע הצנוע שבו בחרתי מספק את חומרי-הגלם למחקריהם החשובים ולפרנסתם בתחומי הסמיוטיקה, הפואטיקה, הפנומויטיקה, הפּלֶצֶבוֹיטיקה וההרמיוטיקה.

למען הגילוי הנאות אציין שמעולם לא מצא חתן הפרס בחקר הספרות עניין בספריי ובספרי סופרים ומשוררים לא מעטים בספרות העברית, וספק אם בכלל עסק בספרות העברית, כך למשל מעודו לא כתב מילה על אסתר ראב, אבל התיימר להיות משורר עברי בספר שירה שהוציא בשם-עט ואשר חסידיו קשרו לו כתרים למכביר, גם כאשר תיאר בצורה קצת פחות פטריוטית את גיוס המעפילים לצה"ל.

והנה סוף-סוף אני זוכה להבין משפטים עבריים אחדים מפרי עטו של חתן פרס א.מ.ת בחקר הספרות, ואני שואל – האם מישהו מכם שמע או קרא על שלוש סירות גומי קטנות מלאות מעפילים ששטו על פני הים התיכון מאירופה במשך כשבועיים ונחתו לבסוף בחוף של קיבוץ שדות-ים ב-28 במאי 48'? ואשר מהן, בתוך שעתיים – כבר גוייס לפלמ"ח לפחות פליט אחד?

הספרון המקסים "אני נהג! אני שוטר!" מאת חנניה רייכמן, עם איוריו בכחול-אדום-שחור בלבד של נחום גוטמן, יצא בהוצאת "יבנה" בשנת ת''ש. בני-הזוג ניצה ואברהם וולפנזון, ששלחו לנו את הצרופה, שומרים כבבת-עיניהם על העותק, שנמצא בידי אברהם משלהי שנת 1939. הכתובת של הוצאת "יבנה" – מזא"ה 4, תל-אביב. 03-6297856. פקס 03-6293638. אנחנו מבקשים מהקוראים לפנות להוצאה ולבקש, וכך נעשה גם אנחנו, להוציא מחדש את הספרון, שליווה את ילדותנו הרחוקה. ומי ששמרו עותקים במצב טוב אנא יכתבו לנו כדי שיהיה אפשר לשחזר את הספר בצילום בצורה הטובה ביותר.

ואפשר לפנות אליו באי-מייל עם הפרטים ולקבלו תמורת אלף זהובים

למבקשים בכמויות גדולות בענייני בחירות תהיה הנחה קטנה

סופר נידח מר א. בן עזר היה תלמידו של המקובל הירושלמי הגדול והנורא פרופ' גרשם גרהרד שלום; יחדיו התמודדו בלילות עם אשמדאי וסמאל, עמדו בפיתויי נעמה אם השדִים ובתעתועי זימת עופרית וזירמת קפקפוני ביחומיה ועיבורי לילית מקרי לילותיהם; יחדיו יצאו למסעות ערפד עם ביליד בן הנאד וקיצרו בכשפים חייו של פרופ' ב"ק ושאבו כוחות רבים להשחית מעומקא דתהומא רבה; וכך, מתורת רבּוֹ גרהרד שׁוֹלֶם, יודע סופר נידח מר א. בן עזר לכתוב קמיע לא פחות מועיל וטוב מהרב המקובל יצחק כדורי זצוק"ל, וכבר עשה זאת בשנת 1978 בשמו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כמסופר בספרו "אפרת" (אזל. יצא לאור ב"ספריית תרמיל" בעריכת ישראל הר) – וגם הועיל בקמיעו: אמנם אפרת נכלאת בחדר ומתה לאחר הרעש בצפת, אבל מאותה שנה שבה הדפיס מר בן עזר את הקמיע, 1978 – לא אירע בארץ כל רעש אדמה קטלני נוסף ובנפ"ל [ובל נפתח פה לשטן] – כמו זה שהרג בשנת 1837 את אפרת היפה, שכך נכתב על אודותיה בספר:

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

אם רואים גיבור של וודי אלן קורא את "החטא ועונשו" באחת התמונות הראשונות של הסרט, צפו לרצח של לפחות זקנה אחת בסיומו, ואם אתם זוכרים את סרטו "פשעים ועבירות קלות", תוכלו לעכל בנקל את מוסר ההשכל של "נקודת מפגש"; סרט כמעט מעולה, נמשך שעתיים, מבינים כל מילה, הקצב מרגיע, כמו סרטים של פעם, אך לא מיושן ולא משעמם; הצבעים נהדרים, המוסיקה מעולה, רובה קלאסית. לונדון שברקע מעוררת חשק לקפוץ לסוף שבוע שמשי.

סקרלט ג'והנסון מצויינת כמו בסרטיה הקודמים "אבודים בטוקיו" – Lost in Translation – ו"הנערה עם עגיל הפנינה". הסרט מגשים באלגנטיות נחמדה חלום רסקולניקובי שמקנן בלב כל אחד מאיתנו (אך רק מעטים מוכנים להודות בו) – לרצוח מישהו שמפריע לנו ולא להיתפס וגם לא לסבול משום רגשי אשמה. אל תרוצו, אבל לכו, לכו לראות את הסרט.

לחלק מהתלמידים העניים יש גם אי-מייל ולא רק טלפונים ניידים

ברצוני להוסיף לרשימתו של אהוד בן עזר "העניים הסמויים מן העין" (גיליון 110) כי כמעט מחצית הידיים בכל כיתה (ובמקרה, רובן של בנים) הורמו כאשר שאלתי: "למי יש אי-מייל בבית?"

הערת המערכת: למיטב ידיעתנו יש בעפולה עוד אהוד בן-עזר, שסבו היה בן-דודו של הסופר הנודע, ואולי מכאן נובע הבלבול המתוחכם.

קברט ספרותי מס' 5 – יצירה אתיופית, יצירה ישראלית

מהרטה ברוך, אברהם אדוּך, גדי יברקן, אכטה בריהון, יצחק ידיד, נעמי שמואל

כרטיס במחיר 10 ₪ בלבד, כולל כוס יין, באולם צוותא 2

עומד על ערימה של קליפות-אבטיחים ונושא נאום על אודות האם היהודייה. פגז תורכי

סיפורנו מתקרב לסיומו ואין צורך להיות סופר או מבקר ספרותי כדי להבין שיום-השדה הוא "סיפור מסגרת" אשר באמצעותו רציתי לספר על עולם הילדות שלי.

כשגמרנו לאכול, ולשוחח, ושתינו את כל המים, נעשה קצת עצוב וריק. פתאום היה חשק לחזור דווקא אל החדר הקריר בבית. להתקלח וללבוש תחתונים נקיים עם פתח-חנות גדול ומאוּורר. לשתות מיץ פטל ולאכול פירות ממקרר הקרח. היינו חוזרים אולי עוד קודם אלמלא חששנו שנגרום לאימהות שלנו את התענוג לומר לנו – אתם רואים שצדקנו? תמיד אנחנו צודקות ולכן צריך לשמוע בקולנו. ועכשיו תעשו את זה, ואת זה, ואת זה, ואת זה –

מתחשק לי, ממש מתחשק עכשיו לצאת מן המלונה, לעמוד על ערימת קליפות האבטיחים הנרקבים, המכוסים עפר, מול שדה התירס הצהוב, הקבל, ולשאת נאום על אודות האימהות שלנו, ולומר:

האזינו שמיים ואדברָה, ותשמע הארץ אמרי פי, מאחורי כל ילד עברי מוצאים את אימא שלו, ובייחוד אם זו אימא שאפתנית ודאגנית ושתלטנית ממזרח-אירופה, ששם נוצר גזע אימהות יהודיות מיוחד במינו, שמצמיחות ילדים מוכשרים מאוד ומתוסבכים מאוד אשר כל ימיהם רצים קדימה בלי מנוחה, ורוצים להשיג עוד ועוד – ללמוד, להצטיין, להרוויח כסף, להרוויח כבוד, לדפוק את הבחורות הכי יפות ואף פעם לא להסתפק במה שיש אלא לשאוף הלאה, הלאה, אפילו אם זה עולה להם בהתבגרם בבריאות ובעצבים קרועים ובתיאבון לא-נורמאלי שמשמין אותם, ללא תנועה כמעט, בישיבה מאחורי הגה המכוניות החדשות שלהם עד כדי סכנה לחייהם בגלל עודף השומנים סביב הלב ובגלל תאונות הדרכים. ומאחר שהם רגילים לאימהות השאפתניות אשר דוחפות אותם תמיד קדימה והולכות אל המורים לדבר בעדם ושוכרות להם את המורים הפרטיים הטובים ביותר, אם צריך – לכן בבוא היום הם נופלים בפח (או באים אל המנוחה והנחלה, כמו שאומרים הזקנים) ומתחתנים עם הבנות של האימהות הללו (שנעשות דומות לאימהות שלהן כמו שתי צֶ'פַּצְ'קוֹת) ומרגישים כמו בבית כאשר אין בבית רגע של שקט אלא האישה דוחפת אותם כל הזמן קדימה, קדימה, להשיג עוד ועוד ולא לעצור, וככל שהם מתבגרים, האישה נעשית דומה יותר ויותר לאימא שלהם והם נעשים תלויים בה בכל מה שקשור לענייני הבית ("וככה כשאימא ביולוגית שלהם מתה הם לא נהיים יתומים כי אישה שלהם כבר נעשתה להם אימא יותר מאימא ביולוגית שלהם," אומרת דודה ברטה המבטאת ה"א כחי"ת ומתעלמת מה"א הידיעה) – עד שאחדים מהם נתקפים לפתע רוח של מרדות מאוחרת, ולעיתים ממש טירוף – ובורחים החוצה, רחוק מן הבית, כמו נערים שזה עתה התבגרו ורוצים לעמוד ברשות עצמם והם מורדים בית הוריהם ונוטשים אותו.

רציתי לשאת נאום בשבח האם היהודייה ויוצא שאני מגנה אותה, אבל חסרונותיה הם-הם מעלותיה. פעם השתתפתי בוויכוח על הפער העדתי: האם זו שאלה של כסף, של חינוך, של דיור הולם או של התארגנות פוליטית? – ואני אמרתי כי אם רוצים לשנות את המצב מיסודו בשכונת מצוקה כלשהי, צריך לשתול שם עשר, או מאה, או חמש מאות אימהות יהודיות מפולניה – (מין צֶ'פַּצ'קוֹת כאלה שמתנועעות כל הזמן) – והן לא תשקוטנה ולא תירגענה עד שרוב ילדי השכונה יסיימו את לימודיהם לפחות באוניברסיטה או בטכניון, מתוסבכים-לאללה, כמו שאומרים, אבל מסודרים בחיים ובלי שום הרגשה של תיסכול או קיפוח על רקע הפער העדתי.

וכך קיפלנו וארזנו כל מה שניתן להעמיס על שולחן-העץ של גיורא, שחזר להיות עגלה קטנה שגוררים אותה ביד, וגיורא אמר:

"היה די משעמם אתכם ביום-השדה. היה מתאים לכם יותר לשכב כל היום בצל ולקרוא ספרים שלכם. אני לא חושב שעוד פעם אצא אתכם. יותר מעניין לצאת לציִד עם אבא שלי, או לשחק כדורגל."

גם צבי היה מאוכזב ובמצב-רוח רע למדיי, וכבר לא היו אויבים-מסתתרים ופַּרשוּטים ואפילו לא איזה סתם גנב פשוט לרפואה. לא פגשנו איש במשך כל היום כולו. אפילו לא כלב משוטט או חמור ללא-בעלים. אפילו לרובינזון קרוזו היה יותר מעניין על האי שלו. שלא לדבר על שירלי טמפל.

הלכנו לאיטנו, חוצים את שדה החריש העמוק המשתרע מפסי הרכבת ועד לגבול בתי המושבה (בקיץ היתה המסילה שוממה כמעט והיא התעוררה לחיים רק בעונת קטיף ההדרים), ומבטינו נעוצים בשתיקה ובמין עקשנות מצחיקה ברגבים המצוחצחים מברק הלהב, סכין המחרשה, שפילח אותם.

שמתם לב בוודאי שיש מדי פעם קפיצות מרגיזות בסיפור מנושא לנושא כאילו אין קשר ביניהם. יכולתי לתרץ זאת ולומר שזוהי טכניקה של מוֹנְטַאז', חיתוך, כמו בסרט קולנוע, ומטרתה לשמור על קצב מהיר ועל גיוון בכל פרק, ולהבטיח שהקורא לא ישתעמם. אבל האמת הרבה יותר עגומה, ואלמלא הייתי כה גלוי-לב על פני הספר הזה, לא הייתי מעז לספר אותה כאן:

מדי פעם, בשעת הכתיבה, אני חש רעָב, ואז אני עושה הפסקה והולך למטבח ולוקח תפוח עץ או אשכול ענבים או פלח אבטיח או פרוסת מלון או שלגון או מנה גלידה או עוגה או פרוסת לחם שחור-שחור בחמאה עם זעתר ומלח בזוקים עליה כמו גבעה קטנה וריחנית של ארץ-ישראל, וכשאני חוזר סוף-סוף לשולחן הכתיבה שלי, כבר ניתק חוט הסיפור הקודם ואני מתחיל לכתוב מעשייה חדשה, ולכן ניראה הספר הזה כאילו הוא עשוי טלאים-טלאים. חמישה קילו כבר הוספתי על משקלי מאז שהתחלתי לכתוב אותו, ואם זה יימשך כך (וזו בלבד סיבה טובה עבורי למהר ולסיים את כתיבת הספר) אני אוכל להתקבל בקרוב בתור חבר כבוד במדינת המישמנאים. ואל תגידו שאינכם זוכרים את הספר "המישמנאים והמירזנאים" שכתב הסופר היהודי-צרפתי אנדרה מורואה. מי שקורא בו פעם אחת לא ישכח לעולם אותו ואת הרישומים הנילווים עליו. פגז. אַחְלָה סֶפֶר. קִילִימַנְגַ'רוֹ. הַפְּטְשִׁי! – הַ-הַ-הַפּטשִׁי! – יִלְעַן-דִינַכּ! איפה הייתי? שוב נפל לי זַעתר על המִקלדת...

פתאום גיליתי באחד התלמים ראש פגז ישן, מלא חלודה, צורתו חרוט שבסיסו רחב וגובהו מועט. בשדה הזה עברו אל מעברות הירקון צבאות התורכים והגרמנים בנסיגתם, ואחריהם הצבא הבריטי שהניס אותם. מכאן עלה אולי הגנרל אלנבי בראש מחנהו צפונה. כאן נפלו גם פגזי התותחים שהומטרו על המושבה במלחמת העולם הראשונה (פגז אחד פגע באמצע הרחוב בדודה ברטה וחתך לה חצי תחת, ולכן בצליעה ובזר פרחים קידמה את פני הגנרל המנצח אלנבי בביקורו במושבה. סיפרו שהיא התלמדה להשתין בעמידה אבל הולכת לחרבן עם בלוק כדי שלא תיפול מן האסלה. בימי שישי היינו מתגנבים לקיר האחורי של בית-המרחץ כדי להציץ בַּאחוֹר שאבד לה. זה היה קטע! – פליני היה משתגע לכלול אותו באחד מסרטיו). ומדי שנה, לאחר החריש העמוק, פולט השדה רסיסי פגזים אכולי חלודה.

צבי קבע מיד כי זהו פגז תורכי ואם נצליח לפרק אותו – אולי נזכה סוף-סוף באבק-השריפה המיוחל, ונוכל לגשת לביצוע כמה פיצוצים רציניים. למשל, להעיף את הגשר הבריטי שעל הירקון, גשר ביילי, וכך לנתק את צפון הארץ מדרומה, אם יהיה צורך בכך, כדי לעצור את נסיגת האוייב, ואז להשמיד אותו בחיצים מורעלים בזַרְנִיך או באוהלים לבנים של צִיאַן-קַלִי אשר בהם היו עוטפים ואוטמים עצי הדר חולים בלב הפרדסים ו"מעשנים" אותם בגז הקטלני.

יום אחד השגנו כדורים חיים של רובה בריטי לי-אנפילד (אלה שכרכובם בולט ואין בו חריץ-מסילה המצוי ברוב כדורי הרובים, המקלעים, התת-מקלעים והאקדחים), פירקנו אותם והוצאנו מַקַרונים צהבהבים של אבק-שריפה. זו היתה מציאה! – צרבנו באמצעותם את אותיות שמותינו על גבי קרשים, כמין יצירת אמנות. ואני, בחשאי, גם צרבתי לוח-עץ "נלי".

צבי ביקש שאחביא את האוצר במחסן שבחצרי, וכי לא אגלה לאיש את סוד המציאה ומה אנו מתכוונים לעשות בה. למחרת מיהר לבוא אליי אחרי הלימודים, ויחד ישבנו על מדרגה לפני המחסן עם פטיש ביד וניסינו לפרק את ראשו החלוד של הפגז בתקווה לגלות בקרביו אבק-שריפה. צבי הסביר משהו על שַׁרְפְּנֶל שמתפוצץ פעמיים, והקליע שלו ממולא אף הוא בחומר נפץ.

אבא עבר במקרה בחצר ושמע את הנקישות. הוא הציץ מעבר לגדר הלוחות, שהיתה בקומתי לערך, ושאל:

אולי קיווה כי סוף-סוף אני יושב ומעשן את שארית חפיסת ה"מטוסיאן" בחברת צבי.

אבא פתח את הפשפש הקטן שבגדר ונכנס פנימה. כאשר הבחין בראש דמוי החרוט, אשר פצלוֹת חלודה אחדות כבר ניתזו ממנו, נחשקו שפתיו והוא אמר:

"אמנם נשבעתי שלא אעסוק יותר בחינוך שלך, אבל אם אתפוס אתכם עוד פעם אחת, ילדים, שאתם משחקים בפצצות – אמרוט לכם את הלחיים!"

וזרק את הפצצה (בימים הרחוקים ההם טרם הבחינו בשם בין פגז לפצצה, והיו אומרים שהתותח יורה פצצות) רחוק אל סבך קוצים ומשוכת שיחי צבר עוקצניים.

"אנשי מדע!" הפטיר בבוז, בטרם הסתלק. "'הטכנאי הצעיר'!"

אך גם זו לא היתה הפעם היחידה או האחרונה שנמצאתי בסכנת מוות.

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק ארבעים: האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט והרג אותי. הפסקת גלידה

[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:

* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)

* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ספרי אהוד בן עזר לרכישה בהוצאת אסטרולוג, טל. 03-9190957

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם"). * "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי"). * "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). * "שלוש אהבות" (רומאן אהבה). * "המושבה שלי" (רומאן מושבה). * "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). * "ברנר והערבים" (עיון. עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). * "חנות הבשר שלי" (רומאן בשרים). * "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עיון ועדות). * "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים). כל ספר בהזמנה מ"אסטרולוג" ב-30 ₪ כולל דמי משלוח בדואר.