הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 87   

תל אביב, יום שני, ה' בחשוון תשס"ו, 7 בנובמבר 2005

 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

 

עוד בגיליון: אשר יגורנו בא לנו, מאוריציו אִיסֶלָס הוחלף ביָפיוּף גבּריאל פּוֹרַאס

תוקם קרן מס-חובה מיוחדת למלחמה בפשיעה הגואה!

 חדשות טריות ב"הארץ" מהמושב רחובות –  יוק!

איחולינו הלבביים לממשלת צרפת, לעיריית פריס ולז'נדרמים הצרפתיים לרגל חג פרוץ אינתיפאדת הפרברים הראשונה בחסות בָּרוֹנֵי הסמים והטרור...

כה אמר נועם חומסקי

 הרָשוּמוֹן העֵין-גֶדִיִי של בֶּנְדָלֶה

פתפותי זיתים, תגובות על דפוקים ושחורים ועל מה שהיה ואין שום סיבה שלא יחזור רק בלי שׁוּם שׁוּם

האספן. מחווה לאריה דוברון (1999-1906)

הסיום "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן..." הוא מסיפורו של יצחק שנברג-שנהר: "ימים, מסיפורו של פליט" שנדפס בגיליון הניצחון של "הגלגל", מאי 1945

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 17

 

 

עוד על מניה וילבושביץ-שוחט

 

במוסף "7 ימים" של עיתון "ידיעות אחרונות" מיום 28.10.05 התפרסמה כתבתה המרתקת של אילת נגב "מניה? דפרסיה!" על חייה של מניה וילבושביץ-שוחט ובני משפחתה, וזאת לרגל צאתו לאור של מיבחר מתוך אוסף מכתביה של מניה שוחט, "עם הזרם ונגדו", בהוצאת יד יצחק בן צבי ובעריכתם של ההיסטוריונים פרופ' יהודה ריינהרץ, פרופ' שולמית ריינהרץ וד"ר מוטי גולני, שלדבריהם עבדו על הכנת הכרך כעשרים שנה.

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", שיצא לאור בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג", נמצא סיפור או דיוקן קצר שנכתב בשנת 1975 לערך, ותקופת התרחשותו היא שנת 1907 לערך. מניה נולדה בליטא בשנת 1879, אסתר נולדה בפתח-תקווה בשנת 1894. היה ביניהן הבדל גיל של כ-15 שנים, ומניה היתה כבת 25 או קצת יותר בעת התרחש הסיפור.

אימה של אסתר, לאה לבית שיינברגר (דודתו של ר' ישעיהו שיינברגר, בשעתו "שר החוץ" של "נטורי קרתא"), לא היתה אישה משכילה אבל החזיקה בכוחה, בתבונתה ובטוב-ליבה את כל המשפחה. יהודה ראב בן עזר, אביה של אסתר, היה אוטודידאקט משכיל ששפת התרבות שלו גרמנית שלמד בהונגריה. הוא היה דמות ידועה בתקופת העליות הראשונות ואפילו רב עם הברון רוטשילד במשלחת איכרי המושבות שנסעה לפריס. לא פלא שהיה בו צמא לשוחח עם אישה משכילה ומיוחדת כמניה וילבושביץ בנושאים שעימם לא היה יכול לשוחח עם אשתו.

 

 

אסתר ראב

מניה וילבושביץ כפי שראיתיה בביתנו

 

מניה בִּילְבּוּשֶבִיץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.

היא היתה באה בעיקר אל אבי, אימא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאימא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: "דער 'חצי זכר'". אם כי [אימא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.

ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזיי –

אימא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האישה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאימא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.

לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אימא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים [משתתקים]; אם כי לא הבינותי את הכול – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפִּי של ימינו.

לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אימא אומרת בחוכמה ובקרירות:

"נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?"

אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אימא, ואז היה הכול שב למקומו.

 

פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אימא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:

"מניה בולבושביץ!"

והראתה על עצמה.

 

 

אשר יגורנו בא לנו, מאוריציו אִיסֶלָס הוחלף ביָפיוּף גבּריאל פּוֹרַאס

בסידרה "האסירה" (לה פְּרִיסוֹנְיֵירָה") בכיכובה של גבּריאלה סְפָּאניק היפהפייה

מאוריציו איסֶלָס, ששיחק בטלנובלה "האסירה" עד פרק 112 לצידה של גבריאלה (גוואדאלוּפֶּה) בתפקיד אהוב-ליבה (דניאל) שלימים מתאכזר אליה וגם, תודה לאל, ניחם על מעשהו – הוחלף באמצע צילומי הסידרה כי היתה לו פרשה לא-נעימה של ניסיון לקיים יחסי-מין עם הקטינה ליבֶּרטָד (בתה של גוואדאלופה בסידרה), היא גנסיס, בתו של הזמר הוונצואלי הוותיק "אל פומה" (חוסה לואיס רודריגז), שכאימה גוואדאלופה היתה מאוהבת בדניאל (מאוריציו) במהלך הטלנובלה, גנסיס, גבנונית-האף המוכשרת והנמהרת, אף ביקרה עם אביה בארץ בשנה האחרונה. כן, והיו שמועות שמאוריציו התאנה אפילו לגבריאלה עצמה. חייו נהרסו. הוא הודח מהסידרה המצליחה ואשתו התגרשה ממנו. ובשבוע שעבר, החל מאמצע פרק 112 – ממלא את תפקיד דניאל השחקן הצעיר והיָפיוּף גבּריאל פּוֹרַאס ועדיין קשה לנו מאוד להתרגל אליו. מי ייתן וגבריאלה-גוואדאלופה תצליח לאהוב-לשנוא מעתה את גבריאל פוראס ולשכנע את עצמה ואותנו שדבר לא השתנה בסידרה! עבורנו זוהי מיני-טרגדיה. איך אפשר לשכוח את מאוריציו איסלס? אם היו מחליפים לך את אחד מבני-המשפחה במישהו זר, היית מאמין? מה עוד שעו"ד ריקרדו אציל-הנפש, מצילה של גוואדאלופה, נרצח בחנק אדים בסאונה בידי קוברה, עושה-דברו של עו"ד רודולפו, שהוא שאנס את גוואדלופה. האין גבול לאכזריות?

תוקם קרן מס-חובה מיוחדת למלחמה בפשיעה הגואה!

מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה, צבא, משטרה וזרועות המודיעין – עושים כמיטב יכולתם להגן עלינו מפני הטרור וגם מחייבים שמירה אזרחית של אנשי ביטחון בערינו.

אך הם אינם עושים הרבה כדי להגן עלינו מפני הטרור הפנימי של הפשיעה בכבישים, ברחובות, בבתים ובמכוניות. אין כמעט אזרח שהוא או מי מבני-משפחתו לא נפל קורבן לסוג זה או אחר של פשיעה, והרשימה ארוכה, מגניבה ושוד ועד להריגה ורצח.

יש לדרוש הקמת קרן מיוחדת שתמומן חצי-חצי על ידי האזרחים והמדינה. ניתן יהיה לגבותה באמצעות הביטוח הלאומי, המקיף כמעט כל משפחה בארץ. אפילו תשלום סמלי של חמישה שקלים לנפש בחודש, בתנאי שהממשלה תקציב סכום דומה מתוך המיסים שהיא גובה על הדלק ועל המכוניות החדשות, וכך יהיה אפשר להרחיב את שורותיה של משטרת ישראל ולגרום לכך שנוכחות השוטרים ועבודת החוקרים המשטרתיים תהיה מורגשת בכבישים, ברחובות וגם סביב לבתים. לא ייתכן שהמשטרה תשמש רק המתעד הרשמי של הגניבות והפשעים, כדי שיהיה אפשר לקבל פיצויים מחברות הביטוח. הציבור רוצה לראות מניעת פשע מראש, ואת גילויו המהיר לאחר מעשה.

ראוי גם לתרום לקרן נגד הפשיעה ולהעלאת ביטחון החיים בישראל את מיליוני השקלים המיותרים שתקציב עיריית תל-אביב על חשבון הציבור להרס היכל התרבות, לשיפוץ מוזיאון תל-אביב, ועוד מיליוני שקלים שמקציבים גופים אחרים לפרוייקטים מיותרים של בנייה ציבורית ברחבי הארץ, לעיתים מֵיזָמִים מושחתים, שרק מעשירים את יזמיהם, ההורסים בעזרת יחצ"נים-חמדנים, עסקנים עירוניים ופוליטיקאים מהרמה הלאומית – את שכיות החמדה של תרבותנו האדריכלית.

בן-משפחה של חברים שלנו נהרג ביום שישי בלילה בתאונה, ברודפו אחר גנבי מכוניתו. ראוי היה להכניס את הגנבים למאסר עולם, וקודם להלקותם בכיכר העיר, אבל מי יתפוס אותם?

                            

 

 חדשות טריות ב"הארץ" מהמושב רחובות

[כך נשלח לפרסום ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ונדפס ב"חדשות בן עזר" 83]

"סיפור האהבה קורס אל תוך עצמו וחושף את אופייה הבדוי, האשלייתי, של האהבה הנרקמת בין מושבניק יהודי לבין אחת הפועלות הערביות שלו." אברהם בלבן ברשימה "מאה שנה של אהבה מדומה", על הסיפור "לטיפה" של הסופר משה סמילנסקי, ("הארץ", "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר, 17.10.05).

מר בלבן מלמד קורס באוניברסיטה בארה"ב לפי המקראה האמריקאית על הערבי בספרות העברית שערך והקדים לה מבוא אהוד בן עזר. כמו כן הוא מכיר את ספריו של בן עזר "במולדת הגעגועים המנוגדים", "ברנר והערבים", וחוברת הרצאותיו של בן עזר באוניברסיטה הפתוחה "צל הפרדסים והר הגעש" שאותה קיבל אישית מהמחבר יחד עם כל הביבליוגרפיה הממוחשבת בנושא. בן עזר אינו היחיד שכתב על הסיפור "לטיפה" ועל יחסו של משה סמילנסקי לערבים במרוצת מאה השנים האחרונות. עם זאת, אין אף ציטוט מבן עזר ומאחרים ברשימה ההזוייה-למחצה של בלבן, שהמעט שנכון בה איננו מקורי, ומה שכביכול מקורי – נכון כמו "המושבניק היהודי" מרחובות מלפני מאה שנה.

 

 

בן עזר והערבים

[כפי שסורס ונדפס ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 4.11.05]

"סיפור האהבה קורס אל תוך עצמו וחושף את אופייה הבדוי, האשלייתי, של האהבה הנרקמת בין מושבניק יהודי לבין אחת הפועלות הערביות שלו", כתב אברהם בלבן ברשימתו על "לטיפה" מאת משה סמילנסקי, ("תרבות וספרות", 17.10.05). פרופ' בלבן מלמד ספרות על פי המקראה האמריקאית על הערבי בספרות העברית, שערך והקדים לה מבוא אהוד בן עזר. כן הוא מכיר את ספריו של בן עזר "במולדת הגעגועים המנוגדים", "ברנר והערבים", וחוברת הרצאותיו של בן עזר "צל הפרדסים והר הגעש", שאותה קיבל אישית מהמחבר יחד עם הביבליוגרפיה. בן עזר אינו היחיד שכתב על "לטיפה" ועל יחסו של סמילנסקי לערבים, אבל אין אף ציטוט מדברי אחרים ברשימתו.

אהוד בן עזר

 

אחת מן השתיים, או שגם עורך "תרבות וספרות" בני ציפר לא הבין את הבּוּרוּת והאבסורד שבכינוי הסופר והאיכר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה – בשם "מושבניק יהודי", שעל זה עיקר האירוניה של מכתבי, או שבכוונה רצה לגחך אותי כנודניק שאותו אברהם בלבן לא מזכיר ולכן סירס את מכתבי – פן חס ושלום ייפגע כבודו של חוקר פוסט-ציוני שמאשים את סמילנסקי הקולוניאליסט-הציוני על שלא הצליח לגשר על הפער בינו לבין לטיפה הפלחית האנאלפאבית. מהסיפור האנושי-הלבבי של סמילנסקי, הנטוע בתקופתו, והכואב את מצבה הקשה של הנערה הערבייה, הנמכרת כבהמה בידי אביה לערבי עשיר ומבוגר ממנה שיש לו כבר ילדים בגילה, ולטיפה מתוארת בסיפור בהרבה אהדה – מסיק בלבן פירוש מגמתי-פוליטי, בקו של עיתון "הארץ" ומוספו הספרותי – לפיו אנחנו אשמים בגזענות ובסכסוך עם הערבים.

קוראים רבים מאוד פנו אליי בשאלה: "מה זה המכתב הזה?" – ואף אחד לא הבין אותו. הנה לכם דוגמה טובה לעריכה מגמתית, המשתמשת בכוחה התקשורתי כדי לפגוע בחושפים את איוולתה. עדיף שלא לכתוב ל"תרבות וספרות" אפילו מכתבי תגובה, כי אינך יודע איך יעוותו אותך, שלא לדבר על העברית הבלתי מובנת של העריכה בסיום.

הנ"ל

 

נשלח בפקס

לבני ציפר שלום,

בדרך שבה סירסת וחתכת את מכתבי ב"תרבות וספרות" ביום שישי האחרון הצלחת לעשות ממני צחוק ולגרום לכך שאיש לא הבין מה רציתי לומר בו. כנראה שגם אתה לא מבין מה זה "מושבניק יהודי מהעלייה הראשונה". יותר לא אשלח למוסף אפילו מכתב, עד שיימצא לו עורך הגון. תתבייש לך במה שעשית.

אהוד בן עזר

 

 

 

איחולינו הלבביים לממשלת צרפת,

לעיריית פריס ולז'נדרמים הצרפתיים

לרגל חג פרוץ אינתיפאדת הפרברים הראשונה –

– שהופכת בהדרגה את ערי ישראל מוכות הטרור הפלסטיני לאטרקטיביות ולבטוחות יותר לזרם התיירים המתגבר והמגיע אלינו – בהשוותם את תל-אביב וירושלים השמורות-יחסית למה שקורה ועלול לקרות בניו-יורק, במדריד, בלונדון ובפרברי פריס.

מסייה-דאם, מה שקורה אצלכם מגיע לכם בגלל הצביעות שלכם, שחשבתם ועדיין אתם חושבים שאם תזרקו את ישראל לכלבים תצילו את נפשותיכם מלהיספות באש הקנאות המוסלמית המבקשת להשתלט על צרפת, על ספרד ועל אירופה כולה; זרם הקנאות והייאוש של המהגרים מארצות האיסלאם חסרות העתיד – הגורם להרס עתידה של אירופה שלכם, הנוצרית, זו שפעם לא יכלה לשאת אפילו את היהודים והיהדות, והיום מתגעגעת לתקופה שהם היו הזרים היחידים.

המשיכו להחניף למוסלמים שלכם כאילו רק סיבות של מצוקה חברתית וכלכלית הביאו עליכם את אינתיפאדת הפרברים הפריסאית. גם אצלנו יש טיפשים הסבורים שאנחנו אשמים בפרוץ האינתיפאדה בגלל התנכרותנו לערביי ישראל – טיפשים קצרי-ראות שאינם מוכנים להודות שבשום מדינה ערבית אין חיים אזרחים חופשיים במישטר דמוקראטי ובחופש דיבור כמו של ערביי ישראל וכמו שיכלו להיות במסגרתם ערביי הגדה והרצועה בספטמבר 2000 – אלמלא העדיפו את הרצח על פני הדו-קיום, בעייתי ככל שיהיה.

מגיע לכם. מגיע לכם. מגיע לכם. ובקרוב ודאי יעלה בדעתכם להאשים באינתיפאדה שלכם את היהודים ואת ישראל. מה איכפת לנו? – שר ההיסטוריה דואג וידאג לדפוק אתכם על כל השנים בהן הייתם מוכנים לזרוק את היהודים ואת ישראל לכלבים, החל ממשפט דרייפוס, המשך בהסגרת מרבית יהודי פריס למחנות ההשמדה הנאצית, עבודת ז'נדרמריה צרפתית טהורה, וכלה במניעת נשק חיוני מאיתנו ובכבוד המתרפס שנתתם לרוצח ערפאת בחייו ובמותו.

וכמו בתקופת הקולברסיון, תחת הכיבוש הנאצי, ומדינת וישי – תטפל הז'נדרמריה שלכם באכזריות ובלא עכבות מוסריות, הפעם במתפרעים המוסלמיים, רק שלא יהיה לכם לאן לשולחם להשמדה כפי שנהגתם לפני שישים וכמה שנים מתוך שמחה שהנה אתם מתפטרים סוף-סוף מהזרים, מהיהודים.

הלא כל מלחמתנו בטרור הפלסטיני, שנערכת בהשתדלות שלא לפגוע יותר מן הדרוש, תיראה כטיול יום ראשון בשאנז אליזה לעומת האופן חסר המעצורים, הקולוניאלי, שבו אתם מטפלים ותטפלו במוסלמים שהעזו להפר את שלוות חייכם הצבועה והנהנתנית.

כן, ישראל היהודית, העברית, הולכת ומתחזקת גם מבחינה תרבותית – ואילו צרפת הצרפתית הולכת וננגסת כאילו מושכים לכם, הצרפתים, את המדינה מחת לרגליכם – שככה הרגישו הלא-מטומטמים שבינינו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, אך עד מהרה התאוששנו. ולא שהעתיד שלנו קל: אתכם האיסלאם הקיצוני רוצה לכבוש, אותנו – להשמיד.

[נשלח לפרסום במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", אתמהה אם יודפס]

 

 

...בחסות בָּרוֹנֵי הסמים והטרור של פרברי פריס!

במשרד החוץ הצרפתי הביעו אתמול בערב [4.11.05] דאגה מכך שאופן הכיסוי של המהומות בתקשורת העולמית תורם להגברת האלימות. דובר משרד החוץ ז'אן-בפטיסט מטי הביע תקווה שהסיקור בתקשורת העולמית ישקף את המציאות. "צריך לשמור על פרופורציות," אמר לעיתונאים," יש מקרים חמורים מאוד שיש לטפל בהם ככאלה. אבל עדיין המצב רחוק מאוד מהחומרה שבה תואר בכמה דיווחים בעיתונות ובטלוויזיה ששודרו בחו"ל ועלולים לגרום למישהו להאמין שאכן זה המצב."

וכיצד סיקרתם אתם את מלחמתנו במתקפת הטרור המוסלמי-הפלסטיני עלינו? אתם שונאי ישראל צבועים וחסרי בּוֹשֶׁת, מלקקי התחת של סדאם חוסיין ולוקחי השוחד מידיו, שהעזתם להטיף לנו מוסר!?

 

 

 

פרידה כרמלית ומאיר תאומי

אהוד,

עד כמה שידיעתי משגת, פרידה כרמלית ומאיר תאומי שיחקו בראשית שנות העשרים ב"תיאטרון העברי" בהנהלת ד. דוידוב, שהצגותיו נערכו באולם קולנוע "עדן" ברחוב לילינבלום 4 בתל-אביב. גם התיאטרון הארץ ישראלי (התא"י) הציג בשנות העשרים, אך הוא החל לפעול מאוחר יותר, והצגותיו נערכו בשדרות רוטשילד 80, בבניין שבו שכן אחר-כך קולנוע "שדרות", שנהרס ותחתיו עומד היום בניין בנק "מסד".

גם פרידה כרמלית וגם מאיר תאומי השתתפו בהצגות התיאטרון העברי עוד בשנת תרפ"א [1921]. נמצאות אצלי תוכניות של ההצגות "אבדן התקווה", "בגלל האושר" ו"הזכייה הגדולה" מאותה עת, ובהן מופיעים שמותיהם  ותפקידיהם בכל הצגה.

אני לרשותך לכל מידע נוסף, אם דרוש לך.

דרישת שלום ליהודית,

אליהו הכהן

 

כה אמר נועם חומסקי

שהוכתר כ"אינטלקטואל החשוב בעולם" במשאל שערך המגזין הבריטי "פרוספקט"

בתשובותיו למראיינת שירה חדד, בשיחה שהתקיימה בבוסטון ("מוסף הארץ", 4.11.05)

ואם אני הייתי אומר דברים כשלו היו אומרים עליי שאני אידיוט, ובצדק!

 

* "בוודאי שארצות הברית טוענת שיש לה סיבות. גם לנאצים היו סיבות להכניס את היהודים לתאי הגאזים. לכולם יש סיבות. השאלה היא האם הן מוצדקות."

* "ההפצצה האמריקאית [של המפעל הכימי בסודאן ב-1998 בהוראת הנשיא ביל קלינטון, שטען כי המפעל משמש לייצור נשק כימי] גרועה יותר מבחינה מוסרית מהתקפת הטרור של בן לאדן."

[ברור שהסודאנים הכחישו את טענת קלינטון, וכמובן שלא עלה בדעתו של אינטלקטואל "אנטי אינטלקטואלי" כחומסקי לחשוד שהסודאנים לא רק משקרים אלא גם לוקחים חלק פעיל בעידוד הטרור. ההפצצה האמריקאית היתה, אם איני טועה, תגובה מתונה על פיצוץ שגרירויות אמריקאיות בידי רשת טרור שקיבלה מחסה רשמי בסודאן. – א.ב.ע.]

* "אירופה שתחת כיבוש גרמניה הנאצית היתה יכולה להיות אזור של 'שלום', אם גרמניה לא היתה אז במלחמה. רוב המדינות נשלטו בידי משתפי פעולה עם הנאצים, לא בידי הגרמנים. למעשה, לארה"ב יש הרבה יותר בעיות בעיראק מאשר לגרמניה הנאצית היו אי פעם באירופה הכבושה או לרוסיה במזרח-אירופה."

* "יש כמה עיתונאים מעולים בישראל, כמה מהטובים בעולם, עמירה הס, גדעון לוי, די הרבה."

* "בשלב הזה ישראל היא כמעט העתק מדוייק של הכלכלה האמריקאית, זו הסיבה שההטבות הסוציאליות מידרדרות כל כך. היו לה פעם מנגנוני רווחה דוגמת סקנדינביה [כנראה בתקופה שלפני שחוּקק בישראל חוק בריאות ממלכתי, שאינו קיים בארה"ב], עכשיו היא כמו ארה"ב."

כפולמוסן (פובליציסט) ותיק, אומר במלוא האחריות, מזה זמן רב לא קראתי אוסף כה גדול של שטויות מבוססות על בורות היסטורית כה מקיפה ועל שימוש בהכללה ובהסקת מסקנות כה מטומטמת –  כמו בראיון עם נועם חומסקי.

 

 

 

הרָשוּמוֹן העֵין-גֶדִיִי של בֶּנְדָלֶה

 

הי אודי,

האירוע שמגינה מתארת [גיליון 85] היה למיטב זיכרוני בליל הסדר, כאשר כל השומרים נקבצו סביב חלונות חדר-האכל, תוך זלזול בשמירה. אריה בנאי ירה באוויר להמחיש את הפשלה של השומרים ולהפחיד אותם, שכאילו נכנסו מחבלים לקיבוץ. תיארתי את המקרה בזיכרונות שכתבתי לך. רשומון.

 

בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו אלה להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, אריה בנאי, כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי, משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו את המא"ז באותו לילה.

 

גם על השיטפון שמתואר בסיפורו של לפר [גיליון 75] כתבתי לך בזיכרונות מעין-גדי שביקשת ממני להעלות:

אני זוכרת שיטפון אחד שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל הים. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים.

בנדלה

 

 

תיקון טעות

עקב מיקוף אוטומאטי של בן גוריון ושל עין גדי וטעות הממקף – בשני מקומות בגיליון 85 נכנס בן-גוריון ממוקף במקום עין-גדי ממוקף, ועם הקוראים הסליחה.

כמות הקוראים שכתבו אלינו להעירנו על הטעות הכפולה מילאה אותנו גאווה וזאת משתי סיבות: האחת, שאכן קוראים את המכתב-העיתי בשקידה רבה, והשנייה – שאכן אין יותר שגיאות!

 

 

ראייה חדה וחסרת פניות

אהוד יקר,

הפכתי לקוראת "מתמידה" של עיתונך הווירטואלי והוא מסקרן אותי וגם משעשע, ותמיד רב עניין, כשהאירוניה המרירה שבו לא מזיקה לו במיוחד. בקיצור, טעמו מתחרה די בהצלחה עם התאנים המתוקות שלך ואפילו עם הזיתים הדפוקים, שלמי יש היום כוח להכין אותם בנוסח הפתח-תקוואי המשובח.

אבל היום אני רק רוצה לשבח אותך על תגובתך בעניין עודד תאומי [גיליון 84] ואומץ ליבו ויושרתו (שמהן קצת נסוג בראיון בסוף השבוע). בתגובה זו נמשך הקו האמיץ שלך בכל תגובותיך ב"ענייני השעה" , כשתמיד יש בו  נאמנות לעמדותיך וראייה חדה וחסרת פניות.

ודרך אגב גם הופתעתי מן הקשר המשפחתי העקיף, שגם בו יש עניין ולו רק מבחינת תולדות הישוב.

ברכותיי,

קוראת נאמנה ארנה ג.    

[1.11.05]                              

 

 

שקר שחוזרים עליו פעמים רבות

לאהוד שלום,

רשימתך הקצרה "'חדשות בן עזר' ימשיך לבלבל את קוראיו" (גיליון 85) מסתיימת במילים: "הייחוד של 'חדשות בן עזר' הוא שעל הקורא להבחין בין 'אמיתי' ל'בדוי' ואין שום כוונה להקל עליו. להיפך, יש קטעים שהם גם מבחן זוטא בידע היסטורי ובהבנת הנקרא, ומי שלא קלט, שיבדוק את עצמו ושיחדל לתקן 'שגיאות' של אחרים."

אינך משער לעצמך עד כמה אתה צודק! הלא במכתב-העיתי שלך אתה מחנך את נמעניך לקריאה ספרותית ופולמוסנית נכונה ומלמדם להבדיל בעצמם בין אמת לשקר! –

אכן, את מי שפיתח את החוש להבחין בין "אמיתי" ל"בדוי" בקריאת הגיליונות שלך – יהיה קשה לטמטם בסיפורים "אמיתיים" שאינם אלא שקר במובן המוסרי של המילה, ובסיפורים "בידיוניים" חסרי ערך שאינם אלא המצאות של מפגרים ומפגרות הקרויים משום מה סופרים וסופרות, וספריהם חסרי הערך נכפים על קוראים רפוסי-דעת על פי הכלל, שטבע אשף יחסי-הציבור של הצורר ימ"ש שניהם: "שקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת!"

אגב, האם זו הסיבה שאתה גם מבלבל אותנו בשגיאות מוזרות שעלינו לגלותן, כמו שחלק מהמקומות [גיליון 85] שנכתב אצלך בן-גוריון – הכוונה היא לעין-גדי?

ממני המשורר הכותב רק בשאפו ריח תפוחים רקובים, חיימקה שפינוזה

 

 

 

פתפותי זיתים

תגובות על דפוקים ושחורים ועל מה שהיה ואין שום סיבה שלא יחזור רק בלי שום שום

 

שיטה נטולת מים שיוחדה לזיתים שחורים

"סופר נידח" יקר,

קראתי בעיון את דברי נירה רוסו על-פי בן עזר (ראב). מן הסתם, לפי זיכרוני, שיטה זו היתה גם ביד אימי ז"ל, שאף היא היתה מילידות (1905) פתח-תקווה ומגידוליה.

ביד אימי היתה עוד שיטה, נטולת מים, להכנת זיתים, ודומני שזו יוחדה לזיתים שחורים: בכלי עשוי מקלעת קש נותנים שכבות מלח ושכבות זיתים, זו מעל זו. המלח ממצה נוזלים ומרירות מן הזיתים, הנוזלים חודרים את הקש ומתרכזים מחוץ למקלעת. ודומני שתהליך זה מהיר מן הראשון, המימי.

ברוך מזכיר נשכחות,

שאול כ"ץ

 

סופר נידח מעיר: השיטה שאתה מתאר, בלי מים, נועדה להכנת זיתים שחורים, שהיו קרויים אצלנו מסְלִינֶס.

 

אנסה את המתכון שלך

לאהוד שלום,

תודה על המתכון לזיתים, אבי, טוביה אברמסון מיבנאל, היה נוהג לעשות זיתים דפוקים ששמם הלך לפניהם בכל הגליל. מאז ועד היום לא יצא לי לטעום כאלו זיתים. אנסה את המתכון שלך.

בברכה,

חנה ליבנה

 

נכון, שכחנו להזכיר שאפשר גם שלמים, לא רק דפוקים

לאהוד שלום רב,

איך ידעת להעביר אליי את מתכון הזיתים "הדפוקים" בעיתוי של המסיק הפרטי בגני בקיסריה. משני עצי זית אספנו כשש צנצנות גדולות. מניסיוני הדל – חלקן "דפקנו" ובחלקן  השארנו את הזיתים שלמים. הטעם זהה והשלמים שורדים יותר טוב. אני "מכורה" לזיתים ואוכלת אותם כמעט  מוכנים. המרירות, המרתיעה לעיתים, מזכירה לי שהחיים אינם רק מתוק ויש להתמודד גם עם המר.

בתודה,

ראומה ויצמן

 

לראומה שלום רב,

השלמים זה בסדר גמור אם רוצים להתחיל לאכול מהם חודשים אחדים לאחר הכנתם, וכך גם היינו נוהגים בפתח-תקווה, בתוך פחי-נפט גדולים רחוצים היטב ופקוקים לאחר מכן בשעוות נר מותכת סביב פתח עגול קטן. אבל אם הזיתים ה"דפוקים" הם מטיב טוב, ועשויים היטב, ובכמות מלח נכונה – שומרים גם הם על טעמם וקשיותם לאחר חודשים רבים.

אני דופק את כולם למשך כל השנה. וכשמתחיל מסיק חדש, ונותר מהישנים, אני כותת אותם לסלט יחד עם גבינה לבנה קשה מאוד. גם עבורי ארץ-ישראל היא טעם זיתים מריר.

אהוד

 

יש אצלנו שמתנצלים ומתמלאים רגשי אשם לנוכח הזית כסמל פלסטיני שמככב בשירתם כדי ללעוג לנו ולהוכיח שהיהודים זרים בארץ. כדאי אולי להזכיר שהזית למאכל ולמאור וכאחד משבעת המינים שימש את העם העברי בארץ-ישראל שנים אחדות... לפני שהמוסלמים הערבים כבשו אותה, וכי עץ הזית כסמל לאומי פלסטיני, לדברי סמי מיכאל, אינו מופיע אצלם לפני שנות השלושים של המאה הקודמת. ואילו אצלנו אחת המשוררות, שנעשתה גדולה, כתבה שיר התנצלות על עץ זית "ערבי" השבוי בשדרה תל-אביבית. האם הערבים התנצלו אי-פעם על עצי הזית העתיקים שלהם, שחלקם אולי עוד מתקופת המקרא? הבה נקווה שהזית בימינו מקרב ויקרב בין שני העמים, כשותפות המוצלחת שנמשכת שנים רבות במועצת הזית הישראלית.

 

 

יצחק שנברג-שנהר: "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן..."

מתוך: "ימים, מסיפורו של פליט"

בעקבות גיליון הניצחון של "הגלגל", מאי 1945

["חדשות בן עזר" גיליון 84]

 

לאהוד בן עזר שלום.

גיליון "הגלגל" שאתה מזכיר היה גם בשבילי הרבה יותר מחוברת סתם. רכשתי אותו בהיותי בן 10. אימא הסכימה לי לקנות אותו במחיר 50 מיל (אז "מחליף צבעים" עלה מיל). דפדוף בו מגלה את שפע החומר שבו. לי הוא היה אנציקלופדיה ראשונה בחיי: נאום לינקולן בגטיסבורג, פילדמרשל סמאטס, סקירת אירועי המלחמה, תמונות המנהיגים והגנרלים (ז'וקוב, ברדלי, מונטגומרי), דוד לאו הקריקטוריסט, א.ט.ס. [חיל הנשים המלכותי הבריטי], דף מתוך "מיין קאמף", גרניקה של פיקאסו, פלמינג – פנצילין, ארבע החירויות, הסיפור המרגש של יצחק שנברג [שנהר] "ימים – מסיפורו של פליט". כל אלה קרא ילד בן 10 עשרות פעמים ושמר את החוברת 60 שנה.

באיחולי בריאות,

חנוך לקח

נ"ב: אשתדל לצלם עבורך את הסיפור הנ"ל.

 

*

 

לאהוד,

רצ"ב תצלומי סיפורו של שנברג, [עם רישומיו של נפתלי בזם] וכן תצלום (לא מוצלח במיוחד) של עמוד השער. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את מועד ההופעה. פשוט – אין. אולי הוא מתחבא באיזשהו עמוד פנימי. השער – בצבעים מלאים. ההדפסה – על נייר משובח ביותר, שלא כמו בימים ההם. המחיר – 50 מיל.

בידידות,

מוטקה נאור

[ד"ר מרדכי נאור]

 

אהוד בן עזר: קראתי את הסיפור וחזרתי 60 שנה לאחור אל הילד בן 9 שהייתי קורא בו ושומרו שנים רבות עד שאבד. אולי משום שהיה זה גיליון הניצחון, זכרתי שגיבור הסיפור מת בבור ביום הניצחון שאליו לא זכה להגיע, אך לפי מה שקראתי עכשיו הוא מת כבר זמן רב לפני תום המלחמה.

הסיפור מרתק וכתוב בידי סופר חשוב ונשכח, שהיה תקופה קצרה מושא לאהבה עזה מצד דודתי אחות-אבי אסתר ראב, כפי שגם כתבתי על כך בסיפור חייה, "ימים של לענה ודבש". הוא לא היה בשואה אלא עלה ארצה שנים קודם לכן, והסיפור המרגש הוא בידיוני לחלוטין. (מה שמוכיח שלעיתים דווקא מי שהיו בשואה וכותבים ממקור ראשון, כותבים גרוע, אפילו שמתפרנסים מזה שנים רבות, גם דור שני ושלישי, ואף לנינים ולנינות עוד תהיה אפשרות לומר לגרמנים שאנחנו דור רביעי מבינים את הסבל הפלסטיני כי סבא-רבא שלנו נהרג בידי הנאצים).

ברצוני להעתיק מחדש את הסיפור ולתיתו ב"חדשות בן עזר". מאחר שאני טרוד מבוקר עד ערב בכתיבה, לא רק של המכתב העיתי, אודה אם מי מהקוראים יתנדב להקליד לי אותו בקובץ וורד, ואשלח לו בדואר את תצלום הסיפור.

 

 

 

האספן

מחווה לאריה דוברון (1999-1906)

עוד דברים על התערוכה מתוך אוסף תמונותיו המוצגת בחודשים ספטמבר-דצמבר 2005

במוזיאון פתח-תקווה לאמנות במתחם יד לבנים, ארלוזורוב 30, פתח-תקווה

ראה ביקורת על התערוכה בגיליון 75. הדברים להלן באדיבות המוזיאון:

 

"תמונה היא כמו פרח, וכמו פרח, אם לא מביטים בה היא נובלת". (אריה דוברון מתוך: רות מגד, "האספן", ידיעות אחרונות, 7 ימים. ספטמבר 1983). תערוכה זו היא בבחינת מילוי צוואה רוחנית זו של האספן אריה דוברון, שבימים אלה נמלאות שש שנים למותו הטרגי. התמונות המוצגות בתערוכה הן חלק מאוסף המכיל 134 תמונות, שאותן הוריש האספן למוזיאון פתח- תקווה עם מותה של אשתו הראשונה רוז'ה בשנת 1974.

אריה דוברון (דוברוושקלנקה) נולד ב-1906 בעיירה אופוצ'נה שבפולין למשפחה חרדית. בגיל עשרים התפקר ונטה לציונות ולסוציאליזם. ב-1929 עלה עם אשתו לעתיד רוז'ה לישראל והתיישב באיילת-השחר. משם עבר לגבעת-השלושה, ועבד בפרדסים. בשנת 1954 עבר לגור בשכונת נווה-עוז בפתח-תקווה, והקים בחצר ביתו גלריה בה תלה את התמונות שהחל לאסוף. דוברון עסק בגננות וקיבל חלק מהתמונות מאמנים בתמורה לעבודתו אצלם כגנן. הוא התוודע לראשונה לעולם האמנות בגיל שלושים, לאחר שנחשף לספר רפרודוקציות של מיכאלאנג'לו. מאז נדר "נדר לאמנות" והפך להיות "עבד לאמנות". חיידק האספנות שדבק בו דחק בו ללכת ברגל לעיתים מרחקים רבים כדי להגיע לתערוכות, להוציא כל פרוטה שהשתכר כדי לרכוש תמונות, להתחקות אחר אמנים בראשית דרכם ולבקר בסדנאות היצירה של הציירים לעיתים מזומנות. בגיל שמונים ושתיים, לאחר מות אשתו רוז'ה, צירף לחייו אישה ושלוש בנות.

הוא נפטר ב-26 בספטמבר 1999, בשריפה שאירעה בשעת לילה בעת שישן בדירתו שברחוב חפץ חיים 63 בפתח-תקווה, והוא בן 93. לאחר הדליקה שפרצה בביתו הוא נמצא פצוע, סובל מכוויות קשות ומשאיפת עשן. הוא פונה לבית-החולים בילינסון ושם נפטר למחרת כתוצאה מהשריפה. איתו עלתה באש כל שארית האוסף של התמונות שהיו לו בביתו.

התמונות המוצגות בתערוכה מגוונות בסגנון הציורים, שחלקם פיגורטיבי וחלקם מופשט, ובנושאים שלהם. גיוון זה בא לביטוי בתערוכה בחלוקה של הציורים על הקירות.

קיר אחד בתערוכה מוקדש לדיוקנאות של אריה דוברון ושל אשתו רוז'ה. על קיר אחר תלוי מקבץ של דיוקנאות של מספר ציירים, שביניהם לבין דוברון נוצרו יחסים מיוחדים. דיוקן אחד מהם הוא של צבי שור, שהידידות עמו החלה בליפט בחצר גימנסיה הרצליה הישנה, בו גר שור. חברותם התהדקה, כאשר המליץ אריה דוברון, אז חבר בקיבוץ גבעת השלושה, בפני מזכירות הקיבוץ, לאמץ את שור ולתת לו בית חם ומקום לצייר ולהורות ציור.

ריבוי הנופים באוסף עשוי ללמד על אהבתו של האספן לאדמה ולאדמת הארץ במיוחד, לטבע, ולעבודת הגננות. לתמונות אלה מוקדשת פינה נפרדת בתערוכה.

על קיר נוסף בתערוכה נתלו תמונות כך שייווצר הרושם שאנו מצויים בגלריה הפרטית של האספן. בקיר זה תמונות מ"שם" ומ"פה". בחלק מהתמונות מוצגות דמויות הממוקמות בנופים זרים; תלושות, מנוכרות ואף מאוימות. בחלקן – תיאור של חיים ביישוב, בעיקר בארץ, שיגרת יומיום, חמימות של משפחה. תמונות אחדות משלבות סמלים מסורתיים יהודיים, ואחרות – סמלים של ה"יהודי החדש". הקיום זה בצד זה של צורות חיים שונות ואף מנוגדות אלה: נדודים ובית, יהדות, מסורתיות וחילוניות, או יהודי ישן וחדש – מבליטים את האמביוולנטיות בחיי האספן עצמו ואף בחיי עם ישראל כולו.

בציורו של יעקב פינס "הסבל" מ-1950, למשל, מוצגת דמות, הנצפית מגבה, נושאת שק זרדים ענק, מכביד, נשענת על מקל נדודים ומדדה על רגלים דקות בנוף סתמי חסר זהות. דמות זו ­– רק הצל מהווה לה חברה. זהו תחריט בשחור לבן המעורר אסוציאציות של עקדה ושואה. כך גם נופו הירחי הצחיח של שמואל בק ("בתים" 1967) שצוייר בערב פסח. הנוף, המאוכלס בבתים בסגנון אירופאי, המגובבים זה על זה ללא נפש חיה סביבם, מעורר תחושה של תלישות, זרות, נטישה. כזאת היא התחושה גם למראה תמונתו של ברגנר "דומם". לצד תמונות אלה, מוצגות תמונות כ"פיקניק של אחר הצהריים" של יוחנן סימון מ-1972, שבמרכזה אינטראקציות בין אנשים צעירים המשחקים או  משוחחים זה עם זה או נחים, על רקע כפרי בצהוב.  האווירה היא של חופשה, נינוחות ושמחת חיים. אווירה של חמימות משפחתית וקיום של יחד שורה גם בתמונות אהרון גלעדי הממוקדות בפנים הבית, עיקרו – הדמויות הרבות השוכנות בו, הקרובות קרבה גופנית זו לזו, פונות זו לזו ומתבשמות מפרחים באגרטל. 

בציורו של בזם "נוף וגלגל" מופיע הדג, סמל יהודי מסורתי, לצד סמלי "היהודי החדש": את, יד פועל וגלגל. סמלי עבודה ומיכון אלה מופיעים אף בציורו המופשט של פנחס אברמוביץ "קומפוזיציה", וסמלים מסורתיים יהודיים מצויים גם בתמונתו של יוסל ברגנר "דמויות" מ-1969.

שמות הציירים שתמונות שציירו מוצגות בתערוכה: שמואל עובדיהו, צבי שור, משה רוזנטליס, חנוך הניגמן, משה כגן, שמואל אופל לוי, שמואל טפלר, יוסף קוסונוגי, ליאו קאהן, יהודה רודן, צילה ניימן, חיים גליקסברג, אהרון אבני, מרדכי לבנון, יוסף פרחי, ישראל פלדי, אבא פניכל, פישזון, צפורה ברנר, מרסל ינקו, דוד משולם,  נפתלי בזם, אהרון גלעדי, אנה טיכו, יוחנן סימון, אברהם אופק, אהרון גלעדי, משה ברנשטיין, פנחס אברמוביץ, יעקב פינס, אליהו כהן, שמואל בק, יוסל ברגנר, אריה מרזר, משה מוקדי, אריה לובין.

אוצרת התערוכה: סיגל קהת-קרינסקי. מחקר: ורדה מרדינגר. עוזר מחקר: חיים חביב.

 

 

 

 

הנלבבים בעם

לכל ידידינו ואוהדינו שלום, הנה לוח ההופעות שלנו בחודש נובמבר:

ביום שני (הקרוב) ה-7 בנובמבר בצוותא ת"א, בשעה 20:30, "ירושלים בזמר העברי בתקופת המנדט" (התוכנית הראשונה בסדרה). כרטיסים: 6950156.

ביום שלישי ה-8 בנובמבר, במוזיאון ישראל בירושלים, בשעה 20:30, "ההיית או חלמתי חלום" – שירת הירדן והכנרת (התוכנית הרביעית בסדרה).

ביום שלישי ה-17 בנובמבר במרכז רוזין רמת אביב ג', בשעה 20:30, "עיר קטנה ואנשים בה מעט" –שירי תל אביב בראשיתה (התוכנית השנייה בסדרה). כרטיסים: 6423580.

במוצאי שבת ה-19 בנובמבר, ב"יד לבנים" רמת השרון, בשעה 20:30, "ההיית או חלמתי חלום" – שירת הירדן והכנרת (התוכנית הרביעית בסדרה).

ביום חמישי ה-24 בנובמבר בצוותא ת"א, בשעה 20:30, "ההיית או חלמתי חלום" – שירת הירדן והכנרת (התוכנית הרביעית בסדרה). רטיסים: 6950156.

במוצאי שבת ה-26 בנובמבר בעמק בית שאן (פרטים על המקום יבואו), בשעה 20:30, "בוקר בא לעבודה" – שירי העלייה השנייה (התוכנית השלישית בסדרה).

ביום ראשון ה-27 בנובמבר באולם ויקס במכון וייצמן ברחובות, בשעה:20:30, "ההיית או חלמתי חלום" (התוכנית הרביעית בסדרה), מופע של הקתדרה העממית ברחובות.

נשמח לראותכם,

אורה זיטנר ואליהו הכהן

 

 

 

ימי פומפי האחרונים של היכל התרבות (לפני הריסתו בתירוץ של "שיפוץ") – עומדים בסימן של גאונות

הקונצ'רטו ברה מגו'ר לכינור ולתזמורת אופוס 77 של יוהנס ברהאמס

עם הכנר ג'ושוע בל

ערב מוסיקלי מדהים היה לקהל המנויים של סדרת "בראבו" בקונצרט השני של העונה, אמש, 6.11, בחלל האקוסטי מן הטובים בעולם שבהיכל התרבות (שהריסתו טרם החלה אף כי ההורסים כבר מטיילים על חשבון התזמורת לבדוק אולמות אחרים בעולם כדי לגמד למידתם ולאיכותם את ההיכל).  בפתיחה נוגנה סימפוניה מס' 35 ברה מג'ור, ק' 385, סימפוניית "הפנר" של מוצארט, שאותה כתב לבקשת אביו במשך זמן קצר במיוחד, בקיץ 1782 שבו הספיק גם להתחתן עם קונסטנצה ובר ולסיים את העיבוד לאופרה "החטיפה מן ההרמון".

תחת שתי ידיו (ללא שרביט) של המנצח הגרמני המעולה והצנוע הרברט בלומשטדט ניגנה התזמורת באופן יוצא מן הכלל; גם בהרכב מצומצם יותר, כמתחייב מהיצירה, מילאו צליליה את ההיכל, שהאקוסטיקה שלו טרם נהרסה בידי זדים. כה נעים היה להתרפק על הקלילות הגאונית או הגאונות הקלילה של מוצארט, שאפשר לשבת בקפה-גן בווינה ליד שולחן עם מנה של זאכר-טורט ולשמוע את היצירה מנוגנת בפַּאביליון שבאמצע הגן, או להאזין לה בהיכל התרבות ולגלות את עושר המוסיקה הרצינית מתחת למעטה הקלילות שאולי גם הולחנה בקלות.

חוויית הערב היתה הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של ברהאמס בביצוע הכנר האמריקאי הצעיר ג'ושוע בל, שכבש את לב המאזינים למן הצליל הראשון שהפיק כינור הסטראדיבריוס שלו. (אגב, הקונצ'רטו נכתב בשנת 1878 שבה נוסדו אריזונה ופתח-תקווה, ולך תשווה את החיים המוסיקליים בווינה ובזלצבורג באותה תקופה לחייהם של החלוצים הראשונים בשני המקומות הנידחים האלה). ג'ושוע בל, רשמו את השם לפניכם ואל תחמיצו שום הופעה שלו בעתיד – הוא כיום אחד מגדולי הכנרים בעולם ויש בו ניצוץ של גאונות. נגינתו סוחפת מתוך צירוף של עדינות דקיקה ופראות גועשת, שמחת חיים, עוצמה בלתי רגילה יחד עם רכות מתוקה, וירטואוזיות שאולי אפילו, לעתים נדירות, באה על חשבון הדיוק, (או אולי זו טעות שמיעה שלנו), והתלהבות שגרמה לו לקרוע שתי שערות בקשת ולנגן את הקדנצה המופלאה שחיבר לסוף הפרק הראשון – עם שרידיה של השערה הדקה מתנפנפים משני קצות הקשת. חצי חיוך נחמד אל הקהל, וברגע פנוי קצר קטם את הקצוות הקרועים והחזיק אותנו במתח עד סוף הקונצרט – שמא מרוב התלהבות תפקענה עוד שערות בקשתו.

בנדיבות רבה גם נתן הדרן מקטעי הסולו שניגן לפסקול של המלחין האמריקאי ג'ון קוריליאנו לסרט "הכינור האדום", ולא היה למטה מכבודו לפנות בדברים אל הקהל ולומר מה הוא מנגן כהדרן. איזה ערב! איזה כנר! איזו הרמוניה בינו לבין התזמורת, ואיך צליל יחיד ודק מן הדק שלו ממלא את מניפתו של היכל התרבות הענק (שטרם גומד בידי זדים לתבנית של קופסת נעליים, כתוכניתם, פלוס קומת חנויות כי חסרים קניונים בארץ).

והסיום, שעמד אף הוא בסימן של פלא מוסיקלי – ביצוע הסימפוניה השמינית בסול מג'ור, אופוס 88, של אנטונין דבוז'אק. אף שאין לנו שמץ של השכלה מוסיקלית אנחנו מעזים לומר שלפחות אחת משמונה הנעימות העממיות המופיעות בפרק הראשון של הסימפוניה, השפיעה אולי על המלחין מרק לברי בשיר "העמק" שלו ("פלדה כחולה הם השמיים... אור, אור, כל העמק הוא שיכור...") שאם איננו טועים גם פוּתח אחר-כך ליצירה מוסיקלית רחבה יותר. מי יודע, אולי הסימפוניה משנת 1889 השפיעה על לברי.

כל פרקי הסימפוניה של דבוז'אק היו חגיגה אחת מתמשכת, מהפנטת. התזמורת התעלתה על עצמה בניצוחו הלבבי והצנוע של בלומשטדט, ממש העפילה לשיא. אי אפשר שלא לציין את החלילן הראשון יוסי ארנהיים, שהוביל בחלילו המוזהב והצלול את מרבית פרקי הסימפוניה עד שלרגעים היה נדמה שמדובר בקונצרט לחליל ולתזמורת. בגלל ריחוקו מקדמת הבמה לא מיהר המנצח להקימו וללחוץ את ידו בתום הקונצרט. הגיע לו. אך שבח מגיע גם לכל קבוצת כלי הנשיפה, לחצוצרות, לטובה, לתופים. ומה עוד נאמר, היו רגעים, כמו הרגעים האחרונים שבהם כל כלי התזמורת מנגנים יחדיו והמוסיקה חודרת לך לקרביים כמו "חוליו אגלסיאס מהתחת" – שאתה רוצה שלא ייגמר לעולם או כמו פאוסט שהיה אמור למכור סופית את נפשו למפיסטו ברגע שירגיש צורך "לומר לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"

 

 

 

 

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

 

פרק שבעה-עשר

הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר

 

וב"צפיע-יבחושים" השתתק גיורא ופלח למעננו את האבטיח באולרו הצבאי של צבי. ישבנו ואכלנו משקית האוכל הרקומה שמי בחוטי דֶמְצֶה צבעוניים את הכריכים של אימא ואת פלחי האבטיח הצונן. צבי הרים מדי פעם את שולי יריעת-הצד של הסוכה וסקר במשקפת-התיאטרון המשובצת צדף את הסביבה, "לשמור שהשטח נקי," בלשונו. גיורא נרגע משטף הקללות שלו והסכים להאזין להסבר של צבי על כך שהתהליך שבו הפך גזע אחד של קופים לאט-לאט לבני-אדם נמשך מיליוני שנים ואינו קשור במיוחד לאבא של גיורא.

האמת היא שלא היה אפשר להיעלב מן הקללות של גיורא כי השומע אותו היה ממש מהופנט מרצף שליפתן שהעלה ביטויים וצירופי ביטויים אשר אוזן טרם שמעה לפני כן. ואילו אימו, שלא התפעלה מהתבטאויותיו הללו, היתה רצה אחריו עם מקל, ולא סתם מקל אלא צֶ'פַּצְ'קָה, כפי שעוד יוסבר בהמשך הספר המוזר הזה, בפרק שלושים.

היה איזה רגע של שתיקה, שבו היינו שקועים באכילה, ואז צבי ואני התחלנו לדבר בבת-אחת:

צבי: "הצרה איתך, אוּרי, שאתה סובל מרגש נחיתות ולכן צריך..."

אני: "הייתם מאמינים שמיץ של אבטיח ממיס ידית של אולר ו..."

טוב. דווקא היה לי אז סיפור מצוין על אבטיחים ששמעתי מפי דודי אלכס, אבל לך תצטיין בשיחה אחרי שאומרים לך שאתה סובל מרגש נחיתות!

בכל זאת, כדי שהקוראים לא יֵצאו נפסדים רק מפני שהתבלבלתי קצת ממה שאמר לי אז צבי, אני מביא את הסיפור בצורה רחבה ומדויקת יותר מכפי שסיפרתי אותו במלונה במִקשה. הנוסח השלם כפי ששמעתיו מפי דודי.

 

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

 

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפי יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות לו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

 

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק שמונה-עשר: רגש הנחיתות שלי

 

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

 

 

 

©

כל הזכויות שמורות

 

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות

 פתח-תקווה", "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה שחורה), "חשבון נפש יהודי חילוני", "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין", "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות והספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל