יהודה ליב (ליאון) פינסקר,  ציוני רוסי, נולד בטומאשוב שבפולין בא׳ בטבת תקפ״ב, 25 בדצמבר 1821. למד בבית הפרטי של אביו והיה אחד היהודים הראשונים שלמדו באוניברסיטת אודסה. בתחילה למד משפטים, אבל כשהתברר לו שכיהודי לא תהיה לו אפשרות להיות עורך דין, הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה. עם שובו לאודסה ב־1849 הוא היה לאחד ממייסדי השבועון היהודי־רוסי הראשון, ראַזסווייט (השחר), ותרם לו מאמרים שונים. מטרתו של כתב העת הייתה לעודד את הקוראים היהודים להתוודע אל התרבות הרוסית וללמוד את שפתה.
    לאחר מכן היה פינסקר לעורך הביטאון הרוסי ציון, שתפס את מקומו של ראַזסווייט. כמו כן היה משתתף פעיל בסניף האודסי של ״האגודה להפצת ההשכלה״ בקרב היהודים. בתקופה זו תרם פינסקר לשבועון בשפה הרוסית דן (היום), שייסדה האגודה ואשר עודד את היטמעות היהודים בתרבות המודרנית. אולם הפוגרומים שהתחוללו ב־1871 בדרום רוסיה השפיעו עמוקות על היהודים שהתייאשו מתקוותם לרפורמה. בשנים הבאות התרכז פינסקר ברפואה, ופרסם מאמר על ערכם הרפואי של הים ושל מרחצאות ״לימן״ על יד אודסה. נוסף על כך, הוא נעשה דמות בולטת בענייני הציבור. כשנפתח מחדש באודסה סניף ״האגודה להפצת ההשכלה״ היה פינסקר בין חברי הוועד.
    ואולם בעקבות רצח יהודים בפרעות 1881 עזב פינסקר את האגודה, והשתכנע בנחיצותו של פתרון קיצוני יותר למצוקתם של יהודי רוסיה. בשנת 1882 הוא פרסם את המאמר אוטואמנציפציה (שחרור עצמי) שביטא רעיונות דומים לאלה שהוצגו בכתיבתו של משה הס על הלאומיות היהודית. לאחר מכן עמד בראש התנועה החדשה ״חיבת ציון״, וב־1884 כינס את ועידת היסוד שלה. באוטואמנציפציה טוען פינסקר ששאלת היהודים לא נפתרה בעת המודרנית כשם שלא נפתרה במאות הקודמות. בעיקרו של דבר, הדילמה נוגעת לאופי הלא־נטמע של העם היהודי. ״אין לו לעם היהודי״, הוא כותב, ״ארץ אבות, אף כי בן־בית הוא לארצות רבות, אין לו מרכז, נקודת־הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא־כוחו . מצוי הוא בכל מקום, ואין מקום אשר לו הוא״.
     בין אומות העולם, ממשיך פינסקר ואומר, היהודים עומדים כבני אומה שמתה זה כבר; הם המת המתהלך בין החיים. התמונה המפחידה הזאת מעולם הרוחות, שאין למצוא כדוגמתה בתולדות העמים, לצד סיבות אחרות, הביאה לידי ״יודופוביה״. הדעות הקדומות כלפי היהודים השתרשו בחברה והתאזרחו בקרב כל העמים. היודופוביה כמוה כסטייה נפשית העוברת בירושה , ו״בהיותה עוברת בירושה זה אלפיים שנה שוב אין לה רפואה״. שנאת היהודים הזו הולידה האשמות שונות ומשונות נגד היהודים: במהלך כל ההיסטוריה הואשמו היהודים בצליבת ישו, בשתיית דמם של נוצרים, בהרעלת בארות, בהלוואה בריבית, בניצול איכרים וכן הלאה. מובן הדבר שהאשמות כאלה הנן חסרות בסיס; הן הומצאו כדי לשכך את מצפונם של רודפי היהודים. לפיכך, היהדות והאנטישמיות אחוזות ודבוקות יחד זה מאות שנים, וכל מאבק נגד הסטייה הזאת של הנפש האנושית הוא מאבק שווא.
    שלא כמו אומות אחרות, היהודי הוא זר בהכרח. מכיוון שאין לו ארץ משלו, לעולם לא יוכל להיות אלא זר. אין הוא סתם אורח בסביבה נוכרית - הוא דומה יותר לקבצן ופליט. הקהילה היהודית מורכבת מזרים, הוא כותב, שאין להם באי כוח מפני שאין להם ארץ מולדת. ומפני שלמולדתם אין גבולות שמאחוריהם יוכלו להתבצר, גם עוניים וסבלם אין להם גבול. טעות לחשוב שהאמנציפציה החוקית של היהודים תביא לאמנציפציה חברתית. הדבר אינו אפשרי מפני שאי־אפשר לסלק את בידודו של היהודי באמצעות אמנציפציה רשמית. וכך הוא כותב:

היוצא בכל האמור: בעיני החיים היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים הוא גר, בעיני התושבים - נע ונד, בעיני העשירים - קבּצן, בעיני העניים - עשיר מנצל, בעיני הפטריוֹט - חסר ארץ מולדת, ובעיני הכל - מתחרה שׂנוא.

מתוך ניגוד כזה בין יהודי ללא־יהודי צמחו טענות והאשמות שונות ששני הצדדים כיוונו זה אל זה. מהצד היהודי נעשו לעתים קרובות פניות אל עקרונות הצדק כדי לשפר את מצב האוכלוסייה היהודית. הלא־יהודים, בתגובה, ניסו להצדיק את יחסם השלילי באמצעות עלילות חסרות בסיס. ואולם גישה ריאליסטית יותר תכלול את ההכרה שאין לעם היהודי ברירה אלא לכונן את עצמו מחדש כאומה נפרדת. לאחרונה, מכריז פינסקר, הייתה מודעות גוברת לצורך של היהודים בארץ מולדת:

בזמן הזה, שעל פני חלק קטן מכדור הארץ בני עמנו שאפו רוח ומוכשרים יותר להשתתף בצער אחיהם; בזמן הזה שניתנה יכולת לאיזו מן האומות הכפופות ונרדפות לצאת משעבּוד לגאולה, אף אנו אין אנו רשאים לישב בחבּוק ידים אפילו רגע אחד; אין אנו רשאים להסכים לגזר־דין קשה זה, שגם לעתיד עלינו להוסיף ולחיות חיים שאין בהם תקוה - חיי ״היהודי הנצחי״ [...] ויותר שדבר זה נראה בלתי אפשרי ובלתי רצוי, יותר תגדל החובה העמוסה עלינו, שנתאמץ בכל שארית כוחנו המוסרי לשוב ולהתעודד, למען נגיע גם אנו סוף סוף למעמד יותר הגון ומכובד בין האומות החיות.

לשאיפה היהודית להשגת המטרה הזאת יש הצדקה פנימית כמו למאבקם של כל העמים הנדכאים. אף על פי שתקום התנגדות ליוזמה הזאת מצדם של פלחים שונים באוכלוסייה, המאבק חייב להימשך. אין ליהודים כל מוצא אחר ממצבם הנואש. ישנה חובה מוסרית להבטיח שיהיה ליהודים הנרדפים מקום - בית בטוח משלהם. מבחינה זו, מסוכן ליהודים לדבוק אך ורק בארץ ישראל . מה שדרוש הוא מקום שבו יוכלו היהודים לשכון בבטחה:

אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת־ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה [...] אפשר אמנם, שארץ־קדשנו תוכל להיות גם לארצנו. אם כה יהיה, מה טוב. אבל קודם כל צריך שיבורר הדבר - ורק בזה הכל תלוי - איזו היא, בכלל, הארץ אשר נוכל להשיג ואשר תכשר עם זה להיות למקלט בטוח שאין עליו עוררים ולמקום עבודה פוריה ליהודים מכל הארצות האנוסים לעזוב את מקום מושבם.

על פי פינסקר, הרגע הנוכחי הוא רגע בלתי חוזר לתחייתן של שאיפות לאומיות. דומה כי ההיסטוריה עומדת לצדה של יהדות העולם בשאיפתה לארץ מולדת לאומית. אפילו בהעדרו של מנהיג כמו משה, ההכרה בדבר שהאומה היהודית זקוקה לו יותר מכול צריכה לעודד כמה אנשי מעשה נמרצים שיקבלו על עצמם עמדות של אחריות. כבר עכשיו, הוא אומר, ישנן אגודות שקוראות להקמת מדינה יהודית. עכשיו עליהן לכונן מוסד לאומי מיוחד, הנהלה שתוציא לפועל את התוכניות האלה: ״המוסד הזה, המפקח על האינטרסים הלאומיים, צריך שיכלול ראשי עמנו ובחיריו, ועליו יהיה לקחת בידו בכל עוז את הנהגת עניינינו הלאומיים הכלליים. הכוחות היותר גדולים והיותר טובים שבנו - רבי אוצרות, אנשי מדע ואנשי מעשה עסקנים מדיניים ופובליציסטים - צריכים יהיו לתת יד איש לרעהו בלב אחד ודעה אחת, כדי ללכת יחד אל המטרה הכללית״. מובן שלא כל היהודים יוכלו להתיישב בקהילה כזו, אבל היא תשמש מקלט לאלה המבקשים להימלט מרדיפות ומצוקה.
    בדברי הסיכום חוזר פינסקר וטוען שהיהודים זוכים ליחס של בוז מפני שהם אינם אומה חיה; תהיה זו טעות להאמין שהזכויות האזרחיות והפוליטיות יוכלו להרים את כבודם בעיני העמים האחרים. התרופה הנכונה והיחידה לשאלת היהודים היא יצירתם של אומה יהודית, של עם החי על אדמתו. היהודים חייבים להשיב לעצמם את כבודם העצמי הלאומי ולחדול לנדוד ממקום למקום. השעה הזאת היא שעת כושר, אומר פינסקר, יש כוחות שיסייעו להם להגשים את המטרה הזאת, והקהילה היהודית הבינלאומית צריכה להתגייס להשגת החזון הזה. אין קורבן שיהיה גדול מדי, הוא אומר, לשם השגת מטרה זו, אשר תבטיח את עתידו של העם היהודי.
    התגובות לפירסום האוטואמנציפציה היו מגוונות לחיוב ולשלילה. רובה המוחלט של יהדות מערב אירופה קיבלה את חיבורו של פינסקר באדישות ואף באירוניה; הם לא האמינו ביכולתה של התעוררות לאומית, ושמו את כל תקוותיהם באמנציפציה שעליה נאבקו שנים רבות. היו שטענו כי פינסקר נותן נשק בידי האנטישמיים, בכך שהוא מגדיר את היהודים כיחידה לאומית שיש בה יותר מאחדות אשר בדת בלבד. טענה נוספת הייתה שהוא מתעלם מן המהות ומהתהודה הכלל-אנושית של היהדות בקרב אומות העולם, שלמענה כדאי לשאת ולסבול. לעומת זאת, בקרב יהודי מזרח אירופה תרם החיבור לחיזוקה והתרחבותה של התנועה הלאומית היהודית, ושימש כוח המאגד הן מבחינה אידאולוגית והן מבחינה מעשית. פינסקר, שעד אז היה מוכר כמעט ורק באודסה, נהפך לאחד היהודים המוערצים ברחבי האימפריה הרוסית.
    פינסקר המשיך בפעילותו והפצת הרעיון הציוני בקרב יהודי האמפריה הרוסית. בשנת 1891 גברו הרדיפות על יהודי רוסיה, חל גירוש יהודים ממוסקבה ומסנקט פטרבורג והתגברה העלייה הראשונה לארץ ישראל, אשר נחלה כשלים רבים בגלל חוסר המוכנות של העולים, ובעקבות כך הייתה גם עזיבה המונית מהארץ. פינסקר קיבל את המשבר באופן קשה, ועל אף שכבר פסק מכל פעילת ציבורית, יש הסוברים כי בתקופה זו התייאש מן האפשרות שארץ ישראל תוכל להיות אי פעם מדינת היהודים והחל רואה אותה כמרכז רוחני בלבד. בכ׳ בכסלו תרנ״ב, 21 בדצמבר 1891, נפטר פינסקר ממחלת לב ונטמן בבית העלמין היהודי באודסה. ביוזמתו של מנחם אוסישקין, מנהל הקרן הקיימת לישראל, הועלו ב-1934 עצמותיו לארץ-ישראל ונטמנו במערת ניקנור בהר הצופים.

יצירות י״ל פינסקר בפרויקט בן-יהודה

מקורות: דן כהן-שרבוק: חמישים הוגים יהודים (2010), תדהר, ויקיפדיה,  Электронная еврейская энциклопедия, Jewish encyclopedia (1906), Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона, Encyclopaedia Judaica (2nd edition)