יצחק דב בר לוינזון (1788־1860)

<בהכנה>

Isaac Baer Levinsohn

יצחק דב-בר לוינזון (ריב"ל) נולד בקרמניץ, ווהלין, כיום במערב אוקראינה, בכ"ט באלול תקמ"ח, 1 באוקטובר 1788. קיבל חינוך תורני בבית אביו. כבן 19 עבר לראדזיווילוב, ושם למד שפות ומדעים כלליים. בשנים 1813־1820 עבר בערי גאליציה המזרחית, התיידד עם משכיליה, ובראשם נחמן קרוכמל (רנ"ק), יצחק ארטר, יוסף פרל וש"י רפפורט, ולימד בבתי הספר החדשים שהקימו המשכילים בטארנופול ובברודי; פגישותיו עם משכילי גאליציה הביאו אותו במגע עם ניצניה הראשונים של חכמת-ישראל והשפיעו רבות על השקפותיו. בשנים 1820־1823 שימש כמורה פרטי בקרמניץ, בברדיצ'ב, באוסטרהא, בנמירוב ובטולצ'ין, והקים שם חוגי משכילים. זמן מה שהה בארמונו של הנסיך המשכיל ויטגנשטין, קרא בספרייתו וניהל עמו ויכוחים, ששימשו לאחר מכן יסוד לספריו האפולוגטיים. מחלה ממושכת, שתחילתה ב-1823, אילצה אותו לחזור לעיר מולדתו, ושם התפרנס בדוחק ממכירת ספריו, מנדבות עשירים ומתמיכת הממשלה, שהכירה בערך פעולתו להפצת ההשכלה בין היהודים. ממיטת חוליו קיים לוינזון קשר מכתבים עם משכילי רוסיה, גאליציה וגרמניה.
קשריו של ריב"ל עם השלטונות הרוסיים, שהתבטאו בעיקר בהגשת תזכירים בענייני היהודים, הקנו לו סמכות בקרב המשכילים, והגנו עליו מפני מתנגדיו. לוינזון השתדל להשפיע על השלטונות, שיחדלו לנגוש ביהודים ויםעלו להכניס תיקונים  בחייהם ברוח ההשכלה. בין היתר תמך ריב"ל בתכנית התיישבות  חקלאית של היהודים בעזרת הממשלה והקהילות. עצתו לצמצם את מספר בתי הדפוס העבריים ולהטיל צנזורה על ספרים מובאים מהחוץ, גרמה לכך שהשלטונות אישרו בתי דפוס בווילנה, בווארשה ובז'יטומיר בלבד, והוטלה על הרבנים חובת ביקורת על הספרים הבאים מן החוץ.
עבודתו הספרותית של ריב"ל היתה בעיקרה פובליציסטית ותעמולתית. את מאבקו למען ההשכלה החל בכתיבת סאטירות, כדוגמת אלו של יוסף פרל ויצחק ארטר. "דברי צדיקים" (1830) הוא מעין המשך ל"מגלה טמירין" ליוסף פרל, אך ב"עמק רפאים" (תרכ"ז) ב"פלוני אלמוני הכזבי" (בתוך "ילקוט ריב"ל" תרל"ח) ובמחזה היידי "די הפקר-וועלט" ("עולם ההפקר", תרנ"א), מתרחבת הסאטירה ומקיפה, מלבד חסידים וצדיקים המתוארים בצבעים שחורים – גם את תקיפי הקהל, הגבאים, חוכרי המסים והחוטפים. שלוש הסאטירות האחרונות, ואחרות נוספות, לא נדפסו בחייו, אלא התהלכו בכתבי-יד בקרב יהודי ווֹלין וגאליציה. ב-1823 סיים לוינזון את החשוב בספריו, "תעודה בישראל", שנדפס רק כעבור חמש שנים (תקפ"ח), משום התנגדותם של בעלי-הדפוס השמרניים. הספר דן בשאלה, אם מותר ללמוד את לשונות העמים ולימודי-חול בכלל, ועוסק גם ב"חובת איש ישראלי ללמוד איזו מלאכה או אומנות לפרנסתו". דבריו כתובים מתוך בקיאות במקורות וברוח לאומית מובהקת. את השפה העברית רואה ריב"ל כ"קיום האומה", וכגורם המאחד את כל תפוצות ישראל לאומה אחת. את ה"חדרים" הוא מבקר קשות, ומוקיע את שיטת המלקות הנהוגה בהם. הוא שולל את היידיש, ותובע את החלפתה בגרמנית או ברוסית. מקום נכבד מוקדש להטפה למלאכה ולעבודת האדמה, ולביקורת על העיסוק במסחר הזעיר, שרובו "קשור בעוול ובחמס". סיגנון הספר עממי, והוא משתמש בראיות מתוך המקורות המקובלים על קהל הקוראים. בקרב המשכילים נתקבל הספר בהתלהבות, ואף נוצרו חוגים לביצוע התכניות שהוצעו בו, והממשלה הרוסית העניקה לו פרס גדול. אולם החסידים אסרו את הקריאה בספר.
גם הספר "בית יהודה" (תקצ"ט), שנועד להיות המשך ל"תעודה בישראל", יצא לאור לאחר לבטים רבים עם המדפיסים. ספר זה עוסק בעניינים שונים, כגון מהות המצוות, התלמוד, הקראים, הפרושים, ספר הזוהר, השבתאות, החסידות ועוד, וכן בשאלה "האם יש עוד תקוה לתקן את בית ישראל בכמה דברים, ואיך?". לדעת ריב"ל יש להוסיף על הדת היהודית, "האלוהית", את "הדת הנימוסית", המטפלת בסדרי החברה וביחס למדעים השונים הדרושים לקיומה ולהתפתחותה. חלק זה צריך להיות פתוח לתיקונים בהתאם לרוח הזמן, אך בתנאי שאלה יתקבלו על דעת הכל, כדי שלא יתפלג העם לכתות. מחציתו של הספר מוקדשת לסקירה היסטורית שך חכמי ישראל בכל הדורות, עד לדורו שלו. הסקירה כתובה תוך דבקות במסורת, אך יש בה שגיאות רבות. לתיקון חיי היהודים ברוסיה הציע ריב"ל תכנית בת חמישה סעיפים: (1) הקמת בתי-ספר עממיים, לבנים ולבנות, שבהם יינתן להמוני העם חינוך יסודי, לרבות דקדוק, חשבון, לשון המדינה ולימוד מלאכה. למוכשרים יוקמו בתי-מדרש מרכזיים בווארשה, ווילנה, אודיסה וברדיצ'ב, בהם ילמדו, מלבד לימודי היהדות, מדע ולשונות שונות; (2) בחירת "רב כללי" וסמוך לו בית-דין גדול, שימנו רבנים בכל ערי רוסיה, שלא יהיו תלויים בקהילות. כן ייבחר "ועד פרנסים" שיגן על העניים; (3) מינוי "מגידים" שינהלו תעמולה למעשים טובים, לעבודה ולמלאכה, ולמילוי החובות כלפי החברה והממשלה; (4) הצעה שהממשלה תשתדל להעביר שליש מיהודי רוסיה לעבודת האדמה; (5) הצעה לאסור את המותרות (בייחוד אצל הנשים).
שנה לפני-כן יצא לאור ספרו "אפס דמים" (תקצ"ז), נגד עלילת-הדם. הספר תורגם לאנגלית, לגרמנית ולרוסית. בחייו של המחבר יצא עוד לאור הספר "שרשי הלבנון" (או: "בית האוצר"), תר"א – מחקרי לשון שערכם מועט; ואילו את שאר כתביו הוריש לבן-אחותו, יעקב ישראל לוינזון, והלה הזמין את דב בר נתנזון לעזור לו בהוצאתם-לאור.
החשוב בספרים הללו הוא "זרֻבּבל" (תרכ"ד ואחר-כך בכמה מהדורות שלמות של כתבי ריב"ל), שנכתב כתשובה לספר השיטנה של המיסיונר האנגלי אלכסנדר מק-קאול (McCaul)  "השבילים הישנים"  (The Old Paths), שיצא לאור ב-1836־1837 שתורגם לכמה שפות, בין היתר גם לעברית על-ידי המומר סטאניסלאב הוֹגה, בשם "נתיבות עולם" (1839). ריב"ל מוכיח את בורותו של המחבר ומסביר את התהוות התורה שבעל-פה מן התורה שבכתב, ומציין כי תוך התפתחותה באו תיקונים בהתאם לתנאי הזמן המשתנים. בניגוד לנצרות, מקיפה דת ישראל את כל תחומי החיים, של הפרט ושל הכלל, ומטרתה היא חיזוק וקיום האומה. לעומת המימרות התלמודיות המביעות יחס שלילי לעם-הארץ, לאשה ולגוי, מביא ריב"ל, בבקיאות רבה, מימרות הפוכות. לספר היתה השפעה ניכרת בין המשכילים, והוא הביא לידי מיתון ביחסם השלילי אל התלמוד והספרות הרבנית.
טענותיו של ריב"ל נגד הנצרות שהושמטו מ"זרֻבּבל" מאימת הצנזור, הובאו בספר אחר, "אחיה השילוני החוזה", שנדפס בעילום שם (תרכ"ג). לעומת ההוללות והשכרות בחברה הנוצרית, מעלה ריב"ל על נס את חיי המשפחה התקינים בקרב היהודים, בהדגישו ש"כל במידות הטובות הללו כולן באו לנו מן התלמוד". בספר "ימין צדקי" (תרמ"א) סותר ריב"ל את הטענות הכלולות בספרו של המומר אשר טמקין, "דרך סלולה", שיצא לאור על חשבון הממשלה הרוסית ב-1835. שאר כתביו של ריב"ל, לרבות שירים, מכתבים, חידות וכו' כלולים ברובם בקבצים "ילקוט ריב"ל" (תרל"ח); "בקורי ריב"ל" (תרמ"ב) ו"אשכול הסופר" (תר"ן).
במחצית השניה של המאה ה-19 נפוצו ספריו של ריב"ל במהדורות רבות בין בני דור המעבר מן האדיקות אל ההשכלה, שנהנו מדברי ההגנה על היהדות ומן הסגנון הקל המשובץ פסוקים ומאמרי חז"ל. אף-על-פי שאין בהם מקוריות, היה בהם חידוש בדרך ההסברה, שהתאימה לקורא היהודי הלמדן במזרח-אירופה. ערך היסטורי נודע לספרו הראשון "תעודה בישראל" שחיזק את הכיוון המתון, הלאומי, בתנועת ההשכלה ברוסיה. אחדים מרעיונותיו, כגון תיקון החינוך והמעבר לחיי עבודה וחקלאות, השתלבו לאחר-זמן בתכניותיהם של "חובבי-ציון".
יצחק דב בר לוינזון נפטר בעיר הולדתו בכ"ב בשבט תר"ך, 15 בפברואר 1860.
[מקורות: Jewish encyclopedia, קרסל, האנציקלופדיה העברית, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, ויקיפדיה, Yivo encyclopedia of Jews in Eastern Europe]

ספריו:
עריכה:
על המחבר ויצירתו:
קישורים:

[עודכן לאחרונה: 19 באוקטובר 2017]

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף