בעריכת חבר ספרנים

 

שלום אש (1880־1957)

<בהכנה>

Sholem Asch

    שלום אש נולד בשנת תר"ם (1880) בעיירה קוטנו, פולין. למד בחדר ובישיבה ואחר התוודע אל ההשכלה ועזב את בית הוריו. בהיותו בן עשרים עקר לוורשה, הסתפח אל הקהילה היהודית הספרותית-אינטלקטואלית והיה בן בית בביתו של הסופר י"ל פרץ, שהיה אז מרכז הספרות העברית הצעירה בוורשה. את ספרו הראשון, אין א שלעכטער צייט ("בזמן רע"), פירסם ב-1902.
    כבר בראשית דרכו דרך כוכבו: ספריו תורגמו לשלושים ושש שפות, מחזותיו הוצגו בגרמניה ובפולין ופרסומו בעולם היהודי הרקיע שחקים. בסיפוריו תיאר את הווי העיירה היהודית על מגוון טיפוסיה, מן האישה הצדקת ועד לבעל בית הבושת, מן הגנב היהודי בעולם התחתון ועד לנערי החדר המציצים בספרי ההשכלה בסתר, והכול בתיאורים ריאליסטיים צבעוניים שמצאו הד בלב הקוראים היהודים. לקוראים הלא-יהודים סיפק חרך הצצה אל עולם אחר, שהיה זר וקרוב בעת ובעונה אחת. החל מסיפוריו הראשונים תיאר גם את היחסים בין גויים ליהודים, נושא שעבר כחוט השני לאורך כל יצירתו.
    אש היה הסופר היידי היחיד, עד יצחק בשביס-זינגר, שנהנה ממוניטין בינלאומי וכונה "דיקנס היידי״, "מופסאן היידי" ו"גורקי היידי״. בהיותו בן עשרים ושש הוצגו מחזותיו בתיאטרון הנודע של מקס ריינהרט בגרמניה, כמו גם בתיאטרוני לונדון, ניו יורק, וילנה ובואנוס איירס. שמו הוזכר בנשימה אחת עם המינגוויי וסטיינבק כמי שהצליח לשלב את אהבת הקהל עם הערכת הביקורת. כמעט כל ספריו שתורגמו לאנגלית היו רבי-מכר, והוא כונה תדיר אחד מ"עשרת הסופרים החשובים החיים״ וכדומה. במסיבת יום הולדתו החמישים בירכו אישים כאלברט איינשטיין וחיים ויצמן. הוא היה מיודד מאוד עם פרנץ ורפל, מקסים גורקי ומארק שאגאל, זכה בפרסים ספרותיים רבים ואף היה מועמד פעמיים לפרס נובל (1933, 1943).
    הצלחתו הפכה אותו גם לאיש עשיר, ואולם גורלו התהפך בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, כשפירסם את "הטרילוגיה הנוצרית" שלו: האיש מנצרת, השליח ומרי. פרסום טרילוגיה נוצרית בלב שנות הסבל והאימים של העם היהודי באירופה גרם לקרע עמוק עם קהלו היהודי.
    ההידרדרות במעמדו השתקפה כבר בפרשת ההוצאה לאור של חלקי הטרילוגיה. הוא התקשה למצוא מו"ל, וכך האיש מנצרת הופיע תחילה בתרגום לאנגלית ב-1939, ואילו המקור היידי רק ב-1943. גורל מר יותר ציפה לספריו השליח ומרי, שלא זכו כלל לראות אור בשפת המקור, אלא רק באנגלית, הראשון ב-1943 והשני ב-1945. אפילו העיתון היידי הניו-יורקי פורווערטס, שאש היה ממשתתפיו החשובים, הטיל חרם עליו ועל יצירותיו. לא רק הנושאים עוררו מחלוקת קשה, אלא גם אופן הצגתם, וגם כתביו הלא-ספרותיים והראיונות שהעניק. כאן התגלתה השקפת עולמו, שניסתה לחבר בין היהדות לנצרות וראתה בישו "נביא חשוב אשר אבד לעם היהודי", כדבריו (1945). הוא הצהיר בספריו כמעט במפורש על אמונתו בישו ועל רצונו כי העם היהודי כולו יאמין בו ובדרכו. אש ראה ביהדות ובנצרות דרך אחת, שהפירוד ביניהן בטעות יסודו. כך נתפשו ספריו כ"מיסיונריות" מתוחכמת, שנועדה לסלול נתיב אל דמויותיהם של ישו, פאולוס ומרים. בעיני יהודים רבים הוא נתפש כמי ש"חצה את הקווים״. הספר נצרותו של שלום אש: תגובה על כתביו המיסיונריים מאת חיים ליברמן (1954) הופיע בשלוש שפות (יידיש, אנגלית ועברית) והוסיף לבידודו ולהתנכרות הקהל אליו.
    אש אמנם היה חבר בתנועה הציונית, אולם לא ראה עצמו כמי שמתעתד לגור בישראל. רק משכלו כל הקצים ומצבו בקהילת דוברי היידיש בניו יורק הפך בלתי אפשרי, היגר לארץ ב-1955 וחי בבת ים בשתי שנותיו האחרונות. הוא העניק ראיונות לעיתונים שונים, ובהם סיפר על תחושותיו הנשגבות כשהוא מתהלך בארצו של ישו. בזה כמובן עורר שוב זעם רב בחו"ל, וחיים ליברמן כתב בתגובה: "מתוך הדברים המובאים, ברור למדי שמלכתחילה לא היה לאש חלק בבית ישראל, הוא לא היה מאנשי שלומנו, והתעניינותו בארץ ישראל לא היתה התעניינות של יהודי. אותו עניינה ארץ ישראל רק כרקע הדרמה הנוצרית, ולשם כך בעצם הוא נסע לשם" (1953). שלום אש נפטר בלונדון בי"א בתמוז תשי"ז, 10 ביולי 1957. ביתו בבת ים, שבו מצויות יצירות משל דגה, פיקאסו ושאגאל, משמש מוזיאון לזכרו.
    מספריו שתורגמו לעברית: אמריקה (1928), סיפורים, תירגם אהרון צייטלין; מוסקבה (1935), רומן, תירגם י"ל ברוך; על פי התהום (1938), רומן, תירגם י"ל ברוך; המכשפה מקשטיליה (1953), רומן היסטורי, תירגם י"ה ייבין; מן המיצר (1955), רומן, תירגם מאנגלית אהרן אמיר; קידוש השם (1956), רומן, תירגם י"ה ייבין; שירת העמק, ועוד סיפורים ארצישראליים (1957), תירגם דוד סיון; ילד של סתיו, סיפורים (2007), תירגמה לאה אילון.

נכתב על-ידי קציעה עלון עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים

אילון, לאה. דיון במעשה האמנות של שלום אש, סיפור ומבנה, באמצעות עיון מדגם ברומאן 'דער מאן פון נצרת' (האיש מנצרת). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2005;
—. "הערות על אודות הנובלה 'טויט אורטייל' (גזר דין מות) מאת שלום אש״. חוליות: דפים למחקר ספרות יידיש ותרבותה 11. 2008. 122-115;
בירשטיין, יוסל. ״אלוהים בבית זונות". ידיעות אחרונות לשבת. 28.10.1994. 29;
ברתיני, קלמן אהרן. "שלום אש בביתו האחרון". מאזניים ח' (2). 1959. 130-129;
ליברמן, חיים. נצרותו של שלום אש: תגובה על כתביו המיסיונריים. תל אביב: נצח. 1954;
עלון, קציעה. "נוצרים, יהודים ו'אחרים': עיון במורשת הספרותית של אברהם אהרון קבק ושל שלום אש״. תיאוריה וביקורת 26. 2005. 199-175.
 
[מקורות נוספים: קרסל, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, YIVO encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Yiddish Leksikon]

ספריו:
עריכה:
על המחבר ויצירתו:
ספרים:
  • שלוי, מיכה.  מרחב – שפה – טראומה ברומנים על ההגירה "אָנקל מאָזעס" ו"איסט ריווער" לשלום אש (ירושלים, תשע"ב 2012) <עבודת גמר לתואר שני. האוניברסיטה העברית בירושלים>
מאמרים:
  • נוברשטרן, אברהם. מעגלים נפתחים : אמריקה ברומנים של שלום אש. בספרו: כאן גר העם היהודי : ספרות יידיש בארצות הברית (ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע"ה 2015), עמ' 314־354 וכן ראה במפתח.
  • קלינוב, ישעיה.  בסערות אַש.  דבר, ל' בתשרי תש"א, 1 בנובמבר 1940, עמ' 3־4.
קישורים:

[עודכן לאחרונה: 27 בנובמבר 2017]

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף