לקסיקון הספרות העברית החדשה
בעריכת חבר ספרנים
  

אורי ניסן גנסין (1879–1913)

<בהכנה>

Uri Nisan Gnessin

    אורי ניסן גנסין, סופר ומשורר עברי, נולד בסטארודוב, פלך טשרניגוב ברוסיה בי״ב בחשון תר״ם, 29 באוקטובר 1879. אביו, הרב יהושע נתן גנסין, היה ראש־ישיבה. ימי ילדותו ונעוריו של גנסין עברו עליו בעיירה פוצ׳פ (פלך אוריול). הוא למד ב״חדר״, ואחר־כך בישיבת־אביו, שגם י.ח. ברנר היה אחד מתלמידיה ; נוסף על לימודי־קודש למד גם לימודים כלליים, שפות וספרויות קלאסיות ומודרניות. בעודו נער החל לכתוב שירים. כבן 15 החל, יחד עם י.ח. ברנר, להוציא לאור, בשביל חוג קוראים המקורבים להם, ירחון ושבועון ספרותיים וביקש להוציא אפילו עיתון יומי. שירי גנסין נקלעו לידיו של נ. סוקולוב, והלה הזמין את המשורר הצעיר לעבוד במערכת הצפירה בווארשה. כבן 18 יצא גנסין לשם והחל בעבודה ספרותית קבועה: כתב שירים, שהופיעו לראשונה בהצפירה, מאמרי־ביקורת, תרגומים, סיפורים, שקובץ קטן מהם בשם צללי־החיים הופיע בתרס״ד (1904). אך בין כתיבת הסיפורים ובין צאתם לאור החלה תקופת נדודיו של גנסין שהפכו להיות נוסח־חייו ונושא יצירתו. מקץ שנה אחת יצא מווארשה ליקאטרינוסלאב, משם לווילנה, שבה עבד זמן־מה בהזמן בו פורסם סיפורו הצידה, שבו התגבש סגנונו הלירי, האימפרסיוניסטי והמופנם ונולד גיבורו התלוש, האוטוביוגרפי. באותה שנה פורסם גם סיפורו סעודה מפסקת בספר השנה של נחום סוקולוב. יחד עם ידידו שמעון ביחובסקי הקים את ההוצאה ׳נסיונות׳ ובה הוציא לאור, בחוברת נפרדת, את סיפורו בינתיים ב-1906. משם יצא לקיוב. נסיונו הראשון לצאת לחוץ־לארץ ללמוד ולהשתלם נכשל מחמת חוסר תעודות. שנות קיוב היו לגנסין שנות מצוקה חמרית, רעב, אי־מנוחה נפשית ; שם גם החלו, כנראה, ההתקפות הראשונות של מחלת־הלב, שהורידתו אחר־כך לקבר. השנים הללו היו פוריות מבחינה ספרותית, אולם תכניותיו לייסוד מאסף עברי והוצאת־ספרים לא יצאו אל הפועל. ב-1907 יצא גנסין את קיוב, וע״פ הזמנתו של י.ח. ברנר נסע דרך וארשה וברלין, שבהן שהה עת קצרה, ללונדון, להשתתף עם ברנר בעריכת המעורר. כשלונו של כתב־עת זה, חילוקי־דעות קשים עם ברנר, ההווי של יהודי־לונדון, המחלה, כל אלה גרמו לו מפח־נפש קשה. בסתיו של אותה שנה עלה גנסין לארץ־ישראל, אולם גם בה לא מצא אחיזה. רשמיו היו מרים ביותר; במכתביו מן הארץ הוא מאשים באכזבתו פעם את עצמו ופעם את סביבתו, שהיא של ״יהודים הסוחרים ביהדותם״. ימי שבתו בארץ לא מצאו כל הד ביצירתו הספרותית. בקיץ 1908 חזר לרוסיה. ב-1909–1910 פרסם את סיפורו הארוך בטרם ברשפים ואת סיפורו בגנים שבמקורו היה כנראה חלק מבטרם בכתב העת ספרות. ב-1912 פרסם בהצפירה את סיפורו הקצר קטטה. סיפורו האחרון והארוך ביותר, אצל פורסם לאחר מותו בקובץ נתיבות 1913.
    אורי ניסן גנסין נפטר בווארשה בכ״ז אדר א׳ תרע״ג, 6 במארס 1913, והוא בן 33 במותו.
    יצירתו של גנסין היא אחד מציוני־הדרך החשובים ביותר בפרוזה העברית המודרנית, הן בהתפתחותה הלשונית והן בפרובלמטיקה שלה. מורשתו הספרותית קטנה בכמותה: עיקרה הם ארבעה סיפורים: הצדה, בינתיים, בטרם ואצל, לפי שבסיפוריו הראשונים צללי־החיים לא בא עדיין לידי גילוי פרצופו הספרותי האישי, ובסיפוריו המאוחרים – בגנים וקטטה – אפשר רק לנחש מעבר לסיגנון אחר, שלא נתפתח, כי המוות הפסיק את היצירה. השפעתם של ארבעת הסיפורים הנ״ל ניכרת גם בימינו. יחד עם י.ח. ברנר וגרשם שופמן ניצב גנסין בפתחה של אותה תקופה, שבה היה האדם היהודי עדיין קשור בהרגשת־עולמו לערכי־הרוח ולהווי של העיירה היהודית במזרח־אירופה ועם זאת כבר נושא בקרבו את כל הסימנים של ״אזרח־העולם״, השותף לא רק להשגיח, כי אם גם להתפוררותה של התרבות במאה ה-20. מבחינה זו קרוב גנסין לברדיצ׳בסקי.
    נושא ארבעת הסיפורים וגיבורם הוא גנסין עצמו, בשינוי־שם ובשינוי־מה של העלילה: אדם שעזב את ביתו בעיירת־מולדתו ונד למרחקים להיות ״אזרח־עולם״, והנה הוא עקור־עולם. לפרקים הוא מרחיק נדוד וחוזר אח״כ לביתו כנכרי בנכר ונכרי במולדת; לפרקים הוא מגיע רק לעיר הקרובה, הגדולה מעט יותר מעיירתו, ודי לו בניסיון זה כדי לדעת שהוא עקור ותלוש. הנושא האוטוביוגראפי הזה – הספציפי, לכאורה, דק לאינטליגנציה היהודית של הימים ההם, שדחתה את מסורת־האבות, – מתלכד בסיפוריו של גנסין עם נושא כללי יותר: ההדגשה האוניוורסאלית של פרשת־דרכים, נכר, זרות תרבותית, אבדן אלוהים ואבדן שרשים. הרגשה זו מביאה לידי קריאת הגעגועים של הבן־האובד, המבקש לרגעים לנחם את עצמו: ״אבא, הלא יש אלוהים בשמים, והוא כל כך טוב!״ (בטרם). עצם השמות של הסיפורים מרמזים על היות הגיבור עקור ממקום ומזמן.
    ביצירתו של גנסין מורגשת ההשפעה של הספרות הסקנדינבית ושל סיפורי צ׳כוב, שהיה אהוב ביותר על גנסין. בדיונו על הזמן כגורם בחיי־האדם ובחיי־החברה מתקרב גנסין לאותה הרגשה של יחסות מניין־הזמן שלנו, שאנו מוצאים אותה בעיקר ביצירת מרסל פרוסט. הדרך האסוציטיבית, המרכזת את העבר והעתיד בנקודת־ההווה והעושה לעתים אח התמול מוחשי יותר מן היום הזה, מרחיקה את גנסין מן המסורת של הסיפור העברי הריאליסטי ועושה אותו למספר ״מודרני״, ברוחו של אותו כיוון שנתפתח בספרות העולמית החדשה אחרי מלחמת־העולם הראשונה.
    סיגנונו של גנסין זורם עפ״ד בקצבים ליריים, כמעט עד גבול מקצב שירי, אך ליריקה זו אינה עמומה ומטושטשת. גנסין הקפיד על דיוקה של מלה והוראתה, על תיאור לשוני מוחשי של פרטים, של עצמים, של דמויות, של נוף. העולם הפנימי של האדם ביצירתו נמסר באור החוזר של כל המקיף אותו ; מכאן הראליזם הגדול של התיאור וביטול כל מליצה בדרכי הביטוי. משום כך היה גנסין מיוצרי לשון הפרוזה העברית החדשה צילצולה של שפתו, על אף הרוסיציזמים המצויים בה לפרקים, הוא בדרך־כלל כצילצול פרוזה שיסודה לשון מדוברת.
    בתרגומיו וברצנזיות שלו (בחתימת א. אסתרזון) ניכרת קירבתו של גנסין אל הסימבוליזם. הוא תירגם כמה ״שירים בפרוזה״ מאת בודלר.


יצירות אורי ניסן גנסין בפרויקט בן־יהודה

[מקורות: האנציקלופדיה העברית, קרסל, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור,
 Yiddish leksikon, Электронная еврейская энциклопедия, Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Encyclopaedia Judaica]

ספריו:
  • צללי החיים : ספורים וציורים (ורשה : תושיה, תרס״ד) <התוכן: ג׳יניה, מעשה באוטלו, שמואל בן שמואל>
  • בינתים : ספור (לונדון : נסיונות, תרס״ו)
  • כל כתבי א״נ גנסין : כרך ראשון – ספורים / עם מבוא מאת פ׳ לחובר (ורשה, תרע״ד) 
    <התוכן: הצדה, בינתים, בטרם, אצל> <יותר לא הופיע> <יצא לאור מחדש בהוצאת כתובים, תל־אביב, תר״ץ>
  • מעשה אטעלאָ ; סאמואיל סאמואילאוויטש / אידיש מ. זילבורג (בערלין : כלל, תרפ״ב 1922) <תרגום ליידיש של  מעשה באוטלו, שמואל בן שמואל>
  • אפרים מרגולית <״אצל״> / פון העברעאיש י. מייזיל (ווארשע : ווילנער פארלאג פון ב.א. קלעצקין, 1925)
  • כתבי אורי ניסן גנסין (מרחביה : ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946) 3 כר׳.
  • אצל (תל־אביב: ״יחדיו״ בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בישראל, תשכ״ה 1965) <כולל מבוא, הסברים וביבליוגרפיה מאת ישראל זמורה>
  • הצדה (תל־אביב: ״יחדיו״ בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בישראל, תשל״ח 1977) <כולל מבוא, הסברים וביבליוגרפיה מאת דן מירון>
  • כל כתבי אורי ניסן גנסין  (תל־אביב : ספרית פועלים, תשמ״ב 1982) 2 כר׳. <בעריכת דן מירון וישראל זמורה> <בפתיחת הכרך הראשון, מבוא מאת דן מירון (עמ׳ יא–כב) והקדמה ׳בפתח הכרך השני׳ (עמ׳ ט–יב). בסיום הכרך הראשון, ׳הארות וביאורים׳ (עמ׳ 547–675) שחוברו בשיתוף עם שלמה צוקר>
  • אצל : וסיפורים אחרים (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011) <אחרית דבר מאת דן מירון ; עורכים – דן מירון ונגה אלבלך ; ביאורים – דן מירון וישראל זמורה על פי מהדורת 1982> <כולל: הצדה – בינותיים – בטרם – בגנים – אצל – קטטה. אחרית דבר: מדוע עלינו לקרוא את סיפורי א״נ גנסין / דן מירון>
תרגום:
  • ספורים וציורים / מאת מרדכי ספקטור (ורשה : תושיה, תרס״א 1900) <תרגום מיידיש. התוכן: שתי רעיות; הדוד העשיר; ספורי־יום־טוב; איש ואשתו>
  • ספורים :טלנט, אשה מספרת, באביב / א׳ ציחוב (לונדון : נסיונות, [תרס״ו?])
  • עשיר ורש / מרדכי ספקטור (אודיסא : מוריה, תר״ע) <שני סיפורים: סעודת עניים; הדוד העשיר>
  • בצה / מאת א. פ. צ׳יחוב (ירושלים : י״ח ברנר, תרע״ב)
  • הצלב : ספור / סיגביורן אובסטפלדר (ורשה : אחיספר, תרע״ג 1913) <התרגום הוכן כנראה מתרגום רוסי מקוצר>
  • בימי שבתי צבי / יעקב וסרמן (ורשה־ברלין : אחיספר, תרע״ג)

עריכה:

על המחבר ויצירתו:

ספרים: מאמרים: על ״שמואל בן שמואל״
  • ברנדויין, חיים.  שמואל בן שמואל.  בספרו: משורר השקיעה : אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו (ירושלים : הוצאת ראובן מס, 1964), עמ׳ 74–90 <חזר ונדפס בתוך: אורי ניסן גנסין : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה לילי רתוק (תל אביב : עם עובד, תשל״ח 1977), עמ׳ 132–144>
על ״כתבי א.נ. גנסין – ספורים״
על ״כתבי אורי ניסן גנסין״ (1946)
  • אב, יצחק.  אורח : עם הופעת כתבי אורי ניסן גנסין ב״ספרית פועלים״.  משמר, י״ב באב תש״ו, 9 באוגוסט 1946, עמ׳ 4, 6; י״ט באב תש״ו, 16 באוגוסט 1946, עמ׳ 4, 6.
  • אוכמני, עזריאל.  באספקלרית הימים.  בספרו לעבר האדם : דברים בשולי ספרים והזמן (מרחביה : ספרית פועלים, 1953), עמ׳ 96–116 <נחתם: 1946>
  • בורשטיין, דרור. התהוותה של תודעה אנושית יוצרת.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 714 (י׳ בחשון תשס״ז, 1 בנובמבר 2006), עמ׳ 16 <על כרך ג׳ – מכתבים>
על ״אצל״
  • ברנדויין, חיים.  אצל.  בספרו: משורר השקיעה : אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו (ירושלים : הוצאת ראובן מס, 1964), עמ׳ 220–258.
  • גולדברג, לאה.  מסביב ל״אצל״.  דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 24 (כ״ב באדר ב׳ תרצ״ח, 25 במארס 1938), עמ׳ 4 <חזר ונדפס בספרה האומץ לחולין : בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (תל אביב : ספרית פועלים, תשל״ו 1976), עמ׳ 77–79>
  • לוז, צבי. על שפת הנחל ובמרחקים הוזים (קריאה על פי הסדר בפרק הראשון של ״אצל״ לגנסין). זהות, כרך א׳ (תשמ״א), עמ׳ 228–238.
  • מירון, דן.  אגדת ״אצל״ ולקחיה : ראשיתו של הרומן המודרניסטי העברי. דברים ליזהר / בעריכת ניצה בן ארי (תל אביב : זמורה־ביתן, תשנ״ו 1996), עמ׳ 341–442.
  • פורת, אלישע.  הרקוויאם של אורי ניסן גנסין – סיפור פרידתו מהחיים.  בספרו קריאה מאוחרת (תל־אביב : גוונים, תשס״ח 2008), עמ׳ 115–125.
  • צמח, עדי. ״אצל״ , קטע הפתיחה. מאזנים, כרך מ״ד, גל׳ 3 (שבט תשל״ז, פברואר 1977), עמ׳ 172–176 * <חזר ונדפס בספרו  קריאה תמה : בספרות עברית בת המאה העשרים (ירושלים : מוסד ביאליק, תש״ן 1990), עמ׳ 129–136>
  • שקד, גרשון.  אל מול תוגת המוות : עיונים במבנה הנובלה ״אצל״.  בספרו ללא מוצא : על י.ח. ברנר, מ.י. ברדיצ׳בסקי, ג. שופמן וא.נ. גנסין (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל״ג 1973), עמ׳ 176–192.
על ״הצדה״
  • אבישי, מרדכי.  בין צללים מתמשכים.  מעריב, א׳ באדר ב׳ תשל״ח, 10 במארס 1978, עמ׳ 39 <על ׳הצדה׳, כולל מבוא, הסברים וביבליוגרפיה מאת דן מירון>
  • אבן, יוסף.  גנסין – מאיתו ועליו.  דבר, משא, ט״ו באדר ב׳ תשל״ח, 24 במארס 1978, עמ׳ 16, 17 <על ׳הצדה׳, כולל מבוא, הסברים וביבליוגרפיה מאת דן מירון>
  • ברנדויין, חיים.  הצדה.  בספרו: משורר השקיעה : אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו (ירושלים : הוצאת ראובן מס, 1964), עמ׳ 111–160.
  • הרציג, חנה.  [פרשנות חדשה]: ״הצדה״ – אורי ניסן גנסין.  בתוך: הסיפור העברי בראשית המאה העשרים – יחידה 12 (רעננה : האוניברסיטה הפתוחה, תשע״א 2011), עמ׳ 35–59.
  • זהבי, אלכס.  ה״צידה״ לגנסין : הוצאה חדשה עם מבוא ואפראט גדול של דן מירון. ידיעות אחרונות, מדור לספרות, 16 בדצמבר 1977, עמ׳
  • זכאי, חיים.  ״הצדה״ לא״נ גנסין.  קטיף: ילקוט לדברי ספרות, הגות ואמנות, כרך ט״ז–י״ז (תשמ״ט 1989), עמ׳ 180–192 <חזר ונדפס בספרו: מבית ומחוץ : מסות (תל־אביב : ישראל־בוך, תשנ״ו 1996), עמ׳ 28–48>
  • צמח, עדה. קריאה ב״הצדה״. דפים למחקר בספרות, גל׳ 7 (תשנ״א), עמ׳ 125–142.
  • Gordinsky, Natasha.  Staging Provincial Poetics: A Close Reading of Uri Nissan Gnessin’s Ha-ẓidah (Sideways, 1905).  In:  In their surroundings : localizing modern Jewish literatures in Eastern Europe / Efrat Gal-Ed, Natasha Gordinsky, Sabine Koller, Yfaat Weiss (eds.) (Göttingen : Vandenhoeck & Ruprecht, 2023), pp. 55–67. *
על ״כל כתבי אורי ניסן גנסין״
  • מוקד, גבריאל. האלטרנטיווה של אורי ניסן גנסין. הארץ, תרבות וספרות, א׳ בסיון תשמ״ג, 13 במאי 1983, עמ׳ 20.
  • נבות, אמנון. מסה על קושי משותף. דבר, משא, א׳ באלול תשמ״ב, 20 באוגוסט 1982, עמ׳ 20, 21.
  • צמח, עדי. כל כתבי גנסין: שבח וגנות.  ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות, אמנות, ג׳ באב תשמ״ב, 23 ביולי 1982, עמ׳ 20 <המוציאים לאור ענו על ביקורתו של עדי צמח במכתב לעורך ״על ביקורת ועל עקרונה״ בידיעות אחרונות, תרבות, ספרות, אמנות, כ״ד באב תשמ״ב, 13 באוגוסט 1982, עמ׳ 22 וענה על כך עדי צמח ברשימתו ״גנסין למלאכים״ בידיעות אחרונות, תרבות, ספרות, אמנות, א׳ באלול תשמ״ב, 20 באוגוסט 1982, עמ׳ 22>
  • שימל, הרולד. כרו וכסתו : שלוש הערות על סגנון אורי ניסן גנסין. מאזנים, כרך נ״ו, גל׳ 5 (1983), עמ׳ 22–24.
על ״אצל וסיפורים אחרים״
  • בורשטיין, דרור.  בין ציפור לעופרת.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 953 (כ״ח באייר תשע״א, 1 ביוני 2011), עמ׳ 4.
  • ליבנה, יוני. הדור האבוד : על קובץ סיפורים של אורי ניסן גנסין: אצל וסיפורים אחרים. ידיעות אחרונות, 7 לילות, י״ג בתמוז תשע״א, 15 ביולי 2011, עמ׳ 22.
על ״הצלב״ לסיגביורן אובסטפלדר
  • פורת, אלישע.  מפאתי צפון
  •  עד ״פאתי נגב״.  עתון 77, גל׳ 202 (1996), עמ׳ 16–18 <חזר ונדפס בספרו קריאה מאוחרת (תל־אביב : גוונים, תשס״ח 2008), עמ׳ 104–114>
קישורים:

OpenLibrary – OL1333639A Wikidata – Q514289 J9U – 987007296271205171 NLI – 000198753 LC – n 83027029 VIAF – 79065991
עודכן לאחרונה: 31 בדצמבר 2022

לראש הדף
לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף