בן-אביגדור (1866־1921)

 <בהכנה>

Ben-Avigdor

הסופר בן-אביגדור, (הוא אברהם ליב שלקוביץ), נולד בעיירה ז'אלודוק שבפלך ווילנה, באדר תרכ"ו, מארס 1866* לאביו אביגדור שלקוביץ ולאמו חיה-ריבה (ילידת מינסק). אחיו של שלמה צבי (סלומון הירש) גולדמן, אביו של ד"ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית וגיסם של י. ל. גורדון ויהואש. קיבל חינוך מסורתי בישיבות ליטא. עוד בצעירותו נתפס לתנועת ההשכלה ולחיבת ציון, קרא בסתר "ספרים חיצוניים" וחיבר שירים וסיפורים. ב-1888 עבר לקובנה, למד שפות לועזיות ופרסם מאמרים וספורים ב"המליץ", שהיסבו שימת-לב הקוראים למחברם. ב-1890 בא לווילנה ובהיותו מושפע מתורתו של אחד-העם, הצטרף לאגודה החשאית "בני משה'', מיסודו של אחד-העם , שעמה נמנו טובי "חובבי ציון". נשא לאשה את צפורה בלומגארטן (סופרת ומתרגמת), אחותו של הסופר-המשורר היידי המפורסם, יהואש, מתרגם התנ"ך ליידיש. ב-1891 הגיע לווארשה ונתמנה מזכיר לשכת "בני משה". לאחר זמן-מה עזב את האגודה ואף יצא במסה ביקורתית (52 עמודים) במאסף "נתיבות'', בשם "אחד-העם ובני משה''. בשלהי שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 למאה ה-19, חדרה לתוך הספרות העברית המגמה, המכונה "המהלך החדש'', אשר שאיפתה היתה לכוון את היצירה העברית באפיקים חדשים ולהעלותה לרמה אמנותית של הספרות האירופית המודרנית ולנושאיה האנושיים-הכלליים, תוך שילוב המוטיבים הישראליים, בשפה עברית חיה ומובנת להמוני העם. הוא היה אחד ממבשרי "המהלך החדש'', לוחמיו ותומכיו הנלהבים. לטפוח הספרות היפה, שבה ישתקפו חיי עמנו לא במאמרים מלאים מליצות שדופות ולא בפיליטונים ספוגים חידודים, אלא בתמונות חיות ובהירות, החל בהוצאת "ספרי אגורה", ספרונים קטנים בני 32־38 עמודים מודפסים באותיות זעירות, ובהם סיפורים ברוח הנטוראליזם מאת סופרי הדור ההוא. החוברות הראשונות "מרחוב היהודים", שבהן נכללו הסיפורים מפרי-עטו: "לאה מוכרת הדגים", "עניים מאושרים'' "רבי שפרה", עוררו זעמם של בעלי "המהלך הישן", הואיל והמחבר העתיק את הנושא העיקרי של הספרות העברית דאז מבית המדרש ומהכיסופים לארץ ישראל להווי ברחוב היהודים, על אורותיו וצלליו, לחיי-חולין. בהם השתקף כיעור חיצוני, אך גם יופי פנימי, כדבריו: חיי עמנו המלאים עוני ויגון, צרה ותלאה, טלטול וגדודים, מלחמת הקיום בכל תוקפה ועוזה, ועם זה גם תום וצדקה, חסד ורחמים, אמונה ורגש, שירה והתפעלות. הוא לא נרתע מפני ההתקפות עליו והשיב עליהן מעל דפי "הצפירה". המשיך בהוצאת "ספרי אגורה" ופירסם חזיונות נביאיים וסיפור היסטורי משובח מתקופת גירוש היהודים מספרד (1492), בשם "לפני ארבע מאות שנה" (בכותרת-משנה "אח ואחות לצרה") בארבע חוברות, הכוללות מאה ועשרים ושנים עמודים. הוא לא הסתפק רק במפעלי "ספרי אגורה", בו התמיד כשלושים שנה, ויסד הוצאת ספרים "אחיאסף", הראשונה הראויה לתפקיד זה (אחד-העם קבע את התכנית להוצאה זו והיה הרוח החיה בה), בהוציאה ספרים חשובים במקצועות שונים בספרות העברית. הוא ניהל את ההוצאה שלש שנים וערך את שלושת "הלוחות" הראשונים שלה (תרנ"ד-תרנ"ו), שבהם פורסמו גם סיפוריו. חברת "אחיאסף" בהיווצרה, פניה לא היו מיועדות לרווחים מסחריים, אלא שאיפתה היתה ללקט בהוצאותיה את אוצרות היהדות. מכיוון, שספריה לא היו מותאמים להשגותיהם של הקוראים מבין המוני העם, המבקשים ספרות קלה ומובנת להם, עזב את "אחיאסף" ויסד הוצאת-ספרים חדשה "תושיה" (תרנ"ז) על יסודות מסחריים איתנים, שזכויותיה רבות להרחבת יצירתנו העברית, והוציאה כמאתיים ספרים 'ב"ביבליותיקה העברית" שלה וספרים מקוריים ומתורגמים ב"בבליותיקה גדולה''. כן הופיעו בהוצאת "תושיה" ספרי לימוד וחינוך. מאז שנכנס לעולם המסחר של ההוצאה, פנה כמעט עורף לכתיבה ורק מפעם לפעם פירסם מאמרים בעתונים שונים.  השתתף יחד עם גיסו, המשורר ומפרש התנ"ך, ש. ל. גורדון (של''ג), בהוצאת השבועון העברי הנאה, המנוקד והמצוייר הראשון לבני-הנוער "עולם קטן", והירחון לחינוך ולהוראה בשם "הפדגוג". השתתף בהוצאת העתון היומי העברי הגדול "הזמן", שהופיע בווילנה, בשנת תרס"ה כמו"ל הוציא גם כמה כתבי-עת ומאספים ביידיש, את העתון היומי היידי "די צייט" (בשל הצנזורה הרוסית נקרא גם בשם "נייע צייטן" ו"יידישע צייטונג"), את כתביו של שלום-עליכם בארבעה כרכים ועוד. בווארשה עמד בראש אגודת "חובבי שפת עבר" ושימש כסגן יושב-ראש של "אגודת הסופרים והעתונאים". הוא יסד את התאחדות המו"לים "מרכז" ("צענטראל") ועל-ידה נוצרה בשנת תרע"ג חברה להוצאת ספרים "אחיספר", שהוציאה את המאסף "נתיבות", בעריכתו הפעילה, וספרים חשובים. לאחר מלחמת העולם הראשונה תיכן תכניות חשובות להעשרת מפעלינו הספרותיים. בחוזרו מארצות-הברית (1921) סר לקונגרס הציוני השנים-עשר בקרלסבאד ושם נפטר במפתיע, בכ' באלול תרפ"א, 23 בספטמבר 1921, ושם נקבר. בי"ג באב תשכ"ד, 2 ביולי 1964  הועלו עצמותיו למדינת ישראל והוטמנו בבית-הקברות הישן (רחוב טרומפלדור) שבתל-אביב.
*שנת-הולדתו אינה ידועה לאשורה, אך בדרך כלל מציינים לכסיקוגראפים רבים והיסטוריוני תולדות הספרות העברית את השנה תרכ"ו, י"ז באדר (1866), אם-כי על גבי מצבתו חקוקה השנה תרכ"ח (1868). האנציקלופדיה היהודית-האנגלית (ניו-יורק ולונדון, 1901־1906) וכן האנציקלופדיה העברית (תשי"ח) קובעות את שנת 1867, אך לעומת זאת מביאה האניצקלופדיה היהודית הכללית בשפה האנגלית (ניו-יורק, 1939־1943) את שנת 1862.
[מקורות: קרסל, תדהר,לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish leksikon, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия]

ספריו:

עריכה:

על המחבר ויצירתו:

  • ברנר, יוסף חיים.  בן-אביגדורמאזנים, שנה ראשונה, גל' 36 (י"ח בכסלו תר"ץ, 20 בדצמבר 1929), עמ' 13.
  • גלבוע, מנוחה.  בן-אביגדור והצהרתו הספרותית.  בספרה: המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית (תל אביב : מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"א 1991), עמ' 7־30.
  • גריס, זאב.  אברהם ליב שאלקוביץ ('בן אביגדור') והמהפכה בעולם הספרים העבריים בראשית המאה העשרים.  בתוך: יוסף דעת : מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו / עורך - יוסי גולדשטיין (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010), עמ' 305־328.
  • לחובר, פישל.  א. בן-אביגדור.  בספרו: ראשונים ואחרונים : מסות ומאמרים (מהד' שניה מורחבת) (תל אביב : דביר, תשכ"ו), עמ' 105־112 <נחתם: תרע"ו>
  • מלאכי, אליעזר רפאל.  בן-אביגדור.  בספרו: מסות ורשימות (ניו יורק : הוצאת עגן על-יד ההסתדרות העברית באמריקה, תרצ"ז 1937), עמ' קנ-קנו.
  • שלהב, שולמית.  בן-אביגדור ו"ספרי אגורה" - המהלך המו"לי והמסחרי.   סדן: מחקרים בספרות עברית, כרך ד' (תש"ס 2000), עמ'  281־300.
  • Katz, Stephen. History, memory, and ideology :  Ben-Avigdor and "fin-de-siècle" Hebrew literatureJewish history, vol. 12, no. 2 (Fall 1998), pp. 33-49.
על "דון מיגואל"
  • רון, שמרית. ארוכה הדרך. מקור ראשון, דיוקן, י"ד בתשרי תשס"ח, 26 בספטמבר 2007, עמ' 52.
קישורים:


[עודכן לאחרונה: 20 בדצמבר 2016]

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף